ויצא מוש

dtmichelbenshoushan ויצא מוש

בע"ה ז כסלו התשעו

מישל בן שושן

 

ויצא מוש

לאה ורחל

  • למה לאה הודתה לאלוהים אחרי לידת יהודה?

"הפעם אודה את ה'  ותקרא שמו יהודה.ותעמוד מלדת"

היא חשבה שליעקב צריכים להיוולד רק ארבעה בנים. שלושה כנגד שלוה אבות והרביעי, כנגד דוד המלך.

המלכות, היא הגשמת האידיאלים בעולם הגשמי ביותר. ואכן, המלכות היא המידה האחרונה, התחתונה ביותר. לכן, יהודה, שהוא השבט של המלכות היה אמור, בעיני לאה, לסיים את תולדות יעקב . עם ישראל היה יכול להתפתח מארבעת הבנים שלה. לכן, היא מודה לאלוהים עכשיו, כאילו בסוף התהליך של לידת השבטים.

ה' מעניש אותה ועוצר אותה מללדת עוד!"ותעמוד מלדת". מידה כנגד מידה. היא חשבה שזה הסוף, אז באמת זה היה הסוף עבורה!

  • למה רחל "מקנא באחותה" רק עכשיו, אחרי לידת יהודה ואחרי שעמדה מלדת!?

היה יותר הגיוני לקנא בעת לידת הילדים הראשונים. כל פעם שלאה מביאה לעולם ילד, היתה רחל צריכה "לקנא" באחותה! למה היא לא עשתה זאת רק עכשיו , דווקא שלאה "עמדה מלדת"?

רחל גם חשבה, כמו לאה, שלאה הולידה את כל השבטים. ואין יותר מקום לילדים שיבואו ממנה! על זה היא כעסה: היא רצתה שבשבטי ישראל יהיה ביטוי לתפיסת החיים שלה! הרי אנו יודעים שלאה ורחל היו מאוד שונות במהותן ובתפיסת החיים שלהן. המקובלים מחלקים את העולם הנשי בין נשות כמו לאה ונשים כמו רחל!

אם כן, לרחל יש חשיבות שייקחו בחשבון את המימד שלה בעם המתגבש. עכשיו שכאילו נגמרה היצירה של עם ישראל על ידי ארבעת השבטים האלה, היא דורשת מיעקב שישנה את המצב ויכניס גם ילדים ממנה!

  • התחת אלוהים אנוכי, אשר מנע ממך פרי בטן?

יעקב טוען שאם היא רוצה ילדים ממנו, זאת ההחלטה של האלוהים. וגם הוא סבור, בשלב זה, שיהיו לו רק ארבעה ילדים! הוא בעצם טוען שאם היא רוצה ילדים היא צריכה לעשות בירור אישי:

  • התגובה של רחל:

רחל מקנא. אבל יש שני סוגי קנאה. יש קנאת סופרים, כשרה, קנאה לשם שמים, וקנאה פסולה, אגואיסטית. רחל זקוקה לבירור עצמי: איזה קנאה יש בתוכה?

לכן, היא עושה מעשה נועז: היא נותן את בלהה שפחתה ליעקב: "היא מכניסה צרתה בביתה"! זה מראה שהיא עשתה את הבירור הנדרש: היא באמת רק רוצה שיעקב יוליד שבטים מבית מדרשה. היא לא עושה זאת רק בגלל התסכול האישי.

 

 

זה יפתח את הדרך להמשיך בהולדת הילדים. מתברר שהאלוהים חיקה לזה כדי שיהיו באמת 12 שבטים ושהמלוכה לא תסתיים ביהודה אלא שיהיו יותר אופציות, שיהיו גם ילדים מרחל, שיצא יוסף וכל אחיו.

ייתכן שאם הבנים היו רק ארבע, הסיפור של עם ישראל היה הרבה יותר פשוט אבל פחות מעניין! הו אהיה נגמר בסיפור של עם מיוחד אבל רק עם אחד בין העמים

שנים עשרה השבטים מאלצים את ישראל להיות גם אוניברסאלי ולהציג את כל האפשרויות להיות בן אדם בעולם!

תולדות מוש

dtmichelbenshoushan תולדות מוש

בע"ה ד כסלו התשעו

מישל בן שושן

תולדות מוש

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק.

פסוק זה זועק וצועק באוזני כל קורא ! במקום להגיד בפשטות "אלה תולדות יצחק, עשיו ויעקב". הוא חוזר פעמיים על מידע לא חדש, פעמיים! המאור ושמש, נתן לפסוק שלושה פרשנויות משלימות:

  1. בלי אברהם, יצחק לא היה יכול להוליד ילדים!

יצחק הוא בעל מידת הדין. ומידת הדין איננה יכולה להוליד, להביא ילדים. בשביל זה, צריך אהבה, רחמים, פשרות, לעבור על מידת הדין, לא רק כדי להביא ילדים אלא גם כדי לגדל ילדים. לכן, אין יצחק יכול להביא ילדים.

רק בזכות זה שיצחק הוא בנו של אברהם, יצחק מיתן את מידת הדין הקשה , הטבעית שלו,למידת דין רפה. הוא שילב בתוך מידת הדין שלו את החסד של אביו אברהם. רק בזכות זאת, יש תולדות ליצחק. וזה מה שהפסוק בא ללמדנו: אלה התולדות של יצחק בן אברהם. בזכות אברהם, יש ליצחק תולדות.

  1. יעקב היה צריך להיות בנו של אברהם!

כשאברהם היה באור כשדים, נמרוד הכניס אותו בכבשן אש. מספר המדרש. ואז, ה' הציל את אברהם מהאש ויצא משם בנס. מאיזה זכות אברהם ניצל? לא בגלל שהוא יהיה בעל מידת החסד. זה לא דבר מספיק חשוב כדי לעשות נס כזה ולהציל את אברהם. רק עבור דבר אחד אברהם ניצל: כי יש אפשרות אחת, והיא שהוא יביא לעולם בן כמו יעקב. ועל זה כתוב "יעקב אשר פדה את אברהם". ללא יעקב, אברהם לא היה נחשב בכלל!

אם כן, המטרה העליונה היא להביא לעולם את יעקב.

אבל יעקב איננו יכול לבוא רק משילוב של חסד ודין. כדי לבנות את המידה שלו, הרחמים, או האמת, או התפארת, הוא חייב להיות הבריח התיכון המקשר בין שתי מידות קיצוניות שקדמו לו. לכן, יש לעבור דרך אברהם (החסד) ויצחק(הדין) כדי להגיע ליעקב. וכך קוטע הפסוק המו"ש:

אלה תולדות יצחק בן אברהם: אברהם!

כלומר אברהם, הזכות קיום של אברהם, נולדה מיצחק. התולדות של יצחק, זה יעקב שהוא ההצדקה של חיי אברהם!!!

ועוד אפשרות לקרוא את הפסוק, באותו הכיוון:

אברהם הוליד את (עם) יצחק את יעקב.

את= עם

אברהם הוליד את יעקב עם יצחק בנו! יצחק עזר לאברהם ואברהם השתמש ביצחק כדי להביא את יעקב!!

3 יראה ואהבה

יש שלוש מעלות בעבודת הבורא:

  1. המעלה התחתונה היא "יראת העונש". הפחד מהאלוהים שיכול להעניש אותנו.
  2. המעלה הגבוה יותר היא "האהבה". כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלוהיך". לא מתוך יראה אלא מתוך אהבה אנו עובדים את ה'.
  3. המעלה הגבוה ביותר היא "יראת הרוממות". אין כאן יראה של עונש כל שהוא אלא פחד ,מרוב אהבה, שהקשר יתנתק! יש כאן כבוד עצום,ואהבה מהולה ביראת כבוד.

