תצוה נה

בע"ה ו אדר א התשע"ד

מישל בן שושן

תצווה נה

 

למה כותרת זו עבור כל הסדרה?(לע"ד)

שני הפסוקים הראשונים של הסדרה נראים ממש לא רלוונטיים.

  1. כבר בהתחלת סדרת "תרומה", היתה הוראה לבקש מישראל להביא שמן למאור
  2. לא רואים את הקשר עם הנושא הבא: בגדי הכוהנים!

נראה שנושא הסדרה הוא הגדרת הצורך לצוות. מה משמעות ה"מצווה". אני אנסה להוכיח זאת:

  • רש"י הוא הראשון, לדעתי, שהעלה את השאלה הזאת. והוא עונה בדרך רמז: הדיבור המחיל הראשון שלו הוא "ואתה תצווה- זך" והוא מפרש את המילה "זך"= בלי שמרים. אבל מה עושים באותו דיבור המתחיל המילים :"ואתה תצווה"? נראה לי שרש"י רוצה לרמז שאם אנו רוצים לדעת מה המשמעות של המצווה, יש לשים לב לתהליך הפקת השמן מהזית!!

 

משן זך כתית

כדי לקבל שמן איכותי להדלקת המנורה, אסור לקחת שמן שמפיקים אחרי דחיסת הזית. יש לקחת את הזיתים הכי בשלים, כאילו השמן עומד לצאת מאליו, ולתת להם מכה (כתית) קטנה , רק כדי להוציא טיפת שמן ראשונית. הטיפה הזאת תהיה זכה ובלי שמרים.

כך הוא האדם: כדי שיצא השמן הטוב שיש בו, הוא זקוק ללחץ  מתון! אכן, לאדם הרבה שמרים, תאוות, עצלנות, אינרציה, יצר הרע, שמפריעים לו להוציא את המיטב מעצמו. לכן, יש להפעיל עליו לחץ. אבל אסור להשמיד באותה הפעולה את החופש שלו. כי המטרה היא לא לקבל רובוט ש"יקיים את הצו". להיפך, המטרה בבריאת האדם, היא לקבל יצור חופשי דיו כדי שייקח על עצמו אחריות, שיהיו לו רצונות, יוזמות, תגובות,..שיהי שותף לבורא, ויקיים איתו יחסים פוריים בנוגע לבריאה ולמשמעות החיים בה. לכן, אסור ל"מעך" את רצון האדם על ידי מצווה כפייתית. אבל מצד שני, יש צורך במצווה כי האדם לא יכול בלי! בדיוק כמו שזית זקוק למכה קטנה אבל לא למעיכה גמורה , כדי להוציא השמן המבוקש!

 

להעלות נר תמיד

גם כאן רש"י גאוני: יש להדליק את הפתילה כדי שתהיה הרגשה כאילו השלהבת עלתה מאליה ! אם מדליקים את הפתילה על ידי אבוקה שתשרוף הכל, אכן נצליח להדליק אבל זו תהיה כפיית הדלקה! יש צורך לעזור להדלקה אבל יש לשמור על הפתילה וה"רצון" שלה, כאילו האש באה ממנה! בדיוק כמו שהמצווה מנסה לעשות לאדם: הבורא מחקה שהאש תבוא מתוך ליבו של האדם, אבל יש צורך להדליק אותו בעדינות!

 

דבר- צו

יש הבדל גדול בין פרשת תרומה לפרשת תצווה:

פרשת תרומה= משכן משה= מדברים אל האדם האידיאלי. בונים עבורו משכן אידיאלי. יש רק "לדבר" איתו, והוא ידע מה לעשות מ"נדבת ליבו". המשכן הוא מקום מפגש עם האלוהים. אין רשעים, אין שמרים..

פרשת תצווה= משכן אהרון= מדברים אל האדם המציאותי, הרגיל. זה שחוטא, זה שיש בו שמרים. המשכן הוא משום כפרה של חטאים. יש בו בגדי כהנים שמכפרים על כל מיני חטאים, יש כהנים שגם הם מכפרים ומטפלים בבעיות האנשים. יש מזבח קטורת שכולל רשעים (חלבנה). יש קרבנות לכפר..ולכן, יש צורך ב…"מצוות"! ולא רק בדיבורים! או רמיזות! האדם הרגיל זקוק להנחיות ברורות ואפילו להפחדות, ללחץ, למצוות! למה? כי יש בו שמרים, יש בו כליפות וכדי להוציא השמן הזך ממנו, יש ללחוץ עליו קצת.

אבל,יש חשיבות עצומה בתיאור המטרה האידיאלית: שהאדם יהיה חופשי ושהשמן יצא מרצונו ומיוזמתו! אסור שהמצווה תגרוס את רצונו של האדם!! זה פרדוקס לא קטן אבל טבעו של האדם הוא הפרדוקס! הוא כמו זית שיש להוציא ממנו שמן מרצונו! קל יותר לאדם לפעול כאילו הוא "מצווה" כאילו הוא עבד, שיש לו לעשות רק את מה שאומרים לו, ולהסתפק בכך. יש המון "דתיים" שמרוצים ממצב זה. אין לחשוב, להפעיל ביקורת, אין להפעיל אחריות. יש "רק" לקיים מצוות!

ההגדרה של המצווה לפי הלימוד לעיל, מהווה בעיה עבורם! כי הוא בעצם מגדיר את המצווה כצורך חיוני אבל לא רצוי לכתחילה! כלומר, הרצון העמוק של הבורא הוא שלא יהיו מצוות! שהאדם יוציא את שמנו מתוך התלהבות, ונדבת ליבו! לכן, המצווה צריכה לתת לי הנחיה על מה הוא רצון ה' אבל אני נשאר עם הצורך להוציא את השמן שלי מתוך אהבה והתלהבות! לתת מה שבאמת קיים בתוכי. המצווה באה רק כדי לעזור לי להתגבר על השמרים שבי! ולא יותר מזה! המטרה היא באמת כמו שכתוב בסדרת תרומה :"דבר אל בני ישראל ויקחו…" אבל האמצעי הוא "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו.."

להפוך כוהן לכוהן

הכוהן הוא אדם שיש לו תפקידים מיוחדים. הוא חייב להיות קשוב לרחשי ליבם של האנשים. הוא צריך לברך אותם באהבה! לכפר על כל אחד מהחטאים שלהם. אהרון נבחר כי היו לו תכונות מיוחדות של קרבה אל האנשים ורדיפת אחרי השלום.

אם כן, מי יערוב שהילדים של אהרון יהיו גם הם בעלי תכונות מיוחדות כאלה??

איך ייתכן שהילדים של אהרון יהיו גם הם כוהנים??

מוזר מאוד שה' מצווה שהילדים של אהרון יהיו גם הם כהנים! זה קשה ביותר! לגרום להם להפוך לכוהנים!! לכן יש כל מני מצוות מיוחדות, תקסים מיוחדים, בגדים מיוחדים, כל מני מצוות שאמורות לעזור לכוהנים להיות באמת כוהנים!!

 

להפוך יהודי ליהודי

אבל יש לנו אותה הבעיה עם ההוויה היהודית: אם ה' בחר באנשים מסוימים למלא תפקיד מיוחד. אז מי יערוב שהילדים של האנשים האלה ימשיכו בדרכם של האבות?? הרי מדובר בדברים שבאים מהלב, מהאמונה הפנימית. איך אפשר לכפות לזרע אברהם יצחק ויעקב להמשיך את מידותיהם ודרכם של האבות??

זה מסביר ריבוי המצוות הכפויות על היהודים, כדי לתת להם הזדמנות להיות את מה שהם אמורים להיות!! ולצפות מהם שזה יעשה מתוך אהבה!!

 

להפוך אדם לבן אדם

אבל אותה הבעיה כבר קיימת בבריאת האדם עצמו: מטרת הבורא היא לקבל מולו אדם שיהי ראוי לשם זה! שהאדם יהיה אנושי, שיהיה בן אדם! זה לא פשוט בכלל!!

 

הנושא העיקרי הסדרה

לכן, נראה לי ש"הפיכת הכהנים לכהנים"  היא בעיה לא פחות קשה מהפיכת יהודי להיות יהודי ולהפיכת אדם להיות ראוי לשם אדם! והאמצעי לזה הוא "המצווה"! ישנם מצוות לכל בני אנוש. בין שאלה מצוות כתובות בכל מיני דתות , כמו מצוות בני נוח בתורה, או מצוות טבעיות, כמו המוסר וחוקי מדינה, וכל מני מצוות שהאדם מקבל על עצמו או שכופים עליו. כל אדם הוא כמו זית שי להוציא ממנו את השמן, בלי לבטל את היותו בן אדם בעל רצון ובחירה!

 

אותיות התורה הן זיתים (נה)

ה"נאות הדשא" ממשיך רעיון זה וטוען שכל אותיות התורה הן כמו זיתים: יש ללחוץ עליהן כדילהוציא מהן את ה שמן! יש לדרוש האות, המילה, הפסוק. לטחון אותם בלי להשמיד אותם, אבל יש לאדם לעשות פעולות כדי להוציא מהם משמעויות ומסרים. התורה הכתובה היא כמו הזית. השמן לא יצא לבד!

מנצפ"ך

הן חמשת האותיות הסופיות. אומרים שאין להן לבושים. כלומר, האותיות האלה הן רמז לזה שיש בכל שאר האותיות שמן בפנים: הראייה היא שהן השמן עצמו!

לאות נון רגילה, יש לבושים. היא בתוך המילה, מכוסה. על הקורא והלומד לגלות את השמן שיש בתוך האות הזו. אבל יש צורה אחרת של האת הזאת, הנון הסופית, שהיא נותנת כבר , לבדה , את השמן. היא נמצאת בסוף המילה, ומשם, השמן כבר נוזל מאליו!

לא לכל אות יש אות סופית שמגלה צורה של שמן נוזל לבדו. רק חמשת האתיות האלה, באות להעיד על האפשרות הקיימת בתוך כל אות.

לכן, אומרים המקובלים ש מנצפ"ך הן אותיות הגאולה! כי הם מורות על המצב האידאלי הגמור. השמן כבר יצא! עד לשלב הזה, האדם זקוק להרבה עבודה ובירורים כדי להגיע לשם. זה הבירור של האותיות הרגילות כדי להוציא מהן את שמנן!

מכאן, ניתן להבין את הגימטרייה שעושה הנ"ה

 :שמן ז"ך כמניין 27 האותיות (22אותיות רגילות+5הסופיות)

 

ואתה תצווה (נ"ה)

למה המילה  הראשונה היא "ואתה" שואל הנאות הדשא? למה עניין המצווה והזית קשורים למשה?

כי משה הוא סמל האדם שידע להבדיל את עצמו מהשמרים! הוא פרש מהחומריות (זה לא מומלץ לאף אחד אחר!). שמו, "משה" פירושו "מן המים משתיהו" מובדל מהמים. כמו השמן! מובדל מהשמרים ומהיצר הרע. משה יכול להוות אידיאל עבורנו. שנדע לאן ניתן לשאוף. בלי לוותר על האנושיות שלנו ובלי לוותר על תאוות הגוף והשמרים הרגילים שעושים את החיים האנושיים! אבל יש ללמוד להוציא השמן ולהתעלות כמו השלהבת מהפתילה!

תצוה לעד

13-02-08

מישל בן שושן

 

תצווה העד

 

ואתה (משה!) תצווה ..ויקחו אלך שמן ..למאור.

למה שמן המנורה  שייך למשה? הרי אהרון ידליק!

למה אין שם משה בכל הסדרה שלנו?

לפי הנציב, יש שתי בחינות שונות:

  1. הארון: מסמל את התורה שבכתב ואת התורה שהתקבלה בעל פה מאת ה'. וגם אפילו כל מה שאפשר להבין בעזרת הסברות ההלכתיות הנגזרות מחוקי הפרשנות הרגילה של התורה.
  2. המנורה: עם שבעת החכמות שלה: מסמלת את הכוח החידוש של האדם. למצוא דברים שלא נאמרו עד עכשיו. שלא התקבלו בקבלה. הנציב קורא לזה כוח "הפלפול", בזה שזו הכוח לחדש ממש.
    • כוח הארון ניתן …לאהרון!: כי הוא יודע טוב מאוד לחנך, להורות, להסביר את ההלכה לעם. הוא יודע להסביר את מה שכבר התקבל וברור בתורה.
    • כוח המנורה ניתן..למשה! : כי משה יכול להמציא, לחדש, לראות את המצב מרחוק ולהחליט על חידושים אפילו בהלכה. נכון, משה הוא לא האדם המתרגם והמעביר את דבר ה' בלבד., יש למשה כוח חידוש עצום.והוא עדיף על כוח התורה של אהרון.

