האזינו שם

23-09-09

מישל בן שושן

 

האזינו שם

 

 

האוזן (רלד)

המדרש רבה , פותח בהלכה ,למרות שהוא מדרש אגדה ולא מדרש הלכה! :

"אדם מישראל שחש באוזנו מה דינו שיחלל שבת כדי לרפא את אוזנו?"

אם שואלים שאלה זו , זה כדי להודיע שיש שני חלקים באוזן: החלק החיצוני, שעבורו , לא מחללים שבת כי אין בו אפילו ספק פיקוח נפש.

אבל אם מדובר בחלק הפנימי של האוזן, אז מחללים את השבת.

וזאת כדי להסביר עניין הרבה יותר עמוק:

האדם יכול לשמוע בחלק ה"חיצוני" או הפנימי של אוזנו!

לקיחת הדברים "ללב", האזנה עמוקה ומוכנות להשתכנע ממה ששומעים, זו השמיעה ה"פנימית".

אדם שפוגע בעין חברו משלם לו דמי עינו.

אבל, אדם שפוגע מאוזן חברו משלם לו דמי כולו(כאילו הרג אותו!)

האדם מוגדר כאדם, ביכולתו לשמוע: להבין, להפנים, ובמיוחד: לשכול!

"אוזניים" מקורו במילה "איזון".

לדעת לאזן , זה הדבר הקשה ביותר.

זו אחריות עצומה לדעת לקלוט , ובעיקר מה לקלוט ואיך לקלוט!

פעולת האיזון בין כל מה שקולטים !

לא לחינם, מצוות ראש השנה היא ב"שמיעה" של קול השופר.

 

*אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם( רלו)

בדרך כלל מתרגמים פסוק זה כך:

ה' כועס על ישראל שהם לא שמים לב לבריתו. ולכן, כעונש, הוא ישאיר אותם ללא עזרתו ואז הם יסתבכו וישמח לראות את נפילתם…!

אבל השם משמואל הופך לגמרי את המשמעות השלילית הזאת:

ללא תמיכתו התמידית והניסית של ה', ישראל לא היו יכולים להתקיים בעולם. לכן ה' משגיח כל הזמן עליהם.

אבל, יהיו רגעים, שכדי שישראל יתקדמו ממש במהלך ההיסטוריה, ה' ימעט את תמיכתו, כדי לתת להם יותר בגרות ואחריות. כמו שאם מרפה ידי בנה כדי שילמד ללכת לבד. זה צעד כואב , עבור שני הצדדים, אבל הוא חיוני כדי שה"נתמך" יתבגר ויעלה מדרגה.

הסתר הפנים הוא דבר קשה אבל הוא לא עונש אלה צעד חיוני לקידום ההיסטוריה.

למשל, הדור שמולו מדבר משה , יחווה עוד מעט "הסתרת פנים" מסוימת. הם כבר לא יקבלו חינם מן מין השמים, לא יהיו מוגנים על ידי עניים. והם צריכים לעבוד את האדמה ולהילחם. זה דרוש וחיוני לכניסה לארץ. זו עליית מדרגה עבורם אבל היא חייבת להיות מלווה בהסתרת פנים!

"אראה מה אחריתם"= ואז אני אשמח לראות שהם הגיעו לתכלית ההסתרה, למעלה העליונה של בגרות. וזו היא ה"אחרית", המטרה האמיתית, שיהיו בוגרים יותר.

 

 

**זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור(רמ)

  1. בדרך כלל מצווה על ההורים ללמד את בנם.

כאן המהלך הוא הפוך: הבנים חייבים לבקש מההורים לספר להם!! זה מאוד מזכיר את הדור השני והשלישי לשואה שחייבים לחקור את ההורים והזקנים שיספרו להם את החוויות הנוראיות, הטראומות של השואה כי בלי זה , קשה להם, לילדים, לחיות טוב! וההורים לא תמיד מוכנים לספר. על כן יש מצווה לילדים לשאול את הזקנים.

באופן יותר כללי, נדמה להורים לפעמים שהם כבר "לא רלוונטים" ואין להם מה לחדש לדור הבא! אבל על הילדים, על הדור החדש לחקור ולדובב את הדור הקודם כי זה חיוני לו, לדור החדש!!

ולא מדובר, לעניות דעתי, כאן, על המצוות, על המסורת, כי זה כבר ברור שעל האב ללמד את בנו, אלא מדובר על הדברים שנדמה שאין להם חשיבות, הדברים הקטנים של החיים. ההיסטוריה שלהם.

  1. יתרון ראשון לחקור את ההיסטוריה הוא שאפשר להשוות בין הדורות השונים והבין שיש דברים שונים ויש דברים שקיימים בכל דור. וזה מאיר את העיקר ואת הטפל. כמו שטוב לדעת איך חיים עמים אחרים, בתקופות אחרות כדי לדעת "מה הוא עיקר החיים " האנושי ומה טפל בכל מה שמציף אותנו.
  2. יתרון שני שמביא השם משמואל, הוא הענווה ! אנו חייבים להבין שלא אנו הכי חכמים בעולם ולא אנו המפותחים בכל התחומים, יחסית לכל מה שקדם. יש לדורות הקדמונים  הרבה דברים ללמד אותנו ולא הכל טמון בהתקדמות הטכנולוגית.
  3. יתרון שלישי וחשוב לא פחות , זה שיש מצווה על האדם, ללמוד את ההסטוריה גם כדי להבין למה ואיך התרחשו המהפכות בדורות. למה ה', במהלך ההסטוריה בחר לשנות כיוונים, להחליף דור זה עם דור אחר. מה כיוון ההסטוריה. למשל, לגבי דור באי הארץ, חייבים להבין למה ה' בחר לכלות את דור יוצאי מצרים והכניס לארץ דור חדש. מה השינויים ההכרחיים בתפיסה. השינויים הם הכרחיים וחייבים להבין אותם.

בדור שלנו, אנו חווים שינויים עמוקים הדומים מאוד למהפכת כניסה לארץ על ידי דור חדש.

אם נשאר דבוקים בתפיסות של הדורות הקודמים (למשל בסיסמאות מקבעות כמו "נחזיר העטרה ליושנה"!)

או אם נזרוק לגמרי את כל המסורת, אנו נופלים בשתי טעויות קרדיאליות! חייבים ללמוד היסטוריה כדי להבין שיש ביהדות, מהלכים חיוניים. לא הכל מונוליתי היו שינויים ויהיו שינויים וכל שינוי חיוני להתקדמות חייבים להבין זאת כדי לחיות טוב יותר את הדור שלנו!

"שנות דור ודור"= המילה שנה באה מלשון "שינוי"!

העולם החרדי , אוסר על לימוד היסטוריה! בניגוד להוראה מפורשת של הפסוק שלנו! הוא רוצה להישאר מקובע בתפיסת הגלות ומסרב לראות את המהלכים ההיסטוריים הדרמאתיים המתחוללים.

גם חלק מהעולם החילוני מסרב ללמוד את ההסטוריה של עם ישראל ושל היהדות בכל גווניה. וחבל מאוד לעניות דעתי!

לע"ד:

דברים אלה קשים מאוד לשמיעה לאנשים שנוח להם להישאר בעבר ומפחדים מחידוש ההסטוריה. על זה נאמר "יערוף כמטר לקחי :" שזה ממש "הורג אותם".

אבל ישנם אנשים שיקבלו זאת בהתלהבות ויחיו את עולם החידוש בטבעיות. ועלהם אומר משה ש "תיזל כטל אמרתי"!

 

***התמעטות הדורות(לע"ד)

 

חכמינו מרבים להגיד שהדורות הקודמים היו יותר חשובים, קדושים, למשל "אם הם היו מלאכים אני בני אדם. ואם היו בני אדם אז אנו חמורים"

הדברים הנכונים האלה , לא צריכים להשכיח מאיתנו שגם ההיפך נכון! ה' מנחה את ההיסטוריה לכיוון חיובי. אנו מתקרבים לביאת המשיח! אנו מתקרבים לאחרית הימים! (אפילו אם זה יקח עוד אלפיים שנה, אנו "מתקרבים"! ) זאת אומרת שיש תכלית להתקדמות הדורות. ויש תועלת כל שהיא בהתחלפות הדורות.

אם דור יוצאי מצרים היה דור של ענקים "דור דעה" דור שראה נסים ונפלאות. דור באי הארץ היה בטוח "פחות קדוש" פחות גבוה בסולם הערכים של הדור הקודם. אבל זו הבעיה, סולם הערכים משתנה מדור לדור! ולכן, לפי סולם הערכים של הדורות הקודמים, יש אכן ירידת הדורות. אבל, בסולם הערכים של התקדמות ההסטוריה, הדורות החדשים גבוה פי כמה!

