ההתלבטויות של משה

בע"ה טז טבת התשעח

מישל בן שושן

 

ההתלבטויות  של משה

שמות מנטו

 

מי החליט על סוף הגלות ולמה זה לקח כל כך הרבה זמן?

 

  1. העם

יש כמה פסוקים שמצביעים על סף מסויים של עינוי שהעם לא הצליח להכיל. העם צועק. הוא כבר לא יכול יותר.יכול להיות שהגלות היתה אמורה להימשך 400 שנה (ברית בין הבתרים), אבל , כבר כ70 שנה של שעבוד גורמים לעם ישראל להיות על סף התמוטטות.

אבל את הצעקות האלה אנו שומעים רק בעקיפין , כשה' מדבר אל משה:

שמות פרק ג :(ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו:

העם, אם כן צועק לישועה מהשעבוד. יכול להיות שזה מה שגרם לכל תכנית הגאולה להתחיל. אבל זה לא קורה מיד. למה?

 

  1. משה

סיפור לידת משה וגדולתו מאוד מעניינים: התורה מספרת ברוב פרטים שכל מה שקרה מסביב ללידת משה היה ניסי. כאילו יש יד מכוונת מלמעלה כי הנה "הגואל נולד"!! כאילו ה' שלח סוף סוף משהוא לגאול את ישראל. למשה אין, לכאורה שום "זכות" מעצמו. כאילו "נכתב מלעלה שהוא יהיה הגואל!

אבל זה לא כל כך מסתדר כי הרי התורה מספרת על צויי מה' אל משה רק אחרי זמן רב. מעמד הסנה קורה אחרי שלמשה קורים הרבה דברים. יש תיאור של תהליך ארוך של התוודעות למצב מצד משה! ואת זה, מניט מזמין אותנו ללמוד בהמשך.

 

  1. ה'

נראה שמאחורי הקלעים, ה' "ששמע את צעקת בני ישראל" החליט לעשות מעשה. והא זה שמכוון את לידת משה והוא זה שמצווה עליו לפעול ועושה את כל המופתים כדי להוציא את ישראל ממצרים.

אבל , למה זה לוחק כל כך זמן? מילדת משה ועד לגאולה עצמה עוברים 80 שנה!! גואל יכול כבר לפעול בגיל צעיר יותר. ניתן להניח שבגיל עשרים, בן אדם ממצוע הוא בשיא כוחו. ואם ה' מנחה אותו בכל השלבים ועוזר לו, משה יכול להתחיל בתפקידו כבר בגיל כזה. למה לחכות עוד 60 שנה??

 

לסיכום ביניים:  נראה שיש בעצם שלושה גורמים ולא גורם אחד בהקדמת זמן הגאולה וביצועה:

  1. העם שזועק
  2. משה שזקוק לזמן כדי להגיע לבשלות מסויימת
  3. ה' שמוכן לגאול אבל איננו פועל עד שכמה תנאים יתמלאו!

 

ההתלבטויות של משה:

לידת משה היא פלאית. הוא נולד אחרי שישה חודשים. הוא ניצל מההריגה של כל בן זכר. בת פרעה מוצאת אותו בתיבה שעליה משגיחה מרים. ובת פרעה, במקום למסור אותו למיתה, מאמצת אותו. הוא גם זוכה להנקה של אימו הביולוגית (יוכבד). והוא נמסר בחזרה לבת פרעה כשהוא גדול. נתחיל את העיון בשלב הזה:

שמות פרק ב (י) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:(יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:

פעמיים כתוב שמשה "גדל". פעם אחת הוא גודל פיזית, ובפעם השניה, הוא מגיע להיות כמעט סגן פרעה:

רש"י שמות פרק ב :יא) ויגדל משה – והלא כבר כתיב ויגדל הילד (פסוק י) אמר רבי יהודה ברבי אלעאי הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו:

אם התורה כותבת פעמים שהוא "גדל" זה אכן אומר דרשני. כאילו זה הדבר שכולנו מחכים לו: שהגואל יגדל  ושיוכל למלא את תפקידו!

הבעיה היא שמשה איננו ילד רגיל. הוא אכן יוצא דופן אבל הוא בעל שתי זהויות!הוא גם עברי מלידה ומההנקה אבל הוא גם איש מצרי בזכות חינוכו ותפקידו.

 

יוסף -משה

מעניין לשים לב לשני הגיבורים של הפרשה שלנו:

בהתחלת הפרשה, אחרי שמספרים שכל בני ישראל, 70 נפש ירדו למצרים, מציינת התורה (כאילו לא ידענו זאת):

שמות פרק א(ה) וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם:(ו) וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא:

יוסף הוא הגיבור הקודם. הוא זה שהוריד את ישראל למצרים. והוא מת. כך מתחיל הסיפור. מצד שני, נולד גיבור אחר, משה שאמור להוציא את ישראל ממצרים. אלה שני גיבורים מקבילים והפוכים:

 

יוסף מת בפרשה שלנו גדל כעברי הפך למצרי נהיה לסגן פרעה הוריד את ישראל למצרים
משה נולד בפרשה שלנו גדל כמצרי הפך לעברי נהיה לסגן פרעה יוציא את ישראל ממצרים

 

דרך אגב,, ביציאת מצרים, משה ייקח את עצמו יוסף עימו!

שמות פרק יג(יט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ …

אילו המהלך של יוסף (הירידה לגלות) היה נחשב לטעות כל כך גדולה, היינו מבינים שמשה , שבא לתקן את המהלך המוטעה, לא היה מתיחס בכבוד ליוסף! אבל זה בדיוק ההיפך שקורה! כאלו הגואל מכבד ו"נעזר" על ידי מי שגרם לגלות! זה מלמד ארוכות על חשיבות הגלות! אין גאולה ללא גלות. אי אפשר לצייר את הגלות ככולה שלילית. כי עצם הגאולה צומחת מהגלות לניזונה ממנה. ההיסטוריה של עם ישראל עשוי מצמדים "גלות-גאולה" ולמרת שתמיד צובעים את הגלות בצבע שחור ושלילי, יש בה נחיצות לבניין עם ישראל!

נחזור ללימוד שלנו:

:(יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו

משה יוצא אל אחיו. ברור לנו שמדובר באחיו..העברים! אבל ייתכן שזה עדיין לא כל כך ברור עבור משה עצמו! אנו מכירים היום הרבה יהודים שחיים בארצות גלותיות שעדיין לא ברור מה היא הזהות האמיתית שלהם, גם עבור עצמם. האם משה הוא מרגיש מצרי או עברי או שניהם? והאם אפשר להחזיק בשתי הזהויות גם יחד?. היום, הרבה יהודים טוענים שכן, וזה אחת הסיבות של סירוב, או דחיית עלייתם לארץ!

 

כשהתורה מספרת סיפור כזה : איש מצרי מכה איש עברי. זה צריך להסכיר לנו יותר את המראות של הנביאים כמו ב:

 ירמיהו פרק א :(יג) וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה:(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:

כלומר, המראה הוא מסמל מצב מורכב כולל ולא רק סיטואציה ספציפית זו.

אם כן, כשמשה רואה שהמצרי מכה העברי., הוא בעצם שם לב לחוסר המוסריות של שעבוד בני ישראל על ידי המצרים וזה לא נותן לו מנוחה.

יש לשים לב שמבחינת הטעמים, המילה "מאחיו" מנותקת מהמילה עברי. כך שעדיין אי אפשר להגיד שהעברי הוא מאחיו. אלא שהמצרי והעברי הם מאחיו. אבל הוא הולך להחליט מי הם באמת אחיו. מה הזהות שהוא יבחר בה.

(יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:

עכשיו משה החליט. הוא הורג את המצרי. סגן פרעה שהורג חייל, זה לא דבר נורא. זה קורה כל יום, שם. חשיבות הסיפור הוא שעבור משה, להרוג את המצרי, זה , כביכול להרוג את המצרי שיש בו! אם משה היה עד כה גם איש מצרי וגם איש עברי. עכשיו הוא הורג את האיש המצרי! הוא קורע את תעודת הזהות שלו! הוא החליט להיות בצד של העבירם!!

למה הוא החליט כך? בגלל כנראה הבעיה המוסרית .אבל בעיקר "כי אין איש". כלומר אין עתיד בתרבות הזאת. הוא מתאכזב מאוד מהתרבות המצרית והוא רואה שכבר אין איש. אין עתיד. הוא עושה את ההבחנה הנכונה ברגע הנכון: זה סופה של מצרים! אמנם בצרים היתה עד כה מרכז העולם. אבל זה הוא, היא פונה לסופה. ויש לעזוב אותה! מעט מאוד יהודים עשו את ההבחנה הנכונה הזאת, למשל, ערב מלחמת העולם השניה  ועזבו את גרמניה. משה כן עשה האבחנה הנכונה.

 

אבל זה לא נגמר: הוא כבר לא רוצה להיות מצרי יותר, ואז הוא פונה אל הפן העברי שלו:

(יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:

יש "יום שני". יש שלב ב'! משה גדל בשלבים. כמו יום השני לבריאת העולם. זה לאו דווקא למחרת, זה שלב שני.. הוא הולך לבחון את המצב של העברים כי עכשיו הוא עברי לגמרי!

ואז קורה אסון מבחינתו: הוא רואה ששם היהודים הם..רשעים!

לפי רש"י גם העברי המוכה הוא רשע:

רש"י: למה תכה רעך: רעך – רשע כמותך!

שוב אי אפשר להגיד שהמקרה של שני אנשים שרבים הוא מקרה בודד. משה בונה את ההבחנה שלו על מכלול דברים בתוך העם העברי וזה מה שמסמל את ההבחנה שלו. זה הטריגר שדוחף אותו להחליט.

הוא מנסה להשכין שלום בין העברים, הוא מפעיל את כוח המרות שיש לו והוא מקבל סתירה: סגן פרעה שהציל יהודי יום קודם, מקבל נזיפה מהעברים עצמם והם אפילו מלשינים עליו לשלטונות!! העביר המשועבד מתקומם נגד סגן פרעה שבא להצילו!!

(יד) וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר:(טו) וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר:

העברי איננו מקבל את מרותו של משה והחוצפה שלו מגיעה עד להלשנה על משה! עד כדי כך שמשה בורח

למה משה בורח?

לכאורה הוא מפחד מהתגובה של פרעה שיבין שהוא השליך את זהותו המצרית והתקרב לאויב העברי.

אבל משה עושה יותר: הוא בורח ממצרים ובוחר במדין  שהיא נראית לא קרובה ממש. מדין, נמצאת בעבר השני של האי סיני. למה משה בוחר למדיין? כי הוא מיואש מעם ישראל!!!  מי אומר זאת? רש"י שמצטט את המדרש:

אכן נודע הדבר – כמשמעו. ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו: מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך?, אבל רואה אני שהם ראויים לכך!:

הסיבה שבגללה העברים רדופים כל הזמן, הן בימי משה, והן בימי המדרש והן בימי רש"י, זה בגלל שאין שלום ביניהם! הם רבים כל הזמן בניהם ולא מקבלים את מרות מי שמטיף להם מוסר! "מגיע להם" כל הסבל הזה!!! משה מבין שסיבת האנטישמיות , מקורה בעם ישראל עצמו!

וזה מה שמפחיד אותו מאוד:" וַיִּירָא מֹשֶׁה"!! נזכור שהוא סגנו של פרעה. בנו המאומץ של פרעה. הוא לא מפחד מהחיילים המצרים כמו שהוא מפחד מהמצב העגום של עם ישראל שמתגלה מול עניו!!

הוא לקח את ההחלטה לעזוב את המצריות כדי להתחבר לעבריות והנה העברים אינם מוסריים בעצמם!! הוא אבוד!!

כמה יהודים בהיסטוריה עשו דבר דומה! הם התאכזבו מהתרבות הגויה וכשנכנסו לבית הכנסת, לא קבלו אותם בסבר פנים יפות והם התאכזבו וברחו שוב לגלות אחרת!

 

איזו תרבות אחרת משה בחר בה? מדיין! למה מדיין?

מדיין הוא אחד מבניו של אברהם אבינו. היחיד מבני קטורה שלא הלך לארץ בני קדם, במזרח הרחוק. אחד שנשאר באזור! אולי משה מתכוון לבנות עם עברי חדש במדיין!!

(טו) וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר:

ה"ישיבה על הבאר" היא סימן לרצון ליצור עם חדש. בדיוק כמו שיעקב ישב על הבאר לפני הפגישה עם רחל.

רש"י

וישב בארץ מדין – נתעכב שם, כמו (בראשית לז א) וישב יעקב:

וישב על הבאר – לשון ישיבה, למד מיעקב שנזדווג לו זווגו על הבאר:

הוא בוחר במדין ויושב על הבאר. שני המאורעות, ביחד בסוף הפסוק שמתאר בריחתו, מנחים אותנו להבין שיש כוונה ברורה של משה ללכת דווקא למדין לבנות שם עם חדש.

הוא מתחתן שם ומוליד שני ילדים.הוא קורא לראשון גרשום: "גר הייתי בארץ נכרייה"!! זה מתאר בדיוק את ההרגשה שלו:  מצרים היא ארץ נכרייה אבל גם מדין היא ארץ נכרייה גם שם הוא לא הרגיש נוח, הוא שם כ"גר"., ואז, אומר מניטו , הוא מוכן למעמד הסנה!

מעמד הסנה מעמיד אותו מיד על טעותו: ה' מלמד את משה שאין עם עביר אחר אלא רק מי שנמצא במצרים!! משה מבין ומקבל בסופו של דבר (אחרי הרבה שכנועים!!) ויצא לדרך.

לע"ד: האם העובדה שמשה ייפרד מאשתו ומבניו, הוא סימן שהוא עזב לגמרי את הרעיון ליצור גוי חדש?

יכול להיות שיותרו שמביא לו את אשתו ואת שניו בהר סיני מנסה להגיד לו שאין להגזים ושהם גם בניו!!

המבחן של משה

בחטא המרגלים (וגם בחטא העגל), ה' ינסה את משה:

דברים פרק ט (יד) הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ:

"הרף ממני", זו הזמנה להיפך, להתפלל עבורם!. ה', כאילו רוצה לדעת אם משה באמת עזב את הרעיון ליצור עם אחר חוץ מעם ישראל! ומשה מגיב יפה ומתפלל עבורם ומוכן שימחו את שמו עבורם!

סוף המבחן

אבל המבחן האמיתי והסופי יקרה בסוף ימי משה:

במדבר פרק לא (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:

לפני מותו משה חייב להרוג בעצמו את המדיינים! כדי להראות לעצמו ולכולם שהוא באמת עזב לגמרי את הנסיון ליצור עם חדש משם!!

 

 

 

לסיכום:

 

עכשיו אנו מבינים למה זה לקח כל כך הרבה זמן להוציא את ישראל ממצרים

  1. מהרגע שהעם זעק ושה' החליט להוציא אותם, היה צריך למצוא מנהיג שיהיה מוכן להוציא את ישראל ולהנהיג אותם! והיה גם צריך לחכות שהעם ירצה באמת לצאת!!

משה היה אז בן 20 שנה כנראה כשהוא ברח ממצרים למדיין.

  1. במדיין, במעמד הסנה, ה' מסביר לו שאין ליצור עם חדש במדיין אלא להיפך לחזור למצרים ולהציל את אחיו אלה.
  2. לפי הרב מידן והרב מנשה וינר, משה חזר למצרים, בהיותו בערך בין 40 שנה. ושם הוא נתקל בסירוב העם לצאת!! הם אמנם צעקו על הסבל אבל הם לא רצו במרותו של משה ולא רצו לעזוב את העבודה הזרה שלהם והדבקות שלהם בתרבות המצרית!!
  3. משה חזר למדיין ונשאר שם עוד 40 שנה. הזמן שיש לחכות שכל הדור של העברים הסרבנים ימותו. בדיוק הזמן שלקח לדור המדבר להתחלף כי סרבו להיכנס לארץ! אחרי 40 שנה במדיין, משה חוזר למצרים בפעם השנייה במצוות ה' "כי מתו כל האנשים..". ואז מתחילה היציאה שאנו מכירים, כשמשה הוא בן 80!!

 

0                          20                 40                                        80                                         120

 

 

 

לידת משה      משה עוזב למדיין      הנסיון הראשון וחזרה למדין       הנסיון השני                           מות  משה

 

 

ועוד על הפרשה:

  1. EXODUS .מעניין שהיוונים והנוצרים תרגמו את שם הספר במילה שמתארת עזיבת הבית לגלות. כי מדובר , עבורנו, בדיוק על ההיפך: עזיבת הגלות כדי לחזור הביתה!

2.שמות: כל הפרשה מדברת על שמות: שמות בני ישראל, שמות המיילדות. חוסר שמות של האבא של משה(איש מבית לוי) ושל האימא שלו(בת לוי). חוסר שמה של מרים (אחותו). שמו של משה שהם אותיות "השם". שמו של הקדוש ברוך הוא. שמות בני משה…

  1. שמות בני ישראל: לא שינו את שמם. מה שיזכה את בני ישראל להיגאל זה שנשארו עם זיקה לזהותם. לא העובדה שהם קבלו את התורה או קיום מצוות. רק העובדה שהם משפחה ועם. אין הגאולה תלויה בקיום מצוות אלא הפן הלאומי הוא הראשוני והעיקרי. רק אחר כך מדובר במתן תורה. המהרל שואל: למה לא נתנה התורה לאברהם? והוא עונה : כי היה צריך קודם כל לבנות עם שיקבל את התורה. אנו שייכים לעם לפני שאנו מקיימים את התורה! לכן, הישיבה במצרים והפיכת המשפחה לעם במצרים קדמה למתן תורה.
  2. ויוסף היה במצרים: רק יוסף היה יכול להיות במצרים! ולהישאר צדיק. כל מי שמנסה להישאר בגלות, מחכים לו שתי סכנות איומות: מבחוץ האנטישמיות והמוות ומבפנים ההתבוללות. רק יוסף הצליח להיות במצרים ממש.

כלומר, אסור לנסות להיות כמו יוסף! אין לסמוך על ..הנס הזה שיוסף היה במצרים.

5אלוהי אברהם: יש 18 פעמים בתורה המשפט "אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב. לכן יש 18 ברכות בתפילה!!

6 בארץ לא להם: בברית בין הבתרים, זרע אברם היה אמור לגלות "בארץ לא להם". מצרים היא ארץ כזו. היא לא שייכת ליושביה. כי כל השלטון הוא רודני והכול שייך לפרעה. יוסף גרם לעובדה הזאת שכל המצרים מכרו את בהמתם ואדמתם ואת עצמם לפרעה! כך שבאמת מצרים היא ארץ "לא להם"..למצרים! וכמובן גם לא להם לעברים!. זו הסיבה שמצרים נקראת "בית עבדים" כי אפילו המצרים הם עבדים בארצם!

  1. משה בן עמרם. משה איננו "אב". הוא מלך, הוא רב. הוא בנו של "עם רם". הוא שייך לעם. מנהיג אותו אבל הוא לא האב של העם. בניגוד ל"אברם" שהיה אב רם!

 

 

 

 

 

 

שמו של ה': (מניטו 1971)

 

שמות פרק ג (יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם:(יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:(טו) וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר:

רש"י שמות פרק ג (טו) זה שמי לעלם – חסר וי"ו, לומר העלימהו, שלא יקרא ככתבו:

וזה זכרי – למדו היאך נקרא, וכן דוד הוא אומר (תהלים קלה יג) ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור:

 

 

 

יש "הוא" ויש "שמו" ויש "זכרו".  לכן אנו אומרים "ברוך הוא, וברוך שמו". אלה שני דברים שונים! וכן אומרים "ה' אחד ושמו אחד" כאילו אלה שני מוזגים שונים.

  • הוא: אין לנו תפיסה בו בכלל.
  • שמו: איך ניתן לנו להשיג אותו
  • זכרו: עוד פחות משמו.איך תפיסת שמו נשארת בזיכרון שלנו, בכל הדורות.

כשה' עונה למשה על שאלת השם שלו הוא נותן שלוש תשובות:

  1. אהיה אשר אהיה= אני תמיד אהיה כאן
  2. אהיה= כדי לא להפחיד את בני ישראל שיהיו עוד צרות
  3. אלוהי אבותיכם, אלוהי אברהם….: זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור"

 

 

השם שה' נותן למשה , אמור בתנאי שיהיה נעלם! "לעולם" בלי וו כמו בהעלם!

אסור "לתפוס" את ה'! זו הגדרתו! בלתי נתפס. בוכל זאת הוא דורש להתגלות אלינו. לכן יש לו שם. אבל אסור להגיד את השם

הצורה היחידה שאפשר להגיד השם שלו זה בשם אדנות. כלומר שאנו מקבלים עלינו את אדנותו עלינו. זה הדבר היחיד שאנו מסוגלים להגיד

השם שלו אסור להגיד אותו באותיותיו.

 

"זה שמי לעולם"= זה השם שלי כדי שתעלים אותו!

 

לדור דור= רק לשלושה דורות: אברהם יצחק ויעקב. ולא דור רביעי.  לא משה או דוד

למה לא אומרים "אלוהי משה"? או "אלוהי דוד"?כי אלוהי אברהם ואלוהי יצחק ואלוהי יעקב, אלה דברים שכבר התקיימו ושאנו יכולים להתבסס עליהם.אבל "אלוהי משה" עדיין לא! עד שאנו באמת נהיה לעם מאוחד ויבוא המשיח , רק אז אולי נוכל להגיד "אלוהי משה" או "אלוהי דוד"!.

עד אחרית הימים אנו נתייחס להיותנו בני האבות אברהם יצחק ויעקב.

 

התנאי ליציאת מצרים= שיכירו בני ישראל שה' נקרא בשם אדנות, כלומר שיקבלו עליהם מלכותו ומרותו.

 

שמי לעלם= להעלם

השם ניתן כדי להיות נסתר!

כמו הבגד: הוא מכסה אותי. אני נראה על ידי הבגד שלי אבל זה לא אני! הוא "בוגד בי"

כך השם הוא מגלה אותי אבל זה לא אני!. הוא בא בעצם להסתיר אותי בתוך זה שהוא מגלה כביכול אותי!

"ה' שמך לעלם ה' זכרך לדור ודור"

אם אני יודע מי הוא, אז אני שולט עליו ויכול לעשות בו שימוש!

לכן יש להעלים!

 

  • אד= כוח, כמו "אדיר"
  • אדם
  • אדון= יותר מהאדם וזה שבזכותו קיים האדם.

 

למה משה מבקש את שם ה'?

כי הגאולה הוקדמה (הרבה לפני 400שנה). לכן, יש לדעת מי גואל, מה יש לדעת ולהכיר כדי להיגאל

 

פקודי פי

בע"ה כה אדר התשעז

מישל בן שושן

 

פקודי פי

משכן סיני- הרב חנוך וקסמן

 

הבעיה:

בפרק האחרון של ספר שמות, פרק מ', ה' מצווה למשה שלושה דברים:

  1. לסדר את הכלים כדי להקים המשכן

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד:(ג) וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן …

  1. המשיחה של הכלים

(ט) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ:…

  1. הקדשת ומשיחת הכהנים

(יב) וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם:(יג) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי:…

דרך אגב, הוא כבר ציווה זאת למשה בפרשת תצווה:

שמות פרק כח (מא) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי:

 

אבל משה מבצע רק את החלק הראשון: סידור הכלים:

(טז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה: ס(יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:…(יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו …(לג) וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: פ

לא כתוב שמשה משח את הכלים ולא כתוב שמשה משח את הכהנים והלביש אותם. למרות זאת, כתוב שמשה "עשה ככל אשר ציווה אותו כן עשה"!

 

ודרך אגב, זה לא מונע מה' לשכון במשכן:

(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:

(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:

(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

 

האם שני הדברים (משיחת כלים וקידוש הכהנים) לא נעשו בכלל?. לא. כי זה דווח בספר ויקרא ובמדבר:

ויקרא פרק ח (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת:(ג) וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(ד) ….ו) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם:(ז) וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת …(י) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם….(יב) וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ:

במדבר פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:

 

אם כן, למה שני הדברים האלה לא כתובים כאן, בסוף ספר שמות? ולמה הם נדלו(בדיווח שלהם ולא בעשייתם) בספרים אחרים, מאורח יותר??

