בע"ה ו ניסן התשע"ח

מישל בן שושן

 

פרשת צו  פי2

מתוך חידושים של הרב יואל בן נון

 

1. מבנה הפרשה

פרשת צו נראית כהמשכה של פרשת ויקרא. בגלל הנושא המשוטף: הקרבנות. אבל מהר מאוד שמים לב שיש מבט אחר לגמרי על אותם הנושאים.

• אם פרשת ויקרא עמדה מנקודת מבטו של האדם שרוצה להקריב קורבן (באיזו נסיבה הוא מביא מה….)
• צו היא הפרשה מנקודת מבטם של הכהנים המקבלים את הקרבן(מה לעשות עם קרבן כזה, מי אוכל מה..). וממשיכים , בחצי הפרשה בעניין הכהנים שאמורים להיכנס לתפקיד בתום 7 ימי מילואים.

יש עוד הבדל בין שתי הפרשיות:

• פרשת ויקרא נחלקת בין קרבנות נדבה (אדם שרוצה להקריב קרבן..) לקרבנות חובה (אדם שחוטא חייב להביא קרבן חטאת כדי לכפר על החטא שלו)
• בעוד שבפרשת צו, החלוקה שונה: הקריטריון הוא "מי אוכל מה". החלק הראשון מדבר על "קדשי קדשים" שנאכלים בעיקר על ידי הכהנים, בתוך חצר בית המקדש. והחלק השני עוסק ב"קדשים קלים" שנאכלים, בעיקר, על ידי בעלי הקרבן.

 

פרשת ויקרא		חלוקת הפרשה: בין..
	עלה	…נדבה
	מנחה
	שלמים
	חטאת………..מנחת חוטא	…חובה
פרשת צו
תורת הקרבנות	תורת העלה	……קדשי קדשים: נאכלים על ידי הכהנים בחצר אוהל מועד
	תורת המנחה
	מנחת חינוך כהנים  – חביתין
	תורת החטאת
	תורת האשם
	תורת זבח השלמים	……קדשים קלים: נאכלים בעיקר על ידי הבעלים: מסביב למשכן בירושלים
	אם על תודה
	ואם נדר או נדבה
עבודת המילואים
פרשת שמיני	חנוכת המשכן ב1 בניסן בשנה השנית

 

 

2. קרבן התודה

 

זה קרבן מיוחד שנמצא בתוך "קורבנות שלמים" אבל יש בו כמה ייחודים מעניין, ובניהם, דבר שיכול ללמד אותנו על עניין החמץ והמצא שאנו אוכלים בפסח:

הקרבת התודה זהה ברוב פרטיה להקרבת קורבן שלמים, אך יש שני דינים ייחודיים לקורבן תודה:

א. ביחד עם הקורבן יש להביא ארבעים לחמים, מהם ארבעה ניתנים לכהנים לאכילה, והשאר נאכלים על ידי הבעלים, קרוביהם וחבריהם.

ב. אכילת התודה מוגבלת ליום ההקרבה והלילה שלאחריו, בעוד ששלמים נאכלים עד תום היום השני להקרבה

 

ויקרא פרק ז (יא) וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיקֹוָק: (יב) אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן:(יג) עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:

 

אדם שרוצה "להודות" לה' אחרי שיצא ממחלה או ממצב מסוכן אחר, מביא קרבן "תודה" . בנוסף לקרבן החי הזה, הוא מביא 40 חלות כ"מנחת תודה". 40 החלות האלה מחולקים כך:

30 חלות מצא משלושה סוגים שונים. בסה"כ, הכמות בנפח היא "איפה" סולת. (בערך 25ליטרים)

10 חלות חמץ. שגם הן, בס"ה בכמות של איפה סולת (25ליטרים).

 

לחמי התודה
10   חלות מצות	בצק מעורבב עם שמן זית ואפוי בתנור	25ליטר
10   רקיקי מצות	לחמים דקים שנמשחו בשמן זית לאחר האפיה
10   סולת מורבכת (מצה)	בצק שנחלט לזמן קצר במים רותחים ולאחר מכן נאפה וטוגן מעט בשמן זית
10    חלות חמץ.		25 ליטר

 

מה שמיוחד מאוד במנחה הזאת, היא שיש חצי מכמות החלות שהן חמץ. בעוד שאנו יודעים שאסור להביא חמץ במקדש, במשך כל השנה. יש לנו כמה פסוקים מפורשים שמחייבים לעשות את כל הלחמים והמנחות "מצא", במשך כל ימות השנה:

• ויקרא פרק ב (יא) כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיקֹוָק לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:
• ויקרא פרק ו (י) לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם:

יש לנו ,חוץ ממנחת התודה ,עוד יוצא מן הכלל אחד אחר: שני הלחמים שמביאים בחג השבועות:

ויקרא פרק כג (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקֹוָק:

הרב יואל בן נון מציע הסבר מעניין:

• המצא מסמלת התחלת תהליך. או שאנו נמצאים בתוך תהליך
• החמץ מסמל סוף תהליך

*אם כן, כל העבודות במקדש מציינות שאנו באמצע תהליך של תיקון העולם, של תיקון עצמי…

*כמו כן, יציאת מצרים היא התחלת תהליך של היסטורית עם ישראל. היא לא סוף אלה רק התחלה. אסור לחשוב שיציאת מצרים היא סוף הגאולה. היא רק נקודת היציאה של הגאולה. היא מציינת שהגאולה אפשרית אבל אסור לחשוב שנגאלנו אחת ולתמיד. המטרה היא שניגאל באמת מכל שעבוד מלכויות, שנהיה עצמאים בארצנו ושכל העולם כולו ייגאל. זה יקרה באחרית הימים. אבל עד אז, אנו מציינים שאנו רק בהתחלתו של תהליך. לכן, אסור לאכול חמץ בחג הזה.

*כמו כן, קרבן התודה, הוא הקרבן היחיד שמקריבים עבור דבר שהסתיים לגמרי. אנו מודים לה' על שהוא הציל אותנו מצרה, שקרתה בעבר. כל שאר הקרבנות , הם אמצעי להמשיך לחיות ולתקן.

*גם חג השבועות הוא סמל לסייום של תהליך. זה חג שמתרחש 50 ימים אחרי היציאה ממצרים. 50 הוא סמל סוף אולטימטיבי של תהליך. אפילו אם א נו חיים , למחרת חג השבועות כאילו אנו עדיין בתוך התהליך, שבועות מציין הסוף שיבוא. ההתגלות של ה' בהר סיני הוא סימן, ציון , להתגלות הגדולה שתבוא באחרית הימים,, אז לא יישאר שום ספק לכל באי עולם על הימצאות והשגחת ה' בעולם.

*וזה גם יכול להסביר את הגמרא הזו:

ויקרא רבה פרשה ט ז רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה הה"ד (ירמיה לג) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות וגו' זו הודאה

אכן, באחרית הימים, נחייה את סוף התהליך של התיקון. ואז לא יהיה חיוב לתקן ולעבוד. אנו רק נוכל להודות. ולכן רק קרבן תודה יישאר!

.

3. הרמת הדשן:

 

הפרשה שלנו מתחילה עם מצווה מיוחדת

ויקרא פרק ו :(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:(ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:

• הפן האקולוגי: ראה לי שיש כאן רמז עבה לצורך שבני האדם ידאגו תמיד על בעיה הפסולת, מה קורא לבקבוק פלסטיק שאני זורק לפך אחרי השימוש? מה קורה לפסולת הגרעינית? מה קורה לגזים שתעשייה פולטת?. העבודה הראשונה של הכהן היא לטפל בזבל ננערם על המזבח ביום שעבר. הכהן מטפל בזה. ולא אדם זוטר. זו העבודה הראשונה של יום העבודה העמוס.
• גם במישור הפסיכולוגי, נראה לי יש לימוד חשוב: מה עושים עם מה שעוכל בלילה. נראה לנו שהלילה איננו זמן יעיל, איננו זמן פעיל. איננו זמן שניתן להפיק ממנו תועלת כלכלית או יצירתית. והנה תורת הקרבנות מלמדת שהליליה זה זמן חשוב בגלל אותם הדברים: יש להפסיק להיות יצרני, יש לעכל את מה שנעשה עד כה. יש לעבור למימד אחר, שבו מתרחשים דברים לא פחות חשובים עבור האדם. הרמת הדשן, בבוקר מלמדת שעבודת העיכול שעברה בלילה היא חשובה ויש לקחת אותה בחשבון ולהכניס אותה לתוך היום החדש.

באופן טכני, הרב יואל בן נון שם לב לדבר פשוט:

הרי כל "קדשי הקדשים" נאכלים על ידי הכהנים. אבל קרבן העולה הוא קדש קדשים והוא נאכל רק על ידי אש המזבח! לכהנים מגיע רק העור (שלא נאכל!). לכן, הכהן מטפל במה שנשאר מ"אכילת " העולה במזבח. כאילו הכהן אחראי על תוצאות האכילה של העולה! בתור קדש קדשים השייך לו!

 

4. מנחת התמיד:

 

ויקרא פרק ו (יב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יג) זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיקֹוָק בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב:(יד) עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק

זה קרבן מנחה מעניין מאוד:

לכאורה זה נעשה אך ורק ביום הראשון של הכניסה לעבודה של כהן. מנחה זו אמורה אם כן , להיות "חד פעמית". אבל יש מילים מוזרות באמצע "מנחה תמיד"! מה תמיד בדבר שהוא חד פעמי?

ההלכה לומדת שאכן מנחה זו היא חד פעמית  עבור כל כהן שעובד במקדש. אבל, עבור הכהן הגדול, כל יום הוא יום חדש עבורו! ולכן כל יום, הכהן הגדול מקריב מנחה זו, יחד עם קרבן התמיד בבוקר ואחר הצהריים. אבל הכהן הגדול איננו אוכל ממנה כי היא המנחה שלו עצמו!

 

5. ההגעלה במקדש

אנו רגילים לדבר על דיני הכשרת הכלים על ידי הגעלךה במקרים של

1. שינוי מטרת כלי: מחלבי לבשרי ולהיפך
2. הכשרת כלי ששימש לאוכל לא כשר עד כהכדי להגעיל אותו
3. העברת שימוש כלי מחול לפסח כדי להגעיל ממנו את החמץ

אבל אנו מגלים שגם במקדש היתה הגעלת כלים כל יום:

כי כלי שבישלו בו קרבן או מנחה, מקבל לתוך דפניו חלק מהאוכל הזה. ויש דין מיוחד בקרבנות: יש קרבנות שנאכלים ליום ולילה. ויש אחרים שנאכלים ליום,לילה ויום. וכל מה שנשאר מהקרבן הזה אחרי היום השני או השלישי, אסור באכילה! הוא נקרא "נותר" ויש לשרוף אותו!

שלמים	יום-לילה-יום
תודה	יום-לילה
קדשי קדשים

החטאת ,למשל,נאסרת למחרת. לכן כל בלוע בה הוא נותר ויש להגעיל אותו או לשבור

לכן, כל יום היו צריכים לעשות הגעלת כלים במקדש

ויקרא פרק ו  (יכא) וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:(כב) כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:(כג) וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף: פ

אכן, הכלים שבהם בושלו הקרבנות או המנחות מכילות חלק מהקרבן שהפך ל"נותר" אחרי שזמן אכילתו עבר. ויש להגעיל את הכלים במידת האפשר (שבירת כלי חרש או הגעלת כלי מתכת) כמו בדיני הגעלה לפסח! וזאת, כנראה, נעשה כול יום ויום במקדש!

6. מי אוכל מה?

יש פסוקים סותרים בפרשה שלנו:

ויקרא פרק ז (ט) וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה:(י) וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו: פ

הפסוק הראשון אומר שהמנחה שהכהן חייב להתערב בהכנתה, יאכל אותה . כאילו "בתשלום" לעבודתו. הוא טיפל בה, אז הוא יזכה לאכול אותה.אבל הפסוק השני מדבר על סוגים אחרים של מנחות שהם מובאות כבר מוכות, והן, נאכלות על ידי כל הכהנים הנמצאים שם, שווה בשווה.

הרב יואל בן נון מסביר שהתורה בעל פה הפכה על פיה את הפסוק הראשון וקבעה שכל המנחות נאכלות על ידי כל הכהנים הנמצאים באותו משמרת. למה? כי היו כמה עיוותים וסתיות בדבר הזה: הכהנים היו משחדים הבעלים לתת דווקא להם לטפל במנחה שלהם כדי לזכות בה! כמו שבני עלי הואשמו על חטא זה.  כדי לבטל העיוות הזה בטלו אכילת המנחה על ידי כהן אחד וגרמו לשיוויון במתנות שכל הכהנים מקבלים!

 

בע"ה כט אדר התשעל

מישל בן שושן

 

פרשת החודש מ

מניטו 1984

 

שמות פרק יב  (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:  (ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:

 

1. אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן

• תורת משה היא תיקון העולם היא העיקר.
• תורת אהרון היא הכפרה. כי האדם , לפעמים, חוטא ויש לכפר על החטאותיו כדי שיוכל לתקן העולם.

תורת משה היא העיקר ותורת אהרון היא האמצעי.

