וילך מוש

בע"ה ה תשרי התשעז

מישל בן שושן

 

וילך מוש

 

 

המיקום של המברך

יש אנשים שמברכים או להיפך, מוכיחים אנשים בסביבתם. חשוב מאוד ה"מיקום" שלהם . כלומר, מאיפה הם עושים זאת. מאיזה נקודת מבט. מה המוטיבציה שלהם.

ככל שהם "אובייקטיבים" הם יוכלו לפעול. אבל מי יכול להיות ,אובייקטיבי? רב הזמן, מוכיחים על עניינים שנמצאים אצלנו! ורוצים להלביש את הבעיה שיש בנו על האחרים!

ה"מאור ושמש" טוען שזה מסוכן להגיד דברים שליליים על האנשים האחרים. כי ברוב המקרים, אנו "נגועים" בכל מני שיקולים תת מודעים ועלולים לעשות רק נזקים!

בשפה המיסטית, ניתן להגיד שהתוכחות (הדברים השליליים) שאומרים לאחרים, "מולידים קטרוגים" יוצרים בעיות כי הדבר יצא לאוויר העולם, הדבר נאמר, נשמע, ועלול לגרום לנזקים.

בסיכומו של דבר, עדיף לא להוכיח (אפילו אם יש מצווה כזו, לכתחילה, בתורה "הוכיח תוכיח את עמיתך").

רק אנשים מיוחדים מאוד יכולים להוכיח: אם הם בטוחים שהם אובייקטיבים לגמרי.

על זה מדבר משה רבנו לפני מותו:

משה מגדיר את עצמו "לא אוכל עוד לצאת ולבוא", כלומר, אני נמצא מחוץ למשחק! אני מדבר אתכם ,מבחוץ" , במילים אחרות, אני אובייקטיבי!. המאור ושמש קורא למצב הזה "להיות דבוק באין סוף".

לכן, משה מדבר על המצב הנפשי והרוחני שלו: כדי להצדיק את העומק והאמיתות של תוכחותיו ושל אמירותיו האחרונות.

 

רצוא ושוב

מצד שני, המצב המיוחד של משה (מחוץ למשחק החיים, דבוק באין סוף, עומד לעזוב את החיים) אם הוא מאפשר להגיד דברים אמיתיים (כמו שהסברנו לעיל), יש בו חסרונות גדולים:

מנהיג חייב להיות קשור , מצד אחד,לאידיאל, למטרה עליונה, ומצד שני, הוא חייב להיות קשור לאנשים ולמציאות.

מנהיג חייב כל הזמן לנוע בין האידיאל והמציאות. כדי לקרב המציאות והאנשים לאידיאל ולקרב האידיאל למציאות. המהלך הזה הוא "רצוא ושוב" . זה דורש הרבה כוח וגמישות.

משה מכריז שהוא מפסיק להיות מנהיג ומסתלק, כי אין לו יותר הגמישות הזאת (הוא דבוק באין סוף) וחייבים למצוא מנהיג חלופי. הוא מבטא זאת במילים :"לא אוכל עוד לצאת ולבוא". והוא מבקש משהוא שיוכל "להוציאם ולהביאם". כלומר להמשיך לעשות את הפעולה של הלוך ושוב בין האידיאל והמציאות. זה יהיה יהושוע.

 

 

לסיכום

כשמשה מתאר את המצב שלו כמי ש"הולך", מי שאיננו עוד במשחק,

  • הוא גם מצדיק את יכולתו להגיד דברים שלא כל אדם יכול להגיד,
  • אבל מצד שני, הצד השלילי של הדבר הוא שהוא גם כן לא יוכל לשמש עוד כמתווך בין ה' והעם.

 

 

 

ה' הוא עובר לפניך

פשט המשפט הוא שה' ימשיך להגן על ישראל כי הוא "הולך לפניהם" ומכין להם הדרך. המאור ושמש מוסיף פירוש מצד הדרש: ה' תמיד יעבור על מידת הדין . כמו שאומרים "מעביר ראשון ראשון". הוא מדלג על מידת הדין. למה? כי קשה לו כשעם ישראל בצרה!!. כלומר, ה' לא מעניש את ישראל כי זה עושה לו רע("בכל צרתם,לו, צר"!), כי הוא אוהב אותם והוא מעוניין בהצלחתם. ומסתיר פניו מהמעשים שלהם. זה פירוש הפוך ממה שרגילים להבין: הסתרת פנים של ה' היא לא לרעה אלא לטובה!

 

 

 

משל השועל

המאור ושמש מביא משל ידוע:

מלך החיות, הארייה מזמין בפניו את כל החיות כדי להוכיח אותם על התנהגותם. כולם מפחדים מלהתקרב אליו. בא השועל וטוען שיש בידיו 300 טיעונים כדי להגן על התנהגותם. הוא משכנע אותם לבוא איתו והוא ידבר בשמם. הם מעודדים על ידי השועל והולכים אחריו אל האריה. בדרך, השועל מודיע להם שהוא שכח 100 טיעונים! לא נורא נשארים 200! וממשיכים ללכת, אבל כבר החיות מתחילות להתכונן למפגש הנורא. אחר זמן, השועל מודיע שהוא שכל עוד מאה טיעונים, נשארים 100, ממשיכים ובסוף, השועל שכח את כל הטיעונים ומסתלק. אבל כל החיות כבר נמצאות מול האריה והם מתגוננים בעצמם!

השועל בעצם אפשר את המפגש על ידי תחבולותיו. הוא הציג עצמו כמתווך אבל בסוף הוא הסתלק והשאיר אותם ללא מתווך.

זו המטרה העליונה של משה:

להיות המתווך בין ה' וישראל, רק כדי לקרב ביניהם אבל הוא מסתלק כדי שהקשר יהיה בלתי אמצעי. הישירות של הקשר בין ה' וישראל היא חיונית כדי למנוע עבודה זרה.

משה הוא המתווך שמלמד את איסור התיווך בין ה' והאדם!!

לכן, המעלה הגדולה שלו היא שהוא מסתלק! "וילך משה" היא המדרגה העליונה שאיליו הוא הגיע!

רב גדול, מורה גדול, הוא זה שמחנך כדי שבסופו של דבר התלמיד ידע ללמוד מעצמו ולקחת אחריות על חייו ללא צורך כל הזמן ברב או במורה! משה הוא בעצם "משה רבנו" כי הוא ידע ללכת בזמן ולגרום לנו להיות ארחאים מול ה'.

 

יהושע או התורה? (לעד)

כשמסתכלים על מהלך הפסוקים בפרשה, רואים שה' מבקש ממשה ויהושע לבוא אל אוהל מועד כדי לבצע את ההעברה בין משה ליהושע. אבל מסתבר שבמקום שיהושע יתמנה מיד ויהווה התשובה לספקות של משה (בקשר לעתיד עם ישראל, משה מתאר מצב דרמאטי !), במקום זאת, משה מדבר על כתיבת הדברים האלה בספר תורה.

הנה סיכום כל הפרשה:

  1. משה מרגיע: אחרי מותו ה' יהיה עם ישראל

(א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: ….(ו) חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ: פ

  1. התחלת מינוי יהושע:

(ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ ……

  1. כתיבת הדברים בספר תורה:

(ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:

  1. מצוות הקהל (המנהיג= המלך, יקרא את התורה):

(י) וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת:….. (יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם

  1. ה' מבקש למנות יהושע:

(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל …

  1. תיאור מצב קטסטרופאלי מיד אחרי מות משה:

(טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ …. וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת

  1. איך פוטרים אז את הבעיה?? על ידי התורה!

וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי: (כב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

  1. מינו יהושע (כג) וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי .                                    אֶהְיֶה עִמָּךְ:
  2. חוזרים אל כתיבת התורה:

(כד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם:(כה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק לֵאמֹר: (כו) לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד: (כז) כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם יְקֹוָק וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי:

  1. עוד פתרון: השירה (האזינו) שמשה יכתוב גם כן:

(כח) הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה ……ל) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם: פ

לסיכום:

אחרי מות משה מנבאים מצב קטסטרופאלי. מול זה יש שני פתרונות:

  1. יהושוע , מנהיג שיחליף את משה
  2. כתיבת התורה/ השירה. כדי לזכור מה שמשה אמר לפני מותו.

אבל שני הפתרונות לא מובאים אחד אחרי השני אלא הם משולבים והתורה עוברת מהאחד לשני, עם יתרון קטן לכתיבת התורה!!     רק מצוות הקהל משלבת בין כוח המנהיג והתורה

 

 

ניצבים מוש

בע"ה כה אלול התשעו

מישל בן שושן

 

נצבים מוש

 

 

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:  טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ:

לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: (דברים פרק כט-ט)

 

כל איש ישראל

משה מכניס את בני ישראל לברית ערבות בערבות מואב.

העובדה שהוא מכנס את כולם(עשירים ועניים, מכל השבטים,מנהיגים ופשוטי העם..) זה לא פרט טכני. אלה, לפי המאור ושמש, תנאי ואמצעי עקרוני כדי להיות בברית.

המטרה היא להיות "לפני ה'".

האמצעי הוא שכל אחד ירגיש חלק מעם. העם הזה אמנם כולל בתוכו אנשים מאוד שונים אחד מהשני. אבל בדיוק בזכות השוני הזה, כל אחד מוכרח להיות יותר ענו ולהרגיש שיש כל מיני אפשרויות שונות להיות ולחשוב.

אם האדם נשאר בודד בעולם שלו, הוא בונה לעצמו תפיסה של האלוהים. אבל, כשהוא מרגיש שיש עוד תפיסות שונות, זה יכול להזמין אותו לחשוב שהתפיסה שלו היא לא היחידה האפשרית. כך, מולו, אין אלוהים שהוא יצר לעצמו, אלוהים "פרטי" שלו, אלוהים שיכול "לתפוס" כי הוא זה שיצר את תדמיתו. אלא האדם שמתחבר עם האנשים האחרים (שחושבים אחרת), מתחיל לעמוד מול אלוהים אין סופי, בלתי נתפס. רק אז יש לו סיכוי לעמוד "לפני ה'" ולא עובד עבודה זרה פרטית.

אם כן, ההתייצבות של כל חלקי העם, היא תנאי לעמוד "לפני ה'"

התוצאה השנייה של ההתייצבות של כל חלקי העם ביחד, זה להיות בתהליך של תשובה.

אכן, במרכז סדרת "ניצבים" יש פרשת התשובה. עשרה פסוקים שכתוב בהם לפחות 8 פעמים הפועל "לשוב".

אין אדם יכול לחוות מהלך של תשובה אלא אם כן הוא מוכן להעמיד את עצמו במבחן. זה יכול לקרה כשהוא מתחבר אל אנשים אחרים שחושבים ומתנהגים אחרת. המאור ושמש מציע שאז, אין להסתכל על החסרונות של האחרים אלא להתפעל על היכולות של האחרים כשהם מתמודדים עם הבעיות שגם לנו יש. החיכוך וההתוועדות עם השוני, מזמין את האדם להסתכל על עצמו בעיניים חדשות ולחזור בתשובה באמת!

לסיכום:

אספת כל חלקי העם השונים ביחד עוזר להם ל

  1. להיכנס לתוך ערבות הדדית בין כולם.
  2. לעמוד "לפני ה'" כשמבינים שהאמת האלוהית איננה מצטמצמת לאמת הפרטית שלנו.
  3. להיות מוזמן לחזור בתשובה, להסתכל אחרת על עצמנו.