 

הרב וקסמן מציע לענות על ידי עיקרון חשוב:

לכל דבר יש היבטים שונים. התורה, לפעמים, מתארת מאורע או אישיות או מעשה מזווית אחת כדי להאיר את ההיבט המיוחד שהיא רוצה להאיר במקום הזה. היא יכולה להאיר פן אחר של אותו הדבר במקום אחר. אלה לא סתירות אלה בחינות שונות של אותו הדבר (אישיות, מעשה או מאורע). מה שחשוב לתורה, כנראה, זה לסדר את העניינים לפי  הבחינה המיוחדת שהיא רוצה להאיר במקום זה.

 

בעניין שלנו, למשכן יש הרבה מימדים. יש לו הרבה תפקידים. הוא משלב בתוכו הרבה זוויות מבט שונות. ובכל זאת הוא "אחד".

  1. למשכן יש למשל תפקיד של "המשכת מעמד הר סיני בתוך בני ישראל". מה שחוו בני ישראל בהר סיני היה אמנם חד פעמי, אבל המשכן, בתי המקדש , הם תזכורת, אפשרות לחוות משהוא דומה, לאורך הזמן ולהמשיך, בזעיר אנפין, את חווית מעמד הר סיני. זה הוא התפקיד שמעונינת התורה להבליט כאן: המשכן הוא שחזור התגלות ה' בהר סיני.
  2. פן אחר של המשכן, תהיה העבודה בו והמאמץ של האדם להתעלות, להתקרב אל ה'. הפן הזה יובלט בספרים אחרים. על ידי הקרבנות, על ידי עבודת הכהנים, וזה יהיה "תפקוד המשכן:.

אם כן, בספר שמות, מה שחשוב להבליט , זה התגלות ה' בתוך עם ישראל. זה התחיל עם תיאור ההשגחה העליונה שיורדת כדי להוציא את ישראל ממצרים. זה המשיך על ידי ירידת ה' על הר סיני כדי להתגלות. וזה הסתיים בבניין משכן, שבו ה' שוכן בתוך בני ישראל.

כדי להמחיש השוואה זו בים המשכן ומתן תורה בהר סיני, נשווה את שני התיאורים האלה: אחד, של מעמד הר סיני והשני, בפסוקים האחרונים של הספר שלנו:

 

שמות פרק כד:(טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: (טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:

(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: פ

 

משה עולה אל הר סיני אבל שם ענן ה' ירד על ההר ומשה לא יכול לגשת הלאה. משה נשאר שישה ימים מחוץ לענן. עד שה', ביום השביעי, קורא לו ומאפשר לו להיכנס בתוך הענן והישאר שם כדי לקבל את דברי ה'.

עכשיו נעבור לפסוקים שלנו בסוף בניין המשכן:

 

שמות פרק מ' :(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:

(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:

(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

 

ויקרא פרק א :(א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

 

הענן מכסה את המשכן, ומשה לא יכול להיכנס במשכן!! אנו צריכים לחכות עד לפרשה הבאה, לספר חדש, ספר ויקרא, כדי לשמוע שה' בסופו של דבר קורא למשה להיכנס למשכן!

 

ההשוואה מעלה דמיון ברור: ה' נמצא במשכן כמו שהוא נמצא על הר סיני. עם ענן, ואיסור כניסה, קריאה  למשה ואחר כך גישת משה בפנים אחרי שה' קרא לו.

 

כל מה שקשור לפן השני של המשכן: העבודה, ותפקוד המשכן נדחה לספרים אחרים בהזדמנויות שונות כי זה לא מה שמעניין התורה בספר שמות. חשוב לה כנראה לבחון בחינה אחת בלבד של המשכן בספר הזה.

זה יכול לענות על השאלה  ששאלנו בהתחלה: מדוע לא מדווחת התורה על שני העניינים (משיחת המשכן והקדשת הכהנים) שמשה קיבל עליהם הציווי ולא מדווחת על ביצועם?

כי היא לא מכניסה כאן את התפקוד של המשכן אלא היא רוצה להבליט הצד המיוחד של המשכן שבו "יורד ה' בו" כמו שהוא עשה זאת בהר סיני!!

השבת אחרי המשכן

בע"ה כד אדר התשעז

מישל בן שושן

 

ויקהל פי

השבת- הרב גרוסמן

שאלות:

  1. למה התורה חוזרת על מצוות השבת באריכות , לפני מצוות בנין המשכן?
  2. למה התורה חזרה כבר בפרשת כי תישא על עניין השבת באריכות, אחרי מצוות עשיית המשכן?(אם זה רק כדי להגיד שהשבת דוחה בניין המשכן היה דאי בפסוק אחד בלבד!)

 

עיון במקורות:   עניין השבת מופיע לפחות 10 פעמים בתורה:

  1. 1. בסוף מעשה בראשית

בראשית פרק ב (א) וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:(ב) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:(ג) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת: פ

  1. 2. בפרשת המן שמות פרק טז (בשלח)

……                                 ……..שֵׁשֶׁת יָמִים, תִּלְקְטֻהוּ; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה-בּוֹ.

  1. 3. בעשרת הדברות שבפרשת יתרו:שמות פרק כ (יתרו)

 

1      ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.

2                ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:

3                           לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

2                יכִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי;

3     עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת–וַיְקַדְּשֵׁהוּ.  {ס}

 

  1. בפרשת משפטים שמות פרק כג פסוק יב

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר:

  1. בפרשת כי תישא אחרי מצוות בניין המשכן שמות פרק לא

 

ב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יג וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר,

1  אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ:

2             כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם—

3                        לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם

.                               4יד וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם;

5                                               מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת–כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ

.                                                                    6טו  שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַיהוָה;

5                                                 כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת

.  4טז וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת,

3                         לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם

            יז בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אוֹת הִוא, לְעֹלָם:

1  כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.  {ס}

 

  1. 6. בסוף פרשת כי תישא שמות פרק לד פסוק כא

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:

  1. בהתחלת פרשת ויקהל, לפני שמשה יסביר שיש לבנות משכן שמות פרק לה (ויקהל)

א וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם  ב שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת.  ג לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת.  {פ}

  1. 8. בפרשת אמור עם שאר המועדים ויקרא פרק כג

ג שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ,

כ                               כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ:

שַׁבָּת הִוא לַיהוָה, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.  {פ}

  1. בפרשת פנחס לגבי הקרבנות המיוחדים לשבת במדבר פרק כח

(ט) וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ:

  1. בפרשת ואתחנן בעשרת הדברות במהדורה השנייה שלהם דברים פרק ה (ואתחנן)

 יא שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

                         יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  יג וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:

לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר                                                        .                        בִּשְׁעָרֶיךָ–לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ

                      יד וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה;

עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.  {ס}

 

לימוד:

קריאה בצורה מוצלבת (chiastique) מאפשרת , לפעמים, לגלות בתורה רמזים מעניין מאוד. הרב יונתן גרוסמן(ישיבת הר עציון) מציע לקרוא את שלושת הפרשות שמדברות על השבת בצורה זו:

כותבים את הטקסט כולו כשמגלים הקבלה בין המשפט הראשון והמשפט האחרון. וכן הקבלה בין המשפט השני וזה שלפני האחרון, וכן הלאה עד שמגיעים באמצע למשפט העיקרי. (הרב גרוסמן בוחן צורה זו בהרבה פרקים ופרשות בתורה ומגלה על ידם רמזים חדשים מעניינים מאוד)

 

ניקח למשל מצוות השבת בעשרת הדברות ביתרו:

 

1      ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.

2                ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:

3                           לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

2                יכִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי;

1     עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת–וַיְקַדְּשֵׁהוּ.  {ס}

 

יש הקבלה בין

1-1:  לקדשו-ויקדשהו=אתה, בן ישראל , חייב לקדש את השבת-   כי ה' קידש אותו במעשה בראשית

2-2: ששת ימים :תעבוד כמו ששת ימים ה' ברא את העולם. ביום השביעי תשבות כמו שה' שבת בשבת

3: המשפט העיקרי: איסור המלאכה בשבת

 

יש כאן מימד נוסף למה שקראנו בבראשית.

בספר בראשית: ה' מקדש את היום השביעי

כאן, בעשרת הדברות, הוא דורש שישראל יקדשו בעצמם את היום השביעי-שבת

 

אבל החידוש מגיע במקור הבא, בפרשת כי תישא אחרי מצוות בניין המשכן שמות פרק לא:

 

ב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יג וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר,

1  אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ:

2             כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם—

3                        לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם

.                               4יד וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם;

5                                               מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת–כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ

.                                                                    6טו  שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַיהוָה;

5                                                 כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת

.  4טז וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת,

3                         לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם

            יז בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אוֹת הִוא, לְעֹלָם:

1  כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.  {ס}

 

יש הקבלה בין

1-1: חוזרים על ההקבלה של עשרת הדברות: אתם תשמרו שבת כי ה' שמר שבת

2-2: אות היא :השבת היא "אות" בין העם היהודי וה'

3-3: המטרה ברורה: יש לדעת שה' מקדש את ישראל וזה יהיה הקשר לכל דורות העם היהודי ביניהם ובין ה'.

4-4: ושמרתם ושמרו: יש לשמור השבת.

5-5: מות יומת: כאן מדברים על עונש מוות למי שמחלל שבת

6 המרכז של הטקסט מביא את האיסור לעבוד כמו בכל שאר המקורות.

 

יש לשים לב לשני דברים:

  1. בחלק הראשון נושא הקדושה בולט ויש בו שלושה מרכיבים:

ה' מקדש את השבת= "קודש לה'"

ישראל מקדשים את השבת= " קודש היא לכם"

ה' מקדש את ישראל= "אני ה' מקדשכם"

 

כלומר עוברים למשולש: השבת- ישראל וה'.

יש התקדמות משמעותית בין בראשית (רק ה' מקדש השבת), מתן תורה( ישראל מקדשים השבת וה' מקדש השבת) וכאן, אחרי בניין המשכן (יש תוספת שה' מקדש את ישראל כי הם מקדשים את השבת)

עוברים ממצב של מימד אחד, לשני מימדים ולשלושה מימדים.

 

בראשית                                       מתן תורה                                     אחרי המשכן

ה'——–השבת                          ה'                  השבת                        ה'                השבת

 

 

ישראל                                                   ישראל

משולש כזה בין ה'-ישראל בעזרת השבת הוא אפשרי אחרי בנין המשכן.למה?

כי בניית המשכן מאפשר את ההכרה המשולשת הזאת:

ה' ברא את העולם. ישראל בונים משכן. ה' שוכן בתוך ישראל:

 

ה'                                                 העולם-המרחב- המשכן

 

ישראל

 

המשולש מאפשר לנו להבין את המשמעות של מימד אחד על ידי הבנת של המימד השני. זה משולש שווי צלעות!

כלומר, אם נבין את משמעות קדושת השבת על ידי הבורא, נבין יותר את משמעות קדושת השבת על ידי בני ישראל ואז נבין אולי יותר את משמעות קדושת עם ישראל על ידי ה'!

  1. 1. ה' מקדש השבת

ה' בורא את העולם בשישה ימים= כל הבריאה נראית כמפוצלת, הולכת בכל כיוון. המציאות שאנו חיים בתוכה (העולם) נראית לנו מחולקת בכל מיני מדורים, עולמות שונים. כשה' מקדש השבת, הוא מכניס את האפשרות לכיוון של הבריאה. השבת, מאפשר להפסיק את עולם היצירה והבריאה כדי לתת משמעות, כיוון, לכל הבריאה כולה. המטרה היא "לעשות" (אשר ברא אלוהים לעשות) אבל המשמעות של העשייה לא מתאפשר כל עוד עושים! העשייה, ריבוי הדברים שנבראים ונמצאים, מבלבלים . רק הפסקת הבריאה, מכניסה בתוך העולם את האפשרות לקחת מרחק מהעשייה , להתבונן ולמצוא מיד נוסף שממנו אפשר לתת משמעות למה שנעשה ולהמשיך לעשות.

הבורא הכניס את האפשרות הזאת בעולם. כשה' מקדש השבת, הוא מכניס בעולם הבריאה , העדר הבריאה, הפסקת הבריאה כדי לאפשר לבריאה עצמה לתפוס וגבה ומשמעות

  1. 2. ישראל מקדשים השבת:

האדם נמצא בעולם העשייה. אבל כשהוא מפסיק לפעול, נוצרת אצלו הזדמנות לקחת מרחק ולהתבונן אל עולמו ולחפש משמעות לכל העשייה בימי החול. איך האדם יכול לעשות זאת? כשהוא מבין מה ה' עשה בבריאת העולם. בעשרת הדברות, לא כתוב שעלינו לשבות בגלל שה' שבת אלא : עלינו לשבות בזכות זה שה' הכניס השביתה בעולם. הוא אפשר את ההסתכלות הזו על הבריאה עצמה. להפסיק לעבוד, זה לא לצאת מכללי העולם. כי ה' הכניס זאת בכללי העולם! הוא בעצמו שבת! לכן, כשאני שובת בשבת, זה בסדר, יש לי על מה להסתמך. על הבורא עצמו. וכשם שה' אפשר כיוון ומשמעות לבריאה על ידי השבת, כך אני מוזמן לתת כיוון ומשמעות לחיי העבודה שלי.

  1. 3. ה' מקדש את ישראל

במועדים, אנו מברכים "אשר בחר בנו מכל עם..וקידשנו מכל לשון..". זה משפט קשה להבנה. הרבה יהודים ואנטישמיים חשבו שמדובר ב"עליונות" של היהודים על שאר בני אדם. נראה לי שזו טעות חמורה. הבחירה והקדושה הזו, משמעותם שונה:  כמו שה' ברא את השב ת שיאפשר משמעות וכיוון ךשאר ימי המעשה, כך הוא ברא עם קטן שיראה את הכיוון לשאר בני האדם. עם ישראל אמור לייצג מימד שונה שממנו בעולם משפחות האדמה. הימצאות עם ישראל מפריעה, גורמת לשאלות, לא מאפשרת לחיות חיי הטבע והסוציולוגיה כרגיל. עם ישראל יוצא דופן בתור עם וזה אמור לאפשר חיפוש אחר משמעות מטרת בני האדם בעולם.

איך אפשר לגלות את קדושת עם ישראל על ידי ה'? פשוט בהיסטוריה   היוצאת דופן שלנו.

איך אפשר לגלות קדושת עם ישראל ומשמעותה? על ידי שמירת השבת ! שמירת השבת איננה מצוות רגילה. היא מאפשרת להיות קשור לקדושת עם ישראל על ידי הבורא!!

 

  1. החלק הראשון (1-2-3-4-5-) מדבר בגוף שני. ה' מדבר אל ישראל מולו. "תשמורו", "בניכם", "מקדישכם". בזמן שהחלק השני (5-4-3-2-1-) מדבר בגוף שלישי. "ושמרו בני ישראל" ", "בני ישראל"" ,לדורותם".

נראה לי להסביר זאת כך:

אחרי שבחלק הראשון, ה' מצווה לכל אחד לשמור השבת, אחר כך, אפשר להתעלות למימד העם ולדבר עליו ולא אליו, ולהכריז:"ושמרו בני ישראל את השבת"

למשל, מדינה איננה יכולה להתפאר ולהגיד "אנו מדינת זכויות האדם" כל עוד היא לא מצווה על כל אזרח לשמור חוקים רבים מפורטים! רק אחרי שהאזרחים והמערכות השלטוניות שומרות על זכויות האדם, ניתן להגיד שמדינהזו שומרת זכויות האדם.

כך, נראה לי, ההכרזה של ,ושמרו בני ישראל את השבת" כאידיאל שכל ישראל שומרים שבת, שהם לוקחים על עצמם מצווה זו, יכולה להיות הדגל המתנוסס מול עיני העם כאידיאל (אומרים שהמשיח יבוא כשכל ישראל ישמרו השבת). ומכריזים זאת בקידוש של שבת בבוקר.

 

 

תשובות על השאלות הראשונות:

אחרי המצווה לבנות המשכן, אנו מגלים מימד חדש: פעולה ממשית של בני האדם יכולה להשפיע על הקשר של הבורא איתם ועם העולם.

  • בעולם המרחב, יש לנו קדושת המקום:המשכן
  • בעולם הזמן יש לנו קדושת השבת
  • בעולם הנפש, בין בני האדם, יהיו לנו מצוות בין אדם לחברו, למשל בפרשת קדושים, שעל ידם מקדשים את היחס בין בני האדם.

אם כן, לא מדובר על סתם חזרה על מצוות השבת אלא על חידוש מהותי שמאפשר העמקת משמעות השבת במשולש בין ה', הזמן ועם ישראל.

            עולם(מרחב)                              שנה (זמן)                              נפש(מצוות בין אדם לחברו)

בורא העולם           המקום                 ה'              השבת                       ה' קדוש         ישראל קדושים

 

ישראל בוני המקדש                ישראל ששומרים השבת                     ה' מקדש את ישראל

 

החזרה על מצוות השבת בהתחלת הפרשה שלנו, מחזירה אותנו לשבת שלפני חטא העגל, כאילו סוגרים מעגל. העגל לא פוגע במשולש. לפני שמשה ידווח על מצוות בנין המשכן, הוא מסביר להם באיזו כוונה הם צריכים לבנות אותו: כמו השבת: ה' ברא העולם- ישראל יבנו משכן- וזה יאפשר השכנת השכינה של ה' בתוך ישראל.

אם לא, בניין המשכן היה עלול לגרום לעבודה זרה! הקשר עם השבת מנסה להמעיט סכנה זו.

 

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת

 

המצווה הזו תמוה מאוד. היא המצווה היחידה המפורשת ממש בעניין המלאכות האסורות בשבת. חכמנו נחלקו במשמעות פסוק זה:

מסכת שבת דף ע עמוד א :תלמוד לומר: לא תבערו אש, הבערה בכלל היתה, ולמה יצאת – להקיש אליה, ולומר לך: מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה – אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה. – שמואל סבר לה כרבי יוסי, דאמר: הבערה ללאו יצאת. דתניא: הבערה ללאו יצאת, דברי רבי יוסי. רבי נתן אומר: לחלק יצאת.

לחלק יצאת= כדי ללמד שכל מלאכה בפני עצמה היא חילול שבת. אין צורך בעשית כל המלאכות ביחד כדי לחלל שבת. כל מלאכה היא חילול שבת בפני עצמה.

ללאו יצאת= הבערת אש היא "פחות חמורה" כי היא לא ממש מלאכה אלא סתם "לאו" דבר שלא יעשה! זה יותר קשה להבין!

  • הרב ויצמן מישיבת מעלות לומד: אסור להדליק אש בשבת, במשמעות שיש להשכין שלום בשבת. האש הוא סמל לעבודה , למרוץ היום יומי. הכעס, הזריזות, ההתלהבות בעשייה שיש לנו ביום חול. יש לכבות האש הזאת לפני השבת ולהיכנס ב"שבת שלום". במיוחד כשהיהודים מובטלים ממלאכה, זו הזדמנות למריבות! לכן יש הדגשה וחשיבות יתרה במצווה זו! אל תדליקו אש המחלוקת בכל מושבותיכם ביום השבת עוד יותר משאר הימים. כי מהות השבת היא האפשרות להתענג ולמצוא משמעות לחיים.
  • הרב סמט מישיבת הר עציון מחדש: יש כל מני עיסוקים שמוציאים את האדם מהשבת. אפילו אם הם לא נכנסים בהגדרה של מלאכה, הם שוברים את רוח השבת. ואת כל אלה מסמל איסור הבערת אש בשבת, בתור "לאו" לבד. כאילו התורה אומרת: אתם מרגישים שהבערת אש בשבת היא הכי חמורה? אז כך תרגישו כלפי כל הפעולות שאינן כלולות ברשימה של 39 המלאכות אבל הן פוגעות קשות באווירת השבת!
  • באופן הרבה יותר פשטני, ניתן להציע שהאדם שרואה שמדליקים אש במשכן עבור הקרבנות בשבת, יכול לחשוב שגם בבית שלו, מותר להדליק בשבת. לכן יש מקום לאזהרה מיוחדת לאיסור הדלקת אש "בכל מושבותיכם"

בחירת הקידושים

נראה לי למצוא את ההתפתחות של המשולש במשך השבת עצמו:

בערב: הקידוש לקוח ממעשה בראשית, המימד הראשון. ה' מקדש השבת

בבוקר: מתחילים הקידוש עם עשרת הדברות(בהרבה מנהגים אומרים "זכור את יום השבת לקדשו..), המימד השני ומסיימים עם "ושמרו.." שאחרי המשכן, המימד השלישי.

 

בעשרת הדברות בספר דברים, בולט המעבר בין סיבת השבת: זה כבר לא בגלל שה' שבת בבריאה אלא בגלל שיצאנו מעבדות לחירות. מסבירים את אותו הדבר על ידי חוויה ממשית: היציאה מהשגרה כדי לתת משמעות לעשייה מתאפשרת על ידי היציאה מהשעבוד!

כי תשא פי

בע"ה יז אדר התשעז

מישל בן שושן

 

כי תישא פי

 

תוכן המאמר:

  1. המספר 11
  2. למה עגל?
  3. ברית חדשה
  4. המסווה של משה
  5. סיכום הדברים
  6. 1. המספר 11

 

 

בפרשה שלנו, ה' מצווה על הכנת הקטורת. יש לקחת בשמים:

שמות פרק ל  (לד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה:(לה) וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ:(לו) וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם:

 

לפי הפסוק לד', הקטורת מכילה לפחות ארבעה סוגים של סמים (נטף-שחלת-חלבנה-לבונה). אבל בתורה שבעל פה, מלמדים שבעצם היו בקטורת 11 סמים:

מסכת כריתות דף ו עמוד א :ת"ר: פיטום הקטרת, הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעי' של שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה, הקושט שנים עשר, קילופה שלשה, וקנמון תשעה, בורית כרשינה תשעה קבין, יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא

 

ואיך יודעים שצריכים להיות 11 סמנים ולא רק ארבעה?:

מסכת כריתות דף ו עמוד ב אמר רב הונא: מאי קראה? קח לך סמים – תרי, נטף ושחלת וחלבנה – הא חמשה, וסמים אחריני חמשה – הא עשרה, ולבונה זכה חד – הא חד סרי.

 

המילה "סמים" הראשונה מכילה 2 (מיעוט רבים) והמילה "סמים" השנייה מכפילה את הסכום הקודם (2+3=5) ומוסיפים האחרון כך שמגיעים למספר הנכסף11!!

זה נראה מאוד מוזר ודחוק! למה החכמים חייבים להגיע למספר שהתורה בעצמה לא נתנה? ואם יש לבחור במספר קדוש, אז אולי יש להגיע ל10. כי זה המספר המועדף בתורה לקדושה! זה עוד יותר מוזר כשקוראים אצל ה"מאור ושמש" שהמספר 11 הוא נגד הסתרה אחרה! כמו שהמספר 10 הוא כנגד סטרה דקדושא! אם כן , מה העניין להגיע ל11 שהוא מספר לא מכובד, שהוא אפילו מסוכן ונקשר לדברים רעים??

הארי ז"ל למשל קושר המספר 11 לכל מני דברים לא נעימים במיוחד:

  • 11 הוא עשרת בני המן והמן עצמו שנתלו על העץ!
  • 11 הוא מספר ה"ארורים" בפרשת כי תבוא!
  • 11 הם יריעות העיזים, השחורות, במשכן
  • ואפשר להגיד ש11 הם האחים של יוסף שרצו להרוג אותו!

 

הפתרון:

כשרוצים לגשת "לפני ולפנים", אנו בעצם רוצים להבין איך הקדוש ברוך הוא, הוא מלך העולם. הוא לא רק מלך היהודים או מלך הצדיקים. הוא אחד וכל מה שנמצא בעולם שייך למציאותו. זה מאוד קשה להבין. במיוחד כשאנו מנסים להיות קדושים, או צדיקים ומתיחסים למציאות כאילו ה' הוא "שלנו". אנו מסתכלים על המציאות מצד הקריטריונים שלנו. ומשם, לגשת למציאות ה' בעולם, זה דורש מאיתנו מהלך לא שגרתי וקשה במיוחד.

כשאנו מדברים על המספר 10, אנו אכן מדברים על קדושה. כי כל ההרכבים של ה10 שייכים לעולם שלנו. אבל, מה קורה למי שהוא מחוץ לעשר האלה? מה קורה לאנשים שהם לא "משלנו"? כלומר מה קורה עם המספר 11?

אומרים לנו שה"חלבנה" היא שם מסריח. ובכל זאת, בקטורת, אנו כוללים אותה עם הסמים הטובים. וכשהיא מעורבבת עם הלבונה ושאר הסמים האחרים, ריחה טוב! יש רק לערבב ולכתוש הכל דק מאוד.

