ויקרא פי4

 

 

בע"ה ו אדר ב' התשע"ט

מישל בן שושן

 

ויקרא פי 4

 

למה מתחילים ספר חדש?

כל מה שנאמר בספר ויקרא קרה בדיוק בהמשך לספר שמות. גם הנושאים נראים כממשיכים את עניין בניית המשכן. יצירת ספר חדש בדיוק במקום הזה (בין הקמת המשכן למצוות הקרבנות) דורש הסבר. ואם כבר, אולי נבין גם את הפרדת ספר במדבר גם הוא המשכו של אותם המאורעות.

 

ההסבר נמצא כנראה בסוף פרשת פקודי:

 

שמות (סוף פקודי )פרק מ

 

A (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

 

B(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

 

מיד אחרי הקמת  המשכן על ידי משה, שני דברים קורים: A  ו B

A: ענן ה' וכבוד ה' יורדים וממלאים את המשכן. זה מזכיר את הפסוקים על רדת הענן על הר סיני בסוף פרשת משפטים:

שמות (סוף פרשת משפטים) פרק כד (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה

גם שם, משה לא היה יכול להיכנס בגלל הימצאות הענן. עד שביום השביעי ה' קרא לו. אם כן, ההמשך הטבעי של הפסוקים הראשונים של סוף פרשת פקודי, זה התחלת ספר ויקרא :"ויקרא אל משה".

 

B : אבל, עלינו לחפש את סיבת הימצאות הפסוקים האחרונים באותו הקטע: תיאור הענן שהוא הסימן למסעות. הפסוקים נראים מנותקים מהקשרם. עדיין לא מדובר על מסע. אם נחפש אחורה, זוכרים את המסע הראשון של עם ישראל: מיד אחרי יציאת מצרים:

שמות (בשלח) פרק יג (כ) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר:(כא) וַיקֹוָק הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה:(כב) לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם:

גם שם, היה מדובר בענן ובמסע. הענן מנחה את דרך העם.

אם נחפש בתורה דברים דומים, מוצאים כמה קטעים בספר במדבר:

 

  1. במדבר (נשא) פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים:(ג) וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְקֹוָק שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר …

 

  1. במדבר (בהעלותך) פרק ט ( (טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר:(טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה:(יז) וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:…

 

  1. במדבר פרק י (יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי

אכן, ספר במדבר עוסק בנסיעה לקראת כיבוש ארץ כנען, ושם מדובר הרבה על הענן והאש שמנחים את העם.

 

לכן, קל מאוד להציע שהפסוקים של סוף פרשת פקודי AוBמסכמים בעצם שתי בחינות הקיימות בספר שמות ופותחים את שני הספרים הבאים: ספר ויקרא וספר במדבר:

שמות יג: הענן: ההנחיה על ידי ההשגחה וההיסטוריה  (1)  

שמות מ': הענן וכבוד ה'

המשכן והמסע  (3)

ספר ויקרא : העבודה, הדת, הכהנים  (4)
שמות כד:  כבוד ה': ההנחיה על ידי הדיבור והעבודה במשכן (2) ספר במדבר: החברה, ההשגחה, הלאומיות, הלויים (5-6-7)

שמות                                                     ויקרא

במדבר

 

 

שני הספרים (ויקרא ובמדבר) הם שני המשכים אפשריים לספר שמות. הם מפתחים כל אחד, שתי בחינות שונות הקיימות ביסוד התורה בקשר להתגלות ה' אל האדם

  1. התגלות דרך הדיבור, הנבואה, ועבודת האדם להתקרב אל אלוהיו (הקרבנות)
  2. התגלות דרך המאורעות. דרך ההיסטוריה, כשהאדם מגלה שמאחורי המציאות ה' משגיח על העולם.

כשהעם יוצא ממצרים, ה' מנחה אותו. התורה לא מדברת על דיבור אלא על ניסים (מכות, קריעת ים סוף, ועמוד ענן ועמוד אש..) . הפן הזה נרמז בסוף פרשת פקודי B

 

אבל ברור שבניין המשכן, ממשיך את מעמד הר סיני, דרכם, ה' מדבר אל העם, ובעיקר אל משה ומצווה לו חוקים. בנוסף, האפשרות ליצירת קשר הדוק יותר על ידי הקרבת קרבנות ויצירת מקום מיוחד שבו ניתן לה' לשכון בתוך העם, מפתח את האפשרות השנייה, המרומזת על ידי סוף פרשת פקודי A.

 

ספר ויקרא, אם כן,  הוא ספר שמפתח את העבודה "פנימה", בתוך המשכן. עבודת הכהנים, עבודת הקרבנות, ענייני הקדושה והטהרה. הייתי מדבר על ספר ויקרא כספר הדת .

אבל ספר במדבר מפתח את הפן השני: ארגון המחנה "בחוץ", עם הלויים, בעיות החברה, המשברים במנהיגות ובאמונת העם. גם כיבוש הארץ מופיע בו . הייתי מדבר על ספר במדבר כספר הלאום, הפוליטיקה, ענייני החברה.

 

למה התורה מפרידה בין שני התחומים (הדת והפוליטיקה)?

זו שאלה קשה ומסובכת.

אבל, ברור שיש הפרדה. וזו הסיבה העיקרית של יצירת שני ספרים שונים

ייתכן שהפרדת  שני פנים של אותו עניין מאפשרת העמקת הלימוד של אותם פנים. במיוחד כששני הפנים האלה שולבו כבר בספר קודם ואמורים לשכון יחד בחיי העם.

אבל ייתכן שיש דרישה עקרונית בהפרדת הרשויות בין הכהן והמלך. בין העבודה הרוחנית והעבודה הגשמית הלאומית. כדי לתת משקל לשני הפנים בלי להקל באחת מהם.

 

הרבה יהודים שהחיים בגלות ( ללא חיים גשמיים ולאומיים) התרגלו לגלות את רצון ה' אך ורק בכתובים. אם ה' דיבר, שומעים לו. אם זה כתוב, אז נאמין. אבל אם קורה דבר  בהיסטוריה, דבר שזועק התייחסות כי דרכו ה' מתגלה אל האדם, אז יהודים אלה שוללים כל חשיבות למאורעות האלה. כל עוד הדבר איננו כתוב, הוא לא קיים.

ספר במדבר מתאר מאורעות, ארגון המחנה, הכנה למלחמה, כיבוש הארץ. עניינים אלה נראים "לא דתיים", לא שייכים להתגלות ה'. אבל, נראה לי, עצם הכנסת כל העניינים האלה בתוך התורה עצמה, אומר לנו שגם הם "תורה"! הרבה דתיים מקבלים את ספר שמות וספר ויקרא כספרים העיקריים ורואים בספר במדבר סיפורים בעלמה והם לומדים רק את הקטעים המדברים על מצוות מתוך ספר זה .

 

לכן, הצבת ספר במדבר בהקבלה לספר ויקרא, באותה החשיבות, כהמשך לספר שמות, מעמיד נכונה את הדברים!

 

ספר ויקרא ספר במדבר
הכהנים הלויים וכל המחנה
עבודה בפנים התגלות בדיבור ובעבודה המחנה בחוץ. התגלות בהיסטוריה השגחה
קדושה, טהרה, קרבנות המסעות, ארגון החברה, החטאים, כיבוש הארץ
דת פוליטיקה

 

 

 

 

 

חובה ורצון

 

חוקי הקרבנות מתחילים ברשימה של קרבנות נדבה (עולה, מנחה, שלמים). והפסוקים ברורים: אלה קרבנות שהאדם, כל אדם, עושה מרצונו .:

ויקרא פרק א (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:(ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק:

אדם "כי יקריב", כלומר אם הוא מחליט להקריב. "לרצונו".

אבל, מיד אחר כך, באות כל מיני הגבלות, כל מיני חוקים מאוד דייקנים. אפילו אם האדם משנה את דעתו, מחייבים אותו להביא את הקרבן שהוא התנדב להביא בהתחלה. רש"י מוסיף:

 

רש"י ויקרא פרק א יקריב אתו – מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

 

"מכין אותו עד שיאמר רוצה אני"!! זה נראה פרדוקס גדול!

הרמב"ם הסביר שהאדם, מטבעו, רוצה לתת, רוצה לעשות את הטוב. אבל היצר הרע שלו , לפעמים שולט עליו ואז הוא מסרב. המכות שנותנים לו, כופין את היצר הרע שלו כדי לאפשר ביטוי של היצר הטוב שלו והא רצונו!!

 

בתרבות המודרנית, ייתכן שהזמנו על הגדרת "רצון האדם". מה הוא הרצון? את מה הוא מבטא? האושר, החירות, נמדדים על ידי סיפוק הרצון של האדם. ככל שהוא מצליח לספק את רצונו, הוא חי בחופש והוא אמור להיות מאושר. מדברים על הרצון כצורך בסיסי .

מהרגע שמגדירים זאת, גם האדם וגם החברה מסביבו "עובדים על הנחת העבודה" הזו

 

השאלה שדורשים את האדם לשאול את עצמו כל הזמן היא: מה אני רוצה?

ומצד שני, כל העולם הכלכלי בא כדי להשפיע על הרצון של האדם, כדי לעורר אצלו רצונות, כדי למכור לו מוצרים ושירותים, יותר ויותר יקרים ומיוחדים. החברות הכלכליות יוצרים כל הזמן ,רצונות" חדשים כדי מקור יותר. האדם, נמצא אז במרוץ שבו הוא יכול מהר לאבד שליטה.

המרוץ הפנימי בתוך נפשו של האדם שרץ אחרי מציאת הרצון שלו, רץ אחרי חיפוש הרצון שלו

והמרוץ של ההצעות של העולם הכלכלי והפוליטי שמצד אחד מחדירים לתוך נפשו רצונות (הפרסומות) וונותנים לו הרגשה שזה בדיוק רצונו.

 

האם זה גורם לאדם יותר מאושר? אולי אושר רגעי של סיפוק. אבל, מבחינה גלובלית, לא בטוח שהאדם יותר מאושר. להיפך, הוא והחברה הקפיטליסטית נמצאים במרוץ אין סופי. הרצון הופך למוצר והמוצרים לרצונות.

 

ייתכן שהאדם מטבעו זקוק לחיות בתוך הפרדוקס הזה של הכפייה ושל החופש. אולי זו אשליה לחשוב שהאושר תלוי בביטול כל כפיה וביטוי של "רצון" חופשי. האם קיים חופש מוחלט כזה? ואפילו אם הוא היה קיים, האם הוא היה מספק את האושר המובטח?

 

כבר בפרשת תרומה, ה' ביקש ש"כל נדיב ליבו" ייתן תרומה חופשית , לא כפויה התלויה אך ורק ברצון הטוב.

אבל בפרשת כי תישא, ה' מצווה לתת מחצית שקל. חובה קבועה המוטלת על כל נפש.

 

המשכן ייבנה על ידי שתי התרומות האלה, הרצונית והכפויה. הכפויה תשמש בסיס, מסגרת (האדנים)  כדי לאפשר ביטוי של החופש. אין חופש ללא מסגרת כפייתית! הכפייה מאפשרת להוציא לפועל את הרצון!

