טו באב גז

בע"ה יג אב התשעה

מישל בן שושן

טו באב גז

 

ואתחנן …בעת ההיא

(בתורה תמיד כתוב "בעת ההוא" וקרי "ההיא"!!)

15 פעמים, כתוב בספר דברים הביטוי הזה "בעת ההוא". כשמתבוננים במפרשים, כל פעם, שולחים אותנו למקרה אחר שכתוב בו "בעת ההוא". למשל, כאן, כשמשה מתפלל על הכניסה לארץ, אומרים לנו שזה היה בזמן שהוא מינה את יהושוע. אבל גם שם, כתוב "בעת ההוא" ושם, שולחים אותנו לזמן של כיבוש סיחון. אבל גם שם כתוב "בעת ההוא" ושולחים אותנו למלחמת עוג,וכן הלאה!

הרב מציע שלכל הדברים האלה שקרו "בעת ההיא", יש משהוא משותף שמצדיק את הביטוי הזה. כאילו יש עידן חדש שהוא ה"עת ההוא",ומאז קרו הרבה דברים מיוחדים.

 

הגלילי זהב מציע שהמאורע המיוחד שממנו והלאה, הכל מתיחס לעידן החדש, הוא …טו באב!!

אכן, בשנה האחרונה, ב9 באב, היו צריכים למות, כמו כל שנה, החלק שנשאר מהמבוגרים שיצאו ממצרים והיו אמורים למות במדבר. כמו בכל שנה, כל העם היו חופרים הקברים שלהם וישנים בתוכם ב9 באב, ובבוקר, מי שקם וראה שהוא חי, היה מתרחק מהמתים וממשיכים עד לשנה הבאה!

באותה השנה, פשוט כולם קמו ואף אחד לא מת. הם חשבו שיש טעות בזיהוי היום אולי ה9באב נופל למחרות. כולם ישנו שוב בקברים וקמו ללא מתים, וכן עד שהירח התמלא ואז לא היה ספק, עברנו את התאריך של ה9 באב כי הירח מלא. ביום זה, ב15 באב, עשו חגיגה גדולה.

 

אם עד כה, ה9 באב היה עבור כל העם במדבר, סימן לחורבן. התאריך הזה היה התאריך שבו המרגלים חזרו וגרמו לעם לסרב לעלות לארץ. אותו היום, היתה ההחלטה שכולם ימותו במדבר במשך 40 שנה. ובכל שנה, היה התאריך הזה מסמל ממש את המוות והחורבן. בכל אותה התקופה, ה' לא דיבר. שררה דממה והרגשה של חושך ללא אור.

 

לכן, ביום ה15 בשנה האחרונה, כש15 אלף אנשים ניצלו מהמוות, ראו שיש תקווה. יש אור בקצה המנהרה. הדיבור של ה' אל משה חזר וכל מני דברים טובים התחילו לזוז.

ט'ו באב הוא אם כן היום הראשון שבו גילו ישראל שיש צד אחר, שיש אור, שיש אפשרות לקוות. יש תיקון. מאז, כל מה שאירע היה לטובה  ואכן, כל הדברים האלה מיוחסים לעידן החדש.

אכן, |בעת ההוא" הוא התקופה שהתחילה בטו' באב בשנה ההיא.

 

זה מסביר למה משה חשב שבזכות העידן החדש, אולי יש תקווה חדשה לנסות ולבקש להיכנס לארץ! וכתוב "ואתחנן אל ה' בעת ההוא ..".

 

זה מסביר למה כתוב בגמרא שלא היו ימים טובים בישראל כיום הכיפורים וטו באב:

בשני הימים האלה, נהפך היגון והדיכאון לשמחה

ביום כיפור, ישראל עדיין מנודים ושפלי רוח בגלל חטא העגל. החטא הרס אותם לגמרי. ביום כיפור, הכפרה והסליחה, בביטוי מתן לוחות שניים, בשרו על עולם התיקון הכפרה והאור מאחרי החושך.

וגם בטו באב כמו שנאמר לעיל, התחיל תיקון חטא המרגלים לתת את אותותיו.

 

עד היום, 9 באב מסמל החורבן, התקופה שבים 9 באב לטו באב, ההמתנה והתקווה. וטו באב מסמל היציאה לאור.

 

עקב גז

בע"ה כא אב התשעה

מישל בן שושן

 

עקב גז

והיה עקב תשמעון

לפעמים, הפסוקים מדברים אל היחיד ולפעמים אל הכלל, בלשון רבים. לפעמים, בפסוק אחד יש רבים ויחיד. כאן, הפסוק מדבר אל הרבים, אל כלל האומה:"תשמעון", בלשון רבים. כשהתורה מדברת ליחיד, היא בעצם מדברת עליו כחלק מאומה שלמה . בתור זה, הוא מחויב במצוות. היהודי איננו מחויב לקיים מצוות כי ה' מצווה אותו ישירות. אלא הוא מקיים מצוות כי ה' ציוה אל האומה ומתוך שייכות היחיד אל הכלל, הוא מחויב במצוות!! כלומר, היהדות איננה דת של יחידים. היא קודם כל שייכת לאומה . היחיד יכול להיות "דתי" רק מתוך שייכות ונאמנות לכלל האומה.

 

שכר ועונש

מחלוקת ידועה: " האם יש שכר בעולם הזה"? אנו מכירים את הקביעה "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא". כלומר, אין שכר בעולם הזה למצוות. אם כן, מה פירוש כל הדברים היפים שהתורה מתארת כאן ובמקומות אחרים, בעקבות שמירת המצוות. כמו שהשמים יתנו טלם והארץ תיתן את יבולה , וה' יברך פרי האדמה ופרי בטן האישה…?

הרב מציע להבין כך:

יש שכר בעולם הזה לכלל האומה: כלומר, כשהאומה כולה זוכה, אז יש ברכה בעולם הזה לכל עם ישראל. אבל , עבור יחידים, אין שכר בעולם הזה: כלומר, יחיד שמקיים מצוות, בניתוק לכלל האומה, כשהאומה בכללותה רשעה והוא איננו פועל לשיקומה , אז אין ליחיד הזה שכר בעולם הזה. אפילו כשהתורה מתארת שכר בעולם הזה בלשון יחיד, היא מתכוונת ליחידים שנמצאים בכלל האומה, שפועלים עבור האומה, בתוך האומה, ומתוך צדקות האומה, כל יחיד מתברך בעולם הזה בשכר.

 

ואכלת ושבעת וברכת

ההלכה קובעת, שיש לברך ברכת המזון אפילו אחרי אכילת כזית או כביצה. כלומר, כמות מינימאלית של לחם. האם זה לא סותר את הפסוק שלנו? הרי כתוב שאנו נברך אחרי שנשבע. מה היא אם כן השביעה?

השביעה איננה דבר כמותי.

"ואכלתם לחמכם לשובע"= כשתוכלו לחם, תרגישו שאתם שבעים!

בארץ ישראל במיוחד, דרושה מהאדם ליהנות ולשבוע "איכותית" כשהוא מרגיש אושר וברכה בעובדה שהוא אוכל, בטיב האוכל, בברכה שיש באוכל, ולא כשהוא זולל ומחפש רק את הכמות. יש שביעה גשמית שהקיבה מרגישה "שאי אפשר לאכול יותר" כי הבטן מלאה עד אפס מקום. אבל לא על השביעה הזו מדברת התורה בכל מקום. כי אם על האושר מאיכות האכילה, מטעם האכילה.

ולא רק על אכילת מזון מדובר על שביעה אלא על כל הנאה. ארץ ישראל דורשת מהאדם להבין שהאושר איננו נמצא בכמות או במה שנראה או במה שנמדד. ההנאה מסוג אחר ממלאה את נפש האדם באושר רב יותר.

על השביעה הזו, היהודי מברך.

ולכן, ה' מבטיח שהוא יתנהג עם עם ישראל מעבר לשורת הדין. כי הם מברכים אפילו על כזית או כביצה.

כלומר, אם היהודי מבין מה הוא היחס האמיתי שלו עם האושר וההנאה, אז הבורא מתנהג איתו (עם כלל ישראל) באופן בלתי הגיוני וסלחני. אם היהודי עושה חשבונות קטנים, אז כך ינהגו איתו מהשמים . ואם הוא מתנהג במישור אחר, כך יקבל מהשמים את הברכה "עד בלי דאי" (ללא גבולות)

 

 

אל תאמר בלבבך בצדקתי הביאני..(דברים פרק ט פסוקים ד-ה)

הפסוק הזה תמוה מאוד. הוא ארוך, ולכן נחלק אותו לארבעה חלקים: שני חלקים הראשונים מתארים את מה שאסור לחשוב כי זה לא נכון. שני החלקים האחרונים מתארים את מה שכן נכון ואיך צריך לחשוב:

 

  • אסור לחשוב ( אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְך ָ בַּהֲדֹף יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר):

 

  1. בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְקֹוָק לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת
  2. וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְקֹוָק מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ:

 

  • אבל,  הנה מה שיש ,כן לחשוב:   (  לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם)

 

  1. כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ
  2. וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:

 

ה' נתן את הארץ לעם ישראל, ללא קשר עם עשיית מצוות מצדם. זו נתינה לאבות. יש על זה ברית, על זה ה' לא חוזר בו אף פעם.

אבל, השהייה על הארץ , מותנית בעשיית מצוות ובצדקת העם היושב בה. אם העם יתנהג לא יפה, יש אפשרות שהוא יצא לגלות, אפילו לזמן ארוך מאוד. כדי לתקן את העיוותים שהיו בשהייתו על הארץ. אבל, הקשר שלו עם הארץ הוא בל ינותק. תמיד יישאר ולכן, בסופו של דבר עם ישראל יחזור על ארצו.

לא כן העמים האחרים שהיו כאן. הם היו כאן על תנאי. כל זמן שהתנהגו יפה או לא יותר מדי רע, כל עוד לא היה "שלם עוון האמורי", הם נשארו כאן. אבל, ברגע שהם סרחו , הם נזרקו אחת ולתמיד.

לכן, אל תאמר בלבבך שאם אתה צדיק אתה נכנס ואם אתה רשע אתה לא , כמו שאר העמים. אלא, נכון שאם אתה צדיק אתה נכנס ואם אתה רשע אתה יוצא אבל תחזור כי היציאה של עם ישראל מהארץ היא לא לצמיתות!! וזה כל ההבדל. בשתי האמירות הראשונות, הלא נכונות, חושבים שהכל תלוי במעשים.זה לא נכון

הנתינה של הארץ לעם ישראל היא בלתי תלויה. רק שלפעמים, יהיה צורך בהשהיית הנוכחות לזמן מוגבל כדי לתקן כמה דברים. אבל הארץ תישאר תמיד לזרע האבות בזכות הברית ו השבועה שנתנה להם

 

 מה ה' שואל מעמך? "כי אם ליראה אותו.."

הרב מסביר:  "  הקדוש ברוך הוא שואל מעמך מה שאין בידו!!!"

הכל בידי שמים. הוא יכול הכל, אבל, דבר אחד ה' איננו יכול: להכתיב לך מה שאתה רוצה, מה שאתה אוהב. מה הוא הרצון שלך.

כמו ביחס בין בני אדם, יש תמיד דבר שנשאר אצל האדם, זה הרצון שלו שאי אפשר להכתיב לו או להכריח אותו. זה אומנם, דבר קטן אבל זה מה שעשוה את האדם יצור מיוחד. ה' ברא את היצור הזה כך!! הוא שם בו את כוח הרצון. והוא גאה בבריאה שלו.

כל מה שה' יעשה, יצווה, לא יכול לשנות את רצון האדם! זה מזכיר את הקביעה בהלכה :"מכין אותו עד שיאמר "רוצה אני""!! ואם הוא לא יאמר, אז הוא לא אמר!! ואנו בבעיה!!

כלומר, כל עולם הציווי, איננו בא אלא כדי לנסות להשפיע על עולם הרשות.

אבל ה' מכבד את עולם הרשות, הבחירה של האדם. כמו שהאדם חייב לכבד את הבחירה והרצון של האדם האחר, או של אשתו למשל.

יראת ה', היא הדבר שאין ביד הבורא. וכל מה שהבורא עושה ומצווה בא כדי לשכנע את האדם לירא אותו!! יראת הרוממות, לא יראת העונש. יראה שקשורה באהבה והערצה וקשר אמיתי.

עבור משה זה היה דבר פשוט (מילה זוטרטא היא) כי הוא היה מאוד קשור אל האלוהים. אבל עבור שאר בני האדם, זה הדבר הקשה ביותר! זה כל המטרה של הבריאה. וזה , לכל הפחות ,מלמד אותנו על סוג הקשר שלנו עם הזולת, אם לא עם הבורא עצמו!!

 

הן לה' השמים..

