לך לך מוש

בע"ה ח מרח שוון התשעו

מישל בן שושן

 

לך לך מוש

לך לך (לעד)

נראה לי שיש כאן שני ניסיונות:

  • הנסיון הראשון,ה"לך" הראשון" הוא המצווה ללכת. כלומר לא להסתפק בעבודה שהוא כבר עשה אלה להיות כל הזמן בחיפוש. זו הפרשנות של המו"ש. אברם, לטענתו, חקר מי יכול להיות השליט בעולם , וברגע שהוא מצא, הוא הפסיק את חקירותיו. האלוהים בא כדי לעורר אותו ולדרבן אותו להמשיך ולחקור כל ימי חייו.
  • הנסיון השני, ה"לך" השני" , הוא יותר קשה לדעתי: הוא דורש מאברם לקיים את ה"צו" האלוהי, אבל גם לדעת שזה לטובתו ולא רק לטובת האלוהים המצווה. יש קושי מסויים לקיים צו. אבל הרבה יורת קשה לקיים אותו , לא כדי לרצות המצווה, אלה כי זה טוב לי! למשל, כשהורים מחייבים ילד ללמוד, הוא יכול לעשות זאת כדי לרצות ההורים. או בגלל פרס או סתם כי הוא אוהב אותם ורוצה לצטט להם. אבל אם הם יגידו לו : "תלמד, אבל זה לא בשבילנו, זה בשבילך, זה לטובתך", זה דורש בגרות והבנה עמוקה מצד הילד! ילד יוכל להגיד, תודה אבל אני יודע מה טוב לי! זה מזכיר שהזוהר מתרגם את המילה "מצווה" במילה "עצה"! רק אדם מבוגר מאוד יכול להתמודד עם התרגום הזה! לקיים מצווה , כשהמצווה אומר בפרוש שזה רק לטובתי ולא לטובתו, זה ממש קשה עבור רוב בני האדם. לכן, כשה' דורש מאברם ללכת, להמשיך לעשות מאמצים רבים, ובנוסף, לדעת שזה טובתו ולעשות זאת בעיקר כי זה טוב לו (רש"י: לטובתך ולהנאתך), זה הרבה יותר מאתגר!!

 

וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'"

"וילך אברם" לא מספיק. כי זה היה אומר שהוא הלך, בכוונה הראשונה בלבד. הליכה פיזית. אבל הוא גם הבין את מטרת ההליכה והאתגרים העומדים לפניו, ולכן כתוב "כאשר דיבר איתו האלוהים"

 

האבות

הברכות אל אברם הם ברכות גם ליצחק וגם ליעקב. בעצם זו הצהרת התכנית השלמה של בניין הזהות הישראלית על ידי שלושה אבות האומה:

  1. אברם

הוא בעל החסד, האהבה. הוא המעיין המגבר. ממנו התחיל הרעיון. בתור בעל חסד, הוא האבא של הרבה ילדים. לו נאמר" ארבה הרבה את זרעך"

  1. יצחק

הוא יהיה הצינור: הוא ינקז המים המרובים היוצאים מהמעיין לכיוון מסויים, עם גדרים, עם חוקים. לכן הוא יהיה בעל מידת הדין. כמו איש כלכלה שבא אליו אדם שהמציא פטנט. איש הכלכלה, יגיד האם זה כלכלי, הוא יפסול דברים, יראה מה כדאי, מה אפשר, הוא יכניס הרעיונות הגדולים לתוך היישום , במציאות. זה יצמצם הרבה את כוח ההפריה של היזם אבל מצד שני זה ייתן לו אפשרות להתגשם!בזכותו השפע יתורגם לעושר (מאה שערים)עליו נאמר :"ואברכך" -בממון.

  1. יעקב

הוא הבריח התיכון. הוא אורג החוטים. כמו שעושים פתילה: מלשון "גודלין את הפתילה".

עליו יגיד "ואגדלה שמך"- כמו שמגדלים פתילה, באריגת חוטים שונים.

  1. חותמים באברהם

בברכה הראשונה של העמידה, מזכירים "אלוהי אברהם, א' יצחק וא' יעקב ובכל זאת מסיים רק עם אברהם:" ברוך א' ה' מגן אברהם". למה? כי הוא זה שהמציא הפטנט! הו הנקודה הראשונה, היקרה מכולם: התשוקה !

 

הרבה ארבה את זרעך השפע, המעיין, החסד והאהבה אברהם
ואברכך בממון, בעושר, על ידי הצינור, מידת הדין יצחק
ואגדל שמך הבריח התיכון – המארג את החוטים- מאחד המידות יעקב
והיה ברכה סיום הברכה הראשונה בשמונה עשרה אברהם

 

המסעות של אברם:

המסעות הגיאוגראפיים, מסמלים מסעות רוחניים: כל תחנה (אלון מורה, בית אל, הנגב..) הם שלבים בהשגה של אברם. ואומר המו"ש: שארץ כנען היא ארץ מיוחדת שמאפשרת השגות גבוהות שאין כל ארץ יכולה לאפשר! סתם הישיבה בארץ הזאת, מה שקורה בה, המאורעות והאווירה הכללית, מאפשרים השגות גבוהות מאוד. הסיבה פשוטה: בכל ארץ אחרת, יש "שר" שאחראי על הארץ והעם היושב בה. אפשר לתרגם המושג "שר" כמידה מיוחדת שהעם הספציפי מפתח, תרבות מסויימת, שאיתה העם גדל והוא מרגיש נוח איתה ומפתח אותה.

ארץ ישראל, מיוחדת בזה שאין לה "שר". כלומר, ה' עושה הכל כדי שלא תהיה "מידה אחת" שתשלוט במקום הזה. כל מי שייקח על עצמו מידה אחד, צד אחת של האמת ויחשוב שזו האמת, מיד ירגיש זר במקום הזה! כי המקום דורש שיקירו על ריבוי המידות ואחדות המידות המרובות. לזה, חכמים קוראים :"השגחת ה' ישירה, בלי שרים". לכן ארץ כנען מאתגרת מאוד. היא דורשת הכרה של כל הפנים של המציאות. זו הסיבה שהיא תהיה הארץ של עם ישראל שהמיוחדות שלו היא נסיון לאחד בין כל התרבויות והמידות.

 

הירידה למצרים

אברם בחיפוש של החכמה.  מה היא החכמה?

נראה לי שהחכמה היא ההכרה הרחבה של יריעת החוכמות הכלל אנושיות.  נזכור שהמנורה בעלת שבעה קנים, קני החכמה הכלל אנושית. הנר המרכזי הוא החכמה הישראלית שעושה אחדות בין החכמות.

ההליכה אל הנגב, אל הדרום, היתה , עבור אדרם, ההליכה אל עבר החכמה. "מי שרוצה להחכים ידרים". הדרום הוא סמל החכמה.

אחרי שהוא ראה שיש "רעב בארץ", אברם יורד למצרים. למה?

המו"ש טוען שלא מדובר ברעב ללחם אלא שאברם מצא קושי לגייר את יושבי ארץ כנען. הוא גייר הרבה נפשות כשהוא היה באור כשדים ובחרן. שם, האנשים יותר קלים. אבל כאן, הכנעני בארץ הוא עם מאוד קשה , כל אחד בטוח במה שהוא עושה וחושב במאה אחוז. לא מקבלים בקלות הרצאות של אברם. זה הרעב עבורו!

אברם יורד למצרים, כי הוא מחפש ללמוד למה קשה לו בארץ? אולי יש חוכמות שהוא עדיין לא השיג. מצרים היא הארץ שבה, בזמן ההוא, שיא החכמה מתבטאת. זה "המקום" שבו הכל מתרחש. כמו ניו יורק היום, בנושא תרבות או מחול!. לכן, הוא יורד למצרים, כדי להשיג משם חוכמות העולם, ואולי להביא אותן לארץ כנען.

המו"ש אומר משפט שאני לא מבין עד הסוף אבל הוא חוזר על זה כמה פעמים, לכן אני מביא אותה כאן:

"אברם רצה לעלות את המלכות (שרי) לחכמה (מצרים)". זו המטרה העליונה.

המלכות היא הספירה האחרונה והחכמה הראשונה אחר הכתר. המשיכה של הספירות מלמטה כלפי מעלה, החיבור, מהווה האתגר העליון.כשאברם אמור לשרי להגיד שהיא אחותו "למען ייטב לי בעבורך", ההטבה היא הצלחה לחבר בין המלכות לחכמה. הוא יצא ממצרים עם חצי תאוותיו בידו, אומנם ברכוש (רוחני ) גדול, אבל בלי שהצליח לגמרי

אברם, כנראה, נכשל חלקית. הוא אפילו  איבד כמה נקודות בהשגותיו. לכן, כשהוא מגיע עד בית אל- "אל המקום אשר היה בו בתחילה", הפסוק מרגיע אותנו, אברם החזיר לעצמו את מה שהוא איבד במצרים!

 

 

מלכי צדק

הוא טעה כשהוא חשב שה' מאוד אוהב את הגבורה, כוח המלחמה של אברהם שהרג הרבה אנשים במלחמת סדום. לכן, נלקחה ממנו הכהונה וניתן לו רק הלוויה. "וייתן לו מעשר מכל", כמו שלוי נותן מעשר לכוהן.

 

למה אברהם לא קיבל רכוש ממלך סדום?

המו"ש טוען שלמלך סדום היתה "צרות עין"! ולכן אברהם לא רצה לקבל ממנו.

לפרעה היתה עין טובה ונתן הרכוש לאברהם בלב שלם, לכן אברהם קיבל ממנו.

ברצוני להזכיר את הפירוש של ה"מי השילוח": אברהם לא היה בטוח שמלוט יצאו רק דברים טובים. ואכן, יצאו ממנו עמון ומואב שיהיו אויבים מרים לישראל אבל תצא גם רות שתביא את דוד!

וכיש לעשות בירורים, הדבר הראשון הוא לסלק את הנגיעות! ולכן אין לקח כסף כי זה יכול לעוות את הבירור. דרך אגב, הבירור יימשך הרבה שנים, על ידי ישראל שישימו תפילין וציצית, סימן לשרוך הנעל ולחוט שאברהם סירב לקחת ממלך סדום!

 

 

 

 

למה לא אליעזר?

ה' לא מקבל שאליעזר יהיה היורש של אברהם. למה? כי אליעזר היה "דולה ומשקה מתורת רבו" (הנוטריקון של "דמשק אליעזר"). אליעזר היה אחד מהגרים הנאמנים של אברהם בחרן- דמשק-. הוא היה יכול לצטט כל אימרה של אברהם. אבל זה לא מה שמחפש ה': הוא רוצה שיצא ילד מאברהם "ממעיך", שיהיו לו הגנים של אברהם, שיהיה , מטבעו בעל חסד, אבל שיחדש משהו לגמרי שונה מאברהם, למשל מידת הדין! כדי שיהיה אב מעצמו!  ה' לא רוצה ב"אברהם.2"! הוא רוצה יצחק שימציא מידה חדשה ובאותו הזמן, שיהיה בעל מידת אברהם בגנים שלו!

דרך אגב, גם ישמעאל ייפסל מסיבה דומה: ישמעאל לא בא משרה (מידת הדין) ישמעאל יהיה כמו אליעזר , תלמיד טוב של אברהם ולא ימציא דרך חדשה!

לאברהם היה קשה להבין זאת.

קשה לו להבין למה לא מספיק עם ישמעאל

ה' מבקש מאברהם להיפתח לשרה אשתו כי רק ממנה יבוא יצחק.

ממדת החסד האמיתית, קשה להבין שיש צורך במידת הדין! ובכל זאת זה מה שיידרש מאברהם להבין!

מידת אליעזר שדולה ומשקה מתורת אברהם, פסולה כי הוא לא מחדש דבר, הוא רק מעתיק! וזה לא מה שנדרש מצדיק אמיתי!!

הרב מזהיר מהתופעה הפסולה של החסידים שרוצים להתדמות לרבי שלהם "כמצוות אנשים מלומדה" כמו קופים שמלמדים אותם לעשות פעולות מסוימות. הוא דורש מכל תלמיד לחשוב מכוחות עצמו מה היא האמת עבורו!!!

 

הצמצומים

האור הגדול של האלוהים צומצם, התגשם, התלבש בלבושים שמכסים אותו. יש 10 לבושים כאלה והם הספירות. על האדם להשתוקק להסיר הלבושים האלה ככל יכולתו.

ההתגשמות הפסיקה את פעולתה בערב השבת בראשית כי אם העולם היה מתגשם (מתכסה בלבושים נוספים), אי אפשר היה לגלות יותר האור המכוסה. זה היה יותר מדי. לכן הבורא אמר "די" ללבושים והפסיק התכסות האור הגדול. לכן הוא נקרא "שדי": כי אמר לעולם שהתגשם, "די".

עבודת האדם היא להשתוקק ולחזור לאור הקדמון. זה פירוש המילה "ויכולו השמים והארץ" על ידי השבת, יש הזדמנות להשתוקק לאור העליון כי באותו היום ה' הפסיק ההתגשמות!

 

 

בראשית לעד3

בע"ה כט תשרי התשעו

מישל בן שושן

בראשית לעד3

 

הרקיע והשבת

למה ה' "קורא לרקיע שמים"? האם המילה הראשונה "רקיע" איננה מספיקה? אולי היה צריך לקרוא לו , מלכתחילה "שמים"! ולא היינו צריכים לשנות לו השם! אבל האמת היא שהכתוב ממשיך לקרוא לו "רקיע השמים"! אם כן למה ה' קורא לו רקיע??(אפשר לשאול שאלה זו גם לגבי האור שה' קורא לו יום ולחושך לילה וליבשה ארץ..).

נראה לי שיש שני דברים שונים

  1. הבריאה עצמה (הרקיע)
  2. משמעות הבריאה הזו עבור האדם. (השמים)

הבריאה היא, במקרה שלנו, הרקיע. כלומר מסך שמבדיל בין מים למים. הבורא מכסה מהאדם מים מסויימים, מעל לרקיע הזה. זו בריאה. זו עובדה.

אחר כך, ה' "קורא" לרקיע בשם שיקרא לאדם עצמו לקרוא לו כך. כלומר, הוא דורש מהאדם להשיג את המשמעות של הבריאה הזו. כשה' "קורא" הוא נותן את המשמעות עבור האדם שקורא את התורה.

"משמים"= שם יש עוד מים!