וכמידת הכפייה ומקורה, ייווצר רצון יותר טהור, יותר טוב לאדם, יותר אמיתי

מי קובע מה הוא האמת? מה הוא באמת הרצון של האדם. האם זה פשוט מה שהוא חושב ברגע זה שזה הרצון שלו או שמה הנסיבות שבו הוא נמצא הם אלה שמכתיבות את רצונו, והוא תלוי בגורמים שונים שמשפיעים על מה שהוא מחשיב כרצונו.

 

נראה שספק ויקרא מתחיל עם "קרבנות נדבה" כי הוא רוצה לקבוע שהמטרה היא ביטוי הרצון והעיקר הוא החופש. אבל, מיד התורה עוברת לחובות ולמגבלות וחוקים. הם נראים כסותרים את האושר של האדם אבל הם בעצם באות כדי לעזור להביע את הרצון והחופש.

 

חייבת להיות למקיים מצוות, האמונה שאכן מי שמצווה לו חוקים, מכיר את הצרכים ונפש האדם עד כדי כך שהכפיות האלה ייטיבו לאדם כדי להוציא לפועל את רצונו , את החופש שלו ואת האושר שלו!

החודש מ

בע"ה כט אדר התשעל

מישל בן שושן

 

פרשת החודש מ

מניטו 1984

 

שמות פרק יב  (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:  (ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:

 

  1. אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן
  • תורת משה היא תיקון העולם היא העיקר.
  • תורת אהרון היא הכפרה. כי האדם , לפעמים, חוטא ויש לכפר על החטאותיו כדי שיוכל לתקן העולם.

תורת משה היא העיקר ותורת אהרון היא האמצעי.

חבל שהיהדות הפכה, בגלות, לפעמים, לתורת אהרון .

 

ירמיהו פרק ז :

(כא) כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:(כב) כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם <הוציא> הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח:(כג) כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם:

 

מניטו מסביר: אני לא ציוויתי לכם לעשות חטאים ולכפר עליכם. הכפרה היא דרך אגב, בגללכם, אבל זו לא המטרה!!

 

עוד הבדל ביניהם:

משה היה המנהיג הפוליטי, אפילו "חילוני" ואהרון הוא הרבי של הקהילה. כשמשה מגיע אל בני ישראל במצרים , זה דומה להרצל שמגיע לבית הכנסת בפריז במאה התשע עשרה כדי להגיד להם לעלות לארץ. בלי כיפה ומבטא זר. הם זורקים אותו החוצה . הוא מגמגם. הוא לא יכול לדבר אליהם!

אבל אהרון, "שמח בליבו" וזה הפלא הגדול שגרם להצלחת המהלך!!

 

  1. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה

לכאורה יש כפילות אבל בעצם הפסוק מדבר על שני נושאים :

החדש …..= היום הראשון שהלבנה מופיעה הוא יתחיל לכם את החודש. וזה יהיה עבודכם ראש חודש, וכך כל חודשי השנה, היום הראשון יהיה היום שהלבנה מתחדשת.

ראשון הוא …….= ובנוסף, החודש הזה יהיה החודש הראשון עבור השנה.

 

חשוב שהמצווה הראשונה תכלול:

  1. קביעת הראש חודש,
  2. ניסן הוא החודש הראשון עבור השנה
  3. וזה קורא ביציאת מצרים

הערה: היו כבר מצוות עד כה (מילה- שבת- גיד הנשה) אבל הם לא היו מצוות עבור בני ישראל כעם. הם הונהגו כמידות אבל מסיני הם כמצוות: תורה ציווה לנו משה (כמצוות) מורשה קהילת יעקב (היו במסורת, מידות הנהוגות על ידי האבות).

 

עבור האבות, החודש הראשון היה תשרי! השנה האוניברסאלית.

מעכשיו יהיה שינוי: ניסן, השנה הישראלית

תשרי ניסן
השנה לפי השמש לפי הירח
מימד אוניברסאלי מימד לאומי ישראלי
האבות לפני יציאת מצרים העם מרגע היציאה
שנה= שינוי חודש= חידוש

 

  • שינוי= להשתנות. להיות משהוא שונה. כמו שהאחד עובר להיות שתיים. זה משהוא אחר. והשינוי נעשה על ידי הזמן. הזמן משנה אותנו.
  • חידוש= למרות הזמן, אנו נשארים אותו אדם! חידוש מהשורש "אחד"!.

אם הזמן שעובר מתגבר על האדם, אז יש שינוי ונעלמים אם האדם מתגבר על הזמן, אז יש חידוש! והוא לא מתבולל והוא לא נעלם מההיסטוריה.  אם מתנגדים לחידוש אז נעלמים!!

 

  1. רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם

מה שניתן לעם ישראל ביציאת מצרים זה הכוח של החידוש, כלומר הכוח שלא להיעלם מההיסטוריה!

"אין חדש תחת השמש"= אין שום דבר חדש אצל הגויים! הם כמו השמש, עולם השינוי

יש שתי טעויות:

  1. רוצים להיות אחר, להשתנות כי חושבים שכך אנו נשרוד: ההתבוללות. מגיעים להיפך!
  2. מסרבים להתחדש כי מפחדים להשתנות, ואז נעלמים כי כבר לא רלוונטים.

החידוש מגלה את נצח ישראל.

 

  1. הרש"י הראשון בתורה

 

רש"י בראשית פרק א פסוק א (א) בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, …

רש"י שואל: למה יש סיפורים בתורה? אם הוא ספר מצוות שיתחיל מהמצווה הראשונה של הפרשה שלנו ואם הוא ספר סיפורים שלא יצווה על מצוות.

התשובה היא שחייבים להגיד מי אנחנו לפני שמצווים לנו משהוא!

ועוד שההיסטוריה של עם ישראל היא התגלות השכינה כמו המצוות!!

רש"י משתמש בשני פעלים שונים:

  1. למה לא "התחיל" …מהמצווה הראשונה
  2. למה הוא "פתח" מבראשית"?

השאלה של רש"י עמוקה: אם כבר מספרים סיפור, עושים הקדמות, למה להקדים על ידי "בראשית.." ולא להקדים בפסוק שלנו : ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר!! שהיא ההקדמה למצווה הראשונה של קידוש החודש!

ולפי השאלה הזו מבינים שהתשובה פשוטה:

חייבים לדעת מי הם אהרון ומשה ומה הם עושים במצרים….עד לאדם הראשון!

אם כן, למה לא להתחיל מהפרק השני: "אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם"? למה לכתוב את הפרק הראשון? במיוחד כשהמשנה אוסרת ללמוד מעשה בראשית בשניים. ואנחנו לא יכולים להבין אותו בכלל! זו השאלה של רש"י!

ועוד אפשר לקרוא "לא היה צריך להתחיל."!! איך אפשר שתהיה התחלה לתורה??!!

התורה היא אמת ללא התחלה וסוף. אין מוקדם ומאוחר בתורה. רק בספר תורה יש סדר והתחלה וסוף. אבל לא לתורה!

 

………..משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:

אם כבר מנסים לשכנע אנשים שמאמינים בתורה, אז יש לנו הרבה פסוקים אחרים שמסבירים שה' נתן לנו את ה ארץ! ולאוו דווקא בראשית! אלא שהטענה של הגויים (ושל היהודים עצמם היא על הכיבוש!!

התשובה היא :" כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"

ותקראו מה מצווה הבורא לארם בפרק הראשון:

מִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ

למה לא כתוב "כבשו את הארץ ומילאוה!"?

כי כך נכבשת ארץ ישראל: קודם כל למלא אותה ורק אחר כך כובשים אותה!!

וכך קרא ב48 : היהודים באו ללא כל רצון לעשות מלחמה. הערבים הם שפתחו במלחמה! ואז יש לכבוש!

וה' אומר לנו: אני נותן לכם את הארץ, לכו ותכבשו אותה!! והחרדים (והשמאלנים) לא מבינים שיש לכבוש הם טוענים שהיא "ניתנה" כלומר בלי כיבוש!

הרמב"ן= לא עבור הגויים נכתב אלא עבור היהודים עצמם!! שלא ירצו לכבוש!!מהרגע שהיהודים יהיו משוכנעים, הגויים יסכימו מיד!

 

כח מעשיו הגיד לעמו. כח= 28. הפסוק ה28 הוא:

בראשית פרק א (כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:

 

ההיסטוריה של עם ישראל חשובה לא פחות מהמצוות.

  1. כי ה' מתגלה בהיסטוריה לא פחות מאשר דרך המצוות
  2. כי יש לדעת למי מצווים לפני שמצווים
  3. ויש לדעת מי אני לפני שאני שומע מה מצווים לי
  4. כי המצוות הם נחלת כלל ישראל אבל עבור האבות שהיו יחידים, הסיפור שלהם הוא העיקר ואנו בני האבות.

 

דרך אגב יש להעיר שמיד , כשמטפלים בפסח מצרים, כבר מצווים על פסח דורות!

כי זו לא תהיה היציאה האחרונה! כבר יודעים זאת עכשיו!

 

 

ויקרא מ

בע"ה כז' אדר התשע"ח

 

ויקרא מ

 

למה נבואת משה קשורה לעבודה במשכן?

הספר והפרשה נקראים על שם הנבואה של משה: ויקרא. רש"י מסביר שהמילה הזו מלמדת אותנו על הייחוד של נבואת משה מול כל הנבואות שהיו לפניו ושיהיו, כולל הנבואה אצל הגוים כמו בלעם.

רש"י אומר לנו גם כן ש"לכל דברות ואמירות קדמה קריאה. אם כן, למה דווקא עכשיו, בסיטואציה המיוחדת הזאת שהתורה תתחיל על חוקי הקרבנות, יש להזכיר את המיוחדות של נבואת משה?

 

כדי לענות, נתחיל ונסכם את ההבדלים המובאים במדרשים:

משה בלעם
פה אל פה פה אל אזן/ או/ במחשבה
פנים אל פנים /  רצון אל רצון לא אישי
בעמידה נופל וגלוי עיניים/בשכיבה
משה היה מוכן לשמוע , לקבל ההתגלות בלעם ידע מראש מה יגיד לו ה'
ה' דיבר אל משה רק אחרי קריאה ה' דיבר עם בלעם כל הזמן

המהרל מסביר את תוכן ההבדלים:

פה אל פה: כשמצטטים יש לצטט במדויק ולא להכניס את האוזן שלי באמצע!

יש טעות בדתות שמכניסים הבעיות והאשליות שלהם בתוך הפה של האלוהים שלהם. זו לא התגלות זו יצירת דת שמתאימה לי.

פנים אל פנים: לכאורה מדובר על פני משה ופני ה'. אבל מניטו מסביר שמדובר על התגלות של כל הפנים ולא פן אחד של המציאות! לכל מידה יש מידה הפוכה. פנים מול פנים! לא יראני האדם וחי כי הוא לא יכול לתפוס את כל הפנים ביחד. משה הצליח. ה' התגלה אל משה גם במידת הדין וגם במידת החסד. "וידבר.. לאמור" . בכל הפנים של מציאות ה'. מדובר אם כן ב"נוכחות" .