 

לכן, המאור ושמש דוגל באספת כל "החסידים" ביחד, בכל הזדמנות שיהיה אפשרי כי לחזק את הרגשת "דיבוק החברים", "אהבת ישראל", כדי להחיות את שלושת הרגשות כמשה רצה לעורר בעם ישראל להכניסם בברית ה'.

 

 

הַנִּסְתָּרֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (דברים פרק כט-כח)

 

יש כמה כיווני פרשנות לפסוק החשוב הזה:

  1. אין לאדם לחקור מעבר למה שהוא משיג. הוא צריך להשאיר את כל מה שהוא נסתר, לה'. והוא צריך להתעק רק בנגלות, במה שהוא כן משיג בברור.
  2. התורה דורשת ערבות הדדית בין כל היהודים. אבל עד איפה אני ערב למה שעושה חברי? כל מה שהוא עושה בנסתר, אני כבר לא חייב לחקור ולהוכיח אותו על כך, אני לא ערב על הנסתרות של חברי. זה עניין שיתפל בו ה' בעצמו. אבל, בכל מה שגלוי, אני כן חייב להיות ערב ולהוכיח אותו במידת הצורך ולטפל בנגלות האלה.
  3. המאור ושמש מציע פירוש נוסף:

נכון שמה שחשוב עבור ה', זה ליבו של האדם. כוונותיו, מחשבותיו, מידותיו הפנימיות. כל אלה, שהם נסתרות, הם חשובות עבור ה'. "רחמנא ליבא בעי"( הקדוש ברוך הוא מעוניין במה שקורה בלב).

אבל, חשובים לא פחות הדרכים להוציא לחוץ את העולם הפנימי הזה. חשוב , למשל,שהאדם יבטא בשפתיו תפילות לה', יגיד בקול רם תהילות לה' . חשוב שהאדם יבטא עוד יותר את העולם הפנימי שלו על ידי מעשים. ולא רק מחשבות ולא רק דיבורים. למה?

כי יש שתי מטרות לגילוי הנסתרות של האדם:

א. עבור האנשים הסובבים אותו. בניו, משפחתו, חבריו. הם צריכים להבין איך לעשות, מה הוא חושב, איך לעבוד את ה'. יש צד חינוכי בהחצנה של העולם הפנימי.

ב. אבל עוד יותר חשוב ההחצנה עבור האדם עצמו. עולם המחשבות והכוונות הוא אמנם אין סופי ועמוק מאוד, אבל הוא נשאר לפעמים מעורפל עבור האדם עצמו. הוא יכל לחשוב דברים הפוכים בבת אחת. מהרגע שהוא מוציא מחשבותיו אל עולם הנגלה, בדיבור שלו או במעשים שלו, אז הוא קובע , הוא חותך, בתוך עולם המחשבות והוא מקבל אחריות על צורה מסויימת במחשבות שלו. הוא מכריע בתוך העולם הנסתר ומוציא לעולם הנגלה. זה עוזר לו להיות יותר אחראי, להגדיר עבור עצמו דברים, ולהיכנס בעולם האחריות.

אם כן, עולם הנסתרות, חשוב מאוד לה' .אבל עולם הגלוי (הדיבור והמעשה) חשובים גם עבור בני האדם עצמם וסביבתם. וכמובן, חשוב עבור ה'.

אנו חייבים לתפוס בשתי הקצוות: גם עולם המחשבות צריך להיות מתוקן וגם עולם המעשים. ועולם אחד משפיע על השני , בשני הכיוונים.

 

 

וְהוֹתִירְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְקֹוָק לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: דברים פרק ל (ט)

 

עניין המותרות:

– מה שאכלנו היה לשובעה ומה ששתינו יהיה לרפואה ומה שהותרנו יהיה לברכה (ברכת המזון)

– ותאכל ותשבע ותותר (רות ב-יד)

-ואת ובנייך תחיי בנותר (אשתו של עובדיה- מלכים ב ד ז)

 

יש במה שהאדם משאיר, ברכה!! מה שנותר, שנשאר מעבר למניין, לקצבה, לחשבון, סגולה מיוחדת

אם האדם, מרגיש שמה שהוא מקבל בחיים, ניתן לו בלי שהוא זכאי , כאילו זה מן"הנותר", הוא מרגיש תודה עמוקה כלפי הבורא. הוא לא חושב "מגיע לי". להיפך. הוא חושב שלא מגיע לו ובכל זאת מקבל!

אחרי שעושים חשבון מדוייק וכל אחד מקבל את מה שמגיע לו, בין שהוא קנה , בין שהוא עשה דבר שמזכה אותו בזה, אם נשאר עוד כסף או שפע, זה נקרא "נותר" זה מחוץ לחשבון ומחוץ לקצבה. אדם שמרגיש שכל מה שהוא מקבל זו מתנה ענקית לא מוצדקת, יכול לחיות עם מעט מאוד . ובמועט הזה יש ברכה אדירה

החכמים אמרו על הנותר הזה שיש בו ברכה עד כדי כך שהוא יכול להזין את כל העולם כולו. (ברכות יז:)

דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני – די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.

וגם אמרו  בראשית רבה פרשה לה :

ותבא ותגד לאיש האלהים, אלא ויעמדו השמן שהוקר השמן ובאת לשאול אם תמכור אם לא תמכור, הברכה האחרונה היתה גדולה מן הראשונה (שם /מלכים ב' ד'/) ואת ובניך תחיי בנותר עד שיחיו המתים,

אם כן, הברכה שורה בדבר שאיננו בעולם הקצוב, המדוד, ההגיוני. ועיקר חיות העולם באה מהדברים שמעבר לחשבון! העיקר מתקיים מהנותר!

וכן בעיניין אחר מציע המאור ושמש: כדאי לאדם לחיות בתמימות ולא לעשות חשבונות.וגם בכוונות התפילה, יתפלל בתמימות ולא יכניס עצמו בכל מני סיבוכים בכוונות! והכל יסתדר כאילו הוא כיוון באותם הכוונות!

כי תבוא מוש

בע"ה  חי אלול התשעו

מישל בן שושן

 

כי תבוא מוש

 

  1. 1. ארמי אובד אבי

יש כמה כיווני פרשנות אפשריים. העיקרי בהם הוא שמדובר בלבן שרצה לאבד את יעקב, כמו שמפורש בהגדה של פסח. אבל מפרשים אחרים מציעים שמדובר על אברהם שהיה "אבוד" בארץ ארם לולי הקריאה של ה' אליו. האפשרות השלישית היא שמדובר בנחש הרמאי שגרם לאבדן ניצוצות הקדושה מאדם הראשון.

א. הנחש ואדם

יש שתי תוצאות לחטא עץ הדעת ושתיהן דורשות תיקון על ידי הבאת הביכורים:

  1. a. חטא עץ הדעת, לפי המאור ושמש יכול להסתכם בחוסר המתנה של אדם הראשון: הנחש גרם לחווה ואדם ליהנות מיד אחרי החשק. אילו הם היו ממתינים קצת (למשל, אם היו מחכים לכניסת השבת) לא היה החטא כל כך חמור. אם כן, החטא הקדמון קרה כשהאדם נהנה מיד. יש לו תאווה, הוא מיד אוכל, הוא מייד נהנה. כמו בהמה. מה שמתבקש ממנו בתור אדם, זה להכניס משמעות בחייו. בדיוק בין התאווה ומימוש ההנאה, יש רגע שבו האדם חייב להמתין, להראות שליטה על יצרו, ולהיות מסוגל, דווקא ברגע זה, להכניס משמעות.

זה בדיוק מה שמתבקש לעשות החקלאי שרואה פרי ראשון מעמלו הרב וחשקו באכילתו המיידית. אז , יש לא לאכול, להמתין, לבוא לירושלים, לעשות שם נאום מול הכהן, להזכיר ההיסטוריה היהודית, להכיר במשמעות של הימצאותו בארץ ישראל, ורק אחר כך ליהנות מכל הטוב. דבר דומה קבעו החכמים בברכה לפני האכילה. לא לקפוץ על האוכל אלא להכניס משמעות דווקא ברגע שבו יש נטייה לאכול מיד.

לסיכום: מצוות הביכורים היא תיקון חטא עץ הדעת ולכן, הנאום מתחיל ב"ארמי אובד אבי" (הנחש ביקש לאבד את האנושיות שהייתה באדם הראשון, אבי כל האנושות ולהשאיר בו רק את המימד הבהמי).

  1. b. הנחש גרם לדבר נוסף, לפי הקבלה: היא "הכניס זוהמה" בחווה. ואדם "פיזר ניצוצות קדושה" שהלכו ונתפזרו בעולם כולו. ייתכן שזה תיאור ציורי לערבוב הטוב והרע בעולם. כלומר, בגלל חטא עץ הדעת, כל מה שקיים בעולם כולו מכיל דברים רעים וטובים. אחת המטרות של תיקון חטא עץ הדעת, היא ללכת בכל חלקי העולם ולקלות בחזרה את "ניצוצות הקדושה שנתפזרו". לכן, למשל, עם ישראל חייב לרדת למצרים כדי לאסוף שם את ניצוצות הקדושה שנפלו שם בחטא אדם הראשון. ביציאת מצרים, בני ישראל "יצאו ברכוש גדול" והשאירו את מצרים ריקה מכל קדושה . זו גם כן סיבת הגלויות של עם ישראל.

לעניות דעתי, "אסיפת הניצוצות" הזו, אינה מדברת על גיור נשמות מסוימות(כי הרי הגלות גרמה הרבה יותר להתבוללות ולאובדן של יהודים מאשר גיור גרים ליהדות! והיהדות לא שמה למטרה לגייר, להיפך!)

אלא, קיבוץ הניצוצות האבודים, נראה לי יותר עמוק: עם ישראל אמור לייצג את כל האפשרויות להיות בן אדם ולאחר מכן ליצור עם אחד מכל הפרצופים השונים האלה. זו המטרה של עם ישראל: להיות עד בפני כל העולם שיש בורא עולם אחד שמשגיח על העולם. למרות ריבוי וניגוד המידות, קיימת, בסופו של דבר אחדות המידות. לכן, מדי פעם, עם ישראל גולה , כדי ליצור יהודים גרמנים ויהודים צרפתים ויהודים מרוקאים, ובשלב הגאולה, לקבץ את כל הפרצופים האלה בארץ ישראל ולחיות כעם אחד.

החקלאי הישראלי, בבואו אל מקום אחד,ירושלים, מביע את המוכנות להתאחד עם שאר חלקי העם והשתתף בהיסטוריה המשותפת. הוא גם מסביר למה אבותיו ירדו למצרים: כדי לקבץ את ניצוצות הקדושה שנתפזרו שם. ובארץ ישראל הוא בעצמו מבצע את התיקון של אדם הראשון בין השאר, על ידי מצוות הביכורים.

 

ב. יעקב ולבן

לבן ביקש לעקור את הכל. בהתחלה, יעקב היה "איש תם יושב אוהלים" . לבן רצה להפוך אותו לאיש עסקים שאוהב כסף ומוכן לשכוח את משמעות תפקידו. המאור ושמש טוען שלבן הצליח מעט  ושיעקב נטה לרגע להשתעבד לעולם העבודה והרווח. טעות זו גרמה לו ולזרעו לרדת למצרים. שם, הם הבינו שהעבודה היא שעבוד כשלא מכניסים אותה לתוך משמעות כוללת של החיים.

