כותרת הסדרה "ראה" לעד4

בע"ה כח אב התשע"ד

מישל בן שושן

 

ראה לעד4

 

למה החכמים בחרו במילה "ראה" כדי להכתיר בה את הסדרה שלנו?

 

ננסה לראות הקשר האפשרי בין המילה הזאת לכמה מנושאי הסדרה

 

 

  1. המקום אשר יבחר ה'

בקובץ "ראה נה" פתחנו את הנושא הזה ולסיכום, הגעתי למסכנה שהתורה לא נתנה שום שם של מקום והשאירה הכל פתוח בקשר למקום ששם תרכזנה כל עבודות המקדש.

שלה היא אחת האפשרויות של המקום ההוא. אבל זה דורש מהאדם להיות "צדיק" כמו יוסף. כלומר, שהאדם יוכל לפתח מידות כאלה שיאפשרו לו להפוך כל מקום למקום קדוש. לשלה לא היתה חומה. מכל מקום, אפילו מקום טמא, שמשפיע לרעה על האדם, אדם צדיק יכול להינתק מהסביבה של המקום ואפילו לקדש את המקום ההוא. בני האדם לא היו מסוגלים להגיע למדרגה זו ושילה נחרבה בגלל ביזוי הקדשים.

לירושלים יש תכונות אחרות: יש מסביבה חומה שמגנה עליה. לא דרושות מידות של צדיק . כל מי שנכנס בתוך החומות נמצא במקום קדוש. מצד אחד, ירושלים היא פחות גבוה משלה אבל מצד שני, ירושלים מאפשרת להרבה יותר אנשים, אפילו אם הם לא צדיקים, להתאסף ולבנות שם מקדש שיאריך יותר זמן משילה.

אם כן "הבחירה" של ה' במקום מסוים, תלויה כולה ביכולת האדם. אם הישראלי יגלה מידות גבוהות כמו אלה של יוסף הצדיק , אז זה יהיה שילה. אם לא, אז נחכה לגילוי מקום שיתאים יותר למלך מיהודה כמו דוד שיבנה ממלכה על מכנה משותף פחות טובעני אבל יותר מקובל על רוב העם.

בחירת ה' אם כן, תלויה באדם. יותר מדויק: תלויה בראיה של האדם! למה?

 

יש בחוש הראיה שתי אפשרויות:

  1. או שהאדם שבוי במה שהוא רואה. כמו באזהרה "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אדם רואה והמראה משפיע על התנהגותו ועל מחשבותיו. בקלות אדם כזה יכול לאבד את הכיוון שלו ולהיות מושפע על ידי הסביבה. זו ראיה שלילית. אדם שנטמא בגלל שהוא נמצא במקום טמא, הוא אדם שיש לו את הראיה הרגילה הזאת. חשוב מאוד לדעת איפה האדם הזה נמצא כדי לדעת מה משפיע עליו. כי הוא מושפע בקלות מהסיבה ומה"מקום".
  2. או שהאדם איננו מושפע לגמרי ממה שהוא רואה. להיפך, הוא מפתח ראיה חדה שמאפשרת לו להתעלות ממה שכולם רואים. הוא רואה דברים סמויים. הוא רואה לאן הדברים מובילים. יוסף הוא אדם כזה. הוא חולם. הוא רואה את מה שאחיו לא רואים. הוא רואה את מה שהמצרים לא רואים. הוא לא מושפע על ידי הימצאותו במצרים. הוא נשאר יהודי למרות כוחות ההתבוללות החזקים. הוא לא מתפתה ללכת עם אשת פוטיפר למרות מה שהוא רואה. הראיה הזו של יוסף, מאפשרת לאדם להפוך מקום טמא לקדוש. מכל מקום שהוא רואה את משכן שילה (שנבה בחלקו של יוסף), הוא הופך המקום ההוא לקדוש, כמו המשכן עצמו.
  3. אם כן, הכל תלוי בכוח הראיה של האדם! האדם יכול להשתמש בראיה כדי להתעלות מהמציאות ולהפוך אותה לטובה יותר או שהוא יכול לשקוע במציאות שמשפיעה לגמרי עליו.