כלומר, אני הבורא כן בחרתי לכסות חלק מהמים ולהעביר אותם מעבר למסך. אבל חשוב מאוד עבורי שאתה האדם, תדע ששם יש מים.

לא פחות חשובה הדעה שיש מים אחרים מאשר לכסות המים האלה!

האדם מוזמן

  1. לדעת שלא כל המים נמצאים מול עניו. שהמציאות איננה מסתכמת במה שהחושים שלו משיגים.
  2. לחפש אחר מים אחרים! לשאוף להכיר את המים שמעבר למה שהוא יכול לראות לכתחילה.

הקריאה לרקיע "שמים", זו בעצם הזמנה ,ואפילו חייוב, לאדם, לשאוף לדעת יותר ממה שהחושים שלו מראים לו כמציאות. יש עוד. ועל האדם לדעת זאת. ועל האדם להיות מחובר לידיעה הזו! ואולי גם להשיג חלק מהמים האלה!

השבת

העיקר , עבור האדם, זו המציאות של העולם הזה. העבודה של ששת ימי העבודה שלו. אבל , כדי שידע שמעבר למה שהוא חווה בששת ימי המעשה, יש עוד מציאות מאחורי הקלעים, יש להתנתק משגרת המלאכות ולהתבונן אחרת על המציאות. בעצם, השבת היא הזדמנות לחשוב אחרת על העולם. כמו השמים, השבת אומר שני דברים:

  1. בחיים, במציאות, אין רק את מה שמשיגים בימי העבודה הרגילים. יש עוד רובד מאחורי זה.
  2. לנסות להיות מחובר למציאות שמעבר לפרגוד: לחיות מעט מהעולם שמאחורי הקלעים. "מעין עולם הבא"

מסכנה:   לשבת ולקריאת הרקיע שמים, תפקיד דומה: להכיר שמשהוא אחר קיים. ולנסות להתחבר אל המים העליונים. לא כדי לחיות שם. יש תמיד לזכור שהמטרה היא לחיות כאן, במים התחתונים, בעולם העשייה של ששת ימי המעשה. אבל , בהכרה ובחיפוש מתמיד למשמעות המציאות כאן, על ידי פניה אל השמים, אל השבת, אל המים העליונים. הם עוזרים לתת נפח אחר ומשמעות למציאות שלנו בעולם הזה.

ויכל אלוהים ביום השביעי

המאור ושמש לימד אותנו (ראה "בראשית מוש") שהבורא נעזר על ידי יום השביעי כדי לכלות מלאכתו. "ויכולו על ידי יום השביעי מלאכתו". כלומר, הפסקת רצף הבריאה, היא זו שנתנה משמעות לבריאה!

הבריאה נגמרה, פורמאלית ביום השישי.

אז מה קרא ביום השביעי? כלום! והכלום הזה ,הפסקת הבריאה, השתיקה אחרי כל כך רעש, נותן פתאום לאדם לחשוב שמשהוא אחר מאשר הבריאה יכול לקרות! הבריאה, ששת ימי המעשה הם כל כך "תופסים" את החושים של האדם, שהוא עלול לחשוב שזו המציאות ואין בלתה. העדר תוקף את שגרת המציאות הזאת!

כמו אדם שכל כך רגיל לשמוע מוסיקה או דיבורי הרדיו כל הזמן, עד כדי כך ששתיקה היא עבורו משבר!

בלי יום השביעי, לא היתה משמעות נכונה לבריאה! האדם היה חושב שרק העשייה והמירו אחרי העשייה הם החיים!

יש במילה "ויכל" גם משמעות של תשוקה. כמו "כלתה נפשי אליך". השבת נתן תשוקה לבריאה לחפש אחר המשמעות שלה!!

לא טוב היות האדם לבדו

בכל מעשה הבריאה כתוב שהכל טוב. או אפילו טוב מאוד. בפעם הראשונה שאנו מוצאים "לא טוב" זה הבורא שאומר זאת על האדם! ומה "לא טוב" באדם? העבודה שהוא "לבדו".

ברור שכאן לא מדובר על הזכר שהוא לבד, בלי נקבה, או נקבה בלי זכר. כי הרי כבר כתוב למעלה ש"זכר ונקבה ברא אותם". מדובר על האדם שבנוי מזכר ונקבה כבר.

"לבדו" מלשון "לבוד" מחובר. האדם שמרגיש "מקשה אחת". מושלם. שלם. זה "לא טוב"!!

כל הבריאה יכולה להיות מושלמת ושלמה. אבל אסור לאדם להרגיש "שלם"!!

ה' מעוניין באדם שיהיה  "פתוח אל עבר.."

אל עבר האלוהים, אל עבר העולם שמסביבו (לכן הוא מפגיש אותו עם כל החיות מיד אחרי הפסוק הזה). אל עבר ..עצמו! איך הבורא עושה זאת? הוא חותך את האדם לשניים ומפריד בין שני החלקים!

עכשיו,כשהאדם כבר לא שלם, הוא חייב לפנות אל מה שחסר, אל האחר, אל הבורא, אל העולם , אל הזולת !

כדי לעזור לאדם למלא את התפקיד המיוחד שעבורו הציב אותו האלוהים בעולם, הוא חייב להיות מנוסר (חצוי), לא שלם, זקוק למשהו אחר! ….כנגדו!!

בראשית מוש

בע"ה כד תשרי התשעו

מישל בן שושן

 

בראשית מוש

מתוך ה"מאור ושמש" רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין

 

 

בראשית ברא אלוהים

תרגם אונקלוס :בראשית= בקדמין= בהתחלה. (בניגוד לפירוש רש"י)

אלוהים= התפיסה המוגבלת של הבורא על ידי  האדם= חוקי הטבע. התפיסה הזאת נובעת מהרצון של הבורא לצמצם את השגתו כדי לתת מקום לבריאה ולאדם.השם אלוהים= התוצאה ראשונה של הצמצום!

אם כן, "בהתחלה היה הצמצום" זה מובן המילים "בראשית ברא אלוהים". כלומר, התורה לא באה לספר לנו מה היה בהתחלה אלא באה כדי שנבין שהעולם שבו אנו נמצאים, הוא תוצאה מהצמצום האלוהי. זה מה שאפשר את הבריאה. בלי צמצום אין בריאה! ואם הצמצום גורר איתו אי נעימויות (כמו שנראה בהמשך), יש להבין שאלה הכרחיות עבור הבריאה. בלי זה האדם לא היה חי בכלל!

 

 

האור והאדם

בכל סיפור הבריאה, כתוב, בכל שלב "ויהי כן". הרב מסביר שהמילים "ויהי כן" מצביעות על דברים שהם קיימים לעולם, בלי שינוי מהותי. יש להם אותם החוקים שמנחים אותם. הם נשארים כמו שהם נבראו כל הזמן.

אבל יש לפחות שתי בריאות שלא כתוב לגבן "ויהי כן": האור: כתוב "ויהי אור",והאדם.

אכן, זה בא ללמדנו שהאור איננו אחיד ואיננו זהה בהשגתו.

  • המילה "אור" כמו שאר המילים הכתובים בפרק הבריאה, איננו מתאר את האור הפיזי שאנו מכירים. כמו ש"יום אחד" לא מתאר זמן מדויק של 24 שעות (כי הרי אין עדיין אדם שימדוד מנקודת הימצאות מסויימת על כדור הארץ סיבוב של כדור הארץ מסביב לעצמו, אין שמש, אין שום דבר עדיין שמתבססים אנו היום כדי להגדיר זמן כל שהוא) אלא מושג שיש להבין אותו.

מה פירוש של המילה "אור"? ייתכן מאוד שמדובר ב"משמעות", "כוונת הבורא בבריאה". הבורא רצה שהמשמעות של הבריאה תתהווה והוא רצה שבני האדם הקוראים את התורה ידעו שיש כוונה כזו יש משמעות עמוקה לכל המהלך. וזה פירוש "ויאמר אלוהים יהי אור"

אבל, אם המשמעות העמוקה הזאת תישאר גלויה לכל, לא יהיה כבר מקום לבחירה של האדם! אדם שיודע הכל ויודע את הסיבות העמוקות ביותר של ההוויה , איננו יכול לחיות עוד! זה פרדוקס שקל להבין אותו. האדם מונע בעיקר מאי הידיעה, מהחיפוש אחרי המשמעות, מהחופש שניתן על ידי אי הידיעה הזו!

לכן, ה' גנז את האור המקורי הזה והשאיר רק משהוא פחות ברור, אור מסוג פחות, אבל שניתן כן לחיות איתו ולהיות עדיין בני אדם. זו משמעות "ויהי אור". אור פחות מהאור המקורי.

איפה הבורא החביא את האור המקורי? בתוך כלי שהיה כבר בבריאה, והוא "החושך". החושך הוא , עבור האדם, "אי הבהירות, חוסר המשמעות. מסתורין. אם כן, גם האור וגם החושך נבראו על ידי בורא אחד. את מה שהאדם מבין ומקבל וגם את הדברים שהוא לא מבין ולא יכול לקבל באופן הגיוני, את מה שהוא מכנה הטוב וגם מה שנראה לו הרע, הכל נברא על ידי בורא אחד. הצד החשוך נברא כדי להגן על צד האור היותר מדי גדול!

מסכנה: אכן יש הרבה רבדים בהשגת האור שנברא. יש גם הבדלים בין בני האדם שמשיגים את האורות האלה. לכן, אי אפשר לכתוב "ויהי כן" כי האור (הבנת משמעות ההוויה על ידי בני האדם) הוא כל הזמן משתנה ונמצא ברבדים שונים.

  • כמו כן, לגבי האדם לא כתוב "ויהי כן" כי יש הרבה פרצופים של בני אדם שונים . ואפילו אדם אחד, משנה את השגתו כל הזמן בחייו, ואפילו ברגע נתון, אדם אחד יכול להיות בעל פנים שונות בו זמנית.

למה התורה מספרת לנו כל זאת? כנראה כדי שבני האדם יבינו את מרחב התמרון שהבורא בחר לתת להם בהשגתם את החיים. חשוב כנראה לבורא ריבוי והשתנות ההשגות האלה על ידי בני האדם. למרות שיש הרבה דברים קבועים בעולם, (ולגביהם, כאמור, כתוב "ויהי כן"), הבורא ברא כמה "משתנים" מסביב לאדם, כולל האדם עצמו.

 

 

 

 

הרקיע

הרקיע הוא אחת מהבריות הראשונית. תפקידו להבדיל בין מים למים!

המים, קדמו לסיפור הבריאה. לא כתוב שה' ברא את המים!

זאת אולי הסיבה שהחכמים משווים בין המים ובין התורה שהיא כוונת הבריאה.(ראה למטה)

למה יש להבדיל בין מים למים? הרי הם אותם מים! הגיוני להבדיל בין דברים שונים אבל מה משמעות ההבדלה בין דברים זהים? עד כדי כך שמגדירים את המים בצורה שונה, בין הם נמצאים "מתחת לרקיע" בין שהם נמצאים "מעל לרקיע"!!

נראה לי, אחרי מה שהרב אומר, שהמטרה היא שוב האדם: שידע שיש מים אחרים מעבר למה השוא רואה!  במילים אחרות, הבורא אומר לאדם: אתה מסתכל במים התחתונים, אלה שנמצאים בהשגתך המיידית. אבל דע שיש מים בעבר להשגתך! לך תחפש אותם! תחשוב על המים שמעבר לרקיע! המציאות איננה מסתיימת כאן! יש דברים מאחורי הפרגוד!

לכן אולי הרקיע מקבל את השם: "שמים"= שם , מאחורי הפרגוד,יש עוד מים!

הייתי מעז להגדיר את ה"ירא שמים", כמי שהבין שיש בעולם,הרבה יותר דברים ממה שהוא רואה. זה ממלא אותו כבוד , רציניות, ענווה ותשוקה לדעת עוד. היראה באה מתוך ענווה מול ההכרה הזאת.

 

התורה

הרב מסביר שיש הרבה סוגים של תורה. יש את התורה שהיא הכוונה של הבורא לברוא את העולם. על זה, אמרו החכמים שהבורא הסתכל בתורה וברא את העולם. התורה הזו היא "התורה באצילות". היא הכוונה העליונה הבלתי נתפסת על ידי בני אדם. אבל, הבורא , נתן לבני האדם כל מני רמזים לתורה הזאת. הרמזים באו בצורות שונות. בדיבורים ,בנבואות, בהתגלויות, וגם בכתב, בהר סיני. את ה,תורה" שקבלנו ממשה בהר סיני היא אחת הצורות היותר "תחתונות" מהתורה העליונה. אבל זה מה שיש לנו ביד ועל ידה מצווה עלינו להמשיך לחקור מה יכולה להיות התורה העליונה, מה הוא רצון ה'? התורה שבכתב, נתנה בצורה מסויימת, יחסית לבני האדם שקבלו אותה, יחסית להיסטוריה של העולם עד אז, אבל היא שקף של הרצון האלוהי. התורה הזאת חשובה בזה שהיא מגלה טפח והיא מכסה טפחיים! היא מדרבנת אותנו לדעת עוד! היא מאלצת אותנו לפתח את מה שנקרא "התורה שבעל פה".

הרב לומד את המצאות כל סוגי התורות האלה גם מהשתלשלות האור (החזק ביותר, ואחריו האורות הקטנים יותר שניתן להשיג) וגם מהתיאור של הרקיע שמבדיל בין המים התחתונים (מה שיש לנו ביד, התורה שבכתב, למשל) והמים העליונים, התורה העליונה, האצילה, כוונת הבורא.

מסכנה: לאדם נמסרו כלים כדי שיחקור מה מסתתר מאחורי הקלעים. אבל באותה מידה נסתרו ממנו רוב הדברים כדי להגן על עצם קיומו. התורה שבכתב שיש לנו היום היא רק כלי שדורש מאתנו לחקור יותר. היא מדרבנת אותנו לחקור. מי שיסתפק בה, ולא ידרוש בתורה שבעל פה, יעבוד עבודה זרה, יחטיא למטרת הבריאה. זה מה שהסיפור של הבריאה, כנראה, מלמד אותנו!

 

היבשה

כתוב שהמים כיסו הכל והבורא ביקש שהמים ייקוו למקום מסויים כדי לגלות , מתחת, את היבשה.

כשהאדם ייווצר ביבשה (על ידי עפר מן האדמה היבשה), הוא בעצם ממלא את מקום המים!