הבאת הביכורים היא וויתור על עולם הגשמי בתור ערך עליון ששולט על הכל. אדם צריך להיות מוכן לוותר על המימוש התאוות החומריות כדי לחיות חיים בעלי משמעות. כשהחקלאי מוותר על האכילה המיידית של פירותיו ומכניס בין התאווה וההנאה, טקס ונאום בעלי משמעות, הוא מתקן את חטא ההתמכרות לעבודה הפיזית.

לבן הארמי רצה לאבד את "אבי"( מלשון אבה= רצה) את החשק של יעקב להישאר יעקב איש תם יושב אוהלים.

 

 

 

ג. הנפת הביכורים

לדעת המאור ושמש, כשהאדם זוכה לקבל ניצות הקדושה, יש סכנה שמה יפיל אותם וזה יגרום לתקלה גדולה. אם אנסה לתרגם, הייתי מבין כך: לפעמים אדם מגיע למעלה גבוה , בכל תחום שהוא. אבל משם, הוא יכול לבזבז את ההישגים שלו. אז, הוא לא רק מאבד את הדברים היקרים שהשיג אלא , הבזבוז עצמו ,או השימוש הלא ראוי שהוא עושה עם ההישגים שלו, עלולים להוריד אותו עוד יותר למטה!

"אם יארע לאדם ניצוץ קדושה, הגם שהוא מקום גבוה, אם האדם מקלקל אותו (למשל, אוכל מאכל אשר נתגלגל בו בקדושה ובטהרה ורק נמשך לתוך תאוותו) אז, לא דאי שאין יכולת בידו להעלותו אכם, יש מקום שיתקלקל האדם ההוא".

לכן, כשהיהודי הגיע לארץ ישראל וזוכה לגדל בה פירות, אם הוא לא אוכל אותם בקדשוה, אז הוא גורם לנזק! לכן, הוא צריך גם להביא הביכורים, וגם להניף אותם על ידי הכהן כדי להכיר בצורך להרים את ההישגים שלו. רק אז, הוא יכול ליהנות באמת מכל הטוב.

כאילו בארץ ישראל, אם לא עולים או מעלים, אז יורדים או מורידים! האתגר הוא מחייב. אי אפשר להישאר בינוני או חסר משמעות.

 

ד. הנתינה לכהן

לדעת המאור ושמש, הבאת הביכורים היא לא רק הכרת הטוב אל ה' שהשפיע לנו את השפע, אלא (בעיקר!) הכרת הטוב אל הכהן עצמו!!

כי הכהן (או הצדיק בכל דור!) הוא זה שעושה עבודת התחברות בין היהודים. החיבור הזה הוא זה שגורם לשפע לרדת מה'! כל מה שמונע מהשפע לרדת אל האדם הוא חילוק ומסכים והרגשה שיש פיזור , בלבול וניגודים בכל העולמות. כל מי שמצליח לגרום לאחדות בין בני אדם ובין המידות, מסיר את המסכים שמפריעים לטוב להתרחש בעולם. אם כן, יש בנתינת הביכורים אל הכהן, הכרה בעבודת הכהן שאוהב  כל אחד מבני ישראל, מברך אותם באהבה וגורם לאחדות ושלום בניהם. זה לפחות, בעיני המאור ושמש , עבודת הצדיק.

מה היא עבודת ה"ייחודים" שעושים המקובלים?

נראה לעניות דעתי, שלא מדובר רק בתפילות מסתוריות שמתחילות ב"לשם ייחוד…" אלא עבודה של אחדות בין העולמות, ובין האנשים. כשאומרים לנו החכמים שהעולם עומד על ה"ייחודים" שעושים צדיקים בעולם, נראה לי להבין זאת בפשטות. כל מה או מי שמצליח לגרום לאחדות, פועל להסרת הקטרוגים והמסכים המפרידים את השפע לרדת אל העולם. ארץ ישראל, היא, במובן הזה, הגורם העיקרי לייחודים! כי היא מאחדת ממש את היהודים בתוכה!!

 

  1. האמרת

"את ה' האמרת היום…וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה.."

הפסוק נתון להרבה פרשנות כי המילה הזאת "האמיר" מופיע רק כאן בכל התורה.

יש שמפרשים אותו בלשון "אמיר" בערבית= מלך. אתה מגדיל, מחשיב, שם באמיר(הקצה העליון של) העץ.

המאור ושמש מציע פירוש יותר עמוק: לשון אמירה, בניגוד לדיבור , נאמר בחשאי. בין בני אדם שקרובים אחד לשני. הדיבור הוא יורת בגלוי, ברבים, בפרהסיא. האמירה היא חשאית ורקה כי היא מתחשבת באדם ששומע בקרוב. האינטימיות הזו, מזכירה למו"ש את הפסוק "סוד ה' ליראיו":

מה הוא סוד? זה לא מה שלומדים בקבלה. כי את זה , ניתן ללמד אותו . הסוד האמיתי , זה מה שיש בתוך האדם שאפילו הוא בעצמו לא יכול להביע במילים. הסוד הוא דבר שאי אפשר להגיד.

אם כן, לכל אדם יש סוד, והוא הווייתו הייחודית שלו עצמו.

כמו כן, לכל אדם יש הבנה אשית, מקורית, ייחודית שלו ,של מי הוא  ה'! יש קשר אינטימי , ייחודי לכל אדם , בינו לבין ה', לבין ההשגה שלו את ההוויה, את החיים.

אפילו אם אדם מנסה לפענח את הסוד הזה, הוא לא יגיע לגלותו לגמרי, או לפחות להסביר, לדבר על זה, לגמרי. זה יישאר בגר סוד אפילו עבורו.

הסוד הזה הוא מה שמעמיד את האהבה בין בני אדם. אפשר לכתוב אין סוף שירי אהבה ולא להגיע לדבר עצמו. כי זה יישאר תמיד בתור סוד.

העובדה שלכל אדם יש סוד, הופך אותו למיוחד ואי אפשר להחליפו בבן אדם אחר.

כשאומרים משהוא ובן אדם, הסוד שלי פונה לסוד שלו. הדיבור עוסק יותר בדברים גלויים. האמירה פונה אל הסוד.

לכן, לדעת המאור ושמש, הפועל "להאמיר" קרוב מאוד לפועל "לאמר". להאמיר, זה להתקשר באופן אינטימי אל הסוד של השני, כך הוא מיוחד עבורי. זה מעלה אותו לדרגה מיוחדת.

בין ה' לבין עם ישראל יש קשר כזה.

עם ישראל "האמיר" את ה' וה' האמיר את ישראל ה' עושה את ישראל לסוד. וזה "להיות לו לעם סגולה".

כי תצא לעד3

בע"ה יג אלול התשעו

מישל בן שושן

כי תצא לעד3

 

קן ציפור – אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד

אסור להרוג שני דורות של בעלי חיים יחד. כדי לעורר את האדם בצורך להשאיר אפשרות לשיקום הנזק שהוא גורם בעולם. שולחים את האם כדי לאפשר לה לעשות שוב ציפורים חדשים אחרי שאנו נוכל הציפורים האלה בקן. וכן, כששוחטים שור, אנו יכולים לחשוב שהוא כבר השאיר צאצאים. כששוחטים בנו של השור, אנו חושבים שהשארנו את אביו שיכול לעשות שוב בנים אחרים.

התורה מכניסה בנו ההכרה של הנזק שאנו גורמים לעולם ולבריות. הנזק צריך להיות מבוקר והכי קטן שאפשר. יש לכבד כל מין ואין לבוא לידי הכחדת המין.

שתי נשים

לא יוכל לבכר בן האהובה על פני בן השנואה הבכור.

אי אפשר שלא לחשוב על סיפור יעקב שביכר את יוסף, בן רחל האהובה.

ייתכן מאוד שהמצווה באה מתוך דאגה שטעויות שכבר קראו אצל אבותינו לא יחזרו על עצמן!

יש כאן דוגמא לקשר בין החלק המשפטי לחלק הסיפורי של התורה.

הרב אורי שרקי טוען שזה מורה שיש קשר בין עם ישראל וההיסטוריה שלו  למצוות עצמן!!!

מכות

עדיין לא מצאתי פשר לפשט הפסוק הזה:

כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע: (ב) וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר: (דברים פרק כה -א)

לא מצאתי מקרה שבו יש סכסוך בין שני אנשים, וכשהשופט יכריע  לרעת האחד, יגזור עליו מכות! המכות הן, לפי הרמב"ם, נתנות במקרים של הפרתם מצוות ולא בסכסוך בין אנשים!

החכמים חשבו על אפשרות הלכתית אחת: עדים זוממים. אם אי אפשר לעשות להם את מה שזממו לעשות (כגון שהעידו שאשת הכהן היתה גרושה) אז מלקין אותם!

אולי מדובר על מקרה שבו בית הדין , דרך אגב סכסוך בין אנשים, מגלה שבן אדם עבר על מצוות התורה או החכמים שמחייב מלקות ואז הפסוק מדבר על הגבלת מספר המכות?

לפי הרב אמנון בזק, זה אחד מהשינויים בן התורה שבכתב למה שעשו מזה החכמים אחרי שהשתנו המנהגים והתרבויות!!

ייבום ותשובה (הרב אורי שרקי)

שתי המצוות האלה דומות מאוד

  • הייבום מאפשר לתקן תקלה: אדם מת בלו בנים. קרוב משפחה יוכל להביא מאשתו בן על שמו.
  • התשובה מאפשרת לאדם לתקן חטאים או עוונות .

אבל מוצאים אנו עוד קשר בניהם:

  • בייבום, יש הגבלה למי שיכול להיות יבם. לא כל אחד יכול ליבם את אשת המת (כמו בסיפור תמר!) אלא אחיו של המת וגם אז יש אפשרות לצאת בלי ייבום אלא בחליצה. כלומר, נראה שהייבום היה קיים כבר לפני התורה והתורה באה כדי לצמצם אותה בגלל כל מני עיוותים שעלולים להיגרם מזה.
  • גם בתשובה יכולים להיות עיוותים נלווים!! ויש להגביל אותם ולתקנם! כמו שאומר הרב שרקי:

" לפעמים הקצנת הפרישה מן החיים הבאה בעקבות הרצון להיטהר מגורמי החטא, יש בה בעצמה מעין חטא, ויש לדאוג אחרי התשובה לשוב בתשובה מנזקי התשובה הבלתי נמנעים"

 

השבת אבדה

המצווה נראית מאוד הגיונית ומוסרית. קניין הוא דבר בעל ערך ויש להחזיר קניינו של אדם אם נאבד.

אבל יש לפחות שתי מצוות נלוות שמקשות על ההגיון הזה:

  • אין להשיב אבדה לגוי!!!
  • ואין להשיב עבד שברח מידי אדוניו!!(אם הוא ברח בחוצה לארץ ובא לארץ ישראל לבקש מקלט ולהתגייר)

אם כן, השבת אבידה אינה מצווה גורפת! יש להחזיר האבדה רק במקרה ויודעים שזה יהיה לטובה! כלומר שהבעלים יעשו שימוש טוב בחפץ שיוחזר להם!!במידה ועובדי עבודה זרה היו משתמשים לרעה בחפצים, אין להחזיר להם. אבל, במקרה והשבת האבדה לגוי תגרום לקידוש השם, הגדלת כבוד הדת היהודית, כן יש להחזיר האבדה לבעל הגוי. (ראה סיפורו של שמעון בן שטח)

ארץ ישראל היא ארץ מקלט! וזה ערך חשוב כשלעצמו שיכול לגבור על ערך השבת אבדה!

 

 

 

היציאות והזכרון

נראה לי שכמעט כל הנושאים בפרשה נוגעים לעניין היציאה.

