תשעה באב השלה

בע"ה כז תמוז התשע

מישל בן שושן

 

תשעה באב השלה

 

מתוך פרשת מסעי

חלוקת המסעות לפי השלה:

 

נא לשים לב, שהוא מוסיף (בלי להוסיף בחשבון הסופי) 8 תחנות של "רגרציה", חזרה לאחור, אחרי מות אהרון. שמונה תחנות אלה, אחרי מות המנהיג האהוב, הוא גם נכלל בתהליך של התבגרות. כל מסע כזה, אירע ביום אחד, לפי המדרש. והם הפרידו בין הראשון באב (מות אהרון ) לתשעה באב הספד אהרון על ידי כל העם שחזר משמונה המסעות להור ההר, המקום שבו מת אהרון, אחרי סוף תהליך ה"אבל" של העם. 8 המסעות האלה, כאמור אינם מפורשים בפרשה שלנו, ואינם נמנים ב42 התחנות הכוללות. לשם השוואה, הבאתי את הפסוקים המדברים על המסעות עם ההפרדה שמציע השלה. (לדעתי יש טעות בשלה, בין תחנת "רתמה" לבין תחנת "חצרות"!:

 

 

המסעות מספרם כנגד
ממצרים עד הר סיני 12 12 צירופי שמות ה' בתורה שקבלו
ממדבר סיני עד לקברות התאווה 1 התחלו לקלקל
עד רתמה(חצרות!) 1 הקלקול עשה רושם עם המרגלים
מרתמה(חצרות!)

להר ההר

20 עשרת גלויות השכינה ועשר גלות הסנהדרין
חזרו מאחוריהם (8) מת אהרון באחד באב ואחרי שמונה מסעות ב8 ימים,עשו לו הספד ב9 באב
מהר ההר עד לגבול הארץ 8 כנגד ארבעת הגלויות בכפלים
סה"כ 42 שם מ"ב  בהתחלה (בראשית) ובסופה

 

תשעה באב בעד

6-08-06

 

תשעה באב בעד

הרב בן עזרא

 

  • הספרדים אומרים בשחרית תשעה באב:"נקדש את שמך.." במקום הנוסח הרגיל:"נקדישך ונעריצך.."

כי "נקדישך" הוא בבניין הפעיל והכוונה: "אנו נגרום ונביא אחרים לקדש את שמך"

אבל בתשעה באב אין לנו כוח זה אחרי חורבן בית המקדש ונוכל רק לקדש את שמך בעצמנו.

 

  • סיבה טובה לא לתת לילדים לצום בתשעה באב:קיום מצוות אצל הילד היא מתורת חינוך כדי שבעתיד ,כאשר יהיה בר מצווה יהיו לו הכלים הדרושים. לחנכו לצום בתשעה באב זה אומר שאנו מכינים אותו לט’ באב הבא.וזה בדיוק מנוגד לתקווה ולאמונה היסודית שזה ט’ באב האחרון.

 

  • שנאת חינם

"חינם" אין  פירושו ללא סיבה. אפשר להרגיש שנאה, זאת אומרת  "ריחוק". ותמיד יש סיבה לזה. אבל ללכת עוד צעד בשינאה, כאילו נמשכים אחרי השינאה הראשונית המוצדקת, זו שינאה לחינם.דוגמה לשנאה מוצדקת ולשנאת חינם נמצא במשנה תורה לרמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג

 

הפוגע בשנים אחד רובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו, מצוה לפרוק בתחילה משום צער בעלי חיים ואחר כך טוען, במה דברים אמורים בשהיו שניהם שונאים או אוהבים, אבל אם היה אחד שונא ואחד אוהב מצוה לטעון עם השונא תחילה כדי לכוף את יצרו הרע.

 

הלכה יד

השונא שנאמר בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר +ויקרא י"ט י"ז+ לא תשנא את אחיך בלבבך, אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו, ואע"פ שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישתהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר +יחזקאל ל"ג י"א+ אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה.

במצב שמגדיר  הרמב"ם יש סיבה לשנוא אבל אם מתוך זה לא יפרוק או לא יטעון

זה שנאת חינם.

כמו כן אנו צריכים לתקן זאת ב"אהבת חינם" זאת אומרת , אנו צריכים למשוך יותר את האהבה המצווית לנו ב"ואהבת לרעך כמוך", יותר על המידה, כאילו ללא סיבה , חינם.