 לע"ד,נראה:שלא כתוב :"ויאמר ה'…." אלא :"ויאמר ה' אל משה לאמור".

נכון שה' דיבר עם משה, אבל הוא נתן לו מרחב תמרון עצום לגבי מה משה יגיד, איך הוא יגיד, מה לעשות. וזה הפירוש "לאמור"!

יש לנו ביד את "תורת משה". משה הוא המחדש ולא רק המעביר!

למשה כוח המנורה. יש לו לטפל בחומר התדלוק! השמן!

אבל התחזוקה של ההדלקה, העברת הרעיון והסברתם , ניתן לאהרון שידליק את המנורה.

מעניין לראות שילדי משה לא יצאו תלמידי חכמים. כי למשה יותר כוח ההמצאה, החיפוש, הספק, המצאת דרכים חדשות. וזה, קשה להעביר לילדים!. אבל , לאהרון הרבה יותר קל להעביר לילדיו את החוקים הברורים, הדברים הידועים והמקובלים. לכן כל הזמן מדובר על "בני אהרון" ולא על "בני משה". דרך אגב, משה הוא לא "מורנו" אלא "רבנו"! הוא הממציא רעיונות חדשים הוא אחראי על התכניות הוא הרב. אהרון לעומתו  הוא המורה! לשניהם כוחות שונים ומשלימים!

פרשת תצווה היא הפרשה של אהרון. ומהרגע שיש לנו את השמן מאת משה, עוסקים  רק באהרון בכל הסדרה!

בבית שני, כוח הפלפול התרבה. לכן , בזמנו , אירע נס חנוכה. כה בכסלו הוא תאריך מיוחד בלוח העברי מאז ומתמיד, ובו מוכן כוח הפלפול והחידוש .לכן  המדרשים מתארכים את בניית המנורה בכ'ה בכסלו!

לכן מדובר בפרשת פקודי (לט-לז)על "נרות המערכה" היא המערכה של חנוכה, בכ'ה בכסלו!!

כפתור ופרח: החידוש וכוח המנורה מסומל על ידי כפתור ופרח: אולי כדי להסביר שהחידוש נמצא ככפתור, בכוח בתוך האדם, והוא מוציא אותו לפועל כפרח היוצא מן הכפתור שלו.

כשרבי טרפון היה שומע חידוש יפה ומשכנע היה אומר :"כפתור ופרח"!

 

בגדי אהרון לכבוד ולתפארת

הבגד עושה את הכהן! למה? הנציב מביא שתי  סיבות:

  • כדי שהכהנים  ומי שרואה אותם ,יבינו שהכבוד הראוי להם נובע מהחלטת הבורא ולא מדעת הכהן הרוצה להתעלות מעל כולם
  • כדי שהכהן עצמו יתנהג בצורה נאותה ומכובדת כשירגיש הבגדים והתפארת שבהם

 

 

פיתוחי חותם (כח-יא)

בנוסף לשם של השבט, היה גם ציור מיוחד לשבט, כמו "לוגו" שהיה חרוט על האבן בחושן ובכתפיים.! למה??

 

ושכנתי בתוך בני ישראל..(כט-מה עד מו)

אין עשיית המשכן גורמת את נוכחות ה'! אלא היא מאפשרת לבני ישראל להכיר , להרגיש, לדעת שה' בתוכם. אבל הוא בתוכם תמיד!

אפילו במצרים ה' היה נוכח בתוך בני ישראל. הוא לא היה צריך להוציא אותם כדי להיות להם לאלוהים. אלא שהם היו צריכים להבין זאת. ולכן הוא הוציא אותם ממצרים כדי שיתחילו להבין שהוא נמצא! ולכן כתוב שהוא " הוציא אותם ממצרים כדי להיות להם לאלוהים". כאן גם כן, המטרה היא שישראל יבינו שה' נמצא בתוכם אפילו ללא הימצאות המשכן!

המשכן הוא רק אמצעי שיכול להסביר להם זאת!

לא בטוח שישראל הבינו נכונה את מטרת המשכן והמקדש!

העיקר היא לא המקדש. המקדש הוא רק אמצעי להבנת המצאות ה' , בתוך בני ישראל!

 

מזבח הקטורת(ל-א)

למה הוא מתואר רק פה ולא בפרשת תרומה?

מזבח הקטורת מסמל את היחסים בין בני האדם. אומרים שהוא מכפר למשל על לשון הרע. שהוא מעלה את זיכרון גמילות החסדים.

בניגוד לכל שאר כלי המקדש הוא לא עוסק בתורה או בחכמה או במלכות או אפילו לא בעבודה. מזבח הקטורת הוא בתחום הגמילות חסדים, זאת אומרת בישרות ובטוב הלב, שבני האדם מגלים כלפי זולתם.

לכן , אומרים שמה שאפיין את משכן שילה היתה הקטורת: לא כוח התורה והחכמה! הכהנים היו בורים ועמי הארץ שם. ובכל זאת, משכן שלה התקיים בזכות זה שהעם התנהג יפה אחד עם השני. בזכות הגמ"ח!

לעומתו, המקדש שהיה בירושלים עמד על כוח התורה, הלימוד, המלכות, כל המימדים השכליים, האינטלקטואלים, המדיניים, הפולחניים, היו בולטים. שם הבליטו את מזבח החיצון והמנורה!

  • הקטורת עצמה מסמלת את החיבור בין 11 סוגי האנשים הקיימים בעם!
  • לקטורת יש גם מימד מיוחד: אין בה שיעור מן התורה: בניגוד לכל שאר הכלים, העבודה בה איננה תלויה בכמות מוגדרת של סמים! כך גמילות החסדים, אין להם שיעור. חכמינו כן נתנו בכל זאת שיעורים לקטורת , אבל התורה לא!

לכן נראה לי, מזבח הקטורת מופיע בפרשה שלנו: פרשת הכוהנים שהיו צריכים לטפל באנשים ולכפר על חטאתם. בגדי הכהנים גם הם היו מכפרים על מידות בני האדם. אהרון היה רודף שלום, מטפל בעם ובאנשים!

כמו שאר פרטי הפרשה שלנו

 

 

בע"ה ו אדר א' התשע"א

מישל בן שושן

 

תצווה לעד

 

למה ציווי בניית מזבח הקטורת מופיע רק בסוף פרשת תצווה ולא עם שאר הכלים בפרשת תרומה?

 

ה"אור החיים" הקדוש מעיר:

מזבח הקטורת הוא הכלי היחיד שנגנז על ידי שלמה המלך בבניין המקדש. אהרון בנה מזבח קטורת העשוי כולו מזהב (ולא כמו זה של משה שעשוי מעץ שיטים מצופה זהב). ולא השתמש בכלל בזה של משה! בניגוד לכל הכלים האחרים, ששלמה עשה אותם מחדש, אבל הוא השאיר אותם לשימוש עיקרי בבית המקדש, מזבח הקטורת נגנז על ידו!!

וזה היה כבר מרומז בתורה. על כל כלי נאמר: ועשה" (עבור משה) וגם "ועשו"(עבור הדורות הבאים, כמו שלמה בזמנו). מכוח זה, שלמה שינה כל מיני דברים בבניין המקדש, וזה היה "כשר"! הוא למשל, בניה שני כרובים נוספים, גדולים מאוד, שעמדו על הרצפה, בקודש הקדשים, וכיפו בכנפיהם על הארון ועל שני הכרובים "הקטנים" מעל לכפורת שבנה משה!!

 

נראה לעניות דעתי, לאור הפירוש הזה, שההוראה לבנות מזבח קטורת, נתנה מחוץ לסדרת הכלים אחרים, בסוף פרשת תצווה, כי זה כלי שכל דור , לפי מצב הדור שלו, צריך לבנות אותו מחדש!

מזבח הקטורת בא כדי לאגד את כל עם ישראל ביחד. הקטורת, היא סמל ערבוב כל סוגי האנשים המרכיבים את עם ישראל ביחד. כמו שאומר הזוהר, שהקטורת היא "קטורא דכולא", הקשר בין כולם.

העבודה המיוחדת לקשור את כל חלקי העם, היא , כנראה, עבודה שבכל דור צריך לחדש אותה בצורה שונה! ואי אפשר להשתמש בקשרים שהיו נכונים בדורות הקודמים . בכל דור צריך להמציא קשרים חדשים!!

 

תרומה

בע"ה כט שבט

מישל בן שושן

 

תרומה אה

 

 

 

וידבר ה' אל משה לאמר : דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה…

 

  1. למה "לאמר"+ "דבר" אחד היה מספיק. או "לאמור", בלי "דבר אל בני ישראל" או ההיפך!

לאמור= אני נותן לך רשות להעביר את מה שאני אומר לך כאן. הגמרה לומדת מכאן שאדם שמספר דבר אישי לחברו, מובן מאיליו שאסור לספר זאת לאחרים. אפילו אם הוא לא אומר לו במפורש "אל תספר לאחרים".בלשון הגמרא (יומא ד:):" כל דיבור הוא בבל תאמר". ה' אמר דברים שונים למשה. הרבה דברים , אסור לו למסור אותם לאחרים. ויש דברים שיש לו רשות להעביר הלאה. כמו שהיה אומר עמנואל לווינס "מהמילה "לאמור" אני לומד שיש דברים ש"לא-אמור"! כמו שיש לבן מסביב לאות השחורה, כך יש את ה"לא נאמר" שהוא לא פחות חשוב מה"נאמר". אבל חייבים את ה"נאמר" כדי להחזיק את ה"לא נאמר"! אם אין אות שחורה, אין לבן מסביבה! אם אין תורה שבכתב, אין תורה שבעל פה. למרות שהתורה שבעל פה היא העיקר!

מכאן שה "לאמר" בא רק כדי לתת רשות למשה להגיד את הדברים האלה. אבל זה לא אומר שיש מצווה להגיד לבני ישראל! על המצווה בא הכתוב ואומר:"דבר אל בני ישראל".

  1. אם כן, "דבר אל בני ישראל" היה מספיק! אם יש מצווה להגיד,ברור שיש לי "רשות" להגיד!

נראה לי להשיב כך: איך משה ידבר אל בני ישראל? מה הוא יאמר להם? נראה שהכתוב נותן חופש פעולה למשה: משה צריך לדבר אל בני ישראל ומתוך הדיבור הזה, העם צריך להבין מאיליו שהוא צריך להביא תרומה, מתוך נדיב ליבו!! ולכן יש את ה"וו" במילה "וייקחו לי" כלומר, אתה תדבר אליהם, והתוצאה צריכה להיות שייקחו לי תרומה!

  1. זה דבר קשה מאוד לצוות על דבר שצריך לעשותו מתוך "נדבת לב"! זה כמו לצוות לאהוב! איך אפשר להפגיש את רצון ה' ורצונו של האדם?? זו , נראה לי, השאלה המרכזית. במידה ונצליח, אז יש "התרוממות" (והתרומה גורמת להתרוממות)האדם לקראת האלוהים ויש הזמנה לאלוהים לרדת אל האדם : "ושכנתי בתוכם". בלי נדבת הלב אין תרומה אמיתית ובלי תרומה אין מקדש!! זאת אומרת שהכל תלוי בצורת דיבור של משה אל העם!! ואת זה, משה צריך ללמוד מהאלוהים: כמו שהאלוהים הצליח לפתח אצל משה אהבה וקשר עם האלוהים, על ידי ה"נאמר אליו" ועל ידי ה"לא נאמר "! כך משה צריך להתייחס אל בני ישראל כדי שאולי הם יצליחו להגיע למצב של "נדבת לב" שיאפשר התעוררות מלמטה והתעוררות מלמעלה.
  2. לסיכום: ה"לאמור" של ה' אל משה יכול לאפשר למשה למצוא את המילים המתאימים והרמזים המתאימים ב"דבר אל בני ישראל". זה יכול להביא שישראל יביאו מתוך נדבת לבם ומרצונם הטוב את התרומה. זה יכול לגרום להם להתרומם. וזה יכול לגרום לאלוהים לשכון בתוכם! זה יצור מפגש עדין (כי הוא דורש עבודה תמידית) שקוראים לו "המקדש". (זה כל כך קשה , עד כדי כך ששני בתי המקדש נחרבו!! בגלל "שימוש לא נכון"!).
  3. הערה: למה ה"אור החיים" מסביר את עניין ה "לאמר- דבר אל בני ישראל" דווקא עכשיו, במקרה התרומה? נראה לי שזה בגלל שהתרומה מבטאת הכי טוב את הבעייתיות של מסירת הצו האלוהי לאדם שאמור לעבוד מתוך אהבה.