יציאה

  • למלחמה
  • יציאות הגוף (יתד תהיה על אזניך…)

תוצאות

  • אם אתה שונא אשתך, אתה עלול להוליד בן סורר ומורה….

הוצאות

  • כל העניינים הכספיים

כמו כן, יש בפרשה שלנו לפחות ארבע מצוות של זכירה

  • דברים פרק כד (ט)

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:

  • דברים פרק טו (טו)

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:

  • דברים פרק כד (כב)

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:

  • דברים פרק כה (יז)

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:

 

כאילו כל יציאה , גורמת לשכוח מאיפה באנו!

יש לטפל בתוצאות היציאה , ואחת מהם היא השכחה!!

 

נגד חוקי חמורי (הרב יונתן גרוסמן)

 

  1. הסגרת עבד

: "לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו. עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו" (דברים כ"ג, טז).

נראה כי ציווי זה עומד כאלטרנטיבה לחוק המזרח הקדום שהיה קיים באותה תקופה. בחוקי חמורבי (שנכתבו, ככל הנראה, קצת לפני מתן תורה) מצווה המלך הבבלי חמורבי את נתיניו (סעיפים 16-17, תרגום לבנון):

"כי יצפין איש בביתו עבד בורח או שפחה בורחת, שייכים להיכל המלך או לאזרח, ולא הוציא אותו(ה) אל מחוץ לביתו לקריאת הממונה, נותן המחסה מות יומת. כי יתפוס איש עבד בורח, או שפחה בורחת בשדה, והסגירו אל אדוניו, אדון העבד למסגיר שני שקלים ישלם".

 

2 לא יומתו אבות על בנים

: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו" (דברים כ"ד, טז).

יש כמה  פרשנויות לפסוק הזה:

  • איסור עדות של הקרובים. בית הדין לא יכול להמית אדם על עדות בנו או אביו.
  • או איסור הריגת בנים של חוטא. כמו שראינו אצל המלך אמציהו מלך יהודה במלכים ב' י"ד, ה-ו.

"ויהי כאשר חזקה הממלכה בידו, ויך את עבדיו המכים את המלך אביו. ואת בני המכים לא המית, ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר: לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות, כי אם איש בחטאו יומת (ימות כתיב)".

כלומר, אין להרוג בני המורד (במיוחד שזה היה המנהג אצל המלכים שרצו להכחיד כל נקמה משפחתית אחרי שהרגו מורדים). יש להרוג אך ורק האנשים האשמים.

  • יש עוד אפשרות שלישית שמגלה הרב הרב גרוסמן:

. כך כתוב בחוקי חמורבי (על פי תרגום לבנון, סעיפים 229-230):

"כי יבנה בנאי בית לאיש, ולא עשה מלאכתו באמונה, ונפל הבית אשר בנה והמית את בעה"ב – מות יומת הבנאי הזה. ואם את בן בעה"ב המית – את בן הבנאי הזה ימיתו".

כאילו הענישה היא יחסית לנזק. אם נהרג בעל הבית, אז בעל העבודה ימות. אבל אם בנו מת, אז בנו של הבנאי ימות! כוח עבודה שווה יוחסר למשפחה!!

נגד תפיסה זו שהיתה מקובלת בזמן ההוא באה התורה לאסור זאת.

 

כי תצא מוש

בע"ה קחי אלול התשעו

מישל בן שושן

 

כי תצא מוש

 

קן ציפור

 

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: (ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים: ס דברים פרק כב(ו)

 

המאור ושמש מפרש דרך עולם הרמז את המצווה הזאת.

קן ציפור= אספה של יהודים. ציפור, בזוהר הוא סמל הנשמה. כשיש אסיפה של יהודים שמתאספים ללמוד או להתפלל או לעסוק בדברים חיוביים, השכינה נמצאת בניהם. ככל שיש אנשים באסיפה, כך השכינה נמצאת יותר. כי כל אחד בתוך אספת חברים, חווה חיבור בין כל הפרצופים השונים. כל אחד רואה את עצמו חלק בלבד מהאמת ולא כל האמת כולה. כל אחד מרגיש ענווה . כל אחד לומד מהשני ויכול להשפיע על האחרים. יש יותר סיכוי שכל אחד מגיע ל"איזון" המחשבה ולא לקיצוניות שההתבודדות עלולה לגרום. השכינה נמצאת במקום של אספת אנשים.

 

בדרך= אנשים שמנסים להיות בדרך, הם אנשים שעוסקים במהלך התשובה, כלומר לנסות ולהשתפר כל הזמן ולא להיות מרוצה מהמצב שבו נמצאים.

 

על העץ או על הארץ= בין שהחברים שמתאספים יהיו אנשים רבי מעלה(העומדים על עץ) או פחותי מעלה(על הארץ).

 

האם= העקרונות הגדולים. כמו למשל, להתקרב אל האלוהים, לעשות עבודה בלב, עצמית.לעשות תשובה על ידי סיגופים, תעניות, ואף התנתקות מהעולם החיצון שעלול להפריע לעליה של הפרט.

 

שלח תשלח את האם= יש לבחור את ההתחברות עם האנשים (הציפורים), עם החברה (קן הציפורים) ולשים בצד (לשלח) את העיקרון (האם) של ההתעלות האישית.

 

עדיף, עבור ה"מאור ושמש" להיות מחובר אל האנשים הסובבים אותנו, לחיות בחברה, בדיבוק חברים ואהבת הרעים מאשר לנסות להתעלות לבד, מנותק מהמציאות החברתית, ברוחניות וקרבה אל האלוהים. זו לא הדרך המועדפת! יש לבחור ההתוועדות עם האנשים החיים מסביב. אפילו אם מתעלים רוחנית פחות , כשאנו בחברה של אנשים שונים, עדיפה ההתעלות הזאת על כל מה שיכולים להשיג כביכול, בהתנתקות מהמציאות.

 

וארכת ימים= הדרך הזאת של ההתחברות על החברים, מעניקה לאדם יציבות וכל מה שהוא עשוי לרכוש בחברה, יישאר אצלו להרבה יותר זמן מכל מעליות הגבוהות יותר כשהוא מתבודד ומנותק מהחברה.

 

 

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו

 

גם המצווה הזו מפורשת דרך הרמז:

  • שור=יוסף הצדיק. (בכור שורו הדר לו..)
  • חמור= רמז למשיח בן דוד (עני רוכב על החמור)
  • לחרוש= לשתוק. חירש.

יש לפעול כל הזמן עבור הגאולה ולא לשתוק ולהסכים עם המצב של הגלות. יש להתפלל ולקוות כל הזמן לביאת שני המשיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן יהודה! ואולי גם להתפלל ששניהם יוכלו לעבוד ביחד ולא שאחד יבוא על חשבון השני!!

שופטים מוש

בע"ה ה אלול התשעו

מישל בן שושן

 

משפטים מוש

 

הערה מקדימה:

ספר דברים עוסק בעיקרו בתורת ארץ ישראל. כמה ימים לפני הכניסה לארץ, משה מוסר את ההוראות שלו להקמת חברה בארץ. הפרשה שלנו עוסקת במוקדי השלטון (משפט, כהונה, מלכות, נבואה..) והצורך לבקר אותם.

במשך אלפיים שנות גלות, לא היו ליהודים על מה לבסס את פשט הפסוקים. לא היה להם שלטון כדי להגשים את כל מה שהתורה דורשת, במיוחד בספר דברים.

לכן, רוב הפרשנים, המשיכו בכל זאת לפרשן את הפסוקים האלה, אבל, כדי לתת להם תוקף, בסיטואציות שבהם הם חיו, הם העבירו את המושגים הפשוטים של ארץ, מלכות, כהונה, משפט, לעולם רוחני יותר. כך, המלחמה נגד אויב הופכת המלחמה נגד היצר הרע. המלך או הכהן הם הרבי של הקהילה והשערים של העיר הפכו לגופו של האדם עצמו. אי אפשר היה לעשות אחרת בהעדר ארץ וחברה ריבונית בארצה.

הם עשו במצוות התלויות בארץ, את מה שאנו עדיין עושים היום עם ספר ויקרא בהעדר בית מקדש וברבנות!

אני מתפלא על היכולות המופלאות של הפרשנים להמשיך ולפרשן פסוקים שהיו, בזמניהם לא רלוונטים.

אבל הבעיה העיקרית לעניות דעתי היא שעכשיו שב,ה חזרנו לארץ והקמנו מדינה ריבונית, עלינו לשים לב למה קרה ולא להתנהג כאילו אנו עדיין בגלות בעיר נידחת בקצה פולין.

אנו ספוגים בפרשנות של חכמנו באלפיים שנו הגלות. היא נחוצה לנו כי היא מעצבת את המוסר היהודי ותפקוד החברה במצבים שונים. אבל, עלינו להתחיל לקרוא את הפסוקים כפשוטם ולחזור לפרשנות ארץ ישראלית של הפסוקים שמדברים על ארץ ישראל. המלחמה היא מלחמה. האויבים הם אויבים, השופט הוא שופט והמלכות היא מלכות. מוטלת על הדור שלנו עבודה עצומה של חזרה ללימוד התורה לפי הכוונות המקוריות של ישיבה בארץ.

הרבה רבנים ופרשנים עובדים בכיוון הזה אבל הם, לצערי עדיין מיעוט. רוב הדרשות עדיין ממשיכות את הפרשנות הגלותית בלי לשנות פאזה. כנראה שלא קל לחזות בעיננו בשוב ה' ציון. ולא פשוט לשנות הרגלים בני אלפיים שנה. אבל לפחות, יש להתחיל לשים לב לבעיה. לא מדובר על עזיבת המסורת, ולא על "רפורמים" או כל האשמות שווא ומיניהם. אלה לשוב ולקרוא את פשט הכתוב במצב החדש-ישן של יהדות בארץ ישראל חיה וקיימת.

 

בכל זאת, בואו נלמד את הפרשנות של האדמו"ר הוותיק והמוערך של התחלת החסידות, המאור ושמש. הוא ממקד כל ההוראות כלפי מוקדי השלטון אל עבר "הצדיק". כלומר הוא בעצמו. הוא המלך, הוא הכהן, הוא הלוי, הוא הנביא. ואכן כך היו פני הדברים בגלות. רבה של הקהילה עסק בכל תחומי החיים האלה וריכז באישיות אחת את כל מוקדי השלטון שעליהם מדברת התורה, בלית ברירה.

אבל, באותו זמן, בל נשכח את התחלת דברנו: הכל הולך להשתנות כי חזרנו ארצה! יש שופטים ויש מלכים ויש צבא ויש חיילים ויש אויבים , כולם אמיתיים שדורשים מאיתנו להחיות את קריאת התורה כדי להפיח בם רוח יהודית אוטנטית ורלוונטית!!

 

 

שופטים ושוטרים

צדיק אמיתי הוא זה שיודע לשים שופטים ושוטרים על עצמו. השופטים, זה כוח הביקורת על עצמו. הוא חייב לחזור בתשובה כל הזמן, כלומר, לראות את עצמו כל רגע בביקורת . השוטרים הם האמצעים שהאדם נוקת כדי לתקן את עצמו אחרי הביקורת שהוא העביר על עצמו.

צדיק אמיתי הוא זה שיודע לחיות בתשובה תמידית, כלומר זה ששם על עצמו שופטים ושוטרים אישיים.

 

צדק צדק תרדוף

אחרי שהאדם עשה תשובה והוא צדיק, עליו להמשיך ולחשב את עצמו כמי שעדיין לא עשה כלום . מנקודת הצדק הוא צריך לרדוף עוד ועוד אחרי הצדק. כלומר, אין מצב שבו האדם יכול לנוח ולחשוב שהוא כבר הגיע אל המטרה העליונה. אחרי הצדק יש עוד צדק לרדוף!

