מסעי מי

בע"ה כה תמוז התשע"ג

מישל בן שושן

 

מסעי מי

 

מטות מסעי

חיבור שתי הסדרות ברוב השנים מורה על עניין עמוק:

על ידי המטות, יכולים לצאת למסע!

כלומר, על ידי זה שהאדם מכיר את עצמו ויודע להגדיר את עצמו על ידי נדרים, אז הוא יכול לצאת למסעות ! המסע, הוא ההתפשטות . זו המטרה. אבל, כדי שהוא יוכל להתפשט , ליזום, לצאת למרחבים לא ידועים בחיים, האדם זקוק ל"צמצום", לנדרים, לשלב ראשוני של שמירה על כללים וגבולות, כדי שהמסע לא יבויל אותו לאבדן.

 

מ"ב המסעות

42  המסעות הם השלבים שכל אדם יכול להתעלות על ידם . הם הניסיונות, וההתנשאויות. לא רק השלבים של עם ישראל מיציאת מצרים לכניסה לארץ מדרגים ה42 המסעות האלה אלא אצל כל אדם בחייו , הם מסמלים שלבי גדולתו.

 

וייסעו מחרדה ויחנו במקהלות

כשהאדם איננו יודע מה לעשות. מה הוא רצון ה'. אז העצה היא: "שב ואל תעשה". כדאי להיכנס לתוך "חרדה". כלומר, מצב שבו הוא "ראש קטן". ירא מכל דבר ולא מעז ליזום ולחדש.

אבל, מצב כזה איננו רצוי כלל. מיד כשהוא יתחיל לברר את העניין ויראה שה' נותן בליבו תקופות, הוא צריך לצאת מ"חרדה" ולנסוע לעבר "מקהלות" .

הרמ"י אומר בפירוש:

חרדה= המצב של היהודים כשהם לא יודעים אם אכן יש לעלות לארץ ישראל או לא אחרי שיש גזרה של גלות. הרמ"י מדבר בהתחלת המאה ה19. והשאלה הזו היתה כבר על הפרק. אם היהודי חושש, איננו יודע, אם אין לו את ה"תקופות" ההתלהבות לעלות לארץ, אז כדאי לו להישאר במצב של "חרדה". (אז, נראה לי שהמושג "חרדי" לא היה קיים עדיין, אבל מעניין שזה מתאים בדיוק לדרך החרדיות!)

אבל, מיד כש יראה שה' חפץ לקבץ את כל נידחי ישראל, מיד יש לצאת מהחרדה ולנסוע ל"מקהלות", כלומר החיבור של כל הקהלים לארץ ישראל. הרמ"י מתפלל שזה יקרה מהר בימיו.(הרמ"י נפטר בשנת 1854)

 

כן מטה בני יוסף דוברים

בנות צלפחד הצליחו להשפיע על עצם החוק. בני יוסף מבקשים לשנות אותו שוב. והם מצליחים! והתגובה של ה' היא זהה: "כן בנות צלפחד דוברות" וכאן :"כן בני יוסף דוברים".

ה' מרוצה מאוד שבני האדם משתתפים, רוצים להגיב. איכפת להם, והם עשויים זאת בלי לקנטר, בלי בכוונות טובות.

לא חשוב אם החוק ישתנה. לא מנסים להגיע "לאמת" אלא יש דו-שיח בין החוק של האלוהים ובני האדם!! וזה כנראה שיא כוונת בריאת האדם!

אני אביא כאן את דברי הרמ"י במלואן כי הם מדברים בעד עצמם:

"לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". לחם, היינו דברי תורה, כללים הנצרכים לכל בכל עת וכל נפש מבלי שום שינוי ותמורה והם תרי"ג המצוות. והעיקר, הוא להבין בדברי תורה בכל זמן את רצון ה' מה רצונו בכל רגע לפי העת והזמן. ומדברי תורה יצא אור לבבות ישראל שיבינו עומק רצון ה' כפי הזמן. ועל ידי זה נכתב הפרשה הזאת (טענת בני יוסף) אחר סיום כל התורה: בכדי להבין לישראל כי מכל התורה יוצא פרטים לכל עת ולכל זמן וכל דברי התורה הם עצות בכדי שיבין האדם באיזה דבר יחפוץ השם יתברך עתה ויעסוק בה. על כן נכתב הפרשה הזאת שהוא גם כן אינו נוהג אלא לזמן"

 

לדעתי, פרשת הנדרים ופרשיות בנות צלפחד ובני יוסף באות כדי לתת חשיבות לתורה שבעל פה שתתחיל עם ספר דברים עצמו! כי שם, משה "מגיב" על התורה שבכתב. וזו ההגדרה של התורה שבעל פה לעניות דעתי: התגובה של האדם, השתתפותו, בהחייאת התורה שבכתב.

מסעי שם

15-07-09

מישל בן שושן

 

מסעי שם

 

(מאמר שנות תרע"ה-ו דף תיב)

 

יש 42 תחנות במסעי ישראל במדבר.

 

יש 6 ערי מקלט (שהן קולטות לדעת ושלא לדעת)

יש 42 ערי לויים שיכולות לקלוט רוצחים בשגגה (קולטות רק לדעת).

 

בפסוק "שמע ישראל" יש 6מילים.

בפרשה הראשונה של שמע (ואהבת) יש 42 מילים המקבילים ל42 ערי הלויים. הקולטים….את כל החטאים.

כי כל עוון אפילו חמור כרציחה , יש לו תיקון בקריאת שמע.

כי יש שני אופנים לתקן הפגמים:

  1. או על ידי איחוד שם שמיים (שמע-ה' אחד). וזה איננו בר השגה על ידי השכל. להיפך, השכל דוחה את האיחוד כי הוא רואה דברים הפוכים בעולם! לכן זה מקביל לערי מקלט שקולטות לא מדעת!
  2. או באהבת ה', דביקות, בפרשת ואהבת כמו בערי הלויים שהיו כל הזמן בדבקות , בשיר והתלהבות כלפי ה'. וזה מקביל לערי הלויים שלומדים ומלמדים את התורה. ואפשר להשיג גדלות ודבקות על יד השכל והאהבה יכולה להגיע על ידי הידיעה.

 

התחנות בין מצרים לארץ כנען הם השלבים הרוחניים והנפשיים ההכרחיים לכניסה לארץ.

 

כמו כן, בקבלת שבת, אנו אומרים 6מזמורי תהילים (לכו נרננה) המקבילים ל6 התחנות של השבוע לקראת השבת.

אחר כך אנו קוראים השם של 42 שם מ"ב.(אנא בכוח)

שמורכב משש אותיות בכל חרוז (שש כנפיים לאחד)

וכולם עולים ממטה למעלה בכל שבעת ימי בראשית, שהם שבעת החרוזים.

נמצא ש6 כפול 7 מהווים שם 42 מ"ב.

 
הערות והסברים:
יש שני הבדלים עיקריים בין 6 ערי המקלט ו42 ערי הלויים, למרות שכולן קולטות את הרוצח בשגגה:

1     שש ערי המקלט קולטות רוצח,"בין מדעתו , בין שלא מדעתו" , כלומר בין שהרוצח התכוון להגיע לשם להתגונן בפני גואל הדם ובין אם הגיע לשם בשביל סיבה אחרת לגמרי!. אבל עיר לויים, אינה קולטת אותו אלא אם הוא התכוון ללכת לשם בתור עיר מקלט (רק כשהרוצח הולך לשם מדעת)

2   בעיר מקלט הרוצח אינו חייב לשלם שכר דירה אבל בעיר לויים הוא חייב לשלם שכר דירה

דרך אגב, עיר המקלט לא רק שמגינה על הרוצח, אלא יש לה תפקיד של "כפרה". ואם למשל הרוצח נהרג, מביאים את גופתו לקבורה בעיר מקלט. ומעבירים את גופתו לבית קברות משפחתי אחרי מות כוהן הגדול!!!

