בע"ה ב סיוון התשעה
מישל בן שושן
במדבר גז
למה יש לספור מחדש את העם?
אכן, לא עברה שנה מהמניין האחרון, לפני חטא העגל, אחרי היציאה ממצרים.מה הצורך במניין חדש, במיוחד כשהתורה כבר הזהירה אותנו ממניינם של בני אדם (כי תשא).
- הקדמה:
אלא שתפקיד עם ישראל הוא לייצג את כל האנושות כולה. חייב להיות בתוך עם ישראל ייצוג של כל האפשרויות להיות בן אדם. או בלשון דתית, צריך לייצג כל האפשרויות להשיג את הבורא.
אכן, לפני הבריאה, ה' היה אחד ושמו אחד.
אחר הבריאה, השגת הבורא התפזרה לריבוי השגות שונות. כל השגה העמיקה את דרכה. היו ימים שונים בבריאה. עולמות שונים (הדומם, הצומח, החי,המדבר וריבוי עצום בכל העולמות האלה) כך שנראה , מבחינת הברואים שיש הרבה "אלוהים", הרבה כוחות שונים, ולפעמים מנוגדים ביניהם.
הבורא רצה שכל הריבויים האלה, יכירו באחדות מעבר לכל הפיזור הזה. ההכרה בה', היתה להכיר שיש מאחורי כל הבריאה אל אחד שכיוון הכל ומנהיג הכל . הוא רצה שבסופו של דבר, יכירו בני האדם באחדות הבורא ובאחדות הבריאה. יש להכרת האחדות הזאת, ערך הרבה יותר גדול מהכרת אחדות הבורא לפני הבריאה. לא דומה אחדות שחקרו את כל הגוונים של מרכיביה לאחדות שלא בחנו אותה כלל.
התכנית הזאת, כשלה ולכן היה צורך לבנות עם מיוחד 0ישראל) שימלא , עבור העולם כולו את התפקיד הזה: לכן, העם הזה חייב להיות כולל את כל הריבויים, כל הפנים השונות של "להיות בן אדם" ובכל זאת, ליצור עם אחד. כך שתהיה אחדות מתוך ריבוי. זו המטרה של עם ישראל: להיות עד נצחי של אחדות בריבוי לעיני העמים. בסופו של דבר, ההכרה ש"ה' הוא האלוהים" וש"ה' אחד ושמו אחד", יהיו הצלחת פרויקט הבריאה.
האם אנו הולכים בכיוון הטוב? ייתכן שכן. המדע מגלה במהירות שיש חוקים אחידים שמנהיגים את כל התופעות בעולם. בין בביולוגיה, בין בפיזיקה ובין במתמטיקה. גם בני האדם מגלים שאפשר לחוקק חוקים עבור כל האנושות, ושהעולם כולו יכול להיות "כפר גלובלי אחד", בין לטובה בין שלא! יש יותר הכרה ב"אנושיות" של כל בן אדם ואחריות לשאר בני האדם ולעולם כולו בכללותו.
אחדות זו , היא הציווי העיקרי של עם ישראל. עם ישראל בנוי , אם כן, בריבוי דעות המייצגות את כל עמי הארץ ובאותו הזמן, הוא מצווה להיות עם אחד.
- איך בונים ריבוי?
עם ישראל לא נולד על ידי "אב" אחד אלא על ידי שלושה אבות. כל אב ייסד מידה שונה והפוכה מזו של השני. דין, חסד, רחמים. ניתן לייצג את כל רעיון האחדות בריבוי על ידי שלושה אבות האומה.
אבל , כדי להעמיק הריבוי, נולדו שני עשרי שבטים. כל שבט מייצג פן אחר, שונה, של השגת הבורא.
אחר כך, היה אפשר להעמיק עוד יותר את הריבוי והגענו לשבעים נפשות. כנגד שבעים אומות העולם. אז ירדנו למצרים, אולי כדי ללמוד את כל הזהויות האפשריות כי מצרים היתה המרכז של העולם כולו. שם חיו אנשים מכל הסוגים והוצגו שם כל הרעיונות של התקופה ההיא.
אבל זה לא היה מספיק, וה' רצה שנגיע לריבוי המקסימאלי של שישים ריבוא. רק אז, עם ישראל יכול לצאת לדרך ההיסטוריה שלו כעם.
בדומה ל"פאזל". ניתן לעשות, עם אותה תמונה, פאזל של חמישה חלקים לילדים בני שנה או מחולק לשלושים חלקים לילדים יותר מבוגרים ולהגיע לפאזל בן אלפי חלקים למקצוענים יותר.
המינימום של הריבוי כעם, הוא אכן 600000 איש.