אברהם עבד את ה' באהבה

יצחק מתוך יראה

הדרך הטבעית כדי לחנך ילד לעבודת ה' היא בסדר הנכון:

  1. קודם כל יראת העונש
  2. ואחר כך אהבה
  3. ואחר כך יראת הרוממות

כמו שרואים, הסדר הכרונולוגי בעבודת ה', הוא לא הסדר של הופעת אבות האומה. אולי כי אי אפשר לייסד אומה או זהות על פחד. והאהבה היא העיקר. בכל אופן, הסדר הוא כך:

  1. אלה תולדות יצחק – יראת העונש
  2. בן אברהם- אהבה
  3. אברהם הוליד את יצחק- האהבה מולידה יראת הרוממות

 יצר הרע ויצר הטוב

רש"י על הפסוק שלנו מפרש: יעקב ועשיו האמורים בפרשה". המו"ש מסביר: אם יש שינוי בסדר הדברים לעיל ויש להתחיל ביראה לפני האהבה, זה בגלל שיש באדם יצר הרע! לכן יש קודם כל להשתיק היצר הרע על ידי היראה ורק אחר כך לעבוד מתוך האהבה. "יעקב ועשיו" הם הסמל לשני היצרים האלה.

 

לנוכח אשתו

המדרשים אומרים שיצחק היה מתפלל עבור רבקה ורבקה עבור יצחק.

המו"ש מסביר שזו התקרבות של כל אחד לכיוון השני. יצחק, ממידת הדין היה מפנה תפילותיו ונקשר למידת החסד של רבקה. ורבקה, ממידת החסד, התקרבה למידת הדין של בעלה. שתי התפילות האלה, הם בעצם שינויי תפיסות עולם שעזרו לקרב את יצחק לרבקה וכך הצליחו להביא ילדים!

 

וידו אוחזת בעקב עשיו

עשיו עשוי כולו ממידת הדין הקיצונית.

מידת הדין מסומלת על ידי השם "אלוהים".

אלוהים=86= הטבע (כוחות הטבע, מידת הדין שיש בחוקי הטבע האכזריים)

כשמכפילים השם, כלומר, הדין שבדין, 86X2 = 172= עקב!!

כלומר עשיו, במידת הדין הקיצונית שלו , שווה למילה "עקב" זה הוא "עקב עשיו"!!

המטרה של יעקב היא למתן את הדין. המיתון מתרחש על ידי הוספת ה"יוד"(האות, בשם ה' שהוא מקור הרחמים).

לכן, היוד של יעקב אוחזת בעקב של עשיו. "ידו"= יוד.

  • גם האות "ו" מורה על רחמים בגלל הסמל לחיבור ולפשרה של הוו.

ו- ידו- (על ידי הוו ו"היוד"), יעקב אוחז ומנסה למתן את ה"עקב" של עשיו!!

 

למה יצחק רצה לברך את עשיו?

יצחק ידע כי יעקב ראוי לברכות. אבל הוא גם רצה שעשיו יטפל ביצר הרע בעולם. הוא ידע שעשיו יכול לטפל בעולמות התחתונים. הוא "איש שדה". גם יצחק תמיד חיפש דרכים לטפל ב"שדה" (ויצא יצחק לשוח בשדה).

יצחק ידע שהברכה שייתן לעשיו תחול עליו על ידי מידת הדין: אם עשיו יזכה אז הברכה תחול ואם עשיו לא יזכה, אז אין הברכה תשרה עליו! לכן הוא ביקש מעשיו שיעשה לו "מטעמים כאשר אהב" כלומר, דברים חריפים, כמו מידת הדין שלו עצמו יצחק. כלומר, הנה אני הולך לברך אותך על אוכל חריף, שאני ואתה אוהבים. אבל, דע לך שהברכות יחולו בתנאי מידת הדין כמו המטעמים עצמם!

זה מסביר למה רבקה בחרה לבשל ליצחק "שני גדיי עזים-טובים-" היא הוסיפה המילה "טובים" כלומר לא חריפים. יצחק אוהב "עיזים" מלשון "עז". רבקה בישלה "עיזים טובים" כלומר דין שנמתק על ידי הרחמים.

 

 

מה הפריע לעשיו?

עצם הברכות של יצחק ליעקב לא הפריעו לו כמו התוכן שלהם:" הוי גביר לאחיך". וגם יצחק שם לב לזה אחר כך ואמר "הן גביר שמתיו לך" כלומר, יחולו הגבורות על עשיו!!

 

איך מתפללים?

"מדרך הצדיקים להלביש התפילה בדברים אחרים כדי שלא יהיו עליה קטרוגים"

זה דומה מאוד ל"עין הרע" כאילו לא מתפללים על הנושא בעצמו, ישירות אלא עושים מעקף, כדי להגן על התפילה מפני קטרוגים למשל, מי שצריך ילדים, יתפלל על עשירות כדי למלא צורכי בניו (העתידיים).

כמו כן, בדברים אחרים של עבודת ה', בזמן בית המקדש, היו מקריבים קרבנות. ברור שה' איננו זקוק לקרבנות. זו רק דרך להלביש את העבודה שהאדם צריך לעבור דרך הקרבת הקרבן. למשל, הוא יראה מה קורה עם הגוף והאברים של הבהמה והוא ירגיש דברים בגופו שיש לתקן.

וזה פירוש "רצון יראיו יעשה" ה' מכיר את הרצון הפנימי. והרצון הפנימי הוא זה שייענה על ידו. לכן, לא חשובה כל כך צורת הבקשה והלבוש שהעבודה לוקחת. ה' שומע ללבות ולרצון הפנימי!!

לכן מדובר הרבה בברכות של יצחק על מלבושים, על מטעמים, על ריחות, על כל מיני דברים שנראים לא קשורים לעצם הברכות . כל אלה רק מלבושים כדי להעביר את המסרים העיקריים ולהסיר הקטרוגים מעל הברכות.

 

יתן ויתן

בברכה של יצחק ליעקב כתוב:"וייתן לך האלוהים.." ורש"י מסביר את הוו: ייתן לך וייתן לך שוב ושוב

כאילו כל יום זו נתינה חדשה. נתינה חדשה כדי שהאדם יתחדש כל יום. מתנה של ה' ביום מסויים איננה כבר יעילה ליום שלאחריו כי כל יום יש צורך בדחיפה וכוחות מיוחדים לאותו היום. לכן יש צורך בחידוש המתנות מהאלוהים בכל יום מחדש!

 

 

לעניות דעתי

השמן והחכמה

בהרבה מקומות יש הקבלה בין החכמה והשמן.

נראה לי שיש מקום להבין זאת כך:

כדי שהחכמה תפעל באדם, יש לשים בשכל "שמן" כדי למנוע שהשכל יתקע. יש לשמן המוח. זה מה שמביא לחכמה!

 

ההבדל בין הברכה והבכורה

הבכורה= היא לא , כאן, העובדה שהבן נולד ראשון. על זה אין וויכוח שעשיו הוא הבכור ויישאר תמיד הבכור. אי אפשר לשנות עובדה זו. אלא שהבכורה היא התפקיד של הבכור. יש לבכור תפקיד מאוד חשוב של דאגה לפתוח האמצעים הגשמיים כדי שהילדים האחרים יוכלו להכניס תכנים במרווח שנפתח. הבכור צריך לטפל בעניין התולדות. הוא צריך לדאוג לרווחת האחים האחרים, באופן גשמי ורוחני.

עשיו טוען שהוא "הולך למות" כלומר, הוא לא מעוניים במשימות האלה של התולדות ושל בניין העתיד של האחים והדורות האחרים. לכן, עשיו איננו מעוניין ב"בכורה" במובן של התפקיד הזה.