בעצם, הקטורת, כוללת את האחר. היא כוללת את מי שמחוץ לתחום שלנו!

בדרך כלל, זה מאוד מסוכן להכניס בתוך הקבוצה שלנו מי שיפריע, מי שמוגדר כ"רע" בקריטריונים שלנו. הוא יגרום להרבה בעיות. אנו מעדיפים להשאיר אותו בחוץ. זה טוב, זה מגן עלינו. הכל יותר ברור.

אבל, ככל שמתקרבים לאמת הכוללת, האלוהית, חייבים להבין שכל הבריאה, כשהיא ביחד, היא זו ששייכת לאלוהים. להיכנס לתוך האוהל במשכן, דורש להכיר בעולם האחד עשרה, עולם שכולל הרע!

נכון שזה מסוכן, לא נעים, קשה ומבלבל. לכן, רק כהנים נכנסים שם, לכן אין לעשות קטורת לצורכים אחרים מחוץ למקדש. לא משחקים עם זה!

 

כבר ראינו שהענן של הקטורת הוא תנאי כדי להיכנס לקודש. כי אסור לנו לחשוב שאנו "נתפוס" משהוא. נסתכל על משהוא, נבין בברור משהו. חייבים להישאר בענן, בערפל. רק שם ה' נראה למשה ולבני ישראל. כל מי שחושב שהוא הבין האמת, תפס האמת, הגיע לראות את הדבר בעצמו, עובד עבודה זרה. הוא לא תפס כלום!

הענן של הקטורת בא כדי לטשטש כל חוש. הוא בא להחזיר את הענווה לאדם הבא להבין ולראות.

אבל עכשיו יש לנו מימד חדש: הענן הזה מיוצר על ידי הכללת כל המימדים שבעולם, כולל הרע! עבור האדם, זה קשה. זה כמעט מעל לכוחות נפשו. אבל הוא חייב להכיר בענן הזה, בקושי הזה שאומר שה' הוא אחד. שהכל, כולל הטוב וכולל הרע וכולל כל מה שאנו לא מבינים שייך לכוונת הבורא.

 

עשתי עשר

לפעמים, התורה משתמשת בביטוי "עשתי עשר" במקום "אחד עשר". האבן עזרא מסביר ש"עשתי" בא מהשורש עשתון= הכוונה. כלומר, הכוונה העליונה של ה10 זה להגיע ל11! האחד עשר זה ההולדה, המטרה של העשרה.

זה סוד הקטורת! וזה סוד המספר 11.

הוא נגד ה"סטרא אחרא", העולם שמעבר, המציאות של האחר, מחוץ להגדרות. הוא מסוכן באוד אבל הוא שייך לעולמו של ה'. וכדי לגשת אל הקודש, יש לקחת אותו בחשבון, להכיל אותו ולמצוא אז את הטוב שיש בהימצאותו.

 

בדומה לעניין הזה, אומרת הגמרא:

מסכת כריתות דף ו עמוד ב : א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת.

(אני מבין זאת היטב כשאני חושב על המציאות של החברה הישראלית היום: אם יום אחד כל החברה תחליט לצום, כולל החילונים, זה דבר גדול. כי צום של דתיים יכול להתפרש כמעשה דתי, ששיך למגזר מסוים באורח חיים מתאים להם. אבל, אם גם אלה שלא שייכים לקבוצה הצמה בדרך כלל באים לצום מרצון, זה אומר משהוא חזק הרבה יותר. לא שהחילונים הם פושעים ח"ו אלא שהם לא שייכים לקבוצה הצמה בדרך כלל. דתי שצם, זה יכול להגיד שהוא דתי ושהוא עושה מה שהדת אומרת לו לעשות. אבל אדם שאיננו מרגיש עצמו שייך לאורח החיים ולמנהגים האלה שצם עם כולם, זה מרגש עוד יותר.)

 

הבשמים ופורים

כבר הזכרנו לעיל שהמספר 11 ,הוא גם נגד המן ובניו . אבל יש עוד הרבה דברים שקושרים את סיפור המגילה לקטורת:

  • האר"י ז"ל אומר שלכל חודש מקביל אבר אחד בגוף האדם. חודש אדר מקביל לאף!
  • חוש הריח הוא החוש היחיד שלא השתתף בחטא עץ הדעת
  • מרדכי נרמז בתורה על ידי הסמן "מור דרור" שהוא בשמים ראש, כלומר אחד הבשמים העיקריים. לא רק במתכון של שמן המשחה אלא גם בקטורת.
  • אסתר, נקראת גם "הדסה" , ענפי העץ שיש להם ריח טוב ולא טעם.
  • המן, בגימטרייה 95 כמו החלבנה!
  • בכתיבת המגילה, כשרושמים את כל בני המן, אחד מתחת לשני, מוסיפים למעלה המילה "איש" כדי לקבל אחד עשרה שורות ולא רק עשר שורות.
  • "חייב אינש לבסומי בפוריא"= "לבסומי" פירושו להתענג. אבל אי אפשר שלא לעשות השוואה עם המילה בשמים!
  • "עד דלא ידע בין המן למרדכי" כמו שבקטורת, אחרי שמערבבים וכותשים דק את כל הבשמים, א אפשר יותר להכיר בין הלבונה והחלבנה! בין המור(מרדכי) לבין החלבנה(המן)!
  • "דלא ידע" מזכיר על חוש הריח שלא חטא בעץ הדעת! כלומר, אם מעלים מעבר לידיעה , לדעת, ניתן להגיע להבנת כל המרכיבים של המציאות ביחד!

אם כן, המגילה מספרת סיפור של טובים ורעים. רשעים מול ישראל. המן נגד מרדכי. אבל, יש נקודה אחת למעלה מהסיפור, שמצביעה על עולם עליון שבו הקדוש ברוך הוא משגיח על הכל . הכל עונה לתכניתו. שם, מעבר לעולם הדעת, כשכותשים דק דק את הכל, כל דבר מוצא את מקומו לטובה!!

זה סוד הקטורת. שיוצרת ענן. כמו שיכרות. מעבר להגיון הפשוט של היום יום. פעם בשנה, בפורים.

בדיוק כמו יום כיפורים , שבו, אחת לשנה, נכנסים לתוך קודש הקדשים על ידי ענן הקטורת!!

 

 

  1. למה עגל?

 

 שמות פרק לב (ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן:(ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

אהרון יצר את הצורה של עגל על ידי חרט ואחר כך יצק לתוכו את הזהב שהביאו לו כדי ליצור עגל מזהב!

נכון שאחר כך אהרון יסביר למשה שהעגל "יצא" לבד, כאילו הוא רק זרק זהב באש ויצא עגל ממנו! אבל התורה סיפרה לנו כבר את האמת בפסוק לעיל! אהרון רוצה להקטין את אחריותו כשהוא אומר למשה:

שמות פרק לב:(כד) וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה:

אם כן, למה אהרון בחר בצורת עגל??

נזכור שאהרון, יחד עם זקני ישראל, בעליה להר סיני ראה מעשה מרכבה :

שמות פרק כד(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:

מה הם ראו? יש לנו מעט מאוד מידע בפסוקים האלה. אבל יחזקאל הנביא נותן לנו יותר פרטים:

יחזקאל פרק א  (ה) וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה:(ו) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם:(ז) וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל:…(י) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן:

יחזקאל פרק י (א) וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם:..(יד) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר:…(כ) הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה:

לבנת הספיר שראו בהר סיני דומה ל"אבן ספיר" של יחזקאל. בפרק הראשון,הוא מתאר במרכבה ארבע דמויות: האדם, השור, הנשר והאריה. בקטע השני, בפרק העשירי, הוא מתאר את אותה המרכבה עם אותם הדמויות: האדם, הכרוב, הנשר והאריה. הכרוב הוא השור!! וכך הוא מתאר בכל הפרק את מרכזיות הכרובים במרכבה. יש להם כמובן כנפיים, ויש להם "רגל עגל".

בבניית המשכן, ה' מצווה ליצור שני כרובים על ארון העדות בקודש הקדשים. יש מחלוקת בקשר לדמות הכרובים האלה. יש מפרשים שלהם פני תינוקיות ("רביא" בארמית הם ילדים קטנים- מכאן הפירוש כרובים -כרביא) אבל יש פירושים אחרים שאומרים שלכרובים פני עגל!!!

 

נחזור למצב שבו היו שרויים העם אחרי עליית משה להר סיני. משה לא אמר כמה ימים הוא יישאר בהר. רש"י, טוען שהוא כן אמר להם אבל אין אסמכתא בפסוקים. אנו יודעים בדיעבד שאכן משה נשאר שם 40 יום. משה עולה ללא אוכל וללא מים. הוא כרב עלה וירד הרבה פעמים, וזה לקח לו כמה שעות. אף פעם משה לא נעדר יותר מיום שלם. בנוסף לכך, ההר מסוכן. כולם יודעים שמי שנוגע הר ימות. אם כן, העם ואהרון רואים שמשה לא יורד במשך המון זמן ולא יודעים מה קרה לו. ארבעים יום , זה פרק זמן משמעותי מאוד. המצוקה של העם (ושל אהרון) אמיתית וכינה.

בנוסף לכל המצוקה הזאת, המדרש טוען שהשטן הראה להם את משה מת! המדרש מסתמך על המילה "זה" שתמיד מצביעה על מראה בשמים. (החודש הזה= הראה לו לבנה בחידושה- וזה מעשה המנורה= הראה לו התבנית של המנורה בשמים..) כשהעם אומר "כי זה משה האיש..לא ידענו מה היה לו", המדרש טוען שהם ראו משה מת בשמים! אם כן, סביר להניח שמשה איננו .יש לבנות לנו משהוא גשמי שמייצג האלוהים, אהרון חושב מיד למה שהוא ראה במעשה המרכבה : צורת עגל!

 

העגל והכרובים

רש"י  שם בפי משה התקפה קשה נגד ה'. משה מאשים כביכול את ה' בסיבת העגל!

 רשי שמות פרק לב לא) אלהי זהב אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו. משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא:

אם אתה ה' בקשת מהם לקחת איתם כסף וזהב ממצרים, הרי אתה אשם בעשיית העגל מזהב!! האמת שלא זו הטענה האמיתית של משה כי יש הרבה דברים שאפשר לעשות מזהב. כמו..הכרובים! כמו המשכן! ההאשמה עמוקה מאוד: אתה ה' בקשת ממני לצוות על בניית משכן ובו כמה כלים וארון וכרובים. כל אלה, מזהב. אז מה הוא ההבדל עם העגל? נכון שאסרת על עשיית פסל אבל אתה התכוונתה לשכון בתוך בני ישראל על ידי כלים גשמיים! אז אל תתפלא שהם עובדים לכלים גשמיים!

האמת שהטענה היא עוד יותר קשה:

אם הכרובים על ארון העדות הם עם פני עגל וכנפיים, אז אין כמעט הבדל בין הכרובים והעגל הזהב הזה!!

משה מנסה להמעיט בחטא: אתה דורש מהעם לעשות הבדל בין עבודת ה' לעבודה זרה. ואתה מצווה על עשיית כרובים ואיסור עגל זהב, כשאנו יודעים שהם דומים מאוד. זו דרישה מאוד קשה!!

אכן, נראה שה' ציווה על הכרובים שדומים כל כך לעגל הזהב כדי להסביר שבכל עבודת ה', יש סכנת עבודה זרה!!

מה טעותם של ישראל? זה שהם אמרו "אלה אלוהיך ישראל" הם מצביעים על האלוהים, במקום לשמור מרחק.

הם אוכלים ושותים ומשחקים. הם לא שומרים מרחק עם העגל. במשכן, הכרובים נמצאים מאחורי פרגוד ורק הכהן הגדול יכול להיכנס פעם בשנה , כשיש ענן עבה בפנים.

 

אם כן, הבעיה לא נמצאת בעגל עצמו כי הוא דומה מאוד לכרובים, אלא ביחס אליו. כשהעם מצביע עליו ומשתמשים בו ומשחקים מולו, בחוסר כבוד ובקרבה אסורה, זו הבעיה החמורה.

 

בעצם, בכל עבודת ה' יש סכנה לעבודה זרה.

ככל שהעבודה מתקרבת אל ה' יותר, כך סכנת העבודה הזרה גדולה יותר.

לא רק במשכן, מול פסל, אלא בכל עבודה דתית.

העבודה הזרה היא היחס הבלתי אמצעי אל הקדושה! כשהאדם בטוח שהוא "תפס" את האמת או את האלוהים עצמו. אפשר לעשות עבודה זרה באמצעות כל דבר, אפילו (ויכול להיות עוד יותר) על ידי הדת עצמה!!

 

ירובעם בן נבט

אחרי מות שלמה המלך, ירבעם בן נבט ייסד את מלכות ישראל בצפון, בנפרד ממלכות יהודה בדרום. היתה לו בעיה : כל העם רגיל לעלות לרגל לבית המקדש שלוש פעמים בשנה. מה היו רואים שם?..את הכרובים!

מסכת יומא דף נד עמוד א  אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה.

לכן, אחד מהדברים הראשונים שעושה ירובעם, זה לנתק הקשר עם בית המקדש. הוא יוצר תחליף. בבית המקדש העם רגיל לראות שני כרובים במראה של עגלים. אם כן, הוא בונה לו שני עגלים מזהב שיחליפו את כרובי המקדש.

מלכים א פרק יב (כח) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(כט) וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן:

הוא מציב עגל אחד בצפון (דן) והשני בדרום הממלכה, בבית אל. כך, כל ממלכת ישראל נמצאת בעצם בין שני העגלים, בין שני ה"כרובים". כל האזור נמצא בין שני כרובים!! וכך אין צורך לעלות לירושלים!

 

את ספר מלכים כתב כנראה יהודי שחי במלכות יהודה. בתיאור מעשה ירבעם בן נבט הוא לא כותב שהוא עשה שני כרובים אלא שני עגלי זהב, כדי להדגיש את החומרה של המעשה ולהציג את מלכות ישראל כעובדת עבודה זרה. אם אדם ממלכות ישראל היה מתאר את הסיפור הזה, ייתכן מאוד שהוא היה כותב שירבעם בנה שני כרובים!

 

  1. ברית חדשה

 

אם נתבונן בטיעונים של משה שמסנגר בעד עם ישראל, נשים לב שהוא משתמש בברית בין הבתרים:

שמות פרק לב (י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְקֹוָק יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:(יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:(יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם:(יד) וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ: פ

ה' מאיים להשמיד את כל עם ישראל בגלל חטא העגל. משה משתמש בכמה טיעונים:

  1. מה יאמרו הגויים!
  2. ברית אבות (זכור לאברהם..)
  3. הבטחת ריבוי הזרע (ארבה את זרעכם)
  4. הבטחת הארץ (וכל האטרץ הזאת..אתן לזרעכם)
  5. הסרוב להיות זה שממנו יצא עם חדש.( כי כבר הובטח לאברהם שממנו יצא הזרע)

לתזכורת הנה ברית בין הבתרים:

 

בראשית פרק טו  .. הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ:…(ו) .. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:(טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:(טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה…..:(יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְקֹוָק אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:(יט) אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי:(כ) וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים:(כא) וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי: ס

 

 

אחר כך, יש כריתת ברית חדשה בין משה וה' , ברית שלוש עשרה המידות:

שמות פרק לד (ה) וַיֵּרֶד יְקֹוָק בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְקֹוָק:(ו) וַיַּעֲבֹר יְקֹוָק עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְקֹוָק יְקֹוָק אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:(ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:(ח) וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:(ט) וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ:

ייתכן שהמשפט " פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים " נקשר לביטוי "ודר רביעי ישובו חנה כי לא שלם עוון האמורי.."בברית בין הבתרים

 

בחטא המרגלים, משה יצטרך שוב לסנגר בעד עם ישראל. ואז, הוא כבר משתמש בטיעונים הקשורים לברית שלוש עשרה המידות ולא לברית האבות:

במדבר פרק יד (יא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה ..:(יב) אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ:(יד) וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְקֹוָק בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְקֹוָק וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה:(טו) וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר:(טז) מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְקֹוָק לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר:(יז) וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר:(יח) יְקֹוָק אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:(יט) סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה:(כ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ:

גם כאן, ה' רוצה להשמיד את העם ולעשות ממשה האב החדש של אומה חדשה.

  1. משה מסרב שיעשה ממנו עם חדש (כמו בחטא העגל)
  2. הוא מזכיר שוב הטיעון:"מה יאמרו הגויים"?! (כמו בחטא העגל)
  3. שימוש בברית שלוש עשרי המידות (ה' ארך אפיים ורב חסד..)
  4. אין אזכור לברית האבות!

 

מכאן שהמשבר של חטא העגל משמש לבסיס לברית חדשה שממנה משה ישתמש להבא.

 

  1. המסווה של משה

 

שמות פרק לד (כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:(ל) וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:(לא) וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם:(לב) וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אִתּוֹ בְּהַר סִינָי:(לג) וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה:(לד) וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה:(לה) וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ: ס

משה יורד מהר סיני ועור פניו קורנות מאור עצום. ני ישראל מפחדים ממנו. משה מרגיע אותם. הוא מקרב אותם אליו ומדבר איתם. ואחרי שהוא מסיים לדבר, הוא שם על פניו מסווה. משהוא שמכסה פניו. כשהוא ידבר עם האלוהים באוהל מועד הוא מסיר המסווה אבל הוא מחזיר אותו כשהוא לא מדבר!

אם כן, המסווה לא מאפשר לדבר! להיפך. המסווה נמצא כשהוא לא מדבר!! זה נראה מאוד מוזר.

הרב מנשה וינר שם לב לעוד כמה פרטים מעניינים מהתחלת הסיפור:

 

א. חרון אף:

שמות פרק לב (ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:(י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְקֹוָק יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:

ה' כועס מאוד אחרי חטא העגל. הוא עומד לחרות אפו.

אבל משה מונע זאת ממנו: לא אל יחר אפך!! משה מרגיע את ה' וזה עובד ה' נרגע

"וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו"

אבל כשמשה יורד ורואה העגל, הוא כועס! הוא זה שחרה אפו!! ואהרון הוא זה שמנסה להרגיע אותו!

שמות פרק לב (יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:

שמות פרק לב (כב) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא:

הכעס מתחיל אצל האלוהים. משה מרגיע אותו ומונע ממנו לחרות אפו. ואחרי שמשה יורד ממהר הוא זה שכועס והורג 3000איש ואהרון מנסה להרגיע אותו!!

 

ב. מאחור

כשמשה מבקש מהאלוהים להראות לו פניו, ה' מסרב ומראה רק את "אחוריו":

שמות פרק לג (כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:(כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק הִנֵּה מָקוֹם אִתִּיוְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ: ס

רש"י שמות פרק לג וראית את אחורי – הראהו קשר של תפילין:

אבל כתוב במקום אחר שמשה ראה את ה' פנים אל פנים!

פרק לג: :(יא) וְדִבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ …

אבל אנו מוצאים שמשה בעצמו הראה לבני ישראל רק את אחוריו!!

:(ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה:

כלומר משה עושה לבני ישראל את מה שה' עשה לו: תסתכל רק מאחורי ולא בפני!!

יש כאן שני נקודות:

  • אין לראות את הפנים של האלוהים ולא את מי שראה את האלוהים
  • כשרואים האחוריים של אדם, זה אומר שהוא המנהיג! הולכים אחריו!

ג. המלאך

אחרי הכישלון של חטא העגל, ה' רואה שהעם איננו מסוגל לקבל את השכינה עצמה בלי לעשות מזה עבודה זרה. אם כן, הוא מציע להנמיך את הצפיות מהם. הוא לא יתגלה אליהם כל כך קרוב והוא ישלח מלאך שינהג אותם. כך, הסכנה לעבודה זרה פחותה. אבל מצד שני, האתגר פחות עליון!

שמות פרק לג (ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:

לכן משה מסרב: הוא רוצה שה' ימשיך לבטוח ביכולת עם ישראל לעבוד את ה' באופן גבוה מאוד, למרות הסכנות, ולוקח על עצמו שחטא כזה לא יחזור על עצמו. וה' מסכים. לא יהיה מלאך כל עוד משה חי.

פרק לג:(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: פ(יז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:

אבל משה יעשה את מה שהוא לא רוצה מה': הוא מתרחק מהמחנה!! ה' רצה להתרחק ולתת למלאך לטפל בהם. משה נוקט בצעד דומה מאוד:

שמות פרק לג (ז) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְקֹוָק יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:

 

ד.מתיצבים:

ה' מבקש ממשה להיכנס בתוך נקרת הצור כשה' יעבור. ומבקש ממשה "להתייצב" כשה' עובר:

:(כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר.

זה בדיוק מה שעושים בני ישראל כשמשה עובר :

(ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה

 

ה. מציאת חן

משה מבקש שה' יסלח לעם כי משה והעם מוצאים חן בעיני ה',

(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ..

אבל ה' מסכים למחצה לבקשה הזאת: הוא יסלח לעם רק בזכות מציאת חן משה בעיניו ולא בזכות מציאת חן העם בעיני ה'!:

(יז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם

 

ו. הורגים יהודים

ה' מאיים להרוג את כל עם ישראל. משה מונע זאת ממנו. אבל משה בעצמו יצווה להרוג 3000איש:

שמות פרק לב (כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ:(כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:

ה' גם הוא ישלח מגפה והורג בעם למרות הבטחתו לא להרוג אותם!:

שמות פרק לב (לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם:(לה) וַיִּגֹּף יְקֹוָק אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן: ס

 

 

 

 

 

  1. לסיכום:

 

כל הסיפור בפרשה עוסק בעניין אחד: איך אפשר לראות בלי לראות! איך אפשר להתקרב בלי להתקרב. זו הבעיה העיקרית של המשכן: ה' ישכון בתוך ישראל אבל אסור לראות אותו. אסור לנגוע במשכן. גם במתן תורה היה רצון להתגלות אבל חל איסור לגלות, לראות.

מיד אחרי שה' מתגלה, הוא מצווה שאסור לראות אותו. אבל, מצד שני, אסור להתרחק ממנו! כי יש מצווה להתקרב אליו!.

בתוך הפרדוקס הזה של להיראות בלי להיראות לגמרי, כל הפרשה שלנו נוגעת בכל הכיוונים של העיניין:

משה רואה פנים אל פנים. אבל אין לעשות זאת! העם מפחד לראות את משה כי פניו מקרין משהוא שמימי. אבל הוא מדבר איתם ללא מסווה.כי המטרה היא להעביר את דברי התורה!  מצד שני, הוא כן שם מסווה כי אסור לראות סתם את מי שראה את פני ה'!

ה' כועס על ישראל. משה מסנגר בעדם אבל הוא בעצמו כועס על ישראל! הורגים אשמים למרות שעושים הכל כדי להציל אותם!

יש המון סתירות בין מה שעושה משה ומה שהוא אומר לה'. מצד שני, יש הקבלה בין התגובות של ה' ובין התגובות של משה.

 

לא לחינם פרשת כי תישא נמצאת באמצע בניין המשכן. הפרשה מופיעה בין שתי פרשיות "תרומה ותצווה" מצד אחד ו"ויקהל פקודי" מצד שני. למה? למה לספר דווקא כאן את מעשה העגל? למה לא לחבר את ארבעת הפרשיות שעוסקות במשכן ביחד?

נראה לי שפרשת כי תישא היא העיקר בבניין המשכן:

מעבר למצוות השכנת השכינה בתוך עם ישראל, יש סכנה עצומה בהשכנה הזאת.

אותם הכרובים יכולים להפוך לעגלי זהב

הקרבה היתרה, שאיננה מרוסנת, מסוכנת ומחטיאה את המטרה!

בעצם קיום עם ישראל עצמו הוא פרדוקסאלי: הם כאן להעיד על אחדות הבורא והם בעצמם מביעים דעות שונות! זהות עם ישראל הוא פרדוקס חי! כולם כועסים עליו כי הוא בלתי אפשרי! גם היהודים כועסים על אחיהם. כל אחד חושב שהוא היהודי האולטימטיבי ושאר היהודים טועים! משה כועס, ה' כועס. אבל אין לכעוס! כי הנתונים של קיום ישראל הם בלתי אפשריים! דורשים ממנו דבר והיפוכו.

כמו המצב של האדם בעולם שהבנוי מגוף ונשמה. זה בלתי אפשרי! אבל להיות יהודי זה עוד יותר בלתי אפשרי!

