בשלח נה

בע"ה ז שבט התשע"ד

מישל בן שושן

 

בשלח נה

 

  1. מטרת קריעת ים סוף

יציאת מצרים לא פטרה בעיה חריפה: מה לעשות עם עם שאין לו מקום בסדר העמים?!!

נצטט את הנאות דשא (כרך שני , יציאת מצרים דף קמז)

"כי ישראל אין להם מציאות בסדר הטבע ומשטרי הכוכבים והמזלות. כעי אברהם לא היה ראוי להוליד מצד הטבע וכל מציאות ישראל היא רק מהשי"ת לבדו, לכן, היציאה ממצרים לבד עדיין לא הספיקה אלא נוסף לזה הוצרכו שייקחם השי"ת לו לעם"

אני מציע משל פשוט:

כול הילדים נרשמו לכיתה א מלפני שישה חודשים. לכל תלמיד יש תיק רשום, מספר זהות, הוא כבר ראיון עם המנהל ועם המורה, יש עבורו בכיתה, מקום מסודר. כיסא ושולחן ומקום על יד חבר. פתאום, באמצע הלימודים, נכנס המנהל ומבקש להוסיף ילד חדש שאיננו רשום ולא הכינו עבורו שום דבר. אין לו מקום. משהוא צריך לקום כדי לתת לו את המקום שלו. המנהל מוסר לתלמיד החדש פתק ובו רשום המספר טלפון האישי שלו כדי שיתקשר אליו ישירות אם תהיה לו בעיה.

כך הם ישראל בין אומות העולם. הוא העם ה71 שאין לו מקום מקובל. הפתק שה' נתן לו זו התורה. אם יאבד אותו, הוא אבוד כי הכל תלוי בקשר שלו עם המנהל.

כולם הסכימו, אחרי יציאת מצרים שה' הוא המנהל.

אבל ישראל צריכים להבין שהקשר שלהם עם המנהל הוא חיוני. שלא יהיה להם יחס שווה עם אומות העולם כי הוא לא שייך לסדר הטבעי!!

 

ישראל היו לגמרי יכולים להמשיך דרכם במדבר. התורה מספרת שה' בחר להכניס אותם ל"אמבוש"! הוא סיבב את הדרך כדי שיימצאו מול הים והוא זה שהביא את המצרים מאחור! הוא הכניס אותם למצב המיוחד הזה. כדי שהם ירגישו את המצוקה!! המצוקה של מי שאין לו מקום בסדר הטבע! כדי שירגישו שרק הקשר שלהם עם בורא העולם, זה שיצר את הים וזה שיכול לקרוע אותו עבורם, הקשר איתו הוא הדרך היחידה שיכולה להציל אותו!!

 

בעצם, גם הארץ שבה יבואו, ארץ כנען, תהיה ארץ שנלקחה מגויים אחרים (היו צריכים לפנות את הכיסא שלהם) ושכולם יתנגדו להימצאותם שם!. ישראל יחיו בארץ כנען (והתורה תמיד תקרא אותה ארץ כנען, להזכיר זאת), כאילו הם נמצאים בתוך היבשה, עם חומת מים שמאיימת מימינם ומשמאלם, כל הזמן! (יש פירוש מדרשי שאומר "אל תקרא חומה אלא חמה"! כעס על ישראל! למה אלו נצלים ואלא נהרגים?)

 

היהודים צריכים להוכיח לעולם, לבורא העולם שכדאי להשאיר אותם בחיים! כמו שיצחק אבינו חי בהרגשה שהוא לא היה צריך להיוולד (ההורים שלו היו עקרים) ואפילו כשהוא נולד, הוא היה אמור למות על ידי אביו. הוא קיבל וממשיך לקבל את החיים שלו במתנה. "לא מגיע לו כלום, הוא חייב לזכות בכל דבר"!! הוא חי במידת הדין כל הזמן!

 

למה ה' רוצה שעם ישראל יחיה בהרגשה הזו?

נראה לעניות דעתי, שהמצב המשונה הזה של אדם "שחייב את חייו" או ש"אין לו מקום שמגיע לו", הוא האדם שהבורא התכוון אליו כי אדם כזה יהיה זקוק ליחס עם האלוהים וזקוק לקשר עם האחר. האדם הזה יהיה בסופו של דבר יותר מוסרי. אם כן, ישראל מקבלים על עצמם להיות העד החי של מצב כזה שיכול לגרום לשאר בני האדם בעולם להרגיש הצורך להיות מוסרי.

האדם נברא אחרון בסדרת החיות. הוא חייה די חלשה. אם הוא לא משתמש בכוחות המיוחדים לו (החכמה, החיבור בין בני האדם, ואפילו המוסר), הוא לא יוכל לשרוד. הבורא אמר לו "יתוש קידמך " בבריאת העולם. האדם צריך להרגיש מחויבות. וכדי להרגיש זאת, אין לו לחשוב שהכל "מגיע לו". חיי עם ישראל יהיו המבחנה והעדות החיה, של ההרגשה הזאת. זה התנאי לאדם מוסרי ובעל מחויבות ואחריות.

 

למה מופיעה פרשת עמלק בסדרה?

נראה לי שזה אותו עניין, כמו בקריעת ים סוף: ישראל חייבים לדעת שמעכשיו, הם לבד. הם תלוים בחסדי שמים. הם יצטרכו להתמודד עם שנאת הגויים ועמלק הוא הגדול בהם.

 

  1. למה לא התבקשו ישראל לעשות מצווה מיוחדת עבור הנס?

כל מצווה, מכינה את האדם להתעלות למדרגה עליונה יותר. כדי לצאת, הם היו זקוקים לקורבן פסח ולמילה. אבל עבור קריעת ים סוף, ההתגלות היתה כה גדולה, שאין מצווה פרטנית שהייתה יכולה לזכות אותם בזה. רק "מסירות נפש" שגילו בכניסה למים היא זאת זיכתה אותם לכך.

וזה הדפוס שיהיה בגאולה האחרונה. לפי הנ"ה, בגאולה האחרונה, מסירות הנפש היא המבחן היחידי שיתבקש מעם ישראל כדי לזכות בה. ואכן, ראינו במו עיננו, שעם ישראל מסר את נפשו להקמת מדינת ישראל. היהודים מוכנים לשרת לצבא. הם מוכנים לעלות ארצה ממדינות רווחה, אפילו אם בישראל יש פיגועים. ניצולי שואה באו ונלחמו ומסרו את נפשם עבור הקמתה. כמו בקריעת ים סוף זה המבחן העליון כדי לזכות בגאולה העליונה מכולן.

המהר"ל מפראג מתאר ארבע קבוצות של יהודים שבחרו כל אחת דרך שונה במצב שנמצאו בו מול הים

  • א. קבוצה אחת הציעה להתאבד ולטבוע בים.
  • ב. קבוצה שנייה, לחזור להשתעבד למצרים
  • ג. קבוצה שלישית, להילחם מול המצרים
  • ד. הרביעית, להפחיד את המצרים בצווחות ושה' יעזור!

בסופו של דבר, כולם נכנסו למים באמונה שה' יציל אותם. המסירות נפש היא לא רק להיות מוכנים למות עבור ערך מסויים, אלא אפילו לקחת על עצמנו להמשיך להיות יהודים למרות השואה, למשל, זו מסירות נפש! להמשיך לקחת על עצמנו את התפקיד של היהדות! כי זה דבר מאוד קשה! מייאש לפעמים! הבחירה להמשיך להיות יהודים זו המסירות נפש הגדולה מכל מצווה אחרת. היא העיקרית.

 

  1. שני חצאי פרשה 58-58

הפרשה חצויה בין חצי ראשון שמתאר מצב אידיאלי שבו עם ישראל מאמין בה', הכל מפואר ומצליח לפי התכנית. יש אפילו שירה ספונטנית! אבל מיד אחר כך, נופלים ל"בירא עמיקתא"! העם לא רוצה לזוז, רוצה מים, רוצה לחזור למצרים, עמלק מגיע…  מעניין ששני החצאים האלה מחולקים כך שיש בכל אחד 58 פסוקים בדיוק!

כאילו האמונה וההצלחה איננה באה רק על ידי הדברים הגדולים שבאים מלמעלה אלא מהבעיות הקטנות שצצות מלמטה! העולם האידיאלי מלמעלה מול העולם במציאות בהסתכלות מלמטה ! 58 מול 58!

 

  1. למה לא כתוב "ויהי בצאת ישראל ממצרים"?

אני מציע לתרגם כך הפסוק הראשון:

בגלל שישראל היו זקוקים שמשהוא (פרעה) יגרש אותם, אז לא נחם אלוהים אותם דרך ארץ פלישטים כי אמר אלוהים שהעם איננו מספיק בוגר ולא יוכלו להיכנס לארץ ולהילחם מיד.

ויהי= לשון צער!

ויהי בשלח פרעה את העם= הצער הוא שישראל לא יצאו מרצונם ומכוחם. גירשו אותם! ולכן הם לא מספיק בוגרים ומוכנים עדיין להיכנס לארץ!

 

  1. "ה ימלוך" ולא "ה' מלך"

ישראל ראו במו עיניהם התגלות אדירה שה' הוא המנהל הכללי של העולם. אבל הם ידעו שזו התגלות רגעית ולא תמידית! הם ידעו שמיד אחרי קריעת ים סוף, חוזרים לשגרה.

לכן, הם שרו שה' "ימלוך ", לעתיד יהיה לכול ברור שה' הוא מלך העולם. כי הם ראו זאת. אבל על העולם דרל ארוכה עד שהגילוי הברור הזה יהיה ברור לכל באי אנוש ושכולם יגידו שה' הוא המלך!

 

  1. למה המצרים נכנסו לים?

הנאת דשא אומר:

"כשהשי"ת מתנהג עם עולמו על פי מעשה התחתונים וזכותם, אין לומות העולם שום טענה שיעשה גם עמהם. כי בשכר מעשיהם הטובים הם אוכלים. אך כהשי"ת נותן לישראל מפאת החסד לבד אז באים אומות העולם בטענה שגם הם צריכים לחסד. ומה נשתנו אלו מאלו. וזה הקטרוג של אומות העולם על ישראל שהם אינם ראויים. כי לחסד הכל שווים ואין משוא פנים בדבר ובוודאי הם יעברו את הים בשלום…"

 

אם לישראל היתה מצווה שתזכה אותם לקריעת ים סוף, היו כביכול מצרים (או לפחות השר שלהם) מבינים שבזכות המצווה הם ניצולים ולא היו גם הם נכנסים לים! טבל ברגע שלא היתה מצווה, אז הם חשבו שהכל בא מחסד עליון, ואז הם יקבלו אותו החסד ויעברו גם הם הים.

"אבל, באמת, אף שהכל היה בחסד , בעתיקה תליא מלתא שאין שם תערובת דין. מכל מקום, על זה יש דין: מי הוא הראוי לקבל החסד?"

על ידי מסירת נפשם הם זכו בדין לחסד העליון לעבור את הים!

בשלח לעד

בע"ה יא שבט התשע"א

מישל בן שושן

 

בשלח לעד3

 

"כי ברח העם"

אחרי שלושה ימים, פרעה רואה כי "ברח העם".

כי משה ביקש תמיד שיצאו לשלושה ימים בלבד.

לכן, אחרי ששלושה ימים עברו וישראל לא חזרו, יש זכות לפרעה להגיד שהם "ברחו"!!

 

למה באמת משה לא אומר במפורש שהם רוצים לצאת לצמתות? למה לשקר??

ייתכן מאוד שהמטרה היתה שעם ישראל יעשו מעשה אקטיבי!

המבחן הוא: האם ישראל יעזו לברוח אחרי יום השלישי או שיחזרו למצרים?

לפחות, הם מוצאים עצמם כ"אשמים" מול מידת הדין!!

 

כאילו משה ביקש שיצאו "קצת" ועל בני ישראל להשלים באחריותם את היציאה!

וזה מה שיקרה באמת בקריעת ים סוף : ה' מבקש מהם ליזום מהלך אקטיבי (כמו הירידה אל הים על ידי נחשון בן עמינדב) כיד לזכות במידת הדין שה' יציל אותם בזכות המעשה שלהם.

 

בע"ה יא שבט התשע"ד

מישל בן שושן

 

בשלח לעד3

 

  1. בשלח פרעה

ולא "בצאת ישראל.."

ויהי= לשון צער. הצער שישראל היו זקוקים שפרעה ישלח אותם ולא יכלו לצאת מעצמם! בגלל זה לא נחם אלוהים ארץ פלישטים….בעצם זו הסיבה לכל שאר נושאי הפרשה וגם הספר כולו! כולל קריעת ים סוף, מתן תורה, עמלק, וארבעים שנות נדודים ונדנודים!

 

  1. הכרת הטוב

ייתכן שכל המעמד, "האמבוש" שאליה תקע ה' את ישראל, זה היה כדי להסביר להם שהם חייבים להרגיש תלוים בה'! אין להם זכות קיום משל עצמם. אין להם מקום בסדר הטבע. אפילו אחרי ההצלה הם יישארו "בתוך הים ביבשה" עם חומת מים מאיימת מימינם ומשמאלם.

זה מלמד אותם שהאדם צריך לחיות בהרגשה שהוא חייב לזכות בכל דבר. ועל כן עליו להודות לה'! והשירה היא הלל ספונטני אדיר. הענווה הזאת,יכולה גם לאלץ את האדם להיות מחויב כלפי האחר, זה מזמין אותו להיות מוסרי.

  • היום, אנו חיים בעידן הזכויות. יש זכויות אדם, זכות הגדרה עצמית לעם. …

מתבלבלים, לדעתי בין החובה לתת לאחר (חובה על הנותן) ובין החובה לקבל מן האחר (זכות המקבל).

עלי לתת צדקה אבל אין העני יכול "לדרוש" זאת ממני, לחייב אותי לתת לו.

תרבות ה"מגיע לי" הורסת כל מחויבות ונטייה להודות על מה שיש.

 

  1. ההכנה למתן תורה

ניתן לראות את כל נושאי הסדרה שלנו כהכנות למתן תורה. לא לחינם ימים אלה יקבלו מצוות ספירת העומר שהיא הכנה של 49 ימים עד למתן תורה.

  1. קריעת ים סוף= ההתגלות הגדולה ביותר. לא מתוך לימוד או קבלת תורה אלא מתוך חוויה. הבעיה היא שהתגלות כזו איננה יכולה להתבצע כל יום! לכן יש צורך בדרל אחרת, איתית יותר ומיגעת שעוברת דרך הלימוד, המצוות, .. אם כן, קריעת ים סוף היא כמו אהבה ממבט ראשון, הבזק. כדי שנבין על מה מדובר באידיאל. ואחר כך מתן תורה יהיה התחלת הדרך לשחזר זאת ללא ניסים כל יום אלא מתוך "דתיות" ולימוד.
  2. מרה= הסיפור מאוד מזכיר את מכת דם. גם שם היה כתוב "ולא יכלו המצרים לשתות מים מן היאור" כאן, ישראל "לא יכלו לשתות מים..". אבל יש הבדל מהותי: שם, אי אפשר היה לשתות מים, נקודה! זו מכה. אבל כאן, במקום זאת. במקום לתת להם מקור מים אחר, ה' נותן להם עץ- עצה, כדי להמתיק בעצמם את המים! כדי שיוכלו לשתות אותם המים שאי אפשר לשתות, על ידי המתקתם! מה הוא העץ הזה? אפשר להגיד שזה דומה לעץ החיים. "עץ חיים היא למחזיקים בה". הטעמה מהתורה. ואכן, המדרשים אומרים שהם קבלו כמה מצוות חשובות כבר במרה. "שם שם לו חוק ומשפט ". מכאן שהתורה שתינתן להם היא לא כפיה מלמעלה בלבד. היא עצה! (כמו שהזוהר קורא למצוות- עצות) כדי שהאדם בעצמו יוכל להמתיק את החיים שלו! זה לא "שחור או לבן" כמו במים שהפכו לדם במצרים. אלא מים שיכולים להיות מרים ושעלינו להמתיק בכוחות עצמנו. אמנם על יד עצות מגבוה אבל לנו העבודה להמתיק!
  3. המן= המטרה המוצהרת של נתינת המן היא "למען אנסנו הילך בתורתי". כלומר, בפרוש, ה' רוצה לדעת אם הם מוכנים לקבל את התורה על ידי ההתנהגות שלהם כלפי המן!!

