ואתחנן לעד4

בע"ה יד אב התשע"ד

מישל בן שושן

 

ואתחנן לעד4

 

  1. 1. האות ו

 

היא מסמלת את האדם :

 

  • א. צורת ה"ו": עומד ולא כפוף לאדם אחר. חפשי ואחראי. המהר"ל מפראג היה אומר שאם הוא היה צריך לצייר אדם, הוא היה מצייר קו עומד. כמו וו.
  • ב. וו החיבור: האדם (היהודי בפרט) צריך ללמוד לחיות כשהוא מחבר בין הקצבות. בין המידות. בפרשת ואתחנן, יש לנו לפחות שני מקומות מרכזיים שבהם ה"ו" נדרש בכיוון הזה:
  • בעשרת הדברות, בניגוד לדברות שבפרשת יתרו, חמשת הלאווים האחרונים מחוברים על ידי האות "ו". כאילו הכניסה לארץ דורשת מעם ישראל ללמוד לשמור על כל הציווים ביחד. זה הקושי העיקרי בארץ : לגלות האחדות למרות השוני הרב שמתגלה בתוכה. אכן, אם אני מקיים "לא תרצח- לא תנאף"(בלי "וו" החיבור), אני יכול לחשוב שה"לא תרצח " הוא אבסולוטי. ואז אסור לרצוח נקודה. אסור לרצוח את האויב הבא להורגני. יש לתת לכל דבר לחיות. אסור לרצוח את היצר הרע!אם כן איך אני אקיים "לא תנאף"? אם אין לי כוח נגד היצר הרע שלי?! לכן, משה מסביר שיש לתת משקל לכל מצווה ולא ללכת בכיוון של מצווה אחת באופן קיצוני כי זה ימנע ממני לקיים מצוות אחרות. היהדות מלאה בסתירות. גם השולחן ערוך מלא במצוות סותרות. כל החכמה היא לדעת מה קודם למה , מתי. להפעיל חוקים של התורה שבעל פה כדי לדעת מה דוחה מה ובאיזה תנאי. שיקול הדעת של האדם הוא הכרחי. וזאת עבודת החיבור של ה"וו". לכן, כשאני מקיים "לא תרצח, אני כבר מצווה לדאוג על ה"לא תנאף וגם על ה"לא תגנוב"..ולכן כתובים כאן הלאווים ב"וו" החיבור : " לא תרצח-ולא תנאף- ולא…".
  • עוד וו משמעותי יש בפרשה: "ואהבת את ה' אלוהיך…". ה"אור החיים" הקדוש מסיבר שהפסוק הראשון של שמע ישראל דורש עבודה מיראה:"שמע ישראל!!". הפסוק השני בא כדי למתן אותו על ידי ציווי לעבוד את ה' באהבה. לכן, הוו" מחבר את שניהם. יש לעבוד ביראה ובאהבה.

ג.  וו ההיפוך: הוו משמש בעברית להפוך זמן עבר לעתיד ולהיפך. זה מחייב את האדם לתת משמעות לעבר כדי שיהיה רלוונטי על העתיד ודורש ממנו שהעתיד יהיה קשור לעבר. כלומר, הדרישה מהאדם היא לתת משמעות ורצף לחיים העוברים בזמן.

 

לסיכום: ה"וו", מסמל את האדם שחייב גם להיות עומד, אחראי, חפשי, מחזיק בזרועותיו את החוטים שמושכים אותו לכיוונים מנוגדים ולהמשיך לעמוד. הוא גם צריך לדאוג למשמעות חייו ולתת לזמן רצף משמעותי בחייו.

 

 

 

 

  1. שובו לכם לאוהלכם

בזמן מלחמה, עם ישראל מגלה אחדות. אנו עברנו עכשיו תקופה קשה מאוד של כאב, אבדן, לחץ. כל אחד הרגיש שהוא שייך לעם אחד. החיילים היו הילדים של כולם. המחלוקות נדומו. יש אנשים שיאמרו: הלוואי שזה ימשיך גם מזמן שלום. אני אנסה להראות כאן, שזה לא אפשרי ואפילו לא רצוי!

בפרשה שלנו, יש שני פסוקים , לפני ואחרי עשרת הדברות:

  • א. פרק ד פסוק(י): יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר יְקֹוָק אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן:

 

  • ב. פרק ה פסוק (כו) לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם:

 

  • לפני מתן תורה, כל אחד באוהלו. כל אחד שייך לשבט. עם דעות שונות ופרצופים שונים.
  • ההתגלות, מתן תורה, מתקיימת כשכולם מאוחדים. הם "בהקהל". כולם מרגישים אחדות. בלב אחד כאיש אחד.
  • אחרי מתן תורה, ייתכן שהעם רוצה להישאר במצב המיוחד של אחדות. עם נוכחות האלוהים. אבל ה' בעצמו מצווה לכולם לחזור לשגרה. והשגרה היא שכל אחד ישוב לאוהלו.שכל אחד יחזור לפרצוף השונה ולדעה השונה.

עם ישראל הוא מכיל בתוכו את כל הדעות השונות , כל הפרצופים השונים של האמת האלהית. כל אחד חייב לגלות פן אחד של הפסיפס. לכן, לכל אחד תפקיד מכריע.

עם ישראל הוא גם כן חייב להעיד על אחדות כל החלקים השונים האלה. הוא חייב להעיד שה' הוא האלוהים. שכל ריבויי המחלוקות הם בעצם גילוי של מציאות אחת. הבורא הוא אחד. ולכן הם חייבים להיות עם אחד.

כמו שפרי מכוסה בקליפה עבה ששומרת עליו, כך עם ישראל בנוי משתי שכבות:

השכבה הפנימית: עם רחמן, עם אחד. עם נפלא!

השכבה החיצונית: עם מלא מחלוקות, עם כושל, עם מבולגן!

כל שכבה פונה אל אחד משני התפקידים של עם ישראל. ריבוי ואחדות

רוב הזמן, השכבה החיצונית היא לבדה נראית. לעיני העמים האחרים ולעיני העם בעיני עצמו. רוב העבודה היא בתחום הזה: גילוי כל הפנים השונות של האמת.

אבל, לפעמים, ולפעמים בלבד, מתגלה השכבה הפנימית. הלב הרך שיש לכסות אותו מיד בחזרה!

ההתגלות הזאת שקוראת לפעמים, איננה נעלמת , אלא היא עוברת למצב נסתר.

אפילו אם עם ישראל נמצא במחלוקות ובמריבות, עדיין, מתחת לפני השטח, השכבה הפנימית פועמת. היא רק בתרדמת כדי לאפשר לשכבה החיצונית לפעול!! ללא קליפה, הפרי יבול מהר. אבל העיקר הוא הפרי. עיקר העבודה לארוך זמן הוא האחדות. שמתגלית לעם בעיני עצמו.

בלעם גילה תכונות שקיימות בשכבה הפנימית של עם ישראל שהם נסתרים מעיני העם עצמו! לכן היינו זקוקים לנבואות בלעם כדי להכיר אותם. למרות שהן קיימות בנו פנימה!

 

לסיכום:

כל התגלות של דבר חשוב מאוד, חייבת להישאר סמויה מן העין. אין להישאר בהר סיני, יש לשוב כל אחד לאוהלו. אחרי גילוי האחדות הנפלאה בזמני משבר, יש לשוב , כל אחד לאוהלו, להמשך עבודת השכבה החיצונית. זה לא מבטל את השכבה הפנימית. זה מגן עליה! וזה מעשיר אותה. כי אחדות של אחידות איננה שווה בכלל. רק אחדות של ריבוי היא בעלת ערך!

 

 

 

 

 

 

תגובה של דניאל בנאיש:

מישל שלום

 

בקשר לגילוי האחדות, קשה לי לקבל את דעתך הטוענת שטוב וחשוב לחזור למצב הקודם אחרי גילוי כל כך נפלא של אחדות ותרומה לזולת. אני חושב שהדימוי של הפרי וקליפתו נכון אך לא מדויק בקשר לניתוח שלו.

נכון שהשגרה דומה לקליפה המגבשת ומקפיאה את אישיותנו בהרגלים נוקשים. נכון שגילוי האחדות נראית לנו כפיצוח אותה קליפה אבל אני חולק נחרצות לומר שהיא גילוי הפרי, בזה עשינו רק חריץ קטנטן בעומק הקליפה. הפרי נמצא עוד עמוק עמוק מתחת. היעלה על הדעת שהפרי, ז"א המטרה העליונה המובהקת, יתבטא אך ורק בגילוי האחדות? האם זאת התכלית הסופית העומדת באופק תוחלתנו? לזה יתנבאו הנביאים? או אולי לזה עין לא ראתה?

האחדות היא תנאי מוקדם ע"מ להתחיל להזיז משהו לכיוונים הנ"ל. אם נגענו בה אז חובתנו לשמור עליה כמה שניתן ולהסיר את כל המחסומים והכוחות הפועלים נגדה. זה הזמן לעשות את ה"קליק" כדי שנוכל להתקדם ולעבור למשימה הבאה. איזו משימה? ממש לא חסר! למשל לקדם את פתרון הבעיות החברתיות. כי הבעיות האלה יפותרו באופן יותר יעיל ויותר אמין על בסיס האחדות והאחוה.

לחזור לשגרה ולשכוח את האחוה יחייב לנו עוד ועוד ניסיונות מדי פעם, באופן מחזורי, בלי סוף, כדי להעלות אותה לזכרוננו ולא נתקדם הלאה, רק נפסע במקום. זאת ראייה פסימית ביותר שאסור לנו להיסחף אחריה.

זאת כמובן רק לעניות דעתי.

 

חיבוקים וחופש נעים

דניאל

 

התשובה שלי:  תודה רבה דניאל על תגובתך

אני מסכים אתך שהאחדות היא לא "כל הפרי"

ושיש הרבה יותר דברים עמוק יותר שיש לגלות

יש לדעתי שני פנים  לאחדות

פן אחד זו אחדות בונה ויוצרת ושהיא אכן שלב הראשון להעמקת גילוי דברים עמוקים יותר כנ"ל

ויש פן של האחדות ש, יותר שלילי, שדורש מחיקת כל ההבדלים בין האנשים

אני מדבר אמנם על האחדות בלי להבחין בין שני הפנים האלה

אבל כוונתי "לחזור לשגרה" היא לשמור על האחדות הראשונה ולוותר על האחדות השנייה כדי לאפשר חיים רגילים

אני מבחין במחלוקות המעצבנות שלנו,בין כל חלקי העם, את החיובי שיש בהן

גילוי פנים שונות ומגווונות

אני נלחם נגד אלה שטוענים שכולם חייבים לחשוב אותו הדבר ומשתמשים בטיעון הזה

"הלואי שהאחדות שגילינו תימשך כל הזמן"

בעצם, הם חושבים: עכשיו שכולם מסכימים (למה שבם תמיד חשבו) אז הלואי שימשיכו כולם לחשוב אותו הזבר !

