ראה לעד4

בע"ה כח אב התשע"ד

מישל בן שושן

 

ראה לעד4

 

למה החכמים בחרו במילה "ראה" כדי להכתיר בה את הסדרה שלנו?

 

ננסה לראות הקשר האפשרי בין המילה הזאת לכמה מנושאי הסדרה

 

 

  1. המקום אשר יבחר ה'

בקובץ "ראה נה" פתחנו את הנושא הזה ולסיכום, הגעתי למסכנה שהתורה לא נתנה שום שם של מקום והשאירה הכל פתוח בקשר למקום ששם תרכזנה כל עבודות המקדש.

שלה היא אחת האפשרויות של המקום ההוא. אבל זה דורש מהאדם להיות "צדיק" כמו יוסף. כלומר, שהאדם יוכל לפתח מידות כאלה שיאפשרו לו להפוך כל מקום למקום קדוש. לשלה לא היתה חומה. מכל מקום, אפילו מקום טמא, שמשפיע לרעה על האדם, אדם צדיק יכול להינתק מהסביבה של המקום ואפילו לקדש את המקום ההוא. בני האדם לא היו מסוגלים להגיע למדרגה זו ושילה נחרבה בגלל ביזוי הקדשים.

לירושלים יש תכונות אחרות: יש מסביבה חומה שמגנה עליה. לא דרושות מידות של צדיק . כל מי שנכנס בתוך החומות נמצא במקום קדוש. מצד אחד, ירושלים היא פחות גבוה משלה אבל מצד שני, ירושלים מאפשרת להרבה יותר אנשים, אפילו אם הם לא צדיקים, להתאסף ולבנות שם מקדש שיאריך יותר זמן משילה.

אם כן "הבחירה" של ה' במקום מסוים, תלויה כולה ביכולת האדם. אם הישראלי יגלה מידות גבוהות כמו אלה של יוסף הצדיק , אז זה יהיה שילה. אם לא, אז נחכה לגילוי מקום שיתאים יותר למלך מיהודה כמו דוד שיבנה ממלכה על מכנה משותף פחות טובעני אבל יותר מקובל על רוב העם.

בחירת ה' אם כן, תלויה באדם. יותר מדויק: תלויה בראיה של האדם! למה?

 

יש בחוש הראיה שתי אפשרויות:

  1. או שהאדם שבוי במה שהוא רואה. כמו באזהרה "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אדם רואה והמראה משפיע על התנהגותו ועל מחשבותיו. בקלות אדם כזה יכול לאבד את הכיוון שלו ולהיות מושפע על ידי הסביבה. זו ראיה שלילית. אדם שנטמא בגלל שהוא נמצא במקום טמא, הוא אדם שיש לו את הראיה הרגילה הזאת. חשוב מאוד לדעת איפה האדם הזה נמצא כדי לדעת מה משפיע עליו. כי הוא מושפע בקלות מהסיבה ומה"מקום".
  2. או שהאדם איננו מושפע לגמרי ממה שהוא רואה. להיפך, הוא מפתח ראיה חדה שמאפשרת לו להתעלות ממה שכולם רואים. הוא רואה דברים סמויים. הוא רואה לאן הדברים מובילים. יוסף הוא אדם כזה. הוא חולם. הוא רואה את מה שאחיו לא רואים. הוא רואה את מה שהמצרים לא רואים. הוא לא מושפע על ידי הימצאותו במצרים. הוא נשאר יהודי למרות כוחות ההתבוללות החזקים. הוא לא מתפתה ללכת עם אשת פוטיפר למרות מה שהוא רואה. הראיה הזו של יוסף, מאפשרת לאדם להפוך מקום טמא לקדוש. מכל מקום שהוא רואה את משכן שילה (שנבה בחלקו של יוסף), הוא הופך המקום ההוא לקדוש, כמו המשכן עצמו.
  3. אם כן, הכל תלוי בכוח הראיה של האדם! האדם יכול להשתמש בראיה כדי להתעלות מהמציאות ולהפוך אותה לטובה יותר או שהוא יכול לשקוע במציאות שמשפיעה לגמרי עליו.

"בן פורת יוסף- בן פורת עלי עין" יוסף התברך ביכולת לראות בצורה נכונה. לא שולט עליו, אם כן ה"עין הרע".

 

המילה "ראה" בהתחלת הסדרה, מעמיסה על האדם את האחריות הכבדה: עליו להשתמש נכונה בראיה שלו. זה יקבע את בחירת המקום מאת ה'! לפי גדלות או קטנות ראייתו, יקבע מקום שונה. או שילה או ירושלים.

לא לחינם התורה מגדירה העבודה העיקרית במקדש כמצוות ה"ראייה"! לראות ולהראות!

ייתכן שהמקדש יכול לעזור לאדם לראות בצורה יותר טובה.

 

  1. ברכה וקללה

המציאות בנויה מהפכים. לכל דבר יש פן של ברכה ופן של קללה. על האדם להסתכל על זה בעיניים של ברכה וזה יהפוך , עבורו לברכה. לכן הפסוק מחבר ביחד את ה"ברכה וקללה" שנותן ה' לבני ישראל.

 

 

 

  1. הבחירה של ה'

אם נחזור לעניין המקום שה' אמור לבחור אותו, נזכיר כאן את חידושי הרי"ם שרואה במילה "בחירה" קשר עם המצב של "בחור". :

בשבת אנו אומרים "אשר קדשנו"

ביום טוב: "אשר בחר בנו"

השבת ניתנה לנו "מלמעלה",באופן קבוע ,בכל יום שביעי. בניגוד ליום טוב שעל הבית דין האנושי לקבוע מתי יחול ראש חודש וניתנת לו האפשרות לעבר את השנה. כך שהיום טוב קשור לבחירת האדם.

זמן ה"בחרות" של האדם, הוא הזמן שבו הוא מרגיש במלוא כוחו ומרצו. כאילו יש בידיו כל האפשרויות ובחירות החיים. ה"בחרות" מסמלת את החופש והאחריות של האדם על חייו. גם קביעת היום טוב ניתנה בידי בחירת האדם.

קביעת החודש והימים הטובים תלויה בעדי "ראייה". לפי ראייה הלבנה.

הראייה , אם כן, מסמלת את הכוח האנושי לבחון את המציאות ולקחת החלטות כדי לנתב את דרכו בחיים.

כשאנו אומרים שה' "בחר" בנו. אנו בעצם, אומרים שה' נתן בנו כוח הבחירה!!

וכן המקום אשר יבחר ה', הוא המקום שיקבע לפי מצב בחירתנו, לפי מצב הראייה שלנו!!

הבחירה של ה' תלויה בבחירה שלנו, בדרך שאנו בוחרים ללכת בה. באיזה סוג של ראייה אנו בוחרים! כמו שרצון ה' תלוי, במידה מסוימת ברצון שלנו. "עשה רצונך כרצונו , כדי שיעשה רצון אחרים כנגד רצונך". אנו מתפללים כל יום כדי להשפיע על רצונו של ה' :"יהי רצון מלפניך.."

 

  1. הנביא, המסית ועיר הנידחת

מי קובע אם הנביא הוא נביא אמת או שקר?

התורה נותנת לנו קריטריון שנראה פשוט מאוד : אם הוא מבקש לעבוד אלוהים אחרים.

אבל מי הוא הנביא הטיפש הזה שיגיד לנו בעצמו שאת הדברים שהוא אומר, הם מ"אלוהים אחרים"? נביא יגיד תמיד שהוא מדבר בשם ה'! רק התוכן של דברים, המעשים שהוא דורש לעשות הם אלה שיכולים להיות עבודה זרה ולא עבודת ה'! כי ההבדל בין עבודת ה' לעבודה זרה הוא מאוד דק. אין דומה לעבודת ה' כעבודה זרה!! והיו הרבה כתות בעם ישראל שהאשימו אחת את השנייה שעבודה זרה בזמן שכל אחת חרתה על דגלה עבודת ה'! וזאת, עד ימינו אנו!. אם כן, נחזור על השאלה: מי קובע מה היא עבודה זרה? מי קובע האם הנביא אומר אמת או שקר?

הרי נביא, אמור, מתוך הגדרתו, להניע את השומעים ממעשיהם. נביא , בהגדרתו, מתוך תפקידו, תמיד יגיד לנו להפסיק לעשות את מה שאנו רגילים לעשות ולחזור ל"דרך הנכונה". אף נביא בהיסטוריה לא הלך בכיוון ה"מסורת" של מעשי בני האדם בזמנו. הוא תמיד הלך נגד הזרם. אם כן, אי אפשר לענות על השאלה: "אם הוא שומר על המסורת". או "אם הוא מקיים את השולחן ערוך". כי ישנם הבדלים גדולים, אז והים בין ה"שולחן ערוך" של הצדוקים וזה של הפרושים. זה של החרדים וזה של הציונים דתיים" בקשר לענייני שיומא.

אם כן מי קובע מי הוא נביא שקר או אמת??

התשובה היא "אתה!!"כל יהודי אחראי על ההבחנות האלה.

יהודי יכול להיעזר בכל מה נכתב בתורה שבעל פה. הוא יכול להיעזר בחכמים, ברבנים. אבל האחריות הסופית נופלת עליו ורק עליו.

לכן, ההוראה "ראה", היא ההוראה הכי כבדה  שאפשר להטיל על האדם.

האדם מוזהר לא להיות מושפע. הוא יכול להיעזר, אבל בסופו של דבר, הוא מחליט, הוא מקבל את האחריות על מעשיו ועל מחשבותיו ועל החלטותיו, גם לגבי השאלות: מה ה' דורש ממני?"

התורה מפרטת שלושה מעגלים שיכולים להשפיע על האדם:

  1. אחיך בין אמך. ה"מסית" הוא האדם הקרוב ביותר אל האדם. מתוך משפחתו הקרובה, אח לנפש. אין להיסחף, אפילו לאנשים הקרובים האלה ולחשוב כמותם מתוך הקרבה הזאת. יש לעיין בכל דבר לגופו. אין לפחד ללכת בדרך אחרת מהאח הקרוב אם חושבים שזו לא דרך ה'.
  2. המעגל היותר רחב הוא העיר הנידחת. אדם רואה של החברה שהוא נמצא בה עושה דבר מסוים. נטייתו לחשוב כמותם. להיות מושפע על ידם. התורה מזהירה אותנו: אתה אחראי בסופו של דבר. אל תאמר ש"כולם עושים כך"!.
  3. המעגל החיצוני יותר הוא הנביא: אדם שיש לו השפעה על הכלל. מה שאומרים על דוכני הרחוב. מי שכותב בעיתון. אדם שיש לו השפעה בגלל אותות או מופתים שהוא מצליח לעשות. גם אליו יש להיזהר ולא להיות מושפע בלי הביקורת העצמית.

לסיכום: ההנחיה "ראה" היא זו שדורשת ממני לחשוב ולהסתכל על המציאות בעיניים פקוחות ולא ללכת שבי אחרי כל מני "משפיעים" אנושיים. קרובים ככל שיהיו, משפיעים ככל שיהיו. הכל תלוי בי ובראייה שלי!!

 

 

עקב אה

בע"ה יז אב התשע"א- כ' אב התשע"ב

מישל בן שושן

 

עקב אה

מתוך פירושו של ה"אור החיים" הקדוש

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' א' את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותך לתת לך.

 

3שאלות:

  1. האם נקבל את "השכר" המובטח כאן בזכות מעשינו או בזכות האבות??
  2. למה להתחיל המשפט במילה "והיה"?
  3. מה פירוש המילה "עקב"?

 

  • "והיה עקב"

הא"ה נותן כמה אפשרויות לפרש את המילים הראשונות של הפרשה וכלן משלימות זו את זו!

  • "והיה " הוא תמיד לשון של שמחה.
  • המילה "עקב" יכולה להתפרש בכמה אופנים
    • או העקב של האדם!
    • או רמז ל"סופו של תהליך" כי העקב נמצא בתחתית הגוף והוא מסמל את ה"סוף".
    • כמובן שהמילה הזאת יכולה גם להתפרש "אם". אבל הפירושים האלה כבר נתבארו על ידי קודמיו של הא"ה והוא לא חוזר עליהם.
  1. "והיה עקב"= אין שמחה אמיתית אלא רק אחרי שהאדם מסיים את כל תהליך מחויבותיו! זה יכול להיות אין סופי! כלומר שהשמחה האמיתית תבוא רק אחרי המוות!! או אחרי שתהיה לו הרגשה שהוא הגיע לסיום שבל מסוים של העבודה שנטל על עצמו.
  2. "והיה עקב"= אין השמחה באה לאדם אלא בסוף השמיעה: אחרי שהוא הבין טוב. אחרי שהוא השיג חכמה גדולה. ושכר התורה שלמד תהיה השמחה שיקבל מזה!
  3. "והיה עקב"= אין לקיים את התורה והמצוות אלא מתוך שמחה! (והיה = שמחה, קודמת לכל "עקב תשמעון")
  • "עקב תשמעון"= אין אדם יכול להשיג את כול סודות התורה אלא אם כן הוא נעשה ענו והולך "עקב אחרי אגודל" כלומר, שלא יקפוץ מהר למדרגות גבוהות אלא ילך בבטחה ולאט כדי להגיע רחוק. רק אז, יוכל להגיע אפילו לשער החמשים של הבינה. האות "נון"(שהיא שווה ל50) הנמצאת בסוף "תשמעון" מרמזת על ההשגה הזאת של שער החמישים . כלומר אם תלכו עקב אחר אגודל, תגיעו לשמוע נון שערי בינה!
  • "לך את הברית":
  1. יש סתירה בין שתי המילים האלה: האם כל מה שמבטיח ה' יבוא "לך", כלומר עבור מעשיך, או שיבוא בזכות ההבטחה לאבות? הא"ה עונה : זכות האבות קיימת אבל יש לאדם לזכות בה! כלומר, אם האדם הוא רשע, אז הוא לא יקבל מה שהובטח לאבות! אבל מצד שני, אם הוא צדיק, אין לו לתלות את השכר שיקבל רק על עצמו אלא הוא צריך לדעת שאת השכר יקבל בזכות ברית האבות! כאילו האבות השאירו "ירושה" ואי אפשר ליהנות ממנה אלא אם זוכים לה!
  2. "לך" ה' איננו רוצה שנחשוב שמעשינו הטובים אינם באים אלא כדי שנזכה בירושת האבות. הוא גם רוצה שנרגיש שמעשינו מזכים אותנו. שיש שכר לפעולותינו! "תזכו גם מצד עצמכם"! והא"ה מסיים:"גדול כוח הבנים כשייטיבו מעשיהם מכוח האבות"!!!