- יציאת מצרים
ה' היה "לחוץ" בין שתי מטרות:
הוא היה חייב להרבות את ישראל עד שיגיעו לשישים ריבוא אנשים שיצאו משם.
אבל מצד שני , הזמן לחץ כי ההתבוללות חגגה ועוד מעט היו ישראל מאבדים את זהותם לגמרי (49 שערי טומאה)
לכן, הם יצאו "ברגע האחרון": מיד כשהם הגיעו לשישים ריבוא אנשים. ולכן מיד מנו אותם. אכן, הם הגיעו למספר הזה ויכלו לצאת לדרך.
- קבלת התורה
כדי לקבל התורה, חייבים ישראל להיות גם כן שישים ריבוא. אמנם, ההרכב יכול להיות שונה כל פעם. סדר השבטים שונה גם הוא כל הזמן, אבל סך הכך, חייבים להיות לפחות 600000.
- ספר במדבר
וכאן מגיעים לסיפור שלנו: אחרי חטא העגל, העם איבד הרבה אנשים בגלל העונש של החטא. וגם היה צורך נוסף, שלא נספור את שבט לוי עם שאר העם. שני האילוצים האלה, הכריחו המתנה של בערך שנה שלמה בהר סיני כדי שנגיע למספר 600000 שוב. רק אז אפשר לצאת מהר סיני (מקום התורה , העבודה, בניין המשכן..) כדי להתחיל שלב חדש לגמרי : היציאה לקראת ארץ כנען.
לכן, חייבים שוב לספור אותם: המספר של ששים ריבוא הוא תנאי חיוני להמשך הסיפור. כל תפקיד עם ישראל תלוי בו. אם חסר חלק אחד מהפאזל, אין התמונה שלמה. אי אפשר יותר לדבר על אחדות בריבוי, אין ישראל.
מינוי ראשי השבטים:
מעניין מאוד לקרוא את הפירוש של הגלילי זהב על הפסוק "איש ראש לבית אבותיו הוא": הוא טוען שהמינוי של המנהיגים האלה (והתורה נותנת לנו את השם של כל אחד מהם) נעשה, ללא התייחסות של הייחוס שלהם. כלומר, לא מינו מנהיג כי הוא היה "הבן של", אלא בזכות עצמו בלבד.
הרב מספר בדיחה: שני תלמידי חכמים רבו: אחד טען שיש לו ייחוס ולשני אין בכלל. לכן הוא גדול מחברו. אז החבר ענה לו: "אמנם יש לך יחוס, אבל אתה אחרון בשלשלת הזו, אתה נהנה מהייחוס אבל אין לך זכות משלך. אני, לעומת זאת, אין לי ייחוס אבל אני ראשון בייחוס. היוצאים ממני יוכלו להתיחס אלי בכבוד!"
אז הנשיאים האלה, שמונו עכשיו ביציאה לדרך, מתחילים בייחוס חדש. אין להם ייחוס ישן. למה??
כמובן שנראה יפה למנות מנהיגים רק על פי האיכות האישית שלהם ולא על פי ההתייחסות לאבותיהם.
אבל יש לע"ד דבר עוד יותר עמוק:
עם ישראל פונה מהר סיני. הוא צריך לשנות תפקיד. הוא פונה אל עבר עידן חדש לגמרי. לכן, אין "להתיחס" לתכונות הישנות של תורה ועבודה. מעכשיו, בונים תכונות חדשות בעם. העם שונה. הזמן שונה. המטרות שונות. למשל, אם , בזמן הקמת צה"ל לא היו מבקשים למנות לרמטכ"ל את בנו של הרב הראשי של פולין! דורשים עכשיו לבנות צבא ולא רבנות רשאית! הכבוד של כל אחד חשוב אבל, יש להבין עבור מה בונים עכשיו העם. "משנים דיסקט". בוחרים מנהיגים בעלי ערכים שונים כי עוברים לשלב שונה בעם ישראל.יוצרים פוליטיקאים. יוצרים מנהיגים פוליטיים.אכן ספר במדבר משנה כיוון לגמרי יחסית לשאר הספרים:
ספר במדבר
עכשיו אנו מבינים למה יש צורך בספר נפרד לגמרי מהספרים הקודמים למרות רצף המאורעות:
ספר במדבר מתאר את הפיכת עם ישראל לעם מאורגן פוליטית. יש קבוצות שונות בעם הזה, יש לארגן, לתת מקום לכל אחד, למנות מנהיגים, לטפל במשברים של מנהיגות ושל הנהגה. יוצרים צבא. מתכוננים להיכנס לארץ. זה שלב לגמרי שונה מהקודמים.