"בן פורת יוסף- בן פורת עלי עין" יוסף התברך ביכולת לראות בצורה נכונה. לא שולט עליו, אם כן ה"עין הרע".

 

המילה "ראה" בהתחלת הסדרה, מעמיסה על האדם את האחריות הכבדה: עליו להשתמש נכונה בראיה שלו. זה יקבע את בחירת המקום מאת ה'! לפי גדלות או קטנות ראייתו, יקבע מקום שונה. או שילה או ירושלים.

לא לחינם התורה מגדירה העבודה העיקרית במקדש כמצוות ה"ראייה"! לראות ולהראות!

ייתכן שהמקדש יכול לעזור לאדם לראות בצורה יותר טובה.

 

  1. ברכה וקללה

המציאות בנויה מהפכים. לכל דבר יש פן של ברכה ופן של קללה. על האדם להסתכל על זה בעיניים של ברכה וזה יהפוך , עבורו לברכה. לכן הפסוק מחבר ביחד את ה"ברכה וקללה" שנותן ה' לבני ישראל.

 

 

 

  1. הבחירה של ה'

אם נחזור לעניין המקום שה' אמור לבחור אותו, נזכיר כאן את חידושי הרי"ם שרואה במילה "בחירה" קשר עם המצב של "בחור". :

בשבת אנו אומרים "אשר קדשנו"

ביום טוב: "אשר בחר בנו"

השבת ניתנה לנו "מלמעלה",באופן קבוע ,בכל יום שביעי. בניגוד ליום טוב שעל הבית דין האנושי לקבוע מתי יחול ראש חודש וניתנת לו האפשרות לעבר את השנה. כך שהיום טוב קשור לבחירת האדם.

זמן ה"בחרות" של האדם, הוא הזמן שבו הוא מרגיש במלוא כוחו ומרצו. כאילו יש בידיו כל האפשרויות ובחירות החיים. ה"בחרות" מסמלת את החופש והאחריות של האדם על חייו. גם קביעת היום טוב ניתנה בידי בחירת האדם.

קביעת החודש והימים הטובים תלויה בעדי "ראייה". לפי ראייה הלבנה.

הראייה , אם כן, מסמלת את הכוח האנושי לבחון את המציאות ולקחת החלטות כדי לנתב את דרכו בחיים.

כשאנו אומרים שה' "בחר" בנו. אנו בעצם, אומרים שה' נתן בנו כוח הבחירה!!

וכן המקום אשר יבחר ה', הוא המקום שיקבע לפי מצב בחירתנו, לפי מצב הראייה שלנו!!

הבחירה של ה' תלויה בבחירה שלנו, בדרך שאנו בוחרים ללכת בה. באיזה סוג של ראייה אנו בוחרים! כמו שרצון ה' תלוי, במידה מסוימת ברצון שלנו. "עשה רצונך כרצונו , כדי שיעשה רצון אחרים כנגד רצונך". אנו מתפללים כל יום כדי להשפיע על רצונו של ה' :"יהי רצון מלפניך.."

 

  1. הנביא, המסית ועיר הנידחת

מי קובע אם הנביא הוא נביא אמת או שקר?

התורה נותנת לנו קריטריון שנראה פשוט מאוד : אם הוא מבקש לעבוד אלוהים אחרים.

אבל מי הוא הנביא הטיפש הזה שיגיד לנו בעצמו שאת הדברים שהוא אומר, הם מ"אלוהים אחרים"? נביא יגיד תמיד שהוא מדבר בשם ה'! רק התוכן של דברים, המעשים שהוא דורש לעשות הם אלה שיכולים להיות עבודה זרה ולא עבודת ה'! כי ההבדל בין עבודת ה' לעבודה זרה הוא מאוד דק. אין דומה לעבודת ה' כעבודה זרה!! והיו הרבה כתות בעם ישראל שהאשימו אחת את השנייה שעבודה זרה בזמן שכל אחת חרתה על דגלה עבודת ה'! וזאת, עד ימינו אנו!. אם כן, נחזור על השאלה: מי קובע מה היא עבודה זרה? מי קובע האם הנביא אומר אמת או שקר?