 

 

הא"ה מביא עוד פירוש(מתוך ילקוט הראובני): "דבר אל בני ישראל"= ולא תמנה ערב רב!! כאילו חושבים כבר עכשיו על סכנת חטא עגל הזהב (המיוחס לערב רב)! המשכן עצמו מהווה סכנה ענקית של עבודה זרה ויש מעכשיו, מהשלבים הראשונים שיגרמו לכל התהליך, לדאוג לסכנות של אי הבנת העניין של המקדש.

 

 

 

 

 

מאת כל איש אשר ידבנו לבו תיקחו את תרומתי

 

רש"י מביא הפירוש שמדובר כאן בשלוש תרומות: שניים של מחצית השקל(לאדנים ולמימון הקורבנות), שהם "חובה" ואחת, לבניית המשכן שהיא "רשות", לפי נדבת הלב. אבל לפי הא"ה, גם התרומה הזאת, התלויה בנדבת הלב היא "חובה"!! כשצריכים להכריח אדם לתרום, צריכים שני אנשים לבוא לקחת ממנו את הכסף או שלושה אנשים אם יש "לאמוד" כמה כסף האדם הזה צריך לשלם לפי עשרו. במקום שלושת האנשים האלה, יכול משה לבדו לאמוד ולגבות. וזה פירוש "דבר אל בני ישראל": דבר- מלשון "דבר אחד לדור", כלומר מנהיג. משה , או אדם ממומחה יכול להחליף שלושה אנשי בית הדין שיבואו להכריח אדם לתרום.

מכאן, שיש מקרים שיכריחו את בני ישראל לתרום , גם את תרומת המשכן מנדבת לבם!!

ישנם שני מקרים:

  1. או שבאמת האדם מעצמו ירצה לתרום בעין יפה. האדם הזה מוכר כאיש נדיב מאוד. רק אז , תרומתו תיקרא "תרומתי". כלומר שבאמת זאת תרומתו האישית והרצונית.
  2. אבל, אם מכריחים אותו לתרום, זה יהיה רק "תרומה" ולא "תרומתי". זה מסביר את סוף הפסוק "תיקחו את תרומתי"!!
  • בדרך הרמז, ה"תרומה" היא הנשמה של האדם!:

ה' נתן לאדם את חייו. את נשמתו, את נפשו. אבל מהרגע שהאדם חי, הוא מרגיש שנשמתו שלו היא. האם האדם יוכל להכיר טובה לבורא ולהחזיר את נשמתו לבורא?? לא שימות חס ושלום, אבל שיהיה מוכן להכיר בזה שהבורא הוא זה שנתן לו את חייו ושמשגיח עליו ? אם כן, זה "ירומם" מאוד את נשמתו!! נשמתו תהיה באמת "תרומה". האדם יתקרב לה' בזה שיתעלה למפגש של קדושה. ההתרוממות הזאת תיעשה על ידי מעשה התרומה.

במקרה כזה, אז גם הבורא מוכן לרדת ולתרום מאצילותו כדי להתקרב לאדם.! וזאת תהיה  "תרומתי" כלומר, התרומה של הבורא לאדם!!

 

זהב וכסף ונחושת….ואבני שוהם

למה אבני החושן באים בסוף הרשימה של 13 החומרים שצריכים ישראל להביא? הרי הרשימה הזאת סדורה לפי חשיבות ערך כל אחד. והאבנים הם בערך גדול מהזהב עצמו! היו צריכות לבוא בראשונה ברשימה!!

אלא שבגדי כהונה אין מועלים בהם(יומא סט.). כלומר, מותר להשתמש בהם בלי שזה יקרא "מעילה". כל שאר החומרים המשמשים לבניית המשכן ,אסור להשתמש בהם לצורך אחר והגונב אותם עובר באיסור מעילה!

 

ועשו לי מקדש

למה הוא נקרא גם משכן וגם מקדש?

המטרה היא לבנות מקדש.

בינתיים, במדבר, נבנה משכן, ויותר מאוחר,נבנה בית למקדש. ובכל הזמנים תישאר המצווה לעשות מקדש.

ושכנתי בתוכם

המשכן , מקומו במרכז המחנה וכל ישראל יחנו מסביב! (פירוש פשוט מאוד למילים שהולידו ספרים שלמים של דרשות!)

 

ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן..

בפרשה שלנו, סדר הבנייה אמור להתחיל בארון, בכלים ולבסוף בקרשים וביריעות. אבל, בפרשת ויקהל, זה יהיה ההיפך: בצלאל לא הסכים להתחיל בכלים. הוא טען שצריך קודם כל לבנות המסגרת החיצונית ואחר כך הכלים. משה יאמר לו, לפי המדרש שיפה דיבר! ושכך הוא שמע מפי ה' !! איפה הוא שמע זאת? בפסוק שלנו!!

קודם כל, ה' הראה למשה את המשכן בתבנית כך שכל הבית היה בנוי במראה הזה. ורק אחר כך הוא התחיל לפרט את הכלים הנכנסים בתוכו!

ובכל זאת, למה יש הבדל בסדר הדברים?  כי ה' יודע את מטרת המשכן והדבר העיקרי, הארון עם לוחות הברית. ומתאר את המוקד בראשונה. אבל, מאחר שהוא לא רוצה שבני האדם יגעו בלוחות, אלא שיהיה להם יחס של קדושה לארון, אז הוא מתאר הכלים האחרים (מנורה, שולחן, מזבח) שדרכם, האדם יוכל לעבוד ביחס של קדושה (כלומר בדרכים עקיפות, בשמירת מרחק, דרך העולם הגשמי- האכילה, הראייה, הריח,,).

אבל האדם העובד , צריך לעבוד ולבנות המשכן מהחוץ אל הפנים.

לע"ד: במדרש, משה אמר לבצלאל: "בצל אל הייתה". כלומר, אתה בצלאל הבנתה את הפסוק "את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו",כך: קודם כל המשכן ורק אחר כך הכלים. ה' אמר שני דברים למשה: קודם כל הוא אמר את הפסוק שלנו (שבו המשכן קודם לכלים) ואחר כך הוא פירט את הכלים והמשכן. כאילו יש כאן שני פנים שונים לדיבור ה': הנסתר, והנגלה. ה"צל" וה"שמש"! התורה מפרטת הנגלה (הכלים לפני המשכן) אבל היא הקדימה את הפסוק שלנו שבו המשכן קודם לכלים ברמז. המחמאה של משה לבצלאל היא שהוא יכול להבין מה הוא הנסתר , הצל, מתוך הציווי של הנגלה. וזו הסיבה , כנראה,לבחירת בצלאל .

 

וכן תעשו

למה בתי המקדש של שלמה ושל עזרא היו שונים מהמשכן, לפחות במידות שלהם? לפי הרא"ם, התבנית הכללית חשובה ולא המידות. אבל עבור הא"ה קשה לקבל הסבר זה כי הרי המידות נתנו בהקפדה בדיוק כמו צורת הכלים. אבל הוא מקבל את הגמרא שאומרת ש"המידות לא מעקבות" והצורה כן מעקבת! ונשארנו עם עצם הקושיה!!

 

 

בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו

לפי הא"ה היו ארבע טבעות מולחמות בארון. בתוך הטבעות, נכנסים עוד טבעות "חופשיות" ובתוך הטבעות החופשיות האלה נכנסו הבדים!וסה"כ היו שמונה טבעות!

במימד הרעיוני,לע"ד, בדי הארון שהיו גם בבית המקדש הקבוע ולא רק במשכן, מסמלות "הניידות של התורה" שאין התורה מקובעת ושיש לקחת אותה לכל מני מקומות ולכל מני מצבים ולכל מני חידושים ולכל מני פנים .

 

ואת המשכן תעשה עשר יריעות.. (כו-א)

מעניין מאוד שהיריעות, שהם הגג של הקודש, נקראים "משכן"!!כמו שקוראים לבית, בהרבה שפות  "גג"! "יש לי גג" פירושו "יש לי בית"! לכן, חשיבות היריעות כל כך גדולה עד כדי כך שהם רומזים על שם ה'!!

יש שכבה ראשונה של יריעות המורכבת  מבד (שש משזר תכלת וארגמן..) חמש יריעות מחוברות מצד אחד וחמש יריעות אחרות מצד שני וכולן מחוברות על ידי לולאות וקרסים. כל יריעה , רחבה 4אמות ואורכה 28 אמות.

השכבה השנייה עשויה מעורות עיזים. 5 יריעות מחוברות מצד אחד ו6 מהצד השני.

עליהן היו עוד שתי שכבות של יריעות יותר קטנות.

שתי השכבות הראשונות מסמלות את שם ה':

  1. השכבה הראשונה היא מסמלת את האותיות "יה":
    • רוחב כל יריעה :4אמות. אלה ארבע אותיות שם ה'. וכן לכל אדם, יש ארבע אמות מסביבו הכנויות לו כששם ה' נקרא עליו. וכן, רשות היחיד נקבעת על פי רוחב (4) וגובה (10) כי יש עשר אותיות בשם ה' המלא (יוד- הי-ואו- הי)
    • השכבה הראשונה מסמלת את ה"חכמה".
      • "חכ"= 28 אורך השכבה הראשונה
      • "מ"=ארבע כפול עשר שדברנו לעיל
      • "ה"=חמש החסדים הנמשכים מהחכמה. והם חמש היריעות המחוברות ביחד.
    • אותיות "יה" הן חמש וחמש היריעות המחוברות:
      • אות "יוד" היא הפירוש של האות "ה"! כי היא כתובה "י- ו – ד" אם מוסיפים י' לד' מקבלים צורת ה' כך שגם היוד מסמל חמש במפורש
      • וגם ה' מסמל חמש בצמצום!
  1. השכבה השנייה של עורות העיזים מסמלת את שתי האותיות "וה"
    • היא מסמלת את הספירה "תפארת"
    • יש חמש יריעות ושש יריעות שהם ו' ה'!

הקרשים

"אין קרשים אלא קשרים"!!

שעל ידם יתאחדו כל הבחינות. אורך כל אחד עשר אמות שהוא המספר הכולל

והרוחב הוא אמה וחצי: כדי להצביע על הצורך להשלים את עצמו על ידי חיבור עם השני!! (כמו מצה וחצי!)

מנין הקרשים= 48 כמניין "ושמתי כדכד שמשותיך"(ישעיה נד-יב).

האדנים

על שם האדנות של ה'!

כי שם אדנ"י הוא המקבל את היסוד בתוכו, כמו האדנים.

תרומה מי

בע"ה ג אדר התשע"ג

מישל בן שושן

תרומה מי

 

תרומה= התרוממות= הפנייה אל הגבוה יותר

המטרה היא לתת לאדם אפשרות להסתכל על העולם בצורה שונה:

האדם מתבקש להיות רגיש למימד נוסף , עמוק יותר או "גבוה" יותר. המציאות איננה מסתכמת במה שהאדם רואה ומרגיש. יש בכל דבר, הזדמנות ל"התעלות".

כדי לפתוח את האדם למימד האחר, מזמינים אותו לפנות אל מעבר למציאות. לא מצביעים על נקודה מסויימת אלא על כיוון. כאילו מבקשים מהאדם "לפנות אל מעבר". להתעלות.

למשל, אם אדם מסתכל על יצירה אומנותית. אם הוא איננו "רגיש" לגמרי, היצירה לא תפנה אותו אל לעבר הגוש החומרי שניצב מולו (ציור, פסל, סרט, שירה, מוסיקה..). אבל אם הוא חונך לרגישות מסויימת, היצירה האומנותית כן יכולה לפתוח אותו לרגש אחר, למחשבה אחרת, לכיוונים אחרים. אליו,האומנות פונה .האומנות היא דרך לפנות למימדים אחרים.

  • איך התורה יכולה להפנות את האדם למימד האחר?

שאלה זו היא גם השאלה "איך לגרום לאדם להיות רגיש לאומנות?". האם יש לצוות לילדים שלי ללכת למוזאונים, לתת להם הרבה חוגים בילדות, לבקש מהם לקרוא הרבה, ..או לתת לזה לבוא לבד?

מסתבר שהחינוך הוא העיקר! כן "המצוות" יכולות לעזור! נדיר מאוד שהרגישות "תבוא" או תתפתח לבדה.