זו אשליה. זה נגד פלורליזם וזו דרך סמויה לכפות אמת אחת על פני כל האחרות

 

בידידות עמוקה

ובהערכה רבה

מישל

 

דברים אה

בע"ה 3 אב התשע"א

מישל בן שושן

דברים – אור החיים

  • "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל…"

 

אלה

  1. המילה "אלה" באה תמיד לפסול את מה שקדם. מה היא פוסלת כאן?
    1. הדברים שנאמרים בספר הזה נאמרו על פי משה ללא הנחיית ה'. הדברים האלה שונים בתכלית ממה שקדם. אין לעלות על הדעת שמשה אמר דברים על דעת עצמו בספרים הקודמים. את האפשרות הזאת, באה המילה "אלה" לפסול.
    2. הדברים שאמר משה בספר הזה "עולים במעלתם על כל מה שנאמר קודם לכן"!!!זאת אומרת , שספר דברים הוא לא "עוד ספר" או סיכום מה שנאמר עד כה, אלא, לדעת האור החיים, הוא מעין "תכלית" לכל התורה שקדמה. ומה היא התכלית? נראה לי שהוא היה מסכים להגדרת בעל העמק דבר, שארבעת הספרים הם מבחינת "תורה שבכתב" וספר דברים מבחינת "תורה שבעל פה". עד כה, משה היה המקבל והמוסר את דבר השם כמו שהוא. אבל מעכשיו משה , בתור איש ישראל , מתרגם לפי ראות עניו את מה שהתקבל. וזו היא התורה שבעל פה! ובראייה הזו, התורה שבעל פה היא התכלית של התורה שבכתב! היא זו שנותנת לה את חייה . כי מטרת דבר ה' היה שהאדם יקח את הדברים ללבו ושיחייה אותם ושיביע את תגובתו האישית ! זה מה שעושה משה כאן. ולכן אין יותר נעלה מתגובת האדם כלפי דבר ה'!!
    3. הדברים של משה הם "דברים קשים". זו הפעם הראשונה והיחידה שמשה מדבר קשות אל כל העם ביחד. ייתכן שלפני כן, הוא כעס על חלק מהעם. אבל כאן, דבר חדש מתחולל: הוא מדבר קשות לכולם! "אלה" פוסל את כל הדברים הקשים שנאמרו עד כאן.
  2. אלה= גמטריה 36= הימים שנשארו למשה לחיות. מראש חודש שבט ועד ה7 באדר. כל ספר דברים מתחולל ב36 ימים בלבד.

הדברים:

  1. "דבר" הוא לשון קשה, יחסית למילה "אמר". לכן מדברים על "תוכחות". דברי מוסר, הנחיות אחרונות.
  2. "ודברת בם" שכתוב בקריאת שמע מוסברים על ידי רבא במסכת יומא (יט:)כך:"בם- ולא בדברים בטלים". גם כאן, הדברים האלה הם ההיפך מ"דברים בטלים"! כלומר, שהדברים האלה הם דברים שמשאירים רושם, שמחוללים /שינוי אצל השומע. שלא נכנסים באוזן אחת ויוצאים באוזן השנייה ללא שום השפעה! הבית יעקב מגדיר את ה"דבר תורה" כדבר שיוצא ממנו חיים אמיתיים. כל דבר שעוזר לחיות, ליישב את העולם, לעורר האדם לטוב ולאחריות.
  3. נראה לי להבין את דברי משה כמשל לכמות מסויימת של אנרגיה שמפעילים על חומר מסויים כדי שהוא יגיב בעצמו וימסור אנרגיה (אולי מסוג אחר) לחומר אחר. משה קיבל תורה מסיני. זה גרם אצלו למהפכה אישית. לתובנות שונות..(הוא הפך מ"לא איש דברים אנכי" לאיש שמדבר!). את המהפכה האישית הזאת הוא מנסה להעביר לישראל דרך דבריו. הוא רוצה שגם הם יגיבו. ושהתגובה שלהם, תגרום לאין סוף שרשרת תגובות בעם ישראל ואולי גם בכל העולם. אלה , לעניות דעתי, ה"דברים הקשים", ה"תוכחות" : דברים שלא משאירים את השומע כמו שהוא היה לפני כן. דברים מזעזעים, דברים שלא משאירים אדישים.

אל כל ישראל

  1. כבר נאמר לעיל שרק "לכל ישראל" מסר דברים "קשים אלה" לראשונה.בארבעת הספרים הקודמים, כשמשה "כעס" ואמר תוכחות, זה היה נגד חוטאים, חלקים שונים מהעם.רק כאן, משה מדבר קשות לכולם. לכלליות ישראל!
  2. העובדה שמשה מדבר אל "כל ישראל", מצביעה על כן שלא מדובר על "חוטאים" או אל רשעים. אלא, "אל כל ישראל" פירושו שזו ייעודו של עם ישראל: להיות עם בעל דעות מרובות מאוד ועם שיש לו את התכונה להיות "קשוב" לזעזוע הזה ומוכן להעביר הלאה את הזעזוע. אם נמשיך את המשל שהצעתי לעיל: כמו החשמל שמעבירים לחומר כדי לזעזע אותו, תלוי גם באיכות החומר. אם שולחים 2000וולט חשמל לגוש עץ, לא יקרה כמעט כלום. אבל אם מחשמלים חתיכת מתכת, זה "יזעזע" אותו ונראה כל מני תגובות. חום, עיוות החומר, העברת החשמל הלאה… "כל ישראל" הם כמו חבורת אלקטרונים חופשיים שמשה מנסה להקפיץ כדי ליצור תגובת שרשרת אין סופית לאורך ההיסטוריה!

 

  • "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב":

 

 

 

יש כאן עשרה מילים המתארים לכאורה מקום מדויק שממנו דבר משה. אבל רוב הדיוק  ואי ההתאמה בין המקומות ,אילץ הפרשנים למצוא במילים האלה רמזים לתוכחות:

  • רש"י מציע שאלה שמות של מקומות שישראל עברו בהם בארבעים השנים ובכל מקום הם חטאו נגד ה' וזכירת המקום מזכיר החטא וגורם לתוכחה.
  • האור החיים הקדוש, לעומתו, מציע שכל מילה היא מידה שצריכים ללמוד ממנה מוסר.

 

 

  אור החיים רש"י
בעבר שיהיו לו מידותיו של אברהם העברי
הירדן שיהיה מרדות בליבו שנאמר "טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקויות"(ברכות ז.) זה שם המקום שהיו בו: ערבות מואב
במדבר מדת הענווה:"לעולם ישים אדם עצמו כמדבר "(נדריםנה.) מה שהכעיסו במדבר:"מי יתן מותנו במדבר"
בערבה שתהיה הענווה ערבה "ומצא חן ושכל טוב" ולא בדרך הפחיתות הנמאס!

ושלא ישתמש בטיעון הענווה כדי לא להוכיח את חברו אל יאמר מי אני שאוכיח! אלא צריך להוכיח לצד החיוב , בערבות.

בשביל הערבה שחטאו בבער פעור בשיטים בערבות מואב
מול סוף שמול האדם יהי תמיד יום המיתה (סוף החיים), שלא יחטא. בים סוף:"המבלי אין קברים .."
בין פארן "שיהיה צהלתו בפניו .." לשון פאר (נגד העיצבון)(חובת הלבבות) מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים
בין תופל "..ודאגתו בלבו" שידאג שמה עבר על עברה (לבו נופל) תפלו על המן:"ונפשנו קצה בלחם הקלוקל
לבן שיהיה לו לב טהור- לבן- ונקי וירחיק ממנו שנאת הביריות והקנאה המן הוא לבן
חצרות הם בתי מדרשות- חצרות ה'. שיקבע עתים לתורה ולא ילמד רק באקראי. מחלוקת קורח. היה להם ללמוד ממה שנעשה למרים בחצרות
די זהב העשיר הוא השמח בחלקו.. שיסתפק בהכרחי. שיאמר לזהב :"דאי"! הוכיחם על העגל שעשו בשביל רוב הזהב:"וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל"

 

 

  • "ואומר אלכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם"

 

 

לאמור= "לא אמור"! משה לא אמר את הדברים האלה בדיוק אלה הוא אמר דברים רבים שמשתמע מהם את הדברים האלה הכתובים!

 

 

  • "ה' אלוהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב"

 

הרב שואל מה פירוש "הרבה"? הם תמיד היו 60 ריבוא מאז היציאה ! אלא: מכיוון שמשה אמר בפסוק הקודם שהוא אינו יכול לשאת אותם כי הם רבים מדי, הוא פחד שיחול עליהם העין הרע וכל מני משטינים רעים. לכן, הוא הוסיף מילים אלה כדי להסיר את העין הרע: כששמים את שם ה' על עניין מסוים, מוציאים ממנו את הקטרוגים הרעים! לכן אמר :"ה' אלוהיכם הרבה אתכם" כאילו היינו אומרים היום "ברוך השם"!!!

  • "ואצווה את שופטכם בעת ההיא לאמור שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו".

 

לאמר:

  1. כבר נאמר שהמילה הזאת , פירושה , עבור הרב, "לא אמור"! זאת אומרת, שמשה לא אמר את הדברים האלה בדיוק אלה דברים אחרים שמשמעותם היא מה שכתוב כאן.
  2. עוד פירוש למילה הזאת (שלכאורה היא מיותרת לגמרי כאן): יש מצווה לשופטים לתת לבעלי הדין לאמור את כל דבריהם עד תום. ויש לדובב אותם, לתת להם לדבר הרבה כדי להבין טוב על מה מדובר ולדון דין צדק.

שמוע:

  1. למה לא כתוב "שמעו" אלא "שמוע"? כדי לצוות לדיינים שיהיו כל הזמן במצב של שמיעה. שיתנו לבעלי הדין לדבר בלי שיפסיקו אותם באמצע. שיהיו מוכנים כל הזמן לשמוע.(כדי שלא תהיה לבעלי הדין הרגשה כאילו אם היו אומרים עוד משהוא הגזר דין היה שונה)
  2. גם באיכות השמיעה יש מצווה: יש לתת את מלוא צומת הלב לנאמר ולתת הרגשה זו לבעלי הדין. כלומר, לא רק בכמות זמן השמיעה אלה גם באיכות השמיעה.
  3. שלא ישמעו הדיינים מהמתורגמן אלא ישמעו מפי בעלי הדין עצמם.

 

בין אחיכם:

  1. כלומר תשמעו גם את הצורה בהם הם בוחרים לדבר אחד מול השני!
  2. אסור לשופט להצהיל פניו לאחד ולהעציב פניו לשני. אלא תהיה הופעתו שווה ודרך שמיעתו שווה. הרב מעיד שבמרוקו, שופט אחד בשם "משה ברדוגו" היה מקפיד תמיד להנמיך את פניו כדי שלא יראו את עניו כשהיה שומע הטעונים כדי שלא יפרשו את פניו לצד זה או אחר ושתהיה לשניהם הרגשה של שמיעה בשוויון.

 

בין איש ובין אחיו:

  1. אם הדיין מפחד מאחד בעלי הדין כי הוא בריון, אסור לו לשפוט. ואם הוא כבר שפט, אסור לו לפחד מאחד מהם.
  2. אם שני אחים באים להתדיין, לא יאמר השופט שלא חשוב פסק הדין כי ממילא הכסף יישאר במשפחה כי הם אחים! אלא ישפוט אותם כרגיל.
  3. שיהיו שני בעלי הדין מלובשים בצורה שווה ילבישו העני כעשיר או העשיר כעני.

 

ובין גרו:

שלא יהיה אחד יושב ואחד עומד. יהיו שווים בצורת בה "יתגוררו", יתייצבו מול השופט.

 

רק בתנאים כאלה יהיה ניתן להגיע ל"ושפטתם צדק"

 

 

דברים מי

בע,ה כח תמוז התשע"ג

מישל בן שושן

 

דברים מי

מה הוא "דבר תורה"?

המדרש שוחר טוב אומר:"לא נתנה התורה לישראל אלא כדי שלא יעסקו בדברים בטלים"

אם נבין משפט זה כאילו התורה היא כאן "רק" כדי שלא נעשוק בשטויות, זה באמת עלבון לתורה ולישראל! כאילו נתין לילדים לשחק במשחק רק כדי שלא יעשו רעש או לא יעשו שטויות!