דור באי הארץ גבוה מדור יוצאי מצרים. כי הוא נכנס לארץ!!! הוא יתמודד עם בעיות אחרות, עם יהדות אחרת, עם מנהיגים אחרים, בסולם ערכים שונה!!

מי שנשאר בתפיסה המקבעת, שבה, הכל צריך להיות "לפחות כמו בעבר", מקבע את עצמו ומפספס את ההסטוריה!! וזו טעות חמורה שמנגדת את כל ספר דברים ובמיוחד הפסוק שלנו!

הלו חכמים מספרים שהיו זקנים שאמרו "אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה" כשראו שיהושע מחליף את משה!!

קשה לחכמים המקובעים לראות נכוחה את החלפת הדורות וחיוניותו! משה מת ויהושע מכניס!!

ובכל דור , ועל אחת כמה וכמה בדור שלנו, יש "שינוי" מבורך בין הדורות כי כך מתקדמים לביאת המשיח!!!

תפיסת ה"תיקון". תיקון החטא הקדמון, תיקון החטאים של הדורות הקודמים, הובנה לעניות דעתי לא נכונה: אין לנו לחזור לעבר! אין לנו שחזר את העבר. אין לנו להעתיק את העבר! כך לא מתקנים שום דבר!

עצם החיים החדשים, עצם החידוש, בהמשכיות אבל בחידוש, היא זאת שמביאה תיקון אמיתי. אין תיקון ללא התקדמות!!

היום בישיבות, לצערי , מלמדים לתלמידים שהם "קטנים", שהם אפסים מול הרבנים, מול הדורות הקודמים, מול העבר! כך שזה משתיק כל חשיבה עצמית. אסור לחשוב, אסור לחדש, אסור להתמודד עם החשיבה של החכמים. וכל המרבה להפחיד ולהקטין את תלמידו הרי ה משובח!

במקום לטפח חשיבה ואיכות הלימוד, מטפחים את כמות הלימוד.

"אתם לא יודעים הכל, אז תשתקו". אבל אי אפשר "לדעת את הכל"! ואין צורך לדעת את הכל! אבל יש צורך לדעת לחשוב ולהבין דבר מתוך דבר, ולשמוע את פעמי ההיסטוריה!

יהי רצון שתחזינה עינינו בשובך לציון!

 

 

 

 

**ויעשו כולם אגודה אחת (רמא)

 

בתפילות של ראש השנה וכיפור, מאחלים  לזמן שבוא ה' ימלוך ויעשו כל עמי הארץ "אגודה אחת".

זה נראה סותר הפסוק בפרשתנו:" בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל"

אכן, מטרת הבורא הייתה שיעשו כל האנושות אגודה אחת. שכל אחד יגלה פן אחר מאמיתת האלוהות ושכולם יתאגדו לגלות , בריבוי פנים את ה'. אבל, בדור הפלגה, בני האדם השתמשו ב"איחוד" לרעה: הם הקדישו מטרה אחת (מגדל בבל) ושכחו את בני האדם! המטרה קידשה את הרג בני האדם. היה חשוב שכולם יחשבו אותו דבר, או שלא יחשבו בכלל! וזה היה בדיוק ההיפך ממטרת הבורא.

הריסת המגדל ופיזור באנושות לא היו "עונשים" אלא תיקון גדול:

המטרה בינתיים היא לפתח שוני בין האנשים , בין העמים . כדי שכל אחד יפתח יותר לעומק את חלקו ומידתו.

ואז, באחרית הימים, כולם יוכלו להתאגד ביחד.

בינתיים, כדי לאפשר זאת, הבורא יצר לו עם ישראל, שמטרתו לייצג את הרעיון הזה: הם יפתחו 70 פנים לתורה, שבעים אפשרויות לגלות את האלהות. כמו שיש 70 אומות שונות ומובדלות.

וזה הפירוש "למספר בני ישראל"

וה' ציווה לאנשים הנבדלים האלה לחיות ביחד כעם אחד!

ישראל בעצם מיצג, במשך ההיסטוריה את המטרה הסופית: שריבוי הדעות והמידות יחיו ביחד!

דין וחסד

12 שבטים

שבעים נפש ירדו אבותינו

שבעים פנים

כולם ביחד למטרה מוגדרת: שמע ישראל ה' א ה' אחד!

זה תפקיד ישראל בעולם.

לכן, הפסוק מסביר זאת: יצב גבולות עמים…למספר בני ישראל!

ואז, יעשו כולם אגודה אחת.

האגודה המשובחת נוצרת על ידי איחוד יחידים מגובשים וחזקים בעמדתם, ולא על ידי הפיכת בני האדם לרובוטים חסרי חשיבה עצמית!

ייתכן מאוד שהאנטישמיות נובעת מהקושי של העמים לסבול את הרעיון הזה. וככל שגוי מקצין במידתו, הוא סובל פחות רעיון אחדות המידות שמייצג עם ישראל!

ייתכן מאוד שחג הסוכות , שמייצגת את העתיד, מצווה לנו לקחת לולב, אגודת אזוב, לשבת בכל יום באושפיז שונה בסוכה, וגם להביא קורבנות עבור כל עמי הארץ, דווקא לייצג וקרב את רעיון : ויעשו כולם אגודה אחת"!

 

 

 

האזינו לעד

בע"ה 14 תשרי התשע"ג

מישל בן שושן

 

הסתרת הפנים והשירה

 

שירת האזינו נאמרת על ידי משה. אבל באמצע, משה מדבר בשם ה':

"ויאמר:"אסתירה פני מהם…" וזה נמשך עד סוף השירה! כלומר, השירה של משה כוללת את שירת ה'( שכותרתה "אסתירה פני..")

 

בדרך כלל "ההסתר פנים" מתפרש כמו דבר איום ונורא.ה' משאיר את האדם לבד, ללא גילוי נוכחותו.

אבל ניתן לראות בו צדדים חיוביים ואף הכרחיים:

  1. צורת השירה, בניגוד לפרוזה, היא כולה "בהסתר"! היא לא אומרת את הדברים במפורש! וההסתרה של השירה, מגלה לפעמים את הפנימיות העמוקה ביותר של המשורר מצד אחד, ושל הקורא מצד שני!! כלומר, השירה משתמשת בצורת ההסתרה (או האליפסה) כדי לגלות הרבה יותר ממה שהפרוזה מגלה לכתחילה!
  2. במובן הזה, נראה לאומר שאם ספר דברים הוא התחלת התורה שבעל פה, אז שירת האזינו היא התורה שבעל פה בריבוע!! כי היא משאירה את האדם מפרש אותה עוד יותר מאשר הפרוזה! רש"י בעצמו נותן לאותם הפסוקים פירושים שונים אחד אחרי השני! וכשמתבוננים על כל הפרשנים המסורתיים, אין שני הסברים לאותה מילה או לאותו פסוק! זו הזמנה לכל קורא לגלות את הנסתר שבטקסט על ידי הנסתר והפנימיות האישית שלו עצמו! וזה תכלית התורה שבעל פה!
  3. "אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם" נראה לי לפרש פסוק זה באופן מאוד חיובי: ה' רוצה שנגיע לאחרית הימים, זאת אומרת לשיא הגילוי והגאולה, דווקא על ידי השלב הנעלה ביותר שהוא גילוי הנסתר. ה' יסתיר עוד יותר את האור כדי לתת לנו הזדמנות לגלות אותו עוד יותר!!
  4. מה שמאפשר יחסים משמעותיים בין בני אדם, בין איש לאשתו, בין האדם והאלוהים, זה דווקא קיום דברים נסתרים בתוך כל אחד. בתוך האדם עצמו, הרוב נסתר עבורו! וכל חייו הוא יגלה דברים חדשים השייכים לעצמו, לרצונו…החיפוש אחר הנסתר אצל האחר הוא גם עוזר לגלות את הנסתר בתוכנו!
  5. כל תפילה היא שיח בין הנסתר (הפנימי) שבתוכי עם הנסתר האולטימטיבי שהוא האלוהים. הדו שיח הזה מאשר את קיומי ואת קיום האלוהים! והשירה איננה רחוקה מתפילה. הרי אנו משתמשים הרבה בשירה בתפילות שלנו. (תהילים, פיוטים..)
  6. התהליך שעבר עם ישראל אחרי יציאתו ממצרים, הוא דומה לתהליך של חינוך ילד: בהתחלה, מטפלים בכל צרכיו בלי לדרוש ממנו שום השתתפות. ולאט , המצב משתנה ומלמדים אותו לחיות בעצמאות. זה דורש הסתרת הנוכחות של ההורים. הכניסה לארץ מלווה בהסרת ענני כבוד המגינים על העם, בהפסקת המן והבאר. כל התהליך הזה הוא חיובי כי הוא דורש בגרות ואחריות מהעם. גם הפסקת הנבואה בבית שני היא שלב של התקדמות באחריות שדורש ה' מעמו. ככל שה' פחות מגלה את נוכחותו, הוא דורש בגרות ואחריות גדולה יותר מהעם. ואם הוא עושה זאת, חזקה עליו שהוא משער שיש התקדמות מספקת בבשלות העם כדי לעבור לשלב הבא! כואב להורים להפסיק לטפל בילדם. אבל מצד שני הם מאוד גאים ומרוצים כשהילד עף לבדו בכוחות עצמו! כך שהסתרת הפנים, באה , ברוב הזמן, דרך כאבים עצומים, אבל כדי לשדרג את בגרותו של העם, לקראת גילויים גדולים הרבה יותר מצידו!
  7. שירת הים היתה השירה מצד ישראל אחרי התפעלותם. שירת האזינו היא שירת משה שמגלה את שירת ה' עצמו! וזה מזמין אותנו לשיר! להתפלל, להלל, להמשיך לגלות את הפנימי ביותר הנסתר בתוכנו ובתוך האחר.אומרים חכמים שחזקיהו המלך לא הפך למשיח בגלל שלא אמר שירה. אם אנו מצפים למשיח, עלינו לשיר!!
  8. אחד הדברים שנראים לי מופלאים בקוממיות עם ישראל בארצו, זו פריחת השירה הישראלית. הלוואי ונוכל להשחיל אותה בתוך התפילות שלנו. זה, לדעתי הסימן המובהק ביותר על היות תקומה זו התחלה והזדמנות לגאולה!!