כלומר האדם נמצא ביבשה אבל הוא אמור למלא את תפקיד המים שהיו כאן לפני!

אם נמשיך את משל המים לתורה, היבשה היא חוסר משמעות, היא החיים היבשים, כלומר המוות!

אז האדם הושם בפרדוקס: הוא ביבשה, בלי יבשה הוא שוקע , אבל מצד שני, תפקידו לגלות המים שבחיים!

היבשה מלאה מים: מתחת, מעל, יש עשבים, המיים מזינים כל מה שחי ביבשה. המים הם החיים. אבל אי אפשר לחיות במים. אי אפשר שם לנשום!

המסכנה: בלי מים (התורה, משמעות החיים, הרוחניות, התרבות..) האדם נשאר "יבש" כמו עצמות יבשות, מתות.. למרות היותו על היבשה, תפקדי האדם הוא לחפש ולהזרים מים חיים שייתנו משמעות לחייו.

כמו שאר המהלכים שראינו, האדם נמצא כל הזמן בחוסר מסויים, כדי שיוכל להתקיים וגם כדי שישאף למלא את החוסר. יש אור אבל נסתר ממנו ועליו לחפש אותו בחושך. יש מים, אבל הם מעבר לרקיע ועליו לשאוף להם. הוא על היבשה אבל ללא מים אין משמעות לחייו. האדם נמצא במתח מתמיד בין היש והאין!

 

עולם נסתר שאליו יש לשאוף עולם הגלוי שבו נמצא האדם
יהי אור (אור גדול שנגנז) ויהי אור (אור קטן יותר)
מים עליונים מים תחתונים
ים יבשה
תורה עליונה תורה שבכתב

 

 

ויכל אלוהים ביום השביעי

ביום השביעי=על ידי יום השביעי!!

כלומר, יום השביעי עזר לו לכלות מלאכתו! בצורה שמלאכתו לא "תתגשם" יותר מדי!

הגבול בין התגשמות העולם והשארתו קשור לכוונת הבורא, הגבול הזה דק מאוד!

הגבול הזה עובר בין החול והקודש. למשל , בכניסת השבת. על האדם לחיות את שני העולמות, החול הגשמי והקודש, הרוחני יותר. אבל קשה לו מאוד לדעת בדיוק מה הגבול. לכן, יועצים לו חכמים ,להוסיף מחול על הקודש" ולהכניס שבת יותר מוקדם מהגבול האמיתי.

 

עץ הדעת

מאיפה הגיעה הטעות של האדם לאכול מעץ הדעת? הרי אומרים לנו שלא היה בו יצר הרע לפני האכילה ההיא!

זה כנראה מהעיוות של הצו האלוהי של הארץ עצמה:

ה' ביקש שייברא "עץ פרי עושה פרי", כלומר שלעץ יהיה הטעם של הפרי . אבל הארץ עשתה דבר אחר: היא הוציאה "עץ עושה פרי" כלומר, שלעץ לא היה טעם הפרי!

בגן עדן, ה' הצמיח "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל", כלומר שהעץ היה טוב למאכל!

ה' ציווה לאדם שלא לאכול מהעץ

האדם חשב שהאיסור חל רק על העץ אבל לא על הפירות! ולכן הוא טעה ואכל הפרי!!

 

ערומים

"האדם שבא לעבוד את ה', צריך להיזהר לבל יסתכל בחסרון חברו כלל". ולא יחשוב שהוא חכם מחברו כי הוא הבין וחברו לא הבין. שהוא יחשוב שדרכו נכונה ודרך חברו לא. כי האדם רואה רק מה שעניו רואות אבל ה' רואה בלבב. ועוד שיש נטייה באדם שיראה חסרון חברו שאיננו קיים רק בדמיון שלו כי הוא גאוותן והגאווה שלו מולידה בעיניו חסרון חברו.

אכילה מעץ הדעת הביאה גאווה לאדם :"והייתם כאלוהים" וזה הביא אותו לראות בחסרון חברו: לדעת אם חברו טוב או רע. האדם פתאום התחיל לחשוב שהוא אלוהים ושיכול לדעת מה טוב ומהרע בחברו! והם עצמם, חשבו שהם "ערומים", כלומר מאוד חכמים (ערמומיים) וזה  מה שהפחיד אותו! "ואירא כי עירום אנוכי"!

 

הגשם

כל זמן שהאדם לא נברא, הצמחים לא צמחו. עד שבא האדם "והתפלל" כדי שירדו גשמים וזה הצמיח העשבים. "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" עד שבא האד, הכוח הראשוני של האדם, "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה". האד הזה מאוד דומה להבל פי האדם שמוציא קולות של תפילה וזעקה ותשוקה והם עולים למעלה ומורידים גשמים.

ויגש נה

בע"ה א טבת התשע"ד

מישל בן שושן

 

ויגש נה

 

ויפול (יוסף) על צואריו (של יעקב אביו) ויבך..

"יוסף בכה אבל יעקב לא בכה" (רש"י). כי, לפי המדרש (רבה כ"ט) הוא היה עסוק בקריאת שמע.!

 

ייתכן שיהיו אנשים שיבינו המדרש הזה באופן מוטעה. אולי יבינו שמכאן לומדים שאפילו אם אתה פוגש את הבן שלך שלא ראית עשרות שנים, אין להשיח דעתו מהתפילה!!

זה פשוט עיוות המדרש ועיוות ההלכה עצמה!

 

הרב מסביר בפשטות:

יוסף הוא הערובה שתהיה אחדות בין בני יעקב. אבדן יוסף, היה , עבור יעקב, אובדן התקווה שישרור אחווה ואחדות בין בניו. מהרגע שיעקב רואה במו עניו שיוסף חי, הוא יכול להירגע ולהגיד קריאת שמע שהיא הכרזת אחדותו של ה'. הרבה יותר עמוק מהנשיקה או הבכי, קריאת שמע היתה עבור יעקב הבשורה העליונה והשמחה הנשגבה ביותר שהייתה יכולה להיות. כל תכנית בריאת האדם עמדה בסכנה אם יוסף לא היה חי. קריאת שמע, הכרזת האפשרות שיושג בעולם אחדות הבורא, היתה תלויה ברגע הזה.

 

יוסף אחראי על אחדות האחים

זה עיקר תפקידו. מהרגע שהוא נולד, קראו לו כך כי "יוסף ה' לי בן אחר" כלומר, הוא הבן הראשון שלידתו לוקחת בחשבון אחים אחרים. כל חלומותיו היו קשורים במטרה זו. חיבורו אל בני השפחות, כדי להחזיר אותם לחיק בני יעקב האחרים. כל "החינוך" שהוא מבקש להעביר לאחיו כדי ללמד אותם שיעור על אחווה , אחריות וערבות הדדית. אפילו הדאגה שמשה ייקח את עצמותיו איתו ביציאת מצרים, כל הדברים שהוא עשה היו מכוונים למטרה הזו. במידה מסוימת היתה לו אחריות של "אב" כלפי אחיו. והוא אכן זכה להיות גם אח וגם אב לשני שבטים.

 

יוסף הוא התרופה נגד של עשיו

מהרגע שנולד יוסף, יעקב יכול כבר לפגוש את עשיו.למה?

עשיו הוא מתנגד לאחדות:

עבור עשיו, מציאותו שווה בערכה למציאות הבורא. אין לו "הכנעה" כלפי מציאות הבורא. מה פירוש "הכנעה" כלפי מציאות הבורא? במילים אחרות, זו ההכנעה כלפי ההשגות השונות של בני האדם האחרים!

 

מה היא אחדות?

היא דורשת מכל אחד להכיר בנחיצות קיום השני ונחיצות הדעות שלו. בלי לוותר על תפיסת העולם שלי, עלי להבין שלשני יש תפיסה אחרת. שתפיסת האחר היא לגיטימית. כי היא חלק מהאמת הגדולה.

אם אני חושב שיש לי את כל האמת ואין לאחרים שום חלק באמת, אז אני משתווה לאלוהים, אין לי הכנעה! לא כלפי האחרים ולא כלפי הבורא עצמו.

קשה מאוד לחיות את מוסג האחדות. עשיו סירב. הסירוב שלו להיות בכור בא מהסירוב לרעיון האחדות.

 

יוסף מציע פיתרון לבעיית האחדות: לכל אחד יש חלק בתפיסת האמת אבל לאף אחד אין את כל האמת. לכן, יש להמשיך לגדול בחלק שלי ובת בבד, להכיר שמכלול החלקים המיוצגים על ידי כל השבטים- כל בני האדם- נחוץ כדי להציג את האמת האלוהית המוחלטת.

 

רק אחרי שיוסף נולד, יעקב יכול להתמודד עם עשיו.

 

קריאת שמע תיכתב הרבה שנים אחרי כן,בספר דברים  על ידי משה רבנו. אבל הרעיון שהפסוק הראשון מייצג, הוא הרעיון שיעקב עמל כל חייו להשיגו ,ושיוסף התחיל להגשים בעצמו. הוא ה"מוטו" של עם ישראל במשך כל ההיסטוריה שלו. רק בזכות יוסף, והרעיון של האחדות שהוא מייצג, ניתן עד היום להמשיך להאמין ביכולת יישום הרעיון הזה.

 

 

 

 

 

לך לך אה

בע"ה יג מרח שוון התשע"ב

מישל בן שושן

וירא אה

וירא אליו ה' באלוני ממרה ….

מטרת ההתגלות אל אברהם לא מפורש כאן. אולי נתן במילה "וירא אליו" את תוכן ההתנלותף מעכשיו, אחרי הברית מילה, יש לאברהם אפשרות שה' ידבר אליו ישירות, ללא הכנה מוקדמת. כאילו הברית מילה העלתה את אברהם למוכנות תמידית לקבלת התגלות ה'. המילה "אליו", ובמיוחד העובדה שהיא מופיעה לפני המילה "ה'", מחזקת את הרעיון הזה. זה כבר לא ה' שנראה..ואברהם מקבל המראה. אלה " וירא אליו" במילים צמודות, ורק אחר כך מודיעים לקורא שמדובר בה' שנראה אל אברהם!

לע"ד: יש במילה "חוסר" שנקבע בגוף האדם. אין אדם יכול ליצור קשר אמיתי עם הזולת רק מתוך הרגשת חוסר ואי שלמות. לכן, המילה מאפשרת לאברהם להיות כל הזמן במוכנות לקבלת מראה ה'!

וישא עניו וירא והנה שלושה אנשים ..

"וירא והנה" אברהם ראה שהם מלאכים. ואחר כך הוא הופתע לראות, "והנה!", שהם באו מלובשים בצורת אנשים! הוא היה רגיל לראות מלאכים אבל מפתיעה אותו הצורה שהם לקחו. אם הם באו "כאנשים" זה כדי ללמד לו דבר מיוחד.

לע"ד: אברהם לומד מזה שיש דרגה עוד יותר גבוה בהתגלות האלוהים: כשההתגלות היא ניסית והיא באה בצורה על טבעית, זו מדרגה קטנה יחסית. הגדולה כאן היא לדעת לקבל התגלות כשהיא באה דרך הטבע עצמו.

…נצבים עליו…

הוא הבין שלכל אחד משלושת המלאכים יש תפקיד ולימוד עבורו אישית. הם ניצבים בתפקידם "עליו". זה חשוב כי , למשל, המלאך גבריאל שבא להרוס את סדום, אין לו לכתחילה סיבה לבוא לאברהם! ומכאם הבין אברהם שיש לו תפקיד בהריסת סדום: המלאך ייתעקב אצל אברהם עד שאברהם יסיים לטעות טענותיו להצלת סדום! ומכאן הוא הבין שיש לו לפעול בנושא סדום!!

וירא וירוץ לקראתם

בפעם שנייה כתוב בפסוק "וירא"! בפעם הזאת, אברהם ראה שרפאל ריפא אותו ממכאובי המילה. וזה איפשר לו לקום ולרוץ לקראתם מפתח האוהל!

וישתחו ארצה

אברהם מודה על רפואתו למלאך רפאל!

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך…

הוא מדבר בלשון יחיד (בעיניך) כי הוא פונה עכשיו אל מלאך גבריאל שבא עבור סדום ולא ישירות עבור אברהם. לכן, הוא מזמין אותו אישית כדי שיצטרף לשני המלאכים האחרים שבאו עבור אברהם.

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם…כי על כן עברתם על עבדכם

אם באתם בצורת אנשים, זה כדי לבחון אותי האם אני יודע לקבל את מסרים ה"רוחניים" דרך מהלכי הטבע. אז הנה , אני יודע שכל הדברים הגשמיים, יש להם ערך רוחני עליון. ואני יודע שהדרך לבחון את האדם במסירות נפשו לאלוהים היא דרך התנהגותו המוסרית של האדם כלפי עולם הטבע וכלפי שאר בני אדם!!!

ויאמרו איה שרה אשתך

מטרת הביקור של מלאך מיכאל, היא אך ורק עבור הבשורה לשרה ולא עבור אברהם!

ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך..(יח-י)

למה פעמיים "שוב אשוב"? כי המלאך מיכאל ישוב בעקידה כדי למנוע את הריגת יצחק. כך הוא ייתן ליצחק שוב את החיים, בנוסף לחיים שהוא נותן לו עכשיו. הוא ישוב לפעול ללידתו. עכשיו הוא ייוולד בנשמה נקבית ובעקידה הוא ייוולד שוב בנשמה זכרית!

למה זה צחקה שרה לאמור האף אומנם..

למה ה' הקפיד על צחוק שרה ולא הקפיד על צחוק אברהם שקדם.? כי שרה לא צחקה מייד. היא צחקה רק כשהיא התחילה לקבל "עדנה"! רק כאשר אמרה "אחרי בלותי היתה לי עדנה" רק אז היא הבינה והיא האמינה והיא צחקה! ההקפדה של האלוהים היא על איחור התגובה!! לכן יש לשים לב למילים:"למה זה" דווקא "זה " ולא צחוק אברהם! והמילה "לאמור" רק העובדה שאמרה שהיא קבלה ווסת וחזרה לה הנערות גרמה לה לצחוק.

לע"ד: אין בעיה בצחוק. להיפך, ה' בעצמו ביקש לקרוא לבן יצחק! כי עיקר יצחק היא בזה שהולדתו היא ניסית ועצם הווייתו היא פלאית. לילד כזה חיקו עשרים דורות! יש בצחוק גם שמחה וגם הפתעה, לקיחת מרחק עם המציאות. לדעתי, אפילו אם אברהם ושרה לא היו צוחקים היו קוראים לו יצחק כי זה מאפיין אותו!!

ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ (יח-יח)

החידוש כאן היא במילה "בו", כלומר "בגוי" ולא באברהם!! כאן השינוי הגדול:

לע"ד: בהתחלה, המטרה היתה שאברהם יפיץ את דעת ה' בכל העולם, לכל העמים. אברהם היה אמור להיות אדם אוניברסאלי. ולכן הוא קיבל הברכה: ונברכו בך כל משפחות האדמה".

אבל ה' שינה את הטקטיקה! כדי להגיע לאותה התוצאה הרצויה מהתחלת הבריאה (שכל עמי הארץ ידעו כי ה' הוא האלוהים…), אי אפשר לעשות זאת ישירות מאברהם לשאר האומות ואי אפשר לעשות זאת בדור אחד. הטקטיקה החדשה היא ליצור עם נפרד שייצג אמנם את כל העמים, אבל יהיה מובדל ועוסק בעצמו בלבד, והוא "ישראל". ממנו תבוא הבשורה לכל עמי הארץ במשך היסטוריה ארוכה. ודרכם, "נברכו בו כל גויי הארץ"

לאברהם היה קשה להבין זאת. היה לו קשה לקבל שרק הוא וזרעו יקיימו את ברית המילה ולא כל באי העולם. היה לו קשה שמישמעאל לא יצא ה"זרע" המובטח. וכאן, ה' מודיע לו בפירוש שזרעו יקבל עליו את התפקיד שניתן לו "ונברכו כך כל משפחות האדמה"!!

ארדה נא וארה הכצעקתה(חי כא)

למה ה' צריך  "לרדת"? המשפט האלוהי רוצה לקחת בחשבון את הטענות של בני האדם. הוא לא רוצה להיות מנותק מטענות בני האדם הנשפטים מלמעלה! ואכן, ה' "יבקש" את התערבות אברהם במציאת טענות להגנת סדום. הוא אפילו יחכה לראות איך יקבלו אנשי סדום את האנשים שהוא שלח להם.

לכן ה' שלח מלאכים בצורת "אנשים" גם לסדום. כי הוא רצה לבחון את התנהגות אנשי סדום לאורחים! ורק אחרי שבלילה, אנשי סדום באו כדי להציק לאורחים, הוא ראה שאין אפשרות לדון אותם לזכות. ה' ירד לדון אנשי דור הפלגה. ה' ירד על הר סיני ה' יבקש ממשה "לך רד כי שיחת עמך.."…

אולי יחסרון שם…

כדי להציל את סדום, אברהם טוען שאם נמצאים 50 צדיקים אז אי אפשר להשמיד את סדום. ואחר כך הוא יורד במספר עד ל10. למה?

50: למה אברהם נוקט במספר הזה? כי יש 5 ערים. והוא מבקש רחמים בזכות 10 צדיקים בכל עיר. סה"כ 50

45: אם חסר צדיק אחד בכל עיר (9X5=45ׂ אולי זכות ה' בעצמו תגן והוא "ישלים מניין איתם"!

40: אברהם וה', שניהם ימלאו את החוסר (8X5=40ׂ)

30: אם יהיו שלוש ערים בעלי 10 צדיקים כל אחת, אברהם וה' יגינו בזכותם על שתי הערים שאין בהם אף אחד!

20: אם יהיו רק שני ערים בעלי 10 צדיקים, וה' יגן בזכותו על שני ערים נוספות ואברהם על עיר אחת!

10:  בסה"כ בכל הערים עשרה צדיקים שיגנו על כולן. וגם זה לא נמצא.(לוט ומשפחתו לא נחשבו צדיקים ורק בזכות אברהם ניצול לוט)

נמצא שבכל המשא והמתן, בסיס ההתחשבנות היא שהמינימום הוא עשרה אנשים שיצליחו להגן על הציבור כולו.

ויתמהמה , ויחזיקו האנשים בידו…(כ-טז)

למה כתוב "ויחזיקו" ברבים? הרי רק מלאך אחד בא להציל את לוט, המלאך רפאל. ולמה המלאך גבריאל מחזיק גם הוא את ידי לוט? כי הוא מעוניים שלוט יברח מהר כדי להפוך את סדום. נוכחות לוט מעקבת את משימתו שלו!

לע"ד: אין לוט ניצל אלה אם הוא עושה מעשה שיציל אותו. ה' דורש ממנו שיעזור לו לעזור לו! בכל הסיפור, ה' מחכה שבני האדם יעשו מעשה כדי להציל אותם.

אל תביט אחריך…

כי אם לוט יסתובב, יראו אותו המשחיתים שבאו להפוך את העיר וידרשו להמית אותו גם כן. כי אין לו שום זכות להינצל! מידת הדין תדרוש את דמו! ופני האדם מביעים את זכותו וחטאיו. אם יסתובב, אין אפשרות להציל אותו מידי המשחיתים!! וזה מה שקרא לאשת לוט!

ויאמר אליו האלוהים בחלום גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשוך גם אנכי אתך מחטו לי על כן לא נתתיך לנגע אליה(כ-ו)

לע"ד: הפסוק הזה בא ללמד אותנו עד לאן מגיעה השגחת ה' ואיך היא פועלת!

  1. מדבר אל אבימלך! גוי ! ומשגיח עליו! ה' משגיח על כל אחד מיצוריו.
  2. ה' דן את מעשיו ואת מחשבותיו ב"שידור חי" ופועל מיד. אבימלך לא התכוון לרע, אז ה' מחליט לעזור לו שלא יחטוא!!
  3. ה' מונע פיזית מאבימלך מלהתקרב אל שרה, לא רק כדי להגן על שרה, אלא גם כדי להגן על אבימלך שמה יחטא !!

יש לנו המון מה ללמוד מפסוק זה שבא לספר לנו על דרכי ההשגחה במפורש!!

כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה..(כ יח)

כל המתפלל על חברו, נענה תחילה גם עבור עצמו!

שרה היתה עדיין עקרה. אברהם מתפלל עבור נשי אבימלך וה' פותח את רחמן. תפילת אברהם עבור האחרים, עוזרת לו ושרה אשתו נפקדת!!

וה' פקד את שרה כאשר אמר…(כא-א)

כאן, מודיענו הפסוק, שאפילו אם לא היה אברהם מתפלל עבור אבימלך, שרה הייתה נפקדת מכל מקום כי כן אמר ה' כבר. וזה פירוש "כאשר אמר".

ויעש ה' לשרה כאשר דיבר

המילה,דיבר" היא לשון קשה. מה קשה בדבר??

יצחק ייוולד עם נשמה "נקבה" ורק בעקידה , תינתן לו נשמה "זכרית".

וזאת בגלל שני חטאי הוריו:

  1. אברהם, היה מסתפק בישמעאל! והוא אמר "לו ישמעאל יחיה לפניך". לכן ה' ענה לו שיש לו לעבוד עוד הרבה כדי להבין שיש להביא את יצחק. ובינתיים הוא נותן לו בן רק מצד שרה, מצד הנקבה, וזה מה שאמר לו "אבל שרה אשתך יולדת בן"
  2. שרה חטאה כשהיא צחקה רק אחרי שראתה שיש לה עדנה.והקפיד ה' עליה וזה גרם לה למות מיד אחרי העקידה. מיד אחרי שיצחק קיבל את הנשמה הזכרית.

ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו..(כא-ב)

"לזקוניו" ברבים! כי בעצם אברהם יוליד פעמיים את יצחק! פעם אחת, בלידה הביולוגית, עם נשמה נקבית, ופעם שנייה , בעקידה, כשיצחק קיבל נשמה זכרית!!

אחר הדברים האלה ויוגד לאברהם לאמור הנה ילדה…

כל הסיפור הזה בא ללמד על לידת רבקה אחרי שיצחק קיבל את נשמתו הזכרית בעקידה.

ולמה הוזכרו כאן לידות כל הילדים האחרים?? כי הם היו הקליפות של רבקה! הם היו צריכים להיוולד כדי שרבקה תצא נקייה מכל קליפות הרשעות של המשפחה !!

נח מי

בע"ה א מרח שוון התשע"ג

מישל בן שושן

 

נח מי (מי השילוח)

רבי מרדכי יוסף ליינר מאישביצא

 

  • תיבת נוח

 

  1. סיכום המהלך:

התיבה באה להגן על נח בשעת טלטלה גדולה. כך היא באה ברמזים שונים לייעץ על כל אדם שיימצא בטלטלת החיים. נקרא לעצות האלה, עצות של "צמצום" עצמי.

אבל, מיד אחרי שהמבול הסתיים, יש לצאת מן התיבה! כלומר, כל העצות הטובות שנתנו עד כה ,אפשר(ואולי רצוי) לעזוב אותן לטובת "התפשטות". כי הרי ה' מצווה מנח :"צא מן התיבה" (כאילו נח לא רצה בעצמו לצאת. אולי נוח היה לו להישאר בתיבה, מוגן על ידי הצמצום!) ורק אז ניתן להתפשט, כלומר, להתנהג בניגוד להוראות הקודמות! ואכן, נח מפר כל אחת מהעצות שנתנו לו כשהוא היה בתיבה!!

 

 

  • הצמצום = הכניסה אל התיבה:

שלוש עצות עיקריות, לפי ה"מי השילוח", ניתנות לאדם כדי להגן על עצמו :

  1. עשה לך תיבת עצי..= לשלוט על התפרצויות הכעס כלפי חוץ.

התיבה מסמלת את ההגנה מפני העולם החיצוני. ההגנה מהתקפות שבאות מבחוץ. אבל גם , ובעיקר, מההתקפות שנובעות מהאדם עצמו! כעסו של האדם יכול להביא אותו ליצור מתחים מסוכנים ובלתי רצויים מבחוץ! כעסו של האדם יכול גם לגרום לאדם ליזום מהלכים שאינם לטובתו.

  1. קינים תשעה את הביתה= יישוב הדעת

"יישוב הדעת" היא המידה החשובה ביותר עבור חסידות אישביצא. קשה מאוד להגדיר במדויק מושג חשוב זה. אני אנסה להגדיר זאת בהצבת מרחק מסוים בין האדם לכל מה הוא יודע ומרגיש.לא מדובר על אדישות.זה יותר קרוב למידת האמצע של הרמב"ם. הרב ליינר (מי השילוח) מגדיר את יישוב הדעת כהיפך מההשתכרות. כלומר ההיפך מההתמכרות . לא רק ליין או לסמים, אלא גם ובעיקר לכל דעה או אידיאולוגיה שתוציא את האדם מיישוב דעתו!

הקינים של התיבה , הם תאים, "חדרים" שהאדם יודע לשים בכל אחד מהם את מה ששיך לאותו החדר. כלומר, היכולת של האדם לראות את המציאות בעיניים פקוחות ולדעת לשים כל דבר בתחום ובמסגרת שלו.

נראה לי שהיכולת הזאת היא החסרה ביותר היום. אנו מוצפים בכל מני ידיעות . גם ביהדות, יש לנו יותר מדי אינפורמציה, יותר מדי ספרים, הרצאות, שיעורים, מקורות באינטרנט .. עד כדי בלבול גדול . היכולת למדר כל דבר היא החשובה ביותר. "קינים תעשה את התיבה" דורש מהאדם לעבוד על רכישת כוח זה. כשאני יודע למה לשייך ידיעה זו, זה מאפשר לי להתייצב מולה במרחק הראוי כדי להחליט איך אני אתייחס אליה.

  1. וכפרת אותה מבית..= להעביר על מידותיו.

הכפרה היא הכיסוי. כדאי שהאדם יעבוד על עצמו כדי להוציא מלבו כל תרעומת וכעס על הזולת. כשיבין האדם שמעשי הזולת , אפילו אם הם מכוערים ומקוממים, באים מחסרונות הזולת , הוא יוכל להתנתק מהכעס השולט בו. הוא יוכל לנקות את הצעדים הדרושים כדי להגיב , אבל זה צריך להיעשות אחרי שיקול דעת  ו"התקררות ליבו".

 

  • מידות התיבה

הם מקבילים לגימטרייה של המילה "לשון" 30-300-50! כדי לרמוז לאדם שהוא צריך להתרחק מהלשון הרע. יש לשים לב שהמילה "תיבה" היא בעצמה נרדפת ל"מילה". כאילו הכניסה אל התיבה דורשת גם צמצום לשונו של האדם!

 

 

  • צוהר תעשה לתיבה

צהר הוא האור הגדול שצריך לבוא מה'! האדם צריך להבין שהוא "מקבל" את האור מהבורא. הוא מקבל את החיים, את הנשמה, את החכמה. האדם איננו יצור בלתי תלוי שיוצר את הכל בכוחות עצמו. להיפך, הוא צריך להיות כלי קיבול כדי לקבל את האור על ידי הצוהר "מלמעלה".

 

  • ואל אמה תכלנה מלמעלה:

מלמעלה הוא מקבל את השפע. אין לאדם לחפש לתפוס יותר ממה שהוא צריך. האמה היא מידת ידו, מידת קיבולו. היא המידה שהוא זקוק לה. אין לו לחפש לקבל יותר ממה שהוא זקוק אליו

  • ופתח התיבה בצידה תשים

הפתח פונה אל הזולת. מידת הרדיפה אחרי השלום

אבל לא לכל זולת בכל מחיר! יש גם בדברים הטובים מאוד כמו השלום, להתנהג ביישוב הדעת. לא כל אדם אני יכול לקרב לתוך ביתי. לכן כתוב "בצידה". יש לשקול כל דבר ולדעת לשים בצד לפעמים אפילו דברים טובים.

 

  • תחתיים שניים ושלישים תעשיה

כאן,רמז על חינוך הילדים. לנוח יש שלושה ילדים. ולכל אחד יש לתת את מה שנכון לו. אין לערבב בין הילדים השונים ולתת לכל אחד דבר שלא מתאים לו. גם בעניין "מסירת סודות העמוקים" שהאדם משתוקק למסור לבניו, אין לכל בן את היכולת לקבל את הכל. ולפעמים, ניתן לגלות חלק לבן זה ויותר לבן אחר. תחתיים=תגלה מעט לחם. שניים= תגלה יותר ליפת. שלישים= תגלה כל מה שאתה יכול לשם.

