תזריע לעד

נגעי הצרעת

 

נגעי אדם

  • נגעי עור הבשר

כתם לבן שיש בו אחד משלושה סימנים אלה:

  1. לפחות שני שערות שהפכו לבן.
  2. מחיה (בשר בריא) בתוך הנגע
  3. פסיון(הנגע התפשט אחר שבוע או שבועיים של הסגר)

 

  • שחין ומיכווה

שחין=דלקת בגלל מחלה או מכה

מכווה=ליקוי עור על ידי כוויה באש

הם טהורים. אבל,אם התחילו להתרפא ופרץ נגע לבן הם טמאים אבל רק שבוע אחד ולא שבועיים.אם נתרפאו לגמרי, כל נגע המופיע בם דינו כנגע רגיל

  • נגעי ראש והזקן:
    1. נתק=נשירת קטנה וחולי העור?
    2. קרחת= נשירת שיער מאחורי הראש
    3. גבחת=נשירה קדמית

-הקרחת והגבחת: הם תמיד טהורים אבל אם יש בהם נגע אז דינם כדין נגעי עור הבשר חוץ מזה ששער לבן איננו סימן.

-הנתק:סימני הטומאה של הנתק הם: שיער צהוב, דק או פשיון

 

נגעי בגדים–נגעי בתים

מטמאים באחד הסימנים האלה:

  1. ירקרק=ירוק חזק
  2. אדמדם=אדום חזק
  3. פשיון

שמיני אה

בע"ה טז ניסן התשע"ב

מישל בן שושן

 

שמיני אה

 

ויהי ביום השמיני

ויהי הוא לשון של צער. מה הוא הצער כאן בחנוכת המשכן?

יכול להיות שזה מיתת בני אהרון, אבל זה עדיין לא קרה!

הא"ה מציע שזה הצער של משה שראה שנלקחה ממנו הכהונה ומבניו ונתנה לאהרון בגלל הסירוב שלו בסנה! אבל משה התגבר על הצער הזה ומינה את אהרון ובניו בזריזות ובשמחה!

 

ויאמר אל אהרון קח לך עגל..לחטאת..

לפני שהשכינה תרד , יש לעשות שני דברים שמעקבים חנוכת המשכן:

כפרת חטא אהרון

וכפרת חטא העם

בחטא העגל.

נכון, אהרון לא עשה שום דבר במזיד, וכוונותיו היו טובות כשהוא ביקש "להרוויח זמן", אבל בכל זאת, הוא היה במוקד העניין . יש לו חלק במעשה העגל והוא חייב להביא עגל (על שם החטא) לחטאת.

אהרון גם חייב לדבר אל העם(ואל בני ישראל תדבר לאמור) כדי שגם הם יביאו חטאת. עבור עצמם. לכן, אהרון , בעצמו צריך לצוות לבני ישראל (ולא משה כמו תמיד) כי אהרון גרם על ידי הפה שלו לחטא העגל (כשהוא ביקש מישראל להביא זהב) אז הפה שלו בעצמו צריך לתקן זאת כשהפה שלו יהיה מקור לכפרת חטאם."הפה שאסר הוא הפה שהתיר". וכן כל איבר שחטא חייב לעבור מעשה חיובי שיתקן אותו!!

 

עגל לחטאת

איך יכול להיות שדורשים מהכהן להסיר את בגדי הזהב שלו כשהוא נכנס בקודש הקודשים, בטענה ש"אין קטגור נעשה סנגור" כלומר, שאסור לבוא עם דהב כי זה יזכיר את חטא עגל הזהב, בזמן שמבקשים כפרה.

ועכשיו, דורשים מאהרון להביא "עגל לחטאת"?? הרי אין קטגור נעשה סנגור!!

אלא שיש כמה סוגי כפרות! כמו אצל בני אדם, יכולים לסלוח על חטא של אדם אחר, אבל צלקת נשארת ואם החטא חוזר על עצמו, זוכרים את החטא הראשון שכביכול "סלחנו" לו! כלומר, יש הרבה סוגי כפרות. לפעמים, לא מוחקים לגמרי את החטא אלא מכסים אותו כדי להמשיך לחיות!

אבל בקודש הקדשים, דורשים כפרה שלמה , בלי פשרות! לכן אנו יותר מקפידים שם

אבל, בחוץ, מסתפקים בכפרה פחות מלאה וזה מספיק בדרך כלל! לכן, אפשר להזכיר את חטא העגל בהבאת "עגל" ולא טוענים שם ש"אין קטגור נעשה סנגור"! דווקא יש להזכיר החטא כדי לכפר עליו במצב הזה!

ויאמר משה זה הדבר אשר ציווה ה'  תעשו וירא אליכם כבוד ה'.

הפסוק הזה בעייתי מאוד:

עד עכשיו משה ציווה וישראל ואהרון עשו כל מה שהוא ביקש.

אחר כך בא הפסק הזה.

ואחריו יש פסוק שמתחיל ב"ויאמר משה….קרב…"

השאלה היא מה משמעות הפסוק שלנו? מה פירוש "זה הדבר"? רש"י טוען שזה קשור להמשך הפסוק הבא. אבל זה לא הגיוני כי כתוב שוב "ויאמר משה.."

הפירוש של הא"ה פשוט ויפה:

כשישראל הקריבו את קרבנם, כתוב :"ויעמדו לפני ה'". זה, לא ציווה להם משה! ובכל זאת הם הגיעו למצב הזה של "לפני ה'". וזה המצב הגבוה ביותר שיכול להגיע אליו האדם. להיות מול ה', להרגיש נוכחות ה, והיות כנה עם עצמי ולהתייצב מול ה'. כל הקרבנות וכל עבודות המשכן, מטרתן להגיע לזה. וזה דבר לא מובטח לכתחילה. אבל כשישראל הגיעו למצב אמיתי ומחייב כזה "לפני ה'", אז משה הכריז: כל הכבוד! זה בדיוק מה שה' רוצה! זה בדיוק הדבר אשר ה' מצפה לו בכל סיפור הקרבנות!! ואם תדעו לשחזר מצב זה, אני מבטיח לכם שירא אליכם כבוד ה', ולא חשוב אם תהיו במשכן עם קרבנות או סתם בתפילה מול קיר ריק!

 

 

וכפר בעדך ובעד העם

אין הכפרה של אהרון תתקבל אלא אם כפרת העם תתקבל. וכן להיפך! כמו שה' לא דיבר עם משה במשך 38 שנה , לא בגלל שמשה חטא, אלא בגלל שה' היה ברוגז עם העם וה' מדבר עם משה רק עבור העם ובזכות העם. לי עם ישראל, אין למשה שוב חשיבות!! וכן אהרון, בלי העם הוא לא שווה הרבה!!

 

ויקרב אהרון..

עקר הקרבן הוא בכוונת המקריב.

כשאדם חוטא הוא נהיה כמו בהמה! ולכן, הוא צריך להקריב בהמה! הוא מקריב את הבהמה שהוא יכול להשתוות אליה!! והחלק הבהמי שלו משתתף בצער של שחיטת הבהמה וכך נעשה לו משפט ונתכפר חטאו.

יש גם מובן של "קרבה" בקרבן. הקרבן מקרב את ההתרחקות של האדם.

 

וישא אהרון את ידיו ויברך את העם, וירד מעשות את החטאת.

כלומר, הא"ה טוען שאהרון בירך את העם כשהוא היה עדיין על המזבח! (בניגוד למדרש ולרש"י שחושבים ההיפך). ומכיוון שהפסוק אומר שאהרון ירד מעשות החטאת, סימן שברכת הכוהנים היא בכלל החטאת!!

כלומר, ברכת אהרון היא מבחינת כפרת חטאו!! כי הוא מוסיף ברכה לעם, אחרי שהוא הביא עליהם קללה בחטא העגל!!

למה כתוב שאהרון "ירד"? כי אהרון עשה כל מה שהתבקש לעשות ועדיין אש ה' לא ירדה על המזבח! אהרון מאוד התבייש. חטאו, כנראה מעקב את ירידת השכינה על המשכן! לכן הוא ניסה לברך את העם כדי שזה יעזור לירידת האש וגם זה לא עזר!! אז הוא "ירד" כלומר הוא ה רגיש פחיתות גדולה ובושה!!

 

ויבוא משה ואהרון..ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם.

אהרון הלך לקרוא למשה! הוא לבד , לא מצליח להוריד את השכינה!!

ואכן, רק אחרי שמשה בא איתו, ושניהם ביחד (ויבוא= לשון יחיד, כלומר שניהם באו כאחד), רק אז, כשמידת הדין של משה הצטרפה למידת הרחמים של הכהן, רק אז , כששניהם ברכו את העם, רק אז נראה כבוד ה' אל העם, סוף סוף!

