וארא פי

בע"ה כח טבת התשעז

מישל בן שושן

 

וארא פי

 

ראובן שמעון ולוי

באמצע מהלכי השכנוע של פרעה ועם ישראל לצאת ממצרים, מופיעה פרשה מוזרה מאוד ,מהרבה בחינות:

התורה מספרת על שמות בני ראובן ועל שמות בני שמעון ועל שמות בני לוי.

שמות פרק ו (יד) אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרוֹן…:(טו) וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין …….:(טז) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי …….

וזה הוא!. הרשימה מפסיקה בלוי.אין שבטים אחרים! בסוף הרשימה יש פסוקים עוד יותר תמוהים:

(כו) הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם:(כז) הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:(כח) וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: פ

התורה מפרטת את כל בני לוי עד שמגיעים למשה ואהרון ואפילו עד פנחס בן אלעזר בן אהרון. ומודיעים לנו שמשה ואהרון הם האנשים שעליהם מדברים עליהם מהתחלת הספר!! כאילו היה ספק בזהותם!

בנוסף, אין כאן מידע מיוחד: רוב השמות האלה כבר ידועים לנו מהרשימה בספר בראשית, חוץ, כמובן מאלה שנולדו במצרים.

על התמיהות האלה , חכמנו הציעו כמה הסברים. נסכם אותם בלי לצטט כל אחד:

  • התורה רצתה לייחס את משה ואהרון (להגיד שיש להם אבות ושהם שייכים לעם ישראל) לכן היא היתה מוכרחה לדבר על כל משפחת לוי. וכדי שלא נטעה ונחשוב שלוי הוא הבכור, התחילו עם ראובן.
  • עניין ה"כברה":כדי למצוא אבן טובה מתוך חול, משתמשים בכברה ומתוך פסילת החול מגיעים לאבן: ה' חיפש אנשים ראויים להנהיג את ישראל. הוא התחיל עם ראובן ובירר שבזרעו אין אף אחד ראוי, אחר כך שמעון, עד שמצא את משה ואהרון ואז הפסיק לחפש!
  • או פירושים ששמים לב ששלושת השבטים האלה קבלו נזיפות מיעקב אביהם והתורה רצתה להכניס אותם בחזרה לכלל ישראל לפני היציאה.
  • פירוש אחר מציע שאחרי מות יעקב ראובן תפס פיקוד ואחרי מותו שמעון תפס פיקוד על ישראל ואחר כך לוי תפס פיקוד והוא האחרון שמת מבני יעקב.

כל ההסברים האלה פותרים בעיות אבל לאף אחד אין הסבר כולל מספק.

הרב מנשה וינר מציע הסבר חדש ומאוד מעניין:

מי הם ראובן שמעון ולוי? נקרא את מה שאמרה עליהם לאה אימם בלידתם:

בראשית כט (לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְקֹוָק בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי:(לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְקֹוָק כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן:(לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי:

  • ראובן היא הבן, ואחר כך השבט, שיפתח את חוש הראייה. הראייה היא ההסתכלות על הדברים או על האנשים בחיצוניות שלהם. אמנם נשארים בחיצוניות הדברים אבל זה מעניק ראייה כוללת של הרבה פרטים בתמונה רחבה.
  • חוש השמיעה ששמעון אמון עליו , להיפך, מאפשר להעמיק לפנימיות של האדם שמדבר. מנסים לשמוע מה יש לו לאמר, להבין כוונותיו, להכיר חלק מפנימיותו. אמנם, השמיעה מאלצת אותנו להתמקד על קול אחד או קולות מועטים. אם כן, חושי הראייה והשמיעה מכוונים שניהם לתפיסת העולם שמסביבנו אבל בדרכים הפוכות ומשלימות.
  • לוי, קרא עם שם ה"לוויה" החיבור. חיבור יעקב עם לאה, כמו ה"דעת" שמחברת בין איש לאשתו . לולאה הוא כלי שמחבר פיזית בין שני קרשים. בתור בין שלישי, לוי מסמל אם כן החיבור . כמוש יעקב , האב השלישי חיבר בין אברהם ליצחק, כך לוי אמור לחבר בין ראובן לשמעון. ומתוך מידה זו, לוי יכול לחבר בין כל עם ישראל.

 

מהתחלת ספר שמות, גם בני ישראל וגם האלוהים צריכים "לשמוע" ו"לראות". ה' שומע את נאקת בני ישראל, הוא רואה סבלותם. יש להביא את בני ישראל לראות את המצב שבו הם חיים ויש להביא אותם לשמיעה גם כן. לכן, יש אותות (שרואים) יש דיבורים כדי לשכנע וכדי לתת להם להבין באיזה מצב של עבדות הם. כי עיקר היציאה ממצרים תהיה בהכרה של בני ישראל שהם עם, שהם שייכים לארץ אחרת, שיש אלוהים שמשגיח, שהמצב של עבדות הוא מצב לא בריא. גם פרעה חייב לראות ולשמוע . גם משה חייב לראות (מראה הסנה) ולשמוע ולדבר (למרות שהוא מצהיר שהוא לא יכול לדבר). אם כן, כולם (ה', משה, בני  ישראל והמצרים) חייבים לראות ולשמוע מה קורה כדי לפעול אחרת ממה שהיה עד כה. נביא כמה פסוקים שממחישים את ריבוי הפעלים האלה (לראות ולשמוע) מהתחלת הספר:

שמות פרק ב כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:

שמות פרק ג (ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו:

שמות פרק ד  (א) וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק:

שמות פרק ד (ה) לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק …ֱ

שמות פרק ד (ח) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹןט) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ

שמות פרק ד (לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

אפשר כמובן להוסיף שכבר בלידת משה, מסביבו מתחילם לראות ולשמוע. "ותפתח ותראהו את הילד((בתיה) הנער בוכה. משה :"אסורה נא ואראה את המראה .." האותות באים לעורר את האדם על ידי ראיית משהו שונה….

 

עכשיו נתבונן על אותם הפסוקים ונראה שיש בהם את השלב השלישי, שלב החיבור (של לוי).

."וידע אלוהים" הידיעה היא היכולת לחבר בין דברים ששמנו לב אליהם אבל לא עשינו את הקשר הנכון ביניהם. הידיעה מחברת.גם הזיכרון מחבר בין העבר לעתיד וכך הוא מראה על כיוון.

כמו כן האמונה מאפשרת לחבר: האמונה היא היכולת לראות שהדברים הולכים לכיוון מסויים. לראות שיש מאחורי הקלעים יד מכוונת , השגחה עם כוונה. הדברים אינם סתם קורים, אלה יש משהוא שמחבר בין התופעות שרואים ושומעים. האמונה היא היכולת להתעלות מעל לראייה ולשמיעה כדי לחבר ביניהם כשנותנים להם משמעות.

לכן, אם הם לא שומעים ולא רואים אז הם לא מאמינים! או מאמינים אחרי שרואים או אחרי ששומעים. האמונה והדעת באים לחבר בין הראייה והשמיעה כמו ששבט לוי אמורה לחבר בין ראובן ושמעון.

אם כן, הסיפור מתחיל להתברר: התורה לא באה כדי להסביר לנו מי הם משה ואהרון אלה כדי להסביר למה ה' בחר בשבט לוי להיות שבט המנהיגים: הם אמורים לחבר בין כל חלקי העם!!!

אנו צריכים לקרוא את משפחת ראובן כאלה שאמונים , (אולי רק סמלית אולי גם בפועל)על חוש הראייה ושמעון על חוש השמיעה. לוי באים לחבר. ואז התורה מבהירה מאיפה יבואו כל הנפשות הפועלות בהמשך הסיפור המקראי שתפקידם העיקרי הוא :חיבור בין כל חלקי העם!!

אם כן, למה מספרים על החתונה של אהרון עם אחות נחשון ועל אלעזר בנו עם בת מצאצאי יוסף?

כי חשוב ששבט לוי יכניסו בתוכם כבר בהתחלת דרכם את שני השבטים העיקריים: יהודה ויוסף. אלה שהיוו המחלוקת העיקרית בסוף ספר ברשאית, נכנסים, דרך הצד הנשי, בתוך שבט לוי!

 

עכשיו אנו מבינים למה התורה סיפרה לנו חתונת יוכבד ועמרם בצורה מוזרה:

שמות פרק ב (א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי:

למה לא הגיד ישירות: עמרם נשא את יוכבד? כי מה שקרה שם הוא קשור על זה שעמרם הוא איש לוי ושיוכבד היא בת לוי. משם מתחילה הבחירה. לא בגלל שהוא עמרם והיא יוכבד אלה כדי שהגואל והמנהיגים יבואו משבט לוי מאבא ואימא!

המשולש הזה  הראייה השמיעה והחיבור בניהם, מזכיר לנו משולשים רבים אחרים

  • אברהם (חסד) יצחק (גבורה) ויעקב (אמת-תפארת)
  • חכמה (ראייה- חכמת אדם תאיר פניו)- בינה (להבין דבר מתוך דבר- שמיעה, פנימיות) ודעת (חיבור)
  • חסד- גבורה- תפארת

נמשיך בקריאת שמות משפחת לוי:  שלושה אחים יש לעמרם:

  • יצהר (צוהר= אור) מאפשר לראות-  עוזיאל (הכוח הפנימי- הגבורה).  חברון (חיבור) המאחד
  • עמרם עצמו מוליד שלושה: עם (אהרון הקשור לעם) רם (משה איש רם, קרוב לאלוהים על ההר) מר (באמצע השם שלו) (מרים). וכן הרבה עקרונות שעל ידם היהדות עם דת החיבורים והאחדות.

לסיכום:

לפני יציאת מצרים, בעיצומו של בניין עם ישראל במצרים וההכרה של האלוהים על ידי עם ישראל והגויים, התורה מכריזה שהכוח העיקרי הוא האחדות . כדי לבנות עם ישראל ולקיימו לאורך ההיסטוריה נצטרך בעיקר כוח המאחד בין ההפכים. זה המסר העיקרי לא רק של עם ישראל אלא גם של הבורא עבור הבריאה.

משה ואהרון לא נבחרו בזכות חכמה מיוחדת או יופי או עושר. אלא בהיותם נציגים בולטים של המידה של שבטם: כוח האחדות בין הפכים. כך הם יהפכו למנהיגים ולכוהנים.

 

ראובן שמעון לוי
ראייה שמיעה חיבור אמונה דעת- רוח הקודש
חכמה בינה דעת
חסד גבורה אמת-תפארת
יצהר עוזיאל חברון
ראייה- חסד-אור חכמה גבורה= שמיעה חיבור

שמות ה' (הרב מנשה וינר)

 

(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק:(ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְקֹוָק לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:

למה יש לשנות את ההכרה או התודעה של שם ה'? הרי ברור שמדובר על אותו האלוהים שברא שמים וארץ ודיבר עם האבות. ברור לנו שהוא זה שמדבר עם משה וימשיך להופיע כאל אחד בכל המסורת היהודית.

השמות הרבים הם השגות שונות של בני האדם. ה' מופיע אל בני האדם בצורות ובמושגים שונים. לפי רצונו של ה', לפי היכולות של האדם, לפי המצבים השונים. שמות של ה' הם בעצם ביטוי של השגה מיוחדת של האדם את ה' האין סופי.

אכן, קורה משהוא חדש בספר שמות שמצריך להגידר מחדש את שמות ה'. לא שלא הכרנו את השמות האלה החדשים בספר ברשאית, אלא שהגדרות ההשגה של בני האדם השתנו. מימד אחד בעיקר השתנה:

בספר בראשית ה' דיבר עם יחידים. הוא דביר עם נוח, עם אברהם, יצחק ויעקב.. כאנשים שעשו עבודה מיוחדת. הם עברו חוויות מיוחדות ובתור שכאלה, ה' פונה אליהם ודורש מהם .

בספר שמות, ה' מבקש לפנות אל עם. בלי לוודא שכל אחד ואחד השיג את מה שהוא היה צריך להשיג כדי שהאלוהים יתגלה אליו! אי אפשר לדרוש מעם שלם (מיוחד ככל שיהיה!) את מה שדורשים מיחיד סגולה. ובכל זאת, יש צורך להתגלות לעם!! איך עושים זאת?

כמו שמנהיג ידבר אל אנשים קרובים אליו, יחידים, בצורה שונה מכפי שהוא מדבר אל ציבור שלם. כך ה' מתחיל להתגלות בצורה שונה בגלל הבעיה הזאת: מדובר על עם שלם. עם אנשים חכמים, או פחות, קטנים, גדולים, עם דעות והשקפות שונות.

ההבדל העיקרי יהיה שכלפי יחידים, ה' יופיע במראות פרטיים בלי לשנות את כל סדר בראשית. האנשים הפרטיים האלה, יגלו את ה' אחרי עבודה פנימית מיוחדת והמפגש בינם לבין ה' יהיה גם הוא פרטי, אינטימי.

לעומת זאת, מול עם, ה' בחר להתגלות על ידי ניסים גלויים. זה כל ההבדל.

אמנם, ה' איננו אוהב לשנות את חוקי הטבע. אבל יש צורך שעה: יש להודיע, לפחות פחת אחת, לעם שלם, דברים שהיחידים כבר השיגו בעצמם.

אם כן, ה' מבשר למשה שעכשיו מתחיל עידן חדש של גילוי השכינה בעולם באופן ניסי, באופן גלוי, כדי שזה יישאר בתודעה של האומה הזאת ובתודעה של כל האנושות.

האם זה אידיאל? לא! ה' מיד אחרי הכניסה לארץ ישראל יפסיק את שוג ההתגלות הזה ויפסיקו ניסי המדבר כמו המן, העננים, הבאר… לעם ישראל תהיה משימה חדשה: לגלות את השגחת ה' דרך הטבע, דרך עולם החול. זה יהיה השלב השלישי והמושלם שהבורא מעדיף להתגלות אל בני האדם: כשהוא נסתר מאחרוי הטבע ומשאיר לאדם את מרחב התמרון והבחירה כדי למצוא את ההשגחה מאחורי הקלעים.

משה אמור להיות המנהיג של השלב השני בלבד. כבר עכשיו ה' מודיע לו שהוא לא יזכה להיכנס לארץ ולחיות את הפסקת הנסיים הגלויים !:     פרק ו (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה…

"עתה תראה" אבל לא אחר כך! עכשיו מגיע עידן חדש אבל אתה לא תראה את העידן השלישי!

 

שתי בריתות (הרב יואל בן נון)

שמות פרק ו (ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ:(ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי:

פעמיים ה' מודיע על קיום הברית. הרב בין נון מציע שזה רמז לשתי הבריתו שכרת ה' עם אברהם:

ברית בין הביתרים- בה ה' מתגלה בשם ה' ומבטיח את הארץ

וברית המילה, שם ה' מופיע בשם אלוהים ובעיקר מסמן כל יהודי על ידי ברית המילה.

שתי הבריתו: יצירת עם והכניסה לארץ, שני המהלכים האלה הם שתי המטרות של משה. לכן הוא משתמש בשני השמות האלה : וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק.

חיבור בין הזרע והארץ. חיבור בין השייכות לעם והקשר עם הארץ.

 

החרטומים (לע"ד)

בשלושת האותות הראשונים המטה שהופך לנחש, המים לדם והעלאת הצפרדעים, החרטומים מצליחים לעשות כמעת אותו הדבר. (שמות פרק ז (כב) וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם )

זה מתסכל! למה לבחור באותות שהחרטומים יודעים לעשות? זה נראה יותר כתחרות בין קוסמים מאשר התגלות עליונות בורא העולם! נכון שמטה אהרון בולע את מטותם. אבל בכל זאת זה לא נראה מכריע!

נראה לי שכאן, בוחר ה' בדרך השכנוע האמיתי: נכנסים לתוך העולם של השני , מגרים אותו, אפילו נותנים לו לנצח קצת, ואחר כך, מראים לו מי באמת ה'! כי אם לכתחילה עושים דברים שהם לא מצליחים ולא נוגע לעולמם, זה , בדרך כלל גורם להתעלמות גמורה והשכנוע לא "תופס"!

שמות פי

בע"ה כא טבת התשעז

מישל בן שושן

שמות פי

 

  1. בין כמה היה משה כשהוא דיבר לפרעה?

לכאורה זו שאלה פשוטה. הרי כתוב במפורש:

פרק ז (ז) וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה:

אמנם, מה קרה כשמשה היה יותר צעיר?.