 

 

וילך אה

בע"ה כא אלול התשע"א

מישל בן שושן

 

וילך אה

 

 

  • וילך משה וידבר את הדברים האלה..בין מאה ועשרים שנה אנוכי היום…

 

איך משה ידע שהיום בדיוק הוא ימות? כי ארבעים ימים לפני יום המיתה, הנשמה של האדם יוצאת ממנו והולכת למקום שאליו היא תגיע אחרי המוות. ואחר כן היא חוזרת אליו. רק אנשים גדולים מבחינים בזה. משה הבחין בזה וידע בדיוק מתי הוא ימות. ה' יסכים איתו בקביעה הזאת ויאמר לו בפסוק יד :"הן קרבו ימך למות" כלומר, אכן, אתה צודק, היום אתה תמות!

 

 

 

  • ה' א' הוא עובר לפניך.., הוא ישמיד את הגויים..יהושוע הוא עבר לפניך..(לא-ג)

 

בפסוק הזה יש שלושה פעמים "הוא":

  1. משה היה תמיד דואג להגן על ישראל. מעתה, ה' בעצמו ידאוג להם. "הוא עובר לפניך"
  2. משה היה גם המוביל אותם למלחמות. מעכשיו, ה' הוא ילחם להם :"הוא ישמיד.."
  3. אבל, זה לא פותר את ההשתדלות של האדם ! ולכן יש ה"הוא" השלישי: יהושוע חייב להילחם!

 

 

  • ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו..(לא-יג)

 

במצוות הקהל, יש מצווה להביא את הילדים.

  1. את אלה שיכולים לשמוע אבל לא להבין, יש תפקיד לחוויית המעמד . הם יקבלו רושם היראה. והרגשה זו היא נכס להם לכל החיים! אפילו בלי להבין, מרגישים את גודם המעמד וחשיבות הדבר בהקהל.
  2. את התינוקות שאינם מבינים ולא שומעים, הגמרא אומרת שזה "כדי להביא שכר למביאיהם" לע"ד, פירוש הדבר שהמבוגרים ירגישו את אחריותם כלפי התינוקות האלה: אחריות להעביר להם את הדברים אחרי שיגדלו. ולתת הרגשה למבוגרים שהתינוקות האלה הם חלק מהעם כבר בעצם קיומם. (לא נראה לי שהכוונה היא לתת שכר לצער של המבוגרים לסחוב אותם על כתפם! כי אז היו מבקשים להעמיס אבנים כבדות עליהם ויהיו להם עוד יותר "שכר"!!?)

 

 

  • ויאמר ה' אל משה הנך שו8כב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה….(לא-טז)

 

  1. פירוש הא"ה= מיד אחרי מות משה יש סכנה שהעם "יקום", יתנגד נגד המורשת ..
  2. נראה לי להציע פירוש שונה: אחרי מות המנהיג קיימת הזדמנות מיוחדת: העם "יקום", כלומר יתבגר וינסה להחזיק את עצמו בכוחות עצמו. זו מטרה גדולה שאליה חתרו משה וה'! שהעם יהיה אחראי על מעשיו. ה"קימה" הזו היא יכולה להיות ברכה גדולה ובשורה . אבל הקימה הזאת טומנת בחובה גם סכנות רבות ואת הסכנות האלה מפרת הפסוק כדי להעמיד מנגנונים שיתקנו הטעויות האלה. כמו כל תהליך התבגרות, הכל פתוח, גם המצוין וגם הכישלון. וזה מטרת ההתבגרות עמה ! וזה יכול לקרוא באמת רק אחרי הסתלקותו של המנהיג!

 

 

 

  • ….הן בעודי חי עמכם ..(לא-כז)

 

למה כתוב "חי- עמכם"? כאילו יש אפשרות להיות "חי" ולא להיות "עמכם"!!

אכן, הא"ה מסיק מכאן שיש חיים אחרי המוות!

משה היה חי ועם העם במשל חייו

אבל אחרי מותו, הוא יהיה עדיין "חי" אבל לא עמם! הוא יהיה חי בעולם מקביל שלא מבחינים בנוכחותו!!

 

וילך מי

בע"ה כד אלול התשע"ד

מישל בן שושן

וילך מי

מצוות הקהל

 

 

משה למד עיקרון חשוב מאוד על ידי מצוות ההקהל:

יש הוראה, במצוות הקהל, להביא לבית המקדש בחג הסוכות בשנה השמינית, גם את הטף כדי לשמוע את המלך קורא בתורה. השאלה ידועה: למה להביא גם את התינוקות? הרי הם לא מבינים כלום והם עלולים רק להפריע בטקס! הרמ"י משיב: כדי שהם יקלטו את החוויה ואת ההתרגשות של ההורים שלהם.

באופן עקרוני, זה מלמד שלא הכל עובר דרך ההיגיון והמחשבה וההבנה! אפילו לא קריאה בתורה על ידי המלך! האמת היא שגם המבוגרים יעברו בטקס ההקהל חווייה אדירה. כל העם מתאסף למקום אחד. זה קורא פעם בשבע שנים. הטקסיות, החוויה מרשימים ביותר.

לא, לא הכל "אינטלקט"! רוב הדברים ש"עוברים" בין בני אדם, בין הורים וילדים, בין מחנכים ותלמידים, בין בני אדם בכלל, איננו עובר רק דרך המילים וההבנה. רוב הזמן, השפה הלא מילולית הרבה יותר משמעותית ועוברת הרבה יותר עמוק.

בעצם, מצוות הבאת התינוקות לטקס, לא רק מורה שהתינוק צריך לספוג את החוויה הזאת ואת התשוקה של ההורים, אלא הוא גם גורם להורים להבין שלא רק השמיעה וההבנה חשובים עבורם! גם בתוך מבוגר יש בחינה של "טף", כלומר בחינה שאיננה כוללת רק הבנה ושכל.

לכן, הגמרא מתמצתת את תשובתה לשאלת הבאת הטף:"כדי לתת שכר למביאיהם" .

לא מדובר על השכר בזה שהם מצטערים וסובלים בסחיבת התינוקות (כי אם כן, היו דורשים מהם לקחת על כתפיהם אבנים כבדות הרבה יותר ולסחוב אותן הרבה קילומטרים!) אלא "לתת שכר למביאיהם" פירושו שזה מלמד לאנשים שמביאים איתם התינוקות שאפילו בתוך עצמם ישנם "טף". ויש דרישה שהחלק ה"טף" שבהם ישתתף בחוויה!

משה למד עיקרון חשוב זה: לא, הכל איננו תלוי בדיבור, בלימוד, בהבנה ובהיגיון. היהדות עוברת גם דרך צינורות אחרים לא פחות חשובים. דרך האוכל, דרך ההומור, דרך בטקסים, דרך ה"חוויות" היהודיות!!