"את הברית ואת החסד"

ה' הבטיח לאבות שני דברים:

  1. "את הברית"= המחויבות לתת להם ארץ כנען. וזאת הוא חייב לקיים בכל מקרה, אבל הוא יכול לעשות זאת ב"קטנות" .למשל, הוא יכול לתת להם ארץ קטנה יותר ממה שהובטח! הוא גם יכול להשאיר את העם רק מעט זמן בארץ הזאת! הוא יכול גם לתת רק שבעה עמים במקום עשרה עמים!
  2. "ואת החסד"= אם זרעם של האבות יהיו צדיקים יותר, אז ה' יוכל לקיים את הדברים הנוספים שהבטיח ב"חסד", כלומר, עשרה עמים, מנהר פרט ועד הנילוס, ללא גלות..
  3. אם נסכם, יש לה' מרחב תמרון די גדול!. נכון שיש הבטחה לאבות אבל הכל תלוי במעשי הבנים!!

 

סיבת ירושת הארץ:

(ג) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק לָךְ: (ד) אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְקֹוָק לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְקֹוָק מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ: (ה) לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: (ו) וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה:

(ז) זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר… (  דברים פרק ט)

 

הפסוקים נראים סותרים אחד את השני , לפחות חלקית, ויש גם הרבה חזרות.

  • הבעיה הראשונה: בפסוק ד', נראה שאסור לחשוב שהסיבה שבגללה ה' מגרש את הגוים ונותן לנו את הארץ היא :

א' : אנחנו צדיקים

ב' : הגוים הם רשעים.

הפסוק הבא אומר:

א': לא בזכות הצדקות שלך אתה מוריש הארץ

ב': כן בגלל רשעות הגויים ה' מגרש אותם.!!!

וזה סותר חלקית הפסוק הקודם! כי הרי במה שאסור לחשוב יש לפחות דבר אחד שהוא נכון והוא שבגלל שהגויים רשעים ה' מורישם מהארץ!

ה"אור החיים" פותר זמנית בעיה זו : אפילו אם אתה צודק כשאתה אומר שהסיבה היא שהגויים רשעים, אל תתפוס "טרמפ" על האמת הזאת ותחשוב שהכל מתבסס על הצדקות שלך מול הרשעות שלהם! כלומר, אל תגיד "בגלל שאני צדיק והוא רשע אני כאן" אלא יש מערכת יותר מורכבת שבגללה ה' נותן לך את הארץ.(נפרט אותה למטה)

  • הבעיה השנייה: אם באמת אין לחשוב שבגלל שאנו צדיקים אנו באים ארצה, אם זה באמת תלוי על דברים אחרים , כמו זכות אבות או רשעת הגויים, איך יכול להיות שהדור הקודם לא נכנס לארץ?? התורה מספרת באריכות כי הדור הקודם חטאו ולכן הם לא נכנסו לארץ. והדור הזה הוא כשר (ואתם הדבקים בה' א' חיים כולכם היום). אם כן , יש אמת בטענה שהצדקות של הדור הזה גורם לו לנחול את הארץ! וזה מנוגד למה שהפסוק ה' אומר!!

כך נראה לי לסכם את הפתרון של הא"ה:

יש שלושה גורמים לנתינת הארץ לבני ישראל:

  1. ההבטחה לאבות
  2. צריך שהדור הנכנס יהיה זכאי. (הם גם צריכים להמשיך להיות זכאים במשך הזמן!) אם לא, ההבטחה לאבות לא מספיקה! כי ההבטחה היא כלפי הזרע של האבות המשיך את דרכם.אם הזרע לא מתנהג כמו שהאבות אז הם כבר מחוץ להבטחה. ולראיה , ישמעאל ועשיו היו מזרע האבות ולא ינחלו את כל הארץ בגלל התנהגותם.
  3. צריך שהגויים שיושבים בארץ יהיו רשעים , כדי להצדיק ממידת הדין את גירושם.(נזכור את הפסוק "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" שבו ברור שה' מחכה שהגויים היושבים בארץ יהיו מספיק רשעים כדי לגרשם!).

 

סיבה אחת משלושת הסיבות איננה מספיקה. יש תמיד לזכור שהחיבור בין שלושתם הוא מאפשר את ירושה!

הפסוקים עכשיו ברורים: אל תחשוב שסיבה אחת היא זאת שמביאה אותך לכאן (אפילו אם אתה מוסיף עליה סיבה שניה נכונה) יש לך לזכור שיש שתי סיבות עיקריות מחוץ לצדקתך.צריכים להבין כך: "לא בצדקתך- בלבד- אתה בא לרשת ..".

 

אם נשאיר את סיבת רשעות הגוים בצד.(זה עניינו הפנימי של ה' , שהוא חייב להתנהג על פי מדת הדין כלפי כל ברואיו ולא לעשות איפה ואיפה בין הבריות), נשארים לנו שתי סיבות עקריות:

הזכות העכשווי וההבטחה הקדומה.

שני המישורים האלה אינם יכולים להתקיים אחד בלי השני:

 

אני מציע לעשות הקבלה עם הדרך בה אנו מנהלים את החברה.

אם ננהיג חברה רק על פי השיטה הליברלית, במובן שכל הזוכה יהיה מאושר. כל מי שמצליח לצבור כסף, אז הוא ייהנה מכל הקופה, אז אנו משאירים את אלה שלא "זכו" לאבדון!

אם אנו נתנהג רק לפי השיטה הקומוניסטית, כלומר, כולם יקבלו את שכרם, אפילו אם הם לא זוכים, כלומר אם הם לא עובדים, אז הרבה אנשים לא יעשו כלום ונאבד את מנוע לכלכלה טובה לכולם.

כך שאנו תמיד צריכים להתחשב בשני המישורים האלה: ההבטחה (אבטחת הכנסה- ביטוח לאומי- זכויות האזרח..) והזכות (העבודה, המאמץ וההצלחה האישיים..)

 

אם בני ישראל יחשבו שהם כאן בזכות עצמם בלבד, הגאווה הזאת איננה בריאה. מלבד הבעיה שהזכות היא רגעית, והם יכולים לאבד את הזכות הזאת בקלות (בסטייה מדרך ה'), יש בעיה בגאווה הזאת באשר היא: פסוק אחר יגיד אותו דבר: יש סכנה שנאמר:"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה" הגאווה משכיחה את העיקר. היא משכיחה את ה'!! כמו שהקפיטליזם משכיח את האדם! ולמרות שהקפיטליזם נוצר עבור רווחת האדם, הוא בעצמו יכול להביא לדיכוי האדם החלש!!

 

קשה עוד יותר ההרגשה ש"אני צדיק והשני רשע"! כי אז הגאווה הפסולה (שתיארנו לעיל) היא עוד יותר בעייתית: הקריטריון של הצדקות שלי הוא רשעות השני!! הכל הופך להיות יחסי. אין מוסר אבסולוטי. אין יותר "דרך ה'" . אני בונה את עצמי על חשבון הזולת!!

 

לכן, נראה לי חשוב שהפסוקים האלה חוזרים מכל כיוון לסכנות החשיבה המוטעית: חייבים לזכור ששלושת התנאים חייבים להיפגש כדי שישראל יזכה בארץ בצורה טובה.

 

הערה צדדית: נראה לי שהיום, שני תנאים כבר הושלמו:

ההבטחה לאבות: עם ישראל היה נאמן בכל הגלות למורשת.

זכות הדור הנכנס: בלי לקחת בחשבון את סבל השואה, ניתן לתאר את הדור שהקים את הארץ כדור צדיק , מוכן למסירות נפש אדירה ואהבת ציון סוחפת.

אנו מתמודדים לעניות דעתי עם התנאי השלישי: האם הגויים מספיק רשעים כדי שיגורשו מן הארץ?? הרי הם אוהבים את הארץ, הם מוכנים למסור את נפשם עליה! יש בתוך עם ישראל התמודדות עם השאלה הזאת: האם אנו מספיק זכאים(הרי רוב העם עדיין לא עלה לארץ כדי ליישב אותה!!)? האם הם מספיק רשעים? שמה גם הם זכאים למשהו? זה מחזיר אתנו לרש"י הראשון של התורה: שמה נאמר "לסטים אנחנו"! ה' הוא המחליט למי לתת את ארצו! אבל אחרי שאנו כבר התבגרנו , בסוף התורה, משה מעביר לנו את השיכולים האמיתיים של הבורא עצמו. למי הוא ייתן את הארץ!! אם משה מערב אתנו בשיקולים האלה, זה אולי כדי שאנחנו נחדד את זיקתנו לארץ ולדרך ה'! ולא נתגאה על ההישגים הישנים שלנו! יש לנו ללמוד גם מ"רשעת/או/צדקות הגויים"!!

 

נראה לי לתת פירוש שונה לבעיית הפשט:

הפסוק איננו אומר :"בצדקתי הביאני…וברשעת הגויים..ה' מורישי מפני"! אלא "מפניך"!! כך שניתן לתרגם את הפסוק הראשון כך: "אל תאמר ..בצדקתי…,כי ברשעת הגויים ..ה' מורישם מפניך"! כלומר, נתרגם הוו של "וברשעת" ב"כי". VOGUE,  הרב הצרפתי שתרגם את התנ"ך במאה השמונה עשרה גם הוא מתרגם ברוח דברים אלה (ולפיו, לפי פירושו של הרב לוצטו) המירכאות של "בצדקתי הביאני ה' לרשת את ארץ הזאת" מסתיימות כאן. והמשך הפסוק :"וברשעת הגויים…", אלה דברי משה שמתקן מה כן צריך לחשוב!

כך שאין יותר סתירה בין הפסוקים יש רק חזרות , וזה כבר דבר גדול!!

 

 

 

"ואתפוס בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם" (פסוק יז)

 

 

למה "לתפוס בהן"? כי, מסביר הא"ה, הלוחות הראשונים היו כל כך קדושות שהיו מחזיקות את עצמן באוויר! הרי הן היו "על שתי ידי (משה)"(בפסוק הקודם).ולא היו בידיו! ברגע של חטא העגל, הלוחות איבדו קדושתם זו ו"נפלו" מהאוויר ומשה מיד תפס אותן! ורק אז הוא השליך אותן מעל ידיו!

דרך אגב, הלוחות השניים היו פחות "קדושות" במובן הזה שהיה צריך לתפוס אותם מההתחלה.משה עשה אותן והוא הכין ארון עץ עבורן, כדי לשים אותן בו כי צריך ארון עץ שיחזיק אותן. הלוחות הראשונות היו אמורות להישאר באוויר!! (מארון עץ זה, הן יועברו לארון שיבנה בצלאל).

 

 

 

ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו…(פסוק כא)

 

מה משה לקח? את העגל מזהב? פשט הפסוק אומר שמשה לקח את החטא עצמו והוא שרף את החטא! כלומר, שרפת העגל היתה כפרה על החטא עצמו!

 

 

 

 

 

(יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (יג) לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ: (דברים פרק י –יב)

 

יש כאן כמה שלבים:

  1. היראה : כי אם ליראה את ה'..
  2. ללכת בכל דרכיו
  3. לאהבה אותו
  4. לעבוד את ה'..
  5. לשמור..

הגמרא (מגילה כ"ה)-(ברכות לג) לומדת את השלב הראשון.ושואלת "האם היראה הוא דבר זוטר ?" כי הפסוק נראה מזלזל בקושי היראה (כי אם…). והגמרא משיבה: עבור משה זה דבר פשוט אבל עבור שאר בני אדם היראה היא דבר קשה מאוד. אבל הא"ה הקדוש מפרש אחרת: הוא אומר שהמטרה היא האהבה! זה הדבר הגדול. אהבת ה' ועבודתו. אבל, היראה היא אמצעי חשוב. היראה היא המפתח שבלעדיו אי אפשר להגיע לאהבה! לכן, היראה היא "זוטרתא" יחסית לאהבה. במובן שהיראה היא אמצעי והאהבה היא המטרה!

 

שתי דרשות על המילה :"מה":

  1. הזוהר מפרש מילה זו ככינוי לשכינה. כמו בפסוק על מרים עם תיבת משה: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" כלומר, לדעת מה שה' (מה) יעשה לו. וגם כאן, "מה" הוא ה' א' הדורש ממך.
  2. המדרש תנחומא פרשת קרח אומר שה"מה" , צריך לקרוא אותו "מאה", סימן למאה ברכות שכל אדם צריך לברך כל יום.

 

 

 

"ושמרתם את כל המצווה…"(פרק יא- פסוק ח)

 

הדגש הוא על המילה "כל". לא לזלזל בחלק מהמצוות! למשל, לא לשכוח את לימוד התורה בגלל ההכנות למלחמת הכיבוש!

