קרח מוש

בע"ה כג סיוון התשעו

מישל בן שושן

 

קרח מוש

 

מה רוצה קורח?

הוא רוצה, לפי המאור ושמש, שהעולם יתנהג לפי מידת הדין.

תפקיד עם ישראל הוא להראות שאיחוד המידות אפשרי. הוא למד לחבר בין החסד והדין. אבל יש עקרון בחיבור הזה בין החסד והדין: החסד צריך לשלוט בדין.ולא להיפך. הדין הוא האמצעי. החסד הוא המטרה.

קרח הוא בן לוי. ובתור לוי, הוא מבצע את תפקידו במידת הדין. אבל הוא לא טוען שאפשר לנהל הכל על ידי מידת הדין. למשל, הוא חושב שיש תשובה לכל בעיה. הוא מסכים שיש בעיות מורכבות שאי אפשר להעלים בהרף עין. עבורו, הכל פתיר. הכל לוגי. הכל צריך להתנהל ביעילות , בהיגיון, באופן מסודר וסיסטמתי. אין מקום לדמדומים, אין מקום לספקות, אין מקום לבעיות בלי פתורות. הכל צריך להתנהל לפי הדין. מי שלא עומד בקריטריונים, פשוט מסלקים אותו.החיים אכזרים אבל אלה החיים. יש חוקים ותו לא.

 

למה יעקב לא רצה להימנות כסבא רבא של קרח?

"קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" ולא כתוב "בן יעקב"!. זו השאלה של רש"י! (האמת, שלא ציפינו שיכתבו לנו את כל השושלת שלו! אף פעם לא עולים גבוה בשושלת!). ואז רש"י מביא מדרש שטוען שיעקב התפלל שלא ייזכר כסבא רבא של קרח. זה מוזר. האם הוא פחד שזה "ילכלך" את שמו הטוב?

כנראה שזו לא הבעיה. ה"מאור ושמש" מסביר:

אברהם ייסד מידת החסד. יצחק מידת הדין ויעקב פועל כדי לאחד את שתי המידות ההפוכות האלה. אבל תנאי הוא שמידת החסד תהיה שולטת על מידת הדין. (בלשון הזוהר, החסד הוא בימין והגבורה בשמאל. ותמיד הימין שולט על השמאל). קרח רצה, לפי הזוהר לשים את הדין בימין!

אם קרח מצליח, יעקב לא יכול לעשות את המלאכה של האיחוד!!

כלומר, הצלחת יעקב היא כרוכה בכישלון קרח!! ולהיפך!! לכן המדרש מספר לנו על התפילה הזו של יעקב: אל תקשרו את שמי עם קרח! כי זה יעקב את העבודה שלי!! יעקב חייב לשים החסד בימין כדי לעשות ייחוד.

 

טלית תכלת

המדרש, רוצה להסביר לנו מה היא טענת קרח. הוא מספר שקרח התעטף בטלית שכולה תכלת והלך לשאול את משה האם בכל זאת יש לשים פיל תכלת בציצית?. ומשה ענה לו שכן. וקרח התלוצץ עליו. מה העניין?

התכלת, תמיד מסמל את מידת הדין. (התכלת הוא צבע הים שמזכיר את השמים וכיסא הכבד. יש להיות "ירא שמים" והפתיל תכלת מסמל זאת.

הפתילים הלבנים מסמלים את מידת החסד.

יש הרבה יותר לבן מאשר תכלת בציצית. (1מול 7) כי הלבן צריך להיות העיקר והתכלת במיעוט.

כשקרח מתעטף בטלית כולה תכלת, הוא אומר שעבורו, העולם חייב להתנהג לפי מידת הדין ורק לפי מידת הדין.

משה עונה לו שיש לשים גם חוטים לבנים, וגם תכלת במיעוט.

 

מה עונה משה לקורח?

כלום! הוא "נופל על פניו"! כי אין מה להשיב לקרח. הוא צודק! אין שום דבר שיכול להתנגד למידת הדין! הטבע בנוי על חוקים. אמנם אכזריים, אבל אין מקום לחסד מצד חוקי הטבע. האריה לא יחמול על הצבי. הוא חייב לאכול והוא לא שואל שאלות של חסד. אין מקום לחסד בעולם! מי שהכניס את החסד, זה הצד האלוהי שבאדם! המוסר האלוהי או האנושי. אבל, מול טענות של הגיון וחוק, קשה לענות. משה נופל על פניו!

והוא אומר מילה :"בוקר.." כלומר, ייתכן שאחרי שתעבור לילה, אתה תרד מהעמדה שלך. אולי האור הבהיר של היום נותן לך הרגשה שהכל אפשרי וכדי לפטור כל בעיה "יש רק לעשות כך וזה הוא!".

בלילה, האדם נוגע במורכבות של הדברים, בדמדומים, בחולשות, בחלומות, בספקות. אולי זה יעזור לקורח להתאושש ולחזור מטענותיו.

אבל הטענה היחידה שיכולה באמת להכריע, זה לשים את הדברים בידי בורא עולם. הוא זה שרצה שהעולם יתנהל לפי מידת הדין! "בוקר ויודע ה' את אשר לו"! רק הוא יכול להכריע!

 

 

 

העונש

בדרך כלל , העונש, בתורה , מתאים לעברה. למה הארץ פותחת את פיה?

כנראה, כי אי אפשר להתעמת עם קרח! זה או הוא או הבריאה!! אם רוצים שהעולם ימשיך להתקיים על פי כוונת הבורא (החסד גובר על הדין), אז אין מקום (אולי בנתיים?) לקרח. לכן, הוא "נבלע" חי. יש לו מקום מתחת לאדמה אבל לא מעל לפני האדמה.

 

אהרון וקרח

הלויים הם מידת הגבורה(הדין) והכהנים מידת החסד.

הלויים שומרים את המשכן מכל נגיעה. הם ה"שוטרים".

הכהנים, מברכים את העם "באהבה", דואגים לכפר על לטאות העם, מטפלים בנגעים האישיים. הם רודפי שלום.

בתפקידם, הכהנים והלויים מגשימים את שתי המידות : דין (לווים) וחסד (כוהנים).

אבל, הלווים "נתונים, נתונים" בידי הכהנים. זו מצווה מן התורה שהלויים משרתים את הכהנים. לא כעבדים, אלא שמידת החסד חייבת לגבור תמיד על מידת הדין.

לכן קרח מאיים על הכהונה.

מי יגן על הכוהנים? הם אמורים להיות בעלי חסד, להיות נחמדים. הלויים הם יותר תקיפים. אם כן, מי יגן על הכהנים מפני הלויים? במיוחד כשהכוהנים אמורים להיות "מעל " ללויים?

זאת, כנראה בעיה רצינית שלא פשוט למצוא פתרונה.

ייתכן שכל סוף הפרשה שלנו, העוסקת במתנות כהונה והמצווה של הלויים לתת מהמעשר שנותנים להם, תרומת מעשר לכוהן, באים כדי להבטיח , לאורך זמן, שהכהנים הם מעל ללווים.

אבל בסיפור קורח, מי שיוצא להגנת אהרון הוא..משה! הוא גם לוי וגם היה כהן גדול והוא גם אחיו של אהרון וגם מנהיג העם. על ידו התמנה אהרון. לכן, נבואתו ותפקידו מוטלים בספק על ידי קרח.

אהרון נבחר רק בזכות הענווה העצומה שלו.

גם משה נבחר בזכות הענווה שלו.

בלי הענווה שלהם, קרח היה יכול להצליח בטענותיו. כי כל העדה כולם קדושים. אין מי שיכול להתעלות על העדה. אבל אם כולם שווים  זה יוצר בלגן עצום! חייב להיות מנהיג. אבל אם המנהיג מנצל המעמד שלו לרעה, כל הטיעון מתמותת . לכן חשוב מאוד שמשה ואהרון יהיו מאוד ענווים. וה', בסופו של דבר הוא הקובע הבחירה של משה ואהרון על ידי ניסים גלויים.

 

כולם קדושים

עניין שוויון המעלה ושוויון הזכויות הוא ערך חשוב בזמננו. היהדות פעלה רבות כדי להעלות את תדמית הגר, הזר והעני. כשעם ישראל עמד מול הר סיני כולם היו שווים. וזו טענה מוצדקת מאוד של קרח.

האם זה מבטל הצורך במנהיגות?

אך ורק אם המנהיג מתנשא, מתגאה, משפיל את האחרים. אבל אי אפשר, בנתיים, לנהל חברה או קבוצה בלי מנהיגות. לכן, הטענה של קרח ש"כולם קדושים, למה תתנשאו על קהל ה'" היא בעייתית משלוש בחינות

  1. משה ואהרון הם אנשים מאוד ענווים שסירבו באמת למלא תפקידם.
  2. ייתכן מאוד שקרח רצה לתפוס את השלטון ואז הוא לא מבטל המנהיגות אלא הוא מחליף אותה
  3. ייתכן שהטענה הזו היא דמגוגית גרדה. כלומר, לא ישימה אבל היא מוצאת חן בעיני השומעים המתוסכלים.

הנטייה היא לקחת ברצינות את טענותיו של קרח ולא לזלזל בו ולדחות את עמדותיו בהרף יד, כשאנו אומרים שהוא "רשע", או רצה רק להיות "מנהיג במקום המנהיג". הוא מקנא, נעלב על שלא מונה לראש השבט או דברים כאלה. נראה לי שטענות אלה יכולים להיות נכונות אבל אין לקחת אותם לכתחילה כהסבר היחידי. כי התורה היא יותר עמוקה מסתם סיפור של איש רשע מקנא ויהיר.

 

הירח

לכן, המאור ושמש מביא כאן הסיפור של הירח שטען שאי אפשר לשני מלכים בכתר אחד. והבורא הציע לה למעט את עצמה. אכן, לכתחילה, ה' ברא שני מאורות גדולים. היה שוויון בין כולם. אבל, מה לעשות שהמציאות דורשת מנהיגות והיררכיה. על זה ביקש ה' להביא קרבן חטאת! על שמיעט הירח! יש להביא קרבן על העיוותים שהמציאות מאלצת, אפילו את הבורא לבצע בבריאה שלו!

מיעוט הלבנה דומה לנפילת אפיו של משה מול קרח!

 

 

 

 

הרומו מתוך העדה

ה' מבקש מממשה ואהרון: "הרומו מתוך העדה"= תרימו עצמכם למעלה מהם ולא תקשרו עצמכם עמהם ועל ידי כן "ואכלם אותם כרגע".

המנהיג יכול, לפעמים, לרדת למדרגת האדם הפשוט כדי להתחבר אליו ולעלות אותו בחזרה איתו. בדרך כלל, אומר המאור ושמש, זו התכונה הנדרשת מה"צדיק": לדעת להיות אמפאטי עם כל אחד מהחסידים שלו כדי לעודד אותו, להבין אותו, ולהרימו בחזרה. אבל כאן, ה' מבקש ממשה ואהרון שלא לעשות זאת! כי זה יפיל אותם!!

לכן, יש מצבים שמסוכן מאוד לרדת מטה עם אנשים מסוימים . ואם משה ואהרון לא היו מרימים את עצמם, אולי הם היו ניזוקים עם קרח ועדתו!!!

כשמשה "נפל על פניו", היתה סכנה אמיתית שהוא לא יוכל להתרומם מזה!! ולכן ה' מבקש ממנו להתרומם!!

 

 

המטה

קח מאיתם מטה, מטה לבית אב.

המו"ש עושה משחק מילים בין המילה "מטה"= מקל. לבין המילה "מטה" ההיפך ממעלה.

מי ששם את המטה שלו, למטה, הוא עניו מאוד. בו אני אבחר!!

 

 

שם אהיה

זה שם ה' שמורה על התשובה:

כי האדם אומר "אהיה יותר טוב". הבעל תשובה הוא זה שתמיד מנסה להשתפר. הוא לא מקבע את עצמו בעבר. הוא משתנה עבור העתיד. הוא יהיה. הוא דואג לאיך הוא יהיה. הוא לא מרוצה ממה שהוא או ממה שהוא היה.

ולכן זה תלוי באדם!

ה' אומר שלמי ש"מטהו יפרח", הוא יבחר בו. בתוך המילה "מטה", יש  מ"ט שערי התשובה

לכן לא כתב שמטה אהרון יפרח. כי כל עוד אהרון איננו עושה את העבודה להיות כל הזמן בתשובה, "מטהו" לא פורח. הכל תלוי באדם. ה' בוחר באדם שפועל בצורת בעל תשובה.

 

 

פרפראות לחכמה

יש ארבעה שמות של ה' ידועים :עב-סג-מה-בן. בגימטרייה 72-63-45-52 (בסה"כ  232)

"ועבד הלוי הוא" מה עושה המילה "הוא" כאן? היא מסמלת את עבודת ה' בארבעת הכינויים שלעיל.

"ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב"

גרן (253)-דגן(57)=196

יקב(112)-מלאה(76)= 36

36+196=232=72+63+45+52

כלומר, עבודת הלויים מרומזת במילים הסתומות האלה "דגן מן הגורן והמלאה מן היקב!!

