וישב פי5

בע"ה כב כסלו התש"פ

מישל בן שושן

 

וישב פי5

 

  1. דבר ה'.

"פרשת קו המים" של ספר בראשית, היא בפרשת וישב. בגלל סיבה עקרונית: עוברים מסיפורי האבות לסיפורי הבנים. יחד עם המעבר הזה, וכביטוי שלו, ה' כבר לא מדבר אל בני האדם ישירות. עד סוף ספר בראשית, רק פעם אחת ה' מדבר, אבל הוא עושה זאת אל יעקב. אבל כלפי הבנים, אין דיבור ישיר ומפורש.

עד כה, בני האדם "קבלו" הודעות מאת האלוהים, בין בדיבור, בין במראה, בין על ידי מלאכים, בין על ידי חלומות מפורשים (נסביר בהמשך משמעות המילה הזאת).

מכאן ואילך, אם בן אדם רוצה לדעת מה הוא רצון ה', הוא יכול להישען רק על מה שהוא רואה במציאות (והמשמעות שהוא, האדם, בוחר לתת לזה)  או , על ידי חלומות.

החלומות, כביטוי של עולם מקביל, שאיננו עונה לכללי המציאות של הערנות, היווה תמיד, אצל כל העמים, מקור לנגיעה ישירה אל עולם נסתר, עליון או תחתון שממנו ניתן לדעת יותר ממה שהמציאות עצמה מאפשרת .

אם ננסה לבחון את החלומות שכבר קראנו עליהם בתורה עד כה, נראה לי שאפשר להכניס אותם לשלוש קבוצות:

  1. החלומות הברורים לגמרי:

אלה חלומות, שהתורה עצמה כותבת כי ה' מדבר אל החולם. החולם עצמו יודע שה' מדבר אליו בוודאות וכשהוא מתעורר , אין לו ספק על מה שנאמר לו מאת האלוהים. הנה שתי דוגמאות:

  • חלום אבימלך:

בראשית פרק כ (ג) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל:…(ה) הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא …(ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת …(ז) וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ ….(ח) וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד:(ט) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ …

 

  • חלום לבן:

בראשית פרק לא (כד) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע:

  1. חלומות שאינם ברורים לגמרי:
  • חלום הסולם:

בראשית פרק כח (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ ..(יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם ….(יג) וְהִנֵּה יְקֹוָק נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ ….(טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ ….(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְקֹוָק בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי:(יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה ….(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר ….(יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל …. נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:(כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְקֹוָק לִי לֵאלֹהִים:

כתוב שה' אומר "אני ה'". אבל לא כתוב בשני החלומות לעיל "ויבוא אלוהים" באופן אובייקטיבי לגמרי. ליעקב נראה שה' ניצב עליו. הוא שומע שה' אומר לו אני ה'. אבל התורה עצמה לא כותבת לנו שזה מה שקורה באמת. היא מספרת לנו שליעקב יש את ההרגשה הזו. זה מסביר למה יעקב יגיד שאם באמת מה שהוא חלם אמיתי, אז…ה' יהיה לו לאלוהים! כי יעקב מאמין רק לאמת המוחלטת. יעקב מזועזע. הוא מרגיש שמשהוא קרה אבל הוא נשאר ספקני לאמיתות ההתגלות.

  • יעקב חולם אצל לבן:

בראשית פרק לא (י) וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים:  (יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי:(יב) וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ:(יג) אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל …..:

 

יעקב חולם משהוא (העתודים עולים על הצאן). אבל הוא לא מבין לגמרי מה אמיתות הראייה שלו. עד שבא אליו מלאך ה' (וזה, התורה כותבת כדבר החלטי עבור הקורא) ומסביר שמה שהוא ראה בחלום, זה בא מהאלוהים ונותן לו הסבר על החלום. אם המלאך בא, זה , כנראה כי יעקב היה זקוק לאישור המראה הראשון שלו והסבר נלווה אליו שיהיה יותר ברור ואמתי.