כדי להעביר לדור הבא את היהדות, אין רק הלימוד והספרים. החוויות הם חלק בלתי נפרד מהעברת היהדות לדורות הבאים.

עכשיו משה יכול למות בשלווה! לא הכל תלוי בלימוד שהוא העביר. אפילו אם ימות, אפילו אם הלימוד פחות איכותי, יש ביהדות הרבה דרכים חשובים לא פחות שיעבירו האלה את המסורת!

משה יגיד עכשיו: לא אוכל עוד לצאת ולבוא". לפי פירוש הרמ"י, זה מראה על שלמות. אין לו יותר מה להשלים! הוא לא צריך ללמוד דבר נוסף(לבוא) והוא לא יכול לאבד את מה שהוא למד (לצאת) כי השלמות גמורה אצלו. הוא יכול למות בשלום!

 

 

 

והנה אנו פתאום רואים משה מתהלך!

משה, לא רק "מדבר" אלא גם עושה תנועות מול העם השומע!

הסדרה מתחילה במילים:"וילך משה וידבר.."!!

הוא פתאום הבין שהחוויה, הטקסיות, אפילו תנועות הגוף לא פחות חשובות מהדיבור! "ללכת ולדבר" זה הרבה יותר מאשר סתם לדבר! משה למד דבר חשוב!

לכן, נראה לי, הפעולה הזאת של ההליכה של משה זוכה להיות הכותרת של כל הסדרה! משה האינטלקטואל לומד בסוף ימיו שיש דרכים אחרות שיאפשרו להעביר הלאה את המסר שלו!

ייתכן שהדרך הראשונה, של הדיבור והלימוד, היא מקבילה ל"ברית הראשונה" של הר סיני

וההעברה דרך חוויות החיים של המסרים היא מבחינת "הברית השנייה" בערבות מואב! (ראה קובץ "ניצבים מי")

 

 

 

 

 

בחג הסוכות במועד השמיטה

הטקס של הקהל קורא בחג הסוכות בשנה השמינית. השמיטה כבר נגמרה בראש השנה. אם כן למה לקרוא לחג הסוכות הזו "מועד שנת השמיטה"??

ההלכה למדה מכאן שיש עדיין להמשיך בהלכות שמיטה לגבי הפירות שצמחו (לפחות בשליש גידולם) בשנה שעברה ונלקטים בשנה השמינית. כלומר, יהיו עוד הלכות שמיטה בשנה שהיא כבר לא שמיטה! למה?

כדי שנבין שהמסרים שהיו צריכים לעבור אלינו בקיום מצוות השמיטה הם מסרים שחייבים ללוות אותנו גם בשנים האחרות! לא בגלל שהשמיטה נגמרת, אנו צריכים לשכוח אותה!

כמו שהשבת צריכה ללוות אותנו כל ימות השבוע, כך הלימודים ולמדנו בעקבות השמיטה , צריכים ללוות אותנו בשאר שנות ה"חול"!

אם כן אנו למדים שמצוות ההקהל עוזרת לנו לחבר הרבה דברים ביחד:

  1. ההקהל מחבר את האדם הפרטי לכלל ישראל. הוא בא מהכפר עם משפחתו ופוגש את כל העם כולו !
  2. ההקהל מחבר את השכל של האדם לשאר המימדים שלו. (ראה לעיל!) לא רק הלימוד חשוב אלא גם החוויות! הטקסיות לא פחות חשובה מהמידע הנקי.
  3. ההקהל מחבר בין הקודש והחול! בין שנת השמיטה לשנה רגילה! כי דרך מצוות ההקהל למדנו להמשיך במצוות השמיטה , בשנה השביעית והלאה!
  4. ההקהל קורא בתוך חול המועד סוכות: סוכות היא חג החיבורים (ארבעת המינים- שיבעת האושפיזין..) והחול המועד הוא חיבור בין הקודש והחול!

 

וילך שם

09-09-09

מישל בן שושן

וילך שם

 

וילך משה (רל)(רכט):

משה עשה "מהלך" , הלך ממדרגתו הגבוה למדרגת העם כדי לדבר אליהם בפעם האחרונה ואולי החשובה מכולן. כי עכשיו הוא השיג את כל מה שהיה צריך להשיג בחייו. והוא רוצה להעביר זאת אליהם.

האם הוא הצליח להגיע אליהם?

לא חשוב!

העיקר היא ההליכה לקראתם.

זה מה שזעזע את העם. זה מה שנגע ללבם, זה מה נגע בהם ופתח אותם להבנה עמוקה!

כשאדם עושה מאמץ לקראת משהוא אחר. עצם המאמץ מורגש היטב והוא לבדו מסוגל לפתוח את השני ול"דבר" אליו.

זה דורש "הליכה". זאת אומרת, היפך מישיבה במקום. דריכה במקום. הרגשה של נוחות במצב הקיים.

ההליכה דורשת מהאדם להיות כל הזמן בחיפוש, ביוזמה, בתנועה. לא להסתפק במצב הקיים. "ההליכה לקראת" היא המנוע של חיים בעלי משמעות. לא העמידה במקום.

וזה המסר העיקרי של משה ביום מותו!

כשאנו זוכרים את הלימוד של השם משמואל בפרשת "נצבים", על הצורך ליצור ציר יציב שמסביבו אפשר להסתובב בבטחה, אנו יותר מבינים שההליכה היא זו שמזינה את היציבות!!!

החידושים, היוזמות, התנועה היא זו שמזינה, שמעבה את היציבות. לא הקיבוע. לא הדריכה במקום!

זה פרדוקס לא קטן, אבל נראה שזה הסוד של הישרדות עם ישראל במשך ההסטוריה: חיים תוססים , תנועה , פלורליזם, חידושים מתמידיים, כל מה שמסובב את הגלגל, בעצם מחזק עוד יותר את הציר היציב שמסביבו הגלגל מתנועע!!!

  • ההליכה של משה לקראת העם, ותגובת העם שהבין , מזכירה את המהלך הנדרש מהאדם בעשרת ימי תשובה: מאמץ ללכת לקראת. בלי ביטחון שנגיע למקום מסוים, אבל דרישה מעצמנו.

אחרי התחלת תנועה כזו, ה' מיד עונה לנו בכפרה גמורה ביום הכיפורים!

כי מה שנדרש מהאדם זה לא להצליח , אלה לשים את עצמו במצב של חיפוש אחרי ההצלחה. וה' גומר עבורו את העבודה!!

 

המלך הקורא את התורה בפני כל העם(רכז)

הוא עושה זאת אחת לשבע שנים, בהקהל. בשנה השמינית, בסוף שנת השמיטה. למה אז? למה לא בהתחלת שנת השמיטה שיש לנו הרבה יותר זמן ללמוד!

כי המלך מסמל את לב העם. וקריאה בתורה בפנימיות שלה, בפנימיות של עם ישראל, זה דורש מצב רוח מיוחד. זה דורש רגישות מיוחדת. להבין את עומק החשיבות של התורה שנקראת לעיני כל העם ביחד על ידי המאחד את כל העם. זה דורש הבנה עמוקה, מהלב, שרק שנה שלמה של חשיבה והתבוננות, שנה של שמיטה, שנה של "חזרה למצב מתן תורה שבה כל העם היה כאיש אחד בלב אחד". רק אז, ניתן לשמוע וללמוד את התורה במישור הגבוה ביותר שהוא המישור הלאומי, הכלל ישראלי!!

ניצבים שם

9-09-09

מישל בן שושן

 

ניצבים שם

ניצבים מלשון מצבה

עם ישראל עומד מול שתי מהפכות בחייו:

  1. מות משה
  2. כניסה לארץ ישראל

ביומו האחרון, משה דואג ללמד אותם איך להיות "יציבים" למרות שינויי המצבים ותהפוכות ההיסטוריה.

היציבות היא חיונית. היא לא צריכה להפוך לקיבוע ההתנהגות אבל האדם כפרט והעם בכללותו חייבים להזין כל הזמן , ציר מרכזי יציב שמסביבו הגלגל יתנועע כל הזמן.

איך משיגים ואיך מזינין יציבות כזו?

לפי השם משמואל, זה תלוי בחיזוק "הנקודה הפנימית":

כשהאדם עושה מעשה, כל מעשה, ואפילו מצווה מן התורה, הוא חייב להתבונן על המשמעות של המעשה, ולחפש את ה"פנימיות". אם מדובר במצווה, הוא חייב לחפש את "מה שה' דורש ממנו" , מה בסופו של דבר , ה' מצפה מהאדם דרך המצווה הזאת. זו "פנימיות המצווה".

