בע"ה כב אב התשעה
מישל בן שושן

ראה גז

ירושת הארץ על תנאי?
אנו פוגשים שוב את ההבטחה על ירושת הארץ כשהיא תלויה בקיום המצוות. בפרשה הקודמת כבר ביררנו הנושא ונביא כאן המסכנות:
1. הארץ ניתנה לעם ישראל ללא תנאי. זו "שבועה" והבטחה שאי אפשר לפסול.
2. השהות בארץ תלויה בסף מסויים של צדקות (שמירת מצוות). במקרה והעם יעבור את סף העברות, ה' יכול לגרש (זמנית) את העם לגלות. אבל זה לא משנה את הקשר התמידי עם הארץ .בסוף תקופת הגלות, יתוקנו הדברים שגרמו לגלות ויחזור ישראל לארצו.
3. השבועה (הנתינה ללא תנאים)קיימת במידה ועם ישראל יישאר בגדר "ישראל". וכאן, יכולים המפרשים להכניס את שמירת השבת ואיסור עבודה זרה כמצוות עקרוניות שבלעדיהן, ישראל יוצא מהגדרתו. והוא נהיה "כגוים אשר אני מאביד מפניכם"(כלומר, כן יכולים למצוא תנאים במצב "ללא תנאי" של הסעיף הראשון!!)

ראה
הכל תלוי בראיה של האדם הרואה "ראה" דורשת מהאדם אחריות על "איך הוא מתייחס אל התורה ולמציאות"!!
"התורה יש בה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא" התלמיד חייב לחדור לכיוון האמת" "זכה, התורה הופכת לסם חיים, לא זכה, סם מוות"!! הכל תלוי בראייה של האדם הלומד התורה!!
כמו שכתוב "מזה ומזה הם כתובים": "כל אחד, כשם שהוא בא לראות, כך הוא רואה ומוצא כתוב בהם"!!!
מכאן, הרב יודע שהוא מציב את תלמידיו בבעיה:" איך יכול התלמיד, האדם, לדעת שהוא "ראה" נכונה את הדברים? הוא מנסה לענות כך:"אם הוא יראה שמתגדל כבוד שמים על ידיו", זה סימן שהוא פירש הדברים נכונה!!
יש בתורה ברכה וקללה!! "ראה" = הזהר!!! כי יש בכל מצווה דרך ברכה ודרך קללה!!
הכל תלוי ב"דרך אשר אנכי מצווה אתכם" כלומר, האדם איננו יכול להיות בטוח שמה שהוא עושה הוא הדבר הנכון. הוא כל הזמן חייב לדאוג האם זה מה שה' דורש ממנו כי ה' דורש שנשמור את המצוות "אשר אנוכי מצווה אתכם" כלומר, בכיוון שה' דורש ולא בכיוון שהאדם עצמו או מי שמלמד אותו רוצה!!
מסכנה: אסור לאדם להיות בטוח שהוא הבין את כוונת הבורא המצווה אותו והוא כל הזמן צריך לחפש מה הוא רצון ה', אפילו כשהוא מקיים מצוות. הוא כל הזמן צריך להיות במצב של "ראייה", להיזהר, להסתכל במציאות ובתורה ולקחת אחריות על פרשנותו כשהוא נשאר בענווה שאולי זו לא הפרשנות הנכונה.

שתי הדרכים להיות דתי
1. הדרך הראשונה, האפשרית, היא "לקבל" ולהאמין במסורה.
2. הדרך השנייה , היא החקירה והדרישה וחיפוש אחרי הטעמים.
יש בראשונה רוגע וביטחון מסויים בדרך "נכונה". זו דרך ,שלפי ה,גלילי זהב" היא רק טובה בהתחלה. אסור להישאר בה כל הזמן. יש להתחיל ולהיות "דתי" בצורה של קבלה ללא חקירה.
המטרה היא הדרך השנייה הפעלת השכל, האחריות, חיפוש הטעמים, החקירה השכלית.
אבל, יש בדרך השנייה סכנה גדולה מאוד כי היא יכולה להוביל לאבדון כשהאדם לא יבין דבר הוא יעזוב אותו. הוא יכול להגיע למצב שהוא יעשה רק את מה שהוא מקבל בשכלו. הוא ישתלט על העולם בשכלו והשכל שלו מחליט הכל. להיפך, הוא צריך כל הזמן להשאיר את הענווה שטוענת שהוא לא יכול לתפוס את כל הטעמים והסיבות.
חטא אכילת עץ טוב ורע הוא החטא של האדם שהולך אך ורק בדרך השנייה: הוא רוצה לאכול, להכיל בתוכו את כל הסיבות וכל הטעמים של הטוב והרע. הוא משתלט על הטוב והרע.
• מסכנה: האדם צריך להתחיל בדרך הראשונה של הקבלה. להיות דתי מקבל ללא עוררין. אמונה ועשייה ללא סייג. אחר כך, בשלב שני, כשהעבודה שלו ויראת השמיים שלו מספיק מבוססים ומאפשרים זאת, הוא צריך להתחיל להפעיל את שכלו ולהתחיל לחקור. אבל בלי לעזוב את הדרך הראשונה!!! הוא חייב להישאר בדיאלקטיקה: נעשה ונשמע!
"יש בחקירה, ברכה וקללה"

מי מדבר בפסוק הראשון?
מי אומר "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה"?
לכתחילה, משה הוא המדבר בכל הספר, בגוף ראשון. אם כן, מה פירוש "אנוכי"? משה איננו יכול להיות מי שנותן ברכה וקללה! הרב מציע פירוש : "אנוכי"= ה' שאמר "אנוכי" בעשרת הדברות.
מסכנה: משה אומר" הנה, ה' שאמר אנוכי ה' אלוהיך, נותן לפניכם היום ברכה וקללה"
תורה שבעל פה
אין התורה שבכתב חשובה אלא עם התורה שבעל פה איתה.
"כפה עליהם הר כגיגית, היה כדי שיסכימו בכפיה על התורה שבעל פה. כי התורה שבכתב, הם קבלו אותה ברצון, ב"נעשה ונשמע" מיד. כולם מסכימים לקבל תורה שבה ה' מדבר והכול , כביכול, ברור.
הבעיה היא לקבל את התורה שבעל פה שהיא קשורה להבנת בני האדם, החכמים, הנביאים, האדם עצמו. זה הרבה יותר קשה לקבל. והיה חייב ה' לכפות קבלת תורה שבעל פה על ידי הר כגיגית.
כשמשה רצה לזרוק את הלוחות, הוא חשב לזרוק רק אחת, את הלוח הימני שכתוב בו מצוות בין אדם למקום. כי הרי הם חטאו בקשר הזה עם העגל. אבל הוא הבין שבלי זה, אין מקום ללוח השני, בצד שמאל, בין אדם לחברו! כי זה תלוי בזה! ואז הוא השליך את שניהם. לכן כתוב "וישלך מידו" וקוראים "מידיו".
הברכה תלויה בשמיעת התורה שבעל פה ולא התורה שבכתב!!

שכר בעולם הזה
יש שכר בעולם הזה במידה ואנו עושים המצוות בשמחה ובאמונה. שכר המצווה עצמה הוא בעולם הבא אבל, על השמחה והאמונה שמלווים המצווה, יש שכר בעולם הזה גם כן

וישבתם בטח
בפסוק "והניח לכם מכל אויבכם מסביבם וישבתם בטח", המשפט האחרון מתיחס לשלום בין היהודים עצמם. "כי גדולה הסכנה מההקוטטות בין היהודים עצמם מסכנת האויבים מבחוץ"!

לשכנו תדרשו ובאת שמה
מצווה "לדרוש" לבוא אל הארץ. יש לעשות מאמצים רבים כדי להשיג, לבנות, ולהתיישב בארץ. אין לחקות באופן פאסיבי שה' ייתן לנו את הארץ אלא יש לדרוש אותה,בין השאר מהגויים שייתנו לנו אותה.

"לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל היישר בעניו"
ה"גלילי זהב" מסביר שהפסוק הזה מורה על שינוי תפיסה בשמירת התורה והמצוות כשמגיעים לארץ. אסור להתנהג בארץ, באותו סדר העדיפויות שהיה לנו בחוץ לארץ.
בחול, כל יהודי מנסה להיות דתי, בזה שהוא דואג להיות בסדר עם האלוהים שציווה אותו המצוות.
אבל זה מצב לא נכון: ה' לא מצווה לאדם הפרטי. הק מצווה לאומה הישראלית כולה . ומתוך שהיהודי שייך לאומה , אז הוא מצווה במצוות. הוא מקיים מצוות כדי שהאומה כולה תהנה. לא כדי להיות בסדר עם האלוהים שלו.
בחוץ לארץ, כל יהודי מנסה להיות "איש כל הישר בעיניו" אבל כשנכנסים לארץ, חוזרים למצב הנכון: יש לדאוג לאומה כולה. יש לפעול עבור האומה כולה. הפרט הופך להיות חלק מהכלל. וכן היחס שלו למצוות ולה'!!
מסכנה:
• מצוות עשה "לדרוש" לבוא לארץ
• מצוות לא תעשה :אין להמשיך לחיות את היהדות של חו"ל בארץ ישראל

אכילת בשר
לדעת ה"גלילי זהב", אין לו הסבר הגיוני למה התורה מתירה לאכול בשר. הרי זה צער בעל חי! הסיבה היחידה שמצא, נמצאת אצל המקובלים שטוענים שיש להעלות את ניצוצי הקדושה שיש בעולם החי אל עולם המדבר. וגם אצל אלה שטוענים שיש גלגול נשמות בבהמות שיש להעלותם אל הקדושה באכילת הבשר הזה.
אבל, הרב מסתייג ואומר שאכילת הבשר, אם כן, תלויה בכשרות ..של האוכל את הבשר! הוא חייב להיות צדיק וירא שמים, כדי להצדיק את ,העלאת הבשר של הבהמה אל עולם האדם. "עם הארץ אסור לאכול בשר" רק אנשים מאוד צדיקים יכולים אולי לטעון שאכילת הבשר מעלה את הבשר לרמה גבוה יותר. אדם לא מוסרי, רק יגרום ירידה לבשר הזה!
וכל זה מותר רק לגבי הבשר אבל לגבי הדם שהוא נפש הבהמה, אין לאכול אותו.

לא תתגודדו
יש שני פירושים למילה הזאת
1. אל תעשו אגודות אגודות, כלומר, אין לעשות מפלגות שגורמות לשנאת היהודי השונה, בעם ישרא.
2. אין לחתוך את הבשר של גופנו כדי לעשות סימנים בלתי הפיכים.
הרב מקשר את המצווה הזאת למה שקודם ולמה שמאחורי המצווה.
• לפני המצווה כתוב:"בנים אתם לה' אלוהיכם": כלומר, כולכם בנים לאב אחד ואין לכם להתפלג בשנאה.
• אחר המצווה כתוב" לא תשימו קרחה בין עיניכם למת" שהוא איסור לחתוך ממש את הבשר
משני הכיוונים האלה, אנו מוצאים קשר לאחד משני הפירושים של "לא תתגודדו".
והרב מוצא אפילו קשר בין שני הפירושים עצמם: האגודה והמפלגה שבאה לגרום שנאה בין חלקי העם, כאילו חותכת בבשר החי של העם

יעקב ועשיו
עשיו היה אמור להיות אחראי על הספקת הפרנסה, וצורכי עולם הזה. יעקב היה אמור להכניס תוכן , טעם ורוחניות. שניהם היו אמורים להשלים אחד את השני.
לכן, יצחק בחר לתת לעשיו את הברכות של עולם הזה וליעקב את הברכות של עולם הבא.
וכן הברכות לזבולון ויששכר מקדימים זבולון שהוא אחראי על הפרנסה יותר מיששכר שאחראי על הרוחניות. כי אם אין קמח אין תורה ויש להקדים הקמח לתורה בסדר הכרונולוגי.
רבקה הבחינה בזה שעשיו סירב לעשות תפקידו וגרמה שיעקב יקבל הברכות של שניהם כדי שהיוכל לפרנס את עצמו. כלומר, שיעקב יהיה אחראי על שני התפקידים .

עשר תעשר
הרב מציע הרבה פירושים לכפילות הביטוי.
1. יעקב אחראי על עולם הזה ועולם הבא. אבל אם יעקב לא יקיים את חלקו בעולם הבא, אז בא עשיו ולוקח את חלקו בעולם הזה! אם היהודי , למשל איננו מוסרי, אז יש קטגוריה של אומות העולם כלפיו! לכן, אם יעקב רוצה להתעשר, עליו להיות מוסרי ולתת צדקה, תרומות . עשר , כדי שתתעשר.
2. "אם השמאל ואמינה ואם הימין ואשמאילה" אומר אברהם ללוט. רמז לפסוק שלנו:
• עשר עם נקודה שמאלית בשין= לתרום מעשר
• עשר עם נקודה ימנית בשין= להיות עשיר
• אם אתה רוצה להתעשר, ולא לתת צדקה ומעשר, אז ה' יביא אותך למצב שאתה תרוויח רק עשירית
• אם אתה נותן מעשר, אז אתה תתעשר
3. "מה שכבר מעושר , תעשר" כלומר, הרי מה שיש לך בידך, הוא שייך לה'. אתה לא נותן אלה ממה שנתנו לך מהשמים. לכן, אתה נותן בעצם דבר שכבר ניתן לך בהשאלה עד שתיתן אותו לעני או לכהן או ללוי. "עשר מה כבר מעושר מהשמים.
4. "נתון תיתן"= נתון, כדי שתוכל לתת עוד. "פתוח תפתח" תפתח את ידך לעני כדי שיהיה לך הרבה יותר ותוכל לפתוח ידך עוד יותר לעניים אחרים. וכן "הענק תעניק" וכן "עשר תעשר" תן מעשר כדי שתוכל להתעשר בעצמך.
5. יש אנשים שנותנים צדקה כי נכמרו רחמיהם על העני והם נותנים רק כדי להשתיק את הכאב שיש להם בלב. ויש אנשים שיתנו כי זו מצווה. "עשר תעשר" פונה לשתי הכוונות ביחד!!