 

  1. חלומות ללא דבר ה'

בניגוד לחלומות האלה, שדי ברור שה' מתגלה דרכם, בין אם כתוב זאת במפורש , בין אם רק החולם הוא זה שמרגיש שה' דובר אליו, אנו נכנסים לפרשות שבהם, החלומות יהוו חלק מרכזי ומרתק. אבל בכל החלומות הבאים (חלומות יוסף, חלומות השרים וחלומות פרעה) החלום איננו מלווה בשום ציון שה' מדבר דרכם אל החולם. "פתרון החלום" נשאר כולו בידי החולם , בידי איש אחר שיעזור לו לפתור את החלום, או בידי הקורא את התורה!

העובדה הזו, שהתורה החליטה לספר לנו את החלומות הבאים כשהיא במכוון איננה אומרת שה' מדבר בחלום, היא העובדה המרכזית שעלינו לקחת בחשבון, לעניות דעתי.

מעכשיו, הכל תלוי ב"פתרון" שהחולם או האיש הפותר ייתן לחלום. רק בני אדם יחליטו אם זה חלום חשוב , אם זה חלום שיש לתת לו משמעות כאילו האלוהים מדבר דרכו, ומה המשמעות הזו.

 

אפשר לראות במעבר בין דבר ה' ברור לדבר ה' שיש לחפש אותו מעבר למציאות או מעבר לחלומות לא ברורים דיים, "ירידה". כאילו יש הסתלקות של מציאות ה' ברורה בעולם. ה' מפסיק להתגלות בברור. הספק נכנס בלב האדם. אחריות התנהגות ופרשנות רצון ה' נשארת בידי האדם. זה אכן מצב יותר קשה כי זה דורש מהאדם לקחת על עצמו אחריות כבדה וספקות אינם קלים לשום אדם שחפצו לעשות את "מה שצריך" כשלא אומרים לו זאת בברור!

בדומה להרגשה שמאז שהנבואה פסקה בהיסטוריה, יש ירידת הדורות ואנו חיים בערפל ותפילתנו לחזור לימים כקדם.

 

ובכל זאת, נראה לי שניתן לראות במעבר הזה (בין התחלת ספר בראשית לסופו) (או בין תקופת הנבואה ותקופת היעלמותה) מקום לגדלות! ה' נותן לאדם יותר חופש, בחירה, ואחריות. כמו שהורה מעניק לילד שלו יותר סמכות, כך הוא מכבד ומגדל אותו עוד יותר!

 

נראה לי שהמטרה העליונה היא ללמד את הבנים לחיות בלי שה' ידבר אליהם ישירות ובברור.

אם ה' דיבר אל האבות, זה כדי ללמד עקרונות אל הבנים. המטרה היא הבנים האבות הם האמצעים!

מה שאירע לאבות, צריך להאיר את עיני הבנים. אבל המבחן האמתי הוא מעשה הבנים

 

מעשה הבנים, שדבר ה' כבר לא נמצא אצלם בברור כמו אצל האבות, מכריח אותם להתנהג בהססנות, לטעות, ליפול ולהתרומם בחזרה. לקחת אחריות מלאה על הפרשנות שלהם.

 

העובדה שאנו מעניקים לחלומות כוח מנבא, דבר ה' סמוי, מהווה כמין גשר בין הנסתר לגמרי לבין הגלוי לגמרי. אבל, לאט, הגשר הזה ייטשטש. רק יוסף פוטר חלומות! כלומר, יש ליוסף כוח שדומה לזה שהיה לאבות! ובזה, יוסף הוא כמן גשר בין האבות ובין הבנים. הוא "אב" קטן כי בניו יהוו לשבטים בעצמם .

 

המדרש מספר שיצחק היה עדיין חי כשיוסף נמכר. יצחק ידע שיוסף חי אבל הוא לא אמר זאת ליעקב בנו! למה? האם זו אכזריות לשמה?! נוכל להבין אי גילוי האמת רק באופק שתיארנו: חייבים יעקב בניו ויוסף לחיות בערפל מלא ומתוכו לגלות את האמת!

בדומה לזה, נוכל גם להבין למה יעקב , בעומדו לגלות לבניו "את הקץ", איבד פתאום את כוח הנבואה ונעלם ממנו? כי זה תפקיד הבנים לחיות בלי הנחיות ברורות, כדי שיהיה להם מרחב תמרון, אחריות, ומקום לעבוד על עצמם!

 

מה חושב כל אחד?