 

 

 

"ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה ….מראשית השנה ועד אחרית שנה "(פסוק יב)

 

למה כתוב "אלוהיך" ולא "האלוהים"?  כי הקשר המיוחד של הבורא עם ארץ ישראל קיים רק בזכות עם ישראל. רק בגלל שה' הוא אלוהיך , הוא מטפל בארץ ישראל באופן מיוחד. ואם ישראל גולים, אז אין ה' ממשיך לטפל בארץ באותה מידה. כשישראל בגלות, הארץ יכולה להישאר שממה ולא ארץ זבת חלב ודבש.

 

 

 

פרשה שנייה של "קריאת שמע"

 

"והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי…." (יג)

 

"והיה " הוא תמיד לשון שמחה. ומה השמחה כאן בתנאי על שמירת המצוות? מדובר על "שמחת המצווה"! מתי מקבלים את ברכות ? כשאנו מקיימים המצוות משמחה!!

 

 

 

ונתתי מטר ארצכם בעיתו…

 

למה "ו" ב"וננתי"? זה לא רק וו ההיפוך, זה גם וו החיבור: להגיד ששכר המצוות הוא קיים בעולם הבא, אבל, אם עושים את המצוות מאהבה יש גם כן שכר בעולם הזה, והוא אינו פוסל את השכר של עולם הבא. "ונתתי" פירושו : בנוסף לשכר בעולם הבא, אני אתן לכם שכר בעולם הזה: המטר…

 

 

 

בכל לבבכם ובכל נפשכם..(יג)

 

ולא כתוב "בכל מאודכם" כמו שכתוב בפרשה הראשונה של ציצית :"בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך". כי כאן, מדברים אל הכלל, בלשום רבים ושם, מדובר אל היחיד. יחיד יכול לחשוב שכספו יותר יקר מחיו!! אבל הציבור לא!!

 

 

 

 

כי אם שמר תשמרון את כל המצווה הזאת…" (כב)

 

 

"שמור תשמרון":למה כפילות המילה הזו?

  1. צריך לעשות משמרת למשמרת: אנו צריכים לפתח את התנאים המתאימים כדי לקיים את המצוות. למשל אם אדם מבקש ממני להביא לי כוס מים כל בוקר. זו המצווה. אבל אם אני באמת רוצה לקיים אותה, אני צריך להתקין שעון מעורר, לתלות מולי פתק כדי לא לשכוח, להכין מים מראש, להכין כוס נקי מהערב.. וכך, אני אוכל לקיים את המצווה בכל בוקר . זו משמרת למצווה. כך החכמים התקינו משמרת למצוות כדי שנוכל לקיים אותן טוב.
  2. אם שמור- אז תשמרון! כלומר אם אתם תעשו משמרת למצוות כמו שפירשנו לעיל, אז אני מבטיח לכם שאתם תקיימו את המצוות! אם תעשו משמרת למשמרתי, אז תקיימו את משמרתי!
  3. אל תשמרו את המצוות בצורה כזו שלא איכפת לכם אם האחרים יקיימו את המצוות! אל תרגישו יוצאי ידי חובה בקיום המצוות בלבד! אלה אתם צריכים לעשות אותן בצורה כזו שזה ייתן לאחרים חשק ורצון לקיימן. יש לדאוג לעשיית המצוות על ידי האחרים. בתנאי שזה יעשה "בנועם"!! וכך, אתם תעשו את ה"שמור" על מנת שכולכם "תשמרון"!

לע"ד:

 

עקב מי

בע"ה יז אב התשע"ג

מישל בן שושן

 

 

 

 

עקב מי

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה

הרמ"י נותן פרשנות אחרת מהפשט הרגיל:

והיה= לשון שמחה

עקב= סוף, קצה הגוף, רחוק מהראש, רחוק מההבנה המיידית

תשמעון= תבינו

משפטים= מצוות מובנים על ידי האדם

וכך הוא מתרגם המשפט השלם: (נכון שעכשיו, היהודים יכולים לסבול ממצוות לא מובנות, ממצבים של רוע וסבל, אבל) בסופו של דבר, אתם תשמחו להבין את הכל והכול יהפוך בעיניכם כדברים ברורים כי תבינו את הסיבות. כי ה' רוצה רק טוב עבור ישראל.

הכאב נובע , ברוב המקרים, מחוסר ההבנה.  קל יותר לסבול כשיודעים או מבינים שיש תכלית טובה לסבל הרגעי.

 

שגר אלפיך

"אפילו הדברים שהאדם עושה בלי כוונה, גם לזה, יסכים הקב"ה"

 

הבעיה העיקרית בלימוד ה"מי השילוח"

שני הפירושים האלה (לעיל) מביאים אותנו לחקור את הפילוסופיה של המי השילוח.

בהרבה מקומות, נראה לנו שה"מי השילוח" סותר את עצמו:

  • מצד אחד, כמו כאן, הוא מסביר לנו ש "הכל לטובה", שנבין הכול. "שאפילו הרע בעצמו , יסתבר כדבר טוב. יתברר בדיעבד שהכל היה לטובה"… זה נראה לכאורה מבטל לגמרי את הבחירה החופשית של האדם. לא חשוב מה שיעשה, האדם יקבל אישור מהאלוהים שיראה לו שכל מה שעשה היה לטובה!!
  • מצד שני, למדנו אצל אותו "מי השילוח" שהאחריות של האדם על מעשיו היא עצומה. אין אפילו לסמוך על מצוות התורה! האדם חייב להיות כל הזמן בחיפוש אחר רצון ה'. כל מעשיו יידונו על פי האחריות שייקח על עצמו. חטא אדם הראשון, למשל , היה בזה שהוא העביר את האחריות על אשתו שהייתה איתו כנציגת האלוהים , דומה לתלמיד חכם שאומר לאדם מה לעשות. גם במצב כזה, לימד אותנו הרמ"י, אסור לאדם להעביר את אחריות מעשיו לאדם גדול! רק הוא אחראי!

הרבה תלמידי חכמים מתרחקים מהמי השילוח בגלל ההרגשה שהוא נגד הבחירה החופשית. הרבה תלמידי חכמים אחרים אינם מבינים את הדרישות החמורות שלו לגבי אחריות האדם.

אם כן, איך אפשר לחבר בין שתי הגישות האלה? הן נראות כל כך סותרות שניתן לחשוב שמדובר בשני פרשנים שונים!! ובכל זאת, נראה לי להבין את תורתו של הרמ"י כך:

הדרישה מהאדם היא עצומה: הוא חייב להיות בחיפוש מתמיד ובהשתדלות אין סופית לחפש את רצון ה' ולקחת על עצמו אחריות על מעשיו. אחרי שהאדם עושה זאת, כל הזמן, עליו ל"הירגע", ולדעת, שבדיעבד, אחרי שעשה כל מה שביכולתו להיות אחראי על מעשיו ולחפש כל הזמן מה היא הדרך הנכונה, ה' יאשר לו את דרכו. "לא עלך המלאכה לגמור"! יש לאדם לעשות מצידו המקסימום. ואחר כך, עליו להירגע. ה' יגמור הכל לטובה! הכל יתברר לטובה. הכל יובן. אפילו הכישלונות, הכאבים, הסבל, יתברר לטובה!

אבל אין לקחת חלק מהחשיבה הזאת בלי החלק השני!

אסור לאדם להיות פטור מחיפוש ומאחריות ולחשוב שאין עליו להשתדל. אדם שיחשוב ש "הכל בידי שמים אפילו יראת שמים", בעולם הזה, מיד, ובלי אחריות האדם, הוא בהגדרת עמלק!

מצד שני, אין האדם יכול לחשוב שאם האחריות לחיפוש מתמיד של רצון ה' מוטלת עליו, הוא חייב להצליח בכל מחיר ושה' דורש זאת ממנו עד סוף כל הקיצים! אלא יש הבטחה מה' שיש גבולות לאדם וה' דואג בסופו של דבר על המהלכים מלמעלה.

לסיכום: הרמ"י דוגל בשילוב של שתי התפיסות המנוגדות לכאורה: לעשות הכל כאילו האחריות על מעשינו היא אין סופית, ומצד שני, לדעת, שאחרי שעשינו כל מה שניתן, ה' ידאג להפוך הכל לטובה!

הרמ"י מיוחד בגישה הזאת כי הוא מקצין את שתי הגישות עד לקצה . הוא לא מתפשר באף אחת! אבל הוא מחבר בין שתיהן !!

 

 

הסתירות בספר דברים

הרמ"י מביא כמה מהסתירות שקיימות בפרשות שלנו. למשל, כתוב בסדרת "ואתחנן": שנבוא אל ארץ ששם ה' ייתן לנו בתים גדולות שלא בנינו, שדות שלא נטענו. כאילו ה' עושה עבורנו הכל. ובסדרה שלנו, כתוב להיפך :"ובתים טובים תבנה..". מצד אחד אומרים לנו שאין לאכול לשבוע וליהנות מהחיים (פן תאכל ושבעת ובתים..) ומצד שני כתוב "ואכלת ושבעת וברכת..". הרמ"י מסביר שיש שתי גישות פסולות אצל האדם:

גישה פסולה אחת היא : לחשוב שה' עושה הכל עבורי. אין אני צריך לעשות כלום. אני מתפלל עבור הפרנסה, הכל מהשמים, ואין אני צריך לעבוד כי זו תהיה התערבות בהחלטת ה'! אין אני צריך להילחם כי ה' הבטיח שה' נלחם עבורנו ואנו נחריש.אין אנו צריכים ליהנות מהחיים החומריים כי זה מרחיק אותנו מהרוחניות… זו דרך פסולה כי ה' , להיפך ה' דורש מאיתנו ליהנות מהחיים, לאכול לשבוע, לחרוש, לזרוע,לעבוד,להילחם, לבנות.. אבל אסור שזה ישכיח מאיתנו את ה'!!

גישה פסולה שניה היא: לחיות כאילו כל האחריות היא עלינו. לחיות כאילו רק כוחי לעוצם ידנו עשת את כל הטובה ולשכוח את ה'! זו דרך הפוכה אבל מסוכנת לא פחות מהראשונה!

לסיכום, יש להשתדל בכל תחומי הגשמיות כאילו אין אלוהים ומצד שני יש לדעת שהכל מה' ולהתפלל, כאילו אין אנו יכולים לעשות כלום בלי עזרת ה'! יש להחזיק בשתי התפיסות גם יחד! להתפלל על הפרנסה ולעבוד קשה כדי להתפרנס! כך שכל הסתירות לכאורה הן רק מתארות הדרכים הפסולות, משני הצדדים. אם האדם חושב "כוחי ועוצם ידי עשה את החייל הזה". זו מחשבה טובה מאוד. במידה וזה לא ישכיח לו את ה'! לכן יש מפרשים את הפסוק הזה בשני אופנים הפוכים. טוב לחשוב כך או אסור לחשוב כך! אבל בעצם, העיקר הוא לשלב בין ההשתדלות המקסימאלית של האדם בכל תחומי הגשמיות וההנאה. ומצד שני להאמין שהכל מהשמים!!

  • יש הרבה סתירות בספר דברים, ובתורה בכלל. אבל נראה לי שהייחודיות של היהדות היא שהיא מקבלת את כל הסתירות של התורה, ומחברת בניהן. לעשות מהתורה תרכובת אחת היא הפעולה החשובה של היהודים.
  • התורה היא פאזל מורכב מדברים שנראים מאוד סותרים.והרבה הלכות מעשיות נלמדות מהסתירות האלה! ראה, למשל הפלפולים בתלמוד שלומדים שפסוקים סותרים הלכות למעשה!
  • עם ישראל בנוי מהרבה שבטים שחשובים דברים הפוכים מאוד ומגלים פנים שונים מהאמת
  • ארץ ישראל מחולקת לאזורים שונים שבהם גרים יהודים שונים לגמרי. אין בני ברק דומה לאילת
  • האדם מורכב מהרבה פנים. בין במשך חייו בין בזמן נתון, הוא מורכב מדעות, מרגשות, שונים והפוכיםי.
  • האמת היא מורכבת מהרבה היפוכים.

הדת היהודית היא היכולת להכיר בכל התרכובות האלה ולהכריז שהכל נובע מאמת אחת ומאל אחד! גם התורה, גם הארץ, גם העם היהודי, וגם האדם הם תרכובת ובכל זאת, כל אחד מהם הוא "אחד"!

הגדולה של העם היהודי הוא להכיר בכך ולפעול כדי שכל מרכיב יוכל להמשיך להתפתח ופעול גם כדי לאחד את כל התרכובת לאחת!!

 

כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם נתתיו

הפשט נראה פשוט: כל מקום אשר תלכו בו בארץ ישראל, יהיה שלכם! זה מאוד קל, מאוד ברור ומאוד מפרגן!

אבל הרמ"י מפרש זאת אחרת לגמרי:

מתי ה' נותן לנו משהו? מתי היחס של האדם עם העולם מתחיל להיות יחס פורה, יחס עשיר, יחס חי, יחס של קדושה? זו השאלה החשובה ביותר , לדעת הרמ"י. לא מדובר על חוזה קנייה משפטי. לא מדובר על הדרך בה אנו "קונים" פיסת ארץ. אלא על איכות היחס של האדם עם קנייניו.

הסוד הוא כך: אם האדם יודע להשאיר מרחק מסויים בינו ובין הקניין שלו. אם הוא איננו מחזיק בעקשנות בקניין שלו עד שהוא לא יוכל לעזוב את החפץ בשום פנים ואופן. אם האדם יודע לקחת מרחק, בינו לבין קנייניו, אז כן יש סיכוי שהיחס בינו לבין הקניין יהיה בעל משמעות של חיים וקדושה.

