חצוצרות פי

בע"ה יד סיון התשעז

מישל בן שושן

 

הענן או החצוצרות

בעקבות שיעור של הרב מנשה וינר

 

הרעיון המרכזי:

יש שתי מערכות שונות שמאפשרות לנסוע: ענן ה' או חצוצרות. שתי המערכות מסמלות שני מצבים שונים של העם:

  • או שהעם מאוד פאסיבי, ה' הוא זה שמנחה אותם
  • או שהעם אקטיבי, והוא לוקח על עצמו אחריות

בעצם שתי המערכות פועלות ביחד. ככל שאנו נמצאים קרובים לעבדות מצרים, העם מונחה על ידי ה' וככל שהם מתקרבים לכיבוש הארץ, הם מנחים את עצמם.

 

1המערכת הראשונה: הענן

מאז שבני ישראל יצאו ממצרים, מי שמנחה את העם במדבר הוא ענן ה':

שמות פרק יג:(כ) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר: (כא) וַיקֹוָק הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה: (כב) לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם: פ

המערכת הזאת ממשיכה עד שהם מגיעים להר סיני. כשעוזבים את הר סיני אחרי שנה, המערכת הזאת ממשיכה:

במדבר פרק ט (טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר:(טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה:(יז) וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יח) עַל פִּי יְקֹוָק יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:(יט) וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק וְלֹא יִסָּעוּ:(כ) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ:(כא) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ:(כב) אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ:(כג) עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק שָׁמָרוּ עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה: פ

ענן ה' הוא זה שנותן את אות הנסיעה והוא זה שנותן את אות החניה. הכל מתנהל "על פי ה'" בני ישראל תלויים לגמרי בענן ה'. הם בעצם "בובות" בידי ההחלטות של ה'. וייתכן שזה מאוד מעיק להם! אין להם שום מידע מקדים מתי יש לצאת לדרך ומתי אפשר להפסיק לנסוע. כמה זמן נישאר באותו המקום,…

 

  1. המערכת השניה: החצוצרות

אבל, בפרשה שלנו, מיד אחרי תיאור המערכת הראשונה, התורה מתארת מערכת שנייה: ה' מבקש ממשה לעשות לו "חצוצרות":

במדבר פרק י (ב) עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת:(ג) וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(ד) וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:(ה) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה:(ו) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם:(ז) וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ:(ח) וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:(ט) וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:(י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: פ

החצוצרות הן אלה שקובעות מתי נוסעים ומתי חונים. כבר לא מדובר בכלל בענן. אין זכר לענן ה'. הכל תלוי בחצוצרות! החצוצרות יעזרו גם לדברים אחרים: לכנס את העם כדי לדבר איתו, במלחמות..הכל מובן חוץ מאשר התפקיד החדש של "מסע העם". במיוחד מיד אחרי שהתורה מסבירה שהענן הוא זה שאחראי על המסעות!!

המילה ,חצוצרות,:

א. הרב הירש טוען שמקור המילה הוא "חצר". בחצר כולם יכולים להיאסף כדי לדבר, לתכנן, להתכנס. החצוצרה מאפשרת להתכנס בחצר. עוברים על ידם מהאדם הפרטי השוכן בביתו לציבור שמתאסף בחצר.

ב. יש בפרשה של החצוצרות משחק מילים בולט: הן עוזרות נגד ה"צר הצורר". כלומר, הן כלי מלחמה. עוזרות לקרוא לעם למלחמה ולקרוא לה' לבוא לעזור ולנצח.

בשני המובנים האלה, עניין היוזמה האנושית, הדרישה מהעם לקח החלטות, להתארגן כקבוצה ואולי גם להילחם, מאפיינים את החצוצרות. מדובר על כלי אנושי . ה' במקש שמשה יעשה "לו" חצוצרות."עשה לך שתי חצוצרות כסף"

  1. נוסעים בצורת תיבה או בצורת קורה?

יש מחלוקת בתלמוד הירושלימי (מסכת ערובין) שרש"י מצתת:

רש"י במדבר פרק י פסוק כה (כה) מאסף לכל המחנות – תלמוד ירושלמי ..אתיא כמאן דאמר כתיבה היו מהלכין, ומפיק לה מן (במדבר ב, יז) כאשר יחנו כן יסעו. ואית דאמרי כקורה היו מהלכין ומפיק לה מן מאסף לכל המחנות:

דעה אחת סוברת שעם ישראל נסע כשכל מחנה נשאר במקומו, כמו שהיו חונים: ארבע קבוצות של שלוש שבטים מכל צד והמשכן במרכז. כך הם המשיכו ונסעו בצורה של ריבוע ענק , צורת "תיבה".

דעה אחרת סוברת שהעם נסע  בקו ישר. שבט אחרי שבט מאחוריו. בצורת "קורה"

המחלוקת הזו מקבילה למחלוקת שלנו בין שתי המערכות:

כשנוסעים בתיבה, זה אומר שהעם מאורגן כפי שנקבע בפרשת במדבר, בצורה של מחנה צבאי. כשהמשכן, וארון הברית נמצא באמצע כאילו המחנה מגן על הארון. אם יפגשו אויב, הארון נמצא במרכז המחנה מוגן.

כשנוסעים ב"קורה", אין ארגון צבאי. כולם עוקבים אחד מאחורי השני. ההגנה תלויה כולה בהשגחת ה' על המחנה.

 

4 הארון קדימה או במרכז?

יש גם מחלוקת בין החכמים לגבי מיקום הארון. יש פסוק מפורש שקובע שהארון היה הולך קדימה:

במדבר פרק י (לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:(לד) וַעֲנַן יְקֹוָק עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה: ס(לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:(לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְקֹוָק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: פ

הארון הולך (במרחק של שלושה ימי הליכה) לפני העם כדי להכין להם הדרך. הוא יכול לדחות אוייבים, הוא מתקן אולי את הדרך עצמו (לפי המדרש הוא משטח ומסדר הדרך) והענן מראה את הדרך. אם כן, לפי פסוקים אלה, הארון נוסע קדימה. כמו כן, יש לנו מקור מוקדם יותר שמעודד גרסה זו:

במדבר פרק ב (יז) וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם: ס

 

אבל יש גרסה אחרת:

במדבר פרק י (יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:(יג) וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה:(יד) וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב:…(יז) וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן וְנָסְעוּ בְנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן: ס(יח) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן ….(כא) וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בֹּאָם: ס(כב) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי אֶפְרַיִם ….(כח) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ: ס

יהודה מתחיל ונוסע ראשון. אחריו יש בני לוי שנושאים את כלי המשכן (לא כולל הארון), אחר כך מחנה ראובן ואחר כך בני קהת הנושאים בין השאר, את הארון. ואחר כך שאר השבטים. בני גרשון ובני מררי קודמים את הארון כדי שיקימו האוהל ואחר כך מגיע הארון שמכנסיים במשכן שבנו לפני כן.

על ידי הפסוקים האלה, ברור שהארון נוסע כשהוא במרכז המחנה ולא קדימה!

רש"י מנסה לתרץ על ידי האפשרות שהארון שהולך קדימה הוא לא ארון הברית אלא הארון שמכיל את שברי הלוחות!

רש"י במדבר פרק י וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים – זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מונחים ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה:

. אבן עזרא מסתדר על ידי פיצול: בנסיעה הראשונה היה הארון קדימה ובנסיעות הארות הארון היה במרכז!

לסיכום:

  • לפי קו ההסבר של הרב מנשה וינר, ברור שמחלוקת זו נכנסת בתוך המחלוקת הכללית של הענן או החצוצרות. הארון קדימה מסמל שה' הוא היוזם, הוא המנחה, הוא המגן, וכולם נוסעים בקו ישר מאחור.
  • הארון במרכז, מסמל עם ישראל שלקח אחריות. הוא מגן על הארון. הוא נוסע בצורת תיבה, צבאית, מוכן להילחם.

 

  1. מתי מגיעים לפארן?

יש פסוקים מאוד תמוהים:

במדבר פרק י (יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:(יג) וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי יְקֹוָק

הענן עולה (אנו נמצאים במערכת הראשונה) ומתחילים לנסוע ואז מגיעים מיד למדבר פארן!

אבל אנו יודעים שהיו כמה תחנות לפני: מהר סיני הם נסעו למקום שיקראו אותו "תבערה". ואחר כך למקום אחר שיקראו אותו "קברות התאווה" ואחר כך הם מגיעים ל"חצרות". ורק בסוף הפרשה שלנו הם מגיעים למדבר פראן:      במדבר פרק יב (טז) וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן: פ

כאילו הפסוק יב' מדלג על כל התחנות של כל הפרשה. ואחר כך חוזרים להתחלת המסע עם פסוק יג'

הנה עוד דוגמא לשתי מערכות שונות ומקבילות שמתארת התורה:

  • מערכת שמדלגת על כל התחנות הבעייתיות
  • ומערכת שמספרת את כל התחנות.

 

  1. מסקנות:

כמו בהרבה עניינים אחרים, אנו נמצאים מול פסוקים שונים שמתארים שתי בחינות שונות הפוכות שמתקיימות ביחד. כל המסע ממצרים עד לכניסה לארץ, מלווה במהפך נפשי ותודעתי בתוך עם ישראל. הם עוברים מעבדים לבני חורים. הם עוברים ממערכת של ניסים גלויים למציאות קשה של החיים הרגילים בארץ.

כדי להתקדם בין שתי הנקודות האלה (מצרים-ארץ כנען), הם חייבים להתבגר. הם צריכים לאבד את ההגנה המושלמת של ה' ולהתחיל לקבל אחריות על עצמם ולקחת על עצמם את ההגנה.

מהמלחמה שנעשית אך ורק על ידי ה' (ה' ילחם לכם ואתם תחרישון) בקריעת ים סוף, הם חייבים להתכונן למלחמות הכיבוש בארץ כנען, ללא מן, ללא באר, ללא עננים.

 

הפרשיות שלנו בספר במדבר, ובמיוחד הפרשה שלנו בהעלותך, מתארת את המעברים האלה.

כל הזמן, שתי המערכות יתנהלו גם יחד, כמו שמסכם רש"י:

רש"י במדבר פרק י ולמסע את המחנות – בשעת סלוק מסעות תתקעו בהם לסימן, נמצאת אתה אומר על פי שלשה היו נוסעים, על פי הקב"ה וע"פ משה ועל פי חצוצרות:

הכל נכון. אבל חייבים להבין שיש כאן שתי מערכות. הראשונה שיש להמעיט בה ככל שמתקרבים לארץ והשניה שחייבת לקבל יותר תנופה ככל שמתקרבים לארץ

 

הנה טבלא מסכמת:

 

 

מערכת הענן. מערכת החצוצרות
"על פי ה'" אחריות עצמית
מי שקובע הנסיעות הוא "ענן ה'"  מיש קובע אלה "החצוצרות"
לא כתוב צורת המחנות. אולי בצורת קו ישר,"קורה" מחנה צבאי. בצורת "תיבה"
נוסעים כקורה נוסעים כתבה
הארון קדימה והוא נלחם עבורם ארון במרכז הם "שומרים" עליו
המערכת הזו היא מלאה מיציאת מצרים מערכת זו מתגברת ככל שמתקרבים לישראל

 

בהעלותך פי

בע"ה  יג סיוון התשעז

מישל בן שושן

 

בהעלותך פי – יתרו

בעקבות רעיון של הרב גרוסמן

 

  1. הרעיון המרכזי:

בהר סיני, עם ישראל חי בבועה. הוא נשאר שם כמעט שנה. כשהוא מתבקש לצאת לדרך, בן שאר הבעיות, הוא נפגש עם העולם החיצון. המפגש עם יתרו (גוי ידידותי) מסמל, לעניות דעתי, את המפגש עם התרבויות הזרות. האפשרות לקחת מהם מה שנראה לנו טוב ולהשפיע עליהם. השאלה "מה ניתן לקחת מהגויים ומה לא" היא שאלה שליוותה את עם ישראל עד היום הזה. נראה לי מעניין שהתורה עצמה מציבה את הבעיה. וקובעת שיש גבולות שאסור לחצות אבל יש גם הרבה חכמה וחלקי תרבות שכן ניתן לשלב ביהדות.

אני אנסה להראות זאת מתוך הפרשה שלנו:

 

  1. רגע לפני היציאה לדרך:

הפרשה שלנו מסיימת את ההכנות ליציאה לדרך. מהתחלת ספר במדבר, העם נפקד בדייקנות. לכל שבט הוסבר המיקום המדויק שלה מול המשכן. הוסברו סדרי הנסיעות. התפקיד של הלויים. איך מפרקים המשכן. אפילו עשיית חצוצרות כדי לציין הנסיעה והחניה, מתוארת בפרשה שלנו.

פסוקים ספורים לפני היציאה לדרך, אחרי תיאור כל ההכנות, משה קורא ליתרו חתנו ומציע לו לנסוע איתם אל ארץ כנען, כדי שיתרו, המומחה של דרכי המדבר, יהיה לבני ישראל "לעניים". מי שינחה אותם בדרך המדבר:

במדבר פרק י  (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְקֹוָק דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:(ל) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ: (לא) וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם:(לב) וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְקֹוָק עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:(לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:(לד) וַעֲנַן יְקֹוָק עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה: ס

(לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:(לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְקֹוָק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: פ

הפסוקים מתארים בדייקנות רבה את כל המשא ומתן בין יתרו ומשה. משה מבקש שיתרו יילווה ותם. יתרו מסרב. משה חוזר ומפציר ביתרו. ו…. בסוף, התורה איננה מציינת מה בסופו של דבר עשה יתרו. האם הוא חזר למדין או האם הוא המשיך עם העם. האם שתיקתו כהודאה או האם שתיקתו היא עמידה בעמדה הראשונה שלו. לא יודעים. והתורה לא טורחת לספר לנו את סוף הסיפור.

במקום זאת, התורה מספרת "שענן ה'" ו"ארון ברית ה'", הם אלה שנוסעים לפני העם כדי להכין להם הדרך וכדי להראות להם הדרך. כלומר, ה' בעצמו הוא זה שיהיה ל"עניים" עבור העם!

הרב גרוסמן מציע שזו התשובה האמיתית להצעת משה: משה חשב שיש לבקש מיתרו להיות לעם לעניים. אבל ה', דרך פסוקי התורה, איננו רואה זאת בעיין טובה ומצהיר שארון ברית ה', ענן ה', הם עיני העם ואין לתלות זאת בחכמתו של יתרו!. הכל נכתב כאילו, לא חשובה בכלל תשובתו של יתרו למשה אלא חשובה הנזיפה של ה' כלפי משה ששם את מבטח העם בידי יתרו!!

 

  1. מסביב למעמד הר סיני

 

אם נחשוב על המהלך כולו של התורה מאז שהעם הגיע להר סיני נגלה:

שלפני הר סיני, ברפידים העם נלחם עם עמלק, האויב המר. אחר כך, יתרו מגיע. אחר כך משה מבקש מיתרו לעזוב לארצו. אחר כך, שנה אחרי, כשבני ישראל עוזבים את הר סיני, שוב מדברים על יתרו (שפתאום נמצא כאן!) ואחר כך, קוראים לארון ברית ה' להיות המגן מפני אויבי ה'. סכמתית זה נותן:

 

עמלק———יתרו———–הר סיני———-יתרו——אויבים

 

 

כאילו עם ישראל, בהר סיני , איננו במגע עם העולם החיצון העוין . אבל מסביב, יש שכבה ראשונה של גוים ידידים. מהמשפחה, שאוהבים אותנו, שנותנים לנו עצות. יש אומרים אפילו שמתגיירים. וזה נרמז על ידי הופעת יתרו, לפני ואחרי השנה בהר סיני.

עוד מחוצה למעגל הידידותי הזה, יש אויבים מרים. שיש למחוק את זכרם. להרוג את כולם.

הופעת עמלק היא ברורה בפסוקים, שם בסוף פרשת בשלח.

