בע"ה א תמוז התשע"ט

מישל בן שושן

חוקת פי 4

1. ניפוץ מיתוס (הרב אלחנן סמט)

בתודעה שלנו, אחד הדברים המוזרים בחוקת הפרה זה עניין טומאת הטהור וטיהור הטמא. הרב אלחנן סמט , בלימוד מעמיק, מצליח לנפץ את הדעה הקדומה הזו. חוקת הפרה נשארת בלתי מובנת בהרבה מובנים, אבל כבר לא בנושא טומאת הטהור וטהרת הטמא. הנה סיכום הלימוד:

• החלק הראשון של הפרשה:

במדבר פרק יט (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל:.. אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו:(ד) וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים:(ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו ..(ז) וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב: (ח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא:(י) וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב

לפי התחלת הפרשה , חמישה אנשים נטמאים:

• הכהן השוחט
• הכהן המקבל את הדם
• הכהן המזה לכיוון בית המקדש
• האיש השורף את הפרה
• האיש האוסף את אפר הפרה

אבל, כשלומדים את ההלכות הנוגעות לשאר החיות שיש לשרוף או להמית מחוץ לבית המקדש, נראה שכל אחד שמתעסק בחיות האלה, נטמא:

• לגבי פר ושעיר של יום הכיפורים (וכל השעירים והפרים נשרפים מחוץ למקדש):

ויקרא פרק טז (כח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:

• שעיר לעזאזל:

ויקרא פרק טז (כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:

ישנם עוד שני מקרים , אבל הם לא קשורים לבית המקדש ולכן הם לא מטמאים את המתעסק בהם:

• ציפורי המצורע
• העגלה הערופה

את שעיר לעזאזל מוציאים ממקום המקדש. את השעירים והפרים הנשרפים שוחטים במקדש לפני שמוציאים אותם לשרפה בחוץ והפרה, מזים את דמה לכיוון המקדש כדי לציין את הקשר שלה למקדש.

אם כן, העובדה שכל מי שמתעסק בפרה האדומה נטמא, לא משום שזו פרה אדומה אלא בגלל שזו עבודה הקשורה למקדש שנעשית מחוץ למקדש. כאילו יש מחיר "לשלם" על זה שעושים עבודה מחוץ למקדש.(כאילו מזלזלים במקדש או שמה נחשבו שעובדים עבודה זרה או שנדמה למי שמתעסק בזה שיש לו אפשרות להוציא את קדושת המקדש לחוץ…) תהיה הסיבה שתהיה ברור שאין דין הפרה יוצא דופן משאר ההלכות הנוגעות לעבודות חוץ הקשורות למקדש.

• החלק השני של תיאור מה עושים עם העפר הזה:

(יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:..(יז) וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:(יח) וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם ..(יט) וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב…(כא) וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם  וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו   וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב:(..

כאן, כתוב ששני אנשים נטמאים:

• מזה מי הנדה
• הנוגע במי הנידה

אבל, החכמים "עקרו" את פשט הפסוק וקבעו שלא מדובר במזה מי הנדה על הטמא אלא באנשים שמשתמשים במי הנדה האלה שלא לצורך! כאילו התורה לא רוצה שסתם אנשים ישתמשו במי הנידה האלה לכל צורך חוץ מאשר לטהר טמא מת! ואלה כמה מהמקורות:

• רש"י במדבר פרק יט (כא) ומזה מי הנדה – רבותינו אמרו שהמזה טהור, וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, משא"כ בנוגע. וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך, שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזאה:

• רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק טו הלכה א

הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה בין אדם בין כלים טמא ואינו מטמא בגדים בשעת מגעו, שנאמר והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב הנה למדת שמי הנדה אב מאבות הטומאות של תורה, וטומאת מגען בכל שהוא ואם היה בהן כדי הזאה מטמאין במגע ובמשא, והנוגע בהן או שנושאן שלא לצורך מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משאו עד שיפרוש ממטמאיו שנאמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו אינו מדבר במזה על הטמא אם טיהר את הטמא קל וחומר שיהיה הוא טהור מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ומזה מי הנדה לא נאמר אלא לשיעור שהנוגע או הנושא מי נדה שיש בהן כדי הזייה שלא לצורך הזאה טמא ומטמא בגדים דין תורה, וכמה הוא שיעור הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין של אזוב במים, בד"א שמי חטאת מטמאין בזמן שנגע בהן או נשאן שלא לצורך קודם שיעשו מצותן אבל אחר שעשו מצותן אינן מטמאין כלל, כיצד הרי שטבל את האזוב והזה על האדם הטמא או על הכלים והיו המים שותתין ויורדין מעל הטמא לארץ, וכן המים הניתזין בשעת הזאה על הארץ או על הטהור הרי אותן המים טהורים והנוגע בהן והנושאן טהור

• תלמוד בבלי מסכת נדה דף ט עמוד א מי יתן טהור מטמא לא אחד. ורבנן – א"ר יוחנן: זו שכבת זרע, שהוא – טמא, ואדם הנוצר ממנו – טהור. ור"א אומר: אלו מי הנדה, שהמזה ומזין עליו – טהור, ונוגע – טמא. ומזה טהור? והכתיב: +במדבר י"ט+ ומזה מי הנדה יכבס בגדיו! מאי מזה – נוגע. והכתיב מזה, והכתיב נוגע? ועוד, מזה – בעי כבוס, נוגע – לא בעי כבוס! אלא: מאי מזה – נושא. וליכתוב, נושא קמ"ל – דעד דדרי כשיעור הזאה. הניחא למ"ד הזאה צריכה שיעור, אלא למ"ד אין צריכה שיעור, מאי איכא למימר? אפילו למ"ד אינה צריכה שיעור, ה"מ – אגבא דגברא, אבל במנא – בעינא שיעור; כדתנן: כמה יהיו במים ויהא בהן כדי הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה, והיינו דאמר שלמה +קהלת ו' /ז'/+ אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

הנה מקרה שהפשט נראה לנו ברור: מזה מי הנדה נטמא בגלל ההזייה אבל החכמים לא קבלו את ההסבר הזה וקבעו שרק מי שמשחק או משתמש במי הנידה (בתנאי שיהיה בהם כמות מספיקה להזייה) נטמא. ובכך הם הגנו על המי הנידה האלה מבזבוז ומזלזול.

יוצא מכל הלימוד הזה שאין הפרה או מי הנידה (אפר הפרה מעורבב במים) מטמאים בעצמם. רק העיסוק במעשה הנראה כעבודת מקדש מטמא בגלל שהוא נעשה מחוץ למקדש וכל מי שמתעסק במי הנידה שלא לצורך נטמא כדי להגן על המים האלה!

2. נחש הנחושת (הרב יובל שרלו)

משה עשה את נחש הנחושת במצוות ה'.

ובכל זאת, כשחזקיהו המלך הרס אותו, (כדי למנוע עבודה זרה על ידו) זה היה מעשה ראוי לא פחות מאשר עשייתו!

הרב שרלו לומד מזה שאין שום מצווה מה' שאין לה מקום לביטולו. כי ערך המצווה אינה תלויה בדבר עצמו אלא בנסיבות ובשימוש הנכון שלו. זה ההבדל הדק והחשוב בין עבודת ה' לעבודה זרה!

האמת שהיינו ללמוד מחורבן בתי המקדש את הלימוד הזה. אין כמו מצוות בניין המקדש. אבל מהרגע שהשימוש בו הסתלף, אין בעיה, מצד ה', להרוס אותו!!

או למשל השבת: במקרה של פקוח נפש, העברה על איסור שבת הוא מצווה!

קדושת המצווה היא בשימוש, בקיום רצון ה', ולא בחפץ או במעשה כשהוא מנוגד לרצון ה'!!

3. מי נידה:

המים המעורבבים באפר הפרה, שמזים על הטמא ביום השלישי וביום השביעי לטהרתו נקראים "מי נידה".

המילה "נדה", באה, לפי רש"י, מהשורש יידוי, כמו ידוי אבנים. השלכת דבר למרחוק. המיים האלה , מזים אותם אל עבר הטמא.

גם לגבי אישה נדה, אונקלוס מתרגם על ידי השורש "ריחוק" . האישה מתרחקת מבעלה ולכן היא נקראת נידה. לא בגלל טומאה אלא בגלל ריחוק.

אולי שורש אחר למילה הוא "נדד", דבר שיסביר את הדגש באות דלת. אבל זו משמעות קורבה מאוד: התרחקות.

4. מסעות בני ישראל (הרב תמיר גרנות)

בני ישראל ישבו בקדש שם, כנראה היה מקום מושבם הארוך ביותר ומשם התחילו את המסעות שלהם לעבר הארץ. בשנה השנית, אחרי שהיה בת שנה במדבר סיני, הם שלחו מרגלים בדרך הנגב, (הדרך מספר 1 בציור למטה) כלומר מהדרום לצפון. זו הדרך הקצרה וההגיונית ביותר.

אבל , בשנה ה39, בפרשה שלנו, יש התלבטות מסוימת.  והם פונים לקראת מזרח (הדרך מס 2 בציור) כדי להיכנס משם ליריחו. למה הם לא נכנסים , כמו בדרך שלקחו המרגלים, מדרום, מהנגב ?

• אולי בגלל ה"טראומה" של המרגלים! כמו שמסביר רש"י :" דרך האתרים"= דרך התרים! אם אלו נרתעו מלעלות, זה אולי בגלל שלקחו הדרך הקצרה (]ארוכה) הזו! ואולי עדיף לקחת דרך ארוכה יותר (שתהיה קצרה אם באמת ייכנסו!)
• אולי בגלל שהמלחמה נגד הכנעני שהתרחשה, הרתיעה אותם למרות נצחונם.
• אולי בגלל שאדום יצא נגדם למלחמה והם לא רצו להילחם נגדו

מקריאת הסיפור בפרשה שלנו, יוצא, שהכניסה דרך מזרח, נובעת מאילוצים טקטיים, מהנסיבות.

אבל, כשקוראים את הסיפור שספר דברים,  הסיבות נראות לנו שונות לגמרי:

ה' הוא זה שמצווה להם ללכת בדרך הזו לכתחילה

ה' מונע מהם להתנגד לאדום (האחים) ומצווה להם לפנות מזרחה כאילו זו התכנית ה מקורית לכתחילה. ולא בדיעבד כמו בספר במדבר)

ייתכן  שכל החלק המזרחי של הירדן הוא חלק מארץ ישראל. שה' רוצה בכך שנכבוש את כל הארצות האלה ולא בדיעבד. בספר דברים, נראה שזו התכנית מלכתחילה: כיבוש החלק המזרחי של הארץ

ייתכן מאוד, שמשה רוצה להשתתף בכיבוש הארץ. יש למשה עוד הרבה דברים לאמר ולעשות בערבות מואב. והוא חייב לעבור דרך המזרח כדי לעשות את כל הדברים האלה. אילו הם היו נכנסים מהנגב, משה היה אמור למות מיד ! והוא לא היה בכלל משתתף בשום כיבוש ורגלו לא היתה נוגעת בחלק בארץ ישראל (המזרחית לפחות).

בספר דברים, מתברר שהסיבה לכנסיה דרך המזרח היתה לכתחילה, והתוצאה החושבה ביותר היתה

1. שמשה כן השתתף בחלק מהכיבוש
2. שמשה, המוציא את העם ממצרים ונותן התורה , הוא זה שמתחיל את כיבוש הארץ, ובכך, משה מחבר בין יציאת מצרים ומתן תורה ליישוב ארץ ישראל. פרשת המרגלים שברה את היחידה המוצקה של התורה המחוברת לארץ . חטא המרגלים נתן לנו הרגשה כאילו קיים בעם ישראל יצר הרע שרוצה להפריד בין התורה לארץ ישראל. בספר דברים, משה מחבר בכתב ובעצמו, בין שני העניינים האלה: תורה וארץ ישראל! באותו הכיוון, חשוב מאוד שדווקא יהושוע, תלמידו של משה הוא זה שימשיך את כיבוש הארץ ויחבר בכך את התורה להמשך התנ"ך!

אמורי

נחל ארנון

מואב

אדום    כנעני

2                                 1

קדש *

בע"ה ב סיוון התשע"ט

מישל בן שושן

נשא פי4

ננסה למצוא מכנה משוטף לכל נושאי הפרשה שיצדיק את הימצאותם ,כאן, ביחד.

סיכום נושאי פרשת נשא:

1. תיאור התפקידים של שתי משפחות הלווים גרשום ומררי
2. מצוות שילוח הטמאים מהמחנה
3. אשם גזלות
4. סוטה
5. נזיר
6. ברכת כהנים
7. מתנת העגלות של הנשיאים
8. 12 קרבנות הנשיאים

• א. נתחיל בהבנת סיפור העגלות (7) שהנשיאים נותנים במתנה:

במדבר פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן ..(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים: (ג) וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְקֹוָק שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר .. וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן:(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ה) קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ:(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם:(ז) אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם: (ח) וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:(ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ:

ביום חנוכת המשכן, הנשיאים מביאים מתנה שאף אחד לא ציווה עליהם להביא. הם מביאים שש עגלות מונעים על ידי 12 בקר. משה, כנראה (לפי המדרש) תמה מאוד. הוא לא מבין מה לעשות עם המתנה הזאת. האם לקבל אותה בכלל. ה' מתערב ומבקש ממנו לקחת המתנה ולהשתמש בעגלות לצורך המשא של כלי המקדש במדבר, בעת הפירוק של המשכן כשהעם נוסע. למרות שקראנו בהתחלת הפרשה וגם בסוף הפרשה הקודמת, שהלויים חייבים "לשאת" את כל המשכן, מתחולל כאן שינוי . ה' מסכים שחלק מהלויים (בני גרשום ובני מררי- אלה שאיתם פותחת הפרשה שלנו) יוכלו להיעזר על ידי עגלות ולא יישאו הכלים כל כתפיהם. אבל משפחת הקהתי, שעליהם מדובר בסוף הפרשה הקודמת, לא יוכלו להיעזר בעגלות: הם צריכים לקחת הכלים שלהם, ובן השאר הארון, על הכתפיים. לכן, העגלות מחולקות בים בני גרשון (2 עגלות) ובני מררי (4 עגלות) בלבד.

הרב תמיר גרנות מבקש להסתכל על המדרש על פסוק משיר השירים:

שיר השירים רבה פרשה ו ד"ה ב ד"א יפה ב ד"א

יפה את רעיתי כתרצה, (שיר השירים פרק ו (ד) ): כשאת כד את בעייא לית את צריכה בעייה מכלום מילף מכלום, מי אמר להם להביא עגלות ובקר לטעון המשכן, לא מהן ובהן הביאו אותן, הה"ד (במדבר ז') ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב..

ה' אומר לישראל שהיא יפה כשהיא יוזמת, כשהיא "רוצה". אז, אין צורך בשאלה, בחוק, בהסבר. היופי של כנסת ישראל מתגלה כשהיא לוקחת יוזמה מעבר למצוות ולחוקים. המדרש לומד זאת מהעגלות של הנשיאים! לא רק שה' מסכים לקבל המתנה שלהם אלא שזה סימן ליופי של עם ישראל!