על רקע הפסקת דיבור ברור מה', עלינו לנסות להבין איך כל אחד מהגורמים רואה את תפקידו, או במילים אחרות, מה לדעתו, הוא רצון ה'.

  • יעקב

הוא אהב את רחל. עבורו, יוסף הוא הבן היורש. והוא מעדיף שמראש הדברים יהיו ברורים. חייב להיות ראש לכל האחים ובכור רחל הוא הנבחר.כתונת הפסים הוא סמל הפגנתי להמלכת יוסף כיורשו.

הערה: הפעם הנוספת היחידה שבתנ"ך מדובר על כתונת פסים היא הכתונת המלכותית שתמר בת דוד מסירה מעליה אחרי האונס:בספר שמואל ב'פרק י"גפסוקים א'ל"ז

ז וַיִּקְרָא, אֶת-נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ, וַיֹּאמֶר, שִׁלְחוּ-נָא אֶת-זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה; וּנְעֹל הַדֶּלֶת, אַחֲרֶיהָ.  יח וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים, כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת-הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים; וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ, וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ.  יט וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל-רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה; וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה.

 

 

 

 

כך יעקב מבין את החלומות של יוסף ורואה בהם אישור על החלטתו למנות את יוסף כמנהיג אחיו. כך, כנראה יעקב חושב שיש מקום לשלוח אותו לשכם לראות את שלומם.

האם יעקב טעה? כן ולא!

  • כן, כי התוצאות המידיות הם קנאה שנאה מאת האחים ואבל שבו ייכנס עשרות שנים עד שיפגוש את יוסף במצרים. יוסף לא יהיה , בסופו של דבר, המלך במשך כל ההיסטוריה. יהודה יתפוס המנהיגות ודוד יצא ממנו. יעקב מסרב להתנחם על "מות יוסף". לא רק בגלל שהוא לא רואה מולו את הגופה של יוסף והוא לא בטוח לגמרי שיוסף מת , אלא בעיקר כי הוא מרגיש אשם על זה שהוא שלח אותו למותו! ואולי כי הוא הרגיש כי הוא טעה . יעקב היה בטוח שיוסף הוא המנהיג הבא ובינתיים, כשמודיעים לו שהוא מת, הוא רואה את כל עולמו מתרסק. עולמו וחלומו! קשה מאוד ליעקב להכיר שה "פתרון" שהוא נתן למציאות ולחלומות של יוסף אינם נכונים! זה מונע ממנו להשלים עם האבל. בזה הוא באמת מרגיש שהוא טעה.
  • לא, כי יוסף יהפוך למנהיג ! אמנם רק לתקופה קצרה, אבל הוא זה שינהיג את האחים למצרים, דבר שהיה מתוכנן בברית בין הבתרים. יעקב מרגיש בסוף ימיו שהוא צדק! הוא מת כשיוסף הוא המנהיג!
  • האחים:

השנאה והקנאה שלהם מובנת. הם לא מקבלים עליהם את מרותו של יוסף. הם , ברובם, בני לאה המודחת. כל ספר בראשית מנסה להגיע למצב שהאח או האחים יקבלו את מרותו של אחד מהם .לא בכוח אלא בקבלה אמיתית לצורך הגשמת הייעוד הלאומי.

התורה איננה מסתירה לנו שיעקב אהב את יוסף "מכל אחיו". כמו שהיא לא מסתירה שלאה היתה שנואה. אם כן, התורה מתארת את כל הסיבות שבגללם האחים שנאו את יוסף:

  • יעקב מעדיף אותו
  • יעקב עושה לו כתונת פסים
  • יוסף חולם חלום שמתאים לכל מה שהם מרגישים מיחס להעדפת יעקב
  • יוסף , מספר להם את החלום שלו וזו שיא החוצפה מטעמם.
  • יוסף שוב חולם חלום עוד יותר מפורש
  • יוסף מספר להם את החלום וגם לאביו כאילו הוא דורש שהוא יתערב באישור המינוי מול כולם