 

 

 

 

 

שלח לעד6

בע"ה כ סיוון התשעו

מישל בן שושן

 

שלח לך לעד6

 

לעניות דעתי, חטא המרגלים היה:

שהסתכלו על העתיד בעיני העבר!!

השתמשו בקריטריונים של העבר (החיים בהר סיני, קבלת התורה,  הנהגה ניסית. רוחניות מלאה ותמידית) כדי לדון את הכניסה לארץ.

ארץ ישראל דורשת שינוי קונספציה גמור.

תורת ארץ ישראל אינה דומה לתורת הגלות.

ייתכן שגם משה רבנו לקה באותה הבעיה.

 

הזהר הקדוש טוען שהחטא שלהם היה כי הם ידעו שהם יוחלפו כמנהיגי הדור בבואם לארץ, ולכן, הם לא רצו לאבד את התפקידים שלהם והם הניאו את העם מלהיכנס.

אין לחשוש שאנשים פחותי ערך היו. ולא עשו זאת רק כדי להישאר בתפקיד. אלא שהם באמת חשבו שלא טוב לעם ישראל להיכנס לארץ כי שם, ילמדו פחות תורה, שם יוכלו להתבולל, שם יצטרכו לעבוד ולהילחם.. וכל זה יגרום להם לעזוב את התורה!!

אנו יכולים להבין זאת היום, היטב, כי חלק גדול מעם ישראל טוען אותו דבר. והם אמורים להיות "כולם אנשים, ראשי בני ישראל" בעולם הדתי!

 

זה תואם האשמה של "לשון הרע", או , בלשון התורה "דיבה"

כי בסופו של דבר, אין הלשון הרע דבר שקר הוא. אבל הוא לא לוקח בחשבון הרבה דברים אחרים. הוא דן את המצב לפי העבר.

למשל, כשאני אומר "אדם זה הוא קמצן". למרות שזו האמת, אסור להגיד זאת. למה אסור? כי אני מצמצם את האפשרות שלו להשתנות. אני מקבע את ההתנהגות שלו בעיני האחרים, דבר שיקשה לו להשתנות לטובה!

 

לכן נראה לי שעוון לשון הרע, הוא בעיקר החטא להסתכל על הדברים החדשים בקריטריוני העבר.

כך גם בחתונה: אם נסתכל על הבן זוג בעיני החיים שלנו כרווקים, נגיע מהר מאוד ללשון הרע עליו כי הוא לא מתאים לקונספציה שהייתה לי לפני כן. החתונה, ה כניסה לארץ ישראל, ההתבגרות, דורשים שינוי מחשבתי עמוק

 

לכן, נראה לי, פרשת ציצית מסיימת הסדרה שלנו:

לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם":

מטרת המצוות, היא להכין את האדם להסתכל על הדברים, כל הזמן באופן שונה. לא להיגרר לשגרת החיים שמכתיבה קיבוע מחשבתי!

אסור להסתכל עם העיניים של העבר

אסור לדון על ידי הלב שמושפע על רגשות העבר

כי אלה נטיות האדם והוא ניזון מהם כל הזמן.

הציצית באים להזכיר לי את מטרת "כל מצוות ה'": להיות מוכן להסתכל על המציאות המתהווה בעינייםחדשות!!

משה- משיח

בע"ה יג אייר התשעו

מישל בן שושן

 

בהעלותך אש

בהשראת פירוש של הרב אורי שרקי של מאמר הרב קוק (למטה)

 

הרעיון המרכזי:

הפרשה שלנו עוסקת בבירור השאלה המרכזית, האם משה מסוגל להיות המשיח? האם הגיע הזמן? האם העם בשל? האם זה אפשרי שנותן התורה יהיה גם זה שייכנס לארץ ויהיה המשיח?

 

 

משה-משיח

הרב קוק (ראה למטה   ) מסביר שלאדם הראשון היו שני פנים, שתי נשמות, מאוחדות לפני החטא, ואחרי החטא, הן נפרדו.

  • אחת היא הנשמה של התורה שמשה מציג אותה
  • והשנייה היא הנשמה של המשיח שהיא עצם היהדות שיש בכל יהודי.

מטרת עם ישראל היא לייצג את כל האפשרויות להיות בן אדם בעולם ולחבר בין כולן על ידי האחדות. אם כן, יש

  1. צורך לבטא את כל האפשרויות, שכל אחד חייב להיות , בעצמו, חלק מהפסיפס האנושי האפשרי בעולם.
  2. ויש צורך שכל אחד יכיר את מקומו ושכולם יתאחדו כדי ליצור התמונה הכוללת של הפסיפס.

כך, עם ישראל יהיה העדות החייה שלמרות שבעולם יש המון פרצופים שונים, יש המון מימדים סותרים ומנוגדים, יש המון עולמות שונים, בכל זאת, אחד הוא ה' שברא הכל, ואחד הוא שמנהל את הכל, אחדות מסתתרת מאחורי הקלעים ויש לגלות אותה באחרית הימים. "והיה ביום ההוא, יהיה ה' אחד ושמו אחד".

אם כן, בנתיים, עם ישראל אמור לייצג את הריבוי הקיים בעולם וגם להתאחד בתוך עם אחד וארץ אחת וגורל אחד.

שני המהלכים האלה (שכל אחד יגלה את הייחודיות שלו- ושכולם יגלו אחדות) מוצאים את ביטויים בהסטוריה של עם ישראל ואחד הכלים החשובים ליישם המטרה הזאת היא התורה:

התורה מורכבת מהרבה פסוקים, הרבה אותיות. לפעמים סותרים בניהם. היא דורשת מהקורא לחשוב בכוחות עצמו אחרי שהמפרשים הרבים שקדמו לו, מגרים אותו ונותנים לו חומר למחשבה, גדי שייגלה בעצמו פן אחד בתורה. התורה היא כלי כדי לעורר את היהודי לגלות את ההסתכלות המיוחדת שלו . לעורר אותו להיות אחד מהפסיפס הגדול. התורה דורשת מכל יהודי לגלות פן אחד משבעים פני התורה. כי יש לו "אות אחת" בתורה. יש לו ראייה מקורית וחשובה של גילוי השכינה בעולם. עם ישראל, למד, על ידי התורה, להסתכל על העולם בעיניים פקוחות ותמיד בחיפוש אחרי המשמעויות. ועם ישראל עמל כל הזמן לאחד את כל הפנים של התורה, כל הסתירות בין המילים והפסוקים לתורה אחת. כמו שהתורה מאפשרת לגלות את ריבוי הפנים, כך עם ישראל מגלה ריבוי הפנים של השכינה בעולם. כמו שהתורה היא אחת, כך עם ישראל הוא אחד. למרות הכל!! לא אחיד אלא אחד.

 

אם כן, יש לנו כאן מטרה ואמצעי:

  • התורה היא אמצעי לגלות אחדות בתוך הריבוי
  • ועם ישראל חייב בסופו של דבר לגלות האחדות בתוכו , אחרי שכל אחד גילה והביע את הייחודיות שלו בתוך הכלל.

 

משה- איש עניו

משה הוא נותן התורה. הוא משה "רבנו". כדי ללמוד תורה דרושה ענווה עצומה. כדי ללמוד, יש להתחיל מהנקודה שאני מוכן לקבל. שאני לא יודע הכל. הענווה, היראה, הבושה , הם הכלים הנחוצים כדי ללמוד את תורת משה. כשבני ישראל מקבלים את התורה, משה מסכם את מעמד הר סיני ואומר להם :"לבעור תהיה יראתו(של ה') על פניכם לבלתי תחטאו". לכן, משה הוא איש עניו מאוד כי הוא לומד ומלמד.

 

משיח- חוצפה

אבל, זה לא מספיק ללמוד ולשאול ולגלות פנים חדשים בתורה. יש להיות גאה במה שאני. לעמוד על הביטוי שלי בעולם. להיות אני. להפסיק להיות עניו ולהתחיל להיות חוצפן. במובן הטוב של המילה. החוצפה היא הדרישה שאני לא מוותר על מה שאני מייצג.

כדי לבנות פסיפס, חייבים כל החלקים של הפאזל. ואם חלק אחד יותר מדי עניו ומחביא את עצמו ולא מגלה ומביע את עמדתו, אז יהיה חסר חלק אחד בפסיפס והפסיפס לא יהיה שלם. כל חלק חייב לגלות שהוא חשוב ואי אפשר בלעדיו! לכן, עליו להיות חוצפן!!

על ידי החוצפה, כל יהודי מביע את עמדתו האישית בברור ולא מוותר עליה. המשיח הוא זה שידע לתת מקום לכל אחד כדי ליצור תמונה כוללת ולגלות כך, את האחדות. זו אחדות דרך הביטוי העצמי של כל אחד מעם ישראל.

משה מבקש לגלות אחדות על ידי התורה. המשיח מגלה האחדות דרך העצמיות של כל אחד.

 

גאולה אחרי גלות

למה חייבת להיות גלות ארוכה לפני הגאולה והמשיח? כדי שכל יהודי יקלוט פן אחד של האפשרויות להיות בן אדם בעולם. הגלות באה כדי שכל יהודי יהיה או פולני או מרוקאי או תימני. , כדי שכל אחד יבטא את החלק שלו. כי הפסיפס בנוי מכל חלקי הזהויות בעולם.

אחר כך, יש לאחד את כל החלקים בארץ ישראל. כולם חוזרים הביתה, כדי לבנות את הפסיפס, הפאזל. מלך המשיח אמור להיות המנהיג שמסדר את כל החלקים, כל אחד במקומו הנכון, בכבוד לכל אחד, כדי לגלות אחדות התמונה כולה. אז, מתגלה האחדות של ה' שהייתה מוסתרת בכל חלקי הפאזל המפורד והמפוזר בעולם.

 

ענווה וחוצפה

שני המהלכים חשובים מאוד:

הענווה מאפשרת לי להיות מוכן ללמוד, לגלות, להתעורר, לחשוב,לקבל. זה תפקיד משה על ידי התורה.

החוצפה מאפשרת לכל אחד לבטא את הפן שלו בפסיפס. לא לוותר על מקומו וייחודיותו בתמונה הכוללת.

לכן, משה הוא איש עניו מאוד ובתקופת המשיח "חוצפה תסגה" כמו שכתוב למשל במשנה מסכת סוטה פרק ט משנה טו :" אין מבקש על מי יש להישען על אבינו שבשמים בעקבות משיחא חוצפא יסגא ".

 

אבל האם ניתן לענווה ולחוצפה להתיישב ביחד ?

האם משה יכול להיות גם המשיח??

 

כשהעם עוזב את הר סיני ומתוכנן להיכנס לארץ כנען, השאלה הזאת מתבקשת. וזה נושא הפרשה שלנו! ונראה בכל אחד מהעניינים שלה את הנושא הזה מתנוסס:

 

  1. 1. המנורה

 

המנורה מסמלת את החוכמה. אבל גם התורה מסמלת את החכמה! למה יש לנו צורך בשני כלים, במקדש, שמסמלים את החכמה?

התורה, בקודש הקודשים, לוחות הברית, שמשה הביא מהר סיני, היא החכמה של התורה.של משה

המנורה, היא החכמה של עם ישראל מצד עצמם:

אם נסתכל במנורה נבחין בעובדה שאין בה נר אחד גדול אלא שבעה נרות. כאילו מתוך העמוד האמצעי, מורש ענף, ומביע את הייחודיות שלו. הוא פונה ימינה, כאילו הוא מביע התנגדות לעמוד המרכזי. ועוד ענף פונה שמאלה, בכיוון הנגדי! וכך כולם. עד שכולם מאירים את הנר שלהם, בעצמיות! זו חוצפה ממש!

אבל, צורת הדלקת המנורה , כשכולם מאירים את הנר המרכזי, כולם פונים אל האחדות של המסורת שניזונה מהריבוי שהתגלה!

המנורה היא האור החיצוני שנובע מהפנים השונות של כל חלקי עם ישראל השונים.

המנורה היא החכמה של המשיח!

לכן, בין המנורה והארון יש פרוכת. הראשון חיצוני והשני מוסתר, בענווה, ביראה גדולה.

סמל משה הוא ארון הברית

סמל המשיח היא המנורה. (ולא מפתיע שסמל מדינת ישראל הוא דווקא המנורה!!)

 

רש"י מסביר שמשה התקשה מאוד בבניין המנורה! עכשיו ברור למה!

אהרון הוא זה שידליק את המנורה שמשה התקשה לבנות!. יש לאהרון מימד של המשיח שאין במשה. (ראה למטה הדיון על אהרון והמשיח).

זה מסביר את מיקומה של הדלקת המנורה דווקא עכשיו בפרשה שלנו! האם משה ידע לבנות מנורה? האם הוא זה שידליק או אהרון? ואיך אהרון ידליק אותה? על ידי שכל אחד מהנרות יעלה לבדו מעלה מעלה, בחוצפה, כל אחד בייחודיות שלו, ואחר כך כולם יאירו את  פני המנורה באחדותה.

עכשיו יותר מובן למה החכמים בחרו בכותרת הפרשה "בהעלותך". תרתי משמע:

להעלות את הנרות–או להעלות את בני ישראל לארץ כנען?.