בעמידה: לא בעלפון, בשכרות, בשינה,..אלא בהכרה מלאה וקבלת אחריות.

בלי לדעת מה יאמר לו: יש קבלת השני בלי לכפות עליו מה אנו רוצים שיהיה או יאמר!

לא כל הזמן: כי חייבים תנאי קדושה! לבלעם זה היה ללא הכנה וללא קדושה.

 

לסיכום: הקדושה העוברת דרך משה היא אישית., היא עוברת דרך רצון הבורא לדבר עם אדם ספציפי, והוא קורא לו בשמו  ופוגש מולו אדם שהכין את עצמו, על ידי חוקי הקדושה. וזה סוד העניין: הקדושה.

שה' יתגלה לאדם (למשל דרך הנבואה) זה קיים בהרבה דתות. אבל המיוחד ביהדות שהחיבור נעשה על ידי קדושה. חוקי מגבילים מאוד שיוצרים מרחק, כבוד, הדדי ואחר כך חיבה, יחס אישי.

יש מדרש שמניטו מצטט שאומר שההבדל יכול להסתכם על ידי משל: מלך ששולח לאוויר מעות והן נופלות ומתפזרות לכל עבר. יש מי שמקבל אותם ויש מהן שהולכות לאשפה. מי שמקבל, מקבל במקרה. אצל משה, המלך קורא לו אישית ונותן לו בדיוק לפי רמת היכולת והצורך.

 

אם כן אפשר לענות על השאלה הראשונה:

נבואת משה מתאפשרת על ידי ההכנה בקדושה.

נזכור שמטרת המשכן היתה להפגיש בין האדם והבורא. התנאי היה : שהאדם יבנה מקדש, כלומר שיבנה את התנאים למפגש שהם : חוקי הקדושה.

 

אם העיקר זה המפגש, ושהמפגש יהיה בין שני רצונות, ללא כפיה, בחיבה, חייבים, וזה הפרדוקס, שהמפגש הרצוני הזה יתקיים תחת חוקים מאוד נוקשים ובשמירת מרחק גדולה!

 

כי מאוד קל להיכנס לאקסטאזה, להדביק על האלוהים הבעיות שלנו, להשליך את החלומות עליו וליצור בעצם מפגש מלאכותי.

המפגש בין ה' למשה מלמד על המפגש הנכון עם האלוהים והמפגש הנכון בין בני אדם:

כל אחד חייב לשמור על חופשיותו וזהותו, כשהמפגש לא אמור למחוק את חופשיות השני.

כל אחד חייב לרצות במפגש

וחייב המפגש להתנהל בתנאי קדושה.

נסכם ההבדלים בעוד טבלה:

משה נביאי אומות העולם
ויקרא ויקר
חיבה (אישית) מקרה
קדושה טומאה (=ללא כל הכנה)
תורה פילוסופיה
הלכה למעשה דעות

 

לכן, עצם העבודה במשכן אמורה ליצור תנאי הקדושה שיאפשרו המפגש.

והמפגש מלמד על אופי הקדושה והעבודה במפגש.

אם כן יש קשר הדוק בין תיאור הנבואה המיוחדת של משה ותיאור הקרבנות

 

הקרבנות

לכתחילה, הקרבנות הם אמצעי מפגש. קרבן מלשון קרבה. הקרבן אמרו להיות רצון האדם להתקרב לה'. לכן כתוב:" אדם כי יקריב מכם קרבן—–לה' !". כמו שמסביר הרמב"ם: אם האדם רוצה להתקרב על ידי קרבן (כנראה בגלל שאז זו היתה דרך הפולחן המקובלת, אז יש תנאי: הקרבן חייב להיות "לה'"ולא לשום אלוה אחר!

כמו שכתוב גם בהמשך:

ויקרא פרק ז (לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח ַשְּׁלָמִים:(לח) אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם…. לַיקֹוָק בְּמִדְבַּר סִינָי: פ

אם הם רוצים קרבנות, אז רק כך!

רק "לה'" כלומר לא למידה אחת בלבד. לא לאלוהים! ("זובח לאלוהים יחרם בלתי ל ה' לבדו")

לכל אדם יש רצון טבעי לעבוד, לסגוד, לעשו פולחן. אפילו לאנשים שקוראים לעצמם חילונים. יש להם אידיאולוגיה, מידה, אפילו דמויות שהם מעריצים והולכים לפיהם. הבעיה היא שכל הפולחנים האלה סוגדים רק לפן אחד לש המציאות. הפולחן היחיד המותר הוא לה', כלומר לאחד, להוייה ברוך הוא שמלוא כל הארץ כבודו, ושמכיל את כל המידות עולן.

 

החובה והרצון

לכאורה יש ניגוד עמוק בין החופש, הרצון מצד אחד, לכפיה , לחובה, מצד שני. ובכל זאת אנו מוצאים את שתי המערכות גם יחד בהרבה תחומים חשובים:

  1. מתן תורה:

המטרה היא "נעשה ונשמע" מרצון אבל היה גם חלק כפייתי "כפה עליהם הר כגיגית

  1. התרומה

ראינו שהתרומה חייבת לבוא מ"כל נדיב ליבו". אסור לכפות על הבאת התרומה לבניין המשכן. כי זה יסתור המטרה שהיא מפגש מרצון. ובכל זאת, יש כפיה להביא כסף לאדנים. סכום שווה לכולם: מחצית השקל. זו חובה המגדירה גם הסכום וגם את נותני התרומה. המטרה היא נדבת הלב. אבל אי אפשר בלי מימד כפייתי ומסגרתי שהם האדנים, היסודות של המשכן, כדי לאפשר לצד הרצוני להתפתח

  1. הקרבנות:

התורה מתחילה בתיאור הקרבנות כאל מהלך רצוני של האדם "אדם כי יקריב.." אבל, בסוף פרשת ויקרא ובעיקר בפרשת צו, מתוארים הקרבנות חובה .קרבן התמיד….

גם הקרבנות שבאים מרצון כמו נדבה, חייבים לעבור דרך חוקים מאוד נוקשים

  1. מנחות

המנחות מעניינים במובן הזה : יש חופש שניתן לאדם בהכנת הסולת. הרבה מתכונים מוצעים בתורה. אבל מהרגע שהמנחה מגיעה לידי הכהן, מתחילים החוקים לחול. גם מספר המתכונים מצומצם. אבל יש בחירה בין המתכונים!

  1. כל מפגש

כל מפגש, בין בני אדם, בין האדם והאלוהים, חייב להכיל את העיקר: הרצון להיפגש. אבל  כדי לאפשר למפגש להתקיים יש לעשות אותו בקדושה: בכבוד. כשכל צד מאופק. בהכרה מלאה. באחריות. וכל זה (קדושה) דורש חוקים נוקשים שאנו מטילים על עצמנו או שהתורה מטילה עלינו או שחוקי הדרך ארץ מטילים עלינו. לטובתנו ולטובת המפגש עצמו!

  1. החופש

במאה הקודמת פרח הרעיון של החופש הטוטאלי. אהבה ללא מגבלות. מתירנות קיצונית. המטרה היתה נעלה. אכן העיקר היא האהבה והחופש. אבל מתחיל העולם לגלות שללא גבלות החופש עצמו נפגע קשות! כי היראה שומרת על האהבה עצמה. נכון שאסור לחשוב שהמטרה היא הייראה. אבל אסור בקצה השני לחשוב שהאהבה יכולה להתפתח ללא יראה!

 

 

המשך ספר שמות

יכולים לשאול: למה המסורת חתכה בין סוף ספר שמות להתחלת ספר ויקרא? הרי מדובר בהמשך הסיפור. אותו הזמן, אותם הדמויות(ה' ומשה), אותו המקום. אותה העלילה. אותו הנושא. אז למה ההפרדה בין שני ספרים שונים?

נזכור מה קרה בסוף ספר שמות: בניין המשכן הסתיים ומטרתו היתה המפגש בין האדם וה'. הכל הצליח. כבוד ה' ירד ומילא המשכן אבל נדמה שיש כישלון חרוץ: משה לא יכול להיכנס במשכן. וכך מסתיים ספר שמות!:

 

שמות פרק מ (יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:

.. וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: פ(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(

נשארנו עם הרגשת פיספוס ענקית! אין מפגש!

ופתאום, מתחיל הספר שלנו בקריאה מה' למשה כדי שייכנס:

ויקרא פרק א (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק …

המסר ברור: אין המפגש מחוייב המציאות! בניין המשכן אינו מספיק! חייב להיות רצון מה' חייבת להיות הכנה, צפיה, ענווה מצד משה! כבר ראינו דבר דומה במעמד הר סיני:

שמות פרק כד (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:

גם שם ירד הענן, גם שם היה אמור להיות מפגש ובכל זאת, במשך שישה ימים, משה לא היה יכול להיכנס! עד ליום השביעי שבו "קרא" אליו ה'. בדיוק כמו עכשיו במשכן!

היחס בין שני רצונות הוא מורכב ואין דרך קיצור אם רוצים שהמפגש יתרחש בכבוד ובמשמעות. חייבים קדושה, הכנה, חוקים, מרחק, מניעה, ורק אז יכולה להיות חיבה ויחס אישי.

 

ההפסקה הזאת בין סוף ספר שמות והתחלת ספר ויקרא יכולה בהחלט להצטדק. יצירת המתח ואפשרות הכישלון הם לימוד בפני עצמו והסבר מצויין לצורך בדיני קדושה המפורטים בקרבנות.

 

אבל הרב יואל בין נון מציע עוד הסבר אפשרי:

 

ספר במדבר:

ספר שמות יכול להימשך דרך שני כיוונים:

  • ספר ויקרא= הסיפור שמתרחש בתוך הבית, על ידי הכהנים: טיפול בבעיות האישיות (טומאה, כפרה, קרבה..)
  • ספר במדבר= המתרחש מחוץ למשכן, על ידי הלויים ובני ישראל. ארגון החברה (משילות, ארגון המחנה..)

אכן, שני הספרים מתחים באותה נקודת זמן, אבל מתארים שני תחומים שונים

ספר ויקרא

 

ספר שמות

 

ספר במדבר

וזה בהחלט מצדיק את החלוקה לשלושה ספרים שונים: שמות- ויקרא-במדבר למרות ששלושתם עוסקים בזמן ומקום אחד.

 

 

ויקרא פי

בע"ה ב ניסן התשע"ז

מישל בן שושן

 

ויקרא פי

 

 

ניתן לחלק את הפרשה לשניים:

  1. קרבנות נדבה, שהאדם מביא מרצונו, כדי "להתקרב" לה'.
  2. וקרבנות חובה, שהאדם מביא בעקבות חטא שעשה בשגגה.

 

הנה טבלא מסכמת של כל הפרשה:

 

קרבנות נדבה:      "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'".   ריח ניחוח לה'.