כך שאפילו במותו הוא גולה לשם כפרה !

בע"ה כה תמוז התשע"ד

מישל בן שושן

 

מסעי שם2

 

נעיין בפסוקים הבאים שנמצאים בסדרה שלנו:

 

(נ) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר:

(נא) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן:

(נב) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ: (נג) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ:

( במדבר פרק לג )

 

רש"י במדבר פרק לג

(נא) כי אתם עברים את הירדן וגו' והורשתם וגו' – והלא כמה פעמים הוזהרו על כך, אלא כך אמר להם משה כשאתם עוברים בירדן ביבשה, על מנת כן תעברו, ואם לאו מים באין ושוטפין אתכם, וכן מצינו שאמר להם יהושע בעודם בירדן:

(נב) והורשתם – וגרשתם:

 

אכן, אם נעיין בספר יהושוע,הפסוקים ברורים: עם ישראל לא עברו את הירדן כשהירדן היה בשפל אלא בשיא הזרימה עד שנעשה "נד" מים מצד אחד והעם עבר בדיוק כמו שעברו בים סוף!:

 

יהושע פרק ג

(יד) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָעָם מֵאָהֳלֵיהֶם לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הַבְּרִית לִפְנֵי הָעָם:

(טו) וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עַד הַיַּרְדֵּן וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר:(טז) וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד מֵאָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּמּוּ נִכְרָתוּ וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ: (יז) וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית יְקֹוָק בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן:

 

 

קיצור הפירוש השם משמואל:

 

 

  1. אין מקום לעם ישראל בעולם הטבע

יצחק נולד מאימא עקרה. יעקב נולד מהורים עקרים. לידת עם ישראל נגדירה את העם כעם שלא היה מתוכנן להיוולד. לפי כל כללי הטבע, אין מקום לעם ישראל. לא רק היוולדו של העם היה מחוץ לחוקי הטבע אלא גם כל המשך חיו במשך כל ההיסטוריה, לעם ישראל אין מקום בחוקי הטבע, בין משפחות האדמה.

 

  1. קריעת ים סוף:

המקום של ישראל הוא להיות "בתוך הים ביבשה" המקום היחיד שאיננו "רשום בטאבו" על פני האדמה, זו היבשה שמתחת לים! זה מאוד סמלי. לישראל אין מקום אחר חוץ מהמקום הזה. ארץ ישראל היא גם כן ארץ שאיננה חלק משאר הארצות בעולם. לכן, ארץ כנען ישמש את ישראל לארץ ישיבה. אבל, הם ירגישו בה כמו ביבשה בתוך הים: עם שני קירות עצומים של מים, מימינם ומשמאלם שמבקשים לשטוף אותם! הטבע רוצה רק להמשיך להיות טבע! קש מאוד לים להסכים לשבור את חוקי הטבע כדי לתת מקום לעם ישראל. יש קטרוגים מכל עבר. המדרשים מרבים לספר שהים כעס מאוד (המים חומה= חימה) המלאכים כועסים "במה שונים אלו ישראל מהמצרים"?…

עם ישראל, בקריעת ים סוף מגלה שזהותו המיוחדת דורשת ממנו לשרוד את כל האנטי ישראליות של כל כוחות העולם. עמים וטבע.

מדרש מעניין מציין מה גרם לים להיפתח מול ישראל: הים ראה את ארונו של יוסף ונס לאחוריו. מה אומר לנו מדרש זה? נראה לי שיוסף היא הדמות היחידה מבין בני ישראל שנלחם נגד ההתבוללות ונגד האנטישמיות והצליח להישאר יהודי. אם יוסף הצליח, אז אולי יש תקווה שבניו יצליח! בזכותו ישראל עברו אם כן את הים. אבל המצב הזה של ישראל ביבשה בתוך הים ימשיך במשך כל ההיסטוריה בצורת מלחמה נגד האנטישמיות הטבעית.

 

 

  1. פתיחת הירדן

בכנען, יושב לו עם מיוחד מאוד. הכנענים הם בעלי עוצמה אדירה. הם מתוארים כ"אשני מידות", ענקים.. אבל הם פשעו בעיני האלוהים. לכן, על עם ישראל להילחם, בנוסף לאנטישמיות הרגילה שנמצאת בכל העולם נגד עצם קיומם, הם צריכים להילחם נגד יושבי ארץ כנען שיעשו הכל כדי להשמיד את ישראל בתוך הארץ. זו מלחמה שהיינו קוראים לה היום מלחמה על הבית או מלחמה על הישראליות. נגד האנטי ציונות.

זו מלחמה ואיום חדש שהוא מתווסף (ולא מחליף) את האיום של קריעת ים סוף.

בקריעה הזאת, יש רק קיר אחד ולא שני קירות כמו בים סוף. המחלמה היא לא נגד כל העולם וכל כוחות הטבע אלא נגד יושבי הארץ הכנענים והעבודה הזרה שלהם. יש חזית אחת ולא שתי חזיתות.

 

  1. פירוש רש"י:

רש"י מסביר שמשה מתאר לבני ישראל את המשימה העיקרית שלהם:

"אתם עוברים את הירדן". יש טעם מיוחד(תביר) במילה "אתם". כאילו כתוב "אתם"= "עוברים את הירדן". ואכן, השם משמואל טוען שהשם "עברים" נתן לישראל בזכות היכולת לעבור את ים סוף ואת הירדן.

משה מאיים: אם לא תורישו את יושבי הארץ, אתם מאבדים את הזכות להיות ישראל יושב בארץ הזאת. המים של הירדן ישטפו אתכם! לא רק בשעת המעבר, כמובן, אלא בכל ההיסטוריה שלכם בארץ הזאת. ארץ כנען היא כמו יבשת בתוך הים המאיים לחזור לאיתנו. כמו באמצע הירדם כשהירדן מאיים לשטוף את כולם. המצב בארץ לא יהיה אף פעם מצב של רוגע מושלם . על יושבי הארץ לזכות בישיבה באופן תמידי. הימצאותם בארץ נובעת לא מזכות טבעית או מכיבוש אלא אך ורק בזכות שהאלוהים רוצה בכך.

כמו שבים הים ראה את ארונו יוסף ונסוג אחורה (כי יוסף הוא סמל המלחמה בהתבוללות), כך הירדן נסוג בזכות מעבר ארון הברית. הברית המיוחדת בין הבורא וישראל. הפרת הברית עלולה לגרום לשטיפת העם בימי הירדן!

 

5 משמעות המצב הזה

אני אנסה לענות על שאלת ה"למה".:

לעניות דעתי, המטרה של יצירת עם שאיננו חלק מהטבע, זה כדי להזכיר לכל אומות העולם שהאדם, באשר הוא אדם, איננו יצור "רגיל".

כשהבורא ברא את האדם, הוא לא רצה לברוא "סופר חייה" או עוד בהמה אחת. הוא ברא את האדם בצלם אלוהים. הוא מצפה מהאדם שיגלה מימד נוסף על היותו סתם חיה.

הכוונה של הבורא, היתה, כנראה, שהאדם יהיה בעצמו משהוא אחר מאשר עוד חיה טבעית. כלומר, האדם זקוק לתזכורת שיש עליו אחריות, כוח בחירי, אנושיות שהוא חייב להפגין.