מעניין לשים לב שכשמשה איננו מצווה אותם, ישראל עושים את מה שצריך. הם לוקטים את המן בדיוק בכמות הרצויה. אבל מיד אחרי שמשה מצווה אותם לא לקחת יותר מדי, אז יש אנשים שעוברים על הצו! גם כשמגיע יום השישי, בלי שום ציווי, כולם מלקטים משנה עומר כדי להכין אוכל לשבת. בטבעיות! ורק אחר כך משה אומר להם שהם קלעו למצוות ה' שאכן יש לקחת ביום השישי משנה כמות עבור שבת!! אם כן, יש כאן רמז עבה (ראה הרב אורי שרקי על הנושא הזה) שהאידיאל היה שישראל יעשו את המצוות בלי שיצוו עליהם! שיהיו ספונטאניים. כמו בקריעת ים סוף עם שירת הים! אבל, אנו יודעים שהאדם איננו מושלם. לכן יש להודיע לו מה נכון לעשות! ולכן תינתן התורה. אבל חשוב מאוד לדעת מראש שזו לא המטרה האידיאלית. לא רוצים רובוטים שיקימו ציוויים כדי לצאת ידי חובה. אלא שהדברים יצאו מהרצון, מהלב! אם כן אנו מבינים שכל המאורעות האלה קורים בין קריעת ים סוף והשירה הספונטנית מאוד ומתן תורה , הר כגיגית, בכפיה מסוימת. מתן תורה הוא האמצעי והשירה היא האידיאל.

בא אה

בע"ה ב' שבט התשע"ב

מישל בן שושן

 

בא אה

בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו למען:

  1. שתי אתותי אלה בקרבו,
  2. ולמען תספר באוזני בנך ובין בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתותי אשר שמתי בם,
  3. וידעתם כי אני ה'.

 

אם כותבים את הפסוקים כך, (וכך הא"ה נוטה להבין), אז יש שלוש מטרות לכל המכות. הראשונה היא שמצרים ופרעה במיוחד יבין מי הוא ה'. השנייה היא שישראל יספרו לבנים. והשלישית, שישראל (או גם המצרים וכל העולם אתם) ידעו את ה'. שוב פוגשים את הפועל הזה "וידעתם" שהוא כנראה עיקר כל הפרשיות שקדמו עד כה ושיהיו עוד. גם ההפטרה של שבוע שעברה (ביחזקאל) מכילה 5 פעמים המטרה הזאת "וידעתם כי אני ה', וידעו מצרים כי אני ה'".

לע"ד: קשה לי להבין שיש הרבה מטרות שונות לדבר אחד. אפילו אם הוא עקרוני.אנו צריכים למצוא סיבה אחת למכות, ולהסביר מה פשר שלושת המשפטים האלה יחסית למטרה האחת.

למה לא כתוב למשל:

"למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען יספר באוזני בניו ובני בניו את אשר התעללתי בם"!!!

זה היה פותר לנו את כל הבעיה!! אבל זה לא מה שכתוב!!

אם יש מטרה כזאת, שפרעה יבין דברים, שמצרים בכלל ואולי כל העולם יגלה את כבוד ה', ואם זאת המטרה הראשונה, אז למה שהם בעצמם לא יזכרו את האותות האלה לדורותיהם? למה על ישראל לזכור את ה' עשה למצרים???

ואם המטרה היא שישראל ידעו את ה', אז למה לכתוב את הסיבה הראשונה "שתי אותותי אלה בקרבו"??

כאילו ה' רוצה , בנוסף לידיעת ה' ,על ידי ישראל, שפרעה ידע הוא עצמו! ואולי , דרכו, כל עמי הארץ!

נראה לי להציע פירוש זה:

  1. המטרה היא אכן שכל העמים ידעו את ה'.
  2. אבל הם לא מסוגלים למסור את הידיעה לדורותיהם כי יש להם בעיה של מסירת הידיעה לדורות אחריהם!! אנו רואים למשל שפרעה "חזר בתשובה" לפחות בקריעת ים סוף, לפי המדרש. או, לפי מה שכתוב בפרשה הקודמת "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים". אבל כמה דורות הידיעה הזאת תחזיק מעמד?? יחזקאל, 900 מאות שנה אחרי, יתאר את מצרים בדיוק כמו שהוא היה אצל הפרעה של משה. אין הבדל בין כל הפרעונים שאנו פוגשים בין בתקופת משה ועד תקופת הנביאים! איפה ההצלחה שאלה חתר ה' בכל המכות??!! אולי ה' הצליח רק בדור אחד, לתקופה מוגבלת. זה מרשים וחשוב אבל יש צורך שהדברים ימשיכו לאורך הדורות (כל הדורות של כל העמים).בסוף ההיסטוריה, לפי הנביאים, נגיע לידיעה הזו מצד העמים. "ומלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"….וידעו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך…
  3. לכן, עם ישראל, מטרתו (אולי העיקרית!!) היא להיות העדים הנאמנים של התגלות ה' במצרים לאורך כל הדורות!!יש לעם ישראל היכולת הנדירה (ולכן ה' יטיל עליהם הרבה מצוות לשמר ולפתח יכולת זו ) לשרוד בכל ההיסטוריה ולמסור , דור אחרי דור את ההתגלות הזו הישנה. יהיו עוד התגלויות לישראל, היו גם בעבר לאבות, אבל כוח הסיפור, כוח המסורת, כוח העדות הנצחית באחדות ה' בעולם, זאת תהיה הבלעדיות של עם ישראל. ייתכן שזאת הגדרתו וייעודו העיקריים!! קבלת התורה תהיה רק אמצעי. המטרה היא העדות והסיפור לאורך הדורות.
  4. ייתכן שישראל נגאלו ממצרים כדי שיוכלו , הם, לספר באוזני בניהם את המכות. כי מצרים אינם מסוגלים!(נזכור שמצרים וכנען הם עמים בני חם בן נוח שמנע מאביו להביא לעולם עוד ילדים. וכך חם מנע מילדיו את כוח המסורת בין האב והבן, הוא פגע ביכולת ה"תולדות"! רק בני שם , וישראל במיוחד יוכלו להביא ברכה לעמים הארורים. הם יעשו זאת על ידי העדות במשך כל אורך ההיסטוריה שיש אלוהים ושהוא אחד ושכל המידות מתכללות באחדות.
  5. המכות הם אכן התגלות, לא פחות מעשר הדברות או מעשרת המאמרות! לא לחינם החכמים משווים בין שלושת ההתגלויות האלה (ולא רק בגלל מספרם הזהה)
  6. בני ישראל הם לא העם שקיבל את התורה. אם כן היה, יהודי היה מי שלומד או מאמין או מקבל את מה שכתוב בתורה. יהודי הוא , לכל הדעות, מי שהוא בן יהודי/יה. כלומר, עיקר העם הוא ביכולתו להיות שייך להורים.ההשתייכות לאבות, הדאגה למסור לבנים הוא העיקר, או לפחות העיקר עד עכשיו בסיפור.מצווה לספר לבנים היא המצווה שעליה חוזרים שלושה פעמים בפרשה שלנו!!

ויאמר ה'..

שם ה' הוא מתייחס למידת הרחמים. "מידת הרחמים הסכימה עם מידת הדין על עצם המכות"! המכות הן לא פעולת מידת הדין בלבד! אין כאן רצון להיות אכזרי ולהעניש את המצרים, כמו שיש רצון להתגלות באופן ברור בבריאה. לראיה, מביא הא"ה הקדוש את העובדה שה' נתן עצה להכניס את הבהמות מפני הברד. כי הוא לא רצה שהמכה תהרוג הבהמות! וכן כל שאר המכות. לגבי מכת בכורות, ראה מתחת.

 

 

ויאמרו עבדי פרעה..שלח את האנשים..אבדה מצרים!(י-ז)

למה עכשיו העבדים מבינים שיש לשלוח העם?

למה ה' ומשה "שיקרו" כשאמרו לפרעה שהם יצאו רק לשלושה ימים (בזמן שהם ידעו שזו יציאה לתמיד!)?

לא"ה יש מאמר מאוד ארוך בעניין זה וננסה לסכם אותו:

היו למצרים שתי אפשרויות:

  1. להאמין שישראל יצאו רק לשלושה ימים
  2. או להאמין שזו תחבולה והם מתכננים לצאת לתמיד

אם יש תחבולה מאת ה' לבקש מהם רק שלושה ימים ולברוח, זה סימן, לדעת המצרים, שה' זקוק לתחבולות! כלומר שה' איננו יכול להוציא אותם !! ולכן, עד כה, הם השאירו את שתי האפשרויות על קנן בנטיה להאמין דווקא שהתחבולה מעידה על חולשה. אבל, עכשיו , אחרי רוב המכות, הם התחילו להבין שה' "כל יכול". זאת אומרת, שזו לא תחבולה, כי אם ה' היה רוצה להוציא אותם, הוא יכול בכל עת. לכן, הם מסכימים לשחרר אותם עכשיו לשלושה ימים. ולכן פרעה מציע להם שרק הגברים יצאו כי אין שום הצדקה לילדים לצאת כדי לעבוד שלושה ימים ולחזור! אבל כשמשה סירב להוציא רק את הגברים, אז החזיר אותם לאפשרות התחבולה! כלומר, ה"תחבולה" מצד ה' באה כדי לבלבל אותם ושהם יבינו כי ה' "הכל יכול"! זו דרך "הקשיית לב פרעה"

 

 

ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (י-כג)

במושבותם של המצרים!! כלומר, אם ישראל בא לבית מצרי, היא לו אור. ואין לפרש שהיה אור לישראל במקומות שהיו גרים הם בלבד. כי אין לימוד מזה! הלימוד אם כן הוא שיש אכן הבדל בין ישראל למצרים: לישראל יהיה אור והמצרים הם "החושך". מכת החושך מבדילה את ישראל מבחינה תרבותית. זה יאפשר לישראל מול היוונים להיות האור מול החושך. ולא רק במכה הזו בלבד אלא מכאן והלאה בהיסטוריה.

לע"ד: נראה לי שעיקר האור כאן הוא היכולת למסור לדורות הבאים(כמו שפירשנו לעיל). האור מתאפיין ביכולת של החלקיקים לעבור הלאה. כל מסך מפסיק אותו מלעבור. למצרים יש "חושך" בזה שהם לא יכולים להעביר את התגלות ה' הלאה לדורות הבאים, ולישראל כן.

 

 

מכת בכורות:

  1. בלילה: כמו הרבה גאולות שהתרחשו בלילה:
    1. אברהם ניצח את 4 המלכים בלילה (ויחלק עליהם לילה)
    2. יעקב ניצח את המלאך בלילה
    3. הגאולה של ישראל ממצרים ("הוא הלילה הזה לה'"(יב-מב))
    4. סנחריב הובס בלילה
    5. בימי מרדכי, התחלת הגאולה התחילה בלילה (בלילה ההוא נדדה שנת המלך)
    6. הגאולה העתידה ("שימורים לכל בני ישראל לדרתם"(יב-מב)) כמו שמתפללים "ותחזנה עיננו בשובך לציון" כי הגאולה תתרחש "בלילה" כשהרבה אנשים לא מבחינים שאכן זו הגאולה!!

כלומר, הגאולה מתרחשת בזמן שאנו עלולים להיות נרדמים! כמו שה"דוד" בא , בסופו של דבר, אל הרעיה המחפשת אותו, בשיר השירים, בלילה, והיא ישנה וליבה ער. הגאולה באה "בהסח הדעת". לא בהכרח באמצע בהירות היום, באופן הגיוני וצפוי!

  1. כחצות הלילה

פירושו "כמו חצות הלילה" שבה אני הצלתי את אברהם במלחמת המלכים… הלילה המוכר אצלי כלילה של הצלה.

 

  1. ומת כל בכר:

לא כתוב שה' הרג את הבכורות. אלא שה' יוצא ועובר וזה מספיק כדי שהבכורות ימותו מעצמם!. ה' "יוצא", כלומר שנוכחות ה' היתה כזו ברורה שלא היה יותר מקום לספק לגבי המצאות והשגחת ה' בעולם. וזה מה שגרם ל"בכור מצרים " למות:

 

 

  1. כל בכור:

בכור מצרים= העוצמה התרבותית של מצרים. האמונה שלהם, הדת שלהם. לא חשוב אם הבכורות עצמם מתו פיזית. הא"ה מסביר שמה שהמכה הזאת חוללה הוא שהרעיונות שמצרים הובילה התמותתו. וזה קרה על ידי התגלות ה' במצרים.

  1. קדש לי כל בכור

ישראל היו חייבים להישאר עד מכת בכורות כדי להיות הם עצמם "בכור ה'". כלומר, לקחת מהמצרים את הכוח האדיר שהיה להם כמובילי עמי העולם, ולהפוך לנציג כל האומות בעיני ה', כאשר הם יקחו על עצמם להעיד על מציאות הבורא לאורך ההיסטוריה עבור כל אומות העולם. לכן , מיד אחרי מכת בכורות, יש את קדושת בכורות ישראל. הבכורות בישראל מסמלים את העיקר של עם ישראל. הקדושה של הבכורות בישראל לקוח מהבכורות המצרים! הא"ה משתמש במושגים קבליים כדי להסביר זאת: הם רוקנו את ניצוצות הקדושה שהיו לכודים בתוך קליפות הבכורות של מצרים, כמו שמגנט מושך אליו ברזל. הם שאבו את הכוחות הטובים של מצרים והפכו אותם לכשרים! ואז, השאירו את בכורי מצרים ללא שום חלק טוב בתוכם ולכן הם "מתו"!! כי לכל דבר חי , יש בו טוב. וברגע שאין יותר טוב בתוכו הוא מת כי אין לו יותר תפקיד. מצד שני, ה"רע" שיש בכל דבר, עוזר לו להתקיים!! זו הקליפה שלו. אבל הרע מקיים את הטוב רק עבור הטוב. כשאין טוב יותר בדבר, הרע נעלם והדבר עמו.

לכן, ב2 הפרשיות המסיימות את הסדרה שלנו, קידוש הבכורות קשור ליציאת מצרים!

  1. היציאה בחיפזון:

מהרגע שהבכורות מתו, אין שום עניין לישראל להישאר עוד דקה אחת במצרים. אבל , מצד שני, הם היו חייבים להישאר שם עד הרגע הזה! לכן שני המאורעות התרחשו בו זמנית: מכת בכורות והיציאה. וזה היה צריך להיות "בחיפזון"!

 

החדש הזה לכם ראש חדשים- ראשון הוא לכם לחודשי השנה (יב-ב)

למה יש כפילות בפסוק?

  1. חודש ניסן הוא "ראש" החודשים:הוא החודש המועדף, המובחר על ידי הבורא. אבל הוא לא מובחר אלא עבור עם ישראל. אין שייכות עדיפה לחודש הזה מצד האומות. לכן הוא ראש "לכם" בלבד.
  2. לכן, ראוי הוא להיות "ראשון" לכם, כלומר שתתחילו לספור החודשים ממנו. כלומר שתבססו את העם על רעיון החירות החל בחדש זה.ושלעולם תמשיכו להיות מבחינת "ראש" ולא נבזים.

זה= 12 . מכאן שיהיו לכם 12 חודשים בשנה!

 

ויקחו, איש, שה לבית אבות..(יב-ג)

המילה "איש" נראית מיותרת. הא"ה מציע לפרש מילה זו ככינוי להקב"ה עצמו! (ה' איש מלחמה)("אין איש אלא הקב"ה"- סוטה מ"ב).

כלומר, כשישראל יעשו מצווה (וזו המצווה הראשונה שעם ישראל יקיים כעם מצווה), ימצאו את ה' עצמו במצווה!! ואותו צריכים לקחת יחד עם השה לקיים המצווה! כמו "ויקחו לי תרומה" הא"ה מפרש: "ויקחו אותי יחד עם התרומה" וברמז לרעיון הזה , המילה "מצוה" היא עצמה שם ה'!!:

מצ= יה'!! :(ב"את בש": האות הראשונה באלפא ביתא , א ,מקבילה לאות האחרונה, ת. האות השנייה, ב, מקבילה לאות ש שנמצאת לפני ת. וכן הלאה..) בחשבון הזה,  מ' ו צ' מקבילות לאותיות י' ו ה'!!

כך שחצי המילה "מצוה" היא יה' והחצי השני, הוא כמובן וה'!! סך הכל, שם ה'!!

 

צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו(יב-ח)

חייבים להיות שלושת המרכיבים אלה בגאולה:

  1. מרור שמררו את חייהם. כי רק על ידי הגלות הצליחו לברר את הטוב מהרע ובנו את עצמם מהבירור הזה. כי כל הקדושה של ישראל באה מהבירור של טומאת מצרים!
  2. מצה שהיציאה היתה בחיפזון. כי יש לצאת מהבירור בשלב מסוים כי זה מסוכן להישאר יותר מדי בבירור! כי אם לא יצאנו אז, אז עדיין אנו ובננו עדיין נמצאים שם! ואפילו דקה נוספת היתה משאירה אותנו שם לתמיד בתוך הבירורים וההתלבטויות (כמו הרבה יהודים היום בגלות!)
  3. פסח שה' בחר בישראל. ולא הרג אותם למרות שלא היו להם הרבה זכויות! וכל ההיסטוריה של ישראל חייבים לזכות בבחירה הזאת!!

ואם אחד משלושת המרכיבים חסר אין גאולה ואין ישראל!!

 

 

 

לדורותיכם חוקת עולם (יב-יד)

אפילו אם תצאו לגלות, חייבים אתם לחגוג את חג החירות! ולא רק שני דורות. אלא בתור חוקת עולם.