לכן, התורה "מצווה" מצוות! למרות שהעיקר הוא הפתיחות של האדם אל המימד האחר של החיים. אבל זה כל כך קשה לפתוח את האדם אל מעבר למציאות, עד שחייבים לעבור דרך חינוך ומצוות! לכן פונים אל כל אדם אבל העיקר הוא לפתח אצל "נדבת הלב" כלומר שעיקר הדבר הוא ליבו ורצונו החופשי של האדם אבל זה דורש חינוך ומתן הזדמנויות שהם המצוות!

  • מצוות התרומה

היא דורשת לרומם את האדם!

היא דורשת מהאדם לראות בכל המציאות, מימד אחר. כמו שלעיל דיברנו על ה"אומנות", כאן, מדבור כאן  על "רוחניות" . להגיד ש"ה' בורא כל דבר", זה מחייב את ה אדם לראות בכל דבר מימד גבוה יותר!

זו כוונת ה"ברכה" שאנו מברכים על מה שאוכלים.

  • ברכת המוציא

להגיד שה' "מוציא לחם מן הארץ" בעוד שזה המוצר שבו האדם עשה את הרוב, זה אומר דרשני! הרי ה' לא הוציא את הלחם מן הארץ. אולי הוא הוריד גשמים אולי הוא ה"הוציא" את החיטה מן הארץ אבל מה משמעות באמירת "המוציא לחם מן הארץ"??

דווקא, על המוצר שיש לאדם הרגשה שהכל בא ממנו, הוא צריך להכיר שיד ה' גם בו! מכאן, הוא ירגיש שיש בכל דבר, אפילו אם הוא לא "טבעי", אפילו אם הוא יצירה אנושית, שיש בו "משהוא" מעבר . זה מפנה את האדם לעולם אחר . לכיוונים אחרים. האדם מתבקש להיות יותר "רגיש" לדברים גבוהים ולא להסתפק במציאות .

  • הנשמה

הנשמה הוא המימד הנוסף הזה! להגיד שאין האדם מסתכם ב"גוף". להגיד שיש בו משהוא יותר, משהוא שבא מלמעלה , זה מפנה אותו להיות יותר קשור ל"למעלה" הזה.

  • מטרת המשכן

הפרשה שלנו נקראת, על ידי המסורת "תרומה" ולא משכן או "מקדש". כי אם אין לאדם את התרוממות הרוח הדרושה, המקדש יהפוך מהר לעבודה זרה!

המשכן בא רק כדי להזכיר לאדם את המימדים הנוספים שאליו חייב הוא להפנות את חייו.

כשהאדם , הנדיב לב, יתרומם, וירומם את העולם הגשמי לעבר מימדים אחרים, אז הוא יוכל לבנות מקום שיזכיר לו את ההתרוממות  בזמן ארוך יותר ובמקומות שונים. המקדש מהוות הזדמנות לאדם להתרומם מעבר למציאות.

  • משל המפה:

נניח שה"מציאות" שבו חי האדם היא "שטחית". כאילו הוא חי על מפה, בצורה אופקית.

נגיד ש"משהוא" הרים נקודה אחת מהמפה. זה יוצר צורה של "הר". וזה מחייב את האדם לפנות אל עבר מימד יותר אנכי! זה , כנראה תפקיד "מעמד הר סיני". התגלות ה', זה החיוב על האדם להכיר במימד אחר ולפנות אליו.

 

 

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה (חלק ב)

ה' מבקש שישראל יסייעו לו בכל התחומים כדי שהאדם יתרומם!(ויקחו לי= בשבילי, למעני, עבורי)

זה מפליא מאוד אבל אין ה' יכול לבדו להרים את האדם אל מעבר המציאות! הוא זקוק לישראל כדי שיעזרו לו במשימה הזאת! ישראל הם אלה שאמורים למנוע מבני האדם בעולם להתנהג אך ורק לפי הטבע. ישראל הם המונעים לחיות על פי העיגולים!, ההרגלים, הטבע. (ייתכן שזה גורם לאנטישמיות!) הם העד שמשהוא מעבר לטבע קורא! הם אמורים להפנות את צומת הלב של העולם אל מעבר לעולם עצמו! הם עוזרים לבורא בתחום הזה.

 

 

זהב וכסף ונחושת..

המקדש עשוי מכל חומרי המציאות. אפילו אם הם הופכיים אחד מהשני. הכסף הוא סמל למידת האהבה. הזהב הוא היראה. הם הפוכים. ובכל זאת, שניהם קיימים בעולם ויש לעבוד את ה' דרך כל המציאות כולה, דרך כל המידות.

 

הארון

הוא עשוי מעץ ומצופה בחיצוניות ובפנמיות מזהב.

בצלאל עשה שלושה ארונות. של זהב בתוך של עץ בתוך של זהב.

הארון מעץ הו העיקר. הוא סמל האדם הפשוט, הצדיק.

הארון מזהב בחוץ הוא נגד תפקיד הכהן הגדול.

הארון הפנימי הוא נגד המלך.

שני הארונות נראים יותר מפוארים . התפקידים של הכהן ושל המלך נראים "מעולים" משאר בני האדם (העץ).

אבל מצד אחד, הכהן הוא יותר מדי חי בצמצום ורוחניות. הוא סגור בתוך המקדש ועוסק בקשרים רוחניים. הוא זקוק לצדיק כדי לחזור לעולם המציאות!

מצד השני, המלך חי בהתפשטות קיצונית. יש לו ההרגשה שהוא כל יכול. הוא זקוק לאדם הפשוט כדי להחזיר אותו למציאות.

מצד שלישי האדם הפשוט, הצדיק, העשוי מעץ, הוא העיקר אבל הוןא זקוק לשני הכיסויים החיצוניים והפנימיים. הוא זקוק למלך והוא זקוק לכהן. הוא זקוק למשיכה אל עבר הצמצום והוא זקוק למשיכה לעבר ההתפשטות.

 

כל המידות המשכן הם בחצאים

כדי להורות שבני האדם זקוקים להשלמה! ואין הם מושלמים. אין שום דבר מושלם. ורק דרך ההשלמה התמידית ניתן להיות ב"כיוון" החיפוש . ושם האדם יוכל ללמוד לפנות אל מעבר המציאות לקראת האין סוף, לקראת האחר, לקראת האל הלא נראה.

 

למה אין מזבח קטורת בפרשה?

כל הכלים מוזכרים בפרשת תרומה חוץ ממזבח הזהב שיופיע בפרשה הבאה תצווה.

הרמ"י משווה זאת להיעדרות בנימין ברשימת בני יעקב בפרשת ויצא והופעתו רק בפרשת וישלח.

כל שבט הוא מימד אחר כמו של כלי במשכן הוא מימד אחר.

בנימין מקביל למזבח הקטורת!

תפקידו של בנימין  הוא להכניס בתוך עם ישראל את כל חכמות אומות העולם. (אחיו, יוסף הוא אחראי על היצוא של חכמת ישראל לאומות העולם, אבל הוא אחראי על ה"יבוא"!)

תפקידו של עם ישראל הוא לאחד את המידות. לשכלל את כל החכמות וכל המידות בעולם ולהכליל אותם בקדושה.

מעשה הקטורת הוא הערבוב של אחד עשר סמנים שכל אחד לבדו, אין לו ערך מיוחד אבל הערבוב בין כולם הוא איחוד המידות שעושה "נחת רוח" למעלה. לכן, בנימין, האוסף את כל החכמות בכל אומות העולם, הוא מקביל למזבח הקטורת.

הצבת מזבח הקטורת (ובנימין) מחוץ לפרשה המתארת את כל הכלים (האחים)האחרים מסבירה בעצם שהיוצא מן הכלל , תפקידו , כאן, להיות אחראי על הכלל! תפקיד הקטורת היא האיחוד בין כל הכלים כמו שבנימין תפקידו להזין את ישראל באמצעים לעשות אחדות בניהם.

 

 

תרומה שמ

23-02-09

מישל בן שושן

תרומה שם

 

 

 

למה צריך  משכן?

נסכם את המחלוקת בין רש"י והמדרש מצד אחד, והרמב"ן והזוהר מהצד השני:

  1. רש"י והמדרש סוברים שצווי עשיית המשכן נגרם על ידי חטא העגל. באופן כרונולוגי, פרשיות תרומה ותצווה נאמרו אחר פרשת כי תישא. המשכן בא לתקן את החטא.לולי העגל לא היה משכן!
  2. הרמב"ן והזוהר סוברים שציווי עשיית המשכן היה מתוכנן מראש, אפילו אם לא היה קורה חטא העגל. הפרשיות נמצאות בתורה בכרונולוגיה הנכונה.

השם משמואל מנסה לגשר בין שתי העמדות ומביא שתי ראיות משלימות ומעמיקות של מחלוקת זו:

  1. ה' ידע שהאדם הוא "אנושי".ישראל לא יוכלו להישאר הרבה זמן במצב הרוחני של מתן תורה, עם משה על ידם וניסים גלויים.
  • המצב ה"אידיאלי" אכן היה מסתפק במתן התורה ללא משכן גשמי. אבל, ה' תכנן שיום אחד, עם ישראל לא יהיה מסוגל להישאר במצב הרוחני הגבוה הזה וירצה לעבוד את ה' דרך הגשמיות. סכנת העבודה הזרה אורבת. וכתרופה למכה שיכולה לבא , ה' ציווה על עשיית משכן שירכז את העבודה הגשמית שישראל ידרשו, בלי ליפול לתוך עבודה זרה. זאת אומרת שפרשיות תרומה ותצווה אכן נאמרו לפני חטא העגל, למקרה ויום אחד נצטרך !
  • משה ירד עם הלוחות וראה את מעשה העגל. זה היה מוקדם ממה שתוכנן, אבל הנה עם ישראל נזקק כבר עכשיו להתגשמות העבודה לאלוהים. מייד, ה"תוכנית" התחילה לתפוס תאוצה ואכן מייד היה צריך לבנות משכן.

ההסבר הזה מאפשר לשתי הגישות לחיות ביחד. אכן המשכן נבנה בגלל  העגל. אבל המשכן היה מתוכנן לפני!

זה מזכיר מאוד את סיפור חטא עץ הדעת:

האם ה' ידע או תכנן את חטא אדם? נראה שאכן החטא והתיקון שלו תוכננו מראש. האזהרה באה כדי להגדיר את החטא אבל, האנושיות של האדם היא דבר מובנה בבריאה, זה תוכנן על ידי הבורא עצמו שלאדם יש יצרים וצורך בגשמיות. אבל, יש בכל זאת צורך לקבוע מה הוא ה"אידיאל" כדי שהאדם "ישאף" אליו. בנוסף ה' מוסר את אפשרויות התיקון של החטא כדי שהאדם יוכל לתקן את עצמו לכיוון האידיאל. הארי ז"ל מפרש :"כי ביום אכלך ממנו מות תמות"= הווה אומר שהיה כן מתוכנן לפני הבורא שיום זה בוא יבוא!

    • גם בעניין חטא העגל: הוא כנראה היה בלתי נמנע! אולי הופתעו במהירות שהוא קרה, אבל כן תוכנן התיקון שלו מראש כי מתעסקים עם בני אדם, והם אנושיים!

 

 

 

  1. כדי שה' ישכון "למטה", בארץ, אצל האדם, יש צורך באהבה רבה מאת ה'. ואהבה זו צריכה להתעורר אחרי שהאדם יראה עניין, אהבה מצידו כלפי ה',יעשה מעשה יוצא דופן שיעורר אצלו אהבה כלפי הבורא. אין ה' יורד אצל האדם אם אין האדם רוצה בכך! אין מקדש אם אין התעוררות מצד האדם. לכן יש קודם כול תרומה , מצד האדם ורק אחר כך מקדש.

השאלה הגדולה היא: איך האדם יתעורר לזה?

  1. אפשרות ראשונה, שמציעים הזוהר והרמב"ן: מתן תורה, הוא זה שגרם לישראל אהבה גדולה ותשוקה לקשר עם הבורא. בדרך כלל, הבורא הוא זה שנותן כוח לאדם להתעורר כלפיו. לכן, המשכן בא כדי שה' יוכל לשכון בתוך הגשמיות, אצל האדם, וזאת מיד אחרי מתן תורה. יש כל התנאים כדי שישראל יעוררו אצלם הרצון ויתחילו בתרומה לבניית המשכן.(כל זה, ללא צורך העגל)
  2. האפשרות השניה, של המדרש רבה ורש"י, היא שההתעוררות אצל האדם, באה בעיקר אחרי שהאדם עובר משבר עמוק! למשל, אחרי חטא העגל שבו ישראל הלכו הכי רחוק שאפשר בגשמיות שלהם ומשם הם נמצאו בדרך ללא מוצא. הם היו אז נתונים לכליה! משם דווקא, האדם יכול להתעורר לכיוון ההפוך, לכיוון הרוחניות, לחיפוש האלוהות. ואז, מתוך תשובה מאהבה עמוקה , מתעוררת האהבה שתעורר האהבה הרבה מאת ה' ואכן ישכון בתוך האדם!