התורה מספרת שמשה גדל ויצא אל אחיו, הרג איש מצרי וברח למדין אצל יתרו. שם הוא נשא את צפורה ונולדו לו שני בנים. כשמשה היה רועה, ה' נגלה לו בהר סיני במראה הסנה והנחה אותו להוציא את בני ישראל ממצרים. בין כמה היה משה במאורעות האלה? בטח לא בין שמונים! הוא נראה אדם די צעיר . אם כן מה קרה בין מעמד הסנה וסוף השליחות שלו אצל פרעה בגיל שמונים?

זו שאלה שהחכמים תרצו על ידי מדרש ידוע: משה  בעצם ברח לארץ כוש (אתיופיה של היום) ! שם, הוא  התחתן עם אישה כושית (זה יסביר שמרים מאשימה אותו בחתונה זו יותר מאוחר "על אודות האישה הכושית אשר לקח כי אישה כושית לקח"). ורק בגיל שמונים משה הלך ליתרו ושם התחיל את דרכו כשליח האלוהים בגיל שמונים. פתרון זה נראה פותר, כאמור, שתי בעיות: מה קרה בתקופה בין צעירותו וגיל שמונים וגם מי זאת האישה הכושית שמרים מדברת עליה. אמנם, לפי הפשט, אין זכר לדברים האלה. להיפך, מיד כשמשה בורח ממצרים הוא מגיע לבאר במדין. ושם, בנות יתרו מספרות לאביהן "איש מצרי הצילנו מיד  הרועים". אם הוא היה בארץ כוש כמה עשרות שנים, איך הוא מגיע בלי אישה ובלבוש וחזות מצרית??

הב מנשה וינר מציע פתרון הרבה יותר הגיוני:  היו בעצם שתי שליחויות:

  1. 1. השליחות הראשונה: כישלון

משה היה עדיין צעיר מאוד כשהוא הגיע למדין, שם התחתן ונולדו לו שני בנים. ה' מדבר איתו בסנה ומצווה לו ללכת להוציא את בני ישראל. מיד אחר כך, משה נוסע עם אשתו ובניו (בן אחד עדיין לא עבר את הברית מילה) ומגיע לבני ישראל במצרים. שם, כולם מוחאים לו כפיים על האותות שהוא מראה להם (יד מצורעת, מטה שהופך לנחש ומים שהופכים לדם) אמנם, אף אחד איננו מוכן לצאת ממצרים!!

אנו עדים היום למצבים דומים: איש הסכנות היהודית מגיע לארץ נכרייה ושם הוא מרצה על החובה לעלות לישראל,  כולם מכבדים אותו ומזמינים אותו לשבת אבל אף אחד לא עולה ארצה! מוכנים לתת כסף אבל לא לעלות!!. יתרה מזו, הכישלון הזה גורם לפרעה להכביד את העבודה על היהודים!! וכולם כועסים על המהלך. בני ישראל שרואים את מצבם שהחמיר, פרעה על משה שמפריע לניהול תקין של העבודה , משה גם הוא כועס על ה' ששלח אותו וזה מסיים נסיון ראשוני "לא מוצלח" להוציא בני ישראל ממצרים!!

הערה לעד: למה פרעה מכביד את העבודה ברגע זה?. נחשוב שהיום, אדם חשוב מודיע ליהודים הצרפתים שיש להם לעזוב את צרפת. הוא מודיע זאת בכלי התקשורת הצרפתיים בפרהסיה. מיד, צצות שאלות נוקבות לגבי ההשתייכות של האזרחים הצרפתים היהודים. מה אתם משתייכים למדינה אחרת? אתם לא צרפתים נאמנים? הסיפור שם את היהודים במצב מאוד לא נעים יחסית למדינה המארחת!! הם עשו הכל כדי להתבולל בה ולתת  הרגשה כאילו הם נאמנים לצרפת ופתאום, הנה שהגויים מגלים שהם בעצם שייכים למדינה אחרת! זה מגביר את האנטישמיות! וגורם ליהודים להכריז שהם מתנגדים למהלך האיש הזה שבא להוציא אותם משם!  כלומר, אם מהפך כזה של גאולה צריך להתרחש , הוא צריך להיות מיידי, בקול אחד. במידה ויש כשלון, אם היהודים לא יוצאים מיד, אז יש הרעת התנאים שלהם!! והם אפילו מבקשים את נפשו של ה"גואל" הזה.

כדי לחזק הסבר זה, נא לפנות למקור המובא בסוף המאמר הזה (יחזקאל כ) שם כתוב במפורש שבני ישראל סרבו לעזוב את העבודה הזרה שלהם במצרים ולא רצו לצאת משם.

  1. 2. השליחות השניה: יוצאים!

משה אם כן, חוזר למדיין. אפשר להגיד אפילו שהוא בורח שוב אל מדיין. הפעם, הוא בורח מהיהודים שמבקשים להרוג אותו על מה שהוא גרם להם!. בני ישראל לא מוכנים לצאת ממצרים!!!

עוברים כמה עשרות שנים, עד שמשה בן שמונים. ואז ה' חוזר ומבקש ממנו לשוב למצרים לשליחות מחודשת:

(יט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ:

הרב וינר מסביר שהפסוק הזה, אפילו אם הוא מופיע כביכול באמצע סיפור השליחות הראשונה, מקומו איננו שם. מקומו הכרונולוגי נמצא בהתחלת פרשת וארא, בהתחלת השליחות השנייה. התורה בחרה לא לספר את שני המהלכים בנפרד אולי  כדי לא להבליט את הסירוב של בני ישראל לצאת ממצרים! מהסיבה הזו, שני המהלכים אוחדו במהלך אחד. כל הפסוקים המדברים על מדיין אוחדו ביחדו זה יוצר הרגשה כאילו יש רק מהלך אחד. אבל, אז, נשארים עם חור ענק בסיפור! מה קרה בין צעירותו של משה וגיל שמונים!

אם כן, בהתחלת פרשת וארא עוברים למהלך השני של יציאת מצרים, המהלך שבו משה בן שמונים שנה. המהלך שמוכרח להצליח כי הזמן אוזל. בני ישראל כבר יותר מוכנים לרעיון היציאה. השעבוד כבר בלתי נסבל והמסר של משה יתקבל יותר . מדובר על דור חדש של בני ישראל והיה להם זמן להתעורר לכיוון רעיון היציאה.

  1. למה האלוהים אינו מתערב כדי להפסיק את השעבוד ,כל כך הרבה זמן?

א. מה אורך השעבוד?

השעבוד לא התחיל לפני מות כל בני יעקב. לוי, הוא האחרון שמת בגיל 137, הגיע למצרים בגיל 45. כלומר, הוא חי במצרים 92 שנה. המדרשים מצביעים על התחלת השעבוד מלידת מרים (השם שלה מזכיר מרירות וקושי), כלומר אחרי 125 שנה אחרי הכניסה למצרים. שש שנים אחרי לידת מרים, נולד משה. אם כן, "רק" שש שנים אחרי התחלת השעבוד, המושיע נולד.

שמות פרק ב (כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:(כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:(כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים: ס

האלוהים "זוכר את בריתו" אם כן, מעט מאוד שנים אחרי התחלת השעבוד. כשהוא שולח את משה, בצעירותו, עם ישראל לא מוכן לצאת ממצרים ולכן, התכנית להצלה נדחית עד לסוף 210 שנה , 86 שנה אחרי התחלת השעבוד.

יעקב ובניו יורדים למצרים                 לוי  92  מרים   124      שעבוד 86שנה                        יציאה 210

משה   130

 

ב. האלוהים כן נמצא מאחורי הקלעים.

  • ה' מרבה את עם ישראל

התורה מספרת על התרבות עם ישראל במצרים כבר מהתחלת ההתיישבות שם:

שמות פרק א :(ז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: …..(יב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ .

אמנם לא מדובר במעשה אלוהים, אבל ברור שזה קורה באופן ניסי.

  • האלוהים עוזר למילדות!.

(יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים:….(כ) וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד:(כא) וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים:

מוזר שהוא עוזר רק למילדות ולא לעם ישראל! אבל הן היחידות שמראות אכפתיות ומוכנות למסירת נפש עבור עם ישראל! ה' עוזר למי שמוכן למסור נפשו לגאולה!! ה' מחכה לעם ישראל שיתעוררו כמו המילדות!

  • ה' עם משה

כבר בלידתו, מרגישים שמשהוא ניסי קורה למשה:

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא

רש"י (ב) כי טוב הוא – כשנולד נתמלא הבית כולו אורה

וגם סיפור בת פרעה שבאופן ניסי מגיעה דווקא למקום הזה ומוצאת את התיבה.והיא מגלה שהוא נער עברי! ולא מוסרת אותו לשלטונות כדי שיהרגו אותו. הדאגה לו והאימוץ שלו, כל זה מראה שיד האלוהים נמצאת כאן מאחורי הקלעים. שוב האלוהים מתגלה אצל מי שמוכן למרוד בשלטון העבדות. ורק אליו (או אליה!)

ג. בכל זאת מה סיבת הסתרת הפנים?

ראינו שכן האלוהים נמצא מאחור, אבל למה הוא לא מתערב בשעבוד?. כנראה שלשאלה הזו תשובה עקרונית מאוד: ה' לא יוציא ממצרים עם שאיננו מספיק בשל להיגאל.

נחזור לברית בין הבתרים, שהיא כנראה סיבת גלות מצרים.: אברהם שאל :

"במה אדע כי ארשנה?".

אברהם עבר תהליך ארוך ועבודה רבה כדי להגיע למעמד הזה. הוא חיפש אלוהים, הוא הלך אחריו, הוא גילה אמונה עצומה ועמד בהרבה נסיונות. ה' מודיע לו שהוא ייתן לו את הארץ הזאת, לו ולזרעו אחריו. אברהם שואל:"אבל זרעי, הילדים והנכדים שלי, לא עברו את מה שעברתי!. איך הם יגיעו לתודעה שלי כדי למלא תפקיד דומה?"" וה' עונה לו:"" יש לי תכנית: אני מעביר להם סדנה מיוחדת כדי שהחוויות שהם יעברו יעזרו להם להיות בשלים מספיק כדי לרשת את הארץ הזאת! כי ,אתה צודק, בלי הכשרה ומודעות, אין טעם לתת להם הארץ הזאת". גלות מצרים היא אם כן, לא עונש ולא סתם סבל חינם כדי לזכות בארץ (זו ,לדעתי, ראייה נוצרית לחשוב שיש לסבול כדי לקבל משהוא). גלות מצרים היא כור היתוך כדי שייבנה ממנו עם ותבנה מודעות ומוכנות כדי למלא תפקיד קשה שהוא להיות עם ישראל. בבסיס המודעות הזו, יש את הסירוב לקבל את העבדות כדבר מובן מאליו. בבסיס הזהות שנוצרת, מחפשים יוזמה, אחריות, מודעות, מוכנות למסירת נפש, וחיפוש עז אחרי החופש.

הסדנה הזאת התרחשה על מי מנוחות במשך חצי הזמן, 100 השנים הראשונות, בני ישראל חיו בטוב במצרים. וגם ה86 של העבדות, קרו בעיקר בגלל העיקוב של עם ישראל עצמו !

לכן, כל עוד עם ישראל לא הגיע לבשלות הזו, ה' לא יכול להוציא אותם ממצרים!!

בעצם, זה לא עם ישראל שמחכה לגאולה. זה האלוהים שמחכה שעם ישראל יהיה מוכן להיגאל!! אריכות הזמן באה רק בגלל הסירוב של היהודים לצאת ממצרים!! אבל יד dead line שאי אפשר לעבור! האלוהים לחוץ בגלל הזמן הקצוב הזה. אם הוא לא מוציא אותם עד לרגע הזה, אי אפשר יותר להוציא אותם בכלל! ולכן, ה' חייב לתמרן כדי גם להביא את בני ישראל לבשלות מספיקה ליציאה וגם לא לפספס את הקו האחרון של היציאה.

משל ונמשל לברית בין הבתרים:

ברצוני להציע משל: אברהם הוא רופא מצוין. ה' מעניק לו קליניקה מפוארת ומבטיח לו שכל ילדיו ובני בניו יהיהו בעלי קליניקה זו לעולמי עד. אברהם שואל מיד:" סליחה, אבל אני רופא, אני מתאים להיות בעל קליניקה, אבל במה אדע שהילדים שלי יהיו גם רופאים כדי לזכות בקליניקה הזאת?? וה' עונה לו: יש לי תכנית: אני אעביר להם סדנאות וסטאז'ים מספיק עד שיוכלו גם הם להיות רופאים ולזכות בקליניקה הזאת!

 

ג מסכנה

יש הרגשה כאילו ה' עזב את עמו במצרים ורק אחרי מאות שנים הוא "נזכר בהם" ומוציא אותם. אבל, על ידי הפירושים הנ"ל, ברור שה' עוסק כל הזמן במטרות הראשונות שלו:

  • ליצור עם מגובש ומרובה
  • להביא את העם הזה לתודעה ולבשלות שיגרום להם לרצות לצאת ממצב של גלות.

כל זמן העם עדיין לא מוכן, ה' מתערב כדי ליצור תנאים מתאימים. הוא גרם לירידה למצרים "חלקה" על ידי שליחת יוסף והפיכתו לסגן המלך, כדי שיעקב ובניו יחיו חיים טובים במצרים. ואכן, החלק הראשון של הגלות הם חיו טוב מאוד. השעבוד היה אמור להפיח בהם רצון לצאת ולחזור לארץ אך הם בחרו להישאר במצרים. מהר מאוד ה' מוליד את משה המושיע ועושה הכל כדי לחנך אותו גם בבית פרעה וגם בתודעה יהודית. הוא מנחה אותו מהר מאוד ללכת לגאול את ישראל. אבל הם שוב מסרבים לצאת ורק הכבדת השעבוד תגרום להם לשנות, בעוד דור לחשוב אחרת. עשר המכות יעזרו להם גם להתחיל להתוודע לאלוהים ולמשימות ההיסטוריות שלהם.

 

  1. למה משה חוזר ליתרו לבקש ממנו אישור יציאה??

מיד אחרי מראות הסנה, משה חוזר ליתרו:

פרק ד(יח) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם:

ברוך השם!, יתרו מסכים שמשה ייסע למצרים! ומה היה קורה אם הוא היה מסרב? או, במילים אחרות, למה יש חשיבות שמשה יבקש "רשות" מיתרו לקיים את שליחות ה'??

אפשר לשאול שאלה דומה מאוד: למה יש חשיבות שפרעה מלך מצרים ייתן את אישורו שעם ישראל יצא ממצרים? הרי במכה פשוטה אחת, ה' יכול להוציא את ישראל ממצרים מיד! התורה מרבה לתאר את המשא ומתן עם פרעה. ה' מכביד את ליבו, מנסים לשכנע אותו. הכל מתנהל מול פרעה. למה??

הרב אורי שרקי טוען שהגאולה חייבת לעבור את האישור של הגויים!! ויתרו ופרעה הם מסמלים את הגויים.

למה? כי גאולת עם ישראל חייבת להיות גם כן גאולת כל העולם כולו. הרי ישראל הוא רק אמצעי של הקדוש ברוך הוא להביא את כל העולם לגאולה שלמה. גאולת ישראל חייבת לעבור דרך מודעות מסויימת של הגויים לתהליך הזה. כך כורש נתן לישראל הצו לחזור לארצם, כך בלפור , סן רמו והאו"ם נתנו את אישורם להקמת מדינת ישראל. יש חשיבות רבה בהתערבות הגויים בגאולת ישראל כי המהלך הוא אוניברסאלי ותפקיד עם ישראל הוא אוניברסאלי. מכאן לומדים שיש פן שני ליציאת מצרים: התערבות של הגויים במהלך. הפן הראשון היה ביצירה של העם ויצירת תודעתו ורצונו להיגאל.

לעד: היום אנו עדים לשני המהלכים האלה מול עינינו. גאולת ישראל, הקמת מדינת ישראל וקבלתה בחיק העמים עוברת התנגדויות בלתי סבירות מצד הגויים. אומנם הם נתנו את הסכמתם להקמת המדינה אבל מאז, הם עושים הכל כדי להתנגד לקיומה. עם פלסטינאי נוצר על ידי הערבים ונתמך על ידי העולם המערבי כדי להתנגד למדינת ישראל כל הזמן. וזה מעסיק אותם יותר מכל דבר אחר! באותו הזמן, בתוך עם ישראל, רוב היהודים עדיין לא עלו ארצה ויש הרבה מאלה שעלו או נולדו בארץ, שמתכחשים לקיום המדינה ומצדדים את האויבים שלה. שני המהלכים קשורים אחד בשני! כאילו הגויים אומרים: תחליטו אתם מה אתם רוצים ואנו נלך בעקבותיכם. אבל העובדה שבתוך עם ישראל עדיין אין הסכמה לגבי כיבוש הארץ וההתיישבות בה, לגבי העלייה, לגבי תוכן הזהות היהודית או הישראלית, הכל ממשיך "להתבשל" עד שנגיע להכרעה. אנו עברים הרבה ייסורים מלחמות, פיגועים, כל זמן שאין הכרעה. עיקוב העלייה של היהודים ועיקוב ההכרה של היהודים בעצמם לזהות שלהם, מקבילה, לעניות דעתי להכבדת העבודה והייסורים שעברו ישראל במצרים כל עוד הם סרבו לצאת בשליחות הראשונה של משה. בנתיים, אנו חיים את אותה התקופה של גלות מצרים שבה, פרעה מסרב להוציא ישראל לא פחות מהסירוב הישראלי לצאת משם!!

