ואתחנן אש

 

בע"ה טו באב התשעו

מישל בן שושן

 

ואתחנן אש

מתוך שיעוריו של הרב אורי שרקי

 

  1. משה לא נכנס

משה רצה להיכנס לארץ אלא כדי לבנות בית המקדש (ההר הטוב) אבל בית המקדש היה אז נצחי,  כמידתו של משה, מידת הנצח. בית המקדש לא היה יכול להיחרב!.

בזמן ההוא , בני ישראל לא היו עדיין מסוגלים להיות במצב אידיאלי ולזכות במקדש כל הזמן(זה יקרה ב"ב בסוף ההיסטוריה) . אם כן, ה' מפחד שמה נגיע למצב שישראל יחטאו, לא יוכל להחריב את בית המקדש,  ויהיה צורך להכחיד את העם עצמו! (זה מזכיר את האמירה  שעשה ה' טובה לישראל שהחריב בעצם רק "עצים ואבנים" ולא את העם כולו, בחורבן הבית) לכן ה' בחר שבית המקדש לא ייבנה על ידי מושה . כדי שהמסגרת לא תהיה נוקשה יותר מדי. ה' מבקש ממשה להפסיק לבקש ממנו כי הוא עלול להיענות לבקשת משה!! וזה יהיה קשה מדי עבור העם עצמו.

לכן משה אומר: "ויתעבר ה' בי למענכם"

ולכן ה' אומר לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". כי אם תוסיף, אענה לבקשתך!! וזה לא טוב עבור ישראל!!

לגבי הרצון של משה "לראות" את הארץ בלבד, על זה אין בעיה וה' הראה לו אותה.

  1. תורת ארץ ישראל

ספר משנה תורה הוא חזרה על התורה (ראה מקור למטה). אם כן מה הוא מחדש? הוא מסודר כולו לפי תורת ארץ ישראל.

זו הסיבה שרבי יהודה(ברכות כא) היה דורש סימוכין רק בספר דברים. כי רק הוא מסודר בסדר של ארץ ישראל.לכן אין אנו מוסמכים ללמוד הלכות מתוך סמיכות מילים ועניינים, רק מספר דברים בלבד.כי יש בתורת ארץ ישראל סדר חברתי ארגוני שאין בארבעת החומשים הראשונים!

כתוב בספרי (ראה למטה) שהתורה והמצוות נתנו רק עבור קיומן בארץ ישראל. ובחוצה לארץ, אנו ממשיכים לקיימן רק כ"ציונים" בשאיפה לחזור לארצנו. אם שווצרי יגור בסהרה ושם ימשיך לעשות סקי , זו רק כדי לא לשכוח איך עושה סקי כשיחזור בארצו!. קיום המצוות בחו"ל נראות מאוד לא טבעיות ומנותקות מהקשרם. זה יצר יהדות מוזרה. אבל עכשיו שחזרנו לארץ, יש להחיות בחזרה את קיום מצוות התורה באופן טבעי .

כפי שאומר משה רבינו במפורש בפרשה שלנו:

"ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' א-להי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה" (דברים ד' ה').

הגלות היא אפשרות להציל את העם ולחנך אותו בחזרה במידה והוא יסטה מהתורה בארץ ישראל:

'העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה לא תאריכן ימים עליה' (שם שם כו)

כלומר התורה הבטיחה לנו שלעולם היא לא תיתן לנו להשחית את דרכנו יתר על המידה. כי אם באמת היינו מתיישנים בארץ והיינו מאריכים ימים עליה, התורה אומרת 'כי השמד תשמדון' (שם שם כה), לכן על מנת להציל אותנו מכך, אומרת התורה: 'והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר' (שם שם כז). כלומר הגלות היא וסת הביטחון הנותן לנו בטחון שהארץ לא תשחית אותנו לעולם (מהר"ל, נצח ישראל). ולכן מתוך בטחון שלם בקב"ה אנחנו יכולים להיכנס לארץ ישראל.

כמובן הכניסה לארץ ישראל נותנת אופי חדש למצוות, ועשרת הדברות ניתנות מחדש ביישום מעשי. במקום לדבר על ידיעה מטאפיזית של "צריך לשמור את השבת משום ש-'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ'" (שמות כ יא), התורה נותנת כבר טעם סוציאלי 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך' (דברים ה יד). נותנת גם טעם היסטורי: 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים' (שם שם טו). כמו כן מזכירה גם את טובת העולם הזה בכיבוד אב ואם: 'ולמען ייטב לך' (שם שם טז) ולא רק את טובת העולם הבא 'למען יאריכן ימיך', זאת היא תורה ארץ ישראל המחוברת גם אל הארציות הממשית הפוליטית הסוציאלית וההסטורית.

 

 

 

 

מקורות

ספרי דברים פיסקא מג

 

דבר אחר ואבדתם מהרה, ושמתם את דברי אלה וגו', אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה אמר לה הוי מקושטת בתכשיטיך שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים הוא שירמיהו אומר +ירמיה לא כ+ הציבי לך ציונים וגו' אלו המצות שישראל מצויינים בהם, +שם /ירמיה לא כ/+ שימי לך תמרורים זה חורבן בית המקדש, וכן הוא אומר +תהלים קלז ה – ו+ אם אשכחך ירושלם וגו' תדבק לשוני וגו', +ירמיה לא כ+ שיתי לבך למסילה דרך הלכת אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל ראו באלו דרכים הלכתם ועשו תשובה מיד אתם חוזרים לעריכם שנאמר +שם /ירמיה לא כ/+ שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה.

 

תוספות מסכת גיטין דף ב עמוד א

 

המביא גט -..ומה שנוהגים לכתוב י"ב שורות בגט אומר ר"ת משום דגט גימטריא י"ב ור"י שמע בשם רב האי גאון ובשם רבינו סעדיה משום דכתיב ספר כריתות כשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ארבעה חומשי ספר תורה כדאמר בבבא בתרא (דף יג:) שצריך להניח ארבעה שיטין בין כל ספר וספר והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה.

 

 

ואתחנן מוש

 

בע"ה טו באב התשעו

מישל בן שושן

 

ואתחנן מוש

 

 

ונשמרתם מאוד לנפשותיכם…

…..כי לא ראיתם כל תמונה.

מה הקשר בין ההוראה לשמור על הבריאות והעובדה שלא ראינו כל תמונה בהר סיני?

כל פעם שמדברים על ה', יש מיד סכנת עבודה זרה. גם בלימוד וגם בתפילות! אין לתת לאלוהים שום צורה פיזית .לא לדמיין שום גשמיות כלפי הבורא. המאור ושמש מוסיף: גם מחשבה! לא לצמצם את האלוהים לרעיון מוגדר או למחשבה. זו גם כן עבודה זרה.

המו"ש מדבר על צורך ב"בהירות" . כמו דף ריק.

אבל אי אפשר לאדם לחשוב על בורא עולם או להתפלל אליו בלי לחשוב על הגדרה כל שהיא. לכן יש כאן פרדוקס קשה מאוד אבל בלתי נמנע. לכן, יש לעשות עבודת "בהירות" כמו ניקוי ראש כל הזמן!

דרך אחרת היא לתת לה' כינוים הפוכים אחד מהשני. ה' הוא גם גיבור וגם חנון וגם נורא וגם רחמן. זה יכול להיות פיתרון כדי להוציא מהראש שלנו כל כנוי מוגדר יחיד ומקובע!

וזו בדיוק בריאות הנפש של היהודי!! לא להיות מקובע בדעותיו או בהשקפותיו, אפילו בלימוד ואפילו בקיום המצוות ואפילו בתפילות שלו. לכן, אומר המו"ש יש לעבוד על עצמנו לפני כל תפילה כי אנו אמורים לעמוד מול ה' אבל אין לנו רשות לתת לו צורה או עמדה מקובעת.

ה' עשה הרבה דברים. לגבי כל מה שהוא עשה וציווה אין בעיה

אלא יש בעיה כשאנו רוצים להגדיר אותו עבור הדמיון או המחשבה שלנו.בכל מה שקשור להגדרות על זהותו,  כיונים, תמונות, פסלים.

ככל שאנו נעבוד בכיוון הזה, כך הנפש היהודית תהיה יותר "בהירה"!!

לכן הפסוק אומר: ושמרתם מאוד לנפשותיכם, כי הרי לא ראיתם כל תמונה!

בהתגלות של ה', העיקר הוא שלא ראינו כלום!

כשה' מציג את עצמו (אנוכי ה'..) הוא מיד, באותו פסוק עצמו, מצווה לא לעבוד אלוהים אחרים.

הייתי מציע לעניות דעתי לפרש את המילים "על פני" במשפט "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" כך: אל תשים על פני ה' שום דבר. אל תלביש אותו בצורות שנוחות לך. תשאיר את הפנים שלי ריקות!!

זה דומה למה שאנו אומרים כלפי בני האדם: אל תשים עליו תו! זו בעצמם ה"מסכה" שאסור לשים על פני ה'!

 

 

 

ובקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת

הפסוק מדבר על תקופת הגלות. בעומק הצרות והסתרת הפנים של ה'. כשהאדם מוצא את עצמו בתחתית החבית. יש שם אפשרות להסתכל באמת על המצב האנושי ולחפש את האלוהים באמת.

כמו שהאלוהים שאל את אדם הראשון :"איכה?" כך הוא ממשיך לשאול כל אדם.