הרב מסביר את הפסוק הזה שקושר בין בריאת השמים והעובדה שה' בחר בעם ישראל:

נכון שיש השפעה של השמים, המזלות, הכוכבים, על בני האדם. כן יש השפעה של המזלות על בני האדם!! אבל, רק בגלל דבר אחד, ה' בחר בישראל: כי הם מבינים שאפשר לפעול בניגוד למזלות. הם יכולים "לצאת מהאיסטגנינות", לצאת מהמזל, לצאת מה"מכתוב", לצאת מחוקי האסטרולוגיה. זה מה שנדרש מאברהם ומהאבות. וזו הייחודיות של עם ישראל.

זו הסיבה העיקרית, הרבה יותר משמירת מצוות: הבחירה החופשית, לחיות מחוץ לקביעת המזלות. לחשוב מחוץ לקופסה. לצאת מהדרכים הסדורים. להיות פורה בעשייה ,בחכמה וביוזמה.

 

ארץ ישראל

היא איננה כארץ מצרים שאפשר להשקות אותה בקלות. ארץ ישראל היא ארץ שאין בה מים . יש בה הרים וגבעות שקשה לעשות בה חקלאות .

למה? כי ה' רוצה שאנו נתפלל אליו כל הזמן על הגשם! כדי שהיושבים בארץ הזו ירגישו בקושי לזכות בקיומם. וכך, ירגישו בהשגחת ה' עליה ועליהם!!

יש לארץ ישראל דרישות מהעם היושב בה. היא דורשת הרבה. לכן היא נראית קשה. אין האדם החי בה יכול להישען ולהירדם בבטחה. הארץ דורשת ממנו מוסריות, עבודה, תפילה, אמונה, כל הזמן.

 

ואתחנן גז

בע"ה יג אב התשעה

מישל בן שושן

 

ואתחנן גז

בעת ההיא

(בתורה תמיד כתוב "בעת ההוא" וקרי "ההיא"!!)

15 פעמים, כתוב בספר דברים הביטוי הזה "בעת ההוא". כשמתבוננים במפרשים, כל פעם, שולחים אותנו למקרה אחר שכתוב בו "בעת ההוא". למשל, כאן, כשמשה מתפלל על הכניסה לארץ, אומרים לנו שזה היה בזמן שהוא מינה את יהושוע. אבל גם שם, כתוב "בעת ההוא" ושם, שולחים אותנו לזמן של כיבוש סיחון. אבל גם שם כתוב "בעת ההוא" ושולחים אותנו למלחמת עוג,וכן הלאה!

הרב מציע שלכל הדברים האלה שקרו "בעת ההיא", יש משהוא משותף שמצדיק את הביטוי הזה.

כאילו יש עידן חדש שהוא ה"עת ההוא",ומאז קרו הרבה דברים מיוחדים.

 

הגלילי זהב מציע שהמאורע המיוחד שממנו והלאה, הכל מתיחס לעידן החדש, הוא …טו באב!!

אכן, בשנה האחרונה, ב9 באב, היו צריכים למות, כמו כל שנה, החלק שנשאר מהמבוגרים שיצאו ממצרים והיו אמורים למות במדבר. כמו בכל שנה, כל העם היו חופרים הקברים שלהם וישנים בתוכם ב9 באב, ובבוקר, מי שקם וראה שהוא חי, היה מתרחק מהמתים וממשיכים עד לשנה הבאה!

באותה השנה, פשוט כולם קמו ואף אחד לא מת. הם חשבו שיש טעות בזיהוי היום אולי ה9באב נופל למחרות. כולם ישנו שוב בקברים וקמו ללא מתים, וכן עד שהירח התמלא ואז לא היה ספק, עברנו את התאריך של ה9 באב כי הירח מלא. ביום זה, ב15 באב, עשו חגיגה גדולה.

 

אם עד כה, ה9 באב היה עבור כל העם במדבר, סימן לחורבן. התאריך הזה היה התאריך שבו המרגלים חזרו וגרמו לעם לסרב לעלות לארץ. אותו היום, היתה ההחלטה שכולם ימותו במדבר במשך 40 שנה. ובכל שנה, היה התאריך הזה מסמל ממש את המוות והחורבן. בכל אותה התקופה, ה' לא דיבר. שררה דממה והרגשה של חושך ללא אור.

 

לכן, ביום ה15 בשנה האחרונה, כש15 אלף אנשים ניצלו מהמוות, ראו שיש תקווה. יש אור בקצה המנהרה. הדיבור של ה' אל משה חזר וכל מני דברים טובים התחילו לזוז.

ט'ו באב הוא אם כן היום הראשון שבו גילו ישראל שיש צד אחר, שיש אור, שיש אפשרות לקוות. יש תיקון. מאז, כל מה שאירע היה לטובה  ואכן, כל הדברים האלה מיוחסים לעידן החדש.

אכן, |בעת ההוא" הוא התקופה שהתחילה בטו' באב בשנה ההיא.

 

זה מסביר למה משה חשב שבזכות העידן החדש, אולי יש תקווה חדשה לנסות ולבקש להיכנס לארץ! וכתוב "ואתחנן אל ה' בעת ההוא ..".

 

זה מסביר למה כתוב בגמרא שלא היו ימים טובים בישראל כיום הכיפורים וטו באב:

בשני הימים האלה, נהפך היגון והדיכאון לשמחה

ביום כיפור, ישראל עדיין מנודים ושפלי רוח בגלל חטא העגל. החטא הרס אותם לגמרי. ביום כיפור, הכפרה והסליחה, בביטוי מתן לוחות שניים, בשרו על עולם התיקון הכפרה והאור מאחרי החושך.

וגם ב טו' באב כמו שנאמר לעיל, התחיל תיקון חטא המרגלים לתת את אותותיו.

 

עד היום, 9 באב מסמל החורבן, התקופה שבים 9 באב לטו' באב, ההמתנה והתקווה. וטו באב מסמל היציאה לאור.

 

למה משה לא נכנס לארץ?

יש שלושה מקומות שבהם משה רומז על הסיבות של ההחלטה לא לתת לו להיכנס לארץ:

  1. במצרים, אחרי כישלון השליחות הראשונה :"למה הרעותה לעם הזה"
  2. במרגלים
  3. במי מריבה

בשלושתם, משה אומר שהסיבה היא בגלל העם עצמו : "ויתעבר בי למענכם", "גם בי התאנף ה' בגללכם" וה' התאנף בי על דבריכם"

אבל הרב שם לב שבשלושת המקרים, משה סבר שהוא "שליח" (למה זה שלחתני,..) הכל תלוי בהגדרה הזאת של "שליחות". ה' רוצה בהרבה מקומות, שישראל יבינו שהוא בעצמו, ולא "שליח" הוציא את ישראל ממצרים. שהוא בעצמו משגיח על העם. זה היה הקושי הגדול ביותר שעם של עבדים יבינו: יש השגחה ישירה בין ה' והעולם. בלי מתווכים. בכל זא, משה היה בתווך! יש הרגשה שגם העם וגם משה וגם הקדוש ברוך הוא, ניסו להבין מה התפקיד של משה עצמו! משה הוא בעצם שליח שמסביר שאין שליח!! אבל, בשביל זה, צריך שליח שיסביר להם זאת! יש למשה מעמד בעייתי מבחינה זו! היה צריך, פעם אחת , שישה שליח שיסביר שאין שליח!!

אם כן, לפי הרב, הכניסה לארץ חייבת להיות נקייה מכל שליחות ותיווך דמותו של משה יותר מדי קשורה לתיווך ושליחות ולכן אסור לו להיכנס!

 

לא תוסיפו

הרב איננו מקבל את ההסבר הרגיל שאסור להוסיף מצוות . כי הרי החכמים כן הוסיפו ויש כל הזמן תקנות ויש נדרים וכל מני מנגנונים שבפועל כן מוסיפים מצוות!

הוא מסביר את הפסוק על ידי ההסבר שהפסוק בעצמו נותן: עינכם הרואות אשר עשה ה' בבעל פעור". כלומר, העניין של פעור קשור לזה: כל העבודות הזרות :פעור, פי החירות,..הם הגזמות במידות מסוימות. למשל, פעור דורש ענווה וביטול עצמי מוגזם. פי החירות דורש לשים את החופש כערך עליון שמבטל הרבה מצוות אחרות! וכן הלאה, העבודה הזרה היא בעצם ניפוח של ערך אחד על חשבון שאר הערכים.

לכן, "לא תוסיפו ולא תגרעו" פירושו שיש לדאוג לאיזון הנכון בין כל המצוות. וכל הגזמה יכולה לפגוע באיזון. במילים אחרות, אומר הרב :"אל תוסיפו על מנת שלא תגרעו" כלומר, אם תגזימו, זה יגרום לכם לעבור על מצוות אחרות כי האיזון הוא הדבר החשוב ביותר.

כמו שכתוב "אל תהיה צדיק הרבה ולא רשע הרבה"!!

וכמו שכתוב בירושלמי  "לא ביש לך שאמרת טהור, טמא אלא שסופך לאמור על טמא טהור"!

 

שוטה דתי

הרב יוצא נגד הרעיון שיש לבטל המחשבה והחקירה כדי להיות "ירא שמיים". הרבה חושבים, שאם האדם יתחיל לחקור ולחשוב, הוא יאבד את יראת השמיים שלו.

הוא קובע להיפך, שאין יראת שמיים שווה אלא אם האדם מפעיל את חכמתו, שכלו, והבנתו . כל יראת שמיים שמבוססת על טיפשות ועיוורון "אינה שווה כלום"!

וזה פירוש הפסוק:" ושמרתם ועשיתם כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים.."

לא רק יראת שמיים אלא גם עשיית המצוות דורשת חקירה וחכמה גדולה מאוד. נכון שיש להשאיר תמיד חלק לא מובן, חלק בלתי נתפס לגמרי, חלק של "חוקה" בכל מצווה. נכון שההלכה אינני דורשת כוונה בעשיית המצוות. אבל זה כדי לתת זכות למצווה שנעשית ללא כוונה, ולא לשלול הדרישה של הכוונה וחיפוש אחרי טעמי המצוות, והפעלת החכמה וההבנה האנושית בכל מה שדורש מאיתנו הבורא.

 

הרגש הלאומי

יש , עבור ה"גלילי זהב" שני מימדים חשובים באותה מידה אצל היהודי:

  1. תורה ומצוות
  2. ורגש לאומי, כלומר, השייכות לכלל ישראל, שאמור לשכון בארצו.

הוא מבחין , אצל הרבה יהודים, בחו"ל, במשך הגלות הארוכה, אובדן הרגש הלאומי, או, לייתר דיוק , החלפתו לרגש לאומי כלפי האומה שהוא נמצא בה בגלות.

יש הרבה יהודים שחושבים שקיום המצוות ולימוד התורה מספיקים ופונים להיות קשורים לאומה הלאומית של הגויים שבה הם נמצאים. הם נחשבים, עבורו כ"גויים מקיימי מצוות".

הוא לא קורה לסרב להיות אזרחים טובים. הוא יוצא נגד אלה שהחליפו את הרגש הלאומי הבריא של שייכות לעם ולארץ ישראל, על ידי שייכות לאומה זרה. עבורו, אפילו אם הם מקיימים תורה ומצוות, הם עובדי עבודה זרה.

נראה לי, שהיום אנו עדים לתופעה הזאת במיוחד אצל יהודי ארצות הברית. למרות תמיכתם במדינת ישראל כמדינה של אחיהם היהודים, הם מרגישים הרבה יותר אמריקנים ופטריוטים כלפי ארצות הברית מאשר למדינת ישראל. לאומיות זרה כזו שמתאר הרב, היתה רווחת בכל מדינות אירופה ומשפט דרייפוס, והשואה העירו הרבה יהודים לתופעה שהוא טמונים בה והוציאה אותם מהאשליה המעוותת הזו.

 

עבודה זרה על ידי תורה ומצוות

הרב מפרש הפסוק :

"השמרו לכם פן תשכחו את ה' א' ועשיתם לכם תמונת כל אשר צווך ה' אלוהיך"

הרי ה' לא ציווה לעשות פסלים!

לכן רש"י מוסיף מילה קטנה לפסוק ואומר "אשר ציווה לא לעשות" אבל זה לא מה שכתוב!!

הרב אומר בפרוש, שלא מדובר כאן בעבודה זרה הנעשת על ידי הפיכת דברים חיצוניים לפסלים או לאלוה כמו שכבר כתוב ארוכות למעלה בפרשה. הריה' כבר פירט שאסור לחשב את הכוכבים, דגי הים, וכל מה שקיים בעולם, לאלוה. אם כן,על מה מדבר הפסוק שלנו?. אני אצטט את הרב :

"השמרו לכם- כי כאן יש צורך בשמירה יתרה- כי זה הרבה יותר חמור- ועשיתם פסל תמונת כל- תמונת כבוד או תמונת כסף- אשר צווך ה' אלוהיך- בדבר אשר צוך ה' אלוהיך לעשות: בתורה ובמצוות"!!!