 

 

ויאמר משה אל אהרון הוא הדבר אשר דיבר ה' לאמור בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד.(י-ג)

כדי לנחם את אחיו על מות נדב ואביהו, משה מספר לאהרון שה' כבר אמר לו בהר סיני שמשהו גדול מאוד יצטרך למות כדי לקדש את המשכן!!! משה חשב מי זה יכול להיות? או משה או אהרון? עד כה, משה לא פרסם את הדבר הזה. רק עכשיו, משה אומר זאת לאהרון! או בגלל שהוא שכח או בגלל שה' אמר לו לא לפרסם זאת. אבל עכשיו, ברור הדבר! ומיתת שני בני אהרון מראה ששניהם היו גדולים מאוד , אולי עוד יותר ממשה ואהרון עצמם. הם היו "אצילי בני ישראל" שאחזו את האלוהים ואכלו וישתו, בהר סיני! וזה מה שהרגיע את אהרון.

לדעת הא"ה, אין כאן חטא שעברו עליו בני אהרון (אולי רק עניין האש שלקחו מחוץ למזבח!) אלא זו גזרה מה' שרצה שישראל יראו למה יכולה להביא התקרבות והתלהבות יתר. כדי שיבינו ישראל שבית המקדש דורש הרבה יראה ואפילו פחד. וזו הקדושה של המשכן שעליה מתו נדב ואביהו!!!!

בעצם, איפה כבר אמר ה' למשה דבר זה? כשהוא אמר לו :"ונקדש בכבודי"(שמות כ"ט)! הכל היה רמוז בשתי המילים האלה:

"ונקדש"= בקרובי אקדש

"בכבודי"= ועל פני כל העם אכבד

 

 

ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא וגירה לא יגר

באחרית הימים, יחזור החזיר ויהיה כשר!

אבל איך הוא יהיה כשר? האם חוקי הכשרות ישתנו? לא! אלא שהחזיר יחזור להיות "מעלה גרה" זאת אומרת שהחזיר הוא זה שישתנה ולא חוקי הכשרות!!

שמיני מי

19-04-09

וגם כג ניסן התשע"ג

מישל בן שושן

 

שמיני מי

 

  1. המחלוקת בין משה לאהרון

 

  • מה הבעיה?

ביום השמיני היו צריכים להקריב שלושה "שעירים לחטאת":

  1. שעיר של נחשון בן עמינדב (חד פעמי, כקרבן הנשיאים)
  2. שעיר חטאת העם (חד פעמי עבור חנוכת המשכן)
  3. שעיר חטאת של ראש חודש (קרבן שימשיכו להקריב בכל ראש חודש)

הכהנים אכלו את שני הראשונים ושרפו את השלישי.

משה מאוד כעס עליהם על זה שהם שרפו את השעיר ולא אכלו אותו. אבל, אחרי שאהרון הסביר את עמדתו למשה, משה הבין את טעותו ופרסם לכל העם שאהרון צדק בזה שהוא שרף את הקרבן ולא אכל אותו. מה משמעות המחלוקת הזאת?

 

  • קרבן שעיר של ראש חודש:

קרבן זה בא "כדי לכפר על זה שהקדוש ברוך הוא מיעט את הירח בבריאת העולם"! כלומר, על עם ישראל לזכור בכל ראש חודש, שכל הייתרון שלהם על פני המלאכים, הוא בזה שהם "לא מושלמים". כמו הירח, שיש בו צל , ומצבים משתנים. הירח איננו יוצר אור אלה מעביר את האור שהוא מקבל. יש להכיר בזה שאנו, בני האדם לא "מייצרים" הרבה דברים יש מאין אלא רק "מעבירים". אבל ההעברה הזאת, נעשית על ידי תוספות אישיות! עם אפשרויות לטעות, לחדש,לפעמים  לפספס אבל לפעמים  גם להאיר מאוד! כמו הירח, האדם הוא "אנושי" והאנושיות הזאת היא בעלת חולשה גדולה אבל גם פוטנציאל יצירתי ואישי מאוד ייחודי בבריאה!

כשהבורא "מיעט את הירח, הוא בעצם אפשר לאדם להיות בעל בחירה! כי הוא נתן לו אפשרות לטעות, ולהיות פגיע, ולהיות בספק. זה רצונו של הבורא. קרבן ראש חודש דורש מעם ישראל לזכור שכל כוח החידוש והשליטה בקידוש הזמן שלהם תלוי בעצם ב"חולשה" חשובה! הם לא "שמש". הלוח העביר מתבסס בעיקרו על הירח!

 

  • תורת משה

עבור משה, האדם צריך להיות אידיאלי. הוא מסתכל על העולם ב"אספקלריא מאירה". הוא, במובן מסויים, קרוב יותר לבחינת השמש. נזכור שקשה היה למשה להמשיך במערכת יחסים של אישות. התורה לא מספרת על המשך דרכו על ידי בניו למשל. הוא איש האלוהים. הוא פחות קרוב לבני האדם מאשר לאלוהים!!

עבור משה, טוב היה לאכול את קרבן ראש חודש . זה היה , לפי הארי ז"ל, מכפר מיד על מיעוט הירח! זה היה הופך מיד את הירח לשמש! באופן אידיאלי זה נהדר אבל זה לא לוקח בחשבון את מצבו הבלתי מושלם של בני האדם!!

 

  • תורת אהרון

הוא , בניגוד למשה, הרבה יותר קרוב לבני האדם. לחולשותיהם. הוא מוכן לעשות פשרות. אהרון הוא איש השלום. ועבור השלום, יש לעשות פשרות ולהתחשב במציאות ולא רק באידיאל!. לכן, אהרון זקוק למשה (כמו שמשה זקוק לאהרון) כדי שימתנו כל אחד את השני!

אהרון איננו רוצה שהירח יהפוך לשמש! לפחות לא עכשיו! הוא יודע שאכילת השעיר של ראש חודש ביום הראשון של חנוכת המשכן פירושו שהאדם מוכן להיות שמש ולא ירח! והוא יודע שהזמן לא הגיע לזה. (בסוף ההיסטוריה אכן היה "אור הירח כאור החמה" כמאמר הנביא).

בנוסף לזה, אהרון איבד באותו יום את שני בניו. נדב ואביהו מתו בדיוק בגלל חטא דומה לזה שהופך את האדם לקרוב מאוד לאלוהים! אהרון נכבה עוד יותר מכל אדם אחר מהקרבה היתרה והאידיאלית הזאת!

 

אהרון ומשה

אהרון הסביר את טעותו למשה. משה קיבל זאת ופרסם את טעותו לעם. למה? כי ההבנה והקבלה של תורת אהרון ברגע זה על ידי משה היא יכולה להתבטא בהכנעה של אדם שטעה! זה בדיוק מוסר ההשכל של כל העניין: האדם הוא ירח ולא שמש!

 

למה אכילת הקרבן היה הופך הירח לשמש?

הרי כל קרבן שעיר החטאת של ראש חודש, יאכל על ידי הכהנים בכל ראש חודש. למה דווקא בקרבן הזה, הראשון, זה היה הופך הירח לשמש?

הרמ"י איננו מפרש זאת הוא רק מביא את הקביעה של האר"י ז"ל. אני אנסה להבין זאת כך: ביום הראשון של חנוכת המשכן, יש מציאות חדשה . תיקון מיעוט הלבנה באותו יום , הוא אפשרי.

אבל, אחרי חודש שהמשכן כבר בתפקוד. אחרי שלוקחים בחשבון שהעולם לא השתנה עד כדי כך! ניתן להיכנס לתוך מערכת של תיקון איתי יותר ולא מהפכני. קרבן ראש חודש שיאכל בכל ראש חודש אחר (חוץ מה1 בניסן ההוא) יבטא הרצון של האדם לתקן את חולשותיו ולפעול "לקראת" תיקון הירח בהדרגה במשך כל ההיסטוריה.

תיקון הירח לשמש, הוא "אידיאל" שאליו יש לשאוף אבל רק לשאוף אליו ולא ליפול באשליה שאנו כבר הפכנו מבני אדם למלאכים! זו לא מטרת עולם הזה!

 

  1. "חטא" נדב ואביהו

בעצם הם לא "חטאו"! הם רק נשרפו מההתלהבות שלהם להתקרב יותר מדי אל ה'. הבעיה היא שמטרת בריאת האדם היא לא מיתת האדם ושריפתו מאור הבורא! אלא הישארותו בחיים, בתור בן אדם רגיל, עם שאיפה להתקרב אל האור האלוהי, אבל ביראה ובמידה מסוימת. עם כללים ברורים ולא בהתאבדות לשם התקרבות (אשר לא- ציווה ה')! התורה מספרת לנו סיפורם כדי ללמד אותנו את מידת הקרבה הראויה אל ה', במיוחד ביום שבונים בית וכלים שאמורים "לקרב" את האדם לבורא, יש מאוד להיזהר ולא להתקרב עד כדי כך שמאבדים את צורת האדם או את החיים עצמם!