הנשיאים יזמו מתנת עגלות כדי לשתף את העם ב"נשיאת עול הקודש"! בנשיאת עול הבריאה (אם המשכן מסמל את הבריאה כולה) יחד עם הבורא עצמו. הלויים, נציגי עובדי ה' היו אמורים לכתחילה לשאת בעצמם אותם אבל הנה שהתכנית משתנה בגלל היוזמה המבורכת של נציגי העם! שינוי התכנית הוא ממש מבורך, רצוי והרי הוא מגלה היופי!

אבל , יש לציין שהכלים החשובים (הארון, המנורה, השולחן..) עדיין יישאו על ידי בני קהת בכתף!! את אלה , אסור לשים בעגלות! יש גבול להתערבות של בני האדם. יש גבול ליוזמה האנושית!

איפה לומדים שדווקא הארון אסור לשים על עגלה? הרב מנשה וינר מפנה אותנו לסיפור המוכר של דוד המלך:

אחרי שהארון נגנב על ידי הפלישתים והוחזר , הוא נשאר בכל מיני מקומות עד שבא דוד המלך וביקש להביאו מקריית יערים לירושלים לקראת בניין בית המקדש .

שמואל ב פרק ו (:(ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים ..:(ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה:(..:(ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְקֹוָק בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים:(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:(ז) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: (ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְקֹוָק פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְקֹוָק:(י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי:(יא) וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְקֹוָק בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְקֹוָק אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ:(יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה

למה ה' כל כך כעס? הרי עוזה ביקש סך הכל למנוע מהארון ליפול ארצה? לכך עונה התלמוד:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לה עמוד א    דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר: +תהלים קיט+ זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, אמר לו הקב"ה: ד"ת שכתוב בהן +משלי כג+ התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב: +במדבר ז+ ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו', ואיהו אתייה בעגלתא

דוד המלך הרגיש קרבה גדולה אל ה'. האהבה אצלו מתפרצת על ידי ריקודים, שירים,. ובעיקר על ידי היוזמה המבורכת שלו להביא הארון לירושלים ולבנות מקדש קבוע. אבל, כשדוד קורא לכל דברי התורה "זמירות", זה נראה מזלזל ביראה שיש לכבד מול התורה. שהוא יכתוב מזמורים ,זה בסדר. אבל לא כל התורה היא רק  פיוטים ומזמורים! כשדוד מחליט לשים את הארון על עגלה, יש כאן סימן לחוסר כבוד בגלל התלהבות יתרה. בדומה ליוזמה של נדב ואביהו! ודרך אגב, הארון הושם על העגלה על ידי "אבי-נדב"(שמזכיר מאוד את נדב- ואביהו!) ושני בניו "עוזה"(תעוזה, עזות פנים..) ואחיו.

יוזמה, התלהבות, כן! זה מבורך וזה מגלה היופי של כנסת ישראל!

אבל יש גבולות! הארון נמצא מחוץ ל"משחק"!

את זאת, מבין דוד יותר מאוחר. אחרי שלושה חודשים. רק אז הוא מבין שיש לעטוף את הארון, לקדש הכהנים והלויים ושהם , ולא עגלה , צריכים לשאת את הארון:

דברי הימים א פרק טו (יא) וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם …הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ:(יג) כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט:(יד) וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:(טו) וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר יְקֹוָק בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם:

רק אז הארון יכול להגיע בשלום לירושלים!

דרך אגב, המעמד המיוחד של הארון כבר צויין במצוות לבנות אותו:

שמות פרק כה (טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:

לארון יש טבעות ובדים כדי לשאת אותו. וזה לא רק במדבר אלא תמיד! אפילו אם בונים מקדש קבוע, חייבים הבדים להישאר עליו כאילו הוא יכול להתסלק, הוא יכול עוד לזוז! לקבע אותו! אסור לחשוב שהתורה הנמצאת בארון נלמדה אחת ולתמיד. היא תמיד תוכל להפתיע אותנו. תמיד נלמד ממנה דברים חדשים. הבדים המרמזים על התנודתיות חייבם להיות תמיד חלק מהארון עצמו! ייתכן שהם מבטאים את המרחק שיש לשמור עם הארון ועם התורה: היא נשארת תמיד מעבר. אסור "לתפוס" אותה אחת ולתמיד .

לשים כלי על עגלה, מבטא ההשתתפות האנושית בכלים המקודשים. אבל יש גבול : הארון לא!

התורה מספרת כמה סיפורים דומים שהם מבטאים שהיוזמה האנושית מבורכת:

• פסח שני: אנשים טמאים לא יכולים להקריב קרבן הפסח. לכאורה הם פטורים אבל הם מתעקשים ומקבלים מועד ב' חודש אחר כך. מצווה זו תישאר בקובץ המצוות לעולם
• בנות צלפחד: נשים מסרבות שהירושה של אביהם לא תעבור אליהן רק בגלל שהן נשים. הן מקבלות חלק ממבוקשן .("יפה את רעיתי כתרצה"- תרצה מבנות צלפחד היתה!)
• פינחס: הוא הורג את זמרי וכזבי במעשה של קנאות. אילו הוא היה מבקש מה אומרת ההלכה, לא היה מקבל אישור. אבל בדיעבד המעשה שלו מקבל אישור וברכה מה'.
• בני ראובן ובני גד: הם מבקשים לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחית. והם מקבלים מבוקשם\
• העגלות :לרשימה הידועה הזו, יש להוסיף, אם כן, את קרבנות הנשיאים בפרשה שלנו.

מצד שני כמה מעשים דומים אינם מקובלים והמפורסם ביותר הוא:

• נדב ואביהו: ההתלהבות שלהם גורמת ליוזמה מעבר למצווה והם נשרפים.
• מעשה עוזה: דוגמא אחת מהנ"ך, הוא המקרה שהבאנו לעיל לגבי דוד ששם הארון על עגלה.
• ב. בני גרשון ובני מררי(1).

ללוי יש שלושה בנים: קהת גרשון ומררי. התורה מתארת את התפקיד של כל אחת משלושת המשפחות האלה. כבר בסוף הפרשה הקודמת (במדבר) , תואר התפקיד של בני קהת:

סוף פרשת במדבר: פרק ד א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:(ג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:(ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:…(טו) וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד:…(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם:(יט) וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ:(כ) וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ: פ

אבל ההמשך, כלומר התפקיד של שתי המשפחות האחרות נמצא בהתחלת הפרשה שלנו. תמוהה מאוד ההחלטה של המסורת "לחתוך" בין התפקיד לבני קהת בסוף הפרשה הקודמת לשתי המשפחות. למה לא לכלול את שלושת המשפחות באותה הפרשה . או במדבר או בנשא?

בנוסף, למה כתוב, על בני גרשון :"גם הם"?

(כא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם:

בעזרת הלימוד הקודם על העגלות, מבינים אנו שאכן יש הבדל בין שלושת המשפחות. בני קהת, נושאי הארון ישאו אותו "בכתף" בלבד. שתי המשפחות האחרות, גרשון ומררי, יכולים לקבל עגלות כדי לשאת את הכלים. ההבדל מהותי. בניהם עובר הגבול בין היוזמה האנושית המותרת למה שאסור.

אם כן, הגבול הזה בין המותר והאסור בתוך עולם היוזמה האנושית, עובר בין שתי הפרשיות במדבר ונשא ומפרידה בין קהת לאחיו גרשון ומררי.

"גם הם"= אפילו שיוכלו לשים הכלים על העגלות! גם אותם , אתה משה, תישא את ראשם לתפקיד המורם כמו שאר בני לוי.

• ג. השליחה מהמחנה (2)

בספר ויקרא למדנו על שליחה מהמחנה של:

• טמאי מתים משולחים מהמשכן
• הזב והזבה משולחים גם ממחנה לויה
• המצורע משולח מכל שלושת המחנות.

אבל כאן, בספר במדבר, נראה שכל שלושת המקרים נשלחים מכל שלושת המחנות!. כאילו ה' לא שוכן אך ורק במשכן, אלא בכל המחנה כולו! מדובר על טהרת "כל המחנה".

ה (ג) …ּ ..תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:

אם כן, הרב תמיר גרנות רואה כאן שינוי מהותי בין ספר ויקרא לספר במדבר: ספר ויקרא דיבר על הקדושה במשכן הקדושה שנובעת מהמשכן. ה' שכן במשכן. הקדושה במחנה היתה פועל יוצא מקדושת המשכן.

אבל כאן, מתחילים לגלות נקודת מבט שונה לגמרי: המחנה הוא העיקר. ה' נמצא במחנה עצמו ולא רק במשכן. לכן , מבקשים לטהר את המחנה כולו.

• ד. אשם גזלות (3)

הרב יונתן גרוסמן מסביר :אדם גזל חפץ מחברו. זה נראה בעיה בין בני אדם. אבל התורה מדברת על "מעילה",

1. … כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיקֹוָק ..

מילה שמשתמשת התורה לגבי הגנבה מדבר קדוש, מהמשכן. כאילו גונבים נה' עצמו!. המסר ברור: אפילו בין בני האדם, יש להרגיש שיש לנו עסק עם ה' עצמו! לא רק את מהחבר גונבים אלא גם מה' !! זו מעילה!

• ה. סוטה(4)

התחלנו במעגל שכולל את כל המחנה

עברנו על היחס בין בני האדם בחברה

וכעכשיו המעגל מתהדק לתוך התא הזוגי. היחס האיטימי בין בני זוג מעניין את ה'! הוא מוכן שהמחקו את שמו כדי להחזיר את האמון בן איש לאשתו!

• ו. הנזיר(5)

המעגל מתהדק עוד יותר ועוסק בבן אדם הבודד! אדם שרוצה להיות כהן גדול! רוצה להתקרב עוד יותר אל ה'! הוא בעצם מתבודד מהחברה. הוא לא יכול להתחבר בצערם (אסור לו לבוא ללוויה ) ולא בשמחתם (לא שותה יין). התורה מטפלת בו עד שהוא יוכל לשוב לחיק החברה. זה מקרה, בו, לוקחים בחשבון קרבה יתרה של אדם בודד אל הקדושה. אדם זה יצא מהמחנה למרות שהוא נשאר בו. לא בכפייה כמו הטמא אלא מרצונו. לא בגלל טומאה אלא בגלל קדושה יתרה.

• ז. ברכת כהנים (6)

כדי לסגור את מעגל המצוות שהובאו לעיל, הדאגה של ה' לכל אחד מהפרטים של עם ישראל מתבטאת בברכה שהוא מבקש שתחול על כל אחד. הוא משתמש בכהנים כצינור לברכה אבל הם רק אמצעי. המטרה היא שה' בעצמו יברך כל אחד מישראל!

המטרה היא הברכה של כל אחד.

המטרה היא הקרבה של ה' לכל אחד ולכל המחנה.

• ח. קרבנות הנשיאים (8)

בנוסף למתנות של עגלות , הנשיאים מביאים קרבנות נוספים:

1. קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ
2. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
3. (יד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
4. (טו) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:(טז) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:(יז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה

מהם כלים לשימוש המשכן ומהם קרבנות ממש.

ה' מצווה שכל אחד מהנשיאים יקריב את קרבנו ביום אחר.

במדבר פרק ז (יא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:

כדי לתת כבוד רב לכל אחד. הנשיאים מייצגים את העם. עד כה, ה' תכנן את תפקוד המשכן ללא צורך בקרבנות האלה. אלה קרבנות יוצאי דופן שאינם בכלל ברשימת הקרבנות האפשריים. ובכל זאת, היוזמה מתקבלת ברצון ואפילו בכבוד רב! כאילו זו גולת הכותרת של כל המהלך: שלא רק הכהנים והלווים יתעסקו במשכן. אלא אפילו כל העם על ידי נציגיו, יוכל להשתתף וליזום קרבנות!

גם התורה מכבדת את הקרבנות האלה על ידי חזרה ארוכה מאוד של התיאור של הקרבן של כל אחד מהנשיאים.

כמו שהעגלות , שנתנו במשותף, היו ביטוי ליופי של עם ישראל (יפה אל רעיתי כתרצה). כך הקרבנות של כל אחד מבטא את הייחודיות של כל שבט וה' מבקש לחלוק לכל אחד את הכבוד שלו!

• ט. מסקנה:

נראה אם כן, שהפרשה שלנו שמה דגש על המטרה העליונה: שה' ישכון בקרב העם בעצמו. שהיוזמה תביא מלמטה. ספר ויקרא נתן לנו להרגיש שהעיקר הוא המשכן והיחס אליו. כאן, נראה שלהיפך, המשכן היה רק אמצעי והמטרה היא העם, המחנה, התא המשפחתי, האדם הבודד.

הקשר של ה' לכל אחד מהמעלים האלה מסביב לאדם במחנה הוא העיקר.

ה' ציווה מלמעלה על בניין משכן. הוא מינה כהנים ולווים. הוא ביקש שתהיה הפרדה בין הקודש לחול. הוא יצר היררכיה . אבל, מגלים שהמטרה היתה הפוכה: כל זה נבנה בשביל הקשר עם האדם הפשוט במחנה.

ה' מצווה , אבל הוא מחכה ליוזמה האנושית

ה' שוכן במשכן, אבל המטרה היא שה' ישכון במחנה

אמנם, חייבים להיות גבולות. לא הכל מותר. אבל הגבולות והמגבלות והמצוות באות כדי לאפשר קרבה נכונה אל ה'!

נשא

ארבע פרשיות באמצע- הרב יונתן גרוסמן

תפקיד הלויים: בני גרשון ובני מררי

2. הוצאת הטמאים מהמחנה ה (ג) …ּ ..תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:
3. אשם גזלות ה … כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיקֹוָק ..
4. סוטה ה אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:
5. נזיר ו (יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

ברכת כהנים

קרבנות הנשיאים

העגלות- הרב מנשה וינר

2. 3בני לוי :   קהת     גרשון  מררי

סוף פרשת במדבר: פרק ד א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:(ג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:(ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:…(טו) וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד:…(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם:(יט) וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ:(כ) וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ: פ

פרשת נשא

3. (כא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם:..(כד) זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא:(כה) וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:..
4. (כט) בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם:….(לא) וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו:..

5. במדבר פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים:
6. (ג) וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְקֹוָק שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן:(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ה) קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ:(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם:(ז) אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם:(ח) וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:(ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ:

7. (יב) וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה:(יג) וְקָרְבָּנוֹ
   1. קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ
   2. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
   3. (יד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
   4. (טו) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:(טז) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:(יז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב: פ

8. נשא: נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן ..לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא  …. וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן
9. (ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל הם מחזיקים את משא העם עליהם. כי תישא את ראש בני ישראל
10. להרים ולהתרומם

11. של מי הרעיון לשאת בעגלות?
    1. הנשיאים?
    2. ה'. אבל בדיעבד! כי לכתחילה כולם היו צריכים לשאת בכתף!
    3. שבט יישכר?
12. הארון: שלה – פלישטים-בית שמש- קריית יערים. דוד: לירושלים

13. שמואל ב פרק ו (:(ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְקֹוָק צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו:(ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה:(ד) וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן:(ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְקֹוָק בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים:(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:(ז) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: (ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְקֹוָק פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְקֹוָק:(י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי:(יא) וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְקֹוָק בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְקֹוָק אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ:(יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה

14. שלושה חודשים: הבעיה היא לא רק עוזה!

