שמות נה

בע"ה טו טבת התשע"ד

מישל בן שושן

 

שמות נה

 

וידע אלוהים

  1. הגדרות ודוגמאות בענייני "דעת"

לדעת= ללמוד להבחין במיוחדות של דבר. זה ללמוד לפעמים ההבדלים שיש בין דברים. לכבד שני דברים שונים. רק לאחר מכן, הדעת דורשת חיבור בין הדברים שהבחנו בהם שהם שונים. בלי לרצות לבטל את השוני בניהם. ייתכן שכל אחד מהדברים ימצא את עצמו משלים את הדבר השני.

 

  • כשאדם יודע את חווה אשתו. זה לא מתוך בלבול בין זכר ונקבה. אלא אחרי הבחנה של ההבדלים המהותיים שיש בין הזכר והנקבה, חיבור שמכבד את שניהם.
  • משה היה בעל דעת כי הוא הכיר את מקומו. אפילו אם הוא בנה את המשכן, הוא חיכה לקריאת ה' אליו כדי להיכנס לפני ולפנים. הוא ידע שאין שום בלבול בינו לבין האלוהים. וזה עושה אותו בעל דעת.
  • תלמיד חכם שאינו מכיר את מקומו, יותר גרוע מנבילה! (כי הנבילה מכירה את מקומה! היא מוגדרת!).
  • כל הנביאים הגדולים סירבו להיות נביאים בהתחלת דרכם. כמו משה וירמיהו. למה? כי רק אחרי שהם מרגישים שאין יחס בינם לבין הבורא, רק אז יש סיכוי לקבל דבר ה'. אדם שיחשוב שהוא "חברותא כלפי שמיא", שהוא קשור כל הזמן עם ה', צריך להיזהר ממנו! אולי יש לו מחלת נפש!

רק אחרי ההכרה של הדבר, ההגדרה שלו, הכרת מקומו הנכון, ניתן להמשיך ולעסוק בדבר. אדם שמכיר את מקומו, יכול אחר כך להתקדם מעבר, להשתפר,..אבל אין להתחיל בבלבול.

 

  1. ההבדלה והדעת

החכמים הכניסו את תפילת ההבדלה במוצאי שבת בתוך ברכת הדעת בעמידה. למה? כי הדעת הוא לא רק חיבור אלא חיבור אחרי שעשינו הבדלה בין הדברים שרוצים לחבר!

למשל, המטרה בהבדלה היא להעביר מקדושת השבת לששת ימי המעשה שלאחר השבת.

אבל קודם כל יש להכיר בעובדה שאין שום קשר בין מהות השבת לימי החול!!

רק אחר כך, יש סיכוי להעביר מקדושת השבת לשאר ימי השבוע!!

אם המטרה היא החיבור, האמצעי הוא ההבדלה!!

 

  1. מצב הגלות

עיקר מצב הגלות הוא בזה שהיהודי איננו מבחין בזה שהוא בגלות!

לכן, הצעד הראשון והחשוב מכל הוא להכניס בלב הישראלים שהם נמצאים בגלות במצרים. לכן, מטרת ה' היא להכניס בהם "דעת". כוח ההבדלה בין מה שהם(יהודים)  ובין מה שהם חושבים שהם(מצריים).

 

  1. וידע אלוהים

הנ"ה מתרגם משפט זה : ה' הכניס בישראל את הדעת (כוח ההבחנה במצבם האמיתי. מי הם. לאיזה מקום הם שייכים באמת..)

איך ניתן לתרגם זאת בפועל במילים? אני מציע שתי דרכים

  • וידע= בהפעיל. הוא גרם להם לדעת.
  • עצם כתיבת שם ה' עם פועל צמוד אליו, איננו מצביע על פעולה של האלוהים בלבד אלא בעיקר על המחויבות לאדם להכיר את האלוהים במצב הזה. (כשם שהוא רחום אז גם אתה צריך להיות רחום…)כשם שהאלוהים ידע, אז עליך לשים לב לפועל הזה ולהפנים את המשמעות שלו. מה זאת אומרת שהאלוהים יודע? קודם כל זה מחייב אותך להתחיל לדעת!

