02-09-09
מישל בן שושן
כי תבוא שם
- תזכורות:
התרומה= אדם נותן "כל שהוא" לכהן. (חכמים הגדירו בכל זאת שיעור מינימאלי!)
מעשר ראשון= עשירית מהתבואה ללויים.
מעשר שני= בשנים 1-2-4-5לאחר השמיטה, עשירית מהתבואה נאכל על ידי הבעלים של התבואה! אבל ….בירושלים!
מעשר עני= בשנים 3-6, במקום מעשר שני, עשירית התבואה ניתנת לעניים, לגר, ליתום ,לאלמנה..
ביעור מעשר= כל שלוש שנים, אדם צריך לעשות לעצמו "דוח מעשרות" וכל מה שהוא עדיין לא נתן למעשר, צריך הוא לבער אותו לפני פסח של השנה הרביעית.(וגם בשנה השביעית) (או שהוא נותן אותו למי שצריך,או שהוא מבטל –מבער אותו).
וידוי מעשר= כמה ימים לאחר מכן, ביום שביעי של פסח, הוא נגש אל המקדש , ושם הוא אומר את "ווידוי מעשר" (שכתוב בפרשה שלנו בעליה השנייה).
- ווידוי מעשר(קסו)
בין השאר, הוא מכריז :
"שמעתי בקול ה' אלוהי
עשיתי ככל אשר צוויתני"
נראה שיש כפילות לשון. אם הוא שמע את קול ה' אז זה אומר שהוא קיים את המצוות! לא ! השם משמואל מסביר ש"לשמוע בקול ה'" זה לחפש את מה שה' רוצה ממני כל הזמן דרך המצוות!
" לעשות מה שהוא מצווה", זה בעצם לא מספיק! אנו גם צריכים להיות כל הזמן קשובים לרצונו, דרך לימוד התורה ולימוד המצווה ו"הקשבה תמידית" לרצון ה' המתהווה!
- אם כן,מה היא המשמעות שאנו צריכים להבין מהתרומות והמעשרות?
האדם צריך להתוודות שהוא לבדו , אינו מסוגל ואינו ראוי להידבק לה'. הוא חייב להתחבר לאנשים אחרים! הוא צריך לשאוב כוח ומידות שונות מהם. רק אחרי שהוא מתחבר לחלקי העם השונים, הוא יוכל לקיים את עבודת ה'!!!
הוא צריך להתחבר לכהן, ללווי, ועניים, לגרים, ולשאר אנשי העם הנמצאים בירושלים! . לכן, ה' מצווה לנו לתת תרומות ומעשרות לכהן ללווי , לעניים, ולבוא לירושלים לאכול את המעשר השני!!
במושג "להתחבר" , נראה שרק המחשבה או הדאגה המינימאלית שה"אחר" קיים, שהוא זקוק לו (משני הכיוונים) מספיקה. אדם יכול אפילו לשלוח את התרומה על ידי שליח, וכך לא להתחבר , פיזית עם השני. אבל בכל זאת, הוא מתחבר אליו בתודעה ומעשית על ידי זה שהשני "מכשיר" לו את התבואה בלקיחת התרומה והוא , מצידו,מעניק לו אוכל! העובדה שהאדם "נותן" משהוא לשני, המחסור שזה גורם אצלו, מהווה בסיס להתחברות אמיתית! אין רצון לחיבור אמיתי אלה מתוך הרגשה של מחסור מסויים!
הקדוש ברוך הוא היה יכול לדאוג שלא יהיו עניים בעולם! או שלכוהנים והלויים תהיה פרנסה ממקור אחר! התרומות והמעשרות באות בעיקר עבור האדם התורם ולא עבור הנזקק בלבד.
דין ורחמים-נגלה ונסתר
השם משמואל הסביר לעיל שיש לחקור מה רצון ה', דרך המצוות. יש את מעשה המצווה שהוא ה"נגלה" אבל יש גם כוונות "נסתרות".