דברי הימים א פרק יג (…

15. דברי הימים א פרק טו (יא) וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְאוּרִיאֵל עֲשָׂיָה וְיוֹאֵל שְׁמַעְיָה וֶאֱלִיאֵל וְעַמִּינָדָב:(יב) וַיֹּאמֶר לָהֶם אַתֶּם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ:(יג) כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט:(יד) וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:(טו) וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר יְקֹוָק בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם: (טז) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם לְהַעֲמִיד אֶת אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים בִּכְלֵי שִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִּלְתָּיִם מַשְׁמִיעִים לְהָרִים בְּקוֹל לְשִׂמְחָה: פ

16. תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לה עמוד א דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר: +תהלים קיט+ זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, אמר לו הקב"ה: ד"ת שכתוב בהן +משלי כג+ התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב: +במדבר ז+ ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו', ואיהו אתייה בעגלתא

17. רש"י דברי הימים א פרק יג פסוק ז (ז) וירכיבו את ארון האלהים על עגלה חדשה – מה ראה דוד שהרכיבו על עגלה חדשה ולא במשא הלוים כאשר עשה כשהביא אותו משם לציון באחרונה לפי שאמר דוד כל עומת שבא אלי כשהשיבוהו פלשתים על עגלה חדשה כדכתיב וישימו את הארון ה' על עגלה וגו' לפיכך נענש:
18. יש להיזהר: אין רק אהבה זמירות. .יש גם יראה! נדב ואביהו (אבה-אהבה).
19. כהנים זה בסדר אבל ללוויים: הארון:  אי אפשר בעגלות !
20. ירושלים= תחנה סופית. דוד טעה וחשב שזה הוא! עד עכשיו היה דרך, מדבר..האמת שזה אף פעם לא נגמר! תמיד יש בדים!!

שמות פרק כה (טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:

21. הארון: תמיד מוכן לתזוזה! וזאת לא הבין דוד!
22. אבינדב= נדב ואביהו

23. דברי הימים א פרק כג …(כד) אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתֵיהֶם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִפְקוּדֵיהֶם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה לַעֲבֹדַת בֵּית יְקֹוָק מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה:(כה) כִּי אָמַר דָּוִיד הֵנִיחַ יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְעַמּוֹ וַיִּשְׁכֹּן בִּירוּשָׁלִַם עַד לְעוֹלָם:(כו) וְגַם לַלְוִיִּם אֵין לָשֵׂאת אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו לַעֲבֹדָתוֹ:(כז) כִּי בְדִבְרֵי דָוִיד הָאַחֲרֹנִים הֵמָּה מִסְפַּר בְּנֵי לֵוִי מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָעְלָה:(כח) כִּי מַעֲמָדָם לְיַד בְּנֵי אַהֲרֹן לַעֲבֹדַת בֵּית יְקֹוָק עַל הַחֲצֵרוֹת וְעַל הַלְּשָׁכוֹת וְעַל טָהֳרַת לְכָל קֹדֶשׁ וּמַעֲשֵׂה עֲבֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים:(כט) וּלְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּלְסֹלֶת לְמִנְחָה וְלִרְקִיקֵי הַמַּצּוֹת וְלַמַּחֲבַת וְלַמֻּרְבָּכֶת וּלְכָל מְשׂוּרָה וּמִדָּה:(ל) וְלַעֲמֹד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר לְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַיקֹוָק וְכֵן לָעָרֶב:(לא) וּלְכֹל הַעֲלוֹת עֹלוֹת לַיקֹוָק לַשַּׁבָּתוֹת לֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפָּט עֲלֵיהֶם תָּמִיד לִפְנֵי יְקֹוָק:(לב) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי אַהֲרֹן אֲחֵיהֶם לַעֲבֹדַת בֵּית יְקֹוָק: פ

הרב תמיר גרנות

24. שיר השירים פרק ו (ד) יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת:
25. שיר השירים רבה פרשה ו ד"ה ב ד"א יפה ב ד"א יפה את רעיתי כתרצה, כשאת כד את בעייא לית את צריכה בעייה מכלום מילף מכלום, מי אמר להם להביא עגלות ובקר לטעון המשכן, לא מהן ובהן הביאו אותן, הה"ד (במדבר ז') ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב,
26. נשיאת המשכן= נשיאת העולם כולו על כתפיהם של ישראל כמו שמסייעים לה' נושא את העולם על כתפיו
27. התורה שבעל פה טמונה בתוך התורה שבכתב!

הרב סמט על ברכת כהנים  למה האשכנזים לא נוהגים בברכת כוהנים כל יום?

כי כנראה היא מדרבנן! (כי הרי אין הוגים את שם המפורש בגבולין) למרות פסיקת הרמב" שהיא מדאוריתא

היא נתקנה עבור ארץ ישראל (בגבולין)

יש לטבול לפני (ר יוסף קארו)

ביטול מלאכה בחו"ל

בחול אין להם שמחה (הרמא)

האם הכהנים הם באמת כהנים?

המנהג השתרש!

בכרת כהנים קשורה למקום (בית המקדש) ולא כל כך לעבודה (ברכת העבודה בתפילה)

בע"ה כא תמוז התשעח

מישל בן שושן

פינחס פי2

1. נושאי הפרשה

נתחיל מסוף הפרשה הקודמת (בלק) ועד לאמצע הפרשה הבאה (מטות):

1. חטא בנות מדיין.
2. ברכת פינחס
3. ה' מצווה למשה להכות במדיין
4. המפקד הגדול
5. בנות צלפחד
6. מות משה
7. מינוי יהושוע
8. קרבנות המוספים
9. דיני נדרים
10. מלחמת מדיין

נעיין במה שקורה בסוף העניין 3::

במדבר פרק כה (טז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם:(יח) כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר ..כו-א: וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה פ          וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר:(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל:

אחרי הסיפור הטראגי של בנות מדין, ה' מצווה לנקום בהם על ידי מלחמה. וזאת אחרי המגפה הגדולה. אבל, הפסוק מפסיק פתאום באמצע, יש פרשה פתוחה, ומתחילים בנושא ה4, המפקד. ושישה נושאים אחרים. רק בנקודה ה10, אחרי חמישה פרקים שלמים, מגיעים לנקודה ה10 ,ושם  מוצאים את המשכו של "ויהי אחרי המגפה..":

במדבר פרק לא (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:

ששת הנושאים 4,5,6,7,8,9, נראים כ"מושתלים" ממש בתוך עניין מלחמת מדיין.וזה דורש מאיתנו לדעת במה הם קשורים לעניין מלחמת מדיין ולמה הם הושתלו בדיוק כאן??

חכמנו הצליחו לעשות כל מני קשרים בין הנושאים עצמם.למשל:

4-5-6-7: כל הנושאים האלה קשורים לכניסה לארץ, החלוקה לשבטים. גם מות משה נמצא כאן כדי להגיד שהוא לא ייכנס ולא ישתתף בכיבוש ובחלוקה. יהושוע יעשה זאת. כמובן שסיפור בנות צלפחד קשור לנחלות גם הוא.

לפני הסבר זה, המפקד איננו בא בגלל חטא בעל פעור כמו שרש"י טוען (לדעת מניין הנותרים אחרי המגפה) אלא הוא קשור אך ורק כדי לדעת איך ולמי מחלקים את הארץ.

8-9: שני הנושאים האלה, הקרבנות והנדרים קשורים בניהם כי כתוב  בקרבנות "לבד מנדרכם ונדבותכם…

אם כן נשאר לנו לקשור בין שתי הקבוצות האלה: הקבוצה הראשונה (4-5-6-7) שהיא חלוקת הארץ והקבוצה השנייה (8-9) שהם הקרבנות במקדש.

הרב מנחם ליבטאג מציע לקשור את שתי הקבוצות על ידי השוואה בין התחלת ספר במדבר לסופו: בהתחלת הספר, תואר מחנה ישראל המחולק לפי שבטים , דגלים וגם ליווה התיאור הזה מפקד גדול. אבל נזכור שכל המחנה הגדול הזה היה מאורגן מסביב למשכן. המשכן היווה נקודת אחידות של כל השבטים. מרכז המחנה. מסביב למשכן ישבו כל השבטים בנוסעם במדבר. לכן, גם בסוף הספר, לפני הכניסה לארץ, התורה מתארת את החלוקה לשבטים ולמשפחות אבל היא גם מתארת את הפעילות במשכן עצמו (הקרבנות) כתזכורת שהעבודה במקדש תהיה נקודת האחדות של כל הפיזור בין חלקות שונות , שבטים שונים ומשפחות שונות. לסיכום:

• מסביב להר סיני, כל העם התאחד מסביב למתן התורה.
• בנסיעות, כל העם התאחד מסביב למשכן
• לקראת חלוקת הארץ, חייבים לזכור אחדות העם מסביב לעבודה במקדש. העליה לרגל לשלושת החגים מזמינה את חבורת כל חלקי העם סביב מקום ועבודה אחת. גם קרבן התמיד, נעשה בשם כל העם, בנוכחות נציגי כל חלקי העם, והוא סמל לאחדות שהיתה בהר סיני: " עולה תמיד העשויה בהר סיני…"  !!

הבנו את הקשר בין כל הנושאים ה"מושתלים" (4-5-6-7-ו-8-9) .אבל נשאר לנו להבין למה הם "הושתלו דווקא כאן, באמצע מלחמת מדיין? או , ליתר דיוק, בין סיבות המלחמה (חטא הפעור) ובין המלחמה עצמה ותוצאותיה.

נראה לעניות דעתי, שיש להבין את משמעות חומרת חטא בנות מדיין: זה תואר כנקודת התורפה העיקרי של עם ישראל. בלעם אינו מצליח לקלל את ישראל כי ,ברוך הוא". אבל, הוא מצביע על נקודת התורפה: הזנות והעבודה הזרה. כל הבניין היפה של עם המביע ריבוי שמסוגל בכל זאת להראות אחדות בתוך הריבוי הזה, כל הבניין הזה יכול ליפול כולו על בעיית הזנות והעבודה הזרה. כלומר, היצר האנושי הבסיסי. נקודת היסוד. יש צורך לשמור על הנקודה הזאת כי משם הכל יכל לקרוס. כל המפעל של משה יכול להתמוטט בגלל זה. לכן, עליו לדאוג בעצמו על השמירה התמידית נגד החולשה הזו. הוא זה שיילחם נגד מדיין , הוא ייקבר מול בית פעור כשומר, גם אחרי מותו, על סכנה מתמדת זו.

בגלל סכנת עבודת הפעור והזנות עם בנות מדיין, יש מגפה. כדי להינצל מהמגפה וכליית אויבי ישראל יש שני מנגנונים שיש להפעיל כל הזמן:

1. סידור עם ישראל לפי שבטים מסביב למקדש. הריבוי והאחדות
2. העבודה האישית, היום יומית, נגד היצר הרע העמוק של הזנות והעבודה הזרה

לכן, נראה לי, באמצע תיאור המנגנון השני, מזכירים את המנגנון הראשון. ורק אחר תיאורו ניתן להמשיך במלחמה של המנגנון השני.

2. כמה נקודות בקשר למפקד:

שבט שמעון

במפקד, שבט שמעון יורד באופן דרסטי במספר. במפקד בשנה השנייה, הם היו 59300 ובשנה הארבעים, לפני הכניסה הם רק 22200. יכול להיות שבמגפה על דבר פעור (שבה מתו 24000) הרוב המתים היו מהשבט הזה כי הם היו "הצמודים" ביותר לבעל פעור. כי הרי זמרי היה נשיא שבט זה. משה אינו מברך, בסוף ימיו את שבט שמעון. ועוד סימן להיעלמותו של שבט זה, הוא מקבל חלקה קטנה מאוד בארץ, בנגב, בתוך חלקו של יהודה.

הרב מנשה וינר מציע הסבר: שבט מנשה "לקח את מקומו של שבט שמעון. כי הרי יעקב בעצמו השווה בניהם: ("אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"). ובאמת שבט מנשה גדל מאוד במספר ( הם עברו מ32200 ל52700). כאילו הם אחראים על שבט שמעון. הם ממלאים את מקומם.

אנו יודעים שהארץ נחלקה לשבטים אבל גם לדגלים. נזכור שמסביב למשכן, היו קבוצות של שלושה מחנות תחת דגל ראשי. באותו המחנה ישבו ראובן, שמעון וגד.

מכיוון שראובן וגד קבלו נחלה בעבר המזרחי של הירדן, ייתכן מאוד ששבט שמעון חשב שגם הוא צריך לקבל נחלה במזרח לירדן.

זה יכל להסביר שהשט הזה חשב , בערבות מואב, הוא כבר נמצא בנחלתו. והוא רצה להתחבר לבנות מואב, גם בטענה שהם יושבי המקום ויש להתמזג איתם!!

בסופו של דבר, הם הוכו אנושות במגפה וקבלו נחלה קטנה מאוד במערב לירדן!!

43,730

כל המספרים של המפקד עגולים. רובם מעוגלים למאה. מעט מאוד לחמישים. ורק אחד, שבט ראובן, מונה מספר שמסתיים ב30! 43730!. למה?

הרב מנשה וינר מביא הסבר יפה:

במינו השופטים (הדיינים שמונו בעקבות עצת יתרו) מונו שרי עשרות, שרי חמישים, שרי מאות ושרי אלפים.

10,100,1000 הם מספרים הגיוניים, במכפלה של עשר כל הזמן. אם כן, למה למנות "שרי חמישים"??

ההצעה היא שלשרי חמישים היה תפקיד מיוחד: שרי צבא!! כלומר הם היו המפקדים של גדודים של חמישים חיילים. זה יכול להסביר גם המילה "וחמושים עלו בני ישראל". כלומר מחולקים לגדודים של חמישים ! ועל כל גדוד שר מפקד.

אם כן, המספרים של השבטים הם כפולים של חמישים. וזה מסביר שכל המספרים מסתיימים או במאה עגולה או בחמישים עגולים.

נשארת השאלה לגבי בני ראובן שמסתיימים בשלושים.

נזכור שבקשר למפקד בני ראובן, התורה מונה את בני פלוא: אליאב. ובני אליאב, הם דתן ואבירם שמתו בסיפור עדת קרח. אבדן האנשים ההם ואנשי משפחותיהם, מסבירם שהגדוד שלהם היה חסר בעשרים אנשים. וזה גרם לגדוד להיות רק בעל שלושים. והחסר נשאר בולט כדי שנזכור (כמו שהתורה מזכירה כל פעם) את מיתת דתן ואבירם!!

כמה מתו במגפה?

בהמשך להסבר הזה ששרי החמישים היו שרי הצבא, ניתן להסביר קושיה ישנה :בתגובה לזנות אחרי בעל פעור, ה' מצווה להרוג את כל החוטאים:

במדבר פרק כה (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר:

רש"י במדבר פרק כה (ה) הרגו איש אנשיו – כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל שמונה רבוא ושמונת אלפים, כדאיתא בסנהדרין (יח א):

כמה מתו? התורה אומרת שמתו 24000 איש. אבל רש"י, בעקבות הגמרא (גם הבבלי וגם הירושלמי) טוענים דבר מפתיע: כל דיין אמור להרוג לפחות שני אנשים. כמה דיינים היו?:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יח עמוד אתנו רבנן: +שמות י"ח+ ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת, שרי אלפים – שש מאות, שרי מאות – ששת אלפים, שרי חמשים – שנים עשר אלף, שרי עשרות – ששת ריבוא, נמצאו דייני ישראל שבעת ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות. הדרן עלך דיני ממונות.