הרי נביא, אמור, מתוך הגדרתו, להניע את השומעים ממעשיהם. נביא , בהגדרתו, מתוך תפקידו, תמיד יגיד לנו להפסיק לעשות את מה שאנו רגילים לעשות ולחזור ל"דרך הנכונה". אף נביא בהיסטוריה לא הלך בכיוון ה"מסורת" של מעשי בני האדם בזמנו. הוא תמיד הלך נגד הזרם. אם כן, אי אפשר לענות על השאלה: "אם הוא שומר על המסורת". או "אם הוא מקיים את השולחן ערוך". כי ישנם הבדלים גדולים, אז והים בין ה"שולחן ערוך" של הצדוקים וזה של הפרושים. זה של החרדים וזה של הציונים דתיים" בקשר לענייני שיומא.

אם כן מי קובע מי הוא נביא שקר או אמת??

התשובה היא "אתה!!"כל יהודי אחראי על ההבחנות האלה.

יהודי יכול להיעזר בכל מה נכתב בתורה שבעל פה. הוא יכול להיעזר בחכמים, ברבנים. אבל האחריות הסופית נופלת עליו ורק עליו.

לכן, ההוראה "ראה", היא ההוראה הכי כבדה  שאפשר להטיל על האדם.

האדם מוזהר לא להיות מושפע. הוא יכול להיעזר, אבל בסופו של דבר, הוא מחליט, הוא מקבל את האחריות על מעשיו ועל מחשבותיו ועל החלטותיו, גם לגבי השאלות: מה ה' דורש ממני?"

התורה מפרטת שלושה מעגלים שיכולים להשפיע על האדם:

  1. אחיך בין אמך. ה"מסית" הוא האדם הקרוב ביותר אל האדם. מתוך משפחתו הקרובה, אח לנפש. אין להיסחף, אפילו לאנשים הקרובים האלה ולחשוב כמותם מתוך הקרבה הזאת. יש לעיין בכל דבר לגופו. אין לפחד ללכת בדרך אחרת מהאח הקרוב אם חושבים שזו לא דרך ה'.
  2. המעגל היותר רחב הוא העיר הנידחת. אדם רואה של החברה שהוא נמצא בה עושה דבר מסוים. נטייתו לחשוב כמותם. להיות מושפע על ידם. התורה מזהירה אותנו: אתה אחראי בסופו של דבר. אל תאמר ש"כולם עושים כך"!.
  3. המעגל החיצוני יותר הוא הנביא: אדם שיש לו השפעה על הכלל. מה שאומרים על דוכני הרחוב. מי שכותב בעיתון. אדם שיש לו השפעה בגלל אותות או מופתים שהוא מצליח לעשות. גם אליו יש להיזהר ולא להיות מושפע בלי הביקורת העצמית.

לסיכום: ההנחיה "ראה" היא זו שדורשת ממני לחשוב ולהסתכל על המציאות בעיניים פקוחות ולא ללכת שבי אחרי כל מני "משפיעים" אנושיים. קרובים ככל שיהיו, משפיעים ככל שיהיו. הכל תלוי בי ובראייה שלי!!

 

 

ראה נה

בע"ה כב אב התשע"ד
מישל בן שושן

ראה נה

1. הקשר בין עניין "הראייה"(כותרת הסדרה) להימצאות מקום בא"י "אשר יבחר ה'"(החידוש של הסדרה)