במצבים של צער גדול, גם האדם מחפש את האלוהים ואומר לו "איכה?". זו לא כפירה. להיפך. זו פניה אמיתית וכנה. ה' בחר באברהם כי הוא חיפש אלוהים. הוא חיפש משהוא אחראי על הבלגן בשורר בעולם (המדרש על הבירה הדולקת שאין לה בעל הבית). ה' ברא את האדם כדי שיהיה שותף איתו, לבעיות העולם!

רוב הזמן, האדם משליך את כל האחריות על האלוהים (או על הטבע, או על המציאות, או על האחרים). ה' מעוניין באנשים שייקחו על עצמם חלק מהאחריות. וזה יכול לקרוא במצבים קשים. כשהאדם נמצא לבד מול החיים שלו, נטול כל גאווה ומסכה. אז, משם, הוא מבקש את האלוהים (הוא גם יכול לכעוס או לשאול..). שם יש סיכוי למצוא אותו!!

 

 

 

 

 

התפילה בציבור

למה יש חובה להתפלל בציבור? הרי כל תפילה היא אישית לגמרי. לכל אדם תפילותיו, ענייניו. ואפילו אם הוא מבקש צורכי ציבור, הוא עושה זאת באופן אישי ומיוחד. היינו מבינים שתפילה כזו תתקיים בצורה אישית. למה יש צורך במניין?

המאור ושמש מציע שהציבור, ראיית אנשים שונים מסביבי, מאפשר לי לא ללכת לאיבוד!

אם נדרש "איזון" בין אהבה ליראה, בין המושג שהאלוהים רחמן ומושג שהאלוהים נורא. האיזון הזה מתאפשר כשאנו מתפללים עם אנשים שונים. אדם לבד יכול להשתולל במידה אחת . הוא יכול להתלהב יותר מדי או להיכנס לדיכאון יותר מדי. לבנות לעצמו אלוהים אחרים! ולהתפלל אליהם. כדי להפחית הסכנה הזאת, הציבור יכול להחזיר את האדם הזה שהלך לאיבוד בדמיונו לאיזון מסויים!

גם בהלכה, יש הנחייה דומה: כשאתה לא יודע מה לעשות, צא וראה מה עושים בני האדם (פוק חזה מה דעביד אינשי!)

כשהאדם מתפלל ביחיד, הוא יכול להגיע לכוונות גדולות מאוד. אבל בגלל הסכנה שהוא יצא מהאיזון, עדיף שיתפלל בציבור, אפילו אם הם מפריעים לו בכוונות שלו, אפילו אם הם מתפללים יותר מידי לאט או יותר מדי מהר יחסית אליו. כי האיזון חשוב על העומק!!!

 

זכור ושמור

בפיוט "לך דודי" למה לא כתוב "זכור ושמור בדיבור אחד" אלא "שמור וזכור בדיבור אחד"? כי הרי בדברות הראשונות, בפרשת יתרו כתוב בהם "זכור את יום השבת" ורק בפרשתנו, בלוחות השניים כתוב "שמור את יום השבת".אם כן הסדר הפוך!

אלא ששמור הם מצוות לא תעשה, זכור מצוות עשה.

זכור, היא העבודה באהבה. שמור היא עבודה מתוך יראה.

המטרה היא האהבה, ה"זכור".

אבל, יש סכנה שמה האהבה תצא מגדרה לכיוונים אסורים שבהם מאבדים בכלל את עיקרון האהבה.

האהבה זקוקה למסגרת. והיא היראה. החוקים. המצוות "לא תעשה.

אי אפשר לקיים את זכור את השבת בלי לקיים מצוות לא תעשה שבה!

לכן, בתורה, נאמרה קודם כל המטרה: זכור את יום השבת

אבל, בפיוט, לגבי עולם העשייה, השמור קודם! כדי שנוכל אחר כך לקיים הזכור. אבל תמיד הזכור הוא העיקר!!

 

 

אנוכי עמד בין ה' וביניכם

מה שמפריד בין האדם לה', זו האנוכיות, האגואיזם. המסכים שהאדם בנה לעצמו.

"אנוכי"= האנוכיות, מפרידה בין ה' ובין האדם!

דברים מוש

בע"ה ג אב התשע"ו

מישל בן שושן

 

דברים מוש

 

תוכחות

משה מתחיל ל"באר" את התורה.

לכן, הוא מתחיל בתוכחות כדי שיחזרו בתשובה לפני לימוד התורה.

כי לימוד תורה איננו לימוד כשאר הלימודים. כדי שיהיה עמוק ומשמעותי(כמו התורה שבעל פה שהוא נושא ספר דברים), חייב לבוא אליו תוך מוכנות לחזור בתשובה. כלומר, מתוך מוכנות כנה לשמוע דברים ולהבין דברים חדשים לגמרי, דברים שיכולים , לכאורה לסתור דברים שכבר הורגלנו אליהם!

החזרה בתשובה מחייבת האדם להיות מוכן לשנות פרדיגמות. בלי זה, אין מקום ללימוד התורה באמת.

 

רמזים בתוכחות

לפי פירוש רש"י, משה מוכיח את ישראל על ידי רמזים. למשל "די זהב" איננו מקום אלה רמז למעשה עגל הזהב.למה לרמוז ולא להגיד את הדברים ישירות?

כי הרמז מאפשר לאדם להבין מעצמו. תוכחה ישירה יכולה ליצור תגובת נגד שלילית. האדם, בדרך כלל מתגונן לפני מתקפה. כדי שהתוכחה תהיה הכי פחות תוקפנית, היא חייבת לבוא דרך רמזים קלים. כדי לאפשר לאדם לבצע מהלך רצוני ואישי . כי מול תוכחה ישירה יש שתי תגובות אפשריות

  1. הגנה והתקפה נגד המוכיח
  2. קבלה מתוך הכנעה גמורה . גם זו איננה דרך טובה כי החזרה בתשובה היא מהלך רצוני ואישי. כדי שהתשובה תהיה משמעותית, היא חייבת להיות רצונית ולא מוכתבת.

 

הצדיק

"כל צדיק אמיתי בדורו הוא משה"

כך הדברים ברורים! המאור ושמש, מרגיש מחויבות, בתור "צדיק", "משה הדור" גם להוכיח את בני דורו וגם ל"באר את התורה" לבני דורו.

 

הארון נושא את נושאיו

כשאדם בא אל הצדיק, בהכנעה, בחיפוש אחר פטרון לבעיותיו. הצדיק מרגיש את ההכנעה הזו וזה מוליד אצל הצדיק הכנעה דומה מול הבעיה.

כשאדם מרגיש חסר אונים ופושט מעליו כל גאווה וחיצוניות, הוא מתייצב מול האנושיות שבו. זה עלול לגרום לאדם ממולו, להרגיש גם הוא חוסר אונים ואנושיות כמוהו.

ההכנעה הזו שנולדה אצל הצדיק (עקב המפגש האנושי מול החסיד), מרוממת את הצדיק ויכולה לתת לו הזדמנות נדירה לנגוע בנקודות אמיתיות. הוא "מתנשא גבוה מעל גבוה". ויוצא מזה תועלת לשניהם. גם לצדיק וגם לחסיד!

מי שהיה אמור לעזור לשני נמצא בעצמו מתעלה על ידי המהלך!!

מי שבא לשאת את הארון, ימצא את עצמו מתנשא על ידי הארון!

"והאופנים יינשאו לעומת השרפים"

כל זה תלוי בהכנעה של החסיד מול הצדיק. ההכנעה היא הדרך לנגוע באנושיות האמיתית. להסיר המסכות והגאוות למיניהן.

 

לא אוכל לבדי שאת אתכם

עכשיו נוכל להבין הפסוק הזה : משה מכריז שבלי עבודת בני ישראל הוא לא יכול לעזור להם!

אם הם לא יבואו בהכנעה, אם הם לא יגעו בבעיה האמיתית שלהם, אם הם ישחקו משחקים, יבקשו עזרה סתם, כתוספת או כהתרסה, משה לא יוכל לעזור להם!

המטפל זקוק להתערבות המטופל!!

 

 

 

 

צדיק חדש

יש רגע שבו הצדיק של אותו הדור צריך להבין שהגיע זמנו של צדיק צעיר, חדש, יותר מתאים לדור הבא, לקחת את מושכות הדברים. אסור ששני מלכים ימלכו ביחד. יש לדעת לתת מקום לצדיק אחר ולא להפריע לו. להסתלק ולתת לו הכבוד.

את התכונה הזו, מצאנו אצל הירח מול השמש בבריאת העולם. אבל, זה דרש התערבות הירח עצמה והחלטת האלוהים. זה לא היה טבעי.

בניגוד לזה, הכוכבים, הם, לא מזיקים אחד לשני. כולם יכולים לזרוח בלי שהכוכב השני יינזק. זו גדולה מיוחדת שניתן לצדיקים גדולים לפעול על פיה. כשכל אחד מכיר את התחום שלו ופועל בו בלי להעפיל על עבודת השני.

והנכם היום ככוכבי השמים לרוב

הברכה הזו של משה מצביעה על הסגולה של עם ישראל: הם כמו הכוכבים. כלומר, לכל אחד תחום התמחות משלו ולא מזיקים אחד לשני. זו שאיפת האחדות בעם ישראל. ריבוי הדעות שאיננו גורם לפירוד אלה להעצמת הכלל.