וכן הוא מפרש הפסוקים האלה:

"לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב  ": איתי=המצוות והתורה שלי. אל תהפכו המצוות שלי לעבודה זרה!

"ממרים היתם עם ה' אלוהיכם  "= ממרים הייתם , כשהייתם עושים את המצוות של ה'!

כלומר, יש אנשים שעושים כביכול את המצוות ולומדים את התורה אבל, בעצם, זו עבודה זרה!! כי הם משתמשים בהם לצורך עצמם ולא לצורך גבוה!!

  • נראה לי להוסיף:

אם אני קובע מה הוא רצון ה', אחת ולתמיד, אני בעצם האלוהים!

להיות עבד ה', זה להיות כל הזמן בדרישה אחרי רצון ה'. וכשאני מקיים את מה שנראה לי "רצון ה'" אני צריך להיות בענווה עצומה ובחיפוש מתמיד כי אולי אני טועה!

אם אני קבעתי לעצמי אחת ולתמיד מה הוא רצון ה', אני קובע מה הוא רוצה . הוא כבר לא יכול לשנות את דעתו! אני שולט, כביכול עליו! אני עובד, בעצם את עצמי ולא אותו!!

לעבוד את ה' זה להיות קשוב כל הזמן לרצונו. להיות מוכן כל הזמן לשנות את הבנתי  ולחפש כל הזמן מה הוא רצונו.. אם לא, אני עושה עבודה זרה בעשיית המצוות!!

כלומר, יש סכנה מתמדת של עבודה זרה כל זמן שאני מקיים מצוות!!!

ולא לקיים מצוות, זה עוד יותר חמור כי אני מסרב בכלל לעבוד את ה' בכל צורה!

 

  • נראה לי עוד צורה להבין את העבודה הזרה על ידי מצוות: כשאני מחשיב ערך מסויים יותר מהשאר. כמו שכתבתי לעיל לגבי "לא תוסיפו". אז אני מגזים בדבר מסויים, ולא נותן חשובות לדבר הנגדי.

למשל, אם אני שם למעלה מכל דבר את לימוד התורה, אז אני לא עובד, לא הולך לצבה, לא חורש, לא זורע, שולח את אשתי לעבוד במקומי, לא עוסק ביישובו של עולם… אני פוגע בשאר מצוות התורה!

או אם אני מחשיב את יישוב ארץ ישראל על כל דבר אחר, אניע לול להרוג, חיילים יהודים שבאו, במצוות הממשלה לפנות יישוב! הרי אני הורג נפש טהורה מישראל!

וכן בכל המצוות, יש תמיד לשמור על איזון. וכל הפרת איזון היא עבודה זרה, בקיום מצוות!!

 

אנכי ה' אלוהיך

החידוש הגדול ביותר עבור בני ישראל אחרי יציאת מצרים היה זה: להכיר שה' הוא האלוהים!

אלוהים= כוחות הטבע השונים והמנוגדים

ה'= האחד שמאחד את הכל שממנו הכל נוצר והוא אחד שמשגיח על הכל כל הזמן

לכן, הדברה הראשונה היא החידוש הגדול מכולם: אני ה' ואני הוא האלוהים. אני שניהם ביחד, אני ה' אלוהיכם!

ישראל הגיעו להכרה שמידת הדין(אלוהים) ומידת הרחמים(ה') כלולות זו בזו!!

 

אז יבדיל משה שלוש ערים

"אין אז אלא לשון שירה". מה השירה כאן?

משה היה בטראומה מאז שהוא הרג את המצרי במצריים. אמנם הוא עשה זאת בשוגג (הוא חשב שאין איש שייצא ממנו והוא חשב שזו הדרך להציל עם ישראל) . והוא יצא לגלות במדיין בגלל זה

כאן, במצוות ערי מקלט, הוא מבין שיש תיקון לרוצח בשוגג. יש תיקון למה שהוא בעצמו עשה בצעירותו.

הוא מאוד שמח על זאת, במיוחד שיש לקבוע ערי מקלט אפילו בעבר הירדן המזרחי, במקום שהוא יקבר! כלומר, יש תיקון עבורו אפילו אם הוא לא נכנס לארץ!!

זו סיבת השירה של משה , בקשר לערי מקלט!!

 

לעשות את השבת

הרי ה' הוא זה שקבע את השבת. הוא זה ששבת. השבת שייכת לבורא עולם

בכל זאת, יש מקום לאדם לעשות את השבת. לא רק בשמירת השבת אלא ב"תוספת שבת" בדקות שהיהודי מוסיף מחול על הקודש, כשהוא מגדיל את תחומי השבת ומכניס יותר מוקדם ומוציא יותר מאוחר את השבת, הוא נעשה שותף לבורא בשבת!

השבת קבלה תוספת מקור על ידי יציאת מצרים כי ה' הוציא את ישראל ממצרים ללא זכות מצידם. "סתם כך", כמו התוספת שבת שישראל עושים בכל שבת. לפנים משורת הדין, "סתם כך". תוספת. גם ה' עושה תוספת רחמים ומציל את ישראל.

דברים גז

בע"ה ו אב התשע"ה

מישל בן שושן

 

דברים גז

"אלה" ממעיט את הראשונים

הספר מתחיל במילה "אלה". וכלל הוא שכל פעם שכתוב "אלה", זה כדי לפסול את הדברים הקודמים, או לפחות להמעיט אותם לגבי מה שבא אחר כך. אבל ספר דברים נכתב על ידי משה "מפי עצמו" בעוד שארבעת הספרים הקודמים, נכתבו מפי ה' שהיה מדבר ישירות מתוך גרונו של משה. הייתכן שמה שנכתב ישירות מהאלוהים יהיה פחות ממה שנכתב על ידי בן אדם, אפילו אם זה משה רבנו?

החכמים אומרים :"גדולים מעשה צדיקים ממעשה הקדוש ברוך הוא"

ועוד: "אשר ברא אלוהים לעשות- מלמד שהכל צריך תיקון על ידי האדם" אפילו מעשה הבריאה אינם מושלמים עד שהאדם משכלל אותם!

קובע ה"גלילי זהב": "כל דבר המשתכלל על ידי מעשה אדם חשוב יותר" ובכלל זה הדיבור. כלומר, כשאדם אומר תורה שבעל פה, מעצמו, אחרי שהוא קיבל לגמרי את כל התורה שבכתב, הוא חשוב יותר מהתורה שבכתב!

"נמצא, שלסדר דברים, יתרון מעלה על ארבעת הספרים הקודמים"!!! ובאמת, "אלה" מיעט את הראשונים.

 

בניגוד לכל דת אחרת, "דבר האלוהים" איננו סוף פסוק. להיפך. זה דורבן, כדי לעורר את האדם לחפש את רצון ה', להיות אכפתי על מצב האדם והעולם, להיות שותף לבורא, להיות יוזם ומחדש. בעצם המטרה של כל התורה שבכתב , זה שהאדם ייזום תורה שבעל פה! ושמפי עצמו יאמר דברים!!

 

ברצוני להסביר זאת על ידי משל: תלמיד לומד במשך 10 שנים רפואה. אחר כך, הוא עובר לתפקיד מעשי מול מטופלים. עדיין יש לו גיבוי של רופא בכיר מאחוריו. אבל מגיע זמן שהוא מקבל רשיון והוא רופא. עכשיו, כל הלימודים עם רופאים בכרים מעליו, נכנסים למבחן אמיתי: עד עכשיו, כל מה שהוא עשה, היה בפיקוח צמוד. הוא לא לקח סיכונים. אבל מעכשיו, הוא מקבל אחריות. לשלב הזה כולם עמלו. לשלב הזה כולם קיוו.

ה', מצווה , מחנך, על ידי התורה שבעל פה. עם השגחה צמודה. אבל, העיקר הוא שהאדם, בכוחות עצמו, אחרי שהוא קיבל את כל התורה, יתחיל להיות מדבר, מבין, מחדש, יוזם. זה המטרה העליונה: לא ליצור רובוטים אלא ליצור בני אדם אחראים, שותפים ויוצרים. אכפתיים.

 

משה רבנו קיבל את התואר הזה "רבנו" ולא "מלך", או נביא, או גואל או משיח. כי הגדולה של משה היתה להיות מורה אמיתי:

רב גדול או מורה אמיתי,  זה מי שאיננו מחפש "תלות" של התלמידים אליו. להיפך, הוא רוצה לחנך תלמידים שיהיו ,בכוחות עצמם, רבנים, מורים, בני אדם בוגרים. משה היה כזה, מורה גדול. רב גדול.

ה' לימד אותו להיות עצמאי. הוא אפילו דרש זאת ממנו :"ה' ציווה למשה שיכתוב ספר מעצמו" אומר הגלילי זהב. זו המטרה העליונה של ה' בעצמו!! ומשה, שלמד זאת, מכניס את הספר הזה בתוך התורה  כדי ללמד כל אחד מבני ישראל את דרך התורה שבעל פה. ספר דברים הוא התחלת התורה שבעל פה.

 

נבין עכשיו מדרש מעניין: עד שלא קיבל את התורה , משה היה ערל שפתיים ולא היה יכול לדבר בכוחות עצמו, אבל משקיבל התורה, נתרפא פיו והתחיל לדבר בכוחות עצמו"

המצב האולטימטיבי, הוא שהאדם ידבר בכוחות עצמו! אבל, יש קודם כל ללמוד את כול התורה שבכתב, כל מה שנאמר על ידי כל המסורת לפני. כל עוד אני לומד, אני "ערל שפתיים". אבל, בסוף ימיו, כשמשה כבר קבל את כל מה שהיה צריך לקבל, הוא התרפא ויכול , סוף סוף, לעשות נחת רוח לבוראו ולהתחיל לדבר בכוחות עצמו!!

 

 

בין פרן ובן טופל

  • פראן= חטא המרגלים
  • טופל= על שישראל זלזלו -טפלו- במן

קובע ה"גלילי זהב": "אין הבדל בין זלזול ארץ ישראל לזלזול המן. שניהם למעלה מן המזל. ומי שמקבל אותם, מגלה רצון לעמוד תחת השגחת הבורא, ישירות".

 

 

רב לכם שבת בהר הזה

משה מגלה שלישראל היה קושי רב לעזוב את הר סיני. וכן, בגלויות, קשה ללומדי התורה לעזוב את הישיבות שלהם ולעלות לארץ ישראל. כי ראשי הישיבות מפחדים לאבד את מעמדם. והם חושבים שהעיקר הוא לימוד התורה והם יודעים שבארץ ישראל יצטרכו לעבוד ולהילחם ולעסוק בדרך ארץ. "התורה מה יהיה עליה?" הם שואלים. הקדוש ברוך הוא עונה בעצמו שיש את יום השבת כדי ללמוד התורה. והתורה מתקיימת הרבה יותר דרך עבודת הארץ וההשתדלות ביישוב הארץ!!

 

הגלויות

הגלות הראשונה, אחרי חורבן הבית הראשון, ארך "רק" שבעים שנה. זמן קצוב מראש. אפילו שישראל חטאו בעוונות גדולים מאוד (שפיכות דמים- עודה זרה וגילוי עריות), הם ידעו לפחות שהם חוטאים! לכן התיקון קצר .

אבל הגלות השנייה שארכה עד ימינו אלה, היתה בלתי מוגבלת מראש כי ישראל חטאו בדבר הרבה יותרחמור: כל אחד חשב שהוא צודק ושהשני רשע גמור. לכן, יש מצווה לשנוא את השני שאיננו חושב כמוהו! על דבר כזה, אנו זקוקים לתיקון הרבה יותר ארוך וקשה!!

 

יודעי טוב ורע

יש הבדל מהותי בין דור יוצאי מצרים לדור באי הארץ:

"בניהם אשר לא ידעו טוב ורע" אלה באי הארץ. מה גדולתם?

אכילת עץ הדעת טוב ורע= הדעה שאנו שולטים על הטוב והרע! כלומר החטא של אדם הראשון באכילת עץ הדעת, היה בזה שהוא יכול להשתלת על הרע והטוב. הוא מכיר את כל הדרכים כדי לעשות רע ולהיראות טוב! הוא יודע לשחק עם הטוב והרע לטובתו.

הדור הנכנס לארץ הם "תמימים" יותר. אין להם את הידיעה של שליטה בטוב וברע!

הדור הקודם, היו לומדי תורה ומקיימי מצוות. וזה גרם להם להגזים בידיעות האלה. הרי הם מקראים "דור דעה" כמו עץ הדעת. והם הצליחו לשכנע אחרים ועצמם שהם עושים טוב אפילו כשהם עשו רע!!