מגיעים למספר עצום של  78600 דיינים. אם כל אחד הורג שניים, מגיעים למספר מתים עצום: 157200!!!. רבע מעם ישראל!.

הרמב"ן מציע כל מני הסברים, כמו למשל שהם הצטוו להרוג אבל אחרי מעשה פינחס, לא הרגו אותם. כלומר, המספר העצום הזה היה המספר של האנשים שהיו אמורים למות במגפה אבל פינחס מנע זאת על ידי מעשיו.

הסבר אחר הוא שהדיינים הרגו כל אחד את האשמים ממש, השייכים לשבטם. כלומר, בחטא בער פעור, היו אנשים שחטאו ממש, והם אלה שהיו צריכים להרוג. אבל כל ראשי השבטים הרגו את האנשים השייכים לכל שבט.

אבל הרב וינר מציע הסבר עוד יותר פשוט:

רק שרי חמישים היו צריכים להרוג שניים כל אחד. כמה "שרי חמישים" היו? 12000. וכך מגיעים למספר המתים 24000!! בדיוק מה שהתורה אומרת. כך מתרצים את הטענות של כל הפרשנים!!

• עניין הקנאות

עניין הקנאות הוא רגיש מאוד כי הוא יוצא מכללי ההלכה והמשפט הרגילים.

אילו פינחס היה שואל את משה, השולחן הערוך, ספק אם היו מתירים לו לעשות מעשה אלים זה ללא משפט, עורכי דין, שימוע….. אילו הרגו את פינחס באמצע מעשה, ההלכה לא היתה מאשימה את מי שהרג אותו! אם כן, פנחס לקח סיכון עצום על עצמו ועל שאר החברה על ידי מעשה קנאות זה.

נראה לי להגדיר את מעשה הקנאות כמעשה "אלים", בלתי חוקי, במובן הרגיל של המילה, שמנסה למנוע אלימות יותר גדולה. אבל יש תנאים מאוד נוקשים לקנאי. בניהם, ביטול כל נגיעה אישית במעשה. וזה הדבר הכי קשה! אף אחד איננו יכול להעיד על עצמו או להיות בטוח שאין לו נגיעה אישית בדבר. לכן, נשארנו שבוע שלם (בין סוף הפרשה הקודמת לפרשה שלנו) במתח עצום: האם מעשה פינחס מקובל או לא על ידי ה'.??

המתח עזר לנו להבין שזה לא דבר פשוט וברור! עד שה' בכבודו ובעצמו בא כדי לבשר שמעשה פינחס היה מקובל ואף מוצלח מאוד, הדבר נשאר בערפל.

מעט מאוד אנשים בהיסטוריה יכולים להיות באמת קנאים לשם שמיים. רוב רובם של הקנאים פשעו וגרמו להמון סבל , מלחמות, טרור, ורוע. לכן, מצווה להתרחק מכל מעשה של קנאות.

בכל זאת, ננסה להבחין מכמה מקרים דומים בתנ"ך, בהם היה צריך לבחור בין מצב רע למצב רע עוד יותר. כי רק במצבים כאלה יש מקום לדבר על קנאות. אין בחירה בין הטוב והרע אלא בין הרע והרע יותרף

1. מעשה דינה

דינה נאנסת. שמעון ולוי הורגים את כל אנשי שכם. הם עושים זאת כי אין לאפשר שאחותם תיחשב לזונה. יש לנקום את הכבוד הפגוע של עם ישראל…

יעקב אבינו איננו אהב זאת. ובברכותיו לפני מותו הוא מזכיר את שני השבטים האלה לרעה בגלל מעשיהם. (אפשר להגיד, כמו הרב וינר, שיעקב נקט בעמדת היהודי הגלותי שמעדיף להשפיל את עצמו מאשר לגרום לסכסוכים אלימים עם השכנים) . יעקב איננו מוחק את שני השבטים האלה מעם ישראל . הוא משאיר את הבירור שיעשה בהיסטוריה לגבי טוהר מעשיהם. כי ברוב הזמן, לא יודעים האם מעשה הקנאות היה טוב או לא, רק לאחר זמן רב ולאור התוצאות לתווך ארוך.

ומה אומרת ההיסטוריה? שמעון הוא השבט העיקרי בחטא בנות פעור. זמרי בין סלו , נשאי שבט שמעון הוא זה שעשה את המעשה הנורא מכל. שמעון יאבד חלק גדול מבניו (ראה לעיל) ואף נחלתו בארץ תקטן מאוד ומשה רבינו לא ימנה אותו בברכותיו!

לוי, לעומתו, ימשיך במעשה הקנאות שלו, אבל באופן חיובי:

1. חטא העגל

גם כאן, יש לבחור בין שני מצבים "רעים". או שכל עם ישראל ייכחד בגלל חטא העגל או שיהרגו חלק ממנו, החוטאים העיקריים. משה קורא לשבט לוי להרוג "איש את אחיו,ביתו.." כלומר להרוג את החוטאים אבל בלי נגיעה אישית, בלי שינאה, כאילו הוא הורג את האח שלו  או את הבת שלו! רק כך ניתן לקחת חרב ולהרוג יהודים אחרים. אבל "בזכות" הדבר הנורא הזה של הריגת יהודים על ידי יהודים, ניצל שאר העם! בני לוי היו קנאים "טובים" וקבלו אף פרס: הם מונו כשבט שיטפל במקדש ובחינוך העם!

1. פילגש בגבעה

גם כאן, יש לבחור בין שני מצבים רעים מאוד: שבט בנימין מתנהג כמו שהתנהגו אנשי סדום. לא מכניסים אורחים, באים כדי לאנוס האורחים , אונסים אשת איש ולא מוכנים למסור לדין את האשמים. כל שבט לוי מוכן להילחם עם שאר עם ישראל כדי להגן על התרבות המרושעת שלהם. לשאר העם שתי אופציות:

• א. לתת לתרבות המרושעת הזאת להתפשט בכל העם, לא להגיב.
• ב. להגיב באלימות נגד בנימין כדי לתקן דרך המסוכנת שבה הולך עם ישראל: פירוד זנות ומעשה סדום.

עם ישראל בוחר באופציה השנייה. אבל קוראים שלושה שלבים במלחמה הזאת:

• א. העם מתלכד (ארבע מאות אלף איש- הסכום הגדול ביותר שאף פעם הצליחו לגייס) ובא להגיב נגד בנימין. הם הולכים לשאול את ה': "מי יעלה ראשונה במלחמה?". הם לא שואלים האם נכון להילחם אלה איך להילחם! ה' עונה להם, כמו באופן אוטומטי: יהודה יעלה! אבל הם מפסידים במלחמה ומתים כמה עשרות אלפי יהודים.
• ב. בפעם השנייה, העם מתכונן למלחמה נוספת והם דורשים את ה' רק כדי לקבל אישור אבל הם כבר עשו הכל כדי להילחם. ה' "נותן להם את מבוקשם : אישור למעשה שכבר החליטו עליו מראש! והם שוב מפסידים ומתים המון.
• ג. רק אחרי שעם ישראל בא לבית ה', בוכה, צם, מקריב קרבנות ושואל את עצמו באמת האם יש להילחם נגד "אחיהם" בני בנימין, ה' נותן בידם לנצח.

אכן, מתו המון יהודים בסיפור. בבית ה', עמד איש מוכר: פינחס!! למרות הזמן הרב שעבר בין שני הסיפורים (כמה מאות שנים), פינחס עדיין כאן כי מדובר שוב בהחלטה קשה: יהודים הולכים להרוג יהודים כדי להציל עם ישראל!!

רק אחרי שמבררים האם אין נגיעות אישיות. האם מרגישים באמת שהקנאות היא לשמה באמת, רק אז הקנאות מאושרת.

גם בסיפור הזה של פילגש בגבעה, האיש שממנו כל הסיפור התחיל הוא משבט לוי. וזה האינפורמציה היחידה שנותנים לנו עליו!  ופינחס נמצא בבית ה'. כאילו רוצים לקשור בין כל הסיפורים האלה וללמוד אחד מהשני!

בע"ה ג סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

בלק פי2

1. אברהם ובלעם (הרב וקסמן)

אם נעיין בטבלה למטה, נראה שיש יותר מנקודת השוואה אחת משמעותית בין בלעם לאברהם. רש"י כבר השווה את חבישת האתון/חמור בבוקר על ידי שני הנביאים. אבל אפשר להוסיף את עיר המולדת (נהר נהריים) ואת היכולת לברך ולקלל שקיימת אצל שניהם. מה זה בא ללמדנו? נראה לי לסכם בשלוש נקודות:

• רגע לפני הכניסה לארץ, חשוב שבני ישראל עצמם יזכרו שסיבת נוכחותם כאן ומטרת הישיבה בארץ, קשורה לברכת אברהם אביהם. הם לא נמצאים כאן רק בגלל מה שקרה לפני ארבעים או מאה שנה. הם לא כאן בגלל שלכל עם צריך ארץ. הם כאן כי ה' הבטיח לאבותיהם שיהיה להם זרע שירשו את הארץ. וזאת, אחרי שהם הסכמיו ללכת אחרי הדרך שהתווה להם ה': להיות המברך את המקוללים. להיות עם נושא ברכה עבור כל אומות העולם. ארץ כנען היתה אז הארץ של המקוללים ביותר (ארור כנען..). וזו היתה המשימה הראשונה של אברהם: והיה ברכה.
• חשוב גם עבור קורא התורה ועבור בני ישראל עצמם, לדעת שהם "עדיין" מבורכים!. הכל מתרחש כאן כאילו רוצים לעבור מבחן, בדיקה מקדימה: האם עם ישראל עדיין עם מבורך? האם הם נושאים את ברכת אברהם? האם הם יחזיקו מעמד מול עמידה במבחן קשה זה: לוקחים נביא בעל יכולות של קללה וברכה, שבא מאותו האזור שממנו בא אברהם, ומבקשים ממנו תמורת כבוד וכסף לקלל עם זה. האם עם ישראל יחזיק מעמד? אולי הוא איבד את סגולתו ויכולתו, במשך כל השנים האלה? האם אנו יכולים באמת לקשור את הרגע הזה של הכניסה לארץ להבטחה שניתנה לאבות ולברכתם? והתוצאה, היא, כמובן, שכן, עם ישראל הוא באמת "ברוך" ואין אפשרות לבטל ברכה זו, אפילו על ידי נביא בעל כוחות גדולים כמו בלעם.
• אומות העולם שנמצאים מסביב לארץ, חייבים להבין מה טיבו של עם ישראל. לכתחילה, יש נשנאה תהומית נגד העם הזה. מאז ומתמיד. הרגש הראשוני הוא פחד, שנאה, ורצון להתפטר מעם ישראל. אבל, ה' רוצה ללמד אותם (הגויים) שהרגש הזה מוטעה מיסודו. כי בעצם, מטרת יצירת עם ישראל ומטרת כניסתו לארץ היא ברכה ולא קללה עבורם!! כשה' אומר לבלעם שבני ישראל "ברוך הוא", הוא לא רק מניע אותו מלעשות מהלך הקללה. הוא רוצה שבאמת הוא בעצמו והעמים האחרים גם כן, יבינו שבני ישראל הם ברכה עבורם! ולא קללה!. לאורך ההיסטוריה היהודית, עם ישראל הביא המון ברכה בכל מקום שהוא היה נמצא. מול עבודה זו, לגויים היו שתי אופציות:
  1. או לקבל את היהודים בברכה ולתת להם כל מבוקשם כדי שהברכה תמשיך לבוא אליהם . כמו שביקש לבן מיעקב, כמו שרצה פוטיפר ופרשה מיוסף, כמו שעמים רבים השכילו לארח את היהודים כדי שתבוא אליהם הברכה.
  2. או לתת לרגשי השנאה התהומית לעלות על האינטרסים שלהם ולגרש ולהרוג היהודים! וזה מה שעשו, לצערנו רוב העמים. למרות שאחרי שהיהודים עזבו או מתו, הם הרגישו בחסרונם, רובם המשיכו לסרב לקבל את הרעיון שהימצאות עם ישראל בקרבתם הביאה להם רק ברכה! עד היום, למשל, הערבים שגרים בארץ וכל אלה שמקיימים יחסים עם מדינת ישראל, רק הרוויחו מהקשרים והמוכחות של היהודים על אדמת ישראל. ובכל זאת, הם ממשיכים לרצות לגרש את היהודים מכאן. כי "השנאה מקלקלת את השורה" כמו שאומר רש"י על בלעם!

המטרה האולטימטיבית היא באמת להגיע למצב שאומות העולם יפסיקו לפחד ולשנוא ושיבינו שעם ישראל מביא רק ברכה להם ולעולם.

2.בלק

מאחורי הקלעים, הרב מנשה וינר מגלה מה קרה בין העמים ממזרח לירדן, לפני הסיפור שלנו. דרך לימוד הרבה מקורות בתנ"ך , נראה שבלק, לפני שהוא היה מלך מואב, הוא היה שבוי אצל סיחון. סיחון כבש את עמון וחלק גדול ממואב. סיחון השתמש בעצמו משירותיו של בלעם נגד מואב!

כשעם ישראל נלחם נגד סיחון, הוא בעצם "שחרר" את השטחים הכבושים , כולל העיר חשבון. חשבון היתה עיר מואבית והאמורי (סיחון) כבש את חשבון וניסה להפוך אותה לעיר סיחון. בעצם, ישראל מחזיר לחשבון את הצביון הקודם שלה. ייתכן מאוד שבלק בעצמו "שוחרר" משלטון סיחון וחזר למואב.

מדיין, מצדו היה במלחמה תמידית נגד מואב. ושני העמים מתאגדים כדי להילחם נגד ישראל.

מסתבר שבלק , במקום להודות לישראל, שונא אותם ומחפש את קללתם.

בלק מוכן לקרוא לבלעם,  שעזר לאויב שלו לנצח, רק כדי לנצח את ישראל.

כל היריבויות בין העמים נמחקות כדי להילחם נגד ישראל.

ישראל מצטייר כאויב האולטימטיבי שיש לעשות הכל כדי לאבדו.

אף אחד לא חושב לרגע שישראל הוא אולי "עם מבורך שעשוי לברך". להיפך, מיד מחפשים לקלל אותו.

זה סיפור טראגי!

העם המברך מגיע ומתחיל להביא ברכה. וכולם רואים בו העם המקולל שיש לקלל אותו עוד יותר ואבד אותו.

אילו לא היינו חיים מצבים דומים, זה היה נראה הזוי!!

3. הקשר בין בלק לבלעם

בלק שולח שלושה פעמים מלאכים לבלעם. כל פעם הוא מעלה את "רמת" השליחים.

מילת המפתח היא :"כבוד". בלעם מחפש כבוד. ובלק מעניק לו כבוד. בלעם רוצה גם כסף. הוא נותן את המחיר של שירותיו ברמז: בית מלא כסף וזהב!.

קיים מתח בין שני האישים (ראינו לעיל שכנראה הם היו בשני מחנות אויבים לפני כן) והם מוכנים למצוא דרך להתחבר אך ורק כדי לתקוף את ישראל.