כשה' מתנהג אתנו במידת הדין, כשאנו מרגישים ייסורים ל"ע או קשאים במהלך החיים, אפשר להעמיק ולמצוא את כוונת הבורא דרך הדינים האלה. לרוב, אין דינים כדי "להעניש" את האדם. כי אין תועלת בענישה. מטרת הדינים היא לעורר את האדם להתקדם בחיים שלו. בעצם, הדינים, הם קשים בחיצוניות, ב"נגלה". אבל, בפנימיות שלהם, הם לטובת האדם, הם "רחמים" בנסתר.
בראש השנה ,כשאנו מבקשים מהבורא לעמוד מכיסא דין ולשבת על כיסא הרחמים, אנו מבקשים בעצם ממנו לעבור ישירות ולהיטיב לנו על ידי פנימיות הדברים, בלי להעביר אותנו דרך הדין של הנגלה.
אנו מראים לו שאנו כן יכולים להבין את הדברים דרך דברים טובים , בפנימיות שלהם, ואין ל"הסביר" לנו זאת דרך דינים!
איך אנו מראים לו שאנו קשובים לפנימיות הדברים?
בתקיעת השופר!
השופר משמיע לנו את פנימיות האדם. לא מעשים חיצוניים, לא דיבורים, אפילו לא קולות, אלה "הבל" הלב!. כמו צורת השופר, רחבה בחוץ וצרה כלפי פנים, אנו מקשיבים לפנימיות. אנו מוכנים לעזוב את החיצוניות ולהקשיב לפנימיות.
זה מראה לה' שאנו רגישים מספיק כדי שיעביר לנו את המסרים שלו דרך הפנימיות ולא דרך החיצוניות. דרך מידת הרחמים ולא דרך מידת הדין!
*כשאנו שמים לב לפנימיות המצווה של מתן צדקה למשל, כמו שהוסבר לעיל, אנו רואים שבעצם ה' רוצה שנהיה ענווים וזקוקים לאחר, להתחברות עם האדם האחר, השונה. אם אני מצליח להבין זאת, אז אני מראה לה' שאני כן רגיש לפנימיות הדברים, ואז הוא באמת יכול לעמוד מכא הדין ולשבת על כיסא הרחמים, בדיוק כמו שתקיעת השופר מצליחה לעשות. ואז, ה"צדקה" יכולה "להציל מדינים".
אנו מבינים עכשיו את הפסוק:
"עלה אלוהים בתרועה…(אם ה' עומד על כיסא הדין)
….ה' בקל שופר( הוא ישב על כיסא הרחמים שבאה מהשופר שתקענו בו)"
אנו עכשיו גם נבין את מאמר רש"י(בראשית יח-טז)
"כל השקפה שבמקרא, לרעה. חוץ מ"השקיפה ממעון קודשך" שגדול מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים"
הפסוק המסיים בפרשתנו את ווידוי מעשר, מבקש מה', אחרי שהראינו לו שאכן התכווננו לפנימיות המצוות ,להשקיף ממעון קדשו ולהתנהג איתנו במידת הרחמים ולברך את עמך ישראל…
תחת אשר לא עבד את ה' בשמחה ובטוב לבב(קסח)
האם בגלל חוסר שמחה, באמת באות עלינו כל הקללות של פרשת כי תבוא?
האמת שצריכים להבין מה הוא חוסר השמחה שמדובר עליו:
השם משמואל מסביר שחוסר השמחה זה חוסר רגישות לפנימיות הדברים!
וחוסר רגישות לפנימיות עצמנו ופנימיות הדברים בכלל, מביאה לידי שנאת חינם! כי הרי אחת הדרכים לאהוב את השני, זה להיות רגיש לפנימיות שלו, ולהבין שבפנימיות, אנו דומים מאוד, ויש לנו הרבה דברים משותפים.