 

ב. ההתפשטות = היציאה מן התיבה

 

בעצם, אחרי היציאה , נח עשה בדיוק ההיפך ממה שעשה בפנים!:

כעס על חם= כעס ולא עבר על מידותיו!

וישת וישכר= שכרות שמנוגדת ליישוב הדעת.

ובכל זאת, הצו האלוהי לצאת מהתיבה מורה על כך שאין יותר צורך לצמצם את עצמו. על נוח לצאת אל העולם ולהתפשט, להתרחב, ליזום, ליצור מעצמו, לחדש…

נכון שנח עשה זאת בצורה לא תמיד נכונה, אבל הרב ליינר מבין שעבור כל אדם, המטרה היא כן..להתפשט!! לצאת מן התיבה! כל המוסר שנלמד בתוך התיבה אמור לעזור להתפשט בצורה נכונה.

אם האדם "נשלם" אז עליו להתפשט! זאת המטרה העליונה ! ולא הצמצום! כמו שהאהבה חשובה יותר מהיראה, כך ההתפשטות של האדם חשובה מצמצומו. אבל , כל התפשטות שלא קדם לה מהלך של צמצום, מובילה לקלקול! כמו שהאהבה ללא יראה סופה להביא לקלקול גדול!

לכן, לפני המבול, נוח לא היה עדיין "נשלם" ולכן היה לו להיכנס לתיבה ולצמצם את עצמו. אבל אחר כך, כפי דברי הרב: "כשהאדם נשלם אז מותר להתפשט כי אז הכל רצון ה'"!!

 

 

  1. הקשת בענן

 

הענן= הצמצום, היראה. האדם נמצא בענווה מסוימת כשהוא נמצא בענן . לא הכל ברור אצלו והוא לא במצב של יצירה וחידוש. להיפך, הוא יכול להיות בסכנה מסוימת.

הקשת= כלי תקיפה!! סמל להתפשטות האדם! (נזכיר שההתפשטות היא יוזמת האדם מכל מני תחומים. החידושים שלו, היצירתיות שלו. ההתלהבות והבעת רצונותיו. היציאה לעולם הגדול והדגשת העצמיות.

אם האדם רוצה להתפשט , אז הוא צריך קודם כל לצמצם את עצמו! ואחר כך יצליח! כלומר , חשוב שהקשת תהיה בענן!!

 

בעידן של המשיח, תהיה תעוזה ואפילו חוצפה. סימן של התפשטות . לכן, אומרים שבזמן המשיח נוכל לראות את הקשת!!

 

 

 

  1. מגדל בבל (מי השילוח -חלק שני)

 

 

 

כשה' אמר לנח "קץ כל בשר בא לפני.." נח לא ביקש עם האנושות רחמים.

כי הוא חשב שזה עוד "עולם שה' בונה ומחריב" כמו שקרא עד כה!!

הערה צדדית: מה הם העולמות האלה שה' ברא והחריב לפני שהוא ברא את העולם שלנו?

  1. ניתן לחשוב שאלה עולמות שלמים, כולל כל השמים והארץ וכל צבאם שהבורא ברא והחריב כי הוא "לא היה מרוצה מהם". אבל, אם כן, מה היתה התועלת בעולמות האלה? המי השילוח טוען שכל עולם כזה שנברא ונחרב עזר לעולמות הבאים אחריו להיות יותר חזקים ומורחבים !!
  2. לכן נראה לי להבין אחרת: העולמות האלה הם אנושיות שונות. צורות שונות של בני אדם. שחיו ונחרבו כמו שיש אימפריות ו"גלויות" שקמו , הגיעו לשיאן ונכחדו במשך ההיסטוריה המוכרת לנו. אם כן, כל אימפריה ותרבות שנחרבה "עזרה" באופן עקיף לאימפריה הבאה אחריה להפיק לקחים ולהשתפר. ולראייה לכך, הנה התורה עצמה מרמזת על ה"גלויות" האלה מהתחלת הבריאה עצמה. התוהו וה"בוהו" הם רמזים לארבע המלכויות שיבואו בהיסטוריה. כמו כן החלום של יעקב עם המלאכים שעולים ויורדים . לכן, אין ספק שאלה שלבים הכרחיים להתפתחות האנושות. ולהתפתחות תפקיד ישראל בעולם! לכן, אני נוטה לחשוב שה"עולמות" שה' ברא והחריב הם כל מני סוגי תרבויות של בני אדם שונים, לפני אדם הראשון, שהתקיימו ונחרבו. דרך אגב, התיאוריות האבולוציוניות ,אף הן, טוענות שהיו הרבה דורות של צורות חיים שונים שנכחדו בגלל שלא שרדו או שלא התאימו לאבולוציה .

אם כן, נח חשב שה' מתכוון להחריב את העולם כמו שהחריב את העולמות הקודמים ואין לו להתערב בנושא הזה אם המטרה היא שהאנושות הבאה תהיה חזקה ואיכותית יותר.

לכן, המבול ירד חלקית בגלל הסירוב של נוח להחזיר בתשובה את בני דורו. ולכן ישעיהו יקרא למי המבול "מי נוח"! כאילו המי המבול הם באחריות נוח עצמו!

אבל לא כך היה דבר ה' אליו. ונוח הבין זאת אחרי המבול. ה' בעצם לא רצה להחריב את האנושות שהוא ברא עכשיו אלא הוא רצה שתהיה מעורבות בין בני האדם שתביא לסוג של "אחדות" או יותר נכון של אחריות הדדית.

אחרי נוח, האנושות חיפשה לתקן את אחדותה על ידי יצירת האחדות הנכספת!

היה עוד  יתרון לאחדות הזאת, והי שמכוון שה' הבטיח שלא יחריב יותר את העולם, אז כדאי להם להישאר יחד כדי שה' לא יצליח להרוג את חלק מהם!!

 

אם כן מה היתה טעות דור הפלגה בניית המגדל?

  1. הם בנו המגדל בבקעה: כלומר מקום שקשה לעזוב אותו! אם משהוא זז הצידה, הוא "נופל" בחזרה לעומק הבקעה! בניגוד להר, שקשה מאוד להגיע לשיאו, וכשמגיעים אליו, קל מאוד ליפול ממנו! זאת אומרת, שדור הפלגה חפשו מקום שבו לא יצטרכו עוד לעבוד קשה כדי להישאר ביחד!! האחדות תיעשה באופן אוטומטית!
  2. הם בנו המגדל בארץ שנער, המקום שבו היו קבורים מתי המבול (לפי המדרש). ושם, היתה יראה גדולה באופן טבעי. הם לא היו צריכים לעבוד קשה כדי לעורר אצל בני האדם את היראה מהעונש כי הם חיו במקום שבו היראה שרתה מעצם המצאות הגוויות של מתי המבול! בניגוד למה שה' יבקש מעם ישראל: לעבוד קשה כדי להיות ביראה, מתוך החיים הרגילים. כלומר , ה' היה מעדיף שהאדם בעצמו יהיה אחראי על יצירת תנאי יראה! ושהעבודה והיראה , האדם יגיע אליה מרצון!! ולא מטבע המקום או הנסיבות!!
  3. לסיכום, טעות דור הפלגה היתה בסירוב לעבוד כל הזמן כדי להשיג אחדות ויראה באיכות גבוהה הרבה יותר מאשר אחדות ויראה "זולה" שנקנית אחת ולתמיד על ידי תנאי השטח והנסיבות! בית המקדש יבוא לתקן את מגדל בבל. הוא ייבנה על הר ולא בבקעה והוא ידרוש עבודה יום יומית כדי לעורר יראה ואהבה של כל אדם אחראי ובעל חופש בחירה. אחדות אנשי הפלגה היתה בעצם מסולפת! ואת זאת, ה' לא רצה.

התיקון של המצב עבר דרך הפיזור של האנושות : זה יעזור  לכל אחד למצוא את הדרך להגיע ליראה ואחדות בצורות הרבה יותר אישיות ואחראית. האחדות לא תהיה כפויה על ידי הטבע אלה על ידי הרצון של כל אחד

נח נה

בע"ה כח' תשרי התשע"ד

מישל בן שושן

נח נה

הקשר בין נוח לשבת

השם "נוח" הוא מאותו השורש של "מנוחה". כי , כמו שאומר רש"י, נוח איננו בא מהשורש "לנחם" אלא מהשורש להניח. כשלמך אביו קורא לבנו "נוח" בגלל ש"זה ינחמנו ..ומעיצבון ידינו", רש"י "קופץ" ושולל כל תרגום של המילה ל"נחמה". כי אם כן, אומר רש"י, היו צריכים לקרוא לו "מנחם" ולא נוח! אם כן, נוח הוא מלשון מנוחה, כמו שהשבת היא מנוחה. כתוב , לגבי השבת: "וינח ביום השביעי". כך ייכתב לגבי התיבה של נוח. "ותנח התיבה". אם כן, יש קשר מילולי בין נוח והשבת. אבל מה הוא הקשר העמוק שהכתיב את הקשר המילולי הזה?

בשבת, מפסיקים "ללכת לכל כיוון". לוקחים מרחק מהמלאכה, מימי המעשה.ביום הראשון פעלנו בכיוון מסויים. גם הבורא ברא דברים מסוימים בכיוון מסוים(למשל במידת החסד בבריאת האור). ביום השני, הבורא פעל בצורה שונה ופעל בכיוון אחר(למשל בכיוון מידת הדין, בהפרדת המים העליונים והתחתונים). וכן בכל יום, הבורא פעל בכיוון שונה. גם אנו פועלים בימי החול בכל מני כיוונים. אבל בשבת מפסיקים לעבוד.  לא שאנו סולדים את עניין העבודה או שחושבים שהמלאכה היא דבר רע. אלא כדי לתת לעבודה של ימי החול כיוון וטעם. כשהאדם מפסיק לעבוד, הוא מוזמן לחשוב על טעם העבודה, על הכיוון שהוא צריך לתת לחייו . הוא מחפש הנקודה המקשרת בין כל הדברים שהוא היה משועבד להם במשך השבוע.

גם נוח , הוא כנראה איש שמפסיק לרוץ! ("עמוד נוח!").איש שנח כדי לחשוב על משמעות הריצה של כל שאר בני האדם מאז אדם הראשון. כולם לפניו רצו לכל עבר, והם הובילו את האנושות לכישלונות עצומים. נח איננו ממציא גדול או מטיף מוסר. אבל הוא לפחות יודע להפסיק את הריצה כדי לחשוב.

בזה, נוח מאוד דומה למה שהשבת דורשת מהאדם. להפסיק לעבוד כדי לחשוב. המרחק שנוצר בין האדם והמלאכה תאפשר לו למצוא (או לפחות לחפש) כיוון , משמעות לכל הריצות שלו במשך ימי השבוע שעבר. לפחות, אם לא נרוץ  לא נרוץ לעשות רע!

לכן אפשר לגנות את עמדת נוח כי הוא לא רץ לשום מקום. הוא לא רץ לעשות טוב.

אבל מצד שני, הוא גם לא רץ לעשות רע! ובתקופתו זה היה מאוד חשוב! כי כולם רצו לעשות רע.

אם כן, אחרי סדרה של שישה ימי בראשית, מגיע יום השבת שמזמין את האדם לתת הכיוון לכל הבריאה. כמו כן, באותה סדרה (בראשית), אחרי עשרה דורות של בני אדם ש"הולכים לכל כיוון" ומקלקלים את הבריאה, נולד נוח. הוא יאפשר לאנושות למצוא פתח מילוט. יהיה אפשר להתחיל ולבנות אנושות חדשה ממנו.

 

פרשת "בראשית"
פרק ראשון: סיפור בריאת העולם שאר הפרקים: סיפור בני האדם
ששה ימים, שש קצוות – עשרה מאמרות- עשרה דורות מאדם ועד נוח- רצים לכל קצה אפשרי
שבת נותן לכל הבריאה כיוון. הנקודה המרכזית. נוח מנסה להרגיע הריצה ומחפש נקודה מרכזית

 

 

הקשר בין נוח למצוות אבר מן החי

הרמב"ם אומר  ש "6מצוות בני נוח" כבר ניתנו לאדם הראשון. אבל השביעית, ניתנה לנוח והמצווה הזאת היא "איסור אכילת אבר מן החי".

אכילת אבר אחד מבהמה חיה , שוללת את המכלול שנקרא "חיים". אחרי שהבהמה מתה, הגוף שלה מקבל משמעות אחרת. הוא הופך להיות "בשר". אבל לאכול אבר אחד מהמכלול שהוא יצור חי, זה לשלול הווית נקודה מרכזית ועקרונית שיש בבהמה והיא החיים שלה.

נוח, ראינו לעיל, בא כדי לאפשר למצוא נקודה עקרונית מרכזית שתיתן טעם למכלול החיים. כמו שהשבת בא לתת טעם למכלול שהוא הבריאה. אם כן, מצווה זו של איסור אכילת אבר מן החי מאוד מתאימה למה שנוח בא לחדש.

 

הקשר בין נוח לברית המילה

המדרש אומר שנוח נולד מהול. והזוהר אומר שנוח קשור לברית. ברית המילה נמצאת באמצע הגוף. מבחינה נפשית , המין הוא גם הכוח המניע את האדם. לא לחינם חכמי הקבלה מדברים עבורו על מידת ה"יסוד". יסוד מחבר את כל החלקים מעליו. לכן, נח קשור לעניין הברית מילה

אפשר להגיד שהוא אפילו מאפשר את כריתת ברית.(לאו דווקא ברית המילה אלא כל ברית) כי כשרוצים לכרות ברית, עושים זאת עם האדם או הגוף המרכזי. אם רוצים לסחוב עץ, קושרים את החבל מסביב לגזע ולא לענף!). רק מי שמנסה להגיע לנקודה המרכזית, מסוגל לכרות ברית. לכן, אחד מהיתרונות של נוח , הוא שהוא מנסה להגיע לנקודה המרכזית, וזה יאפשר לה' לכרות איתו בריתות.

 

 

נוח הוא לא טרפה!

הגמרא (עבודה זרא ו-א) מפרשת המילה "תמים" כאילו הוא חיה  שיש לשחוט אותה והיא צריכה להיות "תמימה" כמו שכתוב בכל קרבן, כלומר לא חולה באברים בפנימיים שלה.