הדור השני, היו טבעיים יותר. הם יודעים שזה טוב וזה רע נקודה אין להם רצון לשחק עם זה. אפילו אם הם עושים רע, הם יודעים שזה רע נקודה. אבל המשחק שמפריד בין "תוכו ובורו" היה זר להם וזה מה שאפשר להם להיכנס לארץ. (כמה דבר זה מדבר אלינו שאנו רואים את החלוצים הלא דתיים שמסרו את נפשם על הארץ והעם בעוד דתיים רבים מתחכמים ומוצאים כל מני תירוצים להצדיק סירוב עליה או השתמטות מצה"ל)

 

משה לא נכנס לארץ

"גם בי התאנף ה' בגללכם" משה מגלה לנו כאן, שעקב חטא המרגלים, ה' החליט שמשה לא ייכנס לארץ!! הרבה זמן לפני חטא הסלע.

הרב מגלה שאפילו הרבה יותר זמן, ה' החליט שמשה לא נכנס לארץ: כבר כשמשה אמר "למה הרעת לעם הזה" במצרים, בהתחלת הסיפור!!

אם כן, למה משה לא נכנס? האמת שמורה אצל ה' בעצמו. כמו שהוא יאמר בפרשת ואתחנן" אל תוסף דברכ אלי עוד בדבר הזה" כך, בלי סיבה מפורשת. אם כן, מה שכתוב בהכאת הסלע, "לא היה אלא אמתלא לפנים" כלומר סתם סיבה כדי להשתיק את העולם, כדי לשמור על כבודו של משה או כל מני סיבות אחרות שאינן אמיתיות באמת!

 

אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשיו

בני עשיו "יושבים" בהר שעיר בעוד שישראל "עוברים".  כאילו לעשיו ניתן העולם הזה והוא מרגיש טוב בו ומתנהג בחוקי הטבע. הוא פשוט יושב לו.   בעוד שהיהודים נראים רק "עוברים" בעולם הזה לקראת עולם הבא!!

האומנם החלוקה הזאת מחויבת המציאות? הרב עונה שלא, יעקב היה יכול לזכות גם בברכת עולם הזה בנוסף לעולם הבא. ואכן קרה. רק שישראל חטאו ולכן, אבדו את העולם הזה בנתיים!

 

אוכל בכסף תשברני

משה מציע לאדום ולעמים האחרים, שהם ישלמו עבור האכול והמים שישתו אם הם נותנים לעבור דרך ארצם.

השאלה פשוטה: הרי לא היו צריכים אוכל ומים כי היה להם מן ומי באר!

אלה שיש תמיד להיראות בפני הגויים כ"מסכנים" שאינם נהנים מנסים. כי "כשישראל נראים שבעים, הגויים מתגרים בהם יותר" זה נכון בחו"ל.

וכמו שאמרו חכמים "מי שרוצה להעשיר יצפין". לא רק שהוא צריך להתפלל כשפניו לכיוון השולחן בבית המקדש, בצד צפון, אלא "יצפין" מלשון צפון, מוסתר. יש להיזהר מהעין הרע!!!

אבל בארץ ישראל, עם ישראל , נאה לישראל להיות עשירים. אבל בהגבלות של העין הרע!!

מטות מסעי לעד

בע"ה ד אב התשעה

מישל בן שושן

מטות מסעי לעד

מה סיבת הימצאותם של עניינים אלו בסוף ספר במדבר?

  • למה פרשת הנדרים נמצאת כאן?
  • מה משמעות מלחמת מדיין כאן?
  • מה משמעות רשימת התחנות של מסעי בני ישראל.
  • למה חוזרים על פרשת בנות צלפחד?
  • מה עניין בני גד ובני מנשה כאן?

 

תמיד נוכל להשיב שעניינים אלה אירעו בזמן ההוא וסיבת הימצאותם כאן היא כרונולוגית. אבל נראה שיש תמיד מקום למצוא סיבה יותר עמוקה כי הרי "אין מוקדם ומאוחר בתורה" והעניין הכרונולוגי אינו מהווה סיבה מספקת לסמיכות הפרשיות.

נראה לי שבסופה של התורה, מיצגים בפנינו את סוף התהליך של ההתבגרות של שלושה מרכיבים:

  1. התבגרותו של משה
  2. התבגרותם של ישראל
  3. התבגרותה של התורה עצמה

אכן, נראה לי שלאורך כל התורה, כולם "מתקדמים", משתנים, עוברים תהליך קשה של התבגרות. וכאן, מתארים את התהליך ולאן הגיעו כל המעורבים בסיפור התורה

 

  1. התבגרותו של משה

א. הדיבור

משה מתחיל את דרכו, בתורה, כאיש "קנאי" שלא מהסס להרוג איש מצרי שמכה איש עברי . הוא נראה ממש לא איש שאוהב לדבר, להתפשר. הוא איש מעשה. אפילו אם המעשים אלימים והחלטיים. לכן, הוא מסרב לתפקיד השליחות שמציע לו האלוהים. "לא איש דברים אנוכי". שלח מי שיודע לדבר, להתווכח, איש דיפלומט. אני לא האיש הנכון! אני מוכן להרוג את פרעה מייד וכל עבדיו. אני מוכן לפוצץ את הארמון ולקומם את העם למרד אלים. אני, לא מוכן לחנך, ללכת בדרך ארוכה ומתולתלת של דיבורים אין סופיים!

ה' מסכים איתו ושולח איתו את אהרון, איש השלום, איש הפשרות, איש הדיבורים. כדי למתן את המזג החם של משה. אבל, ה' בחר במשה!! למרות שהוא נראה לא מתאים, הוא זה שיעשה את העבודה הכי טוב!!

בשביל זה, משה חייב לעבור תהליך שינוי דרסטי.

ואכן, לאורך כל התורה, ה' "ידבר" איתו, ויצווה עליו ל"דבר" אל בני ישראל . התורה מלאת פסוקים אלה . "וידבר ה' אל משה,..לאמר, דבר אל בני ישראל…"

אפילו מול הסלע, משה עדיין משתמש במטה במקום הדיבור. קשה לו עם זה. אבל הוא מתקדם!

בסוף ימיו, משה מכיר בכוח הדיבור! והוא יהיה מוכן לכתוב ספר שלם מ"דבורים" שלו. ספר דברים יכתיר את ההתקדמות ושינוי משה בעניין הדיבור!

לא לחינם בסוף ספר "במדבר", בא משה ללמד את חשיבות הדיבור. הוא הבין שאפילו אם יש הבדל מהותי בין האדם המדבר והחפץ, הדבר, הדומם, ניתן, על ידי הדיבור, להעלות את ה"דברים", החפצים של חול, למעלה של קדושה. על ידי הדיבור, אדם יכול לקדש חפץ או זמן.

לכן, נראה לי, הפרשה שמקדשת את הדיבור של האדם, "לא יחל דברו", באה בסוף תהליך ההבנה וההפנמה של הדיבור אצל משה רבנו.

לא זאת בלבד שמשה הבין את מה שיה נגד טבעו בהתחלת הדרך, אלא שמשה יתעלה על כל בני האדם והנביאים כולם בזה שהוא יתנבא דווקא ב"זה הדבר". אדם שיש לו "חיסרון" מסוים ומבקשים ממנו להתגבר עליו במשך חייו, יכול להגיע לשיאים שאחרים לא הגיעו אליהם באותו העניין שבו נכשל לכתחילה!

ב. המדיינים:

נסיון עוד יותר קשה יתבקש משה לעבור לפני מותו: מלחמת מדיין!

משה התחתן עם מדיינית. ילד במדיין שני ילדים שגדלו וחונכו במדיין על ידי כהן מדיין. הוא קיבל מיתרו השראה וחיזוקים בשעת משבר. משה עבר מהזהות המצרית שבה הוא גדל, אצל פרעה, לזהות מדיינית אצל יתרו. משה הצליח לצאת ממצרים ואף להוציא את ישראל ממצרים. עכשיו, הוא מתבקש לנתק את חבל התבור המדייני שלו!לא רק המדיינים יש להרוג אלא אף כל הנקבות!! אלה שכל כך הרגיש מחובר אליהן במשפחתו הקרובה!! רק אז הוא יוכל למות.

ג. גבולות ההתקדמות

כל הנאמר לעיל, מסביר אולי למה משה ביקש, בפרשת ואתחנן, שוב להיכנס לארץ. הרי הוא התקדם מאוד בנוסה הדיבור. הוא אפילו למד להתפלל בסגנון חדש ובכך לימד אותנו ל"התחנן". למרות זאת, ה' מסרב. אבל יש הבדל עם כל הפעמים הקודמות: ה' לא נותן לו סיבה:" רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". כאילו ה' מודע שהסיבה הראשונה שנאמרה למשה בסלע, אולי לא תקפה יותר. הוא יודע שעכשיו הוא יודע "לדבר". למרות זאת, ה' לא נותן לו להיכנס. ללא סיבה מפורשת. לפחות לא בגלל חוסר הדיבור.

הרבה מפרשים טוענים שההחלטה שמשה לא ייכנס לארץ נלקחה כבר מזמן. יש שמתאריכים זאת, כבר במצרים, אחריה כישלון הראשון של השליחות כשמשה טען "למה הרעתה לעם הזה?"

אלדד ומדד ניבאו כבר לפני סיפור הסלע שמשה לא נכנס. אם כן, סיבת אי הכניסה של משה לארץ איננה אחת ויחידה. עיקר ההחלטה תלויה ברצונו של ה'!

משה מאוד התקדם (יכול להיות שה' דרבן אותו על ידי זה שהוא תלה אי כניסתו בבעיית הדיבור שלו) אבל משה נשאר בן אדם. ויישאר בגבולות של האנושיות!

 

  1. התבגרות העם

ברור שמניין  42 התחנות בהתחלת סדרת "מסעי", איננה באה כדי לתת לנו שיעור בגיאוגרפיה. רוב הפרשנים, מצביעים על "תחנות רוחניות", שלבי התבגרות של העם. חשוב היה לתאר את שלבי השינויים הדרושים לעם היוצא מעבדות ונכנס לארץ. עד היום, אנו חווים את השינויים הדרמטיים ביהדות של חוץ לארץ ליהדות של ארץ ישראל. אם כן, העם כן עבר שינויים, אפילו אם הם לא נכנסים לארץ, הדור הבא אחריהם ייהנו מהשינויים והבשלות של הוריהם כשיכנסו לארץ

 

3 התבגרות התורה עצמה

היינו חושבים, במעמד הר סיני, שהתורה , מתוך זה שהיא באה מן השמיים, איננה יכולה לסבול כל התערבות האדם. היינו חושבים, כמו בשאר הדתות, שהתורה דורשת מכל אדם צייתנות עיוורת ללא כל תגובה, ביקורת, חשיבה, אחריות ואכפתיות.

  • והנה הסיפור של בנות צלפחד (כמו פסח שני ) בא ללמד שה' מאוד מעוניין מההתערבות של בני אדם אכפתיים. הוא מוכן לשנות חוקים במידת הצורך. בני יוסף שמרגישים נפגעים מהשינויים האלה, גם הם מתערבים וגם להם ה' שומע ומסכים עם עמדותיהם. כל פעם, כתוב "כן בנות צלפחד דוברות" "כן בני יוסף דוברים".
  • הסיפור של בני גד ובני ראובן עוד יותר מפתיע: ניתן לשנות את גבולות הארץ , אפילו לפני הכניסה! התורה שמפרטת את גבולותיה של הארץ, מספרת בעצמה שבגלל (או בזכות) ההתערבות של בני אדם, ניתן לשנות דברים קבועים בתורה!!
  • סיפור הנדרים הוא גם כן מראה שהאדם יכול לצוות לעצמו ולהוסיף, על ידי נדרים, מצוות עשה או לא תעשה על אלה של התורה (במידה שהן לא סותרות אותן).

אם כן, התובנות שלנו על התורה גם הם "התבגרו". אבו יותר מודעים לרצון ה'. הוא אכן איננו מעוניין ב"רובוטים" שאינם חושבים אינם מתערבים. התורה שבכתב, מראה לנו, בסוף ספר במדבר, את הנחיצות של התורה שבעל פה שתבוא מיד בספר דברים!!

 

לסיכום:

כמו שלמדנו בספר בראשית: הזהות הישראלית עוברת שלבי התבשלות ובגרות דרך נסיונות ושינויים אצל האבות . כך מתברר , בשאר ספרי התורה, שום דבר איננו סטטי. כולם משתנים. מעבדות לחירות. מהכאה לדיבור. מגלות לגאולה. מתורה שבכתב לתורה שבעל פה. הכל זז הכל מתקדם. התורה מספרת בעצם את שלבי ההתקדמות כי רק לימוד בכישלונות , החסרונות והכלים להתמודד איתם, יכולים להיות תורת חיים באמת

מסעי גז

בע"ה כח תמוז התשעה

מישל בן שושן

 

מסעי גז

מסעיהם למוצאיהם

בני ישראל יצאו ממצרים בכוח (ביד חזקה). הם הרגישו שדוחפים אותם החוצה. הם לא התכוונו לעלות לארץ ישראל. לכן, העיקר אצלם היתה היציאה. המסעות במדבר שלהם היה בגלל היציאה! לכן, כתוב "מסעיהם למוצאיהם" כלומר המסע בגלל המוצא, היציאה.