 

 

 

  1. מאכלות אסורים

 

א-סימני העופות הטהורים:

בגמרא בחולין סה'. יש קריטריונים שנותנים החכמים אפילו אם הם לא מובאים בתורה לפי המי השילוח הסימנים האלה מרמזים על השפעת המאכל הכשר על נפש האדם:

  1. אינו דורס:
    • הדורס אוכל מייד כשטורף ואינו ממתין עד שהטרף מת. זה מורה על כעס, פזיזות, ההיפך מישוב הדעת וביטחון .
    • הדורס גם אוחז ברגליו את הנטרף וזה גם מורה על חוסר ביטחון בה'. הוא מפחד שה' יקח ממנו בחזרה את הטוב שנתן לו! ועל האדם הישראלי להתרחק מהכעס וצריך שיהיה לו ביטחון בה'.
  2. יש לו זפק:
    • הוא יכול להתמלא בדברי תורה, אפילו אם הוא לא מעקל הכל מייד, יוכל ליהנות ממנו יותר מאוחר!
  3. קורקבנו נקלף:
    • יקרת התלמיד חכם מכוסה. במיוחד בעולם הזה. מושב פעולת העיקול של הדברים, מקום החכמה של האדם שמעקל את הנלמד, מוסתר, ולא מתפרסם לעין כל מיד. הכיסוי הזה נרמז על ידי כיסוי הקורקבן.
    • פעולת הגריסה של הקורקבן, הטחינה של הדברים, צריך שיהיה נפרד משאר האברים החיוניים. לא הכל צריך לגרוס, לנתח, להמיס בחומצה! פעולת הקורקבן חייבת להיות מובדלת משאר אברי הגוף החיוניים ולא לגרוס הכל!
  4. אצבע יתרה:
    • מורה על ישוב הדעת:כי בעזרת האצבע, הוא יכול להפסיק את מרוצתו , לעצור, אולי לחזור אחורה, אולי רק לחשוב. המעצור הזה מאפשר לו לא לרוץ בעניים עצומות לכיוון מסויים, ומעניק לו אמצעי ליישוב דעתו.

ב- סימני שרץ העוף:

התורה מפרשת את הסימן העיקרי: כדי שיהיה כשר הוא צריך להיות בעל כרעיים לנתר(לקפוץ) על הארץ: האדם הישראלי צריך שידע לא להיות שקוע במידה מסוימת ללא יכולת לצאת ממנה! הוא צריך להיות בעל יכולת לקפוץ ממצב מסויים למצב אחר, אפילו הפוך ממנו, במידת הצורך.

למשל, קנאי, כמו פנחס, היה צריך להיות בעל כוח אלימות ו"שנאה" רגעית כלפי זמרי וכזבי, כדי שיהיה לו הכוח למעשה שלו. אבל, מייד אחר כך, צריך הוא לקפוץ, לנתר, לצאת מייד מההרגשה הזו ולא לכעוס יותר, לא לשנוא יותר, לא להיות אלים יותר, לחזור למצב של שלום אמיתי . וזה קשה מאוד, אבל זו יכולת הנתירה הנדרשת. ("לנתור" עם "ת" זה בעצם גם  לא "לנטור" עם "ט"!!) כך למשל גם כן השנאה המותרת כלפי מי שחייבים להוכיח אותו: אך ורק בקשר לדבר הספציפי שעלינו להוכיח יש לצבור כוח שנאה כלפיו. אבל מייד אחר כך, ומחוץ לדבר הזה , אסור לשנוא!!

וכן בכל מידה ומידה, רעיון, הרגשה, קונספציה, אסור שהאדם הישראלי יהיה שבוי באחת מהם ללא יכולת לנתור, לקפוץ החוצה למשהו אחר אם צריך!

 

ג—סימני בהמה טהורה

  1. מעלה גרה:

אינו חוטף הטוב ותמיד הוא מוכן להחזירו. וכשמקבלו הוא עושה זאת בניחותא, בישוב הדעת.

  1. מפריס פרסה:

אינו קופץ ידיו לאחוז מה שקיבל. נשאר חלל בין האצבעות כשהוא סוגר את ידו, ומשאיר אפשרות למה שלא שייך לו לצאת החוצה! וזה מורה שיש לו ביטחון בה' ולא מפחד לאבד הדבר שבידיו.

 

 

ד- הגמל  הארנבת השפן

שלושתם מעלה גרה אך אינם מפריסי פרסה. אבל התורה משתמשת בשלושה זמנים שונים בינתיים הפועל "להפריס" : הווה, עבר ועתיד.

 

  1. הגמל: "ופרסה איננו מפריס" (בהווה)

הגמל הוא סמל המהירות.

  • אם יש בו היוד של ה"גימל" אז הוא גומל חסדים, הוא עוקב את האות "דלת" (=דלית ליה מגרמיה כלום). הרגל של ה"גימל" פונה אל הדלים, רוצה לתת לדל. וזה מידה מצוינת.
  • אבל אם אין לו את האות יוד, הוא גמל, מהיר ולא שם לב לצרות בני האדם שעל ידו! וזו מידה רעה
  1. השפן: "ופרסה לא יפריס" (בעתיד)

השפן נראה בעל יישוב הדעת וענווה. אבל , באמת הוא לא כזה! כמו שלפעמים אנשים עושים מעשים שנראים מאוד ראויים, אבל מתברר אחר זמן שבאמת הם עשו זאת בכוונות פסולות והם לא טובים כמו שנראה לכתחילה. למשל, בירידת המן, אנשים לקטו הרבה מן כי הם טענו שהם מרגישים בעצמם שהם לא ראויים, אין להם מספיק זכויות כדי לתלות בירידת המן ממחרת. הם נראים מאוד ענווים. אבל בעצם, הם רק חסרי ביטחון ואין להם לעשות עצמם כאילו הם פחות מכלל הציבור כי זו התחזות, כמו השפן! ולכן כתוב לגבם "וירם תולעים ויבאש" כי תולעת היא באמת ענווה. אבל ענוותנותם הבאישה!

לכן כתוב בו לשון עתיד: עכשיו הוא נראה בסדר אבל עוד מעט יתברר שאיננו כך!

3 . הארנבת: "ופרסה לא הפריסה "(בעבר)

הארנבת היא סמל ה"עזות פנים". שאפילו שרואה אדם שאין בשורשו כלום, הוא חוצפן ודורש יותר מכפי שמגיע לו. כמו שנראה אצל בלעם שאף שה' אמר לו לא ללכת, הוא הלך בכל זאת כי הרגיש שכן הוא יוכל לנצח את ה' וכן יוכל להצליח במשימתו לקלל את ישראל. וזה מורה על זה שיש פגם בשורשו ולכן הוא מצליח. לכן כתוב בלשון עבר: הפגם בא משורשו כבר!

שמיני שם

16-04-09

מישל בן שושן

 

שמיני שם

 

 

וידום אהרון (קסב)

ומה היה יכול לאמר ולא אמר?

אהרון היה יכול לטעון: הרי ה' צווה לנו "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" זאת אומרת, שיש מושג כזה "שמיני" שהוא מעל לטבע של שבעת ימי בראשית. שהכל מתוקן בו.

והיה אהרון יכול לחשוב שהגיע העת הזו של ה"יום השמיני"! ובו אין סכנה יותר שהאדם יטעה בעבודת ה'. שבו האדם יכול לתת דרור לאהבה שלו כלפי הבורא. וכמו שסברו בניו, יכולים להתקרב אל ה' כאוות נפשנו ובדרך שרואים לנכון, אפילו מעבר ל"ציווי" היבש. כי הנה הגיע היום המיוחל , יום השמיני!

אבל לא, מסתבר שעדיין לא הגענו אל המנוחה ולא הנחלה! עדיין חייבים להישאר תחת מסגרת הציווי והיראה.

 

 

לע"ד: בקשר למיתת נדב ואביהו

ובכל זאת, האם אין מקום להתפרצות האהבה וההתלהבות?

הרי עת לעשות לה' הפרו תורתך!

כמו אליהו בהר הכרמל שהלך נגד ההלכה הפסוקה של איסור הבמות

כמו בנות צלפחד שהצליחו לשנות את ההלכה של חלוקת הנחלות

כמו פנחס שלקח לידיו את החוק מול משה שלא הגיב.

כמו האנשים טמאי האדם שהצליחו לקבוע פסח שני.

..כולם מצאו חן בעיני ה' ואפילו מעשה זכה לשבחים.

 

ובכל זאת יש מצד שני הרבה יוזמות שנכשלו ואף מחולליהם קבלו עליהם עונשים. כמו המקושש עצים, כמו נדב ואביהו כמו זמרי שחשב שכזבי היא אכן בן זווגו,…

 

יש קריטריונים לכתחילה לדעת מתי יש להפר ההלכה להוראת שעה. כמו:

היעדרות כל נגיעה בדבר. (אסור שההחלטה תבוא משיקולים של נוחות אישית)  אבל אין הקריטריונים מספיקים לתת לאדם את ה"ביטחון" המלא שהחלטתו היא אכן עומדת בקנה אחד עם רצון הבורא. והוא צריך לקחת אחריות על עצמו!!