התגלות של האלוהים אל האדם הוא בלתי אפשרי. חיוני אבל בלתי אפשרי!

יש לשכון בתוך העולם ומצד שני, האדם יוכל מקלות להשתמש בזאת לרעה!

לכן הפרשה שלנו מכילה את כל הפרדוקסים האפשריים!!

 

 

 

פרפראות לתורה (רמז קבלי מאת הרב מנשה וינר)

 

:(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי

 

מה משמעות המילה "כפי"? לכאורה מדובר על המסך שמגן על משה כדי שהוא לא ימות בעבור ה' על פניו. אבל המילה הזאת "כפי" מופיעה גם יצירת המעיל של הכהן הגדול:

 

שמות פרק כח (לא) וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת:(לב) וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה

לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג  כְּפִי  תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ:

 

ארבעת המילים לפני המילה "כפי" מרמזות על מלאך רע מאוד (ס-מ-א-ל)

וארבעת המילים אחרי המילה "כפי" מרמזת על "אשתו"! (ל-י-ל-י-ת)

 

כאילו המעיל בנוי בצורה שמפרידה בין הכוחות הרעים המקטרגים על ישראל. מי מפריד בניהם?: "כפי"!

בדיוק המילה שמגנה על משה בנקרת הצור!!

תצווה פי

בע"ה י אדר התשעז

מישל בן שושן

תצוה פי

 

האדם נכנס לתמונה

אם נסתכל על שתי הפרשיות "תרומה" ו"תצווה", נראה שיש הבדל בניהם:

בפרשת תרומה, מתארים את כל הכלים ה"פאסיביים"

ובפרשת תצווה, מתארים את החלק האנושי והתפעול של המשכן:

עכשיו שהנחתי את הרעיון הזה, אני מציע לנסות על  כמה קושיות ידועות שאנו פוגשים ב"תצווה":

  • למה מופיע בה קרבן התמיד? הוא נראה לקוח מספר ויקרא או אפילו מספר במדבר, כי בפרשת פנחס יש לנו בדיוק אותה פרשה על הקרבנות (התמיד, שבת, ראש חודש וימים טובים)
  • למה מופיע רק כאן בניין מזבח הקטורת?
  • למה מוזכרת בהתחלת הפרשה הדלקת המנורה?
  • למה מקדשים את הכהנים על ידי שמן, דם, והרמה, כאילו הם כלים!?

קודם כל, נעמיד את שתי הפרשיות מול המשכן כדי להבין את התוכן של כל אחת:

 

פרשת תרומה

 

 

תרומת החומרים הבסיסיים

בניית הארון והכנסת לוחות הברית

בניית השולחן עבור לחם הפנים

בניין המנורה והעלאת הנרות

בניין הקרשים מסביב למשכן                                                                                             המשכן

בניין מזבח העולה (ללא מטרה)

 

 

פרשת  תצווה

תרומת שמן להעלאת נר תמיד

בגדי הכהנים

קידוש הכהנים

עבודת המילואים                                                                                                             המזבח

קרבן התמיד

סיום . מטרת המשכן

בניין מזבח הקטורת ומעשה הקטורת.

 

 

המשכן אמור להיות מפגש בין האדם והאלוהים.

  1. במשכן ישנם כלים שקראתי להם "פאסיביים" שמתוארים בפרשת תרומה.

אני קורא להם "פאסיביים" כי אין לאדם הרבה  עסק איתם.במפגש, אני "מקבל" את השני. למשל, הארון, הוא לגמרי פאסיבי כי הוא רק "נמצא" שם בלי עבודה מיוחדת. פעם בשנה הכהן הגדול נכנס ומתפלל שם. וזהו.

השולחן גם הוא אינו דורש עבודה רבה. חייב להיות מונח עליו לחם. אז כל שבוע מחליפים הלחמים שיש בו.

גם המנורה אינה זקוקה לעבודה עיקרית. חייב להיות אור. אז כל יום מסדרים את הנרות ומוסיפים השמן הנדרש כדי שיהיה אור. זה תפעול מינימאלי . העבודה של הכהן באה רק כדי ש"יהיה אור". אם הייתי רוצה להגזים, הייתי אומר שאם היה שם חשמל, אז לא היינו צריכים לעשות כלום!

הקרשים שבונים על ידם הקירות,  הכיסויים השונים, הם חלק מהבניין ואין שום עבודה נדרשת בהם אחרי שהם מוצבים במקומם.

כל החלקים האלה, מתוארים בפרשת תרומה. כשיש משהוא לעשות עם הכלי, אז התורה אומרת זאת מיד, בכמה מילים, אחרי בניין הכלי.

  • עבור הארון: יש לשים בו הלוחות
  • עבור השולחן: נשים עליו הלחמים
  • עבור המנורה: יש להעלות את נרותיה
  • עבור הקירות והתקרות, מתארים לנו המיקום והתחומים השונים.

נשאר לנו הכלי הגדול: המזבח החיצון, מזבח הנחושת: אמנם, בפרשת תרומה מתואר הבניין של המזבח, אבל, בניגוד לשאר הכלים, התורה איננה מתארת בכלל מה יהיה תפקידו!!

 

  1. בפרשת תצווה, מתארים את החלק היותר "אקטיבי":

במפגש אני פועל, אני לא רק מקבל השני(פרשת תרומה) אני גם הולך לקראת השני(תצווה)

הדלקת המנורה: תרומת השמן, איך מעלים את הנרות..כל החלק האקטיבי של הכהן מול המנורה כל יום.

תפעול המזבח: עכשיו המקום לתאר למה ישמש המזבח! העבודה בו היום יומית היא החלק הארי של העבודה .

הכהנים: כאן מעניין לשים לב:יש שני פנים לכהן:

  • מצד אחד הוא נחשב לכלי! מושחים על ראשו שמן, שמים על אוזנו , ידו ורגלו דם. מניפים אותו כאילו הוא ממש כלי! הבגדים של הכהן הם ממש כלים שהופכים את הכהן למאוד פאסיבי, כי הוא רק מעמיד אותם להצגה עליו! כאילו הוא דוגמן שכולם מסתכלים רק על הבגדים שלעיו. הם החידוש. הבגדים הם אלה שמכפרים הם העיקר. הכהן רק לובש אותם. כהן ללא בגדים אלה איננו יכול לשרת ככהו! הבגד עושה את הכהן!
  • מצד שני, הכהן הוא בן אדם!הוא אפילו בא לתקן את חטא אדם הראשון. הוא מייצג את האדם! הוא פועל, הוא מתפקד הוא מפעיל את כל הכלים הדרושים תפעול.

האמת היא שכל בן אדם מכיל את שני הפנים ההפוכים והמשלימים האלה. הוא מתלבש ומתנהג חיצונית כדי לייצג תדמית והוא גם נושא תוכן פנימי ותפעולי. בדרך כלל אנו ממעטים בחשיבות של הבגד וההצגה של כל אחד כי הם "חיצוניים", ומחשיבים יותר הצד הפנימי , המוסרי, התפעולי. אבל לכהן שני התפקידים יחד ובחשיבות שווה.

 

לסיכום עד כה:

כל הנושאים בפרשת תצווה קשורים להתערבות האדם בתוך עולם הכלים של המשכן. לכן, קרבן התמיד נעקר ממקומו (מיד אחרי בניין המזבח) מפרשת תרומה ונכנס פה, בפרשת התפעול.

 

 

המשכן והמזבח

אבל יש עניין עוד יותר חשוב לעניות דעתי: קרבן התמיד לא נכתב בהתחלת הפרשה שלנו אלא בסוף: אחרי עבודת הכנת הכהנים לעבודתם (עבודת המילואים) ולפני שהתורה מסיימת את תיאור בנין המשכן:

נקרא את הפסוקים האחרונים של קרבן תמיד:

שמות פרק כט

(מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:

(מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי:

(מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:

(מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:

(מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם: פ

שני הפסוקים  הראשונים מב  ומג ממשיכים לתאר התפקיד של המזבח.

שלושת הפסוקים האחרונים, מסיימים את כל בניין המשכן. חוזרים למטרה העליונה שהיא " וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כאילו סיימנו המשכן וחוזרים לתאר את המטרה העליונה של כל המפעל הזה.

אם כן נשים לב: המפעל הזה מכיל שני חלקים שווים: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ

יש לנו

  • מצד אחד אוהל מועד: הקודש, החלק המכוסה שבו רק הכהן נכנס בפנים. זה הוא באמת "המשכן"
  • ומצד שני המזבח: החלק שנמצא בחוץ. בו עובדים כל הזמן. כולם יכולים לראות אותו.

איפה ה' נפגש עם האדם?

לא רק בין הכרובים על הארון בקודש הקדשים אלא גם במזבח!! וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי:

המזבח נקרא אפילו קודש קדשים!!:

שמות פרק כט(לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ: ס

אנו רגילים לשכוח את הפסוק הזה! המזבח הוא קדש קדשים!! שם ה' נראה אל האדם גם כן.

 

מסקנה:

נראה לי שהמפגש הזה בין האלוהים, נעשה (ככל מפגש) משני כיוונים:

מלמעלה כלפי מטה, יש את אוהל מועד. שם ה' מדבר עם משה, שם הכל מכוסה ונסתר אבל קיים! האדם מכין עצמו כדי להיכנס שם, אבל ה' נמצא שם!

מלמטה כלפי מעלה, יש את המזבח. סמל עבודת האדם, בחוץ. הקרבן עולה. האש יורדת לסמל את קבלת העבודה, אבל העיקר נעשה מלמטה, על ידי האדם.

היינו חושבים אולי שהמפגש עם האלוהים נעשה רק בפנים. והנה כאן התורה מתארת מצב הפוך: עיקר המפגש נעשה בחוץ!! יש חשיבות למזבח לא פחותה מאשר יש לאוהל ולקדש הקדשים!

נכון שאנו נותנים יותר חשיבות, יותר כבוד, יותר מסתורין למה שהוא בפנים. אבל העיקר הוא העבודה בחוץ!! שם האלוהים נפגש עם האדם!!

העבודה הזרה

כשאנו מתבוננים על כל המפעל הזה של המשכן, קשה שלא לזכור שכל הכלים האלה נמצאים בשימוש אצל עמי האזור כמה מאות שנים לפני כן. מצאנו המון מקדשי כנענים שדומים להפליא למשכן. גם למצרים היו מקדשים מפוארים בעלי מבנה וכלים מאוד דומים. כולם נחשבים לעבודה זרה.

אם כן, מה הוא ההבדל העיקרי במשכן שאיננו עבודה זרה אלא עבודת ה'?

העיקר נמצא בהבדלים!

כאילו התורה מתארת משכן, יחסית לכל מה שעמי האזור והתקופה עשו, כדי להבליט את המשמעויות והסמליות השונים בלכ הדברים. התורה מדברת בשפה הדתית שבה חיו אבותינו.

ואחד ההבדלים העיקריים, לעניות דעתי, נמצא דווקא שחשיבות היות המזבח בחוץ ונוכחות האלוהים דווקא בעבודת חוץ, ולא רק בפנים. אני לומד מכאן כמה עקרונות:

  1. עבודת ה' איננה מתרכזת בפולחן דתי, בתוך מקום סגור עם אנשי דת (כהנים) מיוחדים בלבד. החלק הזה קיים א בל הוא לא העיקרי. עבודת ה' היא העבודה בעולם החול. מה הוא היחס של האדם כלפי זולתו, כלפי העולם, בעבודה היום יומית שלו. בעולם החול, שם המפגש הוא הכי משמעותי. קדש הקדשים נמצא גם בחוץ, בכלי העבודה של האדם!. נזכור שהנביאים התלוננו על ההתנהגות של העם בנוגע ליחס עם הזולת, הרבה יותר מאשר עם קיום מצוות דתיות!. לא שמענו ישעיה הנביא או ירמיה הנביא זועקים כי האנשים לא שמו מזוזות או תפילין. הם אפילו לעגו על עבודת הקרבנות כשהעבודה הדתית מנותקת מכל כוונה מוסרית.
  2. העבודה הזרה , היא, לדעתי, הפרדה בין חיי הדת וחיי החול.כאילו מעשה דתי "מאגי" יכול לכפר על עוולה מוסרית. תשלום לאלילים כדי לקבל רווח גשמי או כפרה (רווח נפשי).
  3. האם אנו פטורים מלחפש ולבער ,מתוך התנהגותנו היום, אפילו התנהגותנו הדתית,כל שמץ של עבודה זרה? נראה שלא!

 

מזבח הקטורת

עכשיו הזמן לגשת לשאלה האחרונה: למה בניין מזבח הקטורת נדחה עד לסוף הפרשה שלנו. הרי הוא נמצא בתוך האוהל, על יד השולחן והמנורה. למה לא נכתב בניינו שם, בפרשת תרומה?

נראה לעניות דעתי להשיב כך:

אמנם המשכן נבנה. הוא מכוסה. שם נמצאים דברים מאוד עליונים. אבל אין לך להיכנס שם אלא אם כן, עבדת בחוץ! רק אחרי שהקרבת את קרבן התמיד, בחוץ. אחרי שנסית להתקרב אל ה'. רק אחרי שנסיים לעלות, להתעלות, בעבודה היום יומית שלך, בעולם החול, בדרך הארץ, רק אז מותר לך, בתנאים מיוחדים, לאנשים מיוחדים, להיכנס בפנים. וגם אז, בתנאי חשוב מאוד: בענן! יצירת הענן על ידי מזבח הקטורת הוא הפתח לכניסה לעולם הדתי המיסטי, העליון .

ענן הקטורת נותן לך להיכנס בפנים אבל הוא לא נותן לך לראות טוב. הכל צריך להישאר בעירבון מוגבל. אתה לא תראה לגמרי הכל בברור. אל תגיד שאתה תפסת את העיקר. ראית מדבר בעצמו. לא. אתה נמצא בענן. ורק בענן ה' נראה אל משה ורק בענן, בערפל, ה' נראה אל העם, ורק בענן הכהן נכנס לקדש הקדשים ורק בענן הכהן נכנס לאוהל!

אם כן, רק אחרי שעבדת בחוץ. שאתה ראוי , כ"בן אדם" בעולם החול. רק אז נדבר על הכניסה לאוהל בפנים.

דרך ארץ קדמה לתורה. להיות בן אדם קודם להיות אדם דתי. להיות מוסרי קודם לקיום מצוות. מצוות החוץ קודמות למצוות הפנים. וגם אז, בפנים, יש תנאי הכרחי: הענווה של האדם הנמצא בענן!

 

 

 

המכנסיים:

"לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו" היה כתוב בסוף פרשת יתרו. כבש עם מדרגות כדי לעלות למזבח, עלול לגרום לפסיעות גדולות ולגלות בשר הערווה של הכהן! לכן הכבש בשיפוע וההליכה בו איטית. אבל האם לא היה לכוהנים מכנסיים?? הרי שהמכנסיים יכולים לפטור הבעיה!.

אכן, המכנסיים הם חלק מהבגדים של הכהנים. הם חלק מארבעת הבגדים של הכהן ההדיות ומשמונת הבגדים של הכהן הגדול.

האומנם??! נקרא את הפסוקים בפרשה שלנו:

שמות פרק כח (ד) וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי:

יש כאן רק שישה בגדים ולא שמונה! חסרים הציץ והמכנסיים!

המכנסיים אינם חלק מהבגדים של הכהן הגדול!!

נקרא את הפסוק עבור הכהן ההדיוט:

שמות פרק כח (מ) וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת:(מא) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי:

גם אצלם אין מכנסיים! יש רק כתנת, אבנט ומגבעת. אלה הבגדים וכך יש להלביש אותם ולקדש אותם

ורק אחר כך, יש אזכור של המכנסיים:

(מב) וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ: (מג) וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ …: ס

אם כן, אין מכנסיים באים אלא כדי לכסות הערווה ולא בתור בגדי כהונה!

עכשיו אנו מבינים את החשש לגלות הערווה על הכבש במזבח. המכנסיים אינם חלק מבגדי כהונה . הם רק בגדים מינימאליים, מצד הדרך ארץ, מצד הצניעות.

 

 

הציץ:

גם הציץ לא הופיע ברשימה של בגדי הכהן. למה?

  1. המקובלים עושים הקבלה בין הציץ והספירה "כתר". ספירה שאינה נכנסת בתוך הספירות הרגילות. היא מעבר. גם הציץ נחשב ל"מעבר" הבגדים הרגילים.
  2. יש אפשרות נוספת על היעדרות הציץ מהרשימה: הציץ הוא קישוט של המצנפת. כמו שכתוב:

שמות פרק כח (לו) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַיקֹוָק:(לז) וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה.

כמו שכל בגד מורכב מכמה חלקים, כך למצנפת יש כמין קישוט עליו, וזה הציץ. זה ממעיט מאוד  את חשיבות הציץ אבל זה יכול להסביר שיש נקודת ראייה כזו בתורה שרואה אותו רק כמשנה למצנפת.

-האם יש קשר בין הציץ שמוחזק בפתיל תכלת והציצית שיש לשים עליו פתיל תכלת?

 

המעיל:

יש משהוא מוזר בפסוקים: למעיל יש פעמונים . ההסבר הניתן בתורה הוא :

שמות פרק כח (לא) וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל …(לה) וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְקֹוָק וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת: ס

אבל הכהן איננו נכנס בקדש הקדשים עם המעיל! הוא נכנס רק בבגדי לבן ! האם התורה מדברת רק על הקדש, כלומר מחוץ לפרוכת? לא ידענו שיש סכנת מיתה בקודש! וגם, למה לא מתוארים כאן בגדי הלבן שהכהן שם ביום הכיפורים? האם סדר העבודה של יום כיפור עדיין לא מתוכנן כי הרי נדב ואביהו עדיין לא מתו ואין עדיין הגבלת כניסה לקדש הקדשים? והרי כתוב במזבח הקטורת : :(י) וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיקֹוָק" אם כן, יום כיפור כבר מוזכר בפרשה שלנו!

כל השאלות האלה מביאות אותי להציע דבר עקרוני:

יש בתורה כמה זוויות ראייה שונות בעניין דבר אחד. התורה מכילה את כל ה"בחינות" האלה.

לפעמים, הציץ נחשב לבגד בפני עצמו ולפעמים רק כקישוט למצנפת

לפעמים יש צורך בכבש למזבח ולפעמים אין צורך בכבש (ראה קובץ "תרומה")

לפעמים יום כיפור מתואר כתוצאה שלחטא נדב ואביהו ולפעמים הוא מתואר ללא קשר עם מה שקרה איתם.

לפעמים הכהן נכנס עם מעיל ולפעמים עם בגדי לבן שיתוארו במקום אחר

לפעמים יש מכנסים לכהנים ולפעמים אין.

כל האפשרויות מתוארות. כי קיימות הרבה נקודות ראייה לכל דבר. הרב ברויר דיבר על "בחינות".

 

נראה שעניין גדול יש כאן:

עם ישראל בנוי מ12 שבטים ו70 נפשות. אבל הוא עם אחד.

החיים מורכבים מהרבה תחומים ומימדים שונים אבל הם אחד

הטבע נראה מלא בחוקים שונים ומידות שונות אבל הוא עולם אחד

התורה מכילה את כל הפנים והבחינות האלה ואנו עושים אותה "אחת"!

עשיית התורה לתורה אחת, מלמד את עם ישראל להיות עם אחד והבן אדם למצוא משמעות לחייו כי הם אחד.

תרומה פי

בע"ה ד אדר התשעז

מישל בן שושן

 

תרומה פי

 

הכרובים

על הארון,שבו נמצאים שני לוחות הברית, מוצב מכסה ("הכפורת") ושני כרובים:

שמות פרק כה (יח) וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:(יט) וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו:(כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:

מה ממשמעות הכרובים האלה? השאלה מציקה עוד יותר כשאנו חושבים על סכנת העבודה הזרה שיש בהצבת שתי דמויות (אחת זכרית ואחת נקבית), מזהב (זה מזכיר את עגל הזהב) במקום כל כך קדוש. האם זו לא הצבת "פסל" או לפחות "כל תמונה"? השאלה נשארת בחוזקה אבל הרב וינר מבקש לעיין במקום אחר בתורה שבו מדברים גם כן על כרובים:

בראשית פרק ג (כב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם:(כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְקֹוָק אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם:(כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:

גם שם, בגירוש אדם מגן עדן, לא מבינים על מה מדובר כשה"כרובים" אמורים להגן , או ליתר דיוק "לשמור" על דרך עץ החיים. אם כן, במקום שאלה אחת קשה הננו ניצבים מול שתי שאלות קשות!

אלא שיש לשים לב לכמה פרטים:

בראשית פרק ב (טו) וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:

התפקיד הראשון של האדם בגן עדן היה "לעבוד ולשמור" את האדמה.

אחרי החטא, האדם גורש ועליו רק לעבוד את האדמה:

(כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְקֹוָק אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה

אם כן מי "ישמור"?.. הכרובים!! הכרובים אמורים לשמור, במקום האדם, על עץ החיים כי יש סכנה שהאדם, אחרי שאכל מעץ הדעת, יפגע בעץ החיים:

הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים

למה שהאדם ישלח ידו על עץ החיים עכשיו??

"עץ החיים", נמשל, על ידי המסורת לתורה. המוטות מעץ שעליהם קלף הספר תורה מועמד, נקראים "עץ חיים". גם בתהילים כתוב "עץ חיים היא למחזיקים בה", כשמדברים על התורה.

אחרי שהאדם אכל מעץ הדעת, יש סכנה שיפגע בתורה, במקור החיים. כאילו הדעת מסכנת את מקור החיים! זה מזכיר את הלכות הצניעות. יש לכסות כל דבר שממנו נובע חיים. למה? כי זה פוגע ! יש להשאיר מרווח, קדושה, מרחק, בין האדם ומקור הדברים. כדי לאפשר יחס פורה בינו לבין מקור החיים! כדי להגן על מקור החיים!

אכילת הדעת, זה רצון להשתלט. לאכול את הדעת, להתיימר להיות מעל לכל, שהכל ניתן לרכוש, ולשים בכיס. התורה מדברת על סכנה להיות כאלוהים. כי אז האדם משלה את עצמו בידיעת הכל ושליטה על הכל. במהלך ההשתלטות הזו, הוא יכול לפגום במקור החיים עצמו.בשבריריות של החיים.

אם התורה מסמלת את העיסוק בטעם החיים, אז היחס אל התורה זקוק לשמירה! אי אפשר לנגוע בספר התורה! כדי לשמור מרחק. וכדי שהמרחק הזה יהיה פורה, כדי לאפשר לתורה שבעל פה להתחדש כל הזמן.

לכן, חייבים לשמור על התורה! או לשמור על מקור החיים! דווקא כדי שיהיו חיים משמעותיים. ותורה חייה .

 

לסיכום: אחרי החטא, האדם כבר לא יכול "לשמור" והוא רק יכול "לעבוד". הכרובים, במקום האדם, ישמור על הגישה למקור החיים. (פריה ורביה ולא פורנוגרפיה!)

 

כשאנו מוצאים את הכרובים מעל הארון, אנו צריכים לזכור את הסיפור הזה כדי אולי להשיג מושג קטן למשמעותם. אם ספר התורה או לוחות הברית נמצאים בתוך קובצה סגורה עם שומרים עליהם, זה לא בגלל שאין ללמוד אותם אלא להיפך, זה כדי לשמור על ההשתלטות של האדם עליהם. למשל כשאדם מביע עמדה או פרשנות, אסור שיגיד "התורה אומרת ש…" כאילו הוא יודע בדיוק מה הכוונה של התורה. התורה משמשת אותו כראייה למה שהוא חושב. על סוג השתלטות זו הכרובים באים לשמור.

 

בעצם, הכרובים הם מה שהאדם עצמו צריך להיות: שומר על מקור החיים , שמירה על ענווה, על צניעות, על איפוק. לכן יש להם פני אדם. הם כאן אך ורק כשהאדם אוכל את עץ הדעת. הם כאן להזכיר לאדם את האופן שבו עדיף שהוא יתייחס לעולם: בענווה ובכבוד. רק כך ,הוא יוכל להמשיך לאכול ולחיות לעולם!