לכן, לפי המדרש ורש"י, רק אירוע כמו זה שחטא העגל יכול לחולל,מסוגל להביא את האדם להתעוררות של אהבה כלפי הבורא וזה מה שיאפשר לה' לשכון בתוך האדם.

לסיכום:

המשכן הוא אמצעי לקרב את האדם ,באנושיותו , אל הבורא. הוא תלוי בעיקר בעבודת האדם. עבודה זו יכולה לבוא באופן חיובי, על ידי רצון להתקרב. או באופן שלילי, אחרי משבר, חטא , תשובה שממנה האדם מתעלה למצב יותר גבוה ממה שהיה לפני המשבר.

"חטא" העגל, הוא ממחיש את אנושיותו של האדם. הוא כנראה בלתי נמנע. והיציאה מהמשבר בדרך חיובית יכולה להועיל בסופו של דבר לאדם.

 

שם הפרשה: תרומה:

ולא קראו לפרשה "מקדש" או "משכן".

כי עיקר השכנת הבורא אצל בני האדם תלוי בעבודת האדם. ולא להיפך. עבודת האדם, היא ,למשל, הרצון שלו שיהיה מפגש. ה"תרומה" הוא החלק הנדרש מהאדם כדי שהמפגש עם הבורא יתרחש.

התרומה היא מעשה, היוצא מנדבת לב האדם, מתוך אהבה ותשוקה. זה גורם לה' לשכון אצל קרב האדם, וכל התהליך, בסופו של דבר, "מרים" את האדם למדרגה עליונה. התרומה, מסתבר, "הרימה" את התורם!

מהרגע שהאדם מפסיק להתעורר כלפי קשר עם האלוהים, או שעושה את זה בצורה לא נכונה, למשל בעבודה זרה, אז אין שום הצדקה לקיום המקדש. ואכן , בתי המקדש נחרבו בגלל עיוות השימוש בהם. ואכן , לפי מצב האדם, כך  ה"מקדש" לוקח צורה שונה. הוא יכול להיות משכן, משכן שלה, בית ראשון, שני, לכל אחד בצורה ומתכונת שונה. וכן בית המקדש השלישי ייתכן מאוד שיקח צורה מתאימה וחדשה לפי מצב העם בזמנו!

 

 

 

 

הקבלות בין המשכן ושאר המערכות:

מאז בריאת העולם, היו ארבע "בעיות". ארבע כיוונים בתיקון העולם. הבריאה מתחלקת בבריאה, יצירה עשייה, אצילות…הארץ היתה 1 תוהו 2 ובוהו 3 וחושך 4 על פני תהום. ארבע נהרות יצאו מעדן כדי להשקות את הגן. …ארבעת המימדים האלה הם בעצם שלושה והרביעי כולל את שלושת קודמיו. שלושה אבות באו לתקן , כל אחד בתחומו. ה"אב הרביעי" היה יכול להיות יוסף או יהודה, או אחדות כל האחים, כל היסטוריית עם ישראל יפתח תיקון המידה הרביעית הזאת עד למשיח (בן יוסף או בן יהודה).

וכן בנפש האדם, ארבעת המידות האלה שכנות בתוך הגוף, הנפש, הנשמה, היחידה.  התורה מעניקה (אמורה להעניק!) לאדם שלוש מידות עיקריות ענווה, צדקה ויושר. בזמן, חוץ מהחול , יש קדושת השבת, קדושת יום טוב וקדושת ראש חודש.

וכן במשכן: יש בו שלושה מרחבים : החצר, האוהל (ההיכל) וקודש הקודשים. שהם מתקנים את שלושת הבעיות העיקריות, הפנימיות. לגבי הבעיה הרביעית, היא "חיצונית", לכן לא מוצאים אותה בתוך המשכן. חוץ מעורות אלים המאודמים שכיסו הכל בחיצוניות.

יידרש מישראל לא לאכול ארבע בהמות טמאות. אבל לבהמות האלה ישנם סימני טהרה וסימני טומאה. שלושת הראשונות, מקבילות לשלושת התיקונים הפנימיים כי יש להם סימנים טהורים "בפנים" (הגמל, השפן, הארנבת). בעוד שהרביעי, החזיר, מקביל לבעיה הרביעית. החיצונית, לכן יש לו סימני טהרה חיצוניים.

במקבילים אליהם גם ארבעת הגלויות שישראל יעברו דרך כל ההיסטוריה. בבל, מדי, יוון. אבל הגלות הרביעית, אדום, (כמו העורות המאודמים!) היא הארוכה מכולן כי היא כוללת את כולן. וכמו שהחזיר יחזור להיות כשר באחרית הימים, כך אדום תכיר בעם ישראל והמקדש יהפוך למקום שבו כל העמים יוכלו לבטא את עבודתם כלפי ה'.

השם משמואל , באריכות רבה , בהרבה מאמרים מתאר ומסביר  את ההקבלות האלה . הביתי את עקרם בתוך שתי טבלאות לסיכום.

 

התורה נפש האדם עולם ב"המקדש תרומות זמן
ענווה שכל,נשמה בריאה ק"הק משכן שבת כל המלאכות אסורות עונג
צדקה לב,נפש,רוח יצירה היכל קרבנות יום טוב אסור אפילו דברי הרשות מותר אוכל נפש
יושר גוף עשייה חצר אדנים ר"ח אין איסור מלאכה יש פשפוש במעשיו
בריאת העולם גלויות תרומה בהמות טמאות סמני טהרה
תוהו בבל זהב גמל בפנים
בוהו מדי כסף שפן בפנים
חושך יון נחושת ארנבת בפנים
תהום אדום חזיר בחוץ

 

 

האדנים:

אדני החצר היו מנחושת

אדני הקודש היו מכסף. למה?

    • הכסף מסמל את העבודה באהבה. בדבקות.(כמו נכסוף נכספתי)
    • הנחושת, מסמלת הנחישות, העבודה הקשה, היגיעה של הדרך.מידת היראה בעבודה

הלימוד שהשם משמואל מסיק מזה הוא שאין לאדם לרוץ לאהבה ללא יגיעה. יש קודם כל להיכנס לחצר, שהיסודות שלה הם מנחושת. ורק אחר כך זוכים להיכנס אל הקודש, שבסיסו עשוי מכסף , מאהבה.

למרות שהאהבה היא העיקר, האהבה ללא יראה מקדימה עלולה להוביל לכישלון האהבה עצמה.

תרומה נה

בע"ה כח שבט התשע"ד

מישל בן שושן

 

תרומה נה

 

 

למה קדמה פרשת תרומה לבניין המקדש?(לע"ד)

 

נראה לי שהמטרה היא פרשת התרומה !בניין המקדש היא רק אפשרות להמשיך במשך הזמן ולקבוע במרחב את מה שהושג בפרשת התרומה:

שבעת הפסוקים הראשונים של הפרשה, עוסקים בתרומה בלי שום אזכור לתועלת של תרומה זו. רק בפסוק השמיני כתוב: "ועשו לי מקדש…"

 

למילה , לפחות שתי משמעויות: דבר שתורמים. התרמה. והמושג של התרוממות. כאילו מילה זו אומרת לאדם:

"כדי להתרומם, אתה צריך להיות מוכן לתת"

הנתינה, בכל לחומי החיים, היא סימן לפתיחות כלפי העולם שמסביב.

כמו שאמר ידידי דניאל בנאיש: מה הוא ההבדל בין ים כנרת לים המלח? הראשון מקבל מים מצד אחד ונותן מים לירדן מהצד השני. הכנרת שופעת חיים. בניגוד אליו, ים המלח מקבל מים מהירדן אבל הוא לא "נותן" מים. והוא ים המוות!. זה סימן יפה לקשר בין הנתינה לשפע החיים.

גם בעולם החי והצומח, הצרכים הבסיסים של כל יצור הם אכילה והישרדות מפני תורפים. אבל אלה רק אמצעים. הצורך הבסיסי יותר והעיקרי הוא להוליד צאצאים. כלומר, מתן חיים.

אין סיבה שהאדם לא יענה לחוקים האלה! החיים המשמעותיים, ההתרוממות הרוחנית, השפע והאושר קשורים למהלך הנתינה של האדם.

 

מהצד השני, הבורא מוכן לתת גם הוא את "תרומתו" לעניין! "תיקחו את תרומתי" אני מציע לדרוש את המילה הזאת "תרומתי" לא רק כמו הפשט שלה (התרומה שלכם שמגיעה לי או שהיא בשבילי, לשמי) אלא, התרומה שלכם שגרום לתרומה ממני, ה', אלכם. זאת תרומתי לתרומתכם!

 

לענות דעתי, זה עיקר כל הסיפור! וזה מצדיק שכל הפרשה תיקרא "תרומה" כי בזה עסקינן.

 

איך להשריש מהלך זה של התקרבות של האדם שמתרומם ושל ה' שמתקרב אליו? על ידי קביעת המהלך במרחב ובזמן! כדי שכל מי שירצה לשחזר את המהלך הזה של ההתקרבות ושל ההתרוממות רוח, יוכל , על ידי מעשים, על ידי הגעה פיזית למקום מסויים, על ידי יחס מיוחד למקום הזה, לנסות ולהגיע להתרוממות הרצויה.

 

אין המקדש מטרה בפני עצמו!! המקדש הוא רק אמצעי כדי לנסות ולהגיע להתרוממות.

הוכחה מצערת לכך היא החורבן! כש המטרה (התרומה) לא הושגה על ידי האמצעי(המקדש) אז הורסים את המקדש! אם הוא היה מטרה בפני עצמו, ה' לא היה מחריב אותו!!

 

 

האם רצוי לבנות מקדש היום?

לדעתי, המקדש יכול לשדרג את מצב האומה והיחיד בצורה אדירה. אבל, צריך שהאנשים, שעבורם ייבנה המקדש, יהיו מוכנים לקבל את השדרוג הזה. הם צריכים לקבל קודם כל את המטרה: ההתרוממות על ידי נתינה! אם אנו עדיין לא הגענו למצב הזה, אין המקדש יכול למלא את תפקידו! ואולי, יגרום ליותר נזק מאשר תועלת!!

פרשת התרומה קודמת לפרשת המקדש!

המקדש בא כדי להנציח ולהשביח מצב רוחני שהגענו אליו. אין במקדש, לעניות דעתי, יכולת לעשות את העבודה במקום האדם. לפחות לא העבודה הרוחנית (לא בהכרח הדתית) הראשונית!

 

 

 

 

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

 

ה"נאות הדשא" מסביר שעל כל אדם ואדם, לעשות עבודה עצמית עמוקה. "לקדש את עצמו". ואם הוא מצליח, אז ה' מבטיח לו שהוא ישכון בתוכו! הכל תלוי באדם עצמו: כגודל ההכנה שלו לקבל את שפע האלוהים, כך הוא יקבל ממנו! זו הבטחה לכל זמן ולכל עניין! האושר, השפע, מוכנים להיכנס לתוך האדם. הוא "רק" צריך להיות מוכן לקבל! לכן , מדובר הרבה ב"כלים". האדם צריך להיות "כלי". ויש תנאים לכך:

  1. האדם צריך להיות אותנטי. הוא צריך לשבור את המסכים שהוא בונה לעצמו, שמפרידים בינו לבין עצמו. בינו לבין הבורא. "שבירת הלב", במובן של הסרת המסכים, ה"פוזות", שבירת המשחקים שאנו אוהבים לשחק, הרבה יותר יעילה מכל הקרבנות שבעולם. "זבח אלוהים= רוח נשברה ".בכך, האדם יוכל להימצא מתחת לברז השופך מים! שהאדם יתייצב במקום הנכון. שהוא לא יספר לעצמו סיפורים. אז, האדם יימצא במקום הנכון: מול ה' שמחפש כל הזמן להשפיע לו.
  2. האדם צריך להרגיש חסר. אם הוא רוצה לקבל, הכלי שלו צריך להיות ריק. או לפחות לא מלא! הכנעה, שמיעה אמיתית. פניה אל העולם ברצון לקבל. להיות כלי קיבול!
  3. לא צריך שהכלי יהיה שבור! יש ליהנות לטובה ממה שמקבלים. זה קשור, למשל, להכרת הטובה. ההודאה על הקבלה. לא להרגיש שהכל "מגיע לי".