בע"ה כא אב התשעה

מישל בן שושן

 

עקב גז

והיה עקב תשמעון

לפעמים, הפסוקים מדברים אל היחיד ולפעמים אל הכלל, בלשון רבים. לפעמים, בפסוק אחד יש רבים ויחיד. כאן, הפסוק מדבר אל הרבים, אל כלל האומה:"תשמעון", בלשון רבים. כשהתורה מדברת ליחיד, היא בעצם מדברת עליו כחלק מאומה שלמה . בתור זה, הוא מחויב במצוות. היהודי איננו מחויב לקיים מצוות כי ה' מצווה אותו ישירות. אלא הוא מקיים מצוות כי ה' ציוה אל האומה ומתוך שייכות היחיד אל הכלל, הוא מחויב במצוות!! כלומר, היהדות איננה דת של יחידים. היא קודם כל שייכת לאומה . היחיד יכול להיות "דתי" רק מתוך שייכות ונאמנות לכלל האומה.

 

שכר ועונש

מחלוקת ידועה: " האם יש שכר בעולם הזה"? אנו מכירים את הקביעה "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא". כלומר, אין שכר בעולם הזה למצוות. אם כן, מה פירוש כל הדברים היפים שהתורה מתארת כאן ובמקומות אחרים, בעקבות שמירת המצוות. כמו שהשמים יתנו טלם והארץ תיתן את יבולה , וה' יברך פרי האדמה ופרי בטן האישה…?

הרב מציע להבין כך:

יש שכר בעולם הזה לכלל האומה: כלומר, כשהאומה כולה זוכה, אז יש ברכה בעולם הזה לכל עם ישראל. אבל , עבור יחידים, אין שכר בעולם הזה: כלומר, יחיד שמקיים מצוות, בניתוק לכלל האומה, כשהאומה בכללותה רשעה והוא איננו פועל לשיקומה , אז אין ליחיד הזה שכר בעולם הזה. אפילו כשהתורה מתארת שכר בעולם הזה בלשון יחיד, היא מתכוונת ליחידים שנמצאים בכלל האומה, שפועלים עבור האומה, בתוך האומה, ומתוך צדקות האומה, כל יחיד מתברך בעולם הזה בשכר.

 

ואכלת ושבעת וברכת

ההלכה קובעת, שיש לברך ברכת המזון אפילו אחרי אכילת כזית או כביצה. כלומר, כמות מינימאלית של לחם. האם זה לא סותר את הפסוק שלנו? הרי כתוב שאנו נברך אחרי שנשבע. מה היא אם כן השביעה?

השביעה איננה דבר כמותי.

"ואכלתם לחמכם לשובע"= כשתוכלו לחם, תרגישו שאתם שבעים!

בארץ ישראל במיוחד, דרושה מהאדם ליהנות ולשבוע "איכותית" כשהוא מרגיש אושר וברכה בעובדה שהוא אוכל, בטיב האוכל, בברכה שיש באוכל, ולא כשהוא זולל ומחפש רק את הכמות. יש שביעה גשמית שהקיבה מרגישה "שאי אפשר לאכול יותר" כי הבטן מלאה עד אפס מקום. אבל לא על השביעה הזו מדברת התורה בכל מקום. כי אם על האושר מאיכות האכילה, מטעם האכילה.

ולא רק על אכילת מזון מדובר על שביעה אלא על כל הנאה. ארץ ישראל דורשת מהאדם להבין שהאושר איננו נמצא בכמות או במה שנראה או במה שנמדד. ההנאה מסוג אחר ממלאה את נפש האדם באושר רב יותר.

על השביעה הזו, היהודי מברך.

ולכן, ה' מבטיח שהוא יתנהג עם עם ישראל מעבר לשורת הדין. כי הם מברכים אפילו על כזית או כביצה.

כלומר, אם היהודי מבין מה הוא היחס האמיתי שלו עם האושר וההנאה, אז הבורא מתנהג איתו (עם כלל ישראל) באופן בלתי הגיוני וסלחני. אם היהודי עושה חשבונות קטנים, אז כך ינהגו איתו מהשמים . ואם הוא מתנהג במישור אחר, כך יקבל מהשמים את הברכה "עד בלי דאי" (ללא גבולות)

 

 

אל תאמר בלבבך בצדקתי הביאני..(דברים פרק ט פסוקים ד-ה)

הפסוק הזה תמוה מאוד. הוא ארוך, ולכן נחלק אותו לארבעה חלקים: שני חלקים הראשונים מתארים את מה שאסור לחשוב כי זה לא נכון. שני החלקים האחרונים מתארים את מה שכן נכון ואיך צריך לחשוב:

 

• אסור לחשוב ( אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְך ָ בַּהֲדֹף יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר):

 

1. בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְקֹוָק לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת
2. וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְקֹוָק מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ:

 

• אבל,  הנה מה שיש ,כן לחשוב:   (  לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם)

 

1. כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ
2. וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:

 

ה' נתן את הארץ לעם ישראל, ללא קשר עם עשיית מצוות מצדם. זו נתינה לאבות. יש על זה ברית, על זה ה' לא חוזר בו אף פעם.

אבל, השהייה על הארץ , מותנית בעשיית מצוות ובצדקת העם היושב בה. אם העם יתנהג לא יפה, יש אפשרות שהוא יצא לגלות, אפילו לזמן ארוך מאוד. כדי לתקן את העיוותים שהיו בשהייתו על הארץ. אבל, הקשר שלו עם הארץ הוא בל ינותק. תמיד יישאר ולכן, בסופו של דבר עם ישראל יחזור על ארצו.

לא כן העמים האחרים שהיו כאן. הם היו כאן על תנאי. כל זמן שהתנהגו יפה או לא יותר מדי רע, כל עוד לא היה "שלם עוון האמורי", הם נשארו כאן. אבל, ברגע שהם סרחו , הם נזרקו אחת ולתמיד.

לכן, אל תאמר בלבבך שאם אתה צדיק אתה נכנס ואם אתה רשע אתה לא , כמו שאר העמים. אלא, נכון שאם אתה צדיק אתה נכנס ואם אתה רשע אתה יוצא אבל תחזור כי היציאה של עם ישראל מהארץ היא לא לצמיתות!! וזה כל ההבדל. בשתי האמירות הראשונות, הלא נכונות, חושבים שהכל תלוי במעשים.זה לא נכון

הנתינה של הארץ לעם ישראל היא בלתי תלויה. רק שלפעמים, יהיה צורך בהשהיית הנוכחות לזמן מוגבל כדי לתקן כמה דברים. אבל הארץ תישאר תמיד לזרע האבות בזכות הברית ו השבועה שנתנה להם

 

 מה ה' שואל מעמך? "כי אם ליראה אותו.."

הרב מסביר:  "  הקדוש ברוך הוא שואל מעמך מה שאין בידו!!!"

הכל בידי שמים. הוא יכול הכל, אבל, דבר אחד ה' איננו יכול: להכתיב לך מה שאתה רוצה, מה שאתה אוהב. מה הוא הרצון שלך.

כמו ביחס בין בני אדם, יש תמיד דבר שנשאר אצל האדם, זה הרצון שלו שאי אפשר להכתיב לו או להכריח אותו. זה אומנם, דבר קטן אבל זה מה שעשוה את האדם יצור מיוחד. ה' ברא את היצור הזה כך!! הוא שם בו את כוח הרצון. והוא גאה בבריאה שלו.

כל מה שה' יעשה, יצווה, לא יכול לשנות את רצון האדם! זה מזכיר את הקביעה בהלכה :"מכין אותו עד שיאמר "רוצה אני""!! ואם הוא לא יאמר, אז הוא לא אמר!! ואנו בבעיה!!

כלומר, כל עולם הציווי, איננו בא אלא כדי לנסות להשפיע על עולם הרשות.

אבל ה' מכבד את עולם הרשות, הבחירה של האדם. כמו שהאדם חייב לכבד את הבחירה והרצון של האדם האחר, או של אשתו למשל.

יראת ה', היא הדבר שאין ביד הבורא. וכל מה שהבורא עושה ומצווה בא כדי לשכנע את האדם לירא אותו!! יראת הרוממות, לא יראת העונש. יראה שקשורה באהבה והערצה וקשר אמיתי.

עבור משה זה היה דבר פשוט (מילה זוטרטא היא) כי הוא היה מאוד קשור אל האלוהים. אבל עבור שאר בני האדם, זה הדבר הקשה ביותר! זה כל המטרה של הבריאה. וזה , לכל הפחות ,מלמד אותנו על סוג הקשר שלנו עם הזולת, אם לא עם הבורא עצמו!!

 

הן לה' השמים..

הרב מסביר את הפסוק הזה שקושר בין בריאת השמים והעובדה שה' בחר בעם ישראל:

נכון שיש השפעה של השמים, המזלות, הכוכבים, על בני האדם. כן יש השפעה של המזלות על בני האדם!! אבל, רק בגלל דבר אחד, ה' בחר בישראל: כי הם מבינים שאפשר לפעול בניגוד למזלות. הם יכולים "לצאת מהאיסטגנינות", לצאת מהמזל, לצאת מה"מכתוב", לצאת מחוקי האסטרולוגיה. זה מה שנדרש מאברהם ומהאבות. וזו הייחודיות של עם ישראל.

זו הסיבה העיקרית, הרבה יותר משמירת מצוות: הבחירה החופשית, לחיות מחוץ לקביעת המזלות. לחשוב מחוץ לקופסה. לצאת מהדרכים הסדורים. להיות פורה בעשייה ,בחכמה וביוזמה.

 

ארץ ישראל

היא איננה כארץ מצרים שאפשר להשקות אותה בקלות. ארץ ישראל היא ארץ שאין בה מים . יש בה הרים וגבעות שקשה לעשות בה חקלאות .

למה? כי ה' רוצה שאנו נתפלל אליו כל הזמן על הגשם! כדי שהיושבים בארץ הזו ירגישו בקושי לזכות בקיומם. וכך, ירגישו בהשגחת ה' עליה ועליהם!!

יש לארץ ישראל דרישות מהעם היושב בה. היא דורשת הרבה. לכן היא נראית קשה. אין האדם החי בה יכול להישען ולהירדם בבטחה. הארץ דורשת ממנו מוסריות, עבודה, תפילה, אמונה, כל הזמן.

 

בע"ה יג אב התשעה

מישל בן שושן

 

ואתחנן גז

בעת ההיא

(בתורה תמיד כתוב "בעת ההוא" וקרי "ההיא"!!)

15 פעמים, כתוב בספר דברים הביטוי הזה "בעת ההוא". כשמתבוננים במפרשים, כל פעם, שולחים אותנו למקרה אחר שכתוב בו "בעת ההוא". למשל, כאן, כשמשה מתפלל על הכניסה לארץ, אומרים לנו שזה היה בזמן שהוא מינה את יהושוע. אבל גם שם, כתוב "בעת ההוא" ושם, שולחים אותנו לזמן של כיבוש סיחון. אבל גם שם כתוב "בעת ההוא" ושולחים אותנו למלחמת עוג,וכן הלאה!

הרב מציע שלכל הדברים האלה שקרו "בעת ההיא", יש משהוא משותף שמצדיק את הביטוי הזה.

כאילו יש עידן חדש שהוא ה"עת ההוא",ומאז קרו הרבה דברים מיוחדים.

 

הגלילי זהב מציע שהמאורע המיוחד שממנו והלאה, הכל מתיחס לעידן החדש, הוא …טו באב!!

אכן, בשנה האחרונה, ב9 באב, היו צריכים למות, כמו כל שנה, החלק שנשאר מהמבוגרים שיצאו ממצרים והיו אמורים למות במדבר. כמו בכל שנה, כל העם היו חופרים הקברים שלהם וישנים בתוכם ב9 באב, ובבוקר, מי שקם וראה שהוא חי, היה מתרחק מהמתים וממשיכים עד לשנה הבאה!

באותה השנה, פשוט כולם קמו ואף אחד לא מת. הם חשבו שיש טעות בזיהוי היום אולי ה9באב נופל למחרות. כולם ישנו שוב בקברים וקמו ללא מתים, וכן עד שהירח התמלא ואז לא היה ספק, עברנו את התאריך של ה9 באב כי הירח מלא. ביום זה, ב15 באב, עשו חגיגה גדולה.