 

למה ה' בחר במשה?

יש מדרש (רבה פ"ג ד)תמוה מאוד:"אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אם אין אתה גואלם, אין אחר גואלם"! אם לוקחים את הדברים האלה ברצינות,(ואין סיבה שלא!), משה הוא היחידי שהיה יכול להוציא את ישראל ממצרים!!

למה? כי הוא בנה את עצמו מחוץ לעם ישראל!!!

משה הוא היחיד שנחנך מחוץ למשפחה יהודית. אצל פרעה. הוא גם יהודי וגם, מהצד השני, יש לו ראייה שונה לגמרי, מבט מבחוץ.

מכיוון שדרושה מהפכה תודעתית בעצם ישראל כדי שיבין שהוא צריך לצאת משם, חייב להיות אדם בעל מבט חדש וחיצוני! זה מה שעושה את משה בעל "דעת". כלומר, הוא מובדל מההשקפה הרווחת בעם ישראל. לכן אומרים גם כן שהוא "שקול כנגד כל כלל ישראל"!!

כמו שהסביר הרב לגבי יוסף: הוא נעשה לבדו, מחוץ למשפחה וזה הקנה לו את זכות הבכורה (שני שבטים יצאו ממנו) כן גם משה שלא היה בכור אבל קיבל את "הבכורה" בזכות זה שהוא בנה את עצמו לבד, מחוץ לאחים שלו!

 

למה היה צריך הסתרת פנים במצרים?

(מתוך השם משמואל שמצטט את אביו, הנאות דשא)

במשך לפחות מאה שנה, לא היה מנהיג בעם ישראל במצרים וגם לא היתה שום התגלות של ה' אל העם. זה היה, מצב של "הסתרת פנים"!! למה?

כדי להגיע למצב שישראל יהיו "בני בכורי ישראל"!

כמו שכבר למדנו , הבכור הוא זה ש"בונה את עצמו לבד" בלי עזרת האחים. הסתרת הפנים , אילצה את היהודים לבנות את עצמם לבד! כלומר הם בנו לעצמם זהות יהודית (אפילו המעט שהיה אפשר) לבד.

חוסר מנהיג הגביר עוד יותר את המצב כי כל אחד מבני ישראל בנה לו דרך משלו! כך שכל אחד היה מבחינת "בכור"! מכאן, עם ישראל נבנה. מהיכולת לשרוד את הסתרת הפנים.

בזכות ההישרדות להסתרת פנים, הם זכו לגאולה!

 

נראה דרך אגב, בסדרה הבאה "וארא", המשכו של הסיפור הזה:

למה ה' גורם ליותר רע לישראל בשליחות הראשונה של משה?

כדי שהיחס אליו יהיה "בלתי תלוי".

חשוב מאוד שהאלוהים של ישראל לא יהיה אלוהים על תנאי. אם הוא "האל הטוב" אז הוא האלוהים שלנו. או "אם הוא מצליח להוציא אותנו ממצרים, אז הוא האלוהים שלנו". האלוהים של ישראל חייב להיות האלוהים בכל מצב . הקשר איננו תלוי ביכולת או בהצלחה של מהלך זה או אחר.

לכן, חשוב מאוד, שלפני היציאה, יתברר גם לעם ישראל וגם למשה, שאין להם לחשוב שהאלוהים הוא אלוהים רק בגלל שיוציא אותם או בגלל שהוא עושה דברים טובים.

בדומה לבחורה שרוצה להראות לחתן את כל הגירעונות שלה לפני החתונה. אם הוא בכל זאת מסכים להיות איתה, אז יש יותר סיכוי שהנישואין יחזיקו מעמד!

 

בהקשר אחר, ישנם שאומרים ש"בזכות זה שסבלנו בשואה ה' נתן לנו את מדינת ישראל.