חבל שהיהדות הפכה, בגלות, לפעמים, לתורת אהרון .

 

ירמיהו פרק ז :

(כא) כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:(כב) כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם <הוציא> הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח:(כג) כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם:

 

מניטו מסביר: אני לא ציוויתי לכם לעשות חטאים ולכפר עליכם. הכפרה היא דרך אגב, בגללכם, אבל זו לא המטרה!!

 

עוד הבדל ביניהם:

משה היה המנהיג הפוליטי, אפילו "חילוני" ואהרון הוא הרבי של הקהילה. כשמשה מגיע אל בני ישראל במצרים , זה דומה להרצל שמגיע לבית הכנסת בפריז במאה התשע עשרה כדי להגיד להם לעלות לארץ. בלי כיפה ומבטא זר. הם זורקים אותו החוצה . הוא מגמגם. הוא לא יכול לדבר אליהם!

אבל אהרון, "שמח בליבו" וזה הפלא הגדול שגרם להצלחת המהלך!!

 

2. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה

לכאורה יש כפילות אבל בעצם הפסוק מדבר על שני נושאים :

החדש …..= היום הראשון שהלבנה מופיעה הוא יתחיל לכם את החודש. וזה יהיה עבודכם ראש חודש, וכך כל חודשי השנה, היום הראשון יהיה היום שהלבנה מתחדשת.

ראשון הוא …….= ובנוסף, החודש הזה יהיה החודש הראשון עבור השנה.

 

חשוב שהמצווה הראשונה תכלול:

1. קביעת הראש חודש,
2. ניסן הוא החודש הראשון עבור השנה
3. וזה קורא ביציאת מצרים

הערה: היו כבר מצוות עד כה (מילה- שבת- גיד הנשה) אבל הם לא היו מצוות עבור בני ישראל כעם. הם הונהגו כמידות אבל מסיני הם כמצוות: תורה ציווה לנו משה (כמצוות) מורשה קהילת יעקב (היו במסורת, מידות הנהוגות על ידי האבות).

 

עבור האבות, החודש הראשון היה תשרי! השנה האוניברסאלית.

מעכשיו יהיה שינוי: ניסן, השנה הישראלית

תשרי	ניסן
השנה לפי השמש	לפי הירח
מימד אוניברסאלי	מימד לאומי ישראלי
האבות לפני יציאת מצרים	העם מרגע היציאה
שנה= שינוי	חודש= חידוש

 

• שינוי= להשתנות. להיות משהוא שונה. כמו שהאחד עובר להיות שתיים. זה משהוא אחר. והשינוי נעשה על ידי הזמן. הזמן משנה אותנו.
• חידוש= למרות הזמן, אנו נשארים אותו אדם! חידוש מהשורש "אחד"!.

אם הזמן שעובר מתגבר על האדם, אז יש שינוי ונעלמים אם האדם מתגבר על הזמן, אז יש חידוש! והוא לא מתבולל והוא לא נעלם מההיסטוריה.  אם מתנגדים לחידוש אז נעלמים!!

 

3. רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם

מה שניתן לעם ישראל ביציאת מצרים זה הכוח של החידוש, כלומר הכוח שלא להיעלם מההיסטוריה!

"אין חדש תחת השמש"= אין שום דבר חדש אצל הגויים! הם כמו השמש, עולם השינוי

יש שתי טעויות:

1. רוצים להיות אחר, להשתנות כי חושבים שכך אנו נשרוד: ההתבוללות. מגיעים להיפך!
2. מסרבים להתחדש כי מפחדים להשתנות, ואז נעלמים כי כבר לא רלוונטים.

החידוש מגלה את נצח ישראל.

 

4. הרש"י הראשון בתורה

 

רש"י בראשית פרק א פסוק א (א) בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, …

רש"י שואל: למה יש סיפורים בתורה? אם הוא ספר מצוות שיתחיל מהמצווה הראשונה של הפרשה שלנו ואם הוא ספר סיפורים שלא יצווה על מצוות.

התשובה היא שחייבים להגיד מי אנחנו לפני שמצווים לנו משהוא!

ועוד שההיסטוריה של עם ישראל היא התגלות השכינה כמו המצוות!!

רש"י משתמש בשני פעלים שונים:

1. למה לא "התחיל" …מהמצווה הראשונה
2. למה הוא "פתח" מבראשית"?

השאלה של רש"י עמוקה: אם כבר מספרים סיפור, עושים הקדמות, למה להקדים על ידי "בראשית.." ולא להקדים בפסוק שלנו : ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר!! שהיא ההקדמה למצווה הראשונה של קידוש החודש!

ולפי השאלה הזו מבינים שהתשובה פשוטה:

חייבים לדעת מי הם אהרון ומשה ומה הם עושים במצרים….עד לאדם הראשון!

אם כן, למה לא להתחיל מהפרק השני: "אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם"? למה לכתוב את הפרק הראשון? במיוחד כשהמשנה אוסרת ללמוד מעשה בראשית בשניים. ואנחנו לא יכולים להבין אותו בכלל! זו השאלה של רש"י!

ועוד אפשר לקרוא "לא היה צריך להתחיל."!! איך אפשר שתהיה התחלה לתורה??!!

התורה היא אמת ללא התחלה וסוף. אין מוקדם ומאוחר בתורה. רק בספר תורה יש סדר והתחלה וסוף. אבל לא לתורה!

 

………..משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:

אם כבר מנסים לשכנע אנשים שמאמינים בתורה, אז יש לנו הרבה פסוקים אחרים שמסבירים שה' נתן לנו את ה ארץ! ולאוו דווקא בראשית! אלא שהטענה של הגויים (ושל היהודים עצמם היא על הכיבוש!!

התשובה היא :" כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"

ותקראו מה מצווה הבורא לארם בפרק הראשון:

מִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ

למה לא כתוב "כבשו את הארץ ומילאוה!"?

כי כך נכבשת ארץ ישראל: קודם כל למלא אותה ורק אחר כך כובשים אותה!!

וכך קרא ב48 : היהודים באו ללא כל רצון לעשות מלחמה. הערבים הם שפתחו במלחמה! ואז יש לכבוש!

וה' אומר לנו: אני נותן לכם את הארץ, לכו ותכבשו אותה!! והחרדים (והשמאלנים) לא מבינים שיש לכבוש הם טוענים שהיא "ניתנה" כלומר בלי כיבוש!

הרמב"ן= לא עבור הגויים נכתב אלא עבור היהודים עצמם!! שלא ירצו לכבוש!!מהרגע שהיהודים יהיו משוכנעים, הגויים יסכימו מיד!

 

כח מעשיו הגיד לעמו. כח= 28. הפסוק ה28 הוא:

בראשית פרק א (כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:

 

ההיסטוריה של עם ישראל חשובה לא פחות מהמצוות.

1. כי ה' מתגלה בהיסטוריה לא פחות מאשר דרך המצוות
2. כי יש לדעת למי מצווים לפני שמצווים
3. ויש לדעת מי אני לפני שאני שומע מה מצווים לי
4. כי המצוות הם נחלת כלל ישראל אבל עבור האבות שהיו יחידים, הסיפור שלהם הוא העיקר ואנו בני האבות.

 

דרך אגב יש להעיר שמיד , כשמטפלים בפסח מצרים, כבר מצווים על פסח דורות!

כי זו לא תהיה היציאה האחרונה! כבר יודעים זאת עכשיו!

 

 

בע"ה כז' אדר התשע"ח

 

ויקרא מ

 

למה נבואת משה קשורה לעבודה במשכן?

הספר והפרשה נקראים על שם הנבואה של משה: ויקרא. רש"י מסביר שהמילה הזו מלמדת אותנו על הייחוד של נבואת משה מול כל הנבואות שהיו לפניו ושיהיו, כולל הנבואה אצל הגוים כמו בלעם.

רש"י אומר לנו גם כן ש"לכל דברות ואמירות קדמה קריאה. אם כן, למה דווקא עכשיו, בסיטואציה המיוחדת הזאת שהתורה תתחיל על חוקי הקרבנות, יש להזכיר את המיוחדות של נבואת משה?

 

כדי לענות, נתחיל ונסכם את ההבדלים המובאים במדרשים:

משה	בלעם
פה אל פה	פה אל אזן/ או/ במחשבה
פנים אל פנים /  רצון אל רצון	לא אישי
בעמידה	נופל וגלוי עיניים/בשכיבה
משה היה מוכן לשמוע , לקבל ההתגלות	בלעם ידע מראש מה יגיד לו ה'
ה' דיבר אל משה רק אחרי קריאה	ה' דיבר עם בלעם כל הזמן

המהרל מסביר את תוכן ההבדלים:

פה אל פה: כשמצטטים יש לצטט במדויק ולא להכניס את האוזן שלי באמצע!

יש טעות בדתות שמכניסים הבעיות והאשליות שלהם בתוך הפה של האלוהים שלהם. זו לא התגלות זו יצירת דת שמתאימה לי.

פנים אל פנים: לכאורה מדובר על פני משה ופני ה'. אבל מניטו מסביר שמדובר על התגלות של כל הפנים ולא פן אחד של המציאות! לכל מידה יש מידה הפוכה. פנים מול פנים! לא יראני האדם וחי כי הוא לא יכול לתפוס את כל הפנים ביחד. משה הצליח. ה' התגלה אל משה גם במידת הדין וגם במידת החסד. "וידבר.. לאמור" . בכל הפנים של מציאות ה'. מדובר אם כן ב"נוכחות" .

בעמידה: לא בעלפון, בשכרות, בשינה,..אלא בהכרה מלאה וקבלת אחריות.

בלי לדעת מה יאמר לו: יש קבלת השני בלי לכפות עליו מה אנו רוצים שיהיה או יאמר!

לא כל הזמן: כי חייבים תנאי קדושה! לבלעם זה היה ללא הכנה וללא קדושה.

 

לסיכום: הקדושה העוברת דרך משה היא אישית., היא עוברת דרך רצון הבורא לדבר עם אדם ספציפי, והוא קורא לו בשמו  ופוגש מולו אדם שהכין את עצמו, על ידי חוקי הקדושה. וזה סוד העניין: הקדושה.

שה' יתגלה לאדם (למשל דרך הנבואה) זה קיים בהרבה דתות. אבל המיוחד ביהדות שהחיבור נעשה על ידי קדושה. חוקי מגבילים מאוד שיוצרים מרחק, כבוד, הדדי ואחר כך חיבה, יחס אישי.

יש מדרש שמניטו מצטט שאומר שההבדל יכול להסתכם על ידי משל: מלך ששולח לאוויר מעות והן נופלות ומתפזרות לכל עבר. יש מי שמקבל אותם ויש מהן שהולכות לאשפה. מי שמקבל, מקבל במקרה. אצל משה, המלך קורא לו אישית ונותן לו בדיוק לפי רמת היכולת והצורך.

 

אם כן אפשר לענות על השאלה הראשונה:

נבואת משה מתאפשרת על ידי ההכנה בקדושה.

נזכור שמטרת המשכן היתה להפגיש בין האדם והבורא. התנאי היה : שהאדם יבנה מקדש, כלומר שיבנה את התנאים למפגש שהם : חוקי הקדושה.

 

אם העיקר זה המפגש, ושהמפגש יהיה בין שני רצונות, ללא כפיה, בחיבה, חייבים, וזה הפרדוקס, שהמפגש הרצוני הזה יתקיים תחת חוקים מאוד נוקשים ובשמירת מרחק גדולה!

 

כי מאוד קל להיכנס לאקסטאזה, להדביק על האלוהים הבעיות שלנו, להשליך את החלומות עליו וליצור בעצם מפגש מלאכותי.

המפגש בין ה' למשה מלמד על המפגש הנכון עם האלוהים והמפגש הנכון בין בני אדם:

כל אחד חייב לשמור על חופשיותו וזהותו, כשהמפגש לא אמור למחוק את חופשיות השני.

כל אחד חייב לרצות במפגש

וחייב המפגש להתנהל בתנאי קדושה.

נסכם ההבדלים בעוד טבלה:

משה	נביאי אומות העולם
ויקרא	ויקר
חיבה (אישית)	מקרה
קדושה	טומאה (=ללא כל הכנה)
תורה	פילוסופיה
הלכה למעשה	דעות

 

לכן, עצם העבודה במשכן אמורה ליצור תנאי הקדושה שיאפשרו המפגש.

והמפגש מלמד על אופי הקדושה והעבודה במפגש.

אם כן יש קשר הדוק בין תיאור הנבואה המיוחדת של משה ותיאור הקרבנות

 

הקרבנות

לכתחילה, הקרבנות הם אמצעי מפגש. קרבן מלשון קרבה. הקרבן אמרו להיות רצון האדם להתקרב לה'. לכן כתוב:" אדם כי יקריב מכם קרבן—–לה' !". כמו שמסביר הרמב"ם: אם האדם רוצה להתקרב על ידי קרבן (כנראה בגלל שאז זו היתה דרך הפולחן המקובלת, אז יש תנאי: הקרבן חייב להיות "לה'"ולא לשום אלוה אחר!

כמו שכתוב גם בהמשך:

ויקרא פרק ז (לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח ַשְּׁלָמִים:(לח) אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם…. לַיקֹוָק בְּמִדְבַּר סִינָי: פ

אם הם רוצים קרבנות, אז רק כך!