 

פעם, היה אפשר להגיד: תשאל את הרב שלך! זה היה פותר את האדם מלקחת אחריות. אבל , הרב עצמו, מי ינחה אותו?. הוא חייב לקבל אחריות כבדה עוד יותר על עצמו כי הוא מחליט עבור האחרים! ואנו יודעים שהרבה רבנים לקחו החלטות שגויות בדיעבד! לסרב לעזוב את החיים בשטטל בפולניה ולעלות לארץ ישראל לפני השואה , זו היתה , לכל הדיעות טעות מכרעת. אפילו אם הטענה הייתה:" אסור ביטול ורה" או "עדיין לא הגיעה זמן הגאולה.." הרי כולם נכחדו בשואה!

 

היום, זה , ברוך השם עוד יותר אקוטי: יש כל מיני רבנים שמחליטים החלטות בכל הכיוונים האפשריים. כל רב הוא רב. אבל ישנם שטוענים שאסור להשתתף בבחירות במדינת ישראל, ישנם שאפילו מתחברים לאויבי ישראל כמו הנטורי קרטה. ישנם רבנים שאומרים שמצווה לבחור בבחירות

יש רבני שאוסרים לבחורים לעבוד או להתגייס לצבא.

וישנם רבנים שטוענים שזו המצווה הנעלה ביותר.

וכן בכל תחום חשוב או פחות חשוב, בחירת הרב היא כמו קבלת החלטה עצמה. כי יודעים מראש איזה רב יכשיר או יאסור דבר מסויים ומי יעשה את ההיפך.

היום, אי אפשר יותר להיחבא מאחורי ה"עשה לך רב". האדם עצמו חייב לקבל עליו אחריות. להתייעץ, עם כל הרבנים שירצה , אבל, כמו ההחלטה להתחתן עם פלונית או לא תלויה אך ורק בו, כך כל שאר ההחלטות חייבות להיות בהכרעת האדם עצמו. ואי אפשר לפרוק מעצמו אחריות זו.

 

דורי דורות של חכמים חונכו וחינכו על ברכי סיפור נדב ואביהו , וגרמו להפחדת תלמידיהם לבצע שום חידוש או התלהבות יתרה במעשיהם. המסורת," מה שהיה הוא שיהיה", היה החוק,וזה תאם את המצב המעורער של היות עם ישראל בגלות בסכנת הכחדה פיזית ורוחנית.

 

אבל היום, עת החידוש הגיע. בין שזה נעים לנו, בין שזה קשה לנו: ההכרעות נמצאות על פתח כל אחד ואחד.

וכמו שהיה צריך להנמיך את גובה ההתלהבות אז

יש, לעניות דעתי להגביר את העבודה מתוך אהבה והתלהבות ולעמול למען חידוש ההבנה של רצון ה' לאור ההתפתחויות ההיסטוריות והגאולה המתרחשת מול ענינו.

 

מה יותר חשוב שבע או שמונה?(קנו)

לכתחילה, המספר "שבע" מסמל עולם הטבע וה"שמונה" את עולם שמעל לטבע. נראה שהשמונה עולה על השבע. אם כן יש כמה תמיהות:

למה הקרבנות שהוקרבו בשבעת ימי המילואים היו קודשי קדשים והצריכו אכילה בתוך חצר אוהל מועד, בעוד שהקרבנות שהוקרבו ביום השמיני היו רק קדשים קלים ולא הוצרכו אכילה בחצר אוהל מועד!

אם המצה היא אוכל מעולה שמרפא את הנפש, למה שלא נאכל מצות כל השנה?

בעצם, האם עולם היותר טוב הוא העולם העדיף?

מסתבר שלא!

כמו שאין לקחת אנטיביוטיקה כל יום, כך אין מקום לרפא את הנפש כל יום עם מצות!

המצב הבריא והרצוי הוא עולם הטבע.

אין לצפות שהאדם יחיה ללא יצר הרע, ללא תאוות, ללא גוף, ללא התלבטויות, ללא בעיות. ההיפך הוא הנכון. מטרת יצירת האדם באשר הוא אדם הוא לחיות כמו בני אדם ולא כמלאכים. לחיות בעולם הטבע.

 

במידה וטיפול תקלה חמורה, שהאדם יצטרך עזרה , אז יש כל מיני דרכים לתקן, לרפא, לרענן. שיישאף אוויר יותר צח, שיבוא להתרענן בבית המקדש מידי פעם. אבל לא כל יום ולא בקודש הקודשים!

 

לכן, לשבעת ימי המילואים  יש ערך עוד יותר גדול מהיום השמיני!!

 

 

וירא העם וירונו(קנט)

 

למה העם התפעל כל כך מירידת אש מן השמיים? הרי הם היו רגילים לראות עמוד אש ועמוד ענן כל הזמן! אלא, שעמודי האש והענן היו בזכות משה ואהרון, היו בהחלטת הקדוש ברוך הוא ללא התעוררות כל שהיא מלמטה. האש שירדה על המזבח ביום השמיני, היא האישור שעבודתם היא נכונה, התקבלה ושחטא העגל נסלח לגמרי

 

 

 

 

 

בני אהרון  הנותרים(קסג)

 

למה אלעזר ואיתמר נקראים "בניו הנותרים" , כאילו הם היו גם כן חייבי מיתה וניצלו, ונשאר על ראשם עננה, פסק דין על תנאי!?

אלה שאכן הם היו ראויים למיתה רק שענוותנותם הצילה אותם! העובדה שהרגישו בעצמם "נותרים", הצילה אותם מכליה!

הם היו במעלה של "אפשרות לקבל על עצמם רצון ה' באהבה וללא עוררין" וכאלה הם נקראו "נותרים" הם מוכנים להיות נותרים ולכן הם באמת נותרו חיים!

 

 

 

 

שמיני נה

בע"ה חי אדר ב התשע"ד

מישל בן שושן

 

שמיני נה

 

 

למה "מחשבה" נחשבת למעשה בבית המקדש?

יש מצווה ברורה בתורה: מצוות הפיגול: אם אדם מביא קרבן לבית המקדש ועושה הכל כמו שצריך. הבהמה טהורה ומתאימה והכל בסדר גמור, אבל יש לו מחשבה לא מתאימה, אז הקרבן נחשב ל"פיגול", כלומר הכל נפסל!! זה דבר מאוד ייחודי לבית המקדש. דבר כזה איננו קורה בחוץ. ההלכה מטפלת במעשים. ואם המעשה נכון, לא שמים לב למחשבות שמלוות את המעשה.אם כן למה זה שונה במקדש?

הפסוק השני בפרשה שלנו נראה די תמים:

"זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'"

לכאורה מדובר על הקרבנות שבני ישראל היו צריכים להביא ביום הראשון של חנוכת המשכן כדי לחנך אותו וכדי ש"כבוד ה'" ייראה. אבל המדרש  קובע שהמילים "זה הדבר" אינם מצביעים על הקרבנות האלה שצריכים להביא אלא על "היצר הרע"! כלומר מה שיש לעשות זה לבוא עם כוונות נכונות.

(הטיעון של המדרש פשוט: "זה הדבר" עוסק תמיד בדברים נצחיים, נכונים לכל דור ולא לדבר זמני. הקרבנות של חנוכת המשכן הם זמניים, לכן יש לחפש משהוא שהוא לא זמני אלא קבוע, וזה המצווה לבוא עם מחשבות טהורות)

ועבור העבודה המיוחדת הזאת, של מחשבות טובות, הפסוק משתמש בפועל "תעשו"! אבל אין כאן מעשה! יש רק מחשבות!

כאן בא הנאות הדשא להסביר עיקרון:

  • בעולם החול, המעשה הוא אכן המעשה האובייקטיבי
  • בעולם השבת, "דיבור" יכול להיחשב למעשה (ולכן מצוות ה"זכור את יום השבת" מתקיימת על ידי הקידוש- רק על ידי דיבור, אני יכול להפוך חול לקודש ולקיים את המצווה העיקרית של השבת- אמנם, זה קשה, ולכן השלימה מצוות "שמור" עם איסורי ל"ט המלאכות כדי לעזור להכניס אותנו לאווירה המיוחדת הזו שבה הדיבור נחשב למעשה, כמו בבריאה)
  • במקדש, המחשבה נחשבת ל"מעשה"

כלומר, שככל שהאדם מתעלה ברוחניות, ובמקומות מסוימים ובזמנים מסוימים, דיבורו או מחשבתו קובעים, כמו שבעולם הרגיל, מעשיו קובעים.