ההבדל בין שלה לירושלים
בסדרה מדובר הרבה, לראשונה , על מקום שיבחר אותו ה' ושם נבנה המקדש. מה המקום הזה? האם הוא ירושלים או שילה? כנראה שהבחירה תלויה בראיית האדם, ולכן עניין הפרשה הוא "ראה"!
""כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (יב-ט) אמרו חכמים (זבחים קיט-א) :מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים.
אחד מההבדלים ההלכתיים בין שלה לירושלים, הוא שמסביב לירושלים יש חומה. החומה מבדילה בין ירושלים לחוץ, בין הקודש והחול. כל קרבן שהוצא מחוץ לחומות , נחשב כאילו הוצא מירושלים ונפסל (חולין סח-ב). בעוד ש בשילה לא היתה חומה וכל מקום שרואים ממנו את שילה נחשב כמקום קדוש, כמו שילה.
• שאלה: למה מגדירים את המקום "שרואים ממנו את שילה" כקדוש ולא כל מקום שרואים משילה כקדוש?
כדי לענות לאשלה האחרונה, יש לזכור ששלה נמצאת בנחלת בני יוסף. וכתוב בגמרא (זבחים קיח-ב) "עיין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל כמלא עיניה". זה צריך להיות ההסבר! יוסף הראה שאפשר להיות יהודי בחוץ לארץ, בתנאים של טומאה ושל פיתויים גדולים(התבוללות, אשת פוטיפר..) ולעמוד בהם ולהישאר צדיק. הוא אמנם "ראה" אבל לא ניזון, לא נהנה, לא התבולל, הוא לא הלך עם אשת פוטיפר. זה מראה שיש אפשרות להיות במקום כל שהוא (בחו"ל, במקום שאין בו קדושה) ובכל זאת, להיות , שם, קדוש. כאילו אין תפיסה של טומאת המקום על האדם שיש לו מידותיו של יוסף. הטומאה מסתלקת מהמקום ההוא בזכות הראייה הנכונה של האדם הצדיק והמקום הופך להיות קדוש בעצמו.
כשאדם עומד רחוק מהמשכן ומסתכל בעיני יוסף על שלה, אז המקום שנמצא בו הופך להיות קדוש!
זה לא קשור לזה שמשילה רואים את המקום ההוא אלה מזה שהאדם שעומד במקום ההוא רואה את שילה, כלומר הוא מסתכל בעיני יוסף, שבזכותו נבנה המשכן בשילה.
בניגוד לזה, ירושלים דורשת פחות מידות כאלה. היא מתאימה לכל אדם. אפילו למי שאיננו יכול לראות בעיני יוסף. אדם רגיל שיכול ליפול בכל פיתוי. אדם שיושפע מהמקום שבו הוא נמצא בו. לכן חומות ירושלים "עושות עבורו את העבודה". מקום קדוש יוגדר על ידי החומות עצמן ולא על ידי ראיית האדם.
• עכשיו נענה על השאלה הראשונה: מה ההבדל בין שלה לירושלים?
שילה היא המנוחה: אדם כמו יוסף יכול להסתובב בכל מקום. יש לו מעלה שמאפשרת לו שלא לשקוע במקום שבו הוא נמצא. הוא אפילו מרומם כל מקום, אפילו את מצרים. יוסף נמצא ב"מנוחה". כמו ששבת נמצאת במנוחה. האדם נמצא בה במנוחה. הוא לא זקוק לקשרים מיוחדים עם הקדושים. הוא לא זקוק לתפילין שיזכירו לו מי הוא ומה הוא. ההימצאות בשבת "עושה עבורו את העבודה". הוא במנוחה.מנוחת השבת.
אם כן , יש לשילה מעלה גדולה מאוד. היא לא זקוקה לחומה. אבל מצד שני, זה דורש מהאדם הסתכלות מיוחדת. אם האדם מתייחס לקדושה הזאת בזלזול. אם הוא מאבד את הראייה המיוחדת של יוסף, אז הוא פוגם בקדושה של שילה עצמה. ואכן, שילה נחרבה בגלל ביזיון הקדשים. היחס הלא נכון אל הקדשים. הראייה הלא נכונה!
ירושלים היא הנחלה: היא נחלת הרבים. אפילו בהתייחסות פחות גבוה, ניתן לשמור על קדושת ירושלים. החומות עושות את מה שהאדם היה צריך לעשות. (ראיה נכונה). זה מאפשר בניין יותר איתן. זה אמנם לא מונע חורבן מסיבות אחרות, אבל לפחות במישור הזה, יש גדולה של ירושלים על שילה.