 

לסיכום,

שני העניינים נראים לי משלימים אחד את השני:

הכל תלוי בעבודת האדם.

ה' מוכן לשכון בתוך האדם, להשפיע עליו לטובה..זה רק תלוי במוכנות של האדם עצמו.

אין לצפות מהמקדש שיעשה את העבודה במקום האדם!

 

למה יש כל כך פרטים על כלי המקדש?

 

החצר, האוהל, קודש הקודשים, מקבילים לגוף האדם, לכוחות החיים שלו (הנפש), ולנשמה (השכל, הרוחניות) שלו.

המנורה מסמלת את החכמה, השולחן הפרנסה…

כל תחום באדם זקוק ללימוד: איך להפוך לכלי מתאים לקבלת השפע.

לכן, הפירוט הרב של כל כלי , הוא סיבה ללימוד על העבודה הפנימית שכל אדם צריך לעשות כדי להגיע למצב של התרוממות, קרבה אל הבורא.

כל כלי, מלמד את האדם בתחום אחר.

 

 

תרומה לעד

21-02-10

מישל בן שושן

 

תרומה לעד

 

אילו ניתנה מצוות התרומה ולא מצוות בניין המשכן ..דיינו!

יש בתרומה ערך סגולי שאיננו תלוי במצוות בניין המשכן! העובדה שמייד אחרי צוות התרומה באה מצוות בניין המשכן, היא מוסיפה לתרומה בזה שהיא "ממשיכה" את עניין התרומה לתוך הזמן ולתוך המרחב:

המטרה היא שהאדם ימשיך להיות "פנים מול פנים". שהאדם יהיה קשוב לרצון הבורא. שמעמד הר סיני יימשך בחיי היום יום, גם אחרי שישראל "ישובו לאהולהם".

התרומה דורשת מאמץ מהאדם.

אין האדם יכול להיות "פאסיבי" בקשר עם הבורא. כדי להתרומם בקשר הזה האדם חייב לתרום מעצמו. כמאמר הפרי צדיק, גם בשבת, גם במקדש, גם בתורה, גם בכל דבר שבקדושה, על האדם להיות פעיל ותורם מעצמו.

תרומת כסף היא הדבר הקל ביותר.

תרומת הקשבה, זמן, סבלנות, כל מה שהשני באמת זקוק לו, הם תרומות הרבה יותר "דורשות" מהתורם.

אבל נראה לי שיש תרומה עוד יותר קשה וחשובה: תרומת האחריות:

ה' נותן לי מצווה. רב גדול מסביר לי מה היא מצווה זו. נדמה שמה שנשאר לי לעשות, הוא "רק" לקיים את המצווה! לעניות דעתי, בדיוק כאן, נמצאת התרומה הקשה ביותר שאני מחויב אליה: האחריות על עשיית המצווה, הכוונה, כולם תלויים רק בי. האחריות איננה נופלת על הרב, או על כל מוסד קדוש ככל שיהיה. האחריות היא עלי ורק עלי! כך, המעשה שלי הוא באמת בעל משמעות.

 

בימנו במיוחד, סוגיה זו מתעוררת במלוא חריפותה:

רב אחד יגיד לי לשרת בצה"ל. רב אחר יאסור עלי זאת!

רב אחד יגיד לי לאכול במסעדה זו. רב אחר יגיד לי לא לאכול!

ריבוי הרבנים הפוסקים בצורה הפוכה בדיני איסור והיתר וגם בדיני נפשות, חייבת להציב את האדם מול אחריותו הוא!!

רק המבצע אחראי בסוף!!

דרושה מהאדם המבצע כוח החלטה, חיפוש אחר ידע, שיקול דעת עצומים! כן, זאת התרומה הגדולה ביותר שהאדם מתבקש לתרום כדי להתקרב אל הבורא!!

 

אותה אחריות נדרשת בלימוד התורה:

אני הוא זה שצריך לפתח קריאה משלי. זה מחייב את הלימוד של כל המסורת , את כל המפרשים שקדמו. אבל, בסופו של דבר אני הוא זה שאחראי על הקריאה וההבנה!

 

רבי שמעון בר יוחאי אמר על אלישע בן אבויה:

"רימון מצאתי, תוכו אכלתי וקליפתו זרקתי"

הכוח לדעת מה לקחת ומה לא לקחת בלימוד, היא הדבר החשוב ביותר שנדרש !!

נכון, כל אחד יכול לטעות. אבל האחריות היא בדיוק לקיחת הסיכון הזה!

לכן, אני קורא לה "התרומה הכי גדולה" שה' דורש ממני!!!

 

 

 

 

 

השבת, המקדש, התורה, המצוות ,הם כולם רק אמצעיים

המטרה היא קיום רצון הבורא. הבורא מסר בידנו כלים אלה כדי שנדע איך לקיים את רצונו. אבל הם נשארים כלים, אמצעים!!

הפיכת אמצעי למטרה היא היא העבודה הזרה שכל כל מזהירים אותנו מפניה!!

אין קרוב יותר מעבודה זרה מעבודת ה'! זה מה שעושה את עבודת ה' כל כך נשגבה!

 

 

 

 

צודקים אלה שמפחדים מה"משיחיזם"!

כי הם מפחדים מהעבודה זרה שעלולה להתפתח כלפיהם. הם מפחדים מהנזקים שעמנו חווה אחרי אסון שבתאי צבי!

אבל, יותר צודקים הממשיכים להאמין בביאת המשיח, , במידה ואנו נדע להיזהר ,כל הזמן ,מלנגוע (מלהידבק) בקודש. להיזהר לא להתבלבל בין האמצעי לבין המטרה!

 

 

 

 

 

המקדש הוא משכן במידה והוא משכון

המשכון הוא לא שייך במאה האחוזים במי שמחזיק בו. הוא בידיו "על תנאי". כל דבר שבקדושה, מהרגע שהוא מאבד בעיני האדם, הצורך לזכות בו כל הזמן, מאבד את ערכו כדבר קדוש!

הקדושה דורשת מהאדם מרחק ! לא לנגוע!

לא לחשוב שהדבר הקדוש הוא "בכיס שלי". ש"זה הדבר". ש"אלה אלוהיך ישראל"!

רק כשהקודש הוא מבחינת "משכון" הדורש מהאדם כל הזמן חשיבה מחודשת, חיפוש, שיפורים וחידושים, אז הוא באמת "משכן" מלשון "שכינה השורה בקרבנו".

 

 

ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך

העובדה שאני יכול לחיות אפילו כשנותנים לי, ואפילו כשלוקחים ממני, משם מקור הברכה!

כי אז אני יכול להרגיש את החיים, במנותק מהדברים שהייתי קשור אליהם!

 

 

 

בע"ה ג אדר התשע"ב

מישל בן שושן

 

תרומה לעד

 

  1. אמה וחצי רוחב הקרש

הקרשים שהיו תוחמים את הקודש היו 48 במספר (כמניין "ושמתי כדכד שמשותיך), "עצי שיטים עומדים", כמו שבני האדם עומדים (או המלאכים!) גובהם היה 10 אמות (השלמות של חיבור בין כל המידות).

 

  • הא"ה הקדוש אומר "אל תקרא "קרשים" אלא "קשרים"!!

איך אפשר ליצור קשרים?? את זה, אולי ניתן ללמוד מהרוחב של הקרש: אמה וחצי רוחבו!

חצי: ברור שהרגשת "החצי", ההרגשה שאנו לא שלמים ושאנו זקוקים ל"חצי" של האחר כדי להגיע לשלמות , נחוצה ליצירת הקשר.

אמה: אבל קודם ההרגשה של החיסרון של החצי, כל אחד צריך להיות בעל קומה משלו. ה"חצי" לא צריך לבוא על חשבון הבניין האישי. כמו שלא מתחתנים לפני שנהיה "בעל דעת", כך הקשר החזק יעשה אחרי שבנינו אישיות , דעה, ובטחון מינימאלי. רק אחר כך, יש לפתח את ה"חצי" מתווסף על האמה הראשונה כדי להרגיש את החוסר והצורך בהשלמת האחר. כמו כן,האחר ישלים אתנו על ידי החצי שלו ולא על ידי האמה שלו! אין "לבלוע" את האחר! יש לכבד את האחר ב"אמה " שלו וליצור החיבור רק עם החצי הנוסף שלו!

 

  • מצא וחצי:

בסדר של פסח, לוקחים את שלושת המצות ביד כדי לברך על המוציא( כי צריכים שתי מצות שלמות לפחות בשביל הברכה). אבל, אחר כך, משמיטים את המצא השלמה השלישית ונשארים עם המצא השלמה הראשונה וחצי המצה השנייה כדי לברך "על אכילת מצה". למה?

מה שלמדנו במצרים, זה הלחם העוני, העבדות, הענווה, הרגשת הגלות והחוסר. כל אלה אינם רק דברים שליליים. לכן, יש מצווה לאכול מצה (ואפילו מרור). המצה החצויה לשניים, מסמלת את ההרגשה של החוסר. רק מהרגשה כזו אנו יכולים לבנות את עצמנו נכונה. אנו נספור את העומר רק אחרי אכילת המצה! בזכות המצה אנו יכולים "לענות" (מצה=לחם שעונים עליו). הרגשת ה"חצי" מאפשרת ליצור קשרים בין בני האדם ועם הבורא עצמו!

בפרשת משפטים, יש מצווה על איסור הונאת הגר "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", כלומר, זכרון העבדות, הרגשת ה"חצי" יכולה ללמד אותנו איך להתייחס היום לאחר!

לכן, הא"ה הקדוש, מפנה אותנו בעניין המידה של "אמה וחצי" של הקרשים ל"מצה וחצי" של ברכת המצה בסדר!

 

  1. המקדש בנוי על תנאי

אין בניית המקדש דומה לשום מצווה אחרת. בדרך כלל , אין המצוות מחייבות כוונה, התנהגות מוסרית או מעמד מיוחד. כולם חייבים לשים תפילין,כמעט בכל מצב ובכל זמן!

אני טוען שלא כן מצוות בניית מקדש, למרות פסיקת הרמב"ם!

אני מביא כמה ראייות לדברי:

  1. מצוות בניין המשכן בא רק אחרי מצוות התרומה "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו". אם אף אחד לא היה מביא את התרומה, לא היו בונים מקדש! במידה ומשה יצליח לשכנע את בני ישראל להביא תרומה מנדבת ליבם, רק אז יש שידרוג המעשה הזה על ידי השכנת השכינה ! לא כתוב "תבנו לי משכן" ואחר כך, בזמן העשייה בפועל, אז יש להביא כל מני חומרים למילוי הצו! אלא להיפך! התרומה קודמת למשכן! והיא התנאי לבניין המשכן והיא גם התנאי להשכנת השכינה בתוך בני ישראל!
  2. בהפטרה צוין ש840 שנה , מאז יציאת מצרים, לא היה להם בית מקדש! רק עכשיו, בתקופת שלמה, התנאים מאפשרים זאת! כלומר, מצווה זו תלויה בתנאים מסוימים!!
  3. דוד לא בנה מקדש כי הוא לא היה ראוי, הוא שפך דם! כלומר, אפילו דוד המלך איננו ראוי לבניין בית מקדש! אם מצווה זו היתה כל כך בלתי תלויה בנסיבות, לא היה משגיח ה' (על ידי הנביא נתן) לאסור על דוד את בנייתו!
  4. ההפטרה שלנו מסתיימת בפסוקים מאוד ברורים:"הבית הזה אשר אתה בונה…" ה' אומר לשלמה שמה שהוא בנה (כשה' תופס מרחק מסוים ממה שנעשה ולא מתלהב מייד!), יכול להיות מקום השכנת שכינתו..בתנאים רבים וחשובים בלבד! אם את משפטי תשמרו ואם בחוקתי תלכו…..רק אז אני אשכון…זו העמדת תנאים ברורים. אין בניין בית מהווה מרשם להשכנת השכינה!! רק ההתנהגות של העם יכול לאפשר השכנת השכינה בתוכם. הבית יכול להיות מקום הגשמת התנאים אבל הוא לא בא במקום התנאים!!
  5. שני בתי מקדש נחרבו במצוות ה' בעצמו!! לפי כל הנביאים, ה' הוא זה שמאס במקדשים והחליט על החרבתם. כלומר, אין המקדש עומד על כנו אלא בזכות מילוי תנאים מצד ההתנהגות של העם!! אין ערך למקדש בלי מילוי התנאים האלה!!