4. בלעם "הצדיק"

כשקוראים את הסיפור, נראה לכאורה שבלעם הוא צדיק גמור! הוא לא עושה כלום בלי לשאול את האלוהים. והוא מכריז לכל מי שדורש שהוא לא עושה כלום בלי שהאלוהים יחליט. הוא מוכן , בכל שלב, לבטל את המשימה שלו, אם האלוהים רוצה בכך. והוא הולך אך ורק בגלל שה' בעצמו מאשר לו ללכת!

וגם מבחינת התוצאות, הוא רק ברך את ישראל בברכות היפות ביותר.

אם כן, למה מיד רש"י וכל המדרשים מכנים אותו "רשע"??

הוא דומה מאוד ללבן. (יש אומרים אפילו שהוא ממשפחתו, מנהר  נהריים). איש "לבן" שרוצה, לכאורה רק בטובת יעקב. ובכל זאת אנו יודעים שלבן הוא רשע שחיפש רק לאבד את ישראל.

במקורות אחרים, התורה מספרת שבלעם הוא זה שאחראי על העצה להזנות את עם ישראל עם בנות מואב ומדיין.

ולכן הוא רשע

אם כן, למה בפרשה שלנו זה לא ברור מספיק שהוא רשע??

נראה לי שהפרשה רוצה לתאר לנו מצב שאו. שבו כל העובדות, מה שניתן לספר ולתאר, מראה שעם ישראל הוא האויב והגויים הצדיקים. בדיוק ההרגשה שאפשר לקבל כששומעים עד היום את החדשות בכל כלי התקשורת בעולם. הפלסטינים הם הצדיקים והיהודים הם הרשעים.

על הקורא להבין מה מתרחש מאחורי הקלעים!

על הקורא להבין מה יש בין אברהם ובין בלעם!! ובשביל זה, חייבים להעמיק והבין סודות הסיפור!

לכאורה בלעם דומה מאוד לאברהם. ובכל זאת, תהום מפריד בניהם!!

בעצם, זה סיפור של ברכה שנראית קללה!

על מי שלומד את התורה לגלות בדיוק ההיפך: שמאחורי הקללה , העם הזה ברוך!!

5. בלעם והאתון

הסיפור של האתון מגלה שבעצם בלעם הוא ה אתון!:

בחלק הראשון, האתון אמורה להיות המשרת של בלעם. והיא רואה מה שהוא לא רואה

זה יכול להסביר לבלעם את מה שיקרה בהמשך:

בחלק השני, בלעם הוא המשרת של בלק והוא לא מצליח לספק את רצונות שלו.

בשני הסיפורים, יש שלושה ניסיונות שנכשלים. ובשני הסיפורים אחד מכה את השני (ויספוק את כפיו)

כשהאתון פותחת את פיה, מצפים שהיא תגלה לנו סודות הבריאה כי זה דבר שתוכנן כנס גדול כבר בבריאת העולם. אבל, בעצם, היא אומרת דברים מאוד פשוטים  :" למה הכיתני"!!

אם כן, בלעם, הנביא הגדול והכל יכול ,מתגלה כפחות מוכשר מסתם אתון.

6. הברכות

מי מברך? האדם מברך או שה' מברך?

למה ה' רוצה למנוע את בלעם לקלל? הרי בסופו של דבר , הכל תלוי ברצון ה'. ואם ה' רוצה, אז אין שום משמעות לדברים של רשע!

מצד שני, אנו יודעים שה' מסר לבני האדם את היכולת לברך, כלומר להתפלל ולנסות לשנות את ההחלטות של ה' בקשר לאדם אחר!

אם אדם מברך אדם אחר, ניתן להגיד שהוא מרים לו את המורל, שהוא מעורר אצלו כוחות חיוביים. אבל כשאדם מברך אדם אחר שאיננו נמצא מולו, מה יכולה להיות ההשפעה של דברי הברכה (או הקללה) על האדם השני.

בעצם, ניתן להבין זאת על ידי כוח התפילה שנתן ה' לבני האדם:

אדם יכול להשפיע על ההחלטות של האלוהים על ידי תפילתו. הצלחת התפילה תלויה בהרבה גורמים. כמו, למשל הזכות של המתפלל או כל מני שיקולים אחרים שרק האלוהים מחליט לגבם. אבל בהחלט כן יש מקום לשנות את ההחלטות של האלוהים על ידי תפילה.

אם כן, אני מציע שהברכה (או הקללה) היא פשוט תפילה כדי שיקרה דבר טוב (או רע)לבן אדם אחר .

את הכוח הזה, ה' העניק לאדם, וזה מה שמאפיין את האדם בשונה לשאר הביריות.

מה הוא כוח הברכה של עם ישראל?

המטרה העליונה של ישראל, הסגולה המיוחדת שלו, היא לגלות לעולם את יכולת הברכה של האדם. מטרת ישראל, זרע אברהם, היא לברך את המקולל.

על עם ישראל לגלות היכולת הזו בתוכו, לפתח אותה , ולגלות אותה לעולם.

אבל על אומות העולם לגלות את היכולת הזו בעם ישראל, להפסיק להכחיש אותה ולקבל אותה.

זה מה שאנו מקווים יקרה באחרית הימים!!

טבלה המציינת את הקשרית בין אברהם לבלעם בפסוקים

בע"ה ג סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

קורח פי2

סיפור הפרשה:

הפרשה מתארת תרעומות שונות של העם כולו ושל חלק ממנהיגיו נגד השלטון של משה ואהרון. קרח שייך לשתי קבוצות שונות:

1. דתן, אבירן, און בן פלט..: הם נראים מתנגדים בעיקר נגד שלטונו של משה. הם יוצרים "משכן אלטרנטיבי" ואינם מסכימים לסור למרותו של משה. הם מאשימים את משה בכישלון חרוץ של מהלך יציאת מצרים לקראת כניסה לארץ .
2. 250 נשיאי עדה: הם נראים מתנגדים לבחירתו של אהרון ככהן הגדול. האם הם רוצים כהן גדול אחר או לבטל את מעמד הכהונה ? אולי הם רוצים להיות כוהנים בעצמם או אולי הם רוצים שכל העם כולו יהיו כוהנים?

נגד שתי הקבוצות האלה, מחולקות גם במקום שהם מתכנסים (דתן ואבירם באוהליהם במחנה ראובן- 250 איש במשכן), ולהם רצונות , תלונות שונות. לכן משה מזמין שני עונשים שונים:

1. דתן ואבירם וחבריהם נבלעים באדמה
2. 250 נשיאי העדה נשרפים בהקריבם קטורת.

מעניין לשים לב לכמה נקודות:

1.מות קורח:

קרח משתייך לשתי הקבוצות! עד כדי כך, שאנו לא מצליחים לעקוב אחריו. הוא גם בקבוצה של דתן ואבירם ונראה נבלע באדמה איתם והוא גם נמצא במקום אחר, עם 250 האנשים ונראה , אולי , נשרף איתם. גם מקורות אחרים בתורה שמדברים על מות אותם האנשים משאירים אותנו בספק בקשר לצורת מותו של קרח.

2 העם כולו

נראה לכאורה שרק קרח ושתי הקבוצות, קשורים במרד . אבל, גם אחרי מות שתי הקבוצות, העם ממשיך להתלונן נגד משה ואהרון. וה' מחליט להרוג את…..כל העם! רק מעשה אמיץ של אהרון שרץ עם הקטורת בידו מצמצם את המתים ל14700 "בלבד!

היינו חושבים שהמגפה הנוראה הזו מסיימת את הסיפור. אבל ה' שוב מצווה לערוך מבחן נוסף עם מטות שאחד מהם, המטה של אהרון פורח ומוציא שקדים. דבר שמראה שאהרון נבחר, אבל המעשה הזה נעשה גם כדי לענות על תלונות "בני מרי". זה סימן שהתלונות עדיין לא הסתיימו בשלב הקודם!

3.מתנות כהונה

כל סופה של הפרשה מוקדש למתנות שיש לתת לכהנים וללווים.

אם המטרה היתה להנמיך את קובה הלהבות של המרד, למה להוסיף עוד אש על המדורה כשהתורה מזכירה (זה כבר נאמר בהרבה מקומות אחרים בעבר) שלכהנים מגיעים מתנות!!

נראה שהפרשה כולה באה דווקא להסביר שוב ושוב את איכות וסיבת בחירת שבט אחד ,שבט לוי, "מעל" שאר השבטים: ההסבר פשוט: לא מדובר בבחירה ותפקיד ששם את השבט הזה "מעל" כולם אלא בחירה שמשרתת את אחדות כל העם, כשהשבט הזה, שבט לוי, מטרתו היא דווקא לשמור על אחדות כל העם!

אבל נעסוק בנקודות מעניינות אחרות

1. מה פשר העונש היוצא דופן של פתיחת פי הארץ ובליעת עדת דתן ואבירם?

הרב מנשה וינר משווה בין הסיפור הזה לבין סיפור פתיחת פי הארץ שבלע את דמי הבל אחרי שקיין אחיו הרג אותו! אכן, הזהר קובע שמשה הוא "גלגולו " של הבל  וקרח גלגולו של קין!. כלומר, המחלוקת הזו בין קרח למשה היא גלגלו מחלוקת קדומה מאוד בין קין והבל. מחלוקת זו, כנראה ממשיכה גם מעבר לקרח ומשה עצמם.

ייתכן שמחלוקת זו היא מחלוקת בין שתי תפיסות אנושיות עמוקות. אפילו אם התורה מתארת את עדת קרח כרשעים גמורים, ברור שיש אמת כל שהי בטענותיהם ואפילו הגמרא מחייבת אותנו להכיר בעובדה שקרח הוא תלמיד חכם. המסורת יודעת להדגיש פעמיים:

• "בני קרח לא מתו" (פסוק מהתורה) , פירושו, כנראה שיש דברים טובים שיש לחלץ מתוך קורח. יש אפילו מזמורי תהילים שנאמרו לבני קרח.
• שמואל הנביא הוא מצאצאי קרח. שמואל, כנראה יעשה את התיקון של החלקים הרעים אצל קרח ויגלה את הטוב שיש בטענותיו.

נחזור לקין: חווה, אמו, נתנה לו שם זה כי "קניתי איש עם אלוהים". עניין הקניין, העושר, השייכות המטריאליסט. העובדה שעכשיו האדם יכול להידמות לאלוהים כי הוא גם יכל ליצור דבר חדש בעולם, עלולים להוביל אותו להרגשה של כוח עצום ושל עצמאות מופרזת. אפילו אם הוא מביא מנחה לאלוהים, ספק אם זה בתור שוויון אתו או כדי "לעשות עסקים אתו"! אני נותן לך משהו כדי לחזק את המעמד שלי מולך ואולי כדי לקבל ממך דברים אחרים. להבל, חווה לא נותנת הסבר לשמו. הוא רק "אחיו" של קין. אבל, השם "הבל" אינו זקוק לפרשנות. ברור שהוא כבר הרבה פחות שווה. עיקרו איננו ממשי. אולי הוא יותר מדי רוחני. לא מרגישים ביתרון שלו, בעולם התחרותי, עסקי, כלכלי. בעולם קפיטליסטי, למשל, הבל איננו שווה כלום! אולי איש דת או אומן, אבל גם זה, הוא חייב להוכיח במבחן ה"יעילות" האם הוא אומן  שווה כלכלית או איש דת שמוכיח את עצמו.

בגלל זה, אומרים הרבה שכל טענות קורח נראות צודקות מאוד. לכן הוא מתואר כעשיר מופלג. בעצם קרח טוען: כל בעיה פתירה. תנו את הרשימה שלך הבעיות ואני אפתור את כולן. כי הרי כולנו הגענו למדרגה של "קדושים". קוראים לזה דמגוגיה אבל, אפילו אם נתייחס לקרח כבעל כוונות טהורות (מה שאין לו), אלה הטענות של האנשים שלא מקבלים את מורכבות הבעיות האנושיות. עבורם, הכל פתיר ויש קריטריונים ברורים להצלחה. בשביל קרח, אין מקום לאדם כמו הבל! בעיני , זה דומה מאוד לתפיסה ה " אולטרה ליבראלית" .

מול זה, משה יכול רק "ליפול על פניו"! כי הוא מייצג בדיוק ההיפך: אנו עדיין לא הגענו למצב של "כולם קדושים". אנו הולכים לשם אבל הדרך ארוכה ומלאת תקלות , עיכובים וכישלונות.

אבל יש גורם שלישי לדילמה הזו: ה'! ה' העניש את קין. ה' גורם לארץ לפתוח את פיה כדי לבלוע את דתן ואבירם. ה' נמצא בצד משה! כי משה זקוק לעזרת ה'! הצד של קרח איננו זקוק לה'! אנשים חילונים, אתאיסטים, יכולים להסתדר מצויין עם טענות קרח. יש מדע, יש הגיון. יש חכמה. הכל מביא ליעילות ולהצלחה. יש להסתכל על החיים באופן חיובי של יעילות וכדאיות. אכן, העולם "מתקדם" על ידי הטענות האלה.

אבל, מי יכול לעוזר לטענה הנגדית שהכל מורכב ושיש אנשים חלשים בחברה. ולא כולם מצליחים להיות יעילים ולא כולם זהים ולא הכל פתיר?

אפילו משה הרגיש שהוא איננו יכול לעמוד בתפקיד המנהיג "המספק סחורה" ! ולכן, ה' בחר בו! כי הוא נציג הצד הזה , ולכן הוא בחר בו דווקא! ה' לא בחר בקרח כי הוא אינו זקוק בבחירה של ה'!

ה' חייב לאזן את המשוואה ולכן הוא מצדד במשה והתורה מצדדת במשה!

אבל ייתכן מאוד שעולם שיהיה מלא אך ורק באנשים כמו משה, באנשים כמו הבל, לא היה "מתקדם" הרבה!!

לכן משה דורש מה' שהוא לא יקבל את ה"מנחה" שהביאו דתן ואבירם.(לא חשוב לדעת על איזה מנחה מדובר) . בדיוק כמו שה' עשה עם מנחת קין! ה' לא שעה למנחת קין!! הוא העדיף את מנחת הבל כי הבל הביא את עצמו כמתנה ("והבל הביא –גם הוא"= הוא הביא גם את עצמו, הוא הרגיש שהוא שייך לבורא, מלא ענווה).

למה משה דורש זאת? כנראה בגלל שיש מקום לקבלת מנחת דתן ואבירם! אם לא, משה לא היה דורש שהיא לא תתקבל! משה מבקש שמה שכבר נעשה על ידי ה' כלפי מנחת קין וגרם הרג הבל, שוב יחזור כאן ויקרא. היה אולי חשש מאת ה' שמה יקרא שוב אסון אם לא יקבל המנחה! משה לוקח אחריות על התוצאות: אני משה מוכן לעמוד מול הטענות שלהם ולהציל את חיי הבל הפעם!

שמואל הנביא

1. לפי המסורת הוא מצאצאי קרח. בתקופתו, הכהן הגדול היה עלי. אבל בני עלי היו מושחתים. שמואל בא לתקן את שחיטות הכהנים האלה. קרח כבר הזהיר מפני סכנת השחיטות השלטונית וריכוז הכוחות אצל הכהן הגדול. והנה ששמואל מבניו בא לתקן זאת. הוא אפילו ריכז באדם אחד את שני המנהיגים משה ואהרון ביחד והיה שקול כנגד שניהם.