בכל דור, היה בן שהודח. ישמעאל (למרות שאברהם העדיף אותו). עשיו (למרות שיצחק העדיף אותו). לכן, יש מקום לחשוב שהבן המועדף על ידי אביו הוא הבן שיש לדחות אותו כדי להמשיך בשושלת! הדחת יוסף, הוא, לדעת האחים הפתרון להמשך הסיפור! זה כנראה, להבנתם, "רצון ה'"!! צורת הדחת יוסף נשארת במחלוקת בין האחים. הריגה (עמדת שמעון ולוי) מכירה (עמדת יהודה) או סתם השלכה לבור (עמדת ראובן שרצה להציל אותו ולהחזיר אותו ליעקב חי –אולי עם תנאי של הדחה). התורה איננה ברורה לגבי מי באמת העלה אותו מהבור ומי מכר אותו. האחים או הישמעאלים..), אבל זה לא משנה הרבה.

  • יוסף:

"שמעו נא החלום..". "נא" הוא לשון בקשה. הוא מבקש מהאחים לעזור לו להבין את החלום, להגשים את המשימה שאביו התיל עליו. יש מקום לראות את יוסף כאיש תמים! החלומות הם עבורו אישור מאת האלוהים למה שאביו חושב עבורו. החלומות הם גם שקף ממה שהוא חווה ביום, וגם נבואה לעתיד! יש רק לקבל את האישור של האחים לתכנית והכל יוכל להתחיל!

יוסף מתנהג כמו יצחק סבו כשאברהם לקח אותו לעקדה. הוא מוכן לכל דבר שנגזר מלמעלה. הוא אומר "הנני" כשאביו שולח אותו לאחיו השונאים אותו. וגם כשיהודה מציע "וידנו אל תהי בו" זה מזכיר לנו את דבר המלאך "אל תשלח ידך אל הנער". יוסף מרגיש כל חייו שהוא שליח האל. לכן, הוא יודע לפתור את החלומות. הוא בטוח שהוא קרוב לאלוהים!! את מה שהאלוהים עושה הגיד ל.. יוסף!

כשהוא מגיע לגדולה אצל פוטיפר, הוא מרגיש לראשונה שהנה הגשמת החלום . כשהוא נזרק לבור, הוא היה יכול לשנות כיוון ולהתייאש. להבין שהוא טעה בכל הדרך. ולא היא! הוא ממשיך לכוות לצאת משם ולהגשים החלום בצורה אחרת. ואכן, כל חלומותיו יתגשמו והוא יממש את חלומו של יעקב אביו.

ייתכן שהוא לא מודיע ליעקב שהוא חי מיד, כי הוא חייב , קודם כל, להשיג את המטרה שהתיל עליו אביו "להביא שלום בין האחים". כל עוד המשימה העליונה הזו לא הושגה, הוא נותן לסיפור להתקדם עד להשגת היעוד.

 

  • לסיכום:

לכל אחד יש פרשנות משלו לגבי מה הוא רצון ה'. ה' מסתיר את עצמו . כל אחד עושה מה שהוא חושב לנכון למען הגשמת התכנית האלוהית. למרות שאנו רואים שכמעט כולם טעו בשלב זה או בשלב אחר. ה' משאיר כל אחד, תחת האחריות שלו עצמו ובהנהגת הפתרון שהוא מעניק לחייו!

ובמקביל, ה' מנהיג את הדברים לכיוון מסויים

זה הפרדוקס הענק של האמונה היהודית!!

 

  1. הירידות

אחרי שהנחנו לעיל שהכל תלוי בקבלת ההחלטות של בן האדם, עלינו להבין איך התורה מתארת את המסלולים של כל אחד שיצדיקו את המשך הסיפור.

שני הסיפורים הראשים הם זה של יהודה , מנהיג האחים מצאצאי לאה (אחרי שראובן שמעון ולוי הודחו כל אחד מסבה שלו) ושל יוסף, הבכור מרחל.

יש הרבה דברים מקבילים בשני הסיפורים  ( ההתנהגות מול אישה, תקבע העתיד…) ואחד מהם מעניין במיוחד: שניהם יורדים!

  • בראשית פרק לח (א) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו
  • בראשית פרק לט (א) וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה
  1. יהודה:

ייתכן מאוד שהאחים הרגישו שהם הגזימו במכירת יוסף. המשפחה עומדת להתפרק. הם התחילו ל הרגיש שאולי הם טעו בהערכת המצב שלהם. יהודה, המרגיש אשם יותר מכולם בתור מנהיג, "יורד" מאת אחיו. הרב מידן מדבר על ייאוש, על דיכאון. או שהאחים הורידוהו מהנהגתו כאחראי על המחדל או שהוא עצמו ירד מגובה ההר שבו כולם היו גרים (חברון) אל העמק, כאות ייאוש עמוק.