 

אם עד כה, ה9 באב היה עבור כל העם במדבר, סימן לחורבן. התאריך הזה היה התאריך שבו המרגלים חזרו וגרמו לעם לסרב לעלות לארץ. אותו היום, היתה ההחלטה שכולם ימותו במדבר במשך 40 שנה. ובכל שנה, היה התאריך הזה מסמל ממש את המוות והחורבן. בכל אותה התקופה, ה' לא דיבר. שררה דממה והרגשה של חושך ללא אור.

 

לכן, ביום ה15 בשנה האחרונה, כש15 אלף אנשים ניצלו מהמוות, ראו שיש תקווה. יש אור בקצה המנהרה. הדיבור של ה' אל משה חזר וכל מני דברים טובים התחילו לזוז.

ט'ו באב הוא אם כן היום הראשון שבו גילו ישראל שיש צד אחר, שיש אור, שיש אפשרות לקוות. יש תיקון. מאז, כל מה שאירע היה לטובה  ואכן, כל הדברים האלה מיוחסים לעידן החדש.

אכן, |בעת ההוא" הוא התקופה שהתחילה בטו' באב בשנה ההיא.

 

זה מסביר למה משה חשב שבזכות העידן החדש, אולי יש תקווה חדשה לנסות ולבקש להיכנס לארץ! וכתוב "ואתחנן אל ה' בעת ההוא ..".

 

זה מסביר למה כתוב בגמרא שלא היו ימים טובים בישראל כיום הכיפורים וטו באב:

בשני הימים האלה, נהפך היגון והדיכאון לשמחה

ביום כיפור, ישראל עדיין מנודים ושפלי רוח בגלל חטא העגל. החטא הרס אותם לגמרי. ביום כיפור, הכפרה והסליחה, בביטוי מתן לוחות שניים, בשרו על עולם התיקון הכפרה והאור מאחרי החושך.

וגם ב טו' באב כמו שנאמר לעיל, התחיל תיקון חטא המרגלים לתת את אותותיו.

 

עד היום, 9 באב מסמל החורבן, התקופה שבים 9 באב לטו' באב, ההמתנה והתקווה. וטו באב מסמל היציאה לאור.

 

למה משה לא נכנס לארץ?

יש שלושה מקומות שבהם משה רומז על הסיבות של ההחלטה לא לתת לו להיכנס לארץ:

1. במצרים, אחרי כישלון השליחות הראשונה :"למה הרעותה לעם הזה"
2. במרגלים
3. במי מריבה

בשלושתם, משה אומר שהסיבה היא בגלל העם עצמו : "ויתעבר בי למענכם", "גם בי התאנף ה' בגללכם" וה' התאנף בי על דבריכם"

אבל הרב שם לב שבשלושת המקרים, משה סבר שהוא "שליח" (למה זה שלחתני,..) הכל תלוי בהגדרה הזאת של "שליחות". ה' רוצה בהרבה מקומות, שישראל יבינו שהוא בעצמו, ולא "שליח" הוציא את ישראל ממצרים. שהוא בעצמו משגיח על העם. זה היה הקושי הגדול ביותר שעם של עבדים יבינו: יש השגחה ישירה בין ה' והעולם. בלי מתווכים. בכל זא, משה היה בתווך! יש הרגשה שגם העם וגם משה וגם הקדוש ברוך הוא, ניסו להבין מה התפקיד של משה עצמו! משה הוא בעצם שליח שמסביר שאין שליח!! אבל, בשביל זה, צריך שליח שיסביר להם זאת! יש למשה מעמד בעייתי מבחינה זו! היה צריך, פעם אחת , שישה שליח שיסביר שאין שליח!!

אם כן, לפי הרב, הכניסה לארץ חייבת להיות נקייה מכל שליחות ותיווך דמותו של משה יותר מדי קשורה לתיווך ושליחות ולכן אסור לו להיכנס!

 

לא תוסיפו

הרב איננו מקבל את ההסבר הרגיל שאסור להוסיף מצוות . כי הרי החכמים כן הוסיפו ויש כל הזמן תקנות ויש נדרים וכל מני מנגנונים שבפועל כן מוסיפים מצוות!

הוא מסביר את הפסוק על ידי ההסבר שהפסוק בעצמו נותן: עינכם הרואות אשר עשה ה' בבעל פעור". כלומר, העניין של פעור קשור לזה: כל העבודות הזרות :פעור, פי החירות,..הם הגזמות במידות מסוימות. למשל, פעור דורש ענווה וביטול עצמי מוגזם. פי החירות דורש לשים את החופש כערך עליון שמבטל הרבה מצוות אחרות! וכן הלאה, העבודה הזרה היא בעצם ניפוח של ערך אחד על חשבון שאר הערכים.

לכן, "לא תוסיפו ולא תגרעו" פירושו שיש לדאוג לאיזון הנכון בין כל המצוות. וכל הגזמה יכולה לפגוע באיזון. במילים אחרות, אומר הרב :"אל תוסיפו על מנת שלא תגרעו" כלומר, אם תגזימו, זה יגרום לכם לעבור על מצוות אחרות כי האיזון הוא הדבר החשוב ביותר.

כמו שכתוב "אל תהיה צדיק הרבה ולא רשע הרבה"!!

וכמו שכתוב בירושלמי  "לא ביש לך שאמרת טהור, טמא אלא שסופך לאמור על טמא טהור"!

 

שוטה דתי

הרב יוצא נגד הרעיון שיש לבטל המחשבה והחקירה כדי להיות "ירא שמיים". הרבה חושבים, שאם האדם יתחיל לחקור ולחשוב, הוא יאבד את יראת השמיים שלו.

הוא קובע להיפך, שאין יראת שמיים שווה אלא אם האדם מפעיל את חכמתו, שכלו, והבנתו . כל יראת שמיים שמבוססת על טיפשות ועיוורון "אינה שווה כלום"!

וזה פירוש הפסוק:" ושמרתם ועשיתם כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים.."

לא רק יראת שמיים אלא גם עשיית המצוות דורשת חקירה וחכמה גדולה מאוד. נכון שיש להשאיר תמיד חלק לא מובן, חלק בלתי נתפס לגמרי, חלק של "חוקה" בכל מצווה. נכון שההלכה אינני דורשת כוונה בעשיית המצוות. אבל זה כדי לתת זכות למצווה שנעשית ללא כוונה, ולא לשלול הדרישה של הכוונה וחיפוש אחרי טעמי המצוות, והפעלת החכמה וההבנה האנושית בכל מה שדורש מאיתנו הבורא.

 

הרגש הלאומי

יש , עבור ה"גלילי זהב" שני מימדים חשובים באותה מידה אצל היהודי:

1. תורה ומצוות
2. ורגש לאומי, כלומר, השייכות לכלל ישראל, שאמור לשכון בארצו.

הוא מבחין , אצל הרבה יהודים, בחו"ל, במשך הגלות הארוכה, אובדן הרגש הלאומי, או, לייתר דיוק , החלפתו לרגש לאומי כלפי האומה שהוא נמצא בה בגלות.

יש הרבה יהודים שחושבים שקיום המצוות ולימוד התורה מספיקים ופונים להיות קשורים לאומה הלאומית של הגויים שבה הם נמצאים. הם נחשבים, עבורו כ"גויים מקיימי מצוות".

הוא לא קורה לסרב להיות אזרחים טובים. הוא יוצא נגד אלה שהחליפו את הרגש הלאומי הבריא של שייכות לעם ולארץ ישראל, על ידי שייכות לאומה זרה. עבורו, אפילו אם הם מקיימים תורה ומצוות, הם עובדי עבודה זרה.

נראה לי, שהיום אנו עדים לתופעה הזאת במיוחד אצל יהודי ארצות הברית. למרות תמיכתם במדינת ישראל כמדינה של אחיהם היהודים, הם מרגישים הרבה יותר אמריקנים ופטריוטים כלפי ארצות הברית מאשר למדינת ישראל. לאומיות זרה כזו שמתאר הרב, היתה רווחת בכל מדינות אירופה ומשפט דרייפוס, והשואה העירו הרבה יהודים לתופעה שהוא טמונים בה והוציאה אותם מהאשליה המעוותת הזו.

 

עבודה זרה על ידי תורה ומצוות

הרב מפרש הפסוק :

"השמרו לכם פן תשכחו את ה' א' ועשיתם לכם תמונת כל אשר צווך ה' אלוהיך"

הרי ה' לא ציווה לעשות פסלים!

לכן רש"י מוסיף מילה קטנה לפסוק ואומר "אשר ציווה לא לעשות" אבל זה לא מה שכתוב!!

הרב אומר בפרוש, שלא מדובר כאן בעבודה זרה הנעשת על ידי הפיכת דברים חיצוניים לפסלים או לאלוה כמו שכבר כתוב ארוכות למעלה בפרשה. הריה' כבר פירט שאסור לחשב את הכוכבים, דגי הים, וכל מה שקיים בעולם, לאלוה. אם כן,על מה מדבר הפסוק שלנו?. אני אצטט את הרב :

"השמרו לכם- כי כאן יש צורך בשמירה יתרה- כי זה הרבה יותר חמור- ועשיתם פסל תמונת כל- תמונת כבוד או תמונת כסף- אשר צווך ה' אלוהיך- בדבר אשר צוך ה' אלוהיך לעשות: בתורה ובמצוות"!!!

וכן הוא מפרש הפסוקים האלה:

"לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב  ": איתי=המצוות והתורה שלי. אל תהפכו המצוות שלי לעבודה זרה!

"ממרים היתם עם ה' אלוהיכם  "= ממרים הייתם , כשהייתם עושים את המצוות של ה'!

כלומר, יש אנשים שעושים כביכול את המצוות ולומדים את התורה אבל, בעצם, זו עבודה זרה!! כי הם משתמשים בהם לצורך עצמם ולא לצורך גבוה!!

• נראה לי להוסיף:

אם אני קובע מה הוא רצון ה', אחת ולתמיד, אני בעצם האלוהים!

להיות עבד ה', זה להיות כל הזמן בדרישה אחרי רצון ה'. וכשאני מקיים את מה שנראה לי "רצון ה'" אני צריך להיות בענווה עצומה ובחיפוש מתמיד כי אולי אני טועה!

אם אני קבעתי לעצמי אחת ולתמיד מה הוא רצון ה', אני קובע מה הוא רוצה . הוא כבר לא יכול לשנות את דעתו! אני שולט, כביכול עליו! אני עובד, בעצם את עצמי ולא אותו!!

לעבוד את ה' זה להיות קשוב כל הזמן לרצונו. להיות מוכן כל הזמן לשנות את הבנתי  ולחפש כל הזמן מה הוא רצונו.. אם לא, אני עושה עבודה זרה בעשיית המצוות!!

כלומר, יש סכנה מתמדת של עבודה זרה כל זמן שאני מקיים מצוות!!!

ולא לקיים מצוות, זה עוד יותר חמור כי אני מסרב בכלל לעבוד את ה' בכל צורה!

 

• נראה לי עוד צורה להבין את העבודה הזרה על ידי מצוות: כשאני מחשיב ערך מסויים יותר מהשאר. כמו שכתבתי לעיל לגבי "לא תוסיפו". אז אני מגזים בדבר מסויים, ולא נותן חשובות לדבר הנגדי.

למשל, אם אני שם למעלה מכל דבר את לימוד התורה, אז אני לא עובד, לא הולך לצבה, לא חורש, לא זורע, שולח את אשתי לעבוד במקומי, לא עוסק ביישובו של עולם… אני פוגע בשאר מצוות התורה!

או אם אני מחשיב את יישוב ארץ ישראל על כל דבר אחר, אניע לול להרוג, חיילים יהודים שבאו, במצוות הממשלה לפנות יישוב! הרי אני הורג נפש טהורה מישראל!

וכן בכל המצוות, יש תמיד לשמור על איזון. וכל הפרת איזון היא עבודה זרה, בקיום מצוות!!

 

אנכי ה' אלוהיך

החידוש הגדול ביותר עבור בני ישראל אחרי יציאת מצרים היה זה: להכיר שה' הוא האלוהים!

אלוהים= כוחות הטבע השונים והמנוגדים

ה'= האחד שמאחד את הכל שממנו הכל נוצר והוא אחד שמשגיח על הכל כל הזמן

לכן, הדברה הראשונה היא החידוש הגדול מכולם: אני ה' ואני הוא האלוהים. אני שניהם ביחד, אני ה' אלוהיכם!

ישראל הגיעו להכרה שמידת הדין(אלוהים) ומידת הרחמים(ה') כלולות זו בזו!!

 

אז יבדיל משה שלוש ערים

"אין אז אלא לשון שירה". מה השירה כאן?

משה היה בטראומה מאז שהוא הרג את המצרי במצריים. אמנם הוא עשה זאת בשוגג (הוא חשב שאין איש שייצא ממנו והוא חשב שזו הדרך להציל עם ישראל) . והוא יצא לגלות במדיין בגלל זה

כאן, במצוות ערי מקלט, הוא מבין שיש תיקון לרוצח בשוגג. יש תיקון למה שהוא בעצמו עשה בצעירותו.

הוא מאוד שמח על זאת, במיוחד שיש לקבוע ערי מקלט אפילו בעבר הירדן המזרחי, במקום שהוא יקבר! כלומר, יש תיקון עבורו אפילו אם הוא לא נכנס לארץ!!

זו סיבת השירה של משה , בקשר לערי מקלט!!