 

תורת משה

כתוב בילקוט:"שני ידיו של משה היו שני לוחות ועשרת אצבעותיו היו עשרת הדברות" והמאור ושמש מוסיף:" וכל אדם יכול להשיג ולבוא למדרגת משה " וכן מצינו באליעזר הגדול שקודם פטירתו הגביה ידיו למעלה ואמר ף, שני ידי הן שני תורות"….!!

ואם נטען שרק משה היה במדרגה זו, המו"ש מוסיף שמשה הכריז שעם ישראל, היה במדרגה  גבוה מאוד עד שהישיגו את הצירופים של כל שמות ה' וזה נרמז במילה "לרב".

כי הריבוי שיש בעם ישראל (ריבוי הדעות והפנים השונות) מעצים ולא מקטין את השגת הבורא.

 

סימן הצדיק

איך אדם יכול לדעת שהוא צדיק באמת? "כשהוא רואה שתפילותיו נענים! אז ידע שהוא חשוב למעלה."

 

עשרה עמים או שבעה?

ה' נתן לאברהם ארץ של עשרה עמים ולמשה ודורו רק שבעה. למה??

כי שבעת העמים מקבילים, בקדושה, לשבעת הספירות התחתונות. ואלה בר השגה.

אבל השלושה העליונים, הם , בינתיים לאו בר השגה.

השלושה שהם בלי השגה בינתיים (כתר חכמה ובינה) מקבילים לקניזי הקדמוני והקיני. שהם אדום עמון ומואב. שלושת העמים האלה , אסור להילחם בם בינתיים. רק באחרית הימים להשיג אותם.

רק בביאת הגואל, תתמלא הארץ דעה את ה' ונוכל אז לברר את כל העולמות ויודו הכל כי ה' אחד ושמו אחד.

בינתיים השלוש אלה הם "בתוקפם" ואי אפשר לבטל אותם

לכן צוויה עליהם "פנו לכם צפונה" כלומר השאירו את שלושת העמים האלה בהעלם, צפונות.

  1. שעיר= כתר.החורים ישבו לפנים.זו הראשית של החכמה. היוד מלכין .
  2. מואב=חכמה. האמים (פחד)ישבו בה לפנים. לפני בריאת העולם קדמה החכמה, הכוונה, לברוא העולם.אל תתגר בם.
  3. עמון= בינה. זמזמים.(עשה כאשר זמם- מזימה, מחשבה).

 

בין המצרים

"ותראה כי טוב הוא ותצפנו שלושה ירחים"

כל דבר טוב צריך צפנה שלא יינזק.

הזוהר אומר ששלושת החודשים האלה של ההצפנה הם תמוז אב וטבת.

שבהם היו אסונות אבל אלה רק כדי להסתיר את הדברים הנשגבים שיש בתוכם. שמה יינזקו על ידי החיצוניים.

לכן, יש להתנהג בחודשים אלו בהצנעה.

למשל, בכוונות התפילה, האר,י ז"ל מציע לכוון בשם ה' כך:

בברכה הראשונה בשם טדה"ד  שהם האותיות של ה' אחת לפני.

ובברכה השנייה, לכוון בשם כוז"ו שהם אותיות ה' אות אחרי

ובברכה השלישית,בשם מצפ"ץ שהם אותיות השם בא"ת ב"ש.

אבל לא לכוון על השם עצמו כי כדאי להשאיר הסתר בתקופה הזו!

 

האזינו גז

בע"ה יא תשרי התשעו

מישל בן שושן

 

האזינו גז

התורה שבעל פה

  1. מפתח פרשנות:

ה"גלילי זהב" קובע שבכל פעם שכתוב "הדברים האלה" או "דברי השירה" מדובר על התורה שבעל פה ולא על התורה שבכתב. למשל, כתוב שמשה כתב את שירת האזינו ושם אותה על יד הארון. אם כן, למה כתוב, בנוסף:

" הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באוזניהם את הדברים האלה" ?? ברור שמשה אמר להם דברים אחרים ממה שכתוב. כי אין שום צורך להגיד לזקנים את השירה שכבר אמר אותה לכולם וכתב אותה. אכן, מושה מסר לזקנים ולשוטרים את "רוח הדברים", הכללים, ההסברים, שהם התורה שבעל פה, מסביב לתורה שבכתב שהוא כתב. אם כן, יש לנו לדעת מה ההגדרה של התורה שבעל פה עבור הרב בעל ה"גלילי זהב".

  1. הגדרות

מכיוון שהדברים שנכתבו בספר "גלילי זהב" הם כל כך מהפכניים (ותואמים לגמרי מה שתמיד הבנתי בקשר לתורה שבעל פה- לכן אהיה "נוגע בדבר" ולא יחשבו באמת דברי הרב), שבחרתי רק להביא ציטוטים מהרב עצמו:

  • נתנה התורה הכוח לחכמים לדרוש התורה ולפרשה לפי צורך המקום והשעה. (לכן, אי אפשר לכתוב את התורה שבעל פה כי היא משתנה כל הזמן לפי הזמן והדור והמקום).
  • לפיכך נקראת "תורתו" (מהפשוק בתהלים :"אשרי האיש אשר…ובתורתו יהגה יומם ולילה"). מפני שהרשות נתונה לו לדרוש התורה ולפרשה.
  • "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" ..לעשות בה כפי צורך השעה!! וכן מסרה לזקנים…
  • התורה שבכתב נמסרה למשה מלות ואותיות ספורות למען לא תשתנה ולא תנוסח (אחרת) לעולם. ומזה הטעם, נאסרה לאומרה בעל פה, כדי שלא תיפול בה השתנות ברבות הזמן. אבל , התורהשבעל פה, לא נמסרה מילות ידועות מוגבלות אלא העניינים והכללים והמידות שהיא נדרשת בהן.
  • כשאנו מברכים "אשר נתן לנו תורה אמת", זו היא התורה שבכתב
  • כשאנו מברכים "וחיי עולם נטע בתוכנו", זו התורה שבעל פה
  • התורה שבעל פה עשויה להשתנות כפי הסכמות החכמים שבכל דור וכל מה שמסכימים עליו חכמי הדור הוא אמת. וכשסותרים מה שהיה נחשב לאמת עד היום, נעשה פירושם החדש אמת, ובגלל זה נקראת "חיי עולם" שעל ידה נטע חיי עולם בתוכנו, כי יבוא בה רוח חיה של כל תקופה ותקופה והאומה הולכת ומתפתחת עמה מבחינת "פושט צורה ולובש צורה".כי שינוי הדורות והתחלפות מעמד ומצב האומה, דורשים תמיד חליפות ותמורות, גדרים, וסייגים ותיקונים שונים והקל ולהחמיר.
    • כמו שתיקן הלל בפרוסבול, אפילו אם דין תורה הוא להשמיט כספים.
    • כמו שעקרו חכמים כמה מצוות מן התורה ש"שב ואל תעשה" כמו שופר ולולב בשבת(שלפי התורה מצווה לתקוע בראש השנה אפילו אם זה שבת ומצווה מן התורה לקחת לולב אפילו אם זה שבת והתורה שבעל פה אסרה אותם), ודומה להפ הרבה בש"ס.
  • ובזה יובן גודל קדושת התורה (שבכתב) ונתינתה מן השמים שהיא סובלת פירושים ודרשות באופנים רבים ואפילו דרשות מתנגדות.
  1. 3. הגבלות

אחרי שהרב הגדיר מה טיבה של התורה שבעל פה, הוא מסביר למה החכמים הגבילו את התורה שבעל פה עצמה: בגלל פחד. פחד שכל אחד יעשה מה שעובר לו בראש. הפחד מהגלות בעיקר. הוא מצטט את הרמב"ם שקבע שמאז שרבי יהודה הנשיא כתב את המשנה, נאסר לשנות כלום מפחד הגלות. אף אחד איננו רשאי , אם כן, לעסוק בתורה שבעל פה כהגדרתה. אלא לעסוק בה כאילו היא כמן תורה שבכתב חדשה עבורו. מה שהיה מקובע, בהגדרתו לעיל, חמישה חומשי התורה, שאין מה לשנות בה, תפס, מאז, את כל המשנה והתורה שבעל פה פסקה להיות מה שהיא היתה אמורה להיות!!

עד מתי? קובע הרב "עד שהאומה תחזור להתפתח בארצה"!! כלומר, אפילו אין לחקות שבית המקדש או הסנהדרין יחזרו לפעול!!

 

 

  1. 4. לעניות דעתי(אני כבר לא מצטט את הרב אלא מביע את עמדתי האישית לגבי מה שהבנתי ממנו):

אף על פי שכל פוסק יסביר ש"אין לשנות כלום" מהתורה שבעל פה בלי סנהדרין,, כדי לשמור על אחידות ההלכה ,מתקופת רבי יהודה הנשיא, אין אנו יכולים להתעלם מהעובדה שכל פוסק , אחרי שהוא אמר שהוא בעצמו לא משנה כלום, שינה בעצמו הרבה דברים! ותמיד כשהוא מסתמך על המקורות.

אנו נמצאים, בעצם, מול הרבה פסיקות שונות, מנוגדות, סותרות, אבל, כל אחת מנומקת כמתאימה לגמרי להלכה ה"מקובעת". כשאנו קוראים היום פסק הלכה, כולם מסתמכים על מקורות מקובלים על כולם. רק שיש בעיה: המון פסיקות סותרות הן זו מול זו!!