זה קשה לנו להבין זאת אבל כנראה שהמציאות במקדש היתה כזה שאפילו מחשבותיו של האדם קבעו עבורו! אנו רגילים, בעולם שלנו שרק הדיבורים או המעשים שלנו נלקחים בחשבון לגבי הזולת, החברה, בית המשפט. כאן, זו מציאות מאוד מיוחדת שבה המחשבה (בלי דיבור ובלי מעשה) היא כבר "מעשה" ויכולה לפסול קרבן . אם כן, גם במישור החיובי, העיקר במקדש הוא המחשבות הטובות, הקרבה עם האלוהים דרך המחשבה והכוונות! דבר שמנסים לשחזר בתפילות!

 

 

החזיר

יש ארבע בהמות אסורות למאכל . שלושה (הגמל, הארנבת והשפן) בגלל שיש להם סימן חיצוני טמא ואחד (החזיר) כי יש לו סימן פנימי טמא. אכן, החזיר אינו מעלה גרה (אחד משני הסימנים הדרושים להכשרת בהמה למאכל) אבל הוא מפריס פרסה, דבר שנראה חיצונית.

כלומר, החזיר נראה , מבחוץ, כשר לגמרי!

כדי לשים לב לטומאתו יש להכיר את הפנימיות שלו!

החכמים עשו הקבלה בין ארבעת הבהמות האסורות האלה לארבעת הגלויות שעבור ישראל במשך ההיסטוריה.

גלות אדם, מקבילה לחזיר. היא הכי קשה מכולן כי היא כוללת את כולן ויש להעוד דבר מיוחד שעושה אותה כל כל קשה וארוכה:

  • בכל הגלויות הראשונות, תמיד היה אפשר להצביע על הגוי הרשע שבא להרוג או להגלות אותנו. היה ברור מי הוא יהודי ומי שונא אותו. היה אפשר להצביע על מנהיג הגלות ולהאשים אותו בגלות שלנו. אם זה נבוכדנצר או כל רשע אחר.
  • אבל בגלות אדום קורה דבר מיוחד: קשה להצביע, בהתחלה, על הגוי כרשע. היהודים מתבוללים בתוך עם מסויים (וכל העמים עוברים כך אחד אחד) ואחר כך היהודים מרגישים עצמם כאילו הם חלק אינטגראלי מהעם הזה. הם יותר גרמנים מגרמני, יותר צרפתי מצרפתי, יותר אמריקאים מאמריקאי.

ופתאום, המאורעות מחייבים אותם להרגיש את ההיפך! העם שבו הם הרגישו כל כך נוח והזדהות מלאה, הופך פניו נגדם ודוחה אותם. בנוסף לכאב ולטרגדיות שמלוות את הדחייה הזו (פוגרומים, אינקוויזיציה, שואה..), היהודים נאלצים להבין מה קרה! איפה נמצא הדבר הפנימי הזה שהם פספסו ושהפריד בניהם לבין שכניהם במשך עשרות שנים של אחווה?

כמו שני תאומים שי למצוא את השונה בניהם

כמו שני דברים דבוקים אחד לשני שי להפריד בניהם

זו הבעיה והקושי הגדול ביותר שחייבים לעבור ישראל בגלות אדום!

שיהודי גרמני ירגיש שהוא לא גרמני(מה שקרה למשל בשואה)!

שיהודי אמריקאי, ירגיש שהוא לא רק אמריקאי! (זה עדיין לא קרה אבל זה נראה לי יכאב להם מאוד)

 

לכן, גלות אדום היא גלות עשיו. עשיו היה אחיו התאום של יעקב!

העבודה של הרגשת ההפרדה בין יעקב ועשיו היא לא פשוטה! היא אכן התבצעה על ידי יעקב ועשיו עצמם אבל על זרעם להרגיש זאת בהיסטוריית גלות אדום

 

למה זה חשוב כל כך עד כדי ייסורים ואורך בלתי נסבל של ההיסטוריה?

 

כי להבין את מה שמפריד ביני לבין השונה, זה פשוט. וזה קרא די מהר על ידי שלושת הגלויות הראשונות.

אבל הכי קשה זה להרגיש מה היא הנקודה הפנימית, העמוקה ביותר בזהות שלנו. הנקודה הפנימית הזאת, אנו מרגישים אותה רק אחרי שצריכים להיפרד מהדומה מאוד.

הבבלי, היווני, הפרסי, היו שונים מהיהודים. גלינו זאת די בקלות, אחרי עשרות שנים . אלה היו חלקים חיצוניים של הזהות היהודית שהתגלו די מהר.

אבל להרגיש מה הנקודה הפנימית שמפרידה בינינו ובין עשיו , האח התאום, הרבה יותר קשה וארוך.כי לומדים, על בשרנו, מה באמת היא הנקודה הפנימית שיש בנו ושלא נראתה לכתחילה מבחוץ בגלויות הראשונות.

 

איסור אכילת החזיר , מצריך אותנו להכיר בהבדל המהותי הזה ובנקודה הפנימית העמוקה כל כך של הזהות היהודית!

שמיני לעד

19-04-09

מישל בן שושן

 

שמיני לעד2

 

כל מצב חדש מזמין טעויות מצד בני האדם. לחפש ביטחון שלא יחולו טעויות זה לא להתמודד עם המצב החדש! הטעות היא הכרח המציאות בחיים ובמיוחד בעולם החידוש. האם בגלל זה לא נחדש? לא ולא!. נכון שיש להתכונן כראוי, לעבוד בשיקול דעת, לא להתלהב יותר מדי. אבל לפעול כבת היענה ולטמון ראשנו בחול ונאמר שאין חידוש, אין מצב חדש זה חוסר אחריות ועבירה על המסורת עצמה!!

 

בפרשה שלנו, נוצר מצב חדש לגמרי: חנוכת המשכן. מצב חדש זה מוליד שני סוגי טעויות:

  1. טעויות בגלל הגזמה ביוזמות והתלהבות יתירה, כמו מות נדב ואביהו.
  2. אבל מצד שני, יש גם טעות בגלל חוסר רגישות והצמדה יתירה לחוקים הישנים כמו שרואים עם שעיר החטאת שנשרף: אפילו משה טועה ומודה בטעותו!

 

 

 

פרשת שעיר החטאת

 

  • היו באותו יום שלושה שעירי חטאת:
  1. אחד של חנוכת המשכן שמו שצווה בהתחלת הפרשה
  2. אחד של קורבן הנשיא הראשון נחשון בין עמינדב
  3. ואחד של מוסף ראש חודש כי זה היה 1 בניסן.

 

    • שעיר של ראש חודש צריך להיות נאכל על ידי הכהנים כדי שישראל יתכפרו. אבל הוא לא נאכל על ידי הכהנים , במכוון , ולהיפך, שרפו אותו לגמרי כאילו הוא היה עולה. משה רואה זאת וכועס מאוד. לא לפני שהוא מנסה להבין היטב מה קרה: "דרש-דרש" משה.

 

  • מעניין לשים לב, ששני המילים האלה :"דרש דרש" נמצאים בדיוק באמצע כל התורה. אם סופרים את כל המילים של כל התורה, האמצע נמצא בדיוק בין שתי הדרישות האלה! "דרש" מכאן ו"דרש" מכאן. רש"י נותן טעם לשני המילים: משה שאל למה הם לא אכלו וגם שאל למה שרפו כי הרי אפילו אם לא אכלו בגלל שהם אוננים (מות אחיהם נדב ואביהו באותו יום), הרי שיש אפשרות לא לשרוף , אלה לחכות עד לערב שיקברו נדב ואביהו ואז לאכול את השעיר!

 

  • יש לשים לב גם כן שמדובר בשעיר של ראש חודש. והסיבה להקרבתו, לפי המדרשים היא שה' ביקש מישראל שיביאו "עבורו" כפרה על זה שהוא מיעט את הלבנה בבריאת העולם! המי השילוח טוען שזה סמל לכל הטעויות, החולשות, הספיקות, הדברים הלא מושלמים שקיימים בבריאה, וגם באדם!. כאילו ה' יודע שהבריאה מכילה חסרונות. הם נעשו בכוונה תחילה. יש גם חסרים בבריאת האדם עצמו. אבל זו כוונת הבורא , שהאדם לא יהיה מלאך! ה' מבקש שהאדם יהיה מודע לזה, ושיהיה שותף עם הבורא בהחלתה הזו. שיקבל חלק מהאחריות על חוסר העולם וחוסר האדם כבריאה! זה הוא סמל שעיר ראש חודש.

 

 

אני טוען, שהחוסר הזה בבריאה , כולל הספק הקיים בכל חידוש! זה כולל האפשרות לטעות במעשה חדש, בהתמודדות עם כל מצב חדש.

ודווקא בראש חודש, ביב אז הזדמנות להתחדש, ה' מבקש מאיתנו לקבל על עצמנו את הדאגה לספקות האלה ולטעויות הבלתי נמנעות האלה.

לא כדי שנמנע מחידושים ומטעויות אלה להיפך , כדי שנדע שזה חלק מהחידוש כי זה חלק מהבריאה!

 

  • והחידושים האלה, נופלים ב"חור" שקיים באמצע התורה!