ככל שנחזיק בחיצוניות הדברים, כל נמצא פילוגים, מחלוקות וקטרוגים אחד נגד השני. לכן, רגישות לפנימיות, מביאה לידי אהבת חינם ולשמחה .
חוסר שמחה , אפילו בקיום מצוות, מורה על אדם שטחי, אדם שלא רוצה להיות רגיש לפנימיותו ולפנימיות השני. אדם כזה אינו יכול לאהוב את הזולת באשר הוא. וכל המעשים , אפילו הטובים ביותר, מאבדים משמעות. ואפילו בית המקדש, אינו מוצא זכות קיום. ויכול להיחרב בגלל שנאת חינם!! בדיוק בגלל סיבה זו, נתנה מצוות הביכורים שהיא מקור השמחה כמו שנראה בהמשך, אחרי פרשת עמלק. כי עמלק מסלק כל שמחה. מחיית עמלק מאפשרת את מצוות הביכורים כי השמחה אפשרית!(קעב)
ביכורים- מעשרות(קפ-קפח)
מצוות הביכורים:
הביכורים נקראים בפרשה "ראשית". והמדרש אומר ש"בשביל ראשית-שהם הביכורים- נבראו שמים וארץ!! כמו שכתוב "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ"!!
מה מיוחד בביכורים?
לעניות דעתי, המצווה הזו מחברת שמים וארץ:
כשחקלאי בא ומביא פירותיו האהובים לבית המקדש ומכריז שם את השתייכותו לעם ישראל ,בתפקידו, ביחס שלו עם הבורא , כשהוא מכיר בחשיבות "ארץ" ישראל ולא רק "אדמת ישראל" כי היא ארץ בעלת משמעות רוחנית, אז הוא מחבר את השמיים (הרוחניות) עם הארץ(הגשמיות). והלה זאת הייתה כוונת הבריאה! לברוא גם שמיים וגם ארץ! וישראל שהם גם הראשית, באו כדי לחבר ביניהם.
מצוות הביכורים בעצם מציבה את האדם במקום הנכון בחיבור בין השמים והארץ. לא יותר מידי רחוק מה"ארץ" ולא יותר מידי רחוק מן "השמים"!
לכן חכמים אומרים שהביכורים, יש "קדושה עליונה". גדולה הרבה מזו של תרומות ומעשרות. כי תרומות ומעשרות הם עבודה כלפי האדם האחר, כלפי הבורא, .. אבל, יש תנאי מוקדם לעבודות האלה: שהאדם יהי במקום הנכון כדי לעבוד. ההצבה של האדם במקום הנכון חשובה יותר מהעבודה עצמה! לכן "בכורים קודמים לתרומות ומעשרות".
מצוות הביכורים היא תכלית הבריאה.
ברכה-מצווה:
הברכה מציבה את האדם במקום הנכון לפני שהוא מקיים מצווה!
מול הבורא, מול הבריאה, העולם. הברכה יכולה לעזור לאדם להתמקם נכונה לפני מעשה המצווה. אם לא, למשל הוא יכול לקיים מצווה "כי כולם עושים כך" כי זה מביא מזל", "כדי להרחיק שדים!" או כל סיבות זרות אחרות!. ה"ברוך אתה.." עוזר להתמקם נכונה.
אפשר עכשיו לעשות את ההקבלה המתבקשת בין
- הברכה— והביכורים (עם אותן האותיות!): התייצבות האדם על המסלול הנכון כדי לקיים את עבודתו. כי זה התכלית.
- המצווה —-ותרומות ומעשרות שהם סמל העבודה.
וכן בברכת השופר למשל:
- הברכה "פותחת את לב האדם"
- התקיעה והשמיעה "מאפשרת מעבר רוח חדשה מה' לתוך לב האדם" כמו שה' נפח רוח חדשה באף האדם כדי להפיח בו רוח חיים חדשים, כך בכל שנה , בשופר, יש הזדמנות להפיח באדם רוח חדשה על ידי השופר.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 