בספר שמות, יצאנו ממצרים וקבלנו תורה
בספר ויקרא קבלנו מצוות וחוקי העבודה.
שני הספרים האלה, מתארים, בערך את היהדות איך שהכרנו אותה באלפיים שנות הגלות.
ספר במדבר, עוסק בשלב שונה לגמרי: יצירת חברה מאורגנת, דאגה לצבא והכנה לכיבוש הארץ וההתשיבות בה.
לכן, יש צורך בספירה מחדש של העם:
- כי הם חייבים להיות 600000 כמו שהרחבתי לעיל
- כי סדר המניין, סדר השבטים, הרכב השבטים\ שונה מקודמו. בספירה הקודמת, אחרי היציאה ממצרים, אמנם הגענו למספר הרצוי אבל הרכב השבטים והסדר שבהם הם נמנו שונה.
אכן, סדר השבטים בתורה (יש כל פעם סדר שונה) והרכב האוכלוסין בכל שבט, שונה הוא כל פעם. כי כל סדר מאפשר לעם ישראל להיכנס לעידן חדש עם תפקיד חדש.
לכן, נראה לי, עם ישראל, ובמיוחד ה"דתיים" שבתוכו, חייבים להבין את הצורך ב"שינוי דיסקט" המתחייב גם היום. עוזבים את הר סיני ונכנסים לארץ!חייבים מניין חדש, חייבים סדר עדיפויות חדש, חייבים מנהיגים חדשים כי המטרה חדשה לגמרי.
יש לזכור, כי זה הדבר העיקרי שאיננו מובן מאליו, ש"ספר במדבר הוא חלק מהתורה עצמה"!!! אין אנו עוזבים , חס ושלום את התורה אלא משדרגים את ההתחייבויות שלנו!
לא היה קל, כנראה, לעם ישראל לעזוב את הר סיני. כמו שלא היה להם קל לעזוב את ים סוף אחרי המעבר. לא קל ליהודים להבין באמת שאנו עוברים, בעידן שלנו, מספרי שמות ויקרא לספר אחר לגמרי, ספר במדבר!!
יהודי מהאב או מהאם?
בתורה, כנראה, עיקר הזהות עוברת דרך האב. הסיפור של האיש המצרי, בן הישראלית שנחשב מצרי ולא יהודי על ידי בית דינו של משה, הוא רק אחד מהסימנים לכך. הפרשה שלנו מדברת רק על "בת אבותם". כל אחד מיוחס לאביו. כמו הכהן או הלוי, האבא הוא זה שמנחיל את הזהות לבנו.
רק בתקופת עזרא, כנראה, ובטוח בתקופת המשנה, היהדות נקבעה על ידי האם. וזו ההלכה עד היום.
(מעניין לבחון את סיבות השינוי הזה ואני מפנה אתכם לעבודה על הנושא הזה של פרופסור מיכאל קורינאלדי)
ה"גלילי זהב" מביא את הבעיה של הגמרא בעניין אדם שמכה את אביו: הוא אמור להיות מומת מדין תורה. אבל, שואלת הגמרא, הרי אנו לא בטוחים במאה אחוז שהאב הוא באמת אביו!! איך אפשר להרוג אדם על דבר שאיננו בטוח? ועונה הגמרא שאנו נשענים על דין הרוב. רוב בני האדם אינם ממזרים. רוב האבות הם האבות האמיתיים ולכן, הרוב והחזקה קובעים.
אפילו עבור מעשה בלתי הפיך ודרמטי מאוד כמו המתת אדם, הבית דין נשען על הרוב. לא רק רוב השופטים אלא, מה שחמור יותר, על רוב המקרים שהנידון נמצא בו.
(כדי להמחיש את חומרת המצב, ברצוני להשוות זאת לחדר ניתוח שבו, "רוב" הכלים סוטרלו. מי ירצה להיות מנותח בו?)
ובכל זאת, התורה דורשת לדון למוות על פי רוב! וכן כל ההלכות יידונו על פי רוב החכמים. הרוב קובע!
בדרך כלל, כל מה שנוגע לדין אלוהי, הוא אבסולוטי. אנו מצפים ממנו שיישען על 100% ביטחון בדבר.
לא כן בתורה: אמנם חוקים אלוהיים אבל התורה כתובה עבור בני אדם וניתנת לבני אדם אנושיים. החוקיים לוקחים בחשבון את היחסיות, הרוב, החזקה, כל מיני מושגים לא אבסולוטיים כי התורה היא אנושית.