"להביא לימות המשיח" כי המטרה היא ימות המשיח, שבהם, אולי, ידעו כל עמי הארץ את מה שאתם מתחילים לדעת. ומי אחראי על זה? רק בניכם, דורותיכם. ולכן מצוות "פסח לדורות" קשורה מיידית ל"פסח מצרים"!!(ראה הצעת הפירוש שלי בהתחלת המאמר!)

 

שבעת ימים מצות תאכלו..(יב-טו)

אנו נמצאים ב1 בניסן. וכבר ה' מדבר על אכילת מצות ואיסור חמץ ועדיין לא הגענו לשלב ש"לא הספיק בצקם להחמיץ"!! האם סיבת אכילת מצא היא שלא הספיק בצקם להחמיץ או שה' ציווה על המצא כבר לפני היציאה??

אנו נמצאים ב1 בניסן, וכבר ה' מדבר על "פסח" ועדיין הוא לא פסח! למה לקרוא לו "פסח" על דבר שעדיין לא התרחש??

אלא שה' מצווה:

  • בזכות שלא תתנו לבצק להחמיץ, ותצאו מייד, אז אני גם כן אוציא אתכם מייד! כלומר החיפזון ביציאה, מצדי, צריכה לבוא אחרי שאתם תצאו בחיפזון! אם יש חיפזון מצדכם, אז יהיה חיפזון מצידי!!
  • וכמו כן הקרבן: אם אתם תעשו את הקרבן, אז אני אפסח על בתיכם! אם אתם תתחילו להיות שונים מהמצרים בהקריבכם את השה, אז אני אתנהג אתכם בשינוי ואציל אתכם!! במילים אחרות, אם אתם תעשו קרבן פסח, אז אני אפסח!!

למה חשוב החיפזון? (לע"ד)

  1. כבר ראינו לעיל , שאם היו יוצאים לפני הזמן, הם לא היו יכולים למלא את תפקידם כבכורים. אם לא היו מגיעים ל49 שערי טומאה, הם לא היו יכולים לרכוש 49 שערי קדושה בספירת העומר. ומצד שני, אם היו מחכים דקה יותר, אז היו נופלים בשער ה50 של הטומאה וזה מאוד מסוכן כי לא היו יכולים לצאת בכלל!! (ומצד שני, אפילו משה לא הצליח להגיע למדרגה של ה50 בבינה בגלל שלא נשארו שם יותר!)

לכן החיפזון נחוץ מאוד כי יש לדייק ברגע המדויק בין הצורך להישאר והצורך לעזוב!

  1. "הכניסה לעבודת הבורא צריך להיות בחיפזון" (התחלת ספר "צדקת הצדיק" מאת רבי צדוק הכהן) ישנם דברים שיש לעשות אותם בחיפזון ולא להתעכב יותר מדי בחשבונות והתלבטויות. יציאת מצרים היא אחד מהם.
  2. החיפזון מראה חיבה, אהבה, התלהבות. וחשוב שמשני הצדדים (ישראל וה') ההתלהבות תבוא לידי ביטוי. בזכות המהירות לא להמתין עד שהבצק יחמיץ, ה' מוציא אותם מייד!!

 

למה חג של שבעת ימים?

כי ביום הראשון זו "אתחלתא דגאולה" עם היציאה ממצרים

והיום השביעי הוא "הגאולה השלמה"

ובניהם, יש להמשיך לעבוד באווירת הגאולה הראשונה כדי שנזכה להגיע לגאולה האחרונה. אין להפסיק ביניהם! לכן, כתוב שצריך לאכול מצות בחול המועד, למרות שאין חיוב כי לא היתה הצלה בימים האלה, אבל יש להיות בתוך האווירה הזאת כדי לזכות לגאולה של יום השביעי!! (לע"ד: ייתכן ואנו חיים היום את ה"חול המועד" של הגאולה האחרונה ! ומצוות חול המועד הן הקשות בכולן כיהן מורכבות !)

 

ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים…

רק כשהם הגיעו למקום הקרוי "סוכות", שם אפו את הבצק שהכינו במצרים! ומה עשו כדי שהבצק לא יחמיץ?? הם פשוט שמו אותו על שכמם וכרוך בשמלותם כדי לעסות אותו כל הזמן בשעת ההליכה! ולא לתת לו לנוח ולהחמיץ!! התנועה התמידית של ההליכה גורמת לעיסוי  הבצק ומונעת ההחמצה!!

 

בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים

זה' = 12 המצוות הרשומים בחג הפסח: פסח- מצה-מרור-הגדה-7ימי חג-קידוש יום א'- קידוש יום ז'.

 

והיה לאות על ידכה

למה לשים תפילין ביד שמאל?

  • יד שמאל של ה' היא ה"יד החזקה", כלומר היציאה מתוך מידת הדין. המכות..
  • יד ימין של ה' היא "היד הגדולה" והיא מידת החסד. מידת הרחמים רק "הסכימה " עם מידת הדין ולא יזמה את המהלך. לכן כתוב "וירא ישראל את היד הגדולה .." אבל זו לא היד העיקרית של היציאה!

מכיוון ששמים את התפילין כזכר ליציאת מצרים, שמים אותם ביד החזקה, יד שמאל!!

 

 

 

 

 

 

בא מי

בע"ה ה שבט התשע"ג

מישל בן שושן

 

בא מי

 

החדש הזה לכם (חלק ב)

המצווה הראשונה היא: למסור לבני ישראל את הכוח לחדש!!

היינו חושבים ש"מצווה" היא כפיה שמטרתה למנוע מהאדם לזוז ימינה או שמאלה, לתת לו הנחיות מדויקות. להגיד לו מה לחשוב ומה לעשות.

מסתבר, לפי הקריאה של הרמ"י, שהמצוות באות לעשות את ההיפך מזה! המצוות באות כדי לפתוח את האדם לעולם שמסביבו! מצווה מחייבת אותי לראות את העולם בצורה שאולי לא הייתי רואה אותו בלעדיה!

ההזמנה החשובה ביותר, נתונה במצווה הראשונה: ההזמנה לחדש! לחדש בקריאת התורה לחדש בקריאת החיים. המצוות באות כדי לעזור לי לחדש!

בדרך כלל, בדתות או בכל מערכת חוקים אחרת, החוק הראשון בא כדי לחזק את מרות "נותן החוק". וכאן, המצווה הראשונה באה כדי לצוות על האדם להיות , הוא בעצמו אחראי!

"החודש הזה לכם"= יש כאן שני מילים הופכיות:

"זה"= כזה ראה וקדש! הוראה ברורה מאת ה'. מי שקובע , זה ה'!

"לכם"= בדיוק ההיפך מהמילה "זה"! אתם קובעים את המועדים. ולפי פרשנות הרמ"י, כוח החידוש, בכל התחומים, מסור בידכם!

שתי המילים ההפוכות מגדירות בעצם את כל מערכת היהדות. מסגרת הדוקה וחופש גדול! מכאן ריבוי הדעות והפרשנויות. זה מזכיר את הפרדוקס בקיים בין "אהבת ה' ויראת ה'" . המטרה היא האהבה.היראה היא האמצעי ! המטרה היא אחריות האדם האמצעי היא המסגרת בה האדם צריך לפעול.

אין המסגרת של המצוות באה כדי להגביל את האדם לשם הגבלה אלא כדי לחייב אותו להיפתח לעולם!! כי אחריות ופתיחות דורשות מאמץ! והמאמץ מתורגם על ידי מצוות! האדם , בדרך כלל עדיף להישען על ההרגל, על הפאסיביות, על חוסר אחריות ועל התכנסות לתוך בועה בה הוא ירגיש בטוח . הקושי שקיים במערכת המצוות הוא הקושי שמחייבת את האדם להיפתח ולהיות אחראי!!

כמה חבל שהיום, הרבה מאוד זרמים, של "מקיימי המצוות" ביהדות, (כמו בשאר הדתות), מעדיפים את הקריאה ההפוכה,הקריאה  של ה"פונדמנטליזם" , ומעדיפים להיות "מובלים" על ידי מערכות משומנות שיגידו להם מה לחשוב ( או איך לא לחשוב!) ומה לעשות, ולהיות "דתי" הופך להיות "ראש קטן"!! נגד קריאה זו פעל ,בכל כוחו, הרב מרדכי ליינר!

 

בא אל פרעה (חלק ב)

הזוהר כבר שאל (בא לד.) למה לא כתוב "לך אל פרעה"?

הרמ"י משיב: משה חייב להיכנס בתוך תוכה של התרבות המצרית כדי להבין מאיפה הוא יצטרך להוציא את עם ישראל השבוי בתוך התרבות הזאת! יהודי במצרים, נראה יותר מצרי ומצרי! (אנו מכירים זאת מהימצאות היהודים בכל הגלויות עד היום!). ולכן, שם, בתוך לב פרעה, כלומר בתוך ליבה של תרבות מצרים נמצא עם ישראל.

עכשיו איך להבין שה' בעצמו נמצא בלב פרעה (עד כדי כך שאומר לבוא אל פרעה)?

אם ה' בחר במצרים כדי שיהיה ה"רחם" שבו ייוולד עם ישראל, ייתכן ששם עכשיו הוא נמצא! אין "טובים" ורעים" באופן ברור! ההבדל הוא דק מאוד!

במילותיו של הרמ"י:" ה' רצה להראות למשה את "שורש החיים" של ישראל"!, כלומר מצרים! ולכן הוא במקש לפגוש אותו בתוך לב פרעה!

 

זאת חקת הפסח:כל בן נכר לא יאכל בו!(חלק ב')

"בן נכר" (לפי תרגום אונקלוס) =בר ישראל דאישתמד!

פסוקים אחרים מציינים שמשנתגייר או אפילו עבד כנעני שמל את עצמו יוכל לאכול את הקרבן פסח.

כלומר, לא חשוב אם האדם נולד יהודי או לא. מה שחשוב זה ההשתייכות באותו רגע לעם היהודי!אכילת הקרבן היא הכרזה על הזהות היהודית של כל אחד!! וכל אחד חייב להכריז על עצמו אם הוא מרגיש עדיין יהודי , כל שנה!! זה כנראה העניין החשוב ביותר של קרבן הפסח! ולא מצווה צדדית לגבי הקרבן. אלא "זאת חוקת הפסח= כל בן נכר לא יוכל בו"!

 

 

 

למען תהיה תורת ה' בפיך (חלק ב)

"בפיך" דווקא!

הרבה מצווה נוגעות לפה באותה הלילה!!:

  1. אכילת מצה
  2. שתיית כוסות יין
  3. סיפור היציאה

כאילו בפסח יש צורך לטפל באבר הפה יותר מכל אבר אחר!! תיקון הדברים הנכנסים לפה ותיקון הדברים היוצאים מן הפה!

 

 

והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עניך (חלק ב)

על ידי דרשה על המילה "טוטפות", הגמרא (מנחות לד:) מסבירה ש:

"טט"= שתים בלשון זרה (כתפי)

"פט"= שתים בלשון אפריקאי

הרמ"י מפרש: "שתים"= על האדם לעבוד בשני מישורים: הקבלה וההשפעה:

  1. "טט"= כמו מטאטא, יש להרחיק את הדברים הרעים שיכולים לקלקל את האדם. זו הוראה לאדם שיצמצם את עצמו בכל דבר שהוא "מקבל". כמו אוכל, ראיה, שמיעה… ולכן הפרשה מדברת על איסור אכילת חמץ ואכילת מצה: יש ללמוד איך לאכול!
  2. "פת"= הרחבה. כי הפת מתרחבת . וזה מורה על הצורך לבדוק את הכשרות של כל הדברים ה"יוצאים" מהאדם. ההשפעות שלו. כמו הדיבור, יחסי אנוש, מעשים שונים. והסמל לכל ההשפעות הם הבן הבכור . כי הוא ראשית האון של האדם. זה היצירה הראשונה המשמעותית של האדם. ואת זה הוא צריך לקדש.

לסיכום, התפילין, מסמלים שתי העבודות של האדם: העבודה על כל מה שנכנס בו והעבודה על כל מה שיוצא ממנו. לכן הפרשה של "קדש לי כל בכור " מדברת גם על :

  1. אכילת מצה = לימוד מה ואיך לאכול(המטרה היא לאכול לחם אבל מתחילים במצה וממשיכים עד שבועות ללמוד לאכול הפת שמתנפח)
  2. קידוש הבכור= בקרה על מה שיוצא מהאדם, ההשפעות שלו.

הרמ"י נותן הצעה: אם האדם יעשה עבודה טובה בתחום הראשון(הקבלה) אז הוא יוכל להיות בטוח שכל מה שיצא הוא כבר מבורר! וכך "האדם יוכל להתענג מחייו ומרכושו"!!

 

 

 

מכת חושך:

המדרש אומר שהיהודים שלא רצו לצאת ממצרים מתו במכה הזאת כדי שהמצרים לא יראו במותם.

הרמ"י שואל:"מאיפה יכול לבוא הרצון לא לצאת ממצרים??"

האבות נקראים "אבות" כי כל מה שמסופר עליהם בספר בראשית, הוא סימן למה שיקרה לבנים שלהם! אפילו מחשבות קטנות שהיו לאבות, מתגלגלות בתוך נפשות הבנים, כלומר בעם ישראל!

כשאברהם עמד לצאת למלחמה להצלת לוט, הוא היה בספק:

האם לצאת למלחמה ולהסתכן ולסכן חיי התלמידים כדי להציל את לוט ? שהרי מלוט יצאו 2 עמים שיהיו האויבים המרים של עם ישראל בהיסטוריה! אבל מצד אחר יצאו ממנו רות ונעמה! והמשיח יצא משם!??

או שמה עדיף "שב ואל תעשה עדיף"! לא להסתכן. "ללכת על בטוח", להמשיך בחיים הרגילים ולא להיכנס לסבך של העימותים עם מואב ועמון!

בסוף, אברהם יצא למלחמה! הוא הציל לוט ויצאו ממנו עמון ומואב אבל גם רות ודוד המלך ונעמה המואבייה.

אבל, המחשבה שהייתה לאברהם שאולי אין לצאת למלחמה, הולידה נפשות בעם ישראל שבחרו לא לצאת ממצרים!! והם אלה שמתו במכת החושך!

כלומר, הרמ"י משווה את היציאה ממצרים ליציאה למלחמה שמכילה הרבה סיכונים, קשיים והסתבכויות. אבל היציאה הזאת , עם כל הסיכונים שלה, שווה מאוד כי היא מובילה למטרה: הכניסה לארץ כנען!!

אין היציאה מהגלות או העלייה לארץ ישראל דבר פשוט ובטוח. הוא תמיד מלא סיכונים , מלחמות, ובירורים! אבל כל אלה מהווים את טעם יעוד עם ישראל!

גודל הזכות של העלייה לארץ כגודל הסיכון שלוקחים בעליה הזאת!!

הישארות בגלות היא מבחינה "שב ואל תעשה" שהיה מונע את לידת דוד המלך!

 

 

 

זאת חוקת הפסח

אבל גם בפרה אדומה כתוב "זאת חוקת התורה"! מי גדול ממי הפרה או פסח?

הפרה מאפשרת לצאת מהטומאה. היא מכשירה את האדם להקריב את קורבן פסח. הפסח הוא המטרה הפרה היא האמצעי. לא היינו מקריבים פסח בלי פרה. שניהם חשובים. המטרה חשובה אבל האמצעי הכרחי. אבל אין לשכוח מה המטרה ומה האמצעי! ולא להתבלבל בניהם! לא להפוך האמצעי למטרה!!

הרמ"י משווה שאלה זו להבדל שיש בין שתי הדברות :

אנוכי ה' אלוהיך= המטרה. זה סיכום כל מצוות עשה.

לא יהיה לך אלוהים אחרים= המניעה . סיכום כל מצוות לא תעשה. האמצעי

סור מרע ועשה טוב. למרות שה' בחר להתחיל בעשה טוב כדי לתת לנו חשק ולתת לנו כיוון בעבודת ההתרחקות מהעבודה זרה. "כי מי הוא האדם שיכול לחקות שיהיה מספיק נקי מכל רע כדי להתחיל בטוב?"!

כמו כן, משה רבנו הוא קרבו למטרה, מצוות "אנוכי". קרבן הפסח

בעוד שרבי עקיבא קרוב יותר לעולם האמצעים, ההלכות והפלפולים בהלכה. סמל פרה האדומה, האמצעים.

אם התורה ניתנה בידי משה רבנו ולא על ידי רבי עקיבא , זה כדי לציין מה העיקר ומה האמצעי!

 

בא שם

28-01-09

מישל בן שושן

 

בא שם

 

נגד הלב והמוח:

 

בשעבוד מצרים ובשלבי היציאה, בני ישראל ביררו כל מיני חלקי זהות ומידות שיעשו אותם לעם אחד.

  • כל המידות האלה, ניתן לחלק לשתי קבוצות: הלב והמוח: עבודת האדם, לטוב ולרע, עוברת דרך אחד משני האברים האלה.

הלב מסמל הרגשות, הרצונות, ההתלהבות…

המוח מסמל את החשיבה הקרה, החלק המכאני של הגוף(כגון תפעול היצר המיני..)., כל האברים הנמצאים בראש כמו העניים והאוזניים.