 

לעשות את השבת

הרי ה' הוא זה שקבע את השבת. הוא זה ששבת. השבת שייכת לבורא עולם

בכל זאת, יש מקום לאדם לעשות את השבת. לא רק בשמירת השבת אלא ב"תוספת שבת" בדקות שהיהודי מוסיף מחול על הקודש, כשהוא מגדיל את תחומי השבת ומכניס יותר מוקדם ומוציא יותר מאוחר את השבת, הוא נעשה שותף לבורא בשבת!

השבת קבלה תוספת מקור על ידי יציאת מצרים כי ה' הוציא את ישראל ממצרים ללא זכות מצידם. "סתם כך", כמו התוספת שבת שישראל עושים בכל שבת. לפנים משורת הדין, "סתם כך". תוספת. גם ה' עושה תוספת רחמים ומציל את ישראל.

בע"ה ו אב התשע"ה

מישל בן שושן

 

דברים גז

"אלה" ממעיט את הראשונים

הספר מתחיל במילה "אלה". וכלל הוא שכל פעם שכתוב "אלה", זה כדי לפסול את הדברים הקודמים, או לפחות להמעיט אותם לגבי מה שבא אחר כך. אבל ספר דברים נכתב על ידי משה "מפי עצמו" בעוד שארבעת הספרים הקודמים, נכתבו מפי ה' שהיה מדבר ישירות מתוך גרונו של משה. הייתכן שמה שנכתב ישירות מהאלוהים יהיה פחות ממה שנכתב על ידי בן אדם, אפילו אם זה משה רבנו?

החכמים אומרים :"גדולים מעשה צדיקים ממעשה הקדוש ברוך הוא"

ועוד: "אשר ברא אלוהים לעשות- מלמד שהכל צריך תיקון על ידי האדם" אפילו מעשה הבריאה אינם מושלמים עד שהאדם משכלל אותם!

קובע ה"גלילי זהב": "כל דבר המשתכלל על ידי מעשה אדם חשוב יותר" ובכלל זה הדיבור. כלומר, כשאדם אומר תורה שבעל פה, מעצמו, אחרי שהוא קיבל לגמרי את כל התורה שבכתב, הוא חשוב יותר מהתורה שבכתב!

"נמצא, שלסדר דברים, יתרון מעלה על ארבעת הספרים הקודמים"!!! ובאמת, "אלה" מיעט את הראשונים.

 

בניגוד לכל דת אחרת, "דבר האלוהים" איננו סוף פסוק. להיפך. זה דורבן, כדי לעורר את האדם לחפש את רצון ה', להיות אכפתי על מצב האדם והעולם, להיות שותף לבורא, להיות יוזם ומחדש. בעצם המטרה של כל התורה שבכתב , זה שהאדם ייזום תורה שבעל פה! ושמפי עצמו יאמר דברים!!

 

ברצוני להסביר זאת על ידי משל: תלמיד לומד במשך 10 שנים רפואה. אחר כך, הוא עובר לתפקיד מעשי מול מטופלים. עדיין יש לו גיבוי של רופא בכיר מאחוריו. אבל מגיע זמן שהוא מקבל רשיון והוא רופא. עכשיו, כל הלימודים עם רופאים בכרים מעליו, נכנסים למבחן אמיתי: עד עכשיו, כל מה שהוא עשה, היה בפיקוח צמוד. הוא לא לקח סיכונים. אבל מעכשיו, הוא מקבל אחריות. לשלב הזה כולם עמלו. לשלב הזה כולם קיוו.

ה', מצווה , מחנך, על ידי התורה שבעל פה. עם השגחה צמודה. אבל, העיקר הוא שהאדם, בכוחות עצמו, אחרי שהוא קיבל את כל התורה, יתחיל להיות מדבר, מבין, מחדש, יוזם. זה המטרה העליונה: לא ליצור רובוטים אלא ליצור בני אדם אחראים, שותפים ויוצרים. אכפתיים.

 

משה רבנו קיבל את התואר הזה "רבנו" ולא "מלך", או נביא, או גואל או משיח. כי הגדולה של משה היתה להיות מורה אמיתי:

רב גדול או מורה אמיתי,  זה מי שאיננו מחפש "תלות" של התלמידים אליו. להיפך, הוא רוצה לחנך תלמידים שיהיו ,בכוחות עצמם, רבנים, מורים, בני אדם בוגרים. משה היה כזה, מורה גדול. רב גדול.

ה' לימד אותו להיות עצמאי. הוא אפילו דרש זאת ממנו :"ה' ציווה למשה שיכתוב ספר מעצמו" אומר הגלילי זהב. זו המטרה העליונה של ה' בעצמו!! ומשה, שלמד זאת, מכניס את הספר הזה בתוך התורה  כדי ללמד כל אחד מבני ישראל את דרך התורה שבעל פה. ספר דברים הוא התחלת התורה שבעל פה.

 

נבין עכשיו מדרש מעניין: עד שלא קיבל את התורה , משה היה ערל שפתיים ולא היה יכול לדבר בכוחות עצמו, אבל משקיבל התורה, נתרפא פיו והתחיל לדבר בכוחות עצמו"

המצב האולטימטיבי, הוא שהאדם ידבר בכוחות עצמו! אבל, יש קודם כל ללמוד את כול התורה שבכתב, כל מה שנאמר על ידי כל המסורת לפני. כל עוד אני לומד, אני "ערל שפתיים". אבל, בסוף ימיו, כשמשה כבר קבל את כל מה שהיה צריך לקבל, הוא התרפא ויכול , סוף סוף, לעשות נחת רוח לבוראו ולהתחיל לדבר בכוחות עצמו!!

 

 

בין פרן ובן טופל

• פראן= חטא המרגלים
• טופל= על שישראל זלזלו -טפלו- במן

קובע ה"גלילי זהב": "אין הבדל בין זלזול ארץ ישראל לזלזול המן. שניהם למעלה מן המזל. ומי שמקבל אותם, מגלה רצון לעמוד תחת השגחת הבורא, ישירות".

 

 

רב לכם שבת בהר הזה

משה מגלה שלישראל היה קושי רב לעזוב את הר סיני. וכן, בגלויות, קשה ללומדי התורה לעזוב את הישיבות שלהם ולעלות לארץ ישראל. כי ראשי הישיבות מפחדים לאבד את מעמדם. והם חושבים שהעיקר הוא לימוד התורה והם יודעים שבארץ ישראל יצטרכו לעבוד ולהילחם ולעסוק בדרך ארץ. "התורה מה יהיה עליה?" הם שואלים. הקדוש ברוך הוא עונה בעצמו שיש את יום השבת כדי ללמוד התורה. והתורה מתקיימת הרבה יותר דרך עבודת הארץ וההשתדלות ביישוב הארץ!!

 

הגלויות

הגלות הראשונה, אחרי חורבן הבית הראשון, ארך "רק" שבעים שנה. זמן קצוב מראש. אפילו שישראל חטאו בעוונות גדולים מאוד (שפיכות דמים- עודה זרה וגילוי עריות), הם ידעו לפחות שהם חוטאים! לכן התיקון קצר .

אבל הגלות השנייה שארכה עד ימינו אלה, היתה בלתי מוגבלת מראש כי ישראל חטאו בדבר הרבה יותרחמור: כל אחד חשב שהוא צודק ושהשני רשע גמור. לכן, יש מצווה לשנוא את השני שאיננו חושב כמוהו! על דבר כזה, אנו זקוקים לתיקון הרבה יותר ארוך וקשה!!

 

יודעי טוב ורע

יש הבדל מהותי בין דור יוצאי מצרים לדור באי הארץ:

"בניהם אשר לא ידעו טוב ורע" אלה באי הארץ. מה גדולתם?

אכילת עץ הדעת טוב ורע= הדעה שאנו שולטים על הטוב והרע! כלומר החטא של אדם הראשון באכילת עץ הדעת, היה בזה שהוא יכול להשתלת על הרע והטוב. הוא מכיר את כל הדרכים כדי לעשות רע ולהיראות טוב! הוא יודע לשחק עם הטוב והרע לטובתו.

הדור הנכנס לארץ הם "תמימים" יותר. אין להם את הידיעה של שליטה בטוב וברע!

הדור הקודם, היו לומדי תורה ומקיימי מצוות. וזה גרם להם להגזים בידיעות האלה. הרי הם מקראים "דור דעה" כמו עץ הדעת. והם הצליחו לשכנע אחרים ועצמם שהם עושים טוב אפילו כשהם עשו רע!!

הדור השני, היו טבעיים יותר. הם יודעים שזה טוב וזה רע נקודה אין להם רצון לשחק עם זה. אפילו אם הם עושים רע, הם יודעים שזה רע נקודה. אבל המשחק שמפריד בין "תוכו ובורו" היה זר להם וזה מה שאפשר להם להיכנס לארץ. (כמה דבר זה מדבר אלינו שאנו רואים את החלוצים הלא דתיים שמסרו את נפשם על הארץ והעם בעוד דתיים רבים מתחכמים ומוצאים כל מני תירוצים להצדיק סירוב עליה או השתמטות מצה"ל)

 

משה לא נכנס לארץ

"גם בי התאנף ה' בגללכם" משה מגלה לנו כאן, שעקב חטא המרגלים, ה' החליט שמשה לא ייכנס לארץ!! הרבה זמן לפני חטא הסלע.

הרב מגלה שאפילו הרבה יותר זמן, ה' החליט שמשה לא נכנס לארץ: כבר כשמשה אמר "למה הרעת לעם הזה" במצרים, בהתחלת הסיפור!!

אם כן, למה משה לא נכנס? האמת שמורה אצל ה' בעצמו. כמו שהוא יאמר בפרשת ואתחנן" אל תוסף דברכ אלי עוד בדבר הזה" כך, בלי סיבה מפורשת. אם כן, מה שכתוב בהכאת הסלע, "לא היה אלא אמתלא לפנים" כלומר סתם סיבה כדי להשתיק את העולם, כדי לשמור על כבודו של משה או כל מני סיבות אחרות שאינן אמיתיות באמת!

 

אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשיו

בני עשיו "יושבים" בהר שעיר בעוד שישראל "עוברים".  כאילו לעשיו ניתן העולם הזה והוא מרגיש טוב בו ומתנהג בחוקי הטבע. הוא פשוט יושב לו.   בעוד שהיהודים נראים רק "עוברים" בעולם הזה לקראת עולם הבא!!

האומנם החלוקה הזאת מחויבת המציאות? הרב עונה שלא, יעקב היה יכול לזכות גם בברכת עולם הזה בנוסף לעולם הבא. ואכן קרה. רק שישראל חטאו ולכן, אבדו את העולם הזה בנתיים!

 

אוכל בכסף תשברני

משה מציע לאדום ולעמים האחרים, שהם ישלמו עבור האכול והמים שישתו אם הם נותנים לעבור דרך ארצם.

השאלה פשוטה: הרי לא היו צריכים אוכל ומים כי היה להם מן ומי באר!

אלה שיש תמיד להיראות בפני הגויים כ"מסכנים" שאינם נהנים מנסים. כי "כשישראל נראים שבעים, הגויים מתגרים בהם יותר" זה נכון בחו"ל.

וכמו שאמרו חכמים "מי שרוצה להעשיר יצפין". לא רק שהוא צריך להתפלל כשפניו לכיוון השולחן בבית המקדש, בצד צפון, אלא "יצפין" מלשון צפון, מוסתר. יש להיזהר מהעין הרע!!!

אבל בארץ ישראל, עם ישראל , נאה לישראל להיות עשירים. אבל בהגבלות של העין הרע!!

בע"ה ח תשרי התשע"ב

מישל בן שושן

 

וזאת הברכה אה

 

וזאת הברכה…

מה משמעות הוו' במילה הראשונה?

1. הוא בא כדי להגיד שהברכה של משה באה בהמשך ישיר לברכות האבות
2. בסוף פרשת האזינו, הכתוב חוזר על סיבת המיתה של משה: בגלל בני ישראל, בסיפור הכאת הסלע. משה היה יכול לכעוס על ישראל ! לא רק שהוא לא כעס, אלא הוא אפילו בירך אותם!

 

…אשר ברך משה איש האלוהים…

משה נקרא איש האלוהים בזכות העובדה שהוא בירך את ישראל!! מי שמסוגל לברך את כל ישראל, כלומר, לדעת להגיד דברים שיעזרו לכל אחד, זו מדרגה מיוחדת שמזכה לתואר "איש האלוהים"!

 

…את בני ישראל…

רק עכשיו היו מסוגלים ישראל לקבל את הברכה של משה. לפני כן, הם לא היו עדיין בשלים לזה.

 

….לפני מותו.

עכשיו, למשה יש יותר ברכות לברך. כי הברכות הם פרי הנסיון האישי שרוכש האדם בכל חייו, כדי לעזור לאחרים. משה התעלה כל יום מעלה מעלה. ויום מותו , משה היה במדרגה הגבוה ביותר כדי לברך אותם.

מכאן ששני תנאים יש לברכה: המברך צריך להיות מסוגל לברך, והמתברך צריך שיהיה מסוגל לקבל הברכה!!