אבל, עבור משה, המטרה היא הכניסה לארץ, ולכן כתוב שמשה כתב "מוצאיהם למסעיהם" כי היציאה יש לה תכלית והיא המסע לארץ.

עד היום יש יהודים שעוזבים את ארץ "מוצאם", רק כדי לעזוב אותה בגלל הרדיפות או קושי כל שהוא. ויש יהודים שעולים לארץ מרצונם בגלל אהבת ישראל ולא בגלל שזרקו אותם מארצותיהם!

 

העבודה זרה

מצאנו במקרא שלושה סוגים של עבודה זרה ממש:

1 פי החירות:

כשהאדם שם את "החירות " בראש כל סדרי העדיפות. הוא עושה פסל מהחירות. עבורו, החידות, החופש צריך להיות קיצוני. יש לאפשר הכל כלולם כל הזמן. למרות שהחירות הוא ערך עליון. יצאנו ממצרים לבני חורין. הלוחות היו כתובות "חרות" . למרות זאת, אין ללכת לקיצוניות ולחשוב שהחופש הוא הערך הגבוה כל הזמן. למשל, יש לשים מגבלות לפה שלנו. אין להגיד כל דבר לכל אחד בכל זמן שמתחשק.

  1. בעל צפון:

יש אנשים שחושבים שכדי להיות דתיים יותר, יש להתנתק מהעולם, מהחברה. להיכנס בבועה, במנזר. להתבודד, לחיות "צפון" חבוי. זו גם עבודה זרה!!

  1. בעל פעור:

זו ענווה מוגזמת. כשהאדם משפיל את עצמו לגמרי. הוא חושב שאין לו ערך עצמי. הוא יכול לחשוב שזה ערך דתי עליון להתבטל לגמרי מול האלוהים. הוא פותח כל המעצורים שלו, הגופניים והנפשיים. הוא כבר לא סוגר שום שריר, כדי לבטל כל הבעת רצון עצמי. הביטול הטוטאלי היא עבודה זרה.

 

אם כן, איסור העבודה זרה, איננו איסור פשוט. הוא קשור לכל עבודה דתית. גם בעבודת ה', אנו עלולים לטעות בעבודה זרה! לכן, בכל מקום בתורה שכתוב שיש לעבוד את ה' , מיד באה אזהרה שלא לעבוד עבודה זרה! כי אין קרוב יותר לעבודת ה' כעבודה זרה. ועלינו להיזהר מאוד, במיוחד אם אנו קוראים לעצמנו "דתיים".

 

מטות גז

בע"ה כח תמוז התשע"ה

מישל בן שושן

 

מטות גז

שלום עליכם

הגמרא בברכות מתירה להקדים את שם ה' במשפט שאומר אדם כשהוא פוגש חברו: "ה' עמכם". זה לא דבר פשוט, כי במסכת נדרים, לומדים הלכה הפוכה: אין להגיד משפט עם שם ה' בהתחלת המשפט. למשל, בנדרים, אם משהו רוצה לנדור בהמה לעולה לבית המקדש, אסור לו להגיד "לה' עולה" אלא "עולה לה'"! זאת, לומדים מהפסוק ב פרשה שלנו : "איש כי ידור נדר לה"" לא כתוב "לה' נדר" אלא "נדר לה'".

אם כן, מכל זה יוצא שאסור להתחיל משפט עם שם ה'.

אז למה , בכל זאת, אומרים "ה' עמכם" כשפוגשים משהוא? לומדים זאת מספר רות ששם כתוב "ה' עמכם". אבל, הגמרא אומרת סיבה יותר עמוקה:" עת לעשות לה' הפרו תורתך". אכן, יש הוראה שלא להתחיל בשם ה' (תורתך) אבל, עת לעשות לה', כשמשהו הרבה יותר חשוב קורה, כמו המפגש עם אדם אחר והקדמת פני חברו, כפני השכינה, אז ה' מתיר שיגידו את שמו בהתחלה!!

זאת הסיבה שאנו אומרים "שלום עליכם". "שלום" הוא אחד מהשמות של ה' ובכל זאת, מקדימים את שמו בהתחלת המשפט כי דבר חשוב מאוד , שהוא "עת לעשות לה'", אז, מפירים את ההלכה הראשונה.

כל זה נכון בשביל האדם שמקדים את פני חברו. אבל מי שעונה לחברו, איננו רשאי להקדים את שם ה' והוא עונה "יברכך ה'" או "שלום עליכם". כי המפגש כבר קרה בזכות הקריאה הראשונה. אין לענות "ה' עמכם או שלום עליכם" למי שאומר לנו זאת אלא כששם ה' בא בסדר שני במשפט.

 

פרשת נדרים (לע"ד)

למה מוצאים את פרשת הנדרים כאן, בסוף המסע במדבר, לפני הכניסה לארץ, רגע לפני שנפרדים ממשה רבנו? נראה לי להציע כיוון חשיבה, בעזרת הפירוש החדשני של הגלילי זהב בפרשה הקודמת. הוא אכן הסביר לנו מה פירוש הביטוי "לא איש דברים אנוכי". בדרך כלל, אנו מפרשים זאת כאילו משה היה מאוד עניו, הוא היה מגמגם, הוא רצה להיות "ראש קטן" ולא להתבלט ולכן הוא סירב לשליחות אל פרעה. הרב הסביר לנו שלהיפך, משה , הוא זה שהרג מצרי שראה מכה יהודי. משה איננו "ראש קטן". להיפך, משה יוזם, משה הוא חם מזג. כשהוא רואה דבר לא צודק, הוא מיד עושה מעשה. משה, היה מפחד שהוא יהיה יותר מדי אלים כלפי פרעה. "לא איש דברים אנוכי", פירושו, לפי ה"גלילי זהב", אני לא דיפלומט! אני לא יודע לעשות פשרות ולדבר. לכן, אל תשלח אותי למשימת משא ומתן כי אני לא איש שמדבר! אהרון ילך איתו כי אהרון יודע למתן את משה והוא איש פשרות , איש שלום, איש דברים!

במשך כל חייו, משה יצטרך ללמוד איך להיות "איש דברים" עד שיצליח לכתוב ספר שלם שייקרא "ספר דברים". רוב הזמן, חיסרון אחד מהווה חיים שלמים של תיקון החיסרון הזה.

נראה לי שפרשת נדרים שבה נקבע העיקר "לא יחל דברו", מגיע אחרי שמשה למד פרק חשוב בענייני "דברים" ודיבורים. הוא יודע שהוא לא נכנס לארץ בגלל שהוא הכה הסלע ולא "דבר". פרשת הנדרים באה , נראה לע"ד כצוואה אישית של משה בסוף דרכו.

 

תפילין

המדרש (שיר השירים ו) מצטט את רב הונא בשם רב אחא שטוען שחיילי ישראל לא נפגעו במלחמת מדיין כי: "אף אחד מהם לא הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד"!!

תפילין של ראש= לסמוך על הישועה מה' על ידי תפילות וסגולת ישראל.

תפילין של יד= לפעול, להשתדל, למסור את נפשנו, לצאת למלחמה. ואחר כך לקרוא לה' להצליח דרכנו.

ה"גלילי זהב" מסביר שאין לסמוך על הנס. יש לצאת למלחמה, למסור את נפשנו ולהילחם כאילו אין ניסים . רק אחר כך, יש להתפלל אל ה' שיצליח אותנו. אם חיילי ישראל, חזרו מהמלחמה עם מדיין ללא פגע, זה בזכות, שאף אחד מהם לא סמך על הנס וכל אחד מסר נפשו ממש למלחמה.

לכן, יש להתחיל בהנחת תפילין של יד= להשתדל בכל תחומי החיים, באופן טבעי.

ואחר כך מניחים תפילין של ראש= מתפללים אל עזרת ה'

וממשיכים בהנחת תפילין של יד = כי כל הזמן, אסור להפסיק להשתדל.

 

 

הושיעה נא

אם דוד נבחר על פני אחיו כמלך על ידי ה', זה בגלל שדוד יצא למלחמה נגד גוליט ואחר כך התפלל "אנא ה' הצליחה נא". במקום זאת, אחיו (כולם צדיקים וירא שמים) לא יצאו למלחמה וקראו "אנא ה' הושיעה נא".

  • "הושיעה נא"= תעשה הכל כדי להוציא אותנו מהצרה, ואנו רק נתפלל
  • "הצליחה נא"= אנו מתחילים לפעול ומתוך הפעולה וההשתדלות, אנו קוראים לה' שיצליח דרכנו.

 

לחם הפנים

כמו כן, יש מצווה להניח את 12 הלחמים על השולחן במקדש "לפני ה'". זו הוראה להיות בכל התחומים, ובכלל זה בענייני הפרנסה, "לפני ה'" כלומר, להקדים את הצלחת ה' בהשתדלות עצמית ורק אחר כך, לדרוש שה' יגמור בעדנו.גם , ובעיקר בענייני פרנסה , המסומלים על ידי השולחן והלחמים.

 

מלחמת מדיין

נעיין בפסוקים:

במדבר פרק לא (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:  (ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְקֹוָק בְּמִדְיָן:

(ד) אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא: (ה) וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא: (ו) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא

 

  • בעיה ראשונה= האם מדובר על "נקמת בני ישראל" (פסוק ב) או על "נקמת ה'" (פסוק ג)?
  • בעיה שנייה= כמה היו חיילים? 24 אלף (אלף למטה(12000) +אלף למטה(12000)) או רק 12000(אלף למטה)?

ההסבר של ה"גלילי זהב":

מלחמת מדיין באה כדי שישראל יעשו תיקון אמיתי במידות שלהם! אכן יש לתקן שתי עברות חמורות:

  1. הזנות עם בנות מדיין = נקמת בני ישראל
  2. העבודה זרה בבעל פעור = נקמת ה'.

לכן, יש לקחת "אלף" חיילים בכל שבט, עבור כל אחת משתי העברות. סה"כ 24000חיילים. דרך אגב, בדיוק מניין ההרוגים במגפה על דבר פעור. מצווה להוציא 24000חיילים

אבל, בני ישראל סרבו לצאת ל"נקמת ישראל". למה? אולי בגלל שהם ידעו שמשה ימות מייד אחר כך ורצו לדחות מות משה! או בגלל שהם לא השלימו עם תיקון חטא הזנות לגמרי! (ואכן הם לא יהרגו, בשלב ראשון את בנות מדיין והרגו רק הגברים ולקחו הנשים!!) לכן, יצאו בפועל 12000חיילים כמו שכתוב בפסוקים ה- ו!

 

בני גד ובני ראובן

"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה??"

ממה מפחד משה?

  1. שלא תהיה אחדות בעם ישראל. מסביר הרב ש"היום" (1930) יש עדיין יהודים בעולם שמרגישים שהם יכולים לשבת מנגד ולא להשתתף במאבק של כלל ישראל בארץ ישראל. !!
  2. מוסיף הרב שמשה שהפריע למשה זו הדעה שיהיו חלק מעם ישראל שיחשבו שהמלחמה נעשית על ידי אחרים שימסרו נפשם, בעוד שחלק מהעם רק יתפללו להצלחתם! השבטים שרצו להתנחל בעבר הירדן המזרחי, חשבו שה' הרי נותן לבני ישראל את הארץ ללא נפגעים! הכל מתחולל על ידי ניסים! אם כן, אין צורך להיכנס להילחם בעבר הירדן המערבית כי יהיה נס, והם יתפללו עבורם!

משה מתנגד בתוקף לתפיסת העולם הזו ומבקש מהם לצאת למלחמה בפועל עם אחיהם כי יש למסור בפועל את הנפש ולא לתלות על הנס או על התפילות בלבד.

 

 

 

 

 

 

 

פינחס גז

בע"ה כא תמוז התשע"ה

מישל בן שושן

 

פנחס גז

 

למה משה לא הגיב כמו פנחס?

הרי משה הוא היהודי הראשון שהרג מצרי! הוא הראשון שהראה עזות ו"קנאות"!

בעל ה"גלילי זהב" מביא דעה מהארי ז"ל שמשה, בעצם, טעה כשהרג את המצרי. או , יותר נכון לאמר, שהוא טעה כשהוא ראה שאין איש חשוב שאמור לצאת מהמצרי הזה. ("וירא כי אין איש" שיכול לצאת ממנו אומר המדרש). לכן, הוא התחייב גלות אצל יתרו. זה גרם אצל משה טראומה. הוא ראה שיש לו מזג חם ואלים. הוא התחיל לפחד מהתגובות של עצמו! ולכן הוא סירב ללכת בשליחות ה' אל פרעה. לכן, ה' הסכים איתו ושלח איתו את אהרון, איש שלום, רגוע, קר מזג שימתן את הטמפרמנט של משה!

