בע"ה כז ניסן התשע"ב
מישל בן שושן
בע"ה כז ניסן התשע"ב
מישל בן שושן
תזריע אה
וביום השמיני ימול
- למה התורה חוזרת על מצוות המילה אחרי שלמדנו אותה אצל אברהם?
(אם זה כדי ללמד לנו כל מני פרטים הלכתיים, היא היתה יכולה לעשות זאת שם!)
- ולמה התורה מקשרת בן המילה לשבעת ימי טומאת היולדת? "וביום השמיני.."
- למה ה' לא ברא את האדם ללא ערלה?
הא"ה מסביר שגם טומאת הנידה וגם הצורך בהסרת הערלה, באים כדי "לכפר" על חטא אדם וחווה! לחווה היתה מעורבות חמורה יותר, לכן ה"כפרה" שלה בא במחזוריות במשך חייה. ולעומתה, חטא אדם היה פחות, ולכן מספיק לעשות מעשה חד פעמי בהתחלת החיים של הזכר.
אדם הראשון היה "מושך בעורלתו". כלומר, ה' ברא אדם ללא עורלה והחטא גרם לו למשוך בערלתו.
כמו שהרע נמצא בעולם, כמו שיצר הרע נמצא באדם, כך הערלה נמצאת באדם.
השאלה היא: מה לעשות עם הרע. האם לקבל את הרע כנתון שאין מה לעשות נגדו ולהרים ידיים, לקבל מצב האדם והעולם איך שהוא, או, להיפך, לפעול בכל הכוח כדי להתנגד ככל האפשר לכוחות הרע ולהתנגד ליצר הרע באדם. אני טוען, שסיפור חטא עץ הדעת, לא בא כדי להאשים את כל האנושות ב"חטא קדמון" שאין מנוס ולסבול בגלל חטאי אבותינו הקדמונים! , זו לע"ד קריאה נוצרית של סיפור המקרא!
לע"ד, סיפור עץ הדעת בא כדי לתת לנו כוח,להפיח בבני האדם תקווה שניתן להילחם נגד הרוע! כי הרי הרע לא נברא באדם הראשון, זה מקרי, זה בידי האדם עצמו! לכן, כן יש תקווה לנצח את הרע בעולם! ויש לפעול בכל הכוח נגדו!! לא רק אחרית הימים ועולם הבא יהיה כולו טוב ואליו נשאף, אלא אפילו התחלת העולם היה טוב! כך שיש לנו להתעודד משני הכיוונים: ההתחלה היתה טובה והסוף יהיה טוב. אנו, בינתיים צריכים לחזור למצב הטוב הקדמון או לשאף למצב הטוב שיהיה!! כל זה מכוון את האדם לעשייה ולהשתדלות לעשות טוב ולדחות ככל האפשר את הרע!!
הסרת הערלה היא חיונית כדי שהאדם היהודי יכניס בתוכו את התחלת מחויבותו לתקן את האדם ואת העולם!!
החידוש בפרשה שלנו הוא הקשר של המילה לצורך תיקון העולם! בספר בראשית הוא היה בעיקר כריתת ברית, כניסה לתוך זהות מיוחדת. כאן, עם כל תיקוני האדם (צרעת, נידה….) המילה מתוארת באור חדש לגמרי. והיא נקשרת לטומאת האישה היולדת כדי להצביע על התיקון המשותף (אבל השונה בצורתו) של הגברים והנשים בעשייה נגד הרוע בעולם.
אם ה' היה בורא האדם ללא ערלה, זה היה אומר שאין רע בעולם או שאין לתקן אותו!
ימול בשר ערלתו
- ימול= מילה (חיתוך הערלה)
- בשר= פריעה (הפיכת הערלה הופך אותה לבשר ללא חיות כשהוא אינו יכול לחזור למקומו ולחיות)
- ערלתו= מציצת הדם: הדם הוא נוזל בכל הגוף. הרע נמצא בכל האדם. אין הרע נמצא רק בערלה! הערלה היא רק סמל לרע. מציצת הדם מסמלת את הצורך להלחם נגד הרוע באדם כולו.
שאת או ספחת או בהרת
יש שני סוגי צרעת (שהן ארבע):
- שאת= נגד עוון המוציא שם רע (האומר דבר שקר בגנות חברו) מלשון "לא תישא פנים".
- בהרת= נגד עוון לשון הרע (האומר דבר אמת בגנות חברו) מלשון בהירות, כי הוא חושב שהוא רק מבהיר דברים אמיתיים, בזמן שהוא מכפיש את הזולת בעיני חברו. הבהרת היא הלבנה ביותר.