 

ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל:

יש כאן כמה לימודים:

1. אין המלך יכול להתמנות אלא על ידי ראשי העם, כלומר 71 זקני הסנהדרין שמייצגים את כל שבטי ישראל.
2. המינוי צריך למצוא חן בעיני כל העם!! (
3. כמן דמוקרטיה לפני העת!)

 

מעונה אלוהי קדם….ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד- וישכון ישראל בטח בדד…

מצירוף המילים "השמד- וישכון ישראל בטח" לומד האור החיים שיש תנאי לישיבת ישראל בטח בארצו והוא השמדת הגויים הגרים בה!!

והוא ממשיך בקו הזה ואומר שצירוף המילים "בטח בדד" פירושו גם כן שהביטחון בא רק כשישראל בדד!! ללא זרים וללא הסכמים עם השכנים!!!

 

ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב..

אבל אחרי מות אהרון כתוב "ויבכו כל בית ישראל.."

כלומר, ישראל בכו יותר את אהרון מאשר את משה!!

1. הסבר אחד: מיתת אהרון התלווה בהסתלקות ענני הכבוד ומלחמה עם הכנעני מייד. במקום זאת, מיתת משה התלווה בכניסה לארץ המיוחלת!
2. הסבר שני: מיתת אהרון הייתה בהפתעה. בניגוד לה, משה הודיע על מיתתו כמה חודשים מראש. לכן הכאב היה מועט.
3. הסבר שלשי: כשאהרון מת, ישראל רצו להראות למשה שכואב להם והם רצו לכבד את משה שהיה אבל על אחיו. אבל כשמשה מת, לא היה לו אח או אב כדי לכבד ולהראות הכאב בבכי גדול!
4. הסבר רביעי: לאהרון לא היה מחליף וענני הכבוד הסתלקו. למרות זאת, מיד עם מות משה , יהושע בן נון החליף אותו. ולראיה, הפסוק אומר :"ויבכו…ויהושע בן נון…"

בע"ה ז תשרי התשע"ד

מישל בן שושן

וזאת הברכה מי

 

משה איש האלוהים

ה' מסר בידי משה את האפשרות לברך את ישראל, כלומר, לפי הרמ"י,"כפי מה שיברך וכפי מה שיסדר את מה שיעבור על ישראל עד סוף כל הדורות". וה' הסכים לכל מילה שאמר משה. ה' הסכים, אפילו לפני שהוא שמע את משה! כאילו הוא נתן לו ייפוי כוח על כך. וזה דבר מדהים ! כביכול ה' יהיה מעתה כפוף לחיזוי של משה עבור ישראל!

נראה לי שכדאי ללמוד מכאן שהאידיאל של התורה הוא משה רבנו. והאידיאל הזה הוא לא אדם שעושה בדיוק מה שאמרו לעשות, לא אדם רובוט, אלא אדם שיוזם ומקבל אחריות על חידושים משלו. אדם כזה הוא "איש האלוהים"! בדומה לאברהם שהיה עדיף על נוח כי הוא "התהלך לפני ה'" ולא "אחרי ה'", משה , בסוף ימיו במיוחד, תופס תעוזה ויוזמות מהתחלת ספר דברים ועד לשיא בפרשת וזאת הברכה כשהוא מברך בעצמו את ישראל.

 

אף חובב עמים

רש"י מסביר ש"עמים" הם השבטים. הרמ"י הולך אחריו ומעיר שהמילה "חובב" קשורה גם ללשון חיבה וגם ללשון חובה. כאילו החיבה של ה' אל ישראל איננה באה בלי חובות! חיבה מחייבת משני הצדדים!

 

והם תוכו לרגליך

כשה' כפה על ישראל את ההר כגיגית, במקום לברוח משם, ישראל דחקו עצמם להיכנס מתחת להר! זו הוכחה שישראל מקבלים בחיבה את החובות!

 

אשר נתן לנו , נותן התורה

בברכות התורה , משתמשים בשני זמנים שונים על מתן תורה:

"אשר נתן לנו את תורתו.." בעבר, ה' נתן את התורה. מדובר על כל החלק שהאדם מקבל עליו . מהאבות עד לרגע הזה. כל המסורת, כל מה שנאמר וכל מה שהתקבל בהידות. כל זה האדם מקבל.

"ברוך אתה ה' נותן התורה" בהווה. כאילו האדם מקבל עכשיו את התורה לידיו. אחר שהוא מקבל את כל התורה שניתנה בעבר, הכל מחקים לדעת מה הוא יעשה עם זה עכשיו. כמו שחקן כדור רגל שמקבל את הכדור! כולם מחקים מה הוא יעשה בכדור! כל המשחק תלוי במהלך שיעשה! כל מה שנעשה עד כה יכל לקבל פנים חדשות על ידו! כל אדם מישראל מחוייב להתיחס למסורת שהוא מקבל כאילו הוא עכשיו אחראי עליה ועל מה שיעשה איתה. החידושים שיחדש, הראייה המיוחדת שלו, מה שיוסיף, איך הוא יתרגם אותה וימסור אותה לבאים אחריו. זה ה"נותן" בהווה את התורה לכל אחד מישראל!

 

העיגול והיושר

העיגול מסמל מעגל שבו כל נקודה היא שווה לחברתה כי היא רחוקה באותה מידה למרכז.

היושר, להיפך, מסמל ההדרגה שיש בן כל נקודה . אחת יותר עליונה מחברתה. יש כאן מדרגות בין האנשים.

כתוב שלעתיד, ה' יעשה מחול לצדיקים. שנבין שכולם שווים! (זה יהיה קשה להם בעיקר!)

כשאדם מקבל את המסורת לידיו, כל מי שקדם לו הוא מבחינת העיגול.

אבל כל מה שהאדם יחדש, זה מבחינת היושר. כי הוא חייב להרגיש שאין אף אחד יכול לחדש את מה שהוא יחדש! הוא מיוחד ויש לו כוח שאין לאף אחד אחר לפניו! (אפילו לא רש"י או רבי עקיבא!) הוא, ורק הוא אחראי על חידוש התורה בעת הזאת וקבלת התורה ברגע זה. הוא "יוצא מהעיגול" לקראת יושר. הוא פורץ גדר!

אבל העיגול שה' מעוניין בו הוא לא עיגול פאסיבי, מת. אלא עיגול חי. עיגול שפורצים ממנו כל הזמן חידושים וקווים משיקים (TANGENTES) העיגול שעשוי ממשיקים יכול ליצור אליפסה או עיגול גדול יותר. אבל העיגול הוא כבר לא פאסיבי אלא עיגול בתנועה מתמדת! זה סוד ריבוע העיגול!

הרמ"י מפרש כך הפסוק :"ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" אפילו אם ישי מלך, וכולם ביחד, בעיגול, נשארים כולם שבטי ישראל בריבוי, כל אחד במשיק שלו מסיב לעיגול ומתניעים אותו!

כך ממשיכים לקבל את התורה מבחינת "אשר נתן", בעיגול. ומחדשים בה כל הזמן מבחינת "נותן התורה", ביושר המשיק

 

יחי ראובן ואל ימות

למה צריך משה להגיד שראובן לא ימות? כי יעקב בברכתו נזף קשות בראובן!

בעצם משה משקם את ראובן, הוא "מחייה" אותו!

 

וזאת ליהודה

מיד אחרי ראובן משה עובר ליהודה והמילה "וזאת" מתורגמת על ידי הרמ"י: שהברכות שברך את ראובן חלים גם על יהודה והנה עוד ברכות. כאילו הוא אמר "זאת ועוד" עבור יהודה בנוסף לראובן.

למה משה עושה זאת? כי אחרי שיקום ראובן, היינו חושבים שהבכורה והמנהיגות שניטלה ממנו על ידי יעקב והועברה ליהודה תבוטל וראובן יחזור להיות המוביל בין האחים!

לכן, מיד אחרי שמשה משקם את ראובן, הוא מציין שיהודה נשאר בכל זאת המנהיג העליון. יהודה מקבל את ברכות ראובן ואת ברכותיו שלו וכך הוא עליון על כולם.

 

שמע ה' קול יהודה

במילה "שמע" מרומזת ברכת שמעון. ייתכן שמשה כועס עדיין על שמעון בגלל מה שעשו בבנות מואב. אבל הוא שם אותם תחת חסות יהודה.

 

ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה (לעד)

ידיו רב לו= יש בו כוחות עצומים שיוכל לפתח.

אבל מאיפה יהיו לו כוחות נוספים שאין בו? מצריו!

"עזר מצריו תהיה"= מההתנגשות עם צריו, עם כל הייסורים, עם המכשולים, נגד האויבים מבית ומחוץ, הוא ישאב כוחות חדשים שלא היו לו מראש או שהיו בו אבל לא היו ידועים לו!

זאת העזרה שה' יוכל להוסיף לו מעל לכוחות ידיו!

 

תריבהו על מי מריבה

בברכת שבט לוי, מזכירים את חטא מי מריבה. למה אהרון נענש בסיפור הזה? הרי רק משה אמר את מה שאמר ואהרון לא עשה כלום!

אהרון אהב מאוד את משה והוא היה מוכן לקבל איתו גם את הנזיפות!! כמו שכתוב במדרש רבה(חקת יט ה) על מלווה שבא לקחת את הגורן מהלווה שלא החזיר לו את הכסף. והוא לקח גם את הגורן שלו וגם הגורן של חברו שהיה מעורבב איתו! החבר ניזוק מזה שהיה מחובר אל חברו!

אהרון אהב את משה עם היתרונות וגם עם החסרונות והוא היה מוכן לקבל עליו הכל! "שלו ושל שכנו"!

 

בע"ה ה תשרי התשע"א

מישל בן שושן

 

וזאת הברכה שלה

 

"…ה', מסיני בא וזרח משעיר למו.."

 

השלה מסביר את המשמעות הסמלית של שתי האותיות א' וב' המרכיבות את המילה "בא":

האות א':

היא האות הראשונה של המילה "אור". ה' ברא אור גדול וגנז אותו. על האדם לדעת למצוא את האור הגנוז הזה דרך החיים הגשמיים בעולם הזה, דרך ה"חושך" היחסי השורר בעולמנו.

לכן, אות א' היא כל כך גבוה שהיא נגנזה. (הגניזה שלה מתבטאת גם בחוסר קול מיוחד בהתבטאות שלה!)

האוב ב':

בניגוד לאות כ', יש לאות ב' קוץ קטן בקו התחתון שלה היוצא ממנה ומצביע על האחוריים שלה,על מה שקדם לה. ומה שקודם לאות ב' , זה האות א'!! זאת אומרת, שמשמגלה לנו האות בית, נובע בעצם מהאות א' הגנוז! וזה מה שהאות ב' "אומרת" לנו על ידי הקוץ שלה!. האוב ב' היא האות שמתחילה את התורה במילה "בראשית". והמדרש המסביר למה היא זכתה לכבוד הזה, מתחיל עם אותיות ת', ש',… וכולן נפסלות במועמדותן לזכות ולהתחיל את התורה , כי כל אחת מתחילה מילת גנאי. המדרש מגיע כך לאות ב' שמתחילה את המילה "ברכה" וכך היא נבחרת!

המדרש היה יכול למצוא מילות גנאי שמתחילות בב' ! והוא לא עושה זאת. הוא גם היה יכול לשאול מה לגבי אות א'! והוא לא עושה זאת!

המדרש רוצה לקשר את אות ב' עם המילה ברכה. ומצד שני, הוא עושה כאילו אין אות א'!!

 

השלה מסביר:

• אות א' היא אות התורה שבכתב! והתורה שבכתב היא הכוונה של הבורא. הסוד של הבריאה. דברים הנוגעים לאותו האור הגנוז.
• אות ב' לעומתה, מסמלת את התורה שבעל פה: התורה שהאדם מגלה . כל מה שאפשר לאדם לגלות בעולם הזה, על ידי התבוננות בתורה שבכתב, על ידי חיפוש, לימוד, ועמל.

כדי לחיות, האדם איננו יכול להיות במחיצת אור גדול. אמת אבסולוטית. מצב שבו אין ספק והכל ברור כשמש. לכן, פעולת הבורא בגניזת האור הגדול הזה, אפשר בעצם לאדם לפעול כאדם. הוא העניק לאדם מרחב תמרון שהוא "החושך", שבו הוא יכול לפתח את מחשבתו, יצירתיותו, דמיונו, שיקול דעתו, רצונותיו, ייחודיותו….כל זה הם גילוי האור הגנוז!

החיפוש הזה אחרי האור הגנוז, הוא ..הברכה!! זה בדיוק עיסוקה של התורה שבעל פה.

מה שמשה קיבל מסיני (בנוסף לתורה שבכתב) זה הדרך הזאת לפעול כדי להשיג את התורה שבעל פה. והוא מסר אותה ליהושע וכן הלאה, דור אחרי דור. : כל מה שמקבלים מהדור הקודם מהווה בסיס, "תורה שבכתב" עבור הדור הבא. הדור הבא חייו ללכת ברכי התורה שבעל פה, ולעמול בחיפוש אחרי האור הגנוז, עוד יותר ממה שהתגלה עד כה.

 

בראשית- ואנכי

בעזרת ההגדרה הזאת (שהיא ממני בלבד ולא מהשלה) שלפיה:

• התורה שבכתב היא מה שנתן על ידי הבורא וגם מה שהתגלה על ידי הדורות הקודמים.
• והתורה שבעל פה היא כל מה שנדרש מהאדם שקיבל את התורה שבתכב, לפתח, לדרוש, לחדש, במילים אחרות..להחיות!