הירידה היא התחלת הדרדרות חמורה:

  • הוא מתחתן עם אישה כנענית. אחד הדברים הידועים במשפחה , כפוסל מהירושה בברכת אברהם !
  • שני בניו מגשימים את ההתדרדרות. הן רעים, אגואיסטים, וה' הורג אותם.
  • הבן השלישי שלה, נולד בכזיב. אשליה ואכזבה!!
  • יהודה פונה אל אישה זונה, אות להתדרדרות מוסרית נוספת

ואז , כשמגיעים לתחתית הבור המוסרי והנפשי, משם, יהודה עושה תשובה אדירה:

הוא מודיע לפני כל עם ועדה שהוא אשם. לא רק אשם בהיותו מי שהכניס את תמר להריון, לא רק בזה שהוא עמד להרוג חפת מפשע, אלא הוא גם מודה על הטעות שלו כשהוא סירב לתת את תמר לבנו השלישי שלה.

מנקודת תפנית זו, יהודה ילך ויעלה :

  • הוא מוכן להיות ערב על בנימין מול יעקב
  • הוא מובן להיות עבד ליוסף במקום כל שאר האחים
  • והוא מעז לגשת מול יוסף כדי להציל את כולם.

זה סוף התהליך שאליו התורה, האלוהים, ויוסף (בתור נציג האלוהים ) שאליו חיכינו. תשובה על מעשה הניקור נגד האח. קבלת ערבות אישית על אח אחר, וקבלת מרות של  אח אחד על האחרים. מרגע זה יוסף מתוודע אל אחיו, כאילו הוא מסיר את מסך המציאות שהיתה תלויה ומכסה את כוונת האלוהים מאחוריו.

יהודה חייב שעיר עיזים לתמר (מחיר אתנן זונה) ונותן לה , במקום זאת, עירבון.

  • השעיר מסמל את השעיר שהוא שחט וטבל בו כתונת הפסים, סימן לעוונו!
  • לעירבון, הוא יהפוך בעצמו, מול יעקב ויוסף , וזה יהיה תיקונו!
  1. יוסף

יוסף הורד בעל כורחו. אבל בגלל התנהגותו. הוא לא מתלונן על מה שקורה לו אף פעם. הוא תמיד דבק במשימה שהותלה עליו מאת אביו. משימה זו היא משימה אלוהית. הוא מקבל על עצמו כל דבר ופועל למען המשימה. המעשה היחיד שהיה לו להתמודד איתו  בעזרת כוחות נפש אדירים, זה הסירוב לשכב עם אשת פוטיפר. זה אכן מבחן קשה והוא עמד בו. אבל שאר המבחנים שלו הם רק ללכת כל הזמן בדרך שמוביל אותו האלוהים. אין לו ספקות! הוא בטוח בפתרונות שלו על החלומות ועל המציאות.

 

  1. התורה:

למה התורה מספרת לנו את הירידות האלה? כמובן שהתורה איננה מספרת "כל דבר" רק בגלל שהוא התרחש. היא בוחרת לספר דברים משמעותיים עבור האנשים שחווים אותם ועבור אנחנו, הקוראים.

כנראה, שכל מנהיג חייו להראות שהוא מסוגל לעבור את הירידות! יש לכל אחד ירידות, מכל הסוגים. רק מי שמסוגל להתמודד איתם ולעלות בחזרה מסוגל להיות מנהיג!!

מה היה קורה אם יהודה היה מסתיר את העובדה שהוא שבעל את תמר? אולי כבודו ומעמדו היו נשמרים באותו הרגע. אבל הוא לא היה עולה לגדולות וממנו לא היו יוצאים שושלת המלך דוד והמשיח.

מה היה קורה אם יוסף היה שוכב עם אשת פוטיפר? אולי הוא היה מגשים לרגע את החלום שלו והיה הופך לשליט על בית פוטיפר ועולה משם לגדולות. אבל הוא לא היה "יוסף הצדיק" !! וייתכן שהדברים היו מתדרדרים במהרה.