 

עוד דוגמא לביטוי חינם.

בחטא המרגלים נאמר:אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכייה של חינם אני אקבע לכם בכייה לדורות.

מה חינם היה בבכייה זו? הרי המרגלים חזרו וסיפרו דברים נוראים.אלא שהתגובה לסיפור המרגלים הייתה יכולה להיות: יש אוייבים ,אין אנחנו יודעים להלחם, לא נעלה.ואם כן למה בוכים?זו בכייה של חינם.

 

יום העצמאות בעד

22-04-07

מישל בן שושן

 

יום העצמאות בעד

הרב בן עזרא

 

הרב צבי יהודה קוק מתאר המצב הניסי שאנו חיים בו, ולפעמים לא שמים לב אליו. מתי בהיסטוריה שלנו קראו כדברים האלה?

  • צעירים שקמו וחרפו נפשם למען לחימה והצלת עם ישראל. ובנייה בארץ
  • – ארץ ישראל שהיתה שוממה אלפי שנים שוב פורחת ואילו מייצאת טכנולוגיה, חכמה, יבול,..לחו"ל
  • האימפריה העוטומנית שגורשה על ידי המאורעות ההיסטוריים כדי שארץ ישראל טיפול בידי ארצות אירופה ושהם יחליטו לתת אותה לנו בהסכמה בין לאומית
  • מכל ארצות טבל באו רוב העידות היהודיות ונשארו במקומות אלו בודדים . הארצות שעדיין לא צמחה מהם העלייה רק הגיע זמנם.
  • מרכז לימוד התורה חזר לארץ ישראל
  • התעוררות השפה העברית שנקברה על ידי אומות העולם זה אלפיים שנה. היא שבה לתחייה באופן כמעת ניסי.
  • ועוד ועוד..

יש להפסיק את קטנוניות המחשבה והטענות הטפלות מול הניסים הגלויים האלה. ותחזינה עיננו העצומות את שוב ה' בציון.

 

יש לקרוא באותו נושא את הקבצים :

-תזריע בעד

-עומר בעד

 

יום העצמאות 62 לעד

18-04-10

יום העצמאות 62 לעד

 

יום השואה ויום העצמאות

שמעתי , בהרבה נאומים ביום השואה, וכן בהתבטאויות של אנשים שונים בתקשורת, שמדינת ישראל היא "תשובה לשואה". במובן שמדינת ישראל קמה בגלל השואה, כתשובה "לבעיה היהודית". או כדי שלא תהיה עוד שואה לעולם.

נכון שהשואה "עזרה" בהרבה מובנים להקמת המדינה : בתגובת האומות, בעליה המסיבית..

אבל , הציונות קדמה לשואה.

העם היהודי ישב בארץ הזאת הרבה לפני השואה.

ממלכות ישראל במשך 1500שנים קדמו לגלות

מצוות יישוב הארץ קדמה לשואה!

אברהם נצטווה לעלות לארץ, לא כדי לפתור את האנטישמיות שהייתה באור כשדים!

בקיצור, אל לנו לצמצם את הקמת המדינה רק לפתרון מצוקת רדיפות ויצירת כוח צבאי מרתיע!

אם הרעיון הזה יישאר לבדו כבסיס להקמת המדינה, המדינה תהיה בצרות!

הישראלים אינם יכולים לבסס את זהותם על הרעיון הזה בלבד!

 

חייבים להכריז, ללמוד, לברר את התוכן החיובי שיש בחזרת העם על ארצו, ללא קשר לעובדה שהיו רדיפות שאילצו אותנו לעשות כן. כי באמת, היהודים תמיד חיו עם התקווה לעלות ארצה, בגלל האידיאל, בגלל המצווה האלוהית, בגלל המשיכה החיובית, המשימות הנשגבות שיש לעם על ארצו!

 

טוב שיום השואה איננו היום שלפני יום העצמאות! כי אם היה כך, קשה מאוד היה לשרש את הרעיון הפסול הקושר את מדינת ישראל לשואה בלבד.