רק "לה'" כלומר לא למידה אחת בלבד. לא לאלוהים! ("זובח לאלוהים יחרם בלתי ל ה' לבדו")

לכל אדם יש רצון טבעי לעבוד, לסגוד, לעשו פולחן. אפילו לאנשים שקוראים לעצמם חילונים. יש להם אידיאולוגיה, מידה, אפילו דמויות שהם מעריצים והולכים לפיהם. הבעיה היא שכל הפולחנים האלה סוגדים רק לפן אחד לש המציאות. הפולחן היחיד המותר הוא לה', כלומר לאחד, להוייה ברוך הוא שמלוא כל הארץ כבודו, ושמכיל את כל המידות עולן.

 

החובה והרצון

לכאורה יש ניגוד עמוק בין החופש, הרצון מצד אחד, לכפיה , לחובה, מצד שני. ובכל זאת אנו מוצאים את שתי המערכות גם יחד בהרבה תחומים חשובים:

1. מתן תורה:

המטרה היא "נעשה ונשמע" מרצון אבל היה גם חלק כפייתי "כפה עליהם הר כגיגית

2. התרומה

ראינו שהתרומה חייבת לבוא מ"כל נדיב ליבו". אסור לכפות על הבאת התרומה לבניין המשכן. כי זה יסתור המטרה שהיא מפגש מרצון. ובכל זאת, יש כפיה להביא כסף לאדנים. סכום שווה לכולם: מחצית השקל. זו חובה המגדירה גם הסכום וגם את נותני התרומה. המטרה היא נדבת הלב. אבל אי אפשר בלי מימד כפייתי ומסגרתי שהם האדנים, היסודות של המשכן, כדי לאפשר לצד הרצוני להתפתח

3. הקרבנות:

התורה מתחילה בתיאור הקרבנות כאל מהלך רצוני של האדם "אדם כי יקריב.." אבל, בסוף פרשת ויקרא ובעיקר בפרשת צו, מתוארים הקרבנות חובה .קרבן התמיד….

גם הקרבנות שבאים מרצון כמו נדבה, חייבים לעבור דרך חוקים מאוד נוקשים

4. מנחות

המנחות מעניינים במובן הזה : יש חופש שניתן לאדם בהכנת הסולת. הרבה מתכונים מוצעים בתורה. אבל מהרגע שהמנחה מגיעה לידי הכהן, מתחילים החוקים לחול. גם מספר המתכונים מצומצם. אבל יש בחירה בין המתכונים!

5. כל מפגש

כל מפגש, בין בני אדם, בין האדם והאלוהים, חייב להכיל את העיקר: הרצון להיפגש. אבל  כדי לאפשר למפגש להתקיים יש לעשות אותו בקדושה: בכבוד. כשכל צד מאופק. בהכרה מלאה. באחריות. וכל זה (קדושה) דורש חוקים נוקשים שאנו מטילים על עצמנו או שהתורה מטילה עלינו או שחוקי הדרך ארץ מטילים עלינו. לטובתנו ולטובת המפגש עצמו!

6. החופש

במאה הקודמת פרח הרעיון של החופש הטוטאלי. אהבה ללא מגבלות. מתירנות קיצונית. המטרה היתה נעלה. אכן העיקר היא האהבה והחופש. אבל מתחיל העולם לגלות שללא גבלות החופש עצמו נפגע קשות! כי היראה שומרת על האהבה עצמה. נכון שאסור לחשוב שהמטרה היא הייראה. אבל אסור בקצה השני לחשוב שהאהבה יכולה להתפתח ללא יראה!

 

 

המשך ספר שמות

יכולים לשאול: למה המסורת חתכה בין סוף ספר שמות להתחלת ספר ויקרא? הרי מדובר בהמשך הסיפור. אותו הזמן, אותם הדמויות(ה' ומשה), אותו המקום. אותה העלילה. אותו הנושא. אז למה ההפרדה בין שני ספרים שונים?

נזכור מה קרה בסוף ספר שמות: בניין המשכן הסתיים ומטרתו היתה המפגש בין האדם וה'. הכל הצליח. כבוד ה' ירד ומילא המשכן אבל נדמה שיש כישלון חרוץ: משה לא יכול להיכנס במשכן. וכך מסתיים ספר שמות!:

 

שמות פרק מ (יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:

.. וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: פ(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(…

נשארנו עם הרגשת פיספוס ענקית! אין מפגש!

ופתאום, מתחיל הספר שלנו בקריאה מה' למשה כדי שייכנס:

ויקרא פרק א (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק …

המסר ברור: אין המפגש מחוייב המציאות! בניין המשכן אינו מספיק! חייב להיות רצון מה' חייבת להיות הכנה, צפיה, ענווה מצד משה! כבר ראינו דבר דומה במעמד הר סיני:

שמות פרק כד (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:

גם שם ירד הענן, גם שם היה אמור להיות מפגש ובכל זאת, במשך שישה ימים, משה לא היה יכול להיכנס! עד ליום השביעי שבו "קרא" אליו ה'. בדיוק כמו עכשיו במשכן!

היחס בין שני רצונות הוא מורכב ואין דרך קיצור אם רוצים שהמפגש יתרחש בכבוד ובמשמעות. חייבים קדושה, הכנה, חוקים, מרחק, מניעה, ורק אז יכולה להיות חיבה ויחס אישי.

 

ההפסקה הזאת בין סוף ספר שמות והתחלת ספר ויקרא יכולה בהחלט להצטדק. יצירת המתח ואפשרות הכישלון הם לימוד בפני עצמו והסבר מצויין לצורך בדיני קדושה המפורטים בקרבנות.

 

אבל הרב יואל בין נון מציע עוד הסבר אפשרי:

 

ספר במדבר:

ספר שמות יכול להימשך דרך שני כיוונים:

• ספר ויקרא= הסיפור שמתרחש בתוך הבית, על ידי הכהנים: טיפול בבעיות האישיות (טומאה, כפרה, קרבה..)
• ספר במדבר= המתרחש מחוץ למשכן, על ידי הלויים ובני ישראל. ארגון החברה (משילות, ארגון המחנה..)

אכן, שני הספרים מתחים באותה נקודת זמן, אבל מתארים שני תחומים שונים

ספר ויקרא

 

ספר שמות

 

ספר במדבר

וזה בהחלט מצדיק את החלוקה לשלושה ספרים שונים: שמות- ויקרא-במדבר למרות ששלושתם עוסקים בזמן ומקום אחד.

 

 

בס"ד כא אייר התשעז

מישל בן שושן

 

בהר בחוקותי פי

תורה והלכה

 

ברצוני להביא כאן שני נושאים: העבדות והמעשר. שהפרשיות שלנו עוסקות בהן, מזוות מיוחדת: אני אביא את שאר המקומות בתורה שבהם הנושאים האלה מובאים. נשווה ביניהם ונבין איך החכמים הצליחו להתמודד עם ההבדלים בין המקורות. ננסה להסיק מסקנות מהעייון הזה.

 

1. 1. המעשרות (הרב מנשה וינר)

 

יש לנו שלושה מקורות בתורה שמדברות על ענין המעשרות.

 

א.  ויקרא פרק כז (סוף פרשת בחוקותי)

(ל) וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַיקֹוָק הוּא קֹדֶשׁ לַיקֹוָק:(לא) וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו:(לב) וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַיקֹוָק:(לג) לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל:(לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:

אם נסכם הפרשה הזו: יש לקחת עשירית מכל מה שאנו יוצרים מהאדמה או מוולדי הבקר והצאן שלנו ולתת אותו…לה'. זה לא מלמד אותנו הרבה פרטים מעשיים, למשל לא כתוב איך ניתן זאת "לה'"?

 

ב. במדבר פרק יח (סוף פרשת קרח)

(כא) וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד…כד) כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיקֹוָק תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה: פ

(כה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כו) וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְקֹוָק מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר….(לא) וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד:..

כאן, התורה מצווה שהמעשר (שהיינו אמורים לתת "לה'" בפרשה הקודמת) יינתן ללווים. אכן, בפרשה קרח, עוסקים בלווים, בחזרה על בחירתם, על איסור הנחלה שלהם ועל התפקידים שלהם. תמורת העבודה שלהם, ה' מבקש שהם יקחו את המעשר מאת בני ישראל.

איפה הם יאכלו המעשר הזה? "בכל מקום". יש תנאי: הלויים חייבים לתת מעשר מהמעשר הזה לכהנים.

 

ג. דברים פרק יד (פרשת ראה)

(כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה:(כג) וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים…. וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ:(כז) וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ: ס

(כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ:(כט) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: ס

בפרשה הזאת, התורה מצווה להביא את המעשר שלנו ולאכול אותו בירושלים! אפשר לפדות אותו בכסף כדי להקל על המהלך, אבל כל המעשר נאכל על ידי בעליו בירושלים!

בסוף, יש פסוק (כז) שמבקש "לא לשכוח" את הלויים. אבל העיקר הוא לאכול בעצמנו המעשר. ניתן ללויים משהוא, כמין צדקה , כי אין לו פרנסה אחרת!

מיד אחר כך, פרשה (פסוק כח) נוספת קובעת שכל שלוש שנים (כלומר בשנה השלישית והשנה השישית אחרי השמיטה) יש להוציא המעשר "בשער". ושם, יבואו לאכול בו, הלויים והעניים בחברה.

 

לסיכום:

יש בפנינו שלושה מקורות. כל אחד מתאר מה לעשות עם המעשר בצורה שונה לגמרי! בכולם יש לקחת מעשר מהיבול אבל הראשון, נותנים אותו לה' (בלי לציין מה זה אומר) בשני, לתת אותו ללוי ובשלישי לאכול אותו בעצמנו בירושלים! והמקור הנוסף, דורש ממנו לתת אותו לכל מי שנזקק, כולל הלויים!!

 

 

 

הנה טבלא מסכמת:

 

מקור		המעשר שייך ל..	אוכלים	איפה?
ויקרא פרק כז		ה'.	בתשלום 1/4	בכל מקום
במדבר פרק יח		לוי	אחרי מעשר	בכל מקום
דברים פרק יד	פסוק כב..כז	האדם עצמו  (והלוי)	בירושלים	ירושלים
	פסוק כח..כט	העניים	כל 3 שנים	בכל מקום

 

איך אנו יכולים להתמודד מול שלושה או ארבעה מקורות אלו שסותרים את עצמם?

1. הגישה של ביקורת המקרא, היא להגיד שפשוט מדובר על שלושה מקורות שונים, שנכתבו על ידי אנשים שונים, בזמנים שונים, במקומות שונים….כלומר, אם יש הבדלים זה מצביע באופן "מדעי" על סתירות שבהכרח באות ממקורות שונים. כמובן שגישה זו איננה מקובלת עלינו בכלל. ואנו ננסה להראות את הגישה היהודית לעניין הזה:

 

2. גישה תלמודית אחת היא לנסות ולאחד את שלושת המקורות. נקרא לה הגישה של ההרמוניזציה. מה שכתוב כאן מלמד על פרט מסויים שהוא יהיה נכון בשני המקרים האחרים. כך ששלושת המקורות הם בעצם מאירים מקרה אחד אבל כל אחד מלמד פרטים אחרים על אותו העניין.

 

3. גישה אחרת של התלמוד היא להראות שמדובר בעניינים שונים. כל מקור מדבר על מקרה שונה וזה מסביר חילוקי הדינים בין המקרים השונים. (תהיה לנו הזדמנות לראות זאת במאמר הבא על העבדות)

 

לפעמים, התלמוד מביא דעות שונות (הרמוניזציה או חלוקת מקרים) באותו העניין. רב אחד יכול לחשוב כך ורב אחר אחרת. אבל לפעמים, יכולים להיות שילובים בין שתי הגישות בעניין אחד.

 

לפני שניגש בפיתרון ההלכתי של כל הפרטים השונים האלה, נמשיך לעיין בתורה, אבל במקורות אחרים, בספר בראשית, שבהם עניין המעשר מובא בהקשרים שונים:

 

א.  בראשית פרק יד (פרשת לך לך)

(יח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן:(יט) וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:(כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:

מי נתן מעשר למי? רש"י טוען שאברם נתן מעשר למלכי צדק אבל "הצדקוני" טוען שלאברם לא היה מה לתת כי הוא לא לקח כלום מהשלל במלחמה. מלכי צדיק הוא זה שנתן מעשר לאברם.

בין כה וכה, רואים שיש נתינת מעשר ל"נציג" של האלוהים. בין שמדובר במלכי צדק כי הוא כהן לאל עליון ובין שמדובר באברם שהאלוהים הראה לכולם שהוא קרובו.

 

= במדבר

 

ב. בראשית פרק כח (פרשת ויצא)

(כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי …:(כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:

יעקב נודר לתת מעשר מכל מה שה' ייתן לו! והוא מצפה לבניין בית מקדש במקום הזה

יש לציין את הפרשנים שטוענים שהמעשר שמדובר עליו הוא בנו העשירי: לוי! שיהיה קודש לה' ויעבוד בבית המקדש. אבל פשט הדברים הם שיעקב נותן המעשר שלו לה'. בלי לציין איך הוא יעשה זאת

.=פרשה שלנו בחוקותי.