הרב מסביר שבעצם הגמרא רוצה להגיד לנו שנוח היה "טוב מבפנים". כלומר, לא רק המעשים החיצוניים שלו מצאו חן בעיני הבורא אלא גם תכונותיו ומידותיו הפנימיות. אם כן נפרש עכשיו את המילים של הפסוק:

נוח איש צדיק (כשמסתכלים על חיצוניותו) ותמים (באבריו הפנימיים, כלומר במידותיו).

 

 

אלה תולדות נוח נוח

המדרש(בראשית רבה פ"ל ה) חותך את הפסוק וקורא: אלה תולדות נוח: נוח!

כלומר, עיקר פעולתו של נוח הוא שהוא היה בן אדם ! הוא היה באמת מה שנראה. נוח היה באמת נוח. הוא היה תוכו כברו!. אמנם נח לא שכנע את האנשים מסביבו לחזור בתשובה. הוא לא פעל, כמו אברהם בזמנו ובדורו, לפרסם את החידוש שהיה בו (עניין השבת שמפורש לעיל). הוא "רק" טיפל באישיותו. ויחסית לתקופה זה דבר אדיר! כי כולם אז חיפשו להתפשט לכל כיוון בלי לאמת את המידות הפנימיות ולחפש כיוון כללי לחייהם.

לעניות דעתי, ניתן להגיד ש"נח היה גם כן חן". כמו שכתוב בסוף פרשת בראשית: "ונח מצא חן בעיני ה'". משחק המילים הזה בין "נח" ל"חן", רוצה אולי להראות שנוח היה הוא עצמו בין שרואים אותו מהחוץ ומהפנים שלו. גם הפוך הוא היה נח!

מציאת החן אפשרית כשהאדם מפסיק לרוץ. כשהוא מתבונן על הפנימיות, על משהוא אחר ממה שנראה מבחוץ .

 

 

יפת אלוהים ליפת וישכון באוהלי שם

רבן שמעון בן גמליאל במסכת מגילה (ח-ב) טוען שאפשר לכתוב ספר תורה ביוונית. וההלכה כמותו, מול החכמים. (היום ההלכה השתנתה כי זו לא אותה כתיבה יוונית!). טעמו של רבן שמעון בן גמליאל הוא שהתורה דורשת ומקווה שיפת (אבי יוון) יוכל לשכון באוהלי שם.

שם= עשיית העיקר, המצוות, קיום התורה.

יפת= המידות הפנימיות. היופי הפנימי שיכול גם להתבטא ביופי חיצוני.

העיקר הוא שם. (יפת יכנס באוהל שם ושם לא נכנס באוהל יפת). אבל יש גם חשיבות להכניס בתוך שם אתיפת. כלומר שהמעשים  צריכים לא רק להיות נכונים, אלא הם צריכים להיות גם יפים! ושישפיעו לטובה על פנימיות האדם עד כדי כך שזה ייראה יפה גם מבחוץ! כמו שאומרת המשנה באבות: "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"

 

לע"ד: בתקופת רבן שמעון בן גמליאל, יוון שלטה בארץ. התרבות היוונית לא נדחתה על ידי החכמים הפרושים! למרות הרגשת זרות ו,גלות יוון", החכמים הכירו בטוב שיש בתרבות יוון ולא פחדו להכיר בזה.

כל הסלידה שיש ליהודים מכל תרבות גויה, נולדה, כנראה  מהגלות הארוכה שהיינו מוכרחים להגן על ייחודיות יהודית ולא להתבולל בתוך תרבויות העמים. אבל יש לנו כאן הוכחה שזו הרגשה נקודתית (אפילו אם היא נמשכה אלפיים שנה), הרגשה גלותית, שלא היתה לגמרי נפוצה אצל חכמנו בארץ ישראל בתקופות הישנות יותר.

אם ההלכה אסרה אחר כך את כתיבת ספרי תורה ביוונית זה כנראה רק בגלל הפחד להתבוללות ובגלל הדאגה להישרדות לשון הקודש ולא בגלל שתרבות זרה פסולה רק בגלל שהיא זרה!

אם כן ברכת נוח לבניו "יפת אלוהים ליפת וישכון באוהלי שם" היא תקווה שבאחרית הימים, ייווצר שיתוף פעולה פורה בין העמים, ובמיוחד בין יוון וישראל!

 

שמעתי היום חידוש:

רש"י מסביר את המילה "צוהר"(.. תעשה לתיבה), מקור אור. או חלון או אבן שמאירה. בכל אופן, צוהר הוא מקור אור. זה יכול לתת פתרון לפרוש המילה "זהב טהור" שכתוב למשל לגבי עשיית המנורה.

אכן, אי אפשר להבין ש"זהב טהור" פירושו מתכת שמכילה רק זהב. כי הזהב איננו יכול להיות חדק ומעמיד מבנה גדול כמו המנורה. הזהב הוא יותר מדי רך אם לא מערבבים אותו עם מתכות אחרות.

אם כן, ניתן לפרש "טהור"= מאיר. כמו שהארמית מפרשת טהור= צוהר. כמו "צהריים", מאיר מאוד.

אם כן, "זהב טהור" יכול להיות "זהב מבריק", "זהב מאיר". וכך ניתן אפילו להבין את משמעות המילה באופן יותר רחב. הטהרה היא תכונה של הארה!

לך לך אה

בע"ה ה חשוון התשע"ב

מישל בן שושן

 

לך לך אה

 

ויעבר אברם בארץ…והכנעני אז בארץ

 

  • מכאן שאברם נקרא "עברי".בלי להתגאות. הוא סתם עבר.
  • ייתכן שהכנעני לא היה יושב בארץ עד לתקופה הזו! ולכן הודיע על זאת הפסוק. (וכשהתורה מדברת על "ארץ כנען" בפסוקים הקודמים, היא דברה על שם העתיד!)
  • כנען= 190=שנות אברהם (100) ושנות שרה (90) כשנולד להם יצחק. כלומר, מהרגע שיצחק נולד, יש אפשרות להתמודד עם בעלות על הארץ, מול כנען! (זה מחזק את קשר שנעשה בהבטחות של ה' אל אברהם בין הזרע ובין הארץ)
  • כנען הוא "עבד" לחם ויפת. כל מה שבבעלות עבד, הוא בבעלות רבו. ולכן, כל אדם מצאצאי שם או יפת שהיה בא לארץ כנען היה יכול לזכות, משפטית, בארץ הזאת. ה' הציע לאברהם לבוא ולקחת את הארץ בתור צאצא של שם.
  • המדרש בתורת כוהנים (פרשת קדושים- כ-כ"ד) טוען שהארץ הזאת הייתה שייכת לבני שם . ובאו הכנענים וכבשו אותה מידיהם. כך שאברהם חוזר לארצו המקורית של שם.
  • מכל האפשרויות האלה יוצא שחשוב לבסס, בשלב ראשוני, את החוקתיות של נתינת הארץ לאברהם. ברור שהמישור המשפטי הזה איננו מספיק כדי "לזכות", מוסרית , בשמירה על ברית מיוחדת , בין העם לבין האלוהים ובין הארץ הזאת. אבל כאן, האור החיים מיישב את הטענה המשפטית לפני כל דיון על שמירת הברית המוסרית עם ה' לגבי זכות יישוב הארץ, בשלב שני.

 

 

ויהי בימי אמרפל מלך שנער….

 

אברם יצא למלחמה , לא כל כך בגלל לוט. (האור החיים מטאר יחסים עכורים בינו לבין לוט מהתחלת דרכם! וההפרדה ביניהם הקלה מאוד על אברהם. ) אברהם יוצא למלחמה כי "נשבה אחיו". כי המלכים לקחו את לוט "בין אחי אברם" ! כאילו קראו תיגר על אברם ועל רכושו. לכן אברם לא מבקש מהם , בדרכי שלום, להחזיר להם את לוט, אלא נלחם בהם: כי הם באו נגד אברהם, נגד שליחותו בארץ הזו! ולוט הוא סמל משפחת אברהם שחשוב להילחם עבורו בתור "בן אחי אברהם".

 

וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי…(טו-יד)

 

את = עם! ה' ינהיג את מידת הדין גם כלפי עם ישראל במצרים! ואכן, במכת החושך, ה' ימית את כל הרשעים מבני ישראל. זה פירוש ""את (עם)הגוי (מצרים) דן אנוכי (את ישראל)."

 

ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה (טו-טז)

 

יש שני "קיצים":

  1. קץ הגלות של ישראל : 400 שנה אחרי לידת יצחק.
  2. קץ של החזרה לארץ : זה לא בהכרח יקרה אחרי סוף הגלות!!! כי יש צורך בעוד שלב: זכייה בארץ על ידי צדקות ישראל או רשעות הגויים הגרים בארץ! אין בהכרח שני הקיצים יתאימו אחד עם השני! והנה ההסבר:

כלל: שיש  רשע שיש לו קצת זכות מול צדיק שיש קצת עוונות : אין לצפות בכלל לניצחון של אחד מהם.

אם יש רשע גמור (ללא שום זכות לצידו) מול צדיק (אפילו אם הוא לא גמור), הצדיק מנצח!

רשע מול צדיק גמור, הצדיק מנצח!

 

מכאן, האור החיים מסביר: אם ישראל יהיו צדיקים גמורים (למשל כמו שהיו אחרי מתן תורה, אחרי יום הכיפורים) אז הם היו יכולים להיכנס מייד לארץ ישראל. אבל חטא המרגלים גרמה שהם איבדו את התואר "צדיק גמור" והיה להם חוב. לכן, היה צריך לחכות לזמן שהאויבים, האמורי, יהפכו לרשעים גמורים כדי שיוכלו לקבל את ארץ כנען! וזה היה מגיע, לפי חשבון ה', בדור הרביעי בלבד. כלומר, ה' נותן בפסוק הזה "רשת ביטחון" לכניסה לארץ: או בזכות ישראל, או, לכל המאוחר אחרי דור רביעי, כי אז תתמלא סאתם של האמורי, בדור הרביעי. ארבעים שנות נדודים במדבר באו כדי להמתין שרשעת הגויים תהיה "גמורה" כי ישראל איבדו את הצדקות "הגמורה" שלהם!!

 

ביום ההוא כרת ה' ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת .. (טו-יח)

 

למה כתוב "נתתי" בלשון עבר?הרי אין לאברם עדיין זרע! אלא כמו שפירש הרב לעיל, לגבי "והכנעני אז בארץ" שמבחינה משפטית, יש זכות לאברהם ולזרעו לרשת את הארץ מידי הכנעני.זה , הוא כבר נתן!

נשאר, כמו שאמרנו לעיל, לזכות בעוד מישורים אחרים את הארץ.

מלחמת אברהם נגד ארבעת המלכים היא סמל של הכיבוש העתידי של זרעו של אברהם את 10 העמים היושבים בחבל הארץ הזאת: עד כה, כבשו ישראל רק 7 עמים, וגם זאת, לא לגמרי. לא על ידי יהושוע ולא על ידי המלכים שבאו אחריו. ושלושת העמים הנוספים, (הקדמוני, הקני והקניזי) אף פעם לא כבשו אותם. וזה יקרה רק באחרית הימים. אבל כל הכיבושים האלה, מסומלים על ידי ניצחון של אברהם על ארבעת המלכים:

  • שלושת המלכים= שלושת העמים הנוספים (קניזי, קדמוני, קיני)
  • המלך הרביעי = תדעל מלך גויים, הוא מלך כל 7 הגויים הראשונים.

כך ש4 אלה מסמלים את 10 העמים שישראל יכבשו בסוף.

עיקר הנתינה היא לעתיד. למרות שיש "נתינה" מבחינה משפטית בעבר.

 

ותאמר שרי אל אברם: חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך….(טז-ה)

 

  • למה שרי כועסת על אברם ?

הגר היא שפחת שרי. אישית. היא קבלה אותה מאת פרעה במצרים. היא "שפחת מלוג", כלומר, הקרן (הגר) נשאר אצל האדון (שרי) והפירות (הילדים של הגר) אצל בלעה (אברם). כך שכוונת שרי ברורה: רק הבן יהיה של אברהם והגר תישאר שפחתה.

יש אפשרות לשחרר שפחה מעבדות: כשהאדון בועל אותה לשם אישות (כלומר ברצון מוצהר לשחרר אותה ושתהיה אשתו). השפחה הופכת לבת חורין לכל דבר במקרה כזה.

שרי לא רוצה שהגר תשוחרר כבת חורין. זה מאוד חשוב לה (ראה למטה, למה).

אברם בא על הגר כשהוא חושב שהיא משוחררת. ושרי כועסת עליו שהוא לא הבין כי היא לא רוצה לשחרר את הגר! היא עומדת על זה שהגר תישאר "שפחתה". וגם המלאך שפוגש את הגר בבריחתה מבית אברם, הוא מציע לה לחזור בתור "שפחה" אצל שרה ולהמשיך בתפקידה , ולהוליד בן לאברם.

  • למה כל כך חשוב לשרי שהגר תישאר שפחה?

מטרת כל הסיפור היא שאברם צריך להוליד בן משרה. הבן המיוחד הזה, חייב לבוא אחרי שאברהם התפטר מהקליפות שהיו בו מבית אביו. כדי שיצחק יצא "נקי" מהקליפות האלה, חשוב שיצא ישמעאל שיקח איתו את הקליפות האלה. אבל אם ישמעאל ייוולד מהגר "בת חורין", ישמעאל יהיה הבן של אברהם ולא עוד בן אחר יוכל להיוולד ממנו!! ויצחק לא יוכל להיוולד משרה כי כבר נולד בן מבת חורין. קשה מאוד יהיה להוציא זרע ישראל מישמעאל כי יהיו בו עדיין הקליפות של ארם.

  • אני אנסה לתרגם את עניין הקליפות:

לידת יצחק היא המטרה של כל הבריאה! לכן פרשת "תולדות יצחק" תיקרא כך כי רק ביצחק מתחילים תולדות בני האדם האמיתיים. למרות שמילת תולדות הופיעה עבור כל דור מאדם, רק ביצחק הפרויקט הזה מצליח. אברם עדיין לא מבין זאת. שרה כן. עבור אברם, לידת בן כל שהוא, מספיקה. אבל זה בן "ביולוגי" ולא בן של "תולדות". כל הניסיונות וכל הייסורים שיעבור אברהם יש להם מטרה אחת: שיבין מה תפקידו כאב של יצחק. הוא צריך אם כן להיפטר מהתפיסות המעוותות של הורות ביולוגית נטו. הוא צריך לעבור עוד מסע מפרך של ניסיונות עד שיבין מה זאת אומרת להיות "אב" אמיתי, מבחינת התולדות. ושרה יודעת זאת והיא זאת שתצליח להביא אותו להבנה ולתוצאה המיוחלת. כל המסע הזה יסתיים אחרי העקידה. ואז, אין יותר תפקיד לשרה והיא מתה!