התורה משאירה את ההחלטות האלה בידי האנשים הפועלים. ה' היה מצליח להביא את ההיסטוריה לכיוון שהוא היה רוצה בדרכים אחרות. אבל ההיסטוריה איננה יכולה להתקדם ללא אחריות בני האדם העושים אתה!

 

ויצא פי5

בע"ה ב כסלו התש"פ

מישל בן שושן

 

ויצא פי5

 

המקום והאבנים

 

בראשית פרק כח (י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:(יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:(…(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְקֹוָק בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי:(יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ:(יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה:

 

אילו התורה רצתה לציין את שם המקום שאליו הגיע יעקב, היא היתה עושה זאת לכתחילה. במקום זאת, היא מכנה את המקום "המקום". עם ה' הידיעה מצד אחד ובלי לציין מה הוא. התורה, בספר דברים, תעשה זאת גם לגבי המקום בארץ כנען , בו ה' יבחר לשכן שמו שם. כמה מפרשים (ובניהם רש"י, ניסו לתת שם למקום. להגיד שמדובר בהר המוריה (כי הוא נקרא "המקום" בפרשת העקדה). קריאת המקום , על ידי התורה עצמה בשם שנותן לו יעקב "בית אל", או לוז , כשם הקדום, איננה פוטרת אותנו מלקרוא את  המילה "המקום" שישה פעמים בפסוקים מעטים. העובדה ש"המקום" הוא אחד מהכינוים של הקב"ה בעצמו מרחיבה את השאלה.

נראה לי שהתורה רוצה לציין שמה שחשוב בסיפור הוא לא שם המקום אלא מה שמתרחש בו. כלומר, אם יעקב זוכה, בפעם הראשונה בחייו להתגלות ה', איננו קשור לזה שהוא מגיע דווקא במקום הזה אלא למצב שבו שרוי יעקב בעצמו. בנקודת הזמן המיוחדת והמצב הנפשי שלו ברגע זה. וזה היה יכל להתרחש בכל מקום אחר!!

לראיה, יעקב אבינו קורא למקום בשני שמות:

  • בית אל
  • שער השמים

שער השמים, הוא התרגום בעברית ל "באב אילו", בלשון בבלית, הדלת, השער  , לשמים! לכן קראו למקום ההוא "בבל" או, באנגלית "בבילון" , באב אילו.

כאילו יעקב קובע ששער השמים שאנשי בבל חשבו שהם יקבעו אותו על ידי בנייה אנושית, במגדל בבל, על ידי אבנים הנעשים מחמר ולבנים, איננו תלוי ב"מאגייה" של מקום מסויים אלה מתוך רצון אלוהי כלפי אדם מסוים במצב מסוים, וההתגלות היא תןויה אך ורק ברצון האלוהי ולא במקום. מה שמביא המדרש להגיד:

ילקוט שמעוני תורה פרשת ויצא רמז קיז ויפגע במקום למה מכנין שמו של הקב"ה וקורין אותו מקום מפני שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו,

בית האלוהים, הוא בכל זאת מקום. וניתן, דרך מימד המרחב, על ידי אבנים, ובכל מקום לעבוד את ה' דרכם. זאת הרוחניות היהודית: ליצור קשר עם ה' דרך העולם עצמו. (הרב תמיר גרנות).

הרב סמט רואה בהשוואה הזאת בין מגדל בבל וסולם יעקב וקריאת שם המקום "שער השמים" הצדקה וקשר עם מה שעתיד יעקב לחיות בהמשך הפרשה: המפגש שלו עם אנשי בני קדם, בחוץ לארץ, שתרבותם עדיין נגועה מחטא מגדל בבל.