והאויבים המרים שאחרי הר סיני רמוזים כאן על ידי הפסוקים:

(לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ

 

  1. יתרו לפני או אחרי מתן תורה?

יש כמה בעיות שגורמות למפרשים לחשוב שסדר הפסוקים איננו כרונולוגי:

  • כתוב, בסוף פרשת יתרו הראשונה, לפני מתן ורה, שמשה שילח את יתרו לארצו והוא אכן נסע למדין.

שמות פרק יח (א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:…(הצעת יתרו לשרי אלפי ושרי מאוד)…      (כז) וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ: פ

זה מקשה מאוד לפשט שאומר ששנה אחר כך, א נו פוגשים את יתרו יושב עם עם ישראל במדבר סיני:

מוכרת המחלוקת בין החכמים: יש שסוברים שיתרו הגיע אחרי מתן תורה. ויש שסוברים שיתרו הגיע לפנימתן תורה כמו שכתוב בתורה.רש"י מנסה להציע שיתרו חזר למדין רק כדי לגייר עוד אנשים ולהביאם להר סיני וכך יתרו חזר איתם. יש שסוברים שמשה איננו מדבר עם יתרו בפרשה שלנו אלא עם בנו של יתרו "חובב", בנו של "רעואל" הוא יתרו.בכל זאת יש קושי לקבל את הפשט.

  • למה משה משלח את יתרו לפני מתן תורה? לא כתובה הסיבה. משה קיבל בזרועות פתוחים את חתנו, למה הוא יגרש אותו רגע לפני מתן תורה?
  • אולי הפסוק הזה של שליחת יתרו על ידי משה , מקומה בפרשה שלנו. וזה יסביר את סוף הסיפור שחסר לנו כל כך?

 

א. דעת הסוברים שיתרו הגיע אחרי מתן תורה:

הוא נתן את עצתו למשה אחרי מתן תורה ( כי הרי לפני מתן תורה אין מה ללמד לישראל ואין מעמסה עדיין על משה ). יתרו נשאר עם משה והעם בהר סיני עד שהם התבקשו לעזוב. אז משה הפציר בו לבוא איתם. יתרו סירב. ומשה מלווה את יתרו בשלחו אותו. יתרו חוזר למדיין. בניו, הם ממשיכים עם עם ישראל וכשמגיעים לארץ הם מקבלים את אזור יריחו כנחלה.

כדי להגיע לסיפור הזה, החכמים האלה גוזרים כמה פסוקים ומדביקים אותם בצורה שזה יתאים לסיפור הזה.

הנה דוגמה ל"גזור הדבק" הזה:

 

איך זה כתוב בתורה איך זה קרה במציאות
יתרו מגיע להר סיני לפני מתן תורה מתן תורה
יתרו נותן עצות למשה על שרי אלפים יתרו מגיע להר סיני אחרי מתן תורה
משה משלח את יתרו לארצו יתרו נותן עצות למשה על שרי אלפים
מתן תורה משה מבקש מיתרו לנסוע איתם
משה מבקש מיתרו לנסוע איתם יתרו מסרב
יתרו מסרב משה מפציר בו שוב
משה מפציר בו שוב משה משלח את יתרו לארצו
בני ישראל נוסעים בני ישראל נוסעים

 

ב. אלה הסוברים שיתרו הגיע לפני מתו תורה

הם עוקבים אחרי פסוקי התורה. הם לא "גוזרים" שום דבר ומשאירים את כל הפסוקים במקומם.

 

 

ג. בכל אופן, גם אלה שסוברים שיש לגזור ולהדביק הפסוקים כדי להתאים אותם לסיפור הגיוני, חייבים להסביר לנו למה התורה בחרה לספר את הסיפור בצורה כזו! הרי התורה עצמה היתה יכולה לשים את הפסוקים לפי הסדר של המאורעות לשיטתם. אם היא לא עשת זאת, יש להבין למה.

אם כן, אני אנסה להסביר מה עומד אחרי ההגיון של סדר הפסוקים בתורה. כך שזה יתאים לשתי השיטות.

 

  1. בעיה נוספת: ספר דברים

אם לא היה דאי בכך, יש לנו עוד בעיה קשה: כשמשה מספר, בספר דברים את הבחירה ששרי אלפים ושרי מאות (עצת יתרו), הוא "שוכח" להגיד שהרעיון בא מיתרו!! משה ניכר כאדם ענו . לא מדובר אם כן בשחצנות מצדו. . למה משה איננו מזכיר את מקור הרעיון? (כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם!):

 

דברים פרק א (ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם:……… (יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: (יג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: (יד) וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת: (טו) וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם:(טז) וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק …..וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו:

 

משה מציג את הדברים כך: קשה לו לנהל מערכת משפט וחינוכית לבדו. הוא מציע לבני ישראל מערכת שלמה של שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרות. ואת הדברים הקשים, יביאו לו. זה בדיוק הרעיון של יתרו בפרשת יתרו! אז, משה הסכים עם יתרו וכאן, משה אומר שבני ישראל מסכימים עם משה!!

אי אפשר להבין שינוי הגרסאות!

 

  1. ההסבר שאני מציע:

כמו שהתחלתי להציע בהתחלה, סיפור עצת יתרו מסמל את כל הרעיונות שהעם היהודי יקבל מהגויים מסביבם. יש אולי 80 אחוז ממה שאנו מכירים מהיהדות, שהם לקוחים מהעולם החיצון. עם ישראל בחר בהם, הכשיר אותם, אימץ אותם והם הפכו ל"יהודים" לכל דבר. אנסה לתת כמה דוגמאות

הלבוש היהודי: הרבה יהודים מתלבשים איך שהתלבשו ברוסיה או בפולין במאות הקודמות והם סבורים שאלה לבושים יהודים מסורתיים. הבגדים האלה כבר לא נהוגים על ידי הגויים שהמציאו אותם. והיום הם לבושים יהודיים לכל דבר.

המוזיקה היהודית: היהודים אמצו את המוזיקה של הגויים שמסביבם. בין בגלות בין בארץ כנען. הם תרמו לפיתוח של המוזיקות האלה. הם בחרו בסגנון מיוחד אבל הם אמצו אותן למנגינות לתפילות שלהם. והיום "חזנות" יהודית היא לא יותר משירים של גויים שבהם הם חיו בעבר.גם "מעוז צור ישועתי" שכל יהודי שר בחנוכה בא מלחן גרמני!

האוכל היהודי: גם כאן, כשאנו נפגשים בין העדות השונות, מתחילים להבין שאין אוכל יהודי. יש הלכות כשרות שהשפיעו על תפריטים ומתכונים גויים, ההלכה השפיעה אבל היהודים הושפעו מהאוכל של הגויים שבם הם התגוררו.

בתי כנסת יהודיים: בארצות אשכנז, בתי הכנסת דומים לכנסיות ובארצות ערב, הם דומים לסלון ערבי או למסגדים.

– מנהגים יהודים: טקס ה"חינה" אצל יהודי צפון אפריקה, חג המימונה, חג החיג'ז באתיופיה, ועוד אלפי מנהגים הושפעו ממנהגים גויים.

– מחשבה יהודית: האם הרמב"ם היה מפתח את קווי מחשבתו, באותה צורה אם הוא לא היה קורא את אריסטו?  אפילו כשהיהודים רצו להתנגד למחשבה השולטת בסביבה, ופתחו התנגדות עזה, הם עשו זאת יחסית לגויים! הרי הגמרא דורשת מאיתנו לעשות כמה דברים חשובים, רק בגלל שהגויים או הצדוקים או הכותים חשבו אחרת. כלומר, הלכות שונו בגלל מה שקרה מסביב.

יש אפילו חכמים שגורסים שמצוות התפילין נובעת ממנהג מצרי קדום: המצרים שמו נחש על המצח ועל היד, וכדי להוקיע את המנהג הזה ולהכריז על הקשר שלנו עם ה', עוצבו התפילין על היד ובין העיניים!

מצוות בין אדם לחברו נראות מועתקות מדיני החמורבי. נכון שמצוות התורה שונות, אבל הן מנוסחות באותם המילים ואותם המקרים מובאים. השוני בין התורה ובין הדינים שהיו נוהגים בתקופה ההיא בא לידי ביטוי דווקא בהשוואות האלה.

 

אם כן, ללא ספק, היהדות נבנית על ידי יבוא (ויצוא) והכשרת חכמות נוכריות.

זה אמנם נכון עבור כל תרבות, אבל נראה לעניות דעתי, שזה  עוד יותר נכון עבור היהדות כי זה סימן מובהק של היהדות ואני אסביר למה:

 

נראה לי שהתפקיד העיקרי של עם ישראל הוא

מצד אחד לייצג את כל הצורות התרבותיות והרוחניות של כל משפחות האדמה

ומצד שני, לאחד את כל ההשקפות האלה ולהראות האחדות בעולם.

 

לא לחינם עם ישראל איננו נמנה בין העמים בתורה. הוא מייצג את כל העמים בתוך עם אחד! כדי להיות העדים שיש אל אחד, כוונה אחת, השגחה אחת, בין בבריאת העולם, בין בתפקוד העולם ובין מטרת ומשמעות החיים בכלל.

 

עם ישראל מהיוולדו נבנה על בסיס של 12 שבטים, 70 נפשות. ולא דובר אף פעם על ביטול הריבוי הזה. להיפך, התורה מדגישה הצורך להישאר כל אחד על משפחתו, כל אחד על דגלו, כל אחד בנחלתו.

 

אבל יש חובה להרגיש עם אחד, ללמוד תורה אחת, לגור בארץ אחת, ארץ ישראל.

האחדות מתוך הריבוי הוא , לעניות דעתי, מטרתה המובהקת של היהדות.

 

לכן, קבלת חכמות , מנהגים, רעיונות מהגויים הוא דבר מהותי .

 

מצד שני, יש גבולות. לא מקבלים הכל בכל צורה.

 

לכן, יש עמים ומנהגים שעלינו לדחות בכל תוקף. הסמל שלהם הוא עמלק. יש להחרימו לגמרי. שבעת עמי ארץ כנען , עובדי עבודה זרה, יש להכחידם, להרוג ללא חמלה את כולם ולא להידמות למעשיהם. אלה "גויים רעים"!

 

אבל יש "גויים טובים", שיש ללמוד ממעשיהם לפעמים. לקחת מהם עצות ולהכניס אותם ביהדות!!

 

מסקנה:

עמלק, הוא סמל האויבים הרעים שאין בשום פנים לקבל ממנו כל עצה, מנהג או חכמה.

יתרו הוא סמל הגוי הטוב שיש לקבל ממנו עצות טובות לפעמים ויש לדחות עצות אחרות. יש ביתרו דברים טובים לעם ישראל ויש דברים לא טובים לעם ישראל. יש ללמוד לשים גבולות.

משה הכניס ביהדות את עצת יתרו עד כדי כך שהוא מציג אותה כרעיון יהודי!! כלומר עצת יתרו נכנסה ביהדות, בתור עצת משה רבנו בכבודו ובעצמו!!

ולא מדובר בעצה צדדית אלה מהעמדת מערכת משפטית וחינוכית לעם שיראל!! זה לא דבר זעום. ובכל זאת אין התורה מסתירה את העובדה שהיא באה מיתרו. ומשה מכניס אותה "כדבר משה " (הייתי אומר "תורת משה מסיני"). למרות שהיא באה מיתרו.

אבל מצד שני, להפוך את יתרו ל"עיניים" של העם, זה לא! ה' אומר למשה: עד כאן! העיניים של העם במדבר , זה ה'. זה הענן, זה ארון ברית ה'. יש גבול למה שלוקחים מיתרו!!

 

לסיכום:

ליהדות יש גרעין קשה, זה מה שהם קבלו מסיני. שם, ישראל היו לבד, בלי יתרו (משה הרי גירש אותו דקה לפני). בלי שום נגיעה עם התרבות החיצונית.

 

אבל, אי אפשר להישאר בסיני. אי אפשר להישאר עם הגרעין הזה לבדו. בגלל הייחודיות של עם ישראל, בגלל המטרה העיקרית שלהם(להיות ייצוג כל גויי הארץ בתוכם ולאחד את כל התרבויות). הם חייבים לנסוע הלאה, לעזוב את סיני, להיכנס לארץ השייכת לעמים אחרים. להילחם, להתנחל. ללמוד לחיות בעולם הזה, יחד.

לכן, עליהם להיכנס במגע עם גויים טובים: אלה שמוכנים לקבל את העיקרונות ש הם, וללמוד מהם, ואפילו לספוג בתוכם חלק מהתרבות שלהם. מצד שני, לא מקבלים מהגויים הטובים האלה הכל. יש גבולות.

מחוץ לשני המעגלים האלה , נמצאים גויים רעים שאסור ללמוד מהם כלום.

 

לכן, נראה לי, התורה מספרת על המלחמה עם עמלק ועם אויבי ה' במעגל החיצוני

והיא מספרת על המגעים עם יתרו , במעגל הפנימי יותר. בו, יש מה לקחת ממנו ויש לדחות חלקים ממנו.

והיא מספרת על הגרעין הקשה של היהדות, שבו אין מגע בכלל עם העולם החיצון, השנה בהר סיני.

 

ההסבר הזה, נראה, פותר את כל הבעיות שהצבנו לעיל, והוא עדיין אקטואלי. כי כל קהילה, כל אדם, שואל את עצמו על הגבולות של ההתבוללות, של החיים המשותפים, של חכמת הגוים, של החיים המשותפים ועל הצורה בה ניתן להיות אור לגויים.

עם ישראל בנוי עד היום מאנשים שנדמה להם שהם יהודים אוטנטים לגמרי ואוסרים על עצמם כל מגע עם התרבויות הזרות שאיימות על אורח חייהם. ויש יהודים שמקבלים מנהגי הגויים עד כדי התבוללות שלמה

 

התורה הציבה את הבעיה, אמרה שיש גבולות

אבל על כל יהודי, בכל דור למדוד כמה הוא מקבל עצת יתרו וכמה הוא משלח אותו לארצו!

 

קרבנות הנשיאים

בע"ה ז סיוון התשעז

מישל בן שושן

 

קרבנות הנשיאים

הרב מנשה וינר

 

איך מתרוממים?

ייתכן שזה נושא הפרשה כולה. וזה עניין המשכן בעצמו: איך אפשר לשאת את ראש בן אדם בצורה שיהיה עדיין חלק מהציבור. שנשיאת הראש לא תוציא האדם מהציבור אלא תרים את כל הציבור ביחד. המשכן בא כדי להביא איזו שהיא התרוממות בעם. אם ה' שוכן בתוך העם, זה לא כדי שיוכלו להירדם ולהישען על כוח עליון שמגן עליהם. להיפך. שכינת ה' בתוך בני ישראל באה כדי לאתגר אותם. כדי להעלות אותם. שכל אחד יתרומם. לכן צורת ההתרוממות חשובה מאוד. כי אנו יודעים שסכנה גדולה מלווה עם התרוממותו של אדם. רוב הזמן זה נעשה על חשבון השני או הכלל. כאן, המטרה העליונה היא לרומם כל אחד, ושכל העם כולו יתרומם מהתרוממות זו!

לכן אולי נקראת כל הפרשה שלנו "נשא". מלשון התרוממות. ומסתיימת בנשיאים:

 

השורש נשא

כבר מסוף פרשת במדבר, בנישאת בני קהת, פגשנו אין ספור פעמים השורש "נשא":

במדבר פרק ד ) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:…..וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת….אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד….ושָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ:…(כב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן …לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא:…(כה) וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד …כָּל עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי לְכָל מַשָּׂאָם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל מַשָּׂאָם:…..

יש לשאת את בני לוי. אבל הם נושאים את כלי המשכן.

כלי המשכן הובאו על ידי בני ישראל  "אשר נשאם ליבם".

יש רצון לתרום. יש רצון לתת, להתנדב. אבל יחד עם ההרגשההזאת, יכולה להיות גם רצון להתנשא מעל. אני נותן! אבל מה קורה כשאני שם לב שכולם נותנים! יכולה לבוא הרגשה של אכזבה! חשבתי שאני יותר טוב כי אני נותן! אבל אם כולם נותנים מה יהיה עם המתנה שלי! רציתי בעצם להתנשא על ידי הנדבה שלי!!