 

  1. יתרו

משה מבקש מיתרו להישאר איתו ויתרו מסרב. משה ממשיך לנסות לשכנע את יתרו ויתרו לא עונה לו.

יתרו הוא הגר האולטימטיבי.

הגאולה באה מתוך מחשבה אוניברסאלית.

המשיח הוא בן דוד, בן רות, הגרה, בין מואב .חייב להיות למשיח זיקה לאומות העולם. הוא חייב להיות צאצא מגר!

משה אומר ליתרו:" והיית לנו לעניים" כמו שתמר, האימה של פרץ, אבי דוד, ישבה "בפתח עניים"

משה יודע שיתרו יכול לעזור לו להיות המשיח.

ייתכן שמשה התחתן עם ציפורה כדי להביא את המשיח כי היא גרה. צפורה היתה, אולי האפשרות להיות רות, לפני הזמן. אבל זה נכשל! למה? כי משה עזב אותה, ולמה הוא עזב את צפורה? כדי להיות איש האלוהים, איש התורה. יתרו החזיר למשה את ציפורה. אבל משה המשיך בדרכו ולא לקח אותה בחזרה.

משה פירש מאשתו כדי להתמסר לתורה

ולכן, הוא לא המשיח!. יתרו מסרב להישאר עם משה, אולי כי הוא הרגיש שמשה איננו מוכן להיות המשיח! היא ממתין לזמן אר ובינתיים הוא יעבוד מבחוץ, מארצו.

"מואב"= השם שנתה בת לוט לבנה . לא רק שהיא חטאה בעריות כשעשתה ילד עם אבא שלה אלא שקראה לו בשם שמפרסם את המעשה! "הוא מאבא" מ-אב! זו החוצפה בשיאה!! יתרו הוא גם גר וגם ממואב!

 

 

3 ויהי בנסוע הארון (לעד)

שני הפסוקים האלה, מבטאים את תקופת המשיח (ראה למטה :" באורו של משיח ע"י אורה של תורה, הוא האור הזורח בפרשת ויהי בנסוע הארון" הרב קוק).

שני הפסוקים מדברים על המלחמה האחרונה של ה' ברשעים וחזרת כל ישראל על ארצו.

 

הגמרא טוענת (ראה למטה מסכת שבת קטו ב) ששני הפסוקים האלה עתידים להיעקר מכאן ותכתב במקומה. כאילו שני הפסוקים האלה, שהם ספר בפני עצמו, הם יחידה שאין לה מקום בתורה. כמו עובר שנמצא בסוגריים בבטן אימו ושמחכה לצאת לאוויר העולם בזמנו ולהיות עצמאי .

שני הנונים, הם כמו הכליפה של הבועה שבו יושב העובר. זה לא מקומו שם. אבל בנתיים משם הוא נבנה! אבל, לעתיד , אחרי חבלי לידה, הוא יצא לאור כספר חדש, תורת המשיח!!

 

 

  1. העם מתאווה לבשר

זו החוצפה ! יש להם הכל והם רוצים בשר! קישואים ואבטיחים. זו חוצפה ישראלית אופיינית!

הם בעצם דורשים ממשה (ולא מהאלוהים), שיהיה מוכן להיות המנהיג של דברי החול. שיגלה הקדושה מתוך החול. ולא יסתפק לגלות הקדושה מתוך הקדושה!! הם דורשים, במודע או לא, שמשה יגלה את עצמו כמשיח!!

הם נענשים כי כל מי שמגלה אמת כואבת, בסופו של דבר חייב לשלם את המחיר (ראה למטה "האמת והעונש")

 

 

  1. משה מוכן למות

זה כבר אומר דרשני! משה, הגיבור שהיה מוכן לשבור את לוחות הברית, להרוג את כל חוטאי העגל, לטחון את עגל הזהב ולפזר אותו במים, מי שהתמודד עם המון בעיות קשות, מתמותת לנו פתאום כשמבקשים ממנו בשר???

משה הוא איש התורה. כמו רב קהילה שנבחר עבור כישוריו הלמדניות, שנעלב כשמבקשים ממנו להיות השוחט ולפתוח מסעדה כשרה! מה לזה אתם צריכים אותי? אני איש הלימוד, הפילוסוף, במקום לבקש ממני דבר תורה, אתם רוצים ממני להיות שוחט?!!

משה מבין שהוא לא מסוגל להיות המשיח!!. הוא איש עניו מאוד. הוא לא מרגיש קשור לבעיות הגשמיות כל כל של עם קשי עורף זה!

 

6 הזקנים

התוצאה לא מאחרת לבוא: ה' מבין את מצוקת משה ומוצא פתרון: דמוקרטיה! או יותר נכון, האצלת סמכויות לאספת זקנים שתייצג את העם כדי לפתרו בעיות של יום יום. אולי בשילוב משה והזקנים, נוכל לפתור הבעיה! זה מה שיקרה בעצם במשך ההיסטוריה. התפקידים יתחלקו בין השופט, הכהן, המל, הנביא, אנשי כנסת הגדולה,, הרב וראש הקהילה… עד לבוא המשיח שיאחד הכל!!

 

7 אלדד ומדד

לפי המדרש של יונת בן עוזיאל, הם האנטי-תזה של משה:

א. הם אחי משה!!!

הם נולדו מיוכבד שהלכה עם איש אחר, אחר שעמרם גירש אותה ואחר כך, כשהיא חזרה עם עמרם, משה נולד. אנו יודעים שבתורת משה אסור לאישה שהתגרשה מבעלה והלכה עם אדם אחר, לשוב להתחתן עם בעלה הראשון.

(דברים פרק כד) (ד) לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְקֹוָק ..

ובכל זאת, יונתן בן עוזיאל טוען שכך עשתה יוכבד!! כלומר משה לא היה אמור להיוולד על פי תורת משה!! ואלדד ומדד, האחים למחצה של משה, הם העדות לבעיה הזאת! כלומר, בעצם הימצאותם בסיפור הם שוללים את הימצאותו של משה!!

 

ב. משה מת

מה הם מנבאים? הם אומרים שמשה ימות ולא יכניס את העם לארץ! במילים אחרות, אלדד ומדד אומרים שמשה איננו המשיח!!! והם מנבאים על מלחמת גוג ומגוג!! המקום היחיד שיש רמז לכל זאת בתורה עצמה!! (ראה למטה במקורות).

כלומר, אלדד ומדד באים ושמים טריז בין משה והמשיח!. מה לעשות איתם? יהושוע מציע לכלוא אותם! משה מסרב. הוא מבין שהוא צודקים!! והענווה שלו מקבלת את הדין!!

 

 

8 מרים ואהרון

על מה אהרון ומרים דברו? על זה שמשה גירש את ציפורה! מה הבעייה? שהוא פרש מהעולם הזה!! והמשיח הוא זה שאמור לאחד העם בעולם הזה, על ידי עסקי החול והחומר. כלומר, הם באמת היו רוצים לראות את משה הופך למשיח!! וה' עונה להם שמשה "ענו מאוד" כלומר, הוא מסביר להם את הקושי!!

נראה לי שמרים הרגישה שציפורה היתה יכולה למלא התפקיד של רות המואביה. (ואולי היא בעמה נעמי)

 

9האמת והעונש

למה מרים מצורעת? אומרים חכמים שהיא דברה לשון הרע על משה. מה הוא לשון הרע? זה דבר אמיתי (כי אם זה שקר, קוראים לזה "מוציא שם רע") אבל האמת הזו מפריעה לשם הטוב של משהוא אחר. זה מוריד את ה"פרופיל" שלו בעיני הביריות!! אם כן, כל מי שמגלה אמת שגורמת לכאב, חייב לשלם עבור זה! כי הוא עלול להרגיש שהוא אלוהים אמת! יש גאווה עצומה אצל מי שאומר האמת! הוא חייב לשלם על זה למרות שהוא צודק!

 

 

10 אהרון והמשיח

לאהרון היו, כנראה התכונות של המשיח: הוא קרוב לכל אחד. הוא מנסה למצוא מקום לכל אחד. כבוד לכל אחד. הוא עושה שלום בין האנשים כדי ליצור אחדות בעם. אהרון היה יכול להיות המשיח!

למה הוא לא הצליח להיות המשיח??

נראה לי שמלכתחילה אהרון ניסה. לפני בוא משה , אהרון היה המנהיג של העם. אבל, היה חסר מימד. היה חסר משהוא לאהרון. אי אפשר להגיע למשיח בלי משה. בלי תכנית. בלי יראה, בלי תורה.

עצמאות, חוצפה, ביטוי עצמיות, הם המטרה העליונה . אבל בלי תורה, ענווה, בושה, לימוד, אי אפשר להגיע להמטרה הזו!! לכן, אהרון היה זקוק לעבודה של משה.

בחוטא העגל, אהרון ניסה לפתור הבעיה של אחדות העם על ידי שהוא ביקש תרומת זהב מכל איש אשר יידבנו ליבו! אבל זה היה בלי משה. משה היה עדיין למעלה. הלוחות לא היו עדיין כאן. לכן זה לא הצליח!!

חטא העגל מבטא האשליה שאפשר להביא המשיח ללא התורה!

לכן, אהרון, לעניות דעתי, לא הצליח להיות המשיח בעצמו. הוא ישלים את תורת משה עד סוף ההיסטוריה, עד בא המשיח!!

 

 

"משה משיח"

ההבדל בין שני השמות הוא חי' במקום ה'.!!!

ההבדל המספרי הוא 13= אחד! שניהם עסוקים באחדות העם. אחד דרך התורה והשני דרך עצמם.

—————————————————————————————————————

 

 

מקורות:

 

 

 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטו עמוד ב

 

תנו רבנן: +במדבר י+ ויהי בנסע הארן ויאמר משה, פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: +משלי ט+ חצבה עמודיה שבעה – אלו שבעה ספרי תורה. כמאן – כרבי. מאן תנא דפליג עליה דרבי – רבן שמעון בן גמליאל הוא, דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן – כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא? – +במדבר יא+ ויהי העם כמתאננים. פורענות ראשונה – +במדבר י+ ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה? – אמר רב אשי: בדגלים

 

במדבר פרק יא

 

(כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה:

(כז) וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה:

(כח) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם:

(כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְקֹוָק נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְקֹוָק אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם:

 

 

 

יונתן במדבר פרק יא

 

(כו) וְאִשְׁתְּיָירוּ תְּרֵין גוּבְרִין בְּמַשְׁרִיתָא שְׁמֵיהּ דְחָד אֶלְדָד וּשְׁמֵיהּ דְתִנְיַין מֵידָד בְּנוֹי דְאֶלְצָפָן בַּר פַּרְנָךְ דִילֵידַת לֵיהּ יוֹכֶבֶד בְּרַת לֵוִי בִּזְמַן דְפַּטְרָהּ עַמְרָם גַבְרָהּ וְאִתְנְסִיבַת לֵיהּ עַד דְלָא יְלֵידַת יַת משֶׁה וּשְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה אֶלְדָד הֲוָה מִתְנַבֵּי וַאֲמַר הָא משֶׁה מִתְכְּנִישׁ מִן עַלְמָא וִיהוֹשֻׁע בַּר נוּן מְשַׁמֵשׁ מַשְׁרִיתָא קָאִי מִן בַּתְרֵיהּ וּמְדַבֵּר עַמָא בֵּית יִשְׂרָאֵל וּמֵיעַל יַתְהוֹן לְאַרַע כְּנַעֲנָאֵי וּמַחֲסִין יָתָהּ לְהוֹן מֵידָד הֲוָה מִתְנַבֵּי וַאֲמַר הָא סִלְוֵי סַלְקִין מִן יַמָא וְחַפְיָין כָּל מַשְׁרִיתָא דְיִשְׂרָאֵל וְיֶהֱוֵי לְעַמָא לְתוּקְלָא בְּרַם תְּרֵיהוֹן כַּחֲדָא מִתְנַבִּין וְאָמְרִין הָא מַלְכָּא סְלִיק מִן אַרְעָא דְמָגוֹג בְּסוֹף יוֹמַיָא וּמַכְנַשׁ מַלְכִין קִטְרֵי תַגִין וְאַפַרְכִין לוֹבְשֵׁי שִׂרְיוֹנִין וְכָל עַמְמַיָא יִשְׁתַּמְעוּן לֵיהּ וּמְסַדְרִין קְרָבָא בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל עַל בְּנֵי גַלְוָתָא בְּרַם קִירִיס אִיטִימוֹס לְהוֹן בְשַׁעַת אֲנִיקִין וּמִקְטַל כֻּלְהוֹן בִּיקִידַת נִשְׁמָתָא בְּשַׁלְהוֹבִית אֵשָׁתָא דְנַפְקָא מִתְּחוֹת כּוּרְסֵי יְקָרָא וְנָפְלִין פִּגְרֵיהוֹן עַל טַוְורַיָא דְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל וְיֵיתוּן כָּל חֵיוַת בָּרָא וְצִיפְרֵי שְׁמַיָא וְיֵיכְלוּן גוּשְׁמֵיהוֹן וּמִבָּתַר כְּדֵין יֵיחוֹן כָּל מֵתַיָא דְיִשְׂרָאֵל וְיִתְפַּנְקוּן מִן טַוְורָא דְאִצְטְנַע לְהוֹן מִן שֵׁירוּיָא וִיקַבְּלוּן אֲגַר עוֹבָדֵיהוֹן וְהִינוּן הֲווֹן מִן סָבַיָא דִסְלִיקוּ בִּפְטִיקַיָא כְּתוֹבַיָא וְלָא נַפְקָן לְמַשְׁכְּנָא דְאִיטַמָרוּ לְמֵעֲרוֹק מִן רַבָּנוּתָא וְאִתְנַבִּיאוּ בְּמַשְׁרִיתָא:

 

כתר יונתן במדבר פרק יא

 

(כו) ונִשׁארו שני אנשים במחנה שמו של אחד אלדד ושמו של השני מידד בניו של אלצפן בן פרנך שילדה לו יוכבד בת לוי בזמן שגרשה עמרם בעלה ונִשׂאת לו, עד שלא ילדה את משה, ותִשׁרה עליהם רוח נבואה, אלדד היה מִתנבא ואומר

  • הנה משה נאסף מִן העולם ויהושע בן נון משרת המחנה עומד מִן אחריו ומנהיג העם בית ישׂראל ומביא אותם לארץ הכנעני ומנחיל אותה להם,
  • מידד היה מִתנבא ואומר הנה שׂלוים עולים מִן הים ומכסים כל המחנה של ישׂראל ויהיה לעם לכִשׁלון,
  • אך שניהם כאחד מתנבאים ואומרים הנה מלך עולה מן הארץ של מגוג בסוף הימים ואוסף מלכים קושרי כתרים וגנרלים [שׂרי צבא] לובשי שִׁריונים וכל העמים ישמעו לו ועורכים מלחמה בארץ של ישׂראל על בני הגלות אך קִירִיס אִיטִימוס מוכן להם בשעת צרתם והורג כולם בשׂרפת נשמה בשלהבת אש שיוצאת מִתחת כִסא הכבוד ונופלים פִגריהם על ההרים של ארץ ישׂראל ויבואו כל חיות השׂדה וציפורי השמים ויאכלו גופותיהם ואחר כך יחיו כל המתים של ישׂראל ויתפנקו מִן ההר שהוצנע להם מִן ההתחלה ויקבלו שׂכר מעשׂיהם,
  • והם היו מִן הזקנים שעלו בפתקים הכתובים ולא יצאו לאהל שׁהִצטנעו לערוק מִן הרבנות והִתנבאו במחנה:

 

 

 

 

 

 

שמונה קבצים הרב קוק

קובץ שמיני פסקה קנז

משה רבינו כולל הוא כל נשמות ישראל מצד התורה, ומשיח הוא כולל אותם מצד עצמן, מצד מחשבתן של ישראל הקודמת לכל. ומצד הפנימיות הלא נשמתן של ישראל הוא שורש התורה ופנימיותה, והתורה בשביל ישראל נבראה, ע"כ וגבה מאד נאמר במשיח, גם ממשה, ומ"מ מצד התגלות התורה הוא רק קרוב למעלת משה. מצד גדולת ערכה של נשמת משיח הכוללת את עצמיות שרשן של ישראל, אין שום חוצפא יכולה לפגוע בקדושתו, והיא בזה מתעלה מגילוי התורה שהיא צריכה בושה, שהיא הפך החוצפא, כדכתיב במ"ת (=במתן תורה), כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ודרשו חז"ל זו הבושה. ומשיח ממואב קאתי, דחציפה ואמרה מאב, ולא די שלא פגמה בנשמתו, אלא שהיא מרחצתו, מואב סיר רחצי, ובעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, ולא תוכל כלל להמעיט את השפעת קדושתו. התעוררות קדושת משיח בנבואה בא ע"י אלדד ומידד, שנבאו על עסקי גוג ומגוג, ובזה נכללים כל עניני הארת משיח וכל המסיבות הסובבות אותו. ותורה שבע"פ, שבדורות האחרונים מתהפכת לתורה שבכתב, היא באה מצדם, והמה בכתובים. בזיהרא עילאה דאדם הראשון, היה אורו של משה ואורו של משיח כלול כאחד, כי באמת נשמה אחת היא. ע"י נפילת העולם בחטא הקדום, נתרחק משה מלהאיר בתוך החוצפא, ופירש מן האשה. הקדושה של דור המדבר תבעה את האחדות של זיהרא דאדה"ר, ורצו שמשה דוקא יאכילם בשר, ושיכנס להאיר בתוך החוצפא. ומשה אמר האנכי הריתי את העם הזה, כלומר בתוך החוצפא אי אפשר לי להאיר, ונשאר קץ משיח סתום, ולא נתפרש בתורה. ואהרן ומרים הרגישו בדבר, וצוחו על הפרישה הזאת, ומ"מ לא הועילו להחזיר את משה להאיר בחוצפא, כי נשאר בענותנותו. והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה. המנורה כוללת קדושת נשמת ישראל מצד עצמה, שנראית לכאורה חיצונה לגבי התורה שבקה"ק, ובאמת היא מאירה לכל, והיא סוד עדות לישראל, אלא שהיא יכולה להאיר בחוץ ג"כ. גם קדושת נשמת ישראל מוארה היא מנשמת משה ביסודה העליון, אבל לא כפי ציורה שבפועל, ע"כ היתה המנורה צריכה להיות מצויירת אצל משה כמראה אשר הראה ד' את משה, אבל בפועל לא עלתה בידו לעשותה, כ"א כן עשה את המנורה, מי שעשה, מעשה שמים ע"י תעלומתה של נשמת משה מצד זיהרא עילאה דאדה"ר, שכולל את האומה כולה ברוחניותה, ומצדה אין שום סיג ופגם בכל ישראל, כולך יפה רעיתי ומום אין בך. לא כמו מצד הנבואה והתגלות התורה שישנם מדריגות וחילוקים. ולאחד אורו של משה באורו של משיח צריכים לנפש הגר, שיסודה הוא יתרו, אבי הגרים שבאים להיות נלוים לישראל. ומשה אמר מפני כך ליתרו, אל נא תעזוב אותנו, והיית לנו לעינים, וכמו ותשב בפתח עינים שאצל תמר, שהיה כדי לברא את אורו של משיח. והעליות שהמעלות עולות עד שיתדבקו ישראל, ועל ידם כל העולם, באורו של משיח ע"י אורה של תורה, הוא האור הזורח בפרשת ויהי בנסוע הארון, שנכתב באמצע בין פורענות לפורענות – אורו של משיח שאינו מתירא מחוצפא, לא מעזיבת התורה ובריחה מבית הספר דבפסוק ויסעו מהר ד', ולא מהתאוננות והשפלה עד לכדי התאוות תאוה ותביעת בשר. החצוצרות, קול מלאכותי, דומה לנשמת הגר, המחבר את הארת הקול של תורה עם השופר הגדול של הגאולה, ששם מאוחד הוא משה ומשיח, בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ד'. והכל יגיע עד השופר הגדול, וד' אלהים בשופר, הידוע, יתקע, והמסע הולך הוא לחבר את השירותא משה עם הסיומא משיח. ומדת דיו ממעטת את הקו, מה שהוא חוץ לטבעו, מפני התכנסות אורו של משיח, אבל לע"ל ולא יכנף עוד מוריך, וכ"ז שמדת משה צריכה להיות עומדת בעינה נתגלתה מדת הדיו ע"י ואביה ירֹק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, ותסגר שבעת ימים. ולא נאמר ק"ו לשכינה עד אשר יתגלה אורו של משיח, ומשה יתאחד עמו, ואור התורה יתגלה במדריגת הלובן של האותיות, ולא יאמר עוד מידת דיו, כי לא ממידת בשו"ד יבא אור הכבוד, רק ישקני מנשיקות פיהו, ונחל יצא מבית ד' והשקה את נחל השטים, ונהרו אל ד' ואל טובו, על דגן ועל תירוש, ועל צאן ועל בני בקר, והיתה נפשם כגן רוה, ולא יוסיפו לדאבה עוד. והארת הזקנים שפעלה על הבשר בזעם תהפך לאור מתוק, בשפעת עונג, בהמות בהררי אלף וכל דגי הים בכללא חדא יאסף להם ע"י לויתן. וכחו של רבי עקיבא אחד את ההארות, ונשתלשלה תורה שבע"פ בסוד הכתב שבתגין, על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, הוספת גבורה של מעלה ע"י אמירת ועתה יגדל נא כח ד' כאשר דברת, ואמר לבר כוזיבא דין הוא מלכא משיחא, ולא חש להא דלא היה מורח ודאין, שמפני מעלת עצמיות קדושתן של ישראל, אין המעלות מעכבות, ולא ניכר שוע לפני דל, ויסוד נפש הגר חברה את כח התגלות התורה וצפונתה, באורו של משיח. ומקום המקדש היה ראוי להשפיע כח קנין לגרים בארץ ישראל, אבל ע"י קביעות הקדושה של ביהמ"ק באה המעלה של הרחיבי מקום אהלך, ועתידה א"י שתתפשט בכל הארץ, וזה יהיה מקלט קדושת הגרים, המועיל להרחבת הקדושה על כל אפסי ארץ, וממילא אין להם קנין בארץ, רק ישיבה, כדי להפשיט את קדושתה מעל לגבול ישראל. וביחס זה המשיך משה את יתרו להדבק באי, ורשם את הרושם של זוהר העליון בעמקה של תורה, והכל הלכה למשה מסיני, העתיד להתגלות בהתגלות כבוד ד' עין בעין, ונגלה כבוד ד', שלא כמידת דיו, רק וראו כל בשר יחדיו כי פי ד' דבר, ולא נצטרך למדת קו, ומלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, מקרא מפורש המגלה כל סתום, ע"י פומא דמשה דאיהו אליהו דעתיד לאתגלאה באחרית יומיא. וישוב זוהר העליון זיהרא עילאה דאדה"ר להאיר ע"י קיבוץ שני המאורות שהם אחד, משה ומשיח. וזה שמו אשר יקראו לו ד' צדקנו, ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך.

שלח מוש

בע"ה חי סיוון התשעו

מישל בן שושן

 

שלח לך מוש

 

איך אפשר לפתור הסתירה הגדולה שמופיעה בין הפרשה שלנו וסיפור המרגלים בספר דברים??

 

כאן, ה' מצווה למשה לשלוח מרגלים

שם, משה מספר שהעם בא אליו בבקשה לשלוח מרגלים והוא הסכים

כאן רש"י מפרש את המילה "לך"= לדעתך, אני אינני מצווה לך לשלוח. אם אתה רוצה, שלח לך מרגלים! בעוד שהפסוק מפורש מאוד: וידבר ה' אל משמה.."שלח לך אנשים"!

ושאלה אחרונה: איך ה' מבקש לשלוח מרגלים בעוד שהוא יודע שזו תהיה קטסטרופה?

 

על כל השאלות האלה, ה"מאור ושמש" מציע פתרון קל וקולע:

 

ה', בעצם, מבקש לשלוח רק שני אנשים: כלב ויהושע.. הם באמת "אנשים", צדיקים, והם יניעו את העם לקראת העלייה. הם ירשו את הארץ וכדאי שהם יסבירו לעם את המהלכים וישכנעו אותם.

"שלח לך אנשים" מיעוט רבים שניים. הוא לא מצווה לשלוח יותר משניים!!

זה פירוש "איש אחד איש אחד למטה אבותיו" כלומר רק שני האנשים האלה.

 

אבל, העם דרש לשלוח עוד 10 אנשים כי כל שבט רוצה את הנציג שלו.

וזה מה שמסופר בספר דברים :"ותקרבון אלי כולכם, ותאמרו נשלחה אנשים.."

משה לא יודע להגיב מול הדרישה הזאת. היא נראית לו צודקת, למרות שזו לא הדרישה של ה' המקורית. לכן, משה פונה אל ה' והוא עונה לו , את מה שאומר רש"י :" אני רק מצווה לך לשלוח שניים, אבל אם אתה רוצה, אם אתה מרגיש טוב עם זה, שלח לך, לדעתך, את 12 האנשים. אבל אתה תיקח אחריות על המהלך!

וכך משה שולח אותם "וישלח אותם משה" כשהוא מקבל האחריות על המהלך.

 

נראה לי, בהמשך למה שמלמד הרב קוק בפרשה הקודמת (ראה משה-משיח- קובץ על בהעלותך אש): שמשה הוא בעצמו איננו "סגור" לגמרי על המהלך של העלייה וניהול הדרישות של העם.

משה בעצמו שואל את עצמו האם זה הזמן? האם זה לא יקלקל את כל מה שלמדנו עד כה בתורה? האם העם יישאר דתי בארץ ישראל?האם שם לא יאבדו את אמונתם? וזה מסביר את השאלות שמשה מבקש מהמרגליםלהתיחס אליהם

האם הארץ טובה? היש בה עץ? האם הערים בצורות?

האם משה לא מפגין חוסר אמונה?

האם משה איננו מפחד בעצמו לעלות לארץ שנצטרך להילחם בה ולהתעסק בחומריות כל הזמן?