נראה לי להוסיף, שייתכן שזה יסביר באור חדש את התגובה של משה אחרי הכישלון הראשון בשליחות לפרעה: "למה  זה שלחתני?" הרי אמרתי לך שאני רע בדברים האלה. יכול להיות שהרע לעם ישראל בגלל השליחות שלי! אני לא האדם הנכון כי אני חם מזג ולא דיפלומט!

עכשיו, מול הסיטואציה החדשה של מעשה זמרי וכזבי, משה נמצא בבעיה:

אכן הוא יודע ש"קנאים פוגעים בו". משה יודע שיש להרוג את זמרי כדי לעצור המגפה ולהפסיק ההתבוללות הסופית של ישראל במואבים. אבל הוא לא יכול לפעול! כי הוא "נגוע" .

 

מי יכול להיות קנאי?

מעשה קנאות היא מעשה ש"לא מורים כן" כלומר, זה דבר שלא כל אדם יכול לעשותו! ההלכה איננהמחייבת כל אדם לעשות אותו. אם כן, האדם הקנאי, לא יכול להיות בטוח שמה שהוא עושה הוא הדבר הנכון! כלומר, הקנאי מסכן את עצמו. אם מה שעה היה נכון, הוא יקבל שכר אבל אם לא, הוא מתחייב בנפשו. למשל, אם זמרי היה הורג את פנחס, זמרי היה זכאי ואף אחד לא היה מגן על פנחס!! בעצם, הקנאות היא ה"יוצא מהכלל" של ההלכה. כל דבר בהלכה, הוא דבר נכון לעשותו אבל כשההלכה אומרת "קנאים פוגעים בו", זה אומר ש רק מי שמתאים להיות קנאי יכול לעשות זאת, ואפילו אחרי שהוא מתאים והוא עשה, אף אחד לא יכול להגיד אם נכון הדבר או לא!!

  1. תנאים בסיסיים

יש תנאים בסיסיים של האדם שעומד לעשות דבר קנאות:

הוא חייב להיות נקי מכל מניעה או נגיעה אישית. הוא לא אדם "חם מזג" כי יכול להיות שהוא יעשה זאת בגלל שהוא כועס, שזה מפריע לו, שהוא מונע בשיקולים זרים.

זו הסיבה העיקרית שבגללה משה לא היה יכול לפעול כאן: הוא יודע שהוא חם מזג. הוא יודע שהוא כבר5  עשה טעות בהריגת המצרי. לכן, הוא מנוע מלפעול בתור קנאי!! כמו שופט שפוסל את עצמו בגלל שיש לו קרבה עם הנאשם. פנחס, לעומת משה איננו נגוע. פנחס הוא בנו ובן בנו של כהן. אהרון הוא אוהב שלום ועושה שלום בין הבריות. הוא לא חם מזג. גם אלעזר הוא כהן גדול, מלא אהבה לעם ישראל ולכל אחד. הוא גם עושה שלום בין אנשים. זו משפחה "עדינה", שוחרת שלום ופשרות.

זו הסיבה שבגללה יש לבדוק ה"ייחוס" של פנחס: האם הוא נקי מכל רגש של כעס או אלימות (בן אלעזר בן אהרון הכהן) או שהוא מלא הפתעות רגשיות ולא כשרות (נכדו של יתרו ששינה דעתו דתו והיה עובד לעבודה זרה). הייחוס יכול ללמד אותנו האם האדם יכול להיות קנאי כשר או לא!

  1. אחריות על המעשה

אחרי שהקנאי עבר את הבירור לעיל. כשהוא נקי מכל נגיעה אישית וכל כעס, אז הסיפור איננו נגמר. המעשה שהוא יעשה , איננו "בטוח" בכלל. הוא לוקח על עצמו אחריות על מעשיו ואין לו גיבוי כל שהוא מצד ההלכה. עליו "לראות" בעצמו את תוצאות מעשיו, עד הנקודה שהוא יכול לראות. הוא גם צריך לדעת שהוא מוגבל בראייה הזו. כי מי יכול למדוד את תוצאות מעשיו, במיוחד כשמדובר על הריגת אדם אחר? בכל זאת, עליו להרגיש אחראי מאוד ולשקול ככל שניתן את תוצאות מעשיו. הוא יידע שיש יתרונות וחסרונות לכל מעשה. הוא לוקח אחריות מלאה על המעשה. זו הסיבה שכתוב "וירא פנחס" ולא כתוב מה ראה בדיוק: זו ראייה אין סופית מבחינתו. חשיבה עמוקה על תוצאות מעשיו.

 

 

 

 

ההפסקה בין "בלק" ל"פינחס"

קשה להבין למה החכמים "חתכו" בין התחלת הסיפור של פנחס בסוף הפרשה הקודמת והמשכו בפרשה שלנו. נראה לי  שהמטרה היא שנרגיש שהמעשה של פנחס תלוי ועומד. העם כועס על פנחס הוא רוצה לרגום אותו באבנים. הרי הוא הרג נשיא שבט בישראל! הרי אף אחד לא יכול לעזור לו. מי יודע אם מה שהוא עשה נכון או לא? בתוך הספק הדרמאטי הזה החכמים משאירים אותנו עד שה' בעצמו בא לתת את התשובה הגואלת: פנחס עשה מעשה טוב. ולא רק זה שהוא לא אשם, אלא שהוא הציל את כל עם ישראל במעשה שלו!!

  1. 1. הייחוס

כשה' מזכיר את ייחוסו של פנחס ("בן אלעזר בן אהרון הכהן"), זה כדי להגיד שהמניעים שלו היו כשרים. הוא פעל לשם שמים (קנא את קנאתי) הוא מלא מידות של רחמים ושלום. הוא לא פעל מתוך כעס. הוא אכן בן בנו של כוהנים מפוארים, שוחרי שלום.

  1. ברית שלום

מיזוג המידות הוא דבר רצוי. כשאדם פועל מתוך מידה, יש תמיד ספק אם הוא פעל מתוך מניעים שישיים (המידה הנטועה בו מכתיבה לו מעשיו) או שמה הוא פועל בקור רוח, באופן אובייקטיבי ככל הניתן. לכן, אם אדם פועל בניגוד לנטייה הטבעית שלו, סביר שהוא פעל לשם שמיים. ר5ק מי שהוא פציפיסט מושבע, בן פציפיסט , בן פציפיסט, יכול לגשת למעשה אלים כזה. המעשה הזה יכול להכתים את המשפחה והתפקיד שלו כשוחר שלום. לכן, ה' מעדי בכבודו ובעצמו על זה שיש לפנחס חותמת השלום. (בכל זאת, תישאר מעכשיו טיפה של כתם בתיק שלו. כי תמיד נשאר הספק אם טבעו השתנה לפני או אחרי המעשה האלים הזה. לכן, נראה לי, האות וו במילה שלום קטועה).

זה מזכיר את נסיון העקדה: בה התבקש אברהם, בעל מידת החסד , לעשות מעשה של גבורה. והא אכן, יצליח "לעקוד" את מידת יצחק בנו, הגבורה, בתוך החסד, ומידת החסד שלו בתוך הגבורה. "שניהם יחדיו"!!

וכן תמיד: למשל, אין מידת הרחמים תוכל לחול אלא אחרי שמידת הדין חלה. רק אחרי שמידת הדין פגעה במצרים, ישראל יכלו לחצות הים ביבשה במידת הרחמים. כמו כן, הכפרה ביום כיפור באה רק אחרי שחיטת השעיר ושליחת השעיר לעזאזל. "המחיר" שיש לשלם, הוא כדי להיות בטוחים שהמידה שקולה נגד המידה ההפוכה.

 

למה אהרון לא פעל?

לפי כל מה שנאמר לעיל, היינו מצפים מאהרון לפעול בעצמו! הרי אהרון הוא איש שלום מובהק , מתון, ומכיר טוב מאוד את גבולות ההלכה!  נראה לי שאהרון היה נגוע בחטא העגל והתיק שלו לא היה נקי. גם אלעזר היה נגוע כי הוא התחתן הרי עם בת יתרו, מדיינית. הוא לא יכול להטיף מוסר לזמרי על זה שהוא לוקח בת מדיינית! דרך אגב, גם משה נגוע בדבר כי הוא התחתן גם כן עם צפורה המדיינית !!

רק פנחס היה עם תיק נקי לגמרי והיה גם כוהן. רק הוא היה יכול לפעול בנקיות כפיים במקרה הזה!

 

ויקם מתוך העדה

הוא נשאר "מתוך העדה".וה' מעיד שהוא "קינא קנאת ה' "בתוכם". הרב "גלילי זהב" מגני את ה"קנאים" היום, שאמורים לעשות מצוות ה' אבל הם "יוצאים מהעדה" הם בונים לעצמם בועה וחיים בתוכה ומתנתקים משאר העם, כשהם חושבים שהם קנאים לדבר ה'. פנחס עשה את המעשה שלו, כשהוא נשאר בתוך העדה ופועל מתוכה.  הרב לועג לאלה "שנפרדים מהעדה כולה ועושים עדה לעצמם, עדה מנופה ונקייה, עידית שבעידית, מזוקקת וטהורה במאה האחוזים  "(או לי כדי לרמוז על "מאה שערים  "!!)

 

צרור את המדיינים

המדיינים היו הכי קרובים לישראל. יתרו היה חבר טוב. הרבה מגדולי ישראל התחתנו עם בנות מדיין. לכן, יש לחשוש מהם יותר! "השונא שמראה שנאתו בגלוי איננו מסוכן כל כך" ,"יש מסוכן יותר הוא זה שמראה עצמו כאוהב ובקרבו ישים אורבו  ".

"בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי " מסוכנים יותר מאשר  "צרי ואויבי לי  "

"ה' לי בעוזרי "   "ואני אראה בשונאי  "

כל הפסוקים מתרים מפנה ה "רעים" המזויפים שהם יותר מסוכנים מהשונאים המוכרזים.

לכן, יש לפעול קשות נגד העם הזה שנראה כל כך קרוב לעם ישראל ושרוצה, בסופו של דבר את הכחדתו בהתבוללות ישראל לתרבות שלהם.

לכן, התורה אוסרת להתחתן עם המואבים והעמונים, ה"קרובים" : "לעולם" בעוד שלמצרים,ולאדומים, הרחוקים מהם, יש איסור רק שני דורות!

 

 

החנוכי

במניין כל משפחות ישראל, התורה מוסיפה לכל שם משפחה, יוד בהתחלה והה בסוף. "חנוך" הופך להיות "חנוכי". "פלוא" הופך ל"הפלואי".

ה"י הם אותיות שם ה' שהוא מכניס בכל משפחה ישראלית. כהגנה, כהשגחה מיוחדת.

כמו שבתוך "איש, ואשה" יש את שתי האותיות האלה.

ה – אות האישה- סמן לעולם הזה

י – אות האיש- סימן לעולם הבא

מכיוון שטהרת המשפחה תלוי בעיקר באישה, אות ה'(האות של האישה) הושם בהתחלת השם.

 

ירושת הבת

אין אדם שיכול לסיים את מלאכתו בעולם הזה. ילדיו אמורים להמשיך את מפעלו. "הבנים" שלו ימשיכו "לבנות" אותו, אחר מותו. אבל אם אין "בנים", אז ה"בנות" יכולות להמשיך את הבניין הזה.

בדרך כלל, הבנות אינן "בונות" אבל הן כן יכולות לעשות זאת, במקום שאין אחים. לכן, אין מניעה שהבנות יקבלו נחלת אביהם כשאין בנים לעשות זאת.

"אוי לו למי שבניו נקבות"= אוי לו למי שאין יורשים שיכולים להמשיך את בניין מפעליו. אוי לו לזה שהבנים שלו לא עושים את העבודה של בנים, שהבנים, בעצם, מתנהגים כנקבות שלא אמורות לעשות עבודה זו.

אם כן, יש בנות שעושות עבודת הבנים ויש בנים שלא עושים את העבודה המוטלת להם.

 

 

 

 

 

בלק גז

בע"ה יד תמוז התשע"ה

מישל בן שושן

 

 

בלק גז

 

24000הרוגים

המילים האחרונות של הפרשה מתארות מיתת עם רב  במגפה ששלח ה' בגלל עבודה זרה של פעור.

ה"גלילי זהב" תוהה על מה המהומה? הרי כל המדרשים מוצאים טעונים להקלה בחטא העם. בנות מואב עשו הכל כדי לפתות את העם לזנות ולעבודה זרה. "אין איש שיכול לעמוד בפיתוים האלה"! ועוד, לא הורגים בגלל שישראלי הלך עם גויה. ועוד, לא הורגים על עבודה זרה שאיננה אמיתית, שבאה בגלל אהבה או יראה. אם כן מה קרה? הרב מסביר שאכן, ה' לא כעס על פשוטי העם שזלגו לעבודת הפעור. אלא רק על "גדולי העם" , ראשי העם, אלה שנקראים "ישראל", כלומר האחראים על רוחניות העם.הם עבדו את עבודת הפעור, לא כזליגה מחטא הזנות אלא מתוך רצון ובחירה!! זה הציב מצב חדש מסוכן ביותר: כל המפעל של הקמת עם ישראל היה עומד להתמוטט! ראשי העם עמדו לאמץ את התרבות המואבית!! לכן, יצא חרון אף ה', במיוחד על "ראשי העם" ושלח מגפה נוראית. מעשה פנחס עזר להשבת חרון אף ה' והוא הצליח לשנות את הכיוון והציל את עם ישראל מכליה ח"ו.