חייבים להבין המדרש הזה בצורה אחרת:

הדבר תורה היא ההיפך מדברים בטלים

כלומר הגדרת הדבר תורה הוא כל דבר שהוא "לא בטל".

מה הוא דבר בטל? זה דבר שאין לא משמעות , ואיננו משאיר רושם חיובי!

חסידות אישביצה מגדירה "דבר תורה" כל דבר בעל משמעות חיובית עבור האדם, יישוב העולם, קידמת האדם בדרך התורה. לאו דווקא פסוק מן התורה ופירושו אלא אפילו דברי חול אבל שעוזרים ליישם ולהבין את רצון ה' בעולם. כל השאר הם דבר בטלים!

 

מה הוא "דיבור"?

לשון "דיבור" מוגדרת, בניגוד לאמירה, כ"לשון קשה". כלומר , ה"דבר" צריך לעשות רושם על השומע. כמו שאומרים בעברית ישראלית: "זה מדבר אלי", כלומר דבר זה זעזע אותי, עשה בי רושם. אחרי ששמעתי זאת, אני כבר לא אותו האדם.

אם כן, הדיבור צריך להיות יותר מהעברת אינפורמציה. זה צריך דבר שאמור לזעזע במה שהוא את השומע אבל זה גם צריך להיות מותאם לאוזן השומע.

דברים בעלי ערך גדול יכולים להיאמר אבל אם השומע לא קלט אותם (בגלל שזה לא מובן, זה לא מתאים לו כרגע..) אז דברי הערך האלה לא נכנסו לליבו של השומע. עבורו, זה היה דבר בטל! כאילו הדבר לא היה בכלל!

אם כן, יש להתאים לפי ערך המדבר ולפי ערך השומע את הדיבור כדי שהדיבור לא יהיה בטל! כדי שיעשה רושם.

כשאנו אומרים שהדיבור הוא המאפיין את המין האנושי, לא מתכוונים ליכולת לתקשר . כי היכולת הזאת, קיימת בכל עולם החי! אלא קושר הדיבור הוא היכולת לתת משמעות ולהעביר מסרים בעלי משמעות!

 

דברי משה

מכאן הצורך להתאים את התורה לאוזני השומעים.אחרי שהם כבר הותאמו על ידי האומר אותם להבנתו! כלומר יש שני שלבים: מי שלומר תורה, חייב לאמץ את הדברים, לעבד אותם, לשכלל אותם, לחדש בהם, ואחר כך הוא צריך למצוא את המילים המתאימות, להבין את מה השומע עלול לנצל מזה, מה ענייניו ומה עולמו של השומע ואחר כך למצוא הדרך להעביר את הדבר תורה . האם זה ייקרא "דבר תורה"? עדיין לא! כי רק מבחן  התוצאה יכולה לאשר אם הדברים האלה נקלטו כדברי תורה או לא!

כל התהליך הזה של הקריאה, של הלימוד, ההחייאה, החידוש, העיבוד והמסירה הלאה, הוא הגדרת התורה שבעל פה. זאת העבודה שעושה כאן משה.

משה קיבל את התורה. אבל כאן הוא מתחיל לשחזר אותה בשפתו, במילים שלו ובהתאם להבנתו את העם ואת מצבו. דברי משה יהיו דברים "מזעזעים". רבותינו קראו להם "דברי תוכחות". דברים קשים. בגלל שהם "דברים"! כלומר דברים שעובדו על ידי אדם עבור אדם אחר. אם השומע לא קלט, אז יש פספוס גדול והדברים האלה יהיו "בטלים" עבורו! לכן, יש מצווה גדולה להחיות את התורה שבכתב על ידי התורה שבעל  פה, וזאת על ידי "דברי תורה,. לסיכום, ספר דברים הוא התחלת התורה שבעל פה. ומשה הוא הראשון שעשה "דבר תורה". בכך הוא הראה לנו את הדרך.

בהתחלת הסיפור, משה היה "אינטלקטואל". הוא חקר, חיפש, קיבל מה' את הדברים. אבל הוא לא היה עדיין "איש דברים", כמו שהוא טען במעמד הסנה.

רק אחרי שהוא הכיר יותר בקרוב את העם והבין הדרך להעביר להם מסרים כדי שיכנסו לליבם, הוא התחיל לדבר אליהם :"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל"

 

אם כן, אנו עכשיו מבינים את המדרש הנפלה שהתחלנו בו: מטרת התורה שבכתב היא להפוך לתורה שבעל פה ולא להישאר דבר בטל! אות מתה! יש להחיות אותה. כדי שהחיים יקבלו משמעות ולא יהיו חיים בטלים!

 

מבינים עכשיו גם למה כל הספר הזה נקרא בשם "דברים"!

 

המקומות שבהם חטאו ישראל

יש רשימה של המקומות שבהם חטאו ישראל במדבר. הרמ"י שואל: למה לא הוזכרו החטאים האלה על פי הזמן שבהם נעשו ? למה לבחור לציין אותם על פי המקום שבהם הם התרחשו?

כי הזמן, הוא מימד שבו אין שליטה לאדם. אבל המקום, הוא דבר שהאדם יכול לעזוב מרצונו. כדי להראות שהחטאים שעשו , לא היו בלתי נמנעים, כדי להגיד להם שהם יכלו לא לחטוא, שהיה בידם לשנות את ההתנהגות שלהם כמו שמשנים מקום ולא עשו זאת , ובזה חטאם הגדול!

אם משה היה תולה החטאים בזמן , זה היה מרמז שהחטאים היו בלתי נמנעים!

 

 

אחד עשר יום מחורב

בני ישראל חשבו שאחרי שהם קבלו את התורה, הם היו כבר חכמים ויודעים את הכל. אבל האמת שונה לגמרי: "רק בארץ ישראל דברי התורה יוכלו לקבל משמעות"

למשל, אדם שלמד את התיאוריה במקצוע כל שהו, יכול לקבל את האשליה שהוא מכיר את הנושא על בוריו. אבל האמת שונה: רק אחרי שהוא מתחיל יישם את הידע, שירכוש ניסיון בתחום הוא יתחיל ללמוד באמת את המקצוע!

התורה היא אמצעי. החיים בארץ הם המטרה. רק  בחיים המעשיים התורה שהם קבלו תוכל להיכנס באמת לליבם!

לכן, מיד אחרי קבלת התורה, ה' מצווה להם:,פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי…בהר בשפלה ובנגב…, אל הכנעני והלבנון.." כלומר אל תחשבו שהמטרה היא התורה שקבלתם בהר סיני. יכול להיות שאתם מעדיפים להישאר כאן בישיבה החמה של הגלות ושל התורה, אבל העיקר הוא שונה לגמרי: יש ללכת אל ארץ הכנעני, להילחם, ליבש את ביצות ולהפריח את השממה!

 

 

לא אוכל לבדי שאת אתכם

מתי משה הרגיש חולשה לגבי ההנהגה? לפי פשט הפסוקים, זה קרה מיד אחרי שה' ציווה לעזוב את הר סיני ולהיכנס לארץ. הוא ידע שהוא לא בנוי לזה! שיהושע הוא זה שיכניס אותם לארץ. תפקידו של משה היה בקבלת התורה בלבד. ולכן חלשה דעתו!!

 

 

הבו לכם אנשים חכמים..

משה מבקש מהעם שיבחרו אנשים חכמים ונבונים וידועים כדי למנות אותם לשופטים.

אבל הפסוק הבא אומר שבאו אנשים חכמים וידועים. לא כתוב שבאו אנשים נבונים!

אומר הרמ"י: לא נמצאו אנשים נבונים!!

מה היו אמורים להבין האנשים הנבונים? הם היו אמורים להבין דבר מתוך דבר: להבין שמשה מאוד רוצה להיכנס לארץ והוא רמז להם שיש להתפלל לה' שישנה את דעתו ויכניס את משה אל הארץ! זה מה שהנבונים היו צריכים להבין. אבל, במקום זאת, העם קיבל את הגזרה בשלוות נפש ולא התפללו כדי שמשה יכנס לארץ!

מעניין: הכניסה לארץ של משה תלויה ביכולת שלו להעביר את המסר לעם: אתם יכולים לשנות את התכניות האלוהיות! אם משה מצליח להעביר את המסר הזה לעם, אז יש סיכוי שהוא בעצמו ייכנס! אבל הוא לא הצליח! העם, לטענת משה, לא היה מספיק "נבון"! אבל האשמה היא בסופו של דבר נופלת על המחנך!

דברים שם

22-07-09

מישל בן שושן

דברים שם

 

הקדמה לע"ד:

ספר דברים הוא ראשיתה של התורה שבעל פה.

"התורה שבכתב" היא מה שקבלנו.

"התורה שבעל פה" היא התגובה שלנו אחרי שקבלנו את התורה שבכתב. זה מה שיצא מאיתנו כלפי העולם וכלפי הדורות הבאים. התורה אמורה לשנות אותנו, לא להשאיר אותנו אדישים. והשינוי הזה, הזעזוע הזה , והחידושים שגרם אצלנו מהווים את התורה שבעל פה.

 

  • התורה זעזעה משה ושנתה אותו. הוא כבר לא אותו המשה שהכרנו בהתחלת דרכו. משה היה "לא איש דברים" והפך לאיש הדברים פר אקסלאנס!!.

משה רוצה להעביר לדורות הבאים שהתורה חייבת לשנות אותם, לדבר אל ליבם, לרגש אותם, לא להשאיר אותם אדישים. ונדרש מהם להעביר תגובות אלה הלאה. כמו שהתורה שינתה אותו, הוא מקווה שהתורה תשנה את הדורות הבאים. וזאת מטרת התורה שבכתב: שהיא לחיה דרך האדם, דרך הפה של האדם בתורה שבעל פה.

 

  • דברים= מה שהוא "קשה" כי זה לא משאיר אדיש השומע. זה ההפך מדברים "בטלים", שאין להם משמעות.

דברים= דברים ש"מדברים" אל האדם. שמזעזעים אותו. (לא רק במובן השלילי , אפילו בשמחה, בהתרגשות, בחשיבה, בפתיחות גדולה יותר, ברצון לתקשר עם הזולת..) לכן חכמים כנראה מדברים על "תוכחות". כי האדם צריך לצאת שונה מדבר תורה אמיתי. וטבע האדם הוא שהוא מעדיף לא להשתנות, לא להזדעזע, אלא להמשיך בשגרתו. לכן שינוי עבורו הוא "קשה" ותוכחה!

  • "אלה הדברים" ולא "ואלה .." כי זה "פוסל את הראשונים! ה"פסילה " לא שוללת את מה שכבר נאמר אבל היא פותחת מישור חדש. המישור החדש היא התורה שבעל פה.

התורה שבעל פה כלולה בתוך התורה שבכתב כדי לציין את המטרה שלה. תורה שבכתב ללא תורה שבעל פה היא אות מתה!

אנו לא "עם הספר" אלא "עם הדיבור בעקבות הספר"!

 

בין פארן ובין תופל ולבן (יד)

 

לבן הוא צבע המוח צבע הלחם מרכז השכל
אדום הוא צבע הלב צבע הבשר מרכז הרגש

 

  • פארן, לפי רש"י הוא המקום שבו קרה חטא המרגלים. שם, ישראל לא רצו להיכנס לארץ ישראל כי הם פחדו לרדת לתוך עולם הגשמי, לעזוב את עולם הנסים, עולם שכולו שכלי. הם רצו להישאר "לבנים".
  • תופל ולבן, לפי רש"י, הוא המקום שבו ישראל מאסו ב"מן". כי הוא היה יותר מדי לבן!! כי הוא היה שכלי, ניסי. הם רצו "בשר", אדום, רגש, תאוות!
  • שני המצבים האלה, שניהם פסולים כי האדם חייב לחיות עם שני הצבעים האלה גם יחד: השכל והלב, הלבן והאדום. חייבים לחיות בין הלבן לבין האדום ולא לחיות באשליית הצבע היחיד או לבן או אדום! לכן כתוב: "בין פארן (האדום) ובין תופל ולבן"!