האבנים:

  1. האבנים מראשותיו של יעקב שיהפכו לאבן אחת שתהפוך ל"בית אלוהים"
  2. האבן מעל פי הבאר שיעקב מצליח לרומם על ידי כוח האהבה לרחל
  3. האבנים שיהפכו לגל עד בברית בין יעקב ללבן בסוף הפרשה

העובדה שבכל הפרשה יעקב ייפגש עם אבנים שיציינו כל אחת, את שלבי הסיפור הגדול, מורה על שני עניינים חשובים לעניות דעתי:

  1. אבן= אב-בן: יעקב הולך להקים משפחה. הוא גם בנם של אברהם וצחק וגם האב השלישי שיקים את בית ישראל: מה שנראה נצחי, הוא יותר האבן מאשר האדם. האבן עומדת כמעט לנצח, יחסית לאדם שחי שנים מועטות. ובכל זאת, יש דבר שהאדם יכול ליצור שיהיה אף הוא נצחי, אולי יותר מהאבנים עצמם: זה הקשר בין האב והבן שלו. המשכיות, מסר, תולדות, תיקון מתמשך בין הדורות, מסורת…כשהקשר בין האב והבן מצליחים, כלומר, כשהם מסוגלים להמשיך מדור לדור במשמעות ובהתקדמות, אז הקשר הזה הופך לממשי ונצחי, כמו אבן!
  2. אבנים= ממשיות עולם הזה. הרוחניות היהודית איננה מתעלמת מכל מה שהוא גשמי. להיפך. העולם הפיזי הכרחי. יש לגלות שקיימים, מעבר לעולם הממשי הזה, משמעות וכוונות. לא להיתפס לאבנים כאלילים (זו הסכנה מהקצה השני) אבל להבין שמאחורי האבן יש בורא עולם. ושדרך האבנים, דרך העולם הטבעי והממשי, ניתן לעבוד אותו ולגלות רוחניות אמיתית.

הסולם: (השמת אמת- הרב תמיר גרנות)

 

ויקרא רבה פרשה כט אמר רבי ברכיה ור' חלבו ור' שמעון בן יוחאי בשם ר' מאיר מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד של מדי עולה ויורד ושל יון עולה ויורד ושל אדום עולה ויורד אמר הקב"ה ליעקב אף אתה עולה באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר שמא ח"ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן אמר לו הקב"ה ואתה אל תירא אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית לא האמין ולא עלה

א"ר ברכיה ור' חלבו בשם רשב"י ר' מאיר היה דורש (תהלים עח) בכל זאת חטאו ולא האמינו בנפלאותיו זה אבינו יעקב שלא האמין ולא עלה אמר לו הקב"ה אלו האמנת ועלית עוד לא ירדת ועכשיו שלא האמנת ולא עלית עתידין בניך שיהו משתעבדין בד' מלכיות בעולם הזה במסים ובארנוניות ובזימיות ובגלגליות באותה שעה נתיירא יעקב אמר לפני הקב"ה רבש"ע יכול לעולם אמר לו (ירמיה ל) ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק כמד"א (ישעיה לט) מארץ רחוקה ….. ויסרתיך למשפט מייסרך ביסורין בעוה"ז כדי לנקותך מעונותיך לעתיד לבא אימתי בחדש השביעי.

 

המדרש הזה הוא פלא! רבי מאיר, מגובי על ידי רבי שמעון בר יוחאי ואחרים, שיעקב חטא בזה שהוא לא עלה על הסולם! ולא רק זה, טוען רבי מאיר, אלא שבגלל חטא זה , ישתעבדו בניו בארבעת המלכויות!!

אם ה' מראה סולם ליעקב, זה כדי שיעלה עליו! ויעקב מפחד!

הסולם, מסביר השפת אמת, מסמל את האמונה. האמת המוחלטת נמצאת רחוק מאוד בשמים! אין אנו יכולים להשיג את האמת כולה על הארץ. כדי לזכות, אולי, להיות בדרך אל גילוי האמת הנמצא בשמים, עלינו להאמין, לעלות על הסולם, אל עבר הלא נודע. רק בזכות ההבטחה והאמונה בחיים ובאמת הנמצאת אי שם.

יעקב הוא איש האמת. עבורו, ייתכן שהאמת היא כאן! ואין צורך לעשות עבודה נוספת כדי להשיג אותה.