 

ג. בראשית פרק כו (פרשת תולדות)

(יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יְקֹוָק:(יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד:

רש"י בראשית פרק כו מאה שערים – שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת מאה שאמדוה. ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה:

יצחק לא נתן מעשר ממה שהרוויח. אבל הוא מדד את כל מה שהוא קיבל. למה למדוד? ולמה לאמוד? רש"י מסביר שיצחק רצה לדעת כמה הוא חייב במעשר! אבל יצחק לא נתן מעשר לאף אחד. הוא בעצמו אכל את המעשר. הוא בעצם אכל את כל התבואה שלו! יצחק הוא מיוחד בזה שהוא לא עזב את ארץ ישראל . תפקידו הוא להפוך את החיים הרגילים בארץ לקדושה. כשיצחק אוכל, זה קדוש. הוא בעצמו קדוש! לכן אין צורך לתת מעשר. הוא בעצמו אוכל את המעשר שלו. יצחק מבטא את קידוש החומר. יצחק אוהב לאכול. הוא מבקש מעשיו להביא לו אוכל. זה יהיה בסיס לברכה. הוא משחק עם אשתו בלי לסגור את הווילונות. כל מה שהוא עושה, מלא בקדושה ובתמימות. = דברים.

 

לסיכום:

• אברהם נתן מעשר לנציג האלוהים. מלכי צדק
• יעקב נדר לתת את המעשר לה'!
• יצחק, אוכל בעצמו את המעשר .

 

שלושת הביטויים האלה של המעשר , זה של אברהם, של יעקב ושל יצחק, מיוצגים בשלושת הפרשיות בתורה לגבי המעשר:

• בספר ויקרא, פרשת בחוקותי, מדובר על מעשר שיש לתת לה'! מבחינת יעקב
• בספר במדבר,פרשת קרח, יש לתת המעשר ללוי, נציג ה' בעולם. כמו שעשה אברם
• בספר דברים, בפרשת ראה, האדם בעצמו אוכל המעשר, כמו יצחק. בקדושת המקום.

פרשת בחוקותי	בחינת יעקב אבינו
פרשת קרח	בחינת אברהם אבינו
פרשת ראה	בחינת יצחק אבינו

 

בעצם, ה' רוצה שאנו נייחס את כל מה שאנו יוצרים, קוטפים, אוכלים, לבורא העולם. זו המטרה. האידיאל, זה לאכול הכל בקדושה. בעצמנו. כשאנו מודעים לקדושה ואנו בעצם קדושים.

היינו אמורים להיות כמו יצחק. לאכול את המעשר בעצמנו.

אבל, יצחק היא יחידי. הוא איש העולם הבא.

בנתיים, עלינו לעשות כמה פעולות כדי להיות ראוים לאכול הכל בעצמנו.

יש להגיע לירושלים- זו אפשרות אחת. ואז, נוכל לאכול כמו יצחק, את המעשר בעצמנו

אפשרות שנייה היא לתת לאנשים אחרים, להיות קדושים במקומנו. שהם יהיהו יותר קדושים, יותר קרובים לעבודת ה'. כמו הלויים שה' בחר להיות קדושים יותר מהשאר.ולהם יש לתת המעשר.

אפשרות אחרת היא להראות שאנו דואגים לזולת. זו צורה להתקרב לקדושה! כשאנו דואגים לתת אוכל לנזקקים, לעניים, זה יכול להצביע על קרבה אל בורא עולם.

 

אם כן הקדושה הנדרשת יכולה להתבטא

• במקום= ירושלים
• בנציגי האלוהים= הלויים
• בדאגה לזולת= העניים

 

כך בנו החכמים את מבנה המעשרות:

• מעשר ראשון: כל שנה, מפרישים עשירית מהתבואה ונותנים אותו ללויים. (הם בעצמם יתנו מעשר מזה לכהן
• מעשר שני: מרימים עוד פעם מעשר ממה שנשאר והוא נקרא מעשר שני. בכל שנה 1-2-4-5 מהשמיטה, עולים לירושלים ואוכלים שם את המעשר.
• מעשר עני: בשנים 3-6 במקום לעלות לירושלים לאכול המעשר השני, נותנים אותו לעניים .

 

כך, החכמים מקיימים את שלושת הפרשיות שלנו ביחד, וכך גם את שלושת המובנים השונים של המעשר כפי שביטאו אותם שלושת האבות, כל אחד במידתו.

כמו שאנו מתפללים ל"אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב", (ולא לאלוהי אברהם יצחק ויעקב),כך אנו מנסים לקיים, הלכה למעשה, את כל הכוונות השונות ביחד, בהלכה.

 

מסקנה:

נכון שיש בתורה סתירות בין פסוקים שונים לגבי אותו נושא. אבל כל פרשה מבטאת פן אחר של אותו העניין. החיים מורכבים.. האדם בעצמו מורכב. האמת מורכבת ולכן התורה מורכבת מהרבה בחינות וזוויות ראייה. אי אפשר להתיחס רק לפן אחד. אבל גם כן אי אפשר להתיחס לכולם בבת אחת! לכן, התורה מתארת ,בכל מקום מתאים, פן אחר של המציאות. ואנו, בהלכה, חייבים לאחד את כל הכוונות ולתת ביטוי לכל אחת בעולם העשייה. אנו מקיימים בפועל אחדות המידות.

להכריז שהתורה היא "אחת" זה כמו להכריז שעם ישראל "אחד" או שהאמת "אחת". זו אחדות של ניגודים ופנים שונות.

עולם המעשה, עולם ההלכה, חייבים להכריע בין הפנים השונות. אי אפשר לעשות שני דברים שונים (ולפעמים הפוכים) בבת אחת. אבל ההכרעה למעשה אחד, איננו מבטל את ריבוי הכוונות והטעמים. לכן יש חיוב ללמוד את כל הפנים השונים והמחלוקות ולא להסתפק בלימוד ההלכה למעשה.

2. 2. העבד העברי (הרב אלחנן סמט)

 

הנה עוד דוגמא. בפרשת בהר, מובא דין העבד העברי. אבל למדנו כבר את הנושא בפרשת משפטים ונראה עוד אותו בפרשת ראה בספר דברים. נשווה בין שלושת המקורות האלה:

 

א.  שמות פרק כא  (התחלת פרשת משפטים)

(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: ס

העבד העברי יכול לעבוד את אדוניו שש שנים בלבד. אדונו יכול לתת לו שפחה כנענית כדי שיבא ממנה ילדים שיישארו בבעלות האדון. במידה והוא מסרב לצאת אחרי שש שנים, מרצעים את אזנו.

 

ב. ויקרא פרק כה (פרשת בהר)

(לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:(מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:(מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:(מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:

כאן, העבד העברי נשאר לעבוד עד.. היובל. אין אדונו יכול לתת לו אישה, הוא יוצא לחפשי עם משפחתו ואין רציעת אזנן כי אין מקרה שהוא יסרב לצאת.

 

ג. דברים פרק טו (פרשת ראה)

(יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם:(יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:(יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן:(יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: פ

כאן, נראה לנו לקרוא בחזרה את פרשת משפטים. העבד עובד עד שש שנים, יש רציעת האזן. אבל יש חידוש: כשהוא יוצא מעם אדוניו, הוא מקבל "מענק" שחרור. זה מנוגד לפרשת משפטים שם היה כתוב במפורש "בגפו יצא".

 

לסיכום הנה טבלא :

 

	אורך העבדות	אישה וילדים	לא רוצה לצאת	מענק	כינוי
שמות כא	שש שנים	שפחה כנענית נשארת	רציעה		עבד
ויקרא כה	עד היובל	יוצא עם משפחתו			שכיר
דברים  טו	שש שנים	אישה כנענית נשארת	רציעה	מענק	עבד-שכיר

 

מול הניגודים הבולטים האלה בין שלושת המקורות אנו ניצבים, כמו בעניין הקודם של המעשרות, מול שלוש גישות:

1. הגישה של ביקורת המקרא: מדובר בשלושה מקורות. שלושה טקסטים שונים שנכתבו בתקופות שונות על ידי אנשים שונים,…. זו גישה קלה שאיננה לוקחת בחשבון את הראייה הבסיסית של היהדות שתיארנו לעיל.

 

2. הגישה התלמודית הראשונה: הרמוניזציה. שלושת המקורות האלה דנים בעניין אחד ויש ללמוד מעניין לחברו. למשל, אפשר להגיד שהעבד יישאר רק שש שנים אבל אם הגיע היובל במשך השש שנים, הוא יצא ביובל. אפשר להגיד שבכל מקרה יינתן לו מענק. וה"בגפו יצא" נוגע רק לשפחה כנענית שהוא משאיר אצל אדונו.

 

3. הגישה התלמודית שמפרידה בין המקרים:

מדובר בשני סוגים של עבדים!:

• בפרשת משפטים ובפרשת ראה, מדובר באדם שגנב וחייב והחזיר, ומכוון שאין לו די כסף להחזיר הגנבה, בית הדין מוכר אותו בסכום מה שהוא צריך לשלם. זה מקרה העבד שמכרוהו בית דין.
• בפרשת בהר, מדובר בעבד שמוכר את עצמו כי הוא הגיע למצוקה כספית. הוא דורש מהאדון לתת לו סכום כסף מסויים תמורת תקופה מקבילה של "עבדות". ואכן שני המקרים האלה מוסברים בתורה:

• מכרוהו בית דין: שמות פרק כא :(לז) כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה…שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ:
• מוכר עצמו: ויקרא פרק כה :(לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:

 

למה לא נכתב עניין המענק בפרשת משפטים? בי בפרשת משפטים, דנים לפי הדין היבש. אבל בפרשת ראה, מדגישים את העניינים שהם מעבר לשורת הדין. דיני צדקה, גמילות חסדים. המענק הוא לא חובה כספית אלה חובה מוסרית של חסד, כדי להטיב עם העבדים המשוחררים, כדי לעזור להם להתחיל מחדש בחייהם החופשיים.

כדי להוציא אותו ממעגל הגנבות והשעבוד.

 

בתלמוד, אנו פוגשים שילוב בין שתי הגישות האחרונות האלה. למשל, במסכת קידושין, מוצאים מחלוקת בין תנא אחד לרבי אליעזר:

 

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף יד עמוד ב

תניא:

• : המוכר עצמו – נמכר לשש ויתר על שש, מכרוהו ב"ד – אינו נמכר אלא לשש;
• המוכר עצמו – אינו נרצע, מכרוהו ב"ד – נרצע;
• מוכר עצמו – אין מעניקים לו, מכרוהו ב"ד – מעניקים לו;
• המוכר עצמו – אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, מכרוהו ב"ד – רבו מוסר לו שפחה כנענית;

רבי אלעזר אומר:

• זה וזה אינו נמכר אלא לשש,
• זה וזה נרצע,
• וזה וזה מעניקים לו,
• וזה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית;.

אם כן המחלוקת  אמיתית ועמוקה! אבל אנו מבינים שכל אחת משתי הגישות (הרמוניזציה בין המקורות- או חלוקה למקרים שונים) הגיונית ולגיטימית. יכולים גם פוסקי הלכה מאוחרים יותר לשלב בין הדעות האלה כדי לקבוע ההלכה.

השאלה העקרונית שלי היא:

למה התורה מסבכת אותנו כך? למה היא לא כותבת את העניין של העבד פעם אחת עם כל הפרטים. וכך אנו לא נצטרך לשבור את הראש בין כל המקורות והמחלוקות האלה??

אני חוזר ועונה כמו שטענתי במקרה הראשון:

נושא העבדות הוא עניין מאוד מורכב. באופן תיאורטי, אסור שיהיה עבד עברי!

אבל, התורה לוקחת בחשבון מצבים שונים שסוטים מהנורמה האידיאלית. יש גנבים, יש עוני, יש כל מני מצבי מצוקה בכל חברה. כל מקרה מורכב מכל מיני זוויות. והתורה מתארת כל פעם זווית אחת. ייתכן מאוד שמקרה אחד זקוק להתייחסות של אחת או שתים או שלוש הזוויות כדי לפתור אותו אבל אין לערבב בין הזוויות.

חשוב לתאר , למשל, בפרשת משפטים את המשפט היבש. ובפרשת ראה את הפן של החסד וגמילות החסדים מעבר לשורת הדין. ובפרשת בהר, את ההתייחסות לענייני היובל ושחרור העבדים.