אם התורה קובעת שהאבא הוא זה שמנחיל את הזהות, היא יודעת שהקביעה הזאת (בזמן ההוא לא היתה עדיין בדיקת DNA) היא רק לפי רוב . ובכל זאת, זה מה שיעשה אותה אנושית!
(לכן, נראה לי שאם היום אנו קובעים שהאמא היא מנחילה את הזהות היהודית, לפחות, אין לטעון ש"זה בגלל שזה יותר בטוח" (כי יודעים שהיא האמא בוודאות ולא האבא). כי התורה עצמה קבעה, בזמנה, ההיפך!).
ספר היוחסין
יש מדרש תמוה מאוד שה"גלילי זהב מנסה לברר בכל המאמרים שלו על הפרשה:
בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהן מה ראו להתקרב יותר מן האומות, סתם פיהן הקב"ה אמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם שנאמר הבו לה' משפחות עמים כשם שבני מביאין, ויתילדו על משפחותם ( ילקוט שמעוני ,פרשת במדבר רמז ,תרפד )
נראה לי לפרש ולסכם את דברי הרב כך:
אומות העולם מתייחסים אל התורה כספר חוקים ורעיונות שאליהם הם יכולים להזדהות או לקבל. אבל, עבור עם ישראל, הזהות היהודית איננה נובעת מההזדהות אל רעיונות התורה . היא נובעת, בפשטות, כי הם נולדו מהורים יהודים!! הגויים, בקבלת התורה , היו מקבלים אותה או לא לפי הזדהות אל התוכן של התורה. אבל ישראל הם ישראל כי הם שייכים לעם. מה שגורם לישראל לקבל התורה , זה לא הקבלה של הרעיונות שבה, אלא העובדה שההורים שלהם קבלו אותה! זה אכן בא להם ככפיה. כמו שהלידה היא כפייה. כפיית ההר כגיגית, מדגישה עניין זה. לכן, ההבדל בין נתינת התורה לישראל נובעת מ"ספר היחוסין שלהם"!!
המדרש הזה איננו בא , לעניות דעתי, כדי לשלול מהגויים האפשרות להקים משמחו ולהתייחס אליהם. הוא בא ללמד ליהודים עצמם את סוג הקשר שיש להם עם התורה: זו לא "דת", או תיאולוגיה. זה ספר המשפחה שלהם! זו ההיסטוריה שלהם. הם קודם כל עם ורק אחר כך מקבלי התורה.
- לכן אנו מברכים: "אשר בחר בנו ונתן לנו את תורתו": הוא נתן לנו התורה בגלל שהוא בחר בנו. ולא להיפך! הוא לא בחר בנו בגלל זה שהוא נתן לנו את התורה!!
- "וחיי עולם נטע בתוכנו"= זו התורה שבעל פה, שה' נתן לחכמים לקבוע, לפי הזמן והנסיבות, את ההלכות שמחיות את התורה שבכתב. זה מה שמאפשר לתורה להיות נצחית ולתת לנו "חיי עולם"
- "משה קיבל תורה מסיני ומסרה להושע"= מסרה ממש, שיעשה ממנה מה שיראה לנכון!! וכן שאר ה"מסורת" היא נמסרה לחכמים והם עושים ממנה מה שנראה להם לעשות ממנה!!
הלוויים
אמרנו לעיל, שאחד התנאים לעזיבת הר סיני היה שהעם ימנה שוב 600000איש, מלבד הלויים. אם כן , יש עניין ביצירת עם של לוחמים "יוצאי צבא" שיהיו 600000. הלויים, בהיותם "לא לוחמים" מוצאים מכלל העם הנבנה מחדש. הלויים יטפלו בנושאים אחרים כמו חינוך, לימוד התורה ועזרה לכוהנים בעבודות המקדש.
"הקרב את מטה לוי והעמדת אותם"
המדרשים שמים לב לפועל "הקרב", שכבר השתמשה בו התורה עבור אהרון (הקרב את אהרון אחיך). יש דבר סמוי שמגלה המילה הזאת: גם אהרון, וגם הלוויים (מסיבות שונות) לא רצו להתמנות בתפקיד שלהם. אהרון התבייש וחשב שאיננו ראוי בגלל חטא העגל. אבל הלוויים, למה הם סירבו, בהתחלה, לשרת כלויים, עד שמשה היה צריך לאלץ אותם ולקרב אותם בעל קורחם, לשכנע אותם ולהבטיח להם כל מיני הטבות נוספות כדי לפתות אותם להסכים?? ה"גלילי זהב" מנסה לברר העניין ומוצא כמה סיבות
- הם לא יקבלו נחלה בארץ!