לכל אחד משני הסוגים יש דרגות פחותות, כמו שיש "אבק לשון הרע" (דבר שאיננו בפרוש לשון הרע אבל הוא קרוב אליו או גורם אותו) וזה נקרא "ספחת".
- יש ספחת השאת שהיא לבנה פחות מהשאת
- ויש ספחת הבהרת שהיא פחות לבנה מהבהרת.
לסיכום, יש לנו ארבע דרגות לובן עיקריות: הבהרת (הכי לבנה), ופחות לבן ממנה "ספחת הבהרת", ופחות ממנה "השאת" ,ופחות לבנה ממנה "ספחת השאת".
וראהו הכהן וטימא אותו(יג-ג)
למה יש צורך להראות הנגע לכהן? הרי התורה נתנה לנו את כל הסימנים כדי שנעשה את הדיאגנוזה בעצמנו! התורה אפילו מכריזה על אדם שראה את הסימנים האלה :"טהור הוא" או "טמא הוא"! אז למה יש צורך בכוהן שיבוא כדי לטהר או לטמא? למה התורה אומרת בפסוק לא למשל "טהור הוא וטיהרו הכהן". אם טהור הוא אין צורך בכהן! ואם הכהן הוא זה שיקבע, אז למה להגיד לנו "טהור הוא"? נחכה לכהן ונראה מה הוא יגיד!!
וכן בטומאה בפסוק מד: "טמא הוא טמא ויטמאנו הכהן". מכאן למד הלל הזקן שאין הכהן יכול לטמא את הטהור או לטהר את הטמא!! כלומר, לכהן יש מרחב תמרון קטן ביותר! הוא רק יכול לאשר את כל מה שכולם רואים ויודעים!!. נכון שיש מקרים גבוליים שהכהן בקי יותר בהם ורק הוא יכריע. אבל, גם אז, הוא צריך להסביר לנו את נימוקיו. והסביר למה הוא מטהר או למה הוא מטמא. אין לו כוח החלטה אבסולוטי בעניין קביעת הטהרה או הטומאה!!. וחוזרת השאלה בצורה עוד יותר קשה: אז למה יש צורך בכוהן?? אם זה מקרה ברור , למה ללכת אל הכהן (או להביא אותו)?? הרי הכהן לא יכול לשנות את פני המציאות הברורה!!
החידוש העצום של הא"ה נפלא:
הכהן צריך "להסכים", כלומר להיות "מודע" למצבו האמיתי של בני עמו כדי להביא להם כפרה!! כשהכהן נמצא בבית המקדש, הוא מנותק ממציאות העם. מצבם הרוחני, מצבם הנפשי. הטומאה והטהרה מבטאות את מצב כל אחד ואחד. הכהן אמור להתפלל ולבקש כפרה על העם. אבל הוא צריך להיות מודע על המקרים הספציפיים כדי לבקש ולקבל כפרה על המקרים האלה!! לכן, הכהן חייב להיות כאן, לראות ולהכריז על טומאה. הוא צריך להצטער על טומאת אדם פלוני, כדי להיות מעורב בחיפוש אחרי הפתרונות והכפרה .
המצורע מצידו גם כן זקוק לנוכחות הכוהן, לא כדי שיעשה לו דיאגנוזה נכונה. אלא כדי שיוכל להביא לו כפרה מאת ה' כשיחזור לבית המקדש!!
למה הדבר יכול להידמות? במקרה, היום וחוקי הביטוח הלאומי מחייבים לתת קצבה למשפחה נזקקת מסוימת. אם היה חיוב לשר הרווחה לבוא בעצמו למשפחה כדי להעניק לה את הקצבה, או לפחות להכיר בעצמו המכרה הספציפי הזה, זה היה מעשיר את מודעותו הכללית כשעליו לדון בנושא גובה הקצבאות בממשלה! לא דומה שר שמודע לבעיות הפרטיות של האנשים שעליו הוא אחראי לשר המנותק מהמציאות!! הכהן חייב להיות מעורב במציאות של כל אחד שיש לו בעיה כי הוא אחראי עליו !!
כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב..(יג-מו)
"אין הקדוש ברוך הוא מטמא אותו אלא הוא בעצמו במעשיו מטמא את עצמו, ואין ה' עושה לו דבר!!"!!!
סדר הצרעות
בהתחלה, באה צרעת הבית להתריע ואחר כך באה צרעת הבגדים ואם הוא ממשיך והסמנים לא הספיקו אז באה צרעת גופו. אבל בתורת מסופר על צרעת הבית בסוף כי הם עדיין לא הגיעו לארץ ישראל ובמדבר היה "רלוונטי" רק צרעת הגוף והבגדים, לכן הכתוב התחיל בהם.