אני רוצה להחזיק בקרקע. אני בא ושם את רגלי עליו. ראשי רחוק מאוד מהרגל שלי. זה המרחק הסמלי בין מעשה הקניין לבין כוח המחשבה , הראש שלי. אני לא "נדבק" בקרקע. אני לא מחזיק בעקשנות בקרקע. רק אז יש משמעות לאחיזה בקרקע הזו! במיוחד כשמדובר בארץ ישראל: אם אני חושב שהארץ היא שלי וזה הוא, אז היא יכולה לאבד כל ערך של קדושה! התורה מלמדת אותי שההתנהגות המוסרית שלי, היחס שלי עם התורה ועם האלוהים הם אלה שיקבעו אם אני אשר על הקרקע הזאת! ולא רק השליטה הפיזית!

מהרגע שהאני בוחן את קניין הארץ על פי רצון ה', על ידי חוקים מוסריים, אני מתחיל לשים מרחק ביני לבין הקניין שלי! זה המרחק שיש בין כף רגלי לבין רשאי! רק אז יש סיכוי שאני אזכה (בינתיים!) בקרקע הזו!

אבל, הרמ"י מלמד תפיסה זו לא רק לגבי קרקע.

כל רעיון, כל חפץ, כל מחשבה, כל לימוד, כל אדם אחר, בעל או אישה, כל מה שהאדם ירגיש שהוא מחזיק בו בעקשנות, אז תהיה בעיה באיכות היחס בינו לבין הרעיון, הבין האדם האחר שהוא מחזיק בו והוא יאבד את הזכות לקיים עוד הקשר הזה!

לסיכום: כדי שמשהו יהיה שלי, אני צריך להיות מוכן שהוא יהיה לא שלי! כלומר, יש לשמור על מרחק ביני לבין כל דבר ה"שייך לי", כדי שהדבר יוכל להיות באמת שייך לי!!

עקב שם

02-03-09

מישל בן שושן

 

עקב שם

 

והיה עקב תשמעון (לע"ד)

רש"י: "את המצוות הקלות שהאדם דש בעקביו"

נראה שאם האדם שומר את הדברים שהוא בדרך כלל הוא "דש בעקביו" אז תבוא עליו הברכה הגדולה! למה? האם המצות "הגדולות" שהוא מקיים אינן מזכות אותו לברכה? הרי לא כתוב "אם אפילו המצוות הקלות אתה תשמעו" או אם גם המצוות הקלות.." אלא דווקא קיום המצוות הקלות מביאה ברכה!!!

נראה לעניות דעתי לתרץ כך:

הרי לכל אדם יש סדר עדיפויות משלו. לכל אחד יש דעות מגובשות, יש אורח חיים משלו. בדרך כלל האדם עושה מה שהוא רגיל לעשות. הוא עושה גם מה שהופך להיות "נוח" לו! כך הוא נכנס לתוך שגרה, לתוך עולם בטוח של מעשים ודעות קבועים ואפילו "מקובעים"!

מה שמתבקש מן האדם, כאן, זה לשים לב לצדדים האחרים שלא נוחים לו! זה דורש ממנו פתיחות מתמדת כלפי דעותיו, הרגליו. מוכנות לחשוב אחרת, מוכנות לעשות אחרת ודברים אחרים.

יש דורש   ממנו ענווה, "הכנעה" כמו שאומר השם משמואל. מוכנות להיות קשוב כל יום מחדש לרצון ה'. אולי הוא עד עכשיו לא הבין כלום. אולי עד עכשיו , כל מעשיו (אפילו הטובים) נעשו רק בגלל שזה היה לו נוח ולא בגלל שזה היה רצון ה'!

מתבקשת חזרה בתשובה מתמדת לגבי מעשיו "הטובים". כי המעשים שהוא יודע שהם רעים, הוא רק צריך להחליט לשנות אותם. אבל לגבי המעשים שנדמה לו שהם טובים, הוא מסונוור וקשה לו לשפוט אותם מחדש!. לכן כתוב "המשפטים", הדברים שאמורים להיות מובנים לו, פשוטים. את אלה גם כן צריך להעמיד בספק ולרעננן את הכוונות ולחפש האם אין דברים ששמתי מתחת לרגל כדי שלא יראו, כדי שלא אראה אני בעצמי. כמו שמטאטאם מתחת לשטיח! דברים שדשים בעקב כי לא נוח לנו להתוודע אליהם.

אם האדם עושה את המאמץ לשמור את הצדדים האפלים האלה, אז ה' יעשה גם הוא מאמץ מעבר למקובל וישלח ברכה…..!!

 

את הברית

למה צריך לחפש זכות אבות ?הרי אם ישמעו למשפטים יש להם זכות של עצמם!!

ואם אין להם בכלל זכויות, אז למה שה' יתחשב בזכות אבות כדי להציל אותם, הרי עשיו לא נהנה מזכות אבות!

מה הוא ההבדל בין עשיו למשל ליעקב בקשר לזכות אבות? הרי יש להם אותם אבות!! למה עשיו לא נענה בבקשתו לזכות אבות ויעקב כן נענה?

התשובה של השם משמואל חדה: כדי לזכות בזכות אבות צריכים לפחות ללכת בדרכם. ומה היא דרכם? ההכנעה. המוכנות להיות בהשתלמות כל הזמן. ההרגשה שלא הכל אנו יודעים, לא הכל אנו עושים נכונה.

אברהם אמר "ואני עפר ואפר" יעקב אמר "קטונתי מכל החסדים.."

מהרגע שאנו מודים שאנו לא מסתפקים בעצמנו כדי להבין הכל, כדי לשלוט על הכל, שאנו , למשל שייכים למסורת, יש לנו אבות, אפילו אם זה לא נוח לנו לפעמים, עלינו להמשיך מסורת ושלשלת. העובדה שאנו מודים שיש חלק בנו ששיך לאבות ואין אנו מתחילים בעצמנו ומסתיימים בעצמנו, אז זה מספיק כדי לקבל את זכות אבותינו.

העובדה שאנו נכנעים , מחשבתית לפני עצם היותנו בנים לאבות, מזכה אותנו גם בזכות אותם האבות!

עשיו הרגיש עצמו "עשוי"!! שלם, מסתפק בעצמו. הוא מרכז העולם. אפילו כיבוד אב ואם אצלו , לא היה עבור הוריו אלה עבור תדמיתו. הוא רוצה להיות מושלם כדי להיות מושלם! להיות "בן טוב". הוא הראה בחוץ סימני טהרה וצדקות מופלגים כי היה משוכנע בעצמו שהוא היה מושלם.

לכן, דרכו היה מנוגדת מדרכם של אבות ולא זכה בזכות אבותיו לגמרי.

יעקב לעומתו, נראה מבחוץ כמתעתע, נראה משקר, נראה גנב, בורח, כל התכונות שיכולות להיראות רעות. נכון, כי יעקב כל הזמן בתהליך שיפור. בחיפוש. לא מושלם. בעיני אחרים וגם בעיני עצמו. לכן הוא כן זוכה בזכות אבות. ובניו גם כן במידה ויתנהגו בהכנעה ובשפל בעיני האלוהים.

ולכן, אפילו מתוך הקללות הכי חמורות בפרשת בחוקתי, אחרי כל הפשעים האפשריים של ישראל, כתוב "וזכרתי את בריתי יעקב…" זכות אבות מגן כי בכל זאת, ישראל מתקשרים איך שהוא לעם, למסורת, לאבותם, לחיפוש התולדות. וזה מספיק להיות מחובר לאבות ולזכות בזכותם.

 

לסיכום:

והיה עקב תשמעון= אם תהיו נכנעים בעיני עצמכם ובחיפוש מתמיד אחרי רצון ה' ולא תחשבו שאתם צדיקים מושלמים.

את המשפטים= אפילו בעיניים שאתם חושבים שהבנתם אותם מזמן ורגילים בם והם פשוטים עבורכם, אתם תהרהרו ותהפכו כל מוסכמות כדי לברר את עצמכם

לשמר ה' את הברית= ה' יפעיל עבורכם את זכות אבות ואת ברכת האבות.

 

כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו..לכם נתתיו! (לע"ד)

מעניין שהסדרה "עקב" מתחילה עם עקב ומסיימת ב"כף הרגל"!

המי השילוח מסביר:

"כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו…לכם נתתיו"= אם אתם מרחיקים את החפץ או את המקום מכם: מתחת לכף הרגל הוא שם הכי רחוק מהראש!, אם אתם יודעים לשים מרווח ביניכם לבין כל דבר, אז יש לו סיכוי להיות שלכם! כי אם לא שמים מרווח, אין אפשרות לקשר, ליחס פורה, למרחב תמרון, זאת אומרת אין קדושה!

בין אדם לאשתו, חייב להיות מרחב , יש קידושים בניהם. פעמים אפשר לנגוע , פעמים לא .לפעמים  זה הולך טוב, לפעמים פחות. יש מרחב של כל אחד, והקשר בין איש ואשתו פורה בין המרחבים האלה. אם אדם מחשיב את אשתו כקינינו, כחפצו, אז הקשר בניהם מת. אין לו אפשרות להיות בעל משמעות.

כך בין אדם לחפץ

כך בין אדם למקום: אם עם ישראל יחשוב שארץ ישראל נתונה לו בכל מצב, אז הוא יאבד אותה. יש לו לזכות בה כל הזמן. וכדי לזכות בה הוא צריך להבין שהיא לא "נתונה לו". אלה שיש מרחק בניהם, כמו המרחק בים כף הרגל והראש, ובתוך המרחב הזה הוא צריך לחזר אחריה, לזכות בה! רק אז היא "נתונה לנו".

כך בדיוק כלפי המחשבות ,הרעיונות, והעקרונות שהוא כבר גיבש מזמן לעצמו: ככל שהאדם מוכן להסתכל עליהם בעיניים בוחנות שוב ושוב, ככל שהוא שומר מרחק מהם, הוא ימצא יותר עומק בהם . זו בדיוק ההגדרה שנתנו להתחלת הפרשה בעניים העקב! זו הגדרת הקדושה!

עקב שלה

בע"ה  יז אב התשע

מישל בן שושן

עקב שלה

 

ועתה ישראל, מה ה' א' שואל מעמך..?

…כי אם ליראה את ה' א'..

…ללכת בכל דרכיו…

…ולאהבה אותו    (דברים י-יב')

שלושה פעלים עקריים שמנסים לסכם את כל המצוות ואת כל התורה.

בין היראה והאהבה נראית קיימת סתירה. האהבה מקרבת, היראה מרחיקה…

אבל השלה קובע: העיקר היא האהבה. היראה היא אמצעי כדי שהאהבה לא תלך לאיבוד!

הירושלמי במסכת סוטה פ"ה ה"ה:" עבוד מאהבה, עבוד מיראה והיכי מצי עביד, שהם הפכים, אלא: שיירא בעבודת האהבה"

יש לשלב את שניהם כדי לשמור על שניהם. כי האהבה לבדה עלולה  לאבד את דרכה. היראה מאפשרת מסגרת, גבולות, חוקים, כדי שהאהבה תוכל להתנהל בכיוון הנכון, במידה הנכונה, ולא תוציא את האדם ממסלול האהבה עצמה!

איפה שיש גילה שם תהה רעדה..

הנצרות בחרה באהבה המוגזמת וזה הוליך אותה לזוועות

האיסלם בחר בייראה המוגזם וזה מוליך אותו לקנאות הרסנית

לע"ד: השלה אינו מפרש "ללכת בכל דרכיו". הפרשנים בדרך כלל מפרשים "כשם שהוא רחמן, כך תהיה רחמן, כשם שהוא…כך תהיה.." אבל המשפט הזה שהנביאים משתמשים בו הרבה, נראה הרבה יותר כוללני. כאילו מה שחשוב בו זאת הפעולה: "ללכת". צורך לזוז, לא להישאר מקובע. והמילה "דרכיו" שהיא ברבים! כאילו אין "דרך אחת"??!!!

 

ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו.."(דברים ט- כא)

לא כתוב שמשה שרף את העגל אלה שהוא לקח את החטא ושרף אותו!

כי חשוב מאוד שהאדם יידע שכל חטא מוליד מלאך קטן משחיט. וכל מעשה טוב מוליד מלאך קטן קדוש. כמו שהפסיכולוגים גילו לאחרונה, כדאי מאוד להתמודד עם התוצאות של מעשה כל שהוא. כאילו המעשה, אפילו אם הוא עבר, ואין סימן לעשייתו בפועל, הוא עדיין קיים, לפעמים אפילו בהגשמה בתוך הגוף של האדם. במעשה העגל למשל, יש לטפל בעגל עצמו (לשרוף אותו..) אבל, עוד יותר חשוב לטפל במעשה עצמו, בחטא. הטיפול בחטא, כאילו טפלים בדבר קונקרטי, "במלאך קטן" חשוב אם האדם רוצה להשתחרר מהכוח ההרסני שלו. אכן, יש מלאך משחיט! ויש לטפל בו. משה הוא זה שיטפל בחטאים, בזה שהוא ילך לבקש  סליחה עבור העם, הוא יעשה את העבודה הקשה של החזרה בתשובה עבור כל העם.

לע"ד: העבודה הזאת, חייבת להיעשות על ידי כל אדם ואדם. אין איש שיכול לעשות עבודה כזאת עבור משהוא אחר. משה הוא היחיד שעשה זאת ואחריו אין איש שיעשה זאת. זה לא רצוי. משה לימד איך להשתחרר מהצורך במתווך. אבל הוא היה צריך להיות מתווך חד פעמי וללמד איך לחיות ללא מתווך עם הבורא!