למה משה שתק מול עדות המרגלים? למה משה לא הגיב מיד, כמו שכלב הגיב?

 

ייתכן מאוד שה' רצה לבחון את משה עצמו: האם הוא מוכן להכניס את העם לארץ עכשיו??

ולכן הוא אומר לו: שלח ..לדעתך!!

ייתכן שמשה נכשל במבחן וההחלטה שלא הוא זה שיכניס את העם לארץ, כבר התקבלה למעלה.

אבל אי אפשר לא לתת לו הזדמנויות להתאושש. וההזדמנות האחרונה שה' ייתן לו זה הסיפור עם הקאת הסלע.

—————————————————————————————————————–

מקורות:

1..הפרשה שלנו: במדבר פרק יג

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם:

(ג) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְקֹוָק כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה:

 

 

2…הסיפור בספר דברים:  דברים פרק א

פסוק כב וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן:

(כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט:

 

בהעלותך מוש

בע"ה ט סיוון התשעו

מישל בן שושן

 

בהעלותך מוש

 

  1. בהעלותך

 

הכהן חייב להדליק בכל יום את המנורה. אבל הפסוק נוקט בפועל לא שגרתי . במקום להגיד "להדליק" הוא אומר "להעלות" את הנרות. רש"י מסביר שהכהן צריך לעשות פעולה שתגרום לשלהבת "לעלות מאיליה".

ה"מאור ושמש" משווה את עבודת הכהן לעבודת הצדיק, הרבי החסידי שמטפל בבעיות של כל אחד מחסידיו. כמו מורה טוב, הוא לא צריך לכפות על התלמיד את השקפותיו ומידותיו שלו,אלא הוא צריך לפעול כדי שהשלהבת, התשוקה, הרצון של התלמיד יתעלו , ינבעו מאליהם. כך שהחסיד יהיה עצמאי באור שהוא מקרין. הצדיק צריך לעורר אצל החסיד את המיומנויות האישיות של החסיד כדי שהוא יתעלה מאליו. וכן מורה טוב לא צריך לגרום לתלות של התלמיד אליו אלה להיפך, להפוך את התלמיד לעצמאי.

 

 

 

  1. שני ה"נונים"

 

  1. בין פורענות לפורענות.

באמצע הפרשה, יש שני פסוקים כתובים בין שני סימנים גדולים: אות נון הפוכה מלפנים ונון הפוכה מאחור. זה מבליט את שני הפסוקים האלה. הגמרא שואלת מה מיוחד בשני הפסוקים האלה?

  • תנו רבנן: +במדבר י+" ויהי בנסע הארן ויאמר משה..", פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה.
  • רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: +משלי ט+ חצבה עמודיה שבעה – אלו שבעה ספרי תורה. כמאן – כרבי.
  • מאן תנא דפליג עליה דרבי – רבן שמעון בן גמליאל הוא, דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן – כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא? – +במדבר יא+ ויהי העם כמתאננים. פורענות ראשונה – +במדבר י+ ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה? – אמר רב אשי: בדגלים. (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטו עמוד ב )

הגמרא מביאה כאן שלוש דעות כדי להסביר הנונים ההפוכים  מסביב לשני הפסוקים (ויהי בנסוע – ובנוחה יאמר)

  1. אין זה מקומה. אלא בפרשת במדבר.
  2. כדי להגדיר ספר בפני עצמו (שני הפסוקים מהווים ספר- מה שלפני ספר ומה שאחרי ספר. סה"כ 7)
  3. להפסיק בין פורענות ראשונה לשנייה

 

רש"י מביא רק את הדעה השלישית.

מה שמעניין הוא הגדרת הפורענויות

  • הפורענות הראשונה היא :"ויסעו מהר ה'"!! (בלתי מובן! מה עניין פורענות לנסיעה הזו הרי ה' מצווה עליה. האם רצה הכתוב שיישארו כל חייהם בהר סיני???)
  • הפורענות השניה: "ויהיה העם כמתאוננים".

רש"י גם מסביר בגמרא מה פירוש "עתידה פרשה זו שתיעקר:

עתידה פרשה זו – לעתיד, שיהו כל הפורעניות בטלין, ולא ידאגו לפורענות, ויצר הרע בטל.

 

אם כן, הפרשה הזו נכתבה כדי להתגונן מהיצר הרע ומכל הבעיות שעם ישראל יפגוש במהלך ההיסטוריה!! מהרגע שאין יצר הרע ואין יותר צורך ב"פורעניות" אין צורך יותר בפרשה זו!!!

 

 

 

  1. ההגנה

אחת מהמטרות של הנונים ושל שני הפסוקים האלה היא ההגנה מבעיות. איך זה פועל?

א. עצם ההפרדה בין הפורענויות

כשהאדם שקוע בבעיות עד כדי כך שהוא לא יכול להבחין בהן, הוא נכנס לדכאון בהרגשה שאין יציאה מהבעיות. עצם ההפרדה בין הבעיות, הגדרה של כל בעיה ובעיה בפני עצמה, מאפשרת להסתכל עליהן במרחק מסויים. וזה התחלת הפתרון: להגדיר הבעיה . ההפרדה בין הבעיות היא היכולת לשלוט , מחשבתית, על הבעיות. וזה כבר צעד גדול מאוד בהתגברות נגד הדיכאון.

ב. האות נון

נון שווה 50. הוא השלב שמעל לטבע. הטבע ,סימנו 7. אפילו שמרכיבים הטבע, מגיעים ל49 7X7. אבל השלב שמעל לטבע הוא העולם של השמונה או של החמישים. האות נון, מסמלת ישועה מעבר להיגיון, לחוקי הטבע. ההצלה באה מעולם אחר. האדם יכול להתחבר לעולם המקביל הזה, בזמנים מסויימים ולהבין שיש מי שיעזור לו מלמעלה! זה עולם האמונה, התקווה, האהבה, הרצון להתגבר על הגזרות שנופלות עלינו.

 

ג.ים סוף:

בדומה לאות נון לפני ואחרי, המאור ושמש מזכיר לנו את הסיפור של המלאך שבא להגן על העם, מול ים סוף, אחרי שפרעה בא להילחם נגדם:

וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:

(יח) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְקֹוָק בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:

(יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם:

(כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה:

( שמות פרק יד (יז))

נשים לב למצב: בני ישראל נמצאים מול הים. זו הבעיה המרכזית. היא "לפניהם."

פתאום, ה' מעיר את המצרים כדי שיבואו לאיים על ישראל "מאחריהם"!!

כשישראל מרגישים במצור בין הבעיה לפניהם ובין הבעיה מאחריהם, אז מלאך ה' שהיה מגן מלפניהם עובר לאחור וגם הענן שהיה מגן מלפנים נוסע לאחור. ההגנה שהייתה מלפנים, הופכת להגנה מאחור.

הכל נעשה , כביכול ביוזמת ה'. הוא רצה שהעם יפחד גם מלפנים (הביא אותם מול ים סוף) וגם לאחור (הביא את פרעה מאחור).

הענן והמלאך, הם כמו הנונים (אומר המאור ושמש). הם מגינים מלפנים ומאחור.

ההגנה מלפנים: האדם בדרך כלל מפחד מהבעיות שממולו. הוא פורץ דרך ואז הוא דואג למה שיבוא מולו. ולכן הוא בדרך כלל מגן על עצמו מלפנים.

אבל הרבה בעיות צצות מאחור. מהעבר, מהדברים שאנו חושבים שהם "מאחורינו". משם, כשאנו לא שמים לב , בגב שלנו, יש גם צורך בהגנה.

שני הנונים מסמלים את שתי הגנות האלה מלפנים ומאחור.

זה מזכיר את מה שאנו אומרים בתפילת ערבית:

"הסר השטן מלפנינו ומאחרינו"

 

  1. המנוע לפעול

הנונים הם גם מסמלים את הדחיפה לפעול:

מלפנים, מדובר על הרצון והיוזמה להתקדם בחיים. לפרוץ גדרים. זה כוח מניע עצום כי הוא בא מהרצון של האדם

מאחור, אבל, לפעמים, האדם פועל בגלל שהוא נאלץ לפעול. בגלל שהוא מקבל מכה מאחור. המאור ושמש טועןף

"בני ישראל לא היו נוסעים ממקום חנייתם עד שראו התעוררות הגבורה"!!

גם היום, המוטיבציה לעלות לארץ היא לא תמיד רק דחיפה אידיאולוגית ורצון לקיים מצוות יישוב הארץ. היא לפעמים מונעת על ידי אנטישמיות וסכנות העוברות בגלות שדוחפות היהודי לעלות ארצה!!

לכן, שני הנונים הם גם מנועים. אחד מקדימה שמושך והשני, מאחור שדוחף!!

 

  1. הפוך פעמיים

הנונים הם כתובים בצורה הפוכה, כלומר, הגב קדימה. אבל הם גם הפוכים מלמטה למטה. הגג של האות, הקצר, הוא למטה והצד הרחב למעלה! רמז לשתי הגנות:

ההגנה הראשונה, כשהנון הפוכה, מסמלת שהאדם יכול לצאת ממבוך, לפעמים, כשהוא מסתכל על המציאותמזווית אחרת.

ההגנה השנייה, ההפיכה מלמעלה למטה, היא ההגנה העל טבעית, "מלמעלה" הגנה מהאלוהים עצמו!! בהסתכלות מהשמים, מהתוכניות העליונות של הבורא בעצמו.

 

  1. סיבת כל הבעיות

המאור ושמש מסביר שלכתחילה, אין מקום למידת הדין בעולם. ה' ברא את העולם למען שכל ביריותיו יהינו. הוא רוצה שיהיה רק חסד. אבל, עצם הבריאה (ובמיוחד הריבוי בבריאה, הפיזור של הנבראים) גורמת לצורך במידת הדין. לחוקים. וזה גורם לכאבים, לבעיות, לצורך בענישה ובהפרעות בהנאה הפשוטה בעולם.

לכן, יש צורך בהגנות מיוחדות.

וייתכן שעל זה מדברת הגמרא למעלה כשהיא טוענת שלא נצטרך יותר את הפסוקים האלה , כשיצר הרע יעלם מהעולם, כשלא יהיה יותר קטרוגים ודינים על עם ישראל.

 

  1. שני הפסוקים
  • הפסוק הראשון, בין שני הנונים הוא

"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך"

יש כאן תיאור של תהליך אקטיבי. יוזמה, . קימה, אויבים שנפוצו. מנוסת האויבים. זה סימן לנסיעה בחיים.

  • הפסוק השני הפוך:

"ובנוחו יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל"

יש כאן מהלך של מנוחה, ישיבה, תשובה. הרגעה.

שני הפסוקים הם כמו הנשימה והנשיפה. רצו ושוב. נסיעה וחנייה. לילה ויום. זה טיב מהלך החיים. לכן, הוא מסמל בעצמו ספר שלם. הוא מרכז את שני המהלכים ההפוכים של החיים בתוכו.

הידיעה , ההכרה בשני המהלכים האלה, היא מעצמה מקור לרוגע , להגנה, ליישוב הדעת.

 

  1. האנוכי הריתי את העם?

אחרי התלונות של העם בעניין התאווה לבשר, משה פונה אל ה': ,למה הרעותה לעבדך.. לשום את משא כל העם הזה עלי? האנוכי הריתי את כל העם הזה? האנוכי ילידתיהו?…"

המאור ושמש מסביר שמשה לא יכול לעזור לעם .למה?

כי כשאדם נמצא בתחתית המדרגה מול היצר, הוא זקוק לעזרא ממי שנמצא קרוב אליו בקרב הזה. או לפחות מי שכבר התנשא בדבר וסבל כמוהו ויצא מזה. משה היה יותר מדי רחוק מכל הבעיות האלה והוא מרגיש לא קשור לעם. לכן, ה' יציע לו להאציל מנבואתו ל70 איש, מייצגי העם, שיטפלו בבעיות האלה. משה לא מרגיש שייך, זה הפירוש של "האנוכי הריתי את העם?" כלומר אין לנו קשר מהותי!

המו"ש משווה זאת לצדיק שנמצא בעולמות גבוהים מאוד, עד כדי כך שהוא לא יכול לעזור לחסיד שבא אליו עם בעיות "נמוכות". צדיק כזה איננו יכול לעזור לו!! החסיד צריך לפנות לצדיק אחר, שהוא יוכל להבין אותו , שתהיה לו אמפתיה אליו. בשביל זה, הצדיק הזה חייב להיות מאוד עניו ולדעת לרדת למדרגת כל אחד ולא להישאר תלוי למעלה!

אהרון הכהן נבחר לכהן כי הוא עבר טראומה של חטא העגל. הוא סבל כמו העם והרגיש אשם מאוד. לכן, רק הוא (ולא משה) היה יכול להיות כהן, כלומר איש שמטפל בבעיות של כל אחד ומוצא את מקומו של כל אחד בחברה.

 

  1. קברות התאווה

העם מתאווה לבשר. ה', במקום לתת להם את מבוקשם, רוצה לשבור את התאווה שלהם.

"הבשר עודנו בין שיניהם" כלומר, מה"ביס" הראשון, ה' גרם להם כבר למאוס בבשר! ושבר להם תאוותם. הוא גם אילץ אותם להמשיך לאכול. וזה הגעיל אותם סופית.