אני מתנגד לראייה הזאת.

אבל אם כבר , הייתי אומר, שבזכות העובדה שלא עזבנו את הזהות היהודית שלנו והמשכנו להאמין אחרי השואה, למרות שהכל היה מצביע על הסתרת פנים גמורה ועזיבת ה' את עמו והריסת כל הבסיס של אמונה באל, למרות זאת, ישנם רבים בישראל שהמשיכו להאמין, להתפלל, לעמול כדי להמשיך להיות יהודים.

בזכות הדבר המופלא הזה, אולי זכינו למדינת ישראל!

אם ישנה איזו שהיא "זכות" לחפש בסיפור השואה, אז לעניות דעתי מדובר על הזכות הזו. לשרוד את הסתרת הפנים! ואת הלימוד הזה ניתן ללמוד אותו כבר ביציאת הגלות הראשונה, במצרים.

שמות לעד

18-12-07

מישל בן שושן

 

 

 

שמות לעד

לעניות דעתי

 

 

 

שתים עשרי שבטים. שבעים נפש:

12= ריבוי האפשרויות להשיג את האלהות ולעבוד אותו בתוך עם ישראל.

70= שבעים אפשרויות להתגבש כעם ולהחזיק במידה מיוחדת כאומה.

מה שמאפיין את עם ישראל, זה שהם מעידים על אחדות כל הריבויים. בתוכם קיימים 12 האפשרויות, וכל העם מסמל את כל העולם המתאחד בתוך עם אחד.

 

 

 

למה ספר חדש?

אין הבדל משמעותי , לא במיקום של המאורעות ולא בזמנים. הכל נראה המשכו של ספר בראשית.

ההבדל העיקרי שאפשר לזהות אותו כמצדיק פתיחה בספר חדש הוא עניין "עם בני ישראל". מושג שהומצא על ידי פרעה ושמאפיין מציאות חדשה .

ספר בראשית עסק בזהויות אישיות, כאן מתחילה בניית העם כעם.

ודווקא בהתחלת הספר הזה, מדגישים מה שיאפיין את העם הזה: ריבוי הדעות ונקודות המבט השונות של כל שבט בהזכרת שמותיהם. הם מסמלים ריבוי האפשרויות להשיג את האלוהות וריבוי אפשרויות בניית עמים שונים בתבל.  ייתכן שזה המאפיין החשוב ביותר של עם ישראל.

 

 

 

"שמות ": למה שם זה לספר כולו?

בהמשך למה שאמרנו לעיל, כל "שם" מאפיין תפקיד מיוחד. אישיות מיוחדת, מקוריות, נקודת הסתכלות והבנה מיוחדת. לכל אדם יש שם שמאפיינת את מקוריותו.

"שמות" ברבים, מתאר ריבוי השמות האפשריים בתוך עם אחד. העם הזה , אמור להתאפיין בסובלנות, כלפי הדעות השונות ! יש 12 שבטים ויישארו כך , כל שבט תחת דגלו, כל שבט יושב במקום מוגדר. ובכל זאת כולם בונים עם אחד. לימוד החיים המשותפים, חיפוש אחר דרכים לחיות ביחד, כדי לגלות את האחדות האלוהית בעולם, או לפחות עדות כלפי העולם כולו שזה אפשרי, מהווה עמוד השדרה של עם ישראל. כשהמוטו שלו יהיה "ה' אחד".

ולא במקרה אולי נמצא בפרשה הזאת היסוס מסויים על קביעת כינוייו של האלוהים עצמו. אהיה- …כאילו גם הגדרתו על ידי האדם היא בהתהוות מתמדת, לפי השגת האדם עצמו והקשר שלו עם הבורא.

 

 

 

 

הרש"י  הראשון:

"אחר שמנאן בחיים בשמותם חזר ומנאן במיתתן להודיע כמה חיבתן.."