 

לסיכום:

• נראה שהתורה מעדיפה חברה שבה כול אחד הוא עצמאי ודואג לפרנסתו באופן עצמאי.
• אבל אדם עצמאי וחופשי יכול לבחור להיות "שכיר". הוא מקבל משכורת וחוזר לביתו כל יום ויכול לבחור מה העבודה שבה יעסוק ומתי ובאיזה תנאים.
• אבל "מתחתיו", בסולם החברתי, נמצא אדם שהעני וזקוק למכור את עצמו לעבד. האדם הזה נקרא "עבד" כי יש לו אדון שבוחר עבורו מה העבודה יעשה באותו היום, ויש לו הרבה מוגבלויות. הוא לא לגמרי חופשי. אבל מצד שני, הוא קרוב יותר לשכיר , וזה מה שבפרשה שלנו, בהר, התורה מציינת. אל תקרא לו עבד. תקרא לו שכיר, למרות מצבו. כלומר, תתייחס אליו יפה. גם בפרשת ראה, המושג "שכיר" מוזכר לגבי העבד הזה, מה שמחבר בין המקור השלישי (דברים) למקור השני (בהר)!
• מתחתיו נמצא העבד העברי שמכרוהו בית דין. מצבו יותר שפל. הוא יכול לשמש אפילו כמביא ילדים עבור אדונו. כמו שקונים שור שירביע את הפרות!! זה מאוד משפיל ואולי העובדה שהוא גנב ונמכר מצדיק את הבדלי הדינים יחסית לעבד שמכר את עצמו. גם הרציעה היא מעשה משפיל. מזכירים לו שהוא גרם לעצמו את כל המצב העגום הזה. היתה לו אפשרות לחיות כאדם חופשי (כמו שאוזנו שמעה בהר סיני)והוא בוחר להיות עבד

 

 

בע"ה טו אייר התשעז

מישל בן שושן

 

אמור פי

המקלל

 

בסוף הפרשה, מופיע סיפור מוזר : הן בתוכנו (אנו לא מבינים בדיוק מה קרה) הן במיקומו (למה כאן?) וכמובן במשמעותו. הנה הקטע:

י וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. יא וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. יב וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהוָה.
יג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יד הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה. טווְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. טז וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת. יז וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. יח וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. יט וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. כ שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. כא וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת. כב מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. כג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל  מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

כנראה שמשהוא שנולד מאמה ישראלית ואבא מצרי נאבק עם איש ישראלי אחר. במשך המאבק, הוא השתמש בשם ה' כדי לנגח את יריבו. (או אולי, הוא קילל את שם ה') . בני ישראל שמסביבו מביאים אותו למשה כדי לדעת מה עושים במקרה כזה. משה פונה אל ה'. ה' מתחיל לענות שצריך לרגום אותו באבנים אבל הוא מנצל את ההזדמנות כדי לתת כמה הלכות נזיקין (שאנו כבר מכירים ממקורות אחרים) באמצע הסיפור. בסוף, מוציאים המקלל להורג.

 

הרב מארי שפיגלמן מבקש להשוות הסיפור הזה עם סיפור מוזר נוסף: משה שהורג איש מצרי ובורח ממצרים בהתחלת דרכו:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר

אכן, יש כמה פרטים בשני הסיפורים שנראים זהים. או לפחות שמזמינים אותנו לעשות את ההשוואה:

1. בסיפור של משה יש יהודי מול גוי ולמחורת יש שני יהודים. בסיפור המקלל שלנו, כאילו קופצים לדור הבא ואנו מול שני אנשים, אחד יהודי (אבא מצרי ואמה יהודיה) מול יהודי אחר(אבא ואמה יהודיים). כאילו שני הסיפורים של משה הופכים לסיפור מסכם אחד.
2. בשני המקרים האנשים "ניצים"(וינצו) אותו הפועל המיוחד כדי לתאר המאבק בין האנשים.
3. משה הורג את המצרי על די שם המפורש (רש"י והמדרש). משה השתמש בשם ה' כדי לפתור את הבעיה! זה בדיוק מה שעושה המקלל, אבל אז, זה נחשב לעוון חמור!
4. שני האנשים העברים, למחרת, כועסים על משה ומתלוננים נגדו :" מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ??". זה מזכיר מאוד את האזהרה שבסיפור של המקלל: " אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ" . ברור שכאן המילה אלוהים מתארת את השופטים. אסור לקלל את השופטים. יש לקבל את סמכותם. בדיוק מה שלא עשו שני העברים הניצים מול משה! משה רצה להיות שופט, לקחת את החוק לידים. הוא הורג את המצרי. הוא קורא למי שמרים את ידו "רשע"! בלי לשאול מה הסיבה של הריב הזה. כאילו הוא כבר דן את המקרה והחליט מי רשע בסיפור! זה בלתי מקובל על ידי העברים!. אצלנו, השומעים לא מגיבים. הם מביאים את המקלל למשה כדי שהוא יחליט מה לעשות. עברנו כברת דרך מאז. העם מוכן לקבל מרות משה. בם לא לוקחים את החוק לידים כמו שעשה משה בעצמו בתחילת הדרך.
5. הסיפור של משה "נשמע". פרעה הוא זה ששומע. ואצלנו, יש "שומעים". הם אלה שהיו עדים והם צריכים לקחת אחריות וחלק בהריגת המקלל! גם פרעה ביקש להרוג את משה.
6. הסיפור של משה גורם לו לברוח. לצאת מן המחנה! כמו שנידון המקלל בסיפור שלנו. משה בורח ליתרו ונשאר שם זמן מה. משה הבין שעם ישראל עדיין לא מוכן לצאת. במקום להודות לו על הריגת המצרי הצורר, הוא נאשם על ידי היהודים עצמם שהוא הרג המצרי! הוא בא להציל את אחיו והם לא מעוניינים! להיפך, משה הוא גורם שמפריע להם להמשיך בחייהם ולריב!
7. מיד אחרי הסיפור של משה, הוא מגיע להר סיני ונגלה לו שם ה' בסנה . שם הוא מתבשר על היציאה ממצרים, העבודה בהר סיני והכניסה לארץ כנען, מטרת היציאה, כמו שהבטיח לאבות.

גם הפרשה שלנו של המקלל תביא את הקורא להר סיני!: מיד אחרי הסיפור הזה שמסיים את פרשת אמור, מגיעים לפרשת הר סיני ומצוות התלויות בארץ!!

לסיכום ביניים:

יש הקבלה ברורה בין שני הסיפורים.

המדרשים כבר ניסו לחבר בין שני הסיפורים כשהם טוענים למשל, שהאיש המצרי, האבא של המקלל הוא האיש המצרי שמשה הרג. המדרשים ש"ידעו" איך משה הרג את המצרי: "על ידי שם המפורש!". איך הם יודעים זאת? כנראה שהם קישרו בין הסיפורים וראו שכאן מדובר בנקיבת שם ה' והם קשרו זאת לסיפור הראשון.

 

הנה טבלא מסכמת:

 

משה	ויצא	עברי מול  מצרי עברי מול עברי	ניצים	הורג על ידי שם ה'	פרעה שומע	משה קורא לעצמו "גר הייתי"	משה מגיע להר סיני	מי שמך לאיש שר ושופט?
המקלל	ויצא	בן אבא מצרי מול  ישראלי	וינצו	מקלל על ידי שם ה'	העם שומע	המקלל הוא "גר"	הפרשה הבאה חוזרת להר סיני	אלוהים לא תקלל

 

שני הסיפורים זהים בכמה פרטים ובכמה פרטים אחרים, מרגישים שוני . השוני נובע מההתקדמות  מאז ועד הנה.

אפשר למדוד את ההתקדמות:

1. אין אדם יחיד שלוקח את החוק לידים. כאן, כולם מחכים, שואלים ומקבלים את הדין מלמעלה.
2. השימוש בשם ה' נאסר. לא כל אחד יכול להשתמש בשם ה'. כבר בעשרת הדברות היה ברור "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא". אבל כאן, מדגישים את השימוש לרעה: כשמשתמשים בשם ה' כדי לנגח יריב.
3. אם נתבונן על שתי ההערות האלה: קבלת מרותו של האלוהים ואיסור שימוש בשמו, זה מסכם את רוב הבעיות שיש לאנשים שרוצים להיות דתיים ומשתמשים בזה כדי לנגח אנשים אחרים!. זה שאני כפוף לאלוהים איננו יכול לאפשר לי להשתמש ב"כיפה" הזאת כדי להרגיש עליון על האחרים!

 

מסקנה עיקרית:

הרב שפיגלמן מציע לקרוא את שני הסיפורים כשאחד שולח אותנו לשני וכל מה שנמצא באמצע, נמצא בסוגרים בין שני הסיפורים:

אם נצייר את מהלך הסיפור הכללי של התורה, באופן כרונולוגי וגם כהמשכו של טקסט בעל חוט מקשר, ונרכיב בתוך ההמשכיות הזו את שני הסיפורים שלנו, נקבל:

 

 

 

 

העם                                                                                מצוות התלויות בארץ         הכניסה לארץ

במצרים

משה                                     המקלל

ה' מתכנן להוציא אותם                                                      חוזרים לתכנית המקורית

ושולח את  משה                                                              הר סיני והכניסה לארץ

כדי להוציא אם העם

משבר: יש לחכות                          מחנכים את העם

העם איננו מוכן לצאת!                         על ידי מצוות וחוויות

היהודים רבים בניהם                         שיאפשרו להמשיך במשימה

 

נחשוב על המשמעות של הסיפור של משה בהתחלת דרכו: משה חושב שהכל ירד מהר ובקלות: הורגים המצרים, מוציאים היהודים ממצרים ונוסעים לארץ כנען.

מתברר שזה לא כל כך פשוט! יש מצד אחד האידיאל ומהצד השניה המציאות!

ה' יודע זאת ומבקש ממשה להמתין. משה יישאר אצל יתרו הרבה שנים. עד אשר העם יהיה קצת יותר מוכן לצאת. בשביל זה צריך זמן, צריך גם הכבדת השעבוד. וגם עשר מכות כדי שהעם סוף סוף יהיה מוכן לצאת ברגע האחרון.

לא שהמוכנות הזו היא שלמה וסופית. אלא שהיא המינימום הנדרש כדי להמשיך בתהליך הגאולה.

 

ייתכן שכל מה שקרא מאז ועד עכשיו, באמצע ספר ויקרא, אחרי קבלת התורה, הכמת המשכן, המצוות הרבות וקביעת חוקים כדי להכיר בצורך לעבוד את האלוהים, סוגרים אז מעגל ופונים הלאה אל המשך תהליך הגאולה.

 

ייתכן מאוד שסיפור המקלל בא כדי לסגור את הסוגריים הארוכות שנפתחו על ידי סיפור הריגת המצרי על ידי משה. זה מאפשר לדבר עכשיו על המצוות התלויות בארץ, כמו השמיטה והיובל שאנו נקרא בפרשה הקודמת. פרשה שמתחילה במילים "בהר סיני" כאילו כדי לקשור אותנו להתחלת המהלך, בהר סיני שהיה אמור להיות ההכנה לכניסה לארץ.

 

משה שאל בהתחלה האם יש אנשים?   "יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"

אין איש שייקח את הדברים לידים. "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" כתוב בפרקי אבות.

עכשיו שוב חוזרים להימצאותם של אנשים. אמנם ניצים, אבל שמוכנים לקבל מרות ודיני נזיקים. מכאן אפשר להמשיך!

 

מה היה הסמל של אי היכולת , חוסר המוכנות, של העם להיגאל? זה שהם ניצים! המריבות בין היהודים! זה הסימן לחוסר המוכנות לגאולה.

גם בסיפור של המקלל יש מריבות. אבל יש עכשיו מערכת משפטית, יש דיני נזיקים. יש אלוהים למעלה שמשגיח ומראה את הדרך.

 

האם תכף ניכנס לארץ? לא! כי שוב יהיו בעיות אחרות. ההיסטוריה של העם היהודי עוד ארוכה מאוד. לפעמים ה' מזרז תהליכים ופועל מלמעלה . אבל לפעמים הוא מחכה שמצידנו שאנו נשתפר ונתקדם לגאולה בעצמנו, מלמטה!

 

יום העצמאות

 

בפרשת אמור, יש את רשימת כל החגים באריכות רבה.

אבל אחרי פרשת המועדים, יש שלוש פרשיות שהקשר בינן ובין המועדים לא ברור.

הרב אורי שרקי מביא את הפירוש המעניין הזה: שלושת הפרשיות האלה הן רמזים לשלושה מועדים חדשים שבני ישראל יקבעו בעצמם, בנוסף למועדי ה' בתורה:

• פרשת הדלקת המנורה—-מקבילה לחנוכה. (הקשר ברור למדי)
• פרשת לחם הפנים——-מקבילה לפורים (עניין הסעודה, האוכל כפתח לחטאים או לקדושה)
• פרשת המקלל——-מקבילה ליום העצמאות!!

 

ברצוני לנסות ולהסביר הקשר האפשרי בין יום העצמאות ופרשת המקלל, לפי הפירוש שהבינו לעיל:

יום העצמאות מסמל את סוף הזמן הארוך של הגלות. זמן שהיה דרוש כנראה לחנך את עם ישראל ולהביא אותו להיות ראוי להמשך ההיסטוריה שלו בצורה ראויה. כמו שעם ישראל היה צריך לחכות לגאולה במצרים בגלל חוסר המוכנות שלו לצאת (פתיחת הסוגריים על ידי סיפור הריגת המצרי), כך עם ישראל היה מוכרח לחיות בגלות ארוכה עד שיחזור לארצו ויסגור הסוגריים שנפתחו בחורבן הבית.

סיפור המקלל מסמל את סופו של תהליך ארוך שנגרם בגלל חוסר המוכנות של העם למלא את משימתו.