אם האדם עושה את המצוות ב"חיצוניות", הוא אפילו נקרא, בשפת השם משמואל :"רשע"! כי המעשה נעשה , אבל האדם לא עשה זאת "מעומק ליבו" , ולא "בשמחה". כך, האדם אינו בונה לעצמו שום "ציר" יציב , שיחזיק אותו במשך חייו, שיעמיד אותו על רגליו בעת משבר. וזה פירושו על המדרש תנחומא על הפסוק

"הפוך רשעים ואינם..(רשעים הם העושים מצוות ללא פנימיות)

ובית צדיקים יעמוד"( הצדיקים שמזינים את הפנימיות שלהם, יציבים וביתם לא ייפול במהרה אחרי זעזוע קטן)

הפנימיות היא בעצם ה"אותנטיות" שאליה צריכים לשאוף.

ראש השנה היא ההזדמנות לחזור לפנימיות:

  • יום הזיכרון= זוכרים כי בעצם הכל נמצא בתוכנו. רק צריכים להוציא את השכבות של המסכות והחיצוניות שהתרגלנו להתכסות איתן
  • השופר= הכלי שידרוש מאיתנו לחפש בתוכנו את פנימיות המעשים שעשינו במשך השנה. לא דיבורים, ואפילו לא קולות, (אלה עדיין נוגעים לחיצוניות) אלה ההבל היוצא "מן הלב", הרוח שנפח בנו הבורא. הנשימה-נשמה האותנטית והפרימיטיבית ביותר כדי למצוא שוב (ומכאן המילה "תשובה") פנימיות הדברים.
  • יום הדין= כי העבודה של החזרה לאותנטיות במעשים שכבר עשינו, דורשת מאמץ ויראה. היראה להסתכל על עצמנו במראה!
  • בחודש השביעי= השביעי הוא המרכז את "ששת הקצוות". בעצם אנו חווים אותו דבר בכל שבת, בזעיר אנפין. כי שבת היא גם הזדמנות להיכנס לפנימיות שלנו ושל המעשים שלנו.
  • לכן, אין צורך להשתמש בכלי אחר , אם ראש השנה נופל ביום שבת, שבת הוא הכלי הטוב ביותר כדי להזמין אותנו לפנימיות. ולכן אין צורך לתקוע בשופר ביום שבת וראש השנה.

ניצבים נה

בע"ה כ אלול התשע"ד

מישל בן שושן

ניצבים נה

ניצבים או כנועים?

סדרת ניצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה. זה מציב לכאורה בעיה:

  • בראש השנה אנו אמורים להיות באימה ובפחד מהדין. תוקעים בשופר "כפוף" כי אנו אמרוים להיות כפופים למידת הדין הנוראה.
  • לעומת זאת, סדרת ניצבים מתארת ברית חדשה של ערבות עם עם "ניצב" , יציב, עומד בקומה זקופה (רש"י). כמו שביציאת מצרים יצאנו "ביד רמה".

זה נראה שתי עמדות סותרות אחת את השנייה!   הנ"ה מסביר:

חשובה מאוד היציבות והקומה הזקופה.   אבל מהעמדה הזאת, יש ללמוד להיות נכנע!

לא דומה אדם חלש שנכנע לכל דבר לאדם חזק שנכנע. הוא נכנע מעמדת כוח. בידיעה. לא מתוך חולשה אלא בגלל שהוא מכיר את מקומו הנכון.

יש להיכנע לדברים מסוימים ובצורה נכונה. הרבה התנהגויות "דתיות" נובעות מחולשות ומחלות נפשיות. יש לעשות את הבירור בין ההתנהגות הזאת לבין מה שמתבקש באמת.

לכן, יש לקרוא את פרשת "ניצבים" לפני ראש השנה!

 

המצווה התורה והאדם

"כי המצווה הזאת, …לא בשמים היא..כי קרוב אליך הדבר מאוד..לעשותו"

ולא כתוב שהתורה איננה בשמים כי באמת התורה היא בשמים! כלומר, התורה היא למעלה מהשגת האדם.

לעומתה, המצוות קשורות לעולם הגשמי ולאדם. המצוות הן גם קשורות לתורה. וכך המצוות עושות את הגשר בין האדם והתורה.  אסור לחשוב שאפשר להגיע לתורה (להבנה, לכוונות..) ללא האמצעי שהוא המצוות.

למלאכים אין גישה לתורה (ולכן היא נתנה רק לבשר ודם ולא להם) כי הם לא יכולים לקיים את המצוות הגשמיות.

זה היתרון של משה על המלאכים בוויכוח המפורסם ביניהם על הר סיני.

במקום אחר, הנ"ה מסביר שיש שתי תורות:

  • תורה "עליונה", התורה שבה הסתכל הבורא וברא את העולם. זאת הכוונה של הבורא. היא התכנית העליונה שאין לנו שום גישה אליה.
  • ויש התורה "התחתונה" שניתנה לעם ישראל בזמן מסוים, לפי מאורעות מסוימים, יחסית למצב של העם אז, יחסית להיסטוריה שהתפתחה עד אז. היא "תרגום" נקודתי של התורה העליונה. היא לא "כל" התורה העליונה אבל היא בכל זאת עוזרת לנו להבין מה יכולה להיות התורה העליונה, כוונת הבורא.

אם כן ,יש לנו כבר כמה שלבים:

  1. התורה העליונה שהיא למעלה מכל השגה ישירה. היא כוונת הבורא ורצונו
  2. התורה התחתונה , התורה שבכתב שהיא השתקפות מתוך התורה העליונה.
  3. המצוות מחוברות לתורה ומחוברות אל העולם הגשמי
  4. האדם המקיים את המצוות ודרכם לומר את התורה התחתונה במטרה עליונה להשיג (בחיפוש מתמיד ואין סופי) את רצון הבורא.

 

הפרט והכלל

"אתם ניצבים היום כולכם, ראשיכם,שבטכם, זקנכם….."

  • כולכם= כולם יחד, מבחינת הכלל
  • שבטכם….כל איש ישראל= עשרה קטגוריות שמסמלים את הפרטים.

כל אדם צריך "לעבוד את ה'" (או, למי שלא אוהב מילים דתיות "להתייחס") תמיד לשני מישורים. עצמו כאדם פרטי ושייכותו לעולם רחב (חברה, משפחה, עם, אנושות…)

כמו כן, האלוהים מתייחס לכל אחד בנפרד (השגחה פרטית) ואל הכלל ככלל(השגחה כללית).

בראש השנה, שני המישורים האלה מודגשים עוד יותר:

  • כל בני אדם עוברים לפניו כבני מרון= מידת הדין מתייחסת לכל אחד בפרטיות
  • ה' סוקר את כל האנושות "בסקירה אחת"= מידת הדין דנה את הכלל כולו בתור שכזה.

לכן אנו תוקעים את השופר בשני מצבים שונים:

  • התקיעות "מיושב" כשכולם יושבים= כדי שכל אחד יחשוב על עצמו וה' משגיח עליו במיוחד
  • תקיעות "מעומד", כשכולם עומדים, בתפילת העמידה במוסף= מעוררים את הרחמים על הכלל. אנו חלק מכלל.

נצבים לעד

2-09-09

מישל בן שושן

נצבים  לעד

 

הנסתרות לה' א'

והנגלות לנו ולבננו עד עולם

 

רש"י מסביר שמדובר על הערבות בין כל חלקי העם. אנו אחראים על העבירות שעה האחר!

  • אבל אם אין באפשרותי להיות מודע לעבירה שלו, זה "נסתר". ועל זה אני לא יכול להיענש. וזה פירוש:"הנסתרות- לה' אלוהינו"= ה' יטפל בעצמו על העבירות שנעות בסתר. ואין ערבות בזה.
  • אבל, על כל שאר העבירות הנגלות, כולנו אחראים עליהן!! :"הנגלות- לנו!" ולא רק אנו לוקחים אחריות על עצמנו אלה גם אנו נשבעים עבור צאצאנו עד עולם! גם הם יהיו אחראים על העבירות שאחד מאיתנו עושה בדור שלנו!!!

ישנן נקודות על "לנו ולבננו עד עולם":

רש"י מסביר שכל ניקוד על אות מורה על "מיעוט" משמעות. כאילו , להלכה, חייבים להוציא מכלל המחויבות , דבר או משהוא או משהו! רש"י טוען שהמיעוט בא כדי "להקפיא" את הערבות עד לשבועה שתינתן בהר גריזים והר עיבל.

נראה לי שהמיעוט הזה אינו יכול להיות סיבה לנקודות על האותיות האלה עד היום. כי זה מיעוט מאוד מצומצם, ורק בזמן. קשה לי לקבל שסיבת הניקוד היתה לדחות יישום הערבות בכמה חודשים בלבד!!