נראה לי, שההגדרה של הרב למעלה, היא תמיד היתה רלוונטית בעיני כל החכמים. כולם המשיכו להפעיל את כוח החידוש ושינוי הדברים לפי הדורות והנסיבות. אבל, באותו הזמן, היו חייבים להיראות כ"ממשיכי ההלכה המקובעת מאז רבי יהודה הנשיא". כאילו אמרו דבר(אסור לחדש בענייני הלכה) כדי לסתור אותו בפועל(כי כן כלאחד המשיך לפרשן ולתקן לפי ראות עניו)!

היום, בארץ ישראל, אנו נמצאים מול מוצב ברור: יש המון "שולחן ערוך". יש שולחן ערוך של הסטמרים, ויש אחד של העדה החרדית, ויש אחד של הציונות הדתית, ויש המון חילוקי דעות בתוך אותם החוגים, שכולם מכריזים על עצמם, "אורתודוקסים", כלומר, "לא משנים מאומה מההלכה המקובלת".כביכול!

שלא נדבר על הזרמים ה"לא אורתודוקסים"! שלפחות, הם מכירים בזאת שהם מפרשנים לפי ראות עניהם החדשה ולא עושים "כאילו"!

מאוד מרגיע לחשוב שיש הלכה אחת קבועה , מנוסחת היטב, בלי שום שינוי מאז רבי יהודה הנשיא או ממי משה רבנו. רק שזה :

  1. לא נכון, היסטורית ועובדתית
  2. בניגוד להוראה של התורה עצמה להחיות את התורה שבעל פה בכל דור, כמו שהגדיר זאת הרב , היטב בדברים הברורים שלו שהבאתי במלואם לעיל.

העם היהודי הצליח על ידי ההליכה על שני הרעיונות המנוגדים האלה אלפי שנים עד היום. אבל משמח לקרוא כתוב, בספר, על ידי רב אורתודוקסי לכל דבר, דברים שכולם ידעו ואף אחד לא כתב בברור!

הפחד מהבלגן מצד אחד, והצורך החיוני מהצד השני, אילץ החכמים לעסוק כל הזמן בתורה שבעל פה, בחופש הפרשנות, ולהחזיק ביד השנייה, בדגל המקובעות של ההלכה הבלתי משתנה!! בעצם, זו הדרישה של התורה עצמה. על זה מדבר משה, כנראה עם הזקנים.

זו מהות ה"שירה": מילים כתובות ,מצד אחד, ופרשנות חופשית, מהצד השני!

נראה לי להוסיף, לעניות דעתי, שהתורה שבעל פה היא הערובה שהתורה שבכתב לא תהפוך לעבודה זרה. כי , לפי הבנתי הדלה, תורה שבכתב ללא תורה שבעל פה(כהגדרתה על ידי הרב לעיל)  היא עבודה זרה. אין בה חיים ולא נוטעת בעם ישראל חיים .

הרב אומר בעצמו  :"כששמע משה  "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני  "  פתח ואמר  " ברוך שלא עשני גוי  " שכבר אפשר שישמור תורה (שבכתב) ויקים מצוות (של התורה שבכתב ) ויהיה גוי גמור  "

 

שאל אביך ויגדך

בגמרא (שבת כג), מחפשים את המקור שעליו אפשר להסתמך כדי להגיד בברכות :"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו". כי הרי יש הרבה מצוות שאנו מברכים עליהם בנוסח הזה שאינן כלל כתובות בתורה שבכתב. כמו חנוכה, פורים, ו, לאמת, רוב רובם של המצוות!

  • רב אויא אמר שלומדים זאת מהפסוק :"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". כלומר, כאן, התורה נתנה חופש לחכמים לקבוע מה הן המצוות.ואם אנו מקיימים המצוות שכתובות בתורה שבעל פה, שקבעו החכמים, זה בעצם, בגלל שהקדוש ברוך הוא אמר לנו לעשות זאת בתורה שבכתב, למשל בפסוק שצוטט לעיל.
  • רבי נחמיה אומר שלומדים זאת מפסוק אחר: "שאל אביך ויגדך", הפסוק הכתוב בפרשה שלנו.

ה"גלילי זהב" מנסה לברר מה מקור המחלוקת. הוא מביא את האפשרות שפסוק אחד מדבר על מצוות עשה ולא תעשה  ולשני רק על מצוות לא תעשה. אבל הוא מציע הסבר כולל יותר: "לא תסור מן הדבר" עוסק שצטטנות לסנהדרין הגדול שבירושלים. רבי נחמיה מעדיף להסתמך על הפסוק שלנו (שאל אביך ויגדך) כי הוא עוסק בכל מה שהחכמים, בכל הדורות, אפילו בלי סנהדרין, קבעו לנו. כי אז, חנוכה שקבעו על ידי הסנהדרין בארץ ישראל, יהיה כלול בפסוק הראשון, אבל פורים שנקבע , בגלות, שואב את מקורו בפסוק שלנו, שהוא הרבה יותר רחב ו"כולל הכל"!! ואפילו אם כולם מוצאים "רמזים" בתורה שבכתב, על החידושים שלהם בכל דור ודור, זה נעשה בדיעבד, אחרי שהחכמים החליטו על קביעת הדברים ולא לכתחילה!! והוא מוסיף:

" ובעבור זה הוזהרנו שלא נסור ימין ושמאל, מדבריהם אפילו אומר לך  על ימין שהוא שמאל, כלומר אפילו כשהם משנים מהיפך להיפך כמו שופר ולולב בשבת,. אף על פי שמבואר בתורה שיעשה, אמרו הם (החכמים) שלא תעשה!! ולהיפך ביום השני שאמרו לעשות אפילו שהתורה אמרה לא לעשות!

וילך גז

בע"ה ד תשרי התשעו

מישל בן שושן

 

וילך גז

 

"לא אוכל עוד לצאת ולבוא"

משה מודה שהוא לא יכול להיות יותר המנהיג של ישראל כי אין לו התכונה העיקרית הנדרשת לכל מנהיג: " לצאת ולבוא". ה"גלילי זהב" מסביר שזו תכונה מיוחדת: לדעת לרדת מהמדרגה שבה אנו עומדים, רוחנית, כדי לפגוש את המדרגה שבה האנשים שאנו מנהיגים נמצאים. זה יכול לדרוש אפילו ירידה בקדושה. (ואפילו כניסה לעולם העברה). אבל המטרה חייבת להיות העלייה בחזרה, יחד עם האנשים שאנו מנהיגים. ירידה לצורך עליה. זו תכונה מאוד מיוחדת ונדירה. אבל כל מי שאמור להנהיג קבוצה, משפחה, ציבור, עם, חייב לרכוש. לא להישאר מקובע בעולם (אפילו אם הוא גבוה ונעלה) שלו, לדעת לרדת קצת , אפילו במחיר גדול מצד המנהיג, כדי להיות קשור יותר לאנשים, לדבר בשפתם, לחוות את מה שהם חווים,להראות דוגמה בעליה מחדש. רק כך ניתן להיות מנהיג, מחנך, ראש משפחה, או אפילו קצין צבאי.

"לצאת ולבוא", דורש, אם כן, גמישות רבה וחוזק כי אפשר בקלות להישאר במדרגה התחתונה ולשקוע בה. שה מהלך תמידי של יציאה וכניסה, עליה וירידה.

משה הגיע למדרגה עליונה כזו שהוא לא יכול לרדת ממנה כנראה. בכל אופן, הוא מרגיש שהדבר החשוב הזה חסר לו עכשיו. הוא מרגיע את העם שדואג על מותו: אל תעצבו, אני כבר לא "כשיר" להנהיג אתם!

 

וילך משה

בסוף הפרשה הקודמת (ניצבים), כתובים שמותיהם של האבות אברהם יצחק ויעקב. ה"גלילי זהב" עשוה הקשר עם התחלת הפרשה שלנו: לאן הלך משה?..אל האבות! כלומר, הגיע למדרגה שבה אין ממנה יציאה וביאה. כמו האבות שמתו וכבר אפשר לדעת שהם הגיעו למדרגה מסויימת. כל עוד האדם חי, הוא יכול להשתנות. היכולת להשתנות, קשורה ביכולת "לצאת ולבוא". אבל, מהרגע שמתים, אנו מקובעים במדרגה שבה הגענו אליה. לכן, כשמשה הגיע ליום מותו, הוא הרגיש שהוא כאילו מת מהבחינה של "לצאת ולבוא". והוא הלך והתצרף לאבות המתים, שאנו כבר מכירים אותם והם לא יכולים עוד להשתנות!

אם כן, "ילך משה", פירושו, שהוא הלך מהעולם של ה"לצאת ולבוא", עולם החיים התוססים שהכל בהם אפשרי.

 

חזק ואמץ

את התכונה הזו של יציאה וביאה, הוא מבחין ביהושוע. הוא מחזק אותו כי הוא באמת זקוק לחיזוק רב.

אבל משה גם מחזק, באותם המילים, את העם :"חזקו ואמצו". למה?

כי הצלחת מנהיג (או אפילו שליח ציבור בבית הכנסת) תלויה בעם. אם אין התלהבות, מוכנות להתעלות, מוכנות להיות מונהגים ולהשתפר על ידי המנהיג, אין המנהיג יכול לעשות מאומה. ככל שהעם כשיר להתעלות, כך המנהיג יכול להעלות את העם למדרגות גבוהות. וכן להיפך, אם אין מנהיג ברמה של העם, שיכול לרומם את העם, זה לא יקרה. אם כן, יש חשיבות בחיזוק המנהיג וחיזוק העם. כי ההצלחה באה על ידי עבודה משוטפת בין העם המונהג ברצון והמנהיג שיש לו הכישרונות וההקשבה הדרושה.