עיקר כל הסיפור של בחירת העם הזה כעם שיהיה בעל התפקיד הזה , גנוז בסוד המילה הזאת :"חיבה". אך ורק בזכות החיבה המיוחדת הזאת, העם הזה יכול להתקיים ושינהיגו אותו. העם הזה לא חכם יותר, לא דתי יותר, לא ישר יותר. מה שמאפיין אותו היא החיבה של ה' כלפיו.

רוב הדברים החשובים באמת לא נשענים על ההיגיון.

החיבה היא עמוד התווך של בניין עם כזה.

ואולי זו המידה העיקרית הדרושה לכל מנהיג אמיתי של העם הזה.

הוא צריך לחבב כל אחד ממרכיביו השונים והמנוגדים!

אולי זה יכול להתאים רק למנהיג אחד : האלוהים עצמו! כל כך קשה המשימה!

ולכן כל דברי הנביאים, ומשה בראשם, מתארים את היחס של העם עם הבורא במילים של חיבה בין בני זוג.

רש"י משתמש במילה "חיבה" ולא "אהבה" ,נראה לי במכוון. החיבה היא הרבה יותר חזקה מהאהבה.AFFECTION- AMOUR

האהבה היא עזה, אבל מוגבלת בזמן התשוקה. החיבה מתאימה לבני משפחה אחת, לחברים טובים, לרעות… האהבה היא יותר קשורה לרגש התשוקה בין בני זוג.

 

 

ואלה

"ואלה" מוסיף על הראשונים, "אלה" פוסל את הראשונים" אומרים חז"ל.

כאן דווקא, כשקופצים למדרגת ה"עם", היינו יכולים לחשוב שפוסלים את החוקים ששררו בסיפורי האבות היחידים. עד כאן, היו קשר מיוחדים בין האלוהים ואישים מיוחדים שעשו תהליך מקורי להשגת האלוהות . אבל כאן עוברים לחוקים יותר כלליים. בעם ישנם כל מיני שוגים של אנשים. לא בוחרים בהם, כולם שייכים בתולדה לעם. אי אפשר לפסול אדם זה או אחר בהיותו מחוץ לתכנית (כמו שהיה אפשר בסיפור עם היחידים: פסלו את ישמעאל, עשיו…). כל הסיבות שבעולם היו מצדיקים הפתיחה במילה :"אלה..". אבל לא כל הדבר!

"ואלה" קושר את העם ליחידי סגולה! הקשר הזה מאוד קשה להבנה. זאת לא בעיה של שייכות ל"מייסדים" בלבד. אלא שהזהויות הפרטניות של האבות בנו מנגנון מיוחד: יצירת מידות מנוגדות (דין וחסד למשל) ואחר כך יצירת ייחוד המידות האלה (על ידי יעקב). וכן, יצירת 12 דרכי חשיבה שונים (בני יעקב) והפיכתם ליחידה אחת (על ידי יוסף). מכאן, אפשר להתחיל בניית עם שעמוד שידרתו היא החזקת ריבוי הפנים (שבעים פנים..) בתוך יחידה  אחת.

"ואלה"= העם יהיה בדיוק כמו האבות: נסיון לאחד את המידות ההפוכות ביחד! . העם יוסיף על עבודת האבות ולא יפסול אותה!

 

"תודה להמן, כי בלעדיו לא היה לנו פורים!"

חצי הבדיחה הזאת מתארת גם כן את המצב שבו אנו כמעט נצטרך להודות לפרעה על הפיכתנו ל"עם בני ישראל" או למצרים בכלל! הלה זאת בדיוק היתה הכוונה של הבורא בהבטחה לאברהם: אברהם שאל: "במה אדע כי ארשנה?" איך תהפוך מהלך אישי של אדם יחיד לפרויקט לאומי? ותשובת ה' לא איחרה: יש לי תכנית: הכנסת ה"זרע" של האב (ות) לתוך רחמה של מצרים פונדקאית כדי שייולד עם. אבל מרגע היציאה, אנו חייבים לזכור שזה הוא, יצאנו משם, וחייבים לחתוך את ציר הטבור. חשובה, לעצמאות הנולד, שיזכור את יציאתו מארץ מצרים!