 

הלויים הם נראים כמורמים משאר העם. ה' בחר בשבט לוי כדי לשרת בקודש. אבל הם "משרתי הציבור". האם הם מעל או מתחת לשאר העם? יש להם הרבה מגבלות. אבל יש להם גם חובות. ויש חובות לגביהם.

הם אמורים ללמד את התורה לבני ישראל. זה מעניק להם אולי מעמד עליון. אבל מצד שני, הם עניים ויש לתת להם מעשרות ומתנות.

 

כשלוי נושא כלי קודש, מוצאים אותו הפרדוקס: הוא עלול למות מזה! מצד שני הוא יכול להרגיש גאווה מהתפקיד הרם. מצד אחר, הוא הסבל!

 

הפרדוקס של "נשא" (הרגשה של עליונות או של פחתות) נמצא אם כן

בעניין הנדבה : נשאו לבו לתת

בעניין התפקיד: הנשיא שולט

בעניין הבחירה : נשא את שבט לוי

 

ושלושת העניינים האלה נמצאים בקרבנות הנשיאים:

כל נשיא, הוא מצד אחד מפקד, הוא נבחר, הוא ראש שבט. ומצד שני, הוא בא לתרום. הוא מביא קרבן נדבה.

הכל תלוי בצורה של הנדבה.

 

כל אחד מביא קרבן.

אבל לא כותבים שכולם הביאו אותו הדבר. להיפך. כל אחד זוכה לפרשה מיוחדת שבה אומרים את שמו של הנשיא . לכל אחד מוקדש יום אחר. לכל אחד הכבוד שלו. אבל ביום השני, אנו מופתעים לגלות שהנשיא השני משבט יישכר, הביא בדיוק אותה הנדבה שהביא נחשון ביום הראשון! זו באמת ההפתעה הגדולה ביותר. איך שבט שונה עם נשיא שונה, מביאים בסופו של דבר אותו הדבר!. הפליאה גדלה ביום השלישי וכן כל יום.

זה ביטוי לאחדות שלא מתוך אחידות!!

אם היה כתוב שכולם הביאו אותו הדבר, זה היה אומר שכולם התכוונו להביא אותו הדבר כי הנדבה היתה מוכתבת על ידי קריטריון כללי. העובדה שכל אחד , בשמו, ובשונותו מוזכר בנפרד מראה שיש כאן פלא פלאים שגרם המשכן: הוא הצליח לאחד את השבטים בלי שאף אחד לא יאבד את השונות שלו!!

 

כך נושאים את ראש בני ישראל!

כך נושאים כל אחד ליבו לתרומת המשכן.

כך בונים נשיאים: שכולם מאוחדים בלי לאבד את המקוריות שלו.

זה פלא המשכן. נס המזבח: הוא מצליח לאחד את כולם בלי שיאבדו את צביונם הייחודי.

 

נשיאים

מעניין לבדוק את העניין הזה על ידי כתיבת המילה נשיאים בתורה:

לפעמים כתוב נשיאים  עם שני יודים

ולפעמים נשיאם   עם יוד ראשון

ולפעמים נשאים   עם יוד שני

ולפעמים נשאם   בלי יוד בכלל

כשחסר היוד הראשון, זה רמז שהנשיא בעצמו איננו ראוי. כי העובדה שהוא " נשיא" פגומה.

כשהיוד השני חסר, הבעיה נמצאת בחיבור בין כל הנשיאים. העובדה שהריבוי של נשיאם, פגום.

 

עכשיו נלמד פסוק אחד בפרשה שלנו:

במדבר פרק ז :(י) וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ:

יש כפילות בפסוק! פעמיים כתוב שהם הקריבו קרבנם. רש"י מסביר שהיתה שם בעיה. הם בקשו להקריב ומשה ביקש מהם להמתין עד שהוא קיבל אישור מה' ואז הם הקריבו.:

רש"י    ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח – כי לא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי הגבורה:

מה היתה הבעיה? בהתחלה הם היו "נשאים" (בלי יוד ראשונה) כלומר, היה בעיה בכוונה של כל אחד. והוא המתין עד שיהיו "נשיאם" (עם יוד ראשונה ובלי האחרונה) שכל אחד מרגיש חלק מהכלל. רק אז ה' נתן להם להקריב.

 

קרבן בשבת:

אם שנים עשר נשיאים הקריבו קרבן נדבה , בכל יום, יוצא שבשבת הקריבו קרבן גם כן! אבל אסור להקריב קרבן יחיד נדבה בשבת!

העובדה שהם הקריבו אותו הדבר, אומר שכולם נכללו בכלל ונעשו במדרגת ציבור. אילו היה שוני בין הקרבנות, אז אסור היה להם להקריב!!

 

הקטורת של נחשון

איך יכל להיות שנחשון מקריב קטורת ואין בעיה בזה, בעוד שבאותו היום, נדב ואביהו מקריבים קטורת ומתים בגלל זה?? הרי מדובר באותו מעשה (הבאת קטורת), על ידי אנשים פרטיים (נחשון או נדב ואביהו) שמונעים מתוך רגשה נדבה (נדב– עמינדב). ובכל זאת, הראשונים מתו והשני (נחשון והנשיאים האחרים) הקטורת שלהם התקבלה! כי הם עשו זאת בצורה של כלל. ונדב ואביהו עשו זאת בתור אנשים פרטיים.

מה שמכשיר את ההתלהבות והנדבה זה ההכללה בתוך הכלל!! זה המפתח של כל הסיפור

 

העגלות

בני יששכר הם אלה שנתנו העצה להביא עגלות

רש"י במדבר פרק ז שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קרבנות הללו

איך יכול להיות, יששכר הוא התלמיד חכם! ולא האחראי על הטכניקה! אלא שהעגלות הם סמל:

התורה נוסעת ממקום למקום . מתפיסה אחת לתפיסה אחרת. והתורה צריכה להתגלגל ממקום למקום. ותלמידי החכמים האמיתיים הם אלה שנותנים עגלות וגלגלים ולא שמים מקלות בגלגלים! (הרב עמיטל ז"ל)

 

הסכום הכולל

האם אנו לא יודעים לעשות את החשבון ולסכם את כל הנדבות? אלא שהתורה מעידה שכולם היו נכללים בכלל. כך שניתן היה לעשות סה"כ מכל הנדבות. הפסוקים המסכמים הם האלה שמעידים על הכוונה של כל אחד להיות נכלל בכלל ישראל. מה שעה את קרבנם קרבנות ציבור. ורק אז אפשר להגיד שהם הביאו "מנחתם" יחד עם הקרבנות כי קרבן יחיד לא בא עם מנחה. רק קרבן ציבור חייב במנחה.

במדבר פי

בע"ה כו אייר התשעז

מישל בן שושן

 

מים כיור ובאר

פרשת במדבר הרב מנשה וינר

 

שאלה על הפרשה:

כל כלי המקדש מכוסים כדי שנוכל להוביל אותם, כשהמשכן מפורק בדרך. כל הכלים מורמים על ידי משפחות הלווים. אבל ברשימה של הכלים, חסר הכיור. למה?

 

נכון שהכיור הוא כלי שנראה שהתורה "שוכחת" אותו הרבה פעמים. גם בבניית הכלים, הכיור נדחה לפרשת כי תישא. גם בתיאור כל כלי הנחושת, חסר הכיור (למרות שהוא נעשה מנחושת).אבל זה רק מקשה עוד יותר על השאלה ולא משיב עליה! מה מעמדו של הכיור ולמה אף אחד איננו אמור להרים אותו במסעות??

 

בעיית המים במדבר:

מיד אחרי קריעת ים סוף, מגיעים למרה ושם כבר העם מתלונן שאין מים לשתות. ה' מראה איך אפשר להמתיק המים שם.

אחר כך, הם נוסעים לאלים. אבל שם, יש הרבה מעינות מים. כך שאין מחסור. להיפך, הם אפילו ימלאו מהמעיינות עבור הנסיעה הבאה.

לכן כשמגיעים חמדבר סין, לא מתלוננים עם מים כי יש להם בכליהם

מגיעים לרפידים. ושם אין כבר מים וצועקים על המים. משה מוציא להם צים צהר חורב על ידי זרימת נחל היורד מהר סיני ומגיע עד לרפידים.

מובן אם כן שכל השנה שהם היו בהר סיני, לא היה חסר מים כי שתו מהנחל היורד מההר.

הבעיה מתחילה מאז שיעזבו את הר סיני ועד הכניסה לארץ. מיד אחרי הנסיעה הראשונה בפרשת בהעלותך, העם מתלונן.. על אוכל! ולא על מים! אם כן היה להם מים. מאיפה היה להם מים??

נשמע על חוסר מים רק אחרי מות מרים, בשנה הארבעים.

המדרש מסביר שהיה להם "באר" שהיה נוסע איתם במדבר, בזכותה של מרים.

רש"י במדבר פרק כ פסוק ב (ב) ולא היה מים לעדה – מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים:

 

הבאר של מרים

איפה היה הבאר הזה?

במדבר רבה פרשה א ד"ה ב ד"א וידבר והבאר בזכות מרים מה כתיב (שם /במדבר/ ך) ותמת שם מרים ותקבר שם ומה כתיב אח"כ (שם /במדבר כ'/) ולא היה מים לעדה, והיאך היתה הבאר עשויה סלע כמין כוורת היתה ומתגלגלת ובאת עמהם במסעות וכיון שהיו הדגלים חונים והמשכן עומד היה אותו הסלע בא ויושב לו בחצר אהל מועד והנשיאים באים ועומדים על גביו ואומרים עלי באר והיתה עולה,

הבאר היתה בחצר אוהל מועד!

על הבאר הזאת בני ישראל ישירו שירה מיוחדת:

במדבר פרק כא(טז) וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: ס(יז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ:(יח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה:

והיא הבאר , הוא הסלע שמשה הוציא ממנו להם מים!

רש"י במדבר פרק כא פסוק כ (כ) ומבמות הגיא אשר בשדה מואב – כי שם מת משה ושם בטלה הבאר. דבר אחר כרוה נדיבי העם כל נשיא ונשיא כשהיו חונים נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט:

לפי רש"י, כל נשיא היה נכנס לאהל מועד, ומהבאר היה שם את המקל שלו ומושך המים משם ועד לחניית השבט שלו וכך היה להם מים במשך ארבעים שנה במדבר!

 

כשהמים האלה של מרים נעלמו, אז משה אמור להכות בסלע או לדבר איתו כדי להוציא מים. הכברה שהייתה על פי הבאר באוהל מועד הוא הסלע. אבל הסלע הלכה בין הסלעים ומשה שאל "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?"

 

 

 

המים מתחת למקדש:

 

יחזקאל פרק מז : (א) וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ:(ב) וַיּוֹצִאֵנִי דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה וַיְסִבֵּנִי דֶּרֶךְ חוּץ אֶל שַׁעַר הַחוּץ דֶּרֶךְ הַפּוֹנֶה קָדִים וְהִנֵּה מַיִם מְפַכִּים מִן הַכָּתֵף הַיְמָנִית:…(ז) בְּשׁוּבֵנִי וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד מִזֶּה וּמִזֶּה:(ח) וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים <ונרפאו> וְנִרְפּוּ הַמָּיִם:(ט) וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם יִחְיֶה וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל:

יחזקאל מתאר מים שיוצאים ממקום שנראה בדיוק מקום הכיור בחצר אוהל מועד! והמים האלה נובעים ומתגברים עד שמגיעים להיות נחל גדול שהולך עד לים המלח ומחייה את המים שם!! זו נבואה לאחרית הימים.

 

מסקנה:

לבני ישראל היה מים שיצאו, בזכות מרים, מבאר שהיה ממוקם בחצר אוהל מועד, מתחת לכיור. משם שאבו כל ישראל מים. כל נשיא היה נכנס ומושך מים, באופן כמובן ניסי, עד לפתח מחנה שבטו ומביא מים.

כשמרים מתה, הבאר הזה נעלם והיה משה צריך ללכת לחפש אחר הסלע שכיסה הבאר הזו והוציא ממנה  מים על ידי המטה שלו (כמו שעשו כל הנשיאים עד כה!). אבל יש קושי בהוצאת המים האלה באופן ניסי כי עוד מעט נכנסים לארץ ושם, אין יותר ניסים גלויים. כבר לא נאכל מן באופן ניסי ולא נאכל בשר באופן ניסי ולא יהיה ענן. כך שלא רק מיתת מרים גורמת למחסור במים ניסיים אלא העובדה שנכנסים לארץ ויש להתכונן ולקבל מים באופן טבעי.  בני ישראל שרים שירה מיוחדת לבאר הזאת שממנה שתו מים ארבעים שנה.

 

הכיור

אבל נעיין בכיור שעשה שלמה בבית המקדש. קוראים לכיור "ים":

מלכים א פרק ז (כג) וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ עָגֹל סָבִיב ..(כה) עֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה וְכָל אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה:..(כז) וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּכֹנוֹת עֶשֶׂר נְחֹשֶׁת ..(כט) וְעַל הַמִּסְגְּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר וּכְרוּבִים ..(ל) וְאַרְבָּעָה אוֹפַנֵּי נְחֹשֶׁת לַמְּכוֹנָה הָאַחַת …(לב) וְאַרְבַּעַת הָאוֹפַנִּים לְמִתַּחַת לַמִּסְגְּרוֹת …(לג) וּמַעֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה … (לו) וַיְפַתַּח עַל הַלֻּחֹת יְדֹתֶיהָ וְעַל מִסְגְּרֹתֶיהָ כְּרוּבִים אֲרָיוֹת וְתִמֹרֹת כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב:(לז) כָּזֹאת עָשָׂה אֵת עֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת מוּצָק אֶחָד מִדָּה אַחַת קֶצֶב אֶחָד לְכֻלָּהְנָה: ס

הכיור של שלמה מאוד מזכיר את…מעשה המרכבה של יחזקאל. יש בו אפנים, אריות, בקר, כרובים, אדם, חלוקים לארבע. הכיור הוא בעצם כמן מרכבה של השכינה!!

הארון  הוא כיסא הכבוד של ה'. אבל בחוץ, יש את המרכבה שלו! הכיור!!

כשרואים הכיור בחוץ, אז יודעים שה' נמצא בפנים!! אבל מצד שני, הכיור מזכיר לנו שהוא יכול לנסוע מכאן ח"ו! כמו שאדם יכול ללכת בעזרת המרכבה שמחכה לו ביציאה!!

 

תשובה לשאלה הראשונה:

עכשיו מבינים:

הכיור הוא כלי מאוד חשוב. הרבה יותר ממשה שחשבנו בהתחלה. הוא מסמל את המרכבה של השכינה!! מתחתיו יוצאים מים ניסיים. משם, מהמקום שלו בבית המקדש , יצאו מים רבים שיבשרו על אחרית הימים!

הכיור איננו זקוק שמשהוא ירים אותו! הוא בעצמו המרכבה!

 

אם הארון היה "נושא את נושאיו" כי הוא מסמל את כיסא השכינה, על אחת כמה וכמה שהכיור שהוא המרכבה, איננו זקוק לנושאים!

 

בע"ה כו אייר התשעז    מישל בן שושן

במדבר סדר הופעת השבטים(הרב מנחם ליבטאג)

א-ה א-כ ב-י
מינוי מפקד  המיקום מסביב
הנשיאים המדבר למשכן
ראובן ראובן יהודה
שמעון שמעון יששכר
יהודה גד זבולון
יששכר יהודה ראובן
זבולון יששכר שמעון
אפרים זבולון גד
מנשה אפרים אפרים
בנימין מנשה מנשה
דן בנימין בנימין
אשר דן דן
גד אשר אשר
נפתלי נפתלי נפתלי

 

בתורה, שמות של השבטים מופיעים 18 פעמים. כל פעם, בסדר שונה.. ה"מי השילוח" מסביר שכל סדר מצביע על מצב שונה של העם. כאילו העם מורכב מ12 שבטים והסדר שלהם מכתיב צורה שונה של העם. כל סדר מאפשר לעם לגלות למשל פן אחר של דבר ה'. אחרי קריאת שמע של שחרית, מונים 18 כינוים לדבר ה' :(אמת, ויציב, ונכון, וקיים…) וכל אחד מהכינוים האלה מקביל לסדר אחר של הרשימה של שמות השבטים בתורה.