במידה והאדם לא כל כך מילא אחר רצון הבורא, הבורא המציא עם מיוחד (ישראל) שיהווה עדות חיה , באמצע אומות העולם, למצב שהיה האדם צריך להרגיש.

היהודי אמנם יחיה וייתן הרגשה לאחרים, שהוא "יוצא דופן" יחסית לשאר אומות העולם, אבל זה אמור לדרבן את כל בני האדם להבין שגם הם אינם יכולים להרשות לעצמם לבטל את האנושיות שלהם ושגם הם אינם יכולים להיבלע בתוך חיות העולם החיים בטעיות גמורה.

אם היהודי הוא אל טבעי (במובן הלא נחמד של המילה) , זה , אם כן, כדי להזכיר לכל בני אנוש את אנושיותם שהיא גם כן "אל טבעית". כלומר מוסרית ובעלת אחריות לגבי כוונת בורא האדם.

 

 

מסעי נה

בע"ה כה תמוז התשע"ד

מישל בן שושן

 

מסעי נה

 

42מסעות ולא 49

המסעות ממצרים ועד לערבות מואב הן במספר סמלי מאוד: 42 הוא המספר של שם מ"ב שמסמל שלמות בירורים. אבל יש עוד מספר, הרבה יותר "שלם" והוא מספר 49 שאנו מכירים בספירת העומר .

הנ"ה שואל למה יש 42 מסעות ולא 49 כמו כל תהליך שפונה אל שלמות האדם?

הוא עונה שכל המסעות התרחשו בחוץ לארץ ישראל. בחוץ לארץ, אין "כללות" העם. כשהעם מתיישב בארץ, יש מימד חדש שנוצר והוא המימד של כלליות ישראל. רק אז , ניתן לדבר על שלמות ועל שם 49.

בכל זאת, למספר 42 יש חשיבות כשיש בחוץ לארץ תקווה ורצון להגיע לארץ.

על השאלה:"והלה במתן תורה היתה אחדות ושלמות של העם. וזה היה במדבר"? הוא עונה שזו היתה אחדות רגעית שאיננה חוזרת על עצמה. בגלות אין כלליות ישראל.

 

למה ההורג בשגגה גולה?

האדם מורכב מגוף ותודעה.

ההורג בשוגג, חטא בגופו, כששכלו, תודעתו, "לא היה כאן" בעת המעשה! המעשה בשוגג הוא פעילות הגוף בלי תודעה. כאילו התודעה היתה בגלות מגופו!

לכן, התיקון שלו , זה שהגוף שלו ילך לגלות יחד עם התודעה שלו!

הוא צריך להרגיש מה היא "גלות" אם גופו יותר פעיל מתודעתו, אז שהגוף יגלה כמו שתודעתו גלתה

מסעי בעד2

16-07-07

מישל בן שושן

 

מסעי בעד2

הרב בן עזרא

 

עניין ערי המקלט

 

הגדרות:

"מי שרצח בשגגה", גולה(זה מינוח החכמים) לעיר מקלט.

מתוך שלושת העברות החמורות ביותר: עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, התורה מצווה לטפל טיפול מיוחד בחמור שמבניהן: הרצח.

ישנם 3סוגי חומרה

במזיד- בשגגה- באונס.

פרשתנו עוסקת במצב השני.

אבל הרמב"ם עושה חלוקה פנימית נוספת בתוך ה "שוגג":

1 שוגג הקרוב למזיד

2שוגג

3שוגג הקרוב לאונס.

ולפי הרמב"ם, התורה אינה עוסקת בשוגג הקרוב למזיד אלא בשוגג האחרים.

 

היום:

כשמדובר על רוצח בשגגה, חושבים מייד היום על תאונות דרכים.

חייבים לסווג היום את עברות התנועה לפי הסיווג של הרמב"ם בקשר ל "שוגג".

למשל, מי שנוהג תחת השפעת אלכוהול, הוא רוצח במזיד. או לפחות " שוגג הקרוב למזיד " ואיננו זכאי לטיפול בעיר מקלט!

 

הטיפול נעשה על ידי הלויים בערי המקלט:

למה הלויים מטפלים ברוצח בשגגה?

כי זה בעיה של אלימות פנימית שלא כוונה נכונה. החוסר זהירות איננה "סתמית". היא נובעת מחינוך לקוי בקשר לכוחות האלימים שנמצאים באדם. הלויים הן אנשים אלימים בטבעם.

מאז ומתמיד, כבר מסיפור הריגת אנשי שכם, הריגת חוטאי העגל, מעשה פנחס,וכולי.. כולם מעידים על אלימות פנימית אצל נפש הלויים.

אבל הלוויים למדו לנקז את האלימות הזאת לטובה. הם אלה שיכולים ללמד, לחנך, לטפל טיפול מיוחד באנשים הסובלים מאותם בעיות.

 

 

סדר עדיפות:

עניין ההרג בדרכים חייב לזעזע אותנו, אנשי הדת הרבה יותר מכל נושא אחר. אין סיבה להעלות את נושא "מצעד הגאווה" על פסים כמעת אלימים בעוד שאין טיפול מספיק בעניין הקטל בדרכים.

חייבים תמיד לחשוב על הפרופורציות בקשר לנושאים שמטפלים בהם.

התורה לא רק צוותה מצוות היא גם הצביעה על חומרות וסדר עדיפות.

וטיפול בסדר העדיפות לא פחות חשוב מאשר הטיפול עצמו.

עניין ההריגה בדרכים צריך להיות בראש מעייניי הדתיים , אולי יותר ממצווה אחרת!

 

מטות אה

בע"ה א אב התשע"ב

מישל בן שושן

מטות אה

 

וידבר ה' אל משה לאמר נקם את נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תיאסף אל עמיך

 

המדרש תנחומא מספר לנו דיאלוג מפתיע בין ה' למשה: משה לא רוצה למות! ה' מציע לו שיכול לדחות את זמן המיתה שלו: עליו לדחות את מלחמת מדיין! כי הוא חייב למות רק אחרי מלחמת מדיין!! אבל, לזה יהיה מחיר: ישראל לא יוכלו להיכנס עדיין לארץ כל עוד לא נהרגו חוטאי המדיינים!! משה בוחר למות מיד כדי שעם ישראל לא יינזקו מאיחור המלחמה נגד מדין.!!

המדרש "המציא" את הסיפור הזה כדי ללמד לנו כמה דברים:

  • נקמת מדיין חייבת להיעשות על ידי משה עצמו
  • משה איננו יוכל למות בלי נקמת מדיין
  • נקמת מדיין מעקבת הכניסה לארץ

למה משה אחראי על נקמת מדיין?

  1. כל העם נגועים בחטא הזנות אחרי בנות מדיין. לכן, החטא הזה יכול להוות מכשול במלחמה נגד מדיין! כי בשעת המלחמה, הקטרוגים מהחטאים הקודמים (ובמיוחד אלה הקשורים לאנשים שבהם נלחמים) יכולים לעורר את מידת הדין ולגרום להפסד או למוות במלחמה!. רק משה רבינו יכול לעזור בנושא: רק הוא פרש מאשתו (המדיינית) וביטל את היצר המיני! זכותו בלבד יכולה לעזור לישראל לנצח בלי פגע במלחמה נגד מדיין!
  2. למשה יש בעיה: הוא לא השתתף בהצלה של עם ישראל אחרי הזנות של ישראל ואחרי מעשה זמרי. הוא היה לגמרי פסיבי. לולי פנחס, עם ישראל היה נכחד לגמרי! ומשה לא הורה לעשות מעשה, הוא לא התפלל, הוא לא עשה מעשה בעצמו! הפאסיביות הזאת , חוסר היוזמה הזאת, נחשבת , לפי הא"ה כחטא חמור עבור משה המנהיג. חטא דומה לזה , עיקב את כניסתו לארץ ישראל. אכן, לפי הא"ה, חטא משה בסיפור הכאת הסלע, נבע מחוסר יוזמת משה. אי לקיחת סיכון בכל שלבי הסיפור. (ראה קובץ חוקת אה). גם שם, ה' מונע את כניסת משה לארץ כי הוא היה יותר מידי "פאסיבי" ושומר חוק. הוא "הלך על בטוח"! משה חייב לתקן את הפגם הזה בנפשו אם הוא רוצה "להיאסף אל עמיו" במנוחה . לכן, עליו "למסור את נפשו" עבור נקמת מדיין. זה יהיה התיקון של משה!! הוא לא "מסר את נפשו" בסיפור הזנות אחרי בנות מדיין, אז התיקון הוא שימסור נפשו עכשיו!!.