הים ראה וינוס
בקריעת ים סוף, הים, מספר המדרש, ראה את ארונו של יוסף ונס אחורה. כלומר בזכות יוסף הטבע הסכים לשנות את החוקיות שבו. למה? כי יוסף הצליח להתגבר על הטבע שיש בבין אדם. הוא הראה שאפשר לנצח את כוחות הטבע, הדחפים המיניים, כוח ההתבוללות. הוא הצליח לשחות נגד הזרם למרות טביעתו בזרם מי הגלות.
אם יש אדם שהצליח ללכת נגד זרם הטבע, אז הים עצמו מוכן להפסיק את הזרימה הטבעית שלו.
ארונו של יוסף מבריחה את חוקי הטבע. היא מכניסה קדושה במקום. האדם, שיכול להתעלות למדרגת יוסף הצדיק יכול להתגבר על אילוצי המקום ואפילו לקדש את אותו המקום עצמו, נגד חוקי הטבע. הוא הופך מקום כל שהוא למקום המקדש! התנאי הוא: שהאדם יוכל לראות את המקדש (שנבנה בנחלת יוסף) בראייה נכונה.

2. הברכה והקללה

הסייף והספר:
במדרש (רבה דברים פ"ד-ב): אמר רבי אלעזר, הסייף והספר ירדו בכורים מן השמיים. אמר להן: אם תעשו מה שכתוב בספר הזה אתם ניצולים מן הסייף הזה.
הרבי מסוכטשוב מחדש: מי הוא הסייף? התורה עצמה!! יש בתורה כדי להרוג אדם!
נתינת התורה היא "דרישה", "אתגר" שמציב ה' אל הישראלי. זו לא מתנה פשוטה. היא מגיעה עם דרישות גבוהות שמחייבות את היהודי עד מאוד. במידה שהוא לא יהיה במרמה הנדרשת,((pas a la hauteur זה עלול לפגוע בו מאוד! זה כמו להיות יהודי. אי אפשר להתעלם מהעובדה הזאת שאני יהודי. הסביבה תדרוש ממני יותר. להיות ישראלי גם כן. דורשים מהישראלי הרבה יותר ממה שמצפים שאדם אחר בעולם. הסייף, במקרים האלה הם האנטישמיות או האנטי-ישראליות.
בקיצור, יש בתורה גם טובה עצומה וגם אתגר וסכנות גדולות מאוד עבור האדם. יש בתורה גם ברכה וגם קללה! הכל תלוי במה שעושה האדם איתה! אם הוא מקיים אותה, הוא ניצל מהסייף שבה.

אסור להפסיק באמצע הקללות
זו הלכה פסוקה (מגילה לא ב): בעל הקורא בפרשת בחוקתי, אסור לו להפסיק בקריאה באמצע הקללות.למה? כי אין לעשות את הקללות "קוצין קוצין" כלומר: אין לקללות הוויה בפני עצמן!
קללה היא לא עונש סתמי.
הקללות והברכות הן חבילה אחת.
הברכות= הכוח שהאלוהים שם אצל בני האדם כדי לתת להם כוח אופטימי לחיות ולרצות לעשות את הטוב. לא להתייאש, להילחם נגד הדיכאון. לרצות לחיות ולהיטיב עם בני משפחתם ועם העולם. הכוח שבזכותו אדם נוטע עץ שרק בני בניו יאכלו מפירותיו.
לכן, כתוב שה' נותן לנו ברכה "אשר תשמעו את מצוות ה'". ולא כתוב "אם תשמעו" זה לא תנאי. זו מתנה כדי לאפשר לנו לשדרג את הימצאותנו בעולם על ידי מצוות. כמו שמפרש רש"י: "על מנת אשר תשמעו.."
והקללות= הם גם מתנה מהאלוהים כי הוא מעוניין שאנו לא נסטה מהדרך הטובה לנו. אלה לא עונשים סתמיים. אלה פנסי אזהרה כדי להחזיר אותנו למוטב.