תהלים פרק צט (ו) מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל יְקֹוָק וְהוּא יַעֲנֵם:

שמואל הוא ההוכחה שהיו דברים טובים בטענות קרח. אבל יש רק לחכות שהזמן יגיע . להיות סבלני ולעבוד קשה עד שזה יגיע כי אנו בטוחים שיום אחד נגיע למצב אידיאלי זה. קרח צודק לעתיד לבוא!

תליט שכולה תכלת

המדרש מוכר: קרח הביא טלית שכולה תכלת ושאל את משה האם היא זקוקה לפתיל תכלת למרות שכל החוטים שלה כבר תכלת? זה דומה מאוד לטענה שכולם קדושים ואין צורך בכהנים או לויים שיתווכו.

אבל יש משהוא מעבר: פרשת ציצית אומרת בדיוק את מה שקרח אומר!!:

2. תשימו פתיל תכלת, כמו שיש לכהן הגדול
3. תשימו ציצת, כמו שיש לכהן הגדול ציץ על פתיל התכלת
4. כדי שכולכם תהיו קדושים : והייתם קדושים לאלוהיכם"

אכן, הפרשה שקדמה לסיפור קרח, בתורה היא פרשת ציצית. כי בא זה ודרש שמה שכתוב כאן יילקח בחשבון: כולם קדושים! הוא טעה בדבר אחד: ו דרישה כדי שנגיע בשלב מאוחר יותר לאידיאל הזה. בינתיים יש לעמול קשה בערת מצוות כדי להגיע למצב שאכן לא נצטרך יותר במתווכים!

2. הקרבת הקטורת

משה מציע ל250 אנשי עדת קרח, לעבור מבחן: נראה במי ה' יבחר כדי להיות כהן גדול! אבל המבחן הזה מזכיר מאוד את מה שהביא כבר למיתת בני אהרון!

לקיחת מחתה

לשים עליה אש

לשים על זה קטורת

ולהיות מול ה' שיבחר מי הוא "הקדוש" (בדיוק מה שנאמר על נדב ואביהו "בקרובי אקדש")

במקום להרתיע את ה250 איש (כי הרי הם יודעים שזה מתכון למיתה בשרפה, כולם מצייטים ומגיעים מול המשכן עם מחתות! זה דבר פלא! האם הם רוצים להתאבד? או שמה הם מוכנים לקחת סיכון רק כדי להיבחר?

אולי הם עושים זאת מתוך ייאוש?? השאלה נשארת בקשיותה!

אבל יש עוד דבר דומה למה שקרא עם נדב ואביהו: סיפור מיתת נדב ואביהו לימד את כל תהליך סדר העבודה לדורות לכל מי שירצה להיכנס לקדש הקדשים.

כאן, מיתת 250 האנשים יישאר גם הוא בתודעה הלאומית: מהמחתות ייעשה פח נחושת שיכסה את מזבח העולה לתמיד!

בשני המקרים, נלמד משהוא חשוב ועקרוני עבור עם ישראל לדורות!

נדב ואביהו ו250 האנשים, הקריבו את עצמם "למען" תוספת חשובה במקדש עבור בני ישראל לדורות.

3. מה פשר מבחן המטות?.

אחרי שכל עדת קרח מתו ואחרי שעם ישראל שוב בא בתלונות ואחרי עונש של 14700 מתים, עדיין מרגישים באוויר את טענות העם ("בני מרי"). עד שה' בעצמו יוזם מבחן נוסף כדי להראות שאכן הוא זה שממנה את אהרון ואת משה. הפעם המבחן הוא לא אלים. הוא אפילו "יפה":

כל נציג שבט יביא מטה: חתיכת עץ יבשה ויכתוב עליו את שם שבטו. וגם אהרון, בתור נציג שבו לוי מביא את מטהו ושם אותו יחד עם שאר המטות, במשכן.

משה מוציא את המטות והנה המטה של אהרון פרח ואפילו הוציא ציץ ואפילו שקדים.

אי אפשר שלא להשוות בין הסיפור הזה למנורה:

שמות פרק כה  (לא) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר …(לד) וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ:

נחשוב על ה12 המטות מסביב למטה אהרון, המטה ה13. , זה בדיוק המנורה שבה יש פרחים, גביעים משוקדים , כשהכהן המדליק חובש ציץ על מצחו!

ששת קני המנורה היוצאים מצדיה מסמלים את כל הדעות השונות של כל השבטים שנראים יוצאים מהקנה האמצעי המקובל. כל קנה הולך לדרכו, זווית ישירה מחוץ לקנה האמצעי. ואחר כך, הקנה עושה סיבוב לקראת קו הישר שמחבר בין כל הקנים. ההדלקה של המנורה גורמת לסגירת חצי המעגל הזה שנוצר כשכל נר פונה אל עבר הנר המרכזי המאחד את כל המנורה.

גם כאן, מטה אהרון הוא נגד הנר המרכזי של המנורה. הפריחה שלו התאפשרה בזכות הימצאותם של 12 המטות האחרים שנמצאים משני צדדיו!

כמו שהמנורה נדלקת כדי שהנר המרכזי יואר וייתן גם הוא מכוחו לשאר הקנים היוצאים ממנו, כך אהרון בא כדי לאחד את כל חלקי העם ולתת להם משמעות בהיותם ביחד.

לא רק חיות ואחדות מטה אהרון נותן אלא תקווה שאפילו מעץ יבש יוציאו פרחים ציצים ושקדים!

למה במנורה שישה קנים מכל עבר וכאן 12?  נראה לעניות דעתי שכל אחד חייב להרגיש חצי, כמו במחצית השקל. אם כל שבט מרגיש "חלק" אז, בשותפות עם שבט אחר הוא בונה קנה אחד של המנורה! וביחד כל הקנים את עם ישראל.

4. שתי מיתות שונות:

ניתן להסביר את המחלוקת בין ראייה אופקית של החברה (שוויון )(משה) לבין ראיה אנכית (קרח ועדתו).

בראיה אנכית, כל אחד נמצא על סולם כשיש אנשים לפניו ואחרים אחוריו. במצב הזה , כשאני מרגיש כאילו "עומד בטור" יש שתי אופציות:

1. לרצות להתקדם עוד יותר מהר למעלה
2. לרצות להוריד את האנשים שקודמים אותי! להפיל אותם, כדי לקדם את העניינים שלי

האופציה הראשונה, היא האופציה של 250 הנשיאים: הם רוצים לגשת לעבודת הכהונה ולקדם את עצמם

האופציה השנייה, היא  זו דתן ואבירם שרוצים להפיל את משה והמנהיגות הנוכחית . הם לא רוצים "לעלות"(לא נעלה) אלה שהאחרים ירדו!

לפי הסבר זה, מבינים את שני סוגי המיתות:

1. 250 האנשים שרצו להתקדם הלאה, נשרפו בקרבתם אל הקדושה הנכספת
2. דתן ואבירם שרצו להוריד את המנהיגות מטה, ירדו עוד יותר, בתוך האדמה מטה!

5. לסיכום:

כל העדה קדושים. כל עם ישראל אמור להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" אבל, בגלל אילוצים של המציאות, בגלל חטא העגל, בני ישראל עדיין לא הגיעו למדרגה הזו הנכספת. לכן, יש שבט אחד שנבחר מתוכם שמטרתו היא להביא למטרה הנכספת! לגרום לעם ישראל לשאוף לקדושה ולהתאחד.

בחירת שבט לוי והכהנים אינה פסילת שאר העם. להיפך. היא באה כדי לשרת את העם. ולכן, סוף הפרשה העוסק במתנות כהונה באים להגיד דבר פשוט: העם מזין את הכהנים והלויים. אבל הכוהנים והלויים מזינים את העם כולו באחדות, בלימוד, בכפרה, ומלמדת להם איך לגשת לעולם הקדושה.

קרח ועדתו צודקים אבל לא בעיטוי הנכון. טענותיהם כתובה כבר בפרשה הקודמת, פרשת ציצית. אבל היישום מבקש תהליך ארוך שבו יש לבחור בשבט אחד שידאג להצלחת התהליך.

משה רבינו נבחר כדי ללמד לעם ישראל שהמטרה היא ביטול התיווך בין האדם והבורא. אבל הם בקשו ממנו בהר סיני להיות המתווך. לכן, משה הוא המתווך שמלמד איך לחיות בל תיווך

שבט לוי בא כדי לחנך את העם עד שלא יזדקק לו.

עד שבסופו של דבר כל עם ישראל יהיה באמת עם כהנים וגוי קדוש כולו

ואחר כך, כל עמי הארץ יקבלו את כהונת עם ישראל כלפיהם, וגם זה יבוטל כשכל עמי הארץ ידעו את ה' כמים הים מכסים!

6. מזמור מסכם

המזמור שמסכם הכי יפה את הפרשה הוא מזמור שיר ליום השבת:

תהלים פרק צב (א) מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת:(ב) טוֹב לְהֹדוֹת לַיקֹוָק וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן:…( ח) בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד:(ט) וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם יְקֹוָק:(…יב) וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי:(יג) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה:(יד) שְׁתוּלִים בְּבֵית יְקֹוָק בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ:(טו) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ:(..

נזכור קודם כל את המשנה:

משנה מסכת אבות פרק ה משנה ו [ה] עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:

מטה אהרון, זה שפרח, נברא "בין השמשות" בערב שבת!  כי הוא אמור לחבר בין שני עולמות שונים ומנוגדים. בין הבל לקין, בין עולם החול ועולם הקודש. במזמור שאנו קוראים בשבת בין השמשות, מוזכרים בו שתי פריחות:

1. הפריחה של הרשעים
2. הפריחה של הצדיק

לכאורה, הרשעים הם אלה שפורחים בעולם!   אבל האמת היא שהצדיקים הם אלה שפורחים באמת, כמו המטה של אהרון. הם אפילו יכולים להפריח עץ יבש! ולגמול שקדים!  אנו מאמינים שצדיקים כן יפרחו כתמר!     "צדיק כתמר יפרח"….      התמר הוא הפרי שמסמל תום הרע     תמר= תם-מר.

נזכור שאחרי קריעת ים סוף, בני ישראל מגיעים ל"מרה" ,שם, הרגישו את מרירות המים אבל אחר כך הם הגיעו למקום שפרחו בו 12 תמרים:

שמות פרק טו  (כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים ….. וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם ..  (כז) וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם ..

התמר הוא סוף המרירות. באחרית ההיסטוריה נבין שהפריחה האמיתי באה מהצדיקים. ובסוף, נגלה שקרח צדק כי בסופי תיבות "צדיק כתמר יפרח! קרח!

בע"ה ג סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

שלח לך מ

תוכן המאמר:

1. אנשים כשרים או רשעים? (הרב וינר)
2. ארץ כנען או ארץ מושבותיכם? (מניטו)
3. מתי קרה סיפור המקושש? (הרב וינר)
4. על איזה חטא משה לא נכנס לארץ? (הרב מדן)
5. גרסאות סותרות (לע"ד)
6. נושאי הפרשה (שפת אמת)
7. סיכום

1. אנשים כשרים או רשעים? (הרב וינר)

יש הרבה דעות שונות לגבי כל פרט בסיפורם של המרגלים. כמעט הכל נכתב והיפוכו על כל נושא. אבל, אם נתמקד על פרשן אחד (רש"י), נגלה שיש , לכאורה סתירות בתוך פירושו. למשל, מה רש"י חושב על המרגלים?

מצד אחד, הם "רשעים":

רש"י במדבר פרק יג (ב) שלח לך אנשים – למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר:

וזה מסביר, למה משה מוסיף ךשמו של הושע בן נון אות יוד, כמגן בפנה העצות הרעות של המרגלים:

טז) ויקרא משה להושע וגו' – התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים:

אבל מצד שני, על המילה "אנשים", רש"י אומר:

אנשים – כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו:

אם כן, כשרים או רשעים היו? אולי, כפי שמסביר הרבי מליובביץ, הם היו כשרים וכשהגיעו לארץ נהיו רשעים!(אבל ההסבר הזה קשה לגבי שינוי השם של יהושוע מפני "עצת המרגלים" שמשה ניבא כבר שהם ירשיעו!)

האמת היא שכל הסיפור וכל המעורבים בו הם אמביוולנטיים(אפילו משה בעצמו-כמו שנראה בהמשך):

כי המהלך  של כניסה לארץ איננו פשוט בעצמו: הוא דורש שינוי פרדיגמות עמוק. הגלות, המדבר והישיבה בארץ הם שני עולמות שונים . עם סדרי עדיפויות שונים, וכל הערכים משתנים, ואפילו יכלוים להתהפך לגמרי! אנשים גדולים בחול הופכים לאנשים פשוטים ואפילו פחות מזה בארץ. ולהיפך.

לא לחינם, יש תיאור של שני מהלכים שונים (ואפילו מנוגדים) בתורה :

השנה הראשונה מיציאת ישראל ממצרים מיועד כולה לקבלת התורה ובניין המשכן

השנה השנייה כולה מיועדת  לכניסה לארץ.

הבעיה היא ששתי המטרות האלה בונות ודורשות מידות שונות מהאנשים. מי שטוב ומשקיע את עצמו בראשון , איננו בנוי עוד למטרה השנייה. ומכאן כל ההתנגשויות והסיבוכים.

כשמדברים על "צדיקים" או "רשעים", חייבים פשוט לשאול את עצמנו, על איזה קריטריונים אנו מדברים. גדול הדור בחוץ לארץ יכול להיחשב לסתם בן אדם בארץ!

ומכאן האקטואליה הבוערת של הפרשה שלנו לגבי דורנו.

2. ארץ כנען או ארץ מושבותיכם? (מניטו)

מניטו מסביר שהארץ נקראת "ארץ כנען" כל עוד אנו עדיין לא התיישבנו בה. לכן, בהתחלת הפרשה, מדובר על ארץ כנען:

פרק יג (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

אבל, כשהתורה מדברת לדור שייכנס לארץ, הוא כבר משתמש במונח אחר: ארץ מושבותכם:

פרק טו (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם:

הארץ שניתנה לאבות, חייבת לעבור כיבוש והתנחלות מצד הבנים. רק אז היא תיקרא ארץ מושבותיכם וכבר לא ארץ כנען. הרעיון הזה, נמצא כבר ברש"י הראשון של התורה:

רש"י בראשית פרק א (א) בראשית – אמר רבי יצחק … ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, ..

כבר אז, אנו יודעים שהארץ שלנו היא "נחלת גוים", ארץ שיושבים בה גויים! למה ה' נותן לאבות ארץ שיש בה גויים?? למה לא לתת לנו ארץ בתולה, שאין בה אף אחד ושאין אף אחד שדורש אותה?? למה כל הסיבוכים מאז ועד היום??