איך משה מוסר את נפשו?

בזה שהוא בוחר לנהל מיד את מלחמת מדיין , דבר שיגרום לו למות מיד אחר כך! ולא לחכות עוד כמה שנים! זה פירוש המילים: "לאמור (כלומר לך תספר את כל הסיפור לבני ישראל כדי שיבינו שאתה מוסר את נפשך עבורם) "נקם נקמת מדיין"( אתה בעצמך, במסירות הנפש שלך (כי תמות מיד אחר כך), זה יהיה עצם הנקמה נגד מדיין!) אף על פי שמשה לא השתתף במלחמה בעצמו, הנקמה נחשבת "נקמת משה"! משה תכנן המלחמה. הוא מינה את פנחס וה12000 האנשים שיצאו לצבא. אבל הוא בפועל לא נלחם. ובכל זאת, המצווה היא "נקום (אתה משה בעצמך) נקמת מדיין". עצם הדיווח לישראל ("לאמר") ילמד את ישראל שמסירות הנפש של משה היא התיקון האמיתי על מלחמת מדיין. כמו שפנחס מסר את נפשו במעשה הקנאות שעשה, משה מוסר את נפשו עכשיו! ובוחר בפינחס לצאת למלחמה כדי להדגיש את עניין הקנאות ומסירות הנפש שהם עיקר ההתנגדות לתאוות הזנות והעבודה זרה!!

 

היחלצו מאיתכם אנשים לצבא

משה מבין את עיקר הדברים: הוא מסביר  לישראל את הקריטריונים הדרושים כדי לנצח במלחמה: צריך להיות נקי מכל הרהור בעניין נשות מדיין. רק מי שלא חטא , אפילו לא במחשבה, בסיפור בנות מדיין, יכול לצאת למלחמה בלי להינזק. "היחלצו מאתכם אנשים" הוא דורש כאילו "שימנו מתנדבים" אבל בעצם, ה"חלוצים" יהיו אלה שימסרו את נפשם על סמך הידיעה האישית שהם לא חטאו בליבם! כל מי שלא חטא בליבו יחזור ללא פגע מהמלחמה. ההיפך מסוכן מאוד. הבירור כאן מאוד חשוב: כל אחד צריך לבחון את עצמו בתוככי ליבו! לא לעשות הצגות! מבחן המלחמה מסוכן מאוד. כמו שמשה מסר את נפשו בתזמון המלחמה עכשיו, כך הו דורש לכל מי שיצא "חלוץ", למסור את נפשו אחרי בירור מעמיק ואמיתי!!

כל התהליך הזה הוא הלימוד העיקרי שמשה וישראל חייבים לעבור כדי לתקן את חטא הזנות אחרי בנות מדיין. רק אז ישראל יכולים להיכנס לארץ!!

משה שלח פינחס כדי שזכותו תגן על החיילים במקרה ויהיו כאלה שלא היו נקיים. ובאמת אף אחד לא מת במלחמה הזאת!

ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אישה ידעת איש

למה יש להרוג את כל המדיינים שהיו מעורבים בהשחתת עם ישראל?

הא"ה הסביר זאת כבר בפרשה הקודמת :צרור את המדיינים" יש למחוק את מקור התאווה כדי להיות בטוח שהתשובה אמיתית. כדי שלא נחזור לאותו הפיתוי. התשובה קשורה במעשה ההריגה!!

 

ומקנה רב היה לבני גד ובני ראובן

כי היו גיבורי כוח ובזזו יותר מכולם במלחמה! (אולי כי היו בכורים?)

 

 

ויבואו בני גד ובני ראובן ואמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר(לב-ב)

בני גד ובני ראובן היו צריכים להתייצב לפני שלושה מוקדי הכוח: משה (המלך), אלעזר(הכהן) ונשיאי העדה (השופטים) כי רק שילוב בן שלושת הכוחות האלה יכול להחליט בקשר לחלוקת הארץ!!

כל חלק מהארץ שנכבש על ידי אדם פרטי , אין לו קדושת הארץ!(הרמב"ם הלכות תרומות פרק א)חייבים כל העם להיות מיוצגים בכיבוש ובחלוקה כדי שהארץ תקבל את קדושתה!רק כיבוש רבים זוכה בקדושת הארץ.

 

 

האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה (לב-ו)

נכון שה' הוא הנלחם עבור ישראל, אבל כולם חייבים "להזדמן למלחמה"!! ולכן הוא דייק "ובואו למלחמה" ולא אמר "ילחמו" דווקא!! הביאה , ההתייצבות, היא העיקר!

 

ונכבשה הארץ לפני ה'

משה מציין שהעיקר הוא "לפני ה'" שכל המהלך שבני גד ובני ראובן הציעו בהתחלה היה לא נכון כי הם לא הציבו המהלך להיותו "לפני ה'". ולכן, הוא תיקן אותם והתנה שהכל צריך להיות בכוונה להיות "לפני ה'". רקאז יכולה לחול קדושה בארץ ההיא והם לא ייפגעו במלחמות ויוכלו לחזור לארצם בחיים. (יאיר בן מנשה מת במלחמה , אבל הוא לא היה בסיפור הזה שכלל רק בני גד ובני ראובן)

 

מקנכם וטפכם

בני גד הקדימו(זה סימן שחיבבו) את מקניהם(ממונם) לטפם ומשה תיקן אותן והקדים טפם למקניהם!

 

 

 

 

 

 

מטות מי

בע"ה כה תמוז התשע"ג

מישל בן שושן

 

מטות מי

 

הנדר הוא ההשלמה של התורה

התורה , תרי"ג המצוות, הן קיימים לכל דור ולכל אדם. אבל כשהאדם יודע לנדור על עצמו, הוא מתאים את עצמו לחוקים האלה. האדם איננו יכול להסתמך רק על הכללים של התורה כדי לעשות את רצון האל בכל רגע. הוא גם צריך להשתתף בהתאמה אישית למצב המיוחד הנוצר בזמן המסוים.

"לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". הרמ"י מסביר:

הלחם= הכללים הקבועים וקיימים של תרי"ג המצוות והתורה.(תורה שבכתב)

מוצא פי ה'= רצון ה' המשתנה כל רגע. האדם צריך להיות קשוב לרצון ה'. הוא לא יכול להסתפק בכללים. הוא חייב להכין את עצמו, לנסות לקלות את המסרים שנתנה לו התורה ושנותנים לו המציאות כדי לנחש מה הוא רצון ה'. כי פי ה' מדבר כל הזמן! והאדם חייב לחיות לא רק על הכללים אלא גם (ובעיקר) על מוצא פי ה'. איך לשמוע את מוצא פי ה'? זו כל החכמה והקושי. הלימוד של התורה , העמקת כל התורה שבעל פה, והרצון לא להסתפק בכללים, הרבה ענווה. מוכנות לשנות כיוון במידה וחושבים שטעינו…כל זה יוצר התלהבות והשתתפות עצמית בחיפוש אחר רצון ה' והגשמתו.(מוצא פי ה'= תורה שבעל פה!)