 

לא לחינם בסיפור הראשון היה מדובר ב"איש עברי" ובסיפור האחרון ב"איש ישראלי"!

 

 

 

 

 

 

לעיון נוסף בפרשת המקלל: דיני הנזיקין

 

הרב שפיגלמן מצא שהפרשה של המקלל כתובה בצורה כיאסטית. הנה טבלא ובה כתובה כל הפרשה : בעמודה הראשונה הפסוקים כתובים מלמעלה למטה, כרגיל ובעמודה השנייה, הפסוקים כתובים מלמטה למעלה. זה מראה את הצורה הכיאסטית: הקבלה בין העניינים:

 

 

 

 

 

 

 

 

		התחלת הפרשה	סוף הפרשה
		יג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה  לֵּאמֹר	וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.
		יד הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה	וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל  מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן
		טו וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר	כג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אחריות על המעשה					תוצאות המעשה
		אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. טז וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה	?
		.  כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָתיט	. כב מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
		יז וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. יח	וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת
		.  וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.	כא וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה
		וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ	כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ
		כ שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר	שֵׁן תַּחַת שֵׁן
			.  עַיִן תַּחַת

 

כשמתבוננים על שני העמודים, יש הקבלה בתוך כל שורה. אבל יש הבדלים קטנים. למשל, "נפש תחת נפש" או בין "ינתן בו" ויעשה לו".

דיני הנזיקין האלו, כמו שאמרנו לעיל, הם לא חדשים. הימצאותם כאן יכול לסמל את ההתקדמות הרבה בין המצב שהו היו בני ישראל במצרים  לבין המצב היום, עם חוקים ומערכת משפטית.

ההתקדמות היא ברובה בתיקון החברה. לא שנעלמים המריבות והנזיקין אלא שיהיו העם מוכנים לקבל חוקים וליישמם.

 

יש שתי סיבות לעונשים בנזיקין:

• או שאדם חייב לשלם על הנזק שהוא גרם
• או שהאדם חייב לשלם עבור חומרת המעשה שלו.

זה נראה דומה אבל לא:

למשל, אדם שתכנן רצח . אבל האדם השני לא מת. התכנית לא הצליחה! האם במקרה כזה הוא ייענש על פי מה שהוא זמם לעשות לאחיו או לפי מה שבפועל נגרם? לפי שתי התפיסות שהבאנו לעיל, העונש יהיה שונה!

 

אם כן, נראה שבעמודה הראשונה,  העונשים נקבעים לפי חומרת המעשה

ובעמודה השנייה, העונשים נקבעים על פי חומרת הנזק שנגרם בפועל!

כאילו הפרשה שלנו רוצה לתאר את שני  הקריטריונים האלה בשילוב , אחד מול השני!

פרשת אמור

 

1. אמירה ודיבור

הפרשה מתחילה ב"אמירה", לשון רכה, אל הכהנים רודפי שלום ובעלי החסד.

ומסתיימת ב"שלומית בת דברי". ובעיית קללה. שימוש לא נכון ב"שלום" וב"דיבור"."למטה דן" מידת הדין.

זה מסביר למה כתוב "הכהנים בני אהרון". היה מספיק להגיד "אל הכהנים" למה בני אהרון?=(הזוהר) ולא בני לוי! כי אהרון הוא בעל החסד ולו מתאים אמירות ושלום.

 

2. הקשר בין חלקי הפרשה (הרב שפיגלמן מקור ראשון)

הקדושה באה מלמעלה אבל ה' מבקש שהיא תבוא גם מלמטה:

א. קדושת הכהנים

שלא כהרגלה, התורה מדברת קודם כל על הכהן ההדיוט ואחר כך על הכהן הגדול.כאילו היא רוצה להדגיש שבפרשה שלנו, יש להתחיל הקדושה מלמטה

• הכהן הגדול= קרוב לה'
• כהן הדיוט= במקום העם. הם לא יכולים לשרט, הם עושים העבודה במקומם

דרך אגב, המחלוקת בין קרח ומשה חלה על העניין הזה: האם הכהן הגדול הוא נבחר מתוך הכהנים האחרים או הוא נבחר על ידי ה' בעצמו? נראה שהכהנים ההדיוטים, הם צמייצגי העם והכהן "הגדול מאחיו" הוא גם נבחר מתוך כלל הכהנים אבל הוא מיד מקבל סמכות כאילו הוא נציג ה' מלמעלה!

ב. המועדים

תיאור המועדים מתחיל בשבת. פוסק. ומתחיל שוב במועדים. להראות שגם אנחנו מקדשים את השבת שהתחיל ה' בעצמו לקדש אותו מלמעלה

• שבת= מלמעלה קדוש
• המועדים= מלמטה נקדש אותם

ג. הדלקת המנורה

בפרשת תרומה היתה מצווה לבנות מנורה להדליק בה 7 נרות. אבל בפרשת תצווה היתה מצווה להדליק נר תמיד, ללא קשר עם המנורה. כאן, הפרשה מחברת בין שתי המצוות: נר התמיד שנדלק על ידי בני האדם ללא קשר עם המשכן, נדלק דווקא במנורה

• נר תמיד= מלמטה
• המנורה= מלמעלה

ד. לחם הפנים

• השולחן הוא כלי המשכן. בית ה'
• הלחמים, שהאדם מכין, באים מלמטה, מהעם, והם מתקדשים בחיבור עם השולחן

ה. המקלל

ריב בין בני אדם , דיני נזיקין, נקבע גורלם ודינם על ידי ה' אבל על בני האדם ליישם את הדינים האלה. אפילו אם אדם מקלל את שם ה', ה' דורש מבני האדם להעניש אותו על ידי בית דין של מטה.

לסיכום:

בכל התחומים, הפרשה שלנו מדגישה הצורך בהשתתפות האדם והחברה בקדושת העולם. ה' מקדש את העולם מלמעלה, כדי שהאדם יקדש אותו בלמטה. כך ניתן להיפגש, ה' והאדם. בהתוועדות, במועדים!

 

המקלל

עוד דבר על ההשוואה בין סיפור המקלל והריגת המצרי על ידי משה (תוספת לעניין הראשון במאמר הזה):

גם המקלל וגם משה, נידונים כאנשים מעורבי זהות.

• משה נולד אמנם מהורים יהודיים אבל הוא גדל , חונך, ונראה כמו מצרי
• המקלל הוא בן מצרי ואם יהודיה.

שניהם מתקשים למצוא את מקומם בחברה "בתוך בני ישראל", "במחנה".

למשה לקח זמן עד שהוא מצא חן בעיני העם וקבלו אותו כמנהיג .(ועדיין לא לגמרי, הוא היה זקוק לאהרון אחיו שלא נגע בבית פרעה והתרבות המצרית!). למקלל, יש בעיה דומה. יש ניקור כלפיו כנראה מצד העם. במקום לפנות למשה ולהסביר לו מה הבעיה שלו, הוא ישר מקלל. כאילו הקבלה בחברה "מגיעה לו". ואנו יודעים שלא כן הדבר. בכל חברה, האדם חייב לעמול כדי להתקבל בתוכה!

בע"ה ו אייר התשעז מישל בן שושן קדושים פי מתוך רעיון של הרב מנחם לבטאג ישיבת הר עציון   בפרשת קדושים חודרים, בפרק שלם (פרק כ) על מצוות איסורי העריות שכתובות בפרשה הקודמת, אחרי מות בפרק יח. כמעט כל המצוות בפרשה הראשונה מופיעים גם בשניה. ונשאלת אם כן השאלה, למה לחזור על אותם הדברים? כמובן שזו הזדמנות לבדוק ההבדלים וללמוד מהם. הרב לבטאג, כהרגלו חוקר מבנה הדברים ולומד מהם. בניתי שתי טבלאות. הראשונה משווה בין מצוות העריות עצמן. טבלא שניה תשווה בין מבנה הפרקים עצמם, כלומר, הפסוקים שקודמים למצוות העריות והפסוקים שאחריהן. טבלא ראשונה: איסורי העריות בשתי הפרשיות:   ויקרא יח      אחרי מות   ויקרא פרק כ       קדושים     ט כִּי-אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ מוֹת יוּמָת  אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ. {ס} ו אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה  אֲנִי יְהוָה.   י וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת-אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת-יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת. {ס} ח עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה  עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא.   יא וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת-יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם. {ס} ט עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת-אָבִיךָ אוֹ בַת-אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן.   יב וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם  תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם {ס} י עֶרְוַת בַּת-בִּנְךָ אוֹ בַת-בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן  כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה.   .  יג וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם. {ס} יא עֶרְוַת בַּת-אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.   יד וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת-אִשָּׁה וְאֶת-אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא-תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם. {ס} יב עֶרְוַת אֲחוֹת-אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה  שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא.   טו וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת-הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ. {ס} יג עֶרְוַת אֲחוֹת-אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה  כִּי-שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא   טז וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל-כָּל-בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת-הָאִשָּׁה וְאֶת-הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם. {ס} יד עֶרְוַת אֲחִי-אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה  אֶל-אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא.   יז וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִקַּח אֶת-אֲחֹתוֹ בַּת-אָבִיו אוֹ בַת-אִמּוֹ וְרָאָה אֶת-עֶרְוָתָהּ וְהִיא-תִרְאֶה אֶת-עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא. {ס} טועֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה  אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.   יח וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִשְׁכַּב אֶת-אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת-עֶרְוָתָהּ אֶת-מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִוא גִּלְּתָה אֶת-מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם. {ס} טז עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה  עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא.   יטוְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה  כִּי אֶת-שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲו‍ֹנָם יִשָּׂאוּ. {ס} יז עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה  אֶת-בַּת-בְּנָהּ וְאֶת-בַּת-בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא.   כ וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ יח וְאִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח  לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ.   כא וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת-אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ. יט וְאֶל-אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ.     כ וְאֶל-אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע  לְטָמְאָה-בָהּ.     .  כא   וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.   פסוקים : א-ב-ג-ד-ה כב וְאֶת-זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה  תּוֹעֵבָה הִוא.     כג וּבְכָל-בְּהֵמָה לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה-בָהּ וְאִשָּׁה לֹא-תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא.     הערות מתוך עיון בטבלא: סדר האיסורים שונה. בפרשה הראשונה (אחרי מות) נראה שהסדר הוא לפי הקרבה המשפחתית: מתחילים עם הקרובים ביותר ומסיימים ברחוקים יותר. בפרשה השנייה, מופיעים עונשים מפורטים לכל איסור. והסדר תלוי בדרגת העונשים. בפרשה הראשונה, אין עונשים ספציפיים. יש רק עונש כרת גורף, בפרשה השנייה מופיע המוסג "קדושים" בניגוד לפרשה השנייה שמציינת יותר ש"אני ה'".   מסקנות: בפרשה הראשונה, ה' מדבר אל עם ישראל ומתאר את האיסורים כפגיעה בקשר בין ה' וכל יהודי. אם יהודי עובר על האיסור, ה' בעצמו יטפל בו, על ידי עונש הכרת. אבל בפרשה השנייה, ה' מצווה לכלל ישראל להקים מערכת (משפטית) שתטפל בעברות האלה. והעובדה שהחברה בעצמה דואגת לכפות את איסורי העריות עושה אותה "קדושה,. כאילו מושג הקדושה נובע מקבלת האחריות של הכלל על רמת המוסריות של הפרט! כמו שאומר הרב קוק, הקדושה קשורה לכלל!   נעיין עכשיו בטבלא השנייה:

אחרי מות קדושים           א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.     א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן…..לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.  ו   וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת-פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ.    ג כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.  ז וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים  כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.   ח וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם  אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.     ד אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם  אֲנִי יְהוָה. עריות    (טבלא ראשונה) כד אַל-תִּטַּמְּאוּ בְּכָל-אֵלֶּה  כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם.  כהוַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת-יֹשְׁבֶיהָ. כו וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה  הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.     כב וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא-תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ. .  כג וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם  כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם.  כד וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת-אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים.  כז כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ.  כח וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.  כט כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם.    כה וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. כו וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.  ל וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  כז וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם.  {פ}

 

 

 

 

 

יש כאן , בברור מבנה כיאסטי בשתי הפרשיות:

 

פרשה ראשונה:

אני ה'

הבדלות מעמים אחרים

ושמרתם את חוקותי..

איסורי העריות

ושמרתם את חוקותי

הבדלות מעמים אחרים

אני ה'

 

פרשה שנייה:

עונש על המולך, אוב וידעוני

והתקדשתם והייתם קדושים

ושמרתם את חוקותי

דיני העריות

ושמרתם את כל חוקותי

והייתם לי קדושים כי קדוש אני אני ה'

עונש על אוב וידעוני

 

 

דרך אגב, על ידי גילוי המבנה הזה, אנו מבינים את הפסוק האחרון של פרשת קדושים:

 

כה וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. כו וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.   כז וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם.  {פ}

 

כמה הגיוני היה לסיים את הפרשה על ידי הפסוק כו'.