 

אינני מבין ואינני מקבל בשלוות נפש את ההצמדה של יום הזיכרון לחללי צהל ליום העצמאות.הרגע בו אנו "עוזבים לנפשם" את המשפחות השכולות, כשהשמש שוקעת, ומתחילות החגיגות, תמיד גרם לי לאי נוחות מסוימת. הייתי מעדיף שיעברו כמה ימים בין שני הימים האלה. כדי לעקל, כדי לתת לזמן לעשות את שלו. אינני אוהב את "אילוץ" המשמעות שדוחפים לנו בהצמדה הזאת. כאילו זורקים עלינו מים קפואים מיד אחרי מים בוערים .אבל מכיוון שהעם בחר בזה, אני מכבד החלטתו ומכבד את שני הימים וגם צירופם. אבל מצאתי השנה סיבה לקבל זאת בפחות התמרמרות: העובדה שיום הזיכרון לחללי צהל ולא יום הזכרון לשואה מקדים את יום העצמאות, בגלל הסיבות שפירטתי לעיל!

 

מה אנו חוגגים?

לא את ראש ממשלתנו, לא את ממשלתנו, לא את מדיניותה, לא את תוכן החלטותיה. אלה עצם העובדה שיש לנו ממשלה.

לא את החלטות הצבא, לא את ביצועי הצבא, לא את מדיניות הביטחון שלנו, אלא את עצם זה שיש לנו צבא.

לא את שגשוג הכלכלי, לא את המדיניות הסוציאלית, לא את האי-טק, לא את יכולתנו להפריח את השממה, אלה העובדה שיש לנו אפשרות לגור על הארץ הזאת.

לא את ההחלטות של בית המשפט, לא את בג"ץ, אלא את העובדה שיש לנו מוסדות משפט כל שהם .לא שאנו שמחים מהטמפרמנט הישראלי, לא את שלוות החיים, המזג אוויר היפה, אלה עצם היותינו על הארץ שלנו.

אנו חוגגים את התחלתה הניסית של גאולתנו.

אנו מודים לאלוהים,

איננו גאים על ניצחונותינו במלחמות,

איננו גאים על השיגנו הכלכליים, החקלאיים והמדעיים.

איננו גאים על חכמתנו,

אנו גאים על המשימה ההיסטורית שנפלה בחלקנו.

 

דיינו:

אילו הצלנו ה' מהכחדה שלמה, ולא הביאנו לארץ ישראל …………….דיינו

אבל הוא הקים לנו מייד את ארצנו

אילו  הביאנו לארץ ישראל תחת שלטון זר………………………………..דיינו

אבל אנו בשלטון עצמי.

אילו הביא רק חלק מאיתנו,…………………………………………………….דיינו

אבל הוא מביא כל פעם, חלק אחר מעמנו מהתפוצות

אילו לא היה נותן לנו את ירושלים……………………………………………………..דיינו

אבל זכינו לכבוש את ירושלים

אילו ההינו מפוחדים, עלובים, עניים, נזקקים……………………………………………….דיינו

אבל הוא נתן לנו להרגיש גאווה, עושר, שגשוג, ובנייה לאין שיעור

אילו היו לנו הרבה צבאות, הרבה לשונות והרבה חלקות ארץ נפרדות,……………………………..דיינו

אבל הוא מאפשר אחדות הארץ, אחדות השפה, אחדות הרשויות

 

ההלל הוא על העתיד יותר מאשר על העבר

את ההלל אנו קוראים בראש חודש ולא בסוף החודש.

אנו לא מודים על מה שקרא, אנו מתמלאים שמחה על העתיד.

אנו מודים:

אנו מודים על העבר, בטח, כי אסור להיות כפויי טובה!

אבל אנו יותר מודים על ההזדמנות שה' נותן לנו לחדש, להתחיל עידן חדש, לנצל את היום המיוחד שמזמין אותנו לחשוב , להתעשר מכוחות חדשים, עבור שיפור העתיד.

כך ביום העצמאות: חייבים קודם כל להלל, להודות על הניסים שנעשו לנו. אבל זה לא כל הסיפור. אנו צריכים לשמוח על זה נשפל בחלקנו לחדש, לבנות ולנטוע לעתיד.

 

נדחה

השנה, יום העצמאות נדחה וחוגגים אותו ביום ו באייר.