 

זה הדבר

כל הנביאים התנבאו ב"כה". עלה עליהם משה שהתנבא גם ב"זה הדבר".

המעלה של משה על פני הנביאים האחרים היא לא נובעת מ"דיוק" של דברי ה' יותר גדול. לא שהנביאים התנבאו "בערך" ומשה התנבא "בדיוק"! אלא, לפי הרמ"י, הנביאים התנבאו לזמנם, עבור הנסיבות ה מיוחדות שהעם מולם היה נמצא. אבל משה התנבא עבור כל דור ודור . ואיך הוא עשה זאת? כשהוא מסר להם את תורת הנדרים! כי על ידי הנדרים ניתן לאדם לעדכן, לעדן, להתאים את מצבו ואת מצב העם כולו לרצון ה' בכל עת ובכל זמן. יוצא מכאן, שהנביאים עצמם התנבאו מכוח נבואתו של משה! על ידי ה"זה" של משה, הם יכלו להתנבא ב"כה"!

כי ה"זה הדבר" הוא מחייב את האדם להתעדכן כל רגע לרצון ה' המופיע בתורה. זה הפתח לתורה שבעל פה! בזה, יהיה ניתן לעשות "בדיוק" את רצון ה' כי זה מותאם לרגע ולנסיבות המיוחדות שבהם נמצא כל אדם.

 

למה לא כתוב "וידבר ה' אל משה לאמור?

כדי להדגיש שהעניין של הנדרים הוא יוזמה אנושית. ומשה זה הוא שחינך אותה! הנדר הוא התגובה האנושית לתורה שנתנה לו. אם התורה נתנה לבני שיראל, זה כדי שיוכלו להחיות אותה ולחדש אותה בכל רגע על ידי , למשל, הנדרים.אבל הנדרים הם אב טיפוס לכל התורה שבעל פה בזה שהיא נותן לאדם את האפשרות להגיב ולהשתתף במערכת החוקתית. ולכן משה פה המדבר כנציג בני האדם ,ולא ה'.

 

נקם את נקמת מדיין

המצווה האחרונה שה' נותן למשה היא המלחמה נגד מדיין. כאילו זו מצווה שרק משה יכול לבצע.

מדין הוא מלשון דמיון. במובן שהדמיון הוא זה שיכול לבלבל את לב האדם בחיפושו אחר רצון ה'.

הרמ"י מגדיר כך את המילים חכמה ובינה:

החכמה= האדם מנסה על ידי חשיבה, לימוד ומערכת שכלית להחליט על הדרך הנכונה שבו הוא צריך ללכת בה.

הבינה= האינסטינקט של האדם. "הלב של האדם". שאומר לו מה לעשות.

באופן אידיאלי, הבינה עדיפה על החכמה. אבל, כשאין בינה, כשיש בלבול והאדם מסתבך על ידי הדמיון, אז הוא זקוק לחכמה, כלומר לכללים ולחוקים, שינחו אותו.

כדי לתת לבינה להנחות את האדם באופן טבעי וספונטאני, יש להילחם נגד ה"דמיון". אז, לא נצטרך יותר לחכמה ולמושכלות כדי לעבוד את ה'!

מכיוון שמשה חידד את חכמתו במדיין, הוא מסוגל להשלים את מלאכתו בזה שהוא ייתן לעם ישראל את הכלים להגיע לבינה!, בלי להיות תלויים בחכמה.

המטרה היא שישראל יוכלו "לכוון לרצון ה' אף בלי דעת וחכמה"!!

מטות שם

15-07-09

מישל בן שושן

 

מטות שם

 

לא יחל דברו

הפה של האדם יכול להיעשות כלי קודש! כמו מחתה בבית המקדש. שכל דבר שנשים בתוך המחתה, יהפוך לקדוש בעצם הימצאותו בכלי קדוש! כך דיבורו של האדם, הנמצא בכלי קדוש שהוא הפה, הופך לדבר קדוש .ומרגע שהדיבור יצא מפיו הקדוש, יש לו תוקף של דבר קדוש, כמו דבר תורה! כמו מצוות ה'!

איך הופכים פה לקדוש?

באופן תיאורטי, כשהאדם שומר על פיו מלשון הרע, מדברים טמאים , הוא מקדש את פיו.  ודברים הופכים לקדושים.

אבל , ההלכה לא מגדירה נדר בתנאי שהאדם "שומר פיו" !

אלא: האפשרות התיאורטית שהאדם יכול לשמור את פיו ויהפוך אותו לכלי קדוש, העובדה התיאורטית הזאת, מעניקה לאדם, לכל אדם באשר הוא, לנדור! האפשרות שיכול להיות אדם כזה ששומר את פיו , מעניקה לכל אדם את הגדלות להפוך את פיו לכלי קדוש ולדברו להיות קדוש!

ולמה רק הפה יכול להפוך לכלי קדוש?

כי מטרת הבריאה היא שהאדם יספר בתהילות ה' :

"עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו"

הפה הוא כוח הישראלי המיוחד.

מהפה יכולים לצאת הדברים הנלוזים וההרסניים ביותר , אבל גם הדברים הגדולים ביותר כמו שה' השתמש בדבור כדי לברוא את העולם, האדם יכול לברוא. אבל גם להרוס.

הנדר יעזור לאדם לגשר בין שתי האפשרויות האלה:

הנדר יעזור לכל אדם, להתאים את עצמו. גדלות האדם היא שהוא יכול  להכיר את חולשותיו. הוא יכול להשתמש ברגעי הגדלות שלו כדי להשפיע על רגעי הקטנות שלו

 

אל ראשי המטות:

  • רש"י אומר שני דברים:
    1. כל פעם שמשה דיבר אל ישראל, הקדים ודיווח לנישאים קודם.
    2. למה הידיעה הזו נלמדת רק פה, בפרשת נדרים? כי, כדי להתיר נדר צריכים מומחה. ונשיאי ישראל הם בגדר מומחה!
  • אבל אביו של השם משמואל טוען שלנשיאי ישראל  יש קשר הדוק לנדרים עצמם ולא רק להתרת הנדרים. כי אם לא כך , הזכרת הנשיאים היתה מוצדקת רק בקשר להתרה ולא כבר בהתחלה,בקשר לנדרים עצמם! המאמר הבא בא כדי להסביר הקשר בין "נשיאים" לנדרים:

האם נדר זה לא הוספה על מצוות התורה  ועברה על "לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו"?

לא! כי הרי מצווה אי אפשר להפר או להתיר לעולם. נדר כן! ולכן , נכון שלנדר יש אותה קדושה ואותו כוח עבור האדם , כמו שיש למצוות התורה. אבל העובדה שאפשר להתיר נדר ולא מצווה, מבדיל מהותית בין מצווה לנדר ומאפשר "להוסיף" נדרים על מצוות .

יוצא מזה: עצם אפשרות הניתנת לאדם לנדור, באה מהאפשרות להתיר הנדר! זאת אומרת, שה"גדולה" המוענקת לאדם לקדש את דברו כמו דבר ה' בעצמו, תלויה ב"קטנות" של האדם שמכיר שהוא עלול לא להצליח לעמוד בדיבורו ולצורך בהתרת נדרו!!

אילו לאדם לא היה אפשר להתיר, אז דיבורו היה נחשב ל"אלוהי", וזה היה סותר את המצווה של בל תוסיף, זה היה משווה אותו לאלוהים, וזה היה אסור לגמרי!!