ראה אנוכי נותן ברכה וקללה (לע"ד)
לא כתוב :"נותן לכם ברכה ונותן לכם קללה" אלה שניהם בחבילה אחת, כיחידה אחת. בכל דבר יש פוטנציאל של ברכה וגם של קללה. הכל תלוי בראיית האדם על החבילה הזו שנקראת "ברכה וקללה".
מה יש לראות? כלום! כמו בהר סיני, לא ראינו כלום. ראינו "אנוכי"! וזה טובע מאיתנו אחריות עצומה: להסתכל על החיים בעיניים פקוחות. כי הברכה והקללה תלויות בראייה שלנו!!
בחוש השמיעה, אנו סבילים, פאסיביים. משהוא מדבר ואנו שומעים או לא.
אבל הדרישה כאן היא אקטיבית: עלי לראות. למרות שקשה מאוד לראות. במיוחד כשאין שום דבר ברור לראות אותו! ובכל זאת, הכל יהיה תלוי בראייה הזו!!

ואתחנן לע4

בע"ה יד אב התשע"ד

מישל בן שושן

ואתחנן לעד4

  1. האות וו

האות וו  מסמלת את האדם :

  • א. צורת ה"ו": עומד ולא כפוף לאדם אחר. חפשי ואחראי. המהר"ל מפראג היה אומר שאם הוא היה צריך לצייר אדם, הוא היה מצייר קו עומד. כמו וו.
  • ב. וו החיבור: האדם (היהודי בפרט) צריך ללמוד לחיות כשהוא מחבר בין הקצבות. בין המידות. בפרשת ואתחנן, יש לנו לפחות שני מקומות מרכזיים שבהם ה"ו" נדרש בכיוון הזה:
  • בעשרת הדברות, בניגוד לדברות שבפרשת יתרו, חמשת הלאווים האחרונים מחוברים על ידי האות "ו". כאילו הכניסה לארץ דורשת מעם ישראל ללמוד לשמור על כל הציווים ביחד. זה הקושי העיקרי בארץ : לגלות האחדות למרות השוני הרב שמתגלה בתוכה. אכן, אם אני מקיים "לא תרצח- לא תנאף"(בלי "וו" החיבור), אני יכול לחשוב שה"לא תרצח " הוא אבסולוטי. ואז אסור לרצוח נקודה. אסור לרצוח את האויב הבא להורגני. יש לתת לכל דבר לחיות. אסור לרצוח את היצר הרע!אם כן איך אני אקיים "לא תנאף"? אם אין לי כוח נגד היצר הרע שלי?! לכן, משה מסביר שיש לתת משקל לכל מצווה ולא ללכת בכיוון של מצווה אחת באופן קיצוני כי זה ימנע ממני לקיים מצוות אחרות. היהדות מלאה בסתירות. גם השולחן ערוך מלא במצוות סותרות. כל החכמה היא לדעת מה קודם למה , מתי. להפעיל חוקים של התורה שבעל פה כדי לדעת מה דוחה מה ובאיזה תנאי. שיקול הדעת של האדם הוא הכרחי. וזאת עבודת החיבור של ה"וו". לכן, כשאני מקיים "לא תרצח, אני כבר מצווה לדאוג על ה"לא תנאף וגם על ה"לא תגנוב"..ולכן כתובים כאן הלאווים ב"וו" החיבור : " לא תרצח-ולא תנאף- ולא…".
  • עוד וו משמעותי יש בפרשה: "ואהבת את ה' אלוהיך…". ה"אור החיים" הקדוש מסיבר שהפסוק הראשון של שמע ישראל דורש עבודה מיראה:"שמע ישראל!!". הפסוק השני בא כדי למתן אותו על ידי ציווי לעבוד את ה' באהבה. לכן, הוו" מחבר את שניהם. יש לעבוד ביראה ובאהבה.

ג.  וו ההיפוך: הוו משמש בעברית להפוך זמן עבר לעתיד ולהיפך. זה מחייב את האדם לתת משמעות לעבר כדי שיהיה רלוונטי על העתיד ודורש ממנו שהעתיד יהיה קשור לעבר. כלומר, הדרישה מהאדם היא לתת משמעות ורצף לחיים העוברים בזמן.

לסיכום: ה"וו", מסמל את האדם שחייב גם להיות עומד, אחראי, חפשי, מחזיק בזרועותיו את החוטים שמושכים אותו לכיוונים מנוגדים ולהמשיך לעמוד. הוא גם צריך לדאוג למשמעות חייו ולתת לזמן רצף משמעותי בחייו.