(ייתכן שהיום היינו מחלקים אותם למוח הימני והמוח השמאלי!).

בכל הספרות, תנכית או חיצונית, הלב מסמל את משכן הרגש, אפילו אם בפועל, באופן ביולוגי , המוח הוא המשכן של רוב הפעולות האלה.

  • לשני האברים האלה יש "פתחים": מקום מוגדר בגוף שממנו האיברים (הלב והמוח) ניזונים ומתבטאים!. המוח, דרך אבר המין והלב, דרך הפה!
  • הרבה מצוות קשורות לשני האיברים האלה כדי להשפיע על הלב או על המוח.( למשל, מצוות איסור אכילת בהמות טמאות, כי הן "מטמאות" את האדם. "טמא" כאן מוסבר על ידי המוסג "טמטום". ה"מטמא" , מטמטם את הלב. הוא מחליש את רגישות מסוימת בהשגת דברים מסויימים החשובים לאדם הישראלי.

למשל, אסור לפסנתרן גדול לעסוק בעבודות גסות עם חומרי בניין, פן זה יקלקל לו את האצבעות. אסור למוזיקאי לשמוע רעשים חזקים שעלולים לפגוע ביכולת השמיעה שלו..)

בין מצוות אלה, בני ישראל קיימו שניים ביציאת מצרים. שתי מצוות בלבד, אבל כל אחת חשובה מספיק כדי לייצג קבוצה אחת שלמה: קבוצת הלב וקבוצת המוח, על ידי מילה(מוח) וקרבן פסח (הלב-דרך הפה).

  • רש"י אומר במקום ש"בזכות שתי המצוות האלו ישראל נגאלו". כלומר, לפי השם משמואל, אחרי שישראל ביררו את עצמם בשני המישורים האלה, הלב והמוח, הם יכולים להיגאל. הם ערבבו את דם המילה עם דם הקרבן פסח כדי להזות על המשקוף ועל המזוזות.
  • השם משמואל מוסיף : הגאולה היא עצמה הבירור בשני המידות האלה!. הגלות מאופיינת המצב של "שינה". (בשיבת ציון היינו כחולמים). והגאולה כהתעוררות החושים האנושיים שמשכנם הלב והמוח.

כדי להמשיך את ההישגים האלה של עם ישראל ,לדורות, התורה מצווה לקיים מצוות מסוימות הפונות ללב ולמוח:

  • ברית מילה בהתחלת החיים של בן זכר. "ושמירת הברית", זאת אומרת התנהגות נאותה בכל מה שקשור למיניות.
  • קרבן פסח לדורות, אחת לשנה. מצוות אכילת הקרבן, כדי "לזכור" את יציאת מצריים, זאת אומרת , החלק המבורר שם שנוגע ללב.
  • אכילת מצה לדורות, כדי לעורר עבודת ישראל ב"לב".
  • מצוות סיפור מצריים : פסח, נוטריקון "פה סח". הפה הוא פתח הלב. וזאת אחת לשנה בחג הפסח,
  • מצוות זכירת יציאת מצריים כל יום בהזדמנות רבות בתפילה.
  • מצוות תפילין של ראש – עבור פעולת המוח. "בין עיניך", כי העניים הם אברים הקשורים ישירות למוח. הראייה יכולה לגרום ליצרים מיניים.
  • מצוות תפילין של ידי- עבור פעולות הלב. על הזרוע מול הלב. קשור לעולם המעשה- היד. האהבה.
  • מצוות אסור אכילת בהמות טמאות- ראה לעיל- נגד איטום הלב.
  • איסור לשון הרע- הפה- הלב
  • במצוות שבת, החלק של השמור, מתייחס למצוות לא תעשה שהם פונות לעבודה ביראה.
  • בשבת, המצוות הקשורות ל"זכור", פונות ללב, לעבודה מאהבה, לחיוביות.
  • …….

ברוב המקרים, ההפרדה בין הלב והמוח היא דידקטית בלבד. ברוב המקרים, יש השתתפות של שני המושגים ביחד. וטוב שכך הדבר.

  • כמו ש"זכור" ושמור" בדיבור אחד נאמרו
  • כמו שישראל ערבבו בין שני הדמים: דם המילה (מוח) ודם הפסח( לב)
  • כמו שאנו מצויים לעבוד את ה' ביראה ובאהבה
  • כמו שאנו מניחים תפילין של יד ושל ראש ללא הפסק ביניהם

כך כל מעשה האדם צריך לשאוב את כוחו גם מהלב וגם מהמוח.

 

ערל אסור באכילת הפסח:

מי ש"אין לו פתח המוח" , מסוכן לו ל"פתוח את פתח הלב"! ההיפך לא מסוכן, אבל ערל, מי שלא מל, אסור לאכול קורבן פסח, על ידי הפה, פתח הלב. כי הוא עלול להכניס בלבו דברים אסורים שהמוח לא יוכל לברר כהוגן. וזה יזיק יותר מאשר יעזור לו.

 

קדש לי כל בכר

אנו עכשיו מבינים יותר את נחיצות שתי הפרשיות האלה בסוף סדרת "בא"! הן עוסקות בקיום , לדורות , של ההישגים של היציאה. מייד ביציאה, כדי לקשור אותה למצות המסוימות האלה, פרשיות "קדש לי כל בכר" מלמדות את מצוות התפילין וזכירת יציאת מצרים וקיום חג פסח לדורות. כאילו משה רוצה מייד "לקבע" את ההישגים של העם ביציאה, לדורות.

 

שלוש המכות האחרונות:

שלושת המכות האלה עוסקות, במיוחד ולא כמו שבע המכות הראשונות,לפי השם משמואל ,באותו נושא : עניין הלב והמוח!!

  1. הארבה: העובדה שהארבה הם לא דבר רע בפני עצמו. רק הריבוי שלו מזיק. אבל הוא עצמו, אפשר לאכול אותו !

יש בארבה את שתי הבחינות המנוגדות האלה.

יש בארבה (אבל השם משמואל לא מסביר איך!) את שתי הבחינות של הלב והמוח. ולכן יש בארבה את בחינת השבת: כתוב בשבת "וינח ביום השביעי" וכתוב בארבה "וינח בכל גבול מצרים"!

  1. החושך:בזכות מכת החושך, זכו ישראל לנרות שבת ! החושך של הלב והחושך של המוח. לכן יש להדליק בשבת .שתי נרות, להאיר אור הלב ואור המוח
  2. הבכורות: (השם משמואל לא מסביר כאן הקשר). הבכור הוא ראשית האון (מוח) וההמתה פוגעת ברגש עמוקות.

 

לסיכום:

 

 

איבר בגוף מוח לב
פתח ברית מילה פה
מידה יראה אהבה
תפעול הפתח על ידי שמירת הברית באכילת ודיבור
מצוות שקוימו ביציאת מצרים ברית המילה אכילת קרבן פסח

אכילת מצה

לדורות ברית מילה קרבן פסח ואכילת מצה

סיפור יציאת מצרים

מצוות התפילין תפילין של ראש תפילין של יד
פרשיות בתפילין פרשה שנייה של שמע

קדש לי כל בכר

פרשה ראשונה של שמע

קדש לי כל בכור

עדיפות המוח שולט על הלב ערל אסור בקרבן פסח
שבת שמור זכור

 

 

 

המכות והמאמרות

בעשרה מאמרות נברא העולם. כנגדם לקו המצרים בעשר מכות (וכל מכה , היתה "נגף למצרים ורפוא לישראל"- זאת אומרת שכל מכה עזרה לישראל בהשגת בירורים נוספים וחשובים)וכנגדם נתנו לישראל עשרת הדברות.

קובץ אחר יעסוק בעזרת השם בהקבלות האלה.

אבל השם משמואל מציין שני קשרים:

  • מכת בכורות: הכאת הבכורות (הראשית) של מצרים, נגד המאמר "בראשית"
  • מכת החושך: נגד "ויהי אור".

 

 

 

 

 

 

 

הכבדת לב פרעה:

אפשר בבירור להבין שה' הוא זה שמפעיל את פרעה.

המילה "בוא אל פרעה", כאילו ה' נמצא אצל פרעה, כבר מראה בהתחלת הפרשה , שפרעה משמש את תכניות ה'.

במיוחד אחרי שבע המכות הראשונות, (שבע מורא על הטבע). כאן, אנו נמצאים מעל לטבע. ובכל זאת, פרעה ממשיך לסרב כי זה כבר מעשה האלוהים בעצמו. כאילו ה' לקח בידיו לגמרי את מהלך המאורעות , פרעה הוא "מריונטה" . למה?

כל העיכובים של היציאה הם בעצם לא עיכובים אלה שלבי הגאולה עצמה!

הסירובים של פרעה הם עצמם נותנים תוקף לכל מה שיילמד מזה. "בזכות" סירובו, אנו עדים לעוד מכות, (ועוד יהיו על ים סוף) כדי להשלים את התגלות הבורא לעם ישראל ולעולם כולם

"בדבר שהם חושבים שזה מעכב את הגאולה, זה עצמו הוא סיבה לגאולה"!!, אומר השם משמואל (בדף קלא).

 

סיבה נוספת להכבדת הלב:

 

אין לישראל זכויות מיוחדות כדי להצדיק את גאולתם. ישנם הרבה קטרוגים, בשמים ובארץ, שמסרבים להבין למה ישראל נגאלים ולא עם אחר. למה ישראל?.

מכיוון שאין להם זכויות, ה' צריך להשתמש בתכסיס מיוחד:

ה' גורם שפרעה ומצרים יעליבו אתו!. כך שהסיבה ליציאת ישראל ממצרים, תהיה רק בגלל שה' נעלב. שגרמו לעלבון מלך העולם! ומתוך כך, ה' מנכה את עלבונו בהצילו את ישראל כי הם היו סיבת העלבון!!!!

דבר זה יעזור למשה בעת תפילתו על מחילת חטא העגל: "למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם להרוג אותם…." כביכול, נכון שלישראל אין זכות קיום. אבל "מה יאמרו הגויים?" כדי לנכות את שמך, אתה חייב להציל את ישראל י הם עמך.

גם אנו משתמשים בזה בימים הנוראים ובתחנונים: "עשה למענך!" עשה למען שמך! . אם לא למעננו, עשה למענך"!!

והשם משמואל נותן עצה חשובה לכל מתפלל : שיכלול את מבוקשו בתוך צורך הבורא עצמו!. תן לי כסף כי הרי אתה רוצה שאתן צדקה! לא בשבילי, אלא בשבילך!!

 

בא נה

בע"ה ב שבט התשע"ד

מישל בן שושן

 

בא נה

 

מכת חושך

החושך היה בעצם האור הגנוז שהבורא הטמין בתוך החושך בבריאת העולם.

זה גרם למצרים להסתנוור! כי אין להם כלים לראות אותו.

אבל ישראל שיכלו לראות האור בתוך החושך,ראו אור.

בעצם, המכה הזאת באה כדי להראות את ההבדל המהותי בין מצרים וישראל ובין אלה שהיו מוכנים לצאת ובין אלה שלא היו מוכנים לצאת, מבני ישראל:

יש מדרש שמספר שבמכת החושך, מתו כל היהודים שלא רצו לצאת ממצרים. זה מדרש מאוד תמוה. איך יודעים מילא מוכן לצאת? ואפילו אם היו כאלה שסירבו לצאת, למה לא לחכות למבחן המעשי בקרבן פסח עם הדם על המשקוף כדי להחליט אם יהודי זה מוכן לצאת או לא? בשום מקום לא מצאנו שממיתים אדם רק על מחשבה!

לעניות דעתי, ניתן להבין את המדרש הזה בעזרת הפירוש של הנ"ה הנ"ל:

יצא ממצרים כל מי מסוגל לראות אור בתוך החושך! במילים אחרות, יוצא רק מי שמסוגל לצאת! כי ראיית אור בתוך החושך היא היכולת לצפות לגאולה בתוך הגלות.

לכן, כבר במכת חושך, נעשה המבחן הזה שמבדיל בין הישראלים שמוכנים –מסוגלים לראות אור בחושך, לבן אלה שלא. מי שלא , יישאר במצרים ויתבולל עד שהוא לא יהיה יהודי ו"ימות" מבחינת שייכות לעם ישראל.

 

נשאלת שאלה: לפי ההסבר הזה, מצרים סונוורו על ידי האור הגנוז וראו "חושך בעניים". במה זו מכה? נראה לי שהעובדה שאדם יודע שיש משהוא חשוב לראות והוא איננו מסוגל לראות , זה בשבילו מכה!

בכל אופן, מכה זו מבהירה לכל ההבדל המהותי בין ישראל ומצרים.

מתחילת הסיפור, רש"י הראשון בספר שמות,הסביר שישראל נמשלים לכוכבים. כי הם, כמו הכוכבים, נתלים על האור הגנוז מאחורי החושך של הלילה ושל הגלות.

זו באמת התכונה המיוחדת שנמצאת בעם היהודי בהיסטוריה, ללא קשר עם קיום מצוות או לימוד תורה!למרות שאלה מחנכים לתכונה הזאת, היא יכולה לעבור כמה דורות בלי קיום תודה ומצוות, רק "בזכות אבות". החיפוש אחר האור מאחורי החושך, היא , אם כן, התכונה היהודית המובהקת!

 

מכת בכורות

הבכור הוא "הראשית". כלומר הדבר הראשוני שממנו מסתעף כל השאר.

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ"= ה' ברא את הראשית. שהיא הבריאה הראשונה שכוללת את כל הבריאה בתוכה. ואחר כך, הבורא ברא את השמים והארץ מתוך הראשית שכבר ברא.

כמו עובר שנברא מתוך הסעפות וריבוי תאים מהתא הראשון שנוצר מהחיבור של שניתאי הזרע של ההורים. התא הראשון הוא ה"ראשית" וממנו נוצרים כל התאים האחרים.

אם כן, מכת הראשית של מצרים, היא מכת הלב של התרבות ושל ההוויה המצרית.

 

נשאלת שאלה: למה אם כן, ה' לא הכה את מצרים במכה הזאת מההתחלה והיה חוסך את כל שבעת המכות הקודמות? נראה לי לפרש כך: החכמים עשו הקבלה בין

10 מאמרות שנברא העולם

10 המכות

10 הדברות

ההקבלה איננה תלויה רק במספר השווה בהם

היוד הוא נקודה קטנה. אבל ניתן ל"פרש" אותה על ידי הגימטרייה שלה, והיא מתפרשת לעשר. עשר הוא הסימן של ההתגלות, העמקת הידיעה של דבר בכל הכיוונים.

בבריאת העולם, הבורא מתגלה לברואים. לכן, הוא בורא על ידי עשרה מאמרות.

איך נברא העולם? איננו יודעים כי לא היינו שם. אבל אנו יודעים שהתורה מספרת על עשרה מאמרות. זו ההתגלות עבור קורא התורה של מעשה הבריאה.

כמו כן, הדברות, הם ההתגלות של רצון ה' לעם ישראל.אפשר להגיד שכל עשרת הדברות יכולים להיכלל בדיבור הראשון או אפילו באות הראשונה א'. אבל יש כאן התגלות, פירוט וירידה לעומק על ידי המספר עשר.

כמו כן המכות, באות כדי להעמיק את השגחת הבורא בעולם, לכל בני האדם, המיוצגים עלי די המצרים

לא הכחדת מצרים היא המטרה אלא גילוי השכינה. לכן, באות עשר מכות, בהדרגה עד לשיא.

 

החודש הזה

קידוש החודש היא חייבת המצווה הראשונה כי היא מגדירה את מטרת עם ישראל בעולם: ההתחדשות. זה לא רחוק ממה שאמרנו לעיל בקשר היכולת לראות אור בתוך החושך. המסוגלות לראות משהוא אחר. להיות משהוא אחר. להשתנות, להתפעם מחדש. לחפש משהוא אחר. לא להיות מקובע בהרגל הקודם.

הירח משנה את תוצרתו כל לילה.הוא אף משנה את מיקומו.

דווקא כשהירח איננו נראה יותר, אז יש מקום לקדש את הרגע הזה. כאילו אנו מקדשים את היכולת להאמין שהירח ישוב מחר להאיר , אבל בצורה חדשה. היכולת הזו היא העיקר של הזהות היהודית!

למה מצווה זו ניתנת דווקא ביציאת מצרים? זה ברור! כי רק מי שמסוגל להאמין שאור הלבנה נמצא אפילו באמצע החושך, יכול לצאת מהגלות!.

 

סיפור הבריאה הוא מלמד אתנו בעיקר את כוח ההתחדשות שהבורא הכניס בבריאה.

למה נכתב סיפור הבריאה בתורה? כי התורה היא בהגדרתה התחדשות. התורה דורשת מהקורא התחדשות. היא גורמת להתעוררות. היא אומרת לקורא :"דרשני"! היא מזמינה את הפרשנות וההתחדשות.

כתיבת סיפור הבריאה בתורה, מאפשר לנו להתייחס אפילו למעשה בראשית כחומר להתחדשות! הזמן, המרחב, הטבע, שום דבר איננו מקובע עבור ישראל.