יעקב מסכן! כי הוא זקוק לעבודת הבכורה של אחיו. אם לא, אין מקום עבורו לעבודה של הילד השני. הוא לא יכול לעבוד בשקט על התכנים הרוחניים כל עוד אף אחד לא דואג לעבודת הבכור במשפחה. לכן, הוא חייב לקחת על עצמו את שני התפקידים גם יחד: התפקיד של הבכור והתפקיד של השני.

 

הברכה= היא לא אמירה מאגית שבאה מלמעלה ללא עבודה מלמטה. להיפך, הברכה היא כלי מיוחד עבור התפקיד הדרוש. ברכה עבור בכור תהיה שונה לברכה עבור ילד שני. לכן, יצחק ייתן ליעקב ברכה כפולה: אחת עבור הידיים של עשיו והשנייה עבור הקול של יעקב.

 

הברכה שעשיו דורש, היא ברכה סתמית, כמו שחילונים הולכים לבקש "ברכות" אצל מקובלים, בלי שהם יאמינו באלוהים או בחזרה בתשובה. הם רק רוצים משהוא מאגי שיעזור בחיים. כאלה ברכות רצה , כנאה, עשיו.

 

 

אשתי אחותי

היחס בין איש ואישה , מסתובב בעיקרו על הקשר המיני.

היחס בין אח לאחות, מסתובב מסביב לדברים אחרים. יותר משמעותיים, רוחניים. קשרי אחווה.

יש שלושה סיפורים שבהם האבות קוראים לנשותיהם "אחותי".

 

  1. כשאברהם נוסע למצרים, הוא רוצה להפיץ את הרעיון הזה שיש לקיים, עם אשתו, לא רק יחסי מין אלא גם יחסי זוגיות משמעותיים, רוחניים, קשרי אחווה. לכן הוא דורש מאשתו שרה להגיד שהיא גם אחותו.

 

  1. אחרי כן, הוא מנסה להכניס את המסר הזה אצל יושבי הארץ. הוא נוסע לאבימלך והוא מנסה אותו הדבר. הוא לא כל כך מצליח כי לאבימלך אין דרך ארץ. מיד כשהוא רואה אישה הוא לוקח אותה!

 

  1. לכן, יש צורך בעבודה נוספת , והיא נעשית על ידי יצחק: הוא ישלים את העבודה של אברהם: אבימלך יותר נימוסי. הוא לא לוקח את האישה מיד. ולכן, יצחק מצליח יותר להביא את עניין האישה אחות אליו. דרך אגב, רבקה מוכנה לעבודה הזאת. היא נקראת, בידי לבן, "אחותי". כלומר, היא מומחית בתפקדי האחות.

בחיי האישיות של היהודים, יש תקופה בה האיש והאישה יכולים לפתח קשרים מיניים אבל יש תקופות (נידה) שבהן הם מוכרחים לפתח קשרים של אחווה !

ועל זה מברכים בחופה: אהבה – אחווה- שלום ורעות!

 

 

 

 

חיי שרה לעד6

dtmichelbenshoushan חיי שרה לעד6

בע"ה כח מרח שוון התשעו

מישל בן שושן

 

חיי שרה לעד3

החיים השניים של שרה

אחרי מותה, שרה ממשיכה להשפיע על הסביבה ובמיוחד על אברהם.

  1. 1. לפני מותה , שרה דחפה את אברהם לעשות הרבה דברים שלבד הוא לא היה עושה
  • א. להוליד ילדים. עבורו, לתת הרצאות וללמד תלמידים זה היה די מספיק. הוא היה מוכן להיות "אב המון גויים" על ידי השפעה רוחנית בלבד על כל העולם. שרה חושבת אחרת ,ודוחפת אותו להוליד ילד אפילו דרך הגר.היא הבינה שיש כאן עניין של אבהות ומורשת דרך הזרע ולא רק דרך החשיבה.
  • ב. להוליד בן ממנה: בלעדיה, אברהם היה מסתפק בישמעאל. שרה, ממידת הדין עזרה לאברהם להוליד בן, שיהיה ממדה הפוכה מאביו: בן ממידת הדין. היא צוחקת ובכך מתווה את הדרך לבן שייקרא יצחק.
  • ג. היא מגרשת את הגר וישמעאל. בכך היא מאלצת אברהם חהכיר שיצחק הוא הבן העיקרי ושהוא זקוק לסביבה מיוחדת כדי לגדול ולפתח את המידה שלו (הדין) בלי התערבות של מידת החסד של ישמעאל.

 

  1. אחרי מותה, שרה מאלצת את אברהם לעוד כמה צעדים נועזים שהוא היה אולי נמנע מלבצעם לולי שרה:

 

  • א. לבוא לעיר חברון, שהיא עיר עם אוכלוסיה קשה. הוא היהמעדיף לגור בבאר שבע, שם, הסביבה יותר נעימה ופייסנית.
  • ב. היא מאלצת אותו לקנות חלקת אדמה לקבור אותה! אברהם היה מוכן לתת את חצי הארץ ללוט מהרגע שהסתמם סכסוך קטן. אברהם בעד שטחים תמורת שלום! והוא מוכן להפליג בנתינת חלקי הארץ תמורת שלום. הוא עשה כן עם לוט, הוא עשה כן עם אבימלך והוא כרת עמו ברית שלום עם הבטחה שלעולם זרעו לא ידרוש חלקת האדמה של אבימלך. עכשיו, שרה מאלצת אותו לקנות קבר באמצע החיתי! אברהם היה אולי מעדיף לקבור אותה במקום שקט יותר ובלי סכסוכים ומקח וממכר עם יושבי הארץ הקשים האלה!
  • ג. -היא לימדה אותו, במותה, לקנות בכסף, כלומר בדין ולא בחסד את חלקת הקבר. בני המקום מוכנים לתת לו מקום קבורה חינם אין כסף. אברהם למד משרה שיש לקנות רק בדין, בכסף מלא ובעדים!
  • ד. בזכות שרה אברהם בא להספיד ולבכות אותה: הוא מודה שהיא היתה עבורו חשובה מאוד והוא , עכשיו מרגיש בחסרונה! שרה הצליחה ללמד לאברהם להעריך את מידת הדין!! ולחיות גם לפיה.
  • ה. בזכות שרה, אברהם מבין שעבור בנו (בעל מידת הדין) יש לבחור אישה במידה ההפוכה (החסד) כמו שהוא הצליח לעשות עם אשתו (הוא בחסד והיא בדין). כך, הוא ממליץ לבנו יצחק להמשיך התבנית שהוא בנה עם אשתו: שתי מידות הפוכות שמשתלבות כדי להביא ילד שיודע לשלב בין המידות : יעקב.
  • ו. אברהם מבין שה' צריך להיות "אלוהי השמים ואלוהי הארץ". כשהוא מדבר עם אליעזר, הוא מתאר את האלוהים שהיה לו בארם: "ה' אלוהי השמים אשר לקחני מבית אבי". אז, אברהם חשב שהאלוהים נמצא בשמים. כלומר שהיחס צריך להיות רוחני פילוסופי. עכשיו, הוא מודה שהאלוהים הוא גם "אלוהי הארץ" והוא מוכן לקנות חלקת אדמה ולהכניס את הדת לענייניים ארציים וגשמיים. ייתכן מאוד שגם התהליך הזה , עשה אברהם בזכות השפעתה של שרה אשתו.
  • ז. אברהם מגרש את הילדים האחרים שלו מפני יצחק בנו. אברהם, בעצם, עושה מה ששרה עשתה עם ישמעאל: להשאיר את יצחק בסביבה סטרילית, ללא השפעות רעות מאת אחיו.שוב רואים השפעה ישירה של שרה על אברהם.