 

18-12-07

מישל בן שושן

 

 

 

בע"ה כא טבת התשע"ד

מישל בן שושן

 

שמות או מספרים לעד

עיון ברש"י הראשון של הפרשה

 

 

ואלה שמות בני ישראל – אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן [אחר מיתתן], להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיהו מ כו) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא:

 

 

 

שמנאן בחייהן בשמותן

בפרשת ויגש, מנה את כל השמות של השבעים נפש .

 

חזר ומנאן במיתתן:

בפרשת שמות, "מנאן" כלומר רק המניין שלהם "שבעים נפש" ולא כתב את השמות של כל השבעים.

 

להודיע חיבתן

הסיבה היחידה שמצא רש"י היא החיבה.

 

שנמשלו לכוכבים

  • מה הוא הקשר בין הכוכבים לחיבה?
  • ולמה ישראל נמשלו לכוכבים ?

נראה לי שהרמז כאן הוא על האור הגנוז שהבורא גנז בתוך החושך.  בלילה, כשאין אור יום רגיל, ניתן בכל זאת להבחין באור החבוי הזה שגנוז בכוכבים.

אם כן,תפקיד עם ישראל הוא להאיר בלילה! כלומר למצוא את האור הגנוז בתוך החושך! זה מסביר למה ההיסטוריה של העם הזה מתחיל בגלות! עליכם ללמוד למצוא את האור בגלות(בחושך)! איפה שהוא לא נמצא לכתחילה!

איך מוצאים האור הגנוז? מה יעלה בגורלם של אלה שיתמחו בחיפוש הזה? נראה שזה תפקיד מאוד לא שגרתי ולא מקובל. ההימצאות בגלות מאוד מסוכנת. והחיפוש הזה יכול להראות לעמי הארץ כמוזר ולא רציונאלי.

כאן נכנסת החיבה: נכון, אין הגיון בדבר. נכון, זה מסובך ובלתי שגרתי. אבל הבורא רוצה בכך. הוא מחבב את אלה שאמונים על החיפוש הזה.

הכוכבים, נראים קטנים, חלשים. האור שלהם איננו חזק ועמיד כמו האור של השמש. לכן הם זקוקים להרבה חיבה מצד הבורא!

אין קשר הגיוני עם עם ישראל! יש רק קשר של חיבה!אהבה שאיננה תלויה בדבר. כי המשימה שלהם היא בלתי שגרתית ומסוכנת מההתחלה!

 

שמוציאן ומכניסן

ה"דעת זקנים" מסביר ש"היציאה" היא כאן, בספר שמות, במיתת ראשי השבטים. ה"כניסה" היא בפרשת ויגש. אם כן,לפי הסדר הזה היה צריך לכתוב "שמכניסן ומוציאן". אבל הפסוק שבחר רש"י לצטט מתחיל ביציאה , לכן, כנראה, הוא הפך את הסדר.

למה ה' מכניס ומוציא את הכוכבים? אולי כי הוא רוצה לשמור עליהם! הוא לא רוצה שיפגעו מאור השמש!  כל ה' שומר על עם ישראל ומשגיח על ההיסטוריה שלהם! הוא זה שמחליט מתי להוציא אותם לגלות ומתי להפסיק את הגלות. מתי נולדים ומתי מתים!

 

 

במספר ובשמותם

כאן הבעיה העיקרית: המספר הוא הערך ההפוך מה"שם".

השם= הייחודיות של כל אחד. המיוחדות, הערך המוסף שלו. הבלעדיות. בשם יש תפקיד, משימה, פרוייקט. מידות.

המספר= הוא הערך הפחות מחמיא של האדם. הוא סתם מספר. מסתכלים עליו מלמעלה ובקושי "סופרים" אותו! כמו ששמים מספר על היד של אסיר.