כמו שהתחילה הפרשה ,קדושים תהיו.. היה הגיוני לסיים עם ,והייתם לי קדושים כי קדוש אני..

 

מה עושה כאן הפסוק האחרון, פסוק כז':

איסור אוב וידעוני שכבר ראינו לעיל והמילים האחרונים "ירגמו אותם דמיהם בם"!!!

אנו מכירים את הדאגה של החכמים לסיים עלייה לתורה או הפסקה בים פרשיות עם מילים טובות ולא במיתה!

אם כן מה עושה פה הפסוק הזה?

 

המבנה הכיאסטי מסביר הכל:

יש לחזור על האוב והיידעוני כי זה משלים המבנה הכולל!

 

מסקנות:

פרשת קדושים מחדשת יחסית פרשת אחרי מות:

היא רוצה לבנות מערכות אזרחיות שתדאג להעניש, (במקום ה' בעצמו) את אלה שיעברו על עקרונות שתוארו בפרשה הקודמת.

זה מאוד מזכיר את מה שקרה בספר שמות:

עד למתן תורה ועד בכלל, ה' מדבר אל כל אחד ומצווה לו אישית. כל אחד חייב אך ורק כלפי האלוהים עצמו!

אבל, בפרשת משפטים, ה' דורש לתת סמכויות לבתי הדין, לחברה בעצמה, לכפות את ההלכות . האדם נמצא חייב כלפי החברה, כלפי בתי הדין.

 

	אני ה': ה' הוא המעניש את החוטא	בית דין אנושי אחראי על העונשים
ספר שמות	פרשת יתרו-מתן תורה	פרשת משפטים
ספר ויקרא	פרשת אחרי מות	פרשת קדושים

 

 

 

בשני הספרים (שמות וויקרא) מתחילה התורה בתיאור מצוות המחייבות את האדם כלפי ה'

ואחר כך היא מצווה להקים מערכות שיהיו אחראיות על אכיפת החוקים האלה.

והמעבר הזה בין החובה כלפי האלוהים לחובה כלפי מערכות החברה נקרא קדושה!!

אנו מבינים אולי את המילים:      "והייתם קדושים כי קדש אני":

• והייתם קדושים= תקימו מערכות שיאכפו את החוקים בעצמכם, תהיו בעצמכם קדושים מחויבים לחברה
• כי קדוש אני= ותלמדו זאת מהחלק הראשון: כשבקשתי מכם להיות מחויבים רק כלפי!

העטיפות

ראינו בטבלא השנייה שכל רשימת איסורי העריות, "עטופה" משני הצדדים, על ידי נושאים זהים.

יש מקום לדון בבחירת הנושאים האלה כ"עטיפות" לעריות.

 

אוב ויידעוני

האיסור הוא ללכת שולל אחרי מגידי עתידות. העתיד של האדם צריך להיות, בעיקר בידיו. הוא צריך להאמין שמעשיו והתנהגותו יכולים לשנות את העתיד. האמונה בעתיד כתוב מראש מנוגד לתפיסה הבסיסית של התורה.

איסור העריות ואיסור מסירת העתיד בידי המזל, הם הסימנים העיקריים שמבדילים בין עם ישראל לעמים מסביבם.

 

בנוסף, יש מקום להשוות בין שני המקורות לאיסור האוב והידעוני, לפני ואחרי הפרשה:

 

• ויקרא פרק כ (ו) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ:

 

• ויקרא פרק כ (כז) וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם: פ

 

יש בהחלט שינוי בעונשים.! בפסוק ו מדובר על "כרת" ובפסוק האחרון, כז', מדובר על עונש בידי בית דין, בסקילה. רש"י מעיר:

• (כז) כי יהיה בהם אוב וגו' – כאן נאמר בהם מיתה ולמעלה כרת. עדים והתראה בסקילה, מזיד בלא התראה בהכרת ושגגתם חטאת, וכן בכל חייבי מיתות שנאמר בהם כרת:

מכאן לומדים כלל: כשיש התראה, עדים, אז הבית דין יכול להעניש את האדם בסקילה. אבל אם אין אף אחד שיכול להעיד, אז ה' מטפל בעונש בעצמו. וזה עונש כרת.

 

זה בדיוק נושא כל הפרשה: לתאר את המערכת החדשה של בית הדין שיכול להעניש במקום שה' יעניש בעצמו את האדם החוטא. כך שהעם יהיה קדוש.

 

מתן תורה

כשמדובר בפעם הראשונה על עניין הקדושה, במתן תורה, משה מצווה "לך וקידשת את העם". ואיך הוא עושה זאת? על ידי הפרדה בין הגברים לנשים. "אל תיגשו אל אישה" . יש גם להתרחק מההר.ומי שעובר על איסור זה, עונשו סקילה, על ידי בית דין אנושי, דבר שיציין הקדושה. בדיוק כמו בעניין שלנו!

 

מסקנה

נראה לי , שאנו לומדים כאן עניין חשוב מאוד:

נדמה לנו שיש הבדל בין האידיאל ,המושלם, וזה הקשר עם האלוהים. האלוהים דן את האדם, לבין המציאות הפרגמאטית, הנמוכה יותר, כשבית דין אנושי דן את האדם.

נדמה לנו שיש מעלה על המערכת הראשונה. ושהמערכת השנייה (בתי דין אנושיים) היא פחות אידיאלית ומורכבת מפשרות, הריאליזם מול האידיאל.

 

אבל לומדים כאן שמושג הקדושה מוענק רק כשאנו מתפקדים לפי המערה השנייה דווקא!!

כלומר, כשהחברה מספיק בוגרת כדי לקחת על עצמה האחריות למעשי בני האדם, אז, יש סיכוי שנהיה "קדושים"!!

העבודה שה' הוא קדוש, מקבל משמעות עבור האדם רק כשהוא מקבל חלק מהסמכויות שאמורות להיות בידי ה'! רק אז יש אפשרות לעם להיות קדוש: כשהוא מקבל חלק מהאחריות של האלוהים.

רק אז אנו יכולים להיות "קדושים… כי קדוש אני ה' "!

בע"ה ז אייר התשעז

מישל בן שושן

 

אחרי מות פי

אכילת בשר- מתוך רעיון של הרב יונתן גרוסמן- הר עציון

 

פרק יז עוסק כולו בהיתר אכילת בשר ואיסור אכילת דם. הוא מורכב , בחלקו הראשון מארבע פרשיות קצרות. כל אחת מתחילה במילים "איש איש":

ויקרא פרק יז (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר:

1. (ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:(ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיקֹוָק לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְקֹוָק דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:(ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיקֹוָק אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיקֹוָק אוֹתָם:(ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְקֹוָק פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:(ז) וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:
2. (ח) וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח:(ט) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיקֹוָק וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו:
3. (י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:(יא) כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:(יב) עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: ס
4. (יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:(יד) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:

(טו) וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר:

(טז) וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ: פ

 

(איסור אכילת הנבלה,פסוקים טו-טז- איננו מתחיל ב"איש איש", ולכן סביר להניח שהוא שייך לפרשת מאכלות אסורים והודבק כאן כדי להשלים התמונה .)

 

בפסקה הראשונה, איסור השחיטה מחוץ למשכן, נובע כנראה מסיבה ברורה: למנוע עבודה זרה. אין להקריב בהמה מחוץ למשכן כדי להיות בטוחים שלא נשחט לעבודה זרה. דבר שהיה , כנראה נפוץ בימים האלה.

 

אבל בשלושת הפסקאות האחרות, הסיבה היא אחרת: כששחוטים בהמה, שופכים את דמה. בדם יש את נפשה. הדם שייך למזבח! לה' בלבד. לכן, אין להקריב קרבן מחוץ למשכן, על במה. כי יש להביא את הדם למזבח בבית ה'!

 

ומה נעשה עם החיות שהן מותרות לאכילה אבל אסור להקריב אותן על המזבח? פשוט יש לכסות את הדם שלהם! למה? כי הדם הזה היה אמור להיות לה'. אז לפחות, נתבייש משפיכות הדם ונכסה אותו באדמה!

 

מה הבעיה שהדם יהיה חשוף?

 

הדם הוא "עדות" למעשה הריגת בעל חי! כי אכן שחיטת בהמה או ציד חיה ועוף, הם דברים שהיו אמורים להיות אסורים לכתחילה! נקרא את הפסוקים מספר בראשית:

 

בראשית פרק ט (א) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ:(ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ:(ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל:(ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ:(ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם:(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם:(ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ: ס

 

אכילת בשר היה אסור מאדם ועד נוח. בגלל חטאי דור המבול, והלקיחה בחשבון שיצר האדם רע מנעוריו, ה' התיר אכילת בשר לבני נוח. אבל הוא הגביל זאת: איסור אכילת הדם, או אבר מן החי.

בנוסף: וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ

אם חיה הורגת אדם: הקדוש ברוך הוא "ידרוש" נקמה מהחיה ההיא.

ואם אדם הורג אדם אחר, ה' ידרוש נקמה גם כן:

וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.

ובכלל, הוא דורש מבני האדם לדון, בעצמם(על ידי בית דין), למיתה, כל הורג אדם:

:(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ

ומי נותן סמכות לבית דין להרוג רוצח?

כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם

האדם יכול לנקום את רצח אדם אחר כי הוא בעצמו קצת אלוהים!

(או ,כמו שמפרשים בדרך כלל: ההורג אדם כאילו הרג אלוהים כי מצלם אלוהים הוא עשוי)

 

בהרבה מקומות, קוראים שהדם שנשפך הוא איסור חמור. ההריגה נקראת "שפיכות דמים".

כשקין הורג את הבל, כתוב:

בראשית פרק ד :(י) וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה:

(יא) וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:

 

הדם שנשפך, הוא עדות לרצח. הדם שרואים כאילו זועק השמיימה על העוול שנעשה. ה' נתן חיים, מי שלוקח חיים חוטא. והדם, שבו הנפש, "שייך" לבורא העולם. רק הוא יכול להחליט מתי יפסיק לחיות בעל חי .

 

 

מסקנות:

היתר אכילת בשר, אם כן, מותר אבל זו רק פשרה שהבורא עשה כדי לאפשר את הכעס והמידות הרעות של האדם להתנקז דרך אכילת הבשר. אם הוא היה ממשיך לאסור בשר, אז אולי העולם היה מתדרדר עד כדי כך שהבורא היה נאלץ להחריב שוב את העולם. את זה, הוא מנסה למנוע ולכן הוא מתיר אכילת בשר.

 

אבל הוא מגביל את האכילה הזאת:

האדם חייב להרגיש אשם כשהוא אוכל בשר. הוא חייב להוציא הדם מהבשר (דיני מליחה בהלכות כשרות), לכסות הדם שיוצא בשחיטה. ואם אפשר, להביא הבהמה למשכן, שם הדם יישפך על המזבח כאות שייכות לבורא.

 

אם ה' התיר שחיטת בהמות במשכן, זה רק כדי לכפר על נפש האדם. נפש האדם חשוב יותר מנפש הבהמות. אבל נפש הבהמה, איננו הפקר!

 

כמו שה' התיר הריגת בעלי חיים לצורך ניקוז היצרים והצלת העולם אחרי המבול, הוא מתיר שחיטת בעלי חיים לצורך כפרה על נפשותיהם . אבל זה מוגבל למשכן ולא מחוצה לו.

 

אם נתעלם, בשלב זה, מהיתר אכילת בשר מחוץ למקדש,שניתן בספר דברים, כשייכנסו לארץ (בשר תאווה), נראה שעד כאן, אכילת בשר הוא דבר מגונה שהותר אך ורק לצורך גבוה: הצלת העולם מהשחטה או כפרה על נפש אדם. לראייה, כיסוי הדם בא להזכיר את הבושה שהאדם חייב להרגיש כשהוא נוטל חיים מבעל חי אחר.

 

המאמר הזה הוא הולך לפי ההשקפה של הרב יונתן גרוסמן .

השקפה זו מצדדת בתהליך של גמילה מאכילת בשר מסיבות דתיות מוסריות. הרב קוק היה צמחוני וצידד בגישה הזו.  אבל יש לציין השקפות שונות. למשל:

 

הרב מנשה וינר

מתוך השקפה שונה, הרב וינר מישיבת מעלות סובר שאיסור אכילת בשר מחוץ למסגרת המקדש, שייכת רק לתקופת המשכן. למה? כי שם אכלו לחם מהשמים (מן) ומים באופן ניסי (מי באר) והבשר גם הוא היה חייב להיות קדוש, אוכל מהשמים, שעבר את המשכן כקרבן שלמים.

אחרי כניסה לארץ, הותר להם אוכל חולין. המן והבאר הפסיקו לפעול והבשר הותר בכל מקום. למה? כי קדושת הארץ מחליפה את מצב המדבר . הנאה מהעולם הזה, ללא ניסים, בארץ ישראל, מהווה מטרה גדולה יותר מהמצב במדבר. כשהחול מתקדש בעצמו בארץ הקודש.