מסכנה: גדולי ישראל, שחוו כל הנסים במדבר , שהיו במגע ישיר עם משה, היו מוכנים, רגע לפני הכניסה לארץ לעזוב הכל ולחבור לתרבות מואב ועמון. זה אומר דרשני!! איך דבר כזה יכול להתרחש??

 

 

קני קניזי קדמוני

כדי לענות על השאלה, ברצוני להזכיר שה' הבטיח לאברהם שיירש עשרה עמים. ובתוכם, הקני הקניזי והקדמוני. רוב המפרשים מסכימים כי מדובר בעצם על שלולת העמים שעליהם מדברים בפרשה: עמון , מואב ואדום.

כשבימי משה, מדובר על כיבוש הארץ, פתאום, עשרה עמים אלה , הופכים לשבעה בלבד. ובנוסף לכך, שלושת העמים הנוספים, לא רק שאין חובה לכבוש אותם, אלא שיש מצווה לא לנגוע בם!!! למה?? מסבירים לנו החכמים שרק באחרית הימים, נכבוש העמים האלה. למה ?? אם הם "רשעים", אז שנבוש אותם מיד. ואם לא, אז יש להשאיר אותם גם באחרית הימים!!

 

נראה להשיב כך:

שלושת העמים האלה, מאוד דומים לעם ישראל! הם הרי בני הדודים שלנו. בני לוט ובני עשיו. הם דומים לישראל, כמו שהקליפה מאוד קשורה לפרי. כל עוד הפרי לא בשל, העמים האלה , בעצם, עוזרים להבשלת עם ישראל ולחידוד זהותו.

שאר עמי כנען, כל כך רחוקים מהזהות הישראלית, שאין "תועלת" בהשארתם במקום. יש אכן להשמידם. אבל, ה"קרובים" לכתחילה, יעזרו לחדד את ההבדלים הדקים שיש בינם לבין ישראל. הם יהיו כמו קוצים שיחייבו את ישראל להכיר בייחודיות שלו. ה' איננו מעוניין שישראל יסתפקו בזהות "חלשה", שדומה מאוד לבני דודים. הוא מעוניין בזהות יותר ספציפית שיודעת להבדיל בין ישראל לקרובים אליו ביותר.

רק כשהפרי בשל מספיק, באחרית הימים, נוכל להיפרד מהקליפות. בנתיים, נוכל להתחכך איתם. לקחת מהם ניצוצות קדושה (רות..) עד שההבדל יהיה ברור ולא מצטרך בהם כדי להגדיר את זהותנו ותפקידנו המיוחדים.

לכן, הפרשה מספרת לנו את הפיתוי הגדול שיש לראשי העם הישראלי להתמזג עם תרבות הפעור. משה בעצמו ייקבר מול האזור של הפעור כדי "להגן" על התמזגות עתידית.

24000 הנפגעים, הם המחיר ששילמנו עבור הבידול בנינו ובין בני הדודים! ואלה, לצערנו , לא המתים האחרונים בהסטוריה. כל פעם שעם ישראל יעזוב את דרכו, ה' ישלח את העמים האלה להכות בנו, כדי שנבין שאנו שונים מהם! ושיש לנו להיצמד לזהות שלנו ולא שלהם! כל ספר שופטים מלא בחיכוכים כאלה עם עמון מואב ואדום.

לכן, כשה' מצווה לנו שלא לנגוע בהם בכניסה לארץ, הוא יודע שנצטרך בהם כדי להגדיר, בתוך עצמנו את זהותנו ולחדדה! הם יהיו, בעצם, "שומר הפרי" של הזהות הישראלית עד לבירור הסופי.

 

 

 

 

 

 

 

 

מטרת פרשת בלק

זה, נראה לי, יכול להסביר לנו את מציאות פרשה שלמה שעוסקת בדיונים בין שני גויים (בלק ובלעם):

הם אמורים ללמד אותנו דברים חשובים על עצמנו שאנו לא יכולים לגלות לבד!!

גם הברכות, גם הפיתויים, גם הקרבה אליהם, גם ההבדל בנינו ובניהם. שנאת הגויים כלפינו עוזרת לנו להבין יותר טוב מי אנחנו!!

 

 

עבודת הפעור

אם מתבוננים על הפרשנות הכללית על העבודה הזרה הזאת, נראה שהחכמים מגדירים אותה כ"פתיחת הסוגרים". יש בגוף ובנפש "סוגרים", פתחים, שהאדם יכול לפתוח או לסגור. מה אני אגיד ? מה אני אראה? מה אני אשמע?. מה אני אעשה ומה לא אעשה? פתיחת וסגירת הסוגרים, הגופנים והנפשיים, מגדירות את השפעת האדם על העולם ועל עצמו. עבודת הפעור, היא כנראה "פתיחת הסוגרים" כלומר, להפסיק לשלוט על הסוגרים. כמו "פה פעור" פה פתוח לרווחה לכל, ה"פעור" מתאר עזיבה של כל שליטה. עוזבים כל רסן מוסרי . נותנים לטבע לעשות את שלו, בלי התערבות ההכרה האחריות והמחשבה של האדם.

נראה לי שזה בדיוק מה שמאיים על ישראל: עזיבת דרכו המוסרית. ההתבוללות היא עזיבת השמירה (הקשה מאוד) על הזהות המיוחדת ועל התפקיד המיוחד שמוטל עלינו ורצון להיות "כמו כולם", לתת לדברים לזרום בלי מעצורים.

 

 

 

קצה העם

בלק מייעץ מבלעם לקלל את ישראל על ידי זה שיראה רק "קצה" עם ישראל. הוא יודע שבכללותו, עם ישראל ראוי. אבל, אם מסתכלים על חלק ממנו, ניתן לראות פגמים. רק אחדותו וכלליותו מבטיחים את בחירתו.

זה מה שיעשה בלעם. אבל, ה' מודיע לו שאפילו בחלקיו, עם ישראל קשור לשאר העם.  כמו שתאים הלקוחים מאבר אחד, כוללים בתוכם הד.נ.א. של כל הגוף, כך בעם ישראל, למרות השבטיות והמחלוקות, יש תמיד שורש של אחדות, טמונה עמוק בנפש היהודית שקושרת כל אחד לעם כולו. אחדות זו מצילה אותנו גם מקללת בלעם את חלק מהעם. זה עבורנו לימוד כפול:

  1. כוחנו באחדותנו
  2. למרות מה שנראה, יש ערבות הדדית חבויה בכל יהודי כלפי יהודי אחר.

 

 

 

ויחבוש את אתונו

ולגבי אברהם כתוב "ויחבוש את חמורו"! ההשוואה בין בלעם לאברהם אבינו בלתי נמנעת. המשנה באבות מתארת אפילו את ההבדלים בין "תלמידי אברהם לתלמידי בלעם". בלעם, בעצם, מנסה להידמות לאברהם. אבל זה רק תרגיל .כמו שאומר הרב דניאל אפשטיין, בלעם הוא "קריקטורה של הנביא אברהם". אבל הוא שונה לגמרי בפנימיותו.

ה"גלילי זהב" שם לב לנקודת קשר נוספת: כשאברהם חבש את חמורו, הוא הלך אולי לשחוט את בנו, וכך, להכחיד את עם ישראל!. לכן, בלעם נוקט באותו הצעד וחובש את אתונו כדי להכחיד את ישראל!

ה' אומר בלעם: טיפש, אם הייתי רוצה להכחיד את ישראל, הייתי משאיר את אברהם שוחט את בנו. אם אני מנעתי זאת ממנו, זה בגלל שאני מאוד רוצה בעם ישראל. ואין לך סיכוי להכחיד אותו!

לעניות דעתי, ה"מדרש" הזה מפתיע: האם אברהם באמת רצה להכחיד את זרעו?? אפילו אם הוא חשב לרגע לשחוט את יצחק, זה היה לפי הצו האלוהי ואולי זרעו היה נמשך בצורה אחרת! מה פירוש חבישת החמור או האתון? נראה לי שהשאלה של אברהם היתה: האם יש לעם ישראל הצדקה להתקיים מחוץ לחוקי הטבע? יצחק נולד מחוץ לחוקי הטבע, ואולי הגיע העת להפסיק זאת! כשהוא "חובש את חמורו", הוא עולה על החומריות, חוקי הטבע. משם, יש מקום לקטרג על ישראל. גם בלעם, כנראה, עושה זאת: הוא מנסה לקטרג על עם ישראל שמתנהג מעל לחוקי הטבע. הוא קשור לחומריות, לחמור ואין סיבה שעם אחר יהיה מעליהם.

התשובה של ה' היא פשוטה: כן יש מקום לעם ישראל לחיות מחוץ לחוקי הטבע, כי כך החלטתי כשמנעתי מאברהם לשחוט את בנו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יעקב ישראל

 

"כי לא נחש ביעקב

ולא קסם בישראל

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל  "

 

יש בפסוק שלוש שמות של עם ישראל. פעם יעקב, פעם יעקב ופעם יעקב וישראל. בשלושת המקרים, מגלה בלעם שהם מוגנים מפני הקללות:

כתוב בזוהר שה' שם את שמו על האבות והאימהות: מספר האותיות של האבות והאמהות ביחד הוא 26 כמו שמו הוויה. וכך, הוא מגן עליהם מפני חוקי הטבע והמזלות והקללות.

כשסופרים את אותיות האבות עם השם "אברהם", אז צריכים אנו , כדי להגיע למספר 26 לספור את השם "יעקב"

אבל, כשאנו סופרים את "אברם", סחר אות אחת וחייבים להשתמש בשם "ישראל"

ואם אנו נשתמש בשני השמות יעקב וישראל, מגיעים למספר 31 אותיות שהוא השם "אל".

לסיכום:

  • נגד הניחוש, יש שם "ה'" על האבות (כשיש בהם אברהם ויעקב) (סה"כ 26)
  • נגד ה"קסמים", גם שם ה' פועל (כשיש שם אברם וישראל)(סה"כ 26)
  • שם "אל" הוא המידה הראשונה ב13 מידות הרחמים(אל רחום וחנון..), מגן על כל האפשרויות, כשמוסיפים את כולם (יעקב וישראל) (סה"כ 31)

מעניין, למצוא את השימוש ב"קסמים" דווקא על ידי חרן, אחיו של אברם, במדרש שמספר על הצלת אברם מתנורו של נמרוד. אז, אברם (ולא אברהם) ניצל. חרן, שהשתמש בקסמים, לא ניצל. כלומר, יש בשם אברם, כבר כוח להינצל מהקסמים.

כשאברם יקבל את הגדלת שמו לאברהם, רש"י מסביר שאז , הוא פותח הדרך ל"אגדלה שמך" כדי שנוכל להיגד בעתיד אלוהי יעקב! כלומר "יעקב" קשור ל"אברהם", להגדלת השם. וישראל לכוונה הראשונה שהיתה טמונה כבר ב"אברם"!!

 

 

חוקת גז

בע"ה ז תמוז התשעה

מישל בן שושן

חקת גז

חוקת התורה

ולא כתוב "חוקת הפרה" כי העניין נוגע לכל התורה:

מה שאנו רואים בפרה, העובדה שאנו לא מבינים אותה ומקבלים אותה כ"חוק" בלתי מובן, צריך להיות נכון, לכל מצוות התורה. בכל מצווה, יש רשות לחקור, להבין, למצוא טעמים וכוונות. אבל יש גם צד של "חוקה", צד של קבלה בלי שנגיע לסוף הכוונות של המצווה.אנו חייבים לדעת שגם במצוות המובנות, ההגיוניות ביותר, יש להם צד של חוקה שאנו לא נגיע לסוף דעתה.

וייקחו אליך

הפרה תלויה במשה. גם אם א מדובר בפרה של משה (הראשונה שהייתה במדבר), הפרה האדומה תהיה תמיד קשורה למשה. לכן כתוב שישראל יקחו פרה "אלך", למשה.

משה הוא אפילו ראשי תיבות "מעפר שרפת החטאת"! כך שהפרה קשורה מצד אחד למשה אבל גם משה, עבורנו, בתור זה שמסר לנו את התורה, קשור לפרה!

בעצם, הרב "גלילי זהב" קובע שמצווה ללא שום כוונה, בטלה! למרות שההלכה קבעה שאין המצוות צריכות כוונה, כי אי אפשר לצוות לכל אחד שיכוון כל הזמן את הכוונות הראויות, בכל זאת, באופן עקרוני, הכוונות חשובות מאוד כי העיקר הוא שהמצווה תחולל מהלך בפנימיות האדם.