ייתכן שרש"י מתכוון למשהו יותר  עמוק ממה שנראה לכאורה:

כשאנו מקבלים על עצמנו ערבות כל כך כבדה עבורנו ועבור הדורות הבאים, ייתכן שאנו חוטאים בגאווה יתרה. אנו מפריזים ביכולתנו לקבל אחריות על כול העולם. אפילו רק על הנגלות!!

דחיית קבלת הערבות בזמן, יכולה אולי לסמל דחיית כובד אין סופי של הערבות הזאת. כאילו נאמר : הנגלות, אנו לוקחים על עצמנו עד עולם, אבל.. בתנאי שהערבות תהיה מכל הצדדים. בתנאי שהערבות תביא איתה גם ברכות כאלה שיכפרו על הקללות שאנו מקבלים על עצמנו במקרה ו…

כי בעצם מה שיקרה בהר גריזים והר עיבל, זה קבלת "עסקת חבילה" של ערבות עם קללות אם גם של ברכות. ורש"י מסביר שדחיית הערבות עד לעסקת החבילה היא בעצם מיעוט הערבות כי אין אדם יכול לעמוד באמת בערבות הנוראה הזאת. בסך הכל אנו בני אנוש.

ודווקא ההכרה בחולשה שלנו, בהכרה שאנו בני אנוש, בסופו של דבר, היא זו שנותנת תוקף לערבות!!

כי בעצם, אדם שיקח על עצמו אחריות בלתי מוגבלת והרבה יותר "גדולה ממנו", טועה ומטעה!

אנו נאמין יותר לאדם שיכיר בחולשותיו ובמגבלותיו יותר מאשר אדם שחצן שמפריז בכוחותיו. אנו יותר נאמין לערבות של האדם הראשון מאשר לאדם השני שיוכל להתחמק מאחריותו באותה קלות שהוא קיבל אותה בלי לשקול אותה!

לכן, הנקודות על האותיות "לנו ולבנינו", אכן ממעטות את האחריות.

אבל המיעוט הזה, הוא דווקא סימן ואחריות אמיתית!

כך שבעצם, הנקודות האלה , בסופו של דבר , אינן "ממעטות" אלה, להיפך,"נותנות יותר תוקף" לערבות!

בזה שהאדם מכיר בחולשתו, הוא יותר אמיתי בדיבורו ובאחריותו!

כי תבוא אה

בע"ה י אלול התשע"א וגם יט אלול התשע"ב

מישל בן שושן

 

כי תבוא אה

"אור החיים" הקדוש

 

"והיה כי תבוא אל הארץ…"

 

 

אין "והיה" אלא לשון שמחה. הפסוק שלנו מלמד :אין שמחה אמיתית אלא בארץ ישראל!!. שנאמר "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".

לע"ד: עוד לפחות פעמיים יופיע עניין השמחה בפרשה :

  1. "ושמחת בכל הטוב"
  2. "על אשר לא עבדת..בשמחה…"

כאילו העבודה בשמחה בארץ ישראל היא המטרה הנשגבה! השמחה איננה אמצעי אלא מטרה!! כמו שהאהבה היא מטרה והיראה אמצעי.

 

"…אשר ה' א' נותן לך נחלה.."

 

מה בא הכתוב ללמדנו?

  1. שחייבים לדעת שה' הוא זה שמנחיל לנו את הארץ ולא כוחנו בלבד.
  2. שה' נותן לנו את הארץ "על מנת שנקבל אלהותו עלינו"!!!! כלומר שהדרך להכיר בה' כאלוהים שלנו עוברת בהכרח על יישוב ארץ ישראל!! זה מזכיר את הגמרא ש"מי שדר בחו"ל דומה למי שאין לו אלוה". נזכור גם שמייד כשה' נראה אל אברהם , הוא מדבר על ישיבה בארץ ישראל. היום , יש הרגשה שאפשר להיות "דתי" ולשבת בחו"ל. הא"ה הקדוש שולל עמדה זו. אין קשר אמיתי עם האלוהים אלא דרך הישיבה בארץ ישראל! (הא"ה עלה בעצמו לארץ ).

 

 

"…ורישתה וישבת בה. ולקחת מפרי האדמה…"

 

יש כאן ארבע מצוות ולא אחת בלבד.

  1. כי תבוא…כמו שאמרנו לעיל, יש מצווה להכיר שה' הוא המנחיל לנו את הארץ
  2. ורישתה = יש מצווה לגרש את כל הגויים היושבים בארץ ישראל, "ואפילו אם יש ליהודים מספיק מקום לשבת בו", מצווה היא לגרש הגויים מעל האדמה כולה!!.
  3. וישבת בה= מצוות יישוב הארץ.
  4. ולקחת מפרי …= מצוות הבאת ביקורים.

 

"וענית ואמרת…"

 

ווידוי ביכורים שאומר מביא הביכורים בבית המקדש מתחיל בשני המילים האלה. מה פירושם? הרי לא שואלים אותו לפני כן , אז למה כתוב "וענית"?

הא"ה מציע פירוש מעניין:

וענית= תמיד צריך להתחיל במעמדה של הכנעה, ענווה, "עניות". כעני המקבל מתנה גדולה . על כן, בהגדה של פסח קבעו חכמים ש"מתחיל בגנאי ומסיים בשבח". ואכן, מתחיל הוא ב"ארמי אובד אבי..שעבוד מצרים…

ואמרת= בסוף, אתה מספר את הטובות שהגיעו לך בגאווה ובראש מורם, כדי להלל למי שנתן לך כל זאת , זה הסיום של "מסיים בשבח" של ההגדה. וכאן הוא אומר "ועתה הבאתי …".

 

 

 

 

"..וירעו אותנו המצרים…"

 

לא כתוב "וירעו לנו"! אלא הם גרמו לנו להיות רעים בתוכנו! הם קלקלו אותנו! הפכו אותנו לרעים!

 

 

"…ויעננו, ויתנו עלינו עבודה קשה"

 

ויעננו= הוציאו מאיתנו את הכוח להילחם נפשית נגד היצר הרע! הם שברו את רוחנו!

עבודה קשה= המצב שבו היצר הרע תוקף כל הזמן, ללא הרפיה. !

מסתבר שה"שעבוד" האמיתי הוא לא העינוי הפיזי אלא אובדן הכוח להילחם, שבירת רוחו של האדם, הפיכתו למי מסכים לכל מה שאומרים לו לעשות בלי כוח להתנגד!! היציאה ממצרים היא היכולת שניתנת לאדם להתנגד! להביע עמדה, לא להיות "רובוט" ולא בהמה. כוח החופש של רוח האדם.

 

 

"ונצעק אל ה'..וישמע את קולנו…."

 

לומדים שני דברים מהפסוק:

  1. שתמיד יש להתפלל. לא לקבל שום דבר רע בלי נסיון לשנותו. זה הוא כוח הבסיסי של רוח האדם!
  2. מלמד שגם אם ה' הוא זה שהכניס את היצר הרע בנו, גם אם יודעים שה' בעצמו שם אותנו במצב הרע שאנו נמצאים בו, התפילות שלנו יכולים לשנות את המצב ולשכנע אותו לבטל מאיתנו הרעה.

לע"ד: מה ה' "שמע" פתאום שלא שמע לפני כן? מה הוא "ראה" שהוא לא ראה לפני כן?  נראה לי שה' היה מחכה שהעם ירגיש בצרה שבו היה נמצא! ה' ידע בדיוק מה קורא במצרים כל הזמן. החידוש שגרם לו לשמוע ולראות זה השינוי שחל בתוך עם ישראל שהרגישו מתאום שהמצב לא טוב להם! שזה גורם להם להיות יותר רעים!

מכאן, ניתן ללמוד שה' עוזר לאדם רק אחרי שהאדם בעצמו מרגיש צורך ורצון להיעזר! התפילה שיכול לעשות האדם באה להביע את הרצון והמודעות הזאת. מיד אחרי שה' שומע את התפילה הזאת, אז הוא עונה ועוזר!