 

למען תחיה וירשת את הארץ

המאור ושמש, כמובן, אינו מדבר על ארץ ישראל אלא .. על הארץ העליונה של האדם! הרוחניות!!

 

 

 

כי יפלא ממך דבר

הפשט מדבר על שופט שיש לו ספק איך להכריע את הדין. מצווה עליו לעלות לירושלים כדי לשאול את השופט העליון או הכהן ולקיים את דברו. כי אם יסרב לשמוע אל השופט בירושלים, אז הוא ייקרה "זקן ממרה" וחיי במיתה!!

המאור ושמש מפרש עניין זה בצורה קצת שונה:

הוא רואה כאן הנחיה של התורה לכל החסידים, כדי שירכו אל הרבי שלהם שיתיר מהם כל ספק . הרבי, הצדיק, היא זה שיפטור לחסידים הבאים אליו כל ספק בהחלטות החיים של חסידיו!!

בספק, לדעת המו"ש, הוא תוצאה בחטא עץ הדעת. זה מה שגרם לתלמוד הבבלי להציג את כל הספקות בין התנאים והאמוראים. זה, לדעתו מצב בלתי רצוי. וה"צדיק" בא כדי לתקן את כל העיוות הזה. הפתרון קל: לנסוע אל הצדיק ולשאול אותו!! וכל זאת, הוא מוצא בפסוקים שלנו.

 

ובאת אל הכהנים הלויים

הם ה"צדיק" שיש לעלות אליו כל פעם שיש בעיה. ויש להיזהר ללכת אל הצדיקים "האמיתיים" ולא אל צדיקים מדומים! (כנראה שאז היתה כבר בעיה של ריבוי רבנים שרצו כל אחד ליצור מסביבם חצר של חסידים. והמו"ש דואג  שחסידיו ילכו שבי אחר נביאי שקר.

מחוץ לצדיק, החסיד אינו יכול להשיג שום דבר אמיתי בהלכה ובתורה.(!)

 

שום תשים עליך מלך

תלמידי חכמים הם המלכים. כבר התלמוד הבבלי כותב בגיטין סב: "מאן מלכי?..רבנן!". (הגלות התחילה לפני התלמוד הבבלי!)

י ש להידבק אל צדיק הדור וקדושי ה'. וכן הוא כותב בשם רבו רבי אלימלך מליזנסק:" שהאדם צריך לבחור לו צדיק שיהיה רבו". "יש להידבק בעפר רגלי החכמים, צדיקי הדור כי הם יפתחו עיני שכלו לחזות בתורה"

 

וכי יבוא הלוי..

הלוי רומז לעובד השם שנקרא לוי מפני שנלווה אל השם להיות מעובדיו. והוא הצדיק שבחר בו השם לנהל עם בני ישראל….

 

לא תשחית את עצה

"מלמד שאסור להרים יד נגד צדיקי הדור האמיתיים לדמות שאינך צריך אליהם..כי ממנו תאכל"!!(!!!)

(אפילו עצי הארץ הם האדמו"ר עצמו!! ולא רק השופט, השוטר, המלך הלוי והכהן)

 

כי תצור אל עיר לתפסה

הפסוק מדבר על מלחמה והמאור ושמש, כדרכו, מפרש הפזוק כאילו מדובר בגופו של האדם עצמו.:"עיר רומז לגוף האדם" והמלחמה היא מלחמה נגד היצר הרע. ואין להידמות לצדיקים. אין לחשב עצמו כצדיק במקום צדיק הדור..

 

הערה:

לא הגזמתי בריבוי המאמרים שעוסקים ב"צדיק". כמעט ולא מצאתי מאמר אחד בכל פרשנות הפרשה שלנו שאינה עוסקת בכבוד ובנחיצות שיש לצדיק הדור. הוא המרכז כל השלטון והכל עובר ממש דרכו.

זו לא רק פרשנות של חכמים שחיו בגלות אלא פרשנות של חסיד גדול, מראשי החסידות שייסדו את התנועה והיה חשוב בעינם לקשור את כל תורת החסידות בפסוקי התורה.

בחכמתם הם ראו לנכון לעשות זאת בזמנם ובמצב העם היהודי אז. יהי רצון שנשכיל להבין שחזרנו לארצנו ונמצאים אנו היום במצב שונה ועלינו להרים את כפפת הפרשנות הארץ ישראלית של תורתנו הקדושה.

 

ראה מוש

בע"ה כח אב התשעו

מישל בן שושן

 

ראה מוש

 

מצוה

יש חשיבות ב"דיבוק חברים". זו אחת הדרכים לקנות את התורה (פרקי אבות). למה?

כשאדם עובד את ה' לבד, הוא עלול להיות בעל גאווה ,ומצד שני, לצאת מה"איזון" הדרוש. יש בלימוד התורה ובעבודת ה' צורך חיוני לאיזון וענווה. כשהאדם נמצא בחבורה, מתאסף עם קהל רב לשמוע שיעורים, או להתפלל במניין, הימצאותו במחיצת אנשים שונים, עוזרת לו להישאר בענווה (אנשים אחרים חושבים אחרת ואני לא גאון הדור) ובאיזון(לא לעבוד את ה' באהבה מוגזמת בלי יראה או ביראה מוגזמת בלי התלהבות)

במילה "מצווה" יש השורש "צוותא".

מטרת המצווה היא לחבר את האדם לעולם, לחבר אותו לאנשים מסביבו וגם לחבר אותו לה'.

לא נכון לעבוד את ה' במנותק להכללה בחברה.

המצוות, אמורות לעזור לאדם להיות כל הזמן רגיש לסביבה שלו, לעולם ולאנשים.

רמז , מגלה המאור ושמש, נמצא במילה מצוה:

מ-מקביל ב"את בש" (א מקביל לת- ב מקביל לש….) לאות י

צ מקביל לאות ה

נמצא שהמילה מצוה מקבילה לשם ה' כששתי האותיות הראשונות (מצ) מקבילות לשתי האותיות הראשונות של שם ה' ושתי האחרונות הן זהות.מ-צ-ו-ה  //    י-ה-ו-ה

אם כן, המושג מצוה, שהיה יכול להיות קשר בין האדם לה' בלבד, מסתבר כחיוב להיות קשור לכל העולם.

שם ה' בעצמו מורכב מ- יה : הקשר האנכי עם הבורא ו- וה: הקשר האופקי עם העולם. בדיוק כמו המצוה.

 

האדמו"ר בחסידות

מכאן, מסביר המאור ושמש את החשיבות בחסידות, להתכנס אצל הרבי (הצדיק) מדי פעם. שם, כל אחד מרגיש את המימד של הציבוריות, הענווה והאיזון בעבודת ה'.

תפקיד הצדיק הוא לאו דווקא לתת שיעורי תורה מופלגים, אלא להיות דמות מחברת שדואגת לכל אחד. מלא ענווה ואמפתיה כלפי כל חסיד. תפקיד הצדיק הוא לחבר בין כל החסידים.

נראה לי שמה שהחסידים הראשונים (ובניהם המאור ושמש) רצו לחדש, דומה למה שהרב קוק הסביר לגבי הנפש הפרטית והנפש הכללית שמתגלה במיוחד בארץ ישראל. החסידים, התחילו ליישם את עניין ההתכללות בעירם בחו"ל אבל ההתכללות האמיתית היא בארץ ישראל.

 

לשכנו תדרשו ובאת שמה

כל מקום מקבל רושם ממה שהאנשים עשו בו במשך הזמן. במקום הזה חלה אווירה מיוחדת שנוצרה בעקבות מה שהאנשים עשו במקום הזה לאורך שנים. המו"ש מסביר שאכן יש קדושה במקומות הקדושים. בהר הבית, בכותל המערבי, בירושלים, והקדושה לעולם קיימת.

 

משה קיבל תורה מסיני

הר סיני הוא ההר הקטן ביותר. כדי לקבל התורה יש להיות בענווה.

מהענווה אפשר לקבל התורה.

משה קיבל את התורה מכוח השפלות של הר סיני.

 

נביא שקר

המו"ש עושה הקבלה בין הנביא שקר לבין אנשים בדורו שמתיימרים להיות "צדיקים" ולמשוך אחריהם קהלי חסידים. הם עושים, כביכול כמה ניסים ובזכות הניסים האלה בונים חצרות של חסידים.

המו"ש מזהיר מפני הזייוף הזה. הוא קורא לחסידים לבדוק את מי הם מעריצים! חשוב שיהצדיק יהיה "מוכר", בהתנהגות ראויה לאורך זמן, ולא להיסחף אחר השמועות והניסים.

מכאן, ניתן להבין שהוא מפרש את הוראות התורה שלא להאמין בנביא שקר, אפילו אם הנביא ההוא אומר לאנשיו שהוא נביא ה' ,ולא אומר להם "אני בא כדי להסית אותכם מדרך התורה" אלא להיפך, נביא השקר יגיד תמיד שהוא ממשיך את מסורת ישראל . לכן, הקושי בהבחנת נביא השקר גדול ומאוד ומוטל על כתפי כל יהודי!!

את מי להאמין, את מי לשמוע? מה היא עבודת ה' ומה היא עבודה זרה? זה לא פשוט כשכולם מדברים בשם התורה והאלוהים! זה מבחן אמיתי שאנו, בדורנו , מעצים כי יש הרבה רבנים מכל המגזרים שנותנים הוראות הפוכות בשם אותה התורה! האחריות היא אך ורק על היהודי עצמו ואין לו לגלגל את האחריות על רב זה או אחר!!.

 

אין מזל לישראל

המזל של ישראל הוא האין!

 

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת..

הרי אנו יודעים ששבעת ימים יש לאכול מצות! המו"ש דורש הפסוק הזה כך:

ששת ימים= ששת אלפים שנות העולם הזה.

תאכל מצות= יש לצמצם את עצמנו ולהילחם נגד היצר הרע. "מצות" מלשון מלחמה. כמו "ריב ומצה" (ישעיהו נח-ד)

ביום השביעי= באלף השביעי, יבוטל היצר הרע ולא נצטרך לשום מלחמה אפילו לא נגד היצר הרע.

או פירוש אחר:

תאכל מצות= תצטרך להאמין בה'. המצה היא לחם האמונה.

אבל ביום השביעי, הכל יהיה כל כך ברור לכולם כך שלא נצטרך להאמין, תהיה עצרת לה'ץ

 

שדי

השם שדי מורה על צמצום האדם כלפי ה'. בניגוד לשם ה' שהוא התפשטות ההתגלות.

לכן, במזוזה, השם שמופיע בחוץ הוא שדי: כדי להתחיל ביראה. אבל בפנימיות, אחרי שנכנסים ליראה, מגיעים להתגלות האהבה והתפשטות בעבודת ה'. שם ה' מופיע בתוך המזוזה.

 

 

 

 

עקב מר6

בע"ה כב אב התשעו

מישל בן שושן

דברים מר

 

  1. שמע ישראל///והיה אם שמוע.

למה שתי הפרשיות העיקריות האלה נפרדות בתורה? אחת בפרשת ואתחנן והשנייה בסוף עקב?

  • מקורות לחיבורן

כתוב במסכת ברכות יב . שאחרי הקרבת קרבן התמיד היו קוראים במקדש את עשרת הדברות ושמע והיה. אם כן יש מקור קדום שבמקדש שתי הפרשיות נקראו ביחד.