 

 

 

 

 

 

 

  1. הסנה (הרב וינר)

שמות פרק ג (ב) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְקֹוָק אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל:(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה:

הרי הסנה בוער באש, למה משה שואל "מדוע לא יבער הסנה"? הוא היה צריך לשאול "מדוע לא אוכל הסנה".

הרב וינר טוען שמשה הבין את המסר העיקרי: ה' מנסה להראות למשה שלא כל מה שרואים זו המציאות. אם משה היה שואל מדוע לא אוכל הסנה, כלומר יש סיבה (אש- בערה) וצריכה להיות תוצאה (הסנה נאכל ונשרף). זה עולם רגיל. כל מדען היה שואל :,למה לא מקבלים את התוצאה הרצויה?

אבל משה מסיק שמה שהוא ראה: הסנה בוער באש, זאת לא המציאות! הרי האש לא בוער בכלל! אין אש! מה שאני רואה איננו נכון!!או קיימת אפשרות שהמציאות שונה ממה שנראה לי.

משה מגיע לנקודה החשובה הזאת וזו היתה המטרה של ה': האם יש מולי מדען טוב או איש שמוכן לחשוב אחרת ממה שכולם חושבים! אולי זו המטרה עיקרית של הסנה! ולא המשלים שהמדרשים נותנים (עם ישראל בשעבוד אבל הוא לא כלה- או משה הולך למשימה מסוכנת, אבל לא יקרה לו כלום..).

כשה' אומר למשה :

שמות פרק ג(יב) וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ…

מה הוא האות? עדיין אין נחש ואין דם ואין צרעת. הסנה עצמו והתגובה הנכונה של משה,זה בדיוק האות : לקחת בחשבון מציאות שונה ממה שנראה לכאורה.

יש עוד דבר שמוצא חן בעיני האלוהים: זה שמשה רוצה להתקרב כדי להבין, להתערב. לקחת אולי יוזמה. זה מה שעושה את משה מתאים לתפקיד!

  1. בתים

נשווה שני פסוקים דומים מאוד. אחד בסוף ספר בראשית והשני בהתחלת ספר שמות:

א.  בראשית פרק מו (ח) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן:

 

ב.   שמות פרק א (א) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:

נראה לכאורה ששני הפסוקים זהים. ובכל זאת יש כמה הבדלים משמעותיים:

  • בבראשית, מי שיורד למצרים, זה יעקב. הוא מגיע עם בניו אבל הוא ראש המשפחה: "יעקב ובניו".

אבל בשמות, מי שיורדים  אלה הבנים!"בני ישראל הבאים" והם באים ..עם יעקב!

עוד הבדל: בשמות מדובר על "בתים", תאים משפחתיים. "איש ובתו", "וילך איש מבית לוי","ויעש להם בתים"..

כלומר, נבנה פה עם. בבראשית זו היתה עדיין משפחה וכאן יש בניין עם.

 

  1. השם משה

מי נתן את השם למשה?

פרק ב(י) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:

יוכבד מחזירה את הילד לבתיה בת פרעה. על מי נאמר "ותקרא שמו משה"? יש שתי אפשרויות

  1. בתיה נותנת השם. כי היא משתה את משה מהיאור.

2 יוכבד נותנת השם כי היא אומרת שבתיה משתה את משה "מן המים משיתהו" כתוב ולא "משיתיהו" עם יוד.

אם כן קיימות שתי קרסאות. אחת הנובעת מהקרי ואחת הנובעת מהכתיב

בין כה, הרי הוא לא נקרה "משוי"! אלא על שם העתיד, שהוא ימשה את ישראל מן המים בקריעת ים סוף או שימשה אותם ממצרים. ולכן הוא נקרא "משה" ולא משוי.

לפי הרב אורי שרקי, באופציה שבת פרעה נתנה לו השם, , לפי מה שהוא יודע, "משה" במצרית יכול להיות "בן".

זה מעניין מאוד כי הרי מתחילת הסיפור, התורה מעלימה את שמות האנשים .

מלבד רשימת "בני ישראל" עם שמות השבטים, כל הנפשות הפועלות נקראות ללא שם:

וילך איש מבית לוי (למרות שיודעים שהוא עמרם),  ויקח את בת לוי (למרות שיודעים שהיא יוכבד), העלמה, אחותו, אמתה..איש מצרי מכה איש עברי,שני אנשים עברים ניצים…

אם כן גם משה נקרא בשם סתמי " בן".

גם בעברית, שמו של משה יכול להיות סתמי: משה אותיות "השם". סתם שם!!

כאילו השעבוד מתבטא בהעלמת השמות הפרטיים.

רק מי שמתנגד לשעבוד מקבל שם! המיילדות הנועזות, למשל, נקראות בהתחלה "מילדות" אבל, אחרי הסירוב שלהם הן מקבלות שמות: שפרה ופועה. משה ישאל את האלוהים מה שמך? כי נתינת השם הוא התחלת היציאה מהגלות.

 

6 זהות המשיח

 

פרק ב (יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:

משה גדל בבית פרעה. ההשגחה גרמה לכך שלמשה יהיו שתי זהויות: אחת יהודית מלידה והשניה מצרית מהחינוך. לא סתם מצרית אלא זהות של נסיך מצרים. אם כן למשה יש שתי זהויות ותמיד קשה לחיות עם פיצול אישיות.

כשמשה יוצא אל אחיו, יש מחלוקת בין הרב אבן עזרא שסובר שהם המצרים! לבין הרמב"ן שסובר, כמו הפשט שמדובר באחיו העברים כמו שכתוב בסוף הפסוק.

הרב אורי שרקי מציע שהפסוק , בכוונה משאיר אותנו במחלוקת הזאת בין האבן עזרא והרמבן. כי משה בעצמו נמצא במחלוקת הזו: מי הם אחיו??

כשהוא רואה שהמצרי מכה העברי אז הוא מחליט להיות בצד של המדוכה. סוף הפסוק מכריע: איש עברי מאחיו. משה החליט סופית שהוא עברי.

ייתכן שזהות הגואל חייבת כזו של משה: דו פרצופית. כאילו הוא צריך להכיר את הזהות הזרה והזהות העברית כדי לגאול היהודים מבחוץ. רק מי שנמצא מחוץ לגלות יכול להבין שהגלות היא מצב לא טבעי. מי שנמצא בתוך הגלות, קשה לו להבין את כל התמונה. לכן היה חשוב שמשה יגדל כמצרי, כדי לראות, בתור מצרי את המצב של עם ישראל ולחשוב על שחרורו. אבל הוא גם עברי כדי להיות בצד של העם הנגאל.

 

 

מקור שמראה שבני ישראל סרבו ללכת אחרי דבר ה', בעודם במצרים.

יחזקאל פרק כ

 

(ב) וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:

(ג) בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק:

(ד) הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם:

(ה) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

(ו) בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת:

(ז) וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

(ח) וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(ט) וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(י) וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר:

 

 

 

 

 

פקודי מוש

בע"ה כ אדר א התשעו

מישל בן שושן

 

פקודי מוש

אלה פקודי המשכן משכן העדות, אשר פוקד על פי משה..

 

אלה..פוסל את הראשונים

לא כתוב "ואלה", שהיה יכול לחבר בין כל מה שנכתב עד כה להמשך הטבעי, הפרשה שלנו. זה מאוד מוזר שמתחילים הפרשה שלנו, שהיא המשך טבעי לסיפור בניין המשכן, על ידי "אלה" שהוא אמור "לפסול" כל מה שקדם. מה זה פוסל ?ולמה יש לפסול?

לפי המוש, הפסוק הזה מדבר על תפקיד התורה עצמה. למה כתב משה את כל מלאכת המשכן, עם כל פרטיה והחזרות (7 פעמים!)  והדקדוקים?. זו השאלה שמעניינת, לפי המוש, את התחלת הפרשה שלנו. נראה בהמשך איך הוא מגיע למסכנה הזו. אבל, אם מדובר על הצורך לכתוב לדורות הבאים דברים שקרו בעבר , יש להבין שהמטרה היא הדור הקורא את התורה ולא הדור שחי בזמן התורה. המטרה העליונה היא לעורר אצל הקורא את האירועים הישנים האלה, עניין רב בהבנת טעם החיים שלו היום.

אם כן, הסיפור המרכזי הוא : איך ללמוד את התורה? איך להמשיך את העבודה של משה שכתב את התורה? איך לתת משמעות למה שנכתב בתורה? איך להתעורר על ידי הלימוד?

התשובה נמצאת במילה הראשונה: "אלה"- פוסל את הראשונים:

כדי להיכנס ללימוד, יש לשים בצד (לפסול- לרגע) כל מה שלמדנו עד כה. כדי שנהיה פתוחים ללמוד מחדש, ללמוד דברים חדשים, למצוא כוחות בעצמנו להתעורר לגילויים חדשים. אם לא "פוסלים" את הראשונים, הדברים שיש לנו כבר בראש , אז אנו עלולים להיות "תקועים" במה שאנו כבר יודעים וחושבים. האוייב הגדול ביותר לפתיחות המחשבה זה הידע הקדום!! לכן החכמים (כולל המוש) מדברים על "חזרה בתשובה לפני הלימוד". החזרה בתשובה היא החזרה לשאלות!, להרגיש שאני לא יודע כלום. שאני נקי מכל דעה קדומה, להיות מוכן לפתוח דף חדש! בלי זה, אין לימוד אמיתי!!

לכן, יש לפסול כל מה שקדם כדי לגשת ללימוד, לשמוע אדם אחר, לקרוא פסוקים (כאילו זו הפעם הראשונה), לחשוב, לגשת אל האחר. כל זה דורש לשים בצד המסכים ,האידיאולוגיות , והפרדיגמות הישנות.

 

משכן העדות

למה  בפסוק הראשון בפרשה כתוב פעמיים המילה "משכן"?

"אלה פקודי המשכן משכן העדות"

היה יותר קל להגיד: אלה פקודי משכן העדות!

יש מדרש (שמות רבה נא ב) שאפילו הציע שמשה בנה שני משכנים!

משכן אחד מכל הכסף שהביאו, ומיכוון שנותר עוד כסף, ה' הציע לו לבנות ממנו עד משכן אחר, לעדות. המשכן השני הזה היה מיועד לדיבור עם ה'. גודלו היה כמו קודש הקדשים וייתכן שהיה בו ארון עם לוחות (הראשונים השבורים?או השניים?).  המדרש זה מאוד מוזר והמוש איננו מקבל אותו כפשוטו. אלא מפרש אותו כך:

משה אכן בנה משכן אחד

אבל הוא "כתב בתורה" את כל מה שנעשה בבניין המשכן. והכתיבה בתורה היא "עדות" למשכן הראשון. והוא "משכן העדות"!! המוש שם לב שכל מה שקשור לתורה נקרא "עדות". לוחות העדות, ארון העדות, משכן העדות, כשמדובר על הכתיבה של מעשה המשכן בתורה.

 

זה מאלץ אותנו לחשוב על משמעות הכתיבה של התורה:

קרו דברים בעבר. אבל מה המשמעות לכתוב את מה שקרה?? מה התועלת לזה? התורה לא באה לספר סיפורים של העבר כדי שנזכור או נמשיך לספר אותם סיפורים סתם.

התורה באה כדי לדר עם הקורא אותה. היא באה לעורר אותו.

במילים של המוש, התורה באה כדי לתת לנו הזדמנות למשוך מהקדושה שהייתה בסיפורים של העבר, בחיינו היום. למשל, הוא אומר שבהתלהבות של בני ישראל בנדבת המשכן, היתה אהבה, יראה, קדושה, כל כך חזקה עד כדי שהיו יכולים לעשות מזה דברים בזמנם, ונותרו עוד קדושות שיש לגלותם בעתיד! כאילו משה הכניס בתורה את הסיפור עם כל ה"קדושות", הכוונות, הפוטנציאל האדיר של התעוררות שבו, כדי שבכל דור, אנו ננסה לדלות מהסיפור דברים חדשים ו"קדושות" אין סופיות שהסיפור יכול לעורר בנו. את זה, משה כתב. וזה המשכן הפרטי האישי של משה. זו התורה שהוא כתב!! זה "משכן העדות" , משכן וירטואלי, שאמור לעורר בכל קורא גילוי כוונות מחדש בכל דור, על ידי הקריאה שלו. זה ממש משכן אחר, מקביל למשכן הראשון, שאנו נהנים ממנו בכל דור, אפילו אם המשכן הראשון איננו כבר הרבה שנים.

 

עדות

נראה לי שיש טעות בסיסית בפירוש העניין של העדות

בני ישראל אמורים להיות "עדים". כמו ששתי האותיות הבולטות בפסוק שמע ישראל הם "עד".

עדות, במובן הרגיל , חייבת להיות "העתקה מדויקת" ככל שאפשר של דבר שהיה. העד חייב להיגד אך ורק מה שראו עניו ולדווח בדיוק על מה שהיה.

אם כן, אם קוראים לתורה "עדות", הרבה אנשים חשובים שאסור להגיד משהוא שלא היה כבר כתוב בה. אסור לחדש אסור לחשוב!!

אם אנו עדים למה שהיה ותו לא, אז מה התפקיד שלנו? סתם לשכפל כמו מכונת שכפול את מה שכבר נאמר או נכתב בעבר?

אנו יודעים שלא כך הדבר. התנאים והאמוראים חדשו המון דברים. הסיפור הידוע שרבי עקיבא אומר דברים "ממשה בסיני", דברים שמשה עצמו לא אמר ולא מבין אותם, הסיפור הזה מסביר טוב העניין.

התורה שבכתב באה כדי לעורר את הקורא. וכך נוצרת התורה שבעל פה. מתחדשת כל הזמן.

אני ממשיל עניין התורה כמשחק כדורים (billard) שמכים על כדור כדי שילך ויתנגש עם כדור אחר שגם הוא ילך להתנגש עם כדור שלישי וכן הלאה. התורה שבכתב היא המכה הראשונה. אנחנו הכדורים האחרים. כל לימוד הוא מהלך של התנגשות והתעוררות של תזוזות הלומד. כל התזוזות האלה יוצרים את התורה שבעל פה. כל מפרש "מעורר" אותנו לחידוש משלנו. ואנו אמורים לעורר אחרים.

כשאמורא או תנא אומרים דברים "בשם אומרם", הם לא סתם מעתיקים. לא היינו זקוקים להעתק, יש לנו את המקור! אלא הם מסבירים לנו את מסלול ההתעוררות של המחשבה שלהם. הם מסבירים לנו אזה כדור פגש אותם והעיר אותם לזוז ולהגיד את מה שהם מביעים!

אותו המובן יש לשים במילה "שנאמר": אם חכם מביע רעיון, הוא מצטט פסוק, לא כדי להגיד שהוא "מעתיק" את הפסוק. אלא כדי לשלוח אותנו אל המשמעויות שאמורות להתעורר מהפסוק הזה ולהגיד לנו שהוא התכוון למשמעויות האלה. כאילו הוא אומר לנו: את מה אני לא יכול להגיד, יותר ממה שאמרתי, תוכלו למצוא מאחורי הפסוק הזה! כמו שהפסוק הזה מעורר דברים בכיוון הזה, כן כוונתי במה שאני אומר.

 

אם כן מה הפירוש של "עדות"???

אני לא מעיד על מה שהיה   ..   אני מעיד על מה שאני !!

ה' שם בכל אדם נשמה מיוחדת וחד פעמית. על כל אחד יש החובה לגלות, הביע את ההסתכלות המיוחדת שלו על המציאות. לגלות צד אחד , המיוחד לו, של התגלות ה' בעולם.