 

 

"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים"

 

ריבוי הפעלים בפסוק אומר דרשני! הא"ה נותן שני פירושים אפשריים לחמשת הפעלים. הפירוש הראשון משווה אותם לחמש מצוות שמגנים על האדם תמיד מרוח העבדות והפירוש השני משווה אותם לחמשת החומשים שכל אחד מפיח בנו כוח משלו:

 

יציאת מצרים על ידי: מצוות העוזרות להישאר חופשיים

ולא לחטוא בחזרה לעבדות

5 חומשי התורה עוזרים להפיח רוח החופש בלומדה ומצילתו מהיצר הרע.
ביד חזקה ספר בראשית: מעשה ידי הבורא
בזרוע נטויה תפילין של יד ספר שמות: יציאת מצרים וקריעת הים
במורא גדול תפילין של ראש: וראו כל עמי הארץ כי שם ה'…ויראו ממך ספר ויקרא: מורא מקדש
באותות ציצית . ספר במדבר: חניית העם באותות מסביב למשכן
ובמופתים מדודה ספר ד ברים: משה מספר את מופתי ההשגחה לישראל

 

"ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש (כו-ט)"

 

"עמידת הנפש שם לבד יש לה בו שעשוע כנגד גן עדן" כלומר, ההימצאות בתוך ארץ ישראל לבדה מרימה את הנפש ויכולים להגיש את טעם גן עדן של מטה!

 

 

"ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי…(כו-י)"

 

אפילו אם היושב בארץ ישראל מרגיש כבר את טעם גן עדן התחתון, הבאת הביכורים (וקיום המצוות) מטעימה לו את הגן עדן העליון!

"את ה' האמרת היום לך לאלוהים.."(כו-יז)

 

הכניסה לארץ גורמת לשינוי השגת האלוהות! פתאום, ישראל ירגישו שה' הוא האלוהים שלהם , דבר שכנראה לא היה מספיק עמוק אפילו בהר סיני!! כי הדר בחוץ לארץ דומה למי שאין לו אלוה"(כתובות קי:)

 

"וה' האמירך היום לו לעם סגולה..(כו-יח)"

 

גם היחס של ה' כלפי ישראל משתנה ומתחזק אחרי הכניסה לארץ.

עם ישראל יהיה עמו של ה' אפילו אם יהיה עם אחר שיהיה יותר "זכאי", אפילו אם ישראל יסריחו. זה יהיה כמו נישואין קתוליים! אין אפשרות להתגרש! ויש כאן קביעה ששום עם אחר לא יוכל להשיג את מעלת ישראל.

בנוסף קובע הא"ה הקדוש: "כל המצוות, אינם אלא שמירה מתיעוב ולכלוך הנפש, ובהשלמת שמירת המצוות יהיה האדם שלם מכל מום"

"ויצו משה וזקני ישראל את העם…(כז-א)."

 

"במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב"(ברכות יט) לכן כתוב כאן שזקני ישראל השתתפו בהודעה הזאת לעם: אם יש חילול השם, יש לפעול ולא לחשוש מכבוד הרב. כלומר, אפילו אם החילול בא מהרב עצמו, אין לחשוש לפעול נגד חילול ה' מפאת כבודו!!

 

 

 

,וכתבת עליהן את כל דברי …למען אשר תבוא אל הארץ אשר ה' א' נותן לך…כאשר דבר ה' לאבותיך לך"(כז-ג)

 

עד עכשיו, היה ברור שאין אנו יכולים לתלות את שייכותנו לארץ ישראל בזכות מעשינו הטובים. כמו שמשה אמר: לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא …" הכל היה תלוי בשבועה של ה' לאבות. ההבטחה לאבות היא זאת שאפשרה לנו לבוא לארץ ישראל.

אבל עכשיו שישראל כורתים ברית חדשה עם ה',. כשכולם מקימים אבנים על הר עיבל וכותבים עליהם את דברי הברית וכולם מצהירים על הר גריזים והר עיבל את הברכה והקללה, עכשיו, הכל מתחיל להיות תלוי בזכותם!!

כבר לא הכל תלוי בזכות האבות. עכשיו הכל מתחיל להיות  כן תלוי בזכות המעשים של שיראל בכל דור. אם הם זוכים הם נשארים על הארץ ואם לא, הם גולים!!

וזה פירוש המילה "לך, בסוף הפסוק. עד כה זה היה לאבותיך, אבל המטרה היא עכשיו שזה יהיה "לך" תלוי בזכותך!!

בפרשיות הקודמות היה כתוב ש"לא בצדקתך..אתה בא לרשת את ארצם.." ושם , הסביר הא"ה שבעיקר זכות האבות ורשעת הגויים מזכה את ישראל בארץ כנען. אבל כאן יש חידוש עצום: במידה והעם יכתוב את התורה על האבנים (כלומר ידעו איך לשלב את החומר לרוח, איך ליישם את דברי התורה בארץ האבנים) אז כן יהיה להם זכות לזכות בארץ!!

"לשמור לעשות"

לשמור= מצוות לא תעשה

"לעשות"= מצוות עשה.

מצוות לא תעשה מאפשרים את קיום מצוות עשה. ללא קבלת מצוות לא תעשה, אין מקום למצוות עשה. אבל המטרה היא מצוות עשה! ה"לשמור" הוא כדי "לעשות"!

 

 

 

 

"..והיו בך לאות ולמופת.."(כח-כא)

 

כשאדם עושה עברה, זה נרשם על מצחו!! זה פירוש "בך"!!

"… ובזרעך עד עולם"

 

ובנוסף, החטא "עובר" אל הדורות הבאים. הבנים יכולים לשנות כיוון ולא להמשיך במעשה ההורים אבל הם מתחילים את חייהם עם מטען שלילי!

זה מצדד את המחקר החדש שגילה שיש מערכת המשפיעה על קריאת הד.נ.א של האדם . מערכת זו מושפעת רבות על ידי ההתנהגות של האדם בחייו. השפעה זו עוברת אחר כך בתוך הד.נ.א של האדם לבניו! כך שיש השפעה של ההתנהגות על התורשה הבאה!

 

"..תחת אשר לא עבדת את ה' א' בשמחה ובטוב לבב.."

 

הא"ה מחלק את הקללות לשלוש קבוצות.

  1. הראשונה היא על ביטול לימוד התורה
  2. השנייה היא על עבירת מצוות לא תעשה
  3. השלישי היא על ביטול מצוות עשה.

והפסוק שלנו מתחיל את הקבוצה השלישית כלומר, חוסר השמחה קשור לביטול מצוות עשה. מצוות לא תעשה קשורים ליראה אבל העשייה היא קשורה לשמחה.

 

 

קללות כי תבוא וקללות בחוקותי

 

 

ההבדל העיקרי בין הקללות הנמצאות בפרשת בחוקותי ואלה הנמצאות בפרשת כי תבוא הן:

  • בפרשת בחוקותי הקללות הם בלשון רבים וכאן הן בלשון יחיד
  • בפרשת בחוקותי יש בסופן נחמה :"וזכרתי את בריתי…."

ההסבר פשוט וחשוב:

בפרשת בחוקותי, מדובר על הקללות לכלל עם ישראל. ולכן יש בהן נחמה.

אבל כאן, מדובר על קללות ליחידים, וייתכן שיהיו אנשים יחידים שאין להם תקומה ויודחו מעם ישראל! לכן אין נחמה כאן!

לכן, חשוב מאוד להיכלל בתוך הכלל!!

"מכות גדולות ונאמנות וחלאים רעים ונאמנים"(כח-נט)

 

לכל מחלה יש פקודה להיכנס לפלוני בתאריך זה ולצאת בתאריך זה. המחלות נאמנות לפקודה שקבלו מלמעלה! הן נאמנים לשליחותן! (זה מזכיר לי לימוד של הסבא שלי ז"ל)

 

כי תבוא מי

בע"ה טז אלול התשע"ג

מישל בן שושן

 

כי תבוא מי

 

 

 

הגדתי היום לה' אלוהיך

הפועל "להגיד" מתאר דיבור חזק, תוקפני, בגבול החוצפה!. למה החקלאי מתבקש להיות תקיף כלפי הכהן שמקבל אותו ואת ביכוריו בבית המקדש?

כי, לדעת הרמ"י, הסיכוי רב למצוא כהן שמתגאה מול החקלאי. הכהן נמצא בבית המקדש כל הזמן. הוא מרגיש אולי "קרוב לאלוהים" והוא עלול מאוד לזלזל, להרגיש עליונות כלפי החקלאי ה"חילוני" (המטפל בעולם החול) שנמצא בשדה כל הזמן, רחוק מ"הקדושה". באה התורה ומצווה לחקלאי להרגיש שהוא לפחות שווה אל הכהן בקדושה! הבאת הביכורים מעלה אותו כמעט למעלה מהכהן המשרת במקדש כל הזמן.

 

ארמי אובד אבי

במילים האלה מתחיל הנאום של כל חקלאי שמביא את הביכורים. כך גם מתחיל כל יהודי את סיפור ההגדה של פסח. עבור הרמ"י, יש חשיבות עליונה להבין במה מדובר:

  • ארמי= רמאות, התנגדות, טעות והעלם הדעת.
  • אובד= רוצה להשמיד, כל הזמן. לא רק בעבר (לא כתוב "אבד", אלא "אובד" בהווה).
  • אבי= יסוד העם היהודי. בין מבחינה פיזית, אבות האומה, היהודים כאנשים, בין באופן רוחני, היהדות בכלל.