 

אלף פעמים(כא)

"ה' אלוהי אבותיכם, יוסף עליכם ככם אלף פעמים

ויברך אתכם כאשר דיבר לכם"

משה מברך את ישראל באופן קצוב ("רק" אלף)! למה? ואם כן, למה הוא מבקש שה' יברך אותם ..אין סופית! אז מה זה יעזור לנו הברכה הקצובה של משה ? רש"י כבר שאל זאת וענה שמשה אמר "זו משלי"!

המברך הוא צינור לברכה: הוא עוזר למבורך לקבל את השפע מהאלוהים.הוא עוזר לאדם להיות כלי קיבול לברכה מהאלוהים.

השאלה היא :"איך האדם, שהוא כלי מוגבל וקצוב יוכל לקבל שפע בלי גבול, מהאין סוף?"

התשובה של השם משמואל היא פשוטה וענקית בבת אחת:

האדם צריך להחליף כלי קיבול כל הזמן! כך, הוא יוכל לקבל שפע אין סופי כי יהיו לו אין סוף כלים למלא!

באופן מעשי, ההנחיה היא שהאדם צריך להתחדש כל הזמן. בכל תחום הוא צריך למצוא כוחות חדשים, דרכים אחרות להסתכל על עצמו ועל החים. כל רגע הוא צריך אפילו למחוק לרגע את כל מה שהוא יודע, מה שהוא רגיל לעשות, ולהתחיל מחדש הכל. אפילו בעבודת ה'!

"אם האדם מחליף כח בכל עת ברגש חדש, ומתחיל בכל פעם מחדש באילו לא טעם טעם עבדות ה' מעולם, זה עצמו הוא דבר שאין לו קצבה.. וזה עשאו נמי כלי לקבל בלי גבול הברכות"

 

ומשה הוא בעצמו מידת ההתחדשות הזאת!:

  • שמו, "משה" הוא כאילו ברגע זה ממש הוא יוצא מן המים. שמו הוא לא "משוי" בעבר, אלא "משה" בהווה! כל הזמם עושה כאילו לא השיג כלום ומתחיל מחדש. אפילו בסוף חייו הוא יגיד "אתה החילותה להראות את עבדך.." כאילו רק עכשיו הוא מתחיל לראות!
  • המילה "אלף" עמה מורה על הדבר הזה: אלף הוא המספר הגדול מכולם. אחריו אין מספר (רבבה היא רק ריבוי). יש אלף אלפי אלפים. אין מיליון או מיליארד! מיד אחר האלף חוזרים לאחד. להתחלה, ל"אלף-בית"!
  • כך שאנו מבינים את ברכת משה: כדי שתוכלו לקבל את הברכה שה' ברך את אבותיכם, שהיא אין סופית (כמו עפר הארץ או כוכבי השמיים), אבם חייבים להיות כלים מיוחדים שיוכלו לקבל את הברכות האין סופיות האלה. והסוד הוא : להיות כל פעם כלי חדש. להתחדש בכל. בריאה, בלימוד, בהבנה, וכל דבר תוכלו להיפטר ממנו כדי לקבל דבר חדש.
  • וזו הוראה בלימוד התורה: יש לקרוא אותה כל פעם כאילו היא נכתבה היום וקבלתי אותה היום. לשכוח לרגע את כל מה שאני יודע על הפסוק ולקרוא אותו בתמימות, ברעננות, בהתלהבות. אחר כך, אני אוכל לצרף לראייה החדשה הזאת , שוב את כל הלימוד הקודם שלי כדי לחבר הכל יחד, אבל לימוד טוב הוא לימוד שדורש שכחה רגעית של כל מה שנלמד עד כה!

 

 

סיחון ועוג (חי)

אלה הדברים אשר דבר משה..אחרי הכותו את סיחון..ואת עוג.."

נראה שרק בזכות זה שהוא הכה את סיחון ועוג, משה הצליח להגיד את הדברים האלה!!!מפלת סיחון ועוג היא סיבת כתיבת ספר דברים!??כדי להבין עניין זה נברר כמה נקודות:

  • חידושי הרי"ם: "סיחון זו כליפת המחשבה ועוג קליפת המעשה. וכל עוד הם קיימים לא היה משה יכול לבאר את התורה"
  • רש"י: "באר את התורה= תרגום בשבעים לשונות"
  • ויקרא רבה פ' ל':יצב גבולות עמים למספר בני ישראל= שבעים אומות העולם הם לעומת שבעים הנפש שירדו למצרים. שבעים אומות העולם מיוצגות, בזעיר אנפין, בתוך כלל ישראל. שבע העמים שבארץ כנען הם הצמצום של שבעים האומות (מצד הרע!)
  • בכל אומה יש חלק טוב וחלק רע. ועל ישראל לברר את החלק הטוב שבהן.
  • מסכת שבת (פח:):"אמר רבי יוחנן: כל דיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות". כל הקדושה שהיתה בעולם נמשכה לתורה , ולא נשאר קדושה בעולם! (לכן קוראים להר הזה הר חורב! שנחרבה הקדושה מאומות העולם!)
  • במסכת סוטה (מב:): "ותשק (נעמי) להן( לערפה ולרות)…ותשק ערפה לחמותה, ורות דבקה בה: יבואו בני הנשוקה (גליית הפלישתי, בן בנה של ערפה) ויפלו בידי בני הדבוקה(דוד בן בנה של רות"!!": הנשיקה מחברת את הרוח שבכל אחת. היא מעבירה רוח הנושקת לתוך הנשוקה. כשנעמי נשקה בהתחלה את רות ואת ערפה, היא הכניסה בהן מרוחה כדי לעורר אצלן תגובה. אבל ערפה החזירה לה הכל (גם את החלק של נעמי וגם את החלק הטוב שהיה בה) ונשקה את נעמי וכך התרוקנה מקדושתה היא! ערפה נשארה ריקה מקדושה(ונקראת ערפה שהפכה ערפתה לחמותה)! אבל אצל רות, הנשיקה של נעמי הפיחה בה התעוררות והפכה את כל חלקי הטומאה אצלה לטהורים וכך יכלה לדבוק בנעמי! מכאן לומדים, שהנשיקה מכריעה לצד זה או לצד השני: או שזה מרוקן את הקדושה ונשאר בו רק את הטומאה, או שזה מטהר את כל מה שיש בשני והוא יכול לבוא להדבק בנו.
  • הדברות נקראים בזוהר "נשיקין". כמו שכתוב "ישקני מנשיקות פיהו" והם דומים לנשיקה של נעמי. וכל אומה קבלה את הנשיקה שלה: יש בהן חלקים שרצו להידבק לקדושה ובאו ויבואו בעתיד להתגייר, ויש מהן שיצאה מהן החלק הקדוש ונשארו ריקים!!

כל אומה, חזקה רק בזכות הקדושה שיש בה. וכישראל חטאו במדבר, זה חיזק את אומות העולם. לכן משה החליט לבאר בשבעים לשונות את התורה, זאת אומרת, לעשות כמו נעמי: לנשק את אומות העולם! אם ידבקו לישראל, ויתגיירו כמו רות, הנה מה טוב, ואם לאו, שהקדושה שבהם תצא מהם ותחזור לישראל וכך יישארו אומות העולם ריקים ויוכלו ישראל להיכנס לארץ!    התורה הושוותה לדבורים: יש בהם עוקץ, לאחרים ויש בהם דבש לבעליהם. כך הדברים של התורה , כמו הדבורים, יכולים להוציא הטוב מהרע ויכולים לרוקן את האויבים מכוחם. כמו שהדבורה מוצצת את המתיקות מהפרחים, כך התורה יכולה למשוך גרים מכל אומות העולם!    סיחון ועוג הגינו על ארץ כנען שלא ישלטו עליהם "הנשיקות" של התורה!( המדרשים אומרים שכנען העלו מסים לסיחון ועוג כדי שיגנו עליהם מפני ישראל ולכן, היה צריך להכחידם כדי שמשה יוכל לבאר התורה לשבעים לשונות וישראל יוכלו להיכנס לארץ!!!

דברים נה

בע"ה 4 אב התשע"ד

מישל בן שושן

דברים נה

 

(א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:  (ב) אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:  (ג) וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ אֲלֵהֶם:   (ד) אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי:  (ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:

 

  1. בין פארן ובין תופל

מוסכם בין כל המפרשים שכל המקומות שמוזכרים בפסוק הזה אינם ציון המקום הגיאוגראפי שממנו מדבר משה לפני מותו אלא רמזים למקומות שעברו בהם בני ישראל, בדור הקודם, ושאירעו בהם כישלונות חמורים. משה מזכיר אותם לדור החדש כדי שילמדו מהם ולא יחזרו על אותן הטעויות.

אם כן, שואל "הנאות הדשה", מה פירוש המילים "בין " פארן "ובן" תופל. היה מספיק להגיד "בפארן ובתופל". כדי לענות, הוא נעזר בפירוש רש"י:"

פארן= חטא המרגלים שנשלחו ממדבר פארן

תופל ולבן= על זה שבני ישראל "תפלו" על המן, זלזלו בו, כי המן הוא לבן. הם העדיפו לאכול בשר.

האדום והלבן

בפארן, חטא המרגלים היה הפחד לעזוב את המצב הנוח במדבר. העם העדיף להמשיך לדון בצורה שכלית, אינטלקטואלית, כדור דעה, על כל השאלות שמעסיקות היהדות, במקום להיכנס לעולם הגשמי של הזריעה והקצירה, של הכיבוש, המלחמות , החיים המעשיים שדורשות החלטות קשות ו "לכלוך הידיים" של החיים בחוץ לארץ.

  • הלבן= החיים השכליים , הם מסומלות בצבע הלבן. זה צבע המוח. הלבן כולל את כל הצבעים. כמו שעולם האינטלקט סובל הרבה אופציות , רעיונות, כך הלבן מכיל את כל האופציות.כמו השכל, המן הוא לבן. הוא מכיל את כל הטעמים. על האדם להכין את עצמו ואז הוא ירגיש את הטעם שרצה במן. אבל בלי הכנה, אכן, המן הוא ניטראלי. אפשר להתעייף מדבר לבן, בלי גוון .
  • האדום= צבע הלב, הדם. צבע חם. צבע הבשר. הוא מסמל את הרצון העז, יצר האדם. הסלידה מהמן באה מהרצון בתאוות (התאוו תאווה), ביצרים, בהבעה עצמית, היציאה מהסתמיות.

החטא של אי הכניסה לארץ זה הסירוב להכניס אדום בחיים! רצו להישאר לבנים!

החטא במן, הוא להיפך, הסלידה מהלבן והרצון בבשר אדום.

משה מלמד: עם ישראל חייב ללמוד לחיות בלי לזלזל באף צבע. יש גם לחיות בלבן וגם באדום! צריך לתפוס את שני הקצוות ולחיות "ביניהם". לכן כתוב שזה "בין פארן ובין תופל ולבן".