איך האדם יכול לגלות את ההסתכלות המיוחדת שלו? קודם כל כשהוא לא רדום! כשהוא מפעיל את האחריות שלו לקרוא את העולם. התורה עוזרת לו להתעורר! להגיב!! כשהוא מגיב ומבטא את עצמו, האדם מעיד על עצמו!! הוא קיים! הוא שווה! יש משהו מיוחד אצלו שבלעדיו ה"פאזל" הגדול חסר!!

ללא העדות שלו, אין אנו משיגים את כל התמונה!!

התורה היא "עדות" כי היא מחייבת את האדם להעיד על עצמו! וזו העדות על בריאת הבורא את העולם ואת האדם!!

האדם חייב להיות "עד" למציאות הבורא! איך? כשהוא מחדש, כשהוא משתמש בכוח הנשמה המיוחדת שהבורא שם בו. כשהוא יוצא מהבהמיות הסתמית שלו ומשתמש בצלם האלוהים שבו. כשהוא שותף למעשה בראשית, כשהוא שותף לאחריות על מצב העולם, עם הבורא. רק אז הוא "עד" זו עדות אקטיבית מאוד. ולא עדות פאסיבית. כי העדות הפסיבית, עושים כל הברואים האחרים על פני תבל. הם עדות לבריאת העולם פסיבית. השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. אבל בני האדם, חייבים להפעיל את הכוח המיוחד שהבורא שם בהם, והוא כוח המחשבה, היצירה, התגובה, הלימוד.

המוש שם לב ש"עדות" בגימטרייה=  "תלמוד"  470    !!

ויקהל מוש

בע"ה כ אדר א התשע"ו

מישל בן שושן

 

ויקהל מוש

הקשר בין השבת והמשכן

 

לפני שמשה מסביר לישראל שנאספו אליו כולם בהקהל, את מצוות התרומה ובניין המשכן, הוא מזכיר להם את מצוות השבת. : ששת ימים תעשה מלאכה..וביום השביעי …לא תעשה בו מלאכה.. למה? למה להזכיר להם שוב את השבת ולמה דווקא כאן, כהקדמה למשכן?

 

כדי לענות על השאלה, המאור ושמש מעיין בסיבות של בצלאל כארכיטקט המשכן: בצלאל היה "בצל אל", או, במדרש אחר, "בצל שדי". למה "שדי"? כי זה הכינוי של הבורא "שאמר לעולמו די"

 

בבריאת העולם, הבורא ביקש לברוא עולם גשמי.ורצה שדרך הגשמיות, נגלה הרוחניות (כוונת הבריאה , משמעות החיים, רצון ה'..). אבל היתה כאן סכנה גדולה: שהגשמיות תלך ותגבר עד שאי אפשר יהיה לגלות רוחניות דרכה. לכן, היה צורך, מצד אחד לברוא גשמיות אבל,גם להגיד לבריאת הגשמיות "די" כדי לתת מקום לאדם, שיגלה דרך הגשמיות, רוחניות. בעצם, הבורא ברא את העולם בגשמיות בשישה ימים וביום השביעי, הוא אמר די. השבת בא כדי לבטא ה"די" הזה. כדי שהאדם יוכל לקחת מרחק עם עולם הגשמי ולהתבונן על משמעות העולם הגשמי.

 

המדרש מסביר שבצלאל נבחר כי הוא ידע איך הורכבו האותיות כדי לברוא את העולם. כלומר,הוא ידע כמה גשמיות יש לשים בעולם ומתי יש להפסיק ההתגשמות, כדי להשאיר פתח לרוחניות.

 

כשבצלאל בנה את המשכן, הוא ידע כמה גשמיות יש לשים בכל כלי וכלי ומתי יש לתת מקום לרוחניות. זה תרגום של שלשות המידות העליונות שהיו בו: חכמה, בינה ודעת.

 

ברצוני לתת משל: על יצירה אומנותית, אומרים שהיא "מגושמת" כשהיא לא "מביעה " כלום. יצירה היא "אומנותית" באמת, כשהיא נותנת למי שמתבונן בה, לחשוב, לפתוח אופקים, לראות מעבר. יצירה אומנותית היא כולה גשמיות(תמונה היא ניר, בד, צבע. פסל כולו מתכת או עץ..). אבל האומן מכניס בה "רוחניות" הצורה, הכוונות, הפתחים, ה"חן". האומנות היא הדרך לבטא רוחניות דרך גשמיות.

 

בצלאל , במשמעות זו, היה "אומן". יש לבנות שולחן אבל השולחן לא צריך להיות רק שולחן. השולחן חייב להכיל בתוכו פתיחות, משיכה אל עבר החפץ עצמו. יותר מ"סמליות", יש לתת מקום למשהוא אחר, מעבר לחומר עצמו. זה אולי משמעות "להיגד די להתגשמות". שהחומר לא ימלא את הכל. שיתן מקום לתרבות, לאדם, לרוח. יותר מזה, שהחומר יפנה את האדם אל עולם הרוח.

זה יכול להתרחש רק אם האדם ידע לא לשקוע בחומר אלא להשתמש בחומר כדי לבטא רוח

הסוד הוא בתוך ה"די" שאמר הבורא לעולמו.

 

איך בצלאל הבין זאת?…. על ידי השבת!

השבת היא הביטוי של הרעיון הזה: מבקשים מהאדם לחיות בחומר, בעיסוק, במלאכה, רוב הזמן, ששה ימים בשבוע. אבל, עליו להגיד "די" ביום שבת. לא כדי לבטל החומר . רק כדי לתת משמעות לחומר, משמעות למלאכות שעשה (בשבוע שחלף) ויעשה(בשבוע הבא).כי לחומר, לגשמי, למלאכה, יש תכונה שלילית: היא עלולה להשטלת על האדם והאדם ירגיש כאילו הוא עבד לעולם החומר. העבדות הזו מבטלת אצלו את המרחק הנחוץ כדי לתת משמעות לחיו.

 

בעצם, המשכן מבטא במרחב ,את רעיון השבת בזמן.

 

כשהאדם נוגע ברעיון הזה של ה"די" לחומר, ופותח עצמו למשהו אחר, הוא יכול להרגיש את השכנות של האלוהים. ה' נמצא בעולם, בכל מקום. האדם זקוק להתעוררות כדי לגלות שבעצם, האלוהים נמצא מעבר לקיר, כמו שכן. בלי ההתעוררות הזו, הרגישות הזו, האדם יכול לחיות כל חייו בלי להכיר בשכן שקיים כמה מטרים על ידו , מאחורי הקיר.

 

בניין המשכן הוא הזדמנות להכיר בשכינה! לגלות השכינה."ושכנתי בתוכם!

גם השבת היא הזדמנות לגלות את השכינה, כשאומרים אנו "די" למלאכות השבוע.

 

לכן, מי שלא הבין מה היא השבת, לא יכול להבין מה משמעות המשכן!

חמור מזה: מי שלא מבין מה היא השבת, יכול להפוך את המשכן לעבודה זרה ממש! כי הוא מאבד כל מרחק עם החומר.

וייתכן מאוד שברגע שהיהודים אבדו את ההבנה הזו , נחרב המקדש. כי המקדש היא רק כלי כדי לגלות המרחק הזה (הקדושה) וברגע שהכלי מאבד את ערכו זה בעיני האדם, ה' מחליט לבטל אותו כדי שלא יעשה יותר נזק מאשר תועלת!!

 

למה מצוות השבת נלמדות מהמלאכות של המשכן?

באופן תכני, כתוב בשני המקרים (שבת ומשכן) אותה המילה "מלאכה".

אבל אנו מבינים עכשיו שהמשמעות עמוקה יותר:

כל מצוות השבת, כולל הציווי "ששת ימים תעשה מלאכה" וגם הציווי שלא לעשות מלאכה ביום השביעי, שתיהן כללות בבנין המשכן: איך בונים כלי חומרי עם משמעות רוחנית ? איך נותנים לרוח מקום בתוך החומר.

  1. ששת ימים תשעה מלאכה= בניין המשכן
  2. ביום השביעי תשבות= בצלאל לא נתן לחומר להיות יותר מדי מגושם. הוא ידע להגיד "די" להתגשמות

 

למה מצוות השבת קודמת למצוות התרומה?

ראינו לעיל שחשוב לצוות על השבת שוב, כדי להסביר למה בונים משכן. אבל למה השבת קודם גם לפרשת התרומה?

 

כי גם בתרומה, יש לדעת להפסיק לתרום!

נתינה, אהבה, תרומה, התרוממות, חייבים להיות במידה כדי לקבל ערך. נתינה אין סופית, היא ללא ערך. יש לדעת להיגד "די" גם בנתינה!

אנו יודעים שהאהבה יכולה לקלקל את השורה כשהיא לא במידה.

גם הנתינה החומרית, חייבת במידה

 

לכן , חשוב ללמד את עניין השבת לפני עניין התרומה. כי יש עניין רב באיכות התרומה.

למשל, אנשים שמוכנים לפוצץ את עצמם באמצע הרחוב כדי למצוא חן בעיני האלוהים (טרוריסטים מסוג דאעש) הם נראים "מאוד דתיים" כי הם יכולים לתת הכל! אפילו את נפשם! זה בדיוק ההבדל בין הקדושה והעבודה הזרה. הקדושה דורשת מידה, מרחק, שיקול דעת, איזון, איחוד המידות. העבודה הזרה היא כולה מיקשה אחת, פסל, מידה אחת בלבד שיש ללכת איתה עד הסוף.

בלי יראה, אין אהבה ראויה.

ולכן, כשהעם "מרבים להביא" יש לצוות להם "די"!  עד שכתוב "והמלאכה הייתה דים" מלשון "די"

רק כשאומרים "די" מגלים את השכינה עצמה (דברי המו"ש)

 

 

 

מצוות עשה של שבת

בתורה, כתובות רק מצוות "לא תעשה" בשבת. בכל זאת החכמים לומדים שתי מצוות עשה ברמז:

  1. מצוות הקידוש : על ידי הפסוק בהתחלת הפרשה: "אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות.." דברים, מלשון דיבורים. לעשות לעניין מצוות עשה. יש לקדש השבת בפה, בקידוש בכניסתו ובהבדלה ביציאתו.

2 מצווה לשלוש סעודות בשבת: בפרשת "בשלח", כשמשה מסביר שיש לאכול את המן ביום השבת למרות שהוא לא ירד ביום השבת, הוא כותב שלוש פעמים המילה "היום":

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה.   שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ.

 

כי תשא מוש

בע"ה טז אדר א התשעו

מישל בן שושן

 

כי תישא מוש

 

אזה חוט יכול לקשר בין חלקי הפרשה ?(לעד)

  • הנושא הראשון הוא תרומת מחצית השקל בזמן ספירת האנשים המרכיבים את העם. לכאורה, לא מבינים מה המצווה הזו עושה בדיוק במקום הזה של מצוות בניין המשכן. אין מצווה לספור את העם עכשיו. מדובר רק במקרה ומשה ירצה לספור אותם. אמנם, המפרשים מסבירים שאכן היה מפקד אחרי חטא העגל כדי לדעת מניין הנותרים אחרי המגפה אבל אנו נמצאים לפני חטא העגל והתורה לא מספרת כאן על המפקד הזה. אם כן, שאלת ה"הקשר" עם שאר נושאי הפרשה מתבקש יותר .

נראה לי שהעניין הוא "איך יוצרים כלל". כלומר, איך עוברים מהפרט אל הכלל. ברור שהכלל הוא לא רק אספת יחידים. יש תכונות לכלל, יש ערך מוסף בכלל. יש לכלל חוקים משלו. והחוקרים עד היום לומדים תורת התנהגות הכלל ומבחינים בזה מדעית.

  • חטא העגל, אומרים החכמים(מסכת עבודה זרה ד:), בא רק כדי ללמד שכלל יכול לחטוא וכלל יכול לעשות תשובה. איך מתייחסים לחטא הכלל ואיך מכפרים עליו.
  • החלק השלישי של הסדרה עוסק בהתעלות הרוחנית שעובר משה מול הקב"ה. כאילו משבר חטא העגל אפשר להתעלות ולחקור דברים שלא היינו יכולים להשיג ללא המעבר במשבר הזה!!
  1. העם מגלה את היכולת לעשות תשובה בתור כלל.
  2. משה לומד איך אפשר לבקש רחמים וה' מגלה לו את שלוש עשרה המידות שאנו משתמשים בהם עד היום
  3. ה' מגלה שמשה מוכן לשאת על כתפיו את אחריות העם כשהוא מסרב להחליף את הפושעים.

כל אחד לומד משהוא בעקבות המשבר הזה!

אבל מה שמעניין לעניינו, זה שמשה הוא המייצג את כלליות העם. ובתור שכך, ה' מראה לו דברים מיוחדים ומשה יורד כדי להעלות את העם למדרגות עליונות יותר!

 

לסיכום:

כשהפרט נכנס לתוך הכלל, הוא צריך לשלם משהוא! (תרומת חצי שקל- כסמל לכניסתו בחשבון הכלל) הכלל מרוויח משהוא מכניסתו (החצי השקל הזה ישמש לתפקוד המקדש עבור הכלל). אבל יש לו חובות כלפי הכלל. הוא עלול להינזק אם הכלל חוטא. הוא ערב. רואים זאת כשהעם חוטא בעגל:

האם כל אחד מבני ישראל חטא בעגל? כמובן שלא. יש כנראה אנשים שחטאו ממש (אלה נהרגו על ידי בני לוי במצוות משה) יש כנראה אנשים שהיו קרובים לחטא, נהנו ממנו, או אחרים שלא מחו נגדם. אבל ייתכן מאוד שהיו אנשים שלא חטאו בכלל. בני לוי , הנשים, כל מני קבוצות בעם שהמדרשים אומרים שלא השתתפו בכלל בחטא. ובכל זאת ה' מציע להשמיד את כולם! (ואכלה אותם לרגע)! כאילו יש עונש קבוצתי! יש הרבה מקורות שאומרים שלפעמים, (למשל בזמן מלחמה או מגפות) העונש פוגע גם מחפים מפשע רק בגלל חלק מהקבוצה!!

יש לדעת שיש לשלם משהוא . כדי להינצל מהמגפה.(ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם). עצם הכניסה לכלל, יוצרת אפשרות לנגף!! יש לכפר על זה!!

משה , לומד לקבל אחריות מלאה ,עם מוכנות להקרבה עצמית, (ואם לאו, מחני נא מספרך!) כך הופכים למנהיג ויכולים "לייצג " את הכלל.

משה ילמד גם איך "יורדים" מהמדרגה האישית (הוא שם מסווה) ואיך ניתן ל"העלות" את האחרים.

תפקיד האיש הפרטי (כמו הכהן) המייצג את הכלל, דורש ענווה עצומה. ונראה לי שבניית הכיור מסמל תזכורת לכוהן שנכנס לתוך הקודש: יש לו לרחוץ ידיים ורגלים! הוא לכאורה לא נקי! לפני שהוא נכנס לייצוג הכלל, עליו לעשות מעשה שמזכיר לו מצוות הענווה הגדולה!

 

 

 

 

 

 

 

מילה יתרה שמסבכת במקום להסביר(לעד)

כשהתורה מספרת איך מכינים "שמן המשחה", שיעזור לקדש את כל הכלי המשכן ואת הכהנים, היא מונה בדיוק רב את המרכיבים:

  • מור דרור: 500 שקל(בערך 5קילו) (מדובר על שרף שהוקשה לפנינים – בניגוד ל"מור עובר" שהוא נוזלי)
  • קינמון בשם מחציתו 250 שקל
  • קנה בושם 250
  • וקידה 500שקל
  • שמן זית: הין.(בערך 5ליטר)

כשאנו מתבוננים על מה שכתוב על הקינמון, כתוב :

"וקינמון בשם מחציתו חמישים ומאתיים"

לפני כן, היה כתוב שהמור דרור הוא במשקל 500.

מה פירוש המילה "מחציתו?

  1. או שהקינמון הוא מחצית מהמור, כלומר 250
  2. או, ש"מחצית מהקינמון הוא 250" ואז כל הקינמון שווה ל500שקל!

המפרשים חלוקים במחלוקת הזו. יש מהם שבטוחים שיש לשים 250 שקלים קינמון ויש מהם שבטוחים שיש לשים 500 שקלים קינמון. היות זה לא רלוונטי כי אין כלי מקדש לקדש אבל המחלוקת עדיין קיימת!

מסכנה: אילו התורה לא היתה כותבת המילה "מחצית" היינו יודעים בדיוק כמה לשים. עכשיו, בתוספת המילה הזו אבו כבר לא יודעים!! לפעמים דיוק יתר גורם לפחות הבנה!!!