למה נדחה? זה פחות חשוב! הוא נדחה בגלל סיבות קואליציוניות שיש אלה שחששו על חילול שבת כשבמוצאי שבת ייפול יום הזיכרון לחללי צהל…

העיקר הוא שהחגיגה ביום דחוי משמעותית עוד יותר! זה אומר שאנו מקבלים על עצמנו את החלטות הכלל. בדיוק כמו שיום טוב היה נקבע על ידי הרשויות האנושיות (בניגוד לשבת שנקבע על ידי האלוהים), ההרגשה הזו של קדושת יום חול על ידי החלטה אנושית, איבדנו אותה בגלל הקביעה של הלוח הנצחי ללא התחשבות של עדות או החלטות בית דין!

והנה ההרגשה הזו חוזרת אלנו ביום העצמאות הזה!

וזה מעניין כי זה בדיוק מה שאנו חוגגים: ההתעוררות מלמטה כלפי הגאולה.

"אשר תקראו אתם"!

 

 

יום כיפור

בע"ה ד תשרי התשע"ה

מישל בן שושן

 

יום כיפור לעד5

מתוך המאמר הראשון של הרב הוטנר (פחד יצחק)

קיימות שתי מציאויות שונות:     "ההוויה שלפני החטא"     "ההוויה שלאחרי החטא"

כשמדברים על ה"חטא", ניתן לחשוב על חטא עץ הדעת או חטא העגל או כל חטא שאדם עושה. אפשר, לעניות דעתי גם לחשוב על מצב הרבה יותר כללי של "לפני המשבר", כשהכל היה נראה טוב ויפה.

"אחר החטא" הוא המצב, אם כן הידוע לכולנו היום. אחרי חטא עץ הדעת, אחרי חטא העגל. המצב של כל בן אנוש.

  1. האם כוונת הבריאה היתה לברוא עולם ללא חטא?

בדרך כלל, מבינים אכן שהעולם היה אמור להתנהל ללא חטאים. אבל קרתה "תקלה מצערת" והאדם חטא. נראה לי שלא כן פני האמת. נראה לי, ליהפך, שכוונת הבורא היתה לברוא אדם איך שאנו מכירים אותו ("אחרי החטא") אבל הוא רצה שהאדם הזה יחיה בתהליך של "הליכה אל עבר" אידיאל. שהאדם יהיה מוסרי. שלאדם יהיה עולם טוב יותר, אידיאלי, לשאוף אליו. ולכן, לע"ד, תואר המצב האידיאלי הזה בראשית הבריאה כדי שיהיה עולם אליו האדם יוכל לשאוף ולתקן את עצמו. כמו כן, נראה לי ש"חטא העגל" מסופר, או קרה, כדי שנכיר מציאות של "תורה אידיאלית" שהאדם חייב לשאוף אליה. אבל הלוחות השניים שנתנו היו אלה שאכן תוכננו עבור האדם!!

  1. מה הן התוצאות של הדואליות הזאת?

האדם המוסרי נמצא תמיד בין שני עולמות: העולם שבו הוא חי והעולם שאליו הוא שואף. מכאן, הגדרות שנות למושגי יסוד:

  • א. יש שני סוגי תפילות:
  • התפילה שמקורה, בפסוק "ועבדתם את ה' אלוהיכם" ופרשו חכמנו שעבודה זו היא התפילה.מדובר על התקשרות עם האלוהים, במצב אידיאלי שבו האדם לא חטא.
  • התפילה שלאחרי החטא. זו תפילה מסוג אחר. החטא קרה. התפילה עוזרת, מזמינה את האדם לחזור בתשובה. זו התפילה של התשובה. מקור התפילה הזאת נמצא בפסוקים "ויעבור ה' על פניו ויקרא.." שהתעטף הקדוש ברוך הוא כחזן ולימד את משה איך להתפלל.
  • ב. יש שני סוגי השגת האלוהים
  • השם של ה' הראשון בפסוק "ה'- ה' אל רחום וחנון..". הוא השם של ההוויה ב"ה לפני החטא.
  • השם השני של ה', הוא השם של ההוויה שלאחרי החטא. כלומר השם שלוקח בחשבון גם החטא וגם מהלך התשובה. אם כן, כל המילים שבאות אחרי הקו שמפריד, בפסוק , בין שני השמות, הם התיאור של מהלך התשובה של האדם אחרי החטא. למשל, "רחום וחנון, ארך אפים"= הזמנה, מוכנות מצד האלוהים כלפי האדם, שהוא מוכן לקבל את התשובה שלו. מדובר על תשובה אמיתית וכוללת. "ונקה" היא האפשרות הקטנה יותר, לקבל תשובה חלקית, פרטית, על חטא מסוים ולא תשובה גורפת (לפי הרב הוטנר זצ"ל).
  • יש לשים לב ששני השמות האלה , זהים הם!! כלומר אין להתייחס, חס ושלום לשתי "רשויות" אלה לשתי השגות שונות של האלוהים שמכיל את כל חלקי הבריאה.
  • ג. יש שני לוחות הברית
  • הלוחות הראשונים, לפני חטא העגל, מייצגות את המצב האידיאלי. הן נשברות כי העם איננו מסוגל לקבל אותן. בכל זאת, הן אכן ניתנו ושברי הלוחות יישארו , יחד עם הלוחות השניים.
  • הלוחות השניים שקבלנו ביום כיפור. בזכות מעשה התשובה והכפרה.
  • יש לשים לב ששני הלוחות, הראשונים והאחרונים, נכתבו על ידי אותו ה' שמציג את עצמו פעמיים על ידי אותם המילים. מה שהשתנה זה האדם ולא הבורא חס ושלום.
  • ד. יש שני חגים על מתן תורה
  • חג השבועות הוא החג של המתן תורה הראשון. יש בו "עצרת לכם" וגם "עצרת לה'". כלומר, זה חג שבאופן שווה, מזמין את האדם ואת האלוהים לחגוג אותו בחלוקה שווה. יש מחלוקת בגמרא (בן רבי אליעזר ולרבי יהושוע) האם יש לחלק את צרכי החג בין הצרכים הגשמיים (לכם) לצרכים הרוחניים (לה') או שכולו לכם וכולו לה'.
  • יום כיפור הוא החג שבו ניתנו הלוחות השניים. הוא אך ורק "לה'". כי המהלך של התשובה של האדם גורם לו לחזרה מלאה וכינה אל ה'. אם כן, למה לא מזכירים, ביום כיפור שעיקרו הוא מתן תורה? אולי כי הכפרה תגמר סופית אחרי השמחה של סוכות (שמחת תורה) והכפרה הסופית (של הושענא רבא). ואולי כדי שנישאר מכוונים אל התהליך שהביא את מתן הלוחות השניים והוא תהליך התשובה. ואולי גם כן, החג שבו באמת קבלת התורה היא מלמטה, היא פורים! וזה יסביר את המשחק מילים בין פורים לכפורים!

לסיכום:

כיפור הוא החג של מתן הלוחות השניים. לוחות אלה ניתנו עבור בני האדם החיים את המציאות שלאחר החטא . בני אדם שחזרו בתשובה. אנו שמחים מאוד באותו היום, שהבורא מאוד מעוניין בתשובה שלנו כי הוא אוהכ אותנו ומעוניין בתשובה שלנו. זה הוא יום של התקרבות אמיתית עם הבורא. זה לא יום של סיגופים. אלא יום של שמחה והתעלות. בניגוד לשאר הצומות שמטרתם היא להביא את האדם לתשובה, ביום כיפור, התשובה היא זו שמביאה אותנו לצום!!(ראה למטה). התשובה היא הכלי שאיפשר את מתן לוחות השניים ולכן מצוות היום היא התשובה. אבל לא כמטרה בפני עצמה אלה ככלי, כאמצעי שמאפשר את קבלת הלחות השניים .

 

שביתת העשור

הצום של יום כיפור, מקביל לאיסור מלאכה בשבת. בעצם, יום כיפור הוא שדרוג השבת.

כמו שהשבת הוא "שביתת השביעי"

כך יום כיפור הוא "שביתת העשור".

הרמב"ם מונה ארבע מצוות דאורייתא בכיפור: שנים עשה ושנים לא תעשה(הנגזרות מהראשונות). הראשונה היא איסור מלאכה, כמו בשבת והשנייה היא איסור אכילה ושתייה. אבל נשים לב לניסוח המצווה השנייה הזאת: "מצווה אחרת יש ביום הכיפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה". כאילו הרמב"ם איננו עושה הבדל מהותי בין איסור מלאכה לאיסור אכילה! שני האיסורים באים באותה הכוונה!!