נראה לי שהלבן הוא סמל התורה שבכתב: הכל כלול בו אבל יש צורך בעבודה עצמית (הכנה) ויצירת תורה שבעל פה כדי לתת צבע אישי. וזה, כנראה, מתלונני המן לא הבינו. הם סירבו להיכנס לתוך עובי הקורה של התורה שבעל פה. היא מלאת ספקות ודורשת הרבה לקיחת אחריות.

  1. אחרי הכותו את סיחון..

למה הפסוק הזה מזכיר שדברי משה התאפשרו רק אחרי מלחמת סיחון ועוג?

למדנו עם חידושי הרי"ם מה משמעות שתי המלחמות האלה:

  • סיחון מלך חשבון= הוא שליטה על עולם החשיבה. כלומר, הוא מונע מהאנשים לחשוב. למשל, כשהוא קובע מהיש לחשוב ואיך צריך לחשוב. אנו מכירים פעולות כאלה במשטרים דיקטאטורים. אי אפשר להתחיל לעשוק בתורה שבעל פה (המשימה של משה בספר דברים) בלי להילחם נגד סיחון. האדם חייב להישאר בעל יכולת חשיבה עצמית., בלי פחד והכתבה של אידיאולוגיה מקבעת.
  • עוג מלך הבשן היושב באדרעי= הוא שלט על עולם העשייה. (אדרעי= הזרוע). הוא לא מאפשר לברר מה המעשה הטוב ומה המעשה הרע. עוג, הוא ענק, דוגל ב"עבודה שמשחררת". יש גם להילחם נגד עוג לפני שניגשים לתורה שבעל פה.

רק אחרי שמשתחררים משני המכשולים האלה, סיחון ועוג, רק אז משה יכול להתחיל להגיד את דבריו. גם, כל יהודי, לפני שהוא ניגש לתורה שבעל פה, כלומר, הלימוד והתרגום האישי של התורה שבכתב שקיבל, הוא צריך להיות משוחרר מהקיבוע המחשבתי ומההתמכרות לעבודה המעשית ("וורקאקוליק").

 

 

  1. הואיל משה באר את התורה

ספר דברים הוא , לפי הגדרת ה"נאות הדשא" גם תורה שבכתב מצד שהוא כלול בחמישה חומשי התורה וגם תורה שבעל פה כי משה אמרו מפי עצמו. ספר דברים עושה את החיבור ומזמין אותנו לראות בתורה שבכתב עצמה הוראה לכל אחד לעסוק בתורה שבעל פה ולא להשאיר את התורה שבכתב כאות מתה בארון.

לכן,עד כה, משה קיבל את התורה שבכתב. מכאן והלאה, משה מעביר את פרשנותו של התורה, בתורה שבעל פה. הוא גם מלמד כל יהודי לעשות כך: לקבל את המסורת (תורה שבכתב) וללמוד אותה ולתרגם אותה בשפתו, בשפת דורו, לשפת בניו, לחדש בה, למצוא בה עניין חי ומחייה.

הסברנו בפרשת "מטות" הקשר בין עניין התורה שבעל פה והנשיות. הנשיות, טעננו, היא סמל התורה שבעל פה והגבריות, סמל התורה שבכתב. מצאתי כמה אסמכתות לקביעה זו.

  • נשיות-נדרים-תורה שבעל פה:

רבי נחמן מברסלב בפירושו על פרשת הנדרים, טוען שריבוי הפסוקים הדנים בנדרים (13) לעומת מיעוט הפסוקים הדנים בנדרים של הגברים (אחד) הוא רמז לזה שהנשים מסמלות את החיוב בעיסוק בתורה שבעל פה. עניין הנדר עצמו הוא הבסיס לאפשרות הניתנת לאדם לתרגם את חוקי התורה שבכתב לחיים הפרטיים שלו. וזה מה שעושה התורה שבעל פה: היא מפרשת, מתרגמת את כל מה שהיתקבל לחיים העכשויים ולגוון האדם העוסק בתורה.

יעקב ואליעזר נודרים נדרים בזמן שהם יוצאים לחפש אישה

  • אישה-באר
  • הזוהר, בהתחלת פרשת "ויצא", מגדיר את המילה "באר" (מתוך "באר שבע") כתורה שבעל פה. יעקב יוצא לחפש אישה אחרי שהוא הגיע למדרגה מסוימת שמאפשרת לו זאת.
  • יעקב, אליעזר, משה, מוצאים את האישה מסביב לבאר.
  • מרים הנביאה היתה אחראית על מציאת מים מתוך באר. כשמרים נפטרה, משה היה צריך להכות או לדבר עם הסלע כדי למצוא את המים שמרים היתה מוציאה. משה התקשה לדבר. הבאר הוא סמל התורה שבעל פה.
  • הפועל "לבאר" הוא , כמובן לתת פרשנות, להבהיר , מתוך ההבנה האישית.
  • הבאר עצמו הוא מקום שיש בו מים (התורה) אבל מתבקשת מהאדם פעולה, מאמץ, כדי להביא לעצמו את המים האלה. וזו פעולת התורה שבעל פה: איך להביא אלי את דברי התורה.

ג. סוף התורה שבכתב

מעניין לשים לב, שבסוף ספר במדבר, שהוא סוף התורה שבכתב, מדברים הרבה על נשים ונשים יוזמות הרבה דברים. בנות צלפחד, נדרי נשים, נשות מדיין..

ד. גט-תורה שבעל פה

הרב סעדיה גאון כותב שיש לכתוב את הגט על ידי 12 שורות. סמל לשלוש פעמים ארבע שורות המפרידות בין כל ספר וספר. בין בראשית לשמות יש אכן ארבע שורות ריקות. וכן בין ספר שמות לויקרא ובין ויקרא לדברים. החלל הריק בא כדי להזמין את האדם להשלים את התורה שבכתב (השחור של אותיות הקלף) על ידי תורה בעל פה. הנשים הם סמל התורה שבעל פה ולכן האיש חייב להכיר בניתוק שלו מהתורה שבעל פה שאישתו העניקה לו. הוא "מחזיר לה" את החלק שלה שהוא התורה שבעל פה.

השאלה היא, למה אין רמז לשורות בין ספר במדבר לספר דברים? ייתכן שזה בגלל שכל ספר דברים הוא בעצמו תורה שבעל פה!

ה. משה והבאר

משה הגדיר את עצמו, בהתחלת דרכו כ"לא איש דברים אנוכי". בסוף דרכו, משה השתנה הרבה . ה' הצליח לעשות ממשה האדם שהוא לא רצה להיות: איש דברים. כלומר האיש שגם מסר את התורה שבכתב וגם המחייב לעסוק בתורה שבעל פה. לא לחינם חכמנו מייחסים את כל ההלכות שלא כתובות במפורש בתורה כקבלה ממשה. למשה היה גם קושי עם התורה שבעל פה. לא לחינם הוא התקשה עם הבאר . ייתכן שזו אחת הסיבות שבגללן הוא לא נכנס לארץ. יהושוע הוא יותר נשי מבחינה זו שהוא קיבל ממשה את תורתו. משה נמשל לשמש, הכוכב המשפיע. בזמן שיהושע נמשל לירח, הכוכב המקבל את אורו ומחזיר אותו בצורה מתונה ושקולה,כמו האישה.

כשהפסוק אומר שמשה הואיל לבאר את התורה, התורה משתמשת במילה הטעונה מאוד "באר" כדי להסביר שמשה פתח בתורה שבעל פה. ייתכן שזה מה שדחף אותו לבקש שוב, בפרשת "ואתחנן" להיכנס לארץ, אחרי שהוא הצליח להיות האיש המדבר בתורה שבעל פה.

הואיל משה: נראה לי שיש לשים לב לפועל הזה :"הואיל". כדי שאדם יוציא מעצמו דברי תורה שבעל פה, עליו להיות מאוד נדיב. כי זה יוצא מהפנימיות שלו. אם הוא היה "מוכרח", אז הוא היה מוציא את הדברים המוסכמים שמקובלים על כולם, דהיינו התורה ..שבכתב! אבל המהלך הרצוני והנדיב הזה להיות המחנך האמיתי, דורש הרבה אומץ ועין טובה. כדי למצוא את המילים הנכונים והתרגום המתאים ביותר לדור הנוכחי. לכן כתוב שמשה "הואיל" הסכים בטובו!

דברים העד

05-08-08

מישל בן שושן

 

דברים העד

 

אלה הדברים

מדובר על כל הספר עד פרשת וילך.

וכל זה קרא בהרבה מעדים , הזדמנויות ומקומות שונים. ואלה הם: מדבר,ערבה, מול סוף…..

 

**ככל אשר צוה ה' אותו אליהם(א-ג)

התורה נתנה בשלוש הזדמנויות

בהר סיני, נתנה לישראל התורה שבכתב

באוהל מועד, במשך 40 שנה, נתנה להם התורה שבעל פה: הלכות פסוקות. איך להתנהג…

בערבות מואב, נתנה לישראל האפשרות לחדש בעצמם מתוך התורה שבכתב, על ידי כללים מיוחדים שנתנו להם רק אז, וכך נתנת להם אפשרות לגזור הלכות , דינים, הבנות, פירושים, מדעתם.

שלושת הדברים האלה נמסרו למשה בהר סיני אבל לא לישראל. רק עכשיו משה החליט למסור להם החלק השלישי, שעושה מהם אנשים בוגרים בהלכה ואחראים על הפסיקה.

בהר סיני, הכללים האלה נמסרו רק למשה ="אשר ציווה אותו"

בערבות מואב משה מסר אותם לבני ישראל ="אליהם".

**עיקר החינוך צריך להיעשות ב"טובת עיין":

לע"ד:אנו קוראים למשה , לא "מלכנו" לא "מלאך ה'", לא "משה הנביא" אלא :"משה רבנו"= כי עיקר החידוש שמשה הביא לעולם , זה טובת העין בחינוך: הוא לימד , ולימד איך ללמד! הוא עשה מהתלמידים שלו מורים בעצמם. הוא לא שמר את התלמידים בתלות כלפיו! הוא מסר להם הכל, אפילו את הכוח שלו עצמו! הם יהיו מעכשיו פוסקי הלכה בעצמם!

לכן, יש מדרשים שמנסחים זאת כך:" ה' רצה לתת את התורה רק למשה ולזרעו!, ומשה , בטוב עיין, החליט למסור אותה לישראל, וה' הסכים"!!! כדי ללמד אותנו שהמורה האמיתי הוא לא זה שמוכרח ללמד אלא מי שבוחר ורוצה ללמד מרצונו.

משה הכין העם גם לגלות:

כשהיו בארץ ישראל, היתה האפשרות לפנות לכהן הגדול בבית המקדש שיפסוק את ההלכה. זה בא מכוח עליון (לא בהכרח בגלל חכמתו של הכהן)

אבל משה נתן בערבות מואב, את האפשרות שאדם חכם מקומי, שופט או כהן או רב, יפסוק את ההלכה במקום בלי צורך לפנות לבית המקדש!

לא רק זאת אלא שעדיף לפנות לרב המקומי שיפסוק ההלכה (מתוך כוח החידוש שניתן ממשה) מאשר לפנות לבית המקדש (כוח התורה שבכתב מה'). הפניה לבית המקדש  תחול רק אם הרב המקומי לא יכול לפתור את הבעיה. בגלות נשארת רק הפניה לפוסקים המקומיים, ללא יכולת לפנות לבית המקדש אל הכהן הגדול. והאפשרות הזאת ניתנת על ידי משה כאן.

 

הואיל משה באר את התורה(א-ה)

הואיל= רצה. בטובת עיין, משה רצה למסור את כוח הפסיקה להמון העם. שכל אחד יהיה מסוגל לרכוש את הידע והמיומנות לפסוק בדורו.