ניתן להבין ששני המושגים האלה הם יחסיים אחד לגבי השני:

כל ארבעת החומשים הם "תורה שבעל פה" יחסית לשני לוחות הברית שהם "תורה שבכתב"!

ארבעת החומשים הם "תורה שבכתב יחסית לספר דברים שהוא "תורה שבעל פה" (לפי ההסבר של ה"עמק דבר") כי הוא פירושו של משה לכל מה שהוא קבל לפני כן.

חמשת החומשים הם תורה שבכתב יחסית לשאר הנ"ך שהם מבחינת תורה שבעל פה.

כל התנ"ך הוא תורה שבכתב יחסית למשנה , לגמרא שהם התורה שבעל פה (דבר זה נקבע במסורה ובבתי הספר של היום)

אפשר להגיד היום שגם התלמוד הוא "תורה שבכתב" יחסית לכל הפירושים שנעשו עליו כולל רש"י, תוספות..

אפשר להגיד שכל מה שכבר כתוב ומודפס ומקובל על ידי כל עם ישראל, כולל רש"י ותוספות, הם התורה שבכתב  שעליו כל דורש ותלמיד מפתח את התורה שבעל פה שתימסר לדורות הבאים..

 

לכן, אות א' שמתחילה את לוחות הברית, היא מתחילה (וזה כבר הגדרת השל"ה עצמו) את התורה שבכתב! כי היא סמל התורה שבכתב!

והאות ב', מתחילה את התורה שבעל פה שהיא "בראשית ברא…"

 

אבל, יש תמיד קשר הדוק בין שתי התורות. התורה שבעל פה באה תמיד לפרש, לגלות את הסודות הטמונים..בתורה שבכתב. כך שהמסורת מתחדשת כל הזמן. וזו בדיוק הגדרת ה"ברכה"!!

 

כמו שאור הירח,(האות ב') מאיר בחידושו, ומצביע לנו על מקור האור שלו : השמש (אות א')!

 

חיבור שתי האותיות האלה, הא' והב', שתי התורות, מהווה את המילה שעליה התחלנו את המאמר: ה' מסיני…בא!

החיבור בניהם, מהווה בעצם את חיבור שתי התורות. האור הגנוז וגילויו. סך שתי האותיות מהווה מספר שלוש. המספר של מתן תורה! (בחודש השלישי, ביום השלישי….)

יש לשים לב לע"ד שיש שתי אפשרויות לחבר את אותיות א' וב':

• אב= מהתורה שבכת לכיוון התורה שבעל פה: מהאב לבן! מהא' לב'
• בא= מהתורה שבעל פה לכיוון התורה: המהלך שרק ה' יכול לעשות, לחבר את כל מה שלתלמיד עתיד לחדש למקור! לכן אולי כתוב "ה'..בא"!!

 

נסכם הכל בטבלא קצרה:

 

א'	תורה שבכתב	הנסתר	אור הגנוז	אנכי ה' אלוהך	אור השמש	איש	זה (ספר התורה)	תורת ה'
ב'	תורה שבעל פה	הנגלה	הברכה	בראשית ברא ..	אור הלבנה	אישה	זאת (התורה אשר..)	תורת משה-תורת האדם

 

 

 

 

בן- תלמיד חכם:

למה תלמידי חכמים אינם מולידים, בדרך כלל, בנים תלמידי חכמים??. הגמרא עונה (נדרים פא-א) בין שאר תשובות, "בגלל שלא ברכו בתורה תחילה"!!

התשובה הזאת ניתנת להרבה שאלות אחרות. ויש להבין מה פירוש האימרה הזאת:

השלה מסביר שהברכה לפני התורה , זה המרחק שיש לשמור מול התורה:

התלמיד חכם שרגיל לדרוש בתורה, שהוא עשה מדרשותיו , כמעט "מקצוע". הוא "מומחה לדרשות"!! עבורו, התורה היא חומר גלם שממנו הוא רגיל מדי לעבד. אין לו כבר את ההתלהבות, השאלות, הספקות,.. עבורו, התורה הופכת לכתב ישן, שהוא מכיר בעל פה. וזה מונע קריאה חדשה, מחודשת, נלהבת. לכן, הוא לא משאיר מקום לבן שלו כדי שזה יגלה דברים משלו. התורה הופכת למשא כבד, סגור, מעובד עד הסוף, שאין מה להוסיף עליו!

לבן, צריך מרחב תמרון, שדה בר שהוא יכול לעבוד באופן עצמאי. ללא קשר עם עבודת האב! אם האב תפס את כל המקום, הבן יפנה למחוזות אחרים!

הברכה לפני קריאת התורה, מסמלת את המרחק הדרוש לגבי התורה. יש לקרוא אותה כאילו היא נתנה לי מחדש היום!! הברכה היא ההתפעלות, השמחה האמיתית לגלות טקסט חדש לגמרי!

אם האב לא ידע להשאיר לבן את הרעננות הדרושה, להשאיר לו מרחב חידוש ופרשנות עצמית, אם הוא לא "ברך בתורה תחילה", אז, רוב הסיכויים שהבן לא ימצא את עצמו מספיק חפשי כדי לרצות להיות בעצמו "תלמיד חכם". זה כבר "נשרף" על ידי אביו!!

(בדרך כלל, נמצא בדור השלישי, נכד שכן ירצה לחזור למסורת הסבא, כי אין לו את העול הכפייתי שהיה על אביו!!

 

 

…"וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן…"

 

שעיר= עשיו

פארן= ישמעאל

המדרש מפרש הפסוק כך: ה' הקדים את מתן התורה לישראל, בהצעה לבני עשיו ולבני ישמעאל. שניהם סירבו מסיבות שונות. רק אז הוא הלך להציע אותה לישראל שקיבלוה ב"נעשה ונשמע".

השלה נותן שתי סיבות למהלך הזה של הקדוש ברוך הוא:

• סיבה אחת: לטובת העמים האלה, ה' רצה שיהיה להם קשר כל שהוא עם התורה. ההצעה לתת להם התורה עשתה בהם רושם !! יש להם, מאז, קשר כל שהוא עם התורה. (ואכן, גם הנצרות וגם האיסלם מכירים בתורה בצורה זו או אחרת). וכל זאת למה? כדי שיהיה להם קל להתגייר לעם ישראל!!!
• הסיבה השנייה: כדי שיהיה קל לישראל כשהם יגורו בארצות הנצרות והאיסלם: שם , יהיה להם על מה להתווכח עם הגויים האלה. הם יתנגדו לקריאה של הגויים, הם יתגוננו , הם יחלקו דעות שונות , הם יחדדו את קריאתם לעומת הקריאה של הנצרות והאיסלם.. כל העיסוק הזה (לפעמים מאוד אלים וקטלני) ישאיר אותם בסופו של דבר בחיק היהדות!! אם הם יגלו אצל גויים שאין להם שום קשר עם התורה, ההתבוללות תהיה קלה מאוד!!

 

 

 

"..וללוי אמר תומך ואורך לאיש חסידך.."

 

למה כתוב כאן "תומך ואורך" בסדר הזה, הפוך מהסדר הרגיל "אורים ותומים"?

• אורים= האותיות שעל האבנים מעל לחושן היו נדלקות כדי להביע את תשובת ה' לשאלת האדם השואל באורים ותומים.
• התומים= האותיות שנדלקו, היו מסתדרות והופכות למילים.

האותיות הן "הנגלה". הדברים שהאדם רואה. הם החומר גלם.

ה"סוד" הוא הכוונה שמאחורי האותיות האלה. המילה היא הסוד כי היא היא הכוונה!

לכן, עבור האדם, יש להתחיל לגלות את הגלוי ביותר, ומשם, ללכת לנסות את הכוונה שיש מאחורי הנגלה, לקראת הסוד הגנוז מאחוריו. האדם הולך מהנגלה אל הסוד. כלומר, מה"אורים" אל "התומים". ולכן האדם קורא להם "אורים ותומים".

אבל, לגבי ה', זה ההיפך: הוא מכיר את הסוד. והוא עושה פעולה כדי לגלות לנו אותו על ידי דברים גלוים. לגביו, הסוד קודם לנגלה. הוא קורא להם "תומים ואורים", בסדר הזה!!

ה12-10-08

מישל בן שושן

וזאת הברכה העד

 

 

וזאת הברכה(לג-א)

למה כתוב "וזאת"?

כי היו הרבה ברכות לפני כן: של יעקב  ושל בלעם. אבל זאת עולה על כולם באשר היא באה מ"איש האלוהים" וחשיבותה עולה על כולן.

 

איש האלוהים

הנציב כבר הסביר בהתחלת פרשת "וילך" , שלמשה התמעטה האור ולא היה מדבר ה' מתוך גרונו בחוזק שהיה לפני כן.(כדי לתת ליהושוע אפשרות לצמוח בכוחו המיוחד). ואף שירת האזינו, היה צריך לכתוב אותה ואחר כך לקרוא אותה מהכתב . אבל, בדקות האחרונות לפני מותו, משה שוב קיבל חיזוק (אפילו עוד יותר גדול ממה שהיה לו תמיד ) וה' דיבר מתוך גרונו ביותר כוח וצלילות. כי זה באמת היה "לפני מותו" , וברגעים האחרונים של החיים, כמו נר הנכבה, יש הגדלה משמעותית של הכוחות. לכן כתוב "לפני מותו" כי אז הוא היה באמת איש האלוהים עוד יותר מתמיד!

 

ה' מסיני בא וזרח משעיר למו (לג-ב)

העולם עומד על תורה- עבודה וגמילות חסדים.

אבל לפני שישראל באו לעולם, בני שעיר החזיקו בעבודה שלמדו מיצחק. ובזכותם התקיים העולם. אבל מהרגע שישראל קבלו את התורה, אז גם עניין העבודה עבר לידם, ובזכות ה"עבודה" שלהם העולם מתקיים. כי לא דומה מי שעובד ללא תורה ומי עובד ה' עם התורה. לכן כתוב שה', הנהגתו, העתיקו את הנהגתם מבני שעיר לישראל בשעת מתן תורה בסיני.

 

הופיע מהר פראן

אותו הדבר בעניין הגמילות חסדים שהיתה נתונה בידי בני ישמעאל (שישבו בהר פראן). הם קבלוה מאברהם. אבל מהרגע שישראל קבלו את התורה, העולם מתקיים מהגמ"ח של ישראל. לכן כתוב שה' , הנהגתו, שנתה את מקור יישובו מישמעאל לישראל בקשר לגמ"ח, וזאת במתן תורה בסיני.

 

ואתה מריבבות קודש

דבר שלשי קרא בהר סיני: עד אז, כל ברייה היתה מושגחת ישירות דרך מלאך מיוחד. אפילו עשב קטן היה לו מלאך שדאג לו.

אבל מאז מתן תורה, כל ההשגחות עוברות דרך התנהגותם של ישראל! ומאז, אין אומות העולם מתברכים אלא בשביל ישראל! נמצא שה' הגיע (אתה)  לישראל משרי מעלה (ריבבות קודש).

 

אש דת למו

"דת למו" אותיות "תלמוד" (הגאון מווילנה). שהתלמוד הוא דומה לאש שמנר מדליקים נר אחר וכן הלאה ללא סוף. כך התלמוד : עניין מביא לעניין אחר ללא סוף!

 

 

אף חובב עמים

ה' מחבב את כל בריותיו, את כל העמים שהם יצורי כפיו., אבל הוא מחבב יותר  את אלה מתוך העמים שפרוש מעבודת אלילים ומכיר באלהותו והם "כל קדושיו", כמו המושג "חסידי אומות העולם" של היום.

תורה ציווה לנו משה מורשה(לג-ד)

התורה שציווה לנו משה היא היתה כבר המורשה של העם מאז ומתמיד! אפילו לפני משה. משה הוא רק גילה לנו אפשרויות לימוד וחידושים. לכן, אין כל כך ערך לגוי שלומד תורה כי היא לא ירושה לו!

 

ויהי בישורון מלך

כאן הנציב פורש את פירושו הרחב על שתי ההנהגות האפשריות: אחת לפי חוקי הטבע,ומתוך עיסוק בטבע, עובדים את ה' וזה מבחינת "מלכות"

והשנייה, מעל לחוקי הטבע, דבקות  בבורא , וזה נקרא "תפארת".

"ויהי בישורון מלך" = אחרי מות משה, יבוא יהושוע ויתחיל ההנהגה החדשה של "מלכות", מה שלא היה קיים עד אז כי היה משה מתנהג לפי התפארת, מעל לחוקי הטבע.

"ישורון" = הכינוי העליון של ישראל.

לא שיהושוע היה "פחות" בזכויותיו ממשה, אלא, שהוא התנהג כך בגלל צורך הדור המיוחד שלו של הכניסה לארץ, בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"  (לע"ד):יש החלפת הנהגות מההנהגה של חו"ל להנהגה של ארץ ישראל.עוברים מתפארת למלכות וזה לא בגלל ירידת המעלה אלא בגלל התאמה למצב החדש. "והכל הולך לפי הדור!!"