בין שתי ה"דרש" , בין הדרישות המלומדות של משה רבינו! כי אין שום הוראה שיכולה להבטיח שהחידוש  נכון, יצליח, יקלע לאמת.

חייבים לקחת סיכון!!

 

ומי הוא זה שנמצא שם, במקום של החידוש הגמור, שיכול ללכת נגד ההלכה הפסוקה? רק מי שנמצא במצב נפשי מיוחד, בתוך עין הסערה, כמו שאהרון נמצא בו כרגע:

אהרון נמצא כבר במצב נפשי של מיתת בניו:

אכילת השעיר פירושו: הטעות היא אחריות האדם.עליו להתכפר!

אי אכילת השעיר פירושה= זה תלוי בה' הרבה יותר מאשר בנו! זו בעיית הבורא!! אין לנו לקחת על עצמנו, בנוסף למיתת הילדים , גם את האחריות הענקית של מיעוט הלבנה, של תוצאות הספקות של החידושים, יותר ממה כבר קבלתי על עצמי במיתת בני!!!

 

ומשה מבין זאת ומודה!

אהרון צדק!

אהרון יזם, חידש, לקח סיכון וצדק

בניו יזמו אבל הם לא צדקו!

 

אנו חיים תקופה נפלאה של חידוש עצום: החזרה לארצנו

יש חרדים שחרדים לחדש, ליזום, להסתכל במציאות  וממשיכים להתלבש , לאכול, להתנהג, ללמוד, כמו לפני 200שנה. ועוד יותר גרוע! הם יוצרים מצבים מיוחדים שמאפשר להם להתנתק עוד יותר משוק החיים הרגילים מאשר אבותיהם לפני 200 שנה בגלות!

הם נכוו מסיפור בני אהרון

אבל יש עוד סיפור בפרשה, סיפורו של אהרון ועשיר ראש חודש!

מצווה לעניות דעתי היום לא לברוח מאחריות ההיסטוריה

לא לפחד מהחידוש, מהיוזמה

רק כך נהיה נאמנים לתורה ולרצון הבורא!

קדושים אה

בע"ה ה אייר התשע"ב

מישל בן שושן

 

קדושים אה

 

קדושים תהיו

אחרי שהזהירה התורה על העריות בפרשה הקודמת במצוות "לא תעשה", באה מצווה זו של "קדושים תהיו" כדי לתת שכר למי שלא עובר על העריות כאילו הוא גם קיים "מצוות עשה" בזה שהוא קדש את עצמו! וזה מתחזק על ידי שהאדם , בדרך כלל, חייב לקיים כמי סייגים (מבחינת עשה) כדי שלא לעבור על העריות.

הא"ה מסכים שהאדם נמצא במלכודת:

או שיבטל מעצמו כל היצר המיני, ואז יבטל מצוות פרו ורבו וקיום המין האנושי! וזה אסור לגמרי

מצד שני, היצר המיני מושך אותו לכיוון העריות! וגם הם אסורים!!

הא"ה מציע שהאדם "ילך בן הטיפות"!! ושהוא יקיים את מצוות פריה ורביה בתור מצווה ולא כל כך בתור תאווה!! (זה נראה לי מאוד תיאורטי ובלי הוגן!)

ואם האדם יטען: "אסור קרי בלילה" איננו תלוי בי!, בא הכתוב:" כי קדוש אני ה' אלוהיכם", להבטיח לו שאם הוא יתנהג כמו שצריך שכל מה שקשור בתחום המודעות,אז ,אני ה', אעזור לכם בכל מה שלא תלוי בתודעה שלכם!

 

כי קדוש אני

מצוות הקדושה היא אין סופית, בלתי פוסקת. יש בה אין סוף דרגות. אי אפשר להגיד שסיימנו לקיים אותה. כמו שה' הוא אין סופי בקדושתו!

 

איש אמו ואביו תיראו (יט-ג)

  • גם מצווה זו קשורה לעריות!: כשבאה עבירת עריות לאדם, יזכור את אביו ואימו וזה יעזור לו לפרוש מהעריות!
  • כשבן ירא מאביו, יש יותר סיכוי שבנו ירא ממנו. (זה מסביר שינוי הלשון מיחיד לרבים בפסוק)
  • איש שמתנהג עם אמו ואביו כמנהג אב ואם, לזה תיראו. אבל מי שמזלזל בכבוד הוריו, פטור ממורא!!
  • אמו היא בחינת ליל שבת(סעודת חקל תפוחין) (לע"ד: וינוחו בה) ואביו בחינת יום שבת(סעודת עתיקה קדישא) (לע"ד וינוחו בו). יש להקדים ליל שבת ליום! ולכן כתוב "איש אמו ואביו" הקדים האם לאב.

 

ואלוהי מסכה לא תעשה לך, אני ה' א'(יט-ד)

מסכה= אל תבנה מסכים שמפרידים בניך לבין מקור החיים!

אני ה' אלוהיכם= רק כך אני אוכל להיות ה' אלוהיכם, מקור חייכם!

 

לא תעשוק את רעך (יט-יג)

כשאדם עושה עבירה, הוא עושק את כלל ישראל!

 

לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא

התוכחה יכולה לגרום לאדם שמוכיחים אותו לשנוא אותי! לכן ה' מבקש קודם כל לכל ישראל שלא ישנאו אחד את השני. אבל מי ערב בכך שהוא לא ישנא אותי אחרי התוכחה? לכן ה' מציע : אם אתה לא רוצה שישנא אותך כשתוכיח אותו, אז לא תישא עליו חטא! כלומר אף פעם אל תחשוד בחברך שהוא חטא!!תמיד תחזיק את רעך בכשרות!!

 

ואהבת לרעך כמוך(יט-יח)

מצווה לאהוב את אחיך בתנאי שהוא "כמוך"!! כלומר, אין לאהוב האפיקורסים והמומרים וצריך לשנוא אותם!! (דברי הא"ה!)

 

 

מפני שיבה תקום והדרת פני זקן(יט-לב)

צריך לכבד החכם יותר מבעל שיבה.

 

וכי יגור אתך גר בארצכם…(יט-לג)

ארצכם= ארץ הקדושה כי שם מקום השכינה.

 

ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אתם ולא תקיא אתכם הארץ..(כ-כב)

כבר אמרנו לעיל שהארץ יכולה להקיא את יושביה רק אם ישראל לא יעשו את רצונו של מקום. אבךל בא הפסוק הזה שנית כדי להסביר שיש לדאוג על כלל ישראל שישמרו את מצוות ה' ולא רק האדם הפרטי בלבד. כי יכולה הארץ להקיא גם אותו בגלל שהוא לא מיחה ביד הכלל!!

 

והיתם לי קדושים..(כא-כו)

אל יאמר אדם "אי אפשי לאכול חזיר" אלא יאמר שהוא רוצה לאכול חזיר ויש לו חשק לאכול חזיר, רק מה, הוא לא אוכל כי ה' ציווה לו לא לאכול. כלומר, יש לשמור את המצוות לא בגלל שהם "נראות לנו טוב" אלא בגלל שה' ציווה אותן לנו. תהיו קדושים רק בגלל שאני מצווה. תהיו "לי" קדושים ולא "לכם"!!

 

 

 

 

 

 

קדושים מי

בע"ה ח אייר התשע"ג

מישל בן שושן

 

קדושים מי

 

 

קדושים

קדושה היא לשון זימון, שייכות והבדלה!(חלק ב) ובישוב הדעת (חלק א)

"זימון" מלשון "הנני מוכן ומזומן" כל הזמן, מוכן לעשות את רצון ה'. אפילו אם מתברר לי שרצון ה' שונה ממה שחשבתי עד כה!

"הבדלה" מובדל מכל מנהג והרגל שיקבע אותי בתוכו. במיוחד של הגויים.(חלק ב)

האדם צריך לעמוד "פנים מול פנים" נגד ה'. כלומר, כל הזמן מנסה לדעת מה הפנים של ה' מורים לו לעשות. ומכיוון שהפנים משתנים ויש להם הרבה "פנים", אז האדם צריך לפתוח את עצמו כל הזמן לרצון ה' (פני ה')המשתנה מול רצונו שלו (הפנים של האדם)המשתנה גם כן!

 

והתקדשתם ,והייתם קדושים

אין אדם יכול להיות "קדוש" לגמרי, כמו שהרמ"י מבין זאת, עם הדרישה האדירה הזאת!"כי באמת, לזכך הלב שיהי נמשך אחר רצון ה' אינו בכוח האדם! רק בסיעתא דשמיא!" לכן, יש הבטחה מה':

"והתקדשתם" =אתם תעשו כפי יכולתכם,

ואז אני מבטיח שאני אשלים ו"תהיו קדושים"!

 

אשר קדשנו במצוותיו (לע"ד)

נראה לי שמטרת המצוות היא לתת הזדמנות לאדם להסתכל על העולם מגבוה! שלא להיות משוקע , אלא להיות במבט גבוה, במרחק. וכך, כל מצווה יכולה לעזור להיות יותר "קדוש"!