 

בקשר לפרשת במדבר, יש בה שלושה פעמים רשימת השבטים

  1. בפעם הראשונה, מונים את הנשיאים שיעמדו עם משה ואהרון כדי למנות את כל עם ישראל. הנשיאים מסודרים לפי סדר אחד.
  2. בפעם השנייה, מונים כל שבט . ואז יש לנו סדר אחר, רשון בעמודה השנייה של הטבלא.
  3. אחר כך, התורה מגלה את מיקום כל שבט מסביב למשכן. וזה יוצר סדר שלישי, בעמודה השלישית.

 

ההבדלים:

העמודה הראשונה מסודרת לפי האמהות: מתחילים בכל בני לאה, אחר כך בני רחל ואחר כך בני השפחות

בעמודה שהנייה, יש שינוי אחד: גד "קופץ" למעלה אחרי שמעון. למה? את זאת נבין אחרי שנעיין  בסדר שבו השבטים יחולקו מסביב למשכו.

 

אחרי חטא העגל, ה' עוזב את מחנה ישראל. כדי לדבר איתו, משה חייב לצאת מהמחנה ושם, הוא יכול לדבר עם ה'.

אחרי כפרת חטא העגל, ה' מבקש לבנות לו משכן כדי שהוא יחזור וישכון בתוך המחנה. ואכן המשכן ימוקם באמצע המחנה.

אם כן, חייבים 12 השבטים (חוץ מלוי שנמצא במרכז) להקיף המשכן. יהיו ארבע מחנות בעלי שלושה שבטים כל אחד.

מחנה אחד יהיה תחת פיקודו של הבכור :ראובן

מחנה אחר יהיה תחת פיקודו של בכור אחר: יהודה. אכן, יעקב בחר ביהודה כבכור מחליף אחרי חטא ראובן. ראבון נשאר בכור אבל יהודה תופס פיקוד אחר. (זה מזכיר לנו בעיית הבכורה בין יעקב ועשיו: יעקב מכיר בבכורת עשיו ולכן הוא מוכרח לקנות אותה ממנו. אבל מצד שני, הוא יגנוב הברכות כי הוא זכאי לברכות בתור הבכור העדיף).

מחנה שלישי מנוהל על ידי אפרים "בכור" יוסף (בקביעת יעקב)

מחנה רביעי תחת פיקודו של דן, בכור בני השפחות.

כל אחד מהמפקדים האלה לוקח שני שבטים: האחים הקרובים שלו. אבל יש בעיה: לוי מחוץ לחלוקה הזו. לכן, ראובן ושמעון יהיה חסר שלישי. זה יהיה גד שנלקח מבני השפחות שהם ארבעה!

זה מסביר למה גד "הוכנס", ברשימה השניים בין שמעון ליהודה.

יהודה נמצא במחנה מזרח. והוא יהיה המחנה הראשון במסעות. לכן, ברשימה השלישית, מחנה יהודה נמצא בראש הרשימה. וזה מסביר את הסדר של הרשימה השלישית!!

 

 

 

 

 

 

למי שזה מעניין, בניתי כאן טבלא עם כל הופעות השבטים בכל התורה כולה עם מספרי האוכלוסין שבכל שבט

  בראשית שמות במדבר דברים
  כט-לב לה-כג מו-ח מט-ג א-ב ו-יד א-ה א-כ ב-י ז-יא י-יח יג-ד כו-ה לד-יז כז-יג לג-ו
  סדר ישיבה ואלה ברכות ואלה נשיאי מינוי מפקד   סדר   קרבנות סדר שליחת מפקד כיבוש ברכה ברכת
  לידתם בארץ שמות יעקב שמות בית אב הנשיאים המדבר המיקום מסביב למשכן הנשיאים הדגלים מרגלים כניסה לארץ הארץ קללה משה
לאה ראובן ראובן ראובן ראובן ראובן ראובן ראובן ראובן יהודה 74,600   יהודה יהודה ראובן ראובן 43,730 גד שמעון ראובן
  שמעון שמעון שמעון שמעון שמעון שמעון שמעון שמעון יששכר 54,400 186,400 יששכר יששכר שמעון שמעון 22,200 ראובן לוי  
  לוי לוי לוי לוי לוי לוי     זבולון 57,400   זבולון זבולון יהודה גד 40,500 יהודה יהודה יהודה
  יהודה יהודה יהודה יהודה יהודה   יהודה גד ראובן 46,500   ראובן לוי-גר' ומר' יששכר יהודה 76,500 שמעון יששכר ללוי
בלהה דן יששכר יששכר זבולון יששכר   יששכר יהודה שמעון 59,300 151,450 שמעון ראובן אפרים יששכר 64,300 בנימין יוסף בנימין
  נפתלי זבולון זבולון יששכר זבולון   זבולון יששכר גד 45,650   גד שמעון בנימין זבולון 60,500 דן בנימין יוסף
זלפה גד יוסף דינה דן בנימין   אפרים זבולון לוי 22,000   אפרים גד זבולון מנשה 52,700 מנשה ראובן זבולון
  אשר בנימין גד גד דן   מנשה אפרים אפרים 40,500   מנשה לוי-קהת מנשה אפרים 32,500 אפרים גד יששכר
לאה יששכר דן אשר אשר נפתלי   בנימין מנשה מנשה 32,200 108,100 בנימין אפרים דן בנימין 45,600 זבולון אשר גד
  זבולון נפתלי יוסף נפתלי גד   דן בנימין בנימין 35,400   דן מנשה אשר דן 64,400 יששכר זבולון דן
  דינה גד בנימין יוסף אשר   אשר דן דן 62,700   אשר בנימין נפתלי אשר 53,400 אשר דן נפתלי
רחל יוסף אשר דן בנימין יוסף   גד אשר אשר 41,500 157,600 נפתלי דן גד נפתלי 45,400 נפתלי נפתלי אשר
  בנימין   נפתלי       נפתלי נפתלי נפתלי 53,400     אשר            
סה"כ 625,550 603,550 נפתלי סה"כ 601,730

 

 

בע"ה כו אייר התשעז

מישל בן שושן

 

במדבר פי

כיסוי כלי המשכן (הרב מאיר שפיגלמן)

 

בפרשת במדבר, מתוכנן המסע הקרב ובא של מחנה ישראל. הם נשארו כבר שנה בהר סיני, שם בנו את המשכן. ועכשיו יש לנסוע לעבר ארץ כנען. המסע דורש פירוק המשכן . כל כלי חייב להיות מכוסה היטב כדי שלא יראו ולא יגעו בו. גם הכהנים וגם הלויים, עלולים למות אם הם יגעו בכלי המשכן ללא כיסוי.

למשל, כדי להרים את הארון, הכהנים נכנסים לאוהל, ובלי לראות את הארון, הם לוקחים את הפרוכת, הווילון שמפריד בין הקדש ובין קודש הקדשים ומכסים איתו את הארון בפנים. כך שאף אחד לא יראה או ייגע בארון ישירות. המאמר הזה יעסוק בכיסוים האלה. נראה מה ניתן ללמוד בעיון הזה.

כיסוי הכלים:

 

 

 

 

 

 

הארון                          השולחן                            שאר הכלים                       מזבח העולה

 

 

כליל תכלת תחש    
תחש תולעת שני תחש תחש
הפרוכת תכלת תכלת ארגמן
הארון השולחן שאר הכלים מזבח העולה

=כלים נלווים

 

יריעות המשכן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מעל לאוהל יש שלושה (או ארבעה) כיסויים שנקראים "המשכן"

  1. יריעות עשויות היו מאריגה של עשרים וארבעה חוטים של תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש. היריעות, בדומה לפרוכת נארגו בצורה שלכרוב בדמות אריה מצד אחד ובדמות נשר מהצד השני ("כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב"). את היריעות ניתן היה לראות במבט מעלה מתוכו של המשכן. מתבונן חיצוני לא  יכול היה לראותן.:
  2. שיכבה השנייה של כיסויי המשכן, שהונחה מעל יריעות המשכן הייתה יריעות עזים שחורות
  3. מעל יריעות האוהל הונחו יריעות עור של אלים, מאדמים (צבועים באדום) בצדדים (לפי הרמב"ם) ועורות תחשים על הגג. (או שהונחו עורות אלים ותחשים זה על זה (לפי רבי יהודה):

מסביב לחצר המשכן: רשת יריעות משש

מסך הפתח:  עשוי "תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם"

 

בגדי כהן הדיוט : שש (פשתן מצרי)

  • כתונת: מפשתן ארוג בצורת משבצות
  • אבנט: חגורה ארוגה מחוטי צמר ופשתן בצבעי :תכלת ארגמן ותולעת שני.
  • מכנסים: ארוגים מפשתן
  • מגבעת: מפשתן

בגדי כהן גדול:  שש וזהב

  • מצנפת: מפשתן
  • מעיל: חוטי תכלת ארוגים עם פעמונים ורימונים
  • אפוד: חוטים תכלת ארגמן, תולעת שני, וחוטי זהב. עליו שני אבנים
  • חושן: בד ארוג מזהב, צמר בצבע תכלת ארגמן ותולעת שני, ופשתן. עליו, אבני האורים ותומים.
  • ציץ :מזהב שנקשר על ידי חוטי צמר צבועים תכלת.

 

הערות:

  • הכהנים לובשים בגדי שש, כמו חצר המשכן
  • הכהן הגדול לובש בגדי שש וזהב כי הוא משרת גם בהיכל שיש בו כלי זהב ויריעות שש
  • כל כלי המשכן מכוסים בעור תחש כמו שהאוהל מכוסה בתחש.
  • התכלת משקפת את ההיכל ובמיוחד הארון (כליל תכלת)
  • הכיסוי הפנימי ביותר הוא תמיד החשוב ביותר
  • התכלת מחברת: בין האפוד ובין החושן

את הציץ לראש הכהן הגדול

מחברת בין הקרסים

מחברת הפעמונים לכהן (על ידי המעיל)

התכלת משולבת עם חוטים אחרים, גבוה יותר מתכלת לבדה. כי כך היא מסמלת את התפקיד שלה: החיבור.   ציבור שכולו תכלת פחות מציבור שמכיל בתוכו כל מיני סוגי אנשים!! בניגוד לקרח שטען שכל העדה כולם קדושים, לכן עבורו טלית שכולה תכלת גבוה יותר              .

יריעות העיזים:   הן  מסמלות את מעמד בני ישראל בתוך המשכן. אבל כשהוא מפורק אין סיבה להימצאותם מסביב לכל כלי.הם הוחלפו על ידי התכלת

השש מסמל את החצר. לכן הוא לא מופיע מעל לכלים. חוץ מאשר בפרכות המכסה את הארון י יש חלק של ישראל בתורה. אפילו בלי משכן

עורות תחשים= מסמלים הפרדה גמורה. לכן אין תחשים במסך הפתח

הארון:  יש לו שני תפקידים:

  • כלי ככל הכלים. לכן הוא מכוסה בשני כיסוים עם תחש.
  • הוא נמצא בראש המחנה ותר לבני ישראל את הדרך. לכן יש עליו כיסוי שלישי: התכלת

ארבע או שלוש?

יש הרבה דברים שיש ספק אם הם ארבע או שלוש:

  1. בגדי כהונה: לפעמים מונים אותם בלי המכנסיים ולפעמים עם. הם או שלושה או ארבעה
  2. בגדי הכהן הגדול: הם לפעמים שלושה ( אפוד חושן ומעיל). ולפעמים מוסיפים להם הציץ, כך שהם ארבעה
  3. חוטי המשכן: עשויים משלושה חוטי צמר ומחוט אחד של פשתן
  4. המשכן מכוסה בשלושה כיסויים, אבל הכיסוי השלישי , מחולק לשני כיסויים (עורות אילים ועורות תחשים)
  5. כלי המשכן: הם שלושה (ארון שולחן ומנורה) בפנים ואחד (מזבח העולה) בחוץ.
  6. בני ישראל חונים מסביב למשכן במבנה של שלושה שבטים בארבע קיוונים.
  7. במזבח יש ארבע קרנות אך רק לשלוש מהם יש יסוד
  8. שלושה חוטי לבן בציצית וחוט אחד תכלת
  9. שלושה אבות וארבע אמהות.

 

אולי המצב האידיאלי הוא ארבע   והמצב המציאותי הוא שלושה.

אם עשיו היה צדיק הוא היה נושא את לאה והיו אולי ארבעה אבות וארבע אמהות

וכן הלאה

 

המצב האידיאלי הוא שהמשכן מחובר והשכינה בתוכו: ארבעה כיסויים

אבל כשהוא מפורק יש רק שלושה כיסויים!

מטות מוש

בע"ה כא התשעו

מישל בן שושן

 

מטות מוש

 

היחיד המומחה הוא הפסיכולוג!

 

ברצוני להוכיח כאן שיש הקבלה עמוקה ומעניינת בין דיני הנדרים והבעיות הנפשיות של כול אחד.

בניגוד לכל הפירושים הרגילים, המאור ושמש מתעניין על האפשרות שאדם "מומחה" יכול להתיר נדר של אדם אחר. כולם שמים לב שהתורה מגדישה החשיבות של הדיבור. אדם לא יכול להתיר נדרו. "ככל אשר יוצא מפיו יעשה". אבל מאיפה הכוח של אדם אחר לעשות את מה שהאדם עצמו לא יכול לעשות כדי להתיר הנדר?

המאור ושמש טוען שהאדם המומחה נמצא "מעל לדיבורו" של הנודר. מי הוא ה"מומחה" הזה? לא תלמיד חכם, לא כהן, לא בהכרח שומר מצוות וירא אלוהים. מדובר על אדם שנמצא "מעל לדיבורו" של הנודר.

מה פירוש להיות מעל לדיבור של משהוא אחר? האם מדובר על נביא או אדם על? המאור ושמש מדבר הרבה על המומחה הזה כאל "צדיק", במובן של האדמורים החסידים שהוא היה בניהם. הוא מזהיר שלא כל צדיק מומחה להתיר נדרים אלא מי שיכול להימצא "מעל לדיבורו" של הנודר.

נראה שהביטוי "מעל לדיבורו", פירושו אדם שיכול לשמוע את הדיבור של השני בפרספקטיבה . הוא שומע בלי להיות שבוי בדיבור של השני. לשמוע ולהבין מאיפה זה יכול לבוא ולאן זה הולך. מי שיכול לעזור לנודר להסתכל על עצמו ולהבין שבעצם הוא "שבוי" בסיפור שהוא סיפר לעצמו.הלה כל התכונות האלה, הן התכונות של הפסיכולוג! לא מדובר על אדם על, אלא על אדם שהתמחה בשמיעה ובפיענוח של הדיבור של השני.

יש לו את הכלים כדי להיות "מעל לדיבור", מחוץ לדיבור, לראות הדברים מעל ולעזור לנודר להבין שבעצם הוא שבוי בדיבורו.

 

כי הרי אם מתבוננים על רוב הבעיות הנפשיות הרגילות (לא הפסיכיאטריות),מדובר על בני אדם שעקב אירוע או מצב אילץ אותם "לנדור נדר" תת מודע, שיאלץ אותם להתנהג בצורה מסויימת כל שאר חייהם.

אדם יכול להרגיש אשמה על זה שלא הציל ילד שהיה מולו בבריכה וטבע. האשמה הזו עלולה ליצור אצלו רגשי אשמה והתנהגות מסויימת כדי לכפר על רגשי האשמה האלה. בלי לשים לב לפעמים, אנו בונים לעצמנו התנהגויות ותפוסי מחשבה שמונחים על ידי אירועים שחווינו. בילדות או יותר מאוחר.