אם כן, יש לנו בעיה בצד החוקתי של הפרה, ושל כל המצוות. כי "חוק" פירושו, שאין אנו מכירים את הכוונה!

לכן הרב פותר את הבעיה ואומר שכל אדם המקיים את מצוות הפרה, תולה את הכוונות בכוונות שניתנו למשה רבנו על הפרה. משה הוא היחיד שקבל מהאלוהים את סוד טעם פרה האדומה. למה? כדי שכולנו "נסמוך" על הכוונות של משה.

מכיוון שאפשר להרחיב הדבר לכל התורה כולה, גם הצד החוקתי שיש בכל מצווה, אנו צריכים לתלות את הכוונות האמיתיות בכוונות שנתנו למשה מסיני.

משה קיבל תורה

לא כתוב שה' "מסר התורה למשה" כמו שכתוב בהמשך המשנה שמשה "מסרה להושע..," אלא "משה קיבל תורה". יש צד של "קבלה", עקרוני, שבא ממשה רבנו: אנו מקבלים את המסורת ממשה.

זה מאוד חשוב , במיוחד שהיום, יש הרגשה שכל מה שאנו לא מבינים, לא יודעים, לא מודעים אליו, בטל ואסור לקבל אותו. השכל וההיגיון הוא השליט הבלעדי.

אין התורה אוסרת לחקור וללמוד. להיפך. מצווה עלינו לחקור ולדרוש וללמוד כל הזמן. אבל, יש גם להיות עניו (כמשה) ול"קבל" את המסורת. יש תמיד לחבר בין שני המהלכים ההפוכים האלה: חקירה כאילו אנו שולטים על הכל וקבלה כאילו אנו לא שולטים. זאת חוקת התורה שקבלנו ממשה!

לכן, לעניות דעתי, המדרש אומר שה' מסר למשה (לבדו) את סוד הפרה. הוא היה פשוט יכול ללמד שה' לא מסר הסוד לאף אחד. זה היה מספיק החלטי כדי להסביר את עניין ה"חוק" הבלתי מובן. אם בחרו החכמים להגיד שהסוד נמסר למשה, זה כדי להדגיש העובדה שחשוב שלפחות אדם אחד מכיר את הסוד. שזה מובן לאדם אחד. כך, הדברים נמסרו לבני האדם. אמנם לא לכולם, כדי שכולם ירגישו בצורך להאמין, לתלות על מי שמקבלים ממנו.

שבע כפול שבע

יש שבע מילים, בפרשת הפרה, שאמורים, לפי המדרש רבה ,להופיע  שבע פעמים בפרשה (עדיין לא הבנתי איך רבי חנן בן פזי סופר אותם, אני לא הצלחתי!) אבל לפי הרב מנחם בן ישר, הסכום הכולל שווה 49 (פרה 5-שרף 5- הזיה 4- כהן 5-טמא 19-טהר6)

למה? כי שבע כפול שבע הוא סמל תיקון המידות. כמו שספירת העומר, כל יום מקביל למידה שבתוך מידה אחרת, ספירה בתוך ספירה, כך מצוות הפרה באה כדי לטהר את כל המידות של האדם. היא "מזוקקת שבעתיים".

מכיוון שיש הקבלה בין התורה לפרה, גם התורה עצמה באה כדי לתקן את המידות הרעות של האדם. הנושא המקשר בין שני העניינים (התורה והפרה) הוא עניין ה"חוקה". כלומר, עניין קבלת עול המצוות, בהכנעה, יכול להיות מקור לביטול הגאווה האישית שהיא מקור כל המידות הרעות. אני לא לבד בעולם. עלי "לקבל" את הוויית אנשים אחרים, הוויית עולמות שונים ממני, הוויית האלוהים עצמו. זאת חוקת התורה! הכל מתחיל ב"קבלה". ומששם, ורק משם, כל החקירות והלימודים יכולים לפרוח. ראשית חכמה, יראת ה'!!

הכאת הסלע

 

איך המים אמורים לצאת מהסלע?

כשמתבוננים בציווי של ה' אל משה, יש שני פעלים:

  • "ונתן מימיו"
  • "והוצאתם מים"

ההבדל בין שני הפעלים "נתינה –והוצאה" הוא מפתח הסיפור. "להוציא מים מהסלע" פירושו לעשות נס, על ידי המטה של משה שמוכן לעשות ניסים כאלה. אין מים בסלע. אבל, על ידי הכאת הסלע במטה, יצאו מים באופן ניסי מאוד.

בניגוד לזה, יש את המהלך של ה"נתינה":  "נתינת" המים, פירושו שיש כבר מים בסלע. הם כאן, מבריאת העולם , בין השמשות, בערב שבת של ימי בראשית. אכן, אחד מעשרה דברים שהבורא ברא בנוסף לכל מעשה בראשית, הוא "הבאר" כלומר סלע המיוחד הזה,שיש בו , באופן ניסי, מים אגורים בתוכו. אבל, כדי שהמים האלה יצאו משם, אנו זקוקים ל"זכות" מסוימת. זכותה של מרים אפשרה עד למותה, לסלע, "לתת" את מימיו. אבל עכשיו, הזכות של מי יוציא המים מהסלע? זו השאלה העיקרית בסיפור:

אולי זכותו של משה תספיק. כן, אבל העם דואג למה שיקרה אחרי מות משה!! מאיפה תבוא זכות אחרת?? הרי גם אהרון ימות עוד מעט. מה יקרה כשלא יהיו מנהיגים במעלה של מרים או משה ואהרון?

הפתרון של ה:

ה' חשב על הבעיה הזאת ומצא את הפתרון: המים ינתנו על ידי הסלע, בזכות….העם עצמו! מתי יהיה זכות לעם? כשהעם יתנהג טוב, ובמיוחד כשהעם יהיה מאוחד!!

האמת, שלא מדובר רק על נתינת המים מהסלע בלבד. יש כאן רמז לכל ה"נתינות" האחרות:

ה' נותן את הארץ לישראל

הארץ נותנת את יבולה

עץ השדה ייתן פריו

….

בכל ה"נתינות" האלה, מאז שה' "נתן" את הארץ לאברהם, על האדם לעשות מעשה, לזכות במעשיו ובממידותיו, שהדברים יצאו לפועל. הרי אנו יודעים שנתינת הארץ לעם ישראל היא לא דבר בלתי תלוי. אם עם ישראל לא יתנהג כהוגן, הארץ "תקיא" אותם. מה יהיה עם ה"נתינה" של ה'? היא פשוט מבוטלת רגשית, עד אשר העם יזכה שוב לקבל את הארץ ופירותיה.

לכן, חשוב מאוד, ברגע זה של מיתת מנהיגי העם, החלפת סוג ההתנהגות, בין יהדות המדבר ליהדות ארץ ישראל, שהתלות בזכות צדיק זה או אחר, תעבור לתלות בזכות העם עצמו!!

כשה' מבקש ממשה לקחת איתו את המטה, הוא מתכוון לשתי אופציות

המטה ישמש את משה לאסוף את העם על יד הסלע. האספה, מרמזת את הרגשת אחדות בעם שהיא הזכות הגדולה ביותר שעל ידה הסלע ייתן מימיו.

המטה יכול לשמש גם, במקרה של כשלון האופציה הראשונה, לעשיית נס ו"הוצאת מים" בכוח הנס

המשפט "ודברתם אל הסלע" יכול להתפרש כ"אתם תדברו עם העם כדי לאחד אותו, מול הסלע". אז, הסלע "ייתן" מימיו וכל העם ישתו, ואתם, מה ואהרון, תרגישו בזה שכולם, מאוחדים שותים מהמים, על ידי הסלע, מול עיניכם, מול עיני כל העם, כולם רואים את האחדות. זה פירוש "והשקיתם" כאילו במעשה של איחוד העם, תגרמו להם לשתות מהמים.

מה קורה עם העם?

כבר אמרנו שהעם דואג על מיתת הצדיקים שבזכותם הם תלוים עד כה. איך יחיו בלעדיהם? לכן, המדרשים מספרים שהעם בלחץ. הם לא רוצים, למשל, שמשה יוצא מים מהסלע ההוא של מרים כי זה רק ידגיש שהמים יוצאים בזכות משה. ומה יקרה אחרי משה? הם מעדיפים שמשה ילמד אותם להוציא מים בעצמם. או, למשל, שיוציא מים מסלע אחר על ידי המטה. כך, אם ימסור להם המטה, אז הם יוכלו להוציא מים בעצמם!! לכן, נראה לי, המדרש מספר שהעם בקשו ממשה להוציא מים מסלע אחר (על ידי תהליך כל שהוא שיאפשר להם להוציא מים בעצמם אחרי מות משה)

כשמשה יסרב, הם כועסים ומתפזרים. הם כבר לא נמצאים כולם מול הסלע. יש תסיסה גדולה. אנו, בארץ ישראל ש היום, יכולים לדמיין סיטואציה כזאת של בלגן ושל מרד.

מה קורה עם משה?

כנראה שמשה לא מצליח לבטוח מספיק בזכות העם. הוא רואה את העם שיש מולו וה וא לא רואה מאיפה יהיה להם "זכות" כזה שיאפשר למים לצאת!!

ה"אורח החיים" הקדוש מסביר שמשה לא היה מספיק מוכן לקחת סיכונים!  הוא רצה "ללכת על בטוח". ולכן, הוא פחד להוציא מים מסלע אחר. הוא בחר להוציא מהסלע המוכר. להפעיל את הדברים הכי בטוחים שהם : שימוש במטה ושימוש בסלע המיועד לכך ממעשה בראשית. הוא אפילו יכה פעמיים לייתר ביטחון.

זאת, כנראה הטעות שלו: הוא לא מספיק מוכן לקחת סיכון והא לא מספיק מאמין ביכולת של העם להפגין אחדות ולזכות בכוחות עצמו ל"נתינת" המים.

משה, רגיל "להוציא" ולא לתת ש"יינתנו" המים. הוא "הוציא ישראל ממצרים . בכוח, ביד חזקה, בניסים. על ידי המטה. ואכן, בפסוקים שלנו, לא כתוב שמשה התכוון שהסלע "ייתן" את מימיו אלא שהוא "הוציא" מים מן הסלע!

בארץ ישראל, מהלכים אחרים דרושים: זו ארץ "שאני נתתי להם" ארץ שיש בה הכל בפנים והכול מחכה לזכותו של העם כדי לצאת אל הפועל! אבל, זה דורש לקחת הרבה סיכונים! להאמין הרבה בכוחו של העם. להאמין למרות מה שרואים בפועל!

התוצאות

לכן, ה' קובע שמה שעה משה, ההליכה על הבטוח. ההכאה עם המטה ולא העיסוק בדיבור לאחד את העם. כל זה מראה שהוא איננו כשיר להנהיג את העם בארץ. וה' מוסיף: אל הארץ אשר "נתתי" להם. משה טוב "להוציא" את ישראל אבל לא להיכנס אל ארץ שה' "נתן".

"לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל"

אכן, מים יצאו. אבל המים האלה היו צריכים להתפזר עד למרחוק, עד שיגיעו לכל חלקי העם שכבר התפזרו. במקום שהשתייה תהיה באחדות, "לעיניהם", "ותשת כל העדה" ולא "הישקו" אותם כרצון ה'.

היה חסר למשה האמונה בעצמו, אמונה בכוח העם, אמונה כמעט על סף ההתאבדות, אבל רק אמונה כזו יכולה להנהיג עם ישראל על ארצו!

קידוש ה' היה מתבטא על ידי לקיחת הסיכון הגדול הזה, ההליכה על הסף של האמונה.

כשמשה קורא לעם "מורים", ייתכן שהוא מתכוון ל"מורי הלכה" כאילו כל אחד מרגיש שהוא אחראי ולכל אחד יש רעיון. יכול להיות שהוא מתכוון ל"מורדים" כשהם מסרבים להתאחד רק בזכות המטה והאישיות שלו. בכל אופן, יש כאן פתח (באמצע פסוק יוד) למדרשים לספר שההתקהלות הראשונית שהשיג משה לא עמדה במבחן דרישות העם ומשה לא סבל את חוצפת הדרישות האלה.

היינו אולי חושבים על סוף אחר של הסיפור: העם כל כך גרוע שיש לחכות עוד כמה שנים ולהרוג חלק מהם. למרות זאת, כאן, משה ואהרון הם אלה שמשלמים את המחיר!! העם כן מוכן להיכנס. המנהיגות לא!!!

נראה לי שגם היום,כל מי שרוצה "ללכת על בטוח" איננו יכול לעלות אל ארץ ישראל. כי זה דורש שינוי מהלכי חשיבה וסדר עדיפויות אדיר בקיום רצון הבורא. ומי שכבר גר בה, איננו יכול להתערב בעשייה בארץ ישראל. כי היא נראית מאוד "מסוכנת", חדשה, בעלת תעוזה , על סף החוצפה.