אם כן, מה פשר החיבור בין שני המושגים ההפוכים האלה? התורה תרבה לדבר על "מספר שמות" בכל מניין. כאילו היא רוצה לקחת בחשבון את שני המימדים האלה כל הזמן.

אדם יכול להרגיש את עצמו רק "מספר". ואכן, הוא יש מימד כזה בבריאה. הוא נולד ומת ונשאר רק מספר בחלקה של בית קברות, במקרה הטוב! מה התועלת של חיי אדם? האם יש חשיבות לחיי האדם בהיסטוריה הגדולה או רק אפילו בדור שלו? האדם יכול להיכנס בדיכאון במחשבה הזאת. אבל היא מאוד אמיתית !

אדם יכול להרגיש שהוא הדבר הכי חשוב בעולם. זה מאוד מרומם. ההורים של תינוק יכולים להעניק לו את ההרגשה הזאת . אבל מהר הוא ירגיש שהוא בעצם רק מספר בכיתה, הוא מספר בקבוצת הכדור רגל. הוא מספר בחיי החברה! אפשר להדגיש את הפן ה"שמי" של עצמו. אבל בסופו של דבר האדם מרגיש כל הזמן מתולתל בין שתי הגישות האלה! האם אני מספר או אני שם?

כשמדברים על השגחת הבורא על כל אחד מברואיו, אנו מדגישים את הפן האישי, השמי. כל העולם נברא רק בשביל זה.

אבל ישנם מקורות שמדברים על החלטת הבורא עבור קהל רחב של אנשים. על כלל, ובו, האדם ייחשב מספר. למשל, מדברים על מגפה, מלחמה, דברים שפוגעים בכלל אנושי. ובמקרה הזה, האדם הפרטי נסחף בתוך החשבונות של ההיסטוריה הגדולה! (ישנם גם פרשנים שינסו להצדיק כל מקרה לגופו, אבל אי אפשר להתכחש להרבה מקורות שמדברים על "חשבונות גבוהים" שאינם לוקחים את הפרט אלא את הכלל במקרים מסוימים)

אכן, התורה כנראה איננה מתכחשת לדואליות הזאת! כל אדם הוא גם מספר וגם שם!

יכול להיות שיש יתרון בדבר. האדם שיחשיב את עצמו רק "שם" יוכל להתגאות יותר על המידה ולא להתייחס אל האחר. אבל מצד שני, גם הענווה והדיכאון שיכולים להיות תוצאה של ה"מספר" אינם רצויים!

 

 

לכוכבים יש שמות

לכל נקודה קטנה של אור גנוז, יש שם. אי אפשר להתעלם מהנקודה הזאת.

לכל אדם יש שם

העולם כולו חסר בלי אדם אחד. בלי כוכב אחד. כי עליו להאיר באור מיוחד. אבל השמים מלאי כוכבים. הם יוצרים תמונה כוללת שאף כוכב איננו ליצור לבדו! כך בני האדם!

 

 

לסיכום:

נראה לי שרש"י מסביר כאן שלושה דברים חשובים:

  1. מה היא מטרת הגלות?: כדי ללמוד את עם ישראל איך לחפש אחר האור הגנוז בתוך החושך.
  2. למה משנים ספר?: כבר לא נדבר על הסיפור של יחידים כמו בספר בראשית, אלה על הכלל. לכן, בבראשית מנה את כל שמות השבעים בעוד שכאן, רק 12 שמות ועוברים מהר למספר הגדול 70 ואחר כך 60 ריבוא.
  3. מה הערובה שהמהלך המסוכן של הגלות יצליח?: ה' אוהב את ישראל. רק החיבה מקשרת את העם הזה לבורא. לא זכויות, לא הגיון. העובדה שהמשימה שלהם איננה שגרתית, מחייבת יחס בלתי שגרתי, והוא יחס של חיבה!