 

קדושים תהיו

ולא כתיב "היו". כאילו זו הבטחה :אני מבטיח לכם שתהיו קדושים!

כמו שהגשם, אחר שהוא התחיל לרדת איננו יכול לחזור לשמים , כך הקדשת עם ישראל היא דבר בלתי הפיך. הם יהיו קדושים!

אבל בכל זאת, האדם צריך להיזהר בכל כוחו להישמר מכל האיסורים (איש אביו ואימו תיראו..) (חלק ב)

 

קדושים תהיו (חלק ב)

כשיש הרחקה מאיסורי עריות, יש קדושה!

כי הקדושה היא מרחק . האדם המתרחק מתאוות העריות, מראה שהוא יכול להתרחק מכל התאוות כי העריות היא סמל כל התאוות.

 

ואהבת לרעך כמוך..אני ה'

פרשת קדושים היא מקבילה לפרשת "ויצא" כי היא הפרשה השביעית בספר כי פרשת ויצא: כי אחרי כל הבירורים שעשו האבות , נולדו להם השבטים בפרשת ויצא. וכל שבט, יש לו שמירה מיוחדת משלו.אבל כולם נוגעים לכלל. כמו שה' אוהב אותו למרות חסרונותיי, הוא אוהב את חברי למרות חסרונותיו. ולכן, אני צריך לאהוב את חברי למרות חסרונותיו.

כל העולם נראה ריבוי אין סופי של ניגודים ופרצופים שונים. אבל אלה כולם רק "לבושים". ובעומק, יש אחדות. וזאת ניתן להבחין כשרואים את הכלל. ויש לראות את טובת הכלל לעומק!(חלק א)

 

ואיש אשר ייקח את אחותו..חסד הוא

איך יכול להיות שהמדרש כותב שבדורות הראשונים, כל אדם נולד עם אחותו והתחתן איתה! אם התורה אסרה זאת?

אלא, "עולם חסד יבנה" ואכן היתה מידת החסד גדולה מאוד. אבל , באז שנתנה התורה, אסור לעבוד את ה' בחסד. החסד לבדו, כשהוא מוקצן אסור לגמרי!

 

אל תפנו אל האלילים

אליל= יראה של שטות!

אליל הוא מלשון "אליה", הזנב של הבהמה, שהוא החלק הכי רחוק מהראש! ושם הדעת נקטן!

 

אלוהי מסכה לא תעשה לך:

מסכה= קבוע כמו המתכת אחרי שהתקררה וקיבלה צורה אחת שאי אפשר לשנות!

כשאדם עושה מעשה או נהנה מהנאה ,כי הוא איננו יכול לזוז ממנו, אז זה מסכה!

כשאדם "לא יכול לזוז ולהתנענע" או כשהאדם "נמצא רגיל בהנאה אפילו קטנה מאוד, עד שהוא לא יכול לפרוש ממנה, זה נקרא מסכה"

 

לא תעשוק את רעך

" כל דבר טוב שהאדם יכול להמציא לחברו ולא ממציא, נקרא עושק"!!

"ואף תפילה שיכול האדם להתפלל על חברו ואיננו מתפלל נקרא עושק"!!(ברכות יב:)

 

אני ה'

  1. פירוש הרב צבי הופמן: מספר הפעמים שכתוב בסדרה הזאת "אני ה'" הוא 3+5+7 כמו מספר המילים בברכת כוהנים!
  2. הרמ"י נותן פירושים שונים ומנוגדים (אבל משלימים) לשני הביטויים:
  • א. "אני ה'"= אל תחשוב שאתה הגעתה לסוף דעתי! רק אני ה' יודע את הכוונות שלי ושלך! הישאר עניו בקשר לצדקות שלך! ואל יתחכם האדם יותר מדי! ואל יאמר האדם "יודע אני את טעמי המצוות"!
  • ב. "אני ה' אלוהיכם"= בכל זאת,אל תכנסו לדיכאון! אני עוזר לכם! אני שוכן בתוככם! אל תהיו יותר מדי "ראש קטן".

 

לא תקיפו פאת ראשכם

הפאות  יורדות מהראש אל הלב.

כשמחשבה רעה באה לראש שלך, אל תכניס אותה ללבך! כי שם היא תקבל יותר תוקף!

מהמקום של הפאות יוצאים המחשבות. לכן, יש להיות שם ביראה גדולה

 

 

קדושים שם

26-04-09

מישל בן שושן

 

קדושים שם

 

 

אין קדושה אלה מצד הכלל!

 

אין אדם יכול להיות קדוש אם הוא לא מתחבר בזאת לכלל ישראל.

לכן פרשה זו נאמרה בהקהל

לכן כתוב "דבר אל כל עדת בני ישראל….קדושים תהיו.."

כי כל אחד מישראל יש לו חלק קטן של ה"פאזל" האלוהי. החלק שלו מאוד חשוב אבל הוא רק חלק קטן! והוא צריך לעבור דרך הכלל בעבודתו את הבורא. בדיוק ההיפך ממה שאנו רואים בהרבה דתות שה"קדושים" הם אלה שפורשים מן הציבור.

הקדוש הוא זה שעוסק בשביל הציבור, חושב עבור הציבור כולו, עובד את ה'  רק בגלל שהוא חלק מהציבור.

וכן כל דבר שבקדושה עוסקת בציבוריות הישראלית.

כי קדושה היא חיבור.

ישנם חיבורים לא טובים. כמו ה"קדשה"= הזונה, שהיא מתחברת עם כל אחד.  אבל הקדושה היא החיבור הנכון עם כל הציבור.

 

 

למה חכמים קבעו שהקדושה קשורה לפרישה מהעריות?

 

הרי בפרישה נדמה שלא עושה שום דבר טוב במיוחד רק "לא עושים דבר רע"! אלה, שהאדם לא יכול שלא להתחבר.

אין וואקום! אם אני לא מתחבר בדרך הטובה, אז אני מחובר לדברים לא טובים. וכן להיפך. הימנעות מחיבורים לא נכונים, גורם לי להתחבר לדברים טובים ויוצר מצב של קדושה!

האדם לא יכול להישאר ניטראלי! אם הוא לא מתקדם, אז הוא נסוג!

איך ישראל זכו לקבל את התורה? רק על ידי שלושה ימי הגבלה, בפרישה מוגזמת זכו לרגע לחבור מוגזם. אבל המטרה היא לא בחיבורים המוגזמים ובפרישות המוגזמות (כמו זו של משה מאשתו) אלא בחיבורים נכונים ובפרישות נכונות.

נראה שלכן , ביום החיבור הגדול שהוא יום כיפור (ראה קובץ על פשרת אחרי מות שם- ששם הוסבר שבעצם הוא יום שבו אהרון עושה את מעשה נדב ואביהו אבל במסגרת נכונה), ביום זה, קוראים בפרשת העריות: יש להיזהר מחיבורים לו נכונים, במיוחד ביום החיבורים שהוא יום הכיפורים!

קדושים נה

30-04-08

מישל בן שושן

קדושים העד

 

 

דבר

למה התורה עשתה הפסק בין סוף הפרשה הקודמת (אזהרות לגבי עריות), לבין סוף הפרשה קדושים , העוסקת באותו עניין (עונשי העריות)?

כי בפרשה הקודמת, איסורי העריות באו כדי לשלול מעם ישראל האפשרות ללכת בתרבויות מצרים וכנען. לכן, עכשיו צריך לתת להם תוכן חיובי (ולא רק שלילי כמו "אל תעשו כך וכך). "קדושים.." צריך להוות תוכן לתרבות החדשה של ישראל. רק אחרי שהתרבות הזאת מבוססת (ואכן יש בפרשה סיכום של עיקרי התורה עם 51 הלכות חדשות ועוד כמה חזרות על מצוות שכבר התבארו), אז אפשר לטפל באנשים שעדיין עוסקים בתרבות המעוותת של מצרים וכנען, בנושא העריות.

 

קדושים תהיו:

הפרישה מהתאוות האסורות גורמת להשאיר את החלקים הטובים שבאדם להתבטא. התאוות האסורות הם מכשול לטוב שבאדם לזרום. לכן זו לא הוראה שלילית אלה גם חיובית. כמו שאפשר  לנשוף אוויר מזוהם, וממילא, יכנס אוויר צח!

כי הרי "קדוש אני.." הטוב נמצא בעולם. עיקר ההנחיות הם בעצם לא ליפול בידי הרע, ואז הטוב פועל!

 

כל עדת בני ישראל

כל אחד ואחד צריך למצוא לו את הדרך להיות קדוש בפרישות ממותרות ודרכים רעים. כל תרי"ג המצוות הם כוללניות. הם שייכים לכולם. אבל בתוך עולם הפרטי , הרשות של כל אחד, כל אדם, לפי מדרגתו, לפי נטיותיו, לפי היצר שלו, צריך לפעול כדי לקדש עצמו בדרך שלו.