 

חידושי המאור ושמש:

 

  1. למה התורה מזכירה, בהתחלת הפרשה, את שמירת השבת?(זה דרך אגב, נוסח הקידוש של שבת בצהרים)

הוא עונה שבחירת בצלאל כאדריכל הראשי, קשורה לזה שהוא תפס שהמשכן וכליו מסמלים את בריאת העולם. הם עולם בזעיר אנפין. שמירת השבת מקבילה לעבודת המשכן. בשניהם, אנו מצווים להכיר בבורא העולם ולראות את המציאות במרחק מסויים כדי להתבונן על החיים שלנו.

 

  1. שמירת השבת מכפרת על חטא העגל! כי חטא העגל הוא רצון לבטל כוח השיפוט והאחריות שלנו. החיפוש אחר משהו שינהיג אותנו, מראה שאנו עבדי המציאות. השבת , דורשת מאיתנו בדיוק ההיפך: לא להיות עבדים למלאכה. לא להיות משועבדים לאילוצי המציאות. לקחת פסק זמן ולהתבונן במרחק מה על המציאות שלנו.

 

  1. " ויתן למשה ככלותו לדבר איתו את שני לוחות האבן". כאילו ה' ידע שהלוחות לא מותאמות לבני ישראל, הוא נתן אותם רק למשה בלבד!! ולא התכוון שמשה ייתן אותן לישראל!!! משה לא הבין זאת ולכן הוא שבר אותן כי הוא חשב שהם עבור ישראל והוא נאלץ להבין שהם באמת לא ראויים לקבל לוחות אלה. לכן ה' הסכים שישבור אותן! והוא היה מוכן לכתוב אחרות, יותר מתאימות, עבור העם!! (לא מצאתי הבנה זו אצל שום מפרש אחר!)

 

  1. "מחני נא מספרך אשר כתבת". אבל על איזה ספר משה מדבר? הרי ה' לא כתב שום ספר. ואם הוא מתכוון על לוחות הברית, הרי ששמו של משה לא מופיע שם! אלא, שלדעת המו"ש, משה התכוון לספר שה' כותב בראש השנה. (שלושה ספרים כתובים בראש השנה: אחד לצדיקים גמורים, אחד לרשעים הגמורים וספר אחד עבור הבינוניים) הרי ספר הבנוניים הוא הספר שנכתב במשך כל החיים. הספר של הצדיקים הגמורים וספר הרשעים הגמורים, הוא תיאורטי בלבד. כולנו בינוניים. משה בעצמו חושב שהוא בינוני. בעצם הצדיקים והרשעים הגמורים לא "נכתבים" אלא "נחתמים", כלומר סופית, בלי אפשרות לשינויים.

לא כך היא המציאות: כולנו בינוניים, כולנו חוזרים בתשובה כל הזמן. החיים הם מלאי תהפוכות, תהליכים.. על זה אפשר לדבר על "כתיבה בספר" כלומר, כתיבת ספר שכל הזמן מתפתח לפי מעשה האדם וכוונות הבורא.

על זה אפשר להגיד שה' "כותב ספר החיים" של בני האדם כל הזמן!

מהספר הזה משה מוכן להימחק, כלומר, הוא מוכן למות! והוא מזכיר לבורא ש"חטאים", אפילו חמורים ביותר כמו חטא העגל, הם חלק מהחיים, חלק מהספר, חלק מההוויה האנושית. ה' שמתעסק בכתיבת ספר האדם חייב לקחת בחשבון חטאים ואפשרות לתשובה.

משה הבין זאת.

ה' מאוד שמח שמשה הבין זאת. כנראה שהוא ציפה שמשה יגיע למדרגה הזו: מוכנות למות בגלל העם. מוכנות ללכת על הסף כדי לקבל כפרה.

משה לא מוכן שה' יעזוב את עמו. כשה' מציע "לשלוח מלאך" שינהיג אותם במקום ההנהגה האישית שלו, משה מסרב. הוא מחייב את ההנהגה של ה' בעצמו להיות בלתי אמצעית. כי הוא מבין שהיחס הדו צדדי עם הבורא הוא זה שעושה את עם ישראל. וה', כמובן, מסכים איתו. כאילו זה היה רק מבחן, כדי שמשה יגלה זאת!

  1. "הראני נא את כבודך" האם משה היה רק סקרן? למה הוא רוצה לראות את כבוד ה' דווקא עכשיו?. בעצם, המשבר של חטא העגל, גרם לו לחפש את הנקודה שממנה ניתן לבקש רחמים מה'! כלומר, להתעלות מחוקי המשחק הרגיל של מידת הדין, ולהכיר את המקום שממנו ניתן לכפר על האדם למרות החטא הנורא.

זה מזכיר לי, בהתנהלות המשפטית, כשעורך דין, יודע שהנאשם אשם, אבל הוא מחפש משהוא שאיננו קשור לעובדות, הוא מחפש , למשל, פגם פורמאלי בהתנהלות החקירה, כדי לבטל כל המשפט מעיקרו. או שהוא נוגע בנקודה אישית של השופט , רגשית, משהוא שמתעלה מהעובדות הקרות ומעל למישור הדין הפשוט.

גם כך, משה מחפש את ה"מקום" מעבר לחוקי המשחק . הנקודה למשל שממנה הבורא החליט לברוא את האדם. משם, אולי יש פתח לבקש ממנו כפרה, למרות חומרת החטא. זו לא סקרנות לשמה אלה חקירהכדי למצוא את המפתח של בקשת הסליחה לכל עם ישראל לדורותיו. ואכן, הוא מקבל כלים חלקיים, כמו 13 המידות, שאנו נעזרים בהם עד היום.

 

  1. המסווה

מה תפקיד המסווה?

לכאורה, אנו חושבים שמשה שם מסווה על פניו כי "קרן עור פניו" והאנשים פחדו לראות אותו.

אבל, כשמעיינים בפסוקים, מגלים שמשה היה מוריד את המסווה כשהוא דיבר עם האלוהים (זה לא בעיה) אבל הוא גם היה מסיר את המסווה כשהוא דיבר עם בני ישראל!! הוא היה מחזיר על פניו המסווה רק כשהוא לא דיבר על אף אחד!! אם כן, מה תפקיד המסווה???

  1. תשובת רש"י: כשמשה היה מדבר, אז מי שמדבר איתו מתעלה ברוחניות ולא מפחד מן משה. אבל האנשים שלא שומעים את משה, אלה שהוא לא מדבר איתם, אינם קולטים את קרינת העור וזה מפחיד אותם, עבור אלה שהוא לא מדבר איתם, משה שם מסווה! נראה לי לתת של: אדם שעושה תרגילי ספורט או תרגילי תאטרון, או ריקוד: אם יודעים למה הוא עכשיו מתנהג בצורה מוזרה, אז אין בעיה. אבל אם משהוא רואה אותו מבחוץ, הוא יופתע מאוד! הוא יחשוב שהוא השתגע! רק מי שנמצא במחיצתו ויודע שמדובר במשחק או בריקוד, לא מופתע בהתנועות המוזרות! כך משה היה "מוזר" ומפחיד בעיני אלה שמסתכלים מהצד, בלי להיות מעורב בחוויה הרוחנית. ועבורם הוא שם מסווה שמכסה את אור פניו.
  2. הסבר המו"ש:המסווה הוא מייצג את שמות של ה'! (הגימטרייה שלו 111 דומה לזו של שלושת שמות ה' 112)

ולכן, כשהוא מדבר עם האנשים, עליו להסיר המסווה , כאילו לרדת למדרגה של השומעים, כדי שדבריו יהיו קליטים על ידם. כך כל מורה צריך לעשות: לרדת לרמת השומעים.

משה היה מסיר המסווה כשהוא דיבר עם האלוהים כי היה כנר לפני האבוקה!

  1. אנו רואים אם כן, שני פירושים הפוכים (רש"י ומו"ש) ! ובכל זאת, נראה לי שמשותף בהם הדאגה של משה לחזור ולהעביר את המעלות שהוא קיבל בהר סיני אל העם הפשוט: הוא דואג לכולם. הוא לא נשאר עם המעלות שלו ועם האור הגדול הזה. הוא רוצה לשתף ולהגדיל את ההשגה של כל העם.  מנהיג צריך לדעת "לרדת" אל העם, אבל גם להעלות אותו ולא להשאיר אותו למטה!!

 

 

תצווה מוש

בע"ה ח אדר א התשע"ו

מישל בן שושן

 

תצווה מוש

"העיקר הוא שיהיה אחדות בישראל"

גם התורה נסמכת על העיקרון הזה. וכביכול, התורה היא שולית לעיקרון הזה.

ר' אלעזר בנו של ר' אלעזר הקפר אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה ושלום ביניהם כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד יז) (ספרי במדבר פיסקא מב ד"ה וישם לך )

והרב אומר שההיפך גם הוא נכון:

אם כל ישראל עושים מצוות ולומדי תורה אבל שנאת חינם בניהם, נחרב הבית!

מכאן שעיקר העיקרים עבור ה' זו האחדות בעם ישראל. וכבר הסברתי (לע"ד) שמטרת הקמת עם ישראל עומדת על הייצוג של כל הפרצופים האפשריים של בני אדם בעולם, ויצירת אחדות בין כל הפרצופים השונים האלה. להראות לעולם שלמרות הריבוי בין בני האדם, קיימת אחדות  ואל אחד שברא את כולם ומשגיח על כולם. כל השאר (כולל התורה, המצוות, המשכן…) באים רק כדי למלא מטרה זו. שעם ישראל יהיה מורכב מ12 שבטים ו70 פנים , כל אחד בדעה שונה ויחד עם זה יהיו עם אחד.

זו משימה קשה מאוד, אבל זה העיקר ויש לדעת זאת.

 

"אהבה" הוא השם המפורש"

"אהבה", בגימטרייה 13 כמו המילה "אחד". שמו של ה' הוא אחד. הוא "אהבה". כי הבורא מכיר את הנקודה המאחדת את כל הבריות. והוא הלביש אותה בלבושים שונים שמראים שוני וניגוד. אבל הוא מכיר את המאחד. כדי לגלות את הנקודה המאחדת, צריך המון אהבה. ומי שמכיר את הנקודה המאחדת, יש לו אהבה לכל בריותיו. קשה לבני האדם להגיע לאהבה כזו ולהגיע לתפיסת הנקודה המאחדת הזו בלי לוותר על האני של כל אחד. לכן, מידה זו (האהבה של הבורא) נשארת מסוד, בלי תפיסת בני האדם. כדי לאפשר להם , בכל זאת, לחיות בעולם הפירוד.

 

מה תפקדי הכהן הגדול?

לא מבקשים ממנו להיות חכם או לנאום נאומים מרשימים. הוא צריך "לייצג" את המכנה המשותף של כל עם ישראל. בזה, הוא מייצג את "אדם הראשון". המכנה המשותף לכל האנושות.

איך הכהן יכול לעשות זאת?

  • על ידי אהבה. מבקשים ממנו לברך את עמו ישראל באהבה.
  • ועל ידי ביטול עצמי: הוא צריך לגלות את נקודה המשותפת, את נקודת ה"מה".

מידה זו היא המידה של משה רבנו. הוא העניו מכל אדם. כי הוא מייצג את הנקודה המשותפת לכל עם ישראל. לכן, משה היה הכהן הגדול הראשון. ותפקיד זה היה אמור להיות שלו. מסיבות אחרות, התפקיד ניתן לאחיו אהרון. לכן, משה הוא זה שצריך לצוות את אהרון ולהראות לו הדרך. אהרון מתבקש לקבל את המידה של משה אחיו. לייצג את הנקודה המשותפת הקיימת בכל עם ישראל.

לכן נאמר לו לקחת "שתי אבני שוהם", שתי אותיות מהמילה "שהם" שהם האותיות של משה והם "מה" להיות במדרגת "מה" למשם , מהביטול והענווה הגדולה הזו, לנגוע בנקודה הפנימית המשותפת לכל עם ישראל.

רק כשאהרון יגיע ל"מה", של שוהם, הוא יוכל לכתוב על שתי האבני השוהם את שמות כל בני ישראל ולייצג אותם.

דרך אגב , השם "משה" הוא גם כן "השם" וגם "שהם". שלושת המילים האלה מורים על עניין הסתמיות, המייצגת את כולם. לתת למשהו את השם "השם", זה להגיד שהוא מייצג את כולם. רק ה', הוא "השם" ממש. אבל "משה" הוא מייצג את כלל עם ישראל. ואבני השהם גם .

 

איך אפשר לכפר על כל עוונות בני ישראל?

על ידי שמגלים את הנקודה המאחדת את כל ישראל! אהרון מגלה זאת וכל ישראל מגלים זאת דרך אהרון. כשהם רואים את הכהן הגדול בתפארתו, מאחד את כל העם, הם מרגישים אחדות בניהם.

הבגדים המפוארים על הכהן הגדול גורמים לבני ישראל לעזוב לרגע את המחלוקות ולנגוע לרגע באחדות עם ישראל. יש אדם אחד שמייצג את אחדות זו והוא הכהן הגדול.

כשנוגעים בנקודת האהבה והאחדות , אז כל השאר הופך לטפל. כולל כל החטאים של עם ישראל!! וכך ה' מכפר על הכל!!

אין הבגדים יכולים לפעול , לכפר , אלא אם כן הכהן לובש אותם. כי רק אז קורים כמה דברים:

  • הכהן מרגיש אחריות וצריך לגלות נקודת ה"מה" שבו. הביטול העצמי עוזר לו לנגוע בנקודה המשותפת בעם ישראל. משם, האחדות מקרינה כלפי חוץ.
  • כל לבוש שלובש הכהן מקבל משמעות של כפרה על סוג אחר של עוונות.
  • כל מי שרואה את הכהן או אפילו בלי לראות אותו, יודע שהוא קיים שם בבית המקדש. קיים איש כזה ניטראלי שהוא לא ימין ולא שמאל, לא דתי ולא חילוני, שהוא אוהב את כולם ומייצג את כולם, זה מעורר בלב כל אחד את הנקודה הפנימית המשותפת. ומשם נולדת אפשרות הכפרה.

 

הבגד והלבוש (לעד)

  • הלבוש הראשון נעשה על ידי הבורא בעצמו אחרי חטא העץ הדעת. לפני החטא, האדם לא ידע שהוא ערום ולא התבייש בזה. כמו תינוק שאין בו עדיין "דעת", ואינו מתבייש ממצב העירום. ה"לבוש" בא לכפר על הבושה שנולדה מהחטא.
  • מצד שני, הבגד "בוגד" במראה האמיתי  של האדם. אם האדם היה נשאר ללא חטא, הוא היה נשאר נאמן למראה הטבעי שלו. אבל, החטא גרם לו לבגוד. לכן, הכפרה באה בבגידה על המראה של עצמו. כשמסתכלים עליו לא רואים אותו אלא רק בגדו!!

לסיכום, הבגד והלבוש קשורים מאוד לחטא האדם.

על הכהן לתקן את חטא אדם הראשון. איך? כשהוא לובש את הבגדים שעוזרים לגלות לו ולרואיו את הנקודה המשותפת הקיימת אצל כל אדם ולבטל את החטאים שנובעים מהשוני ומהתחרות.

 

שמו של משה (לע"ד)

פרשת תרומה מתארת הכלים שעומדים בפני עצמם. יש להם ערך אפילו אם לא משתמשים בהם. הם בונים את המשכן. על כל אחד כתוב "כאשר הוראת בהר" כלומר, כל אחד עשוי לפי התמונה שהראה ה' למשה בהר סיני.

לעומת זאת, בפרשת תצווה, לא כתוב "כאשר הראת בהר". הכל עשוי "מלמטה" ומקבל התוקף שלו רק כשהאדם משתמש בו.

על הבגדים כבר אמרנו שהם לא מכפרים רק כשהכהן לובש אותם

על הדלקת המנורה, זה החלק של הכהן שמדליק

על בניית מזבח הקטורת, בסוף הפרשה, הוא קשור לאחדות עם ישראל (קטורא דכולא) הקשר בין כל החלקים השונים, וזה מתחבר ישירות לעבודת הכהן המחבר את כולם.

לכן, פרשת תצווה היא פרשת האדם,שמתעורר מלמטה ופרשת תרומה היא יותר באה מלמעלה.לכן, בתרומה, שמו של משה מופיע הרבה ולא שמו של אהרון. ולהיפך ב"תצווה".

 

כשהפרשנים אומרים ששמו של משה לא מופיע כ"עונש" על זה שהוא אמר "מחני נא מספרך אשר כתבת", נראה לי ליחס את העונש לחטא אחר של משה: הסירוב שלו לתפקיד שבוצע לו בסנה. שם הוא היה אמור לקבל תפקיד הכהן הגדול ונענש כשאהרון אחיו קיבל התפקיד. זה נראה לי יותר מתאים להעניש אותו כאן, כשמשה מקבל את מצוות הכהונה אבל איננו מקבל התפקיד אלא מקדש את אהרון אחיו לכהונה! והוא נעלם!