 

***רב לכם שבת בהר הזה(א-ו)

ה' לא אהב את ישיבת ישראל בהר סיני אחרי מתן תורה! הם נשארו שם קרוב לשנה, לה' מעדיף הכניסה לארץ מאשר לימוד התורה בחו"ל אפילו אם זה בהר האלוהים!

 

פנו וסעו לכם.. הר האמורי(א-ז)

לפני חטא המרגלים, היה מתוכנן להיכנס לארץ מייד. ואז הכניסה היתה אמורה להתבצע דרך הדרום, דרך הנגב, דרך שעיר לקראת הרי האמורי בדרום הארץ. ואז, בני עשיו היו שרויים בפחד קריעת ים סוף, (אז נבהלו אלופי אדום) והיו נותנים לישראל לעבור. אבל אחרי העיקוב הגדול של 40 שנה, אדום הבין שישראל יכולים לחטוא ולהיות חלשים, ואז הוא סירב לתת להם לעבור.

 

***נתתי לפנכם את הארץ(א-ח)

יש שתי דרכים לרשת את הארץ:

או שה' יוציא ממנה כל יושביה , ואז ישראל נכנסים וקונים כל חלקה מדין הפקר. אז, ישראל חייבים להתישב בכל מקום כדי לקנות את הארץ שנשארה הפקר.

או שה' נותן לבני ישראל את הארץ בתור מתנה ויישאר להם להיכנס ולהתישב בה מכוח זה שה' נתן להם אותה.

הנציב אומר שהפסוק הזה שולל את הדרך הראשונה: אל תנחלו אותה מדין הפקר אלא בדרך השניה מדין מתנה!

לע"ד: נדמה לי שהבעיה הזאת היא הבעיה שלנו היום בארץ?

  1. הרי נכנסנו לארץ מכוח הפקר: כל מקום שאין ערבים מתישבים ובמקום שיש ערבים, זה לא שלנו, זה שלהם, מדין "חזקה".
  2. מנחם בגין הפך את הנושא על פיו וטען שאנו כאן , לא בגלל כוח ההפקר, אלא מהעובדה שה' נתן לנו את הארץ.

שתי התפיסות מנוגדות בשורשן. אולי זה החילוק בין ה"ימין" ו"השמאל" הישראלי היום.

הפסוק אומר: "אני נתתי לכם את הארץ". עכשיו, שזה ברור "בואו ורשו את הארץ.."

 

*הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים..(א-יג)

כדי לבחור שופטים, שרי מאות ושרי אלפים.. משה ביקש מהעם שיבחרו מעצמם אנשים עם תכונות מסוימות:

  1. חכמים=
    • יש להם ידע רב
    • והם יודעים ליישם את הידע הזה.
  2. נבונים= יש להם את כוח החידוש, היוזמה
  3. ידועים= מקובלים על רוב העם. יש להם התכונה שמחבבת אותם על רוב בני אדם, וכנראה, הם מקובלים גם על ידי ה' (דעת הבריות נוחה מהם, אז רוח המקום גם היא נוחה מהם)

אבל העם לא בחר באנשים, משה הוא זה שבחר בהם בעצמו, לכן, הוא לא הצליח להבחין בהם מי אלה שהם "נבונים" כי אף אחד לא העז לחדש מול משה רבו!ולכן כתוב שמשה לקח אנשים חכמים וידועים , ולא נבונים!!

אכן יש סכנה בבחירת אנשים על יד המנהיג: הוא לא יקח את הנועזים והחוצפנים(במובן הטוב, המחדשים)  שבהם כי הם לא מתגלים אליו מתוך כבוד ובושה!

 

 

ושוטרים לשבטכם(א-טו)

השוטרים היו מאותו שבט! לא היו שוטרים משבט אחד ששלטו על שבט אחר!! כנראה שעבודת השוטר הרבה יותר רגישה ממה שחושבים. הם צריכים להיות חלק מהשבט, להכיר את המנטאליות, להרגיש "אח" לפני שהם יכולים להפעיל את מרותם על האנשים.

 

ולא שמע ה' בקולכם ולא האזין אליכם(א-מה)

אחרי חטא המרגלים, ישראל רצו לעלות לישראל בכל זאת. הם התפללו אל ה' כדי שיסלח להם. הם השתמשו בשני דרכי התפילה:

השמעת קול= תפילה לא מסודרת אבל באה מתוך כאב , באה מהלב.

תפילה מסודרת שנעים להאזין לה.

וה' לא קיבל את שתיהן!!

האומנם??..

 

*ותשבו בקדש ימים רבים(א-מו)

….בזכות התפילה , הם נשארו בקדש 19שנה וחצי. ולא נדדו במדבר כל תקופה זו.. זה מורה שכל תפילה, אפילו אם היא לא נענית , יש לה השפעה כל שהיא. שום תפילה לא חוזרת ריקם.

 

*ונסוב את הר שעיר ימים רבים((ב-א)

למה כתוב "ימים רבים"? זה רמז לגלות הארוכה ביותר שיהו בה ישראל: גלות אדום! (שעיר=אדום).

 

עד הר חרמון(ג-ח)

נראה שהר חרמון מאוד חשוב והוא מצוטט הרבה בפרשה.וגם בנ"ך:

"כטל חרמון שורד על הררי  ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים .."

"וחרמונים מהר מצער". שניר ושריון = שלג שיורד עליו.

 

ואת הארץ ההיא(ג-יב)

קדושת עבר הירדן פחותה מזו של ארץ ישראל.

כוח התורה בה הוא פחות מזו של תורת ארץ ישראל.

משגלו בני גד ובני ראובן ממנה, קדושת הארץ פחתה עוד יותר

וכל זה נגרם בגלל חטא המרגלים: אילו עלו מיד, היו נכנסים מהדרום ולא מעבר לירדן ולא היו כובשים ארצות אלה ולא היו מתנחלים שם!!

 

ולראובני ולגדי(ג-טז)

למה חצי שבט מנשה הוכנסו לעבר הירדן? משה רצה בכך: יש בשבט מנשה כוח גדול בתורה ורצה "לחזק" את שני השבטים שם. לכן הוא אפילו לא התנה איתם שיכנסו להלחם עם אחיהם כי זה ברור להם.

כדברי הנציב" הוא השתיל בתוכם את בני מכיר"! שיחזקו בהם לימוד התורה!! מכאן, לימוד לדורות לגור במקום שיש תלמידי חכמים!

 

 

 

 

 

 

ניצבים נה

בע"ה כ אלול התשע"ד

מישל בן שושן

ניצבים נה

ניצבים או כנועים?

סדרת ניצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה. זה מציב לכאורה בעיה:

  • בראש השנה אנו אמורים להיות באימה ובפחד מהדין. תוקעים בשופר "כפוף" כי אנו אמרוים להיות כפופים למידת הדין הנוראה.
  • לעומת זאת, סדרת ניצבים מתארת ברית חדשה של ערבות עם עם "ניצב" , יציב, עומד בקומה זקופה (רש"י). כמו שביציאת מצרים יצאנו "ביד רמה".

זה נראה שתי עמדות סותרות אחת את השניה!

הנ"ה מסביר:

חשובה מאוד היציבות והקומה הזקופה.

אבל מהעמדה הזאת, יש ללמוד להיות נכנע!

לא דומה אדם חלש שנכנע לכל דבר לאדם חזק שנכנע. הוא נכנע מעמדת כוח. בידיעה. לא מתוך חולשה אלא בגלל שהוא מכיר את מקומו הנכון.

יש להיכנע לדברים מסוימים ובצורה נכונה. הרבה התנהגויות "דתיות" נובעות מחולשות ומחלות נפשיות. יש לעשות את הבירור בין ההתנהגות הזאת לבין מה שמתבקש באמת.

לכן, יש לקרוא את פרשת "ניצבים" לפני ראש השנה!

המצווה התורה והאדם

"כי המצווה הזאת, …לא בשמים היא..כי קרוב אליך הדבר מאוד..לעשותו"

ולא כתוב שהתורה איננה בשמים כי באמת התורה היא בשמים! כלומר, התורה היא למעלה מהשגת האדם.

לעומתה, המצוות קשורות לעולם הגשמי ולאדם. המצוות הן גם קשורות לתורה. וכך המצוות עושות את הגשר בין האדם והתורה.

אסור לחשוב שאפשר להגיע לתורה (להבנה, לכוונות..) ללא האמצעי שהוא המצוות.

למלאכים אין גישה לתורה (ולכן היא נתנה רק לבשר ודם ולא להם) כי הם לא יכולים לקיים את המצוות הגשמיות.

זה היתרון של משה על המלאכים בוויכוח המפורסם ביניהם על הר סיני.

במקום אחר, הנ"ה מסביר שיש שתי תורות:

  • תורה "עליונה", התורה שבה הסתכל הבורא וברא את העולם. זאת הכוונה של הבורא. היא התכנית העליונה שאין לנו שום גישה אליה.
  • ויש התורה "התחתונה" שניתנה לעם ישראל בזמן מסוים, לפי מאורעות מסוימים, יחסית למצב של העם אז, יחסית להיסטוריה שהתפתחה עד אז. היא "תרגום" נקודתי של התורה העליונה. היא לא "כל" התורה העליונה אבל היא בכל זאת עוזרת לנו להבין מה יכולה להיות התורה העליונה, כוונת הבורא.

אם כן ,יש לנו כבר כמה שלבים:

  • התורה העליונה שהיא למעלה מכל השגה ישירה. היא כוונת הבורא ורצונו
  • התורה התחתונה , התורה שבכתב שהיא השתקפות מתוך התורה העליונה.
  • המצוות מחוברות לתורה ומחוברות אל העולם הגשמי
  • האדם המקיים את המצוות ודרכם לומר את התורה התחתונה במטרה עליונה להשיג (בחיפוש מתמיד ואין סופי) את רצון הבורא.

הפרט והכלל

"אתם ניצבים היום כולכם, ראשיכם,שבטכם, זקנכם….."

  • כולכם= כולם יחד, מבחינת הכלל
  • שבטכם….כל איש ישראל= עשרה קטגוריות שמסמלים את הפרטים.

כל אדם צריך "לעבוד את ה'" (או, למי שלא אוהב מילים דתיות "להתייחס") תמיד לשני מישורים. עצמו כאדם פרטי ושייכותו לעולם רחב (חברה, משפחה, עם, אנושות…)

כמו כן, האלוהים מתייחס לכל אחד בנפרד (השגחה פרטית) ואל הכלל ככלל(השגחה כללית).

בראש השנה, שני המישורים האלה מודגשים עוד יותר:

  • כל בני אדם עוברים לפניו כבני מרון= מידת הדין מתייחסת לכל אחד בפרטיות
  • ה' סוקר את כל האנושות "בסקירה אחת"= מידת הדין דנה את הכלל כולו בתור שכזה.

לכן אנו תוקעים את השופר בשני מצבים שונים:

  • התקיעות "מיושב" כשכולם יושבים= כדי שכל אחד יחשוב על עצמו וה' משגיח עליו במיוחד
  • תקיעות "מעומד", כשכולם עומדים, בתפילת העמידה במוסף= מעוררים את הרחמים על הכלל. אנו חלק מכלל.

ניצבים נה

בע"ה כ אלול התשע"ד

מישל בן שושן

ניצבים נה

ניצבים או כנועים?

סדרת ניצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה. זה מציב לכאורה בעיה:

  • בראש השנה אנו אמורים להיות באימה ובפחד מהדין. תוקעים בשופר "כפוף" כי אנו אמרוים להיות כפופים למידת הדין הנוראה.
  • לעומת זאת, סדרת ניצבים מתארת ברית חדשה של ערבות עם עם "ניצב" , יציב, עומד בקומה זקופה (רש"י). כמו שביציאת מצרים יצאנו "ביד רמה".