 

ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם..(יז-ה)

 

המדרש אומר "אברם אינו מוליד, אברהם כן מוליד…" אבל אברם כל "הוליד" את ישמעאל!!

אלא שה' מסביר לו, שלא על ההולדה הזאת הוא מדבר! לידת ישמעאל היא רק שלב הכרחי ללידת יצחק.

והוא מזכיר גם את שרה באומרו "שרי אינה מולידה שרה כן מולידה" כי יצחק חייב לבוא מאברהם ושרה.

ויאמר אברהם אל האלוהים: לו ישמעאל יחה לפניך (  יז-יח)

 

אברם עדיין לא מבין . ומתפלל עבור ישמעאל. אבל ה' עונה לו:

 

ויאמר אלוהים אבל שרה אשתך יולדת לך בן…(יז-יט)

 

הוא לא עונה לו על ישמעאל. הוא מסביר לו שהעיקר הוא לפניו: "אבל"!! לא הבנתה כלום, הבן יבוא משרה והבן הזה יבוא נגד כל ההיגיון כי שרה ואתה עקרים. וחשוב שיבוא כהפתעה וכנס. כי בן כזה לא יכול להיות "מובן מאליו". לכן יקרא שמו "יצחק"! כלומר צחוק הבא מאי היגיון, אי התאמה, …

אם המטרה היתה להביא בן מאברם, זה כבר נעשה אבל המטרה היא להביא בן מאברהם ומשרה "אשתך"!!

ורק אחרי שהסביר לו כל זה, ה' מודיע לו שיברך גם ישמעאל כמו שביקש.

האור החיים הקדוש מוסיף: הקושי של אברהם להבין שמיצחק הזרע ימשיך ולא מישמעאל, יעלה לו "ביוקר"! יצחק ייוולד עם נשמה "נקבית"! ורק אחרי העקידה , יצחק יקבל נשמה "זכרית" ורבקה בת זוגתו תיוולד מיד. אברהם צריך לעבור את ניסיון העקידה כדי להבין סופית מה ה' ביקש ממנו מההתחלה. מה זה להיות אב של יצחק: שהבן הזה יהיה מצמאי בחיפוש אחרי דרך השגת האמת. והוא ימשיך את המסורת מצד אחד ויחדש בדורו דבר שלא היה קיים בדור שלפניו. כך יוכל להתחיל את סיפור התולדות האמיתי!

 

 

 

 

 

לך לך לעד

 

מישל בן שושן

 

 

ברית המילה  לעד

מתוך לימוד עם הרב ברנהיים על הנושא

 

 

 

המצווה לאברהם:

בסיפור ברכת בני נוח על ידי אביהם, לומדים שהבעיה העיקרית של סיפור התולדות ,היא ירידת הערך של ה"אב" על ידי חם בן נוח. נוח, לפי המדרשים הופך ל"אב מושפל". מאז, במשך 10 דורות, האבות חיים פחות ופחות זמן, ויולדים ילדים יותר מאוחר. עד אברם. "אב- רם". מטרתו היא כפולה:

  • א לתקן את עיוות שנעשה לתדמית האב. ובזה הוא אב רם.
  • ב להתחיל בעידן של העברת תוכן רוחני מדור לדור.מאב לבן. האב ידבר עם בנו.

אברם צריך להיות גם האבא וגם זה שמעביר מסר לדורות הבאים.

שתי המשימות האלה יתחוללו על ידי לידת יצחק. אבל כדי שזה יתאפשר, הוא חייב לעשות שלושה דברים:

  • לשנות את שמו לאברהם
  • לקיים מצוות ברית המילה
  • לשנות את שם אשתו משרי לשרה.

רק אז יהיה לו בן שעונה לדרישות התולדות. לא סתם בן כמו ישמעאל.

שינוי שמו לאב המון גויים. היא הרחבת משמעות האב.

שינוי באבר המין שלו, מבטא שינוי בראיית האב כאל "חייה מולידה" בלבד.כך שלא יוכל לחזור על עצמו סיפורו של חם עם אביו נוח.

שינוי שם שרי: גם היא חלק בהפיכת האבא ל"אב שמדבר עם בנו".

שינוי שני השמות מבטא לא רק תיקון העבר אלא בעיקר התוויית דרך חדשה בסיפור התולדות.

מכאן יוצאת משמעות ראשונה לברית המילה: פגיעה בתדמית (שחולל חם ) של אבא מצומצם לחייה מולידה. האבא הוא משהוא נוסף מהמוליד הביולוגי. וזאת על ידי פגיעה פיזית באבר המוליד דווקא.

 

 

המילה היא פגיעה בגוף:

חתיכת בשר מגוף האדם, עושה אתו חסר. שלמות האדם עוברת דרך ההכרה באי השלמות שלו. הכרה במגבלות, בזה שהאדם חסר.

האישה היא זאת שמסמלת את השלמת החסר הזה. והיא זאת שתכסה את האבר המגולה על ידי הזיווג. אבל כדי שיהיה זיווג בעניין התולדות, זווג בעל משמעות מולידה, האדם חייב להרגיש בחוסר שלו.  רק הרגשה של חוסר יכולה להוליד באמת! בהרגשת החוסר, האב יכול להיות במצב של בניה תמידית, הוויה תמידית, התהוות אין סופית של הקשר עם העולם. וההתהוות התמידית הזאת היא בדיוק מה שקורא עם הילד, עם הבן שלו!

 

 

 

מילה לגבר ולא לאישה

רק אצל הגבר קיימת הרגשה של "כל יכול". כדי להגיע להרגשת החוסר הדרושה , הוא חייב למול את עצמו, באבר הכי "גברי" ו"כל יכול" שלו.

האישה איננה צריכה זאת כי אצלה הכל פנימיות. עושר הפנימיות שלה מבטיח , ללא צורך במצוות המילה, הרגשה של חיפוש אחר תוכן וקשר עם הזולת , קשר בעל משמעות.

לסיכום ראשוני:

הולדת יצחק יכול להגיע רק אחרי שאברהם מרגיש חסר בעצמו הוא (הברית מילה). אחרי שהוא ישנה את שמו, לאב בעל משמעות רחבה . לשינוי שם אשתו, על ידיו, ("לא תקרא את שמה"- ולא "לא ייקרא שמה") כי אברהם צריך להרגיש באשתו השינוי. אשתו מולו, כבן אדם עצמאי (ולא "שרי"- השרה-שלי), שמולה יכול להתחיל קשר בעל משמעות.

 

פרשת תזריע

ברית המילה מגיעה אחרי שבעת ימי טומאה של האם. למה 7 ימי טומאה? כדי למנוע מהאב ליצור קשר מיידי עם האם. לתת לה זמן של "אבל" מהיפרדות הבן ממנה. כדי שהיא תגדיר את היחס החדש בינה לבין הבן שיצא ממנה. הניתוק הזה בן האם והבן בלידה מספיק חשוב כדי לתת לה זמן מיוחד כדי להגדיר את עצמה ואת הבן מחדש. כדי לתת לבן חיים משלו. עבור האב העבודה הזאת תיעשה על ידי הברית מילה. האב מצווה למול את בנו. מעשה של האב שיעשה את הבן עצמאי לגביו ולגבי אימו.

הטומאה גם מחייבת ריחוק בן האב לאם. חז"ל אומרים שזה יאפשר להם לעשות ילדים אחרים! כי אם יכנסו מייד אחרי הלידה לזיווג, לא יהיה המרחק הדרוש כדי להוליד ילדים במובן התולדות.כשלכל אחד יהיה את מקומו. הילד הראשון, האם, האב והילד השני.

היחס בין האם לבת שלה, דורש עוד יותר זמן כי היחסים יותר מסובכים. ההפרדה דורשת כפול זמן וכפול ימי טומאה מצד האם.

 

ברית "מילה".

מילה- דיבור. זה כל האתגר: איך האב ידבר לבן שלו? על ידי הרגשת החוסר אצל האב. על ידי יחס מתאים עם האם. על ידי זה שהאם תעזור לאב לדבר עם בנו. ברית המילה היא המעשה הראשון בתהליך הזה.

 

לסיכום:

הברית מילה היא גרעון בגוף האדם שמאפשר לו להרגיש חוסר מסויים , שמאפשר לו להכנס ליחס בעל משמעות עם הזולת. זה מאפשר לו גם להיות עצמאי וחלק מהחברה ביצירת קשר נכון , גם להתחתן בצורה של קידושין וגם להוליד בקדושה ולהעביר מסרים לילדים שלו.

DESSAISISSEMENT POUR LA TRANSMISSION

 

איך  יודעים שהמילה נעשית במקום אר המין?

"ומלתם את בשר ערלתו". מה היא ה"ערלה"?

בפעם הראשונה שמוצאים המילה "ערלה" היא בחם שגילה את ערוות אביו. ברית המילה קשורה למעשה חם.

ברית המילה היא מצווה הקשורה ל"זרע". והאבר המוליד הזרע הוא זה שמדובר עליו!

 

 

 

 

בע"ה ז מרח שוון התשעא

מישל בן שושן

 

מלחמת המלכים לעד

בהשראת יהודה הרצל הנקין מקור ראשון

 

בפרשת לך לך יש כמה רמזים לעמים שגרו במקום.

  1. כנעני ופריזי

כשאברם מגיע , נמצא הכנעני: "והכנעני אז בארץ".   אבל כשהוא חוזר ממצרים, יש כבר שינוי : "והכנעני והפריזי אז בארץ"!!   תהפוכות ההגירה של עמים שונים בארץ מאיימת על אברם ולוט. זה אולי מסביר את הרצון להפסיק מיד במריבות ביניהם,אפילו על מחיר היפרדות, בזמן של שליטה של עמים חדשים באזור!

 

  1. מלחמת המלכים:

בראשית פרק יד : (א) וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם:

(ב) עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ <צביים> צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר: (ג) כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח:(ד) שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ:(ה) וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם:(ו) וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר:(ז) וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר:(ח) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ <צביים> צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים:(ט) אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה:(י) וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ:(יא) וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ:(יב) וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם:…… וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק:(טז) וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם:(יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:

 

מצד אחד: חמישה מלכים שמנסים להתגונן

 

מצד שני יש ארבעה מלכים תוקפים

  1. אמרפל (מלך שנער) הוא נמרוד לפי ת' יונתן
  2. אריוך (מלך אלסר)
  3. כדרלעומר (מלך עילם)
  4. תדעל (מלך גויים)

 

  1. ברע (מלך סדום)
  2. ברשע (מלך עמורה)
  3. שנאב (מלך אדמה)
  4. שמאבר (מלך צבויים)
  5. צער (מלך בלע)

 

  • ארבעה מלכים באים מרחוק ותוקפים אזורים שלמים:רפאים- זוזים- אימים-וחורי
  • חמישה מלכים מקומיים מארגנים תגובת נגד
  • ארבעת המלכים מנצחים ולוקחים כולם בשבי (יחד עם לוט)
  • אברהם נלחם נגד המנצחים, רודף אחריהם עד דמשק ומחזיר את השבויים (כולל לוט)

 

ייתכן שבואם של מלכים זרים לאיזור נובע מברית שכרתו המקומיים איתם בתנאי חסות ושבקשו להתגונן בפני פלישת הכנעניים באיזור.

אבל ייתכן שחמשת העמים , הגרים באיזור הכיכר,המתוארים כאן ש"עבדו את כדרלעומר מלך עילם" הם עמים שהיו אכן גרים בעילם,באכד ומשנער  ארץ רחוקה מאוד, על יד בבל, ושבאו לשכון בארץ כנען. הם היו עדיין תחת חסות כדרלעומר אבל בשלב מסוים בקשו את עצמאותם. "שלוש עשרה שנה מרדו". לכן, כדרלעומר בא מרחוק כדי להסדיר מחדש את כפיפות העמים תחת חסותו.

זה מסביר למה הוא לא נלחם נגד הכנעני. הוא רק נלחם נגד העמים שהיו תחת חסותו , שגלו לכאן ושמרדו בו בדרישת עצמאות. מעניין מאוד שאברהם נלחם נגד אמרפל, הוא נמרוד –לדעת יונתן בן עוזיאל- שהיה בסכסוך איתו כבר ביושבם באור כשדים! בעצם, אברם יציל את האנשים שנדדו מאותם הארצות שמהם הוא בעצמו בא ! אפילו אם לא "מוסריים" כמוהו והם בוני ערי סדום ועמורה!!

ייתכן שהוא מנסה להציל את סדום כי הם שכניו לשעבר!! הוא רוצה מאוד לגייר אותם!! הם קרובים אליו!!

 

  1. מי שלט אז על ארץ כנען?

לפי ההיסטוריה הכללית, בתקופת המאה ה13 לפני הספירה, מצרים היא השולטת! אחרי שהם נצחו וגרשו את ההיקסוסים!!

לך לך מי

בע"ה ח מרח שוון התשע"ג

מישל בן שושן

לך לך מי

מי השילוח

הבחירה באברם

המדרש (רבה לט-א) מספר שאברם ראה "בירה דולקת" והתרעם וחיפש מי אחראי עליה? "מי בעל הבירה?" . המדרש ממשיך:"הציץ עליו בעל הבירה ..". לא כתוב "הציץ אליו"! אומר המי השילוח!.כלומר, ה' מבקש מאברם לשים לב למה שהתרחש בתוך ליבו: אברם התרעם ומרגיש שחייב להיות משהוא אחראי על מצב העולם. ההרגשה הזאת היא ההוכחה שיש בתוכו "צלם אלוהים", כלומר דבר שמבדיל בינו לבין הבהמות שחיים את חייהם בלי לשאול שאלות כאלה ובלי להתרעם. אברם הוא אפילו יותר רגיש משאר בני אדם כי הוא שם לב לבעיה ולא האחרים! זה סימן שיש בו כל מה שצריך כדי להבין "מי בעל הבירה"! כלומר, ה' אומר לאברם שהתשובה של השאלה שלו טמונה בשאלה שלו! זה מזכיר פסיכולוג שאומר לפציינט :"מעניין מה שאמרת עכשיו!" תשים לב למה שאמרת! וזה פירוש :"לך לך" תלך בדרך לחקור מה יש בנפשך: יש בך הרגישות של בריאה מיוחדת שידעה להבליט את הצלם אלוהים שיש בה! הצלם אלוהים זו הרגישות לחיים! כמו שהבורא הוא מקור החיים, כל מה שמתבונן על משמעות החיים או מתרעם נגד האי צדק שיש בחיים או שמרגיש אחריות על מצב העולם , הוא שותף לדאגות של הבורא עצמו והוא יכול "להתחבר אליו" מתוך הדאגה הזאת ומתוך האכפתיות והרגישות הזאת.