כך שבאמת יש מקום לתת לכל הסדרה את השם "חיי שרה" , "שני חיי שרה" כאילו נכתב "החיים השניים של שרה". יש חיים אחרי החיים! וההשפעות של שרה ממשיכות לכלל ישראל, כי אם לא, לא היינו קוראים לה הראשונה שב"אמהות" שלנו!

 

יצחק וישמעאל

שמעתי מחברי דניאל בנאיש:

מתי ישמעאל ויצחק מתפייסים באמת, לפחות במקרא?  רק כשאברהם נפטר!  בחיי אברהם, מידת החסד שולטת. וזה לא מאפשר שלום בין האחים היריבים!  רק אחרי סוף עידן החסד, יש מקום לשלום בין ישמעאל ויצחק!!

אולי חומר למחשבה עבור ימינו?

חיי שרה מוש

dtmichelbenshoushan חיי שרה מוש

בע"ה כד מרח שוון התשעו

מישל בן שושן

 

חיי שרה מוש

ועשית עם אדוני חסד ואמת

כשאליעזר מחפש אישה עבור יצחק, הוא מצפה שהיא תהיה בעלת מידת החסד. לכן הוא עושה כל מני סימנים לדעת היא היא תשקה גם הגמלים ותראה שהיא בעלת מידת החסד. אבל, בסוף, הוא מוסיף עוד תנאי:" ועשית עם אדוני (אברהם) חסד ואמת". למה יש להוסיף מידת האמת?

יש דרישה מה' אל אברהם שיצא ממנו איש כמו יעקב!, בעל החסד. ולכן, אברהם חייב למצוא אישה לבנו שתוכל להביא ממנו ילד בעל מידת האמת, מידתו של יעקב. הדרישה הזאת נמצאת בשלושה שלבים שונים:

  1. צדקה ומשפט:

כשה' מספר לנו, הקוראים, למה הוא בחר באברהם, כשהוא מתכוון לשתף אותו בסיפור של סדום, הוא אומר שהוא בחר באברהם :"כי ידעתיו אשר יצוה את בנו ואת בתו אחריו לעשות צדקה ומשפט"

כלומר, ה' בחר באברהם, מההתחלה,, כי הוא ידע שיש פוטנציאל באברהם להביא ילד שיעשה משפט (יצחק על ידי מידת הדין) ונכד שיעשה צדקה (רחמים- מידת האמת) ביעקב. זה התנאי לבחירת אברהם!

יש פסוק עוד יותר ברור: "יעקב אשר פדה את אברהם" המדרש מפרש שכשאברהם היה בכבשנו של נמרוד, דבר אחד הציל אותו ממות: הפוטנציאל שיצא ממנו איש כמו יעקב! רק בזכות זה שיום אחד ייוולד יעקב, הצילה את אברהם מאש הכבשן! וזה פירוש "יעקב פדה אברהם".

אבל כל זה, עדיין לא סופר לאברהם אבינו. בנתיים הוא ידע , על ידי שרה אשתו שיש להביא ילד שהוא בעל מידת הדין, יצחק.

  1. שלושה אנשים

כתוב במדרש הנעלם ששלושת האנשים שאברהם ראה בפרשת "וירא", הם : אברהם יצחק ויעקב!!

כלומר, אחרי הברית מילה, ה' מודיע לאברהם שעליו לבנות משפחה בעלת שלושה דורות. הוא לבדו לא יקים את הזהות הישראלית. בניגוד למה שנאמר לו בהתחלת הדרך: ואעשך לגוי גדול,(אז חשב אברהם שהוא בלבד יבנה העם הזה), עכשיו ברור לו שיש לבנות שלוש קומות: חסד, דין ורחמים. וזה תפקידו!! זה פירוש "ניצבים עליו"!! עליו לבנות את המבנה הזה!!

כלומר על אברהם לדאוג שיצא ממנו ילד בעל מידת הדין, יצחק, ושיצא מיצחק ילד בעל מידת הרחמים, האמת, יעקב!!

3שליחות אליעזר

עכשיו מבינים שאברהם ביקש מאליעזר למצוא לו , לא רק אישה שתהיה בעלת מידת החסד אלא שתהיה יכולה לפעול כדי להביא ילד ממנה שיהיה בעל מידת האמת, יעקב. אליעזר דורש זאת עבור אברהם! (ועשית עם אדוני).  שהיא תהיה בעלת חסד ואמת!!

 

 

בנות כנען

למה אברהם לא מחפש אישה מבנות כנען?

הרי הוא היה יכול למצוא שם בתולה נחמדה, אפילו בעלת חסד!

אלא שכנען השביע את בניו שאסור להם לדבוק במידת האמת. הם חייבים להיות בעלי מידת השקר. רק כך יוכלו לחיות על הארץ הזאת. וזאת הסיבה, לפי המו"ש שהוא שלח לחפש אישה מחוץ לכנען.

למה אצל משפחת לבן? זאת, המו"ש לא מסביר, אבל נראה לי ששם, כולם מדברים על האמת. רק שלבן הוא "קליפת האמת" הוא משתמש ב"אמת" לטובתו בלבד ולא כערך עליון.כל פעם שהוא מדבר, נראה שהוא "דובר אמת" רק שזו אמת מסולפת, לטובתו האישית ולא אמת לאמיתה.  לכן, דווקא אישה שחיה במשפחה ששם האמת (קליפה ופרי) הוא העניין, יכולה לעשות עבודה כדי להגיע להוציא משם אמת מתוך בניה.

 

ותיפול מעל הגמל

גם רבקה זקוקה לתהליך של בירור והתקדמות.

היא נבחרה בזכות היכולת שלה להיות בעלת החסד ולהביא ילד ממדת האמת אבל עדיין לא הכל התברר אצלה

הנפילה מעל הגמל היא , עבורה, שלב שבו היא לא רק בעלת חסד (גמילות חסדים) אלא היא גם צריכה להבין להכניס מידת הדין בחסד. וזאת, היא שמה לב כשהיא רואה את יצחק.

אם כן, עבור רבקה, הנפילה מעל לגמל, מקביל לעקדה עבור יצחק. בשניהם הם רכשו המידה ההפוכה מהטבע שלהם. יצחק החסד ורבקה הדין.

 

מסכנה כללית:

אנו רואים שכל הדמויות התנכיות מתוארות בתהליכים מורכבים שבהם הם רוכשים מידות והבנות כל הזמן. אף אחד איננו מושלם מההתחלה. הם "נבחרים" בזכות הפוטנציאל שלהם להתקדם בתהליך שמיועד להם אבל עליהם לעבוד ולהראות אם הם מצליחים בפועל להתקדם בתהליך.

 

מערת המכפלה

שם, אברהם הבין ששרה היא "אימא" והוא "אב" לאומה הישראלית. האות "ה" שכפולה בשם ה' ושקיימת בו ובאשתו, מסמלים הקשר בניהם כ"אבא ואמא" לאומה הישראלית. אפילו אם הוא יתחתן עם אישה אחרת, הוא ייקבר כאן עם שרה.

 

 

וירא מוש

dtmichelbenshoushan וירא מוש

בע"ה טו מרח שוון התשעו

מישל בן שושן

וירא מוש

למה המסורת חתכה בין שתי הפרשות "לך לך" ו"וירא"?

אחרי הברית מילה, אברהם הוא אדם שונה. במיוחד בכל מה שנוגע להשגתו, איך ומה הוא יכול לראות בעולם. אברהם הרגיש לפני הברית מילה, שהוא אדם שלם. הוא השיג את מה שהוא השיג, הוא הסביר זאת לכל העולם. אבל "שלמות" זו לא אפשרה לו להתקדם. כדי שיהיה "קשוב" יותר, ברית המילה מחסירה ממנו משהוא והוא נהיה "חסר". עד כה, ביחסים עם אשתו למשל, הוא זה ש"השלים" אותה. מעכשיו, היא זאת שמשלימה אותו!! היא משלימה את מה שנחסר לו בברית מילה!.