ניצבים גז

בע"ה כ אלול התשעה

מישל בן שושן

ניצבים גז

ואת אשר איננו פה עמנו היום

ה' כורת ברית  חדשה עם עם ישראל. הוא כבר כרת ברית בהר סיני. למה ברית חדשה? כנראה שזה בגלל הכניסה לארץ. זה דורש שינוי דרמאטי בכל קני מידה.  אחד מההבדלים נאמר כאן: הברית הזו דורשת מעם ישראל להרגיש שותפים עם הדורות הקודמים והדורות הבאים בכל מה שהם עושים.

  1. מבחינת הזכויות

כל יהודי יכול ליהנות מ"זכות אבות". כל יהודי יכול להגיד, לזכותו, מול מידת הדין: כל הדורות הקודמים לי עשו הכל, כולל מסירות נפש כדי שאני אוכל לחיות היום ולהיות יהודי! אפילו אם אני לא זכאי, תן לי אשראי בזכות המסירות נפש של הדורות הקודמים!

  1. מבחינת האחריות

כל החלטה של יהודי, חייבת לקחת בחשבון הדורות הקודמים והדורות הבאים. למשל, בהחלטות לאומיות, אי אפשר להתעלם ממה שעליו לחמו וחלמו הדורות הקודמים. שי גם תמיד לחשוב על ההשלכות לדורות הבאים. בין באופן כללי ולאומי, ובין באופן פרטי: אדם שמחליט על מנהג חדש במשפחתו, צריך לחשוב על ההשלכות על הדורות הבאים במשפחתו. לטובה או לרעה.

אם כן, הכניסה בארץ מחייבת הרבה יותר מאשר קבלת התורה, להרגיש חלק מהדורות הקודמים והדורות הבאים. זה יכול להסביר את ההנחיה המיוחדת לברית החדשה הזאת: היא קושרת כל יהודי, אפילו אם הוא לא נמצא כאן!

 

הנסתרות לה' אלוהינו והנגלות לנו ולבננו עד עולם

יש חשיבות להיות מוסרי וכן, פנימה. מאוד חשוב להיות ירא שמים ואמיתי , פנימה בכוונות ובמחשבות שלנו.

אבל, גם חשוב לפעול, בחוץ, בכיוון הזה. כן החיצוניות חשובה לא פחות. למה? כי יש השלכות על ההתנהגות החיצונית שלנו, עלינו ועל המשפחה  ועל הדורות הקודמים . אני לא יכול להסתפק להיות דתי במחשבה ובכוונה. עלי גם לעשות מעשים ומנהגים חיצוניים שמציינים זאת כלפי העולם החיצון. זה מחזק אותי וגם מדריך ומחזק את הסובבים אותי. וכן מפרש ה"גלילי זהב" את הפסוק:

  • "הנסתרות" כלומר, הכוונות הטובות, זה טוב עבור היחס שלי עם הבורא, "לה' אלוהינו"
  • "והנגלות" כלומר, כל המעשים וההתנהגויות החיצוניות שלי, חשובות עבורי ועבור האחרים "לנו ולבננו" וזה מה שיכול להבטיח הישארות היהדות בזמן, "עד עולם". כל הרוחניות הטובה, זקוקה לחיצוניות כדי להתקיים. הטקסים, הלבוש, המנהגים, ההתבטאויות, כל זה "בונה" יהדות ומבטיח המשכיות בזמן.

 

לא בשמיים היא

אסור לעשות מהיהדות דת אינטלקטואלית. יש לשלב כל הזמן מעשים עם טעמים רוחניים. התורה לא נתנה למלאכים כי היא לא מתאימה לרוחניות קיצונית. היא מבוססת על גשמיות, ארציות, מעשים. אסור לחשוב שהתורה היא "בשמים" כלומר, מדברת רק אל מי שלומד כל הזמן בלי לעסוק במלאכה.

למה יש לשלב בין הרוחני והגשמי? כדי להבטיח שהרוחני לא מסולף וכדי להבטיח שהגשמי לא מסולף! כל תחום לבדו , מסלף את עצמו! התחום הנגדי יכול לאזן ולמנוע זליגה לקיצוניות מסולפת.

 

ברית מילה ביום השמיני

יש אמונה שהעולם מונהג , על ידי מזלות. יש שבעה כוכבי לכת שמנהיגים את העולם. כל יום, מונהג על כוכב לכת אחר. כשמלים ביום השמיני, חותמים בבשר שלנו היציאה מהדטרמיניזם של הכוכבים. אנו נמצאים מעבר לאיסטגנינות, מעבר לעבודת הכוכבים.

 

אתם ניצבים היום

היום= ראש השנה! כמו היום הרת עולם.    למה "היום" מפנה אותנו לעניין ראש השנה?

היום= מידת הדין. פתאום מפסיקים לדחות את מה שאנו רגילים לדחות. הדברים שאנו יודעים שיש לנו לתקן ולעשות. פתאום, מידת הדין באה , היום, ודורשת לנו חשבון נפש מיד. בלי הארכה, בלי אשראי. היא "תופסת אותנו ללא טענה "תן לי עוד זמן אני אתקן"!

היום= מידת הרחמים: היום, זה מפגש. וכמו בכל מפגש, כל אחד מנסה להביא רוח חדשה, רחמים, כדי לתקן. כמו שראשי חברות שעובדים יחד במשך השנה , מחליטים להיפגש בארוחה חגיגית כדי ליישב את ההדורים ולהתחיל מחדש על בסיס טוב יותר. מפגש כזה קורא בראש השנה. הוא קורא בזמן שכורתים ברית חדשה. לחגיגה של יום המפגש יש סגולה מיוחדת!

כי תבוא גז

בע"ה יח אלול התשעה

מישל בן שושן

 

כי תבוא גז

פטור ממצוות

מצוות ביכורים, וכן מלחמה נגד עמלק, וכן כל המצוות התלויות בארץ (חוץ ממצוות חלה), כתוב בהם שהם חלות רק אחרי כיבוש הארץ וחלוקתה. כל תקופת הכיבוש והחלוקה, התורה "וויתרה" על המצוות התלויות בה.

  1. יש לשים לב שחלוקת הארץ, אורכה בדיוק כמו אורך שנות הכיבוש והמלחמות (7שנים על כיבוש ו7 על החלוקה). אם כן, החלוקה איננה מכילה רק החלוקה בפועל אלא היישוב, סידור השלטון וההתיישבות המלאה. היא לא כוללת המלחמות. ובכל זאת , בתקופת החלוקה וההתיישבות, לא חלות מצוות התלויות בארץ כמו תרומות מעשרות ביכורים..
  2. למה התורה "מוותרת" על מצוות אלו? אם אדם כבר כבש חלקת אדמה וכבר זרע וקבל יבול יפה, למה לוותר על המצוות התלויות ביבול הזה? למה לחכות שכל עם ישראל יסיים את המפעל ההתיישבותי והמלחמתי? נראה לי שכאן ברור שיש סדר עדיפות: העוסק במצווה, פטור ממצווה אחרת. וכיבוש הארץ וסידורי ההתיישבות חשובים הרבה יותר מהמצוות האחרות הקשורות בארץ!! כמו שחתן פטור מקריאת שמע כי הוא עוסק במצווה הרבה יותר חשובה. הטרדה של המצווה החשובה מבטלת הצורך בקיום מצווה זוטרה.
  3. נראה לי שהרעיון החשוב הזה, יכול לשמש, סנגוריה עבור עם ישראל שמפנה את רוב כוחותיו ליישוב הארץ ולמלחמות הכרוכות בכיבוש והקמת המדינה, מיום הקמת המדינה ועד והשכנת שלום ובטחה בארץ.

 

בראשית

ב= ביכורים (מראשית כל פרי האדמה)

ר= תרומה (ראשית עריסותיכם)

א= אישה (שנקראת ראשית)

ש= שנה (מראשית שנה ועד אחרית שנה)

י= ישראל (ראשית תבואתה)

ת= תורה (ה' קנני ראשית דרכו)

כל המילים האלה, נקראו "ראשית" ועבור כל אחד מהם, נברא העולם, "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". מצוות הביכורים, היא המצווה שאסור להיות ישראלי בלי להיות יהודי!! ישראלי, שנולד ,חי בארץ, חייב לדעת למה הוא כאן. הוא חייב לוודא שהוא שייך לעם מסויים, שיש כוונה מיוחדת לתפקיד העם הזה על הארץ הזו. לכן, נראה לי, "בשביל הביכורים,שנקראים ראשית, שהם הכוונה העיקרית, נברא העולם". העולם לא נברא סתם. יש כוונה ראשונה בבריאת העולם. לפני שניגשים אל העולם, יש לזכור מה היא הכוונה. רק כך ניתן לשמוח וליהנות מהארץ הזאת.

 

שמעתי בקול ה' אלוהי

בווידוי מעשר, אחת לשלוש שנים, כל חקלאי עושה את הדוח המסכם של כל מה שהיה חייב לתת בתרומה ומעשר. בער פסח של השנה הרביעית, הוא צריך לאפס את החשבונות שלו כלפי הכהנים, הלוויים והעניים. והשאר הוא מבער. ואז הוא קורא את הפסוקים הכתובים בפרשה שלנו, שהם "ווידוי מעשר". במילים האלה, הוא אומר, בין השאר "שמעתי בקול ה'". ה"גלילי זהב" טוען שהמילה "קול" מציינת את העובדה שיש להפסיק לתת, אחרי כמות מסויימת. כלומר, יש לתת ויש להפסיק לתת!