 

תומך ואורך לאיש חסידך(לג-ח)

הברכה לשבט לוי פונה לשתי ההנהגות האפשריות שיש ב"חסידות" (במובן הישן של החסידות):

1. יש חסידים בדבקותם ואהבתם לבורא. בתמימות הם תולים הכל בהשגחת הבורא ומקבלים עליהם את הדין בשמחה. זאת "תמימות" ולכן הם "תומך"
2. ויש  חסידים במעשיהם, לפי לימוד מעמיק של התורה (אורך). וישנם שני סוגים: אלא שעושים מעשים נפלגים ואלה שעושים מעשים גם לצורך הרבים ולא רק לעצמם. שתי הדרכים הם הפלגה בעשייה מעבר לעשייה הרגילה.

כל הלויים הם "חסידים"! יש מהם במחשבה ויש מהן במעשים.אלה "אוהביו" ואלה "שומרי מצוותיו".

 

יורו משפטך ליעקב(לג-י)

משה בירך את שבט שיהיו מורים טובים וילמדו את ישראל את התורה.

אבל היתה להם הוראה כזאת כבר מהחלת תפקידם כלויים כשאהרון הסמיך אותם. אבל כאן זה תפקיד חדש:

עד אז היו יכולים ללמד את מה שנלמד עד כה.

מעכשיו הם יכולים לחדש בעצמם וללמד איך לחדש בלימוד התורה .

 

ולבנימין אמר (לג-יב)

למה נסמכה ברכת בנימין לברכת לוי?

יש להבין את ההבדל שיש בין יהודה לבנימין:

בנימין סבור שככל שה' עושה נסים גלויים לישראל, טוב יותר.

יהודה חושב שלהיפך, ככל שממעט ה' לעשות ניסים גלויים ונותן לטבע להתנהג כדרכו, כך עבודת הבורא יש לה ערך גדול יותר.

לכן יש מדרש שאומר שבקריעת ים סוף, בנימין רצה מייד לקפוץ בים ושיקרא נס גלוי (בדיוק מה שקרא בסוף)

אבל יהודה טענו שה' הכין הכל כדי שהטבע יפעל. הנה ה' הזמין רוח קדים והנה הים מתחיל להתייבש, נחקה עוד כמה שעות ויהיה אפשר לעבור את הים ללא קריעתו הניסית וכך יגדל שם ה' , ללא נס גלוי!

אבל בנימין קפץ ראשון וקרא מה שקרא.

בעצם, ה' מכין את שתי האפשרויות: או על ידי נס או על ידי השתדלות האדם. אם דרך אחת א מצליחה , יש את הדרך השנייה שמוכנה. הכל לפי האמונה וההשתדלות של אותו דור.

לכן, ליהודה נתנה המלכות (ההנהגה הטבעית) ולינימין , בחלקו נבנה בית המקדש המשופע בניסים גלויים כל הזמן!

נמצא שלבנימין יש קרבה השקפתית לשבט לוי: הם אוהבים לפעול בדרך העליונה מהטבע, כמו החסידים של שבט לוי. לכן משה הסמיך את ברכתם .

עוד ראיה , מביא הנציב משאול המלך שהיה משבט בנימין:

לא הצליח דוד לגבור על גוליאט אלא בזכות שאול!

מיד כשמת שאול, דוד לימד את שבט יהודה את חוקי המלחמה. למה? כי אין להם יותר את זכויות בנימין מעם שאול וחייבים מייד לפנות לדרך הטבעית וללמוד את חוקי הקשת והמלחמה!

לע"ד:

מעניין לראות שיש אנשים שמתנהגים לפי הניסים,בביטחון מופלג בה', ואז קוראים להם ניסים!   ויש שאינם מאמינים שזו הדרך הנכונה, ואז לא קוראים להם ניסים והם חייבים לפעול כאמונתם!!!

 

וממגד תבואות שמש(לג-ד)

ארצו של יוסף מבורכת בגשם וגם בגידולים שונים ומרובים. יש בארצו אפשרות לגדל גידולים כמעט מכל זני העולם, מה שאי אפשר בכל ארץ. אפילו עשבי מרפא (מראש הררי קדם) וגידולים מיוחדים שגדלים במקומות מרוחקים בעולם (וממגד גבעות עולם)

וכל זה בזכות שיוסף דאג לכלכל את כל העולם כשהיה במצרים (תבואתה לראש יוסף) והיה בעל חסד גדול.

 

שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך(לג-יח)

כל פעם שיוצאים למלחמה, היו יוצאים איתם  אנשים מיוחדים שלמדו תורה והתפללו באוהלים מיוחדים!

 

נפתלי שבע רצון(לג-כג)

הוא יהיה עשיר בשני האפנים: גם עשיר בכסף (מלא ברכת ה')

וגם שמח בחלקו (שבע רצון)

 

ברוך מבנים אשר(לג-כד)

היו להם בנות יפות מאוד! והיו מתחתנות עם כהנים!

אולי כי היו אוכלים הרבה זיתים והיו להם שמן לעדן את הבשר !וכל כך היה להם שמן עד שלא סכו את רגליהם בשמן אלא טבלו אותם בשמן!!(וטובל בשמן רגלו).

 

ברזל ונחושת מנעלך(לג-כה)

הנציב לא מסביר למה, אבל כך הוא מפרש "מנעלך"= מקום שבו מתקבצים לתפילה! וזה כוח עצום אצל ישראל שאם הם מתקבצים ביחד להתפלל, יש לתפילתם כוח של ברזל ונחושת!

 

אין כאל ישורון(לג-כו)

"ישורון" הוא כינוי גבוה לישראל. ישנם, לפי הנציב שלושה עניינים שהם חשובים לאדם: הפרנסה- הגנה מאויבים- הנהגה טובה בקרב הכלל.

ושלושת הפסוקים הבאים מפרטים אותם:

• "רוכב שמיים…".=על הפרנסה
• "מעונה אלוהי קדם…."=הגנה מאויבים
• "וישכון ישראל בטח בדד.."=הנהגה טובה בקרב הכלל: מידת יעקב שהיא אהבת הבריות והיכולת להושיב אתם ביחד בשלווה. "בדד"= בטוחים ושלבים ביחד.אבל כשישראל חטאו וגולו בקרב הגויים, אז ה"בדד" הזה הפך משמעות  ל"איכה ישבה בדד"! שאף אחד לא בא בעזרתם!

אשר חרב גאוותך(לג-כט)

לאחוז בחרב זו גאווה!!

אשרך ישראל מי כמוך (לג-כט)

שיש לך זכותם של שלושה אבות:

1. מגן עזרך =אברהם שנאמר לו "אנוכי מגן לך"
2. אשר חרב גאוותך= יצחק שעלתה עליו החרב בעקידה
3. ויכחשו אויבך לך= זכות יעקב שניצל מעשיו ומלבן

מכאן שלכל אחד הצלה ממקור אחר ומסוג אחר!

 

אשר על פני יריחו(לד-א)

להר העברים היו שני עברים! אחד השייך למואב והשני פונה ליריחו שייך לישראל .וביקש ממנו ה' ללכת לצד של מואב כדי למות שם (ראה פסוק ה')

הגלעד עד דן=צפון הארץ- נפתלי=הגליל התחתון–  ארץ אפריים ומנשה= הגליל העליון–ארץ יהודה = הדרום מעמדתו מול יריחו—

 

מול בית פעור(לד-ו)

כדי להגן על מעשה פעור משה נקבר במקום הזה: זכותו של משה הוא זה שמגן על ישראל בפני הפיתוי לעבוד עבודת פעור והזנות שמלווה אליו.

 

ולא ידע איש את קבורתו(לד-ו)

שלושה דברים מבקש צדיק על קבורתו:

1. שיהיה מקום קנוי
2. שיהיה במקום הזה זכות (ארץ ישראל או מקום תורה)
3. שיהיה קרוב לקבורת משפחתו ואנשים שהכירו אותו בחייו

ושלושת הדברים האלה לא קיבל משה אלא בצורה יוצאת דופן:

1. קברו היה מוכן מאז מעשה בראשית- לכן לא היה צריך לקנות אותו
2. קבורתו מגינה על ישראל ממעשה פעור ואין זכות גדולה מזו
3. לא ידע איש את קבורתו כי היה מובדל  משאר בני אדם גם בחייו

במותו לא כהתה עינו..(לד-ז)

הנציב מסרב להבין כמו רש"י שהוא המשיך לראות אחרי מותו ! הנציב מסביר שרק צורת האישון שלו לא השתנתה אבל הוא הפסיק לראות..!

 

לעני כל בני ישראל(לד-יב)

שאר הנביאים נבאו עבור האנשים מסביבם, לבני הנביאים, אבל משה ניבא לכל אחד ואחד.  ומחמת זה היתה אהבת ה' אליו! כי הוא הראה לכולם שה' ברא את העולם ובידו לשנות כל דבר בו ולהשגיח על כל פרט, וזהו תכלית הבריאה: לדעת כי "בראשית ברא אלוהים…".

בע"ה כח אלול התשע"א

מישל בן שושן

 

האזינו אה

 

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי"

 

בניגוד למה שאומר הספרי,(שמשה היה קרוב לשמים ורחוק מהארץ, לכן הוא משתמש במילה ,להאזין כלפי השמים), הא"ה אומר שמשה היה קרוב לארץ ורחוק מהשמים! זה כבר לא המשה שעלה השמיים, אלא משה שירד ונמצא קרוב מאוד לעמו, על הארץ!

לכן, משה מתייצב כמו כל בן אדם, קרוב לארץ ורחוק מהשמיים:

הוא צריך לצוות (האזינו!) לשמים הרחוקים שיטו אזנם וישמעו דבריו הקשים (ואדברה) כי הם צריכים להזדעזע ממה שבן אדם על הארץ יגיד להם!

 

לעומתם, הארץ קרובה מאוד, אין צריך לצוות לה (ותשמע) ומשה לא מדבר אליה קשות אלה במילים רכות (אמרי פי). השמיעה היא טבעית ללא מאמץ גדול.

 

במישור אחר, השמים והארץ הם הרוחניות והגשמיות שיש בכל אדם:

אחרי שמצליחים לשכנע , בקושי, את הרוחניות שלו, הגוף יכול בקלות לשמוע לעצות התורה

 

במישור אחר, השמים הם המנהיגים של העם. יש קושי לשכנע אותם בצדקת הדרך. אבל אחרי שהם ישתכנעו, קל יותר לעם (הארץ) ללכת בדרכם

 

ועוד דרש:

אם אתם "תאזינו", את תגיעו להיות "שמים".

 

                     " יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי"

 

לקחי=התורה שבכתב שמשה לקח בידיו, הם לוחות הברית. הם עשיות מאבן: חומר קשה שיכול לערוף ראשים!!

אמרתי= התורה שבעל פה, הרבה יותר מתאים לכל אדם ואדם. כשמפרטים את קושי התורה שבכתב לפרטים ולהסברים, זה יותר קל לקבל אותם, כטל שנוזל. ולא כמטר שעורף בחוזקה.

 

"ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמיך.."

 

יש בפסוק הזה שלושה הסברים על מות משה כעשיו:

 

מות= נא להסכים שאני אקח ממך את נשמתך! כי ה' מבקש רשות מהצדיקים להמית אותם!

 

בהר= חשוב שמשה ייקבר מול בית פעור. כי פעור הוא מסמל העבודה הזרה הנמוכה ביותר המתייחסת לתאוות הבהמיות ביותר של האדם. יש, בעבודת פעור העלאת על נס של הדברים הפסולים שהאדם מוציא מגופו . עבודת פעור היא אולי האללה (הפיכה לאליל) של כל מה שלא חשוב, כל מה שהאדם צריך, להיפך להיפרד ממנו כי הוא בלתי חשוב!

משה הוא איש האלוהים שהצליח להגיע לקצה השני: וויתור על הגשמיות כדי לעלות לשמים.

משה יגן על ישראל בפני עבודת פעור היושב מולם!

 

אשר אתה עולה שמה= ה' מבטיח למש שאחרי מותו הוא יצליח להשיג עוד יותר דברים מאלה שהשיג בחייו. מותו תהיה , עבורו, עליה בהשגותיו!

 

האסף אל עמך= המת פוגש את הקרובים אליו שמתו לפניו ושבאים לקבל את פניו אחרי מותו.

מי הם "עמך"? יכול להיות שהם הצדיקים שמתו לפניו

אבל הא"ה מסביר ש"עמיך" הם מתי הבדבר: משה התעקש להוציא את הערב ר ב. משה התעקש להשאיר בחיים את חוטאי עגל הזהב. הם אלה שבסוף חטאו בחטא המרגלים ומתו במדבר. על משה להמשיך במשימתו ולדאוג להם עד שיוכל להכניס אותם לעולם הבא! אחריות המנהיג לא נפסקת במותו אלא ממשיכה גם אחרי מותו!

בע"ה ד תשרי התשע"ד

מישל בן שושן

 

בע"ה ד תשרי התשע"ד

מישל בן שושן

 

האזינו מי

 

 

מה אפשר ללמוד מהקביעה ש"התורה היא שירה"?

 

כתוב במסכת נדרים (לח-א):"כל התורה נקראת שירה "

 

• מה היא שירה? בדרך כלל, שירה היא יצירה אומנותית שדורשת מהקורא אותה לפרש אותה ולקלוט על ידי הפרשנות שלו, רגש, רעיון, מחשבות..שהשירה אמורה לעורר בו.