 

**ואכלת ושבעת וברכת

ארץ ישראל היא ארץ שבה לומדים לאכול טוב: לאכול ולשבוע מהאוכל שאוכלים: לא לזלולל עד כדי כך שהקיבה היא זאת תפסיק אותנו מלאכול. אלא לאכול מה שצריך, לא יותר, אבל להינות מהאוכל כדי שישביע אותנו. זו לא שבעה כמותית אלה שובעה איכותית. רק אז, מגיעים לברכה האמיתית.

כש חייבים לאכול את תבואת השנה השישית בצורה כזו שהיא תספיק גם לשישית , וגן לשביעית וגם לשמינית, אז לומדים לאכול נכון!!

 

**כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני(דברים ז-יז)

בניגוד לפירוש רש"י, השלה טוען שיש מצווה להגיע למסכנה שארץ ישראל היא ארץ "בלתי אפשרית" מבחינה הגיונית. כן, טוב להגיע למסכנה ראשונה שהגויים רבים מדי, המצב קשה מנשוא. אבל כל זאת, צריך להיות מלווה באמונה שכן נצליח להתמודד עם כל האתגרים הבלתי אפשריים האלה, על ידי עזרת האל.

המרגלים הגיעו למסכנה הראשונה ולא עשו את הצעד השני: הייתה חסרה האמונה שלמרות הקשיים, ה' יעזור וכן נצליח!

אם הגויים רבים, זה כדי שאני אגיע להתפעלות הזאת שלמרות שהם רבים, ה' עוזר לי להצליח!

יש סכנה נוספת: שאני אצליח בלי להכיר שה' עזר לי!! ואני אגיד : כוחי ועוצם ידי (בלבד) עשה לי את החיל הזה". זה מסוכן כי כל ההצלחה הלכה לאיבוד. הכל היה כדי שנכיר בעזרת ה'! וייתכן שאז, נפסיד את כל מה שרכשנו כי המטרה העיקרית היא לא הניצחון אלה ההכרה בעזרת ה'!! אז נצטרך או לגלות או להתמודד עם קשיים יותר חמורים , עד שנכיר…!!

 

ויהי –והיה

השלה הוא , כנראה, הראשון, שפירש ש:

  • ויהי= הוא סימן רע כי "יהי" הוא עתיד וה"ו" הפך אותו לעבר. להפוך עתיד לעבר, איננו מבשר טובות.
  • "והיה"=, להיפך, הופך עבור לעתיד, וזה כן מבשר טוב.

"והיה עקב תשמעון" מבשר טובות כי יש כאן חידוש לגבי עבודת ה':

עקב=ענווה. כמו שהעקב הוא בתחתית הגוף, כך האדם צריך להרגיש ענווה גדולה מאוד. הענווה הזאת תביא לו ברכות הרבה (המשך הפסוקים) והיא המפתח לגילוי אורות גבוהים ביותר:

 

*נעשה ונשמע

בסוף פרשת ואתחנן היה כתוב :"לעשותם" והתחלת פרשת עקב היא "תשמעון". כך שגם בפרשיות שלנו הנעשה קדם לנשמע. דבר שיכול לתקן את חטא אדם הראשון (זוהמת הנחש)

 

**בשמרם עקב רב

דוד המלך , היה מאוד ענו בעבודתו את ה', לכן הוא הגיע לגדולות. הוא כתב בתהילים:

"גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב"(תהילים יט-יב)

פרש השלה: עבודת ה' בענווה מביאה לידי אור גדול, זוהר.

"עבדך" (סימן לענווה) נזהר בהם (מלשון זוהר, קיבל הארה עצומה!) כשהוא התנהג בעבודת ה"עקב רב" זאת אומרת הענווה הגדולה!

גם המילה "תשמעון" בפסוק הראשון מורה על פעולה סבילה, של ענווה. מי שמוכן לשמוע, פתוח לאחר ומשתיק את קולו, מחשבתו העצמית, לטובת קבלת קול האחר.

 

**העקב של אדם הראשון:

המדרש אומר שלאדם הראשון היה עקב מזהיר אור הרבה יותר גדול מהשמש! לא רק שכל גופו היה שקוף ומקרין אור, אלא שהעקב שלו, "התפוח של העקב שלו" היה מכהה את גלגל החמה"!!

מעניין לציין שאחרי החטא, לא רק שהגוף איבד את השקיפות וההארה שלו, שלא שהעקב הפך להיות סיבת הסכסוך בין האדם לבין הנחש (הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב).

אבל, לעתיד, העקב יחזור ויאיר כמו שהיה לפני החטא.

בלי לחכות לעתיד לבוא, לעולם הבא, אפשר להגיע להארה גדולה , כשמתנהגים "בעקב רב", זאת אומרת בענווה גדולה. הענווה מביאה לגדולה עצומה ומתקנת את חטא אדם הראשון, היא מחזירה אותו למצב שקדם חטאו!!  "הענווה היא סיבה לגדולה"!

 

**האין

אין= הנקודה שמימנה נברא העולם. זה עולם עליון, עולם המחשבה, תחילת הרצון של ה' לברוא. הפרויקט. מה"אין" הזה, נהיה העולם. האין מסמל הכוונה הראשונה. יש כוונה. יש תכנית. יש כיוון לבריאה. האין הוא מקור הכיוון הזה.

כל ה"יש" בא מה"אין " הזה.

כל עולם החכמה בא מהאין הזה. "והחכמה מאין תמצא".

 

ומותר האדם מן הבהמה: אין !…

לא כפי הפירוש של הפשט, שאין הבדל בין אדם ובהמה, השלה אומר שההבדל המהותי בין האדם והבהמה, הוא האפשרות של האדם להתחבר ל"אין". לאדם יש מודעות ואפשרות להתחבר למודעות הזאת, שיש כיוון בבריאה. לבהמה אין מודעות, אין אחריות. לבהמה אין עיסוק ב"דת"! העיסוק ב"אין" היא שיוצרת דתות, תרבויות…

 

…כי הכל הבל!

הבל הקריב קורבן והתקבל. הבל הגיע לאין!

קרבנו של קין לא התקבל. הוא לא נגע ב"אין"!!

הבל (אפילו אם הוא מת),הגיע לאין , וכך נשאר קיים. קין,(אפילו אם נשאר בחיים), לא נשאר קיים!

שמו של הבל מורה על התבטלות גמורה. ובכל זאת, הוא הצליח להגיע לנצח בהגיעו אל האין!!

שני המילים, "אין" ו"הבל"  מורים על ביטול, סימן לענווה, אבל הם "הדבר הגדול ביותר"! הם הנצח, הם האור הגדול, הם מקור וכוונת הבריאה!!

 

*משה הוא הבל

בכמה מקומות, השלה הסברי שמשה רבנו הוא בעצם גלגולו ,המוצלח יותר ,של הבל. שמו של משה מכיל מילה נסתרת. לכל מילה יש את הנסתר שלה. וכך קוראים את הנסתר שיש בכל שם: לוקחים את האותיות שאינן נקראות בקריאת האותיות של השם:

משה= מ"ם + שי"ן + ה"א.

  • האותיות הנגלות הן: מ-ש-ה
  • האותיות הנסתרות הן: ם-ין-א. אותיות המילה "מאין". והחכמה של משה, מאין תמצא!! מהענווה שבו!

משה , האיש העניו ביותר הוא הגדול מכולם. הבל שהיה ,כשמו, הביטול העצמי המגולם, גם הוא הגיע לגדולה על ידי קבלת הקרבן שלו , זאת אומרת, לנגיעה ב"אין".

 

הענווה

"הענווה היא סוד האהבה": האהבה מאפשרת לאדם להתבטל כלפי רצון האחר, הימצאותו של האחר, האהוב. האיש העניו, איננו "יודע הכל". הוא מודע למקומו. הוא מודע לעובדה שיש אמת מחוצה לו. זה מאפשר לו לשאוף ליותר, ולרצות לקבל.

לע"ד: על הבורא אומרים שאיפה שנמצאת גדלותו, שם נמצאת גם ענוותנותו. אפשר להוסיף גם את ההיפך: בענווה של הבורא נמצאת גדלותו! בזה שהוא אינו נראה לאדם, בהעדר ממשות, שם האין סופיות שלו עבור האדם.

אומרים שה' היה מדבר למשה " בין שני הכרובים": כרובים ישנם בעולם. הם כל הכוחות המופעלים על ידי הבורא ושנראים לאדם ככוחות על, אפילו אלוהים רבים. הבורא הוא ביניהם ומעליהם. בהעדר צורה, מעל לכל צורה. מעל לכל הכוחות ושולט עליהם. ענוותנותו , בהעדר התגשמות, היא זאת שיכולה להעניק לאדם השגה כל שהיא על גדולתו האמיתית.

 

האבות והענווה

אפשר לראות כל עבודת ה' דרך הענווה. כל אישיות גדולה בתורה הביעה את דרך עבודתה בענווה:

  • אברהם: ואני עפר ואפר.
  • יצחק: הקריב את גופו בעקידה
  • יעקב :קטונתי מכל החסדים..
  • משה: מי אנוכי .. והאיש משה עניו..
  • דוד המלך: ואני תולעת ולא איש…

השלה מסביר שכל אחד עבד , דרך מידת הענווה, בתחום אחר. וכך השיגו את שלומתם.

 

**זכות אבות

זכות אבות מועילה לבנים בעולם הזה .

אבל הבנים יכולים לזכות את אבותיהם בעולם הבא.

לע"ד: השלה אומר גם כן שזכות אבות מועיל  רק כשהבנים הולכים בעקבותיהם .

"בעקבותיהם"= יש להם מספיק ענווה כדי לכבד את המסורת ואת העבר. לכן משתמשים במילה עקבות, כמו עקב!

 

פרנס שמטיל אימה על הציבור..

אינו זוכה לבנים חכמים. כי החכמה באה מן האין, מן הענווה. ותולדותיהם של צדיקים הם התרגום של מעשיהם הטובים. ולהיפך!

עקב לעד2

בע"ה יז אב התשע"ג

מישל בן שושן

 

עקב לעד2

 

  1. ושמתם את דברי אלה על לבבכם..

רש"י במקום משווה את עשיית המצוות בגלות ל"ציוּנים"' כדי שלא יישכחו המצוות בזמן בגלות. רש"י קושר הפסוק עם קודמו (ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה). עבורו, צורך בקיום המצוות לא היה מובן מאליו בלי הפסוק הזה שמצווה אותנו להמשיך בקיום המצוות בגלות! ה"ציוּן" מזכיר את הקבר! "אין לשכוח" ,אבל אין בו חיים!

מכאן, שיש להבדיל בין היהדות של הגלות שמטרתה העיקרי הוא לשמור על הזיקה ליהדות ולארץ ישראל לבין היהדות שצריכה להתפתח בארץ ישראל. כי התורה תצא מציוֹן ולא מציוּן!

 

  1. הרגלים בסדרה

שלושה פעמים רמוזים הרגליים בסדרה:

  • בהתחלה (והיא הכותרת) : והיה עקב תשמעון
  • בעליה השביעית (ארץ מצרים-אשר השקית ברגליך כגן הירק)
  • ובסוף, "כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה,.

בעניין העקב, המדרש , מצוטט על ידי רש"י,אומר שזה רמז למצוות שהאדם "דש בעקביו". קראתי אצל ה"נאות הדשה" שלא מדובר על מצוות "קלות" אלא על מצוות שהאדם לא שם לב אליהם בכלל. דברים שדורכים עליהם כי לא שמנו לב שהם קיימים.

מכאן, שההנחיה היא לשים לב לדברים שאנו לא רגישים אליהם! כלומר, יש לפתח רגישות לנושאים מסוימים.  העקב, נראה לי, הוא החלק "הדורס", בגסות, באלימות. זה החלק ה"דש". בזלזול ובהתנשאות.

בניגוד אליו,"כף הרגל" הוא הרבה יותר רגיש ועדין. (הענוגה שלא..כף רגלה..).

מכאן, הפירוש של ה"מי השילוח" לוקח עוד יותר משמעות, כשזוכרים את העקב של התחלת הפרשה!

כל דבר שאתם תפתחו רגישות אליו, לא תשתלטו עליו בגסות ובעקשנות, יהי שלכם!

לגבי הרגלים שמשקים, לא מצאתי עדיין הסבר מספק. איך משקים עם הרגלים? אולי על ידי "מי הרגלים"?!! המפרשים חלוקים בקשר להשוואה בין החקלאות המצרית לזו של ארץ ישראל

  • האם היא יותר טובה? ואז נסביר שקל מאוד להשקות השדות במצרים, אנו זקוקים רק לפעולה מועטה, על ידי הרגליים ,בקלות, בזלזול מסויים (בניגוד לפעולה שדורשת את הידיים או את כל הגוף)
  • האם היא יותר קשה? כי המים נובעים מהנילוס וקשה מאוד להעלות אותם כדי להשקות המקומות הגבוהים! המים נשארים בגובה הרגליים. בניגוד למים של ארץ ישראל יורדים מהשמים אל ההרים ואל הגבעות וחוסכת מאיתנו עבודת ההשקיה בגובה.

בשתי האופציות, ארץ ישראל שונה כי חייבים להתפלל כדי לקבל מים ובמצרים, הימים נמצאים בשפע ובגלל זה, שוכחים להתפלל אל ה' וליחס לו את השפע!