הנדר הוא אנושי!

לנדר יש מימד של השקה לאלוהות, אבל בו זמנית, יש לו מימד של הכרה בקטנות האדם, באנושיותו!

לכן אי אפשר להפריד בין אפשרות לנדור והאפשרות להתיר הנדר.

 

הנשיאים:

הם מסמלים את גדלות האדם. אדם יכול לראות אדם גדול ולהימשך אחר גדלותו ולשאוף לגדלות . אדם יכול להרגיש בזמן מסויים "גדול", זך, התרוממות רוח. ולפעמים, הוא יכול להרגיש שפלות ונמיכות רוח.

הנדר, בא בדרך כלל ברגעים של גדולה, שבהם האדם מנסה לקחת החלטות טובות עבור עצמו, וההחלטות האלה, ה"נדר" יעזור  לו בעת שפלות , לעמוד בהחלטתו הטובה בעת גדולה. למשל, אדם הגיע להחלטה להפסיק לעשן. זו זמן גדלות עבורו. הוא יכול לנצל גדולה רגעית זו, כדי לנדור , למשל "שהוא לא יעשן יותר". הנדר הזה , יכול לעזור לו בזמן חולשה, שהתאווה גדולה ממנו, ואז הוא יזכור הנדר, הוא יזכור שהיה לו רגע של גדלות וזה יכול לעזור לו לא לעשן אפילו ברגעים של חולשה!

נמצא, שמטרת הנדר היא לקבוע דבר, בעת "גדלות" שתעזור בעת "שפלות"! אדם "גדול" יכול להוות לאדם כוח לגדול בעצמו. כמו שרגעים גדולים בחייו של האדם עצמו, יכולים לתת לו כוח ברגעים של שפלות.

תפקיד ה"נשיאים" כאן , ברורה: תוקף הנדר בא מהגדלות. ובהכרה שיש קטנות! ולכן הגדולה תעזור לקטנות.

מצד שני, יש הכרה של קטנות. יש אפשרות להתיר נדר. הכרה שעובדה שהאדם הוא אנושי. וההכרה הזו היא זו שמאפשרת לגדלות שלו , להיות גם היא אנושית! ולא אלוהית!! העובדה שהנשיא, הגדול, יכול להתיר, זה אומר שהנדר הוא לא אלהי אלא אנושי . ובתור שכזה, הוא מותר ומותאם לאדם, בגדלותו ובשפלותו.

"נשיאים" כתוב ולא "נשואים". הם לא מנושים מעל לאנשים האחרים. הם משיאים את האחרים. "נשיאים" הם "משיאים". הגדלות שלהם נמדדת ביכולת שלהם למשוך מעלה את האחרים.

תפקיד הגדלות היא -רק- לרומם את רגעי הקטנות.

תפקיד הנדר הוא לעזור לרגעי הגדלות להתרומם ברגעי הקטנות.

 

מטות:

מלשון "הטיה": מטה משה היא האפשרות של משה להטות את האלהות כלפי מטה. להטות את הגדלות כלפי הקטנות

מטה אהרון , מטרתו להטות את האדם כלפי האלוהים. להטות את הקטנות כלפי הגדלות.

ראשי המטות: הם ראשים, גדולים, שמצליחים להטות את קטנות האדם כלפי גדלותו.

ייתכן ששמה של הסדרה :"מטות" מקורה ברעיון שנתן לאדם להטות את עצמו משפלות לגדלות וגם לא לחשוב שגדלותו הופכת אותו לאלוהים! הוא נשאר אדם.

 

פרשת הנדרים לפני כניסה לארץ(לע"ד)

למה פרשת הנדרים נאמרה כל כך מאוחר, רגע לפני הכניסה לארץ?

הסבר השם משמואל הוא שיש רצף בין פרשיות שלח-קרח-חקת- בלק-פנחס-מטות : הכל מסובב על עניין הדיבור!

לעניות דעתי, נראה לי שהכניסה לארץ דורשת אחריות הרבה יותר גדולה מצד כל אדם מישראל. הנדר הוא צעד אחראי של אדם הלוקח על עצמו אחריות על עצמו ועל דיבורו.

בנוסף לכך, בארץ ישראל, נדרש מהאדם לעסוק בכל התחומים. הגשמיים והרוחניים. ה"קטנוניים" וה"גדולים" ביותר. אדם שירצה להישאר בתחומים הגדולים והנשגבים של הרוחניות, לא הבין את משמעות הכניסה לארץ ישראל. הנדר הוא הסמל של העיסוק בתחומים הגדולים והקטנוניים , על ידי האדם הגדול והקטן, האדם האנושי!

 

אותם ואת פנחס (שצב)

רש"י מסביר שפנחס היה צריך להשתתף במלחמת מדין כי הוא היה צאצא מיוסף והיה צריך לנקום מכירת יוסף על ידי המדיינים!!

  • שאלה ראשונה= מאיפה פנחס הוא צאצא של יוסף? הוא כבר הסביר לנו שאמו של פנחס היא בת יתרו! איך הוא יכול להיות גם הבן של בת יוסף?

אפילו אם אביו, אלישבע היא משבט יהודה (אחות נחשון בן עמינדב).

נראה לי שאפשר לתרץ כך: המדרש שאמר שפנחס הוא בן בת יתרו נסמך על האמרה שבני ישראל היו מרננים אחרי פנחס ואומרים: ראו בן פוטי זה שפיטם אבי אימו עגלות לעבודה זרה.."

פוטי הוא יתרו כי קוראים לו פוטיאל.

אבל אפשר גם להגיד ש "פוטי", זה פוטי- פרע כהן און!. יוסף אכן התחתן עם אסנת בת פוטי פרע. וההוא היה עובד עבודה זרה. כך שייתכן שפנחס בא מאסנת בת פוטיפר !! ונבין יותר שבני ישראל היו משמיצים פוטיפר ולא יתרו בפיטום עגלים לעבודה זרה!!

  • שאלה יותר חשובה על רש"י: מה הקשר בן מכירת המדיינים לחיוב בלחימה עליהם לפני הכניסה?? ובכלל למה בבראשית מסופר שהמדנים מכרו את יוסף?

מטרת כניסת העם על ארצו היא שהעם ימצא אחדות.זה יקרה ממש רק בסוף ההסטוריה. בינתיים יש כוחות נגדיים וכוחות בונים.

הכוחות הנגדיים הן מסומלות על ידי מואב ומידיין!

יוסף היה האח המאחד. אחיו לא הבינו זאת ורצו להיפטר ממנו כי חשבו שהוא רוצה להשתלת עליהם.

  1. כוחות מואב מנסים להעביר את ישראל ממידותיו על ידי שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות.
  2. מדיין רוצים למנוע מישראל את אחדותם. הם נגד המוסג "כנסת ישראל" הם נגד המוסג "קהל". לכן הם פחדו "עתה ילחכו הקהל.."
  • כשצאצא אחד ממואב, מהצד הטוב שלהם, שלמה בן דוד בן רות המואבייה בנה בית המקדש, הוא ניצח את כוחות מואב והבית הראשון החזיק מעמד על ידי שמירת שלושת המצוות ש"ד, ע"ז וג"ע. אבל מיד כשישראל חזרו ועברו על שלושת החטאים האלה, נחרב הבית.
  • כשישראל ראו את הצורך שוב להתכנס ולחזור לארצם אחרי גלות בבל, המושג של "כנסת ישראל" גבה בליבם. לא שמירת המצוות או חכמה יתרה או צדקות מופרזת זיכתה אותם לבניין הבית השני.

אבל מייד כשגברה שנאת החינם חרב הבית השני.