ברית המילה "פתחה" את אברהם לעולם. הוא עכשיו מרגיש שהוא לא מושלם. לכן הוא זקוק לאחר. לאשתו, לה', לאנשים, לעולם. הוא לא רק המשפיע על העולם אלא הוא מוכן גם לקבל מהעולם. הוא גם מוכן להשתנות! והשינוי הזה יבוא מאשתו דווקא.

בפרשה שלנו, ה' "נראה" אל אברהם, לראשונה, כשאברהם חסר. וזה מאפשר לאברהם לראות אנשים שאולי הוא לא היה רואה. פעמיים נכתב :,ויישא עניו וירא", "וירא", "והנה"..לפני כן, אומר המדרש, המלאכים לא רצו לפגוש אותו, הם אפילו לא הסכימו שה' ידבר איתו! כי הוא לא היה מהול! אפשר לתרגם המדרש ולהגיד שהוא גם כן לא היה יכול לראות אותם! לפחות לא בצורה שהוא רואה אותם היום. לפני כן, ה' דיבר איתו "במחזה".(לפי המדרש הנעלם, זו מילה ארמית, כדי להסתיר מהמלאכים את ההופעה של ה' אל אברהם!)

לסיכום:

כל מה שיתרחש מעכשיו, שונה לחלוטין ממה שקדם, בזכות היכולת החדשה של אברהם לראות ולהשיג דברים שהוא לא ראה אותם. בזכות הברית מילה, הוא נפתח לעולם ולהפשרות השינוי גם בתוכו.

מכאן, יהיה עכשיו אפשר להוליד את יצחק. בתנאי שהוא ישים לב יותר לאשתו שרה.

"אייה שרה אשתך" שואלים המלאכים. לא כדי לדעת איפה היא אלה לדרבן אותו להיות יותר קשוב למה שמתרחש אצלה. כי היא, ממידת הדין, תוליד ממנו ילד שיה בעל מידת הדין. ועל זה, אברהם זקוק עוד להרבה נסיונות- שלבי התקדמות- בדרך ל"קבל" שינוי כל כך דרמאטי.

  • עבור המאור ושמש, "וירא אליו ה'", מתורגם על ידי ראיית שלושת האנשים. המלאכים באים לפרט את ההתגלות שמדובר עליה בפסוק הראשון. וזאת, בניגוד לרש"י שלטענתו, אלה שני מאורעות שונים: המאורע הראשון הוא הביקור חולים של ה' אל אברהם אחרי מילתו והמאורע השני הוא הביקור של שלושת האנשים. המו"ש אומר שהמאורע השני הוא תוצאה מההכרזה הראשונה.
  • עבור המו"ש, לא רק ה' מתגלה אל אברהם , אלה אברהם מתגלה לעצמו מחדש! כי ההתגלות של ה' יכולה לבוא מכל אבר בגופו של האדם (מבשרי אחזה אלוה) ועכשיו שהוא "תוקן" על ידי הברית מילה, יש לו התגלות חדשה של ה'. ולכן כתוב "וירא אליו" כאילו זה בא מאליו, מגופו, מאבריו.

ה' פקד את שרה

שרה לא היתה יכולה להביא ילדים בצורה טבעית, ביולוגית. ה' רצה שהיא תרגיש זאת, הוא רצה שהילד שיצא ממנה יבוא לעולם בצורה אל טבעית. עם ישראל ייוולד, כביכול מעל לחוקי הטבע.

זה גורם להרבה קטרוגים מכל צד! (ועד היום אנו סובלים מקטרוגים אלה)

לכן, כדי לבצע זאת, בורא העולם הוציא, כביכול, את שרה מחוקי הטבע והעלה אותה לעולם אחר, עולם המחשבה, העולם שמאחורי הקלעים, שבו ה' חושב ומתכנן את ניהול העולם. שם, הוא ביצע את הנס ששרה תוכל להוליד בן. מתי זה קרה? ביום שבו עולם המחשבה תכנן לברוא את העולם. בראש השנה. יום הרת העולם. באותו היום, ה' פקד את שרה, הטמין אותה מהקטרוגים והעלה אותה לעולם המחשבה והתכנון מחדש, והחזיר אותה לעולם. לכן, באותו היום, נפקדה שרה וגם רחל וגם חנה. ואנו קוראים את סיפורם באותו היום.

בראש השנה, אם כן, יש מקום נדיר בשנה, לעלות אל מקור הבריאה, אל עבר חוקי הטבע, כדי לבקש שה', שבדרך כלל נותן לעולם להתנהג במידת הדין, בחוקי הטבע, לשנות דברים להתנהג עמנו במידת החסד! כי עם ישראל זקוק למידת החסד כדי להמשיך לחיות כי הוא הרי חייב לחיות מחוץ לחוקי הטבע!

אבל גם בני האדם האחרים, חיים עם בעיה דומה, אמנם פחות חריפה מהיהודים, והם גם כן זקוקים למידת הרחמים.

עקידת יצחק

(בעזרת הפירוש של מניטו ז"ל על המאור ושמש, בספר "יצחק אבינו- חלק ה- דפים 95 והלאה)

  1. אברהם ויצחק

הם צדיקים של מידות מנוגדות והפוכות: החסד והדין. כל אחד חושב שהעולם חיי בלהתנהג רק לפי המידה שלו. לכן, כל אחד חושב שהשני טועה ועתיד העולם תלוי בזה. אברהם חושב שרק על ידי מידת החסד העולם יכול להיות מתוקן (בערך איך שהנצרות- העולם המערבי – חושב היום) ויצחק חושב להיפך, שאם העולם יתנהג על פי מידת הדין, כל אחד יפחד מהעונש וכולם ישמרו על המוסריות והחוק. כל סימן של חסד או חולשה, תהרוס הכל ויהיה בלגן! על סדר וחוק טובים לעולם.

המו"ש טוען שה"עולה" שהם חייבים להביא, היא באה על הרהורי עברה של אברהם נגד יצחק ויצחק נגד אברהם. כי בלבו, כל אחד חושב שהשני טועה!

שלושה ימים הם מתלבטים בשאלה הזאת: מי צודק מבין שניהם?. אולי יש להרוג אחד מהם? אולי זה מה שה' דורש? ייתכן שזה מה שחשב אברהם, שיש "להקריב" את בנו. אבל ה' לא עזר לו ולא היה ברור כשהוא אמר לו "העלהו לעולה". זה משפט שיכול לרמז על הרבה דברים, כמו להרוג את יצחק או , להיפך, להעלות אותו למדרגה גבוה!! למה ה' לא היה ברור ונתן לאברהם לחשוב שיש להורג את יצחק???

  1. אברהם צודק!

מה שקרה באמת, זה שאברהם החליט שהוא צודק! שיש למידה שלו , החסד, יתרון על המידה של יצחק, הדין. וזאת משתי סיבות:

א. העולם התקיים כבר עשרים דורות, כשרוב האנשים היו רשעים, ובכל זאת, ה' "האריך אפו" ולא השמיד את העולם יותר מפעם אחת. אם כן, אברהם שם לב שה' מתנהג עם עולמו במידת החסד!