וביום השמיני ימול
- למה התורה חוזרת על מצוות המילה אחרי שלמדנו אותה אצל אברהם?
(אם זה כדי ללמד לנו כל מני פרטים הלכתיים, היא היתה יכולה לעשות זאת שם!)
- ולמה התורה מקשרת בן המילה לשבעת ימי טומאת היולדת? "וביום השמיני.."
- למה ה' לא ברא את האדם ללא ערלה?
הא"ה מסביר שגם טומאת הנידה וגם הצורך בהסרת הערלה, באים כדי "לכפר" על חטא אדם וחווה! לחווה היתה מעורבות חמורה יותר, לכן ה"כפרה" שלה בא במחזוריות במשך חייה. ולעומתה, חטא אדם היה פחות, ולכן מספיק לעשות מעשה חד פעמי בהתחלת החיים של הזכר.
אדם הראשון היה "מושך בעורלתו". כלומר, ה' ברא אדם ללא עורלה והחטא גרם לו למשוך בערלתו.
כמו שהרע נמצא בעולם, כמו שיצר הרע נמצא באדם, כך הערלה נמצאת באדם.
השאלה היא: מה לעשות עם הרע. האם לקבל את הרע כנתון שאין מה לעשות נגדו ולהרים ידיים, לקבל מצב האדם והעולם איך שהוא, או, להיפך, לפעול בכל הכוח כדי להתנגד ככל האפשר לכוחות הרע ולהתנגד ליצר הרע באדם. אני טוען, שסיפור חטא עץ הדעת, לא בא כדי להאשים את כל האנושות ב"חטא קדמון" שאין מנוס ולסבול בגלל חטאי אבותינו הקדמונים! , זו לע"ד קריאה נוצרית של סיפור המקרא!
לע"ד, סיפור עץ הדעת בא כדי לתת לנו כוח,להפיח בבני האדם תקווה שניתן להילחם נגד הרוע! כי הרי הרע לא נברא באדם הראשון, זה מקרי, זה בידי האדם עצמו! לכן, כן יש תקווה לנצח את הרע בעולם! ויש לפעול בכל הכוח נגדו!! לא רק אחרית הימים ועולם הבא יהיה כולו טוב ואליו נשאף, אלא אפילו התחלת העולם היה טוב! כך שיש לנו להתעודד משני הכיוונים: ההתחלה היתה טובה והסוף יהיה טוב. אנו, בינתיים צריכים לחזור למצב הטוב הקדמון או לשאף למצב הטוב שיהיה!! כל זה מכוון את האדם לעשייה ולהשתדלות לעשות טוב ולדחות ככל האפשר את הרע!!
הסרת הערלה היא חיונית כדי שהאדם היהודי יכניס בתוכו את התחלת מחויבותו לתקן את האדם ואת העולם!!
החידוש בפרשה שלנו הוא הקשר של המילה לצורך תיקון העולם! בספר בראשית הוא היה בעיקר כריתת ברית, כניסה לתוך זהות מיוחדת. כאן, עם כל תיקוני האדם (צרעת, נידה….) המילה מתוארת באור חדש לגמרי. והיא נקשרת לטומאת האישה היולדת כדי להצביע על התיקון המשותף (אבל השונה בצורתו) של הגברים והנשים בעשייה נגד הרוע בעולם.
אם ה' היה בורא האדם ללא ערלה, זה היה אומר שאין רע בעולם או שאין לתקן אותו!
ימול בשר ערלתו
- ימול= מילה (חיתוך הערלה)
- בשר= פריעה (הפיכת הערלה הופך אותה לבשר ללא חיות כשהוא אינו יכול לחזור למקומו ולחיות)
- ערלתו= מציצת הדם: הדם הוא נוזל בכל הגוף. הרע נמצא בכל האדם. אין הרע נמצא רק בערלה! הערלה היא רק סמל לרע. מציצת הדם מסמלת את הצורך להלחם נגד הרוע באדם כולו.
שאת או ספחת או בהרת
יש שני סוגי צרעת (שהן ארבע):
- שאת= נגד עוון המוציא שם רע (האומר דבר שקר בגנות חברו) מלשון "לא תישא פנים".
- בהרת= נגד עוון לשון הרע (האומר דבר אמת בגנות חברו) מלשון בהירות, כי הוא חושב שהוא רק מבהיר דברים אמיתיים, בזמן שהוא מכפיש את הזולת בעיני חברו. הבהרת היא הלבנה ביותר.
