בע"ה כט שבט
מישל בן שושן
תרומה אה
וידבר ה' אל משה לאמר : דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה…
- למה "לאמר"+ "דבר" אחד היה מספיק. או "לאמור", בלי "דבר אל בני ישראל" או ההיפך!
לאמור= אני נותן לך רשות להעביר את מה שאני אומר לך כאן. הגמרה לומדת מכאן שאדם שמספר דבר אישי לחברו, מובן מאיליו שאסור לספר זאת לאחרים. אפילו אם הוא לא אומר לו במפורש "אל תספר לאחרים".בלשון הגמרא (יומא ד:):" כל דיבור הוא בבל תאמר". ה' אמר דברים שונים למשה. הרבה דברים , אסור לו למסור אותם לאחרים. ויש דברים שיש לו רשות להעביר הלאה. כמו שהיה אומר עמנואל לווינס "מהמילה "לאמור" אני לומד שיש דברים ש"לא-אמור"! כמו שיש לבן מסביב לאות השחורה, כך יש את ה"לא נאמר" שהוא לא פחות חשוב מה"נאמר". אבל חייבים את ה"נאמר" כדי להחזיק את ה"לא נאמר"! אם אין אות שחורה, אין לבן מסביבה! אם אין תורה שבכתב, אין תורה שבעל פה. למרות שהתורה שבעל פה היא העיקר!
מכאן שה "לאמר" בא רק כדי לתת רשות למשה להגיד את הדברים האלה. אבל זה לא אומר שיש מצווה להגיד לבני ישראל! על המצווה בא הכתוב ואומר:"דבר אל בני ישראל".
- אם כן, "דבר אל בני ישראל" היה מספיק! אם יש מצווה להגיד,ברור שיש לי "רשות" להגיד!
נראה לי להשיב כך: איך משה ידבר אל בני ישראל? מה הוא יאמר להם? נראה שהכתוב נותן חופש פעולה למשה: משה צריך לדבר אל בני ישראל ומתוך הדיבור הזה, העם צריך להבין מאיליו שהוא צריך להביא תרומה, מתוך נדיב ליבו!! ולכן יש את ה"וו" במילה "וייקחו לי" כלומר, אתה תדבר אליהם, והתוצאה צריכה להיות שייקחו לי תרומה!
- זה דבר קשה מאוד לצוות על דבר שצריך לעשותו מתוך "נדבת לב"! זה כמו לצוות לאהוב! איך אפשר להפגיש את רצון ה' ורצונו של האדם?? זו , נראה לי, השאלה המרכזית. במידה ונצליח, אז יש "התרוממות" (והתרומה גורמת להתרוממות)האדם לקראת האלוהים ויש הזמנה לאלוהים לרדת אל האדם : "ושכנתי בתוכם". בלי נדבת הלב אין תרומה אמיתית ובלי תרומה אין מקדש!! זאת אומרת שהכל תלוי בצורת דיבור של משה אל העם!! ואת זה, משה צריך ללמוד מהאלוהים: כמו שהאלוהים הצליח לפתח אצל משה אהבה וקשר עם האלוהים, על ידי ה"נאמר אליו" ועל ידי ה"לא נאמר "! כך משה צריך להתייחס אל בני ישראל כדי שאולי הם יצליחו להגיע למצב של "נדבת לב" שיאפשר התעוררות מלמטה והתעוררות מלמעלה.
- לסיכום: ה"לאמור" של ה' אל משה יכול לאפשר למשה למצוא את המילים המתאימים והרמזים המתאימים ב"דבר אל בני ישראל". זה יכול להביא שישראל יביאו מתוך נדבת לבם ומרצונם הטוב את התרומה. זה יכול לגרום להם להתרומם. וזה יכול לגרום לאלוהים לשכון בתוכם! זה יצור מפגש עדין (כי הוא דורש עבודה תמידית) שקוראים לו "המקדש". (זה כל כך קשה , עד כדי כך ששני בתי המקדש נחרבו!! בגלל "שימוש לא נכון"!).
- הערה: למה ה"אור החיים" מסביר את עניין ה "לאמר- דבר אל בני ישראל" דווקא עכשיו, במקרה התרומה? נראה לי שזה בגלל שהתרומה מבטאת הכי טוב את הבעייתיות של מסירת הצו האלוהי לאדם שאמור לעבוד מתוך אהבה.
הא"ה מביא עוד פירוש(מתוך ילקוט הראובני): "דבר אל בני ישראל"= ולא תמנה ערב רב!! כאילו חושבים כבר עכשיו על סכנת חטא עגל הזהב (המיוחס לערב רב)! המשכן עצמו מהווה סכנה ענקית של עבודה זרה ויש מעכשיו, מהשלבים הראשונים שיגרמו לכל התהליך, לדאוג לסכנות של אי הבנת העניין של המקדש.