האדם הזה, מקביל, לעניות דעתי, למי שנודר. הוא הכניס את עצמו למגבלה או להתחייבות, להתנהגות שהוא שבוי כל חייו בה. "לא יחל דברו". ככל אשר יוצא מפיו יעשה. הנודר שבוי. אמנם, בתורה מדובר בפשט על נדרים מודעים שהאדם מבטא בשפתיו, אבל אני משווה זאת להתנהגות תת מודעת שעושה אותו הדבר בדיוק:

ממצב חוויתי כל שהוא, אדם מסיק מחויבות על עצמו שתימשך כל שאר חייו מרגע זה.

האדם הזה ממש "שבוי" בדיבורו.

 

מה תפקדי המומחה שיכול להתיר את נדרו? הוא אמור "למצוא פתח" כדי להתיר הקשרים שהנודר קשר את עצמו בהם. ה"פתח" הזה שעליו מדברים החכמים, הלא הוא המפתח המאפשר לנודר לצאת מהכלה שבו הוא נמצא בלי לדעת. המומחה עוזר לנודר/לבעל ההפרעה הנפשית, לצאת מזה, להסתכל אחרת על הדבר שבו הוא הכניס עצמו ולחיות באופן יותר משוחררת, מחוץ לקשרים שהוא נקשר בם.

הפחדים, האובססיות, החרדות, הנוירוזות ( névroses), יכולות לפעמים להיות פתורות על ידי פענוח נדר תת מודע על ידי מומחה חיצוני.

 

שלושה הדיוטות

במידה ואין מומחה, שלושה אנשים לא מומחים יכולים לעזור: יש להם פרספקטיבות שונות אחד מהשני. הנודר רואה את עצמו דרך הראייה והשמיעה של שלושה אנשים חיצונים לו. אם זה היה רק אדם אחד, הוא יכול לשכנע אותו להיכנס בסיפור שלו בלי שיצאו מזה שניהם. גם שני אנשים חיצוניים לא מפסיקים כי יכולים להיווצר קשרים הדדיים. אבל שלושה אנשים חיצונים, יוצרים מצב חיצוני ממש עבור הנודר. וזה יכול לעזור לו לצאת מהשבי שהוא נמצא בו.

 

ראשי המטות

לכל שבט יש את הפסיכולוגיה הקבוצתית שלה. כל ראש שבט, אמור להכיר יותר טוב את אנשי השבט שלו. משה מורה על המומחים האלה את תורת התרת הנדרים. הוא מדריך אותם כדי שיהיו מומחים.

 

אם כן האם משה הוא הפסיכולוג של האלוהים?

מאיפה משה מכיר את תורת הנדרים?

הכתוב אומר :"וידבר משה אל ראשי המטות.." לא כתוב "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל ראשי המטות". המוש טוען שמשה הבין מעצמו את תורת הנדרים. ה' לא אמר לו זאת במפורש!! ומתי הוא למד? במעשה העגל!

כשה' אמר למשה "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם", ה' בעצם נדר נדר לכלות את עם ישראל. אבל הוא נתן "פתח" למשה שיתיר לו את נדרו :"הניחה לי" פירושו, אם אתה תבין מעצמך , אז תתיר את נדרי בבקשה!!

ומשה, אכן, התיר את נדרו של האלוהים!!! והנדר הותר וה' לא קיים את נדרו לכלות את ישראל.

זה בעצם כוח כל תפילה: להתיר , לשנות את ההחלטות של האלוהים!!

האם האלוהים מרוצה מהשינויים האלה? ייתכן שלא רק שהוא מסכים, אלא שהמטרה שלו בבריאת אדם בצלם אלוהים, היתה להכניס את האדם באחריות ובשוטפות של בריאת העולם. במה שונה האדם משאר הבריות? בלקיחת האחריות על מצב הבריאה!!

נוח התנהג כצדיק פאסיבי. זה לא היה עדיין מה שה' ציפה מאדם. הוא רק "התהלך מאחורי צו ה'"

אבהרם התחיל הגישם החלום של הבורא: הוא התווכח עם האלוהים. הוא מנסה לשנות את דעתו. הוא מקבל עליו האחריות של הרוע בעולם. אבהרם מתנהל "לפני ה'". אברהם הוא מטרת בריאת האדם! (אלה תולדות השמים…בהבראם- אל תקרא "בהבראם" אלא "באברהם")

אם כן, כשמשה הבין שה' רוצה שהוא ייתערב בהחלטות של האלוהים, הוא השיג מטרתו עם משה.

משה , שטען שאיננו "איש דברים", הופך להיות, מי שיודע מה הוא הדבר שה' מצווה, אפילו בלי שה' ציווה!!

 

"זה הדבר אשר ציווה ה'"

לאור מה שאמרנו עד כה, מה פירוש המשך הפסוק" זה הדבר אשר ציווה ה' לאמור" הרי אמרנו שה' לא ציווה לו זאת, הוא הבין מעצמו!!!

נזכיר שאנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה". האם משהוא שמע ה' מצווה על הדלקת החנוכייה? איך אנו "מעיזים" לשקר??

אני בעצם לא משקרים. משה לא משקר. להיפך! משה שאמור להיות הנביא הגדול ביותר, הוא זה שמביא לנו את דבר ה', מדבר מעצמו ואומר שזה הדבר אשר ציווה ה'!!

עוד מעט משה יכתוב ספר דברים. "אלה הדברים אשר דבר משה.." ושם ייתן לנו משה המון מצוות ופרטים על מצוות שכבר ניתנו מפי ה'. אבל עכשיו, משה ייתן לנו אותם מדעת עצמו!!!

זו המטרה של כל התהליך שהתחיל ביציאת מצרים: להפוך עבד למי ששוטף לדבר ה':

על האדם לקבל ארחיות על עצמו ולנסות להבין מה מכוונה של הבורא!! להתערב בהחלטות הבורא. זו המטרה של הבורא. זה "הדבר" אשר הבורא מצווה על האדם.

נכון שה' נתן לאדם הנחיות רבות כדי שהאדם לא ילך לגמרי לאיבוד וישתגע לגמרי כשהוא מחשיב עצמו כפרשן האלוהים. יש הלכות, יש מצוות, יש מסורת, יש ויש המון חוקים וכזרות. אבל, המטרה העליונה, אחרי שהאדם מקבל על עצמו את כל החוקים האלה, היא שהאדם יהיה אחראי ומחפש כל הזמן מה הוא רצון הבורא.

אילו האלוהים היה רוצה ליצור רובוטים, זה היה קל. הוא כבר עשה זאת על ידי כל יצורי הבריאה. מה הוא דורש מהאדם? שיהיה לו דיבור! שתהיה לו "אמירה" (כמו שאומרים היום). שהוא ייקח אחריות על מעשיו ולא יטיל האחריות על האלוהים או על "הגדולים".

ההבדל המהותי בין דתי יהודי לדתי אסלאמי הוא בדבר הזה.

התחרות היא לא "מי יכול להיות עיוור לגמרי ולמסור נפשו לגמרי על מה שהאלוהים הגדול ציווה (כביכול) אלא לחשוב כל הזמן האם זה מה שה' ציוה ולפעול באחריות בכל רגע לפי כל השיקולים המנוגדים שההלכה והתורה והמציאות מציעים בפני האדם.

 

חשוב מאוד שמשה הבין זאת מדעתו!! ולא קיבל הנחיה מפורשת מהאלוהים!!

אכן, למה ה' לא ציווה את משה בדיני התרת נדרים? כי אם זה לא בא מהאחריות של האדם עצמו, זה מאבד מערכו!! כל זמן שהאדם לא הגיע לבגרות הזו, קשה להכתיב לו בגרות! אפשר לאפשר לו בגרות, לתת לו רמזים אבל אם אומרים לו זאת בפרוש, אז מאבדים את הערך של היוזמה האנושית ואחריותו בדבר!!

אדם לא יכול להנחות את הפסיכולוג שלו ולהגיד לו הנה הדיאגנוזה! הפסיכולוג חייב להיות בלתי תלוי, ממש מחוץ להשפעת הנודר כדי שיוכל לעזור לו!!

החכמים שמים לב שלא כתוב במפורש בתורה דיני "התרת נדירם". היא מפרטת דיני "הפרת נדירים" (על ידי הבעל או האב) אבל היא לא אומרת מילה על האפשרות שיחיד מומחה יתיר נדר חברו. כל הדינים אנו לומדים מרמזים (למשל הפסוק הראשון שפרשנו אותו לעיל, לגבי ראשי המטות) "דיני התרת נדרים פורחים באוויר".

זה העניין של התרת הנדרים תלוי …..בבני האדם ולא בתורה עצמה!!

כמו שה' רק רמז למשה שהוא זקוק להתרת נדרים במעשה העגל, כך התורה רק מרמזת לנו את דיני התרת נדרים. מתוך אותם הסיבות: רמזים בלבד כי אם נקבל צו , זה יבטל לגמרי האחריות שלנו!!

 

זה מסביר אולי שפרשת נדרים נמצאת דווקא כאן, בסוף ספר במדבר:

עוד מעט נתחיל עם התורה שבעל פה של ספר דברים. ספר הבגרות של משה. ספר המנחה כל אדם להתבגר ולהחיות את התורה שבעל פה.

המצווה האחרונה לפני שלב זה מכינה אותנו לבגרות הזו.

ה' מצווה שנדבר. דיבור אחראי. זה הדבר אשר ציווה ה'. לפני הכניסה לארץ, יש להיות בוגרים. משה עובר השלב הזה וזה מאפשר לו לכתוב ספר דברים.

(שתי הסיבות הקלאסיות שמסבירות הימצאות דיני נדרים כאן הם:

  1. שבפרשה הקודמת כתוב , בקרבנות: "לבד מנדרכם ונדבותיכם.."- בא הכתוב להסביר מה הם הנדרים.
  2. הפרשה הבאה מדברת על בני גד ובני ראובן שחייבים ללכת למלחמה עם אחיהם כדי לזכות בארץ. הם צריכים לנדור שהם אכן יקיימו הבטחתם. כל מוצא שפתם בהתחייבות חשובה כנדר.)

 

למה משה כעס על העם כשהחיו נשי מדיין?

העם עשה תשובה על הזנות אחרי בנות מדיין. אבל התשובה היא רק על המעשים שלהם. לא על ההרהורים.

לפי משה, יש ספק רב אם לא חמלו על הנשים בגלל שהם חשקו בהן, בהמשך למה שקרה בעבר. לכן, הוא לא קיבל את טענותיהם וציווה להרוג כל הנשים הראויות לשכב איתן.

 

נחלת הארץ

"אין תורה כתורת ארץ ישראל" אומר המו"ש. ואי אפשר לעבוד את ה' רק בארץ ישראל. "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים". ארץ סיחון ועוג הם חוץ לארץ .ובני גד ובני ראובן רצו להתיישב שם רק בגלל המקנה ולא בשביל ה"אחוזת נחלה". משה לא הבין האם זה לשם שמים ופחד ששם לא יהיו בארץ כנען. רק ה' יכל לדעת זאת ולכן הוא אומר להם "והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה "לפני ה'""! ה' ישפוט!

 

לכל שבט יש תפילה

כל שבט יש לו נוסח תפילה משלו. (לפי צירוף האותיות של שם ה' בשמו)! עד כדי כך היה שוני בניהם. ועד כדי כך יש חשיבות ברוחב האפשרויות בעם ישראל.

 

כוח לסטרא אחרא

לפי ההלכה,יש לקרוא "שני מקרא ואחד תרגום". פסוק בעברית פעמיים והתרגום שלו בארמית פעם אחת.

אבל מה לעשות בפסוקים שכוללים רק שמות של מקומות (שהתרגום שלהם זהה לפסוק בעברית)? כמו "עטרות ודיבון..". ההלכה מבקשת גם בפסוקים האלה, בעצם לקרוא אותם שלוש פעמים! למה.

כי התרגום הוא מבחינת "אחוריים" של התורה.

"ולכן, צריך אדם לקרוא פעם שלישית התרגום כדי לתת חיות לסטרא האחרא (!!!), שיהיה יונק מעט מסטרא דקדושא כדי שלא יקטרג" (ציטוט מהמאור ושמש)

זה מזכיר השעיר לעזאזל!

העולם זקוק גם לרוע ולמזיקים וליצר הרע. ויש לתת להם קצת כוח!

 

 

מסעי מוש

בע"ה כ תמוז התשעו

מישל בן שושן

 

מסעי מוש

 

לצבאותם

לפעמים כתוב "בצבאותם", לפעמים "לצבאותם" ולפעמים "על צבאותם"

מדובר על שלושה מצבים

  • "לצבאותם"= הם מרגישים בהתחלת הדרך "לקראת". זה המצב ביציאת מצרים, כשהם עדיין בתחילת הדרך , בתשוקה להתקדם האלאה.
  • "בצבאותם= כשהם כבר רכשו הרבה מדרגות בדרך. הם בתוך התהליך.
  • "על צבאותם"= כשהם בסוף התהליך,אפילו למעלה מהמלאכים.

 

מסעות

כל התחנות של המסע, מתפרשים על ידי המו"ש כדרגות התקדמות בעולם הרוחני והמוסרי.

  • רפידים= ריפוי הידיים (עדיין מרגישים עבדים, פאסיביים.)
  • מדבר סיני= קבלת התורה
  • קברות התאווה= רכשו האפשרות להתגבר על התאוות
  • חצרות= ההליכה בעולם החיצון, ולא להישאר בפחד מהתאוות כל החיים
  • רתמה= לעבוד ה' לא רק ביראה אלה באהבה כגחלי רתמים
  • רימון פרץ= הוא כבר יכול ללמוד מכל דבר בעולם החיצון. כמו ר' מאיר שמצא רימון ,אכל תוכו וקליפתו זרק.
  • לבנה= מגיע למדרגת הלבנונית עליונה ומשם ממשיך חסדים לכל ישראל.
  • רסה= עד שהוא ממשיך עשר הוויות של שם ה' (26X10=260=רס)
  • קהלתה=המדרגה העליונה ביותר כי הם מושכים הטובות לכלל עם ישראל כל הקהל.

 

אלה מסעי-ואלה מסעיהם

יש שני פסוקים, הראשון מתחיל ו"אלה מסעי בני ישראל" והשני "ואלה מסעיהם.."

"אלה"- פוסל הראשונים. יש להתנתק מהרע לפני שניגשים אל תהליך הטוב

אבל אחרי המסעות, יש להתחבר בחזרה אל כל העולם:

"ואלה" מוסיף על הראשונים

"מסעי"= מלשון "סיעה" =חבורה. התהליך של התקרבות אל ה' עובר דרך ההתקרבות אל שאר העם, במיוחד כשהולכים אל הצדיק (הרי המאור ושמש הוא צדיק, ה"רבי" שרואה בהתקהלות אליו של החסידים מהלך מבורך וחיוני להשגת התקרבות אל ה'!!)

 

 

ויכתוב משה את מוצאיהם

בהתחלה, הם יצאו על הדרכתם של משה ואהרון, לכן כתוב שמשה כתב את מוצאיהם, לקראת מסעיהם.

אבל אחר כך, כתוב "ואלה מסעיהם למוצאיהם" בלי משה! כבוגרים שנוסעים ומתחברים שוב למוצאיהם.

 

הגורל

ההתנחלות של חבלי הארץ, היתה תלויה ביכולת של כל שבט להתמודד עם הבעיות המיוחדת של החלק המסויים של ארץ כנען. היו צריכים "לשבור הקליפות" המיוחדות של כל חבל ארץ.

לכן, מלבד הקריטריון של המיעוט או ריבוי האוכלוסין, היה שיקול גם ליכולות הרוחניות של כל אחד.

לכן היה צריך גורל: כי רק ה' היה יודע איזה נחלה מתאימה לאיזה שבט ובגורל התערב ה'.

 

 

גבולות הארץ

מתחילה התורה בגבול הדרומי ואחר כך עולה למערב ואחר כך לצפון ואחר כך למזרח.