זה מתוכנן כך מראש! הרי כשהבורא מדבר אל האדם שהוא ברא הוא אומר לו:

בראשית פרק א (כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ …(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:

יש למלא את הארץ ולכבוש אותה (בסדר הזה!!) הנתינה של הארץ לאבות, איננה נתינה על מגש של כסף, ללא טרחה ומלחמה. להיפך. על הבנים לאשרר את ההבטחה אל האבות. רק אחרי שהבנים יכבשו ויתנחלו בארץ, רק אז נוכל להגיד שאכן הארץ הזו "ניתנה" לאבות. מניטו מביא משל:

יהודי שומר מצוות קרא בבוקר קריאת שמע. בו כתוב "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי….ואספת דגנך…ונתתי עשב בשדך..". אז הוא פשוט ישב לו מתחת לעץ וחיכה שהארץ תיתן את יבולה! עבר יהודי אחר והסביר לו שבלי לחרוש ולזרוע ולקצור ולהתפלל, לא יצא שוב יבול!! רק אחרי שיעבוד קשה ורק אחרי שהיבול יצא, רק אז, יוכל להגיד תודה לה' על היבול שהוא "שלח " לו!!

כך ארץ ישראל. יש להילחם ולכבוש ולהתנחל. ורק אחר כך, נוכל לאשר שהיא באמת ניתנה לאבותינו!!

המרגלים לא רצו ללכלך את הידיים. הם בחרו בנסים של המדבר, בלימוד התורה, בקדושת המשכן. ועד היום מחכים שארץ ישראל טיפול להם על מגש של כסף כשלא יהיה שום צורך בכיבוש או מלחמה או עבודה.

מניטו אומר שאולי לגויים, ברור שהארץ שייכת לנו. הם רק לא מקבלים שאנו נכבוש אותה ב"כוח" על ידי "כיבוש". גם חלק מהיהודים עצמם מרגישים שהם "כובשים" ומסרבים להפעיל כוח כדי לכבוש את הארץ. לא רק לומדי הגמרא, אלא גם נוטשי התורה, מקבלים העובדה שזו הארץ שלנו אבל לא רוצים ב"כיבוש"!

יש הרבה הקבלות בין הכיבוש והביאה אל הארץ עם כיבוש, חיזור וביאה אל בן/ בת זוג.

ואחרי הכיבוש, יש עדיין עבודה ארוכה ומסוכנת מאוד של זכייה , בכל יום, בארץ. אין הכיבוש פוטר אותנו מעמל גדול כדי לזכות בכל יום בארץ הזו. הגירושין מאיימים כל הזמן. הגלות בפתח כל הזמן. ורק מי שמוסר עצמו ומתנהג במוסריות יכול לזכות בארץ.

"אשר אני נותן לבני ישראל" דווקא. הבנים מזכים את האבות בזה שהם מוכנים למסור נפשם עבור מה שניתן לאבות. ורק לדור באי הארץ, מדובר על "ארץ מושבותיכם".

מניטו שם לב שהארץ קודם כל מתמלאת באנשים ורק אחר כך מגיע שלב הכיבוש. כך קרה בימי יהושוע הם נכנסו לארץ בקלות יחסית ורק אחרי כן הגיע הכיבוש ממש. וכן קרה בימינו. הכיבוש נעשה מהפנים אל עבר השטחים החיצוניים.

3. מתי קרה סיפור המקושש? (הרב וינר)

בסוף הפרשה, לפני פרשת ציצית, סיפור מקושש העצים בא בהפתעה:

במדבר פרק טו (לב) וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:(לג) וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה:(לד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: ס(לה) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:(לו) וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:

רש"י במדבר פרק טו (לב) ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו – בגנותן של ישראל דבר הכתוב, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשניה בא זה וחללה:

לפי רש"י, הסיפור קרה בשבת השנייה אחרי יציאת מצרים!! אנו נמצאים בשניה השנייה והסיפור קרה בשנה הראשונה! אם נלך לפי פירושו של רש"י, הנה שגם סיפור אחר, סיפור המקלל קרה באותו הזמן. ואכן יש כמה דמיונות מילוליים ועלילתיים בין שני הסיפורים:

סוף פרשת אמור: ויקרא פרק כד (י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:(יא) וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן:(יב) וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְקֹוָק: פ(יג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה:

רש"י ויקרא פרק כד  (יב) ויניחהו – לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד. ויודעים היו שהמקושש במיתה, שנאמר (שמות לא יד) מחלליה מות יומת אבל לא פורש להם באיזו מיתה, לכך נאמר (במדבר טו לד) כי לא פורש מה יעשה לו. אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו:

מה גרם לרש"י לאסוף לזמן אחד, מוקדם מאוד, את שני הסיפורים שמתוארים במקומות שונים, שנה אחת מאוחר יותר? ולמה , אם כן, הם נכתבו במקומם?

יש קודם כל להבין על איזו ממלאכות שבת המקושש עבר? הרי אם מדובר בשבת השנייה במדבר, עדיין לא נתנו עשרת הדברות! עדיין לא הצטוו על בניין המשכן! וכל המלאכות האסורות נלמדות משם!

אם נניח שהשבת ניתנה אולי במרה (לפי המדרשים) או, יותר מאוחר עם רדת המן, אז יש לנו אולי רק איוסר יציאה מתחום לתחום!  הרב וינר מציע פירוש נפלא: יש שתי שבתות:

• שבת , זכר למעשה בראשית
• ושבת זכר ליציאת מצרים

השבת של מעשה בראשית, נאסרים בו כל המלאכות של בניין העולם, בניין המשכן.

השבת שהוא זכר ליציאת מצרים, נאסרות בו, כל מה שקשור לעבדות מצרים!!

ואם נחפש מה הן העבודות שמאפיינות את עבודת מצרים, קוראים את הפסוקים שמדברים על זה:

ש מות פרק ה (ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם:

(ו) וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר:(ז) לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן..(יב) וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן:

אחת העבודות היא "לקושש"!! ופרעה בעצמו מגדיר את הפך העבודות האלה לא לחינם, המקושש מחלל שבת על ידי פעולה שתוארה כאחת מהעבודות במצרים.

ייתכן שהוא אוסף עצים כדי להדליק אש כדי לבשל את המן.

אבל השימוש של התורה במושג הזה איננו יכול שלא להזכיר לנו את השימוש היחידי הנוסף בו: עבדות מצרים.

אם כן, רש"י יכול לטעון שכבר בשבת הראשונה והשנייה הם כבר ידעו על השבת. אבל העבודות האלה הוגדרו בינתיים על ידי השבתת העבדות במצרים.

נשאר לנו להבין למה התורה הכניסה את הסיפור הזה כאן?

אולי כדי לתאר הייאוש של העם אחרי הגזרה שהם ימותו במדבר ולא ייכנסו לארץ. ייתכן שהם חשבו שאולי כל החוזה איתם מבוטל. אם אין ארץ, אז אין גם תורה ואין מצוות! וכאן מלמדת התורה שלא. אפילו אם אין כניסה לארץ כל השאר עדיין קיים! חילול שבת כולל. ובמיוחד כל מה שמזכיר החזרה לעבודת מצרים מבוטל לגמרי, סופית.

(המילה המנחה של הסיפור המקושש , וגם סיפור המקלל וגם הסיפור של בנות צלפחד היא "המדבר". (בעזרת גזרה שווא של המילה "במדבר" מסיקים בגמרא שיכול להיות שהמקושש הוא צלפחד). והמדבר מסמל תמיד מצב של יאוש ואבדון. )

4. על איזה חטא משה לא נכנס לארץ? (הרב מדן)

לכאורה, שאלה זו מיותרת. הרי כתוב לפחות שלושה פעמים בתורה שמשה לא נכנס בגלל חטא מי מריבה (סיפור הסלע):

1. במדבר פרק כ (יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:
2. במדבר פרק כ (כד) יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה:
3. במדבר פרק כז (יג) וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ:(יד) כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן:
4. דברים פרק לב (נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:(נא) עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(נב) כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: פ

אבל יש לפחות מקור אחד שסותר הנחה זו:

דברים פרק א (משה מספר על חטא המרגלים)(לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם:(לו) זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְקֹוָק:(לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְקֹוָק בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם:

כאן, משה מספר שהוא לא נכנס לארץ בעקבות חטא המרגלים!!

אבל, מצד שני כתוב במדרש הלכה (ספרי במדבר פיסקא קלז )שהסיבה שבגללה התורה מזכירה שלוש פעמים שמשה לא נכנס רק בגלל חטא מי מריבה , זה כדי שלא נחשוב שזה בגלל חטא המרגלים!!

כנראה, שיש מקום לחשוב כך!

אכן אברבנל טוען שמשה לא נכנס בגלל חטא המרגלים. משה חטא, לדעתו , בזה שה' ביקש ממנו לשלוח אנשים "לתור את ארץ כנען" , בלבד. ומשה, הוסיף כמה שאלות משלו (הטובה היא אם רעה..). ואפילו אם נאמר שמשה עשה זו בתום לב, הרי שהוא חייב לקחת אחריות על התוצאות! אם הוא היה מסתפק שמשפט שאמר לו ה', לא ה יה נענש!

הרב מדן מרחיק לכת ומציע שמשה אכן נענש כאן אבל לא בחטא המרגלים עצמו אלא בגלל חוסר מנהיגות!

כי הרי בני ישראל מחליטים , באופן מעשי מאוד, לחזור למצרים:

"ניתנה ראש ונשובה מצרימה"

ומשה, מגיב כך:

"(ה) וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"!!

לולי יהושוע שמגיב מיד וה' שמעניש מיד, משה היה חסר אונים במצב הזה. משה שהיה כל כך אמיץ והחלטי בשבירת הלוחות בחטא העגל, איננו עושה כלום כאן!!

משה כזה , איננו מסוגל להנהיג את העם, במיוחד בארץ ישראל!!

סיפור מי מריבה בא כדי לתת הזדמנות שניה למשה. או כדי לתת תירוץ פחות חמור לאי כניסתו. אבל כבר בפרשה שלנו, נגזר דינו של משה שלא להיכנס לארץ!!

משה , כנראה, היה טוב עבור ישראל במדבר, מהיציאה , דרך מתן תורה וההנהגה בחוץ לארץ. אבל הוא לא מסוגל להנהיג את העם בארץ.

האורח חיים הקדוש , גם הוא, רומז לזה בפירושו על חטא מי מריבה.

5. גרסאות סותרות

ננסה לעשות השוואה בין הסיפור של המרגלים כמו שהוא מובא בפרשה שלנו ומקבילו בספר דברים:

דברים פרק א (כב) וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן:(כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט:(כד) וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ:(כה) וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ:(כו) וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְקֹוָק אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ:(כח) אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם:(כט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם:

רש"י הצליח למצוא סיפור שמשלב את שני הסיפורים ביחד: העם דורש. משה שואל את ה'. וה' מסכים אבל משאיר ההחלטה בידי משה.

אבל ברור ששתי הגרסאות שונות לגמרי והאחריות שונה בין הסיפורים.

בעצם, ייתכן שזה סיפור כל כך מורכב שכל הפנים השונות מתארות פן אחד מאותו סיפור.

זה מאפיין מאוד את המקרים שבהם כולם אשמים וכולם צודקים וכולם אחראים וכולם פסיביים.

כי המעבר בין יהדות של גלות והיהדות של ארץ ישראל קשה מאוד. וכל אדם שמתאים את עצמו למצב אחד , רואה את עצמו מנוגד למצב השני!

לכן, גם האנשים אחראים, גם המנהיגים אחראים וגם בורא העולם שברא את האדם כך וציווה עליו לקיים את שני המצבים ביחד, גם הוא אחראי עם המצב הבלתי אפשרי הזה!

6. נושאי הפרשה השונים(שפת אמת)

מלבד סיפור המרגלים ועונשם, יש עוד לפחות שלושה נושאים בפרשה.

• א. הנסכים והמנחות
• ב. מצוות החלה
• ג. מצוות ציצית

בני ישראל , חיו במדבר, על ידי שלושה ניסים גלויים. :

• א. ענני הכבוד
• ב. הבאר
• ג. המן

נושא הפרשה הוא ף החובה לעזוב את חיי המדבר והנסים שלהם כדי להיכנס לארץ , ולחיות בה חיי עולם הזה . לקדש את החול במעשים ולהתנתק מהנסים של המדבר.

לכן שלושת המצוות האלה , מקבילות לשלושת הניסים של המדבר: מבקשים מעם ישראל, לקדש את שלושת התחומים האלה, בחיי החול:

• א. ענני הכבוד= הכיסוי שמגן– הציצית בבגד המגן על האדם
• ב. באר המים— הנסכים במזבח
• ג. המן= האוכל מהשמים- –מצוות החלה , כשה' מוציא את הלחם מהארץ

. 7. סיכום:

נראה לי שהפרשה הזו היא הפרשה הנוגעת לנו מכל שאר פרשיות התורה. אנו , בדורנו, חיים את הזמן הבעייתי של המעבד בין הגלות והחיים בארץ. הדבר לא פשוט בכלל

כל הדור , יוצאי מצרים, דור דעה, שראו את מעמד הר סיני וכל אותות והמופתים נכשלו ולא היו מסוגלים לעשות את המעבד הדרוש. גם משה רבנו לא הצליח להנהיג את העם בשינוי העצום שהתבקש מהם. מנהיגי העם, נשיאו, לא הצליחו להתאים את עצמם למחשבה החדשה שנדרשת מהם .גם ה' בעצמו , נראה מסופק אם זה בכלל אפשרי.

כבר בפרשת בשלח, ה' החליט שהעם איננו מסוגל להיכנס מיד לארץ.

ייתכן שסיפור המרגלים בא כדי להמחיש לנו את הבעיות והקשיים.

ייתכן שהישיבה במדבר ארבעים שנה היתה בלתי נמנעת. כמו שחטא עץ הדעת והיציאה מגן עדן היתה בלתי נמנעת ומתוכננת מראש. אבל עלינו להבין למה ואיך, כדי להתכונן ולתקן.

החכמים אומרים שאנו צמים בתשעה באב בגלל חטא המרגלים. כלומר, החטא הזה ממשיך ללוות אותנו בכל דור.

המטרה היא לחבר בין שני עולמות שונים לגמרי.

עולם הקדושה, הרוחניות, האידיאלים הטהורים

ועולם החומר, הארציות, עולם החול

לקדש את החול, זה המטרה. לכן יש קודם כל לבנות את הקודש ואחר כך להיכנס אל החול כדי לקדש אותו. אבל שינוי הפרדיגמות שזה דורש, הוא כמעט בלתי אפשרי! ובכל זאת זו המטרה העליונה!

חייבים אנו להכיר בזה שהיהדות שחיינו אלפיים שנה בגלות, הולכת להשתנות. כי עולם אחר נפתח מול עיננו. אנו חייבים להתחיל ללמוד את התורה שיוצאת מציון. לחזור ליהדות הרבה יותר קשורה לחיי החול, הארץ. ולחבר בין העולמות. להמציא מחדש את התורה של ארץ ישראל ולעזוב , בהדרגה את תורת הגלות.

קל מאוד לעזוב אחד מהם. או את התורה או את ארץ ישראל.

אבל החזרה לארץ ישראל דורשת מאתנו אומץ רב ועמידה איתנה בצורך חיבור שני העולמות יחד.

בע"ה כ סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

בהעלותך פי2

מתוך רעיון של הרב מנשה וינר

הרעיון המרכזי:

ייתכן שהמכנה המשותף לכל חלקי הפרשה , הוא :"המנהיגות" בישראל. ובעיקר, אימות נבואת משה.