  1. מצאנו עניין דומה בהבאת התרומות לבניין המשכן. הם הביאו יותר מדי והיה צריך להעביר "קול" במחנה כדי להפסיק התרומות.
  2. ראינו זאת במבול: גשם זו ברכה, אבל כשהגשם יורד בלי מידה, זה הרס העולם!

3 ראינו זאת בעקידת יצחק: הנסיון האמיתי של אברהם, היה שהוא לא ישחוט את בנו. בתור זה שהיה מוכן לשחוט את בנו, הוא היה "אברהם בעל מידת החסד". אבל, כדי שמידה זו תקבל כל הערך הדרשו, הוא היה צריך להראות שהוא גם "אברהם בעל מידת היראה" כלומר, לדעת ללכת בכיוון ההפוך של המהלך שהיה בו.

להיות מלא התלהבות ואהבה עד כדי כך שמוכנים להתאבד או לשחוט בני אדם עבור האלוהים, זו עבודה זרה ממש. למה? כי מפריזים במידה אחת. רוב הדתות הישנות, וגם חלק מהדתות היום, דוגלות בהריגת בני אדם עבור האלוהים. קרבן אדם היה שיא הדתיות וסמל לאהבת האלוהים.

הנסיון האמיתי של אברהם היה, אחרי שהוא היה מוכן ועומד להרוג את בנו, שלא לעשות לו מאומה!!! כך הוא הראה את איחוד המידות. הוא הראה שמה שחשוב, זה לשמוע בקול ה' ולא ללכת אחרי התלהבות או שגעון נפשי כל שהוא. "יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חסכת את בנך (מלהישאר בחיים)" נקרא אברהם ירא ה'.

 

4 מסכנה:

בכל מהלך חיובי, יש להיות מוכן לעשות את המהלך הנגדי, במידה והוא רצון ה'!! רק זה, יכול לתת ערך אמיתי למהלך הראשון. הנתינה צריכה להיות מלווה בהפסקת הנתינה בשלב מסויים.זה מאמת השמיעה ב"קול" ה'!!

 

 

היום נהיית לעם

בערבות מואב, רגע לפני הכניסה לארץ, עם ישראל הופך להיות עם. עד עכשיו הוא לא היה באמת עם. למרות שקראו לו עם, זה היה כינוי בהשאלה בלבד.

ה"גלילי זהב" מסביר שיש שלושה דברים שמגדירים עם:

  1. השפה
  2. הדת
  3. הארץ (שהוא העיקר)

כשיצאו ממצרים, היתה להם שפה משותפת.

בהר סיני קבלו התורה, הדת

בארץ, הם מקבלים סוף סוף השלב המכריע. נכון שבכל שלב קודם, הם נקראו עם, אבל רק עכשיו הם מצדיקים את הכינוי הזה. לולי הכניסה לארץ, הם לא היו נקראים "עם".

כמו כן, מוצאים אותו רעיון בעניין השמחה בחגים:

 

השמחה בחגים

בפרשת ראה, כשמחפשים את המילה "שמחה", נמצאה ש:

  1. בפסח (חג השפה- פסח- חג החירות על ידי שפה ומנהגים משותפים) לא כתוב בכלל המילה שמחה!
  2. בשמועות, חג מתן תורה, כתוב "שמחה" פעם אחת בלבד.
  3. בסוכות, חג של ארץ ישראל, כתוב בה שלוש פעמים "שמחה" (ושמחת בחגך, והיית אך שמח, ושמחת אתה ובתיך). אז, השמחה מתגלה למפרע עבור כל שאר החגים. כל זמן שלא הגענו לסוכות, אין הצדקה לשמחה. בסוכות שמחים עכשיו על כל החגים מההתחלה.

 

ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך

היה צריך לכתוב ההיפך! אדם , נמצא בביתו ומתחיל ביציאה ואחר כך הביאה!

לכן יש הרבה אפשרויות להסביר החלפת הסדר הזה.

  • רש"י מדבר על הביאה לעולם (הלידה) והיציאה ממנו (המוות). כמו שנולדת בברכה, בלא חטא, כך תמות בלא חטא.
  • הגלילי זהב מציע לפרש זאת בביאה אל בית הכנסת. תהיה ברוך בבואך לבית הכנסת. והברכה שאתה מקבל בבית הכנסת, שתלווה אתך גם כשאתה יוצא מבית הכנסת. שתמשיך את חיי הקדושה בחוץ!

 

 

תחת אשר לא עבדת את ה' ,בשמחה

כשאדם עושה עברה ושמח לעשות העברה, קשה לו לעשות תשובה. אבל אם אדם עושה עברה ומיד מרגיש רגשי אשמה, מקבלים את התשובה שלו מיד.

לכן, הקללות באות כשהאדם "לא עבד את ה'" בשמחה! אז, הוא התרחק ממש מה'!!

 

כי תצא גז

בע"ה י א אלול התשעה

מישל בן שושן

 

כי תצא גז

מוסר או מלחמה?

הגלילי זהב דורש את הסמיכות בין סוף הפרשה הקודמת והתחלת הסדרה שלנו:

  • "ואתה תבער את הדם הנקי , כי תעשה הישר בעיני ה'" היה כתוב בסוף סדרת משפטים
  • " כי תצא למלחמה..ונתנו ה' אלוהיך בידך" כתוב בהתחלת "כי תצא".

המסכנה : אם אתה רוצה להינצל ממלחמות או לנצח במלחמות, עליך להיות מוסרי , ישר, בתוך החברה שלך פנימה. ולא, ה' ישלח עלינו אויבים מרים ולא ייתן לנו לנצח כל עוד אנו לא מוסריים .

 

כי תצא

התורה אינה אוסרת לצאת. לצאת מהדברים המוגדרים, המורגלים, הנוחים.

להיפך, היא מעודדת היציאות אל העולם החיצוני.

אבל היא מתנה זאת בשני תנאים:

1 מי שיוצא צריך להיות "צדיק", כלומר, יש לו היכולת לצאת ולהתמודד עם הדברים החיצוניים ולא ללכת לאיבוד. לכן, על הכהן המשיח לבוא אל החיילים שיצאו, למשל למלחמת הרשות הזאת, ולחקור אותם. כל מי שאיננו מספיק בוגר וחזק, יחזור לביתו ולא יצא למלחמה. בנתיים. כשהוא יתחזק, כן מומלץ לצאת.

  1. יש ללמוד היטב איך לטפל בתוצאות של היציאות. לכל יציאה יש השלכות. חיוביות או לא. יש תמיד סיכונים ביציאות. התורה איננה אוסרת לקחת סיכונים. אבל היא מלמדת אותנו להתמודד איתם.

רש"י אומר "במלחמת הרשות הכתוב מדבר". לכאורה, רש"י מלמד כאן רק על ההפרדבה שיש בין מלחמת מצווה (שבה יש להרוג את כל נפשות האויב) ובין מלחמת רשות, שאפשר להחיות שבויים. אבל, הגלילי זהב מרחיב את פירוש רש"י לכל תחומי הרשות.

עולם המצווה מוגדר. אבל , מחוצו לו, קיים עולם הרשות. האדם נבחן הרבה יותר בהתנהגות בעולם הרשות. שם, נראה אם המצוות עשו רושם חיובי בו! שם, האדם מקבל אחריות מלאה על מעשיו כי אין לו , לכאורה שום מצווה , הנחייה מפורטת. יש לו רק את העקרונות והמידות, שעולם המצוות ניסה להנחיל בו.

כשהאדם יוצא לעולם הרשות, שם זו "מלחמה". יש המון סיכונים. אבל שם החיים האמיתיים, שם הוא נבחן , שם הוא מעלה למבחן את החינוך והתנהגותו בעולם המצוות.

כש רש"י מסביר שאם האדם יתחתן עם אישה יפת תואר, הוא עתיד לשנוא אותה והוא עתיד להוליד בן סורר ומורה. אם כן, למה התורה לא אסרה ממנו לשאת אשת יפת תואר? למה לא אסרה לו לכתחילה לצאת למלחמת הרשות? למה מותר לצאת בכלל?

האמת היא שטוב מאוד שאדם יוצא. הוא רק צריך לדעת איך לנהל את תוצאות היציאות שלו! נכון שיש הרבה סיכונים אבל יש ללמוד למנוע את הבעיות ולהתמודד אתם כשהם מגיעות בכל זאת. זו תורה לאנשים מבוגרים . עדיף ללמד להתמודד עם סיכונים מאשר לתת אשליה  להימנע מכל יציאה.

 

ה' צלך

בתהילים, המשפט הזה נראה ברור: ה' מגן על האדם, הוא עושה צל עליו כדי להגן עליו מפני השמש. ה' עושה צל על האדם. הגלילי זהב מציע פירוש אחר:

כמו שהצל של האדם מחכה אותו בתנועותיו. אם האדם צוחק, הצל שלו צוחקת, כך ה' מתנהג עם האדם:

אם האדם פועל באופן חיובי, ה' מתנהג איתו באופן חיובי. ה' הולך אחר מעשי האדם.

זה מתיל על האדם אחריות כבדה: בדרך שהוא יבחר ללכת, המצב רוח שהוא יחליט ללכת בו, כך החיים יתנהגו איתו! עליו לעשות את הצעדים הראשוניים בדרך החיובית כדי שהחיים יחייכו לו! ה' יתנהג עם האדם כמו הצל שלו עצמו!