זה נראה שתי עמדות סותרות אחת את השניה!

הנ"ה מסביר:

חשובה מאוד היציבות והקומה הזקופה.

אבל מהעמדה הזאת, יש ללמוד להיות נכנע!

לא דומה אדם חלש שנכנע לכל דבר לאדם חזק שנכנע. הוא נכנע מעמדת כוח. בידיעה. לא מתוך חולשה אלא בגלל שהוא מכיר את מקומו הנכון.

יש להיכנע לדברים מסוימים ובצורה נכונה. הרבה התנהגויות "דתיות" נובעות מחולשות ומחלות נפשיות. יש לעשות את הבירור בין ההתנהגות הזאת לבין מה שמתבקש באמת.

לכן, יש לקרוא את פרשת "ניצבים" לפני ראש השנה!

המצווה התורה והאדם

"כי המצווה הזאת, …לא בשמים היא..כי קרוב אליך הדבר מאוד..לעשותו"

ולא כתוב שהתורה איננה בשמים כי באמת התורה היא בשמים! כלומר, התורה היא למעלה מהשגת האדם.

לעומתה, המצוות קשורות לעולם הגשמי ולאדם. המצוות הן גם קשורות לתורה. וכך המצוות עושות את הגשר בין האדם והתורה.

אסור לחשוב שאפשר להגיע לתורה (להבנה, לכוונות..) ללא האמצעי שהוא המצוות.

למלאכים אין גישה לתורה (ולכן היא נתנה רק לבשר ודם ולא להם) כי הם לא יכולים לקיים את המצוות הגשמיות.

זה היתרון של משה על המלאכים בוויכוח המפורסם ביניהם על הר סיני.

במקום אחר, הנ"ה מסביר שיש שתי תורות:

  • תורה "עליונה", התורה שבה הסתכל הבורא וברא את העולם. זאת הכוונה של הבורא. היא התכנית העליונה שאין לנו שום גישה אליה.
  • ויש התורה "התחתונה" שניתנה לעם ישראל בזמן מסוים, לפי מאורעות מסוימים, יחסית למצב של העם אז, יחסית להיסטוריה שהתפתחה עד אז. היא "תרגום" נקודתי של התורה העליונה. היא לא "כל" התורה העליונה אבל היא בכל זאת עוזרת לנו להבין מה יכולה להיות התורה העליונה, כוונת הבורא.

אם כן ,יש לנו כבר כמה שלבים:

  • התורה העליונה שהיא למעלה מכל השגה ישירה. היא כוונת הבורא ורצונו
  • התורה התחתונה , התורה שבכתב שהיא השתקפות מתוך התורה העליונה.
  • המצוות מחוברות לתורה ומחוברות אל העולם הגשמי
  • האדם המקיים את המצוות ודרכם לומר את התורה התחתונה במטרה עליונה להשיג (בחיפוש מתמיד ואין סופי) את רצון הבורא.

הפרט והכלל

"אתם ניצבים היום כולכם, ראשיכם,שבטכם, זקנכם….."

  • כולכם= כולם יחד, מבחינת הכלל
  • שבטכם….כל איש ישראל= עשרה קטגוריות שמסמלים את הפרטים.

כל אדם צריך "לעבוד את ה'" (או, למי שלא אוהב מילים דתיות "להתייחס") תמיד לשני מישורים. עצמו כאדם פרטי ושייכותו לעולם רחב (חברה, משפחה, עם, אנושות…)

כמו כן, האלוהים מתייחס לכל אחד בנפרד (השגחה פרטית) ואל הכלל ככלל(השגחה כללית).

בראש השנה, שני המישורים האלה מודגשים עוד יותר:

  • כל בני אדם עוברים לפניו כבני מרון= מידת הדין מתייחסת לכל אחד בפרטיות
  • ה' סוקר את כל האנושות "בסקירה אחת"= מידת הדין דנה את הכלל כולו בתור שכזה.

לכן אנו תוקעים את השופר בשני מצבים שונים:

  • התקיעות "מיושב" כשכולם יושבים= כדי שכל אחד יחשוב על עצמו וה' משגיח עליו במיוחד
  • תקיעות "מעומד", כשכולם עומדים, בתפילת העמידה במוסף= מעוררים את הרחמים על הכלל. אנו חלק מכלל.

כי תבוא לעד4

בע"ה טו אלול התשע"ד

מישל בן שושן

 

כי תבוא לעד4

 

למה לא כתוב "והיה כי תבוא אל ארצך"?

למה בכל התורה, ארץ ישראל איננה מכונה "ארץ ישראל" אלא "ארץ כנען". גם בנ"ך, אחרי הכיבוש והחילוק היא עדיין "ארץ כנען"? למה מזכירה לנו התורה כל הזמן שהארץ היא של ה' ושהוא זה ש"נותן" לנו אותה. אחרי כיבוש ומלחמות כמובן! מתנה שיש לעמול קשה כדי להשיג אותה וכדי לשמור עליה. כי הרי בכל הקללות, האיום על גלות מהארץ רובץ על בני ישראל למשך כל ההיסטוריה, ואכן האיום מומש פעמיים.

למה עם ישראל הוא האחרון לקבל את ארצו באזור?

  • בני עשיו ירשו מזמן את הר אדום. ללא עוררין.
  • בני מואב ובני עמון קבלו את ארצם מזמן ואין עוררין.

התורה מספרת שעם אחר יושב בארץ של עם ישראל ושיש להוציאו משם כדי לשבת במקומו בארץ! התורה איננה מספרת לנו איך הגיעו הכנעניים לשם. מדרש אחד (מובא על ידי רש"י) מספר שהארץ היתה של בני שם והכנענים כבשו אותה. אבל זה לא הפשט, זה הדרש. ואפילו אם זה נכון, התורה מספרת את הסיפור של עם ישראל כמי שבא לתוך ארץ שיש בה כבר עמים אחרים.

 

אפילו כשאברהם מגיע אל הארץ, כתוב "והכנעני אז בארץ". כלומר, מההתחלה מציינים שיש כאן אנשים אחרים!

אפילו לאבות, כשה' מבטיח להם את הארץ, הוא מדבר על העתיד, על זרעם. והם מוכרחים לקנות חלקת אדמה לקבורת שרה ולעשות הסכמי שלום עם השכנים כדי לגור בה.

 

עם ישראל נולד במצרים, וכשהוא יוצא, אין כבר מקום בעולם לקלות אותם! הכל תפוס! ייתכן שאפילו עצם קיומם כעם איננו מקובל! צריך כוח עליון להוציא אותם מעבדות, כאילו באילוץ. כל העמים האחרים מרגישים כבר שהעם הזה הוא "מיותר" או , לפחות, אין לו מקום בין העמים!

 

הסיפור הזה, הוא מלווה את כל ההיסטוריה של השייכות של עם ישראל לארצו בתורה. ונוכל לעלות עוד יותר קדימה, עוד יותר מסיפור אברהם, קודם אפילו סיפורו של תרח שנוסע לשם. קודם אפילו מסיפור נוח ובניו…

נגיע עד..לפסוק הראשון בתורה :"בראשית ברא אלוהים.."

רש"י במקום מעניין מאוד. רש"י נראה בא כדי לתרץ שאלה צדדית: למה התורה איננה מתחילה מהמצווה הראשונה "החודש הזה לכם ראש חודשים". התשובה היא:" יום אחד, יאמרו הגויים לעם ישראל "לסטים אתם על זה שכבשתם את ארץ כנען" ואז, לדעת רש"י (שמצטט את רבי יצחק) אנו נוכל לענות להם שה' הוא זה שברא את העולם והוא נותן כל ארץ למי שהוא רוצה!

 

אני רוצה להציע פירוש מקורי על הרש"י הזה:

לעניות דעתי, רש"י איננו בארק לתרץ את הקושיה שהבאנו לעיל. הוא בא כדי להבהיר לנו מה משמעות המילים "בראשית ברא אלוהים.."! לא פחות ולא יותר.

 

נראה לי שהתורה כותבת "בראשית ברא אלוהים.." , לא כדי לתת לנו שיעור בהיסטוריה או בפיזיקה . היא באה כדי ללמד כל אדם שמגיע להכרת עצמו וסביבתו, שהוא איננו ראשון:

יש משהו, מישהו, כוונה ראשונית, שקדמה כל אדם. אדם שנולד, איננו בעל הבית. עולם שלם קדם אותו. כוונות אחרות קדמו אותו. האדם איננו הראשית של העולם. למרות שהפיתוי גדול לחשוב שהאדם הוא במרכז הבריאה ושכולם צריכים לשרת אותו, באה התורה ומזהירה: בראשית, כלומר לפניך, בראשית התודעה, יש משהוא אחר שברא כל זה בכוונה וברצון אחרים משלך! שמים וארץ, עצים ואוויר, נבראו לפניך!! אתה באתה בעולם "עשוי". אמנם אתה יכול לשפר אותו, וזה אולי רצוי , אבל יש לך מחויבות מוסרית כלפי העולם. כלפי האנשים האחרים, כלפי החיות, כלפי הארץ, כלפי האלוהים! בראשית, יש התחייבות כלפי העולם!

הסיפור של האדם איננו מתחיל בזכויות אלא בחובות. האדם חייב להיות מוסרי.

מההתחלה, הבורא מצווה אל האדם. יש לעבוד את האדמה, לעבוד את הגן ולשומרו.

המצווה היא סמל המחויבות הראשונית של האדם כלפי העולם והבורא.

 

ההבדל בין חיה ואדם צריך להיות המודעות שלו. והמודעות הזו חייבת להוביל אותו למוסריות.

 

מכיוון שהפרויקט הזה נכשל מההתחלה. קין הרג את אחיו. והוא לא רצה להיות "שומר אחיו", הבורא היה חייב להמציא תכנית אחרת: הוא יברא עם קטן שיחייה בהרגשה הזאת כל חייו: העם הזה יצטרך להרגיש שהוא חייב לזכות בדברים ושום דבר איננו קנוי לו לכתחילה. העם הזה יחיה זאת באופן קיצוני. הוא יהווה עדות עבור כל האנושות שכוונת הבורא היתה ליצור אם מוסרי שירגיש מחויבות ולא ש"מגיע לו".

 

לכן, עם ישראל הוא העם הזה שחייב להרגיש כל הזמן ששום דבר לא מובטח בוודאות, בלי מאמץ מצידו. הוא חייב כל הזמן להצדיק את עצם קיומו. כל העמים יזכירו לו ש"הוא לא מכאן". שהוא לא טבעי. אפילו ארצו, היא לו ארצו. הוא חייב להלחם עבורה . לא רק בכיבוש אלא גם כל הזמן אחרי כן. כולם יגידו לו "ליסטים אתם". אפילו חלק גדול מהעם עצמו ירגיש שהארץ הזאת איננו שייכת אליו.

קיים איום תמידי על עצם קיום העם ועל הישארותו בארץ!

 

עם ישראל הוא בכך עדות חייה (וכואבת מאוד) על מה שהאדם האוניברסאלי שנברא בצלם אלוהים צריך להרגיש בעולם.

אם אדם ירגיש שהימצאותו בעולם היא "טבעית" ושאין עליו שום התחיבות מוסרית כלפי האחרים או כלפי העולם עצמו, אז הוא לא שונה מהחיות שנבראו לפניו. הן טבעיות מאוד. אין להן שום מודעות של התחיבות מוסרית מעבר לחיים הטבעיים שלהם.