ב. בסיפור המפורסם של הירח, המדרש מספר שהיו בהתחלה שני מאורות גדולים, שווים בערכם ובכוחם. ואז הירח בא והציע לשנות מצב זה כי לא ייתכן שיהיו שני שליטים. ה' מיד גוזר על הירח להמעיט את עצמה. זו מידת הדין ! אבל מיד אחר כך, ה' מתחרט ודורש מבני האדם לכפר על הטעות שלו. הוא דורש שנביא, כל ראש חודש, קורבן חטאת על זה שהוא המעיט את הירח!! כאן, הוא מגלה מידת החסד. ןהנה אנו נמצאים מול בעיה מאוד דומה למה שמתרחש בין אברהם ויצחק: שניהם חשובים אבל אחד מהם חייב להמעיט עצמו! מידת הדין של ה' גוברת ומיד אחר כך, מידת החסד של ה' משתלטת! מכאן, אברהם מסיק מסכנה ברורה: יש לחסד עדיפות על הדין!

  1. אברהם עוקד את יצחק

העקדה, היא הקשירה, ההגבלה של יצחק. מה שקרה באמת, זה שאברהם קשר את יצחק. מידת החסד מגבילה את מידת הדין מלהפריז. כלומר, אין להרוג את מידת הדין. אבל יש להגביל אותה. יש להתנהג במשפט אבל "מטה כלפי חסד". החסד עוקד הדין! זו התוצאה הסופית ולכן קוראים לכל הסיפור "עקידת יצחק" כי זה מה שקרה באמת.

  1. וילכו שניהם יחדיו

אחרי שלושה ימי התלבטות, אברהם החליט שהחסד יגבר ויצחק מסכים איתו.

  1. מה עם יצחק?

יצחק מקבל על עצמו האפשרות שהוא ימות! הוא מוסר את נפשו! יצחק מקבל עליו את הדין ומתנהג בחסד עם אביו אברהם!! בעצם יצחק עובר ניסיון הרבה יותר קשה כי הנסיון שלו הוא "קיומי" הוא זהותי. לא מדובר רק על ניצחון של מידות אלא האם הוא יצא חי או מת מהסיפור!

העובדה שהוא מוכן, כדי הדין והחסד יוכלו לחיות ביחד, למסור את נפשו, תישאר הסנגור הגדול ביותר עבור בני ישראל לאורך כל ההיסטוריה!. בטור בעל מידת הדין (כמו קטגור) הוא מסוגל לסנגר באופן אמיתי (יותר מאשר סנגור) עבור מידת החסד!! לכן, משתמשים בו בראש השנה כדי לעורר את מידת הרחמים. בזכות מסירת נפש יצחק עבור השילוב בין החסד והדין, אנו מתפללים שה' יתגבר על מידת הדין ויתנהג עמנו במידת החסד.

  1. התוצאות:
  • אברהם השתנה באופן בלתי הפיך: הוא רכש את מידת הדין . "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" אברהם איננו עובד את ה' רק על ידי מידת החסד אלא הוא עשה איחוד מידות וצירף מידת הדין על ידי זה שהוא מצליח גם להיות מוכן להקריב את בנו, ואולי יותר בגלל שהוא מסכים לא לשחוט את בנו, אחרי שהוא הכין את עצמו לגמרי לשחוט אותו.
  • יצחק השתנה וקיבל על עצמו מידת החסד. הוא קיבל שמידת הדין צריכה להיות מוגבלת על ידי מידת החסד.
  • שום מידה לא מתבטלת. אלא נקבע הסדר : הדין הוא העיקר אבל יש להטות המשפט כלפי החסד. החסד מגביל את הדין.
  • על ידי ברית המילה, אברהם נפתח למשהו אחר , לאפשרות לצרף מידה אחרת על מידתו החסד. העקדה תרגמה את זה באופן מעשי ומוחלט.

VEZOT HABERAKHA

dtmichelbenshoushan VEZOT HABERAKHA

LECTURE DE LA THORAH À SOUCCOT

PAR MICHEL BENSOUSSAN

  1. Premier jour de Souccot (09/10/2014)

Nous sortons deux Siphre Torah.

  • Dans le premier Sepher nous lisons, dans le livre de Vayikra (Lévitique), dans la Sidra Emor, le passage « Chor o Khessev » : du verset 26 du chap. 22, au verset 44 du chapitre 23. Cinq personnes montent à la Torah.
    • Première montée: Il est interdit de sacrifier au Temple un animal de moins de 8 jours. De même il est interdit d'abattre, le même jour, un animal et son petit.
    • Deuxième montée: Dieu demande à Moshé d'indiquer au peuple le calendrier de toutes les fêtes. Tous les sept jours, le Shabbat sera férié. Les autres jours fériés, « déclarés saints », commencent par Pessah : le 15 du premier mois (Nissan) sera suivi de 6 autres jours de « mi-fête ». Le lendemain du jour férié, un volume d'environ deux litres (Omer) d'orge est offert au Temple. Cela permettra de consommer la nouvelle récolte.
    • Troisième montée: 49 jours plus tard, c'est la fête de Chavouot. On offrira au Temple deux pains et des sacrifices animaux. Cette fête tombant à l'époque des moissons, on rappelle qu'il faut laisser aux pauvres les épis tombés lors de la récolte ainsi que les coins des champs.
    • Quatrième montée: Le premier jour, le septième mois (appelé aujourd'hui Tichri) est férié ; c'est le jour du « souvenir par la sonnerie » du chofar (ce que nous appelons aujourd'hui « Roch Hachana »). En revanche, le dix de ce même mois sera le jour de Kippour ; il faudra s'affliger (entres autres par le jeûne) et ce sera un jour férié.
    • Cinquième montée : Le quinze de ce septième mois commence la fête de Souccot : le premier et le huitième jour sont fériés. On prendra quatre sortes de végétaux (appelés aujourd'hui « Loulav ») et on habitera des cabanes en souvenir de la sortie d'Égypte.

  • Dans un second Sepher, nous lisons le maphtir : Nombres 29-12 dans la sidra Pinhas. Le 15 du septième mois (premier jour de la fête de Souccot) voici la liste des sacrifices supplémentaires apportés au Temple : 13 bœufs – 2 béliers – 14 agneaux et un bouc.

  1. Deuxième jour de Souccot (mi-fête, vendredi 10/10/14) :

Nous sortons un seul Sepher Torah et nous y lisons la suite du « Maphtir » de la veille, c'est-à-dire la liste des sacrifices apportés au Temple ce jour-là : c'est la même liste, en dehors du fait qu’à la place des 13 bœufs, on n'en sacrifie que douze !!

Ce court passage est relu à chacune des trois montées.

  1. Troisième jour de Souccot : Shabbat « Hol Hamoed » (11/10/2014)

Nous sortons deux Siphré Torah et les deux concernent Souccot (et pas du tout la Sidra de la semaine habituelle).

  • Dans le premier, la lecture se trouve dans la Sidra de « Ki Tissa » (exode 33-12) et elle est partagée en 7 montées.

Moshé implore le pardon de Dieu après la faute du veau d'or. Dieu lui ordonne de remonter sur le mont Sinaï pour recevoir d'autres Tables de la Loi, les premières ayant été brisées. Cette fois c'est Moshé qui doit tailler les deux Tables en pierre et Dieu y inscrira les Dix Paroles. Moshé prononce les treize mots qui définissent les treize attributs de Dieu (ces treize mots sont récités encore aujourd'hui pour implorer le pardon divin chaque jour de la semaine et bien sûr à Kippour). Dieu renouvelle son alliance avec le peuple et rappelle que la condition de l’entrée en terre d'Israël sera l'abolition de toute idolâtrie. Au cours des trois fêtes annuelles : Pessah, Shavouot et Souccot, tout le peuple doit monter au Temple. Enfin il est rappelé l'interdit de faire cuire un jeune animal dans le lait de sa mère (source de l'interdiction de mélanger la viande et les laitages).