  • הדרום= מידת החסד (זה הצד הימני של המפה בראיית התורה, הדרום. זה החלק של אברהם אבינו, בעל החסד. כשהוא הלך נגבה, זה אומר שהוא השקיע במידה הזו.)
  • המערב= הדינים הקלים (הרפים). מתוך החסד, יש להכניע את הדינים והקטרוגים הקטנים. ואז נכללים הגבורות(מערב) בחסדים (דרום)
  • צפון= הדינים הקשים. גבורות של יצחק. לא לפנות אליהם ישירות אלא בהדרגה ,דרך המערב, הדינים הרפים.
  • מזרח= איך מתגברים על הדינים הקשים האלה? על ידי העלאתם לשורשם במזרח. כלומר, מקבלים יותר טוב הדינים כשמבינים שבעצם, בשורשם, הם לטובה. והמזרח הוא הקדם, הוא ההתחלה, השורש של הכל. משם באו אבותינו, מקדם. ואז שוב יורדות ההשפעות הטובות על ישראל בדרום.

 

כלב ואלדד

במינוי הנשיאים שיובילו את העם בארץ, שני נשיאים לא מקבלים את התואר "נשיא" והם כלב בן יפונה ואלידד.

"אלידד" הוא אלדד (מאלדד ומידד)

שניהם, פנחס ואלדד, וויתרו בענווה על התואר הנשיאות. וזו גדולתם והם נבחרו, גם בזכות חוסר הגאווה וההתנשאות שלהם. לכן, חוסר התואר כאן הוא מחמאה עבורם ולא בזיון

 

מגרשי הערים

אלה הערים אשר נתנו ללווים.

"מגרש" מלשון לגרש! כי הלווים פעלו "לגרש הקליפות". ואכן, ערי הלווים שימשו כמקומות של חינוך ומוסר. לכן, שם היו בורחים הרוצחים בשגגה: כדי לקבל מהלויים חינוך מחודש כי הם התדרדרו , בלי לשים לב למצב של הריגה בשגגה. כי עברה גוררת עבירה. ואפילו אם הם לא רצחו בזדון, העובדה שהם הגיעו למצב זה מראה שיש בהם פגם מוסתר שיש לטפל בו.

 

שש ערי מקלט

כי יש שש מידות שמתוכם יש לעבוד את ה' (שש הספירות חגת נהי) וכל עיר מקלט שימשה כתיקון למידה אחת.

בנוסף, היו גם מ"ב ערים, כמניין שם מ"ב (12 צירופי שמות ה')

 

את אדוני ציווה ה'

כשראשי האבות נגשו אל משה הם אומרים לו משפט מוזר :"את אדוני ציווה ה'.." כאילו הם אומרים שמשה הוא זה שהכריח את ה' לעשות כרצון בנות צלפחד!!

 

בנות צלפחד

שמותיהם מראות את צדקתן:

  • מחלה= שנמחלים לה עוונותיה
  • תרצה= שהוא מרצה לפנייה
  • חגלה= חג לה'
  • מלכה= מלכות שמים
  • נעה= שמסתלק ונועה בנות צלפחד ממנו.

פנחס מוש

בע"ה יד תמוז התשעו

מישל בן שושן

 

פנחס מוש

 

בנות צלפחד

"ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן משנה ..בן יוסף"

למה הפסוק מייחס אותן ליוסף? אנו כבר יודעים שמנשה הוא בנו של יוסף וגם מכירים את גלעד בן מכיר!?

לפי המאור ושמש, הן דאגו לעניין אחר מאשר רק נחלה בשם אביהם. הן דאגו שבאחרית הימים, משיח בן יוסף לא ימות לפני בוא משיח בן דוד!!! על מה מדובר?

יש כמה נבואות (בן השאר יחזקאל) שמדברים על שני שלבים בגאולה האחרונה של עם ישראל

  1. משיח בן יוסף: שלב של בניין המסגרות החומריות של יישוב עם ישראל בארץ ישראל. החזרת המלכות (השלטון), יישוב הארץ וחזרת הגולים לארצם.
  2. משיח בן דוד: הכנסת תוכן רוחני למפעל הזה.

החכמים בקשו מעם ישראל להתפלל , כל הזמן, כדי שבאחרית הימים, משיח בן יוסף לא ייהרג טרם בוא משיח בן דוד!! הפרט הזה נתון בידי בני ישראל ולהם האחריות על הדבר הזה.

 

פוסט ציונות

רוח הציונות מתחילה היום להתפוגג בליבם של הרבה ישראלים. יש הרגשה כאילו תמה התקופה של משיח בן יוסף. עדיין לא הגיע זמן משיח בן דוד. ונראה לי שיש סכנה שתיווצר תקופת ביניים ריקה מכל רוח משותפת בין כל האוכלוסייה בישראל.

בהקמת המדינה, כולם ידעו למה הם כאן וכולם השתתפו בלב שלם בבניין הארץ ובמלחמות. אבל, עכשיו שהמדינה נראית כבר בנויה, חלק גדול מהנוער החילוני איננו מוצא עניין בהמשך המפעל הזה. מה שחשוב היום יותר, זה לחיות טוב במדינה נורמאלית עם מחיר קוטג' נמוך ותנאי ביטחון נורמאליים. הנוער הזה איבד כל חזון. אין יותר תוכן משמעותי להמשך החיים בארץ.

מנגד, ל"דתיים" הציונים, מרגישים שהמטרה היא ההתיישבות ונלחמים עבור אחיזה בכל השטחים. אבל החזון הזה נראה "סקטוריאלי" ולא קונה לצידו את כל חלקי העם.

החרדים, שלא ראו בציונות שום ערך, מחכים ש"המשיח יבוא" ולא מנסים לחבר את שאר חלקי האוכלוסייה לאמונתם. להיפך, בהתנהגותם (הסקטוריאלית, ההתנהגותית, הסירוב לשרת בצה"ל, הסירוב להרגיש חלק מההוויה הישראלית), הם דוחים הרבה אזרחים אחרים.

כך שנראה לי, אין עדיין "חזון" משותף, חדש, רוחני, שיכול לשחוף אחריו את היושבים בציון. כלומר, משיח בן דוד עדיין לא הגיע!!

הסכנה שחזו, כנראה חכמנו (והמאור ושמש בניהם) היא שרוח הציונות לא תפגוש את רוח משיח בן דוד שטרם הגיע. הם תיארו זאת ב"מותו של משיח בן יוסף טרם בוא משיח בן דוד). למה זה חמור? כי לא נאחד, סוף סוף, את שני חלקי העם, את יוסף ואת יהודה לעץ אחד. יש סכנה אם משיח בן יוסף ימות לפני בוא משיח בן יהודה.

החלק של העם הוא להתפלל ולפעול כדי שזה לא יקרה. יש להמשיך את רוח הציונות ויש לתת לרוח משיח בן יהודה להופיע.

 

משיח בן יהודה

נראה לי שאנו צריכים להיות מוכנים להיות "מופתעים" על ידי משיח בן יהודה.

להאמין ש"המשיח יבוא", זה להיות מוכן להפתעות!!

כשכל אחד חושב שהמשיח יהיה הרבי שלו או שיקרה מה שהוא חושב צריך להיות, זה אומר שאף אחד איננו עדיין מוכן לקבל את פני המשיח! כי אם המשיח עדיין לא הגיע, זה אומר שכל הדוגמאות , הדמויות, הפרדיגמות,שאנו כבר מכירים, זה עדיין לא המשיח!

נזכור שההתחלה של הגאולה שחווינו במאה השנים האחרונות, הפתיעה לגמרי את כל התחזיות והפרדיגמות שהיו ליהודים. עד כדי כך שאפילו אחרי שמשיח בן יוסף כבר הגיע, הרבה יהודים לא מאמינים שזה אכן קרה!!

רק הגדולים ביותר מתוך עמנו, הבינו שהקמת המדינה היא משיח בן יוסף. אפילו אם זה לא היה "כשר" במושגים של הגלות, אפילו אם זה לא היה זהה לחלומות הדתיים, זה קרה!! וזה הפתיע את כולם!

כמו כן, נראה לי שכולנו חייבים להיות מוכנים להרבה הפתעות לגבי משיח בן יהודה.

ההפתעה תהיה גדולה כי זה יבוא מצד שאנו לא צופים וזה יהיה בצורה שאין לנו מושג היום.

לכן, נראה לי, הרמב"ם, מתאר המשיח כתהליך שאנו נתוודע אליו רק בדיעבד. כשזה כבר יצליח! אחרי שרוב חלקי העם ייסחפו אחרי תוכן רוחני הקשור למסורת, אבל שיהיה בלבוש חדש לגמרי.

"אני מאמין בביאת המשיח". אנו מכריזים כל יום. אבל נראה לי שהמוכנות היא להפתעה שתהיה! וזה לא יהיה רחוק מ"אונס" עבור כל אלה שיש להם בראש תרחיש כבר מוכתב וברור, שנעתק מחלומות העבר.

לא לחינם מדובר ב"ביאה".!

 

פמיניזם

מעניין מאוד שהדאגה לחיבור בין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, באה דווקא מנשים, בנו צלפחד! התעוררות הפמיניזם, התעוררות הנשים ללימוד תורה ולרצון להשתתף בהחלטות ובעשייה התורנית גוברת דווקא בעידן שבו רוח הציונות נחלשת ונדרשת חשיבה מחודשת לגבי רוחניות חדשה המבוססת על המסורת.

בנות צלפחד יוזמות. הן מבטאות תשוקה לארץ ישראל. אכפת להם מהמסורת ואיכפת להם להציב אתגרים להנהגה הישנה. בזכותן התחדשו הלכות. בזכותן אולי משה מערב את האלוהים בשאלת החיבור בין המצוי והרצוי.

האם משיח בן דוד יתקרב בזכותן של הנשים גם היום?

בנות צלפחד דאגו שמשיח בן יוסף לא ימות לפני בוא משיח בן דוד.

"אבינו מת במדבר" אומר המאור ושמש, מדובר על יוסף שאחיו רצו להרוג אותו בגלל דיבוריו

 

 

משפטן

"ויבא משה את משפטן לפני ה'". למה הנון במשפטן גדולה? כאילו הרגיש שיש חוסר מהותי בדאגה לחיבור בין שני המשיחים. נון שערי בינה חסר. האות הגדולה דומה לאות עם נקודה מעליה. היא מסמלת החוסר.

נזכור שמשה לקח איתו את ארונו של יוסף ביציאת מצרים. הוא אחראי על יוסף. הוא חייב לזכור את יוסף. משה ייתן התורה, הרוחניות. אבל הוא חייב לדאוג גם לפן השני: הפן הפיזי. יוסף דאג שלכולם יהיה אוכל. שלכולם יהיה ביטחון כלכלי. הוא דאג לאחדות האחים. הוא דאג שיהיה להם ארץ גושן לגור ביחד. משיח בן יוסף הוא זה שידאג לאחדות, לארץ, למדינה, למלכות, לביטחון, לכלכלה.

משה ,רבנו, נותן התורה, דאג שתהיה לנו תורה, דרך, תוכן רוחני, חוקים וחזון.

כשבנות צלפחד באים אל משה לספר לו על יוסף, זה מדבר אליו מאוד.

המאור ושמש אומר שמשה היה בעד טענותיהן. אבל הוא לא ידע איך להגשים את הפטרון. ולכן הוא מסר הבעיה לאלוהים.

 

משפטם

בפרשת הקרבנות, פעמיים בלבד כתובה המילה  "כמשפטם". בכל מוספי החגים, תמיד כתוב "כמשפט" חוץ משני מועדים:

  • ראש השנה
  • שמיני עצרת

בין שני התאריכים האלה, יש 21 ימים.

בימים האלה, אנו מתפללים לישועה ולנחמה . יש סליחות, שופר עד להושענא רבא (ערב שמיני עצרת).

התקופה הזו היא התקופה הגלויה , שבה בני ישראל מנסים להתערב כדי להביא גאולה לעולם.

המאור ושמש שם לב שיש גם כן 21 ימים בין 17 בתמוז לתשעה באב.

בתקופה הזו, עם ישראל נמצא במצב של יראה, מנסה לעבור התקופה בלי פגע. כאילו הוא היה מעדיף שהתקופה הזו תעבור מהר! אבל בתקופה הזו, הגאולה השלמה עושה את דרכה בסתר. וכדי שזה יצליח, מתבקשים היהודים לעבור אותה בשקט ובסתר.עד 9באב שעתיד להיות מועד הגאולה השלמה ולחג גדול.

המאור ושמש מתאר את שתי התקופות האלה:

בין ראש השנה לשמיני עצרת= העבודה הגלויה עבור הגאולה

בין המצרים= העבודה הנסתרת עבור הגאולה.

שתי התקופות, בעלות 21 ימים, מקבילות אחת לשנייה, אחת בסתר ואחת גלויה!

 

נראה לי מעניין שבאותה הפרשה, שני נושאים, לכאורה רחוקים זה מהזה  (קרבנות החג ובנות צלפחד), קשורים על ידי מילה סמלית אחת : משפטן ומשפטם!! כאילו שניהם עוסקים באותו העניין: ההכנה לגאולה!

כמו שנאמר: "ציון במשפט תפדה"!!

פנחס וברית המילה

המו"ש טוען שהסדר באותיות חשוב. במיוחד כשמדובר באותן האותיות. למשל, האותיות חותם:

-פנחס "השיב את חמתי מעל בני ישראל"

-פנחס יהיה נוכח בכל ברית מילה, אות "חותמי".

פנחס הפך "חמתי" ל"חותמי", ברית המילה.

 

בן פוטי זה

רש"י מביא המדרש שאומר שבני ישראל התחילו להתקומם נגד פנחס כי הוא הרג נשיא שבט בישראל. הם אמרו שפנחס, בעצם הוא בכדו של יתרו שהיה עובד עבודה זרה!

המאור ושמש מסביר: כדי להכשיר מעשה של קנאי, יש תנאי חשוב: אסור שתהיה לו נגיעה אישית בעניין ואסור שיהיה לקנאי דחף טבעי רגשי של כעס ואלימות.

האם פנחס פעל משיקולים אישיים ובכעס טבעי בהמתי או שמה פעל רק "לשם שמים"?

הטענה שרוצה להרשיע את פנחס אומרת: אלעזר אבי פנחס התחתן עם בת יתרו. האם הם אנשים כשרים? האם הם לא פועלים משיקולים זרים, כך שפנחס הופע מהייחוס הרע הזה?

ה' עונה להם שלא. שאלעזר בדק את אשתו ואחיה של אשתו (שהיו כולם משרתים בלשכת הגזית(דברי הימים א ב נה- סנהדרין קד.) וגם יתרו: כולם עשו תשובה וכשרים הם.

בדיוק כמו שאהרון סבו בדק את אשתו אלישבע, את אחיה (נחשון) ואת אביה (עמינדב).

לכן, יחסו הכתוב לאהרון: כמו שאהרון התחתן עם אישה כשרה, גם אלעזר התחתן עם אישה כשרה. ואין מה לחשוש מהייחוסים האלה.

 

בני גד..לצפון..לחגי..לשוני..

גד= מסמל את מעשה הצדקה. כי האותיות של שמו מורות על "ג" גומל חסדים ל"ד" לדלים. גד הוא גומל דלים.

לכן, בניו (צפון, חגי ושוני)מסמלים איך יש לקיים מצוות הצדקה:

צפון= מוצפן, מוצנע. יש לתת בצנעה

חגי= יש לתת בשמחה . כמו שמחת החג.

שוני= יש לתת ולחזור ולתת. לשנות המעשה ולא להסתפק בנתינה אחת.

דרך אגב, המו"ש נותן טעם למה לא מברכים על מצוות הצדקה? כי, לצערנו, רוב האנשים שנותנים צדקה, עושים זאת מאולצים ולא עושים זאת בשמחה. ומכיוון שאין ברכה של מצווה אלה על שמחת המצווה, לא מברכים!

 

המתים ירשו את החיים

החלוקה של הארץ צריכה להיות "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו". אם כן, יש לשים לב כמה ילדים יש לכל אחד ולתת להם נחלה מתאימה לפי גודלם. אבל לא מסתכלים כמה ילדים יש לבאי הארץ אלא עושים החשבון לפי אבותם שירדו למצרים!! כלומר, אם לשבט זה היו הרבה ילדים בתקופת מצרים, יש לתת לשבט שלו נחלה גדולה. ולא חשוב אם עכשיו, בביאה לארץ, התמעטו האוכלוסיה שלו!