 

מכאן לפירוש הרש"י הראשון של התורה:

אמר רבי יצחק, למה לא מתחילה התורה עם המצווה הראשונה "החודש הזה.."? כי מעשה בראשית הוא התחדשות לא פחות!

ארץ ישראל היא המקום של ההתחדשות

אם אומה מיחסת לארץ ישראל כמו אל ארץ ששיך אליה בלי שהיא תעשה שום דבר, אז היא תיפסל מלגור שם!!

מי שיגור בארץ ישראל הוא זה שידע שהיא איננה "שלו". זה שיעשה הכל, כל יום, לזכות בה!

לכן, הבורא, שברא את העולם על ידי ההתחדשות, מגרש את מי שמתיחס אל ארץ ישראל בשייכת לו בלי שהוא יידרש לעשות מאמץ לזכות בה והוא נותן אותה למי שכן מפתח את היחס המיוחד הזה אליה: ההתחדשות!

הגויים שאינם מבינים זאת, חושבים שאין התחדשות. שאם מי שהוא גר בארץ, אז אי אפשר שהוא יעזוב אותה. ויאמרו לאחרים :"לסטים אתם"!!

לכן, כדי להסביר לאומות העולם, ובעיקר לנו, מה היא התחדשות, מה היא תכונתה של ארץ ישראל (המסמלת את כל הבריאה בריכוז גבוה), מסבירים לנו שהבורא ברא את העולם בהתחדשות. בדרישה להתחדשות תמידית של האדם!

בא לעד

9-01-08

מישל בן שושן

 

בא לעד

ואמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו..

לפי הנציב, שלילת הבחירה מאת פרעה מוסברת כך: ה' כבר החליט מכבר להעניש את פרעה ואת מצרים. עכשיו הוא "משתמש" בו כדי להראות לעולם כולו דרך המנהיג הגדול אז, פרעה, את השגחתו בעולם. לכן, ה' בוחר את דרכי הענישה האלה כי הם משמשים את השגת מטרותיו.

עמי הארץ צריכים לדעת אחרי המכות במצרים את כללי השגחה הכלליים: אין כה' , ה' בקרב הארץ, לה' הארץ,..

אבל לישראל, המכות על מצרים משמשים גם כן לידיעת דרכי ההשגחה של ה' בעולם. והם צריכים לא רק להרגיש אותם בזמן שהם בוצעו, אלא , בנוסף, לשנן, ללמד אותם את בניהם, לספר, בכל דור ודור על המכות האלה כי זה מביא לידיעת ה'. וזו המטרה העליונה :"וידעתם כי אני ה'"

 

*לע"ד: יש מקום לחשוב על אפשרות הסבר הפשט כך:"בא אל פרעה" (ולא כתוב למה בפסוק!)" כי אני(ה') שם, בליבו"! הרי אני מכביד את ליבו, אז אני,ה' נמצא בלב פרעה!!! ה' הרי הוא מלך מלכי המלכים. אז ה' אומר למשה שהוא יכול למצוא אותו, את ה', בלב פרעה כרגע! אז :"בא אלי!""אני שם"!

אפשר להתבונן גם  בהיסטוריה  עצמה כדי להבין לפעמים את דרכי ה'. ולא רק בתורה!

 

*הנני מביא מחר ארבה..(י-ד)

למה מחר? כי מחר דווקא, יש רוח קדים עזה שאמורה לנשוב באזור!

כאילו ה' רוצה שהמכה, הנס של הארבה, יהיה מורכב על תופעת טבע לא ניסית! כל מכה מורכבת מחלק ניסי, אל טבעי, ומחלק טבעי לגמרי.

כי מטרת ה' היא שידעו שה' קיים בעולם כל הזמן, אפילו בדרכי הטבע הרגילים. הרוח יהיה טבעי והארבה, בכמותם הם יוצאי דופן.

מצד אחד ה' ברא עולם ונסתר ממנו. כך שאי אפשר להבין בקלות שיש מנהיג.

מצד שני ה' רוצה שנדע שה' הוא האלוהים, ושהוא זה שמהווה הכל בהשגחה מיוחד כל הזמן.

בעיית עם ישראל היא לדעת לחיות את שני המצבים ביחד ולהעיד בעיני העולם שחיים בהשגחת הבורא בעולם טבעי.

לכן המכות והאותות באים בשילוב האל טבעי עם הטבעי!

לא מדובר בתופעות מוזרות, אין חייזרים, אין חיות מוזרות, אין תופעות טבע יוצאות דופן. בסך הכל מדובר על חומרים טבעיים :מים, דם, צפרדעים,,,אבל יש אלמנטים אל טבעיים משולבים. וזו בדיוק מטרת המכות: ישנה השגחה מוסוות בטבע.

 

ולכל בני ישראל היה אור במושבותם(י-כג)

בא הכתוב להודיענו שבכל מהלך של מידת הדין, כמו שזה פוגע ברשעים, כך זה מיטיב עם הצדיקים. כך גם בגאולה, אם משהו נגאל, אז מי שלא משתתף בגאולה, זה מזיק לו. שום דבר לא ניטראלי! או חושך או אור. ובמות רשעים בא אור לישרים!

 

אני יוצא (יא –ד)

למה חשוב לדעת שה' בעצמו ביצע את מכת בכורות ? "אני ולא מלאך, אני ולא שרף"? כי מהלך המכה הזו היא מיוחדת: לא מדובר על המתת אנשים בכוונה תחילה, כאילו יש רשימה של הנידונים למוות, ואז עוברים בכל בית והורגים מי שברשימה!

אלא: ה' בעצמו בא ועובר במצרים. כל מיש יש לו כוח מיוחד, כל מי שמופלא ברוחניות, כמו הבכורות שהם מיוחדים במעלתם הרוחנית יותר מהשאר, אז הם יפגעו מעצם המצאות ה' במחיצתם. בדומה למה שאירע למשה בדרך למצרים , כשהגיע למלון, אז הוא התעסק בדברים חומריים, הוא ירד מגדולתו שבה שרה מאז מראה העגל. אז, השכינה שהיתה איתו כל הזמן, פתאום הפכה לאייום! "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו"! מושה היה יכול למות ברגע זה כי הוא לא היה מסוגל לקבל את פני ה' ברגע זה.

כך במצרים, כדי להילחם בכוחות הטומאה, בא ה' בכבודו לשם וכל מי שהיה גדול  מאוד בטומאה מת ממלה.

אז יש לשאול: ומה עם הרשעים שבישראל? גם ה"בכורים " של ישראל היו עלולים להיפגע!. נכון. ולכן היה צריך מהלך נוסף מיוחד של "פסיחה" על בתי בני ישראל. כי אם ה' היה עובר בתוך בתי ישראל גם כן, ייתכן מאוד שהבכורים ואנשי המעלה שלהם היו ניזוקים במידה ולא היו ראויים לקבל את פני ה'!

"פסח", זו אפליה גדולה ועיוות במידת הדין! אפילו אם אילו( המצרים) ואילו(ישראל) רשעים, אילו מתים ואלו ניצולים!

(ראה גם פירוש הנציב בפסוקים:

  • יב-יב וגם יב-יג :ועברתי..והיכתי..ופסחתי..ולא יהיה בכם ..
  • וגם יב-כג: ולא יתן המשחית לבא
  • וגם יב-כט: עד בכור השבי)
  • וגם יב-כז: אשר פסח ..ואת בתינו הציל)

 

החודש הזה לכם ראש חודשים(יב-ב)

כלל גדול:באותו יום שברא דבר מסויים, מסוגל הדבר הזה להתחזק באותו יום ,כל שנה אחרת, בכל דור.

בגלל זה מדליקים אש בהבדלה כי זה הזמן שבו אדם הדליק אש לראשונה

בגלל זה גם חוגגים בתאריכים קבועים מאורעים הסטוריים: תשרי : בריאת האדם הכללי , לכן באותו יום בא דינו של כל אחד. ניסן : זמן הגאולה, העבודה והחרות לעם היהודי בלבד( ראשון הוא לכם) וכן ימי הולדת וכו'..

 

*ולקחתם אגודת אזוב (יב-כב)

במסכת זבחים צו':" היו 3 מזבחות בכל בית במצרים: 2 המזוזות והמשקוף . רבי שמעון אומר ארבע: כי היה גם הסף"

מה עניין מזבח לכל אחד ממרכיבי הדלת?

המשקוף אברהם תורה הגנה מאויבים
מזוזה יצחק עבודה- תפילה פרנסה
מזוזה יעקב גמילות חסדים שלום
הסף ? דרך ארץ ?

יש פסוק שבו כתוב "על המשקוף ועל שתי המזוזות" . ויש פסוק הפוך שאומר :"על המזוזות ועל המשקוף".

כי שניהם נכונים: העבודה וגמילות חסדים הם אלה שמעמידים את התורה. והתורה מעמידה אותם.

מעניין שרבי שמעון טוען שהעובדה שהדם היה בסל אשר בסף, וממנו טובלים האזוב בכל פעם כדי להצליף על המשקוף והמזוזות, והסף זה הדרך ארץ, הבסיס שבלעדיו אין כלום! בעצם זה החלק הכי חשוב בכניסה! עוד לפני המזוזות והמשקוף שהם תוספות!

בעבודה הזאת, ישראל אומרים שהם ממשיכים את עבודת האבות ושהם ניצולים על ידי אלוהי אברהם ,המעניק הגנה מפני האויבים, אלוהי יצחק המעניק פרנסה בהשגחה פרטית, ואלוהי יעקב שמעניק שלום.

בני ובעבודה הזאת,ישראל גם מצהירים שהם ניצולים ממצרים רק בזכות  ישראל גם מצהירים בזאת כי הם ניצולים אך ורק בזכות האבות!

 

 

והיה כי יאמרו אלכם בניכם:"מה העבודה הזאת לכם"(יב- כו)

זו שאלת הרשע. לפי המגיד. למה? ולמה לא משיבים לו בהגדה את הפסוק הבא שנראה כתשובה:"ואמרתם זבח פסח הוא לה'"?

קודם כל לא כתוב "ואמרתם אליהם" אלא "ואמרתם" כאילו "אתם תגידו לעצמכם". אבל באמת לשאלת הרשע , אין להשיב בכלל! הקהה את שיניו!

השאלה שלו היא מאוד קשה:" למה ה' בחר בנו? למה אנחנו ולא עם אחר? למה אתם לקחתם על עצמכם התפקיד הזה? למה ה' הטיל עליכם העבודה הזאת- לכם דווקא?" בעצם אין לנו תשובה אמיתית. ככה!. אין תשובה על שאלה כזאת. למה אני חי? למה דווקא אני הוא אני? אנו עם ישראל ואותנו הוציא משם ואותנו "בחר" מכל העמים. עלינו להבין מה עלינו לעשות עלינו להבין מה המטרות, מאיפה באנו, לאן הולכים.. אבל לא למה ה' בחר בנו! זו עובדה!. לכן אין להשיב לו! ובכל זאת, הנה התשובה: (החלקית מאוד) : ה' החליט! ה' פסח עלינו! זה פלא !נכון! זו אפליה!

מעניין לשים לב שמארבעת הבנים, היחיד שנמצא בארץ ישראל (והיה כי תבואו אל הארץ…) זה הרשע!

 

*טרם יחמץ(יב-לד)

היה לבני ישראל צו לא לאכול חמץ בלילה הזו כבר מהראשון לחודש. אז הם הכינו הבצק כדי לעשות מצות. אבל הם מיהרו ולא הצליחו לאיפות את כל הבצק בלילה ההוא. אז הם לקחו אותו על שכמם. אם הוא היה מחמיץ , אז היו שורפים אותו כמצוות החמץ. אבל הנס הוא שהוא לא החמיץ!! הוא נשאר מצה!!

 

 

וגם צדה לא עשו להם(יב-לט)

לא רצו לעשות "קניות" לדרך כדי שלא ידעו המצרים שהם לא חוזרים.

 

 

 

ויעשו כל בני ישראל כאשר צווה ה'(יב-נ)

ומה עשו?? מה שכתוב בפסוק הקודם!: "ערל לא יאכל בו" אז מה עשו? הם עשו את ברית המילה!!! משה מוהל ואהרון פורע!

 

 

 

 

קדש לי כל בכור(יג-ב)

לפי הנציב,זו אחת הפרשיות העיקריות בתורה. והוא מפרש כל מילה ומילה באריכות וכדאי לקרוא אותו במקור.

בקיצור: כל אומה צריכה שלושה דברים: מלכות, צבא וכלי זיין!

עבור עם ישראל כך זה מתורגם:

מלך= קבלת עול מלכות שמים

ראשי צבא= אנשים שיקחו על עצמם הנהגת העם. בזמן ההוא זה אמור היה להיות הבכורים. כי הם יותר רגישים לצורכי הכלל. ולכן הק מבקש לקדש אותם.

כלי הזין= התורה. כאמצעי להגן על התרבות המיוחדת נגד התרבויות האחרות.

  • קדש לי כל בכור: למה יש לקדש אותם? היה יכול להגיד "קדושים הם הבכורים". אלא, שצריכים לחנך המנהיגים. חייבים לפתח ולתפח את חוש המנהיגות והאחריות הקולקטיבית. על משה לעשות מעשה כדי ל"קדש" הבכורים- קרי המנהיגים.
  • זכור את היום הזה: ברצון ה' שישראל ידעו כל הזמן שאין להם להשתעבד לאדם אחר. וכדי להזכיר זאת כל הזמן, יש להם לזכור את היום הזה אשר יצאו לחרות כדי להמליך עליהם ה'.
  • ולא יאכל חמץ: צריכה להיות איזה שהיא פעולה שתזכיר להם זאת: וזה אכילת מצה: האדם נוטה להחמיץ: העיסה תופחת למימדים שגולשים מההרכב הטבעי שלה. כמו האדם שפועל בחבולות להעלות העיסה כל הזמן! המצה מחזירה אותו לעיקר. ללא חמוץ והחמצת העיקר: לזכור העיקר:
  • והיה כי יביאך ה' אל ארץ ..זבת חלב ודבש: חייבים לזכור עוד יותר כשמגיעים לארץ ישראל. שם, יש נטייה לשכוח עוד יותר! וחייבים יותר לעבוד את העבודה הזאת בחודש הזה.
  • והיה לך לאות על ידך: לא מספיקה הזכירה פעם בשנה בפסח, אלא כל יום, בתפילין מול העניים והלב. המטרה היא תמיד הזכירה הזאת!הקשרים בתפילין נעשים כדי שנזכור, שנעשה את הקשרים המתאימים!
  • למען תהיה תורת ה' בפיך: מי שמניח תפילין פטור מדברי תורה וכן להיפך בעיקר הדין. אבל ההלכה בקשה בכל זאת להניח תפילין. ובכל דבר שקשה לאדם להבין דבר, אז דורשים ממנו עוד יותר פעולות כדי להשריש הדבר בליבו. לכן יש כל כך מצוות כדי לזכור יציאת מצרים!

 

 

(יש ללמוד באריכות את הפירוש של ה"הרחב דבר" האחרון של הפרשה הזאת על עניין כוח התורה בהגנה והמשל לחרב)

 

בע"ה ד שבט התשע"א

מישל בן שושן

 

בא לעד2

 

"…ולמען תספר באזני בנך ובן בנך.."

 

למה כתוב "בן בנך"? אם היה כתוב רק בנך, כל אב מצווה ללמד בנו, כך שבן בנו מקבל את המידע על ידי אביו!

נראה לי לצרף לפסוק הזה את הפסוק בדברים:

"שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך"

גם בפסוק הזה, יש צורך ששני דורות ישתתפו בחינוך הזה!! למה?

 

נראה לי שהבן צריך לקבל שני סיפורים שונים. אחד של אביו (בלשון יותר "קשה"- ויגדך) ואחד מסבו , באופן טבעי , בצורה יותר עדינה ורכה (ויאמרו לך). חשוב שהסיפור יהיה שונה. לפחות בצורת הסיפור אם לא בתוכנו, או בחלק תוכנו. כך, הבן יוכל להבין שהסיפור קשור לבן אדם המספר. לכל אדם יש את צורה ותוכן סיפור שונה. כך, יוכל הבן לבנות לעצמו סיפור משלו.

 

כמובן שלא מדובר על סיפור שונים עד כדי כך שיספרו מאורעות שונים. מדובר כאן למשל ביציאת מצרים וסביר להניח שהסיפורים יהיו מאוד דומים. אבל, כשמדובר ביציאת מצרים של האדם עצמו, היציאה מהגלות שלו, ממה שהוא למד מיציאת מצרים עבור חייו, ממה שנגע בו באמת מתוך הסיפור הכללי, יש הרבה שוני.

 

הסיפור הוא אב הטיפוס של התורה שבעל פה. והעיקר בה הוא הביטוי העצמי של המסורת הכללית.

המסורת בנויה מכל הסיפורים האלה. אפילו אם סיפור האב סותר את סיפור הסב, הכל ייכלל בתוך המסורת של הבן! וזאת, ילמד אותו לבנות סיפור שלישי , משלו, שימסור לדורות הבאים.