כתוב במסכת סוטה מא.שבהקהל, המלך קורא את ספר דברים עד שמע ישראל ואחר כך פרשת שמע ואחר כך פרשת והיה אם שמוע…כלומר גם כאן שתי הפרשיות מחוברות

כמובן, שתי הפרשיות נמצאות גם במזוזה כי בשתיהן מוזכרת מצוות המזוזה

ושתי הפרשיות נמצאות בתפילין כי בשתיהן יש מצוות תפילין

  • ההסבר של הרב מנחם ליבטאג

בהתחלת פרק ו, אחרי שמשה הסביר למה הוא מדבר (כי העם פחד מהאש של מעמד הר סיני) הוא מבשר  "וזאת המצווה והחוקים והמשפטים…" (פרק ו פסוק א). יש כאן הכרזה שיהיו שני נאומיםף אחד על המצווה והשני על החוקים והמשפטים.

ואכן,בסוף הנאום הזה, הוא אומר "כי אם שמור תשמרון את כל המצווה הזאת.." (פרק יא פסוק כב)

אם כן, כל הקטע מהתחלת פרק ו ועד סוף פרק יא , מדברים על "המצווה". ומה היא המצווה הזו? אהבת ה'!!

אחר כך, בפרק יב, משה מוסר את החלק השני שהם "החוקים והמשפטים"(פרק יב פסוק א) וזה נמשך עד סוף פרק כו.

אם כן, נאום ה"מצווה" של משה מתחיל ב"שמע ישראל" ומסתיים ו"והיה אם שמוע". כל נאום האהבה יכול להסתכם בפתיחה ובסייום שלו. אם כן, חיבור שני הקטעים התוחמים האלה מסכם כל הנאום כולו.

  • ההסבר של הרב מאיר שפיגלמן

שני הפרקים מופיעים אחרי סיפור מתן לוחות הברית. ,שמע ישראל" מופיע אחרי עשרת הדברות ו"והיה אם שמוע" מופיע אחרי מתן הלוחות השניות!(פסול לך) ושתיהן באות אחרי תיאור הארץ "ארץ זבת חלב ודבש" (כאילו זה מובא רק כדי לחבר בין הפרשיות)ושתיהן באות אחרי הבטחת אריכות הימים .

במסכת ברכות, יב., כתוב שהיו אומרים ארחי הקרבת התמיד עשרת הדברות ושמע. בגלל המינים, הפסיקו להגיד עשרת הדברות בגבולין והשאירו שמע ישראל. אם כן, שתי הפרשיות של שמע באות להזכיר את עשרת הדברות! שתי הפרשיות מקבילות ללוחות הראשונות וללוחות השניות:

בדברות הראשונות אין עדיין חטא העגל. וכן בפרק הראשון, שמע, אין קללות. יש רק ברכות. לעומת זאת, בלוחות השניים אנו אחרי החטא ויש מערכת של עונש וקללות בפרשה השנייה "והיה אם שמוע"

  • הרב אורי שרקי

גם הוא סובר שאחד ההבדלים הבולטים בין שתי הפרשיות הוא שאהבת ה', בפרשה הראשונה היא תוצאה מהכרת ה'. ובשנייה יש מערכת של שכר ועונש. אם שמוע ..לאהבה..

 

  1. האם משה התפלל לפני או אחרי שבירת הלוחות?

בפרשת כי תישא, סדר הדברים הוא כך:ה' מודיע למשה על מעשה העגל. משה מתפלל על עם ישראל ואחר כך הוא יורד, שובר הלוחות, מטפל בעובדי העגל ובעגל ומתפלל אל ה' ועולה לקבלת לוחות שניות.

בפרשת עקב, הסדר שונה: ה' מודיע למשה על העגל. משה יורד בלי להתפלל , שובר הלוחות, מטפל בעגל וארח כך מתפלל ארבעים ימים ועולה לקבל לוחות שניים.

אם כן, יש מקום לשאלה האם הוא התפלל לפני או אחרי שבירת הלוחות וטיפול בעגל?

  • רבי אברהם אבן עזרא טוען שמשה לא התפלל מיד. כי לא ייתכן שמשה יתפלל בעוד העגל קיים. הוא ירד, טיפל בעגל ורק אחר כך התפלל. כמו שכתוב בפרשת עקב.
  • הרמב"ן טוען אחרת: משה התפלל שתי תפילות. אחת, מיד, כמו שכתוב בפרשת כי תישא. כי היה צורך מיידי לבטל הגזרה להשמיד את העם. אחר כך הוא ירד וטיפל בעגל ואחר כך הוא התפלל שנית כדי לבקש סליחה וכפרה על החטא.

המחלוקת יכולה להיות עקרונית: האם באמת ה' חשב להשמיד את ישראל? האם זו היתה אופציה או לא? האם הקשר של ה' עם ישראל הוא בלתי שביר. או שמה, האיומים אמיתיים ויש סיכון כזה, לכן משה הרגיש צורך להציל את המצב מיד אפילו לפני שטיפל בבעיה.(הרב אמנון בזק).

  1. איזה עדיפה: מצרים או ישראל?(הרב מנחם ליבטאג)

מצד אחד, ארץ כנען מתוארת כ:

"כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים… ארץ חטה ושערה… ארץ אשר לא במסכנֻת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה"(ח'; ז-ט).

אבל מצד שני כתוב:

"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים הִוא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך… והארץ אשר אתם עֹברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעֹת – למטר השמים תשתה מים" (י"א; י-יא).

לפי התיאור השני, מצרים עדיפה כי אין בעיה של השקיה. למרות זאת,ארץ ישראל היא תלויה במטר.

 

אכן יש הבדל ענק בין שתי הארצות.

ארץ ישראל זקוקה לתפילות, להתנהגות מוסרית. כדי לקבל מים יש להתפלל. זו ארץ שחוקי הטבע תלויים בקשר של האדם עם האלוהים!!

אלה שתי השקפות שונות:

או עושר ונוחות טבעית ללא קשר עם אלוהים

או קשר עם אלוהים אבל צריכים לשלם את המחיר במידה ולא מתנהגים יפה!

 

אותה המחלוקת היתה בין לוט ואברהם

אברהם הציע ללוט להיפרד :או הצפון או הדרום. לוט, שהוקסם , כנראה מהעושר של מצרים, בחר באופציה שלישית: מזרח. ארץ סדום כי "כולה משקה היא".

 

אותה המחלוקת יש בין הפרק הראשון  בספר בראשית לפרק השני:

בפרק הראשון, הבריאה תלויה על חוקי טבע.

בפרק השני, סיפור הבריאה מכניס מימד שונה: בלי אדם אין מים להשקות את הארץ . תפילות האדם, התנהגותו משפיעות ישירות על מה שמתרחש בעולם.

בארץ ישראל, המטר מסמל הקשר בין האדם לאלוהים. תלות, מוסריות.

 

  1. האם יש אלוהים רבים? (הרב אורי שרקי)

 

כשאנו פוגשים את הביטוי "אלוהי האלוהים, אדוני האדונים", יש שתי אפשרויות

  • מדובר על "אלוהים" שמוגדרים כך על ידי אומות העולם .הם טועים ואין אלוהים חוץ מה'. ה' הוא גדול מכל מה שהעמים הטועים חושבים. אין אלוהים כאלה. אלה רק טעויות של הגויים.
  • אבל ישנם מקובלים שטוענים דבר שונה:. כמו רבי יוסף ג'יקטליא בספר שערי אורה:

"ואין לך להאמין דברי ריקות של כמה ריקים שאומרים שאין כוח באלוהי העמים ואינם נקראים א-לוהים. אבל יש לך לדעת שה' יתברך נתן כוח וממשלה ושבט ביד כל שר ושר משרי האומות לדון ולשפוט את עמו ואת ארצו. ונקרא שם השר 'אלוהים' לפי שהוא שר ושופט את בני ארצו".

העמדה של המקובלים עומד,לכאורה כסתירה להלכה מפורשת שבני נוח אסור להם לעבוד עבודה זרה!

כותב רבני בחיי: (דברים לא):

"לא מצינו בכל התורה בשום מקום שיאשים הכתוב את האומות בעניין עבודה זרה כי אם ישראל המיוחדים לחלקו יתעלה, וכן לא מצינו עונש לאומות בעובדם עבודה זרה אלא אם כן עבדוה בארץ הקדושה".

ה' משגיח על אומות העולם דרך שרים ומשגיח על עם ישראל ישירות. אם כן, אין אומות העולם, בני נוח מצווים לעבוד את ה' ישירות, ללא תיווך, רק בארץ ישראל בלבד. אבל בחוץ לארץ, בני נוח יכולים, בתור "תינוק שנשבה"(כי אף נביא לא אמר להם אחרת) לעבוד אלוהים אחרים!! אבל ולעתיד לבוא, כולם יודו שה' הוא אלוהי האלוהים שלהם.

  1. ארץ ישראל בזכות או לא?(הרב אורי שרקי)

כתוב בפרשה שה' נותן לנו הארץ לא בזכותנו וביושר לבבנו אלא ברשעת הגוים.איך אפשר להבין הסתירה הזאת? הכניסה לארץ היא לא תלויה בזכות אלא ה' בוחר מי ומתי נכנס. אבל ההישארות בארץ תלויה בזכות היושבים בה .

עקב מוש

בע"ה כ אב התשעו

מישל בן שושן

 

עקב מוש

 

עקב

עקב הוא האבר התחתון בגוף האדם. הוא מסמל את מידת הענווה. למה הפסוק משתמש בלשון של ענווה? על איזו ענווה מדובר?

המאור ושמש מסביר למה המדרשים אומרים שהתורה נבראה לפני בריאת העולם. כדי להגיד שהתורה מכילה את העולם, היא קדמה לו, ולא להיפך:

התורה היא הכוונה, התכנית של הבורא. בריאת העולם התבצעה יחסית לתכנית שקדמה לה.

(לא מדובר כאן על התורה שיש בידינו, אלא על התורה העליונה, התכנית האלוהית, שהתלבשה, בזמן מסויים, עבור מצב מסויים של ההיסטוריה למה שניתן בסיני. והיא התורה התחתונה. כל מה שמוסיפים הנביאים, החכמים, התורה שבעל פה, הם גם כן נובעים מהתורה העליונה ההיא)

יש מסכנה חשובה לאמריה הזו: האדם שרוצה לקיים מצוות התורה, חייב לדעת שהמציאות, העולם מסביבו, הם תוצאה מתוכנית עליונה.

היום המדע הכתיב ראיית המציאות באופן שונה: אדם מסתכל על העולם, על חוקי הטבע, על המציאות, ואז הוא מנסה למצוא לעצמו דרכים לחיות בצורה הכי טובה. כל מה שהוא ממציא, הוא יחסית לעובדה שהוא נמצא בתוך מציאות. העולם הוא הדבר הבסיסי, הקדום ביותר עבורו. יש מציאות ועל האדם להתייחס למציאות הזו.

לא כך רוצים החכמים שאומרים שהתורה קדמה לעולם. הם דורשים מהאדם ענווה מסויימת לגבי ההסתכלות על העולם. לא האדם יקבע מה משמעות העולם יחסית לצרכיו אלא הכוונה לברוא העולם קדמה ולתכנית הזו הוא צריך להתיחס.

זאת הענווה שדורשת התורה כאן: לפני שאתה מתייחס לשמירת מצוות, עליך לקבל שהם "מעל" לעולם.

 

תשמעון

ה"מאור ושמש" מרחיב את נשמעות המילה "לשמוע" למובן של "אסיפה" כמו "ושמע שאול את העם". שאול המלך אסף את העם כדי שישמעו לו.