  • Dans le second Sepher Torah nous lisons le Maphtir : c'est en fait le passage qui évoque les sacrifices apportés le troisième jour de Souccot.
  1. Quatrième jour de Souccot (dimanche 12/10/2014)

Nous lisons les versets suivants ceux de la veille, c'est-à-dire les sacrifices apportés le quatrième jour de Souccot au Temple. La liste des sacrifices comprend cette fois non plus 13 bœufs (comme le premier jour) ni 12 (comme le second) ni 11, mais 10 !

  1. Ainsi de suite, chaque jour suivant nous lisons le passage relatif aux sacrifices du jour. Le nombre de bœufs sacrifiés diminue. De 13, puis 12, puis 11 nous arrivons le septième jour à 7 bœufs ! Ce qui fait un total de 70 bœufs pendant tous les sept jours (rappelons que 70 est le chiffre biblique de l'ensemble des nations de la terre !).
  2. Septième jour de Souccot : « Hochaana Rabah » (mercredi 15/10/2014)

Ce jour n'est pas férié. Il fait partie des « mi-fêtes ». Cependant, depuis l'époque des « Guéonim » (9ème siècle), ce jour est nommé « Hochaana Rabah » (grande délivrance). La coutume d'étudier toute la nuit (mardi soir) se répand en Israël. On tourne sept fois autour de la Teva avec le Loulav au lieu de tourner une seule fois comme les 6 premiers jours de Souccot. On se sépare, ce jour-là, de la Souccah et du Loulav et l'on prend en mains à la fin de l'office 5 branches de « Aravah » (saule).

  1. Lectures de la Torah lors du Huitième jour de Souccoth (jeudi 16/10/2014)

Ce jour férié est appelé « Chemini Atseret » – « le huitième jour de clôture ». Mais depuis l'époque babylonienne, on y célèbre aussi  la fête de « Simhat Torah » – « La joie de la Torah », puisqu’à la fois nous clôturons la lecture de la Torah et nous recommençons tout de suite à la lire depuis son début. En dehors d'Israël, ces deux fêtes sont célébrées séparément, un jour après l'autre. Mais en Israël, elles le sont simultanément.

Nous sortons trois Siphré Torah :

  • Dans le premier Sepher nous lisons toute la sidra de « Vezot Haberakha ». Cette Sidra ne sera pas relue lors d'un Shabbat. Elle clôture la Torah. Elle détaille les différentes bénédictions que Moshé prononce à chacune des douze tribus. Puis elle relate la mort de Moshé. Une belle (mais longue !) coutume veut que l'on fasse monter à la Torah toutes les personnes présentes et même les tout petits enfants. Le « Hatan Torah » (prince de la Torah) est le dernier à monter et relit toute la Sidra « Vezot haberakha ».
  • Dans un second Sepher Torah, et sans transition, on fait monter le « Hatan Berechit » (fiancé à la Torah, par son début) qui lit le début de la Torah, à savoir l'histoire de la création du monde.
  • Dans le troisième Sepher Torah, on lit le Maphtir:

C'est en fait le passage lié non plus à Simhat Torah mais à la fête de « Chemini Atseret ». Nous lisons la liste des sacrifices apportés au Temple ce jour-là : un seul bœuf (correspondant au peuple d'Israël, alors que les 7 premiers jours les 70 bœufs représentaient les 70 autres nations), puis un bélier, 7 agneaux et un bouc.

HAAZINOU

dtmichelbenshoushan HAAZINOU

Un Résumé de la sidra  Haazinou

Par Michel Bensoussan

 

Au cours des six premières montées, Moshé prend à témoin le ciel et la terre pour composer un très beau poème à l'attention d'Israël. Ce sont ses dernières recommandations, sous forme de prophétie assez sombre sur l'avenir du peuple, qui se détournera de la voie de son maître. Trois principes ont donc été mis en place pour maintenir le peuple sur le droit chemin au cours de l'histoire :

  1. le livre de la Torah (et ce poème en particulier) sera lu et étudié en permanence.
  2. Il faudra étudier l'histoire : le passé et l'expérience des anciens sont indispensables.
  3. Il faut saisir les allusions que Dieu adresse au peuple à travers les événements extérieurs, qui les touchent.

La septième montée elle, raconte la mort de Moshé sur le mont Nébo, en face, mais à l'extérieur de la terre de Canaan.

VAYELEKH

dtmichelbenshoushan VAYELEKH

Un Résumé de la Sidra "Vayelekh"

Par Michel Bensoussan

Notre Sidra est très courte. Elle est souvent lue le même shabbat que la Sidra précédente (Nitsavim). Mais cette année, elles sont séparées afin que « Vayelekh » soit lue ce shabbat, entre Roch Hachana et Kippour. Ce shabbat est nommé "shabbat-(te)-chouva", du premier mot de la Haftarah "Chouva Israël" – retourne Israël – ce nom fait également référence au processus de Techouva – retour, repentir, comme sont nommés les dix premiers jours de la nouvelle année : les "dix jours de retour".

Moshé "s'en va" (Vayelekh) ! Aux sens propre et figuré ! Il va mourir. Il prodigue ses dernières recommandations au peuple, et à Yehoshouah-Josué qui va assurer sa succession. Moshé met la Torah par écrit.

Première montée : Moshé annonce sa mort, aujourd'hui, le jour de ses 120 ans. Dieu lui ayant interdit d'entrer en terre d'Israël, c'est Josué qui conduira le peuple à la conquête.

Deuxième montée : Il réconforte le peuple : Dieu continuera à les aider dans toutes les guerres à venir.

Troisième montée : Moshé réconforte Josué. C'est lui qui dirigera dorénavant le peuple. Il ne doit pas avoir peur. Dieu sera avec lui. Moché écrit ces paroles et les transmet à la tribu de Levi.

Quatrième montée : Ce texte devra être lu devant toute l'assemblée, une fois tous les sept ans, à Souccot après l'année de Shemita, au Temple, par le dirigeant du peuple. Cela sera la cérémonie du "Hakhel".

Cinquième montée : Dieu convoque Moshé et Josué dans la Tente d'assignation. Il est très probable qu'après la disparition de Moshé, le peuple se détourne de son enseignement. Il est donc important d'écrire et d'enseigner les recommandations faites au peuple. Si ce dernier enfreint les commandements, Dieu pourra "voiler Sa face" et donner l'impression qu'Il se retire de la conduite de Son peuple. Il ne leur restera plus que ces écrits, cette Torah, qui les rattachera à leur projet initial.

Sixième montée : La terre où coulent le lait et le miel pourrait être l'occasion d'oublier Dieu ! Des malheurs frapperont les enfants d’Israël. Ils n'auront que la Torah pour les aider à se souvenir.

Septième montée : Ce texte, écrit par Moshé sera déposé aux côtés des tables de la loi dans le Saint des Saints. En plus du  texte de la Torah, Moshé fait appel aussi aux Cieux et à la terre en témoignage perpétuel.

NITSAVIM

dtmichelbenshoushan NITSAVIM

Un Résumé de la Sidra "Nitsavim"

Par Michel Bensoussan

Juste avant l'entrée en terre de Canaan, Moché réunit tout le peuple et conclut une nouvelle alliance avec Dieu. Pourquoi ne pas se contenter de l'alliance déjà conclue au mont Sinaï 39 ans plus tôt ? Parce qu'il s'agit tout d'abord d'une nouvelle génération (la précédente est morte dans le désert) mais surtout aussi parce que le peuple rentre enfin sur sa terre. S'installer en terre d'Israël engage davantage Dieu et Son peuple. On dirait aujourd'hui que l'alliance a été "upgradée" ! Elle englobe et dépasse l'importance de la précédente. Ça n'est plus seulement un engagement d'ordre spirituel comme au Sinaï mais surtout une vie nationale bien ancrée dans le monde matériel. L'entrée en Israël qui dicte cette nouvelle alliance exige la responsabilité de tous. Chacun doit être "Nitsav" : debout, répondant "présent " à l'appel, engagé. C'est à ces "Nitsavim" que Moshé s'adresse.