 

לכן, לעניות דעתי, עם ישראל נוצר בזמן ובצורה כזו שהוא , וכל העמים האחרים גם כן, שהוא חייב לזכות בחייו ובמקומו.

 

ארץ כנען דורשת את ההכנעה הזו: היא ארץ של מי שהבין את הכניעה לכוונת הבורא: אתם לא בעלי הבית בעולם. אתם חייבים לזכות בכל מה שתרצו לקבל ולהמשיך לזכות בו גם אחרי שקבלתם אותו! זה בסיסי המוסריות.

האדם איננו מוסרי כי הוא מחליט, בטובו, להיות מוסרי. אלא זו חובתו המהותית כבן אדם.

 

מצוות הביכורים באה רק כדי להמחיש את הרעיון העתיק והבסיסי הזה!

כשאתה תבוא אל הארץ אשר ה' נותן לך (היא לא שלך, ה' נתן אותה לך מידה ואתה מספיק מוסרי), אז עליך לעבוד קשה. גם לגרש האנשים שהיו כאן וגם להתנחל בה ולהתיישב בה. וגם עליך לעבוד את האדמה אם תרצה לאכול. ואחרי כל התהליך המייגע הזה, אתה לא יכול סוף סוף ליהנות מהפירות! עליך להביא את ראשיתם אל ה' ולספר את כל הסיפור של הגלות ושל הכיבוש. זה לא סיפור גמור! תמשיך לזכור שהארץ איננה קנויה לך!

 

רק אחרי שתפנים זאת, תוכל ליהנות מכל הטוב!

 

אכן המטרה היא לא להישאר בדיכאון או להתעצב ולא ליהנות מהעולם. להיפך, המטרה היא השמחה!!

אבל לא שמחה מזויפת אלא שמחה אמיתית.

 

אין שמחה אמיתית אלא אחרי שאני מכיר בזה שמה שיש לי איננו קנוי לי מראש. השמחה האמיתית באה רק אחרי שאני יודע ש"בראשית בא אלוהים..". רק אחרי כל התהליך ההכרתי של מחויבות כלפי העולם.

 

רק אחרי שאני מכיר בזה שהקניין שלי איינו שלי, אז הוא באמת שלי במובן שאני יכול ליהנות ממנו בצורה אמיתית ובשמחה שלמה.

 

לכן, בסוף פרשת הביכורים, מגיע הפסוק העיקרי:     "ושמחת בכל הטוב.."

  • במידה ואנו לא נבין העיקרון הזה, אז כל מסר התורה, מ"בראשית" ועד לביכורים, פוספס.

כל הקללות שמתוארות בפרשה שלנו, יבואו בעיקר בגלל שלא הבנו את החיוב בשמחה האמיתית הזאת:

"על אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"

"רוב כל" הוא ה שמחה המזויפת. רכישת קניינים רבים בהרגשה שהכל מגיע לי לא יכולה להוביל לשמחה האמיתית

אנו מבינים יותר טוב , עכשיו למה המדרש, בהתחלת התורה אומר שהעולם נברא בשביל הביכורים שנקראים ראשית: מצוות הביכורים באה להמחיש לאדם את מה שנאמר בהתחלת התורה.

בשביל זה נכתב "בראשית"

בשביל האדם שירגיש הרגשה זו. האדם הזה ייקרא "ישראל". בשביל ישראל נברא העולם.

  • גם הזכר ליציאת מצרים בא כדי להמחיש רעיון זה: עבדים היינו! ואילו לא הוציא אותנו משם, עדיין אנו עבדים! ובהגדה של פסח, אנו מפרשים את ההגדה של הביכורים("הגדתי היום לה' אלוהיך")!

"בכר" שהוא השורש של המילה ביכורים, בנוי מאותיות שניות:ב(2)-כ(20)-ר(200). כדי לתת הרגשה שאני לא הראשון בסיפור.

שופטים לעד4

בע"ה ח אלול התשע"ד

מישל בן שושן

שופטים לעד4

לשבח התקשורת וחופש הביטוי

הסדרה מתארת איך נמנים כל מוקדי הכוח בחברה. השופטים, השוטרים, הנביאים, המלכים, הכהנים והלויים.

נראה לי שיש בכל אחד מהמוקדים האלה, רצון כפול:

  1. שהכוח שלהם יהיה אפקטיבי
  2. מצד שני, אסור שהכוח הזה יהיה עבורם תירוץ לסטות מהתפקיד הישר שלהם

 

כדי לחזק את העניין הראשון (סמכות שהתורה נותנת לכל אחד מהמוקדים), התורה מרבה בפסוקים ברורים ונחרצים:

  • ושפטו את העם
  • תשים עליך מלך
  • ושמעת אל הכהנים
  • לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל
  • ומשעת אל כל אשר יורוך

..

אבל כדי לבסס את העניין השני, נראה לי שהפרשנים והתלמוד לא כל כך רצה להדגיש את הרמזים שנמצאים בפסוקים עצמם (אולי בגלל פחד משבירת הסמכויות)וברצוני להביא אותם לעיונכם כאן.

  1. יש , לעניות דעתי,בריבוי מוקדי הכוחות, כלומר ,בפיזור הסמכויות אל מוקדים רבים ומגוונים, כדי לאזן בכוח המופרז שיכול מוקד אחד לתפוס. מוכר הדבר שכל רודן מרכז בידיו את כל הסמכויות וכך מצמצם את הביקורת עליו. התורה היתה יכולה לקבוע שהמלך , למשל, קובע מה הוא המשפט, מה הוא סדר העבודה במקדש ..למרות זאת, הקמת סנהדרין (שהמלך חייב למשל להתייעץ בו לפני היציאה למלחמה), כוח לנביאים (שרוב תפקידם הוא לבקר את המלך ושאר מוקדי הכוח), ופיזור הסמכויות הוא דבר נדיר מאוד בעולם הדתות שמנסות תמיד לרכז ולא לפזר הסמכויות. יש בכך, אפילו, ראייה לכך שהתורה איננה ממקור אנושי (כי אז הקבוצה שכתבה את התורה היתה שומרת לעצמה את כל מוקדי הכוח). ואם, כפי שטוענים מבקרי המקרא, היא נכתבה על ידי הרבה עורכים וכותבים, אז החיבור בין כל הכתבים האלה הוא בעצמו דבר "אלוהי"! בתור פלא של איחוד ניגודים כה ברורים!

 

  1. השופטים

"תיתן לך..ושפטו את העם משפט צדק". ההוראה למנות שופטים ניתנת לציבור כולו! לא למלך, לא לכהן ..אלא אל הציבור עצמו. לא רק המינוי ניתן לציבור אלא האיכות של המינוי נופל על אחריות הציבור הממנה.

הציבור איננו יכול למנות סתם אנשים. הוא חייב לדאוג שיהיו אנשים כאלה "שישפטו את העם משפט צדק". מה קורה אם זה לא המצב או אם אחרי המינוי מתגלה שהשופטים סוטים מהדרך הישרה? הציבור מקבל חלק מהאשמה עליו!! אי אפשר להיות ראש קטן.

לכן, חייבת מערכת בקרה שתוכל לבדוק את טיב השיפוט, את יושר השופטים ושתוכל גם להתריע בפני עיוותים. המערכת הזאת צריכה גם להיות בעל כוח מספיק כדי לחולל שינוים במידה והעיוותים עוברים את הסף.

שלושת הדרישות האלה (בקרה, התרעה וכוח לחולל שינוים במינוים) קיימים במה שאנו קוראים היום "התקשורת". יש בתקשורת , לפחות במדינות דמוקראטיות כמו ישראל, מספיק כוח וחופש כדי להתריע בפני עיוותים חמורים במערכת המשפט או בכל מערכות השלטון האחרות. מוסד מבקר המדינה הוא גם מוסד שיכול לעזור בכיוון הזה אבל איזה כוח היה למבקר אם התקשורת לא היתה מפרסמת ומרחיבה את הדוחות שהוא מכין?

נכון שלפעמים אנו מרגישים שהכוח של התקשורת מופרז. או שהם מדברים יותר מדי על נושאים מסויימים ולא מספיק על אחרים, אבל עצם קיום חופש הביטוי במדינה וקיום תקשורת חופשית ומבקרת, הם עונים , חלקית, על הדרישות שהפסוקים האלה רומזים עליהן.

 

  1. המלך

ניתן לעשות אותו מהלך ניתוחי לגבי מינוי המלך. "שום תשים עליך מלך" היא הוראה לציבור . "לא ירבה לו סוסים.." כמו שהשופט חייב להיות בעל תכונות מסויימות גם במינוי וגם לאחר המינוי, יש לדאוג שהמלך "לא ישתולל". חובה על הציבור לא רק למנות מלך טוב אלא האחריות רובצת על כתפיו אם מתגלים כשלים חמורים במידותיו או תפקודו.

גם כאן, כמובן, התקשורת וחופש הביטוי יכולים לעשות עבודה טובה .

  1. הנביא

מי קובע אם הנביא הוא נביא שקר או נביא אמת? יש לעיין במאמר של הסדרה שופטים כדי להרחיב בנושא. אבל, ברור שזו שאלה מאוד קשה. כי בעצם כל אדם חייב להחליט בנידון. לשמוע או לא לנביא.

אבל באופן עמוק יותר, יש לנו לזכור שתפקיד הנביא, הוא, לעניות דעתי, להתריע בפני עיוותים חברתיים ומוסריים. יש בעבודת הנביא, הרבה פנים שהתקשורת לוקחת , לפעמים, על עצמה: לשים את הזרקור על אוכלוסיות חלשות. לבקר התנהגויות פסולות של האוכלוסייה המבוססת יותר ושל הכוח הפוליטי.

כך שאחד מתפקידי התקשורת החוקרת והמבקרת, ממלאים בחלקם את הנביאים היום. הכוח הפוליטי הנגדי ("האופוזיציה") יכולה גם כן להיות כוח מבקר יעיל כמו שהנביאים היו מול המלכים בזמנם.

 

  1. העגלה הערופה

מעניין שהסדרה שלנו מסיימת עם סיפור מוזר זה של העגלה ערופה בנחל. בעצם, התורה באה כדי להאשים כל אדם, באשר הוא, במה שקורה לאדם אחר. האדם הכי קרוב , פיזית, הוא אמור להיות המייצג את כל בני האדם שהיו יכולים לעזור לאדם בצרה. אם מוצאים אדם מת בשדה . בלי קצה חוט שיוביל לרוצח, אנו לא "סוגרים את התיק". יש לחוש באחריות הקולקטיבית הרובצת על כל בני האדם באשר הם. באופן מעשי, מביאים את האנשים שגרים הכי קרוב למקום שבו נמצא המת וטקס "עריפת העגלה" והנאום שחייבים אנשי העיר הקרובה להגיד ("ידינו לא שפכו את הדם הזה..") מצביעה על חיוב הרגשת האחריות המסוימת של כל אדם לגבי כל צרה שתפגע באדם אחר.

 

  1. לסיכום:

אסור להתעלם.

אסור להיות ראש קטן

על כל אדם ועל כל אזרח להיות ער ובקורתי כלפי כל מוסדות השלטון וכלפי התנהגות החברה בכלל.

לעניות דעתי, חופש הביטוי , הדמוקרטיה, והעיתונות החופשית הם כלים מצוינים כדי לעורר, להתריע ולהוות כוח נגד, מול כל מוקדי השלטון ועיוותי החברה.

נראה לי שאלה לא ערכים מודרניים חדשים, אלא ערכים בסיסיים שהתורה חייבה אותנו קלפם כבר בפשט הפסוקים!