יש לאסוף את כל המצוות. כלומר, אסור לקחת בחשבון מצווה אחת אלה יש לשים לב למכלול המצוות כל הזמן. לכל מצווה יכולה להיות מצווה נגדית בסיטואציה מסויימת. יש לשקול את כל הפנים של מצב מסויים.

כל מי שיתייחס אך ורק לפן אחד או למצווה אחת יהיה "פונדמנטליסט", קיצוני, ויצא מגדר המצוות עצמן!

ועכשיו ננסה להכניס המובן הזה של "אסיפה" למשמעות הרגילה של המילה "לשמוע".

כשאדם עוצם עניו משאר המצוות ומסתכל רק על אחת, הוא מסרב לשמוע את האחרות. להבין שיש כאן מצב מורכב. לפני שאנו ניגשים אל עשיית המצווה, יש לקחת בחשבון את כל מכלול הדברים.

לכן כתוב "והיה עקב תשמעון…ושמרתם…"ורק אחר כך "ועשיתם אותם".

 

והיה

מילה זו מורה על שמחה.

כי האדם שמכיר את מקומו מול המציאות , נמצא בענווה מסויימת מול העולם והתורה, שלוקח בחשבון את מכלול הדברים ולא רואה הדברים בצורה חד כיוונית, אז יש יותר סיכוי שיהיה מאושר באמת.

השמחה אמיתית צומחת כשהאדם מכיר את עצמו ואיננו משחק "כאילו".

 

והרבך מאבותיך

אתה זוכה לגדול, להתפתח, רק בזכות כל העבודה שעשו אבותיך לפניך.

מי שמגיע לירח, צריך לזכור שהוא עשה זאת גם בזכות מדענים מהמאה החמש עשרה!

אתה מתרבה, מ(מתוך העבודה של ) אבותיך!

 

ברוך תהיה מכל העמים

מכוח כל העמים!

לא שתהתה יותר מבורך משאר העולם אלא שהברכה שלך נובעת מאיחוד כל המידות שנמצאות בכל העמים!

 

כל המצווה אשר אנוכי מצווך

כל= לשון התכללות.

ראינו לעיל שעל האדם לקחת בחשבון את מכלול המצוות לפני שהוא ניגש אל העשייה.

עכשיו, יש מימד אחר: על האדם לקיים מצוות כשהוא מכליל את עצמו בתוך עם ישראל, בתוך הכלל.

תפקיד ה"צדיק" החסידי היא ליצור קהילה שבה כל אחד מכליל את עצמו בתוך כלל ישראל.

שני המימדים האלה (מכלול המצוות ומכלל היהודים) מדברים על אותו העניין: כדי להגיע לאיזון, לא ללכת לאיבוד בהתנהגות זרה, יש לשים לב למכלול הדברים ולמכלול האנשים. "פוק חזה מה דעביד אינשי" צא וראה מה עושים בני האדם האחרים. זה תנאי ללכת באיזון ובשיקול דעת.

כי כל אדם מביע הסתכלות ייחודית. כל אדם הוא מצווה אחרת של התורה! מכלל בני האדם הוא מכלול המצוות!

 

ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה ..

יראת העונש היא הבסיס לחכמה

אחר כך, באה האהבה והחכמה

אחר כך יש סכנה שמה החכמה תביא את האדם לידי גאווה ותוציא אותו מאיזון.

לכן, חייבת להיות ענווה גדולה כדי להגיע ליראת הרוממות.

לע"ד:

יש לשים לב שלא כתוב "מה ה' דורש ממך" אלא "שואל". כאילו ה' בעצמו משתתף בחיפוש אחר הדבר הנכון לעשותו בכל רגע. והוא משתף האדם להתלבטויות בכל רגע לגבי מכלול השיקולים שיש לקחת בחשבון.

עמדה זו דורשת המון ענווה!

בעצם ה' מצפה שהאדם יהיה מבחינת "מה"!

 

 

 

 

vaethanan akadem

VAETHANAN

MICHEL BENSOUSSAN 2016

POUR AKADEM

http://www.akadem.org/sommaire/paracha/5776/parachat-hachavoua-5776/vaet-hanan-le-dieu-de-nos-contradictions-09-06-2016-81880_4611.php

 

  1. 1une seule parole et pas deux

 

notre Sidra    Vaethanan   se trouve dans le livre de Devarim, le deutéronome.

moise a120 ans.   40 de plus qu'a la sortie d'Egypte. il a appris beaucoup.

 sur lui même    et sur le peuple qu'il dirige.

le peuple aussi a changé .

les défis qui attendent cette nouvelle génération sont différents:

 ils doivent entrer en terre de Canaan et transformer les enseignements théoriques , reçus dans le désert, en mettant en place une structure politique, militaire, agricole. bref, devenir une nation indépendante et responsable. fini le temps des miracles visibles. il n'y aura plus   de man,  ni de nuée protectrice    ni parole permanente de dieu. moise a donc un discours différent.  urgent,

 il doit mourir bientôt.

il revient sur les points les plus importants

/son discours doit sensibiliser la nouvelle génération,  lui parler dans son langage.

 il doit aussi tenir compte des fautes que ce peuple a commises, pour rectifier le tir.

 il doit surtout ébranler son auditoire. il doit éveiller les esprits, pour réactualiser la parole du Sinaï,

 la rendre plus percutante.

c'est un peu la loi orale que moise initie dans ce livre. le style y est différent. les recommandations se succèdent , sans ordre apparent. ca foisonne dans tous les sens. on sent l'urgence et l'importance du propos.

 il y a des reprises, mais toujours sous un angle de vue différent,   plus proche de la réalité humaine. moise est encore plus  proche de son peuple .il s'inquiète pour son avenir et tente de lui donner ses dernières recommandations.

c'est dans ce contexte, que nous trouvons dans notre Sidra , le texte des dix commandements.

 ou plutôt, pour employer le terme de la Thorah, les dix paroles.

ce texte, écrit sur les tables de la loi au mont Sinaï, est écrit deux fois dans la Thorah.

 une première fois, dans la Sidra Ytro, dans le livre de Shemot, cinquante jours  après la sortie d'Egypte.

et une seconde fois, dans notre Sidra.

 les deux textes sont quasi identiques. l'un a été donné avant la faute du veau d'or.

mais moise a alors brisé les tables de la loi sur lesquels il était écrit.

 ensuite, après le grand pardon de dieu ,le jour de kippour,  moise a descendu d'autres tables de la lois, avec un texte légèrement modifié  qui prend en compte les faiblesses du peuple.

en effet, si le peuple, qui venait d'entendre la voix divine et assister au don de la Thorah, a été capable d'adorer un veau en or, c'est qu'il y a la, un grave problème.

 le texte des dix paroles va donc être légèrement modifié pour éclaircir certains points.

c'est ce texte qui se trouve dans notre Sidra Vaethanan  que je vous propose d' étudier .

 je ne m'attarderais que sur quelques points précis et j'espère,  qu'une idée directrice,  pourra ressortir de notre étude.

 je vous en donne tout de suite le thème: c'est l'interdit de l'idolâtrie.

lisons le premier verset :   chapitre 5 verset 6

דברים פרק ה

(ו) אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:

je suis l'eternel ton dieu qui t'ai fait sortir d'Egypte tu n'auras pas d'autres dieux sur ma face.

dans ce verset il y a 2 commandements:

le premier= je suis l'eternel ton dieu

et le second=  tu n'auras pas d'autres dieux.

en quoi la phrase "je suis l'eternel ton dieu " est un commandement? c'est plutôt une présentation de celui qui nous parle. il n'y a pas écrit "tu croiras en moi". ca n'a d'ailleurs pas de sens. imaginez  quelqu'un qui  se présente a vous, "bonjour, je voudrais que tu crois en mon existence". ca n'a pas de sens!

mais alors de quoi s'agit il?

je voudrai vous proposer la réponse suivante:

cette phrase: "je suis l'eternel ton dieu" est liée intrinsèquement a ce qui suit: l'interdiction de l'idolâtrie.

ce ne serait donc plus deux paroles distinctes

 "je suis dieu "

 et "tu n'auras pas d'autres dieu",

mais un seul et même sujet. pas deux, mais une seule parole!

 ma proposition   est d'ailleurs en accord avec la manière dont le texte est écrit

en effet, lorsque l'on ouvre un Sefer Thorah, on remarque  tout de suite que ce texte est partagé en dix paragraphes.

 a chaque fin de  paragraphe, le texte laisse un espace blanc ou repart a la ligne .

 comme il y a dix paroles,

 dans un texte écrit  en dix paragraphes ,

 il me semble légitime de proposer que chaque paragraphe corresponde a une parole.

lisons donc tout le premier paragraphe comme une seule et même parole. je suis dieu qui t'ai fait sortir d'Egypte, tu n'auras pas d'autres dieu, tu ne feras pas d'idoles etc.., donc, tout ce paragraphe concerne l'interdit de l'idolâtrie.

  1. l'idolâtrie

mais alors qu'est ce que l'idolâtrie?

  • première hypothèse: on réduit l'interdit de l'idolâtrie au combat contre le paganisme de l'époque . être idolâtre serait, dans cette optique, adorer des petites statuettes et leur attribuer des pouvoirs magiques. cette hypothèse est assez agréable. on se dit que nous n'avons plus rien a voire avec ce genre de pratique " primitives". nous sommes, aujourd'hui  évolués et même si on n'est pas très croyant ou religieux, hé bien ça, au moins, on le   bref nous ne sommes pas des idolâtres.

mais alors, tout ce premier paragraphe devient presque caduque. en quoi il pourrait nous concerner?

  • une seconde lecture, celle par exemple de grands commentateurs comme le Mey Hachiloah, Rabi Yossef Lainer,

 définit l'idolâtrie comme une tentation inhérente a toute pratique religieuse,

 quelle qu'elle soit.

 même après avoir accepté l'existence d'un dieu unique et invisible.

d'ailleurs, rappelons nous que  juste après la révélation au mont Sinaï, les juifs adorent un veau en or!

dans ce cas, cela nous toucherait tous aujourd'hui pas moins qu'a des époques plus anciennes.

reprenons les termes de la Thorah qui définissent  l'idolâtrie:

le mot Pessel par exemple: une sculpture. étymologiquement, cela veut dire éliminer לפסול . effectivement, lorsque l'on sculpte, on élimine de la matière et ainsi, on élimine toutes les possibilités qu'offrent le matériau pour n'en garder qu'une seule.

un autre mot est souvent utilisé aussi: Massekha. masque. le veau d'or est qualifié de Eguel Massekha.

 on parle aussi d'Elohey Massekha לא תעשה לך

שמות פרק לד  (יז) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ:

Massekha veut dire masque. il cache le visage. une autre  étymologie nous renvoie au moule dans lequel est versé le métal en fusion.

tant qu'il est liquide, il peut prendre une infinité de formes. mais une fois refroidi, le métal prend une forme figée, définitive. Massekha renvoie a  cette forme refroidie, figée du métal,. le masque aussi représente un visage figé . en hébreu, visage se dit Panim. toujours au pluriel,

mettre un masque sur soi,  ou sur quelqu'un d'autre, c'est éliminer les autres  possibilités que peut offrir un visage vivant, et n'en garder qu'une.

encore un mot employé par la Thorah, celui de Temouna. une image. une représentation. il n'est pas interdit de prendre une photo. ni de dessiner ni de peindre. par contre il est interdit de réduire dieu a une image. éliminer toutes les autres facettes, les infinis possibilités de l'être.

l'idolâtrie c'est donc la réduction de l'être suprême.

quand on dit par exemple :le  "bon dieu".

c'est deja réduire dieu,  a un être bon.

c'est très dangereux. par ce qu'alors on ne comprend plus pourquoi il y a tant de malheurs , de souffrances, de guerres. dans ce cas, on attribuera le mal a un autre dieu, le diable.

 ou alors, on refuse tout simplement  de croire a ce "bon dieu".

en fait dieu est bon , mais il est aussi redoutable, et puissant et incompréhensible, et miséricordieux etc. d'ailleurs, établir  une telle liste est  interdit,

 parce que,   encore une fois,  on le défini,  on le limite.

 en réalité, il est très pratique de se faire une idée de dieu. on le défini comme cela nous arrange. on crée nous même le dieu qui nous convient.

ainsi,  des que l'on parle de dieu, on risque de jouer avec   l'idolâtrie.

le mieux en fait, serait de ne pas en parler, ne pas prononcer son nom.

le Mey Hachiloah illustre cette idée en faisant remarquer que  le premier mot du décalogue, je suis,  anokhi. ne veut pas dire exactement " je suis". ca, ca aurait été Ani. anokhi, avec la lettre khaf au milieu, met tout de suite un bémol. une approximation. la lettre khaf, en hébreu veut dire

"a peu prés" , "cela ressemble a",

 "c'est comme ca  mais c'est pas tout a fait  ca". même lorsque dieu parle: il dit : attention !!

ne croyait pas que c'est tout a fait moi.

mais alors comment l'appréhender?

 hé bien tout d'abord par la négative. ne faite pas de moi :ceci ou cela.

mais surtout, il nous dit: je suis celui qui t'as fait sortir d'Egypte.