 

אשת יפת תואר

ולא כתוב "אישה- יפת תואר"! למה הכתוב עשה סמיכות בין "אשת"- ו"יפת תואר".?

כי "אשת יפת תואר" מתאר יופי שאליו האישה שייכת. כאילו אין זו "אישה" באשר היא, שהיא , בנוסף להיותה אישה, יפה מאוד. אלה האדם רואה כאן יופי מושך ורק אחר כך, , מסתבר שיש מאחורי היופי הזה , אישה!

זה מאוד מסוכן! כי הוא נמשך אחרי היופי ולא אחרי האישה!

לכן, יש תהליך ארוך שבו היא תשנה לשוב, תשנה המעטפת החיצונית שיכלה למשוך האיש. ואם, בכל זאת, האיש מאוהב בה, זה סימן שהוא נמשך לא רק אחרי היופי שלה אלה אחריה האישה עצמה.

מ"אשת יפת תואר" היא תהפוך ל"אישה". זה התהליך החיובי".  היא הופכת, בעיניו לאישה :"ולקחת אותה לאישה". ולא "גרורה" ליופי שלה בעניו.צריך לחשוק "בה" ולא רק ביופיה.

 

בן סורר ומורה

הגמרא דורשת מההורים להיות שווים במראה, בקומה, בקול, מושלמים ממש. אם ההורים מרגישים שהם מושלמים, האבא מושלם, האימא מושלמת, החינוך מושלם. אז כן, ברגע הראשון שהילד סוטה טיפה מהדרך, יש להרוג אותו!! אין לו תקנה!!

כמובן שמדובר בגיחוך והומור של התורה: אתם באמת מרגישים שאתם מושלמים, אז תהרגו את הבן!

זה כדי להראות להורים, שהטיפול בבעיות אצל הילדים, מתחילות, בדרך כלל, אצל ההורים עצמם!

אם , במצוות הראשונות של הפרשה (אשת יפת תואר, אישה שנואה..) התורה מלמדת לנהל את התוצאות של המעשים שלנו, כאן, היא מלמדת לנו לשים לב לסיבות של הקלקולים שלנו, כשעולים למעלה, בשרשרת הנסיבות. יש בעיה בבן, תטפלו בעצמכם ובחינוך שלכם קודם כול!

 

ועשית מעקה לגגך

"ועשית" הוא פועל בעבר, שהוו הופך אותו לעתיד, כמו ברוב הפעלים בתורה.

הגלילי זהב מסביר שזו הנחיה כללית:

אין לאדם לבנות מעקה לבית שלו, או להניח מזוזה, רק אחרי שהוא בנה את הבית, כאילו הוא "מודה" לה' או שהוא רוצה שהבית יצליח. אלא על האדם, לכתחילה, להיות מוכן לשמוע מה הוא רצון ה' בכל צעד בחייו. הוא יגיד למשל, אם ה' ייתן לי בית, אני אשמח כי אוכל לקיים את רצונו ולהניח מזוזה ולבנות מעקה..

כלומר, עשיית המעקה חייבת להיות קודמת (בכוונה שלו) לבניין הבית. כאילו, אחרי בניין הבית, המעקה כבר מתוכנן בראש שלו, הוא כבר עשוי, בעבר.

באופן עמוק יותר, הרב דורש מהאדם להיות כולו במצב של "עבד שמחכה מה הוא רצון רבו". ולא אדם שיכול לחיות בכוחות עצמו , מחוץ לנוכחות הבורא, אפילו אם הוא יהיה מוכן "לשלם" מחיר תודה לבורא.

זה דומה מאוד ללימוד של הרב דניאל אפשטיין על האמירה הראשונה בבוקר:

"מודה אני לפניך.." ולא "אני מודה"

כלומר, המצב הראשוני של האדם הוא להיות מודה. ורק אחר כך הוא "אני". ולא "אני מודה"!!

 

עמלק

מכיוון שאנו לא יודעים היום, בוודאות מי הוא עמלק. בניגוד לזמן שבו שאול המלך ידע שאגג הוא עמלק או בזמן מרדכי, המן היה עמלק. היום, העמים התערבבו ואין עמלק בפועל.

אם כן, מה משמעות המצווה של זכירת עמלק ומחייתו?

כמו שהמצווה של  "לזכור את מה שעה ה' למרים", נוגעת ללשון הרע ולא ספציפית למרים, גם זכירת עמלק, מורה על עניין מופשט יותר מאשר על העם עמלק ספציפית!.

עמלק תקף את ישראל "בדרך בצאתכם ממצרים", הוא קירר את עם ישראל מלהמשיך בדרך. לכן, כל דבר שמונע מהיהודים מלעלות לארץ ישראל, הוא, בעצם, עמלק!

למשל, האנוכיות , יהודי מקיים מצווה בגלל שה' ציווה לעם ישראל מצוות, ומתוך שייכותו לעם ישראל, הוא מקיים מצווה. אבל יהודי שחושב שהוא צריך להיות דתי ללא קשר עם כלל ישראל, איננו יכול לעלות לארץ ישראל.

דבר שני, זו אהבת ישראל: איסור לשון הרע או קטרוג לגבי קבוצה מעם ישראל, היא גם כן שייכת לזכירת עמלק.

 

 

 

 

 

כי תצא אד2

בע"ה ח אלול התשעה

מישל בן שושן

כי תצא אד2

הרב דניאל אפשטיין- אקדם-

יש המון נושאים שונים בפרשה. אנו "אבודים" כשמחפשים חוט מקשר. ואולי ה"איבוד" הזה הוא החוט המקשר!

אכן יש מצווה אחת, שהיא "השבת אבדה" שיכולה לתת לנו במה לאחוז:

 

"השב תשיבנו לו"

ה"תורה תמימה" מפרש: אפילו את גופו!

כלומר, אין לאדם רק אבדות של חפצים, אלא אפילו אם הוא איבד את "גופו"!! ואכן, לפי הרב אפשטיין, יש הרבה אבדות חשובות שהאדם יכול לאבד

חפצים

בריאות

זיכרון

משרה, עבודה

כבוד

….

יש מצווה להחזיר לא ככל הניתן את האבדות האלה. או , לפחות, לעזור לו באבדן. להיות איתו, לעזור לו ככל שניתן, להחזיר לעצמו אבדות או לחיות עם פחות כאבים את האבדות הללו.

 

הייאוש

מצוות השבת אבידה מסתיימת במידה והבעלים התייאשו.  כלומר, מה שמקשר בין האדם לחפץ או דבר שהוא יכול לאבד, זה התקווה למצוא אותו.

הייאוש, זה , בעצם לאבד את העתיד! יש אבדן העבר(חפצים, זיכרונות ..), אבדן ההווה (כבוד, עבודה, בריאות..) ויש אבדן העתיד= אבדן התקווה= הייאוש.

 

המלך אחראי על החזרת אבדות

שאול המלך נבחר כי הוא הלך לחפש כבשה אבודה. הדאגה והאמפטיה זה מה שגרם לו היבחר למלך הראשון בישראל. (גם משה, לפי המדרש, נבחר כך)

למלך, לכל מי שיש כוח בחברה, לדאוג להחזיר את התקווה, להחזיר את הכבוד

כדי לא להשליך את הנחשלים בחברה ללכת לאיבוד גמור

 

עמלק

הוא בא לתקוף ולנצל את הנחשלים. המלחמה נגד עמלק היא

  • מלחמה נגד שכחת הנחשלים אחרינו
  • מלחמה נגד השכחה. נגד הייאוש.

"זכור" היא המצווה של השבת האבדה הכי כואבת, אבדת הזיכרון, אבדת הנחשלים.

שופטים גז

בע"ה ה אלול התשעה

מישל בן שושן

 

שופטים גז

משפט-אמת-שלום-צדק

כל המילים האלה נראים מאוד חיוביים ואנו מוצאים אותם בכל מני פסוקים, כשהמקרא מחבר בין שנים או שלושה מהם. אבל יש בעיה עקרונית בחיבור בין, למשל, האמת והשלום. האמת, אמורה לענות על עקרונות מוצקים, החלטיים, עליונים, לא תלויים באנשים אלא בעקרונות. לשלום, יש מטרות אחרות לגמרי. השלום מנסה ליישב סכסוך כי המטרה היא שישכון שלום בין האנשים. ובכל זאת אנו מוצאים חיוב לעשות שלום (משפט שלום שפטו בשעריכם) ולדון באופן מוחלט (דין אמת- צדק צדק תרדוף)

בעל הגלילי זהב מגדיר את המטרה: כל משפט, מטרתו היא השלום!!!

המשפט הוא כלי כדי ליצור שלום.

אין "אמת" אבסולוטית שיש להגיע אליו. כי הרי לכל אדם יש את ה"אמת שלו"!

הפיתרון נמצא במשפט :"לדון דין אמת לאמיתו"

  • השלב הראשוני הוא לחקור היטב את כל העובדות. לחקור עדים, להגיע , ככל הניתן לחקר האמת. זה "דין אמת".
  • אבל השלב השני יותר חשוב: יש להעביר תהליך, שיכול להיות ארוך,, שבו שני האנשים הניגשים אל המשפט, ישנו את הכרתם של הדין. כל אחד יכיר את האמת של השני, כל אחד יגלה מה היתה הבעיה בעמדתו. כשכל אחד יבין שיש גוף שלישי, שלבי תלוי שחודר לפרטים ויודע את העובדות, שופט טוב הוא זה שיהיה פסיכולוג טוב כדי ששני האנשים יצאו מרוצים מהמשפט. או לפחות, פחות כועסים. וזה יהיה ה"דין לאמיתו"

כי המטרה היא לעשות שלום בין האנשים. וזה יהיה "אמיתו של הדין". לכל משפט יש אמת משלו שהוא תהליך שיביא ככל הניתן שלום בין המתלוננים.