כך "נקרבה תאוותם" וקראו למקום "קברות התאווה"!!

 

נשא מוש

בע"ה ג סיוון התשעו

מישל בן שושן

 

נשא מוש

 

נָשא (לעד)

למה לא כתוב נְשא, כמו כל ציווי רגיל, אלה נָשא?

אותה השאלה ניתן לשאול לגבי "שָמר את יום השבת" במקום "שְמר" או זָכר.

ייתכן מאוד שצורת הציווי הזו היתה קיימת בעבר . אבל יש מפרשים שמציעים הסבר רעיוני: מדובר על צורה מיוחדת של ציווי: תעשה זאת, אבל גם אם לא תעשה זאת, דע שזה ייעשה בכל זאת! כאילו הדבר כבר נעשה מעצמו! זכור את יום השבת. אבל דע שהשבת יש לו חיות משלו הזכירה של השבת כאן, אתה רק צריך להשתתף בזכירה!. גם כאן ניתן אולי להבין את הקמץ הזה ב"נָשא":

אתה משה חייב למנות את כל בני לוי ולתת לכל אחד תפקיד.

אבל דע לך שאפילו אם לא תעשה זאת, זה יקרה! אתה לא קובע את התפקיד שלהם, זה התפקיד שמתאים להם! ה' מבקש ממשה לקחת חלק בחלוקת התפקיד של הלווים אבל התפקיד נקבע מחוץ להחלטת משה.

 

שלושה דורות

אם כן ,מי קובע את התפקיד המיוחד לכל משפחה?

מה שקובע זאת היכולת האישית המיוחדת לכל אחד מהבנים של לוי.

כדי להסביר זאת, ה"מאור ושמש" מפרש גמרא ידוע(בבא מציעא פה.)

מי שהוא ובנו ובן בנו בני תורה, שוב אין התורה פוסקת מהם לעולם. שנאמר: "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם"(ישעיהו נט-כא)

המו"ש מסביר שאי אפשר להבין את הגמרא אלא אם כן הילדים ממשיכים בדרך אבותם. אי אפשר לפרש שאם שלושה דורות רצופים עוסקים בתורה אז כל השושלת היוצאת מהם יהיו בני תורה. זה נכון אך ורק אם הם ממשיכים בדרך אבותם.

אם כן, מה החידוש בגמרא? מה היא ההבטחה שכתובה בישעיה? כמובן שאם אדם לומד תורה, אז הוא בן תורה! אז מה מוסיפה העובדה ששלושה דורות לפניו עסקו בתורה?

והוא עונה שאיננו דומה אדם שלומד תורה   לאחר שלומד תורה אחרי שאביו, סבו ואבי סכו למדו תורה. לשני יש "בונוס" מיוחד. הוא יכול להשתמש בבונוס , במידה וילמוד תורה גם הוא. או יכול להשאיר את הבונוס הזה בצד וזה יוכל לעזור לצאצאיו בהמשך.

אם כן, לומדים מזה ששלושה דורות רצופים קובעים מסוגלות מיוחדת שיכולה לעזור מאוד לצאצאים של השושלת הזו. זה החידוש של הגמרא.

 

לעניינו: יש לנו שלוש משפחות, קהת, גרשון ומררי. שלושתם הם בני לוי והוא הוא בן יעקב.

  • קהת הוא בן לוי בן יעקב
  • גרשון הוא בן לוי בן יעקב
  • מררי הוא בן לוי בן יעקב

השושלת המיוחדת של כל אחד בונה לכל הצאצאים שלו להיות מסוגלים לתפקיד מיוחד.לכן יש תפקיד "לבני קהת" ותפקיד אחר עבור "בני גרשון" ותפקיד אחר עבור "בני מררי".

 

אם נסכם: השושלת המיוחדת של יעקב, לוי וקהת, מסוגלת לתפקיד המיוחד להם. משה "רק" מכריז על התפקיד שלה אבל הוא לא זה שקובע את המסוגלות של כל אחד. המסוגלות נקבעת על ידי מה שמיוחד אצל קהת והעובדה שהוא גם בן לוי ובן יעקב אבינו.

 

זה מתחבר אולי עם הרעיון שפיתחתי בהתחלה על הציווי נָשא

 

נשר שור ואריה

במחזה של יחזקאל הנביא המרכבה כוללת ארבע דמויות: נשר, שור אריה ואדם.

המקובלים עושים הקבלה עם ארבע דמויות בעם היהודי: יעקב, יצחק ואברהם ודוד המלך.

הם גם מקבילים לארבע מלאכים וארבעת כיווני אוויר: מיכאל בימין(דרום), גבריאל בשמאל(צפון), אוריאל במזרח ורפאל במערב.

יש שלושה מצבים

  1. המצב הרגיל השורר כל הזמן הוא : אברהם בימין- יעקב באמצע (המחבר)- יצחק בשמאל.
  2. כשיש קטרוג, מידת הדין, מצב מסוכן, יש אפשרות לבקש הגנה מיוחדת. במצב הזה, אנו "מנטרלים" את מידת הדין שמייצג יצחק אבינו . והמצב הוא כך: אברהם מימין- יצחק באמצע- יעקב בשמאל.
  3. אבל יש מצב הרבה יותר חמור שאנו זקוקים להרבה יותר הגנה. אז יש מצב מאוד מיוחד ומאוד בטוח: מצב שבו יעקב נמצא בימין יצחק באמצע ואברהם בשמאל.

 

מצב רגיל אברהם יעקב יצחק
מצב מגן אברהם יצחק יעקב
מצב מגן מאוד יעקב יצחק אברהם

 

למה לא משתמשים במצב ה"מגן" כל הזמן? כי יש לתת לאדם את הבחירה החופשית, יש לתת לחיים להתנהל, יש לתת ליצרים לפעול ולחוקי הטבע להיות איתנים ככל שאפשר.

 

המאור ושמש מסביר שאלה שלושת המצבים שקיימים בראש השנה:

כדי להתגונן ממידת הדין, אנו תוקעים בשופר. יש שני סוגים של תקיעות

תקיעה בהתחלה (חסד- אברהם)- שברים או תרועה באמצע (הדין של יצחק)- תקיעה בסוף(הרחמים של יעקב)

או, אם יש צורך בכך, מצב יותר מגן

תקיעה בהתחלה (רחמים-יעקב)- שברים תרועה באמצע (הדין של יצחק)- תקיעה בסוף (חסד של אברהם)

אנו לא יודעים, לכאורה ההבדל בין תקיעה לתקיעה אבל שניהם ממתיקים הדין.

ייתכן שמכווני הכוונות יודעים מתי משתמשים במצב הבטוח הראשון או השני ומכוונים בצורה שונה בתקיעה של אברהם או של יעקב.

 

בין כה וכה, המצב הבטוח ביותר הוא:

יעקב- יצחק- אברהם

והוא מקביל לשלות דמויות המרכבה בסדר הזה:

נשר- שור ואריה

ראשי התיבות של שלושת החיות, בסדר הזה  = נ-ש-א. נשא!!

 

אם אני מחבר את המאמר הזה של המאור ושמש לרעיון שהצעתי בהתחלה, מקבלים את המסכנה הזאת:

 

פרשת נשא מרמזת שקיימים מערכות מקביליות למציאות

אחרי שבפרשת במדבר, כל אחד מבני ישראל קיבל על עצמו תפקיד, מקום, חשיבות עצומות, באה הפרשה שלנו להרגיע אותנו קצת: אפילו אם אתם לא עושים מה שנדרש מכם לגמרי, קיימות מערכות מקבילות שיעשו את העבודה . מכאן גם הימצאותה של ברכת הכהנים שמתארת הגנה עליונה מעבר למידת הדין.

וגם אולי , ההשתתפות מעל לחוקי הטבע של הקדוש ברוך הוא בענייני אישיות, בין איש ואישה שהשלום בניהם בסכנה, על ידי מחיקת שם ה' ועל ידי ניסים שיגלו שהאישה נקייה ויחזיר השלום בין בני הזוג, בעניין אישה סוטה.

במדבר מוש

בע"ה כד אייר התשע"ו

מישל בן שושן

 

במדבר מוש

 

לאמר- בחשאי.

אפשר לחתוך לשניים את הפסוק הראשון:

  1. וידבר ה' אל משה במדבר סיני
  2. באהל מועד באחד לחודש השני …לאמר.

בחלק הראשון,  הדיבור במדבר סיני מסמל את הדברים הנאמרים בהכרזה, בקול רם, כמו שהיה בהר סיני וכמו שהפועל "לדבר" מרמז.

אבל בחלק השני, קורה ההיפך: הכל בחשאי. משה שומע לבדו את דבר ה' בתוך אוהל מועד. ויש את הפועל "לאמר" שמרמז על אמירה בין אדם לחברו בחשאי, בקול נמוך.

המאור ושמש משווה את שני החלקים האלה לשני המצבים באדם:

בהתחלה, כשהאדם מתחיל בעבודה ובלימוד, הוא מדבר הרבה, בקול רם, הדברים בוערים בו והוא רוצה לשתף את כל הסובבים אותו במה שהוא הבין וחווה.

אבל יש שלב יותר מאוחר, שבו האדם יותר רגוע, הפנים הדברים בשלמות. רואים זאת כשהוא מדבר: בנחת ובקול מדוד. זה סימן של בגרות וחכמה.

ייתכן שספר במדבר עוסק במעבר הזה בין התסיסות של החברה הישראלית , המשברים, קשאי הארגון והתחלת הדרך לבין הצורך להירגע, להתבגר, עד שיאכלו לדבר בנחת. לעבור מה"דיבור" ל"אמירה".

 

ספר במדבר(לעד)

בספר במדבר לא התקדמנו מבחינת הכרונולוגיה. אנו עדיין בחודש השני בשנה השנית ונחזור חודש לפני לחנוכת המשכן בעוד כמה פרשיות. כלומר, יש לחפש את הייחודיות של הספר הזה .

ספר שמות דיבר על מתן התורה ובניין המשכן

ספר ויקרא היה מחוץ לזמן(כאילו לא קרה בו שום דבר מבחינת אירועים שעבר העם במדבר. מדובר רק על העבודה במקדש ובחוקים

נראה לי שמה שמייחד את ספר במדבר זה הארגון של החברה הישראלית לקראת הכניסה לארץ. זה ספר של הפוליטיקה. מקום כל אדם בתוך הכלל והקמת הרשויות האזרחיות והדתיות בחברה.

 

המניין

למה יש צורך למנות את כל העם שוב?

אחרי שהם קבלו את התורה ובנו המשכן,אומר הזוהר :" ה' רצה למנות כמה חיילים יש לו במשכן וכמה חיילים יש לו בתורה". על מה מדובר?

עם ישראל הוא פסיפס שבו כל חלק מגלה חלק מהשכינה. אם ההתגלות של האלוהים בעולם היתה תמונה, היינו היום מדברים על "פיקסלים" ככל שיש פיקסלים(pixels), התמונה יותר בהירה, יותר חדה.

זה התחיל עם המשולש אברהם יצחק ויעקב

זה המשיך עם הגדלת הפיקסלים למשפר 12 השבטים

אחר כך לשבעים נפשות שירדו למצרים

וכדי לקבל תמונה עם חדות מינימאלית שיכולה לפעול בהיסטוריה, יש צורך, במינימום 600000פיקסלים כדי שהתמונה תהיה פעילה.

המניין, אמור לוודא שיש מספר מינימאלי זה בעם ישראל . וגם לתת מקום מיוחד לכל אחד בתמונה הכוללת. לכן חשוב שכל אחד יהיה משוייך לשבט, למשפחה, ותהיה לו ייחודיות אישית החשובה כדי שהתמונה הכללית תהיה שלמה. כל אחד חשוב. וכשכל אחד מכיר את חשיבותו, את מקומו, הוא מרגיש טוב, ראשו נישאת. "לשאת ראש כל בני ישראל" זה לתת מקום ייחודי לכל אחד כדי שיוכל להרגיש חשוב ולפתח את ייחודיותו בתוך הכלל.

 

תפקיד עם ישראל בעולם:

כל אדם מייצג צורה אחת של התגלות ה' בעולם. אף אחדל איכל להחליף את השני . לכל אדם יש פן אחד של השכינה. הבעיה היחידה היא שיש לאסוף ולסדר את כל הפרצופים האלה בסדר כזה שזה ייתן תמונה כוללת. עם ישראל מייצג בתוכו את כל האפשרויות להיות בן אדם. והם אמורים להראות שיש אחדות בכל הפרצופים האלה , כשהם מסודרים בצורה נכונה.

לפעמים  כשעם ישראל מאבד את המצפן, ה' מגלה אותם לכל עברי התבל כדי שיספגו בחזרה את כל האפשרויות להיות בן אדם בעולם. אחר כך, הוא דורש מהם לחזור למקום אחד, כדי לאחד את כל הפרצופים האלה ולהעיד בעולם כולו על האחדות הקיימת בעולם. אחדות זו היא השכינה בעולם.

לכן, מניין וסדר האנשים בתוך מחנה מאוחד חשוב מאוד.