אברהם ושרה

אומרים שהשכינה נמצאת בין בני זוג:

מסכת סוטה דף יז עמוד א  דרש רבי עקיבא איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן

אם בהימצאות השכינה בין בני אדם עסקינן (ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם), הרב מנשה ויינר שואל האם יש לנו רמזים של

כלי המשכן בתוך ביתם (או אוהלם) של אבותינו?   הנה מה שכתוב על ביתם של אברהם ושרה: כשאברם מגיע לארץ, בין הדברים הראשונים שהוא עושה, הוא נוטע את אהולו ואת אוהלה של שרה :

בראשית פרק יב (ח) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק:

הנה מה שרש"י אומר על אהלה של שרה (אחרי מותה, כשיצחק מביא את רבקה אשתו:

רש"י בראשית פרק כד (סז) האהלה שרה אמו – ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו:

יש לנו את המזבח שבונה אברהם, את המנורה (הנר הדלוק), השולחן (העיסה של הלחם) ומזבח הקטורת (הענן)! ארבעת הכלים שנמצא במשכן, מוזכרים ברמז בתיאור אהולם של אברהם ושרה.

הייתי מוסיף שהתיאור "ההרה מקדם לבית אל" יכול להצביע על מקום המזבח, מזרחה מהקודש, מה"אוהל". (כי הרי המקום ייקרא על ידי יעקב "בית אל" רק שלושה דורות אחרי!)

נראה לי להוסיף שהארון וקודש הקדשים נרמזים כאן על ידי  הקריאה "בשם ה'". כי הרי הארון, הוא עדות לדיבור של ה' אל האדם.

אברהם ושרה הכרובים
ויבן מזבח מזבח הנחושת
מקדם לבית אל מזרחה מהקודש
ויט אהולה אוהל המשכן
הענן הקשור על האוהל של שרה מזבח הקטורת
הנר הדלוק באוהלה של שרה המנורה
הברכה המצויה בעיסת שרה השולחן ולחם הפנים

כנראה שכלי המשכן מסמלים דברים חשובים ועתיקים שנמצאו כבר בספורי האבות ובבריאת העולם , ושמוצאים ביטוי אדריכלי וגשמי בבניין המשכן.

 

הארון והמזבח

אם נחזור לצו של ה' לאדם הראשון :"לעבדה ולשומרה", נראה שאנו יכולים להשוות את שתי המצוות האלה לארון ולמבזח החיצון, מזבח העולה.

לשמרה = הארון

לעבדה= המזבח

שני הפעלים האלה "לעבוד ולשמור" מכילים שני מהלכים הפוכים ומשלימים:

מצד אחד, להיות נמשך אחרי מטרה  ולעבוד כדי להשיג אותה (לעבדה)

מצד שני האיסור להרוס את המטרה כשאנו עלולים להשתלט עליה (לשמרה).

  • הארון, כפי שהסברנו לעיל עם הכרובים, זקוק לשמירה, לקדושה, למרחק. למרות שהוא מסמל המטרה , נוכחות האלוהים בעולם, רישום תכניות הבורא בלוחות ובתורה, יש להיזהר מאוד לפגוע , או "לשלוח יד" עליהם כדי להשתלט ולפגוע בהם כ"מעיין של משמעות". יש להישמר מלייבש המעיין! לכן הארון מכוסה ונשמר פנימה.
  • המזבח, נמצא בחוץ. הוא סמל העבודה היום יומית. הוא מזבח "העולה" כי הוא מסמל האדם העולה למעלה. המזבח איננו פחות חשוב מהארון. הוא מסמל את העלייה של האדם מעלה, כשהארון מזכיר הירידה של ה' מטה.

בבית שני, לא היה ארון. והכלי העיקרי ,אז ,היה  המזבח. כשהחשמונאים חזרו לעבוד בבית המקדש הם חנכו את המזבח (חנוכת המזבח). הדלקת המנורה היתה יותר סמלית מאשר משמעותית יחסית למזבח.

כשהחכמים מסכמים את כל מצוות עשה- ולא תעשה  שבתורה, לשני הפעלים האלה "לעבדה (מצוות עשה) ולשמרה (מצוות לא תעשה) הם מבטאים כנראה את חשיבות שני המהלכים העיקריים של הקרבה ואיסור הנגיעה. להימשך אחרי , אבל לא לכלות!

 

הכבש של המזבח

כולנו יודעים שמדרום למזבח העולה, היה כבש משופע שאפשר לכהנים לעלות אל המזבח. כן היה במשכן וכן היה בבית המקדש. אבל, מעניין ומוזר לשים לב שהתורה איננה מדברת על הכבש בכלל! למה?

יש לתמוה גם כן על מידות המזבח במשכן:

שמות פרק כז (א) וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ..

הדברים נראים ברורים למדי. הגובה של המזבח היה "שלוש אמות". כלומר, בערך, מטר וחצי. אם כן, לא היה צורך בכבש ! הוא היה מספיק נמוך כדי שהכהנים יניחו עליו את הקרבנות בלי לעלות על כבש!

אולי זו היא הסיבה שלא מדובר בתורה על כבש: כי לא היה כבש! או לא היה צורך בכבש!!

ובכל זאת, למעשה, אנו יודעים שכן היה כבש . אולי יש רמז לכבש בסוף פרשת יתרו?:

שמות פרק כ (כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:(כא) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:(כב) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו: פ

אבל,כאן לא מדובר בחיוב לכבש. יש רק איסור לבנות מדרגות (מעלות) אם רוצים לעלות למזבח אלא יש לעשות שהגישה אליו תהיה בשיפוע ולא במדרגות.

על הנושא הזה יש מחלוקת בגמרא:

תלמוד בבלי מסכת זבחים דף נט עמוד ב : מזבח שעשה משה גדול היה, .. רבי יוסי אומר: נאמר כאן +שמות כז+ רבוע ונאמר להלן רבוע, מה להלן גובהו פי שנים כארכו, אף כאן פי שנים כארכו; אמר ליה רבי יהודה: .. כהן עומד ע"ג המזבח ועבודה בידו וכל העם רואין אותו מבחוץ? אמר לו ר' יוסי מה משכן י' אמות, אף מזבח י' אמות, ואומר: +שמות לח+ קלעים חמש עשרה

ורש"י מסביר:

רש"י שמות פרק כז פסוק א  (א) ועשית את המזבח וגו' ושלש אמות קומתו – דברים ככתבן, דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר נאמר כאן רבוע, ונאמר בפנימי רבוע, מה להלן גבהו פי שנים כארכו, אף כאן גבהו פי שנים כארכו. ומה אני מקיים ושלש אמות קומתו, משפת סובב ולמעלה:

לסיכום:

המזבח בנוי משלושה חלקים: היסוד (בגובה אמה), הסובב (בגובה חמש אמות) המזבח (שלוש אמות (וקרנות המזבח(בגובה של אמה). סה"כ עשר אמות! ולכן כן היה צורך בכבש:

המזבח עוזר לאדם לעלות ולהתקרב אל הבורא.

אבל, שני החלקים התחתונים (היסוד והסובב) מסמלים את ההכנות של האדם לעלות.

אם כן, התורה איננה מדברת על שני החלקים האלה, כי הם ההכנות המינימאליות של האדם שרוצה לעות:

  • היסוד= ההתנתקות הרגעית מהחלק הבהמי, המיני, של האדם.
  • הסובב= ההתנתקות הרגעית של האדם מכל הדאגות שסובבות אותו ברגע זה
  • המזבח= החלק של הקרבן, הקרבה של האדם כלפי מעלה.

 

יש לזכור שהמזבח כולו מלא מאדמה: המזבח עשוי מלוחות עץ ומצופה בנחושת. אבל בפנים הוא היה ריק. כשנשאו אותו עם הבדים, הוא היה ריק. כשהם הניחו אותו ובנו המשכן מחדש, מלאו אותו בעפר מהאדמה .

למה? כי האדם עצמו עשוי מהאדמה. והאדמה הזאת האדם מעלה איתו למעלה אל עבר הנשמת אפיו של הבורא.

 

הבדים:

הבדים הם מוטות מעץ שיטים מצופים במתכת שבעזרתם היו מרימים את הכלים של המשכן במסעות במדבר. מדובר על ארבעה כלים: הארון, השולחן, מזבח הקטורת ומזבח העולה. בכלים האלה היו טבעות  שהיו מכניסים בהן הבדים ומרימים הכלי.

הרב מנשה וינר עיין בדייקנות בכל מה שקשור בבדים האלה. גם בפרשה שלנו וגם בכל המקומות האחרים בתורה. והוא מצא כמה הבדלים קטנים בין כל הכלים בכל מה שנוגע לבדים. ומתוך ההבדלים האלה, ניתן ללמוד הרבה ממשמעות הכלים עצמם!

הבאתי את כל המקורות למטה, אבל סכמתי אותם בטבלא קטנה:

 

  הארון השולחן מזבח הקטורת מזבח הנחושת
פרשת תרומה ועשת בדי ועשת את הבדים ועשת את הבדים ועשת בדי
והבאת את הבדים והובא את בדיו
פרשת ויקהל את בדיו את בדיו את בדיו את בדיו
הבניין על ידי בצלאל ויעש בדי ויעש את הבדים ויעש את הבדים ויעש את הבדים
ויבא את הבדים ויבא את הבדים
בני ישראל מביאים הכלים ואת בדיו את בדיו
משה מקים המשכן וישם את הבדים
כסוי הכלים במסעות במדבר ושמו בדיו ושמו את בדיו ושמו את בדיו ושמו בדיו
בית המקדש ויהיו שם      

 

הבדים מסמלים את אפשרות להזיז הכלי. ככל שהבדים הם רק כלי עזר למסעות, הבדים פחות חלק מהותי מהכלי. וככל שהבדים נשארים בכלי אפילו בלי מסע, זה אומר שהבדים הם חלק מהותי מהכלי

למשל, כלי שחייבים הבדים להיות כל הזמן בתוכו, (כמו הארון), נותן לנו הרגשה שהכלי הזה יכול כל הזמן לעזוב אותנו! הוא כאן רק ברגע זה אבל הוא יכול לזוז. (המבדיל -כמו שאוטו נשאר פתוח, עם המפתחות בסוייטש!)

אכן, יש דירוג מסויים בין ארבעת הכלים האלה:

הארון: יש בו בדים כל הזמן. יש מצווה להכניס הבדים בתוכו "לא יסורו ממנו" אפילו בבית המקדש ,כשלא היה מתוכנן לנסוע יותר, היו הבדים בארון .הם , אפילו, היו נראים מבחוץ על ידי בליטה מעבר לפרוכת.

כשאנו חושבים על הארון, אנו נזכרים על השכינה שנמצאת בינינו. זה מזכיר לנו את מעמד מתן התורה בהר סיני. הארון הוא "עדות". הוא מעיד על הימצאות השכינה בינינו.

הבדים בתוך הארון אומרים לנו: אל תחשבו שהשכינה נמצאת בכל מקרה. זה לא ניתן אחת ולתמיד. זה מאוד תלוי במעשיכם. אם העם איננו ראוי , השכינה מסתלקת. היא הסתלקה בבית שני. היא הסתלקה בזמנים שחורים אחרים.

בעצם אנו מבינים יותר את שם הפרשה שלנו:

אם אתם תורמים חומרים מסוימים ותבנו על ידם משכן אז אני אשכון בתוככם!! ואם לאו?? מה יקרה אם אתם לא תורמים? לפי הפשט, אנו מבינים שאין משכן ואז אין ה' שוכן בתוכנו!!!  הפרשה לא נקראת "משכן" אלא "תרומה" כי הכל תלוי בתרומה של העם. כך חייבים להבין את מציאות. השכינה: היא תלויה . הבדים נמצאים כל הזמן בארון כאילו הוא מאיים לעזוב!

  • הבדים הם גם כן נחשבים כסמלים של התורה שבעל פה. מה שמרים את התורה, מה שמאפשר תנועה. ואין תורה שבכתב בלי הבדים, התורה שבעל פה.

מזבח עולה= הוא במדרגה פחותה בהקשר להימצאות הבדים בו. לפעמים מסירים ממנו הבדים. יש פסוקים שבהם הבדים הם לא חלק מהותי ממנו. אם כן, המזבח נמצא במצב מורכב. הוא דומה לארון מצד אחד והוא דומה לכלים האחרים מצד שני.

המזבח מסמל את העבודה של האדם כדי להתעלות.

מה קורה עם העבודה הזאת? יש לנו הרגשה שהעבודה כתובה אחת ולתמיד בשולחן ערוך. העבודה "נתונה בברור, אחת ולתמיד". זה הצד הקבוע של המזבח. מהצד הזה, המזבח אינו זקוק לבדים. הוא כאן והוא לא יזוז.

אבל מצד שני, יש לשאול את עצמנו כל הזמן: מה ה' רוצה ממני?" מה עלי לעשות כדי לעבוד את ה'? לא השולחן ערוך איננו סוגר את כל הפינות. למשל, הנביא אומר "למה לי רוב זבחיכם אמר ה'?" כלומר, אפילו ה' בעצמו אומר שהקרבנות הם לא רצון ה' במידה ואנו לא מקיימים מצוות המוסר בין אדם לחברו.

אין להסתפק בקיום המצוות, יש תמיד לשאול את עצמנו מה ה' רוצה שאני אעשה עכשיו?

העבודה שלנו איננה תמיד ראויה. היא יכולה להיות תלויה בכוונות ובבחירה שלנו בסדר העדיפות השונה בכל רגע.

השולחן = הפסוקים מראים שאין הבדים "חלק מהותי, מהשולחן. הבדי נראים יותר כאמצעי להזיז אותו במסעות. הוא מורכב. יש בו בדים ואין הבדים חלק מהותי ממנו.   השולחן הוא השפע היורד מלמעלה.

מצד אחד אנו אומרים "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו"= השפע מובטח באופן טבעי ותמידי לכל ברייה. מהצד הזה, אנו מבינים שאין צורך בבדים. זה תהליך קבוע שלא משתנה

אבל מצד שני, יש אזהרות רבות, כמו בקריאת שמע , שמתנים השפע, הגשם, בהתנהגות המוסרית של האדם. אם בני ישראל לא שומעים לקול ה', הארץ כבר לא נותנת את יבולה! אם כן, מהצד הזה, יש כן בדים לשולחן! השפע יכול להיפסק!!

מזבח קטורת = הוא הכלי שזקוק הכי פחות מהבדים. הוא הכלי היחיד שיש לו רק שני טבעות. לכל שלושת הכלים האחרים יש ארבע טבעות כדי להחזיק הבדים. כשיש רק שני טבעות, אי אפשר להשאיר הבדים שם כי הם נופלים. הבדים הם כאן רק כדי להרים אותו. למה? כי מה שמסמל המזבח הקטורת חייב להישאר כל הזמן, בקביעות: הענן שיוצא ממנו היא מחיצה בין האדם וה'. זה נחוץ כל הזמן. רק בענן ה' נראה אל משה. רק בענן ניתן לגשת בקודש הקדשים. הענן הוא הקדושה, המרחק, האיסור לחשוב שהשגנו את ה' או שהבנו את הכל!

המקורות עבור הבדים:

הארון:

שמות פרק כה (יב) וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית: (יג) וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:(יד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם:(טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:

השולחן:

שמות פרק כה (כו) וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו:(כז) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן:(כח) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא בָם אֶת הַשֻּׁלְחָן:

מזבח הנחושת

שמות פרק כז (ו) וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת:(ז) וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת וְהָיוּ הַבַּדִּים עַל שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׂאֵת אֹתוֹ:

מזבח הזהב

שמות פרק ל :(ד) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל שְׁנֵי צִדָּיו וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה:(ה) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:

 

שמות פרק לה (א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה

(יב) אֶת הָאָרֹן וְאֶת בַּדָּיו אֶת הַכַּפֹּרֶת וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ:

(יג) אֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים:

(יד) וְאֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֶת נֵרֹתֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר:

(טו) וְאֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת בַּדָּיו וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לְפֶתַח הַמִּשְׁכָּן:

(טז) אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ:

 

שמות פרק לז (א) וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן …

הארון

שמות פרק לז (ד) וַיַּעַשׂ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב:(ה) וַיָּבֵא אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן:

השולחן

שמות פרק לז (יד) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת הָיוּ הַטַּבָּעֹת בָּתִּים לַבַּדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן:(טו) וַיַּעַשׂ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן:

מזבח הזהב

שמות פרק לז (כז) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב עָשָׂה לוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו עַל שְׁנֵי צִדָּיו לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֶם:(כח) וַיַּעַשׂ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב:

מזבח הנחושת

שמות פרק לח (ה) וַיִּצֹק אַרְבַּע טַבָּעֹת בְּאַרְבַּע הַקְּצָוֹת לְמִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת בָּתִּים לַבַּדִּים: (ו) וַיַּעַשׂ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם נְחֹשֶׁת:(ז) וַיָּבֵא אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֶם נְבוּב לֻחֹת עָשָׂה אֹתוֹ: ס

 

שמות פרק לט (לג) וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה ..

 

(לה) אֶת אֲרֹן הָעֵדֻת וְאֶת בַּדָּיו וְאֵת הַכַּפֹּרֶת:

(לו) אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶת כָּל כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים:

(לז) אֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה אֶת נֵרֹתֶיהָ נֵרֹת הַמַּעֲרָכָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר:

(לח) וְאֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֵת מָסַךְ פֶּתַח הָאֹהֶל:

(לט) אֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ:

 

שמות פרק מ (יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן ו….

הארון:              שמות פרק מ (כ) וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן ..

 

במדבר פרק ד (ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:

 

הארון:               (ו) וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו:

השולחן:             (ח) וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו:

מזבח הזהב:      (יא) וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו:

מזבח הנחושת:   (יד) וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת כָּל כֵּלָיו אֲשֶׁר …… וְשָׂמוּ בַדָּיו:

 

מלכים א פרק ח בית המקדש

:(ח) וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

 

משפטים פי

בע"ה כז בשבט התשעז

מישל בן שושן

 

משפטים פי

 

החזרה על מתן תורה

בחלק השני של פרשת משפטים התורה חוזרת על מתן תורה. לפי כמה מפרשים, ורש"י בניהם, קטע אחד (ואל משה אמר) קרה לפני מתן תורה והחלק השני קרה אחרי מתן תורה. ולפי מפרשים אחרים שני הקטעים שנמצאים בפרשת משפטים קרו לפי סדר הפסוקים, אחרי מתן תורה. בין כה וכה יש לשאול למה התורה חוזרת על הסיפור ולא תיראה מה שקרה בהר סיני יחד עם התחלת הסיפור בפרשת יתרו.

נראה שיש הבדל בין שתי הפרשיות:

בפרשת יתרו, המעמד הוא מאוד ניסי. כל העם הוא "עם סגולה" ויש קולות וברקים ושומעים את קולו של ה'.

בפרשת משפטים, "יורדים" מהמימד הגבוה הזה ונכנסים יותר לפרטים. אנו כבר לא בהכרזת העקרונות הגדולים של עשרת הדברות אלה בייסום הפרטני של המצוות. ומתן התורה מתורגם יותר ב"כתיבת" התורה כדי שנוכל לקרוא אותן וללמוד אותן. משה כבר לא עלה לבד אלא מלווה בזקנים וכהנים. הדברים יותר קרובים למצב האנושי שישרור אחרי המעמד. מכינים את תרגום מתן תורה של יתרו למצוות ותורה יותר קרובה לבני אדם שיוכלו ללמוד ממנה לאורך הזמן. לכן מדובר יותר על "כתיבת המצוות על לוחות", על מתן לוחות, פיזית, על קרבנות, על מעשים שבני אדם יוכלו להתמודד איתם לאורך הזמן .

 

משפטים

בהקשר הזה, ניתן לראות בכל המשפטים, פירוט של עשרת הדיברות , ולחלק את כל המצוות המפורטות, לעשר קבוצות שכל אחת, ממש לפי הסדר, מפרטות את עשרת הדברות.

הפרשה מתחילה עם העבד העברי ששיך לקבוצה של מצוות השבת. כלומר, כבר בסוף פרשת יתרו , רשומות שם מצוות ששייכות לשלושת הדברות הראשונות, ומשפטים מתחילה בדברה הרביעית, השבת.

מה שקושר מצוות העבד העברי לשבת הוא כמובן מחזוריות השש ושבע.

כמו כן, הדברה החמישית, כיבוד אב ואם, מתורגמת ביחס של הבת שבשלבי אירוסין. מה קורה במקרה של אונס, מה תחום האחריות של האב על הבת. הבת ששוכבת עם בחור, ללא אירוסין או חתונה, צריכה לחשוב על התוצאות של המעשה כלפי האחריות שיש לה עם האבא שלה..

וכן על הסד כל הדברות .

הדברה התשיעית למשל "לא תענה ברעך עד שקר מתורגמת ב"משפטים" על ידי:

שמות פרק כג (א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס: ס(ב) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת: (ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ: ס

ואז מגיעים לקבוצה אחרונה ששייכות לדברה העשירית "לא תחמוד".

 

לא תחמוד

הרב מנשה וינר מעלה כמה שאלות בקשר למצוות האלה: שבת, שמיטה, רגלים..למה התורה חוזרת על חלק מהן שכבר ידועות ולמה בצורה מיוחדת?

למשל, במצוות השבת, כתוב

"(יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר.".

בספר דברים, באותו נושא, כתוב:

דברים פרק ה (יג) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ … לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:

כלומר, חסרה מילה קטנה:"כמוך"! לא כתוב , בפרשה שלנו שאתה צריך לנוח! כולם מסביבך ינוחו בזכות השבת שלך אבל המנוחה שלך לא כתובה כאן.כשאנו מבינים שמדובר במצווה הקשורה ל"לא תחמוד" מתחילים להבין:

בעצם, התורה אינה צריכה לכתוב על השבת כי זה כבר כתוב. אבל כאן, מדובר על אותה המצווה מזווית מיוחדת של "לא תחמוד". מדובר על מצווה מאוד קשה ליישום. איך אפשר לדרוש מאדם שלא לחמוד. זה לא מעשה זו מחשבה. וקשה מאוד לשלוט על מחשבות! אם כן, יש חשיבות הסביר את המצוות האחרות, כמו השבת, בזווית מיוחדת כדי לקיים ה"לא תחמוד":

כשאני שומר שבת ושובת, אני חושב על עצמי. אם גם הקניינים שלי צריכים לשבות, אז אני מקיים הצו הזה כדי להיות בסדר. אבל כאן , המטרה היא להרגיש שאני לא נמצא במרכז העולם. אני מתבקש לעשות מעשה עבור האחר בלבד! ואז זה מחנך אותי לחשוב על העולם מסביבי ולא רק על עצמי. זו מטרת "לא תחמוד": אל תתרגם את כל מה שמסביבך יחסית אלך בלבד. אל תהיה אגוצנטרי!. לחמוד מה שיש לשני זה לראות את העולם יחסית אלי. יש לו בית יפה. אני מיד חושב על הבית שלי וחושב למה אין לי בית כמוהו. כלומר הבית שלו נכנס בעולם שלי. כשאני חומד, קשה לי להסתכל על קניין חברי כלא שייך לי . לשמוח עבורו בשביל הקניין שלו!

אם כן, "לא תחמוד" כל כך קשה ליישום, שהתורה חוזרת על מצוות מוכרות ודורש להסתכל עליהם מזווית שונה, כדי שאני אקיים אותם בצורה פחות אגוצנטרית!

לא תבשל גדי בחלב אימו

המשפט הזה מוכר מאוד אבל קשה להסביר למה הוא מופיע דווקא כאן, אחרי מצוות שלוש הרגלים.

הרב מנשה ווינר מציע הסבר הגיוני וגאוני: מדובר על חג הסוכות:

נקרא את הפסוקים:

: (יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְקֹוָק:  (יח) לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר:(יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

כשאתה חוגג, אל תגזים בשמחה. תכניס יראה ואיפוק.

  • בפסח: אל תאכל כל הלילה לרווחתך. אתה חייב לצמצם האכילה בשעה מסויימת. כי כל מה שיישאר עד הבוקר יש לשרוף! ואין לאכול חמץ. יש להכניס בסעודה איפוק ומגבלות!"לא תזבח על חמץ…"
  • בשבועות: תביא למקדש ראשית הפרות שלך! לא לאכול אותם למרות שזה מה שאתה מחכה לו כבד שנה! איפוק בהנאה של התבואה!"ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך"
  • סוכות: חסר! לא מדובר על סוכות. מה היא המגבלה לחג הסוכות?