אז למה ה' בחר באברם? כי אברם חיפש אותו!

עד עכשיו ה' דיבר אל בני האדם (אדם, קין, נוח..) כדי לתת להם פקודות. אבל עכשיו הוא מעוניין שאברם יוביל תהליך של גילוי האלוהים (מקור החיים) מתוך חוותו ושאלותיו. זה חשוב מאוד שאברם יחווה את התהליך בעמל רב שבא מתוכו כי התהליך הזה (עשרה נסיונות) הוא צריך להעביר הלאה לעולם כולו ולבניו במיוחד . כל מה שאברם ירכוש דרך נסיונות חייו ומתוך משברים אישיים, זה יהיה רכוש בעל ערך גדול יותר מאשר אם ה' "מוסר" לו את האינפורמציות או פקודות יבשות כמו שעשה עד עכשיו.

אברם חווה את סיפור מגדל בבל. הוא היה בן 48 כשה' הפיץ את אנושות . הוא היה תחת פקודות נמרוד. אבל כשכל הפרויקט הגיע למבוי סתום, אז כל עולמו התנפץ והוא התחיל לשאול את עצמו שאלות על משמעות החיים.

זאת נקודת מוצא טובה  כדי להכיר באמת את האלוהים!. "ה' נותן מים לצמא" . כלומר, אברם היה צמא לדעת מי ברא את העולם. ומהצימאון הזה ה' מתגלה אליו. ה' לא התגלה לאדם שאין לו צימאון כזה!

לע"ד:(האם יש במקרא סימנים לסיבת בחירת אברם?

לכאורה לא! כל מה שאמרנו לעיל מבוסס אך ורק על המדרש. אבל בכל זאת נביא כמה סימנים במה שכתוב בפסוקים של סוף פרשת נוח על אברם :

לאביו, תרח, יש שלושה ילדים (כמו נוח) כאילו חוזרים על ההיסטוריה מנוח כדי להתחיל אותה מחדש

אברם הוא הראשון שלוקח לו אישה אחת שרי. למך, לפניו , לקח לו שתי נשים , כל אחת (לפי רש"י) "תשמש" אותו בתחום מסוים. אברם הוא הראשון שלוקח לו אישה לשם בניית זיווג אמיתי

אברם "לוקח" את שרי. כמו ששם ויפת "לקחו"  את השמלה כדי לכסות את ערוות אביהם.

לתרח יש את האינטואיציה שהוא ומשפחתו  שייכים לארץ כנען.

המי השילוח איננו מסתמך על אף אחד מהסימנים האלה. הוא מסתמך על הפסוק "לך לך.." בלבד.)

לך לך:

לך לכיוון עצמך ושם תמצא את התשובות לשאלותיך! כלומר, רק בתוכך תמצא את משמעות החיים האמיתיים!

לך לאורך לתהליך ארוך שיסתיים רק עם יעקב אבינו! יש בך חלק טוב שנקרא יעקב. אבל אתה צריך לעשות מאמצים גדולים כדי שחלק זה יתברר מתוכך. (כתוב "יעקב אשר פדה את אברהם"= יעקב הצדיק את הצלת אברם מכבש האש בזה שהוא הצדיק את כל המהלך! עד יעקב , עדיין לא יודעים את אברהם יצליח במשימתו!) עד אז, אברהם יהי כל הזמן תהליך. ואפילו בנסיון האחרון שלו (עקידת יצחק) ה' יאמר לו עדיין "לך לך אל ארץ המוריה!"

מארצך

עזוב את מקומך. מקומו של אברם היה בהתמחות לאסטרולוגיה. כל העולם היה בא לשאול אותו על חכמתו העצומה בעניין. זה היה "מקומו". משם ה' מבקש ממנו ללכת כלומר לעזוב!

וממולדתך:

מההרגלים שלך. למשל, אברם היה רגיל לאכול הרבה. על שולחנו היה מספיק אוכל לכדי להאכיל 74 אנשים! זה מאוד נוח לחיות חיים של עושר. ולזה הוא התרגל עד כדי כך שההרגלים היו כמו "מולדים" אצלו. את זה הוא יעזוב על ידי הרעב שיפגש מיד בהגיעו בארץ כנען!

 

 

ומבית אביך:

הוא יצטרך להיפרד מלוט בן אחיו. לוט היה מאוד דומה לו . הוא גם היה בן משפחה ובעל מנהגים, שפה משותפים. אבל כל אלה רק עניינים חיצוניים. ה' מבקש מאברם שילמד להסתכל על הפנימיות של הדברים. רק הם יכולים לחבר אנשים באמת. כלומר, הוא דורש מאברם לדעת להתנתק מלוט שהוא מ"בית אביו", אם לוט איננו מתאים לו בגלל פנימיותו.

אל הארץ אשר אראך:

השם של הארץ הזאת (ארץ כנען) הוא "אשר אראך"!! זה לא שה' יראה לאברם על איזו ארץ מדובר , מאוחר יותר. אלא שה' אומר לו כבר עכשיו מה היא: היא הארץ שנקראת "אשר אראך". כלומר ארץ שהולכים בה כל הזמן, מחפשים בה כל הזמן את האלוהים ואת משמעות החיים. כי התהליך הזה הוא אין סופי כי ההתקרבות אל משמעות החיים היא אין סופית!

ואעשך לגוי גדול..

כל המילים של הפסוקים האלה, מההתחלה (לך לך) הם סימנים לכל הניסיונות שיעבור אברהם בחייו. כבר ביררנו כמה מהם לעיל. המי השילוח ממשיך בקו זה  ומסביר כל מילה כניסיון שיעבור בעתיד אברהם.

אל הארץ אשר אראך= רמז למלחמת המלכים

ואעשך לגוי גדול= פרשת בשורת הבנים

ואברכך= נגד פרשת ישמעאל

ואגדלה שמך= נגד הוספת ה' (האות הראשונה של שם ה') בשמו.

והיה ברכה= שתהיה כלי קיבול לכל השפע שיבוא אליך מהתהליכים האלה, כל פעם יותר ויותר.

 

ויבן שם מזבח

כל התהליך הזה דורש צמצום גדול מצד אברם. הוא חייב לעזוב הרבה דברים ולעבור הרבה נסיונות.

אבל אברם קיבל זאת בשמחה והודה לה' על זאת!!

אפילו כשאברם יחזור ממצרים עם כל העושר שיקבל מפרעה, אברם ידאג שלו להשתולל מכל העושר הזה. לכן כתוב:" ואברהם כבד מאוד בכסף…" מלשון כבדות! כלומר, כל הכסף הזה הכביד עליו כי הוא היה צריך לדעת מה לעשות איתו! האם הוא זכאי לו?, איך להשתמש בו לטובה? עבודה כזו, שלמה המלך לא ידע לעשות כשהוא הגיע לעושר דומה ולכן שלמה התקלקל מאוד!

 

ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין.

מלכי צדק הוא מלך שלם- ירושלים. הוא דואג מאוד לירושלים. הוא התפעל מאוד מאברהם שיצא להציל את לוט במחיר של מלחמה. כי במעשה הזה, אברהם יציל את שתי בנות לוט,.. רות,..עד דוד המלך שיבנה את ירושלים!!

 

הרימותי ידי אל ה'

למה אברהם מסרב לקחת כסף ממלך סדום על ההצלה במלחמת המלכים? הרי הוא ייקח כסף רב מפרעה ומאבימלך!

אלא שאברם לא רצה לקחת כסף מסדום כי זה היה גורם לו להיות "נוגע בדבר". כלומר, הוא היה נראה (אפילו בעיני עצמו) שהוא עשה כל זאת גם כדי להרוויח כסף. וזה היה פוסל אותו מהמעשה שלו. כי לצאת למלחמה ולסכן את חיי תלמידיו, זה מעשה נועז שלא ברור אם הוא מוצדק! במיוחד שהוא יציל לוט שהוא אדם אמביוולנטי מאוד. מצד אחד, מלוט יצאו עמון ומואב שיהיו האויבים המרים ביותר לישראל בהיסטוריה. אבל מצד שני , יכול להיות שיצאו ממנו גם רות ודוד המלך!! לכן, המעשה של אברהם היה "זקוק לבירור". זה היה מתוך ספק.

וכל פעם שהאדם נמצא מול ספק כזה, כשההלכה איננה ברורה או אפילו אם  נראה לו שההלכה מתנגדת למעה מסויים שהוא מרגיש שיש לעשותו (עת לעשות לה' הפרו תורתך), אז יש קריטריון ראשוני וחשוב שיכול להנחות את האדם: האם תהיה לו הנאה ונגיעה אישית מהמעשה הזה? אם יש הנאה, אז אסור לו לעשות זאת כי זה מצביע על מניעים לא כשירים. אבל אם אין לו מניעים אישית והוא יעשה זאת "לשם שמים" אז רוב הסיכויים שהמעשה שלו כשר!  לכן, אברהם לא רצה ליהנות מכספו של מלך סדום: כדי שמעיו יישארו לשם שמיים. וה' ידאג לשאר התוצאות!

 

במה אדע כי ארשנה

אברהם השיג כל מיני דברים . אבל הוא שואל את ה' איך הדברים האלה יוכלו להיקבע בלב לאורך זמן. איך הם יכולים להיקבע גם אצל זרעו שלא חוו את מה שהוא חווה ולא עברו את המסלול שהוא עבר כדי להשיג אותם דברים. וה' ענה לו שאפשר להגיע לאותם ההשגות על ידי "העבודה". עבודת הקרבנות למשל. ולכן הוא מבקש ממנו להביא קרבנות ויעשה איתו את ברית בין הבתרים. "עגלה משולשת" הוא רמז לספר ויקרא שבו מצווים הקרבנות. וכשהעבודה קובעת בלב את ההשגות האלה, זה נקרא "ירושה"!.

 

למה אברהם לא מל את עצמו לפני שה' ציוה לו? (מי השילוח –חלק שני)

 

המדרשים אומרים שאברהם קיים את כל המצוות של התורה! "אפילו עירובי תבשילים"!, אפילו שלא נצטווה על זה. חוץ ממצוות המילה.

מטרת המצוות= המצוות עוזרות לאדם להישאר "ישר"!ולא יטה לצד אחד בקיצוניות! המצוות יכולות לאפשר לאדם להסתכל על עצמו ועל העולם בצורה יותר טובה. המצוות "מאירות" אותו כדי שילך בכיוון שעליו כיוון האלוהים כשברא את האדם! "מצוות ה' ברה (בהירה) מאירת עניים". לכן, אברהם קיים המצוות כי הם עזרו לו להיות "ישר"!

עד שישמעאל היה בן 13, אברהם חשב שכל מה שברא ה' בעולמו , הוא מושלם. יש רק לא לקלקל את המקור וכך האדם יהיה ישר. אבל כשישמעאל הגיע לגיל 13, זמן שבו הוא התחיל להיות "רשע". הוא התפלא איך בנו חמודו ישמעאל יכול להיות רשע! הוא הבין שיש דברים שיש לתקן, אפילו אם "עושים הכל נכון", ה' הכניס בעולם דברים שיש לתקן אותם! ובניהם, גוף האדם! אכן, למרות שגוף האדם נברא על ידי ה', יש ל"תקן" אותו על ידי ברית המילה! רק אז, היה אברהם מוכן לקבל את מצוות המילה. ולכן, ה' ציווה לו על המילה אז. בלי מצווה מפורשת מה' עצמו, פגיעה בגוף האדם שהוא יצירת כפו של הבורא היה נועז מדי ונגד רצון ה'! לכן רק מצווה מפורשת מהבורא עצמו היתה יכולה לגרום לאברהם לבצע ברית מילה.

אם כן, ה' חיקה עד שאברהם יבין את נחיצות מצוות המילה (ישמעאל בן 13)

ה' ציווה במפורש על ברית המילה כדי להתיר תיקון מעשה הבורא עצמו.

 

 

לע"ד:

למה התיקון בא על ידי החסרת חלק מהגוף ?

כדי שהאדם יהיה מושלם בזה שהוא יהיה חסר!! ההרגשה של "חוסר" יכולה לפתוח את האדם לרצון ליצור קשר עם האחר. עם ה', עם אשתו..

למה ה' לא ברא את האדם מהול?

כדי שהאדם בעצמו ייצור בעצמו את החוסר המיוחד הזה שמשלים אותו! כי נושא השלמות חייב לכלול את ההשתלמות! ואין השתלמות בלי חסרון!. אדם מהול, פירושו אדם שלם אבל בלי ההשתלמות! ובלי ידיעת והרגשת החוסר!

למה לחסר משהוא באבר הזה דווקא?

כי הוא האבר של הקשר עם האחר המוחלט, האישה. האדם צריך לבוא אל אשתו בהרגשת חוסר. לא מנקודת שלמות ותקיפות. כדי לתת לסיפור התולדות להתרחש, יש להביא לעולם בן שבא מתוך הרגשת החוסר וההשתלמות על ידי הזולת. כי בעצם, מי שישלים את הערלה, זו האישה! גוף האישה תכסה את מה שהתגלה באבר האיש! ומתוך הקשר המיוחד הזה של חוסר והשתלמות על ידי השני, יכול (זה תנאי אבל זה לא מספיק) להביא יחס מיוחד כלפי הצאצאים ואיכות הרוחניות של ההורים כלפי הילדים ואיכות הרוחניות של הילדים עצמם.

למה אין מצווה דומה לאישה?

כנראה שהיא איננה זקוקה למצווה מיוחדת או לחסרון של גופה כדי להגיע להרגשה זו. היא בטבעה מרגישה בצורך להשלים ולהשתלם. לכן, כנראה, שרה היא זאת שתבין , יותר טוב מבעלה, את הצורך להביא לעולם את יצחק דווקא ולא רק את ישמעאל.