לכאורה, הפרשה דנה בהתחלת הנסיעה של המחנה מהר סיני לקראת כיבוש הארץ, אבל הימצאותם של הרבה עניינים ,כנראה שוליים , מאלצת אותנו למצוא , מאחורי הקלעים את הבעיה המרכזית וקבלת מנהיגותו של משה במרכזה. ננסה להראות זאת בשני שלבים: נתחיל בנושאים האחרונים של הפרשה ובעיקר סיפור צרעת מרים ובשלב שני ניגש אל שני הנושאים הראשונים (בדלקת המנורה והקדשת הלויים.

1  נושאי פרשת בהעלותך:

1. הדלקת המנורה: "בהעלותך את הנרות"
2. מינוי והקדשת הליווים
3. פסח שני
4. הצעה ליתרו להישאר
5. חצוצרות כסף
6. יוצאים לדרך ומגיעים ל"חצרות"
7. והאספסוף התאוו תאווה
8. השלו
9. תלונת בני ישראל משה נשבר
10. שבעים זקנים
11. אלדד ומידד מתנבאים .
12. מרים ואהרון מדברים על משה

2. מרים

הסיפור האחרון בפרשה, ה"שלון הרע" של מרים ואהרון על משה , יכול להפתיע אותנו מאוד. גם מיקומו וגם תוכנו מפתיעים.

מה שעשת מרים, הוא כנראה "לא בסדר" כי ה' כועס ומעניש אותה. אבל אנו חייבים להבין מאיזו מניע מרים עשתה זאת.

אם בנבואה אנו עוסקים, נזכור שהכל התחיל מנבואת מרים, האחות הגדולה, ששכנעה את אביה ואת אימה להביא לעולם עוד ילד למרות גזרות פרעה. מרים דואגת מההתחלה שעם ישראל ייגאל ממצרים והיא מרגישה אחראית כל הזמן על הצלחת הנבואה שלה. היא עוקבת אחרי התיבה של משה וכשבת פרעה מגיעה, כשהגרוע מכל יכול להתרחש (למשל הריגת הילד על ידי השלטונות שמגלים את דרך בה עוקפים אחרי ההוראות של המלכות), היא מוסרת את נפשה ומגלה שהיא עבריה ושהילד עברי. היא לא מפחדת לשים את הקלפים על השולחן . כאילו היא מוסרת את נפשה כדי שהילד הזה יחיה ושיגאל את ישראל.

התפקיד של מרים איננו מפסיק להיות גורלי בכל שלבי יציאת מצרים, למרות שהתורה לא מגלה לנו את כל הפרטים. המדרש מספר לנו שאפילו בארגון המחנות מרים עברה בין כל אחד מהשבטים כדי לדאוג שהכל מוכן. היא דאגה למים כל הזמן. היא כל הזמן עם היד על הדופק. היא ואהרון אחיה. מדברים כל הזמן על משה אבל ברור, שמאחורי הקלעים מרים ואהרון הם נמצאים מאחורי משה ודחפים אותו להצלחה. הם קרובים יותר אל העם. משה הוא "איש האלוהים" המנותק ומרים ואהרון הם הקושרים אותו לעם ואת העם אליו. נזכור את הפסוק של מיכה הנביא:

מיכה פרק ו (ד) כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם .

אם כן מה קרה כאן??

ננסה להתמקם מנקודת מבט עם ישראל המסתכל על משה , המנהיג המנותק, איש האלוהים.

1. פסח שני:

אנשים טמאים שלא עשו הפסח באים למשה ומבקשים ממנו פטרון. משה איננו יודע!! הוא אומר להם "עמדו ואשמעה .." והולך לה' שמלמד אותו דין פסח שני. זו הפעם הראשונה שמשה נראה "לא יודע" ושהלכה חשובה ניתנת לעם ביוזמת אנשים פשוטים ולא במצוות משה!

2. יתרו

משה מבקש מיתרו שימשיך איתם כי הוא מכיר את הדרך ומשה "זקוק" לידע שלו. זה גם דבר שלא נראה מעודד! יתרו כבר לימד למשה את ארגון מערכת המשפט והנה שמשה עצמו מבקש את עזרתו להנחות להם הדרך!!

3. המתאוננים

משה איננו יודע איך להתמודד עם התלונות של שני ישראל. יתרה מזו, הוא נראה מיואש והוא צועק אל ה' שיהרוג אותו!. זה לא בדיוק מה שמצפים ממנהיג בהתחלת מסע ארוך!!

4. שבעים זקנים

ה' מסכים שמשה איננו יכול להנהיג לבדו והוא מאציל מהרוח הנביאוי אל עבר שבעים זקנים.

5. אלדד ומידד:

הם נשארים במחנה ומתנבאים. המדרש מספר שנבואתם איננה מחמיאה כלפי משה. הם הראשונים שמעלים את ההנחה שמשה , בסופו של דבר לא ייכנס לארץ!! יהושע שרוצה להגן על משה , נמצא ננזף על ידי משה עצמו שאומר שהלוואי וכל העם יהיו נביאים!. משה נראה עוד יותר מיואש ומוחל על כבודו לגמרי.

6. מרים ואהרון

ועכשיו נחזור למרים ואהרון: הם מרגישים שפשוט יש בעיה רצינית עם משה. והם מפחדים מאוד שהתהליך כולו  יקרוס! משה היה אומנם מנהיג מצוין בהר סיני. כשהבעיות התרכזו סביב לקשר עם האלוהים. מסירת התורה.. אבל מהרגע שנוסעים, משה נראה "לא מתאים" להנהיג. את העם. הם מפחדים ודואגים מאוד. ואז הם נזכרים שמשה התנהג בצורה מוזרה גם עם האישה או הנשים שלו. כנראה שהוא פרש מציפורה! המדרש מספר שדווקא כשדברו על אלדד ומדד, ציפורה באה אל מרים וספרה לה שלא כדאי להיות אשת נביא כי זה גורם לנביא לפרוש מאישתו! כך נודע למרים שמשה פרש מציפורה! ואז , הכל מתפרץ . לא מקנאה או מכוונות רעות, אלה מתוך דאגה אמיתית : האם משה ראוי ויכול להנהיג את העם לקראת כיבוש הארץ? אולי יש בעיה איתו ויש או לתקן אותה או למצוא מנהיג אחר?

בנקודה הזאת ה' מתערב ומלמד את מרים ואהרון, ואותנו הקוראים, כי משה הוא אכן מנהיג ראוי מאוד . ואפילו אם הוא נראה נבוך , זה בגלל הענווה הגדולה שלו.

אכן משה זקוק שה' בעצמו ידאג להסביר לכולם שוא אכן המנהיג המתאים ביותר והנביא הגדול מכולם!

ה' כבר היה צריך לשכנע את משה עצמו בסנה שהוא מתאים לתפקיד!

עשכיו הוא חייב לשכנע את כל העם ומרים ואהרון בעצמם שהם בידיים טובות!!

אבל יש לזכור שה' התערב כבר בהזדמנות אחרת כדי לאמת את נבואת משה: במתן תורה, ה' ירד על הר סיני, בדיוק בשביל הדבר הזה:

שמות פרק יט (ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

הסיבה העיקרית של ירידת ה' על הר סיני היא להודיע לכל העם שמשה הוא אכן דובר אמת!! זה כנראה חשוב עד כדי כך!! אימות נבואת משה!!

7. הקבלה בין שני ספרים

כאן המקום להזכיר את החידוש הגדול של הרב וינר:

ליציאת מצרים יש שתי מטרות:

1. מתן תורה ובניין המשכן
2. הכניסה לארץ ישראל

ספר שמות עוסק במטרה הראשונה

ספר במדבר, ובעיקר הפרשה שלנו, עוסקת במטרה השנייה!

וכל דבר שקורה בסיפור הראשון (מהיציאה לבניין המשכן, קורה בסיפור השני, בפרשה שלנו. הנה טבלה מסכמת את עיקר הדברים:

מגלים, בעזרת הטבלה הזאת, שסיפור צרעת מרים, מקביל ל…מתן תורה!

אכן, בעקבות הוצאת הדיבה של מרים על משה (מתוך דאגה אמיתית וכוונות טובות), ה' מגלה את טיב נבואת משה ומאמת את מנהיגותו וייחוד נבואתו!

כאילו , היינו זקוקים למשבר דווקא עכשיו, כדי שנדע שמשה אכן הנהיג האמיתי! דרך כל החששות שסיפורי הפרשה הכניסו בעם ובנו הקוראים, דווקא עכשיו שמתחילים תקופה חדשה עם ההליכה במדבר, יש מקום לאמת את בחירת המנהיג על ידי ה' בעצמו!

את שתי הבחינות יחד אנו מאמצים. אנו תקועים ומריעים גם בשופרות וגם בחצוצרות. אבל מאריכים באלה שהמצווה בהם. השארנו גם את מערכת המשפט המסועפת וגם את הסנהדרין בירושלים (70 הזקנים). אנו מחברים בין כל בחינות התורה יחד ויוצרים בכך את אחדות התורה יחד עם אחדות עם ישראל.!

8. שני החלקים הראשונים של הפרשה:

עכשיו נוכל לפנות להתחלת הפרשה ולשני הנושאים שדלגנו עליהם עד כה: תפקיד אהרון ותפקיד הלויים. הרש"י הראשון של הפרשה קישר בין קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן לתפקידם של הכהן והלויים. אכן, בעזרת ההסבר של מניטו (ראה הקובץ "בהעלותך מניטו") למדנו שחשוב להסביר את הימצאותם של שבט לוי בראש עולם הקדושה. אהרון חשש: האם הנשיאים (המייצגים את עם ישראל) הם אלה שיטפלו במשכן או הלויים?. התשובה מורכבת:

עם ישראל אמור היה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ולטפל בעצמו במשכן ובקודש. אבל חטא העגל גילה שהוא עדיין לא מסוגל והלויים תופסים את מקומו בינתיים.

אמנם הכהנים והלויים נראים "מורמים מעם" אבל השררה הזו אינה אלא זמנית ולהגנת העם עצמו עד שיהיה מסוגל בעצמו למלא את תפקידו.

אם כן, שני החלקים האלה שעוסקים בהצדקת מקומם של הכהנים והלויים בהנהגת העם, מתקשרת מאוד להצדקת מנהיגותו של משה ואפילו האצלת חלק מסמכותו ל70 זקנים.

ייתכן שעדיין לא פתרנו את כל השאלות לגבי מנהיגותו של משה. יהיו עוד מרדות נגדו (קרח…)

אבל בעיית המנהיגות של עם ישראל, היא כנראה מרכזית מאוד. הרבה יותר מאשר בעיית מנהיגות רגילה:

כי מנהיגות עם ישראל מתמודדת עם הסוגיה המרכזית שלו:

להמשיך לשמור על ריבוי השבטים והדעות

וליצור בכל זאת עם אחד

גדולתו של משה היא בענווה שלו. כי זה תפקיד בלתי אפשרי! ורק התגלות ה' בעצמו יכולה להרגיע ולאמת אותו.

ועוד…

1. נא

יש שני פירושים למילה "נא":

• א. בבקשה
• ב. מייד, עכשיו. כמו "בשר נא" = בשר שאוכלים מיד אחרי השחיטה, בלי לחכות הבישול.

בפסוק "אל נא רפא נא לה", מוצאים את שני המובנים:

אל, נא, בבקשה, רפא נא, מיד, לה.

ה' עונה שכן ירפא לה אבל לא מיד, יש לחכות שבעה ימים…

2. אסף

אסף, הוא שור מנחה בפרשה. מוצאים עשר פעמים את השורש הזה בפרשה שלנו:

במדבר פרק יא (ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה

במדבר פרק יא (טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל

במדבר פרק יא (כב) הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם:

במדבר פרק יא (כד) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל:

במדבר פרק יא (ל) וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל

במדבר פרק יא (לב) וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה:

במדבר פרק יב (יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף:(טו) וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם:

השאלה המורכבת : את מי אוספים לתוך עם ישראל? מי לא אוספים? איך אלה שאספנו בפזיזות עלולים ליצור בעיות? גם כשאוכלים, איך אוספים את האוכל ואיך דרך האסיפה תגרום למצב הבריאות!. מי נכנס ומי יוצא. וכך בונים "מחנה"!

3. המחנה

גם המילה מחנה היא מילה מנחה בפרשה

מלבד העניין שהעסיק אותנו בפרשות במדבר ונשא על ארגון המחנה של בני ישראל, ההימצאות בתוך המחנה (אלדד ומדד) או מחוצה לו(הסגרת מרים) (השלו מסביב למחנה) היא גם כנראה חשובה. בדיוק כמו השורש "אסף"!

4. החצוצרות (הרב אלחנן סמט)

לחצוצרות יש ארבעה תפקידים:

1. תקיעה כדי להקהל את העם מסביב לאוהל מועד
2. תרועה כדי לסמן את הנסיעות
3. תרועה בזמן מלחמה
4. תקיעה ביום שמחה (נצחון) ובמועדים

הרב סמט מצא רעיון אחד שמאחד את ארבעתם: הופעת השכינה. כמו שתוקעים ומריעים בכניסת וביציאת מלך, כך עושים עבור השכינה. זה מסביר שהרמב"ם, למשל מונה  רק מצווה אחת מכל ארבעת התפקידים האלה.

ההתכנסות מסביב למחנה, ברור שמדובר על הקבלת פני השכינה

היציאה לדרך: היו מריעים רק כשהמחנה הראשון והשני נסע: כי איתם נסעו בני לוי הנושאים את המשכן. אם כן, תרועות אלה לא נועדו אלה כדי ללוות את השכינה שעוזבת יחד עם כלי המשכן

היציאה למלחמה: החצוצרות שהיו כלי מקדש, יצאו מהמקדש אל מחנה המלחמה ולכן היה צורך שהלוחמים יקבלו את השכינה שמתייצבת לצידם

במועדים ובניצחונות: במקדש, כי כל ישראל באים להקביל ולראות את פני השכינה.

הרב סמט מציע שהחצוצרות נבנו יחד עם כל כלי המשכן. ואם לא סופר עליהם עד כה , זה רק בגלל שהתפקיד העיקרי שלהם מתחיל בנסיעות, עכשיו. (גם בניית הכיור נדחתה ממקומה מסיבה דומה. וגם מזבח הקטורת)

5. עבודת הלויים:

כשמנתחים את הפסוקים, רואים שיש ארבע סוגי "עבודות" של הלויים:

1. "לעבוד את עבודת המשכן" (בפרשת במדבר)
2. "לעבוד עבודת ה'" (בפרשת בהעלותך)
3. "לעבוד את עבודת בני ישראל"
4. "לעבוד את עבודתם" (בהעלותך)

אפשר לשאול, את העבודה של מי, עובדים הלויים??

בעצם, את ארבעתן! כי ,הלויים נמצאים בעצם בתווך בין ה' ובין העם. הם עובדים במשכן, עבור ה', אבל גם "במקום" ועבור בני ישראל. והם גם עובדים בתור עצמם כשבט אחד השייך לכלל ישראל!

6. הרשב"ם בפריז

יש פירוש של הרשב"ם, הנכד של רש"י,,שהיה גר בשמפניה, בצפון צרפת, בפרשה שלנו, שמדבר על נסיעתו לעיר פריז, בירת צרפת, כדי לתת שם הרצאה!  זה קוריוז שרציתי להביא בפניכם:

רשב"ם במדבר פרק יא (לה) מקברות התאוה נסעו …וכי שתי חצרות היו .. ומסופק לרבותי ונשאלתי עליו בפריש ופירשתיו בדרשה ..