 

 

 

 

תרומה מוש

בע"ה ד אדר א התשעו

מישל בן שושן

 

תרומה מוש

הערה(לעד)

הסדרה איננה קרויה "מקדש" אלא "תרומה". כאילו התרומה חשובה מהמקדש. היינו חושבים לכתחילה כי המקדש היא המטרה והתרומה (סל הקניות הנחוץ לפני ביצוע הבניין) הוא האמצעי. ולא כך הדברים כתובים.

אכן, הכתוב מדבר על הדיבור של משה (דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה) שאמור לגרום לתרומות מאת העם. יש אכן רשימה של הדברים שאנו מקבלים כתרומה, אבל עדיין אין לנו מושג מה נעשה עם התרומות. כאילו יש לשלב הזה של התרומות ערך בפני עצמו. רק אחרי כן התורה כותבת את הפסוק "המרכזי" (ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם).

אני מציע להבין עובדות אלה כך: המקדש הוא רק אמצעי להנציח את מעשה התרומה. העיקר הוא התרומה, או כמו שה"מאור ושמש" קורא לה "ההתרוממות של האדם". הבעיה בהתרוממות של האדם, זו הרגעיות. מתרוממים ושוב חוזרים לשגרה. השאלה היא איך להנציח את ההתרוממות. או לפחות, איך לייסד בתוך הזמן ובתוך המרחב את האפשרות להתרומם מחדש. ולכן בא המקדש שאמור להיות המקום שבו ניתן להתרומם. ואפילו בלי להיות בתוכו, עצם  המחשבה שהוא קיים (או שהוא יכול להיות קיים) יכולה להיות השראה להתרוממות.

 

כמה דברים יש לתרום?(לעד)

רש"י במקום מדבר על רשימה שמכילה 13 דברים. אבל הוא לא מפרט את הרשימה. "דעת מקרא" מדברים על 14 דברים.אם אנו נעיין בפסוקים עצמם כדי לספור אותם נמצא שיש לפחות 15 דברים אם לא יותר:

  • 3מתכות = זהב , כסף, נחושת
  • 5 סוגי חוטי אריגה= תכלת (צמר (כבשים) צבור בתכלת) וארגמן (צמר צבוע באדום) תולעת שני (צמר צבוע על ידי תולעת שני- אדום) שש (חוטי פשטן) ועיזים (צמר עזים).
  • 2סוגי עורות = עורות אלים מאודמים(שצבעו אותם באדום) עורות תחשים
  • 1 סוג של עץ= עצי שיטים
  • 1 סוג שמן= שמן למאור
  • 2 סוגי בשמים= בשמים לשמן המשחה ו(בשמים) לקטורת הסמים.
  • 2 סוגי אבנים= אבני שוהם (לאפוד)ואבני מילואים(שיכולים לשבץ אותם בחושן).

סה"כ לפי הרשימה  הזאת, 16 דברים שונים שנמנו כאן. ולמרות זאת, רש"י והמסורת מדברים על 13! ייתכן שהמספר הזה הוא סמל לאחדות המעשה שכן "אחד" הוא במספר 13 .

 

כמו הרבה מספרים שהמסורת קובעת ומקבלת ללא עוררין, גם כאן, המספר 13 הוא סמל חשוב והחכמים "מסתדרים" בניהם מה להכניס במספר ומה לא (איך לבצע חלוקה כך שיצא בסוף המספר הנכון) כדי להגיע למספר המקובל. כך הם עשויים לגבי תרי"ג המצוות וכך הם עושים לגבי 13 העיקרים. כולם מסכימים על הסה"כ אבל חולקים על עצם החלקים והמצוות והעיקרים!

יש לנו אותה הבעיה עם "10 הדברות". האם להגיד ששתי הדברות אחת היא ושיש שתי דברות "לא תחמוד" או לעשות חלוקות נוספות? העיקר לשמור על המספר (שהתורה בעצמה קובעת) של עשרה.

 

ועשו ארון (מוש)

בכל הכלים כתוב "ועשית", כלומר, אתה,משה או משהוא מטעמך, בצלאל. אבל רק בארון, שיכיל את לוחות הברית, כתוב "ועשו". כאילו יש הוראה שהתורה (שהארון מסמל אותה ) שייכת לכל אחד ואחד מבני ישראל.לכל אחד מישראל יש אות אחת בתורה. כמו פאזל שבו כל חלק חשוב, כך התורה בנויה מאותיות חשובות כל אחת. ספר תורה שחסרה בו אות פסול. כמו כן, התורה (שבעל פה) תלויה בתרומה האישית של ההבנה של כל אחד מבני ישראל! אין לפסול דעתו, השקפתו של אדם אחד מישראל כי יש לו אות בתורה והאות שלו (התפיסה שלו המיוחדת) חשובה למכלול התורה כולה.

בכל הדתות הקדומות, ה"תודה" הידע, הטקסטים הדתיים, היו נחלת קבוצה מאוד מצומצמת ששלתה על כל השאר. מי שהיה יכול לגשת לטקסטים החוקתיים, היה בעל השפעה עצומה על השאר.

כאן, הפירוש הזה של המילה "ועשו" גורמת לתהליך ההפוך: לא רק לכל אחד יש גישה לתורה אלא שהגישה (ההבנה המיוחדת שלו,תפיסת העולם שלו) של כל אחד חיונית לתורה עצמה!!

הערה והסגה(לע"ד):

תפיסה דמוקראטית זו, הופיעה בעיקר בתקופתו של עזרא הסופר. הוא ביקש לפרסם את  התורה לכל העם. שכולם יקראו בה. הוא ציווה שישנו את כתב העברי הקדום שלא היה מובן לכל וכתב עממי, אשורי, כדי שלכולם תהיה גישה לטקסט. הוא ציווה שירבו הסופרים שיכתבו ספרי תורה רבים כדי שכולם יוכלו לקרוא בהם.

לפני עזרא הסופר, יש לי הרגשה שהתורה היתה נחלת שבט הלויים בעיקר. ייתכן שהלויים היו אמורים להפיץ את התורה לכל העם,ללמד אותם,ולכן היו מפוזרים בכל חלקי הארץ. אבל המעשה של ההפצה האמיתי, הדמוקרטיזציה של התורה, נעשה בימי עזרא הסופר.

 

הכפורת ושני כרובים

שני הכרובים מסמלים שני מהלכי תשובה: אחד לפני ואחד אחרי הלימוד בתורה!!

  1. לפני שניגשים ללמוד התורה יש לעשות תשובה! התשובה הזאת, פירושה , באופן קלאסי, לחזור בו מהמעשים הרעים ולקבל על עצמנו קבלת עול מצוות. ה"נעשה", קבלת עול מצוות, קודם ל"נשמע" הלימוד עצמו. אבל נראה לי שצורך ב"תשובה" המדובר כאן, דורש מצב נפשי מיוחד לכל מי שרוצה ללמוד: יש לגשת ללימוד באוזניים פתוחות, בלב נקי, בראש נקי מכל מה שלמדנו עד כה. אם אני מגיע עם פירושים מקובעים על הפסוקים, אני לא אוכל להיפתח לפסוק מחדש. כדי לשמוע את הפסוק, כאילו הוא נאמר אלי עכשיו, אני חייב לעשות תשובה על כל מה שאני יודע עד כה! להיות מוכן , בענווה, ובפתיחות, לשמוע דברים חדשים לגמרי שיכולים אפילו, להתנגד למה שכבר למדתי עד כה.
  2. אבל יש תשובה שנייה: התשובה שלאחר הלימוד. אני צריך לשים את כל הלימוד שלי בצד כדיש אהיה מוכן לעוד לימוד אחר. לא לקבל את הלימוד החדש שלי, כדבר האולטימטיבי שיקבע את חיי מעכשיו ולתמיד. אלא להשאיר מקום לעוד לימודים נוספים!

לכרובים פני תינוקות. עדיין הם לא למדו כלום. הם מסמלים את ה"TABOULA RASA"(השולחן הריק). הדף הריק שניתן לכתוב בו חידושים. זה מובן התשובה הנדרשת ללימוד: לחזור להיות תינוק שקורא את הפסוק לראשונה. בהתלהבות ובעניים חדשות לגמרי.

 

אם כן, הכפורת, מלשון כפרה, תשובה, והכרובים, מסבירים איך יש לגשת ללמוד של התורה שנמצאת מתחת, בארון!

 

 

ועוד נראה לי להוסיף שהכרובים מסמלים את התורה שבעל פה ושני לוחות הברית, בתוך הארון, את התורה שבכתב.

כי ,מוזר מאוד בעיני, שהדבר שאנו חייבים ללמוד אותו, שהוא מה שקבלנו מהר סיני, שכתובים בו עיקרי הדברים, גנוז בתוך ארון ולא מוצג לעיני כל מעל למשכן!!

כמו שמזוזה שכתובים בה את "הדברים האלה" זקוקה להיות מגולגלת וגנוזה בתוך בית המזוזה . למה לא לפתוח המזוזה ולהציג את הכתוב בה לעיני כל נכנס ויוצא מהבית? הלא כל דבר שכתוב , נכתב כדי שיקראו בו ולא כדי לגלגל אותו ולגנוז אותו!!! כמו שעושים גם לגבי התפילין!

אלא שכל הדברים הכתובים האלה, הם בסיס ויסוד לתורה שבעל פה.

המזוזה אמורה להשפיע על מעשה בני האדם. אין לעשות מהכתוב בה המטרה. כי הוא רק אמצעי כדי לתת השראה לבני האדם במעשים בהתנהגות שלהם.

מטרת התורה שבכתב היא להיות השראה לאדם כדי שיחייה אותה על ידי התורה שבעל פה.

התורה שבעל פה הם הכרובים, שמסמלים את הדו שיח, הדואליות של הלימוד בחברותא, החיים הדיאלקטיים בין איש ואשתו, בין איש לחברו, בין האדם לבורא.

אבל כל השיח הזה חייב להיות מבוסס על מה שגנוז בארון מתחת, לוחות הברית, התורה שבכתב.

אין לכתב שום משמעות אם אין לו  השפעה ותרגום (אישי) של האדם במעשיו , בהתנהגות ובחידושים שלו.

 

בעצם, מעשה הוצאת ספר התורה מארון הקודש, הקריאה בו והחזרתו לארון הקודש, מסמלים בעיני את השילוב בין גניזת הלוחות בארון והכרובים המשוחחים- שוככים-על הכפורת, גם יחד.

 

 

 

מעשי בראשית- המשכן- התורה –האדם וקודשא בריך הוא:

בצלאל נבחר לבנות המשכן כי הוא "בצל אל" הוא ידע איך הבורא צירף את האותיות כדי לברוא את העולם. מה פירוש הדברים, לעניות דעתי:

המטרה היא שהאדם ילמד איך הוא בנוי, מה המרכיבים של נפשו. איך הוא צריך לתפקד. אבל עליו לעשות זאת בתוך המציאות, לא מנותק מהעולם שבו הוא חי.

  1. העולם והאדם:

אם התורה מספרת לנו שה' ברא את העולם, זה לא כדי לתת לנו שיעור בהסטוריה או בפיזיקה. אלא להגיד לנו שהאדם הוא עולם קטן ושהאדם שנברא על ידי אותו בורא שברא את כל העולם כולו. אין ניתוק בין כוונת בריאת האדם ובריאת העולם. אם כן, עליו להבין את עצמו כחלק מהבריאה ובכוונה אחת במשמעות הוויתו עם הווית המציאות שמסביבו. התורה מסרבת שהאדם יבנה לעמו משמעות מחוץ למציאות, מחוץ לעולם. אם האדם מתנתק מהעולם, הוא טועה במסכנות שלו. הוא חייב להכיל את משמעות הימצאו בעולם, יחסית למציאות העולם עצמו.

  1. התורה

התורה עושה את הקשר בין העולם והאדם. היא מסבירה לאדם איך הוא צריך להתנהג בעולם. עם הבריות הסובבים אותו, עם הבורא שברא הכל ומשגיח על הכל.כל זאת, התורה עושה על ידי אותיות, מילים, חוקים, מצוות, סיפורים.

  1. המשכן

תבנית המשכן היא תבנית כל העולם כולו.המשכן הוא סמל קטן של כל הבריאה כולה. שמים וארץ.

תבנית המשכן היא גם כן תבנית האדם עצמו. גופו, נפשו, מידותיו.

יוצא מזה שהמשכן יכול ללמד את האדם את הקשר בינו לבין  העולם!

בדיוק כמו התורה , המשכן אמור ללמד לאדם את המקום שלו בעולם ואיך הוא בנוי בתוך העולם. אבל המשכן לא עושה זאת על ידי אותיות ומילים, הוא עושה זאת על ידי כלים, מרחבים, עבודה, התעסקות פיזית עם חומרים שונים. כאילו היא אומרת לאדם: אתה לא מבין מה אני מבקש ממך על ידי התורה, אתה זקוק לדברים מוחשיים יותר, אתה עשית את עגל הזהב כי אין אתה יכול להסתפק בדברים מופשטים, אז בסדר, הנה צורה שונה שממנה אתה יכול ללמוד את המסרים שהתורה רצתה ללמד אותך. כמו שלילד שלא יודע לקרוא מראים לו ציורים! או נותנים לו לשחק במשחקים . למשכן יש מטרה דומה לתורה , אבל הוא עושה זאת באופן מעשי מאוד.

ייתכן שזה פועל יוצא מעצם נפש האדם, שאיננו יכול להסתפק במופשט וזקוק להגשמה. יכול להיות שלכן, החכמים מסבירים שהמשכן הוא "תיקון חטא העגל", אבל גם לגבי אלה שסוברים שהמשכן תוכנן גם לפני מעשה העגל, הוא מופנה לפן האנושי שזקוק להגשמה כל שהיא.

  1. קודשא בריך הוא

דרך המשכן, הבנת הקשר בין העולם והאדם, ניתן להשיג מי נמצא מאחורי כל זה: הבורא יתברך. וזה, לענוות דעתי "ושכנתי בתוכם". אם הם לא יכולים להבין את הימצאותי באופן מופשט לגמרי, על ידי ההשגחה הנסתרת, אז הנה כך יוכלו להשיג אותי על ידי דברים מוחשיים ומעשיים.

  1. בצלאל

הוא הבין שהעולם הוא ה"צל" של הבורא. הצל הוא השקפה של הדבר אבל הוא לא הדבר עצמו. העולם הוא משעה אלוהים הוא לא האלוהים. הוא הבין איך בנוי העולם (על ידי אותיות). אז הוא יכול להבין איך יש לבנות המשכן שהוא בדמות העולם כולו. הכלים במשכן הם ה"אותיות" כמו אלה שנבראו על ידם שמים וארץ. וכך, האדם, שנברא בצל-ם אלוהים יבין איך הוא עצמו בנוי, כשיבנה ,יעבוד במשכן או לפחות ילמד את תבניתו.

 

 

פרפראות

  • "עצי שיטים": הם נקראים כך כי הם נגד השטן.שהתורה היא עצה נגד השטן היצר הרע.לכן הארון עשוי בתוכו מעץ שיטים.
  • "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן " ולא כתוב "מראה לך" כאילו המשכן הוא תבנית האדם עצמו, תבנית משה רבינו עצמו. על ידי תבנית המשכן אני מראה לך את עצמך: "אותך"!
  • "מאת כל איש" . המו,ש מגדיר הצדיק כמי שיכול להיות "כל" איש. כלומר להבין כל אחד, לחשוב על הכל, להכיל את כל בני האדם השונים, להכיל כל הצדדים של המציאות. "כל"= 50 שערי בניה.

משפטים מוש

בע"ה כד שבט התשע"ו

מישל בן שושן

 

משפטים מוש

מתוך חידושי ה"מאור ושמש"

 

ועבדתם את ה' אלוהיכם וברך את לחמך..

למה הפסוק מתחיל ברבים (עבדתם) ומסיים בברכות ליחיד (לחמך, מימיך)?

כי עבודת ה' איננה עבודה של אדם אחד מול הבורא. אלא אדם פרטי עובד את ה' מתוך השתייכותו לכלל. אדם לא מקיים מצוות בגלל שה' מצווה אותו. אלא אדם מקיים מצוות כי הוא שייך לכלל ישראל וה' ציווה לכלל ישראל מצוות. ההשתייכות לכלל בלבד יכולה להביא ברכה לפרט. (ומתוך כך מעלת התפילה בציבור).