 

התרומה , היא התנאי!

התנאים המפורשים בהפטרה (שמירת מצוות והליכה בדרך ה') אינם מופיעים בפרשה שלנו. לפחות לא במילים האלה! התנאי היחיד שמופיע הוא שבני ישראל ירצו לתרום מתוך נדבת ליבם.

אני טוען שזה בדיוק אותו התנאי , אבל במילים אחרות!

מה היא מצווה? היא עשיית רצון הבורא מתוך רצון טוב. המטרה היא תמיד אהבת ה'. "עשה רצונך כרצונו"! המצווה היא עצה טובה הניתנת לאדם כדי שמלא אחרי רצון הבורא (שדורש רק את טובת האדם עצמו!). בדיוק כמו שהמשפט "דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה" היא עצה טובה של ה' למשה כדי שידע לדבר אל ליבם של ישראל כדי שיביאו תרומה. ולא בהכרח מצווה כפויה מלמעלה.

כשהאדם מוכן למלא אחר רצון הבורא (ועוד יותר , מתוך אהבה!) אז הוא עושה רצונו כרצון הבורא!

נדבת לב האדם במעשה של נתינה בתרומה, היא מילוי אחרי רצון הבורא בצורה הגבוה ביותר! וזה "מרומם" את האדם כלפי ה'!! זאת ממש "התרוממות " האדם.

לכן, לדעתי, כתוב "וייקחו לי תרומה". ולא "יתנו לי תרומה"! כי מדובר על התרוממות האדם ! כמו שקיום מצווה היא התרוממות האדם! אין קיום המצווה "עושה טוב" לה'! היא עושה טוב לאדם. ומכיוון שטוב לה' כשטוב לאדם, אז קיום המצווה עושה טוב לה'!

במידה והאדם מצליח להתרומם  (בהתנהגותו, במעשיו, במוסר שלו..) כלפי השכינה, אז, השכינה פונה אליו עוד יותר ועשה את רצונה כרצון האדם! ושוכנת בין בני ישראל!!

אבל, אם התנאי הזה מתבטל, רוב הסיכויים שהמקדש הבנוי יהיה נטל ולא עזר וחורבנו הוא הכרחי!

 

  1. בניין המקדש היום

לאור זאת, האם בניין מקדש היום יוכל לעזור או להיות מכשול?? זאת השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו בכנות. האם חלק מהתנאים של השכנת השכינה בתוך בני ישראל מאפשר בניית בית??

במיוחד כשאנו יודעים שאין לנו "צ'אנס" נוסף. הבית השלישי יהיה האחרון!

האם התפילות שלנו על בניין בית המקדש במהרה בימנו היא תפילה על בניין הבית או על קיום התנאים לבניינו? כלומר רצון עז של רוב העם לאחדות, שלום והתלהבות לקיים את רצון הבורא??

לצערנו , היום, כל דבר הקשור לדת מהווה מחלוקות אין סופיות בין כל פלגי העם ובמיוחד בין אלה שנקראים "דתיים"! איך אפשר לבנות בית מקדש בתנאים האלה בלי לעשות חילול ה' גדול מאוד??

השאלה הגורלית היא לא האם יש בידנו הכלים הפיזיים, החוקיים, הטכנולוגים לבנות את בית מקדש? השאלה, לדעתי היא : האם התנאים ההכרחיים לבניית המקדש נמצאים, לפחות בחלקם, בתוך עם ישראל כדי שהבית יוכל להיבנות.

מי שיגיד "נבנה קודם כל ונראה אחר כך", איננו למד את הפרשה ואת ההפטרה שלנו!

אם מחפשים במקדש פטרון קסם, אנו הופכים את האמצעי למטרה ואולי חוטאים בעבודה זרה!

זה לא אומר שאנו לא צריכים לפעול בכל מאודנו לבניין המקדש! אבל אנו צריכים לפעול יותר "כדי שהתנאים לבניין המקדש" יתקיימו. זה הרבה יותר קשה!! אבל, מי שמחפש פתרונות של "זבנג וגמרנו" לא מבין מה היא עבודת הקודש!!

 

 

מישפטים אה

בע"ה כב שבט התשע"ב

מישל בן שושן

 

משפטים א"ה

 

 

כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם

 

  • כי תקנה,(אז תקנה) עבד עברי: אם אתה רוצה לקנות עבד, ויש בפניך אפשרות לקנות עבד כנעני (לצמיתות!) ועבד יהודי (מקסימום שש שנים), יש הוראה לקנות, בעדיפות, עבד עברי ולא כנעני!
  • כי תקנה (אל תדאג, הוא כבר) עבד עברי: אל תחשוש שאתה "הופך אותו לעבד" אלא שהוא כבר "עבד" בזה שמכרוהו בית דין או שנמכר בגלל דוחקו. שלא יהיו לך ייסורי מצפון. להיפך, אתה עוזר לו!
  • עבד עברי: ולא קראו "ישראלי" !
  1. כדי לא להכתים את שם "ישראל" שצריך להיות מרוחק מעניין העבדות!
  2. אם ישראל יהפוך לעבד, זה צריך להיות זמני מאוד. זה מצב שצריך לעבור מהר! לכן הוא "עברי"!
  3. אם הוא הגיע למצב שהוא נמכר לעבד, זה בטח בגלל שהוא עבריין!( עבריין כמו עברי!)
  • שש שנים יעבוד: ולא כתוב "יעבדך". כי אם הוא ברח, הוא יצטרך בכל אופן לעבוד מה שהוא היה צריך. כי הוא "עבד ה'" ואם מגיע לו להיות עבד שש שנים, אז הוא יעבוד שש שנים, אפילו אם זה לא לאותו אדון, זה יכול להיות לבן שלו או במצב אחר.
  • יעבוד ובשביעית : אפילו אם פגעה בו שנת השמיטה, השנה השביעית, הוא ימשיך להיות עבד בשנה ההיא.

 

 

 

מכה איש ומת מות יומת.(כא-יב)

כתוב פעמיים "מות יומת", וכן בהרבה מקרים אחרים, לאמר, שהוא ימות מאת ה' בכל מקרה. אבל ה' נתן לבית הדין האנושי להמית אותו. ואם לא, הוא ימות בידי שמיים.

 

 

 

וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תיקחנו למות (כא-יד)

המזבח יכול להציל אדם שברח ועומד על גגו משלושה מצבים: מגלות (אם הוא רצח בשגגה), מדין וממלקות! כל עוד הוא עומד שם, זה כאילו הוא נכנס לתוך שגרירות זרה!

אבל, במקררה של ביצוע גזר דין מוות, אין המזבח יכול להגן עליו!

וזה, בניגוד למה שכותב הרמב"ם. הא"ה אומר במפורש שהוא לא מסכים עם הרמב"ם ואיננו "מפחד" לחלוק עליו!

 

 

וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים(כב-כ)

4הסברים שונים נתנו לקשר בין איסור הונאת הגר לבין השהייה במצרים:

  1. רש"י: הגר יוכל להתנכל אלכם בחזרה כי הייתם גם אתם גרים בארץ זרה
  2. רבי אברהם אבן עזרא: זכרו שאתם הייתם באותו מצב!
  3. הרמב"ן: כמו שאני שמעתי את צעקתכם במצרים, אני אשמע את זעקתו!
  4. האור החיים: אל תחשבו שאתם, היהודים, יותר קדושים ויותר חשובים מהגויים! כי הרי אתם נוצרתם כעם , במצרים. לא היה הבדל משמעותי ביניכם לבין המצרים! אין לכם זכות עדיפות או סיבה להתנשאות כלפי הגויים!

מישפטים מי

בע"ה כו שבט התשע"ג

מישל בן שושן

 

משפטים מי

 

הערה כללית:

כמו שגוף האדם יכול להיות המקום שבו מתורגם פגם נפשי (מחלות פסיכוסומאטיות, צרעת..), כך פגם נפשי יכול להשפיע על הנכסים (הקניינים) של האדם. אם האדם "מזוכך" ו"מבורר", אז גם הקניינים שלו יהיו מזוככים ולא יגרמו נזקים!. ואם שורו של אדם גרם נזק, זה סימן שיש פגם בנפשו של האדם, ולכן עליו לשלם!!

כך הרמ"י מתרגם את כל הפרשה (כמו שהוא עושה בדרך כלל עם כל התורה כולה) להוראות מוסריות וצורך בעבודת מידות האדם! כל נזק או מאורע שנגרם בגלל קנייני האדם יכול לבטא חולשה מוסרית וחוסר בירור פנימי!

 

 

ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך לא תבשל גדי בחלב אימו.

יש כאן, באותו פסוק שתי מצוות "הפוכות"!

  • הבאת הביכורים= הוראה על חשיבות מידת ה"מתינות". האדם צריך ללמוד להיות מתון, בישוב הדעת, באיפוק. לא למהר ולהשתלח על הפרי הראשון שצומח בעץ שלו! צריך סבלנות ויש לשלוט על הדחפים .

גדי= חיה שפועלת במהירות וזריזות, בחופזה.

לבשל גדי בחלב אימו= למנוע מהגדי מלהתפרץ. לתת לו "להתבשל"! להחזיר אותו למצב שבו הוא נזקק לחלב אימו והוא פסיבי לגמרי. חלב האם מזכיר את הרחם השקט והמרגיע.

  • לא לבשל גדי בחלב אימו= לפעמים, המידה ההפוכה של המתינות שהייתה נושא החלק הראשון של הפסוק (הביכורים),דרושה לאדם! יש לפעמים לדעת להיות זריז ומהיר כמו הגדי! ולא לתת לדברים להתבשל יותר מדי!

הרמ"י , כהרגלו, דורש מהאדם לא לשקוע בשום מידה! אפילו מידת "יישוב הדעת" שהוא דוגל בה תמיד! צריך תמיד להיות מוכן לקפוץ ממידה אחת למידה ההפוכה במידת הצורך!! מידת המתינות טובה מאוד אבל אין לתת למידה הזאת להרוג את המידה ההפוכה שהיא מידת הזריזות !

יש להביא ביכורים (ולהיות מתון), אבל אין לבשל גדי(יש להיות זריז לפעמים)!

למרות זאת, הרמ"י מעדיף את מידת יישוב הדעת והמתינות כמידה העדיפה והתדירה.

מידת היוזמה החפוזה והזריזה צריכה להישאר כ"יוצא דופן" אבל היא מעולה כשהיא בזמנה!!

בגמרא יש מחלוקת האם ה"תדיר"(הדברים הרגילים, השגרה) עדיף מה"מקודש" (הקדוש היוצא דופן), הוא עונה שהמקודש עדיף אבל רק בזכות התדיר! יש לכבד את התדיר באופן קבוע כדי שברגע שיהיה דבר "מקודש" הוא יהיה מקודש באמת!

 

 

ועבדתם את ה' אלוהיכם וברך את לחמך ואת מימיך.

למה הפסוק מתחיל בלשון רבים (ועבדתם) וממשיך בלשון יחיד (לחמך)?

יש לקיים את המצוות מתוך השייכות לכלל ישראל. רק אם אנו משתייכים לכלל ישראל, אז יש סיכוי שה' יפנה אלנו בתור פרטים!

כמוש כתבו ב"ברוך שאמר": קודם כל "ברוך מרחם על הארץ" ורק אחר כך "ברוך מרחם על הבריות" ובסוף "ברוך משלם שכר טוב ליראיו". חייבים יראיו להיכלל בתוך הכלל כדי לזכות לברכת הפרט!

 

 

שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי (חלק שני)

ניסוח פרשת העבד עברי דומה מאוד לניסוח פרשת השמיטה ופרשת השבת. המטרה היא דומה:

אי אפשר לעבוד את ה' באמת מתוך עבדות. רק אדם חופשי (אבל חפשי באמת, חפשי מכל דבר, רעיון או עיסוק) יכול לעבוד את ה'!

לכן, שלשות המצוות האלה (שמיטה, עבד עברי ושבת) דורשות מהאדם לצאת לחופשי ממש בזמן ה"שביעי".

 

 

 

וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה מאת מזבחי תיקחנו למות (חלק שני)

"ערמה"= דומה ל"ערימה". ערימה של כעס! אם אדם כועס ועושה מעשה לא הגון, יש אפשרות עדיין לדון אותו לכף זכות ולהגיש שיצרו כעסו התגברו עליו באופן רגעי. אפשר לקבל את תשובתו.