 

  1. הסתירות (לכאורה) בסדרת עקב

 

ואכלת ושבעת וברכת (ח-י) פן תאכל ושבעת(ח-י)
בתים מלאים..אשר לא בנית..(ו-ו) ובתים טובים תבנה (ח-יא)
אל תאמר..בצדקתי הביאני ה'..וברשעת הגויים (ט-ד) כי ברשעת הגויים..ה' מורישם מפניך(ט-ה)
ויקח קרח..ודתן ואבירם ואשר עשה לדתן ואבירם- (לא מוזכר קרח)
ונשל ה'.א. את הגויים מעט מעט(ז-כב) והאבדת את שמם(ז-כד)
ויענך וירעיבך(ז-ג) ויאכילך את המן(ז-ג)

נראה לי שהסתירות באות כדי שנרגיש שהעיקר היא הכוונת הלב. המילה "לב" חוזרת הרבה פעמים על עצמה. גם המושג "לשמוע", במובן "להבין, לעומק". כלומר, אין להסתפק במעשה החיצוני אלה בכוונה העמוקה שלו. מותר לאכול וליהנות,מצווה לבנות ולנטוע, מותר להפעיל את הכוח ועוצם היד. יש רק לזכור את ה'! אותה הפעולה יכולה להיות מגונה או חיובית, הכל תלוי בכוונת העושה אותה! ניתן ליהנות מהמן וניתן להגיש שזה עינוי גדול! אם יושבים על הארץ על הגאווה שאנו עם נבחר ואין לנו לעשות כלום כדי לזכות בישיבה הזאת, אז ה' יגרש אותנו מכאן! הוא יכול אפילו לדחות על הסף את בחירתנו מבן הגוים בזכותנו! הוא יישך אותה רק על פי רשעת הגויים וההבטחה לאבות! כדי להוציא מאיתנו את הגאווה (במידה והיא פוטרת אותנו מלפעול כדי לזכות שוב ושוב בבחירה הזאת!)

ואתחנן אה

בע"ה יב אב התשע"ב

מישל בן שושן

ואתחנן אה

 

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור.

לאמור= כוונת משה היתה לבקש על עצמו להיכנס לארץ ולאחר מכן, במידה וה' היה מסכים, משה היה מבקש שישראל (בדור הקודם) גם הם יוכלו להיכנס! לאמור= בכוונתו להגיד דברים אחרים.

 

אתה החילותה להראות את עבדך.

החילותה= ניתן לפרש מילה זו בשלושה אופנים:

  1. התחלה- התחלת לתת לי לכבוש את עבר הירדן אולי זה סימן לכוונתך לתת לי לעבור בחלק המערבי.
  2. תפילה (חלו פניך)-בקשה
  3. התרה (לא יחל דברו) כבר התרתה את הנדר שלך שלא אכנס על ידי מלחמות במזרח לירדן.

 

רב לך

על הטענה שמשה רוצה לקיים את מצוות התלויות בארץ,ה' עונה למשה שיש לו כבר את הזכות של קיום המצוות התלויות בארץ על ידי שישראל יקימו אותם בזכותו כי הוא זה שלימד אותם וציווה להם אותם!

 

וראה בעינך

הא"ה מתאר את הטלסקופ!. והוא אומר שה' אמר למשה לראות בעיניו ולא על ידי מכשיר שיאפשר לקרב האובייקטים!

 

ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים (ד-א)

אחרי שמה תיאר לבני ישראל את ה"כישלונות" שלו הן בסלע והן במעשה זמרי, משה מזהיר את ישראל שלא ילכו בעקבותיו ! הם חייבים לתקן את שני הפגמים האלה אם הם רוצים להיכנס בארץ ולהמשיך לחיות בה!!

משה הוא מורה גדול. התורה איננה מפחדת לתאר את השגיאות של המנהיג. העיקר הוא : מה האדם עושה עם השגיאות שלו! אין אדם שלא יחטא. אבל העיקר הוא מה עושים עם זה הלאה! משה למד על בשרו את הטעויות שלו והוא הבין שזה התנאי לביאה לארץ. לכן , כמורה גדול, הוא מתווה את הדרך לתיקון על ידי העם.

שני החטאים של משה מסוכמים על ידו:

  1. לא תוסיפו= בחטא הסלע, אני הלכתי על בטוח במקום להסתמך על האמונה ועל הספק! אני עשיתי יותר מדי דברים :גם הכיתי וגם דברתי אל הסלע! אני הוספתי, אל תעשו כך!אל תעשו יותר ממה שצריך!
  2. ולא תגרעו= במעשה זמרי, אני נמנעתי מלהתערב! וזה חטאי ! אל לכם לעשות "פחות ממה שצריך" בגלל הפחד לא להסתכן!

 

ואתם הדבקים בה אלוהכם חיים כולכם היום

  1. רק בזכות הדבקות שלכם בה' ,אתם שרדתם את ההשמדה שתוכננה כלפיכם! אתם "מצאתם חן בעיני ה'" כמו שנוח "מצא חן" בעיני ה' וה' הציל אותו אפילו אם הוא לא היה ראוי מצד זכויותיו!
  2. "ואתם"=רק אתם! משה מבשר לישראל שה' הסכים לבקשתו שלא להשרות שכינתו על עמים אחרים! ((שמות לג-טז) :"ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה")! כלומר, אפילו אם עמים אחרים ירצו להדבק בה', אפילו אם יעשו תשובה, לא יוכלו אף פעם "להידבק" בה' כמו ישראל!!
  3. "בה'"= הרמב"ם מסביר, בהלכות יסודי התורה (פרק ו) :
    1. שאם אות אחת נדבקת לפני שם ה', כמו "בה' " או "כה' ", אז האות הזאת לא מקבלת את הקדושה של כל השם וניתן למחוק אותה.
    2. אבל, אותיות שנמצאות אחרי השם כמו "כם" של "אלוהיכם" מקבלות את הקדושה של השם שלפניו ואסור למחוק אותן!!
    3. אם כן , אם אנו דבקים "בה'" אז אין קדושת ה' נדבקת בנו. אבל אם אנו דבקים בה' "אלוהיכם" אז אנו כן מקבלים את הקדושה מתוקף ה "כם" שאחרי שם ה'! כאילו ה"דבקות" האמיתית איננה תלויה רק במהלך שלנו מלמטה כלפי מעלה אלא גם מרצון הלמעלה לקבל את הדבקות הזאת! בזה שהוא מסכים להיות "אלוהיכם"! זה, לע"ד, מונע כל "השתלטות" באלוהים! זה פוסל כל מהלך של אנשים דתיים "לשים את האלוהים בכיס שלהם"! כמו שאני לא יכול לכפות את אהבתי ,או קשר כל שהוא, על בן זוג שאיננו מעוניין בכך, כך "דבקותי" בה' תלויה גם ברצון ה', ברצון האחר!

 

לבלתי עברי את הירדן ולבלתי בא אל הארץ (ד-כא)

משה מספר שה' סירב שהוא יכנס לארץ אבל הוא כופל את הדברים! כי יש בעצם כאן שני סירובים:

  1. לבלתי בא= בחיים
  2. לבלתי עברי= אפילו את גופתי אחרי המוות, אסר ה' שתכנס לארץ (בניגוד לעצמות יוסף וכל השבטים)

 

כי תוליד בני ובני בנים..ועשיתם הרע

לע"ד: משה מתאר תהליך של התדרדרות של עם ישראל מהרגע שהם יכנסו לארץ. תהליך זה איננו מותנה בבחירה בדרך הקללה למשל, כמו שכתוב בהרבה מקומות "אם בחוקותי תלכו..אז יהיה טוב- ואם לא תשמעו בקולי..אז יהיה רע". כאן, משה מספר שיהיה רע בכל מצב!! למה??

נראה לי שמשה אומר דבר פשוט: הישיבה בארץ ישראל דורשת מאמצים ועבודה מתמדת נגד כוחות האינרציה הטבעיים. אם נכנסים לארץ וסתם נותנים לחיים לזרום, אז תהיה התדרדרות!! (פשעים- חורבן- גלות- ייסורים-תשובה-גאולה) החיים בארץ "דורשים" מאמצים מתמידים!

 

ובקשתם משם…בצר לך ומצאוך..(ד-כט)

יש שני פסוקים שמתארים שתי אפשרויות בסוף התהליך שהתחיל בהתדרדרות. אחרי החורבן והגלות נמצאות שתי אופציות לפני עם שיראל:

  1. או שיעשו תשובה מרצונם, תשובה מאהבה. ואז, הגלות תסתיים ללא ייסורים על אופציה זאת מדבר הפסוק הראשון "ובקשתם משם..כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך"
  2. או שרק הייסורים יביאו אותם לעשות תשובה . התשובה מיראה כזאת פחותה בערכה מהראשונה , אבל היא גם תאפשר לסיים את הגלות ולחזור לארץ. על האפשרות הזאת בא הפסוק השני:" בצר לך ומצאוך…ושבת עד ה' .."

 

וידעת היום והשבת אל לבבך (ד-לט)

השתדל להכיר את המידה הזאת הנקראת "היום" וזה יביא אותך לעשות תשובה!

 

שמור את יום השבת

בעשרת הדברות שבפרשתנו, לא מוזכר "כי ששת ימים עשה ה' את השמים.." כמו בפרשת יתרו. במקום זה, כתוב "וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך ה'..על כן ציווך לעשות את יום השבת". הא"ה מסביר שבעצם שתי הסיבות שוות: בריאת העולם וברכת השבת על ידי האלוהים היא הגדרת השבת. יציאת מצרים היא הגילוי של ברכת האלוהים והוצאתה לפועל. ויציאת מצרים היא בעצם המקור לציווי השבת. בריאת העולם היא המקור הרעיוני של השבת. בלוחות השניות, משה מסביר יותר את מה שהיה טמון בלוחות הראשונות. אם העם לא היה יכול להבין ששבת בראשית מחייב אותם בעשיית השבת, אז יציאת מצרים תבהיר להם זאת הרבה יותר טוב:

לע"ד: כשה' הפסיק לברוא את העולם ביום השביעי, הוא כביכול "תפס מרחק" מעבודתו. כמו שאומר ה"בית גנזי", הי היה עובד ובורא את העולם ופתאום השבת נכנסה וה' היה מוכרח להפסיק לברוא! כאילו השבת נכסה לו כמו שהיא "נכנסת" עבורנו היום! כלומר, גם עבור הבורא, השבת היתה הזדמנות להתרחק מעולם הבריאה שהיה עמל בו כדי לראות את הדברים בפרספקטיבה! להגיד שה' "נח" וברך את יום השבת" זה גם אומר שהשבת הוא זמן שונה שמאפשר פרספקטיבה שונה. יש כוונה בבריאה. אין לשקוע בעולם המעשה. יש לצאת ממנו כדי למצוא את כיוון החיים. וזה מה שישראל למדו ביציאת מצרים! עבורם, השחרור משעבוד מצרים "מדבר" אליהם יותר, ולכן, משה בחר לתת להם את משל היציאה מאשר הסבר מנוחת הבורא.

 

את הדברים האלה דיבר ה..(ה-יט)

משה לא אמר "את כל הדברים האלה" כי משה לא מצטט מילה במילה. הוא מסכם, מסביר, מבטא בלשונו.

 

שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד

יש שתי בחינות בקבלת מלכות שמים:

  1. ה אלוהינו= אנו מקבלים את אלהות ה', אפילו אם היו נמצאים הרבה אלהויות! היינו אוהבים אותו ובוחרים בו כאלוהים שלנו ,אפילו אם היתה לנו הבחירה בין אלוהים רבים! בוחרים בו כי הוא טוב, כי הוא מועיל ובגלל הערבות שלו! (ה' מיוחד!)
  2. ה' אחד= סיבה אחרת שאנו מקבלים עלינו את אלהותו של ה' היא שהוא אחד! כלומר, אין לנו ברירה! וזה גורם לנו לקבל את העניין של אחדות המידות! (ה' אחד!)

 

ואהבת את ה' :

למה "וו"? כי הפסוק הראשון (שמע ישראל) מגדיר את "קבלת עול מלכות שמים" הוא בעצם קובע החיוב ב"יראה". רק אחרי שיש עבודה מתוך יראה, ניתן להגיע לעבודה מאהבה! והאהבה היא העיקר אבל היא איננה יכולה להחזיק ללא כלי היראה!

 

ה' אלוהיך

אהבת ה' יכולה לגרום לקרבה כזו שהוא יהפוך להיות "אלוהיך". כמו שה' הוא "אלוהי אברהם" בזכות העבודה המיוחדת של אברהם כלפי ה'. כמו שה' יכול להיות "אלוהי יצחק" בזכות העבודה המיוחדת של יצחק, כך כל אחד יכול לזכות שה' יהיה "אלוהי פלוני"! "אלוהיך"!

 

בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך

מדובר על שלושה דברים שאינם קשורים במעשי בני האדם אלא במזל!:

  1. בכל לבבך= זכייה בהולדת בנים (בני)
  2. בכל נפשך= הזכות לחיים.(חיי)
  3. בכל מאודך= הזכות לפרנסה (מזוני)

יש לאהוב את ה' אפילו אם אין לי אחד משלושת הדברים האלה!! שזו עבודה קשה ביותר כי כל אחד משלושתם הוא דבר מאוד עקרוני עבור כל אדם

יש לאהוב את ה' בשלושה מישורים

  1. עבודה ברגש: לפעול נגד חמדות הלב, תאוות מיניות = "בכל לבבך" נגד התאוות האסורות
  2. עבודת ה"צורך": לפעול נגד תאוות המזון, לשמור על מצוות הכשרות= "בכל נפשך"
  3. אהבה: ברצון לרכוש ממון רב ככל שיותר= "בכל מאודך". תאווה זו איננה מפסיק בשום שלב, בניגוד לשתי התאוות הראשונות!

 

וצדקה תהיה לנו

יש שתי דרגות בעבודת ה':

  1. עבודה מתוך יראה. בגלל החיוב.
  2. עבודה מתוך אהבה. כשהרצון העמוק של האדם הוא לעשות רצון ה'.וזו נחשב כ"צדקה"! ובדרך הזו יכולה להביא את האדם למתיקות אהבת ה' בלבו וערבות שתביא אותו להשגת טעם החיים!