כמו שאיסור מלאכה בשבת לא בא כדי להעניש או לסגף את האדם (למרות שזו יכולה להיות אחת התוצאות עבור אנשים מסוימים), כך איסור האכילה בכיפור איננו בא כדי להעניש או לסגף את האדם!

איסור המלאכה בשבת, בא כדי שהאדם יכיר בחלק אחר שקיים בתוכו. חלק יותר רוחני. חלק שאיננו משתעבד לעולם המלאכה והעיסוק בפרנסה ובעשייה. כשהאדם מגלה זאת בעשיית השבת, הוא מתעלה. הוא מקבל זווית אחרת על המציאות שלו בעולם.

כמו כן, ביום כיפור, נדרשת עבודה דומה, יותר עליונה, יותר קשה אולי, אבל הכוונה היא אותה כוונה: שהאדם יגלה חלק "מלאכי" בתוכו. לא אוכלים בכיפור כי אנו עושים כאילו , באותו יום, אין לנו גוף! כמו שלא עובדים בשבת כאילו אנו לא חייבים לעבוד ולהתפרנס והכין אוכל!

 

כיפור ושבת:

ה"אור שמח", המשך חוכמה, בפירושו על הרמב"ם, בהלכות עבודת יום הכיפורים (פרק ד הלכה א) קובע שאם יש חולה שיש בו סכנה ואוכל ביום כיפור, הוא חייב לקדש על היין. ואם כיפור נופל בשבת, הוא איננו צריך להגיד "מקדש השבת ויום הכיפורים" אלא רק "מקדש יום הכיפורים". למה? כי כיפור כולל שבת!!

אין שום סתירה בין כיפור ושבת! אחד (כיפור) יותר גדול מהשני (שבת) כי הראשון הוא בעשירי והשני הוא בשביעי!!

(להלכה היום, כולם מודים שאין לקדש , לא בכיפור ולא בכיפור שחל בשבת משום ספק ברכה)

 

הערה לגבי "ועיניתם את נפשותיכם"

בהסבר שפיתח הרב הוטנר, הוא לא מתייחס לקשר בין המילים "עינוי " ו"איסור אכילה". הוא מפתח כיוון אחר. לכן הוא השתמש במילה "סיגוף" ולא "עינוי" כי זה היה סותר את ההסבר שלו.למרות זאת, ברצוני להציע יישוב אפשרי של הסתירה:

אין התורה מפרשת מה מובן "עינוי הנפש". "מפי השמועה" אומרים חכמים, מדובר על הצום. אבל האם "עינוי הנפש" פירושו בהכרח סיגוף? לדעתי לא! אני מציע לתרגם "עינוי הנפש"= "השתקת צרכי הגוף":

ברצוני לחזור להשוואה בין השבת וכיפור

ברור לכולי עלמא שאין איסור המלאכה בשבת בא כדי לסגף את האדם. למרות זאת, אדם שמעשן כל השבוע , מרגיש עינוי גדול בשבת בגלל האיסור הזה. אדם שמכור לאי פון שלו, מרגיש חוסר וצער על אי שימוש באי פון בשבת. וכן סוחר שסוגר את החנות שלו בשבת למרות שזה היום שבו יש הכי הרבה קונים בשוק. כל אלה מתענים בשמירת השבת למרות שאין כוונת עינוי במצווה.

ייתכן שיותר מאוחר, או במישור אחר, כל אלה שהתענו באיסור מלאכה בשבת, ירגישו שבעצם זה עשה להם טוב כי הם נהנים מעולם אחר והם ירגישו פחות משועבדים. אבל זה רק בשלב מאוחר ומשני.

כלומר, ייתכן מאוד שאיסור המלאכה דורש, לאנשים מסוימים צער גדול בשלב ראשון ורק בשלב שני, יכול להביא להם תועלת מורגשת.

כך, לדעתי הדבר בכיפור."עינוי הנפש" יכול להיות "השתקת הגוף". כאילו מכבים את החלק הגופני שיש בנו כדי לתת לחלק הרוחני לתפוס מקום יותר משמעותי. דבר שיביא לקרבה אל ה', תשובה וכפרה. ייתכן ש"כיבוי" צורכי הגוף יביא איתו צער מסוים. הקושי לצום הוא דבר נפוץ מאוד. אבל הוא גם עלול להביא, בשלב שני, להתעלות. וכנראה זו היא המטרה. צמים כי אין לנו גוף כביכול, באותו היום!