 

נראה ש טעם מצוות התפילין :"למען תהיה תורת ה' בפיך", חיוב לימוד ועיסוק בתורה שבעל פה, היא אבן הפינה של כל היהדות

בע"ה ו שבט התשע"ב

מישל בן שושן

 

בא לעד2

 

הנה דרכי חשיבה ושאלות שיש לי להמשיל ולהעמיק בהם ב"ה

 

מה תפקיד עם ישראל?

נראה לי שעיקר תפקיד עם ישראל הוא להעביר לדורו הבאים את מה שהתגלה במצרים ובמיוחד במכות.

המכות הם כמו הדברות או המאמרות.

לכן אולי יש כל כך דאגה לנושא "איך למסור את מה שקרא לדורות הבאים":

  1. ולמען תספר באוזני בנך…
  2. מצוות פסח דורות לוקחת יותר מקום מאשר המצוות של פסח מצריים!
  3. שלושה בנים כתובים בפרשה.
  4. גם מצוות כמו פדיון בכורות ותפילין קשורות לצורך להעביר את המסר הלאה

כי, לא מצרים ולא כנען מסוגלים למסור לבניהם ולדורות הבאים את המסר! הם בני חם! ורק בני שם ועבר מסוגלים להעביר את המסר.

המטרה היא שכל עמי הארץ יכירו וידעו את ה'. בגלל אי יכולת להעביר את המסר לדורות ולהמשיך בידיעה הלאה , נוצר עם ישראל שידאג למסור המסר עד לאחרית הימים. נתנו "אותות" במצרים. ורוב המצוות שיינתנו לישראל הם "אותות" שצריכים להעביר הלאה לדורות הבאים . ובאופן עקיף לכל עמי הארץ בסופו של דבר.

 

התורה

ייתכן שגם התורה נתנה רק כדי שעם ישראל יוכל להנציח את מה שקרא במכות!

עם ישראל לא נולד סביב מתן התורה. הוא נולד סביב יציאת מצרים. ההשתייכות לאבות ולהיסטוריה הם אלה שקובעים מי הוא יהודי! ולא קיום כזה או אחר של מצוות או לימוד התורה!! כל פעם שהתווספו גרים לישראל , זה היה בעקבות הצטרפות לגורל ההיסטורי של ישראל (רות תאמר: "עמך עמי" ורק אחר כך "אלוהיך אלוהי"). הערב רב יצא לא בזכות שמירת מצוות או קבלת תורה. ייתכן שהתורה נתנה דווקא בגלל הערב רב ודומיהם בתוך ישראל שלא יצליחו להמשיך להשתייך לעם, להיסטוריה ולאבות בלי מצוות התורה!!!

 

למה לאכול שה?

  1. זה לא הזמן להתעסק באוכל ובצליה!!
  2. ראשו על קרעיו ועל "קרבו". מזכיר מאוד את המילה "קרבו" של הפסוקים הראשונים: כי אני הכבדתי את ליבו… למען שיתי אותותי אלה בקרבו"!! אם האותות נמצאים בקרבו של פרעה והשה הוא המייצג את מצרים, הוא, לפי המדרשים , האליל של מצרים, אז המצווה לאכול השה היא דומה "לאכילת מצרים" ובתוכם האותות שה' שם בהם!!

 

המקדש והמשכן יהוו תחליף לבית היהודי במצרים:

  1. יש לקחת שה ולשיוט אותו עם הרבה הלכות שנמצא בקרבנות בספר ויקרא. אין להשאיר ממנו עד הבוקר..שה תמים בן שנה..
  2. זריקת הדם על המזבח יחליף את זריקת הדם על המשקוף ועל המזוזות.
  3. הקרבנות באים לכפרה. גם קרבן פסח בא לתת לישראל כמן "כפרה" על הצלת הם ולא הצלת המצרים. הקטרוגים, מידת הדין, שואלים את האלוהים "למה אלו ולא אלו??". יש כאן כמן "כפרה" עם הקטרוגים האלה. גם מחיקת עוונות וגם צבירת זכויות!

עבדי פרעה

מי הם ? אנו רגילים לתרגם "משרתי פרעה" אבל כתוב מה שכתוב!

מתקופת יוסף, כל המצרים (חוץ מהכוהנים) הם "עבדי פרעה"!

ובכל זאת,יש להם מה להגיד! פרעה שומע לדעותיהם וגם התורה מתעניינת במה שהעבדים האלה אומרים!

אולי הם נציגי העם!

 

 

למה להקים מקדש אחד ולא להמשיך קרבנות בבית של כל יהודי כמו במצרים??

  1. היינו משיבים שצריכים "מקום קדוש" טהור, נקי! אבל מצרים מתוארת כמקום הטמא ביותר! משה היה צריך לצאת מן העיר כדי להתפלל אל ה'!!
  2. הטענה של ה' ברצון להוציא את ישראל היא שיבואו במדבר "לעבוד" אותו. הם לקחו אתם בהמות כדי להקריב מחוץ למצרים. אבל הנה שלפני היציאה, סותרים את הטענה הזאת ומקריבים דווקא שם! בזמן מכת בכורות שבכל מקום יש שם מת! והטומאה בשיאה!! למה לא לחכות עוד יום ויקריבו במקום "יותר מתאים"!!
  3. האם הקרבן בבית פרטי איננו מהווה סכנות גדולות מדי? כמו איבוד השליטה של הכהנים על מעשה העם או עבודה זרה פראית!
  4. הקמת עם אחד למרות ריבוי השבטים, כנראה מצריך מקום עבודה אחד. אז אם כן, מה השתנה בין הלילה ההוא וכל שאר ימות ההיסטוריה? במצרים יש מקום לקרבן פרטי ולא בארץ כנען!!
  5. איסור הבמות לא היה גורף בכל התקופות. אבל כל פעם שהיו במות, היתה עבודה זרה.ואפילו במקדש היתה עבודה זרה! אבל תחת השגחת השלטונות!
  6. אולי ,במצרים, ישראל היו עדיין "טריים" מדי והיו יכולים לעשות עבודה פשוטה של קרבן פסח בלי לסטות לעבודה זרה.
  7. קרבן פסח אפשר לה' לפסוח על בתי בני ישראל (פירוש האור החיים הקדוש)!!ולכן הוא נקרא כך, לפני מעשה הפסיחה. כלומר, בלי קרבן פסח , ישראל היו מתים במצרים! קרבן הפסח היה הכרחי כדי לצאת!! אולי זו הסיבה שה' לקח סיכון בהיתר הבמות במצרים? אולי עדיף לעבוד את ה' רק במקום מרוכז אחד כמו המקדש ורק האילוץ הרגעי של היציאה גרם להיתר להקריב קרבן בבית במצרים?
  8. או, להיפך, יכול להיות שהדבר המובחר הוא הקרבן האישי הפרטי בתוך הבית. ובגלל הסכנות הכרוכות בדבר, בוטל הדבר (אולי בעקבות חטא העגל) והוחלט על מקדש אחד ואיסור הבמות?
  9. או אולי, ה' חיכה שעם ישראל יהפוך לעם אחרי היציאה כדי צוות על הקמת מקדש אחד ובמצרים "לא היו יכולים " להקריב במקום אחד (בגלל אילוץ המצרים או בגלל שישראל לא היו עדיין עם אחד) וההקרבה בכל בית היתה הדרך היחידה לפרטים לצאת ואחר כך להפוך לעם אחד עם פורקן מרוכז במקום אחד.

בע"ה ט שבט התשע"ג

מישל בן שושן

 

בא לעד5

 

למען תספר

נראה לנו שיש לנו לספר את יציאת מצרים כי..פשוט זה קרה! כמו כל סיפור, הוא בא להנציח מאורע.

אבל הפסוק אומר בדיוק ההיפך: "אני הכבדתי את ליבו..למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באוזני בנך.." כלומר יציאת מצרים קרתה כדי שנספר!! המאורע קרה כדי שנוכל לספר! המטרה היא לא המאורע אלא הסיפור!!

"למען תספר באזני בנך ובן בנך". למה יש מצווה לספר לנכד? הרי הבן יספר לבנו והנכד יהיה "מודע" לסיפור! אלא שכל סיפור שונה. שונה הסיפור לבן מהסיפור לנכד! שונה סיפור מהאבא מהסיפור מהסבא! (שאל אביך וייגד לך זקנך ויאמרו לך). כי הסיפור תלוי במספר, בזמן המסוים שהוא נמצא בו בחייו כשהוא מספר, הוא גם תלוי למי מספרים, לאוזן השומעת את הסיפור.

האם המאורע חשוב או הסיפור??

לכאורה, המאורע הוא העיקר ויש לספר אותו ככל שאפשר באובייקטיביות הראויה כדי שמי ששומע את הסיפור "ידע" בדיוק מה קרה!! אבל נראה לי שההיפך הוא הנכון או הרצוי: המאורע הוא רק סיבה והסיפור הוא  העיקר. המאורע בהוא כמו התורה שבכתב. העיקר היא התורה שבעל פה! הפסוק הוא רק סיבה, הזדמנות לפרשנות! הפרשנות, החיים שמפיח הקורא, היא המטרה!!

האדם שמספר את הסיפור הוא הרבה יותר משמעותי מהמאורע! מי /שנותן את המשמעות זה הסיפור!!

 

 

"עם" או "מפלגה"?

האבות בספר בראשית יצרו תהליכים שהתאימו, כל אחד לפי השקפתו, לרצון ה' שבחר בהם , כנראה בזכות הדעות והמעשים שלהם. כל אחד מהאבות חשב, פעל, בכיוון שמצא חן בעיני ה' והוא בחר בהם.

אבל איך ניצור "עם"?

  1. "עם" הוא אספת אנשים שיש להם קשר משפחתי בניהם! כלומר, אין לנו שום הבטחה שהם יתאימו לדרך שבה בחרו אבותם!
  2. "מפלגה" היא אסיפת אנשים שחושבים בערך אותו דבר. כל אחד אמור להצטרף למפלגה אחרי שהוא בחר בדרך שלה .

אם כן, יותר נוח ליצור "מפלגה" מאשר "עם", כשרוצים שכולם ילכו בדרך מותווית! בכל זאת, ה' בחר ב"עם". כלומר, שמה שיגדיר את ההשתייכות לציבור הזה הוא הקשר המשפחתי והחוויה המשותפת. יש כאן עניין של "זרע", של "תא משפחתי", של "היסטוריה" משותפת שעולה על עניני דעות !

ובכל זאת, יש להנחיל ל"עם" הזה ערכים משותפים ודרך משותפת. אם האבות נבחרו בזכות ערכים מסוימים, יש להעביר את הערכים האלה לבניהם כדי שהעם יקבל גם את היתרונות של המפלגה! לא שכולם יחשבו אותו הדבר, אבל שיהיה להם "דרך" משותפת והיסטוריה משותפת!!

 

 

בן

לכן, לדעתי, המילה העיקרית בכל הסדרה שלנו היא המילה "בן". איך להעביר לבן את הערכים והדרך וההיסטוריה המשותפת כדי ליצור את העם הזה?

כל יציאת מצרים באה כדי שנספר לבן! שיהיו ערכים שהעם חיווה ושהוא יוכל להנחיל לבניו.

אני אוסיף ואומר שהמצוות שהעם מצווה בפרשה הזאת באות כולן אך ורק כדי להנחיל את החוויות והדרך המשותפת לבנים!!

נראה לי אפילו שיש מקום לעשות גימטרייא קטנה על הנושא:

פרשת וארא ענינה שבע מכות .(כמו שהסברתי בקבצים הקודמים, הן באות להאות לישראל שכבר לא כדאי להישאר במצרים. שבע המכות נוגעות לעולם הטבע: הכלכלה, הבריאות, ..)

פרשת בא עוסקת בשלוש המכות האחרונות שנוגעות לתרבות המצרית. להשפיל את אלוהי מצרים בעיני ישראל. להראות להם שזו לא תרבות שמתאימה להם.

7X7 = 49 זה עולם הטבע שב7המכות הראשונות. מ"ט (שערי טומאה). המטה של משה.

3= שלוש המכות הרוחניות יותר

49+3= 52= בן!

כלומר מטרת כל המכות היתה להעביר לבן את המסר.

 

קדש לי כל בכר:

הפסוק הראשון אומר שה' מצווה למשה שיקדש הבכורים. אבל הפסוק השני, במקום לספר לנו שמשה הלך לבני ישראל לקדש להם הבכורים, משה מצווה לבני ישראל כל מני מצוות אחרות:

איסור אכילת חמץ, אכילת מצה,חגיגת פסח בחודש האביב, זכר יציאת מצרים, מצוות תפילין, מצוות יישוב ארץ ישראל.. ורק אחר כך, משה מעביר סוף סוף את המסר העיקרי: לקדש הבכורים! למה? למה משה מצווה את כל המצוות האלה לפני העברת המסר העיקרי?

נראה לי, לאור כל מה שכתבתי לעיל לפרש זאת בפשטות: מטרת כל המצוות האלה היא לתת לישראל כלים כדי לקדש הבכורים! קידוש הבכורים זה קידוש הבנים. הבנים הם אלה שיהיו אמונים על עבודת ה'! אבל איך לחנך את הבכוים האלה ואת כל העם? יש לתת להם מצוות אלה כדי שישתייכו למורשת האבות , לחוויה של האבות, לדרך האבות! וזה דבר שהוא רחוק מלהיות פשוט וטריוויאלי! לא לחינם ההשתייכות של בן ישראל לכלל מסומלת על ידי מצוות התפילין! הנחת התפילין היא ההכרזה, כל יום שאני שייך לעם הזה. שאני נכנס לעם הזה כאילו זו הייתה מפלגה שאני בוחר בה, בנוסף להשתייכות הטבעית שיש לי לעם!!

 

"זאת חוקת הפסח= כל בן נכר לא יוכל בו"

זה פסוק מדהים: קרבן הפסח בא בעיקר כדי לוודא שאני ממשיך להיות יהודי!

אונקלוס מתרגם :"בן נכר= יהודי שהסתלק מיהדותו"!

ייתכן מאוד שה"בן" שכל כך עמלנו כדי לשייך אותו לעם ולדרך המיוחדת שלו, יבחר לפרוש מהדרך הזו!! לא רק שהתורה לוקחת אפשרות זו בחשבון, אלא היא מבקשת מכל יהודי, בכל שנה, לוודא אם הוא נשאר או שהוא עוזב את דרך האבות!! באכילת קרבן הפסח אני עושה דבר אחד: אני חותם על עוד שנה! אני מסכים להיות חלק מהעם הזה. אני מצביע שוב למפלגה הזאת!!

ביציאה מצרים, קרבן הפסח היה המעשה שגרם ליהודי להינצל כיהודי ממצרים ולהשתייך לעם היהודי.זה היה הפתק ההצבעה הראשון ! אבל, בכיוון שבכל דור ודור מתייצבים מול אותה הבעיה: האם שייכותי לעם היא עדיין תקיפה? האם הבן שלי ,שיש לו שייכות טבעית לעם, יבחר מרצונו להמשיך להשתייך לדרכו של העם ? קרבן פסח הופך אז למצווה לדורות ולא רק ברגע היציאה!!

כל מי שלא מקריב הפסח, מוציא את עצמו מעם ישראל. הוא חייב כרת!

לכן אלה שהיו טמאים ולא יכלו להקריב הפסח במועדו כל כך רצו להקריב קרבן פסח שני!

וארא אה

בע"ה כד טבת התשע"ב

מישל בן שושן

 

וארא אה

 

וידבר אלוהים אל משה- ויאמר אליו אני ה'.

החלק הראשון של הפסוק נראה מיותר. מה תוכן הדיבור? ה' מודיע למשה שיכול להיות שנעשה במשה רושם שה' הוא בעל הרחמים ורצונו לגאול את ישראל כי הוא מרחם עליהם..וזה גרם למשה לטעות ולכעוס בסוף הפרשה הקודמת: השליחות שלו לא הביא לגאולה אלא דווקא להרעת מצבם של ישראל! אכן, ה' הוא גם כן יכול לנקות בפעולות מכאיבות. ה' הוא האלוהים. הוא איננו רק בעל הרחמים , הוא גם דיין בעל מדת הגבורה .ואם ה' מציג את עצמו בפרשיות האלה, כלפי פרעה, כלפי ישראל, וכלפי משה עצמו, יש להדגיש את הדברים האלה כי הם עקרוניים! לכן, כתוב "וידבר( לשון קשה) אלוהים (בעל מידת הדין)- ויאמר(לשון רפה).. אני ה' (בעל הרחמים)".ה' הוא האלוהים! כמו בתפילה, במקום גילה שם תהיה רעדה!

 

וארא אל (..האבות )ושמי ה' לא נודעתי להם.

היה צריך לכתוב "שמי לא הודעתי להם". אבל , אומר הא"ה :" ה' ברוך הוא , הוא שמו ושמו הוא"!! כלומר, עבור האדם, שמו של ה' הוא היכולת להשיג את ה'. זאת ההגדרה של "שם ה'". עבור האדם, הצגת שם ה' היא הצגת ה' עצמו!. לכן, כשה' מודיע את שמו הוא מודיע את עצמו! ולכן כתוב "נודעתי"!