והסירותי מחלה מקרבך

כמו בפסוק הקודם, הרב מציע פירוש שונה: "מחלה" מלשון "ויחל משה", לשון תפילה! הברכה האולטימטיבית, היא שהאדם לא יצטרך בכלל להתפלל, מרוב כל!בביאת המשיח.

 

את אימתי אשלח לפנך

לכאורה, פשט הפסוק אומר שה' ישלח לפני האויבים שלנו דברים שיפחידו אותם. מלשון "אימה ופחד". הרב מציע פירוש אחר : "אימתי" מלשון "אמת": ה' יגרום לאדם להתייצב כל הזמן מול האמת שלו עצמו . (אם האדם ינסה לספר לעצמו סיפורים, לשחק עם האמת שלו, ה' ידרוש ממנו, על ידי מצבים שיביא אותו בהם, לחזור לדרך האמת שלו! וייתכן שכן זה מפחיד! כי האדם, רוב הזמן, איננו רוצה לראות את האמת מול עניו! זו ה"אימה" (מלשון פחד) האמתית והמפחידה ביותר. אבל היא לא באה להפחיד לשם עונש אלא לעזור לאדם להתקדם באמת). לכן, הנשק החזק ביותר  הוא האמת שמקרין האדם. זה הנשק שלנו מול האויבים!

 

 למה חשוב להאמין שהכל ניתן בהר סיני??

בסוף פרשת משפטים, חוזרת התורה על סיפור מתן תורה. מרוב העליות והירידות של משה בהר, הדיבורים המרובים של משה לעם, מרגישים בלבול קטן ואי סדר. אבל מאמינים  שהכל מתאר בסופו של דבר מאורע אחד מורכב. אבל, כששמים לב לפסוקים בפרשת יתרו ובפרשת משפטים, מתבררת תמונה שונה: רש"י הוא הפרשן העיקרי ששם לב להבדל בין שני המאורעות. לא כל  הפרשנים מקבלים את פרשנותו ,אבל ה"מאור ושמש" דווקא כן מצדד בפירוש רש"י ומפרש אותו לעומק.

הנה הפסוקים גם בפרשת יתרו וגם בפרשת משפטים:

  • הפסוקים בפרשת יתרו:

המאורע הראשון:

(שמות פרק יט ((ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְקֹוָק:

(ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

(י) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:

(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי:

(יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת:

(יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר:

(יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:

(טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה:

המאורע השני:

(טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים …….

 

 

  • הפסוקים בפרשת משפטים:

המאורע הראשון:

שמות פרק כד (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה:

(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים:

(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:

(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:

(ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְקֹוָק עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:

(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:

(יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: ס

המאורע השני

(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:

(יג) וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים:……

 

 

רש"י על הפסוקים בפרשת משפטים:

רש"י שמות פרק כד

(א) ואל משה אמר עלה – פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובארבעה בסיון נאמר לו עלה:

(ג) ויבא משה ויספר לעם – בו ביום:

את כל דברי ה' – מצות פרישה והגבלה:

ואת כל המשפטים – שבע מצות שנצטוו בני נח. ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה:

(ד) ויכתב משהמבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצות שנצטוו במרה:

 

 

לפי פירוש רש"י, יש שני מאורעות מרכזיים במתן תורה ולא אחד.

  1. המאורע השני, המוכר, הוא העלייה להר של משה לקבל את לוחות הברית ,בשישי או בשביעי בסיוון, הכרזת שתי הדברות הראשונות, מפי הגבורה, המתן תורה המוכר עם הברקים וקולות השופר..
  2. אבל, קדם לו המאורע הראשון, הוא מאורע שעליו מדברת הפרשה שלנו.:

ה' מבקש ממשה לרדת לדבר עם העם, משה יורד ומספר להם את ההלכות של הגבלה ופרישה (לא לנגוע בהר ולפרוש בין הגברים והנשים- במשך שלושה ימים). אבל משה גם מכריז לעם סדרה של משפטים קדומים: שבעה מצוות בני נוח, מצוות כיבודה אב ואם, השבת  , פרה אדומה ודינים שניתנו כבר במרה. משה מקריב קרבנות, זורק דם על העם כאות ברית וכותב את ספר בראשית וספר שמות עד (ולא עד בכלל) מתן תורה. רק אחרי השלב הזה של קבלת המצוות הקודמות , בהר סיני, יוכל השלב השני, המוכר יותר, כאמור, מתן תורה ומשפטים חדשים.

כשהפסוק אומר שהעם מקבל את מה שכבר אמר ה'(כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק ), מדובר על כל מה שנאמר לפני מתן תורה. ועל זה הוא מכריז :" נַעֲשֶׂה "והוא אפילו מוכן לקבל את מה שישמע עוד במתן תורה כשיאמר אחר כך "נעשה ונשמע" כלומר מוכנים לשמוע עוד מצוות.

 

שאלה:

למה יש חשיבות לעשות טקס קבלת המצוות הישנות (כמו 7 מצוות בני נוח או כיבוד אב ואם), דווקא בהר סיני , עכשיו, מול ההר, לפני קבלת מצוות חדשות? למה משה כותב את התורה מבראשית ועד מתן תורה ולא מחכה לקבלת המצוות החדשות כדי לכתוב הכל בבת אחת??

 

 

המו"ש תיאר שני סוגי מצוות:

  1. המצוות "המוסריות", שכליות, "נימוסיות" הגיוניות, שבני האדם יכולים להמציא לבד, כדי לקיים חברה תקינה. כמו שרוב החברות המציאו ברוב הזמנים, ללא התערבות של הבורא. חוקים הגיוניים ומוסריים.
  2. המצוות שהאדם לא היה יכול להמציא בכוחות עצמו. הוא אפילו לא מבין את עומק משמעותם. מצוות אלו, רק ה' היה יכול לצוות אותן, ועליהן ברור שיש לקבלן במתן תורה בסיני.

אם כן, מה הרבותא להכניס את הסוג הראשון של המצוות במתן תורה? מה החשיבות לשמור מצווה נימוסית והגיונית מתוקף מתן תורה מה' בהר סיני?

התשובות יכולות רבות. למשל,

  1. גדול המצווה ועושה מאשר לא מצווה ועושה.
  2. כדי לקבל עול מלכות שמים אפילו על מצוות הגיוניות
  3. כדי להבטיח שהמצוות האלה ימשיכו להיות תקפות לעולם, אפילו אם האדם משנה את דעתו

4 וכולי……

אבל התשובה של המו"ש מעניינת הרבה יותר:

 

תשובת המו"ש:

"כשאדם עושה מצוות נימוסיות הוא עושה אותן בכל יום ויום בשווה כדי לקיים העולם, אבל אם עושה המצוות מחמת ציווי הבורא , הוא עושה זאת בכל יום בכוונה אחרת. בכל יום יש לו יראה חדשה ואהבה חדשה. ובכל יום יש לו התלהבות חדשה"

 

 

הפרשנות שלי על פירוש זה:

מה שקרה בהר סיני הוא המפגש בין ה' ובני ישראל.

העיקר של מתן תורה הוא לא מתן מצוות, אלא עצם המפגש בין האלוהים והאדם.

מה משמעות המפגש? האלוהים משתף את האדם על הכוונות, על הדאגות שלו לגבי העולם. המפגש מכניס את בני ישראל לעולם ההחלטות של הבורא.

  • למשל, חייל מציית לכל הפקודות. אבל כשמגיע הרמטכ"ל ומשתף הפלוגה בכוונות העמוקות, הסודיות, ההתלהבויות שלו, חשיבות המשימה, אז המפגש הופך את החיילים לשותפים לביצוע. הם כבר לא יבצעו המשימה כ"מצווה אנשים מלומדה" בכוונה אחת והיא: ציות לפקודה. אלא הם יבצעו המשימה כשהם מגלים כל הזמן חשיבה, כוונות, אחריות. המפגש "פנים מול פנים" עם המפקד העליון מעלה את רמת האחריות שלהם. הם חלק מהתכנון העליון. הם שותפים לקבלת החלטות!
  • עוד משל: עובדים במפעל מתלוננים על קשיי העבודה ומבקשים העלאת שכר ושיפור תנאים. המנהל בא בעצמו ומראה להם שבעצם יש קשיים לפעל שעומד להיסגר כי הבנקים לא מעניקים יותר אשראי והשוק קשה במיוחד. הוא מבקש מהם להבין המצב, וכדי לא לסגור המפעל, יש לעשות מאמצים כדי לצאת מהמשבר.הוא משתף אותם בסודות שמאחורי ה"עבודה" שלהם.

 

בדומה לדוגמאות האלה, נראה לי , ה' נפגש עם האדם בהר סיני:

מצב האדם בעולם קשה מאוד. יש יצרים, יש צרות, יש רוע,.. העולם עומד על סף התמוטטות. ה' כבר חשב להשמיד הכל במבול אבל החליט לתת הזדמנות נוספת. האדם רע מנעוריו.

ה' משטף את עם ישראל במצב הזה. הוא מדבר איתם על רצח, על ניאוף, על חמדה, על עבודה זרה. יש המון בעיות. מה שקרה בהר סיני, זה ההצצה מאחורי הפרגוד של בורא העולם! המפגש הוא שיתוף (מזערי אבל משמעותי) של האדם עם המשגיח והאחראי על כל העולם!

 

מהרגע שבני ישראל נפגשים עם ה' בהר סיני, כל קיום מצווה תופס משמעות ועומק אחרים לגמרי.

 

לכן, חשוב מאוד שכל המצוות שבני ישראל יקימו, אלה שנראות הגיוניות, , הישנות שנתנו לדורות הקודמים, כל מה שבני אדם מוצאים לנכון לקיים בלאו הכי, וגם המצוות הלא הגיוניות, כולן, יקבלו תוקף של "הר סיני"

כלומר, כל המצוות מקבלות משמעות עמוקה יותר.

לכן, נראה לי, יש חשיבות עליונה להצהיר שאנו מקבלים את כל המצוות (אפילו אלה שהחכמים יקבעו יותר מאוחר, או מצוות שה' נתן בערבות מואב למשה או באוהל מועד, כל המצוות) מתוקף המפגש עם האלוהים בהר סיני. בני אדם יקימו המצוות כי הם שותפים לבורא העולם כדי שפרויקט הבריאה יצליח .

 

האם בפועל כל המצוות נתנו בהר סיני?

בטח שלא! התורה בעצמה מספרת שה' דיבר עם משה בהזדמנויות שונות! אנו מקיימים מצוות של החכמים שחיו דורות רבים אחרי מתן תורה!

אלא שחשוב לשייך הכל להר סיני כדי שנבין שלא מדובר על השאלה "מתי ניתנה מצווה זו או מי נתן מצווה זו?" אלא ממידת האחריות שהבורא מעניק לאדם ביחס שלו לעולם. מהמשמעות יש למצוות? האם רק קיום פקודות סתמיות או עצות עמוקות מבורא העולם כדי לעזור לנו להתמודד עם בעיות העולם.

"הר סיני" מסמל המפגש הזה בין בורא העולם והאדם. מה נאמר ומה לא נאמר בדיוק שם, פחות חשוב!

לכן, החכמים מחייבים אותנו "להאמין" שהכל בא מסיני. אפילו התורה שבעל פה, אפילו כל מה שעתיד כל תלמיד חכם לחדש בעתיד!!

כי מה שקרה בהר סיני הוא מלמד על המשמעות של המצוות: הצבת האדם מול העולם שברא הבורא, ושיתופו בתיקון הבעיות הקיימות.

 

זו משמעות של הפירוש של המו"ש: ה"כוונות החדשות בכל יום" הם השיתוף הפעולה, האחריות שמרגיש יהודי כשהוא מחפש לעשות רצון הבורא בכל יום. לא כמצוות אנשים מלומדה אלא באחריות וכוונות מחודשות כי המטרה העליונה היא לא קיום המצווה אלא קיום רצון ה' דרך המצוות. אם כן, יש חיפוש מתמיד אחרימה שישי לעשות כדי לתקן את העולם.

מי שמקיים מצוות שכליות, הגיוניות, ללא קשר עם השיתוף פעולה עם בורא העולם, עושה זאת בפחות אחריות כוללת, הוא מקיים מצוות בתור "ראש קטן" ולא באחריות כוללת על כוונות הבורא.

 

 

 

 

די לכפייה הדתית

בע"ה כ שבט התשעו

מישל בן שושן

 

די לכפייה הדתית!

בהשראת מאמר של הרב אורי שרקי

 

  1. כפה עליהם הר כגיגית

 

"ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט), אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם.

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא.

אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב +אסתר ט+ קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר. תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א

 

במשך הדורות הסבירו המפרשים שהכפייה של ההר על בני ישראל במתן תורה היא חיונית וחיובית. אכן, בכל התגלות (אפילו התגלות אדם כלפי חברו) יש עניין של כפייה. האדם איננו בוחר את המפגשים שלו עם המציאות. המציאות היא כפייה על תודעת האדם. לכל שכן שהבורא כופה את נוכחותו במתן תורה . כפיית ההתגלות היא מקור הכפייה של התורה .רוב המפרשים מסכימים, דרך אגב, שהכפייה היתה על קבלת התורה שבעל פה (כי על התורה שבכתב, כולם אמרו נעשה ונשמע- קל מאוד לקבל תורה סדורה – קשה יותר לקבל אחריות על תורה שמתהווה כמו התורה שבעל פה).

  • בכל זאת, הגמרא בעצמה, רואה בכפייה כמין חסרון. טוב שבפורים, חזרו וקבלוה מרצון, עם פחות כפייה.(כפיית המאורעות בלבד). אם כן, יש פגם בקבלת התורה בסיני מתוך הכפייה הזאת.

לכן, כדאי לקרוא את נבואתו של ירמיהו:

 

  1. הברית החדשה באחרית הימים:

 

נעיין בנבואת ירמיהו:

 

ירמיהו פרק לא   (ל) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה:

(לא) לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם יְקֹוָק:  (לב) כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְקֹוָק נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם:

(לג) וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְקֹוָק כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְקֹוָק כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד: ס

 

כאן, הברית בחורב פחותה בערכה בגלל הכפייה שהייתה בה:

"ביום החזיקי בידם" כמו מבוגר שתופס את היד של ילד, בגלל חוסר בגרותו ואחריותו. ה' הוציא את בני ישראל ממצרים על כורחם. לא רק מתן תורה היה בכפייה אלא אפילו יציאת מצרים היתה בכפייה מסויימת!

"אשר המה הפרו את בריתי" כל דבר שנעשה בכפייה, סופו להיות מופר! סיבת כל הפרות הברית בהיסטוריה היא הכפייה במתן תורה.

"אנוכי בעלתי בם" הכפייה דומה לאונס. ה' היה מוכרח לעשות זאת כך כי לולי הכפייה לא ה יו מוכנים לקבל.

 

אבל יש בשורה לאחרית הימים שאליהם אנו חותרים:

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה" באחרית הימים תהיה ברית חדשה!

ומה יהיה תוכנה של הברית החדשה?"  נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה  " ייתכן שלא תוכנה יהיה שונה אלא צורת הקבלה: הם יקבלו את הברית מתוך ליבם, בקרבם, מרצון!!

" וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְקֹוָק": לא רק שלא תהיה כפייה מאת ה' אלא אפילו כפייה בין איש לרעהו לא תהיה! אדם לא יגיד לרעהו ללמוד ולא יכפה עליו את פרשנותו!!

 

מכאן, שהכפייה במתן תורה בסיני, היתה שלב הכרחי, אבל לא אידיאלי, לא רצוי לכתחילה.

בפורים, החלו ישראל לקבל את התורה מרצון

אבל באחרית הימים, האידיאל יתגשם: כל אחד מישראל יקבל עליו את התורה מרצון ללא כפיה.

 

  1. מסימני הגאולה

ייתכן מאוד, שאחד המהלכים של הגאולה הוא פיתוח הרגשה של שחרור מכל כפייה דתית. הרגשה שניתן להיות יהודי בלי להיות כפוף לדת. מצב רצוני זה, הוא כמובן לא רצוי אם הוא נשאר כך. אבל המצב הזה מאוד חיובי כשאחריו בא שלב הקבלה מרצון של התורה!

כלומר, אחרי ההרגשה שאנו יכולים להיות יהודים, ישראלים, למסור נפשנו, מרצון על זהותנו ועמנו, וכל זאת, ללא קשר עם קבלת התורה שהיא, נראית כפייה לכל דבר. אחרי השלב הזה, מתוך חופש גמור, כשהילדים יבחרו מרצונם החופשי לקבל על עצמם להיות דתיים, למרות שחבריהם חילונים,והם בוחרים מרצונם להיות דתיים, בלי כפייה זהותית, אז קבלת התורה מרצון תהיה השלב המושלם שיציין את אחרית הימים שעליהם מדבר ירמיהו!