  • sans être sorti d'Egypte,
  • sans pouvoir s' affranchir de tout dogme,
  • sans être libre de tout dictat,
  • de toute pensée figée,

………. je ne me serait pas adressé a vous!

 je suis celui qui vous invite  a penser l'infini.

je suis celui qui exige de vous de sortir de la pensée unique. de l'être réduit a une seule dimension. je suis celui qui ouvre votre rapport au monde.

 l'idolâtrie c'est limiter les possibles, éliminer les facettes d'une réalité très complexe. c'est réduire l'autre a ce qui m'arrange qu'il soit.

 

on est donc très loin  d'un interdit caduque. j'ai compté plus de 20 passages dans la Thorah qui mettent en garde contre l'idolâtrie.. le danger de l'idolâtrie est donc inhérent au fait religieux. si la Thorah insiste tellement sur l'interdit de l'idolâtrie au point de lui accorder la première place dans le décalogue, c'est parce qu'il s'agit peut être du message le plus important de tous. le plus exigeant aussi. le plus singulier, le plus original. et il reste d'une actualité brulante.

 pour tous.

 surtout pour ceux qui désirent être religieux.

si être religieux, c'est  le respect aveugle de dogmes figés,

si c'est l'abandon de sa responsabilité,  au service de ceux qui penseront pour nous, a notre place, alors, il me semble que le judaïsme est avant tout un garde fou, antireligieux.

 

on se trouve alors devant un paradoxe: si l'essentiel est que l'homme soit libre de toute idolâtrie, pourquoi dieu s'adresse a lui ,( si cela est si dangereux)?

. si tout service religieux, si même  les commandements peuvent être sources d'idolâtrie, pourquoi la Thorah dicte  tellement de mitsvoth?

on peut se dire. si c'est tellement dangereux, alors soyons athées. au moins on ne risque pas d'être idolâtres.

mais voila que l'homme est naturellement esclave de sa condition humaine.

 il est malheureusement illusoire de chercher la liberté dans l'abandon a un état soit disant naturel, exempt de toute conscience

 ou d'une  quelconque morale.

l'homme est très facilement  esclave.

 c'est pour cela que tout commence par l'expérience de la sortie de l'esclavage.

ca n'est qu'après que l'on peut parler de lois ou de rapport avec le transcendant.

les lois, les mitsvoth, vont exiger de l'homme….. d'être plus attentif au monde qui l'entoure.

 de prendre de la hauteur.

de s'interroger.( de ne pas manger sans se demander ce qu'il mange. comment il le mange. que cela signifie t-il , a chaque repas. la routine' enferme l'homme vers un esclavage sournois et plaisant.)

 les mitsvoth sont des invitations a être plus responsable et a voire les choses différemment.

celui qui dicte ces mitsvoth, dieu, doit rester insaisissable.

 c'est la condition ci -ne-quoi- non pour laisser l'homme face a l'infini,

  • face aux questionnements,
  • face a la recherche permanente de sens.
  • face a son humanité.

est ce que toutes ces précautions sont suffisantes? bien sur que non. l'idolâtrie est une activité assez  rependue, même parmi ceux qui la dénonce. mais c'est un combat incessant.et indispensable. c'est en tout cas, me semble t'il, celui de la Thorah.

  1. 3. le shabbat

la quatrième parole est le respect du shabbat. si dans le premier texte, inscrit sur les premières tables brisées, dans la Sidra Ytro, il est écrit

Zakhor et Yom hachabat,

 souviens toi du chabat ,

 ici, dans notre sidra, il est écrit

shamor et Yom hachabat

 respecte le jour du shabbat.

le premier, Zakhor, décrit le but ultime: se rappeler de chabat .

 savoir vivre le chabat comme un shabbat.

nos sages disent que cela concerne le lois positives du shabbat.

mais en fait il y en a très peu: le kidouch, des bons repas, cesser la course et le travail de la semaine. faire le point. prendre du recul, de la hauteur .

 mais cela est difficile a mettre en place .

c'est comme l'illusion de la liberté dont on a parlé tout a l'heure.

 on a besoin d'un cadre coercitif pour vivre cette liberté.

il a fallu donc ordonner une série d'interdits, pour  arriver a vivre le shabbat comme un shabbat:

 c'est le shamor, les lois négatives, les interdits. ils sont nombreux mais c'est la seule manière 'd'arriver a vivre le chabat ,comme le le Zakhor dans le premier texte, le demandait.

zahor  est le but.

 le shamor, le moyen indispensable pour 'y arriver!

he bien ,nous appliquons les deux !

et on chante dans le lécha Dodi du vendredi soir

שמור וזכור בדיבור אחד

 Zakhor et shamor font partie de la même parole!

autre différence entre les deux versions: la première, celle des premières tables, réfère le shabbat a la création du monde.

le second, dans notre Sidra, a la sortie d'Egypte.

le jour du chabat est l'occasion de faire le point. de ne pas être aliéné au monde de la productivité. c'est lui qui va donner du sens aux autres jours de la semaine. c'était ca l'idée du chabat a la création du monde: donner du sens a la création.

 hé bien la sortie d'Egypte c'est la même chose: sortir de l'aliénation et donner du sens a sa liberté.

c'est pour cela que dans le kidouch du vendredi soir, nous citons les deux versions ensemble:

זכר למעשה בראשית

זכר ליציאת מצרים

shabbat, en référence a la création du monde et en référence a la sortie d'Egypte.

  1. le respect des parents

un mot a propos de la 5ieme parole:

כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה..

respecte ton père et ta mère, a fin que tes jours s'allongent sur la terre

kaved, respecte, veut dire aussi sous-pèse.

 le respect des parents, les obligations que nous avons envers eux sont immenses. cela va de soit.

et pourtant, moise, a jugé utile,  de rajouter une petite phrase, par rapport au premier texte du décalogue: il rajoute,

ולמען ייטב לך

 "afin que cela te fasse du bien"

a priori, le respect des parents leur fait du bien, a eux. il peux aussi, secondairement etre plaisant de savoir que l'on fait du bien. mais moise semble ajouter une dimension plus égoïste:

 pour que tu puisses mieux vivre, toi,

sous-pèse le poids de ton père et de ta mère en toi. ce que ton père t'as apporté, ou pas,

 ce que ta mère t'as apporté , ou pas.

 tu est fait, en grande partie de l'apport de ces deux êtres, de ces deux pôles.

le texte ne parle pas de "parents" mais du père et de la mère.

 nous sommes fait de plusieurs composantes.

 il est bon, pour notre bien être de prendre conscience, de  sous-peser la part de chacun de ces composants en nous.

 il faut  respecter les contradictions qui me composent.

 l'amour et la rigueur,.

 le cœur et l'esprit.

le féminin et le masculin.

 il faut  prendre en compte, reconnaitre, sous peser , respecter,  la pluralités de ces composants pour que nos jours s'allongent, qu'ils prennent plus de sens.

5 /le vav

 

je voudrais enfin parler d'une petite lettre, le vav, c'est un bâton vertical tout simple: c'est une conjonction de coordination, placée au début d'un mot, pour dire "et"  e-t.

hé bien dans les cinq dernières paroles,

 il est rajouter a chaque fois.

 tu ne tueras pas et tu ne commettras pas d'adultère et tu ne voleras pas  etc..

 cette petite lettre n'existait pas dans la première version des dix paroles, de la Sidra  ytro.

la bas, il y avait écrit :"tu ne tueras pas. tu ne commettra pas d'adultère.

sans "et" .

 qu'est ce que moise a voulu expliciter ici, qu'on n'avait pas compris la première fois, en rajoutant ce vav?

 imaginons que l'on veuille respecter le commandement de ne pas tuer.

 si on le fait de manière entière, totale , jusqu'au bout. hé bien je ne peux plus tuer.. un ennemi qui vient me tuer.

 je ne peux pas tuer.. un moustique qui me pique.

 je ne peux pas tuer le  יצר הרע ce désir malsain de commettre par exemple..  l'adultère!

 donc, en faisant cela,  je transgresse le commandement qui suit!

 je transgresse le bon sens!

attention. il ya la un danger.

 prendre un commandement,  même un commandement  divin, et ne plus tenir compte de rien d'autre, c'est faux et dangereux.

 il faut savoir a chaque fois, qu'il existe d'autres impératifs, d'autre commandements, et agir en fonction d'une multitude de facteurs. c'est pour cela que moise écrit: tu ne tueras pas et tu ne commettra pas d'adultère et tu ne volera pas. toute la difficulté réside dans ce "et", ce vav, dans la responsabilité de l'homme face a tous les impératifs qui se trouvent devant lui.

si par exemple il écrit qu'il faut "briser les idoles" . et que je ne considère que cette loi,

 que  je veuille l'appliquer totalement, exclusivement.

 alors je rentre avec une hache au musée

 et je détruit tout ce qui s'y trouve!.

ce petit vav' cette conjonction rajouté devant les commandements me dis: tu dois toujours prendre en compte tous les commandements ensemble.

 y compris celui d'avoir du bon sens!

en fait moise s'adresse a la responsabilité de l'homme qui doit faire jouer sa liberté, son intelligence, et prendre en compte ceci mais aussi cela mais aussi cela.

en fait,  l'homme est ce vav,

ce trait vertical,

 debout, pas courbé, pas aveugle, responsable,

qui relie et tient   a bout de bras   ceci et cela. savoir mettre de l'ordre entre les impératifs, redéfinir devant chaque situation  l'ordre des priorités

 et être responsable de cette ordre.

 l'homme est ce vav,

 cette conjonction,  entre les contradictions,

 entre les différentes facettes de la réalité,

 les différentes facettes du dieu un.

 qui sait vivre le shabbat de la sortie d'egypte et a la fois celui de la création du monde.

celui qui respecte et son père et sa mère,

qui respecte les lois, parfois contradictoires,

 qui ne tombe pas dans une vision univoque et restrictive,

 bref un homme      qui combat l'idolâtrie!

merci