הרי ה1ראשון בניסן הוא ראש השנה למעשר בהמה . בחודש אלול נולדו רוב הגדיים. זו התקופה שלהם . ולכן, מפרישים מעשר בהמה ובוחרים הגדיים לאכילה בדיוק בזמן הזה. ורוב הסיכויים שבחג הסוכות נאכל גדיים. המנהג הרווח אז, היה לאכול הגדי מבושל בחלב. זה היה נחשב למעדן משובח.אז בדיוק כאן התורה אוסרת לצאת מגדר המוסר הבסיסי בהזדמנות החגיגית הזו: לא תבשל גדי בחלב אימו. זו ההגבלה לחג הסוכות!

 

הרוצחים.

במקביל לדברה השישית "לא תרצח", כתובים בפרשת משפטים שלושה פסוקים שמגדירים סוגי הרוצחים ועונשם:

שמות פרק כא   (יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת:

(יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: ס

(יד) וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת: ס

הפסוק הראשון מדבר על הרוצח במזיד. דינו מוות

הפסוק השני מדבר על הרוצח בשגגה ודינו גלות למקום שבו ה' מגן עליו.

על מה מדבר הפסוק השלישי?

הרב יעקב מדן מחדש ומסביר: מדובר על אדם שרצח במזיד (כי יזיד איש) אבל הוא עושה עצמו כאילו זה היה בשוגג. זו הערמה! הוא הלביש הרצח שלו בצורה כזו שהוא נראה שוגג או חף מפשע. האדם הזה עלול אפילו לנוס אל המקום שבו מדובר בפסוק השני: במקום שה' מגן עליו: המזבח. שם, בית הדין יכול לחשוב שהוא פתור מלדון אותו או מלחקור את נסיבות המוות ולתת לאלוהים לטפל בו!

לכן באה התורה , בפסוק השלישי החשוב הזה ומצווה לבית הדין: אל תסגרו את התיק רק בגלל שהוא עושה עצמו שוגג. תחקרו את הקרה עד תומו ואם אתם מגיעים למסכנה שהוא עשה זאת במזיד, אז אל תפחדו לקחת אותו מהמקום שבו אני אמור להגן עליו!! זו מרמה  זו ערמה!

ההסבר הזה לוקח בחשבון שהמזבח הוא המקום שה' שם כדי לנוס שמה.

אכן, לפני הכניסה לארץ ישראל והקמת ערי המקלט, במדבר, מקום המזבח היה משמש כעיר מקלט. מי שתפס בקרנות המזבח היה נכנס, כביכול במקום "אקסטרה טריטוריאלי". כמו בעיר מקלט בארץ.

ולראייה, נקרא את הפסוקים בסוף פרשת יתרו:

שמות פרק כ (כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:

לפני בניין המשכן, היה מותר להקים מזבח בכל מקום ומשם להקריב קרבנות. זה היה מקום השכינה. שם היה המקום אליו יכלו רוצחים בשגגה לנוס.

אם כן, לומדים מכאן החיוב של התורה להקים מערכות חקירה ואמצעי חקירה כדי לחקור כל מוות. בדיוק כמו שזה קיים היום בכל מדינה מתוקנת. אין להשאיר המצב בידי האלוהים. ולכן בית הדין הגדול היה בנוי על יד המזבח!

 

נדב ואביהו והזקנים

משה עלה עם הכהנים ועם הזקנים אל הר סיני. שם, הכהנים והזקנים אכלו ושתו ואחזו את האלוהים:

שמות פרק כד (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:(יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: ס

הפרשנים חלוקים בדעתם. האם מה שהם עשו היה דבר טוב, ראוי, גדול. או שמה שהם עשו היה עוון חמור.

אונקלוס, למשל סובר שזה היה דבר טוב(הם לא ממש אכלו אלא הקרבן שלהם התקבל) ורש"י חושב להיפך:

רש"י (י) ויראו את אלהי ישראל – נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד, (במדבר יא א) ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה:(יא) ואל אצילי – הם נדב ואביהוא והזקנים:

לא שלח ידו – מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד:ויחזו את האלהים – היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא. ואונקלוס לא תרגם כן. אצילי לשון גדולים

אונקלוס (ט) וסליק משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעין מסבי ישראל:(י) וחזו ית יקר אלהא דישראל ותחות כורסי יקריה כעובד אבן טבא וכמחזי שמיא לברירו:(יא) ולרברבי בני ישראל לא הוה נזקא וחזו ית יקרא דיי והוו חדן בקורבניהון דאתקבלו (ברעוא) כאלו אכלין ושתן [אכילין ושתן]:

 

הרש"י הזה מאוד מעניין והרב מנשה וינר לומד אותו לעומק. כי כמה שאלות צצות ממנו:

  1. מתן תורה והמשכן:

רש"י טוען שהיו כולם ראויים למיתה, אבל ה' לא רצה לערבב השמחה של מתן תורה למות אנשים נכבדים. יש בדר קושי כי הרי ה' המית אותם בחנוכת המשכן! וכן ערבב שמחה במיתת בני אהרון!! אלא שיש להבין השוני שקיים בין שני המאורעות האלה:

  • מתן תורה מקביל לאירוסין. לאהבה גדולה שמתפרסת. לאהבה ממבט ראשון חזקה.
  • המשכן הוא אמצעי להכניס את האהבה הזאת בתוך הזמן, תדיר. כמו שהקידושין מכניסים את בני הזוג למצב קבוע לאורך זמן.

למה היה "עדיף" להמית את בני אהרון בחנוכת המשכן מאשר במתן תורה? כי אם פוגעים באירוסין, התוצאות חמורות: קל מאוד להפר את הברית. אם יש בעיה בין החתן והכלה בשלב האירוסין, קל מאוד לשבור הכל בשלב הזה. אבל אם אותה בעיה צצה אחרי החתונה, מנסים לטפל בה ומתמודדים איתה. לכן, במתן תורה (האירוסין) ה' נזהר מאוד לא לפגוע בברית שנחתמת. אבל אחרי בניין המשכן, יותר קל לעורר בעיה (חמורה מאוד) כי אז נצטרך לטפל (למשל על ידי הלכות יום כיפור) בלי לשבור הכלים! זה כנראה הלימוד העיקרי של רש"י.

כדי להרחיב בנושא, בניתי טבלא :

האבות קראו למקום: אומרים בתפילה דומה ל קבעו תפילת קרא ב
אברהם הר אהבה רבה אירוסין שחרית הר סיני
יצחק שדה        
יעקב בית אהבת עולם קידושין ערבית משכן

 

במתן תורה, יש אירוסין, אהבה רבה, נמצאים בשיא של התרגשות, כמו בפסגת ההר.

המשכן בא כדי להכניס את ההרגשה הזו ביום יום, בתמידות. נכנסים בבית. אנו נשואים ומנסים לפטור הבעיות שצצות בלי לשבור הכלים בכל רגע.

לכן, בתפילה, הגמרא במסכת ברכות קובעת שאנו אומרים, בשחרית(אברהם), "אהבה רבה". אבל בערבית(יעקב) "אהבת עולם". אהבת עולם היא האהבה שנבנית במשך הזמן לאורך זמן ארוך מאוד.

 

  1. מה החטא שלהם?

אם הזקנים ימותו בפרשת המתאוננים ובני אהרון במשכן, זה בגלל שאז חזרו על אותו העוון שעשו במתן תורה. זה עוון מאוד קשה להגדרה כי זה דבר מאוד רגיש.

מדובר על טשטוש הגבולות:

ה' ירד על ההר כדי שנראה אותו:

 פרק יט(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי:

אבל מצד שני, אסור לראות אותו!

פרק יט (כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְקֹוָק לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב:

אז יש לראותץ או לא לראות? עד איזו נקודה ניתן לראות, להכניס את האלוהות בגשמי?

המטרה היא לראות אבל זה כל כך עדין ומסוכן שעדיף לא לראות! אבל לא לראות בכלל זה להכחיש המציאות! והכחיש את כל מעמד הר סיני! כל הסיפור סובב מסביב לגבול הדק הזה בין ההגשמה לאיסור ההגשמה.

לא לחינם יש מצווה של "הגבלת" ההר. הנגיעה בקצה.

נדב ואביהו, הגיעו למדרגה גבוה מאוד עד שהם אפשרו לעצמם לראות, או להיתקרב ולהקריב מיוזמתם. הזקנים הגיעו למדרגה כל כך גבוה עד כדי כך שהם רצו להכניס האלהות באכילה ובשתיה! זה מה שאנו עושים כשאנו מברכים לפני האוכל! אבל מצד שני, יש סכנות להשתמש לרעה באכילה ובשתיה. כשהעם "התאוו תאווה, הם הראו שהם לא מסוגלים לאכול ולשתות בקדושה. לכן, רשי טועם ששם מתו הזקנים!

  1. המחלוקת עם אונקלוס

רש"י מעלה את המחלוקת בינו לבין אונקלוס. האם הם עשו דבר טוב או רע?. רש"י נסכים שמדובר בדבר "גבולי" דבר שיכול להיות טוב מאוד ורע מאוד! רוב המצוות המעשיות מטפלות בגבול הזה. ההתיחסות לכל מעשה, תלויה בגבול הזה. נדב ואביהו עבור את הגבול כי יצאו מהמצווה (אשר לא ציווה ה'). המצווה עוזרת לנו להתנהג בגבולות הדקים האלה!!

 

המלאך , האימה והצרעה:

הפרשה שלנו מחולקת לשלושה חלקים

  • החלק הארי הוא חלק המשפטים
  • החלק השני הוא התיאור של שלושת האפשרויות להנהגת ה' בכניסה לארץ
  • החלק השלישי הוא המשך תיאור מתן תורה.

בחלק השני, כתוב:

(כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: (כא) הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: (כב) כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ: (כג) כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו: …

(כז) אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף:

(כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ: (כט) לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה:(ל) מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ:(לא) וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ:(לב) לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית:(לג) לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ: פ

ה' מכריז שהוא ישלח "מלאך" שינהיג העם בכיבוש הארץ. תיאור הכיבוש מראה שבמקרה הזה, הכל ילך מהר מאוד ושכל האויבים יכחדו מהר, באופן כמעט ניסי. המצב נראה כמעט אידיאלי כי לעם לא יהיה שום דבר לעשות חוץ מאשר לקיים את מצוות ה'. אבל אין להם להילחם,ולפעול יותר מדי כדי להתישב.

אבל, מפסוק כז, יש שתי אופציות אחרות:

האימה= ה' שולח פחד כזה שעל עם ישראל להילחם ולפעול אבל באופן ניסי, נופל פחד על האויבים וה' עוזר לישראל על ידי הפחד הזה שהוא מטיל על יושבי הארץ.

הצרעה= מן מכה שה' שולח באויבים כדי להחליש אותם ולגרש אותם.

 

שלושת האמצעים האלה שונים. יש הדרגה :

  • שני האחרונים לא פועלים באופן ניסי ומהר. להיפך, הכל מתנהל בצורה איטית. יש אפילו יתרון באיטיות הזו. (פן תרבה עליך חיית השדה).
  • המלאך הוא המצב "הניסי" ביותר והצרעה ה"טבעי ביותר"(נס נסתר)

 

מה המצב העדיף מבין שלושתם?

אנו יודעים שמשה מאוד התנגד לפתרון המלאך. אחרי חטא העגל, ה' מציע:

שמות פרק לג (ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי ….

אבל משה התנגד:

שמות פרק לג (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:

ה' הסכים לא לשלוח מלאך מיד, רק אחרי שמשה ימות. ואכן  מלאך בא לעזור ליהושע :

יהושע פרק ה (יג) וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ:(יד) וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יְקֹוָק עַתָּה בָאתִי

וגם בתקופת השופטים:

שופטים פרק ב (א) וַיַּעַל מַלְאַךְ יְקֹוָק מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים ס וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם:

 

משה העדיף הנהגה ישירה של ה'. ולא על ידי מלאך. אכן רש"י סובר שמלאך בא כשהעם יורד ממדרגתו!:

רש"י שמות פרק כג (כ) הנה אנכי שולח מלאך – כאן נתבשרו שעתידין לחטוא, ושכינה אומרת להם (שמות לג ג) כי לא אעלה בקרבך:

אם כן , מה משמעות שלושת האמצעים האלה, המלאך, האימה והצרעה?

 

ניתן לראות כמטרה עליונה שהעם יחיה חיים טבעיים, ללא ניסים גלוים. וידע לגלות שמתחת לטבע , ה' פועל בנסים סמויים. ככל שהעם "בוגר" הוא יכול להתמודד עם האתגר הנעלה הזה.

אבל , כשהעם ירוד מבחינה רוחנית, הוא זקוק לעזרה גלויה. לניסים גלויים! זה מראה שהם לא מספיק בוגרים כדי להבין מעצמם ולפעול בכוחות עצמם. ככל שה' פועל באופן גלוי, ככל שיש מלאכים, נביאים, ניסים גלויים, זה אומר שהעם זקוק לזה ואיננו מספיק חזק רוחנית.

לכן, ה' מתאר כמה מצבים אפשריים. שיכולים להיות מנוגדים לכאורה, אבל הכל תלוי בבגרות של העם. אם הם עדיין עם של עבדים שזקוק שייקחו לו את היד בכל צעד או שהוא מספיק בוגר וחופשי כדי ליזום ולהתנהל בכוחות עצמו, בהכרה שה' מאחורי חוקי הטבע.

 

יתרו פי

בע"ה כב שבט התשעז

מישל בן שושן

 

יתרו פי

 

עניין משפחתי

בהתחלת הפרשה , יתרו מתואר כל הזמן כ"חותן משה". הוא בא בתור חותן משה, מביא את אשתו ובניו אל משה. אפילו הפסוק הראשון "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו", יכול להתפרש כאילו יתרו היה במתח על מה יקרה למשה, בעלה של ביתו. משה הלך למשימה בלתי אפשרית והוא דאג לו. יתרו שמח שמשה ניצל מהסיפור, והוא מחזיר לו את אשתו ובניו! אפשר להגיד, בניגוד לפרשנים , שיתרו בא רק בשביל משה, בשביל סיפור משפחתי! הוא מגיע אליו ל"הר האלוהים", ההר שהוא מכיר כי שם היה משה רועה את צאנו, קרוב למדיין.

אבל בחלק השני של הסיפור, יתרו מופיע כ"יתרו" בלבד. לא כחותן משה. בחלק הזה, אחרי שמשה מספר לו את מעשי האלוהים, אז הוא מתפעל והוא "מתגייר". הוא מקריב קרבנות והוא מברך את ה'.

כאילו יתרו מגיע מסיבה משפחתית גרדה והוא מתגייר ליהדות בשלב שני.

בשלב שלישי, יתרו מתואר שוב כחותן משה כאילו הוא מחבר את שני השלבים הראשונים ואז הוא נותן למשה את העצה שלו.

אם נסתכל בעצה עצמה, נראה שהמניע הוא "הבריאות של משה". כאילו החותן דואג לשלום החתן שלו! (חזרנו לשלב הראשון!) אבל בהמשך, המטרה העליונה היא שדבר האלוהים יוכל להתפרסם לכל העם והכל יבוא על מקומו בשלום!(השלב השני!) ושוב משלבים את שתי המטרות: הפרטי, משפחתי, אישי ומטרה הרוחנית.

 

נראה לעניות דעתי , שסיפור יתרו מלמד למשה ולנו הקוראים, שאין להפריד בין הרוחני והגשמי! שני המישורים משולבים! משה הוא איש האלוהים. הוא נמצא בהר האלוהים בזמן שהעם ממשיך להיות ברפידים (ראה הקובץ  "בשלח פי"). קשה למשה לחלק ולהעביר סמכויות. הוא היחיד שמדבר עם האלוהים. לכן הוא היחיד שיכול לפטור את בעיות העם. יתרו מאמין בעם!! הוא מאמין שיש כוח לאנשים נוספים בעם.

לפני שהתורה מספרת על ההתגלות של ה' מלמעלה, הנה סיפור נגדי שקודם לוף אדם שאיננו יהודי, שהוא אפילו כהן מדיין, בא ומדבר על הכוחות שקיימים אצל העם עצמו. אדם שבא ומחבר את משה אל העם, אל המציאות, אל משפחתו, אל בניו! לפני שמשה יעלה אל האלוהים, יתרו מבקש ממנו לרדת אל בני האדם!!

 

יש מחלוקת האם יתרו הגיע לפני או אחרי מתן תורה. אבל עובדה היא שהתורה סדרה את סיפור יתרו כאן. לפני מתן תורה. והמסורת נתנה לפרשה של מתן תורה דווקא את השם "יתרו".למה?

התורה רוצה כנראה ללמד אותנו משהוא לגבי מתן תורה דרך סיפורו של יתרו .

נראה לי שהלימוד הוא : למרות ההתגלות הניסית שבאה מלמעלה, אין להתנתק מהמטרה העליונה שהיא בני האדם היושבים למטה!

אכן משה יעלה , הרבה פעמים, כדי לשמוע את דבר ה'

אבל ה' יבקש ממנו גם כן לרדת אל העם!!

אין להפריד בין שני העולמות!

נראה שקל יותר למשה לעלות מאשר לרדת!

או גם לנו קל יותר לעלות מאשר לרדת!

מחפשים "התעלות". אבל אסור לשכוח שהמטרה העליונה היא החיים למטה!.

 

הסדר בפסוקים

קשה מאוד להבין מה קרה, כרונולוגית , בכל מה שקשור ליתרו. הנה כמה בעיות:

  1. בסוף הפרשה של יתרו, לפני מתן תורה , כתוב :

…..(כז) וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ:

. אם כן, יתרו חזר למדין. אבל בספר במדבר, אנו מוצאים את יתרו עם בני ישראל במדבר סיני, שנה אחר כך:

במדבר פרק י:(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְקֹוָק דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:(ל) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ:(לא) וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם:(לב) וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְקֹוָק עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:(לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:

האם יתרו הלך למדין וחזר שוב? לא מסופר על חזרתו! ושנית, בקטע הזה, משה מבקש מיתרו להישאר ולא רואים שהוא "משלח" אותו!

  1. יתרו מדבר על "חוקי האלוהים ותורותיו" שמשה צריך ללמד את העם. אבל עדיין לא ניתנה התורה! על מה כל העם עומד על משה לבקש ממנו פרטים ?
  2. בספר דברים, משה מספר שהוא עצמו הגה את רעיון שרי האלפים והמאות:

דברים פרק א :(ו) יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה:

(ז) פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו …(ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם:….(יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם:(יג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם:(יד) וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת:(טו) וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם:

זה נראה כאילו משה "גנב את הרעיון מיתרו ואיננו מספר שיתרו הוא זה שייעץ לו הדבר!

הרב מדן (מצותת על ידי הרב וינר) מציע פתרון חלקי:

יתרו אכן בא לפני מתן תורה. הוא נתן את העצה שלו למשה כי משה היה מטפל בענייני חלוקת האוכל והמן והשתיה (מן בוקר ועד ערב, על ענייני ארוחת בוקר וארוחת ערב!), על ענייני ארגון החברה. משה לא קיבל את עצת יתרו! הוא אמר לו: בסדר, אני מסתדר יפה! ואכן משה התסדר.

יתרו נשאר עם העם שנה שלמה עד שהם היו אמורים לעזוב את מדבר סיני ולנסוע ארצה. אז, משה מבקש מיתרו להישאר כי יתרו לא רוצה לנסוע ארצה עם העם (מסיבות חיוביות או לא). ושם יש לכתוב את הפסוק שלנו שמשה נתן ליתרו ללכת. כלומר הפסוק "וישלח משה.." שייך לספר במדבר. הוא נמצא כאן (כי התורה אוהבת לצרף את כל הפסוקים המדברים על אותו עניין אפילו אם הם לא קראו באותו הזמן).

אחר, כך, האירגון של המסע לארץ היווה קושי עצום למשה. ושם הוא מתלונן על משא העם. ושם, הוא מאמץ את הרעיון של יתרו שניתן לו לפני שנה. ומשה מחליט למנות שרי אלפי ושרי מאות, בשנה השנית, כשיש לעזוב את מדבר סני. לכן, משה מדבר בספר דברים על המעשה הזה כאילו הוא בא ממנו. כי אכן משה החליט לאמץ אותו רק אחרי שנה שלמה שבה הוא חשב שהוא יוכל להסתדר לבד.

בעצם, הרעיון של יתרו הוא לא פטנט גאוני שמשה לא חשב עליו. הרי משה גדל אצל פרעה ושם כל החברה בנויה בצורת פירמידה. העניין הוא "האם להמשיך להנהיג העם לבד או שיש לחלק סמכויות?" על כך היתה מחלוקת בין יתרו ומשה. יתרו חשב שזה טוב מיד ומשה השתכנע רק אחרי שנה שלמה.

 

ויהי ממחרת

רשי מציע ש"ויהי ממחרת" הכתוב בהתחלת הפרשה שלנו, לא קרא כאן אלא אחרי יום הכיפורים, כשמשה הוריד את הלוחות השניים! למה? כי אז יש סיבה לעם לבוא לדרוש את משה על חוקי האלוהים.

זה לא סותר את האפשרות שיתרו הגיע לפני מתן תורה. אלא שהפסוקים מקבצים ביחד כמה אירועים שנוגעים ליתרו , ביחד. חלק לפני מתן תורה וחלק אחרי מתן תורה. הנה הרשי  הארוך הזה שנוגע בבעיות שהעלנו:

רש"י(יג) ויהי ממחרת – מוצאי יום הכיפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן ההר. ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכיפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר (פסוק טז) והודעתי את חקי וגו', ומשנתנה תורה עד יום הכיפורים לא ישב משה לשפוט את העם, שהרי בשבעה עשר בתמוז ירד ושבר את הלוחות, ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכיפורים. ואין פרשה זו כתובה כסדר, שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שניה, אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא, שילוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שניה, שהרי נאמר כאן (פסוק כז) וישלח משה את חותנו ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה (במדבר י כט) נוסעים אנחנו אל המקום וגו', (שם לא) אל נא תעזוב אותנו, ואם זו קודם מתן תורה, מששלחו והלך היכן מצינו שחזר ואם תאמר שם לא נאמר יתרו אלא חובב, ובנו של יתרו היה, הוא חובב הוא יתרו, שהרי כתיב (שופטים ד יא) מבני חובב חותן משה:

 

מה שמועה שמע ובא ?

הפרשה מתחילה במילים "וישמע יתרו". יש מחלוקת תנאים בשאלה "מה שמועה שמע ובא והתגייר?" שלוש אפשרויות מוצעות:

 

תלמוד בבלי מסכת זבחים דף קטז עמוד א – וגם : במכילתא דרבי ישמעאל, יתרו :

 

וישמע יתרו כהן מדין – מה שמועה שמע ובא ונתגייר?

  • מלחמת עמלק שמע ובא, שהיא כתובה בצדו, דברי ר' יהושע.
  • ר' אלעזר המודעי אומר, מתן תורה שמע ובא, ..
  • רבי אליעזר אומר, קריעת ים סוף שמע ובא

 

ורשי בחר שתיים מאלו וצרפם יחד!

רש"י : וישמע יתרו – מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק:

 

אבל אם נעיין בפסוקים שלנו, נראה שאין מקום לשאול שאלה כזו בכלל. כתוב במפורש שיתרו שמע את כל מה שעשה אלוהים למשה ולישראל כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. ברור: יתרו שמע על יציאת מצרים!!

אולי התנאים שואלים את עצמם: מה היא הנקודה ששברה את גב הגמל וגרמה לו לבוא.

בהסבר שהצעתי לעיל, יש מקום להגיד שיתרו בכלל לא בא להתגייר אלא בא כדי להחזיר את אשתו ובניו למשה אחרי שניצל מפרעה. אבל נניח שיתרו בא להתגייר לכתחילה. אז מה יכול לגרום לגוי לבוא להתגייר? זו שאלה מעניינת. כי בכל דור, היהודים נמצאים מול גויים עוינים ויהיה מעניין לדעת מה "מקפיץ" גוי לבוא לאהוב את היהודים!

אכן, אם נעיין בסוגיה השלמה בגמרא, מסתבר שיש מחלוקות הרבה יותר רחבות בין התנאים שמציגות השקפות עולם שונות. בערך, אותם המחלוקות שקיימות היום בעם ישראל:

למשל, הנה טבלה לגבי השקפות העולם של שניים מהתנאים האלה, לגבי הסיפור של מלחמת עמלק:

 

מחלוקות נוספות רבי יהושוע רבי אלעז המודעי
מה שמועה שמע? מלחמת עמלק מתן תורה
אל יהושוע :בחר לנו אנשים אנשים גיבורים יראי חטא
וצא הילחם בעמלק צא מן הענן צא עם כתר הרוחני!
מחר אנכי ניצב נהיה עמכם! נגזור תענית, נתפלל.