 

קרבנות חובה  "וכיפר עליו ..ונסלח לו"

 

1. עולה

א. מן הבקר

ב. מן הצאן

ג. מן העוף

 

2. מנחה- סולת

א. עם שמן ולבונה

ב. מאפה תנור

ג. על מחבת

ד. מנחת מרחשת

ה. מנחת ביכורים

 

3. שלמים

א. בקר

ב. צאן

ג. עז

 

1. חטאת

A. על עברה כללית

א. פר כהן משיח

ב. פר העלם דבר

ג. שעיר הנשיא

ד. נפש

B.. על עברה ספציפית (עולה ויורד)

א. עשיר- כבשה או שעירת עיזים

ב. עני- שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה

ג. עני מאוד- סולת

 

2. אשם– איל (תמיד)

א. אשם מעילות (לקח מהמקדש)

ב. אשם תלוי (על עברה בספק)

ג. אשם גזלות(כיחש בעמיתו)

 

 

 

 

  • בחלק הראשון, בסוף כל קרבן "נדבה" כתוב: "לריח ניחוח אישה לה'". כלומר, זה קרבן שרצוי לפני ה' והוא שמח שהאדם הקריב אותו בנדבה. בדומה למה שכתוב אחרי שנוח הקריב קרבנות, בצאתו מן התיבה:

פרק ח(כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ:(כא) וַיָּרַח יְקֹוָק אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם…

לא רק שהקרבן מצא חן בעיני ה' אלא הריח הזה שהעלה הקרבן גרם לה' לחשוב אחרת ולהחליט שהוא כבר לא ישמיד את העולם כמו שעשה במבול! הוא אפילו יכרות ברית בעקבות הריח הניחוח הזה! אם כן, הקרבן של נוח מאוד השפיע על ה' לטובה. זה מראה גדולת קרבן נדבה שבא לקרב את האדם לה' ואת ה' לאדם!

 

  • בחלק השני, בסוף כל קרבן כתוב: "ונסלח לו לכפר עליו". כלומר,הקרבן "חטאת" או "אשם" בא כדי לכפר על החטא שעשה.

 

אם כן,נראה שיש הפרדה ברורה בין שני סוגי הקרבנות. בכל זאת, ברצוני להראות שההפרדה הזו איננה לגמרי חדה. למשל, נעיין בקרבן הראשון, קרבן נדבה, עולת הבקר:

(ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק:(ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו: (ה) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְקֹוָק וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (…:(ט) וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיקֹוָק: ס

 

 

כאן, כתוב, בנוסף לסיומת הרגילה "אישה ריח ניחוח לה'", "ונרצה לו לכפר עליו". על איזה חטאת או עוון עליו לקבל כפרה? נראה שהקרבן הזה שייך לשתי הקבוצות ביחד כי שני המשפטים המיוחדים לכל סוג נמצאים יחד!

 

 

הערה: הגדרנו את החלק הראשון, קרבנות "נדבה" , לא רק בגלל הסיומות "ריח ניחוח לה'", אלא בעיקר בגלל ההתחלה של הפרשה:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם :  אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה

כלומר, מדובר ביוזמה אנושית . כשאדם ירצה להקריב קרבן, כך הוא יעשה.ולא אחרת-אולי כדי לאסור כל מיני צורות  וכוונות זרות שהיו נהוגות בעולם העתיק.

זו לא הפעם הראשונה שפוגשים קרבנות נדבה . גם בספר בראשית וגם בספר שמות  ראינו כבר הרבה פעמים שבני האדם הקריבו קרבנות כאלה. ללא ציווי של ה'. בלי שעשו חטאים מיוחדים. סתם כדי להביע תודה , הכרה וקרבה. סקירה מהירה תגלה שהמנהג הזה היה מקובל מקדמא דנן:

  1. אצל קין והבל:

בראשית פרק ד (ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיקֹוָק:(ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְקֹוָק אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ:(ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו:

  1. כאמור אצל נוח:

בראשית פרק ח(כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ:(כא) וַיָּרַח יְקֹוָק אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם

  1. אצל אברהם אבינו, אחרי שהמלאך מנע ממנו לשחוט את יצחק:

בראשית פרק כב (… וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:

  1. אצל יעקב אבינו:

בראשית פרק מו  (א) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק:

  1. אצל יתרו:

שמות פרק יח (יב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:

6 אצל עם ישראל בקבלת התורה:

שמות פרק יח (יב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:

  1. 7. ואפילו במעשה העגל!:

שמות פרק לב (ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק: פ

 

נחזור לשאלה ששאלנו: למה כתוב בקרבן הנדבה של העולה "לכפר עליו"? על מה יש לכפר אם רוצים להתקרב אל ה'?

נראה לי , שבכל מפגש, על שני הצדדים לעבור שינוי מסויים. בין שהם רוצים בו , בין שאינם רוצים בו או לא מודעים אליו. הפילוסוף היהודי עמנואל לווינס גילה שהנוכחות של אדם אחר גורמת לתגובה מסויימת . אפילו במקרה קיצוני שבו אין שום קשר בין האנשים. למשל, אדם שנמצא בספריה לבדו וקורא שם ספר. מהרגע שאדם נוסף נכנס באותו החדר, אפילו אם החדר גדול מאוד, זה יגרום לאדם הראשון להתנהג קצת אחרת. הוא חיי לקחת בחשבון את נוכחות האדם הזר שנכנס. השינוי הקטן הזה, הוא אינסטינקטיבי ואנו כל כך רגילים לעשות זאת שאנו לא מרגישים בו. אמנם הוא קיים .נוכחות האחר מחייבת אותי. בין שאני רוצה ובין שאני לא רוצה. גם הסירוב שלי להגיב, זו תגובה!אם כן, כל קירבה מחייבת אותי לתגובה. התגובה הזו יכולה לגרום לשינוי בהתנהגות, בהרגשת המחויבות שלי, היא לא סתמית.

 

אם קרבה בין שני בני אדם מחייבת, מה נגיד על הקרבה אל האלוהים, אל האין סוף, אל מי שיודע הכל ובורא הכל ושאין לי תפיסה בו! זה בטח גורם בי תגובה, שינוי פנימי.

אני מציע לראות בשינוי הפנימי הזה כמן חזרה בתשובה. התעלות. משבר קטן פנימי. זה מציב אותי מול עצמי. או יותר נכון, מול מה שנראה לי אני הייתי צריך להיות!

על זה יש מקום לכפרה!

ה' רוצה בקרבה אמיתית של האדם. היא "מתרצה" מהקרבה. הוא חפץ בקרבה הזאת. במידה והאדם רוצה להתעלות, הוא מוכן לקבל את פני השכינה. הוא מוכן למהפך הקטן שיחול בנפשו בעקבות המפגש!

אז ה' מרגיע אותו ואומר לו שהוא התרצה והוא מכפר על המהלך הזה. כי מהלך כזה עלול לגלות אצל האדם את קטנותו, את הפער הקיים בין מה שהוא לבין שהוא היה אמור להיות. על הפער הזה יש לכפר!

 

כמו כן, כל קרבה, אפילו אם היא באה מתוך רצון טהור ובלתי תלוי, כמו נדבה, חייבת לקחת בחשבון המחויבות שלי. בכל מהלך של קרבה ונדבה יש חובה!!

 

האדם, בשונה מכל הביריות האחרות, מרגיש מחויבות כל שהיא. . יש מימד מוסרי טבעי אצל כל אדם. אפילו אם האדם דוחה כל מחויבות ורוצה לחיות חיים "חופשיים" מכל מחויבות, הוא עושה זאת כהחלטה מודעת ורצונית נגד ההרגשה הראשונית של המחויבות!

כל אדם שמתחיל להכיר בעצמו ובעולם שמסביבו מרגיש מחויבות. כלפי עצמו (למשל, הוא צריך להסביר לעצמו את מה שהוא עושה או את מה שהוא לא עושה), כלפי האחר (אפילו אם הוא החליט שהוא לא רוצה להתיחס אליו, זו החלטה שבאה בעקבות המחויבות הראשונית הבסיסית), כלפי העולם.

כל מפגש גורם לחובה!

היינו חושבים שה"נדבה" היא מהלך טהור, סתמי, שאין לו הרבה השלכות. או לפחות שיש לו רק השלכות חיוביות! זה יגרום לשני לאהוב אותי, זה יאפשר לי לבקש משהוא בתמורה, זה ישפר את היחסים, זה ירגיע את הרגשת הכרת הטובה שלי כלפיו.

אבל מעבר לכל זה, זה יגרום בתוכי מהפך קטן מאוד שיש לקחת בחשבון!

 

ניסיתי להראות שבכל קרבה, אפילו בכל נדבה, יש חובה

אבל נראה לי שההפך הוא גם נכון: בכל חובה יש קרבה! זה נראה עוד יותר נכון כי המחוייבות כלפי השני יוצרת כמובן קשר.

אבל, אפילו חובה שבאה לכפר. כלומר, במצב שעשיתי חטא, יש מקום לקרבה עצומה:

הערה: אם האדם עשה עוון, במזיד. היא עשה דבר רע, אין מקום לשום קרבן. מדובר כאן אך ורק על מעשים "תמימים", שהאדם לא עשה בכוונה, בשוגג.

היום, כל מערכת משפטית, אפילו המערכות הבלתי פורמאליות בין בני אדם, לא מעניקים משקל שלילי לדבר שנעשה בתום לב או בשוגג. מיד סולחים לאדם שעשה דבר בשוגג ומבקש סליחה.

 

כאן, התורה דורשת שדווקא הדברים הקטנים האלה שנעשים בהיסח הדעת ובשוגג, יטופלו על ידי האדם! למה? כדי לדרוש ממנו מחויבות כלפי אחריותו בעולם.

 

בעצם, הקרבה אל האלוהים, היא לא רק מיסטית או רוחנית. לדעתי, היא מאוד מעשית: היא דורשת מהאדם להיות יותר בן אדם!. לפתח את הצד המוסרי שלו. לא להתעלם מהמחויבות כלפי בני האדם האחרים וכלפי העולם.

הקרבה אל האלוהים מציבה את האדם מול המחויבויות שלו!

זה מציב אותו ב"חובה"!

זה חייב לבוא מתוך נדבה, מתוך רצון, אבל זה גם יכול לבוא דרך הרגשת מחויבות ומוסר.

אפילו מעשים שאינם לכאורה דורשים עונש מצד שהוא עשה אותם בשוגג, מעשים אלה מגלים חוסר אכפתיות, חוסר כוונה, חוסר תשומת לב. קרבן חובה בא כדי לקרב דרך החובה!

 

 

המשכן

אי אפשר להתעלם שכל הקרבנות האלה נעשים במשכן. ובמשכן, יש לפחות שני מימדים שונים:

  1. המשכן הוא תכלית בריאת העולם (ביום השמיני- לבריאה)
  2. המשכן בא בגלל חטא העגל, כתיקון

 

שני מימדים אלה יכולים להיות מוגדרים בצורה שונה:

  1. המשכן הוא מקום שבו השכינה יורדת כדי לה' ישכון בתוך ישראל
  2. המשכן הוא מקום המזבח שבו האדם מכפר על חטאיו ועובד כדי להתעלות אל ה'

 

ניתן לעשות הקבלה ולהגיד ששני המימדים האלה מתגשמים על ידי שני סוגי הקרבנות:

  1. קרבנות נדבה באים כדי להתקרב אל ה' באופן אידיאלי
  2. קרבנות החובה באים כדי לתקן הפגם שבאדם ולתת לו הזדמנות להתקרב אל ה'

 

כמו שהצעתי שאין הבדל משמעותי בין שני סוגי הקרבנות לעיל, כך הראיתי בפרשיות הקודמות ששני המימדים של המשכן הם בעצם שני פנים של אותו המטבע.המשכן הוא "אחד".