 

וארא….באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם

  1. ה' מודיע למשה שהוא גילה להם שתהיה גלות. עם זמן קצוב (400שנה). "אל שדי"= ששם קץ לגלות. אבל הוא לא הודיע להם שיש אפשרות לקצר את זמן הגלות על ידי מידת הרחמים! וזה מה שהוא עושה עכשיו למשה: קיצור הגלות בגלל הצעקה של העם ומידת הרחמים שלו.
  2. הסבר אחר: אל שדי= השם של ההבטחות. שם ה'= השם של הגשמת ההבטחות. האבות קבלו ממני רק הבטחות אבל לך אני מתגלה כאל המבצע .

 

וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל..

יש שלוש סיבות , בגללם ה' מוציא את ישראל עכשיו, קודם הזמן הקצוב:

  • ההבטחה לאבות (אבל זה לא מסביר קיצור הקץ)
  • תפילת ישראל
  • הרחמים של ה' לגבי הצער של ישראל (ללא קשר עם התפילות שלהם) והיא שמיעת הנאקה.

 

לכן אמור לבני ישראל…

  1. אני ה'
  2. והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים: הפסקת העינויים מצד המצרים, וזה קרה בהתחלת מכת דם)
  3. והצלתי אתכם מעבודתם: ישראל המשיכו לעבוד אחרי שנפסק העינוי והסבל! כנראה, ישראל היו מורגלים לעבוד ולא יכלו להפסיק. העבודה הפכה לטבע אצלם! וזה שיעבוד מסוג אחר שאנו יכולים לראות אותו עד היום ((WORKALCOHOLIC !
  4. וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים: זו היציאה הפיזית שקרתה בסוף המכות , כולל קריעת ים סוף.
  5. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוהים: מדובר על מתן תורה.
  6. וידעתם כי אני ה' אלוהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים: החלק הזה , איננו תלוי במעשה כל שהוא מצד האלוהים. כאן, מדובר על החלק של ישראל עצמם! האם דורשים מישראל "לדעת" את ה' לגמרי? ייתכן שלא! הנביאים אומרים שהארץ תתמלא "דעה את ה'" כמים לים מכסים, רק באחרית הימים!. יש לנו הרבה מצוות שבאות כדי ש"נדע" את ה'. למשל, חג הסוכות באה כדי ש"ידעו" דורותיכם ..כלומר, הידיעה השלמה שמורה לאחרית הימים. אבל, בינתיים יש מצוות ידיעה , שהוא תהליך שבבסיסו, הביטחון והאמונה בה'. מהרגע שישראל חטאו במרגלים, הם ניתקו הקשר הבסיסי הזה וה' החליט שלא להתקדם בשלב הבא שהוא :"והבאתי אתכם אל הארץ"! הדור דעה ששבר את הקשר הבסיסי על "הדעת האינטימית" עם הבורא, לא יזכה לשלב החמישי. רק הדורות הבאים יכנסו לארץ. וייתכן, לע"ד, שרק אז נוסדה מצוות הסוכה! כדי לתקן את חטא המרגלים! כדי להבטיח את המשך "התהליך של ידיעה התמידית"."למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". כשהאדם הכניס את כל היבול בביתו, המבחן האמיתי מתחיל: האם הוא יכיר את ה'? האם הוא ישב בצל האמונה או לא! זה המבחן של הידיעה!
  7. והבאתי אתכם אל הארץ..: כמו שהסברנו לעיל, יוצאי מצרים לא זכו לזה כי הם חטאו בשלב הקודם של הידיעה! לכן, רק הבנים "שידעו את ה'" יכנסו לארץ!! יש להעמיק בצורך הזה של הידיעה כדי להיכנס לארץ ישראל! לע"ד לא מדובר בכלל על ידיעת התורה או כל ידע אחר. אלא מדובר על הקשר האינטימי שמרגישים עם ההשתייכות לעם ישראל כדי למלא אחר הפרויקט האלוהי. הא"ה לא עושה הקבלה בין "וידעתם" למתן תורה! הוא עושה ההקבלה בין "ולקחתי אתכם לעם" עם מעמד הר סיני!

לסיכום: בהתחלה ה' מכריז "אני ה'"! אבל יש תהליך ארוך שישראל יחוו בהיסטוריה שאמור להביא אותם לידיעה יותר עמוקה ואינטימית. רק אז , יבינו באמת מה פירוש המילים הראשונות :"אני ה'"!. כאילו יש התגלות בסיסית, ואחריה היסטוריה ארוכה של חוויות ושל תגובה מצד האדם, ורק אחר כך באה ההתגלות העמוקה יותר של מה שנראה אלינו בהתחלה.

 

  • הא"ה מוסיף עוד מימד לכל השלבים האלה:

הם התרחשו במצרים. אבל הם גם יתרחשו לאורך כל ההיסטוריה! ארבע הגאולות יתרחשו אחרי כל גלות. ואכן יהיו ארבע גלויות! וכולן יבואו כדי "לעזור" לישראל לגלות את ה' עוד יותר. הא"ה עושה הקבלה בין ארבעת הגלויות  וארבעת אותיות שם ה'!! כלומר, כל גלות היא בעצם "התגלות"!! והגאולה ממנה היא ההצלחה של הגילוי שהיה טמון בגלות ההיא. וזאת, עד אחרית הימים, למה שקוראים "הגאולה השלמה"!!

 

אלה ראשי בית אבותם..ראובן,..שמעון..לוי..

למה הכתוב מונה את תולדות שלושת השבטים האלה עד משה ? כדי לייחס את משה ואהרון ליעקב! כי "אין מעמידים פרנס על ישראל אלא המיוחס עד יעקב"!. כאילו היה ספק בזה מצד ישראל עצמם!!

לע"ד: זה מזכיר לי את כל הפולמוס שקיים מצד החרדים על אודות מייסדי המדינה. אם על יחוסם כיהודים אם כשייכותם למסורת, כתנאי לגאולה עצמה!! כאילו אם בן-גוריון או הרצל הם חילונים, אז המדינה היא לא הגאולה!! והטענה הזאת, כנראה היתה קיימת כבר אז מצד העם!!

 

ויהי ביום דיבר ה' אל משה (ו-כח)

"ויהי " הוא לשון צער. מה הצער כאן בדיבור של ה' אל משה???

הא"ה מפתיע ואומר שאם משה לא היה זקוק לאהרון בשליחותו. כלומר אם הוא היה מצליח לעשות הכל לבד, כלומר אם היו למשה את התכונות שלו וגם אלה של אהרון ביחד, אזי הוא היה נכנס לארץ והיה בונה המקדש והוא היה המשיח והיינו מגיעים כבר אז ל"אחרית הימים"!!!

 

ולא ישמע אלכם פרעה ונתתי את ידי במצרים…(ז-ד)

כאן, ה' מודיע למשה שאחרי תשע מכות שבהם תהיה התראה ונסיון שכנוע מצד משה, יבוא ה' בעצמו ("ידי") , בלי התראה ובלי התערבות משה, וישלח מכת בכורות(=ידי) וזאת תהיה האחרונה.

זה מסביר למה משה מסכים עם פרעה במכה התשיעית שהוא כבר לא יבוא אליו עוד! כי הוא ידע שאין צורך בכך מהפסוק הזה כבר!

 

ויצא משה ..ויצעק אל ה'..על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה (ח-ח)

ברורה סיבת תפילת משה! למה הפסוק מציין שזה בגלל "הצפרדעים אשר שם לפרעה"??

"מכאן שצריך לפרש תפילתו"!! ככל שמפרטים הבקשה, כך אנו יותר מודעים לפרטים של הבקשה, יותר מתחברים אל ההיענות בפרטים. יותר מאמינים שה' יכול להעתיר לבקשה. יותר אנו דברי אמת, ויותר יש סיכוי שה' יענה כי "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת"!!

 

ושמתי פדות בין עמי ובין עמך..(ח-ט)

כששני העמים יעמדו אחד על יד השני, שווה בשווה, גם אז, אני (ה') יבדיל בניהם. ללא קשר עם הזכויות של כל אחד. סתם כך!! מכאן, אומר הא"ה מצוות הנשך למשל,תהיה קשורה רק לישראל. "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך"!! כך היה ההבדל מתבטא בפועל במצרים בכל מכה ומכה. וזה אחד הדברים שה' צריך ללמד למצרים וגם לישראל!!

 

בא אל פרעה (ט-א)

ה' אומר למשה שיכנס לתוך בית פרעה ללא שום בקשת רשות מפרעה או מעבדיו שומרי הסף. והיה נס גדול שאף אחד לא מנע את הכניסה למשה, אפילו לא האריות שהיו מוצבים שם.

 

ועתה שלח העז את מקנך..(ט-יט)

ה' נותן עצה למצרים כדי שלא ייפגעו החיות מהברד: שיכניסו אותם בבתים שלהם! למה באה עצה זו? כדי להראות לנו שהמכות לא באו כדי להרע סתם. כי אם להראות את כוחות ה.'

 

 

וארא מי

בע"ה כה טבת התשע"ג

מישל בן שושן

 

וארא מי

 

וידבר אלוהים..ויאמר אני ה'.

אחרי שאלת משה בפרשה הקודמת "למה הרעות לעם הזה?" ה' עונה לו בסגנון קשה (וידבר- אלוהים) אבל מיד הוא ממשיך בסגנון מפויס(ויאמר-ה'). המטרה היא לא להשפיל את תשה או לגעור בו אלא להראות לו שהעולם הוא "לא פיקניק"! יד מידת הדין. יש קשיים. ואפילו מהלכים חיוביים כמו יציאת מצרים חייבים לעבור דרך ייסורים. את זאת, הוא לא "אומר" הוא לא "מסביר" למשה. לא כתוב "אני אלוהים". לא כתוב מה תוכן הדיבור. אלא הוא מעביר למשה על ידי חוויה קשה, זעזוע מסויים שמכניס משה , לרגע, בהרגשת מידן הדין.רק החוויה יכולה לזעזע את משה ולא ההסבר המלומד ביותר! וזה בדיוק מטרת מידת הדין. הייסורים באים כדי ללמד דברים שהגיון והשכנוע האינטלקטואלי אינם יכולים להשיג! מיד אחר כך, ה' אומר לו שהזעזוע הזה איננו בא מתוך רצון להעניש או להזיק אלא למטרה טובה. אכן הגאולה חייבת לעבור דרך שלבים קשים!

 

קושיית משה

מה שמשה לא מבין זה: אם יש לעבור ממצב א' (שעבוד) למצב ב' (גאולה), למה ה' לא עושה זאת מיד. מה פשר כל התהליך הארוך והמייגע הזה?

ה' משיב לו שהיציאה ממצרים אינה פירושה יציאה פיזית בלבד. יתור קשה להוציא את מצרים מלב היהודים מאשר היהודים ממצרים! ה' אומר לא ללכת לבני ישראל כדי שיתחיל להבין שהם לא מוכנים לצאת! הוא מבקש ממנו ללכת לפרעה כדי שהוא יבין שפרעה לא מוכן לתת להם ללכת. הוא מבקש לו ללכת אל הזקנים כדי שיבין שגם הם לא כל כך בשלים ליציאה! וזה, אחרי שה' יחנך את משה עצמו (בפרשה הקודמת בעיקר) לתפקיד הקשה שלו!

 

 

שאלות (לעד):

  • מה מטרת המשא ומתן הארוך בין משה ה' ופרעה??(הקשיית לב פרעה מטרתה היא להאריך התהליך)
  • למה בכלל פרעה לא רוצה לשלח את ישראל? אם הם באמת מהווים איום אסטרטגי אמיתי למצרים (כי תקראנה מלחמה ונלחם בנו..) למה לא לגרש אותם? הרי רוב ההיסטוריה של עם ישראל מול שליטים אנטישמיים ,מלאת יותר גירושים מאשר איסורי יציאה!!
  • למה בני ישראל חייבים להישאר במצרים במשך המכות?
  • מה היא המטרה האמיתית של מכות מצרים? האם זה להחזיר את מצרים בתשובה? אם כן זה היה כישלון! כי לא ראינו שום שינוי משמעותי בהתנהגות המצרים ביחס ליהודים, לארץ ישראל או ליהדות בכלל בהמשך!
  1. התשובה הקלאסית היא כמובן שה' רצה "לשית אותותיו בקרב הגויים". או כמו שהוא הבטיח לאברהם "דן אנוכי" כלומר, עונש לאלה שהריעו לעם ישראל למען יראו וייראו שאין להציק לעם ישראל בלי לקבל עונש.
  2. אבל, לאור ההיסטוריה היהודית ולאור ההתנהגות של היהודים בשעות היציאה מהגלות (כמו בשיבת ציון ומיעוט העלHיה למדינת ישראל בתקופה שלנו), נראה לי שהלימוד העיקרי הוא שה' מלמד שקשה מאוד להוציא את המצריות מהיהודים!

כדי לשכנע את עם ישראל  לעזוב את הארץ שהם גרים בה כל כך שנים, ה' מטפל בכמה מישורים:

  1. יש להסביר להם ש"לא כדאי" יותר לגור במצרים.המכות הרסו את כלכלת מצרים. מצרים היא כבר לא הארץ העשירה והבטוחה שהכירו עד כה.
  2. יש להסביר להם שיש מגבלות לתרבות המצרית: מצרים מבוססת על התרבות של היעילות, הכל צריך לתקתק. ההרגל, השגרה, מבוססים על המדע וההצלחה. אם החרטומים לא הצליחו להסביר לפרעה שחלומותיו מבשרות שנות רעב, זה בגלל שהם לא יכולים לדעת מצב שבו הנילוס לא ייתן את כמות האוכל הרגילה. הם לא יכולים לקחת בחשבון מצב של רעב! יוסף כן. מצרים שקורסת תחת האסונות, מסבירה ליהודים שאין מענה לתרבות המצרית למצבים לא צפויים שיוצאים מכלל שליטת המדע והטכנולוגיה. במילים אחרות, המכות באות כדי שהיהודים יפסיקו להאמין בתרבות המצרית!
  3. היהודים צריכים להרגיש ש"מגרשים אותם" כדי להיות בטוחים שהם צריכים לצאת!! השכנוע של פרעה הוא בעצם השכנוע של היהודים שהמצריות לא רוצה יותר בהם! כמו שעובר יוצא מרחם אימו זקוק לגירוש מאת אימו! על ידי המאמץ והדחיפות של האם כדי להוציא אותו בכוח מבטנה!!
  4. יש להסביר ליהודים מה משמעות האמונה באל אחד שברא את העולם ומשגיח עליו בכל רגע ובכל תחומי הטבע והחיים.

 

יהודי ארצות הברית

אם אני מנסה לדמיין את שלני יציאת יהודי ארצות הברית מארצם ועליה למדינת ישראל, אני מבין שחייבים לקרואת שלבים דומים מאוד לאלה שחוו היהודים במצרים:

  • הם יצטרכו להפסיק להאמין בתרבות של ארצות הברית כתרבות העליונה
  • הם יצטרכו לחשוב שכבר לא כדאי להם להמשיך לחיות שם.
  • הם יצטרכו לקבל החלטה קשה :האם להמשיך להיות אמריקאי או לעלות לישראל. כי לא יהיה אפשר להמשיך לתפוס בשני קצוות החבל ולהיות גם אמריקאי וגם תומך ישראל! הדם על המשקוף שיפריד בין החיים ביציאה או במוות (כיהודים) בתוך הגלות, יבוא לידי ביטוי על ידי החלטה ברורה ומהירה :לעלות או לא לארץ ישראל! זו החלטה שיכולה להתקבל אך ורק על ידי כל יהודי ויהודי. מלאך המוות שהרג את הבכורות, היה זקוק לדם על המשקוף כדי להרוג או לא את אנשי הבית! כלומר, אי אפשר לתלות את ההחלטה בידי המלאך, בידי ה'! כל יהודי היה צריך להחליט בעצמו: לצאת או לא! וזה דרש מהם מעשה בפועל! ולא היה להם הרבה זמן להחליט. היה להם ,DEAD LINE ברור!

 

לכן, ברור עבורי שכל התהליך של היציאה , מטרתו אך ורק להבשיל את עם ישראל ליציאה מהגלות.

 

45 מנהיגי העם

בסדרה שלנו, התורה מונה ארבעים וחמישה בני ראובן שמעון ולוי. עד שהיא מגיעה ללידת פHנחס. מה מטרת רשימה זו?

לדעת הרמ"י, המטרה ברורה: לא רק עם ישראל זקוק לבירורים קשים כדי להיות ראוי ולהסכים לצאת ממצרים. לא רק משה ואהרון בעצמם זקוקים לבירורים ולחינוך מיוחד עבור היציאה. גם כל מנהיגי העם, (בכל דור ודור!) זקוקים, אולי יותר מכולם ,להרבה יראה , ענווה ומוכנות להשתנות בנסיבות של גאולה!! כי כאן ברור שעיקר הבעיה היא שדורשים מעם ישראל "להחליף דיסקט"! להפסיק לחשוב כמו שחשבו עד כה! והמנהיגים, בדרך כלל, הם לא אלה שמוכנים לשנות צורת מחשבה בקלות! לכן, הבירור של המנהיגים הוא הכרחי עוד יותר!!