 

ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו

למה הפסוק עובר מלשון רבים (שונאיו) ללשון יחיד (האבידו)?

כי יש הבדל בין אדם שמרשיע את דרכו בלי לגרום לאחרים להרשיע את דרכם. אבל הרבה יותר חמור אם האדם גורם לאחרים להרע. כמו כן, אדם רשע שבניו צדיקים, אין ה' מאבדו (ביחיד) כי "ברא מזכה אבא". אבל אם הרוע מתמשך ועובר לדורות הבאים, זה סימן שהרוע מושרש ומועבר. אז ה' מאבד את שונאיו (ברבים)

 

 

 

 

 

ואתחנן מי

בע"ה ז אב התשע"ג

מישל בן שושן

 

ואתחנן מי

 

 

למה משה מספר לנו כישלון התפילה שלו?

הרמ"י מסביר שמשה לימד אותנו איך להתפלל וששום תפילה איננה חוזרת ריקם.

אבל למה לעשות זאת כאן, בתפילה היחידה שמשה נכשל בה ??

משה מבקש להיכנס לארץ וה' מסרב!

בכל זאת משה הצליח במשהו: משה יישאר המנהיג של עם ישראל, אפילו בארץ ואפילו לאורך כל הדורות!

זה נראה דבר מובן מאליו אבל לדעת הרמ"י, לא ברור היה אם אי כניסתו של משה לא היתה פוסלת אותו מלהמשיך להיות המנהיג הרוחני גם בארץ. כלומר, האם ניתן להמשיך לעסוק בתורת משה בארץ אם הוא לא נכנס?.

על ידי הסיפור הזה: ואתחנן אל ה'.." ישראל מקבלים את התשובה:כן!

ננסה להבין:

כוח התפילה הוא ביכולת לשבור את ההיגיון, את הטבע. לפרוץ גדרים ולשנות את ההחלטות של הגורל או של האלוהים.

בלימוד הזה, משה הפך ל"משה רבנו" לכל הדורות ולכל המצבים. כי זה הלימוד העיקרי: איך כל אדם, כל תלמיד יוכל בעצמו לשנות את הנגזר עליו במידה והוא יתפלל בכוונה, ברצינות, וכשהוא ניצב מול האלוהים ללא אמצעים. ללא אמצעים פיזיים או אנושיים! "אסור שיהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר" אומרת הגמרא בברכות. הרמ"י מפרש: שיהי האדם מול שורש החיים. מול עצמו ומול הקדוש ברוך הוא. ללא מסכים וללא מתווכים.

משה, המתווך, מבטל את הצורך במתווכים. הוא מציב כל אדם מול הבורא. פנים מול פנים.

במה הצליחה תפילתו של משה? הוא אמנם לא נכנס לארץ. אבל הוא נכנס הרבה יותר עמוק! הוא נכנס לכל דור ודור כמורה העליון: כי הוא המורה שמלמד איך להפוך למורה בעצמנו. איך אנו יכולים לא להיות תלוים במורה! זו גדולתו של משה. והוא הרוויח את הגדולה הזאת כאן!

למה בכל זאת תפילתו להיכנס לא התקבלה ? ולמה לומדים את כוח התפילה בתפילה שהתקבלה רק בחלקה?

נראה לי שזה לימוד עוד יותר חזק:

אם האב טיפוס של התפילה היה תפילה שמתקבלת מיד במלואה, אז זה היה הופך את התפילה ל"כספומט"! מתפללים, מקבלים. העובדה שיש אפשרות להתפילה לא תתקבל במלואה, יוצרת את הקשר הראוי עם הבורא. נכון שאפשר להשפיע על רצונו. אבל זה לא מבטל את רצונו! כוח התפילה מבוסס על הרעיון של הכבוד של רצון השני. ה' מכבד את רצוני אבל גם אני צריך לכבד את רצונו!

 

לא תעשה לך פסל וכל תמונה

עבור הרמ"י, פסל= להפוך מצוות עשה לעבודה זרה

תמונה= להפוך מצוות לא תעשה לעבודה זרה!!

פסל= לקבע דבר שהיה בעל פנים רבות. אפשרויות רבות. עושר וחיים. ההפיכה לפסל "פוסלת" את כל האפשרויות האחרות! וכן התמונה!

מצווה היא לא מטרה בפני עצמה. היא כלי שאמור לעורר את האדם לראיה חדשה על המציאות. המצווה צריכה לשמש כלי לחיפוש אחר רצון ה'. רצון ה'  הוא המטרה. המצווה הוא אמצעי

הפיכת ה אמצעי (מצווה) למטרה, זה עבודה זרה!

אם הגמרא מתארת את המחלוקות לגבי כוונת המצווה או דרך עשייתה בכלל, זה כדי לפתוח לנו את האופציות שהמצווה אמורה לפתוח אותי כלפיהם!

במובן הזה, השולחן ערוך "הרג" בצורה מסוימת את המצוות! הוא קיבע אותן! אבל זה נעשה בתקופה מאוחרת מאוד באין ברירה.

ואתחנן שם

26-07-09

מישל בן שושן

 

ואתחנן שם

 

לא מרובכם מכל העמים בחר ה'..כי אתם המעט..(לג)

יש סתירה בפשט הפסוק: אתם מרובים או אתם המעט?

השם משמואל פוטר זאת כך:

  1. יש להיות חזק, החלטי, בעל דעות מוצקות, אפילו גאווה ובטחון עצמי…כל זאת נגד איומי ההתבוללות, נגד איומי הגויים נגדנו, נגד המונעים מאיתנו מלקיים מצוות, ואפילו נגד היצרים הרעים שלנו. וזה פירוש "מרובכם-מכל העמים".
  2. אבל מצד שני יש להיות ענו מאוד, שפל רוח, עפר ואפר מול רצון ה'. וזה "המעט" שאתם יודעים למעט עצמכם ..כלפי רצון ה' בלבד!

לכן,אין הענווה  והשפלות מידות טובות בכל מצב.

שתי העמדות המנוגדות האלה מקבילות לשני המהלכים :

  1. סור מרע- ועבור זה האדם חייב להיות חזק ותקיף
  2. עשה טוב- כאן האדם צריך להיות ענו, שפל, ממעיט את עצמו- כדי להיות קשוב לרצון הבורא ולא להעמיד את רצונו במקום רצון הבורא! (אפילו אם הוא חושב שרצונו הוא רצון הבורא!)

השם משמואל קובע שהמהלך העיקרי הוא ה"עשה טוב" ולא ה"סור מרע" שהוא רק אמצעי להגיע לעשה טוב. כי הרי אין שכר ללא תעשה, הוא רק מונע מלעשות שטויות רק העשה טוב זוכה לשכר.

כמו שבשבת יש שני מהלכים : "זכור" ( שהוא העיקר- מצוות עשה בשבת ) ו"שמור" (שהם המצוות לא תעשה שהן רק המסגרת כדי להבין נכונה את הזכור).

העיקר הוא "המעט" ולא ה"מרובכם" שהוא רק כדי להחזיק את הקיום נגד הקטרוגים. אבל העיקר הוא מהלך המעטת האגו העצמי כלפי המוכנות לשמוע, להקשיב (אפילו אם זה מנוגד למה שחשבנו עד כה) לרצון הבורא המתהווה. העשייה צריכה להיות מלווה בענווה וביראה, "שמה מה שאני עושה לא מתאים לרצון הבורא"!אבל העשייה היא העיקר!!

 

משה לא נכנס לארץ(לט)

אם משה ייכנס לארץ, הוא יצליח לבצע את התיקון הכללי עבורו ועבור הארץ ועבור כל עם ישראל! הוא יהפוך את הארץ לגן עדן ויבטל את הרע מהעולם ונגיע לאחרית הימים!

משה לא יכול להגיע למדרגה זו אך ורק הוא יכנס לארץ ישראל כי רק שם אפשר לבצע התיקון האמיתי הסופי.

אבל ה' לא רוצה לוותר על העבודה שתעשה על ידי העם בעצמו. זה יקח הרבה יותר זמן, כנראה כל ההסטוריה עד לבוא המשיח, זה ילווה בהרבה ייסורים תקלות , עליות ומורדות, אבל זה עדיף על הקפיצה שתעשה בזכות משה לבדו!! העלאת העולם התחתון, הגשמי, הזיכוך של כל אחד ואחד, העלייה של כל אדם מישראל, חשובה יותר מהמטרה הסופית שיכולה להתקבל בין רגע על ידי משה רבנו!

ה' התכוון לבנות לו דירה בתחתונים ולא רצה להשאיר הנשמות במעלתם העליונה ולהשאיר עולם של מלאכים. ה"ירידה" לעולם תחתון כדי לחוות את העלייה – אומנם האיטית והמסובכת-של האדם הקטן, האנושי, עדיפה והצדיקה בריאת עולם הזה. אין לעולם הבא טעם ללא עולם הזה!!

ולכן הבחירה בין משה והעם ברורה!

לפי מדרש תנחומא (ו) ,ה' נשבע שתי שבועות התלויות זו בזו:

  1. משה מת
  2. ובני ישראל נכנסים לארץ כדי שיעשו בעצמם את התיקון.

וה' כועס על משה שהוא רוצה למנוע מישראל את המהלך ורוצה לעשות הוא בעצמו את התיקון הכללי. "ויתעבר ה' בי ..למענכם!"

 

תפילת קבע(לז)

"העושה תפילתו קבע , אין תפילתו תחנונים"(ברכות כ"ט.)

ומה היא תפילת קבע:

  1. כשהתפילה זהה לתפילה של אתמול ושל מחר.
  2. אם אין חידוש בה

ולכן, קוראים קריאת שמע לפני התפילה: כדי לאפשר לאדם להיות במצב של חידוש בתפילה שבאה מיד אחר מכן.

ותפילה מתוך התחדשות היא תפילה של תחנונים.

ובלשון זו התפלל משה.

 

**זכר למעשה בראשית-זכר ליציאת מצרים(מד)

בלוחות הראשונות השבת הוא זכר למעשה בראשית.

בלוחות השניות ( בפרשת ואתחנן) הן זכר ליציאת מצרים.

אנו יודעים שהלוחות הראשונות הן עבור מצב האידיאלי של האדם. והלוחות השניות, לוקחות בחשבון העובדה שהאדם הוא אנושי (אחרי חטא העגל-אב טיפוס לכל חטאי האדם באשר הוא).

האור החיים הקדוש מסביר:

ה' ברא את שבעת ימי בראשית. אבל לא היתה להם זכות קיום אלא למשך 7 ימים. לא היה זכות קיום להיום השמיני לתשיעי.. !

לכן, ה' ברך את יום השביעי. הברכה הזאת, העניקה לו את האפשרות ליצור- לברוא בעצמו- לתת זכות קיום- לימים נוספים הבאים אחריו!

זו סיבת הברכה של יום השביעי.

מאי נפקא מינה?

שעד כה, הטבע היה נתון. מעכשיו, יש מימד נוסף : הבריאה חייבת לזכות בקיומה! יכול להיות שהבריאה תמשיך להתקיים. יכול להיות שלא. זה תלוי! תלוי במה? תלוי בבריאה! תלוי באדם בעיקר. תלוי בזכות האדם. תלוי בהרגשה הכללית החשובה שאחריות הקיום תלוי בקיים ולא במקים אותו בלבד!!

לגבי האדם למשל, הרגשה זו טמונה במושג החירות ובמושג האחריות.

אם אני עבד לאדם אחר, בזה שהוא חושב עבורי, שהוא מפרנס אותי, שהוא דואג לי בכל צרכי, אני חי כעבד, אני לא אחראי על קיומי, אני פסיבי לגמרי. אני גם לא אחראי על מעשי כי בן כה אני אקבל את פרנסתי.

היציאה מהעבדות , זה לקבל על עצמי את האחריות על עצמי: אני אחראי על מה שאני חושב, מה שאני עושה, ..לטוב או לרע! זכות קיומי תלוי בי!!

הרעיון שהאדם שותף לברכת יום השביעי על ידי הבורא, קיים במדרשים המספרים שרעיון כללי של יצירת עם ישראל, עלה במחשבת הבורא כב4ר לפני הבריאה! "בראשית ברא.."= בשביל ראשית- שהם ישראל- ברא את העולם! זאת אומרת, שאם יהיה עם כזה בפועל, תפקידו הוא לגלות את משמעות ברכת ה' ליום השביעי! זאת אומרת, לגלות לעצמו ולעולם כולו שכוונת הבריאה היא ליצור אדם חופשי , עצמאי, שזכות קיומו תלוי גם בו. במידה ויהיו אנשים יבינו את הרעיון הזה, הם יהיו ישראל ויתחייבו מרגע זה להמשיך ולטפח את הרעיון הזה הלאה! זה יהיה עיקר חשוב בהגדרתם!

 

אברהם אבינו הבין זאת! ה' מחליט לעשות ממנו עם "ישראל"! אבל אברהם שואל את ה':"במה אדע כי ארשנה??" זאת אומרת, איך אתה תעשה ממני עם שיבין מה שאני, כפרט הבנתי? הרי ההבנה לא עוברת בירושה!!!. ואז ה' מראה לו פיתרון לבעיה הזו: כדי שעם שלם יבין את הרעיון הזה, הוא יביא את העם הזה לחוות מאורעות כאלה שיכניסו בתודעה הלאומית והאישית של כל אחד את הרעיון שאברהם הבין!: העם הזה יחווה עבדות ויחווה חירות!"גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום,.. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" הרכוש הגדול הוא העובדה שיפנימו את מה שהבנתה אתה, עניין ברכת יום השביעי!