  • קרבה דרך תיקון= לקיחת בחשבון את האדם כמו שהוא, בחולשותיו
  • קרבה של נדבה = תיאור האידיאל של קרבה בין האדם והאלוהים

 

המשכן הוא הסיבה למשכן החלק במשכן קרבנות התורה קרבה התפילה
מקום השכינה השלמת בריאת העולם אוהל מועד נדבה לוחות ראשונים מלמעלה כלפי מטה שבח והודאה
מקום העבודה תיקון לחטא העגל המזבח חובה לוחות שניים מלמטה כלפי מעלה וידוי ובקשות

 

המתת בעלי חיים לצורך עבודת הקודש

מתוך רעיון של הרב מאיר שפיגלמן:

 

רק פעמיים בכל ספר ויקרא מוזכר השם "משכן". בניגוד למושג "אוהל מועד" שמופיע בו עשרות פעמים.

  1. המשכן= היריעות הראשונות שמכסות את המבנה. הן עשויות צמר ורקומים בהם הכרובים שניתן לראות מבפנים.
  2. האוהל= היריעות השניות, עשויות מ"עורות עיזים". (האם הן ממש עורות או שמה רק חוטי עיזים?)
  3. מעל שתי השכבות האלה יש מכסה של עורות אילים ותחשים.

 

אם כן המשכן והאוהל הן שתי ישויות נפרדות.

לפעמים, האוהל נפרד פיזית מהמשכן . במיוחד, כמובן כשעדיין לא היה משכן בנוי. שם משה דיבר עם האלוהים. אבל, מהרגע שהמשכן נבנה , האוהל מכסה את המשכן וה' מדבר עם משה , אמנם באוהל, אבל בין שני הכרובים בקדש הקדשים. כך שהמשכן ואוהל מחוברים: אחד בתוך השני.

אבל יש דבר שמייחד כל אחד:

  • המשכן= המקום שבו האלוהים יורד כדי לשכון בתוך עם ישראל
  • אוהל מועד= המקום בו מדבר ה' עם משה, אבל גם המקום שבו האדם מתעלה כלפי ה' כדי להיפגש איתו.

 

את שני התפקידים האלה(הירידה של ה' והעלייה של האדם) מחוברים כדי שהמשכן יהיה אחד.

אבל ברור שספר שמות יותר קשור למימד של משכן וספר ויקרא למימד של אוהל מועד

הראשון מבטא ירידת השכינה

השני את העבודה של האדם כדי לזכות למפגש.

ראינו אותה הפרדה בין האוהל והמזבח

ראינו אותה הפרדה במימד האופקי: קדש הקדשים ומחוצה לו הקדש ומוחצה להם המזבח

גם כאן, במימד האנכי, יש את המשכן, הפנימי יותר, ומעליו האוהל ומעליהם העורות

 

ככל שאנו נמצאים פנימה יותר, בקודש הקדשים,אין קרבן.

יותר רחוק, בקודש, יש קורבנות אבל רק מהצומח (שמן, לחמים, סמים)

עוד יותר בחוץ, במזבח, שם יש קורבנות בעלי חיים.

 

יש הדרגה זו גם בשכבות הכיסויים מעל למשכן:

השכבה הפנימית יותר, עשויה רק מהצמר ואין צורך להרוג בעלי חיים עבור הצמר.

השכבה הביניים, מעניין למצוא בה מחלוקת: האם היא עשויה מעורות עיזים, דבר שכן מצריך המתת בעלי חיים או שרק הצמר של העיזים ארוג מרכיב השכבה הזאת? כאילו השכבה הזאת הביניים, היא גם בעניין המתת בעלי חיים , במימד "בינוי"

השכבה השלישית, העשויה רק מעורות בעלי חיים , כמובן דורש המתת בעלי חיים

 

ככול שאנו מתקרבים לקודש יותר, אנו מתרחקים בצורך להמית בעלי חיים!

כאילו המתת בעלי החיים היא צורך חיצוני, הקשור למצב של העם הרחוק מהקדושה.

(מכאן אפשר להרחיק לכת ולחשוב על אפשרויות שונות של מצב רוחני גבוה של העם שלא יצריך לעתיד המתת בעלי חיים במקדש!)

עולם החול

 

עורות אלים ותחשים

שכבה חיצונית, המתת בעלי חיים                                                   עיזים

צמר כבשים

שכבת בינים ללא המתת בעלי חיים

אבל קרבנות מהצומח

קודש        קדש הקדשים

הקדושה הפנימית ללא פגיעה בחיים

המזבח

 

 

עולם החול                                                                                                                     עולם הקודש

 

ויקרא מוש

בע"ה ו אדר ב התשעו

מישל בן שושן

 

ויקרא מוש

מה הוא תפקיד ספר ויקרא?

ספר שמות עסק בנתינת כלים לעם ישראל

יציאת מצרים, מתן תורה ובניין המשכן אינם, לע"ד מטרות. הם רק אמצעים. המטרות מתוארות בספרים האחרים:

ספר ויקרא= בניית קשרים בין האדם לסביבתו ובין האדם לה'.

(ספר במדבר= בניית חברה כדי לחיות בארץ ישראל)

  • כדי להיות בן אדם "בקשר" עם הסביבה, צריך אדם חופשי (יציאת מצרים), עם מוסר וחוקים (תורה) ובעיקר, אדם ש"פונה" אל האחר (משכן).
  • מה הם הנושאים של ספר ויקרא?

    – קרבנות: קרבה אל ה' אבל גם קרבה אל האדם עצמו: הקרבן יכול לפעמים לפייס את האדם עם עצמו, להרגיע אותו. בגלל חטאים או פספוסים (קרבן חטאת) או השלמה ופיוס עם החברה (קרבן שלמים)

    – צרעת: הקשר עם החברה. לשון הרע. מי שמרגיש  מנושא מעל לאחרים, יוכריז טמא! ומי שמזלזל בחברה יוצא מחוץ למחנה. הטהרה היא תהליך של עבודה פנימית עם עצמו ועם החברה.

    -מועדים: הקשר עם ה', במקום מיוחד. הקשר עם שאר העם. לראות ולהראות.

    -נדב ואביהו: לפעמים הקשר מוגזם או לא במקומו! ואפשר להתקרב יותר מדי ובצורה לא ראוייה.

    -שמיטה ויובל: הקשר עם האדמה, עם הארץ, עם הקניינים, הקשר הנכון עם הטבע ועם הצרכנות .

    לסיכום . נראה לי שכל הנושאים בוחנים את הקשרים של האדם לעולם. הפתיחות כדי ליצור קשר, מגבלות הקשר. -הקדושה היא המרחב שיש לשמור בין האדם לסביבתו כדי לשמור על קשר בעל משמעות ולא סתם לבטל המרווח, דבר שעלול לגרום לביטול הקשר עצמו!!

כדי לפנות אל האחר, צריך להיות "פנוי"! כלומר, להרגיש שאני לא ממלא את עצמי לגמרי! שאני חסר. שיש חלק ממני שאיננו בשליטתי המוחלטת. שאני זקוק לאחר. זה העיסוק, לע"ד של ספר ויקרא. איך לפתוח את האדם למשהו אחר מאשר לעצמו.

הקרבנות , הטהרה והטומאה, הם עניינים שמטרתם, לע"ד, להציב את האדם בחסרונותיו ולטפל בהם. החסרונות מאלצות את האדם להיות פתוח אל האחר. הכהנים הם הפסיכולוגים , המטפלים של היום. הלויים, הם המחנכים. לכן ויקרא הוא ספר הכהנים או ספר הלויים (בתרגום השבעים). כל הספר נמצא מעבר לזמן. הוא מטפל אך ורק בבעיות הנפשיות והגופניות של האדם במטרה לקשור אותו אל המציאות הסובבת אותו.

 

המראה החיצוני של הטקסט

בסוף ספר שמות, אחר בניין המשכן, נתכתב המשפט המזעזע "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד"! סוף ספר שמתאר  לכאורה כשלון עצום! הכל נעשה כדי להגיע ל"ושכנתי בתוכם" והנה שמשה בעצמו לא יכול להיכנס אל תוך המשכן!!! ונשארים עם ההרגשה המוזרה הזו .

אחר כך, יש מרווח של כמה שורות ריקות בספר תורה! כאילו רוצים להשאיר אותנו במתח הזה, בהרגשת האי יכולת הזו. אבודים. חסרים. במשבר. גם משה נשאר כך, באי היכולת שלו ובתסכול שלו.

ורק אחר כך, באה ה"קריאה " הקורעת את השקט הזה "ויקרא אל משה,!!

כאילו, בלי התסכול, בלי המשבר, בלי הרגשת האי יכולת של משה, לא היה ה'  קורא אל משה!!

כאילו מה שמאפשר הקריאה של ה' אל האדם, זה המרחב, החוסר, המשבר, שנוצר בתוך האדם. כל זמן שהאדם היה המרגיש "מלא" בעצמו, לא היה מקום לקריאה של ה' אליו!!

כך, נראה לי, ניתן להבין את ה"ענווה" של משה:

 

נסיגות משה

המדרש רבה מתאר כמה מצבים עיקריים שבהם משה סירב להתקדם הלאה.

  • בסנה: משה סירב ללכת לפרעה
  • על הים, ה' אילץ את משה לבקוע את הים, משה נרתע ולא רצה עד שה' אילץ אותו לנטות ידו.
  • בהר סיני: ה' קרא למשה לעלות כי משה סירב והרגיש שאיננו ראוי לעלות
  • באוהל מועד (בפרשה שלנו) משה הרגיש שהוא "לא יכול להיכנס". ואז ה' קורא לו

 

המו"ש לומד מכך שהאדם צריך להשאיר תמיד "ענווה",  אפילו אם הוא מרגיש שהצליח להבין ולהשיג דברים עצומים, אפילו אם האדם מרגיש שהוא מסוגל לפעול , עוד יותר מהאנשים האחרים. למרות זאת, הוא חייב להגיד לעצמו שהוא איננו ראוי. הוא צריך להרגיש הכנעה וענווה. ואז, הוא יקבל את הדיבור האלוהי, האילוץ מלמעלה לפעול. נראה לי לתרגם הרגשה זו שדורש מאיתנו המו"ש, בדרישה להשאיר תמיד בתוכנו מקום למשהו אחר: להשאיר מקום לעוד, מקום קטן לספק, מקום לביקורת (עצמית או מן החוץ). לא למלא לגמרי את עצמנו, להשאיר מקום ל"אחר". משם, יש מקום לקריאה של האלוהים!! האלוהים מחכה שאנו נפנה לו מקום בעצמנו!!.