כלומר, לוקחים בחשבון אלה שירדו למצרים כדי להנחיל את הארץ.

זה עושה קשר חזק בין בני השבטים שירדו למצרים, לגלות לאלה שנכנסים לארץ. אין לעשות נתק. אין להגיד, אלה היו בגלות, לא אכפת לנו מהם, מה שחשוב זה רק מי נכנס היום לארץ.

טעות זו נעשתה , למשל, בהתחלת הציונות כשרצו לבנות "ישראלי חדש" מנותק מ"היהודי הגלותי".

  • נראה לי שזו הסיבה שהתורה מונה כל הילדים שנולדו כבר לפני בואם למצרים (שבעים הנפשות שירדו) ולכל אחד היא נותן "שם משפחה" שיקבע את זהותם של כל הצאצאים אחריו.

לכן כתוב בכל אחד: "לצפון, משפחת הצפוני", "לשוני משפחת השוני", וכן לכל ה70~!!

 

האם הגלות היא בלתי נמנעת?

המו"ש טוען שלא. אפילו לגבי הטענה שיש "לקלוט בתוך עם ישראל את כל הניצוצות של כל העמים", הוא אומר שארץ ישראל משקה את כל הארצות שבעולם וכל הארצות שותות מתמצית ארץ ישראל. לכן, אם לא היו חוטאים, לא היו צריכים לגלות והיו מלקטים כל ניצוצות כל העמים, מתוך ארץ ישראל.

 

 

 

 

משה ויהושוע

המו"ש מזהיר אנשים גדולים שרוצים "לתת" הרבה מעצמם לאחרים, שלא יאבדו את נפשם במהלך הזה. הם לא צריכים לתת יותר ממה שניתן. יש לדאוג לעצמם! (כנראה, שבתור צדיק, החסידים שלו דרשו הרבה ממנו והוא הרגיש הסכנה שבתהליך הנתינה האין סופית. הוא יכול לאבדאת עצמו במהלך!)

לכן, ה' מבקש ממשה להעניק ליהושוע מה שהוא יכול, בלי לאבד את עצמו! "ונתת מהודך עליו" ולא כתוב "ונתת את כל הודך עליו"

 

משה דורש שה' ימנה איש אשר ידע לצאת ולבוא, ולהוציא ולהביא את העם

כלומר, איש שיודע להתעלות בעולם הרוחני מצד אחד. אבל שידע גם כן לרדת לעולם הגשמי.

שיידע להעלות את העם לעולמות רוחניים גבוהים אבל מצד שני שידע לרדת איתם לעניינים גשמיים קטנים.

יהושוע מתאים מאוד לתיאור הזה כי הוא גם ינק ממשה את תורתו וגם ידע להתחבר אל העם. הוא היה הירח מול משה השמש.

 

ייתכן שמשה חשש שפנחס יתפוס את השלטון! כי הוא איש קנאי, ואין הוא ראוי להיות המנהיג הכולל. כהן גדול כן אבל לא מלך!

 

 

 

 

 

בלק מוש

בע"ה חתמוז התשעו

מישל בן שושן

 

בלק מוש

 

יש שלוש מילים כדי לתאר הקללה:

 

  1. הקללה

הכי נפוצה, אבל לא בשימוש בפרשה שלנו. השורש , כנראה, בא מלשון "קל". המטרה היא להפוך את השני לאדם חסר חשיבות. "קל". שקוף. להסיר ממנו את הכבוד, את החשיבות העצמית בעיניו ובעיני הסובבים אותו.

  1. ארור

הפועל הוא "ארה". בלק משתמש בו הרבה. "לך נא ארה לי..". המאור ושמש נותן הסבר מפתיע לשורש המילה הזאת. הוא אומר שפירושו לשים הרבה אור. וזה דורש הסבר:

יש דברים חשובים מאוד שנמצאים בחושך, בסתר. אם מאירים אותם, הם פשוט מתים. הם קיימים רק במידה ומסתירים אותם. הדברים האלה הם הכי חשובים. הם המנוע של החיים, מקור הפריה, מקור הברכה. לא טוב להאיר כל דבר. יש דברים שהגילוי רע להם כי הם נפגעים מעצם הגילוי, הפרסום, הידיעה, הניתוח.

אחד מהדברים האלה הוא אחדות עם ישראל. זה דבר חשוב ביותר. אולי החשוב ביותר עבור עם ישראל. גם בני ישראל אינם מודעים אליו. בלעם רוצה לשים אור על הסוד הזה כדי לשרוף אותו.ה' משתמש בבלעם: אם כבר באת כדי לחשוף את הסוד של עם ישראל ולפגוע בו, אני אלווה אותך בסיפור, רק שהגילוי יעשה באופן כזה שיביא ברכה להם ולא קללה!

אני אנסה להשוות זאת לאדם שרוצה לפגוע בלב של אדם אחר. הוא לוקח חרב וחותך החזה כדי להגיע ללב. אז, מנתח בא וממשיך הפעולה, רק שהוא מבצע ניתוח מעקפים לטובת האדם הפגוע! לכתחילה, אין לגלות את האבר החיוני הזה, הלב. אם כבר פותחים אותו, אז שזה יהיה לטובה!

כך הסיפור של בלעם. הוא רצה לפגוע בלב ישראל (אחדותו) ומשם יצאו ההכרזות המפוארות ביותר על עם ישראל, שאפילו הם לא היו מודעים אליהם!

"גילוי עריות" חמור מאוד כי הוא מגלה את מה שחייב להיות בסתר. למה צריך להיות בסתר? כי האור רע לו. כי הוא חשוב מדי כדי לגלות אותו. כי הגילוי הורג את העיקר.

  1. קבה

בלעם משתמש במילה הזאת."קבה לי" המו"ש טוען שזה מלשון "קב", מידה. הפגיעה היא הרבה יותר חזקה, כש"מודדים" בן אדם. כשמכניסים את הערכים והמידות שלו בתוך "מידה". עם כמות מסויימת. הורגים את האפשרות לעוד. שמים עליו "עין הרע". הורגים האפשרות שיפרה וירבה. מגבילים היכולת האין סופית לכמות מסויימת.

 

בין המצרים

בסיפור של האתון, מלאך ה' מופיע "גדר מזה וגדר מזה". המו"ש מדבר על שני השמות של ה':

טדהד= שם מורכב מהאותיות שלפני שם ה'

כוזו= שם מורכב מהאותיות שלאחרי שם ה'.

בין שתי השמות האלה, שם ה'  אינו נקרא אבל הוא זה שנותן חיות והוויה לכל. אבל, כדי לשמור על השם, מדברים רק על השם לפני ועל השם אחרי. גדר מזה וגדר מזה. ובניהם, העיקר.

כלומר, הדבר העיקרי מכוסה, נסתר, כדי להגן עליו ולתת בו משמעות אין סופית. מה שאפשר לגלות זה הנגלה, החיצוניות שמגנה על הלב בפנים.

כמו כן, יש לנו בשנה שני תאריכים (17 בתמוז ו9 באב) שמגנים על התקופה הזו של "בין המצרים". כאילו יש בתקופה הזו, חולשה, אבל דברים עיקריים שמתרחשים בה. כדי להגן על התקופה הזו, מכניסים אותה לתוך דיני "אבלות", יראה, צער, כאילו רוצים להסיט את תשומת הלב מהעיקר. כדי שהעיקר יוכל להמשיך לפעום בתוכו. זו תקופה של גאולה עצומה, שתתגלה ב9באב, אבל, בנתיים, יש לכסות הכל, בן גדר לגדר, במצר, בין המצרים. שם, בלעם לא רואה מה שאתון רואה. בלעם רואה מה שמותר לראות, מה שניתן לראות, הגלוי. אבל כל זה הוא רק מסווה של הדברים האמיתיים שקוראים מתחת, מאחור.

המו"ש מציע , שלא לעסוק, בימי בין המצרים, בסודות התורה אלא בתורה הנגלית , הפשוטה , בהלכות פסוקות.

 

שוכן לשבטיו

בדרך כלל, מפרשים את המילים האלה של בלעם על ידי המדרש שאומר שפתחי האוהלים של ישראל לא היו מכוונים אחד כלפי השני. כדי לשמור על הצניעות והפרטיות של כל משפחה.

אבל נראה לי להציע פירוש שונה:

בלעם ראה שכל יהודי חושב משהו אחר! כל אחד גר באוהל אחר והפתח של האוהל איננו פונה לפתח האוהל השני. כי לכל אחד שבט, לכל אחד משפחה משלו, לכל אחד דעה ופרצוף שונים.

עבור בלעם, זו הזדמנות פז כדי לקלל אותם: הנה אין אחדות בעם ישראל! כל אחד שונה מחברו!

ואז, הפסוק ממשיך "ותנח עליו רוח אלוהים"

כאן ה' מתערב: זו בדיוק הנקודה החשובה: אחדות ישראל בנויה על ריבוי הדעות השונות. זו לא אחידות אלא אחדות והאחדות הזו גדולה מאין שיעור לאחידות! ה' מסביר לבלעם שאחדות ישראל קיימת מעבר למחלוקות האלה. למרות שבני ישראל לא תמיד מודעים לאחדות הזאת, היא קיימת בסתר.

 

אחיזת החיצונים

למה יש לכסות את הדברים החשובים ביותר? למה לשמור את העיקר בסתר? המקובלים תמיד עונים: כדי "שלא יגעו בהם החיצוניים". מי הם החיצונים?

נראה לי שהיום יש לנו דוגמה טובה למה שיכול להיות החיצונים:

בעולם שלנו, הכל חייב להיות גלוי. יש חובה לדעת הכל. ואכן, יש לנו כל האמצעים לדעת "הכל". אנו מתנהגים כאילו יש זכות בסיסית לכולם לדעת הכל על כולם.. זה נותן , למשל, לכלי התקשורת השונים דחיפה חזקה לנסות ולגלות ככל שאפשר דברים.

המדע מונע מהרצון לדעת עוד ועוד. וזה דבר מצוין

אבל, זה פלש לכל חלקי החיים האחרים. רוצים לדעת הכל על בני האדם. וזה , רוב הזמן, הורס לאנשים האלה את החיים! אנשים "מפורסמים" מותקפים מכל עבר כדי שיצלמו אותם, בני משפחתם, שידעו הכל על כל הפרטים האינטימיים שלהם.

הפנימיות, האנטומיות, הופכת לחיצונית! וזה הורס המון. צריך כוח על אנושי כדי לשמור על פרטיות, במיוחד כשממלאים תפקיד ציבורי .

האחיזה של החיצוניים היא מסוכנת מאוד. כאילו "הם" (החיצוניים) ניזונים מהכוח הנסתר של האחרים. יש להגן על הפרטיות, על הנסתר כדי שלא תהיה אחיזה בחיצוניים!!

 

המו"ש אומר שהמחשבה היא מבחינת "חושך". ולהאיר אותה, זה להרוג אותה! זו קללה עבורה! למה? כי המחשבה היא מקור החשיבה האין סופית. כל עוד לא יצאה מילה מהפה, המחשבה ממשיכה להיות חופשית לגמרי. מילה, מעשה, מתרגמים מחשבה באופן שאי אפשר לחזור בו! לכן, חשוב החופש של המחשבה כל עוד לא נאמר דבר או לא נעשה מעשה.

מהרגע שמדליקים זרקור על המחשבה, הורגים בה את הפוטנציאל האין סופי שבה!

לכן, חשוב שהמחשבה תמשיך לפעול בחושך, מאחורי הקלעים. היא מקור הפריון . ואין לגלות אותו לגמרי כמו שאסור לגלות ערווה.

 

 

קרח לעד6

בע"ה ל סיוון התשעו

מישל בן שושן

 

קרח לעד6

 

האם החלום של קורח התגשם?

 

קרח רצה לקחת את מקום אהרון ככהן גדול (לראייה, משה, אחרי שהוא שמע את כל הטענות של קרח- אפילו כל מה שלא כתוב בתורה, אומר לו "ובקשתם גם כהונה").

הוא גם רצה, כנראה, לקחת את מקומו של משה. ("ויקומו על משה ואהרון")

 

האם אנו מוצאים אדם שלא היה כוהן ושימש ככהן גדול, וגם כמנהיג הדור?

 

כן, ….שמואל הנביא!!

הוא היה בן אלקנה מארץ אפרים. יכול להיות משבט אפרים, או אולי משבט לוי שהיה מפוזר בכל הארץ. הרמז היחיד שיש בידנו זה פסוק מדברי הימים:

 

דברי הימים א פרק ו

 

(ז) בְּנֵי קְהָת עַמִּינָדָב בְּנוֹ קֹרַח בְּנוֹ אַסִּיר בְּנוֹ:

(ח) אֶלְקָנָה בְנוֹ וְאֶבְיָסָף בְּנוֹ וְאַסִּיר בְּנוֹ:

(ט) תַּחַת בְּנוֹ אוּרִיאֵל בְּנוֹ עֻזִּיָּה בְנוֹ וְשָׁאוּל בְּנוֹ:

(י) וּבְנֵי אֶלְקָנָה עֲמָשַׂי וַאֲחִימוֹת:

(יא) אֶלְקָנָה <בנו> בְּנֵי אֶלְקָנָה צוֹפַי בְּנוֹ וְנַחַת בְּנוֹ:

(יב) אֱלִיאָב בְּנוֹ יְרֹחָם בְּנוֹ אֶלְקָנָה בְנוֹ:

(יג) וּבְנֵי שְׁמוּאֵל הַבְּכֹר וַשְׁנִי וַאֲבִיָּה: ס

 

כאן, חסר הקשר בן שמואל ובין אלקנה! אבל זה דבר ידוע! בכל זאת מעניין ששמואל מגיע ברשימה בלי קשר הדוק לשושלת קרח!! כאילו מי שסידר הפסוקים לא רצה שזה יהיה רשום בהדיה. אבל בהמשך, הדברים ברורים מאוד:

 

(יח) וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים וּבְנֵיהֶם מִבְּנֵי הַקְּהָתִי הֵימָן הַמְשׁוֹרֵר בֶּן יוֹאֵל בֶּן שְׁמוּאֵל:

(יט) בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיאֵל בֶּן תּוֹחַ:

(כ) בֶּן <ציף> צוּף בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן מַחַת בֶּן עֲמָשָׂי:

(כא) בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יוֹאֵל בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן צְפַנְיָה:

(כב) בֶּן תַּחַת בֶּן אַסִּיר בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח:

(כג) בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל:

 

 

אם כן, שמואל הוא אכן מצאצאי קרח!. לוי שנהיה לכהן, אחרי עלי הכהן. שמואל לבש בגדי כהונה ושימש ככהן גם על ידי הקרבת קרבנות.

 

זה מזכיר מה שכתוב בתהילים פרק צט פסוק (ו)

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל יְקֹוָק וְהוּא יַעֲנֵם:

 

ומפרשים ששמואל שקול כנגד משה ואהרון ביחד!!

בדיוק מה שחיפש קרח!!!

 

בתורה כתוב ברמז שיש עתיד לטענת קרח:

"ובני קרח לא מתו"!!

 

אם כן, טענות קרח לא היו פסולות לגמרי. ייתכן שהוא לא צדק בזמנו או שהוא פעל בצורה לא נכונה. אבל אי אפשר להתעלם מהבעיה שלפנינו!!

חוקת מוש

בע"ה ל סיוון התשעו

מישל בן שושן

 

חקת מוש

 

זאת חוקת

"זאת" היא התורה שבעל פה (בניגוד למילה "זה" המצביע על התורה שבכתב).

המילה "חוקה" מזכירה חקיקה של אבן קשה. דבר המקובע, סופית. שאי אפשר לשנות אותו. דבר שיד האדם לא יכולה להשפיע עליו. חוק מאת האלוהים, שאסור להרהר אחריו. שאי אפשר להבין, למצוא טעם בו.