 

חיילי התורה וחיילי המשכן

התורה מסמלת השכל, הלימוד

המשכן מסמל העבודה, עבודת הלב, התפילה.

בכל אדם יש חלק מסויים של תורה וחלק אחר של משכן. כמות התורה והמשכן שקיימים אצל כל אדם נותן לו את הייחודיות שלו.  אם כל אדם היה מייצג גוון של צבע. הצבע הוא איזון בין כל מני צבעים בסיסיים. אדם כתום, יש בו חצי צהוב וחצי אדום. וכן הלאה. על ידי כמות השכל וכמות הלב. על ידי כמות החסד וכמות הגבורה שיש אצל כל אדם, ניתן לתת לו מקום מיוחד בפסיפס הגדול. וכך בונים התמונה הכוללת.

אחרי מתן התורה ובניין המשכן, נקבעו שני הכוחות (המנוגדים) שמהם אפשר להרכיב כל אדם מישראל.

אם התמונה היתה בשחור לבן, התורה היתה השחור למשל והמכן לבן. וכל אדם היה לו גוון ייחודי של הרכב בין שני הצבעים האלה והיה לו צבע אפור מיוחד מאוד. יש אין סוף (לפחות 600000) גוונים של אפור. וחשוב לדעת כמה שחור(תורה) וכמה לבן(משכן) יש בכל אדם מישראל, כדי ליצור התמונה הכוללת האחידה.

התמונה היא לא רק שחור ולבן אלא בכל מיני צבעים .ויש לאפיין כל אדם לא רק על ידי כמות השכל והלב אלא גם במידות, ביצירה, האפיונים אחרים שונים. אבל התורה והמשכן הם דוגמה לכולם.

 

משה אהרון ונשיא שבט

כדי למנות את העם, עומדים מול שבט משה , אהרון ונשיא השבט. שלושת האנשים האלה מונים את השבט.

  • משה הוא מסמל את החלק של התורה
  • אהרון מסמל החלק של המשכן, העבודה, הלב
  • ונשיא השבט מכיר כל אחד מבני השבט, הוא גם מכיר את המאפיין של השבט ויכול להציב כל אחד במקומו.

חשוב שיהיו שלושה שמונים כדי להראות שיש מגוון אפשרויות, אפילו אצל המונים.

זה מזכיר את האנשים היושבים בעמדת ההצבעה בבחירות. נציג כל אחד מהמפלגות יושב מול האזרח הבוחר.

ייתכן שהזה גם הבסיס הרעיוני של ישיבת שלושה שופטים בדין.

 

הכהנים והלווים

הלווים "נתונים בידי הכהנים". על מה מדובר?

הלויים הם חזקים במידת הדין, הגבורה. הם שומרי המקדש. הם מציבים גבולות וחוקים. משה הוא לוי.

הכהנים הם בעלי החסד. מטפלים בבעיות האישיות. הם מכפרים על ישראל ומברכים אותם.

יש לשים את מידת הדין בתוך מסגרת החסד!! אין לתת למידת הדין להשתולל!! החסד אמרו לגבור על הדין

הכהנים הם מעל לכהנים!!

יש עוד סכנה: שהלויים יגיירו את הכהנים למידת הדין. לכן הפסוק אומר לכהנים שיש להם לשמור על משמרת כהונתם! יש לשמור על מידת החסד כי היא מאוד עדינה וחלשה מול מידת הדין!!!

 

לגולגלותם

למה התורה נוקטת במילה "לגולגלותם" הרי היא כבר מדברת על נשיאת ,ראש" בני ישראל. מה יש לגולגולת שאין בראש?

המאור ושמש עושה הקשר בין המילה "גולגולת" ותורת ה"גילגולים".

הפסיפס של כלל ישראל בנוי מחלקים (לפחות 600000). כל חלק חשוב . מה קורה כשאחד מת? אם לכל אדם יש חשיבות כל כך , מה קורה אחרי המות שלו?

1 האפשרות הראשונה היא תורת הגלגולים המקורית: הנשמה שלו מתעברת בנשמה של תינוק שייולד ויקח את מקומו.

2 אפשרות שנייה: שבסך הכל , כלל ישראל מייצג תמיד את ריבוי החלקים. בדומה לקבוצת כדור רגל. אפילו אם שחקן אחד הולך, שחקן אחר יתפוס את מקומו ותפקידו.

לכן, המינוי נעשה "לגולגלותם, כלומר, כשכל אחד ממלא תפקיד חשוב ובדור אחר, התפקיד הזה ימלא אדם אחר שהוא "גלגולו"!

מטות מסעי לעד

בע"ה ד אב התשעה

מישל בן שושן

מטות מסעי לעד

מה סיבת הימצאותם של עניינים אלו בסוף ספר במדבר?

  • למה פרשת הנדרים נמצאת כאן?
  • מה משמעות מלחמת מדיין כאן?
  • מה משמעות רשימת התחנות של מסעי בני ישראל.
  • למה חוזרים על פרשת בנות צלפחד?
  • מה עניין בני גד ובני מנשה כאן?

 

תמיד נוכל להשיב שעניינים אלה אירעו בזמן ההוא וסיבת הימצאותם כאן היא כרונולוגית. אבל נראה שיש תמיד מקום למצוא סיבה יותר עמוקה כי הרי "אין מוקדם ומאוחר בתורה" והעניין הכרונולוגי אינו מהווה סיבה מספקת לסמיכות הפרשיות.

נראה לי שבסופה של התורה, מיצגים בפנינו את סוף התהליך של ההתבגרות של שלושה מרכיבים:

  1. התבגרותו של משה
  2. התבגרותם של ישראל
  3. התבגרותה של התורה עצמה

אכן, נראה לי שלאורך כל התורה, כולם "מתקדמים", משתנים, עוברים תהליך קשה של התבגרות. וכאן, מתארים את התהליך ולאן הגיעו כל המעורבים בסיפור התורה

 

  1. התבגרותו של משה

א. הדיבור

משה מתחיל את דרכו, בתורה, כאיש "קנאי" שלא מהסס להרוג איש מצרי שמכה איש עברי . הוא נראה ממש לא איש שאוהב לדבר, להתפשר. הוא איש מעשה. אפילו אם המעשים אלימים והחלטיים. לכן, הוא מסרב לתפקיד השליחות שמציע לו האלוהים. "לא איש דברים אנוכי". שלח מי שיודע לדבר, להתווכח, איש דיפלומט. אני לא האיש הנכון! אני מוכן להרוג את פרעה מייד וכל עבדיו. אני מוכן לפוצץ את הארמון ולקומם את העם למרד אלים. אני, לא מוכן לחנך, ללכת בדרך ארוכה ומתולתלת של דיבורים אין סופיים!

ה' מסכים איתו ושולח איתו את אהרון, איש השלום, איש הפשרות, איש הדיבורים. כדי למתן את המזג החם של משה. אבל, ה' בחר במשה!! למרות שהוא נראה לא מתאים, הוא זה שיעשה את העבודה הכי טוב!!

בשביל זה, משה חייב לעבור תהליך שינוי דרסטי.

ואכן, לאורך כל התורה, ה' "ידבר" איתו, ויצווה עליו ל"דבר" אל בני ישראל . התורה מלאת פסוקים אלה . "וידבר ה' אל משה,..לאמר, דבר אל בני ישראל…"

אפילו מול הסלע, משה עדיין משתמש במטה במקום הדיבור. קשה לו עם זה. אבל הוא מתקדם!

בסוף ימיו, משה מכיר בכוח הדיבור! והוא יהיה מוכן לכתוב ספר שלם מ"דבורים" שלו. ספר דברים יכתיר את ההתקדמות ושינוי משה בעניין הדיבור!

לא לחינם בסוף ספר "במדבר", בא משה ללמד את חשיבות הדיבור. הוא הבין שאפילו אם יש הבדל מהותי בין האדם המדבר והחפץ, הדבר, הדומם, ניתן, על ידי הדיבור, להעלות את ה"דברים", החפצים של חול, למעלה של קדושה. על ידי הדיבור, אדם יכול לקדש חפץ או זמן.

לכן, נראה לי, הפרשה שמקדשת את הדיבור של האדם, "לא יחל דברו", באה בסוף תהליך ההבנה וההפנמה של הדיבור אצל משה רבנו.

לא זאת בלבד שמשה הבין את מה שיה נגד טבעו בהתחלת הדרך, אלא שמשה יתעלה על כל בני האדם והנביאים כולם בזה שהוא יתנבא דווקא ב"זה הדבר". אדם שיש לו "חיסרון" מסוים ומבקשים ממנו להתגבר עליו במשך חייו, יכול להגיע לשיאים שאחרים לא הגיעו אליהם באותו העניין שבו נכשל לכתחילה!

ב. המדיינים:

נסיון עוד יותר קשה יתבקש משה לעבור לפני מותו: מלחמת מדיין!

משה התחתן עם מדיינית. ילד במדיין שני ילדים שגדלו וחונכו במדיין על ידי כהן מדיין. הוא קיבל מיתרו השראה וחיזוקים בשעת משבר. משה עבר מהזהות המצרית שבה הוא גדל, אצל פרעה, לזהות מדיינית אצל יתרו. משה הצליח לצאת ממצרים ואף להוציא את ישראל ממצרים. עכשיו, הוא מתבקש לנתק את חבל התבור המדייני שלו!לא רק המדיינים יש להרוג אלא אף כל הנקבות!! אלה שכל כך הרגיש מחובר אליהן במשפחתו הקרובה!! רק אז הוא יוכל למות.

ג. גבולות ההתקדמות

כל הנאמר לעיל, מסביר אולי למה משה ביקש, בפרשת ואתחנן, שוב להיכנס לארץ. הרי הוא התקדם מאוד בנוסה הדיבור. הוא אפילו למד להתפלל בסגנון חדש ובכך לימד אותנו ל"התחנן". למרות זאת, ה' מסרב. אבל יש הבדל עם כל הפעמים הקודמות: ה' לא נותן לו סיבה:" רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". כאילו ה' מודע שהסיבה הראשונה שנאמרה למשה בסלע, אולי לא תקפה יותר. הוא יודע שעכשיו הוא יודע "לדבר". למרות זאת, ה' לא נותן לו להיכנס. ללא סיבה מפורשת. לפחות לא בגלל חוסר הדיבור.

הרבה מפרשים טוענים שההחלטה שמשה לא ייכנס לארץ נלקחה כבר מזמן. יש שמתאריכים זאת, כבר במצרים, אחריה כישלון הראשון של השליחות כשמשה טען "למה הרעתה לעם הזה?"

אלדד ומדד ניבאו כבר לפני סיפור הסלע שמשה לא נכנס. אם כן, סיבת אי הכניסה של משה לארץ איננה אחת ויחידה. עיקר ההחלטה תלויה ברצונו של ה'!

משה מאוד התקדם (יכול להיות שה' דרבן אותו על ידי זה שהוא תלה אי כניסתו בבעיית הדיבור שלו) אבל משה נשאר בן אדם. ויישאר בגבולות של האנושיות!

 

  1. התבגרות העם

ברור שמניין  42 התחנות בהתחלת סדרת "מסעי", איננה באה כדי לתת לנו שיעור בגיאוגרפיה. רוב הפרשנים, מצביעים על "תחנות רוחניות", שלבי התבגרות של העם. חשוב היה לתאר את שלבי השינויים הדרושים לעם היוצא מעבדות ונכנס לארץ. עד היום, אנו חווים את השינויים הדרמטיים ביהדות של חוץ לארץ ליהדות של ארץ ישראל. אם כן, העם כן עבר שינויים, אפילו אם הם לא נכנסים לארץ, הדור הבא אחריהם ייהנו מהשינויים והבשלות של הוריהם כשיכנסו לארץ

 

3 התבגרות התורה עצמה

היינו חושבים, במעמד הר סיני, שהתורה , מתוך זה שהיא באה מן השמיים, איננה יכולה לסבול כל התערבות האדם. היינו חושבים, כמו בשאר הדתות, שהתורה דורשת מכל אדם צייתנות עיוורת ללא כל תגובה, ביקורת, חשיבה, אחריות ואכפתיות.

  • והנה הסיפור של בנות צלפחד (כמו פסח שני ) בא ללמד שה' מאוד מעוניין מההתערבות של בני אדם אכפתיים. הוא מוכן לשנות חוקים במידת הצורך. בני יוסף שמרגישים נפגעים מהשינויים האלה, גם הם מתערבים וגם להם ה' שומע ומסכים עם עמדותיהם. כל פעם, כתוב "כן בנות צלפחד דוברות" "כן בני יוסף דוברים".
  • הסיפור של בני גד ובני ראובן עוד יותר מפתיע: ניתן לשנות את גבולות הארץ , אפילו לפני הכניסה! התורה שמפרטת את גבולותיה של הארץ, מספרת בעצמה שבגלל (או בזכות) ההתערבות של בני אדם, ניתן לשנות דברים קבועים בתורה!!
  • סיפור הנדרים הוא גם כן מראה שהאדם יכול לצוות לעצמו ולהוסיף, על ידי נדרים, מצוות עשה או לא תעשה על אלה של התורה (במידה שהן לא סותרות אותן).