2 הם יהיו עניים ויידרשו לקבל את פרנסתם מהצדקה, והם עצמם, לא יהיו מספיק עשירים כדי לתת צדקה.
3 הם יהיו משרתי הכהנים ולא כהנים בעצמם.
4 כל בעל תפקיד ציבורי, הוא יעד להשמצות ולתלונות. בהקשר לזה, הרב מביא בדיחה: למה הגמרא קוראת לשליח ציבור "שושנה בין החוחים"? כי מהרגע שהוא עולה אל הדוכן, הוא יעד של החצים של הציבור . כל החוחים מתחילים לעקוץ אותו! (נראה לי שאותו הדבר קורא עם עם ישראל- השושנה בין החוחים: לא רק כבוד יש בכינוי הזה אלא הרבה צרות של אנטישמיות!)
- ועוד סיבה הרב מוצא בסירוב: הבושה! והענווה. כי אדם שנושא בתפקיד שהוא למעלה ממדרגתו, עלול ליפול בצורה קשה או להישרף מהר.
הדגלים
הרב מוצא בעניין הדגלים, סימן לפיזור התפקידים בעם ישראל. אם שבט מתבקש להתישב בצד מסויים, למשל בצפון, זה בגלל שהוא חייב להתמחות בכל מה שקשור לצפון (ענייני הכסף). בדרום, הם נדרשים לפתח את החכמה, וכן הלאה. אם לכל אחד יש דגל, זה בגלל שייחודיות שמתבקשת מכל שבט.
היה הרבה יותר הגיוני שיהיה דגל אחד בעם אחד. לא, עניין "האחדות בריבוי" (ראה באריכות לעיל), דורשת לא פחות אחדות מאשר הדגשת הריבוי והעמקת הנושאים השונים בחיי האדם.
קיום התורה והמצוות, חייב להיעשות דרך העבודה היום יומית , בהתעסקות בכל ענייני עולם הזה: במאכל, במשא ומתן,…ולכן אין עם ישראל מוגדר רק לפי מימד אחד או עניין אחד. עם ישראל מאחד את כל נושאי החיים, וכל אחד עם הדגל שלו, מסביב למשכן המאחד את כולם.
אור וחושך
כדי להדגיש עניין זה, הרב מציע פירוש של הפסוקים הראשונים בספר בראשית:
האלוהים ברא אור (הצדיקים) והחושך (הרשעים). ואחר כך, כתוב שהוא בחר באור "וירא אלוהים את האור כי טוב". הרי זה פשוט שיבחר בצדיקים ולא ברשעים! מה בא הפסוק להגיד לנו?
לא מדובר על המעשים הדתיים של הרשעים או של הצדיקים
מדובר על ענייני החול של כל קבוצה: מעשה אחד, חול, פשוט, הנעשה על ידי "צדיק" אינו דומה לאותו המעשה בדיוק שנעשה על ידי הרשע. כי המעשה של הצדיק, נעשה בכוונה של טוב, של תורה. והמעשה של הרשע, אמנם דומה בחיצוניותו, אבל המניעים שלו אינם טהורים. לכן, יש לאלוהים מקום לבחור בין שני מעשים שנראים דומים מאוד (כמו מכירת פרות בשוק) אבל הוא בחר באור שיש במעשה הצדיק.
לא מדובר אם כן, בזה שהצדיק מניח תפילין והרשע לא, אלא בצורה שבה שניהם מתייחסים לעולם החול.
מספר המצוות
במסכת עירובין (יג), דנים "האם כדאי לאדם שנברא או לא?" כלומר, האם האדם מרוויח משהוא מעצם בריאתו?
הרב מתרץ ואומר: אם סופרים את המצוות, נמצא ש"מצוות לא תעשה" מרובות על "מצוות עשה". אם כן, אדם שאינו עושה כלום, לא אלה ולא אלה, מפסיד בסה"כ.
אבל, יש צורה בה מצוות עשה גוברות: אם אדם עושה מצוות עשה בכוונה, אז יש לו שכר המעשה ,ושכר הכוונה, כך שיש לו כפול זכויות במצוות עשה והם גוברים על מצוות לא תעשה (אין ה' מחשיב הכוונות השליליות כמעשה).
אז אם האדם עושה המצוות בכוונה, אז כדאי לו שנולד!
אדם שעושה הכל בהרגשת כפייה, בלי כוונה, או שלא לשם שמים, אז כדאי שלא נברא!
הדרך להגיע למסכנה זו נראית מאולצת וטכנית, אבל, היא עמוקה מאוד: הכל תלוי בשמחה ובכוונה שבה האדם חי את חייו! זה מה שייתן לו הרגשה שכדאי לו שנולד או ההיפך!!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 