אם כן, יש לנו שני מילים הפוכות:

זאת (התורה שבעל פה- כולה שיח אנושי מחדש, מלא מחלוקות, תקנות לפי הצורך, המתהווה במשך הזמן)

חקה(התורה שבכתב- שאסור להחליף בה אות אחת. תורה מהשמיים. חקוקה באבן. הכל חייב להיות משוייך אליה)

 

הדואליות הזו, היא פרדוקס. מצד אחד דבר שבא מלמעלה, קבוע, אלוהי ומצד שני, תורה שכולה אנושית, מתהווה מלאת תהפוכות ופנים חדשות. איך יכולים לגור ביחד שני המושגים ההפוכים האלה?

 

נחשוב על אבן שחקוקה בצורה כזו שהיא מאפשרת למים לזרום בתוכה. אבן שנמצאת, לכתחילה בשפת מים ומונעת מהם להשתפך. והחקיקה של תעלה בתוך האבן, מאפשרת למים לזרום דרכה!

זה סמל החוקה שלנו! דבר קשה שמאפשר זרימת מים חיים!!

 

זה מפנה אותנו לשני מושגים נגדיים אחרים:

האדם נולד להיות חופשי. החופש , האחריות למעשיו, הבחירה והרצון שלו הם מעקרי כוונות הבורא. אם כן, היינו מצפים שהאדם יהיה באמת חופשי לגמרי. חופשי לבחור האם הוא רוצה שיעשו לו ברית מילה או לא. נחכה עד לגיר מבוגר! חופשי לבחור השם שלו. למה לכפות עליו שם? ניתן לו לגדול ולבחור לו שם. אולי לא נעשה ילדים בכלל כי אנו כופים עליהם להיוולד. מי יודע אם הם מבקשים זאת?

ככל שנחפש את החופש האבסולוטי, לא נמצא אותו בכלל!! היו אשליות של חופש במשך כל הדורות. חופש המבוסס על חופש. זה בלתי אפשרי וזה לא מצליח!!

 

מצד שני, אם האדם לא יכול להיות חפשי אולי כדאי שיהיה לגמרי עבד לחוקים נוקשים!. הרבה אנשים אוהבים שיגידו להם בדיוק מה לעשות ומה לחשוב. זה יכול להיות נוח מאוד. זה מבטל האחריות הכבדה ונהנים מההרגשה שאנו מתנהגים בדיוק כמו שצריך.אבל זו לא כוונת הבורא בבריאת האדם בצלמו.

 

אם כן, היהדות היא השילוב בין חוק כפוי וחופש. יתרה מזו, הכפייה של החוק, מטרתה הבלעדית הוא החופש האנושי!! "אל תקרה חרות אלה חירות". החוק, שנחקק באבנים, בא אך ורק כדי לתת מסגרת נוקשה שיש בה כדי לעורר את האדם לחופש!! מטרת כל התורה שבכתב היא היצירתיות של התורה שבעל פה!!

התורה שבכתב היא האבן הקשה

התורה שבעל פה הם המים החיים הזורמים בה. בלי אבן, המים מתפזרים לכל עבר. בלי מים, אין משמעות לאבן. האבן היא הכלי והמים המטרה.

 

המאור ושמש עושה עוד הקבלה:

הבורא שם חוקים נוקשים בטבע. החוקים האלה, הפיזיקה, המתמטיקה, הביולוגיה, הם חוקים בלתי משתנים. הם האבן הקשה, התורה שבכתב.

אבל, מייד אחרי בריאת האדם, הבורא מצווה לו ""מלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים.." הבריאה היא לרשות האדם. הוא צריך להשתלת על חוקי הטבע כדי ליצור דברים חדשים. הוא משתמש בחוק הכבדה כדי לבנות מחרשה. הוא לומד חוקי הבוטניקה כדי לזרוע זרעים,…כל מה שעושה האדם בעולם, היא התורה שבעל פה!!

 

יצא מן הכלל

אחד משלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהם הוא:

"היוצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא"

מצוות פרה אדומה יצאה מתוך כלל המצוות כדי ללמד לנו משהוא על כל המצוות כולן:

בכל מצווה יש צד של חוקה. צד שאנו לא נבין. צד שבא מהאלוהים ושאין לנו תפיסה בו. הפרה האדומה היא כולה מצווה בלתי מובנת ובלתי הגיונית. אבל כך כל המצוות של כל התורה!!זאת חוקת התורה!!

 

זאת חוקת התורה

עכשיו אנו יכולים להבין המילים האלה:

ה' אומר לנו שיש דברים רבים שאנו לא מבינים. יש "כפייה" בהרבה תחומים בחיים. גם בתורה וגם המצוות מלאי כפייה . כפה עלינו הר כגיגית. אבל, מטרת הכפייה הזו היא לעורר אותנו , לתת לנו מסגרת שדרכה אנו נפעיל את הבחירה, החופש היחסי , היוזמה, האחריות שלנו. זו מטרת התורה. כל מה שנגיד על הפרההאדומה, אפשר להגיד על כל הפרטים של התורה עצמה. כמו שהפרה האדומה מטהרת, כך כל השאר מטהר! כמו שהפרה היא בלתי מובנת ובכל זאת מטהרת, כך כל הכפיות והאי הבנות שיש בתורה ובמצוות, , מטרתן רק לטהר אותנו. לאפשר זרימת מים!

 

פרת משה

אומרים שכל הפרות בטלות חוץ מפרת משה רבנו. למה הפרה של משה היא העיקרית מכל הפרות שיבואו אחר כך? כי הפרה היא סמל לכל התורה כולה כמו שראינו לעיל!. והתורה היא תורת משה!!

 

אמירת הכהן

יש הרבה דברים שרק כהן יכול לעשות. כמו לברך את ישראל, להכריז על טומאת צרעת, .. למה לא לתת לתלמיד חכם לבצע דברים כאלה. במיוחד אם התלמיד חכם יותר בקי בהלכות צרעת למשל!

כמו כן, יש אנשים, צדיקים, שיכולים לעזור לאחרים על ידי ברכות, תפילות. אפילו אם הם לא "מבינים" בחכמת הפסיכולוגיה או בבעיות של האדם שמקבל ברכה. יש ל"צדיקים" האלה, יכולת (כמו זו של הכהן) לעשות דברים שההיגיון לא מסביר.

כמו כן, צריך לדעת שיש אנשים שהצדיק לא יכול לעזור להם. (כי הם לא משורש נשמתו) הם יכולים לפנות לצדיק אחר אולי. אבל הצדיק הזה, לא יכול כי אם ירד לעומק הבעיה שלהם, הוא עלול לשקוע בבעיה שלהם, זה יהיה מסוכן עבורו. לכן, יש לדעת מראש, ש"מטפל" לא יכול לטפל בכולם וכן מטופל לא יכול להיות מטופל אצל כל מטפל! (המאור ושמש, מדבר ארוכות על בעיות אלה שכנראה היו דאגותיו היום יומיות עם החסידים שלו)

 

חוקי הטבע והאדם

למרות קביעת חוקי הטבע, ה' נתן בידי האדם את היכולת לפעול בהם (זה כבר נאמר לעיל) אבל גם לשנות אותם, על ידי ההתנהגות שלו!! לפחות, זה נכון בכמה נושאים: כמו הגשם, היבול של הארץ.. ההתנהגות המוסרית של האדם והתפילות שלו, הזכויות שלו, יכולות לשנות דברים שהיו כבר מתוכננים בטבע!

כמו שכתוב בהרבה מקומות "אם שמוע תשמעו..ונתתי גשם בעיתו.." "ונתנה הארץ את יבולה…".

 

 

אדנות והויה

"לא כשאני נכתב אני נקרא" (פסחים נ.)

אכן, מבחינה הלכתית, אנו מבטאים את שם ה' על ידי כינוי האדנות , למרות שהוא כתוב בהוויה. היינו יכולים לא לקרוא אותו בכלל! אלא שחייבים אנו לקרוא אותו באדנות, כדי לעשות איחוד בין שני הכינויים

הכינוי של האדנות= מה שנגלה לעיין. אנו רואים את העולם וחושבים על מי שברא אותו. זה הצד הנגלה של ה'.

כינוי ההוויה= איך הוא הווה. זה, נשאר עבורנו נסתר לגמרי.

כלומר, יש חלק נגלה וחלק נסתר בהשגתנו את האלוהות. כל מצווה וכל לימוד אמורים להכריז על האיחוד בין הנגלה והנסתרת, לכן, הרבה קהילות אומרים "לשם ייחוד.." לפני לימוד או קיום מצווה.

כמו כן, יש לחבר את "זאת" עם "חוקת" התורה! התורה שבכתב עם התורה שבעל פה.

 

 

לאמור

המילה "לאמור" היא המצווה של התורה שבעל פה. כלומר, ה' אומר למשה דבר והוא מצווה לו להתחיל בתהליך התורה שבעל פה עם ישראל. כלומר, לתת לעם ישראל חשק, לעורר אותם להפעיל את התורה שבעל פה מיד, כשמקבלים את התורה שבכתב.

 

 

 

 

גדולת הנביאים

"אמר רבי יודן: גדול כוחם של נביאים שמדמים דמות גבורה של מעלה לצורת אדם"

נראה לע"ד לפרש אמרה זו כך:

כשמשווים תופעות אלוהיות בדמות בני אדם, יש לנו הרגשה כאילו אנו מצמצמים ומעוותים את האמת העליונה. יותר מכך, אפשר להאשים אותנו ב"אנתרופומורפיזם" האנשה. כשבזוהר, מדברים על אלוהות על ידי תיאור אברי גוף אדם, חושבים על אבק עבודה זרה.

אבל, האמת שונה: גדולים אלה שמצליחים לתרגם מושגים עליונים בלשון בני אדם!

הפילוסופים, למשל, מדברים בשפה בלתי מובנת לבני אדם הרגילים. זה חבל כי חוכמות שלמות לא באות לידי הכרה על ידי רוב בני האדם. אם אדם מצליח לפשט את הדברים עד שיהיו מובנים לפשוטי העם, זו גדולה עצומה ולא פחיתות.

כך, נראה לי, הנביאים והחכמים המתרגמים מושגים עליונים בלשון בני אדם: גדולתם בהנגשה של המושגים לכל.

 

רחוקה ממני

שלמה המלך אמר על הפרה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"

המאור ושמש מציע דרש מעניין: הפרה מסמלת התשובה האולטימטיבית. הטהרה הגמורה. אחרית הימים. שלמה הבין שעוד לא הגיע הזמן! ההיסטוריה והתהליך עוד ארוכים! "והיא (הגאולה השלמה) רחוקה ממני!!"

 

הסלע

לדעת המו"ש, בני ישראל בקשו ממשה שיוציא להם מים מהסלע של מרים. משה סירב, הוא רצה להוציא מים מסלע אחר. כלומר, בזכות עצמו ולא בזכות מרים

הוא רצה שכל צדיק יוכל להביא מים מזכות עצמו, משער חדש. והם רצו שזה יהיה אותו הסלע , כמו שהיו רגילים. משה רצה לפתוח אפשרות להבא, שיהיה אפשר להביא מים, באופן ניסי, כל הזמן, על ידי צדיקים אחרים. כמו שצנצנת המן המונחת במקדש יכולה להבטיח אוכל לעם ישראל במשך הדורות

משה טען שהוא איננו מאותו השורש של מרים! ולכן סירב לבקשת העם וזו, לעת המו"ש טעותו.

(אני מודה שלא הבנתי פירוש זה)!

 

 

 

 

 

אריכות גלות אדום

שואל המו"ש למה גלות אדום ארוכה יותר מהגלויות האחרות? והוא מצא סיבה בפרשה שלנו:

גלות מצרים: אברהם ושרה ירדו למצרים וקרה להם שם, בערך מה שיקרה לעם ישראל במצרים אחר כך. כלומר, הם הכניסו בזהות היהודית ההתמודדות עם תרבות מצריים. לכן, כדי להוציא ממצרים את הניצוצות , זקוקים ישראל לעבודה מועטה בלבד. ובאמת, אחרי 210 שנה, הצליחו להוציא ממצרים את כל מה שהיו צריכים להוציא.

גלות בבל: אבותינו באו מבבל. אברהם, האמהות, כולם באו מתרבות בבלית. לכן, בזהות היהודית, נכנסה כבר ההתמודדות עם תרבות זו. ולכן, גלות בבל לא האריכה יותר מ70 שנה בלבד.

גלות יוון: היא התרחשה בארץ ישראל. שם היינו בבית, ויכולנו להתמודד בקלות עם תרבות יוון ולקלות ממנה את הניצוצות הדרושים בקלות יחסית

גלות אדום: אבל , עם עשיו, יעקב לא התמודד. הוא ברח מעשיו ולא הסכים לחזור איתו לשעיר, אחרי שחזר מלבן. למרות שעשיו הציע לו שותפות , יעקב בחר להיפרד לגמרי מעשיו. גם דינה ביתו לא רצה לתת לו. גם רבקה וגם יצחק חשבו כך והפרידו ביניהם. לכן, אין בזהות ישראל, התמודדות עם אדום, ולכן קשה מאוד וארוכה מאוד גלות אדום כי אין בזהות שלנו ובהיסטוריה הקדומה שלנו שום התמודדות עם אדום.

זו הסיבה שמשה רצה להקל עלינו ולעבור דרך ארץ אדום בכניסה לארץ. זו הסיבה שהוא מספר למלך אדום את הסיפור של ההיפרדות מיעקב והשהות במצרים. הוא מנסה להתנצל על הזמן הרב שעבר בין הבטחת יעקב (אני אתנהלה לאיטי, עד אשר אבוא אל אדוני שעירה) למימושה עכשיו.

אבל אדום סרב לגמרי ולא נתן לישראל לעבור בגבולו. משה נכשל בניסיונו לקצר את גלות אדום!!

 

 

 

 

 

 

 

נחש הנחושת

הנחושת היא המתכת של יעקב אבינו. (אברהם הזהב, יצחק הכסף ויעקב הנחושת) יעקב אומר "ניחשתי ויברכני ה'". ניחשתי מלשון נחושת.

יעקב הוא הבריח התיכון שמחבר את המידות על ידי התפארת.

מידת התפארת היא מידת האיזון, החיבור.

לכן, הרפואה מתחוללת כשיש איזונים בגוף

ול"רפואה" יש את האותיות של ה"תפארת" של יעקב.

יעקב הוא המחבר.

אדם הראשון היה החיבור הטבעי כי הוא כלל את כל האנושות בתוכו

משה רבנו כולל את כל נשמות ישראל מבחינת התורה

לכן, החכמים מקשרים תמיד בין

אדם הראשון-יעקב – ומשה

מי שיכול לרפא, הוא זה שיכול לחבר, למצוא איזון, לעשות שלום בין קצוות. למצוא לכל אדם את מקומו ולכל דבר את מקומו בתוך האדם.

נחש נחושת מסמל את הרפואה כי הוא מסמל את העבודה של יעקב לאחד את המידות ושל משה שמאחד את כלל ישראל.

 

 

את והב בסופה

"על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה.."

"על כן" מורה על העניין שלמעלה, את הכאת הסלע על ידי משה!

"אלמלא לא הכה משה את הסלע לא היה מחלוקת ופלוגתות בין התנאים ואמוראים" (תיקוני זוהר מד.)

אלמלא משה הכה בסלע, כולם היו מיד מגלים האמת!!!

הכאת הסלע יצרה "מלחמות ה'" מחלוקות בין חכמים בתורה שבעל פה!!!

אבל, בסופו של דיון, האהבה חוזרת בין בעלי המחלוקת :את והב (אהבה) בסופה (בסוף המחלוקת)!

 

פרפראות:

הכאת הסלע פעמיים:

הכאת הסלע= להפוך אותו לחלקים

ס= 60

סל=90

סלע=160

סה"כ= 310  (שי)

פעמיים (X2)= 620  (כתר)

ה (של הסלע)  פעמיים= 10

סה"כ= 630

 

הריבוי מסומל תמיד על ידי הכפלה לשבע                                     !

מים= 90

מים רבים (X7)= 630

 

הכאת הסלע פעמיים מוציאה מים רבים!