אם כן, התובנות שלנו על התורה גם הם "התבגרו". אבו יותר מודעים לרצון ה'. הוא אכן איננו מעוניין ב"רובוטים" שאינם חושבים אינם מתערבים. התורה שבכתב, מראה לנו, בסוף ספר במדבר, את הנחיצות של התורה שבעל פה שתבוא מיד בספר דברים!!

 

לסיכום:

כמו שלמדנו בספר בראשית: הזהות הישראלית עוברת שלבי התבשלות ובגרות דרך נסיונות ושינויים אצל האבות . כך מתברר , בשאר ספרי התורה, שום דבר איננו סטטי. כולם משתנים. מעבדות לחירות. מהכאה לדיבור. מגלות לגאולה. מתורה שבכתב לתורה שבעל פה. הכל זז הכל מתקדם. התורה מספרת בעצם את שלבי ההתקדמות כי רק לימוד בכישלונות , החסרונות והכלים להתמודד איתם, יכולים להיות תורת חיים באמת

מסעי גז

בע"ה כח תמוז התשעה

מישל בן שושן

 

מסעי גז

מסעיהם למוצאיהם

בני ישראל יצאו ממצרים בכוח (ביד חזקה). הם הרגישו שדוחפים אותם החוצה. הם לא התכוונו לעלות לארץ ישראל. לכן, העיקר אצלם היתה היציאה. המסעות במדבר שלהם היה בגלל היציאה! לכן, כתוב "מסעיהם למוצאיהם" כלומר המסע בגלל המוצא, היציאה.

אבל, עבור משה, המטרה היא הכניסה לארץ, ולכן כתוב שמשה כתב "מוצאיהם למסעיהם" כי היציאה יש לה תכלית והיא המסע לארץ.

עד היום יש יהודים שעוזבים את ארץ "מוצאם", רק כדי לעזוב אותה בגלל הרדיפות או קושי כל שהוא. ויש יהודים שעולים לארץ מרצונם בגלל אהבת ישראל ולא בגלל שזרקו אותם מארצותיהם!

 

העבודה זרה

מצאנו במקרא שלושה סוגים של עבודה זרה ממש:

1 פי החירות:

כשהאדם שם את "החירות " בראש כל סדרי העדיפות. הוא עושה פסל מהחירות. עבורו, החידות, החופש צריך להיות קיצוני. יש לאפשר הכל כלולם כל הזמן. למרות שהחירות הוא ערך עליון. יצאנו ממצרים לבני חורין. הלוחות היו כתובות "חרות" . למרות זאת, אין ללכת לקיצוניות ולחשוב שהחופש הוא הערך הגבוה כל הזמן. למשל, יש לשים מגבלות לפה שלנו. אין להגיד כל דבר לכל אחד בכל זמן שמתחשק.

  1. בעל צפון:

יש אנשים שחושבים שכדי להיות דתיים יותר, יש להתנתק מהעולם, מהחברה. להיכנס בבועה, במנזר. להתבודד, לחיות "צפון" חבוי. זו גם עבודה זרה!!

  1. בעל פעור:

זו ענווה מוגזמת. כשהאדם משפיל את עצמו לגמרי. הוא חושב שאין לו ערך עצמי. הוא יכול לחשוב שזה ערך דתי עליון להתבטל לגמרי מול האלוהים. הוא פותח כל המעצורים שלו, הגופניים והנפשיים. הוא כבר לא סוגר שום שריר, כדי לבטל כל הבעת רצון עצמי. הביטול הטוטאלי היא עבודה זרה.

 

אם כן, איסור העבודה זרה, איננו איסור פשוט. הוא קשור לכל עבודה דתית. גם בעבודת ה', אנו עלולים לטעות בעבודה זרה! לכן, בכל מקום בתורה שכתוב שיש לעבוד את ה' , מיד באה אזהרה שלא לעבוד עבודה זרה! כי אין קרוב יותר לעבודת ה' כעבודה זרה. ועלינו להיזהר מאוד, במיוחד אם אנו קוראים לעצמנו "דתיים".

 

מטות גז

בע"ה כח תמוז התשע"ה

מישל בן שושן

 

מטות גז

שלום עליכם

הגמרא בברכות מתירה להקדים את שם ה' במשפט שאומר אדם כשהוא פוגש חברו: "ה' עמכם". זה לא דבר פשוט, כי במסכת נדרים, לומדים הלכה הפוכה: אין להגיד משפט עם שם ה' בהתחלת המשפט. למשל, בנדרים, אם משהו רוצה לנדור בהמה לעולה לבית המקדש, אסור לו להגיד "לה' עולה" אלא "עולה לה'"! זאת, לומדים מהפסוק ב פרשה שלנו : "איש כי ידור נדר לה"" לא כתוב "לה' נדר" אלא "נדר לה'".

אם כן, מכל זה יוצא שאסור להתחיל משפט עם שם ה'.

אז למה , בכל זאת, אומרים "ה' עמכם" כשפוגשים משהוא? לומדים זאת מספר רות ששם כתוב "ה' עמכם". אבל, הגמרא אומרת סיבה יותר עמוקה:" עת לעשות לה' הפרו תורתך". אכן, יש הוראה שלא להתחיל בשם ה' (תורתך) אבל, עת לעשות לה', כשמשהו הרבה יותר חשוב קורה, כמו המפגש עם אדם אחר והקדמת פני חברו, כפני השכינה, אז ה' מתיר שיגידו את שמו בהתחלה!!

זאת הסיבה שאנו אומרים "שלום עליכם". "שלום" הוא אחד מהשמות של ה' ובכל זאת, מקדימים את שמו בהתחלת המשפט כי דבר חשוב מאוד , שהוא "עת לעשות לה'", אז, מפירים את ההלכה הראשונה.

כל זה נכון בשביל האדם שמקדים את פני חברו. אבל מי שעונה לחברו, איננו רשאי להקדים את שם ה' והוא עונה "יברכך ה'" או "שלום עליכם". כי המפגש כבר קרה בזכות הקריאה הראשונה. אין לענות "ה' עמכם או שלום עליכם" למי שאומר לנו זאת אלא כששם ה' בא בסדר שני במשפט.

 

פרשת נדרים (לע"ד)

למה מוצאים את פרשת הנדרים כאן, בסוף המסע במדבר, לפני הכניסה לארץ, רגע לפני שנפרדים ממשה רבנו? נראה לי להציע כיוון חשיבה, בעזרת הפירוש החדשני של הגלילי זהב בפרשה הקודמת. הוא אכן הסביר לנו מה פירוש הביטוי "לא איש דברים אנוכי". בדרך כלל, אנו מפרשים זאת כאילו משה היה מאוד עניו, הוא היה מגמגם, הוא רצה להיות "ראש קטן" ולא להתבלט ולכן הוא סירב לשליחות אל פרעה. הרב הסביר לנו שלהיפך, משה , הוא זה שהרג מצרי שראה מכה יהודי. משה איננו "ראש קטן". להיפך, משה יוזם, משה הוא חם מזג. כשהוא רואה דבר לא צודק, הוא מיד עושה מעשה. משה, היה מפחד שהוא יהיה יותר מדי אלים כלפי פרעה. "לא איש דברים אנוכי", פירושו, לפי ה"גלילי זהב", אני לא דיפלומט! אני לא יודע לעשות פשרות ולדבר. לכן, אל תשלח אותי למשימת משא ומתן כי אני לא איש שמדבר! אהרון ילך איתו כי אהרון יודע למתן את משה והוא איש פשרות , איש שלום, איש דברים!

במשך כל חייו, משה יצטרך ללמוד איך להיות "איש דברים" עד שיצליח לכתוב ספר שלם שייקרא "ספר דברים". רוב הזמן, חיסרון אחד מהווה חיים שלמים של תיקון החיסרון הזה.

נראה לי שפרשת נדרים שבה נקבע העיקר "לא יחל דברו", מגיע אחרי שמשה למד פרק חשוב בענייני "דברים" ודיבורים. הוא יודע שהוא לא נכנס לארץ בגלל שהוא הכה הסלע ולא "דבר". פרשת הנדרים באה , נראה לע"ד כצוואה אישית של משה בסוף דרכו.

 

תפילין

המדרש (שיר השירים ו) מצטט את רב הונא בשם רב אחא שטוען שחיילי ישראל לא נפגעו במלחמת מדיין כי: "אף אחד מהם לא הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד"!!

תפילין של ראש= לסמוך על הישועה מה' על ידי תפילות וסגולת ישראל.

תפילין של יד= לפעול, להשתדל, למסור את נפשנו, לצאת למלחמה. ואחר כך לקרוא לה' להצליח דרכנו.

ה"גלילי זהב" מסביר שאין לסמוך על הנס. יש לצאת למלחמה, למסור את נפשנו ולהילחם כאילו אין ניסים . רק אחר כך, יש להתפלל אל ה' שיצליח אותנו. אם חיילי ישראל, חזרו מהמלחמה עם מדיין ללא פגע, זה בזכות, שאף אחד מהם לא סמך על הנס וכל אחד מסר נפשו ממש למלחמה.

לכן, יש להתחיל בהנחת תפילין של יד= להשתדל בכל תחומי החיים, באופן טבעי.

ואחר כך מניחים תפילין של ראש= מתפללים אל עזרת ה'

וממשיכים בהנחת תפילין של יד = כי כל הזמן, אסור להפסיק להשתדל.

 

 

הושיעה נא

אם דוד נבחר על פני אחיו כמלך על ידי ה', זה בגלל שדוד יצא למלחמה נגד גוליט ואחר כך התפלל "אנא ה' הצליחה נא". במקום זאת, אחיו (כולם צדיקים וירא שמים) לא יצאו למלחמה וקראו "אנא ה' הושיעה נא".

  • "הושיעה נא"= תעשה הכל כדי להוציא אותנו מהצרה, ואנו רק נתפלל
  • "הצליחה נא"= אנו מתחילים לפעול ומתוך הפעולה וההשתדלות, אנו קוראים לה' שיצליח דרכנו.

 

לחם הפנים

כמו כן, יש מצווה להניח את 12 הלחמים על השולחן במקדש "לפני ה'". זו הוראה להיות בכל התחומים, ובכלל זה בענייני הפרנסה, "לפני ה'" כלומר, להקדים את הצלחת ה' בהשתדלות עצמית ורק אחר כך, לדרוש שה' יגמור בעדנו.גם , ובעיקר בענייני פרנסה , המסומלים על ידי השולחן והלחמים.

 

מלחמת מדיין

נעיין בפסוקים:

במדבר פרק לא (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:  (ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְקֹוָק בְּמִדְיָן:

(ד) אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא: (ה) וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא: (ו) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא

 

  • בעיה ראשונה= האם מדובר על "נקמת בני ישראל" (פסוק ב) או על "נקמת ה'" (פסוק ג)?
  • בעיה שנייה= כמה היו חיילים? 24 אלף (אלף למטה(12000) +אלף למטה(12000)) או רק 12000(אלף למטה)?

ההסבר של ה"גלילי זהב":

מלחמת מדיין באה כדי שישראל יעשו תיקון אמיתי במידות שלהם! אכן יש לתקן שתי עברות חמורות:

  1. הזנות עם בנות מדיין = נקמת בני ישראל
  2. העבודה זרה בבעל פעור = נקמת ה'.

לכן, יש לקחת "אלף" חיילים בכל שבט, עבור כל אחת משתי העברות. סה"כ 24000חיילים. דרך אגב, בדיוק מניין ההרוגים במגפה על דבר פעור. מצווה להוציא 24000חיילים

אבל, בני ישראל סרבו לצאת ל"נקמת ישראל". למה? אולי בגלל שהם ידעו שמשה ימות מייד אחר כך ורצו לדחות מות משה! או בגלל שהם לא השלימו עם תיקון חטא הזנות לגמרי! (ואכן הם לא יהרגו, בשלב ראשון את בנות מדיין והרגו רק הגברים ולקחו הנשים!!) לכן, יצאו בפועל 12000חיילים כמו שכתוב בפסוקים ה- ו!

 

בני גד ובני ראובן

"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה??"

ממה מפחד משה?

  1. שלא תהיה אחדות בעם ישראל. מסביר הרב ש"היום" (1930) יש עדיין יהודים בעולם שמרגישים שהם יכולים לשבת מנגד ולא להשתתף במאבק של כלל ישראל בארץ ישראל. !!
  2. מוסיף הרב שמשה שהפריע למשה זו הדעה שיהיו חלק מעם ישראל שיחשבו שהמלחמה נעשית על ידי אחרים שימסרו נפשם, בעוד שחלק מהעם רק יתפללו להצלחתם! השבטים שרצו להתנחל בעבר הירדן המזרחי, חשבו שה' הרי נותן לבני ישראל את הארץ ללא נפגעים! הכל מתחולל על ידי ניסים! אם כן, אין צורך להיכנס להילחם בעבר הירדן המערבית כי יהיה נס, והם יתפללו עבורם!

משה מתנגד בתוקף לתפיסת העולם הזו ומבקש מהם לצאת למלחמה בפועל עם אחיהם כי יש למסור בפועל את הנפש ולא לתלות על הנס או על התפילות בלבד.