לכל אחד משני הסוגים יש דרגות פחותות, כמו שיש "אבק לשון הרע" (דבר שאיננו בפרוש לשון הרע אבל הוא קרוב אליו או גורם אותו) וזה נקרא "ספחת".
- יש ספחת השאת שהיא לבנה פחות מהשאת
- ויש ספחת הבהרת שהיא פחות לבנה מהבהרת.
לסיכום, יש לנו ארבע דרגות לובן עיקריות: הבהרת (הכי לבנה), ופחות לבן ממנה "ספחת הבהרת", ופחות ממנה "השאת" ,ופחות לבנה ממנה "ספחת השאת".
וראהו הכהן וטימא אותו(יג-ג)
למה יש צורך להראות הנגע לכהן? הרי התורה נתנה לנו את כל הסימנים כדי שנעשה את הדיאגנוזה בעצמנו! התורה אפילו מכריזה על אדם שראה את הסימנים האלה :"טהור הוא" או "טמא הוא"! אז למה יש צורך בכוהן שיבוא כדי לטהר או לטמא? למה התורה אומרת בפסוק לא למשל "טהור הוא וטיהרו הכהן". אם טהור הוא אין צורך בכהן! ואם הכהן הוא זה שיקבע, אז למה להגיד לנו "טהור הוא"? נחכה לכהן ונראה מה הוא יגיד!!
וכן בטומאה בפסוק מד: "טמא הוא טמא ויטמאנו הכהן". מכאן למד הלל הזקן שאין הכהן יכול לטמא את הטהור או לטהר את הטמא!! כלומר, לכהן יש מרחב תמרון קטן ביותר! הוא רק יכול לאשר את כל מה שכולם רואים ויודעים!!. נכון שיש מקרים גבוליים שהכהן בקי יותר בהם ורק הוא יכריע. אבל, גם אז, הוא צריך להסביר לנו את נימוקיו. והסביר למה הוא מטהר או למה הוא מטמא. אין לו כוח החלטה אבסולוטי בעניין קביעת הטהרה או הטומאה!!. וחוזרת השאלה בצורה עוד יותר קשה: אז למה יש צורך בכוהן?? אם זה מקרה ברור , למה ללכת אל הכהן (או להביא אותו)?? הרי הכהן לא יכול לשנות את פני המציאות הברורה!!
החידוש העצום של הא"ה נפלא:
הכהן צריך "להסכים", כלומר להיות "מודע" למצבו האמיתי של בני עמו כדי להביא להם כפרה!! כשהכהן נמצא בבית המקדש, הוא מנותק ממציאות העם. מצבם הרוחני, מצבם הנפשי. הטומאה והטהרה מבטאות את מצב כל אחד ואחד. הכהן אמור להתפלל ולבקש כפרה על העם. אבל הוא צריך להיות מודע על המקרים הספציפיים כדי לבקש ולקבל כפרה על המקרים האלה!! לכן, הכהן חייב להיות כאן, לראות ולהכריז על טומאה. הוא צריך להצטער על טומאת אדם פלוני, כדי להיות מעורב בחיפוש אחרי הפתרונות והכפרה .
המצורע מצידו גם כן זקוק לנוכחות הכוהן, לא כדי שיעשה לו דיאגנוזה נכונה. אלא כדי שיוכל להביא לו כפרה מאת ה' כשיחזור לבית המקדש!!
למה הדבר יכול להידמות? במקרה, היום וחוקי הביטוח הלאומי מחייבים לתת קצבה למשפחה נזקקת מסוימת. אם היה חיוב לשר הרווחה לבוא בעצמו למשפחה כדי להעניק לה את הקצבה, או לפחות להכיר בעצמו המכרה הספציפי הזה, זה היה מעשיר את מודעותו הכללית כשעליו לדון בנושא גובה הקצבאות בממשלה! לא דומה שר שמודע לבעיות הפרטיות של האנשים שעליו הוא אחראי לשר המנותק מהמציאות!! הכהן חייב להיות מעורב במציאות של כל אחד שיש לו בעיה כי הוא אחראי עליו !!
כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב..(יג-מו)
"אין הקדוש ברוך הוא מטמא אותו אלא הוא בעצמו במעשיו מטמא את עצמו, ואין ה' עושה לו דבר!!"!!!
סדר הצרעות
בהתחלה, באה צרעת הבית להתריע ואחר כך באה צרעת הבגדים ואם הוא ממשיך והסמנים לא הספיקו אז באה צרעת גופו. אבל בתורת מסופר על צרעת הבית בסוף כי הם עדיין לא הגיעו לארץ ישראל ובמדבר היה "רלוונטי" רק צרעת הגוף והבגדים, לכן הכתוב התחיל בהם.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 