בשירת האזינו למשל, רוב המשפטים והמילים אינם ברורים. הם אינם ניתנים לפרשנות אחת ויחידה . כל פסוק מתפרש על ידי הפרשן במובן שונה! קשה מאוד למצוא בה רצף של פשט ברור בלי עזרת פרשן. בנוסף לזה, רוב הפרשנים אינם מסכימים זה עם זה בקשר למובן המילים עצמם. אבל כל פרשן מביע את עמדותיו ואת הסתכלותו הייחודית של כל היהדות על ידי פרשנות זו.למשל "כשעירים עלי דשא" יכול להיות מתורגם על ידי רש"י, שהתורה דומה לרוחות (שעירים= סערת רוח) שנושבות על כל הבריאה (דשא= כל מה שמכסה את הארץ). אבל פרשנים אחרים יכולים לתרגם: שעירים= כמו שעיר עזים שאוכל את הדשא…

• מה היא "פרוזה"?בכל החלקים האחרים של התורה, אנו פוגשים סיפורים והלכות שהמובן שלהם די ברור. "וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו.." משפט כזה נראה לנו ברור למדי מבחינת המובן הראשוני , ה"פשט".

בדרך כלל , "סיפור" רגיל ,פרוזה רגילה,הוא סיפור שעומד בפני עצמו. הוא לא "צריך את הקורא" לקבל מובן מסויים. בניגוד אליו,השירה כן זקוקה לקורא שייתן לשירה פרשנות ומובן משלו.

 

כשהגמרא מסבירה לנו ש"כל התורה נקראת שירה", זה מלמד אותנו שעלינו להתייחס אל כל חלקי התורה, אפילו החלק שבו הפשט בור לנו מאוד וגם החלקים של הלכות ומצוות, כאל שירה שדורשת מאיתנו פרשנות לא פחות מאשר קטעי שירה כמו ה"האזינו".

 

אם כן, אין התורה דומה לכל ספר אחר. התורה מזמינה אותנו לפרשן אותה. היא דורשת מאיתנו להעמיק בה ולשאול את עצמנו "מה היא רוצה להגיד לי?".אין לקחת את הפסוק "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, כדבר פשוט ומובן מאיליו. (למה התורה מספרת לי פרט זה? מה מסמל החמור? מה מסמל השקמת אברהם?..

בדרך כלל , קוראים ל"פרשנות" של הקורא :"התורה שבעל פה".

אין ה"תורה שבכתב" יכולה לעמוד על רגליה (במובן שיש לה "פשט", מובן ברור וחד משמעי)אלא על ידי התורה שבעל פה. ומי אחראי על התורה שבעל פה? …אני, הקורא!

 

המחלוקת בין הצדוקים והפרושים עומדת על זה.

הצדוקים טוענים שמה שכתוב , כתוב אחת ולתמיד ואין לפרשן אותו. אם כתוב למשל "ממחרת השבת" אז מדובר בשבת ממש. הפרושים יטענו שלא, שאפשר להבין אחרת מהפשט ולהגיד שהפשט הוא "מאחורי יום טוב ראשון של פסח"! הצדוקים יגידו ש"עין תחת עין" מובנו הוא שיש לפגוע בעין אדם שפגע בעין חברו. הפרושים יגידו שזה "ממון" כלומר, אין לפגוע בעין הפוגע אלא לדרוש ממנו פיצוי כספי.

עד היום, נראה לי, מחלוקת עמוקה ועקרונית זו ממשיכה להפריד את זרמי היהדות(למרות שכולם אמורים להמשיך את מסורת הפרושים!). אי אפשר להגיד שום דבר בלי שידרשו "איפה זה כתוב?" כאילו דוחים כ יצירה חדשה וחידוש אמיתי! זו תופעה שמתפשטת בשנים האחרונות , במיוחד בחוגים החרדים. וזה, לעניות דעתי, איננו סימן של בריאות ושגשוג של היהדות. מתמעטים הפרשנים הגדולים שלא פחדו להציע פרשנות אפילו אם היא שונה ואפילו מנוגדת לפרשנות של קודמיהם.

לדעתי, לא רק  "אפשרי" להציע פרשנות, אלא "חובה" על כל יהודי, לנסות ולהבין ולהחיות את התורה שבכתב על ידי קריאתו הייחודית.

יתרה מכן, נראה לי שעיקר מטרת התורה שבכתב הוא דווקא לעורר, לחייב שאלות , להזמין תגובת הקורא.עיקר התורה היא התורה שבעל פה, כלומר, עולם הפרשנות המתהווה מסביב לתורה שבכתב. כמו ששירה טובה יודעת ליצור מסביבה! בלי הקורא שמפרשן או לפחות שואל את עצמו, התורה, כמו השירה, תישאר אות מתה!

 

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי

משה , הוא החכמה של ישראל. לכן, הוא קרוב יותר ל"שמים" ויכול להגיד "האזינו" לשמים כי הוא קרוב אליהם.

לעומת זאת, ישעיהו הוא הלב של שיראל. הוא קרוב לארץ, לרגש, לחיים הגשמיים. ולכן הוא אומר "שמעו שמים והאזיני ארץ" הוא אומר ,האזיני, לארץ הקרובה אליו.

הרמ"י מפרש:

השמים מסמל הצד השכלי של האדם והארץ מסמלת הארציות, הגשמיות והרגש אצל האדם.

לפני שמשה יסביר שהוא נותן את התורה לישראל, הוא מכריז שהתורה איננה מדברת רק אל השכל אלא גם אל הרגש. לא רק אל האינטלקט אלא גם אל הרגש והגוף כולו.

כמו כן, אין לקרוא את התורה על ידי מימד אחד בלבד. זו תהיה כמן עבודה זרה לקבל את התורה או לחיות את היהדות רק מצד השכל או רק מצד הרגש. כמו שהאדם מחובר משמים וארץ, אין לזלזל מאף חלק ואין להשתעבד לאף חלק. יש לכבד גם את השמים וגם את הארץ לפני שניגשים ללמוד את התורה!

 

כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב

התורה פונה אל הכלל (הדשא, לפי רש"י הוא כל העשבים שמכסים התבל)

אבל גם היא פונה אל כל יחיד (רביבים, מלשון רובה קשת,כמו חף המופנה אל נקודה אחת- עשב,לפי רש"י הוא כל מין ומין, כל פרט ופרט)

יש בתורה כדי לדבר אל כולם באופן שווה ויש בה גם כדי לדבר אל האדם הפרטי והמיוחד.

 

 

מה אפשר ללמוד מהקביעה ש"התורה היא שירה"?

 

כתוב במסכת נדרים (לח-א):"כל התורה נקראת שירה "

 

• מה היא שירה? בדרך כלל, שירה היא יצירה אומנותית שדורשת מהקורא אותה לפרש אותה ולקלוט על ידי הפרשנות שלו, רגש, רעיון, מחשבות..שהשירה אמורה לעורר בו.

בשירת האזינו למשל, רוב המשפטים והמילים אינם ברורים. הם אינם ניתנים לפרשנות אחת ויחידה . כל פסוק מתפרש על ידי הפרשן במובן שונה! קשה מאוד למצוא בה רצף של פשט ברור בלי עזרת פרשן. בנוסף לזה, רוב הפרשנים אינם מסכימים זה עם זה בקשר למובן המילים עצמם. אבל כל פרשן מביע את עמדותיו ואת הסתכלותו הייחודית של כל היהדות על ידי פרשנות זו.למשל "כשעירים עלי דשא" יכול להיות מתורגם על ידי רש"י, שהתורה דומה לרוחות (שעירים= סערת רוח) שנושבות על כל הבריאה (דשא= כל מה שמכסה את הארץ). אבל פרשנים אחרים יכולים לתרגם: שעירים= כמו שעיר עזים שאוכל את הדשא…

• מה היא "פרוזה"?בכל החלקים האחרים של התורה, אנו פוגשים סיפורים והלכות שהמובן שלהם די ברור. "וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו.." משפט כזה נראה לנו ברור למדי מבחינת המובן הראשוני , ה"פשט".

בדרך כלל , "סיפור" רגיל ,פרוזה רגילה,הוא סיפור שעומד בפני עצמו. הוא לא "צריך את הקורא" לקבל מובן מסויים. בניגוד אליו,השירה כן זקוקה לקורא שייתן לשירה פרשנות ומובן משלו.

 

כשהגמרא מסבירה לנו ש"כל התורה נקראת שירה", זה מלמד אותנו שעלינו להתייחס אל כל חלקי התורה, אפילו החלק שבו הפשט בור לנו מאוד וגם החלקים של הלכות ומצוות, כאל שירה שדורשת מאיתנו פרשנות לא פחות מאשר קטעי שירה כמו ה"האזינו".

 

אם כן, אין התורה דומה לכל ספר אחר. התורה מזמינה אותנו לפרשן אותה. היא דורשת מאיתנו להעמיק בה ולשאול את עצמנו "מה היא רוצה להגיד לי?".אין לקחת את הפסוק "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, כדבר פשוט ומובן מאיליו. (למה התורה מספרת לי פרט זה? מה מסמל החמור? מה מסמל השקמת אברהם?..

בדרך כלל , קוראים ל"פרשנות" של הקורא :"התורה שבעל פה".

אין ה"תורה שבכתב" יכולה לעמוד על רגליה (במובן שיש לה "פשט", מובן ברור וחד משמעי)אלא על ידי התורה שבעל פה. ומי אחראי על התורה שבעל פה? …אני, הקורא!

 

המחלוקת בין הצדוקים והפרושים עומדת על זה.

הצדוקים טוענים שמה שכתוב , כתוב אחת ולתמיד ואין לפרשן אותו. אם כתוב למשל "ממחרת השבת" אז מדובר בשבת ממש. הפרושים יטענו שלא, שאפשר להבין אחרת מהפשט ולהגיד שהפשט הוא "מאחורי יום טוב ראשון של פסח"! הצדוקים יגידו ש"עין תחת עין" מובנו הוא שיש לפגוע בעין אדם שפגע בעין חברו. הפרושים יגידו שזה "ממון" כלומר, אין לפגוע בעין הפוגע אלא לדרוש ממנו פיצוי כספי.

עד היום, נראה לי, מחלוקת עמוקה ועקרונית זו ממשיכה להפריד את זרמי היהדות(למרות שכולם אמורים להמשיך את מסורת הפרושים!). אי אפשר להגיד שום דבר בלי שידרשו "איפה זה כתוב?" כאילו דוחים כ יצירה חדשה וחידוש אמיתי! זו תופעה שמתפשטת בשנים האחרונות , במיוחד בחוגים החרדים. וזה, לעניות דעתי, איננו סימן של בריאות ושגשוג של היהדות. מתמעטים הפרשנים הגדולים שלא פחדו להציע פרשנות אפילו אם היא שונה ואפילו מנוגדת לפרשנות של קודמיהם.

לדעתי, לא רק  "אפשרי" להציע פרשנות, אלא "חובה" על כל יהודי, לנסות ולהבין ולהחיות את התורה שבכתב על ידי קריאתו הייחודית.

יתרה מכן, נראה לי שעיקר מטרת התורה שבכתב הוא דווקא לעורר, לחייב שאלות , להזמין תגובת הקורא.עיקר התורה היא התורה שבעל פה, כלומר, עולם הפרשנות המתהווה מסביב לתורה שבכתב. כמו ששירה טובה יודעת ליצור מסביבה! בלי הקורא שמפרשן או לפחות שואל את עצמו, התורה, כמו השירה, תישאר אות מתה!

 

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי

משה , הוא החכמה של ישראל. לכן, הוא קרוב יותר ל"שמים" ויכול להגיד "האזינו" לשמים כי הוא קרוב אליהם.

לעומת זאת, ישעיהו הוא הלב של שיראל. הוא קרוב לארץ, לרגש, לחיים הגשמיים. ולכן הוא אומר "שמעו שמים והאזיני ארץ" הוא אומר ,האזיני, לארץ הקרובה אליו.

הרמ"י מפרש:

השמים מסמל הצד השכלי של האדם והארץ מסמלת הארציות, הגשמיות והרגש אצל האדם.

לפני שמשה יסביר שהוא נותן את התורה לישראל, הוא מכריז שהתורה איננה מדברת רק אל השכל אלא גם אל הרגש. לא רק אל האינטלקט אלא גם אל הרגש והגוף כולו.

כמו כן, אין לקרוא את התורה על ידי מימד אחד בלבד. זו תהיה כמן עבודה זרה לקבל את התורה או לחיות את היהדות רק מצד השכל או רק מצד הרגש. כמו שהאדם מחובר משמים וארץ, אין לזלזל מאף חלק ואין להשתעבד לאף חלק. יש לכבד גם את השמים וגם את הארץ לפני שניגשים ללמוד את התורה!

 

כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב

התורה פונה אל הכלל (הדשא, לפי רש"י הוא כל העשבים שמכסים התבל)

אבל גם היא פונה אל כל יחיד (רביבים, מלשון רובה קשת,כמו חף המופנה אל נקודה אחת- עשב,לפי רש"י הוא כל מין ומין, כל פרט ופרט)

יש בתורה כדי לדבר אל כולם באופן שווה ויש בה גם כדי לדבר אל האדם הפרטי והמיוחד.