 

עבור רבי יהושוע  העיקר , הדבר העיקרי זו מלחמת עמלק! עבורו, הכי חשוב זה המעשים הגשמיים, הגבורה של החיילים היהודים, המלחמות, היציאה מהרוחניות והטיפול בגשמיות!

עבור רבי אלעזר המודעי, להיפך, זה הנס שבא מלמעלה, התפילות, יראת החטא, הרוחניות!

 

כלומר, השאלה "מה שמועה שמע?" מעניינת אותנו יותר בקשר לההשקפות של היהודים עצמם על מה חשוב מאשר מה גרם ליתרו לבוא!

 

וכן נראה לי, רוב השאלות שנוגעות לפרשנות המקרא:

הן באות יותר לגלות את המשמעות שאנו נותנים לדברים מאשר לדעת "מה קרה באמת שם?"

כשפרשן מציע סדר דברים, סדר פסוקים, ממלא חורים בסיפור, מפרש מילים סתומות, הוא בעצם מגלה לנו מה היא השקפתו של הפרשן עצמו.

 

יתרו ועמלק

אלה הסוברים שיתרו הגיע אחרי מתן תורה, מנסים להסביר למה בואו מסופר כאן?. אחת התשובות המעניינות היא שהתורה צירפה ביחד את שתי התגובות האפשריות להופעת העם היהודי:

  • עמלק שמע ובא להילחם
  • יתרו שמע ובא להתגייר!

לכן שתי הפרשיות , של עמלק ושל יתרו מצורפות אחת אחרי השנייה בתורה.

 

 

עשרת הדברות

מי אומר שיש כאן עשרה? התורה עצמה בשלושה מקומות (שמות  לד, כח; דברים ד, יג; י, ד). אבל איך חולקים את הקטע לעשרה?

ניתן להשתמש במסורה של הכתב עצמו. כשאנו מסתכלים על הספר תורה, הקטע מחולק לעשר פרשיות. גם בקריאה בטעם עליון, יש חלוקה לעשרה.

אבל, כנראה אחרי חורבן הבית השני, כדי להתנגד לנצרות (כדי להחמיר על עוון העבודה זרה ולחייב אותם בשני עברות "אנכי" ו"לא יהיה" ולא רק באחת "אנכי") , החכמים שינו את החלוקה הזו. הפרשה הראשונה שהיה אמור להיות הדיבר הראשון, הם חלקו לשניים. הם אפילו חילקו את הפסוק הראשון לשניים כדי ליצור שתי דיברות! ואז היה להם 11 דברות! לכן, כנראה, הם צירפו את שתי הדברות האחרונות (לא תחמוד בית רעך, ולא תחמוד אשת רעך או לא תתאווה) לדברה אחת, למרות שאלה שתי פרשיות נפרדות.

כדי להמחיש יותר את הדבר, רשמתי למטה את הקטע מחולק לפי החלוקה שלנו היום, כפי שהחכמים חלקו אותו בתלמוד וכך נמשך חלוק עד היום : הגדרתי בתוך מסגרת כל דברה בנפרד.

אבל ניתן לראות שהחלוקה של המסורה לפרשיות (כתוב "ס" או "פ" בסוף כל פרשיה ויש מרווח בספר התורה ביניהן) היא שונה:

 

 

 

שמות פרק כ

(א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: ס

(ב) אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים…..

 

…לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:

(ג) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:

(ד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי: (ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי ס

 

(ו) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְקֹוָק אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא: פ

 

(ז) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:(ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:(ט) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:(י) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ: ס

 

(יא) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: ס

 

 

(יב) לֹא תִּרְצָח ס                    לֹא תִּנְאָף ס             לֹא תִּגְנֹב ס                 לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר: ס

(יג) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ ס         לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: פ

 

 

  • הרב יואל בן נון, מצא שיש בקטע, 12 פעמים המילה "לא" שש פעמים בחלק "בין אדם למקום ושש פעמים בחלק של "בין האדם לחברו"!

אחרי שאנו מקבלים את החלוקה של התלמוד, נשאלת השאלה האם ניתן לחלק את כל הדברות לתת קבוצות?

הרב מנשה וינר מפרט שש חלוקות שונות שכל אחת מגלה עניין רב. הנה הן בטבלא:

5-5 למקום – לחברו
1-3-3-3 דצך עדש באח ב
3-7 וארא בא- ספירות
2-8 תריג=תורה-2
1-9 א-אנכי-אנכי ה' ..
2345 סיבה

 

 

 

 

 

 

 

5-5

היא החלוקה הנפוצה ביותר שמופיעה בכל ציור, במיוחד אצל הגויים. יש  הגיון בחלוקה הזו כי היא  שווה! במיוחד כשהתורה מספרת שהיו שני לוחות שעליהם היו כתובות. עשרה לחלק לשנים, נותן פעמיים חמש!.החלוקה הזו מצותתת לראשונה על ידי רבנו חננאל.

יש הגיון להגיד שהחמש הראשונות הן מצוות בין אדם למקום והאחרות בין אדם לחברו:

כי בחמש הראשונות, מופיע שם ה' ובאחרות לא!! באחרות יש את המילה "רעך".

  • הרב וינר מגלה מפתח פרשנות בתנ"ך: כשמצרפים המילים הראשונות והמילים האחרונות בספר או בפרשה, אנו מגלים את סוד הסיפור כולו:

למשל, מגלית רות מתחילה ב"ויהי בימות השופטים" ומסיימת בלידת דוד המלך. כאילו כל הספר בא ללמד על המעבר בין תקופת השופטים לתקופת המלכות בישראל.

כמו כן, התורה מתחילה ב"בראשית ברא א'" ומסיימת ב"עיני כל ישראל". כלומר, המעבר בין הפן האוניבראלי של הבריאה והמטרה של עם ישראל. זה מה שרשי אומר כבר בהתחלה:"כוח מעשיו הגיד לעמו..".

גם בעשרת הדברות, כשמצרפים "אנכי ה' אלוהיך" למילים האחרונות " אשר לרעך", אנו מצרפים את המימד האנכי כלפי ה' והמימד האופקי כלפי בני האדם. בדיוק מה שהחלוקה הזו רוצה להביע.

 

3-3-3-1

אומרים שעשר המכות מקבילות לעשרת הדברות. יש חלוקה ידועה במכות: דצך עדש באח-ב. חלוקה כזו יומיעה גם אצלנו:

1= אנכי ה': היא כוללת את הכל. כמו שמכת בכורות כוללת את כל המכות. ה' הודיע עליה לפרעה בהתחלה והוא יישם אותה בסוף.

3= לא יהיה לא תישא והשבת: יש הגיון בחיבור שלושת הדברות בקבוצה אחת: כולן מדברות על מלכות שמים. ה' אחד, אין להשתמש בשמו והוא ברא את העולם.

3= כיבוד הורים, לא תרצח ולא תנאף: מצוות על הקשר החברתי בין בני האדם. הורים, האחר והתא המשפחתי.

3= לא תגנוב, לא תענה ולא תחמוד: היחס עם הקניינים של השני.

 

3-7

השלוש הראשונות, בברור מגדירות את היחס אל האל האחד.אלה מצוות רוחניות, פילוסופיות, שכליות מאוד. היחס אל האלהות.

אבל השבע האחרות , מהשבת ועד לא תחמוד,מדברות על מצוות מעשיות של השולחן ערוך

החלוקה הזו ידועה מעשרת הספירות. שלוש עליונות מאוד ושבע תחתונות

 

2-8

החלוקה הזו ידועה מאוד כי המדרשים אומרים שבני ישראל שמעו את שתי הדברות הראשונות מפי הגבורה והשאר מפי משה. דרך אגב, זה נמצא בפסוקים עצמם: בשתי הראשונות מדובר בגוף ראשון :"אנכי ה'", "על פני" אבל בשמונה האחרות, מדובר על ה' בגוף שלישי :"שם ה' אלוהיך" ולא "שמי"..

יש עוד סיבה לחבר בין שתי הראשונות, (מלבד ההצעה הראשונה שלי שהמסורת הישנה מחשיבה אותן לדברה אחת) שבשתיהן כתוב "אנכי ה' אלוהיך" פעם בראשונה בהתחלה ופעם בשניה באמצע.

 

1-9

חלוקה זו אומרת שבעצם הכל כלול בדברה הראשונה "אנוכי ה'".

הרב סעדיה גאון מסביר שכל תרי"ג המצוות כלולות בעשרת הדברות. שהן בעצם מסכמות ומרכזות את הכל. והוא חילק את כל התרי"ג מצוות כתת קבוצות של עשרת הדברות.

כך ניתן לעשות בתוך עשרת הדברות עצמן ולהגיד שהכל כלול בדברה הראשונה. כי מהרגע שאנו מול ה', אז הכל נובע מזה.

וכך ניתן להגיד שהמילה הראשונה "אנוכי" מכילה הכל בתוכה.

וכן ניתן להגיד שהאות הראשונה ,א" מכילה את הכל כי היא סמל האחדות, העיקרון הכי חשוב ביהדות

 

2345-1678910

היא חלוקה לפי הדברות שמכילות בתוכן המילה "כי" ולבין אלה שלא מכילות הסבר למצווה.

העניין של "כי" דורש הבנה. למה לפעמים התורה כאילו נותן לנו טעם למצווה או מסברה העונש?

למשל :"לא תישא..כי לא ינקה ה'" כאילו התורה אומרת אל תעשה דבר כזה כי ה' יעניש אותך! ומה עם לא תרצח?

האמת היא שיש להבין המילה "כי" לא כסיבה או עונש אלא הסבר על מהות המצווה עצמה. ואכן יש מצוות שאין לקחת אותן כמובנות מאליהן! יש לעיין בהן יותר, וה"כי" בא לדרוש מאיתנו התיחסות שונה ממה שחשבנו לכתחילה. למשל, לשאת את שם ה' לשווא, זה להשתמש באלוהים כאילו הוא בכיס שלנו. ואז יש לנו הרגשה שאנו מעליו! אנו יודעים מי הוא אנו יודעים מה הוא אנו יודעים למה הוא עשה כך או למה הוא מצצוה כך. זה "מנקה" אותנו! זה מנקה מהעול ! כי אנו מרגישים שאנו מעל למצווה. אפילו אם אני עושה אותה, זה בגלל  מבין אותה!

על הטעות הזו בא ההסבר "כי לא ינקה ה'! אתה לא תצא מזה! אתה לא תוכל לתפוס אותו ויישאר בתוך הכיס שלך!

 

 

בשלח פי

בע"ה יב שבט התשעז

מישל בן שושן

 

בשלח פי

בעקבות רעיונות של הרב וינר

 

שמות פרק יג  (יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:   (יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

  1. בשלח פרעה

זה מצער מאוד שהיה פרעה צריך לשלח את בני ישראל ולא שבני ישראל יצאו! לא כתוב "בצאת ישראל ממצרים"! נראה שישראל עדיין לא בשלים לגמרי לצאת מעצמם ויש לדחוף אותם !

זה יסביר הרבה מהמהלכים שה' ינקוט בהמשך:

 

  1. דרך ארץ פלישטים

ברור שהמטרה העליונה היא הכניסה לארץ. והיה הגיוני מאוד להיכנס מיד לארץ. אם כן מה היה מתוכנן לגבי מתן תורה?? כנראה שבאופן אידיאלי, התורה היתה צריכה להינתן בארץ ישראל! נתינת התורה בהר סיני נובע מכישלון , מחוסר נכונות של העם.אבל לא בגלל שיש עניין בנתינת התורה במדבר!!

יש הרבה פרשנים שבנו תיאוריות על העובדה שהתורה ניתנה במדבר, בחוץ לארץ. התורה שייכת לכולם, ניתן להיות יהודי טוב מחוץ לארץ ישראל כי הרי אין התורה קשורה פיזית לארץ ישראל מעצם נתינתה בחוץ… ההשקפות האלה השתרשו בתודעה ובמסורת היהודית הכללית. במיוחד, בתקופת הגלות ואחרי החורבן. זה עודד את היהודים שאבדו את המקדש וגלו בחו"ל. אבל, יש , לעניות דעתי, מקום לתקן היום את הרושם המוטעה הזה. כי זה מדרבן הרבה יהודים להישאר בגלות!

יש לשאול את עצמנו את השאלה הפשוטה: אם היה עקרוני שהתורה תינתן בחוץ לארץ, למה התורה כותבת כאן שה' היה רוצה להכניס את ישראל מיד (לפני מתן תורה) רק שבגלל פחד מהמלחמה  והשיבה למצרים, התכנית השתנתה והעביר את ישראל במדבר?

ברור שהתכנית היתה שהתורה תינתן בארץ ישראל. אבל יש להתמודד עם כמה פסוקים:

כשמשה מקבל את המשימה שלו במעמד הסנה, ה' מודיע לו שהעם צריך לחזור ל"הר הזה", כדי לעבוד את ה':

שמות פרק ג (יב) וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:

נראה פשוט ש"ההר הזה" הוא הר סיני, הוא הר הסנה. הוא נקרא "הר האלוהים":

שמות פרק ד(כז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ:

אמנם, יש מקורות אחרים שמצביעים על הר האלוהים כהר המורייה בירושלים! למשל בעקידה:

בראשית פרק כב וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:…

(ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:…. וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ ….(יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְקֹוָק יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְקֹוָק יֵרָאֶה:

בפסוקים האלה, יש חיפוש אחרי ההר הנכון שבו יש לבצע העקדה. ברור שאברהם מוצא ההר , הר המורייה וקורא לו בשם מיוחד.

בשירת הים, כתוב:

שמות פרק טו (יז) תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְקֹוָק מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ:

ובישעיהו כתוב:

ישעיהו פרק ב (ג) וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְקֹוָק אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְקֹוָק מִירוּשָׁלִָם:

יש בעצם שני הרים!! ההר האידיאלי, התכנית המקורית בירושלים. וההר השני, בחו"ל, במקרה של תכנית חלופית! קיימות, כנראה, בתורה שתי תפיסות: אחת שדוגלת באידיאל שיש להיכנס מיד לארץ ושם לבנות מקדש (כמו שכתוב בשירה עצמה ,לעיל) בלי לעבור דרך המדבר, בלי לבנות משכן (שנבנה בגלל המצב המיוחד של ההליכה במדבר). והפסוקים הראשונים של הפרשה שלנו מצביעים על התפיסה הזאת. ויש תפיסה אחרת, הבנויה על האפשרות של כישלון של התכנית האידיאלית, שמדברת על "הר האלוהים" בחורב, במדבר, שם מתגלה ה' ונותן התורה. כולם אמנם מסכימים שבאחרית הימים, במצב באידיאלי שאליו נגיע, אז "מציון תצא תורה ".

 

 

3 . פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה

 

הטענה הזאת נראית מוזרה: הרי ה' מוציא את עם חמוש היטב:" וחמושים עלו בני ישראל..". פשט הפסוק הוא שעם ישראל היו מזוינים בכלי מלחמה. אם כן, המלחמה היא חלק מהתכנית! למה שה' לא יצליח דרכם במלחמה בארץ כנען? למה לפחד?

במיוחד כשאנו יודעים שה' עושה הכל כדי להביא את הצבא המצרי מול העם , שנמצא סגור מול הים!! האם זו לא מלחמה שעומדת לקרוא כאן?? מלחמה בתנאים עוד יותר קשים מאשר מלחמת כיבוש ביוזמת ישראל, על שטח גדול שבו הם יכולים לבחור המקום, הזמן והאמצעים!

אם באמת מפחד למלחמה עסקינן, הרי שבני ישראל , ביוזמת ה' בעצמו, מוצאים עצמם מהר מאוד באיום מלחמתי גדול ומפחיד עוד יותר!!

ונזכור שה' מונע מהם לעשות מלחמה מול המצרים. אומנם כתוב שהם מפחדים:

שמות פרק יד:(י) וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְקֹוָק:

אבל ה' אוסר מהם להילחם:

שמות פרק יד (יד) יְקֹוָק יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן:

למה שלא יקרה אותו הדבר בארץ כנען??!

ועוד יש לזכור שכמה ימים ספורים אחר כך הם כן היו צריכים להילחם נגד עמלק!! וה' לא מנע מהם המלחמה הזאת. להיפך, יהושוע מקים צבא ונלחם ממש ויש מצווה להילחם נגד עמלק בהמשך ההיסטוריה כולה!

אז מלחמה נגד מצרים ונגד עמלק כן ונגד עמי ארץ כנען לא???

  • לכן, הרב יואל בן נון מציע לקרוא את הפסוק הזה בצורה הפוכה:

אנו יודעים היטב שמצרים היתה שולטת על ארץ כנען בתקופה הארוכה ההיא. אמנם ישבו בכנען הרבה עמים אבל השליטה העליונה היתה בידי המצרים.

מה היה יכול לקרוא אם ישראל היו נכנסים מיד לארץ ונלחמים נגד הכנענים? יש סיכוי סביר שהם היו קוראים דווקא למצרים שיעזרו להם!!ייתכן שהמצרים היו מסכימים ועוזרים לישראל לכבוש את עמי כנען. היהודים הפכו כבר מאתיים שנה למצרים לכל דבר. שהם ישלטו בכנען, זה היה דבר אולי מאוד רצוי עבור השליטים המצרים הרחוקים! ואז מה היה קורא? בני ישראל היו אמנם נכנסים מיד לארץ כנען אבל תחת החסות המצרית, בתור מצרים!! אמנם יצאו ממצרים אבל מצרים לא יצאה מהם! זו "השיבה למצרים" שה' פחד ממנה!! בני ישראל לא היו עדיין מספיק מגובשים כעם כדי להתנתק לגמרי מהמצרים!! העם "יינחם" ינחה את עצמו ולא יהיה מונחה על ידי האלוהים! וינחה את עצמו בשיבה למצרים! תרבותית, רוחנית, לאומית. אמנם היו יכולים לגור פיזית בכנען אבל הם היו שם מצרים!!. לכן, חשוב מאוד שהם יעברו חווית קריעת ים סוף כדי לראות בעיניהם "מצרים מת על שפת הים".  יש חשיבות בקריעת ים סוף כדי להתנתק "סופית" (אידיאלית) ממצרים!!

 

  1. שלושת ימים

יש לשים לב לשקר הגדול, כביכול של משה מול פרעה. אף פעם משה לא אמר לפרעה שהוא מתכוון להוציא את ישראל ממצרים סופית וללכת לארץ כנען. הוא תמיד טען שיש לתת להם ללכת "שלושה ימים" במדבר כדי לעבוד את אלוהיהם. מה יהיה אחרי שלושת הימים האלה? משה לא אומר ופרעה לא שואל! נראה שמובן מאליו שכולם יחזרו למצרים! למה משה עושה זאת? האם הוא מפחד מפרעה? האם כל הסיפור הזה עסק בטיול קטן של שלושה ימים בלבד?. נזכור את המהלך: ה' התחיל ברעיון הזה של שלושה ימים:

שמות פרק ג (יח) וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְקֹוָק אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ:

בעצם משה עושה את מה שה' מצווה לו: מדברים רק על שלושה ימים !!:

שמות פרק ח(כג) דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ:

מה העניין???   הרב מנשה וינר שם לב שהרבה פעמים בתורה, מתרחקים ממקום מסוים שלושה ימים כדי לבצע ניתוק גמור. למשל, כשיעקב בורח מלבן:

בראשית פרק לא (כב) וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב:

כשיש להתנתק מהר סיני אחרי שנה שלמה:

במדבר פרק י (לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:

וכן הרבה. אבל מה העניין? ה' רוצה שבני ישראל יעבור אזה שהוא מבחן, בו הם יבחרו אם לצאת ממצרים באמת או לא. כשהיו במצרים, הם היו עבדים תחת השפעת המכות והניסים. אחרי קריעת ים סוף, הם התנתקו מהאיום המצרי סופית. רק אז הם התחילו להיות באמת חופשים לבחור את דרכם. ואכן, זה בדיוק מה שקורה:

שמות פרק טו (כב) וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם:

 

הנה השלושה ימים שכולם דברו עליהם מההתחלה. בני ישראל נוסעים שלושה ימים במדבר. שלושה ימים אחרי קריעת ים סוף. כלומר שלושה ימים חופשיים ממש. ואז הנסיון מגיע:

(כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה:(כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה:(כה) וַיִּצְעַק אֶל יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם

הנסיון פשוט: אין מים! המים מרים! מה עושים?? בני ישראל מתלוננים. זה מובן, הם חופשיים!, אבל הם לא טוענים: בואו נחזור למצרים!! זה יקרה בהרבה הזדמנויות אחרות אחר כך. אבל כאן, המבחן הראשון הוא הכי חשוב: האם חוזרים או לא? הם לא מעלים את האפשרות לחזור! כלומר, הם מסכימים לצאת ממצרים!!! . נכון שזה "חלש" מאוד. הם ירצו לחזור אחר כך. אבל ה' זקוק למשהו, אפילו קטן, שיסמל את הרצון של ישראל להיגאל מרצונם החופשי! זה היה הנסיון! ואכן, הכל מתחיל כאן:

שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ:(כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק רֹפְאֶךָ: ס

כביכול, אם ישראל לא היו עומדים בנסיון הזה, אז הכל היה נופל!!! ואולי ה' היה נותן להם לחזור למצרים! לכן, ה' מבקש רק שלושה ימים של ניתוק. ואחר כך, נראה מה העם יחליט! משה מבקש רק שלושה ימים לפרעה: כי הוא לא יודע מה יקרה באמת אחרי שלושה ימים! יש לתת לבחירה החופשית של העם את מלוא הרצינות!

מה שקרה במרה, הוא דבר מאוד חשוב. זו לא עוד סיפור של תלונת העם. זה הנסיון החשוב ביותר שהיה אמור לקבוע את כל המשך המהלך. נכון שהמצב איננו מזהיר לגמרי ועם ישראל יעשו המון בעיות שיגרמו להם להישאר במדבר ארבעים שנה. אבל הרגע הזה , שבו הם לא חוזרים, עקרוני! זה דומה לרגע שבו הכלה והחתן אומרים "כן" בחתונה. זה לא אומר שכל החיים שלהם ימשיכו להגיד "כן" באותה ההתלהבות אבל על זה בונים!

לא לשווא המדרשים מאריכים על כל המצוות והחוקים שנתנו כבר כאן במרה. וגם הפסוק עצמו אומנם תמציתי אבל הוא אומר דברים חשובים מאוד:" שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ"!.

רק אחרי מרה יודעים שאפשר להתחיל באמת את הסיפור!

 

  1. קריעת ים סוף

בקריאה שטחית של הסיפור , יש הרגשה כאילו ה' מציל את העם מבעיה חמורה בים סוף. הם סגורים בין הים למצרים והם מפחדים מאוד. ה' מציל אותם על ידי קריעת ים סוף. אבל, נזכור שה' הוא זה שהביא אותם לכאן (וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף )והוא זה שהפך ליבו של פרעה כדי שירדוף אחריהם(יד(ח) וַיְחַזֵּק יְקֹוָק אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ) ויבוא כאן!! כלומר ה' בעצמו גרם למצב הזה להתרחש כפי שהתרחש. אם כן מה היתה הכוונה של ה' ?

יש הקבלות בין סיפור המבול לבין קריעת ים סוף. למשל, כתוב בים סוף "ויבקעו המים". לא רק הים נקבע אלא כל המים שבעולם,כל מים בכל כוס או בכל חביט, בכל מקום בעולם, לפי המדרש, נבקעו! כלומר קרה כאן משהוא קוסמי, משהוא שנגע בכל העולם כולו. ואכן בשירה שומעים על ההד של המאורע אצל כל גויי הארץ. סיפור המבול נגע גם הוא בכל העולם ובכל היקום. גם שם נבקעו "כל מעינות תהום רבה". שם וכאן, מדבור על היבשה והים. הים שהורג את כל הרשעים. אמנם ה' הבטיח שהוא לא יביא עוד מבול לעולם, אבל כאן הוא הביא את העולם(המצרים) למבול! גם שם היה אדם אחד, בתוך תיבה, שניצל והציל את המשך סיפור האדם בכוונת הבורא. משה נקרה כך , לא בגלל שהוא עצמו נמשה מהמים (כי הוא לא נקרה "משוי") אלא בגלל שהוא "משה" את העם מהמים. הוא הציל את העם מהכחדה על ידי המים!

כנראה שה' רצה להוכיח לעולם ולעם ישראל במיוחד, שהוא שולט על העולם כולו (אבל זה כבר קרה במכות מצרים) ושישראל יראו את ישועת ה' ומות מצרים מול עניהם. בלי המראה הזה של "מצרים מת על שפת הים" היה נשאר תמיד בלב כל יהודי השייכות למצרים עמוק בליבו.