מאת כל איש אשר ידבנו לבו תיקחו את תרומתי
רש"י מביא הפירוש שמדובר כאן בשלוש תרומות: שניים של מחצית השקל(לאדנים ולמימון הקורבנות), שהם "חובה" ואחת, לבניית המשכן שהיא "רשות", לפי נדבת הלב. אבל לפי הא"ה, גם התרומה הזאת, התלויה בנדבת הלב היא "חובה"!! כשצריכים להכריח אדם לתרום, צריכים שני אנשים לבוא לקחת ממנו את הכסף או שלושה אנשים אם יש "לאמוד" כמה כסף האדם הזה צריך לשלם לפי עשרו. במקום שלושת האנשים האלה, יכול משה לבדו לאמוד ולגבות. וזה פירוש "דבר אל בני ישראל": דבר- מלשון "דבר אחד לדור", כלומר מנהיג. משה , או אדם ממומחה יכול להחליף שלושה אנשי בית הדין שיבואו להכריח אדם לתרום.
מכאן, שיש מקרים שיכריחו את בני ישראל לתרום , גם את תרומת המשכן מנדבת לבם!!
ישנם שני מקרים:
- או שבאמת האדם מעצמו ירצה לתרום בעין יפה. האדם הזה מוכר כאיש נדיב מאוד. רק אז , תרומתו תיקרא "תרומתי". כלומר שבאמת זאת תרומתו האישית והרצונית.
- אבל, אם מכריחים אותו לתרום, זה יהיה רק "תרומה" ולא "תרומתי". זה מסביר את סוף הפסוק "תיקחו את תרומתי"!!
- בדרך הרמז, ה"תרומה" היא הנשמה של האדם!:
ה' נתן לאדם את חייו. את נשמתו, את נפשו. אבל מהרגע שהאדם חי, הוא מרגיש שנשמתו שלו היא. האם האדם יוכל להכיר טובה לבורא ולהחזיר את נשמתו לבורא?? לא שימות חס ושלום, אבל שיהיה מוכן להכיר בזה שהבורא הוא זה שנתן לו את חייו ושמשגיח עליו ? אם כן, זה "ירומם" מאוד את נשמתו!! נשמתו תהיה באמת "תרומה". האדם יתקרב לה' בזה שיתעלה למפגש של קדושה. ההתרוממות הזאת תיעשה על ידי מעשה התרומה.
במקרה כזה, אז גם הבורא מוכן לרדת ולתרום מאצילותו כדי להתקרב לאדם.! וזאת תהיה "תרומתי" כלומר, התרומה של הבורא לאדם!!
זהב וכסף ונחושת….ואבני שוהם
למה אבני החושן באים בסוף הרשימה של 13 החומרים שצריכים ישראל להביא? הרי הרשימה הזאת סדורה לפי חשיבות ערך כל אחד. והאבנים הם בערך גדול מהזהב עצמו! היו צריכות לבוא בראשונה ברשימה!!
אלא שבגדי כהונה אין מועלים בהם(יומא סט.). כלומר, מותר להשתמש בהם בלי שזה יקרא "מעילה". כל שאר החומרים המשמשים לבניית המשכן ,אסור להשתמש בהם לצורך אחר והגונב אותם עובר באיסור מעילה!
ועשו לי מקדש
למה הוא נקרא גם משכן וגם מקדש?
המטרה היא לבנות מקדש.
בינתיים, במדבר, נבנה משכן, ויותר מאוחר,נבנה בית למקדש. ובכל הזמנים תישאר המצווה לעשות מקדש.
ושכנתי בתוכם
המשכן , מקומו במרכז המחנה וכל ישראל יחנו מסביב! (פירוש פשוט מאוד למילים שהולידו ספרים שלמים של דרשות!)
ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן..
בפרשה שלנו, סדר הבנייה אמור להתחיל בארון, בכלים ולבסוף בקרשים וביריעות. אבל, בפרשת ויקהל, זה יהיה ההיפך: בצלאל לא הסכים להתחיל בכלים. הוא טען שצריך קודם כל לבנות המסגרת החיצונית ואחר כך הכלים. משה יאמר לו, לפי המדרש שיפה דיבר! ושכך הוא שמע מפי ה' !! איפה הוא שמע זאת? בפסוק שלנו!!
קודם כל, ה' הראה למשה את המשכן בתבנית כך שכל הבית היה בנוי במראה הזה. ורק אחר כך הוא התחיל לפרט את הכלים הנכנסים בתוכו!
ובכל זאת, למה יש הבדל בסדר הדברים? כי ה' יודע את מטרת המשכן והדבר העיקרי, הארון עם לוחות הברית. ומתאר את המוקד בראשונה. אבל, מאחר שהוא לא רוצה שבני האדם יגעו בלוחות, אלא שיהיה להם יחס של קדושה לארון, אז הוא מתאר הכלים האחרים (מנורה, שולחן, מזבח) שדרכם, האדם יוכל לעבוד ביחס של קדושה (כלומר בדרכים עקיפות, בשמירת מרחק, דרך העולם הגשמי- האכילה, הראייה, הריח,,).