 

הווה אומר ,שכל הזמן, אנו מנסים להילחם נגד שתי הבעיות האלה: המימד המוסרי -ערכי שלנו (קליפת מואב-הדת) ואחדות העם (כליפת מדיין).

**אבל יש אי שוויון בין שני המישורים האלה: הרבה יותר קשה להשתחרר מקליפת מדין מאשר מקליפת מואב!! לראיה, הגלות אחרי חורבן ראשון נמשכה רק 70 שנה. בעוד שהגלות אחרי הבית השני נמשך 2000!

 

אחי יוסף, במקום להרוג את יוסף, מכרו אותו. כך הם המתיקו את קליפת מואב. כי הם לא עברו עבירה גדולה מדי.

אבל לגבי האחווה, הם לא עשו כלום, הם מכרו אותו כדי להרחיק אותו לנצח. ולכן, קליפת מדיין לא תוקנה. להיפך, במכירה , הם נתנו תוקף לקליפת מדיין. וזה מה שרוצה הפסוק לאומר: והמדנים מכרו את יוסף"

המדנים, הם המדיינים, מלשון ריב ומדון, קליפת שנאת חינם, היא זאת שעומדת ומקטרגת על עם ישראל.

לכן, לפני הכניסה לארץ, יש צורך קיומי לאפשר התחלת פיתרון בעיית מדיין!

לכן, מתבקש משה בעצמו, שהוא סמל אחדות העם, להילחם נגד מדיין ועד אז הוא יוכל להיאסף אל עמיו.

התערבות פנחס במלחמה נגד מדיין מוסברת על ידי זה שהוא גם צאצא מיוסף והוא זה שצריך לטפל במכירה של סבו על ידי בעיית קליפת מדיין!

בסוף ההיסטוריה, לפני בניין בית שלישי, יהיה שוב צורך לטפל בבעיית מדיין, זאת אומרת לטפל באחדות עם ישראל, שעם ישראל ירגיש שהוא עם אחד ושהעיקר היא "כנסת ישראל" (הרבה יותר מאשר בעיית מואב, הדת ) ולכן, אליהו הנביא הוא זה שיטפל בבעיה זו. כמו שפנחס – הוא אליהו- התחיל לטפל בה בכניסה לארץ בפרשתנו!

 

 

 

 

מטות נה

בע"ה חי תמוז התשע"ד

מישל בן שושן

מטות נה

 

הנדרים והמטות

הנ"ה מסביר כך את הקשר שיש בין ההוראה אל "ראשי המטות" לבין מצוות השבועות והנדרים.

ההגדרה של נדר , תלויה באפשרות לבטל אותו. כלומר, אין נדר תקף אלא אם יש אפשרות לבטל אותו על ידי מומחה. אם לא היה כך, אז הנדר היה עובר על האיסור להוסיף מצוות על אלה שיש כבר בתורה. ההבדל המהותי בין נדר שאדם נודר עבור עצמו ובין מצוות התורה היא שהמצווה אי אפשר לבטל. בזמן שנדר אישי כן.

אם כן, הנדר תלוי בכוח שיש לדיין מומחה לבטל אותו. ראשי המטות הם הדיינים האלה.

אם כן, המרחב תמרון שניתן לאדם, לנדור נדרים על עצמו, תלויה בקיום של ראשי  מטות!

זה נראה פרדוקס שמערכת היררכית (ראשי מטות)היא זאת שמאפשרת מרחב תמרון של החופש האישי.

 

מטות

למה נקראים ראשי השבטים "ראשי המטות"?

מטה, הוא מלשון הטיה. כי כל שבט, מטה לכיוון אחר.

הארי ז"ל אומר שלתפילה של כל שבט יש שער מיוחד בשמים. כאילו ההבדל בין השבטים הוא מהותי ולכל אחד שער משלו! כל שבט מטה את ההסתכלות על העולם מהצד שלו.

לכן, אולי, משתמשת התורה במילה "מטות", כאן, כשהצורך האישי, שמתבטא על ידי הנדר האישי,גדול מההכללה לקבוצות גדולות.

 

פנחס ויוסף

יש מדרשים שקושרים בין פנחס ליוסף:

אומרים שפנחס הוא מצאצאי יוסף מצד אימו.

אבל יש הרבה יותר קשרים מהותיים בין שניהם:

  1. יוסף נמכר על ידי מדינים. פנחס מנתק את הקשר בין ישראל ומדיין
  2. יוסף הוא זה ש"עמד" בפיתוי אשת פוטיפר. הוא גיבור הברית מילה. הוא שומר הברית . בקבלה, מידתו היא מידת היסוד ששורה בברית המילה. כמו כן, פנחס דקר את זמרי וכזבי באותו המקום. פנחס נמצא בכל ברית מילה. המדיינים מלו את עצמם (אמנם בלי פריעה) כי היו צאצאי אברהם אבינו.
  3. אותיות שמו של יוסף נמצא בשמו של פנחס.

אני מציע: יוסף נמכר פעמיים: הוא היה בשתי גלויות: הוא נמכר למדיינים והם מכרו אותו למצרים. לכן, הוא היה זקוק לשתי יציאות מהגלות. משה, הוציא אותו ממצרים ("וייקח משה את עצמות יוסף עימו"). ופינחס הוציא אותו מגלות מדיין. ולכן אולי המדרש מקשר ביניהם: "פנחס קינא את קנאת יוסף מהמדיינים שמכרו אותו"

  1. כשם שיוסף היה נמצא, בעיני האחים , בגבול המשפחה, כמעט מחוץ למשפחה, כך פנחס היה נחשב על ידי בני ישראל, כאדם זר, בין מדיינית. ובזכות מעשיהם, נכנסו בפרסום רב ,בדלת המרכזית למשפחה. הם אפילו קבלו בונוסים בכניסתם למשפחה(יוסף -שני שבטים, ופינחס-ברית שלום).
  2. יוסף ופינחס בחנו את הגבולות של הקשר עם הגויים. כמה לקחת מהם, כמה לתת להם, וכמה להתרחק מהם.

מטות לעד

05-08-08

מישל בן שושן

 

מטות לעד

דבר תורה שלי בבית הכנסת

 

שאלות

  1. למה התורה מתערבת בתחום הרשות שלנו?
  2. למה הפרשה נקראת "מטות"?
  3. מה הקשר עם המשך הפרשה בבני גד ובני ראובן?
  4. "זה הדבר" ,למה בזה נתעלה משה?
  5. למה מצוות הנדרים ניתנת דווקא עכשיו, רגע לפני הכניסה לארץ?

 

תשובה

  1. המצוות הם עצות מבורא העולם כדי לעזור לכל עם ישראל במילוי תפקידם כבני אדם וכיהודים. אין האדם יודע תעלומות נפשו ולכן ה' עוזר לו במתן הנחיות שיעזרו לו והם המצוות. אבל האדם עצמו, יכול להכיר את עצמו, ויכול לדעת מה יעזור לו להיות יותר קרוב לרצון ה'. בין במניעה יתירה כלפי חולשות היצר שלו, בין במעשים חיוביים שהוא יודע שהוא מסוגל לבצע אבל צריך מסגרת מחייבת שתעזור לו להמשיך ולעשות מעשים טובים. התורה משווה בין העצות הכלליות שנתן ה', לבין המצוות הפרטיות שהאדם מחליט על עצמו. כולן פועלות לאותה מעלה נשגבה של עזרה לאדם שרוצה לקיים את רצון הבורא.

ככל שנדר אמיתי הוא דבר רצוי מאוד, כך נדר שאיננו פונה לשיפור האדם בכיוון הטוב הוא מתועב על ידי התורה.