Première montée : Chacun doit se sentir concerné par la nouvelle alliance, hommes, femmes, enfants, et par tous les statuts sociaux.

Deuxième montée : Dans cette alliance, le peuple s'engage à se soumettre à la volonté de Dieu, et Dieu s'engage à avoir un rapport particulier et exclusif avec le peuple d'Israël durant toute l'histoire du monde.

Troisième montée : Tout acte d'idolâtrie entraînera la malédiction détaillée dans la Sidra précédente.

Quatrième montée : Les bénédictions et les malédictions, les guerres, l'exil, aideront le peuple à retrouver le droit chemin. Au bout du compte aura lieu le grand retour du peuple vers Dieu et vers sa terre.

Cinquième montée : Ce retour, dans la mesure où il sera sincère et enthousiaste, sera accompagné des plus belles bénédictions.

Sixième montée : En fait, malgré l'impression de complexité et l'étendue des lois de la Torah, Dieu exige des choses très simples, concrètes et proches de l'homme.

Septième montée : En cas de rupture de l'alliance par le peuple, la terre d'Israël les rejettera tout le temps nécessaire qu'il faudra pour renouveler l'amour et le retour du peuple. L'alliance exige donc un choix permanent entre la bénédiction et la malédiction, entre la vie et la mort. Entre l'exil et le retour. Il faudra toujours choisir la vie.

Lectures de la Torah à Roch Hachana

Par Michel Bensoussan

  • Premier jour : (Berechit-chapitre 21- dans la Sidra Vayera), la lecture est divisée en cinq "montées".

Le "Yom Hazikaron"' – jour du souvenir – nous rappelons que Dieu s'est "souvenu" de la promesse faite à Sarah et lui donne un fils, Itzhak. Cet enfant vient après un long travail d'apprentissage de ses parents, Avraham et Sarah. C'est un enfant "miraculeux". Il n'aurait pas du naître puisque sa mère était stérile. Sa naissance et son existence ne vont pas de soi. Il ne pourra se contenter des lois naturelles. C'est en fait le premier enfant, qui doit être pour ses parents bien plus qu'un fils biologique. Il devra élaborer une nouvelle dimension de l'identité d'Israël, à la fois dans la continuité et à la fois en décalage par rapport à ce que ses parents ont initié. C'est donc aussi pour cela que le jour de Roch Hachana, anniversaire de la naissance du premier homme biblique Adam, nous lisons l'histoire de la naissance du premier "enfant" dans la lignée d'Israël.

Itzhak est circoncis à huit jours. Il grandit aux côtés de son demi-frère Ishmaël. Cette promiscuité ne plaît pas à sa mère Sarah, qui demande à Avraham de renvoyer Hagar et Ishmaël. Avraham obtempère. Un ange vient sauver et bénir Ishmaël.

Avimelekh est le roi philistin de la partie sud ouest de la terre de Canaan. Avraham conclut avec lui un pacte de non agression à Béer Sheva, où il habitera longtemps.

  • Le second jour (idem-chapitre 22). La lecture est aussi divisée en cinq "montées".

Nous lisons la suite de la lecture du premier jour, à savoir la ligature d'Isaac. Décidément, Isaac semble être vraiment "miraculé" puisqu'après avoir échappé à une "non naissance", le voici qu'il échappe à la mort ! La valeur de la vie humaine dépasse donc la simple biologie ! Cela oblige à découvrir des dimensions autres qui renvoient au divin.

Les rapports père-fils seront eux aussi bouleversés : le fils n'est pas la propriété de son père. Tout en le respectant, il devra développer sa propre vie, puisqu'il doit sa vie aussi à Dieu !  Avraham sacrifiera un bélier en lieu et place de son fils. C'est une des cornes de ce bélier qui permettra de sonner du chofar pour nous aider à continuer le travail enclenché par nos pères : spiritualité-transmission – et responsabilité personnelle.

KI TAVO

dtmichelbenshoushan KI TAVO

Ki Tavo :

Le peuple face à ses responsabilités

 

 PAR MICHEL BENSOUSSAN

Le livre de Devarim peut être partagé en trois parties distinctes : les trois premières Sidrot traitent de l'histoire dans le désert, les trois suivantes réglementent la vie en terre d'Israël. Notre Sidra commence la troisième et dernière partie : celle de l'alliance contractée au bord du Jourdain. Comme toute alliance, elle comprend  une affirmation identitaire, que l'agriculteur israélien devra renouveler chaque année et tous les trois ans. Elle comprend aussi "le prix à payer" en cas de dérogation à l'alliance entre Dieu et son peuple (les "malédictions"), et "les bénéfices" du respect de cette alliance ( les bénédictions").

Première montée : Une fois installés en Israël, et surtout après quelques générations, nous risquons d'oublier d’où nous venons, pourquoi nous sommes là, et surtout à qui nous devons rendre des comptes ! C'est pour cela que chaque agriculteur doit apporter au Temple les prémices de sa récolte. Puis il dira, à cette occasion devant le Cohen, un texte : le "Vidouy Bikourim", que nous lisons d'ailleurs le soir de Pessah dans la Haggadah. Ce texte rappelle justement notre histoire, notre géographie (!) et la raison de notre présence sur notre terre. C'est à cette condition que l'on pourra réellement jouir "des fruits" de la terre.

Deuxième montée : Un autre texte doit être lu par l'agriculteur, cette fois à Pessah, la quatrième année et la septième année de la Shemita. Ce texte déclare que toutes les dîmes dues au Cohen, au Levi et aux pauvres ont bien été données (ce texte est le "Vidouy Maasser").

Troisième montée : Moché entame la description de l'alliance contractée sur les versants du mont Moab, juste avant l'entrée en Israël : un véritable pacte est scellé entre le peuple d'Israël et Dieu.

Quatrième montée : L'alliance conclue oralement avec Moshé devra être célébrée, après sa mort, sur la terre d'Israël au cours de deux cérémonies. Une première partie sera mise en pratique juste après la traversée du Jourdain : il faudra inscrire les termes de l'alliance sur des pierres scellées sur le mont Eval, à côté de la ville de Shekhem. Ces pierres  serviront aussi d'autel.

Cinquième montée : La seconde partie pratique de l'alliance devra être réalisée par la déclaration des termes de l'alliance sur les deux montagnes entourant cette même ville de Shekhem : sur le mont Guerizim les bénédictions sont lues par six tribus d'Israël, et sur le mont Eval les malédictions sont lues par six autres tribus. Tout le peuple doit répondre "Amen" à chacune d'elles.

Sixième montée : En cas de respect de l'alliance, Israël aura droit aux plus belles récompenses. En revanche l'inverse aussi est annoncé ! La très longue lecture des "malédictions" fait "froid dans le dos" ! Étant donné leur violence et surtout le fait qu'elles se sont malheureusement maintes fois réalisés au cours de l'histoire juive !

Septième montée : Moshé rappelle enfin les miracles qui ont été prodigués au peuple depuis l’Égypte jusqu'à ce jour. Pourquoi justement sceller une alliance maintenant, après 40 années ? Parce qu'aujourd'hui seulement le peuple devient "majeur". Il peut à présent se passer des "miracles visibles". Il devra se servir dorénavant de ses yeux, de ses oreilles, de sa compréhension des événements pour deviner la présence de Dieu, qui continuera à le conduire, mais de  façon "moins visible" en terre d'Israël. Le but étant la prise de responsabilité du peuple face à son identité.