אם עם ישראל כולו היה יכול להבין מעצמו את עיקרון הבריאה וברכת יום השביעי , בכוחות עצמו, בעזרת התבוננות בטבע בלבד, אז לא היה צריך להכניסו ולהוציאו ממצרים!! אבל מה לעשות שאנו בני אדם, ואי אפשר שכל אחד יבין לעומק את הרעיון הגדול הזה רק בהסתכלות על הטבע!

לכן, "זכר ליציאת מצרים" מאפשר לכל אחד להבין את רעיון החופש והאחריות שהיה טמון בתוך בריאת יום השביעי!!

אם ישראל לא היו חוטאים בחטא העגל – אם האדם היה "על אנושי"- אם היינו חיים במצב אידיאלי שלפני החטא, אכן, השבת היה זכר למעשה בראשית ודאי למבין!! כל אחד היה מבין מה זה שבת רק בהתבוננות על מעשה בראשית!

אבל, לאחר שהאדם חטא-אחר שהאדם הוא אדם!, אז אנו מתייחסים ליציאת מצרים כדי להבין את השבת כי זה יותר קל לנו, זה יותר ממשי, זה יותר אנושי, זה יותר חוויתי.

אבל בעצם, שני המאורעות:

  1. ברכת יום השביעי על ידי הבורא
  2. ויציאת מצרים

שניהם מגלמים אותו רעיון עיקרי: האדם צריך להיות אחראי על עתידו, על חייו, על קיומו!!

לכן אנו מזכירים את שני הדברים גם יחד בקידוש של ערב שבת.

 

השם משמואל מביא בפתח דבריו את ה"מחלוקת" בין הרב בונם מפשיסחא והרבי מקודצק:

  • הרבי מקודצק  אמר שהוא שואב את כוח עבודתו לה' מזה שהוא מתבונן בבריאה. – כמו שדוד המלך מספר בתהילים- כמו שהרמבם מסביר בהלכול יסודי התורה.
  • לעומתו, רבי בונם, אמר שהוא מיחס כל עבודתו ליציאת מצרים. (כי כל המצוות שבתורה , כולם, מתיחסות ליציאת מצרים! כמו שעונים לחכם בהגדה על "כל העדות, החוקים והמשפטים" מקורם ביציאת מצרים).
  • השם משמואל מחבר את שתי התפיסות יחד ומסביר בעזרת המאמר שהוסבר לעיל ששניהם כיוונו לאותו דבר, כל אחד פונה לרמת הבנה שונה: מי שיכול להבין את ברכת יום השביעי על ידי הבורא, איננו זקוק ליציאת מצרים. ומי שלא יכול להבין זאת, מתיחס ליציאת מצרים.

 

 

 

לסיכום כללי על כל הפרשה

 

נראה לי לעניות דעתי שאפשר למצוא מכנה משוטף לכל נושאי הפרשה:

יש שני מישורים מקבילים:

  1. המישור האידיאלי ,ה"על אנושי".
  2. והמישור האנושי.

הראשון מתואר כאידיאל שחייבים לשאוף אליו. חשוב מאוד לדעת למה לשאוף, מה הוא התיקון הכללי האולטימטיבי. אפילו אם נגיע אליו רק לעתיד לבוא.

אבל העיקר הוא המישור השני, האנושי. הוא זה שקובע בנתיים. הוא קרוב למצב הריאלי של האדם.

בניהם, בדרך כלל מתואר חטא כל שהוא שעשה האדם כדי לבטא את היותו אנושי ולא "על אנושי"!

כמו שמתארת התורה את מצב אידיאלי של גן עדן לפני החטא , ומצב האדם אחרי החטא

כך התורה מתארת את מצב התורה לפני החטא ואחרי החטא: הלוחות הראשונות –שנשברו מרוב אי התאמה למצב האדם- ולוחות שניות שאנו שומרים בארון העדות.

כך גם השגת ארץ ישראל: או על ידי משה, האיש האידיאלי שיכול לבצע לבדו את התיקון הכללי. וזה נדחה על ידי הקדוש ברוך הוא. או מצב שמשה מת מחוץ לארץ ישראל והתיקון יתבצע במשך אלפי שנים , עם קשאים עצומים, על ידי העם בעצמו!

גם במישור המחשבתי, האידיאל היה שישראל יתבוננו רק בטבע . במעשה בראשית, וכך היו יכולים להשיג את תכלית הבריאה . כמו שעשו האבות , שמתוך כליותיהם נבעה "התורה", ההשגה. אבל בעצם, מצב אידיאלי זה לא אפשרי אם רוצים שעם שלם ישיג זאת. ולכן העם הזה חייב לעבור את ייסורי ההיסטוריה כדי להשיג את מטרת הבריאה.

בריאת האדם עצמו נובעת מתהליך זה:

הרי ה' היה יכול להסתפק מהנשמות הטהורות שחיו במחיצתו ובמלאכים! למה שיברא עולם מגושם, תחתון, רחוק מהאידיאל? למה הכניס נשמות לגופי בני האדם? כנראה שכוונתו היתה "לרדת כדי לעלות יותר למעלה" לחוות את העולם התחתון במלוא עיוותיו , כדי להתמודד איתו ולהעלותו משם, מעלה מעלה. האדם מתעלה מעל למלאך. האדם מתעלה למעלה מהאידיאל, בזה שהוא אדם דווקא. וזוכה בעצמו בקיומו!

התורה עצמה, שהיא רעיון נשגב, "מתגשם" על ידי צורות שונות של "תורות" שמותאמות לבני האדם לפי מצבם בהיסטוריה. תורה מסיני, לוחות שניות, או תורה מציון!!

 

 

ואתחנן נה

בע"ה יא אב התשע"ד

מישל בן שושן

 

ואתחנן נה

 

מתנת חינם

רש"י מתרגם את הפועל "ואתחנן" כבקשת משה ל"מתנת חינם". כנראה שהמקור הוא המדרש (רבה ה-ו) שיודע לספר שה' הראה למשה את כל אוצרות השכר שיש לו עבור אנשים שעושים מצוות, לאלה שעוסקים בגמילות חסדים..ואז ה' הראה למשה אוצר גדול מאוד ששיך לאנשים "שאין להם זכויות"!! משה אז ביקש לקבל מהאוצר הזה! לקבל מהאוצר הזה, זו קבלת" מתנת חינם".

המדרש הזה , בעצם, מלמד שיש מעלה עוד יותר עליונה והיא הענווה האמיתית. כשהאדם מרגיש באמת שלא מגיע לו שום שכר. משה הגיע למדרגה זו ומשם הוא התפלל אל ה'.

 

הדעת והבנים הם מתנת חינם

משה היה איש ה"דעת". כל הדור ההוא נקרא "דור דעה". הנ"ה מסביר שהדעת איננה נרכשת על ידי מאמצים. היא מגיעה אל האדם בתור מתנת חינם. כמו שהילדים באים, במתנת חינם.

נראה לי שניתן להבין קביעה זו, לא מצד המעניק את המתנה (האלוהים) אלא מצד מקבל המתנה (האדם): לפעמים, יש לאדם את ההרגשה שרעיון מסוים או יצירה אומנותית שלו, "באה לו" מלמעלה. בלי שהוא קשור למאמצים להשיג את זה. כמובן שהאומן למשל עובד קשה כדי להגיע ליצירה. אבל, לפעמים, יש לו הרגשה שמה שהוא הגיע אליו, גדול מדי כדי למדוד הקשר בינו ובין המאמצים שפיתח. כאילו הדבר "ניתן לו במתנה" מלמעלה. כך גם מרגישים לפעמים כשנולד תינוק. כמובן שהיו מעשים שהביאו לזה. יש מאמצים, אבל ה"תוצאה" גדולה מהמאמצים. כאילו מקבלים דבר ממימד אחר. מרגישים שאפילו אם יש קשר נסיבתי, אין קשר פרופורציונאלי. כך אולי יש להבין את מושג ה"דעת" בניגוד לחכמה או לידע או לבינה שכולן תוצאה ישירה ממאמץ.

דור המדבר קיבל את רוב מעלותיו, ללא קשר ישיר למאמצים שלו. משה קיבל את מה שהוא קיבל,"מלמעלה". כמו שאומן יכול להצהיר שהיצירה שלו "נכפתה עליו" .

זה אולי גם יכול להסביר למה מכנים את הקשר הפיזי בין איש ואישה בלשון "דעת". כמו "וידע את אשתו". כי מה שקורה בין איש לאשתו הוא יותר מסכום של הדברים שכל אחד מביא איתו. יש משוא במפגש בין שני אנשים שהוא גדול מסכום האנשים. כאילו הם מקבלים משהוא מלמעלה כמתנת חינם!

הענווה שמרגישים במקרים האלה (דעת, בנים, יצירה אומנותית, מפגש בין אנשים…) מבטא את קבלת "מתנת חינם". לא בדובר כאן רק הענווה אלא ההכרה הנכונה של גבולות האדם והיכולת לקבל יותר ממה שנדמה לו.

 

האם ה' קיבל את תפילת משה?

מפשט הפסוקים, נראה ברור שהתפילה היתה כישלון חרוץ! לא רק שה' לא מקבל את תפילת משה אלא שהוא אוסר ממנו לדבר עוד בנושא הזה!

אבל הרבי מסוכטשוב מחדש: משה כן קיבל חלק ממבוקשו! והוא מסתמך על הגמרא בברכות לב-ב:

אמר רבי אלעזר: גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, אף על פי כן לא נענה אלא בתפלה, שנאמר: +דברים ג'+ אל תוסף דבר אלי, וסמיך ליה, עלה ראש הפסגה

אם כן,משה אכן נענה (חלקית) בתפילתו: ה' הראה לו את כל הארץ. והראיה הזאת נחשבה עבור משה כאילו הוא נכנס בארץ. כי מי שמתאווה ומכין עצמו לעשות מצווה ונאנס ולא קיים אותה, "מעלה עליו" הכתוב כאילו עשאה.

"מעלה עליו"= ה' מעלה את מדרגתו למקום שבו, הוא מקיים ממש את המצווה! בדרך כלל מבקשים מהמצווה תעשה. אבל יש מדרגה גבוה מאוד שבה, האדם חווה את המצווה וזה נחשב ממש כאילו הוא עשה אותה בפועל.

כשה' אומר למשה :"רב לך", זו לא גערה אלא להיפך, ה' מעלה את משה למדרגה עליונה (מעלה עליו) שבה הראייה שלו שווה, אפילו בעניו, לכניסה פיזית. וזה פירוש "רב לך"= אני מעלה אתך למדרגה "רבה" שממנה תהנה מהארץ כאילו נכנסת בתוכה.

 

ואהבת את ה' אלוהיך

אין , לדעת הנ"ה מצווה לאהוב את ה'. אלא יש מצווה לקיים מצוות באהבה, בהתלהבות. כנראה שהרבי מסוכטשוב מפחד מאשליות מסטיות לא בריאות של "חיבור" עם האלוהים או "דביקות" שמובנים רגשיים. הוא מעדיף להכניס את האדם לתוך עולם העשייה ומשם, להעשיר את העבודה בפן של ההתלהבות והאהבה.

בשונה מהרוח החסידית ששרתה בחסידויות לאחר ייסודם, רבני אישבציה מסוכטשוב נזהרים מסטיות מסטיות .

 

בכל נפשך

המשנה (ברכות פ"ט ה) לומדת "בכל נפשך"= בשני יצריך: ביצר הטוב וביצר הרע. מייתור המילה "בכל". כלומר, יש לעבוד את ה' גם דרך היצר הטוב וגם דרך היצר הרע!

אם כן, שואל הנ"ה: מה אנו לומדים מהמילה "בכל" נפשך? האם יש לאדם שתי נפשות?

כן, מדובר עם העולם הזה והעולם הבא:

לדעת הנ"ה יש שני סוגי צדיקים:

  1. צדיקים שמוכנים לוותר על העולם הזה עבור העולם הבא. כמו רבי עקיבא שצחק בעת שהוא נהרג כי הוא זכה אז לעולם הבא, למרות שהוא עוזב את העולם הזה. התפיסה הזו מתאימה לאמרה בפרקי אבות:"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה".
  2. אבל יש צדיקים גדולים יותר: אלה שמעדיפים לחיות את העולם הזה לפי האמירה השנייה בפרקי אבות:" יפה שעה אחת בתושבה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". אלה הם "הצדיקים האמיתיים באמת" לפי מילותיו של הנ"ה! אלה, עובדים את ה' "בכל נפשך". כי הם לא נשענים על השגת עולם הבא כל שהו. עבורם העיקר הוא בעולם הזה ובכל זאת, כשהם מוכנים למסור את נפשם, אז זה מראה שהם מוסרים את שני העולמות שלהם!!

נראה לעניות דעתי ולהרחיק לכת ולאמר שאלה "שלא מאמינים בעולם הבא" כלומר החילונים, הם צדיקים אמיתיים כשהם מוסרים את נפשם בעולם הזה, למשל עבור עם ישראל בהשתתפותם במלחמות של עם ישראל. מסירת נפש כשחושבים שיש לנו רק העולם הזה, זו מעלה גדולה יותר ממסירת נפש כשחושבים שיש לנו בכך חלק לעולם הבא!

למרות שרבי עקיבא מצהיר שכך הוא מקיים "בכל נפשך"= אפילו הוא נוטל את נפשך, הרבי מסוכטשוב מפנה אותנו לחידוש עצום כשהוא מגדיר אלה שהם "צדיקים אמיתיים" ומעדיפים את העולם הזה על פני עולם הבא. הם מוסרים את שתי נפשותיהם! נפש העולם הזה ונפש עולם הבא .

וכמובן שהם יזכו לעולם הבא ביתר שאת כי הם מסרו את שתי נפשותיהם!!