במילים אחרות, השלב שאנו חיים במדינת ישראל היום, הוא שלב הכרחי שממנו יכול לצמוח השלב האולטימטיבי של קבלת התורה מרצון, מהלב ,בקרבנו.

זה דורש, לצערנו עזיבת התורה שקבלנו בכפייה, דחיית כל סממן של  כפייה דתית

אבל היתרון הגדול של המהלך הזה , יכול להיות חזרה מרצון, בחירה מרצון לחקור את התרבות המקורית שלנו, ולחזור לקבל מרצון ומתוך אהבה וחיבה את התורה. וזה  שווה, כנראה כל הייסורים האלה!!

בגלות, כל מי שלא היה דתי, היה מאבד את זהותו היהודית. במצב כזה, להיות דתי, היה מחויב המציאות אם היינו רוצים להישאר יהודים.

במאה השנים האחרונות, יש חזרה מרצון של העם לארצו, עם מוכנות למסור נפשו, ללא קשר עם כפייה דתית, ללא קשר עם מצוות יישוב הארץ. רוב בוני הארץ היו חילונים. מצד אחד זה מצער אותנו, אבל מצד שני, זה מגלה את הפן הרצוני, הבחירי שקיים בעם ישראל, ללא כפיית התורה. אנו מגלים שמכוח הרצון והבחירה החופשית, היהודים מסרו את נפשם כדי לחזור ולבנות את המדינה היהודית. יש כאן ערך בל ישוער.

המהלך הזה הוליד את הזהות הישראלית החילונית, ללא שום תלות עם תורת ישראל. זה כמובן מצער מאוד, אבל מצד שני, זה יכול לאפשר חזרה אל המקורות היהודיים, אל התורה, מכוח הבחירה החופשית, מרצון . כי אנו חשים צורך בחיבור עם התורה ולא בגלל כפייה דתית.

לכן, נראה לי,יש סלידה מכל כפייה דתית.

לא בגלל שהיהודים סולדים מהדת שלהם (מה שנראה לכתחילה)

אלא כדי להגיע (במודע או שלא במודע) למצב של חזרה למקורות מכוח הרצון והאהבה.

כבר עכשיו, כל בחור שבוחר להיות דתי, למרות שהוא משרת בצה"ל, שחבריו חילונים, שאין רבותא בהיותו דתי , ובכל זאת, בוחר בדרך הקשה (ולפעמים המפחיתה את ערכו כלפי חבריו) להיות דתי, הוא עושה זאת מתוך בחירה גמורה והערך של דרך זו עולה על כל מה שיכלו היהודים לעשות כדתיים במשך ההיסטוריה.

הערך של שמירת מצוות במשך כל ההיסטוריה היתה קשורה לזהות היהודית ולכפייה הדתית. היום, שאנו לא זקוקים , לכאורה, בשמירת התורה כדי להיות יהודים טובים, ישראלים למופת, גיבורי האומה, היום, להיות דתי , זו גבורה אמיתית.

כי היא מניצני נבואת אחרית הימים של ירמיהו שבהם,בני ישראל יקבלו את בריתו מרצונם, מלבם, באהבה.

יתרו מוש

בע"ה חי שבט התשעו

מישל בן שושן

 

יתרו מוש

  1. יתרו

הרב עושה הקבלה בין ארבעה גורמים:

 

בני ישראל משה
הערב רב יתרו

 

  • ההפרדה בין משה לבני ישראל,התורה עצמה עושה אותו בפסוק הראשון :"את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו". כאילו מה שה' עשה למשה , שונה ממה שעשה ה' לישראל עמו!
  • ההבדל בין יתרו והערב רב גם הוא ברור: שניהם הם גוים שרוצים להצטרף לעם ישראל. הערב רב מצטרף, כנראה מסיבות של ניצול מצב השחרור ההמוני, ולא בגלל הזדהות אידיאולוגית.לעומתם, יתרו, להיפך, איננו מרגיש נרדף בארצו ונדבק לישראל רק בגלל אידיאולוגיה ואמונה רוחנית.
  • הקשר הבעייתי בין עם ישראל לערב רב, הוא מהמפורסמות. הרב כבר דיבר , בפרשה הקודמת, על הבעיות שייגרמו לישראל בגלל העבר רב בתוכם. כל המהלכים שמדברת התורה מרגע היציאה ועד סוף התורה מושפעים מהחיבור בין ישראל לערב רב. כל הבירורים, הנסיונות, שיעברו ישראל נגזרים מהבירור הפנימי בין הזהות הישראלית הטהורה לבין הקשרים הפנימיים עם התרבות המצרית הזרה.
  • נשאר לנו לבחון את ההבדלים בין יתרו למשה:

 

יתרו -משה

המקובלים אומרים שיתרו הוא גלגולו של קין בעוד שמשה הוא הגלגול של הבל. הם באים לתקן, כל אחד, את הצד הטוב שבהם. (הצד הרע שבקיין והבל התגלגל באנשי סדום- שמגולגלים ביוצאי מצרים!).

מכאן, המיקום המעניין של תורת המשפטים של יתרו :על יד קבלת התורה והמשפטים ממשה רבנו!

יתרו ומשה נפגשים ולא הורגים אחד את השני! המפגש נראה ידידותי ומלא כבוד.

בכל זאת יש לבחון את ההבדלים המהותיים בניהם.

משה חושב שעליו לטפל בבעיות של כל אחד, להיות מעורב אישית בכל פרט מעם ישראל

בעוד שיתרו סובר שעל משה לטפל רק בפן הכללי של העם. את הבעיות הפרטיות, יש להעביר למערכת היררכית .

יתרו יותר מציאותי, יותר יעיל. בעוד שמשה הוא יותר אידיאלי. כמו קין והבל, הם מייצגים את שתי הקצוות האלה.

אבל, לכאורה, החיבור בניהם מצליח כשמשה מאמץ את העצות של יתרו. האומנם הכל אידיאלי בניהם?

נראה לי מעניין לציין כמה עובדות:

  • בספר דברים (פרק א), כשמשה מספר את הסיפור של הקמת המערכת המשפטית, הוא לא מציין בכלל את שמו של יתרו.

(יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: (יג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: (יד) וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת: (טו) וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם:

בספר דברים,הרעיון בא ממשה עצמו ובני ישראל הם אלה שמקבלים את עצתו. בעוד שבספר שמות, בפרשה שלנו, יתרו מייעץ ומשה מאמץ הרעיון!

 

  • משה משלח את יתרו לפני מתן תורה:

וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ:  (שמות פרק יח -כז)

האם משה מבקש מיתרו ללכת לגייר את בני ארצו, כמו שמתרגם יונתן בן עוזיאל מובא ברש"י? האם זה לשם כבוד? או שמה אנו צריכים להתעקש על הדקדוק "וישלח", עם שני "פתח". שמשמעותו גירוש יותר מאשר שליחות?!! כי אם זה רק כדי לגייר את בני ארצו, למה לציין זאת בדיוק לפני מתן תורה. כאילו משה מסרב שיתרו יישאר במתן תורה!!!

 

לכן נראה לי שיש כן עימות סמוי בין יתרו ובין משה . אבל התורה מציינת יותר את ההסכמות, כי יש כאן שיפור משמעותי בין המפגש של יתרו ומשה ובין המפגש בין קין להבל!!

 

 

נראה לי לסכם כך:

בפרשה הקודמת,פרשת בשלח, למדנו שיש בתוך עם ישראל שני פנים

  • האידיאל, הטהור, "בני ישראל", בני האבות, שיכולים להגיע מיד לימות המשיח.
  • המציאות, הפן הבעייתי של עם שקשור עדיין לעבודה זרה, שעדיין לא נטהר לגמרי, שיש בו הרבה בעיות ויצר הרע שיש לטפל בו לאורך כל ההיסטוריה עד לימות המשיח לעתיד לבוא.. זה צד ה"ערב רב" שבא מבחוץ.

אם כן,אותו הדבר קורא בפרשה שלנו פרשת יתרו:

  • יש, בחוקים ובמערכת המשפטית של עם ישראל, פן "טהור" אידיאלי, אלוהי, שבא מהשמים. הפן הזה מיוצג על ידי משה רבנו.
  • אבל יש גם כן פן אוניברסאלי, שנרכש מאומות העולם, מהחיכוך עם אומות העולם, מהחיכוך עם המציאות של העולם הזה. הפן האוניברסאלי והחיצוני מיוצג כאן על ידי יתרו!

מה שיפה הוא שלמרות חילוקי ההשקפות הפרשה מכילה את שני הפנים ואת ההשלמה ביניהם!! עד כדי כך שבספר דברים, בסוף התהליך, משה אימץ לעצמו את הפן הזה של יתרו ומדבר בשמו!

 

 

 

  1. מתן תורה

 

א. אנוכי

"וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמור: אנוכי ה' אלוהיך"

הרב מסביר שה' אמר את "כל הדברים האלה" , כלומר הכל, כולל הכל, מרוכז במילים :"אנוכי ה' אלוהיך".המילים האלה כוללים את כל המצוות והדיבורים האחרים. בעצם, אילו האדם היה מבין את המשמעות של הנוכחות של ה' בעולם, אם הוא היה יודע מה ההשלכות של נוכחות ה' מולו, לא היינו צריכים את כל המצוות האחרות. רק זה היה מספיק. אבל, מכיוון שאנו לא יכולים להבין את המשמעות של "אנוכי", אז יש צורך לתת לנו "עצות" (המצוות) כדי שננסה להבין.

 

ב. זכור ושמור

בדומה למה שכתבנו לעיל, הרב מסביר שמצוות השבת מסתכמת במילה אחת: זכור את יום השבת לקדשו. באופן מעשי, אם כן, המטרה היא שהאדם ידע מה זה שבת ויזכור, במשך כל היום של השבת שזה שבת ויחיה את היום הזה כיום שבת. לכן, כתוב, בעשרת הדברות הראשונות, שלנו, "זכור". אבל, מכיוון שהאדם איננו מסוגל להבין מה המשמעות ואיך אפשר לבצע בפועל את הזכירה הזאת, אז נתן לנו ה' ובמיוחד החכמים הרבה מצוות "לא תעשה", הכלולים במילה "שמור" שניתנה בדברות השניות בפרשת ואתחנן.

זכור= המטרה, האידיאל.

שמור= המציאות, איך ניתן להשיג את המטרה. האמצעים.

שניהם בדיבור הראשון נאמרו, ב"אנוכי ה'", בדיבור האחד והיחיד שהיינו צריכים לשמוע. כמו השבת, כל המצוות כללות בדיבור האחד הזה "אנוכי".

 

ג. העשן

כתוב שההר עשן כולו. הרב מסביר שהעשן יצא מכל אחד מבני ישראל! מתוך ההתלהבות העצומה שבערה בכל אחד, מול ההר, יצא עשן מגופם שכיסה את כל ההר עצמו. ואז (ורק אז) ירד ה' באש! כאילו ההתעוררות מלמטה של העם הציתה את האש שבאה מלמעלה!

 

ד הקולות

כתוב בתהלים "קול ה' בכוח" ומפרשים שלא כתוב שקול ה' היה בכוחו של ה' אלא בכוח של כל אחד ואחד!! הרב מסביר שכשכתוב שישראל שמעו או ראו את הקולות, הם בעצם ראו את הקולות של עצמם! כבכול, מה שקרה  במתן תורה, זו ההתגלות של ה' מצד אחד, אבל בעצם, גם ההתגלות של כל אחד בפני עצמו לעצמו , בזכות ההתגלות של ה'. כאילו שהתגלות ה' גרמה לכל אחד להתגלות לעצמו!! ואז כל אחד שמע את הקולות של עצמו!!

 

 

ה. לסיכום

נראה לי לחבר את ארבעת החידושים של הרב ,ברעיון משוטף:

העיקר הוא שהאדם יהיה רציני, מול הבורא. שהאדם ישאל את עצמו את השאלות הנכונות: מה ה' רוצה ממנו. בתור בן אדם, בתור יהודי. מה משמעות החיים. מה עליו לעשות ומה ה' מצפה ממנו. כל השאלות האלה הם מוגדרות בתואר: להיות מול ה'. מכיוון שה' אינו נראה, אינו מוחשי, רצונו חי, והוא משתנה לפי הזמן, הנסיבות ותגובת האדם, על האדם להיות כל הזמן בחיפוש אחרי תשובות לשאלות האלה. עצם התייצבותו של האדם "מול פני ה'", מכניס אותו לתוך עולם החיפוש המתמיד.

האם ישנם תשובות?

התורה נותנת כלים כדי שהאדם ישאל את עצמו וינסה לענות. אבל, לעניות דעתי, אין התורה מספקת "תשובות". "תשובה" יהיה דומה ל"ראיית פני ה'". זה יגרום לאדם למות. חייו של האדם עסוקים בחיפוש ובהשתדלות אחרי מילוי רצון ה'. הוא צריך להיות מוכן בכל רגע לעשות את רצון ה'.

אם האדם חושב שהוא מצא תשובה אחת ולתמיד, הוא עובד עבודה זרה!!

לכן, ה' דורש מהאדם להיות כל הזמן בחיפוש אחרי רצון ה'.

זה הפירוש של "אנוכי ה' אלוהיך".

כל השאר הם כלים כדי שלא נתעה יותר מדי, כדי לעזור לנו להיות בדרך הנכונה , להיות רציניים בחיפוש. לכן יש אין ספור מצוות ותקנות ונבואות..

מה שקרה במתן תורה זו ההתעוררות של האדם לדרישה של השאלות על מהות החיים. כשה' אומר "אנכי ה'" זאת אומרת, אתה , מעכשיו, מחויב להיות מול פני, לנסות להיות מספיק ראוי כדי להיות מולי. לעשות את רצוני, להשתדל להיות הבן אדם שהבורא התכוון לברוא.

כשה' מופיע בהר סיני, זה לא מהלך חד צדדי. זה מפגש. מפגש שמחייב את שני הצדדים. מפגש שמעורר .

מהמפגש הזה מתחייבים כל המצוות וכל הדבורים . לכן, חשוב להגיד שהכל בא מסיני. אפילו דברים שנאמרו למשה יותר מאוחר, או לנביאים. הכל "בא מסיני" כלומר הכל הוא תוצאה מרצון ה' לעזור לנו לשחזר את המפגש שארע בסיני. וגם במפגש, ה' לא נראה בשלמותו אלה נתן רמזים להימצאו. לכן כתוב "אנוכי" ולא "אני" אנוכי כוללת את האות "כ" , אות ההשוואה, "כמו". אבל לא הוא ממש. כי אז באמת לא היינו יכולים להמשיך לחיות.

 

 

 

ועוד פירושים

  1. " אם שמע תשמעו בקולי" מדובר על התורה שבעל פה. זה העיקר. יש להיות כל הזמן מוכן וקשוב לקול ה'.
  2. "והייתם לי סגולה מכל העמים". ישראל הם הפנימיות של העולם. הם הפרי וכל העמים מסביב כקליפה. כל השפע עובר דרך ישראל. כי סגולה הוא אוצר. והאוצר גנוז בתוך הארמון, בחדרי חדרים פנימה
  3. "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה חיים כלנו "(דברים ה-ב) הפסוק הזה, משה אמרו לדור הבא, אלה שנכנסו לארץ, בספר דברים, בסוף ארבעים השנה במדבר. לא כתוב "לא רק עם אבותינו כרת ברית" אלא לא את אבותינו בכלל! כי התורה נתנה רק לקיימה בארץ ישראל. ומי שלא נכנס לארץ, אינו נחשב כשומר הברית! כל הדר בחוץ לארץ דומה למי שאין לו אלוה (כתובות קי:). והרב מסביר למה משה יגיד הרבה פעמים "ה' אלוהיכם.." ולא "אלוהינו" כי הוא, משה לא נכנס לארץ, וגם עבורו, אי הכניסה לארץ ממעטת את השגתו לה'!!!!
  4. "משה ידבר והאלוהים יעננו בקול". כביכול, ה' הוא היה המתורגמן" של משה.כמו שבקריאת התורה, של בעל קורא (משה) ומתורגמן (ה'). כי רק ה' יכול לתרגם לכל אחד ואחד, בהשגתו, בייחוד של כל אחד ואחד, את הדברים בליבו. מתן תורה לא היה עבור כולם בשווה, אלא לכל אחד לפי השגתו ושכלו!