 

כשהחכמים דורשים מהצדיק "לחזור בתשובה" כדי לקבל את דבר האלוהים, הם בעצם דורשים ממנו לפנות מקום בעצמו, למשהו אחר. דבר ה' הוא דבר שהוא בא מחוצה לי! ולכן, אני צריך לפנות לו מקום בתוכי. להיות מוכן לקבל את דבר ה'. וכמו שאני מסוגל לקבל את דבר ה' אני אהיה מסוגל לקבל את דבר האדם האחר שמדבר אלי או פונה אלי או סובל על ידי. כדי שמשה יכתוב "וידבר ה' אל משה" הוא היה זקוק להרגיש שמה שנאמר איננו בא מעצמו!! משה לא כתב "נראה לי שיש לעשות זאת" אלא הוא כתב "וידבר ה' אלי". כלומר, משה פינה מקום לדבר ה' שבא לו מחוצה לו. ה' איננו ה "איגו" שלו! זו לא תחושת בטן, או מסכנה אישית אחרי התבוננות במצב. אלא "וידבר ה' אלי"!! הדבר בא מחוצה לי!!

 

פירוש רש"י

רש"י מצטט המדרש שאומר שלכל דיבור וכל אמירה ולכל צוווי  של ה' אל משה, קדמה קריאה. אם כן, למה דווקא כאן זה נאמר לנו? הרי ה' דיבר אל משה כבר בהתחלת ספר שמות! למה להגיד לנו זאת רק עכשיו?

נראה לי שהסיבה פשוטה: רק עכשיו התורה חוקרת את הנושא של הקשר של האדם עם העולם .

זה נושא הספר כולו. ולכן, כנראה הוא גם נקרא כך. הקרבה אל הבורא, אל האחר.

 

לתת רווח בין פרשה לפרשה

הסיבה של המרווחים בין הפרשיות בספר תורה באה לבטא את ההפסקות הדיבור של ה' אל האדם. יש שקט. נותנים מרחב. למה? עונה רש"י: כדי שמשה (האדם בכלל) יוכל להתבונן על מה שנאמר לו. כדי להעמיס יותר על המידה על השמיעה וההבנה. ה' מחכה שהאדם "יקלוט", יעקל את הדיבור.

אבל המו"ש מוסף עוד סיבה: כדי שהאדם ששמע את דבר ה' יוכל "להתרוקן", לתת מקום לעוד דיבור! יש בעצם ארבעה שלבים:

  1. כדי שה' ידבר אל האדם, האדם צריך להרגיש חוסר, תשוקה לאחר. לכן, עליו לפנות מקום לאחר.
  2. הדיבור של האלוהים אליו
  3. הפסקת הדיבור כדי לתת לאדם לעקל את הדיבור
  4. עוד זמן של שקט ושל הרגשת חוסר אצל האדם כדי שייוולד בתוכו שוב הרצון לשמוע עוד!

 

טעם הקרבנות עבור המוש

  • כוונת בריאת האדם היתה כדי שתהיה בריה שתעשה הקשר בין כל מעשה הבריאה! המטרה היא שהאדם שנולד בתוך מציאות מורכבת, בתוך עולם גשמי מורכב מאין כמוהו, ישאף להשיג שכוח אחד פועל מאחורי הקלעים, מהווה הכל ומשגיח על הכל. האדם, בעצם, אמור לגלות את האחדות שמסתתרת בבריאה למרות הריבוי שנוצר.

כשהאדם לא הלך בכיוון הזה, ה' בחר לו עם מיוחד שמטרתו תהיה לגלות האחדות הזאת ולהיות עד מול כל בני האדם האחרים למטרה העליונה הזאת. והוא עם ישראל.

לכן, דרך הקרבנות, יש להתחבר עם כל הבריאה (החי, הצומח, הדומם…) עם ה"קרביים" של הברואים! עם כל מה שקיים בעולם ולמצוא את המשותף וה"אחד" שברא ומפעיל את הכל.

כך, האדם, יוכל לגלות, דרך כל הבריאה את מציאות ה' . זו ה"קרבה" אל ה'. בעצם האדם יוכל להתקרב אל כל הבריאה בזה שהוא מוצא בה את טביעת האצבע של הבורא בה. זה מקרב האדם אל הבורא!

 

  • בנוסף, יש לפתוח את האדם למהלך הזה. לכן, על הזה "להקריב" מעצמו חלק חשוב, כדי להרגיש את החוסר. כדי לפתוח אותו אל העולם מסביבו.

כנראה, הבהמות היו הדבר הקרוב והחשוב לאדם בזמנים קדומים. להקריב הבהמה שלו אל הבורא זה להיות מוכן להכיר בבורא שברא הכל ולהיות בהרגשת חוסר שתפתח האדם למשהו אחר מאשר עצמו.

נראה לי שהיום, אם היה בית מקדש, היינו מצווים למשל להשליך לאש את הטלפון הנייד שלנו!

 

 

קשר תפילין

 

כתוב במגילת אסתר פרק ח': "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"

, אמר רב יהודה:

  • אורה – זו תורה, וכן הוא אומר +משלי ו'+ כי נר מצוה ותורה אור.
  • שמחה – זה יום טוב, וכן הוא אומר +דברים ט"ז+ ושמחת בחגך,
  • ששון – זו מילה, וכן הוא אומר +תהלים קי"ט+ שש אנכי על אמרתך
  • ויקר – אלו תפלין, וכן הוא אומר +דברים כ"ח+ וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש  (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טז עמוד ב )

כשמשה ביקש "לראות את כבוד ה'" (הראני נא את כבודך) ה' ענה לו שיראה לו רק את "אחוריו" והראה לו הקשר של התפילין.

התפילין של ראש מורכבים מה"טבעת" על הראש שעליה הקפסה של התפילין מקדימה וקשר מאחור שממנו יוצאות שתי רצועות שמונחות מקדימה על החזה.

  • הטבעת על הראש מסמלת החכמה העליונה
  • שתי הרצועות שיורדות מסמלות את הבינה.

הקשר שמחבר בין שני החלקים האלה היא הסוף של החכמה והתחלת הבינה.

אין גישה אל החכמה העליונה. משה ביקש להשיג החכמה העליונה וה' אמר לו שהוא לא יכול. הוא מסוגל רק להראות לו את התחתית של החכמה , והוא הקשר. משה השיג בין כה את הבינה, מתחת לקשר.

הקשר הזה הוא הייחוד בין החכמה והבינה. הוא נעשה, אצל האשכנזים, בצורת אלף, סימן האיחוד. אצל הספרדים, הקשר הוא בצורת דלת, כנגד ארבע אותיות שם ה'. והוא גם אות (גדולה במיוחד בפסוק שמע ישראל) שהמילה "אחד".

מעניין מאוד שהגמרא מפרשת את המילה "ויקר" כ תפילן של ראש. כי זה בדיוק מה שה' הראה למשה, ואלה שלושת האותיות של המילה "ויקרא" שהם גדולות, לעומת האות אלף הזעירא.

כאילו הקשר של התפילין מסמל את ההשגה המכסימלית של האדם. אבל זה גם הקשר בין האלוהים והאדם, הקריאה של ה' אל משה , ושם הספר כולו אכן מבטאים את הקשר הבלתי אפשרי בין האדם לבורא.

בלתי אפשרי אבל יש לעבוד הרבה עליו!

כשהאדם הוא אגואיסטי מטבעו, בלתי אפשרי לפתוח אותו לעולם. ובכל זאת, יש לעבוד על זה, זה תפקיד ספר ויקרא!

 

ויקרא גז

בע"ה כז אדר התשעה

מישל בן שושן

 

ויקרא גז

 

אין הקרבנות מעיקרי הדת

ה"גלילי זהב" טוען שכל מעשי הקרבנות הם רק "במקרה". הוא לומד זאת, באופן טכני, מהמילה הראשונה "ויקרא". העובדה שכתוב "ויקר" עם אלף קטנה, רומזת על זה שכל הדברים הבאים בעקבות ההתגלות אל משה כאן, באה "במקרה" כמו "ויקר"- מקרה.

(ה"ראייה " הזאת איננה עקרונית. אי אפשר לגבש עמדה כה נחרצת ומשמעותית רק בגלל שאות אחת כתובה בצורה קטנה יותר. זו רק אסמכתא למחשבה כוללת שמסתמכת על השקפה. נראה לי שרוב הפירושים המתבססים על רמזים או מילים בתורה, אינם יונקים את הרעיון שלהם מהאות או מהמילה . הם רק סימוכים טכניים. נראה לי שכל הציתותים של הפרשנים (כולל בתלמוד) אינם אלא אמצעים לחזק, או הישען, או כסימן מנמוטכני. אבל הרעיון המרכזי שהפרשן מביע נובע מהשקפת עולם שמבוססת על קריאתו והבנתו של כל התורה וכל המסורת)

הרב מצטט גם הרבה פסוקים מהתנ"ך ומהתלמוד ומהסברה, שמחזקים הטענה הזו.

  1. כתוב "אדם "כי " יקריב .." לא כתוב "דבר אל בני ישראל ויביאו קרבנות" . המילה "כי" , פירושה "במידה ואתם רוצים להקריב קרבן, אז תעשו אותו כך ולא אחרת" אסור להקריב בני אדם. אסור להקריב כמו שמקריבים עובדי העבודה הזרה מסביבכם.
  2. במשך ההיסטוריה של עם ישראל, הזמן שבו הקריבו קרבנות הוא מיעוט והסתדרנו יפה בלעדיהם!. הלימוד של הקרבנות נחשב כאילו הקרבנו ממש קרבנות
  3. במדרש רבה פרשת צו כתוב ש"לעתיד כל הקרבנות הבאים מחטא בטלין". הסיבה המפורשת שם היא שלא יהיו יותר חטאים. אבל ניתן לשער שזה בגלל שבני האדם לא ירגישו צורך בקרבן ממשי.הג"ז אומר:"גם לעתיד, שיבנה הבית המקווה במהרה בימינו, לא ינהגו קרבנות יחיד הבאים על חטא". מכיוון שהחטא בא "במקרה" , כלומר הוא לא מחויב המציאות. ואם כן , הקרבנות באים גם הם "במקרה". זה לא דבר עקרוני שאי אפשר בלעדיו!

4 הרבה נביאים מדברים בגנות הקרבנות. למשל ירמיהו "כי לא דברתי עם אבותיכם ולא ציוויתים..על עולה או זבח"!!

5 הפירוש החשוב של הרב על הפסוק האחרון של פרשת פקודי:"לעיני בני ישראל בכל מסעיהם" , שהוא , לא במקרה, סמוך לפרשת ויקרא, מתאר מצבים שונים שבהם עם ישראל יהיה נתון.(עמוד אש בלילה ועמוד ענן ביום= יש שוני בין הגלות,החושך וישוב הארץ-היום, או בין זמן של מקדש-ענן וזמן שאין מקדש-אש) כלומר, התגלות ה' אל עמו, צורת הפולחן של העם כלפיו, ההשגה של בני האדם את האלוהים, שונה היא ותלויה בזמנים שונים, במצבים שונים. כל המצבים השונים האלה הם ה"מסעות" של ישראל. אם כן, צורת הפולחן , על ידי קרבנות למשל, יכולה להיות שונה , יחסית למצב העם והתפיסה שלו. ראייה זו מהפכנית אבל היא תואמת את ההיסטוריה! ליהודים יש הרגשה כאילו כל הזמן וכולם חוו את היהדות כמו שהם חווים אותה. אבל ברור לכל מי שלמד היסטוריה שהיהדות קבלה פנים שונות ומשונות במשך הדורות והמקומות. אין לאף אחד "מונופול" על איך צריכה להיות היהדות! כשהרב "מעיז" לתאר נושא חשוב בתורה כדבר "במקרה", לא עקרוני, נתון למצבי העם והתקופה, הוא מגלה תפיסה אמנם מהפכנית אבל שתואמת את המציאות.