 

  1. "מטות" מורה על השבטים, שכל אחד יש נטייה משלו, לכל שבט יש מידות מיוחדות לו. הנדרים פונים גם כן לפרטיות, למיוחדות, לשוני בין בני האדם. כשם שהשוני בין השבטים מבורך ולכל אחד התפקיד שלו, כך, כל אדם פרטי יש לו את הנטיות שלו והאפשרות לנדור נדרים משלו.

 

  1. בני גד ובני ראובן, מציעים חידוש עצום. זה יעזור להם להיות יותר טובים. כמו הנדר, הם מבקשים שתחול עליהם "מצווה " פרטית. זה יכול להיות נדר טוב (מטרה עליונה לשפר עבודתם כלפי הבורא) או נדר רע (סתם רצון להיבדל מהעם, הנאה פרטית ,כוונות רעות..). לכן מתבצע בירור מקיף מאת משה וה'. מהרגע שמתברר שהנדר הוא חיובי, הוא בהחלט מבורך. ואפילו משה משתמש באותם המילים של התחלת הפרשה בנדרים: "היוצא מפיהם יעשו"!!

 

  1. "זה הדבר" לפי מי השילוח, המעלה של משה בנבואה הזאת, בניגוד לנבואת שאר הנביאים ב"כה אמר ה'", היא בזה שמשה ידע כל הזמן מה ה' מבקש ממנו בדיוק. שאר הנביאים לא ידעו "בכל רגע" מה רוצה ה'. הם יודעים מה הם הכללים , מה הדרך, מה הכיוון הכללי .

לא כן משה, הוא כל הזמן מעודכן.

כוח משה להיות "על הדופק" של רצון ה', זה דבר שצריך להיות מנחה כל אדם כל הזמן: להיות מוכן ומזומן כל רגע  להיות קשוב לרצון ה' המשתנה כל רגע. וכך, האדם בעצם יכול להיכנס לתוך הנדרים. הם מצוות מיוחדות שהאדם רואה נכון לעצמו כדי לענות על צורך אישי לקלוע לרצון ה' ברגע מסויים, שלא כלול ברשימת המצוות הכלליות שנכונות לכולם ולכל זמן.

 

  1. נדר אמיתי ו"כשר" , יכול להיעשות על ידי אדם בדרגה גבוהה מאוד: הוא צריך להכיר טוב את עצמו, לדעת איך הוא בנוי, מה הנטיות שלו, מה הכוחות והחולשות שלו, מה הוא רצון ה' כלפיו, והיות ברמה גבוה של אחריות כלפי עצמו. כל אשר יצא מפיו הוא חייב לעשות כמו מצווה מן התורה.

רמה כל כך גבוהה של בגרות, הכרה עצמית ואחריות, יכולה להופיע כדרישה רק בסוף כל התהליך של התבגרות בארבעים שנות מסעי המדבר. מהיציאה מהעבדות לקראת בגרות של כניסה לארץ , בני ישראל עברו חינוך של בגרות ואחריות שפסגתו הוא האפשרות להקים בעצמם מצוות עבור עצמם שהם הנדרים! ולהיות אחראים עליהם!

וכך פוגשים יוזמות בסגנון הזה: בנות צלופחד, בני גד ובני ראובן, בני יוסף…כמו שמצאנו  כבר יוזמת פסח שני בהתחלת הדרך.

לכן, נראה לי שהנדרים הם המצוות האחרונות לפני הכניסה לארץ האחריות.

נראה לי שלא רק שהנדר שווה למצות התורה ("ככל אשר יוצא מפיו יעשה") אלא הוא עולה על ערכם של המצוות כי הרי האדם שיוזם מעשה לקיום רצון ה', עולה על הכפייה מלמעלה לעשות זאת.

כמו שאנו מזכירים שאוכלים מצות בפסח כי "לא הספיק בצקם להחמיץ" שזה מעשה בני האדם, ולא מזכירים המצווה שקדמה למאורע (נתנה כבר בראש חודש ניסן, 14 ימים לפני כן) על אכילת מצות. מהרגע שמעשה האדם קולע לרצון ה', הוא עולה על הציווי של ה' שקדמה לו!

כך גם הכרזת המדינה על ידי בן גוריון, ביום שבחר בו, נהפך ליום טוב כי הוא קולע לרצון ה' על חזרה לארץ בדיעבד! והוא עולה על כל דבר אחר!

 

 

בנות צלפחד

ב"ה טז תמוז התשע"ג

מישל בן שושן

 

בנות צלפחד

מתוך שיעורו של מרק אלן ווקנין באקדם

 

לעניות דעתי: המילה המקשרת כל נושאי הפרשה היא :קירבה לפני או לעיני

  1. סיפור זמרי: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל.." (סוף הסדרה הקודמת,בלק ,כה-ו). חטא זמרי הוא, לפי הפשט, להקריב "לעיני" בני ישראל את כזבי! לא כתוב במפורש שהוא שכב איתה. פנחס הוא זה ש"רואה" (וירא פנחס..).
  2. המניין וחלוקת הארץ מסתיימים בבנות צלפחד:"ותקרבנה בנות צלפחד..ותעמודנה לפני משה.."(כז-א)  והתגובה של משה : " ויקרב משה את משפטן לפני ה'"(כז-ה)
  3. מות משה:"עלה (כמו קרבן עולה) אל הר העברים ..וראה את הארץ…להקדישני במים לעיניהם.."
  4. מינוי יהושוע:" ויקח את יהושוע ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה"(כז-כב)
  5. קרבנות : "את קרבני לחמי…."

הקרבן הוא גם קירבה וגם  "העמדה לפני". ההעמדה למשפט. !…

יש הבדל בין הקירבה "לעיני" (פסולה) לקרבה "לפני" כשרה.

 

בנות צלפחד יקבלו שלושה חלקים:

שני חלקים כי צלפחד היה הבכור של חפר ולו מגיעים שני חלקים בין אחיו. אבל הן יקבלו עוד חלק שלישי!:

כמו שכתוב )כז-ז): "תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם (החלקה השלישית) והעברת את נחלת אביהן (שני חלקי צלפחד בתור בכור) להן"  סה"כ שלוש חלקות!

כן

כן בנות צלפחד דוברות. "כן" כמו "ויהי כן". נכון. הדבר עומד על רגליו.

המילה כן היא בגימטרייה 70 כמו המילה "סוד". כנראה שיש סוד כמוס בדבר!

 

שמות בנות צלפחד:

הרשימה של חמשת השמות מופיעה פעמיים בסדרה שלנו ופעם שלישית בסוף ספר במדבר

  • "..ושם בנות צלפחד מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה" (כו-לג)
  • "ותקרבנה בנות צלפחד …מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה" (כז-א)
  • "ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה בנות צלפחד לבני דודהן לנשים "(לו-יא)

 

מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה
מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה
מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה

 

ההלכה

סיפור בנות צלפחד מראה שהחוק משתנה לפי הנסיבות. וה' מסכים ומשנה אף הוא את החוק לפי מצב האדם. כשזה צודק. ההלכה איננה מקובעת. ובתוך התורה שבכתב עצמה, בלי לחכות לגמרא, יש שינויים שנובעים מהגישה הצודקת והאכפתית של האדם. כמו פסח שני או בני גד וראובן..

 

בנות איוב

בסוף ספר איוב, שלפי הגמרא נכתב על ידי משה, לאיוב יש 7 בנים ושלוש בנות.

וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכָל הָאָרֶץ וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם: (איוב פרק מב פסוק טו ).  אם משה אכן כתב את ספר איוב, זה מראה כמה הוא הבין את משמעות שינויי ההלכה.