הפשרה, שנראית לפעמים כסותרת את רעיון הדין,במיוחד בציוויליזציה המערבית, היא המטרה העליונה בדין תורה!!!.  משפט צדק, יודע לעשות גם צדקה (חסד) בתוך הדין.

בחיבור הקשה בין האמת והשלום, המטרה היא השלום ולא האמת!

מי שדין דין אמת לאמיתו (בחיבור החסד והדין, בחיבור החקירה והפשרה), נעשה ממש שותף לבורא עולם כי הרי גם בורא העולם היה חייב לצרף את החסד עם הדין כדי לברוא אותו. וכדי להמשיך להחזיק את העולם, האדם חייב להמשיך את פעולות הבורא כשהוא עושה משפט שלום. השותפות בין האדם והבורא היא הכרחית. הרי כל שותפות היא בעייתית. לא יוצרים שותפות רק אם אי אפשר אחרת. יש המון בעיות שנוצרות בגלל שותפות. אם כן, למה הקדשו ברוך הוא זקוק, כביכול ב"שותפים"? כי הוא לא פועל ישירות בין בני האדם. הוא מעוניין מאוד בהצלחת מפעל הבריאה. לכן, הוא דורש מהאדם לעזור לו לקיים את העולם על ידי חיבור החסד והדין ולעשות משפט שלום.

הנה כמה משפטים מתוך ה"גלילי זהב":

"במקום שיש משפט אין צדקה, ובמקום שיש צדקה אין משפט, אלא אזיהו משפט שיש בו צדקה, הוי אומר הביצוע (הפשרה)"

"תכלית המשפט אינו כי אם השלום"

האמת גורמת לכמה קטטות ומריבות ואין העולם יכול להתקיים"

"ושפטו את העם משפט צדק, זו פשרה"

"רק בזכות האחדות והשלום, נזכה לחיות על הארץ", זה פירוש "למען תחיה וירשת את הארץ..,"

 

מי אחראי על צדקות המשפט?

העם אחראים למנות שופטים. אבל אסור להתעלם מאיכות השופטים, גם אחרי המינוי שלהם. "ושפטו את העם משפט צדק" וגם "צדק צדק תרדוף", מופנים, לדעת הרב, כלפי העם שאחראים על התפקוד התקין של השופטים. לא מדובר על ביקורת תמידית ושיפוט השופטים. הרי כתוב "תיתן לך", תן עליך. אל תשים את השופטים מתחתך! אבל, בכל זאת, אין להיות "ראש קטן" ולהטיל את כל אחריות רשעות השופטים על ראשם בלבד. יש לקחת יוזמות ולהקים מערוכות בקרה שיפקחו על צדקות השופטים!

 

 

 

 

שישים ריבוא

יש ראשי תיבות מעניינים, לא בגלל שהם "מקור" לרעיון, אלא בגלל שזה מגלה את העמדה של החכמים:

כי תבוא אל הארץ ו"רישת"= יש שישים ריבוא  תושבים בארץ ישראל. כלומר, מי שעושה את הישיבה על הארץ זה העם עצמו, עם סכום מינימאלי של 60 ריבוא. זו הסיבה שאחרי כל משבר, ספרו את העם כדי לוודא שיש לפחות 60 ריבוא ואפשר להמשיך .

שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה'

לא מספיק שמים לב לעובדה שכתוב , לא רק לגבי בית המקדש, אלא גם לגבי המלך שה' יבחר אותו.

מה פירוש בחירת ה'? הרי בסופו של דבר, העם קובע את המקום ואת האישיות שתמלוך!

לגבי בית המקדש ומיקומו בהר המורייה, אולי יש מקום לטעון שכבר שם היתה עקדת יצחק. שם האלוהים נראה אל אברהם ואל האבות, .. אז שם המקום "כבר" נבחר מראש. יש רק לבני האדם לגלות אותו בחזרה. אם כן, למה המקום איננו גלוי בתורה? (השומרונים טוענים שהמקום הוא הר גרזים!) .

לגבי המלך, יש עוד יותר שאלות: במי ה' בוחר?? האם ה' מסכים עם הבחירה של האדם?

הרב מסביר ששמואל דחה את רצון העם במינוי מלך, בגלל שעדיין לא הגיע הזמן למנות את דוד.

כאילו ה' בחר בדוד ובזרעו אחריו. כל עוד דוד איננו מלך, כל מלך, אפילו אם הוא נמשח בשמן המשחה, אפילו אם כל העם קיבל אותו והוא התמנה על ידי נביא ה' (שמואל הנביא), איננו המלך שה' בחר בו.שאול, אם כן, היה לא רצוי לכתחילה. ההיסטוריה גילת לכול , בסופו של דבר, שרק דוד עמדו בצפיות. והמלוכה נשארה בבית דוד לעולם. כל הזמן שהתורה מצווה להמליך מלך, היא מתכוונת על בית דוד. כל פעם שיש הסתייגות , כמו בספר שמואל, זה בגלל שזה לא מבית דוד.

מסכנה: כשהתורה מדברת על "בחירת ה'", בין בעניין מקום המקדש ובין במלך, היא משאירה את היוזמה לבני האדם אבל, היא מצפה שהם יעשו את הבחירה הטובה! שהם יכוונו לכוונת ה' בעצמו!!

נמצאים כאן במפגש בין ההשגחה העליונה, התכניות האלוהיות והבחירה החופשית של האדם.

  • הרב שואל:"איכה נדע שבחר בו (במלך), ה' ??"
  • הרמב"ן: "כל מושל , מאת ה' הוא"!! כי הרי הכל מאת ה'! אז בדיעבד, יודעים שזה היה מאת ה'!!
  • הרב אינו מסתפק בהסבר של הרמב"ן: "בכל זאת, כתוב "אשר יבחר ה'" כלומר שהאדם (המלך) או המקום (ירושלים) כבר נבחרו , ידועים ומוחלטים!"

קובע הרב שמימי יהושוע ועד דוד, ה' לא רצה שימלוך מלך. אולי כי העם לא היה בשל אולי כי דוד עדיין לא נולד, ולכן קבע להם שופטים מושיעים. לכן שמואל כעס ולא רצה להמליך שאול לפני דוד.

  • נראה לעניות דעתי שיש לשים לב שהפועל "בחר" נכתב בזמן עתיד "אשר יבחר". כאילו ה' עדיין לא בחר! מתי יבחר?אולי אחרי שהאדם יבחר בעצמו. אז נראה אם הרצונות תואמים! ייתכן שהפועל "לבחור" שונה , בתורה , מהמובן שלה היום, לבחור בן מועמדים שונים ולהחליט על אחד מהם. לא היו קוראים לבית המקדש "בית הבחירה" רק משום שהמקום נבחר בין שאר המקומות. נראה לי שיש בנוסף, הטלת מסימה על מי שנבחר. עם ישראל "נבחר", המלך "נבחר", ירושלים "נבחרת", לא בשביל הסגולות שלהם בעבר, אלא על מה שעתידים לגלות. הבחירה מכבידה על הנבחר. היא דורשת ממנו לזכות בבחירה שלו על ידי דברים מיוחדים שיעשה בעתיד.

תפקיד הכהנים

  1. בעגלה הערופה

למה יש להביא את הכהנים במעמד העגלה הערופה? מביאים כבר את זקני העיר הקרובה, את השופטים, מורידים מירושלים ומביאים את כולם למקום מציאת הגופה. מה הצורך בכהנים? ובמיוחד שהפסוק אומר "ונגשו הכהנים בני לוי" כאילו הכהנים עומדים למשפט!  אכן, הכהנים עומדים למשפט! הם צריכים להרגיש שהם נכשלו בתפקידם שהיה להשכין שלום בכל עם ישראל. הם "עובדי הציבור" . עליהם מוטלת החובה לדאוג כל הזמן לשלום בין האנשים. אם קרא רצח, הם האשמים העיקריים!!

  1. רוצח בשגגה

הרוצח בשגגה יצא מעיר המקלט "במות הכהן אשר משח אותו..". כל יום, הרוצח מתפלל שהכהן הגדול ימות!.

מי משח את הכהן הגדול? רש"י מוסיף מילה: "המושח אשר משח אותו" אבל פשט הפסוק ברור: הרוצח הוא זה שמשח את הכהן הגדול. לא בפועל, אלא שמן המשחה חייב להיות נתרם על ידי כל אחד מבני ישראל. כולל האיש הרוצח. הכהן הגדול איננו מעל כולם. הוא המשרת כל אחד מבני ישראל. הוא משרת גם את הרוצח בשגגה.את זה, שבמימון כספו, (הכלול בכל כספי הציבור), נקנה השמן שממנו התמנה הכהן! הכהן לא עשה את עבודתו! הוא לא עשה די כדי למנוע את הרצח הזה. הכהן אשם!!לפחות כך הוא צריך להרגיש!

  1. מסכנה גם אצל הכהן, וגם אצל השופט, המלך, הנביא, יש אחריות כבדה על כל משרתי הציבור להרגיש שאינם מעל לעם אלה משרתי העם. הם חייבים לתת דין וחשבון לעם על תפקידם.