אבל האדם העובד , צריך לעבוד ולבנות המשכן מהחוץ אל הפנים.
לע"ד: במדרש, משה אמר לבצלאל: "בצל אל הייתה". כלומר, אתה בצלאל הבנתה את הפסוק "את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו",כך: קודם כל המשכן ורק אחר כך הכלים. ה' אמר שני דברים למשה: קודם כל הוא אמר את הפסוק שלנו (שבו המשכן קודם לכלים) ואחר כך הוא פירט את הכלים והמשכן. כאילו יש כאן שני פנים שונים לדיבור ה': הנסתר, והנגלה. ה"צל" וה"שמש"! התורה מפרטת הנגלה (הכלים לפני המשכן) אבל היא הקדימה את הפסוק שלנו שבו המשכן קודם לכלים ברמז. המחמאה של משה לבצלאל היא שהוא יכול להבין מה הוא הנסתר , הצל, מתוך הציווי של הנגלה. וזו הסיבה , כנראה,לבחירת בצלאל .
וכן תעשו
למה בתי המקדש של שלמה ושל עזרא היו שונים מהמשכן, לפחות במידות שלהם? לפי הרא"ם, התבנית הכללית חשובה ולא המידות. אבל עבור הא"ה קשה לקבל הסבר זה כי הרי המידות נתנו בהקפדה בדיוק כמו צורת הכלים. אבל הוא מקבל את הגמרא שאומרת ש"המידות לא מעקבות" והצורה כן מעקבת! ונשארנו עם עצם הקושיה!!
בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו
לפי הא"ה היו ארבע טבעות מולחמות בארון. בתוך הטבעות, נכנסים עוד טבעות "חופשיות" ובתוך הטבעות החופשיות האלה נכנסו הבדים!וסה"כ היו שמונה טבעות!
במימד הרעיוני,לע"ד, בדי הארון שהיו גם בבית המקדש הקבוע ולא רק במשכן, מסמלות "הניידות של התורה" שאין התורה מקובעת ושיש לקחת אותה לכל מני מקומות ולכל מני מצבים ולכל מני חידושים ולכל מני פנים .
ואת המשכן תעשה עשר יריעות.. (כו-א)
מעניין מאוד שהיריעות, שהם הגג של הקודש, נקראים "משכן"!!כמו שקוראים לבית, בהרבה שפות "גג"! "יש לי גג" פירושו "יש לי בית"! לכן, חשיבות היריעות כל כך גדולה עד כדי כך שהם רומזים על שם ה'!!
יש שכבה ראשונה של יריעות המורכבת מבד (שש משזר תכלת וארגמן..) חמש יריעות מחוברות מצד אחד וחמש יריעות אחרות מצד שני וכולן מחוברות על ידי לולאות וקרסים. כל יריעה , רחבה 4אמות ואורכה 28 אמות.
השכבה השנייה עשויה מעורות עיזים. 5 יריעות מחוברות מצד אחד ו6 מהצד השני.
עליהן היו עוד שתי שכבות של יריעות יותר קטנות.
שתי השכבות הראשונות מסמלות את שם ה':
- השכבה הראשונה היא מסמלת את האותיות "יה":
- רוחב כל יריעה :4אמות. אלה ארבע אותיות שם ה'. וכן לכל אדם, יש ארבע אמות מסביבו הכנויות לו כששם ה' נקרא עליו. וכן, רשות היחיד נקבעת על פי רוחב (4) וגובה (10) כי יש עשר אותיות בשם ה' המלא (יוד- הי-ואו- הי)
- השכבה הראשונה מסמלת את ה"חכמה".
- "חכ"= 28 אורך השכבה הראשונה
- "מ"=ארבע כפול עשר שדברנו לעיל
- "ה"=חמש החסדים הנמשכים מהחכמה. והם חמש היריעות המחוברות ביחד.
- אותיות "יה" הן חמש וחמש היריעות המחוברות:
- אות "יוד" היא הפירוש של האות "ה"! כי היא כתובה "י- ו – ד" אם מוסיפים י' לד' מקבלים צורת ה' כך שגם היוד מסמל חמש במפורש
- וגם ה' מסמל חמש בצמצום!
- השכבה השנייה של עורות העיזים מסמלת את שתי האותיות "וה"
- היא מסמלת את הספירה "תפארת"
- יש חמש יריעות ושש יריעות שהם ו' ה'!
הקרשים
"אין קרשים אלא קשרים"!!
שעל ידם יתאחדו כל הבחינות. אורך כל אחד עשר אמות שהוא המספר הכולל
והרוחב הוא אמה וחצי: כדי להצביע על הצורך להשלים את עצמו על ידי חיבור עם השני!! (כמו מצה וחצי!)
מנין הקרשים= 48 כמניין "ושמתי כדכד שמשותיך"(ישעיה נד-יב).
האדנים
על שם האדנות של ה'!
כי שם אדנ"י הוא המקבל את היסוד בתוכו, כמו האדנים.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 