 

המשכן הוא "במקרה"

כתוב בשירת הים "תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך (הכניסה לארץ- ואחר כך) מכון לשיבתך( בניין מקדש)". אין בניין המקדש היה מתוכנן במדבר! עיקר המקדש יכול להתגשם אך ורק בארץ. ייתכן שהמשכן הוקדם כי היה צורך בתיקון חטא העגל. או, כמו שהרב מציע, כדי שעניין אחדות מסביב למקדש יהיה כבר נרכש במדבר כדי שיבצעו אותו בארץ. אכן, הרבה יותר קל ליצור אחדות ב נסיעה במדבר מאשר בארץ גדולה אחרי יישוב כל חלקי העם בחלקו. כשם שכל המצוות אינן בעלי תוקף רק בתוך ארץ ישראל, כך המשכן איננו בשלמותו בחוץ לארץ.

 

הקריאה  אל משה איננו מושלמת

"ויקר"= במקרה. אכן, משה צדק מעבר לענווה שלו: ההשגה שלו, הדיבור אליו והקריאה האינטימית איננה מושלמת כי היא מתרחשת מחוץ לארץ ישראל!!

הזוהר:"הכא אלף זעירא אמאי? בגין דהאי קריאה לא הוי בשלימו. בגין דשלימו לא אשתכח אלא בארעא קדישא". האלף הקטן בא לציין שהקריאה של ה' אל משה איננה בשלמות כי שלמות לא נמצאת אלא בארץ הקודש!

 

 

אדם כי יקריב

למה התורה משתמשת במילה "אדם" ולא באיש , למשל? כי השם "אדם" מורה על בריאת האדם.

  • אדם= בנוי מעפר, מן האדמה= החלק החומרי
  • אדם= יש משהוא באדם שמנסה להדמות לאלוה: אדמה לעליון. = החלק הרוחני.

הכינוי אדם= חיבור בין הגשמי לרוחני.

בתור זה שהאדם הוא חיבור בין גוף ונפש, הוא זקוק לכפרה על חטאים. כי החטא, אפילו שהוא נעשה עלידי הגוף, משפיע על הנפש. לכן, יש לתקן את החטא על ידי הבאת קרבן שהוא גם מורכב מגוף ונפש: הבהמה.

  • אדם כי יקריב מכם= החלק שבא מכם, ההורים שלו, הגוף שלו
  • קרבן לה'= החלק שבא מהאלוהים, הנשמה.

 

 

זריקת הדם

מצווה לזרוק את דם הקרבן על קרנות המזבח.

אם מדובר בבהמה יש שתי אפשרויות: אם זה חטאת, אז יש לדרוק הדם מעל ל"חוט הסקרה", בחלק העליון של המזבח. אם זו "עולה"(נדבה), יש לזרוק הדם מתחת לחוט הסקרה. אבל, אם זה עוף, זה הפוך: חטאת מתחת לחוט הסיקרה ועולה מעליו. למה?

  • מי שמביא בדרך כלל בהמה כקרבן, הוא עשיר.

אם עשיר מביא נדבה (קרבן עולה), זה לא יוצא דופן. אולי הוא רוצה להראות את עשורו. מכל מקום זה לא מעשה מפואר עד כדי כך, זורקים הדם למטה.

אבל אם העשיר מביא חטאת, זה יוצא דופן שעשיר מודה על פחיתותו לרבים. הקרבן שלו ראוי יותר וזורקים הדם למעלה.

  • מי שמביא קרבן מהעוף, הוא בדרך כלל עני. עבורו, להתוודות על חטא, להיות זה שחוטא, מתאים למעמדו בחברה: זה לא דורש ממנו מאמץ עליון. כולם מחשיבים אותו פחות. אבל אם הוא מביא נדבה, עולה, במקום לאכול אותה הוא מקריב אותה לה', זה באמת מאמץ ראוי לשבח וזורקים דמו מעל לחוט הסקרה.

 

בהמה חטאת למעלה מחוט הסיקרה עולה עוף
עולה למטה מחוט הסיקרה חטאת

 

 

הדם והחלב

הם שני הפכים

  • הדם= הצד החם, הרותח,כעס -אבל גם זריזות,תנועה ויוזמה
  • החלב= הכבדות, קרירות,עצלות -אבל גם שיקול דעת ומתינות

שני ההפכים האלה טובים כשמשתמשים בהם לטובה. כלומר, יש צדדים טובים בכל אחד מהם אבל יש גם צדדים רעים. הקרבת הדם והחלב רומז על ביטול החלקים הלא טובים האלה אצל האדם המקריב.

 

אשר נשיא יחטא

ולא נאמר "אם נשיא יחטא" כמו בשאר המקרים. כאילו התורה לוקחת בחשבון שנשיא, בהכרח יחטא בגלל מעמדו והגאווה של התנשאות מעל לחוק.

אבל יש עוד פירוש: "אשרי העם שהנשיא שלו חוטא"!! ככי אם הדור כולם רשעים, אף אחד לא ישים לב לחטאו של הנשיא! אבל בדור שכולם צדיקים, חטא הנשיא זועק לשמים!

 

אם לא-לו יגיד

בספר התורה, כתובה המילה "לוא" כאילו היא בעלת שתי המשמעויות ההפוכות. השאלה היא "האם יש להוכיח אדם שחוטא?" זה מאוד תלוי בתוצאות ההוכחה. אם אנו בטוחים שההוכחה תעזור לו לשוב אז כן יש להיגד לו. אבל אם יש ספק שזה יגרום לו, להיפך, לחטא במזיד ודווקא וזה עלול להרחיק אותו יותר, יש להימנע מההוכחה! אם כן, ההחלטה נתונה באדם המוכיח, איך יקרא את המילה לו או לא!

בין כה, הרב אומר שאם אדם הוא עד לדבר כל שהוא, לא לחינם הדבר בא מולו. לפעמים, האנשים רגישים לחטאים שהם בעצמם עוברים עליהם! מתוך עוונות שבידו הוא שם לב לעוונות של האחרים! לכן את עצמו יש להוכיח , יותר מאשר חברו!

לכן כתוב "נפש כי תחטא.." כי נפשו של הרואה עצמו איננה טהורה!!

 

הגזלן

יש קודם כל להשיב את הגזלה למי שגזל ממנו ורק אחר כך יש להביא קרבן אשם. כי יש קודם כל לתקן את העיוות כלפי האדם ורק אחר כך לטפל בתיקון כלפי ה'.

הרב מביא סיפור חסידי:

שני רבנים נפגשים. האחד מציע לעשות ווידוי על חטאותיהם. השני אומר לו: אני מתעצב הרבה יותר על הבהמות הכשרות שאסרנו בטעות מאשר על הטרפות שהכשרנו.

כי הרבה יותר חמור בעיניו לגרום לנזק כספי לבעל הבהמה שנפסלה לאכילה מאשר גרימת אכילה לא כשרה!

 

בין חברו למקום

למה משה זרק מידיו את שתי לוחות הברית? הרי בני ישראל עברו "רק" על החלק שבין אדם למקום. הוא היה יכול לשמור על הלוח השני של המצוות בין אדם לחברו.

אלא שאין הפרדה בניהם בכלל אם הוא ישליך אחת, אז ממילא השניה איננה יכולה להתקיים! הרב עושה הקבלה בין חמשת הדברות הראשונות לחמשת הדברות האחרונים. אחד תלוי בשני.

 

ויקרא אה

בע"ה כז אדר התשע"ב

מישל בן שושן

 

ויקרא אה

 

דבר אל בני ישראל ,ואמרת אליהם..

האם אלה שני משפטים שאומרים אותו הדבר?

לא, המשפט הראשון "דבר אל בני ישראל" מצווה על הקרבנות "חובה". כמו למשל, החטאת בגלל הכפרות ..

המשפט השני "ואמרת אליהם" מדבר על האפשרות להביא קרבנות שאינם חובה אלא מתוך רצון להתקרב. כמו קרבנות נדר, נדבה, תודה..

הא"ה הסביר כבר בפרשיות הקודמות, שלמשכן יש שני תפקידים:

התפקיד הראשון והמקורי , המתואר בפרשת תרומה, מדבר על יצירת מקום מפגש בין ישראל וה'. במקום זה, המושג "קרבן" הוא אך ורק במובן של "קירבה".

אבל, אחרי חטא העגל, התווספה למשכן תכלית חדשה , והיא כפרת החטאים. ומאז, הקרבן הוא משמש גם ככפרה.

לכן, יש כאן שני ביטויים שונים לשני תכליתיות שונות של הקרבנות ושל המשכן בכלל.

  • "דבר" בלשון קשה מחייב מהלך של תשובה ושל כפרה
  • "אמר" בלשון יותר רכה, באה להציע אפשרויות של קרבה שאיננה תלויה בעשיית חטא.

 

אדם כי יקריב

למה הפסוק משתמש במילה "אדם" ולא ב"איש" למשל?

המדרש תנחומא עושה את ההקבלה עם..אדם הראשון! "כי יחטא האדם כאדם הראשון שהתחיל לחטוא יביא קרבן"

ההקבלה עם אדם הראשון נראית רחוקה! אכן, יש כמה בעיות בהשוואה הזאת:

  • לא מביאים קרבן אלא על חטאים שנעשו בשוגג. האם אדם הראשון היה שוגג?
  • אם , לפי המדרשים,אדם הראשון הביא קרבן לכפר על חטאיו, איך ייתכן שה' העניש אותו בכל זאת??
  • ה' הוא "ארך אפיים ורב חסד" איך ייתכן שהוא העניש מייד את האדם ועוד, בעונש חמור כמו המיתה?
  • האם אנו לא מתקרבים בפירוש כזה לרעיונות הנוצריים של "החטא הקדמון"??

תשובת הא"ה:

אכן אדם הראשון היה שוגג! כי הוא שמע לאישה שה' שם איתו כדי להנחות אותו. האישה היתה , עבור האדם, כמין שליח אלוהי, או "רב גדול" או נביא , שליח מה'! והיה לו לציית להנחיות האישה!!

אם כן, השאלות האחרות עוד יותר מתעצמות!!

הא"ה מסביר שאדם הראשון היה הראשון שהביא את מושג החטא בעולם! לפניו, לא היה דבר כזה . כשהוא חטא לראשונה, הוא הכניס בתוך המין האנושי הבעיה הזאת של החטא!! ולכן, כשאנו חוטאים היום, יש לנו "נסיבות מקלות"! וה' סולח לנו יותר מאשר לאדם שחטא לראשונה!!