למה 45? כי זה מסמל את השאלה "מה?"! מהפסוק "ועתה ישראל, מה ה' דורש ממך..כי אם ליראה.." כלומר, שכוח המנהיגות של העם יוכל  לקבל על עצמו הרבה יראה ויוכל להציב את עצמו בפני שאלת ה"מה". ולא להיות מקובע מקונספציה הישנה!!

למה מגיעים ללידת פינחס? כי היינו חושבים שפינחס הוא המנהיג המושלם! הוא זה שהציל את העם מהכחדה. הוא יקבל את ברית שלום מה' עצמו! אבל יש לזכור שגם הוא לא מושלם. את המילה "שלום" שנתונה לו , כתובה בספר התורה עם "ו" קטועה! כדי להגיד שגם פינחס זקוק להרבה יראה והשלמה!!

 

אהרון מתחתן עם אלישבע

למה מספרים לנו שאהרון "לקח לו ..את אלישבע..אחות נחשון.." ולמה מספרים לנו שבנו, אלעזר "לקח לו מבנות פוטיאל ..ותיתן לו את פינחס".?

אהרון הוא איש צדיק שהולך לפי מה שמקובל. לפי ההלכה. לפי התורה.

שבט יהודה מאופיין במידה הפוכה: כוח היוזמה, ההליכה מחוץ למקובל. לקיחת סיכון ואחריות. כמו נחשון שקפץ למים!. אישה כזו, משבט יהודה ואחות נחשון, יכולה לתת לאהרון את הפן החסר לו!

אלעזר (שנולד מהזוג הזה) היה מסוגל ליזום מהלך מפתיע: לשאת אישה "לא מקובלת" כי היא ביתו של גוי שהיה מפטם עגלות לעבודה זרה! אלעזר היה מסוגל לקחת סיכון(וייקח לו- ביוזמתו ובאחריותו בלבד) וללכת נגד המקובל בעם (כולם התחילו ללעוג על פינחס בגלל הייחוס של אימה שלו). אבל הזיווג הזה של אלעזר היה מצוין ומתאים לרצון ה'! בזכות התעוזה והבחירה הנועזת של אלעזר, נולד פינחס שידע לקחת סיכונים ולהציל את עם ישראל! כתוב "ותלד לו את פינחס" כלומר, האישה הזאת בת פוטיאל, היא זו שנתנה לו את פינחס! בזכותה נולד!

הרמ"י מלמד אותנו חידוש עצום:

"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה":

הצדיק= מי שהולך לפי התורה ומה שמקובל.ה' נותן לו אור.

ישרי לב= אלה שיוזמים ומוכנים לעשות דברים שנראים מנוגדים לתורה, אבל הם מנסים לכוון לרצון ה'!! לאלה, ה' נותן הרבה יותר, הוא נותן להם שמחה!! הם "נשגבים" על הראשונים! הם מסכנים את עצמם בחיפוש אחר רצון ה' ולא הולכים על בטוח בפרשנות המקובלת והישנה של התורה! אכן התורה משקפת את רצון ה'. אבל מדובר על התורה שבעל פה שחיה ומשתנה בכל זמן ולפי הדורות והנסיבות! ומי שמעז ללכת לפי רצון ה' ולא לפימה שמקובל עד כה, זוכה ל"מגדל עוז" כי הוא פועל ב"שם ה'" והוא "ירוץ כצדיק וכנשגב" הוא כולל את מדרגת הצדיק והוא נשגב ממנו. "מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב"

אהרון היה צדיק. אבל המהלך של חתונתו עם אלישבע הולידה את אליעזר שהיה יותר "ישר לב" מאביו אהרון, הוא "נשגב"!. והמהלך הנועז של אליעזר שלקח בת פוטיאל, הוליד את פינחס שהציל את עם ישראל וקיבל את ברית השלום!!

 

ייתכן שכאן נמצא הסבר לקושייה הידועה על הפסוקים שכנראה מיותרים:"הם המדברים אל פרעה.."" הוא משה ואהרון אשר אמר להם…"

כלומר, אחרי שהם עברו את השינויים האלה (החתונה עם אלישבע…) רק אז הם יכולים להוציא את ישראל ממצרים. רק אז ה' היה יכול לדבר איתם. רק אז הם יכלו לדבר אל פרעה!

 

יהיה מעניין לבדוק את הייחוס של משה , כמו שעשה הרמ"י עם יחוסו של אהרון:

"וייקח עמרם את יוכבד דודתו..ותלד לו את אהרון ואת משה.."

למה עמרם לקח את דודתו דווקא. ואם זה רק מקרה, אז למה שהתורה תספר לנו על זה? יש בטח משמעות לעובדה שיוכבד היא דודתו של עמרם!

אם רוצים שאלעזר יהיה דומה לדודו נחשון, ייתכן שעמרם רוצה להביא ילדים עוד יותר קרובים אל המקור שהוא לוי בעצמו! הרה יוכבד נקראת "בת לוי" בהתחלת ספר שמות. לוי הוא שילוב בין התוקפנות הקנאית לעבודת ה'!

 

גם משה התחתן עם "בת פוטיאל" היא ציפורה!

כאילו יש מהלכים במשפחה הזאת לשלב בין צדקות לבין תעוזה ויושרת לב!

וארא שמ

18-01-09

מישל בן שושן

 

 

וארא שמ

 

 

 

השעבוד שאחרי השעבוד!

 

שאלות:

  • אם השעבוד נגמר, והגיע זמן הגאולה, אז למה מהלך הגאולה מתחיל שחידוש השעבוד בשעבוד יותר קשה? למה ה' שלח את משה להציל את ישראל אם הוא התכוון שהעבודה תכבד והעינוי יתגבר??
  • משה שאל את ה' בסוף הפרשה האחרונה, למה שליחות משה התחילה לפני תום הזמן? האם השעבוד נגמר או עדיין לא?

 

השם משמואל מחדש:

תהליך הפנמת הערכים והמידות שהאבות יצרו, לתוך עם ישראל, דורש "מירוק" של העם במצרים. השעבוד במצרים, מטרתו לגלות בתוך עם ישראל את כל מימדי הזהות שלהם.

המדרש אומר שהשכינה היתה שוכנת בארץ לפני חטא אדם הראשון. ובגלל החטאים, השכינה עלתה , רקיע אחר רקיע עד לרקיע השביעי, כשהשגת הבורא היתה כמעט אפסית בעולם.

מאברהם, השגת הבורא התחילה לשוב לארץ. שישה צדיקים, מאברהם ועד לעמרם, הורידו את השכינה מהרקיע השביעי עד לרקיע הראשון.

כל ההישגים האלה , הושגו על ידי צדיקים פרטיים בלבד!

השעבוד במצרים, נועד לגלות ההישגים האלה על ידי כל העם.

זה שלב ה"מירוק". הייסורים שעוזרים לגלות ולברר חלקים של זהות בתוך כלל העם. ועד עכשיו, אכן רוב העבודה הזאת הושגה .

אבל נשאר עוד שלב חשוב מאוד: צריכים להוריד את השכינה מהרקיע הראשון עד לארץ ממש! השלב השביעי הזה , זו המשימה של משה עצמו! הוא הצדיק השביעי בשרשרת הצדיקים מאברהם ועד עמרם.

 

במה שונה עבודתו של משה לשאר האבות?

ששת האבות הקודמים גילו שמתחת לטבע יש השגחת הבורא.

משה יגלה שאפשר לדחות את הטבע עצמו על ידי הבורא! הבורא הוא לא רק "מתחת לטבע" הוא אפילו שולט "מעל לחוקי הטבע"!.

ההשגה שה' פועל "מתחת לטבע", שה' "משדל" את מערכות הטבע, הוא שם "שדי". לכן ה' אומר שהוא "התגלה על ידי האבות "בשם שדי".

משה יגלה שם ה' בהווה כוללת "שם ה'":

משה יגלה , על ידי ניסים גלויים שישנו את חוקי הטבע לצורך הבורא ועל ידי "ידיעת ה'" שהבורא הוא שולט על כל הבריאה. וזו , השגה אחרונה שמאפשרת לאדם להיות מודע למציאות ה' בעולם התחתון בכל התחומים. זו הירידה האחרונה של השכינה , אפילו מהרקיע הראשון , למטה על הארץ!

העבודה הזו של משה, צריכה להתגלות על ידי העם, בדיוק כמו שכל ההישגים הפרטיים של האבות התגלו לעם על ידי השעבוד עד כה.

גילוי השלב הזה על ידי העם , דורש עוד שיעבוד, מסוג אחר! זה השלב האחרון שעליו משה שואל "מה קורא"?. ה' מסביר לו שיש לו לא רק להוציא את ישראל ממצרים, אלא גם להכניס בתוך תודעתם את השגה שביעית שלא השיגו עדיין, לא אבותיו ולא העם.

לכן , תהיה עבודה אישית והסברתי, של משה . כלפי עצמו, וכן כלפי העם. והתחדשות השעבוד החדש והקשה הנוסף, בא למטרה זו!!

  • לכן, כתוב שבשם "שדי" "נראה". אבל לא "נודעתי" להם. כי בשם זה אין ידיעה. יש ידעה רק על ידי שם ה".

 

 

 

מה תוכן ההשגה המיוחדת של משה ?

 

  • יש הקבלה בין ששת ימי המעשה וההשגה של ששת האבות מאברהם ועד עמרם.
  • כמו כן,יש הקבלה בין ההשגה של משה והשבת.

במשך ששת ימי המעשה, האדם הולך בעולם חשוך ומתייגע בו.

בשבת, הוא עושה בדיוק ההפך. הוא מתיישב, נהנה, מתכנס לתוך פנימיותו. לומד, חושב, וניתוק עצמו מעולם המלאכות מקנה לו נפח רוחני ובעיקר מרחק עם שיעבוד עצמו לריצה שלו בתוך עולם המלאכה.

השם משמואל מסביר שלולי ששת ימי המעשה , אין האדם יכול ליהנות מאור השבת באופן מלא. אין אפשרות לקיצור דרך. במילים אחרות, השלב האחרון של השעבוד, השלב הנוכחי של משה, לא היה יכול לקרוא ישירות מההתחלה. השעבוד עד כה עזר לשלב האחרון.

עד עכשיו, מצרים (העם המצרי) עינו את ישראל. מעכשיו, ידובר הרבה יותר על פרעה.

  • השלב שבו משה מברר הכרה מושלמת על הימצאות הבורא בעולם, פונה לוויכוח בין משה לפרעה עצמו.לכן, בסוף פרשת שמות, פרעה  הוא זה שבעצמו יזם את השעבוד הנוסף האחרון. פרעה יבקש לדעת מי ה' , מה שמו, למה, איך. זה שלב הדעת. כדי שמשה ידע, כדי שפרעה ידע, כדי שכל עם ישראל ידע. "למען תדע"," למען ידעו דורותיכם.."…
  • בשבת, ניתנת הזדמנות לאדם לתת תוכן לכל החלקים של השבוע. יש "התכללות", נתן לחבר , להכליל. וזמידת הדעת שיש בשבת.
  • בשבת מתבקשים לעשות כאילו כל העבודה כבר עשויה. לא רובצת על ראשנו שום מלאכה לגמור. ולכן, סוג השעבוד שהוטל על ישראל , בהיפוך לזה, כדי לעזור להם לגלות מידה זו, הוא "הכבדת העבודה", כדי שלא "ישעו בדברי שקר". עבודה כדי שלא יוכלו לחשוב. בדיוק ההיפך מהשבת: להפסיק לעבוד כדי שיוכל האדם לחשוב!
  • המדרשים מתארים עניין זה כשהם מספרים שהיתה לישראל אפשרות לשבות ומשה דווקא הסביר להם עניין השבת. והשעבוד החדש שמטיל עליהם פרעה, הוריד להם אפשרות זו. השעבוד החדש בא נגד השבת!
  • בשבת, ממליכים את ה' עלינו. עניין המלוכה חשוב בשבת. שבת בעצמה היא ה"מלכתא". "לקראת שבת המלכה". וכאן, מי שגוזר לבטל את השבת הוא דווקא "מלך מצרים", פרעה.
  • לכן, כנראה, שבת תהיה מוגדרת כהיפך ממצרים: זכר יציאת מצרים!
  • האבות התחברו אל ה' מלמטה כלפי מעלה: דרך עבודה של כל אחד. אבל משה, ההתגלות באה מלמעלה למטה,אליו. למשה יש "רק" להיות מוכן, בהתבטלות עצמית, כדי לקבל את ההתגלות. ששת ימי המעשה קודמים לשבת: קירבת האדם לבורא קודמת לקרבת הבורא אל האדם.
  • ה"גאולה" היא עדיפה על ה"גלות" בזכות ה"א"(גאל-גלה). המהר"ל מסביר שהאלף, המאחד, המחבר, נותן כוח לגאולה. לכן, רק משה, מבחינת הדעת המחבר את כל עם ישראל, יכול להיות הגואל. כמו שכתוב :"ואתה לכה ואשלחך אל פרעה" אם אין אתה גואלם , אין אחר גואלם!!
  • הדעת מחברת: אפילו בין חלקיו השונים של האדם: רגשותיו, אבריו, נטיותיו, … האדם מפוזר מאוד. רק כוח הדעת שלו, יכול לחבר איך שהוא את החלקים האלה. ייתכן, שזה דורש התעלות מסוימת על נטיות הגוף ואולי בגלל זה משה פרש מאשתו, כדי להתמסר למידת הדעת באפן מלא וקיצוני.
  • השעבוד הרביעי הפונה אל הדעת, דווקא דרש מישראל שלא יסופק להם תבן, כדי להטריד את כל חושיהם,בבהלה ובמהירות כדי שלא לתת לדעתם לפעול יותר!

 

 

 

 

 

 

 

 

גילוי השכינה

 

האבות השעבוד עד

שמשה נכנס לפעולה

בתוך הטבע

בשם שדי

ששת ימי המעשה-

3 הרגלים

גילוי האור הגדול הטמון בחושך
משה הכבדת השעבוד , ביטול השבת.

המשא- ומתן עם פרעה

באופן כולל אפילו מעל לחוקי הטבע

בשם ה'

השבת גילוי אור נוגה של השבת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ארבע לשונות של גאולה

 

4 שעבודים גאולות ארבע גלויות עניין
בחומר ובלבנים והוצאתי בבל (הבה נלבנה לבנים) עירוב טוב ורע  

ה

א

ב

ו

ת

 

3

ה

מ

ו

ע

ד

י

ם

אם בן הוא והמיתן אותו והצלתי פרס ומדי (להשמיד להרוג ולאבד) השמדה
וכל הבת תחיון גאלתי יוון (אישה תבעל לטפסר תחילה) שיעבוד הבית
תכבד העבודה ולקחתי אדום (נתלה מהם שמחה) עצבות משה נתן להם השבת והתורה

 

  • השלב הרבעי כולל את כולם.
  • השעבוד במצרים איפשר לעם ישראל להפנים, לברר, לעבוד על, המידות שיצרו האבות. המידות האלה, חלוקים לפעמים לשבעה (במאמר הראשון) או לשניים (האבות ומשה- במאמר השני) או לארבע (במאמר הזה).

המידה האחרונה, שמשה רבנו פיתח, כוללת את כל המידות שקודמות לה. היא מידת ה"דעת".

בירור המידות הזה לא מסתיים בשעבוד מצרים. הוא ממשיך בכל המכות ובקריעת ים סוף, הוא ממשיך בכל דור, הוא ממשיך בהיסטוריה על ידי 4 הגלויות שכל אחת מבררת לעם ישראל מימד אחר. הגלות האחרונה, הקשה מכולן, גלות אדום היא גם הכוללת את כולם. גלות זו , מרוב קשיותה, נלוות עם שמירת השבת בקפדנות ולימוד התורה כמעוז כמעת יחידי של העם, כדי להבין (לדעת) מה קורה, ולהפיח בו כוח הישרדות. לכן, משה , (המקביל לגלות הזו), הוא זה שייתן לעם ישראל את השבת (כבר במצרים) ואת התורה.

עד ליציאת ישראל לגלות אדום ,אחרי חורבן בית שני, התורה לא היוותה העניין המרכזי של עם ישראל!. התורה תפסה את מרכז החיים היהודיים בעיקר בגלות אדום!

האדם הפרטי גם הוא יכול לעבור את אותם הבירורים בכל שבוע, במשך ששת ימי המעשה ויום השבת. וכן בכל שנה עם שלושת המועדים (פסח שבועות וסוכות) והשבת.

נראה שהשעבוד במצרים והמאורעות המתוארים לגביו הם אב תיפוס לכל מה שיקרה לישראל כעם וכפרט במשך ההיסטוריה!