כאן אולי מקום הנדרים, הגדרים,ובעיקר דרכי הפעולה והמחשבה האישיים של כל אחד. "קדושים תהיו" נותן כיוון, ועל כל אחד למצוא הדרך להגשים אותו.

 

**איש ..

הנציב מחלק את הפרשה לשני חלקים נפרדים:

  1. החלק הראשון , מן הפסוק הזה (יט-ג) ועד לפסוק (יט-כב): עוסק בכל מה שיועיל להשכנת שלום בתוך החברה הישראלית. הנציב טורח להסביר כל מצווה ופסוק בכיוון הזה: איך המצווה הזאת תורמת לשלום.
  2. החלק השני, מן הפסוק "וכי תבואו אל הארץ"(יט-כג) והלאה: הנציב מסביר כל מצווה ופסוק במידה שהם תורמים להגדלת הפרנסה בישראל: איך זה מטיב עם איכות החיים של האדם מישראל.

כך שבשני העניינים האלה: שלום ופרנסה, הפרשה מגדירה את שני המימדים העיקריים של החברה היישראלית.

 

 

 

 

 

איש אימו ואביו תיראו( יט ג)

"איש" = איש חשוב. אפילו אם האדם מאוד חשוב, מצווה עליו לירא את אביו ואת אימו.

אפילו אם הוא יחיד להוריו, והם מאוד אוהבים אותו ומוותרים על הכבוד והיראה שלו כלפיהם, מצווה עליו לירא אותם ולכבדם.

 

 

ואת שבתותי תשמרו(יט –ג)

זה כולל גם שבתות וגם חגים.

אחת המטרות העיקריות שלהם היא להשכין שלום בין הבריות. כשמפסיקים לעבוד, לדאוג לפרנסה, אז אפשר להתפנות לתענוג, ולהזמנת חברים, פגישות עם חברים, השכנת יחסי רעות ואחווה. לכן החכמים הלכו רחוק בהתקנת עירובי חצרות , בניגוד למצווה מפורשת של התורה על איסור הוצאה, כדי להצליח את המפגש בין הרעים בשבתות וחגים.

(ראה, בחלק השני, למטה, המטרה השניה של המועדים לגבי הפרנסה)

 

 

ואהבת לרעך כמוך(יט-יח)

לפי הנציב אי אפשר להבין משפט כמשמעו, כי הרה יש הלכה מפורשת שאומרת שחיי קודמים לחיי חברי! לכן הנציב נדרש לפירושים אחרים: פירוש הרמב"ם ופירוש הגמרא בירושלמי:

  1. פירוש הרמב"ם: מה שאתה מצפה מחברך לעשות לך, תעשה לו. וזה , כמובן ביחס הספציפי שיש בין שני האנשים. לא לצפות מזר מה שנצפה מחבר קרוב. לכן, אני לא אעשה לזר , מה שאני אעשה עבור קרוב.   ואז, מבינים את התחלת הפסוק (איסור נקמה ונטירה) כהקדמה למצווה זו: איך אני אהיה מסוגל לוותר על הנקמה או על הנטירה? אם אני אחשוב על המצב ההפוך: אני זה שגרמתי לו צער ועליו לנקום כלפי, אני הייתי כמובן רוצה שיוותר על הנקימה או על הנטירה שלו כלפי. אז, אני צריך לעבוד על עצמי בכיוון שהייתי רוצה שהוא היה עובד על עצמו.
  2. התלמוד הירושלמי :

אם יד ימין, בטעות, חתכה בסכין יד שמאל של אדם אחד. האם יד שמאל תרצה לנקום ביד ימין? לא , כי שתי הידיים שייכות לגוף אחד!. אם האדם יחוש שזולתו שייך כמוהו לאותו גוף, עם ישראל, אז לא ירצה לנקום בו. דרך אגב , אנו חשים זאת לפעמים בין בני משפחה אחת.

כנראה שעבור התלמוד הירושלמי  , ניתן להגיע למדרגה עליונה זו של הרגשת כל אחד מישראל כגופו ממש!

 

את שבתותי תשמורו (יט-ל)

אותו פסוק כמעט חוזר כאן, בחלק השני של הפרשה. החלק שהנציב טוען שהוא מטפל בעניין הפרנסה. (החלק הראשון עסק ב"שלום").

כאן, שמירת השבת מביאה פרנסה . כתוב "ששת ימים תיעשה מלכתך.. ובשביעי תשבות" . בקריאה הפוכה :"אם תשבות ביום השביעי, אז כל מלאכתך תיעשה, תהיה ברכה במלאכה ובפרנסה".

יום טוב מביא פרנסה דרך ברכת הארץ ופירותיה, כי הרי לחגים יש בעיקר פן חקלאי בתורה. הארץ מתברכת על ידי החגים וכך האדם העובד אותה.

 

 

 

ושמרתם את כל חקותי (יט-לז)

אחרי כל ההסברים והטעמים שתרח הנציב להביא על כל מצווה, הוא מזהיר: אל לתלות את עשיית המצוות בטעמים שהביא או טעמים כל שהם, אלא, יש לקיים המצוות כחוקות, רק כי הן נתנו לנו על ידי ה', ללא סיבה כל שהיא. הטעמים, ההסברים, כל לימוד והבנת המצוות הם תוספות למצווה ולא עיקר הווייתן.

 

ועשיתם אותם(יט-לז)

  1. יש אפשרות ראשונה להבין משפט זה: לעשות מצוות= לקיים מצוות עשה.
  2. אבל יש מובן אחר שהנציב מעדיף: לעשות מצוות= לחדש בכל דור ובהתאם למצבים השונים מצוות חדשות המתאימות לאדם ולדור החדש!

 

ואל בני ישראל תאמר (כ-ב)

איסור הבאת הבן לקרבן למולך, מובא כאן בין שני נושאים: למעלה מסופר על עניין המשקולות (מזני צדק..) לעניין העריות. למה?

  1. עריות:
  • מטמא הארץ ומכלה הפירות ומסלק השכינה
  • אבל האדם הנכשל בזה , עושה זאת בגלל תאווה רגעית ולא מחוסר אמונה.
  1. משקלות:
    • אין בהם חומרת עונש העריות
    • אבל האדם העובר עליהם עושה זאת בגלל בעיה של אמונה וקלקול המידות.
  2. מולך:
    • מטמא את הארץ ומסלק השכינה
    • האדם חסר מידות מוסריות קבועות ולא רגעיות.

כך שמוצאים בעבירת המולך חומרה של עריות (בתוצאות שלה)וחומרה של משקלות(בסיבות שלה).

 

והתקדישתם והייתם קדושים(כ-ז)

כבר קראנו אותו פסוק בסוף פרשת שמיני אחרי מאכלות אסורות.

שם הקדושה הייתה על פרישה ממאכלים אסורים.

כאן, הפרישה היא בענייני פרנסה: לבקש פרנסה בעבודה: קרבנות ותפילה.

 

**ועשיתם אותם(כ-ח)

העשייה כאן מצביעה על עשייה של בני אדם בעולם החידוש בעסוק בתורה.

 

לא תלכו בחוקות הגוי(כ-כג)

כי את כל אלה עשו.. ואקוץ בם:

יש הבדל מהותי בין ישראל לגויים בהקשר לשייכות לארץ ישראל: כשהגוים היו כאן, ה' לא הזהיר אותם שאם יחטאו הם יגורשו. ה' לא נתן להם עצות כדי לא לגלות! לישראל הוא כן מזהיר ודואג שלא יגורשו על ידי מעשיהם!

 

ואמר לכם אתם תרשו את הארץ(כ-כד)

ירושה= אפילו אם ישראל יוגלו, הארץ תישאר שלהם והם יחזרו אליה.וזה גם הבדל בנינו לבין הגויים האחרים

 

הבדלתי אתכם מן העמים(כ-כד)

ההבדל העיקרי הוא שהעמים לא צריכים להיות מוסריים ולשמור מצוות כדי לקבל פרנסה , כדי שהארץ תיתן פירותיה.

אבל ארץ ישראל תיתן פירותיה רק ביחס לזכיות של עם ישראל!

 

אשר הבדלתי לכם לטמא(כ-כה)

הבהמות הטמאות, הן לא טמאות בעצמן, אלא יחסית לכם הן טמאות. למשל הן לא טמאות עבור הגויים.

ישראל הם במדרגה כזו שהבהמות האלה טמאות יחסית אליהם.

 

והייתם לי קדושים…ואבדיל אתכם(כ-כו)

אתם צריכים להבדיל את עצמכם מהגויים. והפרישות שתחליטו לבצע בנוסף למצוות כדי להיות קדושים, היא מעבר להגיון האנושי הרגיל שהגויים גם כן פורשים מהם. יש דבררים שההגיון והטבע מאלץ לפרוש ממנו כי דרכו פוגעים בגופינו או בנפשנו. אבל הפרישות שלכם צריכה לנבוע מהיחס אלי , לכן כתוב "והייתם לי קדושים".