  1. שובו לכם לאוהלכם

בזמן מלחמה, עם ישראל מגלה אחדות. אנו עברנו עכשיו תקופה קשה מאוד של כאב, אבדן, לחץ. כל אחד הרגיש שהוא שייך לעם אחד. החיילים היו הילדים של כולם. המחלוקות נדומו. יש אנשים שיאמרו: הלוואי שזה ימשיך גם מזמן שלום. אני אנסה להראות כאן, שזה לא אפשרי ואפילו לא רצוי!

בפרשה שלנו, יש שני פסוקים , לפני ואחרי עשרת הדברות:

  • א. פרק ד פסוק(י): יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר יְקֹוָק אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן:

 

  • ב. פרק ה פסוק (כו) לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם:
  • לפני מתן תורה, כל אחד באוהלו. כל אחד שייך לשבט. עם דעות שונות ופרצופים שונים.
  • ההתגלות, מתן תורה, מתקיימת כשכולם מאוחדים. הם "בהקהל". כולם מרגישים אחדות. בלב אחד כאיש אחד.
  • אחרי מתן תורה, ייתכן שהעם רוצה להישאר במצב המיוחד של אחדות. עם נוכחות האלוהים. אבל ה' בעצמו מצווה לכולם לחזור לשגרה. והשגרה היא שכל אחד ישוב לאוהלו.שכל אחד יחזור לפרצוף השונה ולדעה השונה.

עם ישראל הוא מכיל בתוכו את כל הדעות השונות , כל הפרצופים השונים של האמת האלהית. כל אחד חייב לגלות פן אחד של הפסיפס. לכן, לכל אחד תפקיד מכריע.

עם ישראל הוא גם כן חייב להעיד על אחדות כל החלקים השונים האלה. הוא חייב להעיד שה' הוא האלוהים. שכל ריבויי המחלוקות הם בעצם גילוי של מציאות אחת. הבורא הוא אחד. ולכן הם חייבים להיות עם אחד.

כמו שפרי מכוסה בקליפה עבה ששומרת עליו, כך עם ישראל בנוי משתי שכבות:

השכבה הפנימית: עם רחמן, עם אחד. עם נפלא!

השכבה החיצונית: עם מלא מחלוקות, עם כושל, עם מבולגן!

כל שכבה פונה אל אחד משני התפקידים של עם ישראל. ריבוי ואחדות

רוב הזמן, השכבה החיצונית היא לבדה נראית. לעיני העמים האחרים ולעיני העם בעיני עצמו. רוב העבודה היא בתחום הזה: גילוי כל הפנים השונות של האמת.

אבל, לפעמים, ולפעמים בלבד, מתגלה השכבה הפנימית. הלב הרך שיש לכסות אותו מיד בחזרה!

ההתגלות הזאת שקוראת לפעמים, איננה נעלמת , אלא היא עוברת למצב נסתר.

אפילו אם עם ישראל נמצא במחלוקות ובמריבות, עדיין, מתחת לפני השטח, השכבה הפנימית פועמת. היא רק בתרדמת כדי לאפשר לשכבה החיצונית לפעול!! ללא קליפה, הפרי יבול מהר. אבל העיקר הוא הפרי. עיקר העבודה לארוך זמן הוא האחדות. שמתגלית לעם בעיני עצמו.

בלעם גילה תכונות שקיימות בשכבה הפנימית של עם ישראל שהם נסתרים מעיני העם עצמו! לכן היינו זקוקים לנבואות בלעם כדי להכיר אותם. למרות שהן קיימות בנו פנימה!

לסיכום:

כל התגלות של דבר חשוב מאוד, חייבת להישאר סמויה מן העין. אין להישאר בהר סיני, יש לשוב כל אחד לאוהלו. אחרי גילוי האחדות הנפלאה בזמני משבר, יש לשוב , כל אחד לאוהלו, להמשך עבודת השכבה החיצונית. זה לא מבטל את השכבה הפנימית. זה מגן עליה! וזה מעשיר אותה. כי אחדות של אחידות איננה שווה בכלל. רק אחדות של ריבוי היא בעלת ערך!