כלומר, הבסיס של היהדות ושל העם היהודי נמצא תמיד בזירה עוינת מאוד! ההיגיון הטבעי של אומות העולם מתנגד להוויה היהודית. אומות העולם עצמן רצות במהותן להכחיד את העם היהודי. היהדות מהווה בעיה להוויה הטבעית!! "ההעלם והטעות נמצאים בעולם"! "האדם (היהודי) מפחד מזה תמיד" "אין דעת האדם בטוחה ומיושבת עליו". כלומר, על היהודי לדעת שיש עליו לפעול כל הזמן נגד האינרציה השוררת (אם לא ההתנגדות) כדי להבטיח ולייצב  את דעותיו ואת קיומו!!

לכן, חייב כל אדם שמספר את הסיפור היהודי, ההיסטוריה היהודית, להתחיל "בגנאי" לפני שהוא פונה לשבח. כי אשליה מסוכנת יכולה לפתות הישראלי. אשליה שניתן להגיע למצב רגוע של קיום (של מדינה, של יהודים או של יהדות) ללא מאבק מתמיד! ההיסטוריה היהודית מתחילה עם איום כליה כי זה הוא הבסיס שתמיד ילווה את העם בכל ההיסטוריה (בתקווה שבסופה זה ישתנה!) אפילו החקלאי הישראלי שבא לארץ אבותיו והולך ליהנות מפרות עבודתו הרגילה, חייב לעשות פסק זמן לפני ולהכריז על האיום הבסיס השורר ושעליו אנו פועלים.

 

 

שלוש ברכות אחרונות בעמידה

שלוש הברכות הראשונות בתפילת העמידה הן קבועות, ושוות בכל תפילה. הן משבחות את ה'. מציבות את האדם מול גדלות האלוהים שאליו הוא פונה.

אחר כך, יש ברכות של "בקשות"

בסוף, ישנן שלוש ברכות אחרונות שמתארות ההודאה וההכנעה , כמו עבד שקיבל את מבוקשו מאדונו ומודה וכורע לפניו. למה? הרי עדיין לא קיבלנו את מבוקשנו!?

כדי להתייצב במקום הנכון בעת קבלת ההנאה בעולם. בלי ההכנעה הזאת, היתה יכולה להיות התפילה כמין "כספומט"! בקשתי- קבלתי. מגיע לי!

את ההנאה מהשפע שמקבלים מהאלוהים יש לסייג ולקדם בהכנעה. לא "מגיע לי"! זה לא "אוטומאטי"! הכרת הטובה  והיראה שמלווה את ההנאה, הם התנאים להנאה בעלת משמעות!

לא מדובר על איסור הנאה אלא התרחקות מהנאות פסולות.

הנאה פסולה היא הנאה שרואה את ההנאה כ"מגיע לי" עכשיו.

הנאה כשרה היא הנאה בקדושה, הנאה ששומרת על מרחק בין האדם וההנאה. כדי לשמור על עומק ואורך ההנאה עצמה! אין האהבה האמיתית יכולה להתפתח אלא בתוך מסגרות של יראה!

 

 

 

מטרת הביכורים

בעזרת שני העניינים שפתחנו לעיל, ניתן להבין אולי את כוונת הביכורים: ההנאה מפרות הארץ היא המטרה העליונה. אבל יש כל הנאה סכנה טבעית שמסכנת את ההנאה עצמה! והיא, ההנאה הבהמית המיידית ששורפת את ההנאה בזמן ההנאה עצמו!

הברכה לפני שאוכלים, הבאת הביכורים לפני שמתחילים ליהנות מהפירות, הזכרת הקושי שיש בלהיות יהודי, חיוב זכר ההיסטוריה היהודית לפני שאני הולך לאכול פרי. כל אלה מזמינות אותי ליהנות במסגרת של קדושה. לטוןבת ההנאה עצמה! גם ההנאות המיניות ממוסגרות ב"קידושים". למרות שההנאה המינית היא מוכרת כבסיס ההנאות ובסיס (יסוד) הקיום הפיזי והרוחני, יש דווקא בתחום החשוב הזה, לקבל סייגים ואיסורים שיכניסו אותה במסגרת שתגן, בסופו של דבר על איכות ואורך ההנאה.

 

והלוית גוים רבים ואתה לא תלווה

נבואה או ברכה?מעניין שבזכות העסק בהלוואה בריבית היהודים שרדו והתעשרו בתנאים קשים בגלות אדום!

 

את כל מדווה מצרים אשר יגורת מפניהם

מכאן לומדים שבני ישראל מאוד פחדו מהמכות במצרים. וכנראה, ה' השאיר אותם שם בשעת המכות, כדי שיפחדו! הפחד מהייסורים יכולים להחליף את הייסורים עצמם! כלומר, אפשר להגיע לאותם התוצאות החיוביות של הייסורים, בלי לסבול מהם, רק לפחד מהם!!

 

11ארורים (חלק שני)

לפי רש"י, יש 11 קללות שמופנות ל11 השבטים. כי כל אחת חייבת לתקן מידה מיוחדת שיש בה.

מטרת התורה היא להצביע על כשלים ולתת כלים לתקן אותם. לכן, גם ה"קללות" הן ברכות!

 

אחד עשרה הקללות נגד שבט הקשר
ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה לוי הקרובים לעבודת ה' קרובים יותר לעבודה זרה!
ארור מקלה אביו ואמו יהודה מרוב מלכות ושלטון, שוכחים את המקור, החכמה והבינה
ארור מסיג גבול רעהו יששכר הם כחמור הנושא משא כבד והולך.כך הוא עלול להשיג גבול!
ארור משגה עיוור בדרך יוסף
ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה בנימין
ארור שוכב עם אשת אביו ראובן כל בכור יכול להחשיב את עצמו במקום אביו
ארור שוכב עם כל בהמה גד הוא נולד קטן. והוא עלול להחשיב את עצמו "פחות",כבהמה!
ארור שוכב עם אחותו אשר הוא מתרחב ומתפשט בקלות ועלול להימנע מעבודה. הוא סומך על האהבה של ה' כמו אח אל אחות.וזה "חסד הוא"!
ארור שוכב עם חותנתו זבולון הוא היה מהיר, מתלהב. חותנת היא "למעלה מאשתו":יראת ה'!
ארור מכה רעהו בסתר דן כמו נחש שנושך בסתר.שלא יזיק לאחר על ידי תפילתו! כי יש לו הצלחה בתפילה ואין להשתמש בזה נגד חברו.
ארור לוקח שחד להכות נפש דם נקי נפתלי אילה שלוחה. שלא ימהר להיטיב עם חברו מהר מדי כי זה יוכל לגרום רעה. עם השוחד הוא מתפעל מהטובה שלו ושל חברו

(אבל איפה שמעון??!)

 

סיבת האנטישמיות (לע"ד)

ה' הוא אחד. אבל הוא ברא את העולם כדי שירבו הדעות ומתוך הריבוי ,תוכר האחדות. ככל שהריבוי והעלם האחדות תגבר בבריאה , כך הגילוי של האחדות מתוך ההעלם הזה יהיה עמוק יותר .

"ישראל עלה במחשבה" לפני הבריאה. אבל הבריאה עצמה היא ביטוי לשלילת גילוי האחדות. הכל עשוי כדי שנחשוב שאין אחדות. כדי שכל אדם וכל עם יפתח מידה שונה וכל כוח בעולם יתפזר עד לקצה (שהקציב לו אל שדי- שאמר לעולמו די לפיזור!).

אם כן, בכוונה תחילה עם ישראל נולד בעולם של התנגדות לרעיון הריבוי.

נוכחות עם ישראל והעדות לאחדות המידות היא איננה מקובלת באופן יסודי על ידי הברואים! וזה יכול להסביר למה האנטישמיות (שלילת האחדות) קדמה ליהדות (עדות לאחדות)!

זה מזכיר לי את התופעה הפיזיולוגית: כל גוף זר נדחה על ידי מערכות החיסון של הגוף שפולשים בו. חוץ מהאכול והזרע הגברי בתוך גוף האישה! בשני המקרים, לא רק שאין דחייה אלא שיש הפריה מעצם הכנסת הגוף הזר! כך עם ישראל אמור להיות ה"גוף הזר" הנדחה על ידי אומות העולם בכללותם. אבל, כשיש הפריה היא לתועלת עצומה!