אבל אם האדם כועס ושוב כועס ו"צובר" את הכעסים האלה אחד על השני (ואז כל דבר קטן יכול להיות סיבה לעוד כעס!) עד שהוא עושה מזה "ערימת כעס" אז, אין מקום לרחם עליו!! אפילו אם הוא צדיק גמור(אפילו אם הוא מקריב קרבן על המזבח!) ועושה כל המצוות שבעולם, אין מקום להגן על אדם כזה שצובר את הכעס שלו ולא מפרק אותו מיד!!

 

 

 

זובח לאלוהים יחרם בלתי לה' לבדו (חלק ב)

אסור לעבוד את ה' בתור "אלוהים", מידת הדין והגבורה: אין להתחשבן עם האלוהים, להתפלל אליו כאילו זו בקשה והתחייבות! אין האדם יכול לעמוד מול ה' במצב של "קח ותן" "מכיוון שאני צדיק, אתה תיתן לי מה שמגיע לי" אין להתפלל אל "האלוהים" אלא רק אל ה' שהוא שם ה' שכולל את הכל. בעל הרחמים.

כל עבודה חייבת להציב את האדם העובד מול ה' ולא מול אלוהים!

 

 

נעשה ונשמע (חלק ב)

העיקר הוא השמיעה, הכוונה, עבודת הלב.

אבל, אין האדם יכול להשיג אף פעם את הכוונה האמיתית של ה מצווה ושל רצון ה'!

הוא כל הזמן צריך להיות בחיפוש אחרי הכוונה הנכונה ורצון ה'.

הדבר היחיד שיכול להכיל את הכוונה הנכונה הוא המעשה של המצווה!

מעשה המצווה מכיל בתוכו את המקור שמימנו ניתן לחפש את הכוונות ולהפנות את הלב!!

לכן אי אפשר להימנע מקיום המצווה! כי רק במצווה המעשית ניתן למצוא את הכוונות.

לכן, יש לעשות ורק אז, יש סיכוי לשמיעה!

 

 

מישפטים שמ

18-02-09

מישל בן שושן

 

משפטים שמ

 

עבד עברי:

המקרה של אדם מישראל שנמכר בגנבתו לעבדות, הוא מקרה מאוד נדיר לדעת השם משמואל, ואפילו אם לאו, לא נראית סיבה להתחיל בו את רשימת המצוות ה ארוכה מיד אחרי מתן תורה.

אלה שהמקרה הזה של "עבד עברי" הוא מסמל מצב נפשי של האדם !:

  • "העבדות", הוא כנראה מצב נפשי, שבו האדם משועבד לרעיון, לדעות, למעשים, להרגלים, לרגשות, לקונספציה מקובעת, בלי יכולת להשתחרר מהם והמונעות ממנו יכולת תמרון במחשבותיו וביכולותיו.
  • ה"עבדות" יכולה גם להיות מצב שבו האדם "משחק" עם עצמו. כאילו הוא מנסה ללכת על מסלולים מנוגדים ביחד. הוא לא ישר עם עצמו.למשל, חומרת ה"גניבה" , יחסית ל"גזל" מצביעה על עיוות נפשי חמור אצל הגנב:

אכן, מי שגונב, בחשאי, חייב לשלם פי שניים מהגזלן שעשה את מעשהו לאור יום, בכוח! למה? כי הגנב יודע שזה אסור, יכול להיות שאפילו מתבייש ממעשיו, כלפי בני האדם. אבל הוא רואה את ה' מולו. הוא כאילו מפחד יותר מבני האדם מאשר מהאלוהים. יש בו עיוות מוסרי. הוא לא שלם עם עצמו ועם המוסר שהוא אמור להסכים איתו. הוא משועבד לפגם נפשי חמור. בגלל זה התורה קוראת לאדם כזה "עבד עברי" אפילו לפני שהתבצעה כל מכירה של האדם הזה לרבו ! כי הרי התורה היתה יכולה לכתוב " כי תקנה עברי לעבד" ! זה היה פשוט ויותר נכון כרונולוגית: אחרי הקנייה , העברי הזה יקרא "עבד"!. לא! כבר במעשה הגנבה שהוא ביצע , "עבדותו" מתגלה כבר!

  • מכירתו לאדון, במשך שש שנים היא סמל לתיקון שאדם כזה חייב לעבור בחיים שלו כדי לתקן עיוות נפשי זה! למה התורה אומרת "שש שנים יעבוד"? כי אם הכוונה היתה שאסור לשעבד אותו יותר משש שנים, אז זה היה הגיוני יותר לכתוב: , למשל:"עד שש שנים יעבוד". אלה שהתורה מודיעה לנו שאדם בעל בעיה כזו, צריך לעבוד על עצמו בשישה כיוונים בנפשו. יש לו עבודה בשש קצוות המעטפת הנפשית שלו.
  • אחרי עבודה זו, כשהעיוותים יאותרו ויסולקו על ידו, ה"נקודה הפנימית" שלו, תוכל להתגלות שוב , ויחזור למצב של "חירות" בטבעיות!, ללא מאמץ נוסף לרכוש לימוד החירות! וכאן החידוש: התורה מודיעה בזאת שמאז יציאת מצרים, לכל עברי , הראוי לזהותו הישראלית, הוא בעל נפש חופשית. זה לא אומר שהוא לא יוכל להיות במצבים של "עבדות" , אלה שיהיה לו "רק" להסיר את ההפרעות והעיוותים שהצטברו אצלו, כדי לחזור למצב הבריא של חירות. כמו שמרפאים לפעמים את הגוף על ידי הסרת המזיק בלבד, והגוף, בטבעיות יודע לחזור לבריאות, כך הנפש הישראלית, מאז יציאת מצרים, היא יכולה לחזור למצב החירות הטבעי שלה אחרי עבודה של הסרת המזיקים הנפשיים. אחרי עבודת ה"שש", הוא ישיג את הנקודה הפנימית, בעולם ה"שביעית" שהיא הנקודה הפנימית, וזאת ,"חינם", ללא עבודה נוספת. הוא "יצא לחופשי חינם". כמו שהגוף יחזור לבריאות "חינם" אחרי הסרת המזיקים.
  • אם הוא לא יצליח אחרי עבודת ה"שש שנים" (שהיא לא קשורה לזמן כל שהוא), זה סימן שהבעיה הרבה יותר חמורה אצלו. יש לו בעיה עם ה"נקודה הפנימית "ש לו! ואז הוא צריך עבודה יותר רצינית שתיפתר ביובל. היובל הוא אכן שלב של תיקון כללי ,, הרבה יותר עמוק מאשר ה"שביעית". סימן לחומרת המצב של העבד, יכול להיות שהוא קשור לילדים שעה עם השפחה העברייה שניתנה לו: כי הילדים הם ההשתקפות של הנקודה הפנימית של האדם. והם עבדים, סימן שהוא קשור נפשית, בצורה מאוד עמוקה למצב העבדות שלו. אז הוא נשאר בעבדות עד ליובל. עבודת היובל משחררת הכל.
  • לסיכום בינים: יציאת ישראל ממצרים ואפילו מתן התורה לא מבטיחה שהישראלי לא יהיה יותר "עבד". להיפך. זה מצב מאוד נפוץ ושהוא יכול להיות קיים אצל כל אדם בכל זמן, אפילו אצל שומר מצוות כהלכה! אם הוא לא במצב של "היכון" של מוכנות לשנות את כל ההרגלים שלו ולשמוע מה הוא רצון ה' בכל רגע , אז הוא במצב של "עבדות" ועליו לתקן זאת.

 

אנוכי ה'..אשר הוצאתיך מא"מ מבית עבדים:

המדרש אומר שהעבד העברי הוא זה ששולל את הדברה הראשונה של עשרת הדברות.  מה הקשר?

השם משמואל מחדש חידוש עקרוני מאוד: לא היציאה ממצרים עשתה את עם ישראל. אלא להיפך: בזכות הקשר המיוחד של ה' עם עם ישראל, הוא הוציא אותם ממצרים! מאי נפקא מנא?:

בבחירת עם ישראל, ה' העניק להם שני דברים: גם אחריות גדולה יותר אבל גם כלים טובים יותר :

  1. לאדם מישראל נדרש הרבה יותר מאדם אחר. נדרשת ממנו היכולת להתמודד עם מצבים משתנים עם מוכנות לשנות את כל תפיסות עולמו יחסית למצבים החדשים. הוא צריך להיות "משוחרר" מכל תפיסה מקבעת. (עגל מסכה). זה קשה מאוד.
  2. אבל מצד שני, ה' נתן לישראל כלים מיוחדים העוזרים לו במשימה זו: הוא הכניס בנפשם הרגשת החירות ויש להם "רק" להיפתר מהמכשולים כדי למצוא בתוכם את הרגשת החירות הנדרשת.

כשהדברה הראשונה אומרת : "אנוכי ה'.." , זו לא הצגת הבורא. כי אז, היה כתוב "אשר בראתי את השמים והארץ" שהיה הרבה יותר מקיף בהצגתו. אלה הדברה הראשונה מסבירה לאדם מישראל למה הוא יצא ממצרים: כי ה' בחר בו אפילו לפני היציאה, וה' יצר איתו קשר מיוחד שדורש ממנו עבודה הרבה יותר עדינה. ולכן, הוא נתן לו את הכלים המיוחדים  שהם "יציאה מעבדות" ומתן תורה. הדברה הראשונה היא תיאור המחויבות העצומה שנמצאת מעכשיו אצל האדם הישראלי.

    • בעצם, המצווה הראשונה של פרשת משפטים, ה"עבד העברי" , היא הסבר הלכתי מפורט של הדברה הראשונה של עשרת הדברות!! היציאה מעבדות לחירות היא לא מבטיחה חירות. היא דורשת חירות! מתן תורה לא מבטיח שום דבר, הוא דורש מהאדם להיות ראוי למעלה שנתנה לו.

 

 

 

 

 

הזין מכאן והזין מכאן:

המדרשים העירו שמתן תורה מוקף משתי פרשיות שעוסקות במשפטים: לפני מתן תורה יש פרשת "שרי האלפים.." של העמדת שופטים ותיקון מערכת המשפט. ומייד אחרי מתן תורה, פרשת "אלה המשפטים"! כמו מלכה שעוברת ברחוב ומשני צידיה, חיילים ("זין") מצד זה ומצד זה כדי להגן עליה. מה המסכנות של המדרש?

  1. התורה היא לא משפטים!!: התורה היא הארה, מושג עליון, אלהי של תכנית וטעם בריאת העולם והאדם בכלל. ה' הסתכל ב"תורה" הזאת וברא את העולם. התורה יכולה לקבל צורות שונות. למשל, התורה, בהתגלמות מיוחדת קיומה על ידי האבות. התורה, בהתגלמות אחרת, נתנה לעם ישראל במדבר בצורה שאנו מכירים עד היום. תורת ארץ ישראל תתגלה "כי מציון תצא תורה". התורה יכולה להתגלות בכל דור לנביאים, לבעלי רוח הקודש, לאדם הפרטי, דרך המסרים שה' שולח לו. התורה חייה במובן שהיא הביטוי החי של רצון ה' בבריאה. ורצון ה' חי, מתפתח. משתנה. כמו כל דבר חי! והתפתחות התורה שבעל פה מנסה לגלות את ההתפתחות התמידית הזאת.
  2. אבל התורה הזאת, המושג העליון הזה, חייב להתקיים על ידי מסגרת מעשית נוקשה והם המשפטים! כמו שעבור ציור אומנותי בעל ערך עליון, חייבים בכל זאת  בד, צבעים, מסגרת.. כך התורה צריכה משפטים. אבל יש לזכור תמיד שהמצוות, המשפטים הם לא המטרה הם רק האמצעים! רצון ה' הוא העיקר. כמו שבציור, הרעיון, הרגשות, האומנות של האמן הם העיקר והכלים שהשתמש בהם הם האמצעים.
  3. המשפטים הם לא רק צורת התבטאות התורה בצורה מעשית. הם ה"מגנים" עליה! ואכן כל דבר בעל ערך עליון זקוק להגנה. המדרש אומר שהתורה נתנה בבוקר והמשפטים בלילה: כי בלילה זה זמן המזיקים! בלילה, האדם זקוק להגנה. המשפטים, המצוות המעשיות, מגינים.
  4. בנוסף להגנה, המשפטים גם "מאירים" את האדם כדי שיבין את התורה.
  5. תמיד כדאי לזכור שמאחורי המצות יש את התורה ואסור לעצים לכסות את היער! אסור לטבוע במצוות ולהפסיק להיות קשוב לעיקר!