אבל זה לא פוטר לנו את ההשוואה עם הרעיון הנוצרי של "החטא הקדמון"!!

 

לע"ד:

חטא אדם הראשון לפי הנצרות:

ה' ברא אדם אידיאלי כי הוא התכוון לברוא האדם הזה. אבל, מה לעשות, האדם הזה חטא, ובכך, הוא הכפיש את כל האנושות שצריכה לסבול מהחטא הקדמון הזה! כמו כתם שאי אפשר למחוק אותו, כל אדם יסבול עד סוף כל הדורות מחטא אדם הראשון.

חטא אדם הראשון לפי התורה היהודית לע"ד:

ה' התכוון לברוא את האדם כמו שהוא נראה היום! (אחרי החטא). אין פיספוס בבריאת האדם. אלא מה, כדי לתת לאדם במה להסתמך כדי להתנגד לכוחות הרע (דיכאון, התייאשות, פאסיביות, התגברות הרשע…), הוא סיפר לו שהאדם יכול להיות אחרת. הוא אכן מבטיח לו שיהיה אחרת , הרבה יותר טוב, באחרית הימים או בעולם הבא. אבל, זה עוד יותר משכנע להגיד לאדם שכך היה כבר בעבר הרחוק! היה אדם כזה אידיאלי , כולו מלא אור, טהור לגמרי…  אפילו המוות, שטבוע עמוק בתוך כל חוקי הביולוגיה , ניתן לחשוב , ניתן לפעול, כאילו המוות איננו קיים, איננו גזרת הטבע! המוות הוא סתם תקלה בגלל חטא אחד של אדם אחד. אבל, ניתן , בכל רגע לחיות כאילו המוות איננו קיים! ניתן להתפלל שלא נמות!( אכן יש כזו תפילה בתחנונים בימי שני וחמישי "הורד מאיתנו מכת המוות כי אתה רחום וחנון ומוכן לעשות חסד חינם בכל דור.."!!)

האמונה בתחיית המתים, התקווה האדירה של העם היהודי שיהיה בסדר, הרצון לחיות עבור העולם שבא ולא להידרדר לדיכאון ולחוסר מעש, כל אלה  שואבים את כוחם בסיפור אדם הראשון!!

לסיכום, סיפור חטא אדם הראשון לא בא כדי להכניס בנו מוות, דיכאון ואשמה. הוא בא , להיפך, כדי לתת לנו כוח לחיות ולשמוח, להגיד "בלע ה' המוות לנצח .." להאמין בתשובה, בתיקון, בהתחדשות, בחיים, בתקווה שהאדם והעולם יהיו יותר טובים!

נראה לי שזו הסיבה העמוקה, בגללה המדרש תנחומא מזכיר כאן את אדם הראשון:

כל עניין ההתקרבות אל האלוהים או האפשרות שחטא יכופר, עניין התשובה, כל אלה נובעים מסיפור אדם הראשון!! אבל לא בקריאה הנוצרית המקובלת, לצערנו גם בכמה חוגים יהודיים שהושפעו ממנה במשך הדורות, אלה בקריאה החיובית שהצעתי.

 

אדם כי יקריב מכם קרבן

המילה "מכם" איננה במקומה במשפט. היה צריך להגיד "אדם מכם כי יקריב .." .אבל היא אפילו לא מובנת בכלל ! אדם שרוצה להתקרב מתקרב! מה עושה פה העניין של כלל ישראל, מה עושה פה המילה "מכם"??

הא"ה מסביר :הפסוק הראשון של הפרשה מדבר על קרבה גדולה בין ה' ומשה :"ויקרא אליו .." זה היה יכול לבלב את ישראל: ה' אוהב את משה כי משה מיוחד. לא כן הדבר! ה' אוהב את משה אך ורק בזכות ישראל!! רק בזכות שמשה הוא הנציג של כלל ישראל , הוא מתקרב אליו כל כך!! (ולראיה, ה' לא דיבר עם משה במשך 38 שנה שבהם ישראל היו מנודים !) לכן, בא הפסוק השני ואומר, אין משה התקרב אל ה' אלה בזכות הכלל :" אדם (משה) כי יקריב (יתקרב אל ה'), (זה רק בזכות כלל ישראל:) מכם !" רק אם משה מייצג אתכם, רק אם הוא "מכם" אז יוכל להתקרב! מכאן, שאין יהודי יכול להתקרב אל ה' אם הוא מתנתק מכלליות ישראל!! הקרבה אל ה' מתאפשרת אך ורק בזכות כנסת ישראל כולה. אין אפשרות להיות "דתי" מחוץ לכלל ישראל!! ואפילו משה לא התקרב לה' בזכות עצמו . ה' קורא אליו בזכות כלל ישראל!!

 

אדם כי יקריב

"כי יקריב אינו אלא רשות" (תורת כוהנים).  הא"ה מסביר שהאמרה הזאת של המדרש נוגעת בפן קרבנות הנדבה בלבד(רשות), ולא בקרבנות החובה המכפרים על החטאים.

לע"ד ניתן בכל זאת לחלוק על העמדה המסורתית הזאת, ולדבוק במה שאמר המדרש! איך אדם יתקרב לה'? לא בהכרח בצורה הזו!!צורת ההתקרבות הזאת היא "רשות"!עניין ההתקרבות עצמו הוא רשות! (וזה יעזור לאלה שחושבים שבבית המקדש השלישי לא יהיו קרבנות) כלומר, צורת הקרבה היא תלויה בנסיבות. אולי בתקופה  מסוימת קרבנות ושחיטת בהמות היתה הדרך הטבעית. ויכול להיות שבתקופות אחרות, יהיו צורות אחרות!

אם אתם כל כך קשורים לצורת הקרבנות הזאת, אז הנה כמה חוקים דרכם תעשו זאת. אבל , זו רק צורה אפשרית שנותן מקום לצורות אחרות בתקופות אחרות. הנביאים הלה אמרו שה' שונא את הקרבנות!

לע"ד :למה יש כל כך הלכות על הקרבנות ?

אני חושב שיש סכנות גדולות מאוד בכל נושא ה"קירבה לאלוהים". הרצון להתקרב לה' , הוא רצון טהור ומצוין. אבל, כמו שמדת החסד חייבת להיות מוגבלת על ידי מדת הדין, כך הרצון היפה הזה צריך להיות מוגבל בהרבה חוקים פרטניים. כי הרצון להתקרב יכול להביא האדם לעשות בדיוק ההיפך! עם הכרזת מטרה צודקת, ניתן , בדרך לפספס אותה לגמרי ולעשות הרבה עוונות. ניתן, כמו שלמדנו בהיסטוריה לעשות עבודה זרה בעזרת קרבנות בבית המקדש!! קרבנות שגרמו לחורבן הבית עצמו ולגלות!!

ייתכן ובבית המקדש נעשו יותר עבודות פסולות מאשר עבודות כשרות!! אם אנו קוראים את כל הדיווחים שבידנו על התקופות האלה!! (בל נשכח שהמשנה והתלמוד נכתבו מאות שנים אחרי החורבן, בזמן שבית המקדש הפך למיתוס של אידיאל.בדרך כלל, שוכחים מהר את הטעויות והעוונות ומנסים להיזכר בדברים הטובים)!

לכן, נראה לי שהתורה מגבילה בהרבה חוקים פרטניים, (ובמיוחד עניין הכוונות הפוסלות הקרבן והמחיר שצריכים לשלם על כוונות שגויות אלה!), לגבי מעשים , שלכאורה הם כולם חיוביים ומלאה אהבה ורצון טוב!

התורה נזהרת מאוד מהעיוותים שיכולים להיוולד מהרצונות הטובים!!

וכנראה כל החוקים האלה לא עזרו כל כך למנוע העיוותים הרבים שהתרחשו בזמן הקרבת הקרבנות בבית המקדש!

הא"ה נותן עוד פירוש שמסביר את העניין:

"אדם כי יקריב מכם", כלומר אין אדם יכול להתקרב אל ה' מבלי שידאג לקרבת שאר העם!! אין קירבה של אדם שמתנתק מהכלל, או לפחות מהדאגה כלפי הכלל!

 

ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים

הפרשה הזאת קשורה לקודמתה ולומדים הרבה דינים מאחת לשנייה. וזאת בעזרת ה"וו" שמתחיל את הפסוק. אז השאלה היא: למה להפסיק בין המקרים ולפתוח בפרשה חדשה? המדרש (תורת כוהנים) נותן ההסבר לכל ההפסקות בין הפרשיות בתורה:"כדי לתת רוח למשה" להתבונן בין פרשה לפרשה!

גם השקט בין שני דיבורים הוא אמירה בפני עצמה ויש לה חשיבות גדולה. קשורה , כנראה לעצם התורה שבעל פה!

ואם מן העוף קרבנו לה' (א-יד)

בדרך כלל העניים הם אלה שמביאים קורבנות עוף ולא בהמות יקרות. וה' קרוב יותר ל"דכא רוח" . לכן, כתוב כאן, בקרבן העוף שם ה' ולא בקרבנות הצאן והבקר.

וזה מסביר גם את הציון המיוחד בקרבן העוף:"ריח ניחוח לה'". לא פחות, ואלי אפילו יותר מאשר לגבי קרבן הבקר של העשירים.

 

נפש כי תחטא..(ד-ב)

  • עוון במזיד "הורג" את נפש האדם העובר.לכן אין קרבן שיכול לתקן זאת, כי אין יותר מה לקרב.
  • חטא בשוגג, "פוגעת" חלקית בנפש האדם. הקרבן חטאת יוכל לקרב ולשחזר את חלק הנפש שנפגעה.

 

אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם (ד-ג)

למה כתוב "לאשמת העם" לגבי חטא שעשה הכהן??

"המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו" (אבות ה-יח). הכהן הוא שליח ציבור. איך ייתכן שיבוא לידי חטא?! ההסבר יכול להיות שהציבור לא זכו ! וגרמו לו שלא להיות מחוסן נגד החטא!. כלומר, חטא נציג הכלל משקף את חטאו של הכלל!!

 

ואם לא תגיע ידו די שה והביא את אשמו..שתי תורים..(ה-ז)

אפילו אם יש ברשותו שה, אבל אין לו כסף נוסף או כדי להאכיל השה, או להתפרנס, אין לו להביא את השה לקרבן. אסור ללוות כסף כדי להשיג שה. אין לו לעבוד יותר קשה כדי להרוויח די כסף לקנות שה.

הקרבן היקר מותר רק ממי שיש לו די והותר וזה לא יפגע באורח חייו.

בכל מקרה אחר, יש להביא שני תורים או אפילו מנחת סולת הזולה וזה יהיה בסדר גמור!

 

נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו (ה-כא)

יש בפסוק הזה שלושה ביטויים שונים לחטא. כל אחד מתאר מצב אחר של רשעות:

  1. נפש כי תחטא=נפש שנחסרת מאורה וממעלתה.
  2. מעלה מעל בה'= האדם מנתק את קבלת השפע מהאלוהים, וזה הוא הכרת!
  3. וכיחש בעמיתו=האדם שפוגם מכללות ישראל והוא מזלזל בחשיבות חברו בתוך כלל ישראל.