 

 

 

 

בע"ה א אייר התשע"ז

מישל בן שושן

 

תזריע פי

מתוך שיעור של הרב מנשה וינר

דיני היולדת

 

ויקרא פרק יב (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:(ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:

(ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:(ה) וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה:

(ו) וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן:(ז) וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה:(ח) וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה: פ

 

כמה שאלות :

1. אחרי שבעת ימי הטומאה של היולדת כתוב "וביום השמיני…ימול בשר..ערלתו"! כאילו ברית המילה היא המשך של 7 ימי הטומאה של האמה! מה הקשר?
2. למה היולדת "טמאה"?
3. למה היא "טהורה" (בכל מקרה) תקופה ארוכה של 33 או 66 ימים?
4. בעניין הקרבנות שהיא צריכה להביא כמה שאלות שנראות טכניות :
5. בכל דיני הקרבנות, קרבן חטאת תמיד קודם לקרבן עולה. נראה הגיוני שיש קודם כל להתכפר על חטא לפני שנרצה להתקרב אל האלוהים. אבל כאן, הוא המקום היחידי שבו העולה קודמת לחטאת!! למה?
6. בכל דיני הקרבנות, כשיש להביא יונים או תורים, מקדימים התורים (יותר יקרים) ואם אין כסף אז מביאים יונים (יותר זולים) . וכאן, הוא המקום היחיד בכל התורה שהיונים מקדימים לתורים! למה?

 

הרב מנשה וינר מציע תשובות:

חטאת היולדת הוא לא קרבן חטאת רגיל. יש בו מהחטא (ויש להבין מה הוא) ויש הדגשה שאין כאן שום חטא!! הרי היולדת לא עשת שום חטא. מה פירוש הקרבן חטאת? נראה בהמשך. אבל שתי השאלות האחרונות ששאלנו בקשר לקדימות העולה (בניגוד לכללים) ולקדימות היונה מצביעים על זה שגם האישה היולדת וגם אנו שלומדים הפסוקים האלה, צריכים להבין שלא מדובר כאן בשום חטא של היולדת.

 

אם כן מה הוא החטא הזה שהוא לא חטא?

יש לזכור מה שכתוב בספר בראשית לגבי האישה האמורה ללדת:

בראשית פרק ב  (ט) וַיַּצְמַח יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:….(יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

בראשית פרק ג : (טז) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: ס…..(יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:  (כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי:

בראשית פרק ד : (א) וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְקֹוָק:

 

• האלוהים נוטע עץ חיים ועץ הדעת. הוא מזהיר את האדם ואשתו: מהרגע שאתם תדעו, אז ייכנס בתוככם הידיעה של המוות שלכם ומרגע זה תהיו טרודים ועצובים על העובדה שיום אחד תמותו. זה יכול להכניס אתכם לדיכאון מוצדק! הרי אנו נמות בסופו של דבר, מה טעם בחיים?
• לכן, הוא לא "מעניש" אותם במיתה בגלל אכילה מעץ הדעת. הוא רק מתאר תוצאה בלתי נמנעת מהמעשה. אפשר לחיות בלי לדעת ואז להיות אולי יותר מאושרים, בלי הפחד של המוות. אבל אם רוצים לדעת, אז יש לשלם את המחיר ולהיכנס בתודעה שאכן נמות יום אחד.
• האישה נקראת "אם כל חי" כלומר היא אמורה לתת חיים לכל.
• אבל כשהאדם בא על אשתו, לא כתוב שהם "חיו ביחד" (כמו שאומרים היום לגבי בני זוג) אלא שהאדם "ידע" את אשתו. כלומר, הוא נקשר אליה בעולם הדעת ולא בעולם החיים!!. זאת בעיה כי יש כאן לא רק קלקול בני האדם עצמם אלא קלקול של הזוגיות גם כן.

ויש לתקן את כל הדברים האלה שנפגעו:

לכן ה' מתאר את ההיריון והלידה של האישה בצורת תיקונים (אלה לא עונשים):

"בעצב תלדי בנים". נראה לי לפרש המילה "עצב" במובנה הרגיל ולא רק "כאבים". כלומר, בלידה יהיה מקום לעצב! למה? בגלל הרבה סיבות שגורמות לפעמים לדיכאון אחרי הלידה:

הרי אנו מביאים לעולם תינוק שיגדל בעולם לא מושלם. הוא ייהנה אבל הוא גם יסבול. הוא נולד אבל הוא גם ימות! וכל זאת, בגלל שהאדם ואשתו בחרו לאכול מעץ הדעת.

"ואל אישך תשוקתך"= יש לקשור מחדש את הקשרים בין בני הזוג אחרי הלידה. לפעמים, ההיריון, הלידה, גורמים לצורך בסידור מחדש של היחסים בתוך המשפחה! האמה צריכה ללמוד לחזור להיות גם אשת בעלה ולא רק אימה לתינוק. יש לשחזר התשוקה אל הבעל ולבנות בחזרה התא המשפחתי שגדל.

 

אחרי הלידה, האישה חייבת "לשבת שבעה" על זה שהתינוק הוא כבר לא חלק ממנה. זאת אומרת שהיא צריכה להבין שהיצור שיצא ממנה הוא יצור בפני עצמו. אמנם היא תיתן לו ואכול ותגן עליו ותחנך אותו. אבל הוא כבר לא חלק ממנה. היא צריכה לחתוך את חבל הטבור באופן נפשי!

לכן, היא יושבת שבעה ימי טומאה. כי משהוא מת: הקשר האינטימי של "גוף בתוך גוף". זה מאוד דומה לעקידת יצחק.אברהם התבקש להכיר בבנו כיצור נפרד רוחנית ונפשית כך שיצחק יוכל להיות עצמאי ולפתח מידה שונה.

 

בעצם, חטא עץ הדעת הוא סיפור שדורש מהאדם לקבל על עצמו אחריות לאנושיותו. האדם הוא יצור מורכב בעל מגבלות. נדרש ממנו לקבל אחריות על המגבלות! לכן הסיפור של עץ הדעת מציב את האדם שאחראי על מצבו: יצור שיש בו הכרה, שמפעיל כוח השכל, הידיעה. אבל מצד שני, האדם פגיע וחלש בגלל הידיעה הזאת שהוא ימות יום אחד.

 

החטאת של היולדת איננו חטא שהיא עשת. זה הוא לקיחת אחריות על האנושיות שלה, על האנושיות של היילוד, האנושיות של בעלה .

לפעמים אומרים "זה אנושי לחטוא". או "זה לא אשמתו, זה אנושי" כלומר, יש לקחת בחשבון שיש מגבלות באדם.

עם יצירת חיים חדשים, יש לקחת בחשבון את כל הצדדים של החיים האנושיים. לא רק השמחה אלא גם צדדים האפלים של חיי בן אדם.

זה דומה לשבירת הכוס בחתונה. או באמרה שיש להכנסי רעדה במקום שיש בו גילה יתרה.

 

באופן יעיל, טומאת האישה, מפרידה בינה לבין בעלה. היא צריכה "לשבת שבעה" על האשליה שהיילוד יהיה תמיד חלק ממה, כדי לתת לו להיות עצמאי יותר.

 

ביום השמיני, התינוק אמור להיות, בתודעה של ההורים, יצור יותר עצמאי שחלים עליו מצוות ייחודיות. זה משלים את המהלך של שבעת ימי הטומאה של האם.

זה מאוד מזכרי לי את מה שהתורה אומרת בקשר ללידת כבש:

שמות פרק כב …  בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי: כט) כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי:

ויקרא פרק כב (כז) שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיקֹוָק:

אחרי תקופה של התבודדות של האישה , יש חיוב שהיא תבנה עכשיו מחדש את הקשר עם בעלה.

לכן, התורה נותנת לבי הזוג 33 ימים או 66 ימים שבהם, יהיו ביחד , אפילו אם יש לה דימום! זו תקופה שעליה התורה מכריזה בכל מקרה שהיא "טהורה"!! היא לא תיכנס למקדש ותהיה עם בעלה כדי לבנות מחדש את הקשרים הזוגיים. כי הלידה יצרה משבר נפשי בניהם שיש לקחת אותו בחשבון ולתקן אותו. אין הזוג אחרי הלידה דומה לזוג לפני הלידה. לכן יש לחדש הקשרים.

 

יש אמרה חשובה של התלמוד שמופיעה בהרבה מקורות. נביא אחד מהם:

מסכת שבת דף קלה עמוד א אמר רבי אסי: כל שאמו טמאה לידה – נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה – אין נימול לשמנה, שנאמר +ויקרא יב+ אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו. אמר ליה אביי: דורות הראשונים יוכיחו, שאין אמו טמאה לידה – ונימול לשמנה!

 

ברית המילה לשמונה ימים קשורה לטומאת האם. מהותית. אם יקרה שהאם לא טמאה שבעה, אין סיבה למול התינוק דווקא ביום השמיני! (מצב נדיר למשל, שגויה מחליטה להתגייר עם התינוק , יומיים אחרי הלידה: היא לא טמאה כי היא לא היתה יהודיה בשעת הלידה. אם כן, תיאורטית התינוק יכול לעבור ברית מילה מיד ולא צריך לחכות שמונה ימים!)

 

למה היונה לפני התור?במידה והאישה לא תבין שלא מדובר בחטא אמיתי שלה, והיא תרצה להביא לחטאת..כבש! התורה מזהירה אותה:  לא! רק יונה. מקסימום..תור אבל לא יותר.

 

לסיכום:

היולדת טמאה כי היא חייבת לעבור תהליך נפשי על היפרדות פיזית מהתינוק. זה יאפשר לה להבין שהתינוק עצמאי עכשיו וכך יש להתיחס אליו.

היא לא עשה שום חטא. היא מביאה קרבן חטאת שאיננו קרבן חטאת רגיל. בזאת, היא ממשיכה בתיקון של חטא עץ הדעת: לקחת אחריות על המצב האנושי שכולל צדדים קשים. היא לא מבקשת סליחה על החטא ההוא אלא היא מקבלת על עצמה את המצב הרגיל, האנושי מאוד של שברירות האדם. היא לא זורקת האחריות על הבורא או על כל העולם כולו! היא אחראית ומבוגרת על עצמה ועל הוולד. אם עד כה היא תמיד האשימה את ההורים שלה בכל הבעיות שמגיעות לה בחיים והיא טוענת שבגללם היא סובלת. עכשיו היא תבין שההורים שלה עשו את מה שהיא עושה לבן שלה: היא הביאה אותו לחיים . ואז היא תקבל אחריות על עצמה!

ברית המילה מכניסה משמעות בחיים של המשפחה:

כשחותכים חלק מהגוף של התינוק, הוא כבר לא "שלם". הוא חסר. וכך הוא יישאר כל ימי חייו.

החוסר הזה, ההרגשה של אי שלמות, היא דחיפה לתיקון, להשלמה. הוא לא מושלם, לכן הוא חייב לפעול לתקן, להיטיב, לדרוש, לחקור, הוא פתוח לעולם. אשתו תוכל, זמנית, להשלים את החוסר הזה. הוא חייב לחפש אישה שתשלים אותו!

כמו שהיולדת הרגיש עם הטומאה שעליה לתקן ולהבין דברים, כך רושמים בגוף התינוק את הברית שלו עם החובה לתקן את עצמו ואת העולם.

שני הדברים האלה מולידים בתוך כל אחד (האם, התינוק והאבא) חומר לחיפוש אחר משמעות.

זה בעצם מחזיר את האם להיות "אם כל חי". לבחור בעץ החיים. להפיח חיים ומשמעות.

 

הצרעת

דיני הצרעת מובאים כאן אבל ייתכן מאוד שהם נאמרו, כמו דיני הכשרות בהר סיני.

הימצאותם  במקום הזה מוסבר על ידי הרב מנשה וינר כהמשך לסיפור חנוכת המשכן: הכנסת הכהנים לתפקידם.

היתה בעיה של טשטוש הגבולות. זה גרם לאסון מות נדב ואביהו. מכאן, כל הנושאים שבאו ארח כך מדגישם את גבולות העבודה של הכהנים. גבולות בין החיות הכשרות והטמאות. גבולות בין הטמא והטהור בדרך כלל.

ודיני צרעת הם המשך של הסיפור הזה כשמלמדים את הכהנים להבחין  בבעיות הנפשיות הדקות ביותר של האדם ביחסו לחברה.

 

אחרי חטא נדב ואביהו כתוב:

ויקרא פרק י …. וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:

• (י) וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר:
• (יא) וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה: פ

 

ולכן באים דיני הכשרות:

ויקרא פרק יא (מז) לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל: פ

 

דיני היולדת:

ויקרא פרק יב : (ז) .. תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה:

 

ודיני הצרעת:

ויקרא פרק יג : (נט) זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר … לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ: פ

ויקרא פרק יד:(ב) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן:

ויקרא פרק יד (נז) לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת: ס

 

ולדיני הזב והזבה:

ויקרא פרק טו  (לב) זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ:

 

בכל פרשה,בדרך כלל בסופה, אנו מוצאים את שני התפקידים של הכהן

• להבדיל בין הטמא והטהור
• ולהורות את בני ישראל.

כשהמילה "תורת ה.." היא  מהשורש "להורות".

 

זה מסביר את רצף הפרשיות : שמיני- תזריע- מצורע-…

כדי לחזור לסיפור שהתחיל כל זה:………………………….. אחרי מות   שני בני אהרון…