כמו שלידת תינוק דורש קריעת הרחם וירידת המים, כך הלידה האמיתית של העם קרתה עם קריעה, קושי, אלימות, כאב, והצלה מרשימה.

 

  1. הכניסה לארץ:

בהלכות פסח, יש הפרדה ברורה בין היום הראשון של פסח ליום השביעי של פסח:

  • ויקרא פרק כג  (ו) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ: (ז) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(ח) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: פ
  • במדבר פרק כח :(יח) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(יט) וְהִקְרַבְתֶּם ………כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים לֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ:(כה) וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: ס

לא כתוב "ביום הראשון וביום השביעי מקרא קודש יהיה". אלה יום הראשון, יום היציאה הפיזית ממצרים נחגג בעצמו והיום השביעי שאמור להיות מקביל לקריעת ים סוף, בפני עצמו הוא חג . הרב מנשה וינר מסביר שמדובר בשני מהלכים שונים: ביום הראשון יוצאים ממצרים וקריעת ים סוף, היום השביעי, הוא הסמל של הכניסה לארץ ישראל!! זה סוף המהלך של היציאה: הכניסה לארץ!

ולראיה, הנה שהתורה עצמה מגדירה את ים סוף כגבול של ארץ ישראל:

שמות פרק כג  (לא) וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ:

כאילו יש מצב עתידי שבו ים סוף יהיה הגבול המזרח דרומי של ארץ ישראל, כמו שנהר פרת יהיה הגבול הצפוני והים התיכון הגבול המזרחי!     מעניין גם לקרוא את שני מזמורי תהילים קה – קו.

הם מספרים את כל ההיסטוריה של עם ישראל. אבל הראשון מדלג על קריעת ים סוף והשני שם את קריעת ים סוף במרכז והכניסה לארץ ישראל כנושא העיקרי!

חג הפסח חל בין יום ראשון של יציאה מהגלות והיום השביעי של הכניסה לאר(אפילו אם זה יקרה בעתיד כמו שרומזת השירה "אז ישיר משה", בעתיד.

אם כן, נסכם את כל המהלך עד כה:

ה' היה רוצה להכניס את ישראל מיד לארץ כנען. אבל בגלל המצב של העם שלא היה מספיק בשל כדי להתנתק ממצרים, הוא החליט להעביר אותם את חווית קריעת ים סוף.

זה נתן להם את ההרגשה ש"אין יותר מצרים". כולם מתים. הם מרגישים חופשיים ומוכנים להיכנס לארץ.

אז, הוא נותן להם ללכת שלושה ימים כדי להתנתק סופית מהעבר. ואז הוא מנסה אותם כבני חורין : האם אתם באמת רוצים לצאת מעבדות? והם מחליטים שכן. זה קורה במרה ושם מתחיל הסיפור האמיתי.

קריעת ים סוף היא הסמל של הכניסה לארץ

  1. מים מהצור

בני ישראל נמצאים במקום שנקרא "רפידים" שם, הם מתלוננים שאין מים. ה' מצווה למשה להכות בצור ולהוציא ממנו מים. אבל נשים לב לפרטים:

שמות פרק יז  ..ה) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ: (ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:…..(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:

הצור נמצא….בחורב!! כלומר בהר סיני! כל העם נשאר ברפידים אבל משה מצווה ללכת להר סיני ומשם, הוא מוציא מים מהצור. כבר מצאנו את הצור הזה בחורב :

שמות פרק לג  (כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:

בני ישראל לא האמינו בה' ולכן הם לא יזכו לראות את מקור הנס עצמו. משה לוקח איתו "זקני ישראל" כדי שיהיו עדים לנס שיקרה בחורב. העובדה שעם ישראל לא מסתכל על הנס (כי הוא קורה בהר סיני והם ברפידים), יכול להיות קשור לשלושה עניינים:

  1. אין להסתכל על מקור השפע. "אין הברכה שורה אלה בדבר הסמוי מן העין"
  2. יש זכות לזכות בנס אבל יש זכות נוספת להכיר שזה נס! בני ישראל זקוקים למים, אז נותנים להם מים. אבל הם חסרי אמונה חגבי ה' ומשה, אז הם נענשים בזה שהם לא זוכים להיות נוכחים במקור הנס.
  3. ייתכן שהמצב השתנה בסוף ארבעים שנה: משה מתבקש להוציא מים "מול העם" הם צריכים לראות את הנס. משה לא מבין זאת. עבורו, זה צריך להיות כמו בפעם הראשונה, בפרשה שלנו. מקור הנס צריך להיות סמוי מהעין. וכאן אולי נמצאת הטעות של משה: העם השתנה ועכשיו הוא מספיק בוגר וזוכה לראות הנס ממש!
  • מה קרה עם המים האלה שיצאו מהר סיני והגיעו עד לרפידים? התשובה נמצאת בתורה!:

דברים פרק ט (כא) וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר:

  • אכן, משה הכה הצור והוציא משם הרבה מים שיצר נהר שזרם הרבה זמן! כי הנה מוצאים נהר שיוצא מהר סיני אחרי חטא העגל, ביז בתמוז!
  • וייתכן מאוד שהסיבת מלחמת עמלק מיד אחרי הסיפור הזה נובע(!) מהמצאות הנהר הפלאי הזה באמצע המדבר!! מיד אחרי שהנהר הניסי הזה זורם כתוב "ויבוא עמלק"! הרבה מלחמות מתחילות מסביב למקורות מים (כמו שהיום השליטה על מקורות הנפט חשובה מאוד). זה לא פוסל ההסברים האחרים של שנאת עמלק והפחד שלו שישראל יתקיים (עמלק חושב שהוא "ראשית גוים", הוא ראש הגויים, ואין צורך בעם אחר- ישראל- שייצג את כל העמים ביחד)

 

  1. מכת ארבה

יש לחקור את ההקבלה בין קריעת ים סוף למכת הארבה:

מכת הארבה קריעת ים סוף
התחלת המכה (יג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיקֹוָק נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה:

 

(כא) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְקֹוָק אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם:

 

וסוף המכה עוד יותר מפתיעה: (יט) וַיַּהֲפֹךְ יְקֹוָק רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם: הארבה היו הראשונים להיות מוטבעים בים סוף, הרבה לפני המצרים!

בא פי

בע"ה ה שבט התשעז

מישל בן שושן

בא פי

 

פטר חמור

בסוף הפרשה, יש שתי פרשיות קטנות. ידועות כי הן מופיעות בתפילין של יד ושל ראש. בשתי הפרשיות האלה, משה נותן כמה מצוות כדי שיציאת מצרים תישאר חייה בזיכרון הלאומי והאישי. בפעם הראשונה מופיעה מצוות התפילין ופדיון הבן. בעצם, לא רק הבכור של בני האדם שייך לכהן אלא כל "פטר רחם" של בהמה טהורה. בכור האדם, כמובן יוחלף על ידי כסף. נותנים לכהן 5שקלים ומקבלים בחזרה את הבן הבכור. זה נקרא "פדיון" כי פודים את הבכור מרשות האל (שהכהן מייצג אותו). הפדיון, הוא הצלה, יציאה מרשות. ולא רק "תחליף".

בכור הבהמה הטהורה יכול להיות נקרב כקרבן על המזבח. התורה מסבירה שסיבת המצוות האלה נעוצה בעובדה שבמכת בכורות, במצרים, כל בכור, בן אדם , בן בהמה, הומת.

שמות פרק יג (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְקֹוָק כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיקֹוָק כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:

הבכורות של עם ישראל ניצלו מהמכה הזו ועליהם לקנות בחזרה את הזכות לחיות, בכל דור. כאילו מכת בכורות המצריים היתה אמורה לחול גם על היהודים. העובדה שה' "פסח" על הבכורות היהודים הוא לא דבר טבעי אלא דבר שיש "לשלם" עבורו. ומשלמים עבור זאת בכל הדורות! כך אנו "נזכור" את יציאת מצרים!! (כמובן שלא מדובר על זיכרון במובן הרגיל של המילה אלא יש , בכל דור, להרגיש שהעובדה שאנו יהודים הוא לא דבר "טבעי", הגיוני, שהוא מובן מאליו. יש לזכות בזה כל פעם מחדש ולשלם על זה מחיר!

בנוסף, התורה מצווה על פטר חמור. לא מדובר על בהמה טהורה אלא על בהמה טמאה. ולא כל בכור בהמה טמאה כמו בכור סוס או גמל. להם, לא עושים כלום. אלא לגבי חמור. ואז יש שתי אפשרויות:

וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ

  1. או שפודים החמור הבכור הזה ב"שה" ונותנים את השה לכהן במקום החמור
  2. או שממיתים את הבכור של החמור, על ידי "עריפה", כלומר מכה בעורף.

האפשרות הראשונה מעניינת מאוד: היינו חושבים שסיבת החלפת החמור עם שה נובעת מהעובדה שהשה הוא בהמה טהורה שניתן להקריב אותה על המזבח, בניגוד לחמור שאי אפשר להקריב אותו. אבל ההלכה אינה מצווה להקריב את השה הזה. אחרי החלפת החמור עם השה, השה ניתן לכהן והוא יכול לעשות בו מה שהוא רוצה, אפילו למכור אותו. והחמור שנשאר בידי הבעלים, ממשיך לחיות כרגיל אצל בעליו! כלומר מה שקרא כאן הוא לא החלפת בהמה טמאה על ידי טהורה כדי להקריב קרבן אלא פשוט חליפין. אם כן, למה אי אפשר לתת לכוהן ישירות כסף, שווי השה או שווי החמור והכהן ייהנה מהכסף כרצונו?

האפשרות השניה היא גם כן מוזרה כי אז מפסידים את החמור לגמרי. ההמתה בעריפת הראש מוזרה מאוד. זו לא המתה רגילה. כמובן שזו לא שחיטה אלא המטה מיוחדת. השורש  של מילה "הערף" מזכירה את האותיות של המילה "פרעה". האם יש קשר?

  • כדי לתת לנו כיוון בהבנת העניין הזה, הרב מנשה וינר מפנה אותנו להמשך הפסוקים:

:(יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

כשנגיע לארץ כנען, שם הבן שלנו ישאל "מה זאת"? על מה הוא שואל? לא על סדר פסח, אלא על המעשה המוזר הזה של פדיון בכור החמור על ידי שה או על עריפתו. זה נראה באמת מוזר מאוד!

התורה נותן לנו התשובה שניתן לבן השואל: נגיד לו שזה קשור ישירות לעובדה שיצאנו ממצרים בחוזק יד !! עוד יותר מוזר. חייבים להבין לפחות איך התשובה קשורה לשאלה!!

כדי לסכם את הפירוש שהרב נותן, נראה לי להגיד:

  1. 1. החמור:

התרבות המצרית היא אמנם עשירה וענפה, אבל החומר, החומריות, היא תפיסה חשובה. כאילו הקדמה  הטכנולוגית, מפעל הבניין המונומנטאלי, הפיכת האזרחים (לא רק היהודים) לעבדים, מצביע על חשיבות החומר .

לא לחינם השעבוד של בני ישראל  מתואר במילים :"בחומר ובלבנים".

שמות פרק א(יד) וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:

זה מזכיר לנו את מגדל בבל:

בראשית פרק יא (ג) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר:

אם כן, המצרים הוא העם של החומר. והחמור, הוא סמל החומריות. בגלל שמו ובגלל התדמית שלו . למשל, יחזקאל לא נרתע להשוות את המצרים לחמורים:

יחזקאל פרק כג (יט) וַתַּרְבֶּה אֶת תַּזְנוּתֶיהָ לִזְכֹּר אֶת יְמֵי נְעוּרֶיהָ אֲשֶׁר זָנְתָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:(כ) וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם:

2.השה:

בני ישראל משולים הם , בכמה מקורות, לשה. כמו למשל אצל הנביא ירמיה:

ירמיהו פרק נ (יז) שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל .

עם ישראל הוא השה שזקוק לרועה שהוא ה'. "ה' רועי" הוא ביטוי נפוץ, למשל בתהילים.

השה מבטא חופש, טהרה(בהמה טהורה) , צעירות, וצייתנות לרועה.

אמנם, השה הוא גם נחשב לאליל בתרבות המצרית. כשיוסף מציג את אחיו לפני פרעה, הוא אומר שהם רועי צאן, ולכן זה מצדיג מגורים בארץ נפרדת, בגושן. למה? כי "תועבת מצרים כל רועה צאן". למה המצרים מתעבים רועה הצאן? ולמה העברים מתוארים כרועי צאן?. האם המצרים לא אכלו בשר ?(דעת האבן עזרא) או שהם סגדו לצאן ולא הסכימו שבן אדם ינחה על ידי מקל או מטה את האליל שלהם?

מכל מקום, העבריים הם כן "מטפלים" בצאן והמצרים לא. מסביב לשה יש אם כן מחלוקת תרבותית ודתית חשובה. ייתכן שהמצווה לקחת שה ביום י בניסן ולהשאיר אותו קשור עד לשחיטתו ביום 14 בו, מבטא את ההבדל המהותי בין היהודים והמצרים. או, בין היהדות והמצריות.

  1. 3. פדיון החמור על ידי שה

אחרי שהגדרנו את שני המושגים האלה, ננסה להבין את חשיבות מצוות החלפת החמור בשה:

אין כל איסור לטפל בחומר. יש רק סכנה להשתעבד לחומריות. לכן, יש להחליף החמור בשה: כדי לשחזר את מה שאירע ביציאת מצרים: בני ישראל הוציאו ממצרים הרבה דברים טובים. זה מתבטא על ידי הכסף, הזהב והשמלות המצריים, ששמו על החמורים ביציאה משם:

רש"י שמות פרק יג (יג) פטר חמר – ולא פטר שאר בהמה טמאה, וגזרת הכתוב היא לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים. ועוד, שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים, שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים

הרכוש הגדול שבני ישראל מוציאים ממצרים הוא כל החלק הטוב של התרבות המצרית. כולל החומריות אבל לא החומריות המוגזמת. לכן, יש להחליף החמור בשה שמסמל את הייחודיות של ישראל.

  1. 4. עקידת יצחק

סמליות זו נמצאת גם  בעקידת יצחק: כשאברהם מתחיל את דרכו , הוא חובש את חמורו. הוא לוקח שני בניו ויצחק. בדרך, יצחק שואל:

בראשית פרק כב (ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:(ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:

אפשר לקרוא את הפסוק בשני אופנים:

א. "אלוהים יראה לו השה לעולה. בני". כלומר השה הוא יהיה לעולה.

ב. "אלוהים יראה לו השה. לעולה בני". כלומר יש אפשרות שאתה, יצחק בני תהיה לעולה!!

אם כן, אברהם ויצחק עדיין לא יודעים מי יהיה השה. או שנמצא שם שה או שאתה תהיה השה.

מה שמעניין עוד יותר , זה שאברהם משאיר תחת ההר את שני נעריו עם החמור:

בראשית פרק כב (ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:

כלומר, אנו יודעים להיפטר מהחמור אבל האם נדע למצוא את השה? האם אתה יצחק, וממך, עם ישראל, ידע להתנהג כמו שה. להיות כולך מוכן להיות מונהג על ידי הרועה הגדול? האם תהיה מוכן להיות השה??

אם כן, המבחן בעקידה הוא להחליף החמור עם השה. האם יצחק ידע להיות השה כדי להחליף את שני הנערים עם החמור? (המדרש אומר מתרגם "עִם החמור"= "עַם הדומה לחמור")

  1. 5. העריפה

ביציאת מצרים יש מתח גדול: לידת עם ישראל, הגאולה, היציאה ממצרים כרוכה בהרבה אלימות. עשר מכות, המתת כל בכורי מצרים. קריעת ים סוף והמתת כל צבא מצרים. למה זה כל כך קשה ואלים??

אם מדובר כאן רק על עונש כלפי רשעים ששעבדו את ישראל, ה' היה יכול לבצע את העונש אחרי היציאה. להוציא ישראל ואחר כך להפיל על מצרים את כל המכות או להחריב אותם לגמרי. אם הוא בחר להשאיר את ישראל שם כדי שיחוו את כל האלימות הזאת, זה אומר שעל היהודים להבין שהלידה שלהם כרוכה באלימות. היא לא חלקה. יש לזה מחיר כבד. זה דורש יד חזקה. בין שמדובר ביד חזקה כלפי היהודים שלא באמת רוצים לצאת בין שמדובר ביד חזקה כלפי הגויים שלא מוכנים לתת לישראל להיוולד כעם. זו יציאה דרך ייסורים. במשך ההיסטוריה של עם ישראל, המימד הזה של ההתנגדות של העמים לתת לישראל לחיות , להתקיים, לחזור למולדתם, הוא לצערנו תמיד מלווה אותנו עד היום. עלינו לשלם את מחיר הקיום שלנו! עלינו לזכות בכל דבר. שום דבר איננו טבעי עבור היהודים. אנו מרגישים כל הזמן את האיום . או על עצמנו או על ארצנו.

החלפת החמור על ידי השה, נעשה באיום העריפה! או שתחליף החמור בשה או שתערוף את החמור!

במצרים זה היה : או שתצאו או שפרעה ינצח! פרעה הוא באמת איום העריפה!

באופן יותר רוחני, נראה לי לאמר:  או שאתם תדעו להשתלת על החומר ולהוציא ממנו את המיטב או שלחומר אין עתיד עבור בני האדם!  במידה ואתם תדעו להתיחס לחומר בצורה טובה, אז לא יהיה אז צורך להחליף אותו בשה!

וזה מה שיקרה באחרית הימים: המשיח ירכב על החמור!

 

 

 

יציאת לוט מסדום

ההשוואה בין יציאת מצרים ליציאת לוט מסדום מרתקת:

אחרי שנשווה בניהם, נבין שבעצם התורה ספרה לנו את יציאת לוט מסדום כדי שנבין מה היו האילוצים ביציאת מצרים , מה היו השגיאות שהיה לנו למנוע, וזה יסביר לנו למה בכל זאת היציאה לא כל כך הצליחה, כשאנו נקרא את מה שקרה במדבר אחרי היציאה.

מי שדחף אותנו לעשות ההשוואה הזאת הוא רש"י!!. כשלוט נותן לשני המלאכים לאכול:

"וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ":   רש"י ומצות אפה – פסח היה!!!:

אם כן, נעקוב אחרי רש"י, ואחרי פרשנים ישראלים כמו הרב יואל בן נון והרב חנוך וקסמן (ישיבת הר עציון) ונשווה בין הסיפורים:

 

  1. 1. הלילה

שני המאורעות קוראים בלילה:

  • בראשית פרק יט(א) וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב
  • שמות פרק יב וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה .. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה ..

הכל חייב להתרחש בלילה ולא לעבור את הבוקר:

  • וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט.. (כג) הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה
  • שמות פרק יב (י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:
  1. 2. הבית:

שני הסיפורים מתרחשים בבית. אברהם אירח המלאכים באוהל אבל לוט מארח אותם בבית. הוא מכניס אותם בבית וסוגר הדלת. הסדומיים מנסים לפרוץ בתוך הבית. לוט יוצא אבל המלאכים מחזירים אותו בכוח פנימה.

  • (ד) טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת

ביציאת מצרים הכל מסתובב גם כן מסביב לבית.

  • שמות פרק יב (ג) וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת: …. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ:
  1. הדלת:

בתוך הבית, הכל מסתובב מסביב לדלת:

  • בראשית (י) וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ: (יא) וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח:
  • שמות פרק יב וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:

הדלת מסמלת את המעבר בין החוץ והפנים.

  1. החוץ

בשני הסיפורים, מחוץ לבית, יש סכנה גדולה. יש משחית. יש אנשים שבאו להרוג. יש מוות ופחד. בסדום המלאכים באו להשחית ("כי משחיתים אנחנו..") ובמצרים יש להינצל מהמשחית שבא להרוג את בכורי מצרים. הדם, על הדלת מגן על מי שנמצא בבית. בלי הדם, המשחית נכנס!. עד עכשיו, לוט בסדום ובני ישראל במצרים הרגישו טוב בבית שלהם. פתאום, הבית הופך למקלט ויש להינצל מאיום החוץ.

5 ויתמהמה.

וכאן אנו מגיעים לנקודה החשובה: האם לוט באמת רוצה לצאת מסדום? האם בני ישראל באמת רוצים לצאת ממצרים?? לוט מתמהמה! הוא רוצה להישאר עוד .

  • בראשית (טז) וַיִּתְמַהְמָהּ (לוט)
  • שמות פרק יב כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ

גם בני ישראל רצו להתמהמה! אבל הם לא יכלו! ה' לא נתן להם להתמהמ! לכן אנו אוכלים מצות! כדי לא להתמהמה!

לוט אמור להתרחק עד להר. שם, המלאכים מבטיחים אין סכנה. אבל לוט מסרב. הוא רוצה להישאר קרוב לסדום. המלאכים מסכימים. לא נחריב את צוער! ולוט נשאר קרוב בצוער!. אשת לוט עוד יותר קשורה לסדום. היא תישאר שם לנצח!

 

 

 

 

  1. יד חזקה:
  • בראשית: וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְקֹוָק עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ ..
  • שמות:בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים

המלאכים הוציאו את משפחת לוט על ידי החזקת את ידם בכוח. החוזק יד של מצרים  מזכיר את הידיים החזקות האלה של המלאכים כי לוט לא רצה לצאת!

 

  1. היציאה:

בראשית :(יד) וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה

שמות פרק יב (לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי

העיקר הוא היציאה. הפועל לצאת מופיע יותר מעשרה פעמים בשני הסיפורים. היציאה מהבית! מבית העבדים.

אבל איך יוצאים? מרצון? בכפייה?

האם בני ישראל יוצאים ממצרים או שגם מוציאים את מצרים מבני ישראל?

לוט נראה ספוג מהתרבות הסדומית. אמנם יש לו בית עם דלת חזקה אבל הרוח הסדומית נכנסה כבר מזמן שם. הוא מוכן לתת את שתי בנותיו כדי להגן על האורחים.! זה חסד מופרז שאיננו מתוקן. הוא אמנם ממשפחת אברהם שמכניס אורחים אבל אין לו גבולות ומוכן לעשות נבלה באותו המהלך! ביתו של לוט נגועה מבפנים! לוט טבול בסדום. הוא לא רוצה לצאת ויוצא בעל כורחו.

גם לבני ישראל יש אותם הבעיות!

לכן, יציאת מצרים חייבת להכיל מימד נוסף: יש לחנך את העם, כבר במצרים, להוקיע את תרבות מצרים לפני היציאה. חושב להוציא את ישראל מבית העבדים של מצרים.

 

  1. בית עבדים
  • בראשית (ב) וַיֹּאמֶר (לוט) הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם
  • שמות :הוציאנו ה' מבית עבדים

לוט נמצא בבית עבדים! והמצווה במצרים היא לצאת מבית עבדים!!

לא לחינם, בליל הסדר, אנו מצווים להיות מכניסי אורחים נדיבים:

  • כל דכפין יתא ויכול

אנו משאירים הדלת פתוחה, משאירים כיסא וכוס לאליהו הנביא.

כדי לתקן את קבלת האורחים המופרזת של לוט שהיה מוכן לתת את שתי בנותיו עבור הכנסת האורחים הזאת. חסד כן אבל לא מוגזם כי מגיעים להיפך החסד!

 

לסיכום:

אכן, רש"י צדק. ביציאת לוט מסדום, "פסח היה". לא רק בגלל שאכלו מצות. אלא שבפסח מצרים, ובליל הפסח שלנו בכל הדורות, חייבים לזכור את הכישלונות של לוט: יש לצאת ממצרים אבל יש להוציא מקרבנו את מצרים! יש נטייה רעה לרצות להישאר בגלות, להתבולל. יש להבין שברגע האמת,יש לדעת מי אנחנו, ולמה אנו שייכים. לדעת לעזוב בלי להסתכל אחורה ולהוציא את המיטב ולהשאיר הרע מאחורינו.

בני ישראל נשארו ארבעים שנה במדבר כדי לברר את העניין הזה! זה מסביר את חשיבות סיפור יציאת לוט מסדום: על ידה לומדים הטעויות והתיקונים הנדרשים. בימים ההם ובזמן הזה!

ועוד דבר חשוב נראה לי יש להפיק מההשוואה: מה צריך להיות הבית היהודי:

הבית היהודי צריך להגן על היהדות לא פחות מאשר הוא מגן על היהודי