יעקב הוא איש האמת:

ה' מתגלה אל יעקב ומבטיח לו כל מני דברים נפלאים. מה עושה יעקב? הוא נודר שאם באמת זה יקרה, אז ה' יהיה לו לאלוהים!. לכתחילה זו סתירה אל עבר ה' בעצמו! מה זאת אומרת "אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני…אז והיה ה' לי לאלוהים"??. כאילו יעקב מאמין רק במה שמתרחש באמת. ולא בעתיד בסופק!! ה' מכיר את יעקב, איש האמת. הוא לא כועס עליו על דבריו כי הוא יודע מאיפה הם באים. אבל, על יעקב ועל כל זרעו להתחיל תהליך שונה לגמרי מהנקודה שבו נמצא יעקב. על יעקב להבין שעליו כן לעלות על הסולם. שעליו ובמיוחד על בניו, כן להאמין. כי המציאות שונה מהאמת. יש פער אדיר בין האמת (למה שהאדם לומד, בתיאוריה, שזה מה שאמור לקרות. מה שחייב להיות כי זו האמת) והמציאות בה חי האדם! האדם חי עם  רשע שטוב לו וצדיק שרע לו. האדם חי בעולם שבו לא נראית האמת. ובכל זאת, מתבקש מהאדם, מבני יעקב, להאמין באמונה שלמה שכן קיימת אמת בשמים. ולעלות בסולם החיים האנושיים. כי רק כך ניתן להיות בדרך אל האמת האמתית!

מה עושים האומות בסולם?

אם אנסה להמשיך את רעיון ה"שפת אמת", אגיד שארבעת הגלויות, כן עולות על הסולם, כי כל אחת מאמינה באמת שלה. הבעיה היא שהאמת שלה היא לא האמת האמתית. היא אולי רק חלק מהאמת. אבל כל אימפריה בטוחה בעצמה לגמרי שזו האמת. האמונה של כל אימפריה היא שלמה. היא חזקה. אולי יותר מהאמונה של ישראל! אבל, האמונה החזקה והבלתי מעורערת, יש לה דופי: היא לא לוקחת בחשבון שאנו רק בדרך אל האמת! ויש לקחת בחשבון תמיד שאולי יש פנים אחרות לאמת!! ולכן, יש להם תקומה ויש להם נפילה. הם אכן עולים אבל הם גם יורדים!

המדרש לעיל , שם בפי ה' הבטחה ליעקב שאם הוא היה עולה , שוב לא היה יורד. אבל , כדי להגן על יעקב, נגיד שהוא לא פחד להאמין, אלה הוא פחד להאמין יותר מדי!, להאמין כמו אומות העולם, בעבודה שאולי תהיה זרה לגמרי לרצון ה'!. אני רוצה להבין שטוב עשה יעקב שלא עלה. אבל טוב שהראה לו ה' שיש כן לעלות!

כל ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל נגזרת, לפי המדרש מאי העלייה של יעקב. אכן, כל ההיסטוריה תלמד את היהודים שהאמת הרבה יותר מורכבת ממה שנראה . הם יאספו את כל חלקי האמת הקיים בכל אומות העולם כדי לעלות לאט, אבל בסולם הנכון, אל עבר ראשו בשמים, שנגיע אליו במהרה בימינו!!

 

 

 

רחל ולאה (הרב תמיר גרנות):

 

  1. שמות הבנים (לע"ד)

כמעט כל השמות שנתנו לבני יעקב, קשורים ליחסים הכעורים בין רחל, לאה ויעקב. איך ייתכן ששמות שבטי יה, שיישארו כשמות לעתיד של כל שבטי ישראל, יקבעו את האיבה , הכעס, התקוות, והניצחונות של לאה נגד רחל ולהיפך? נראה שהמחלוקת העמוקה בין שתי האחיות, היא גולשת מעבר לסיפור משפחתי אישי והיא מגלמת את המורכבות של הזהות ,ובכך, מגדירה את תפקיד כל העם בהיסטוריה שלו!

  1. לאה מולידה:

בראשית פרק כט (לא) וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה:

לאה נכנסת להריון בגלל, או בזכות שהיא שנואה!! ובאותה סיבה, רחל לא מולידה!! מה ההיגיון בפסוק הזה ובמעשה ה'במקרה  הזה?  האם יש להעניש את האהוב ולתת פרס למי שסובל? זה נראה יותר מדי נוצרי!!

הרב תמיר גרנות מבקש להבין שיש שני תפקידים שונים שניתנו לאישה בסיפור בריאת העולם:

  • א. בראשית פרק א (כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ …

בפרק א', האישה והאיש , הזכר והנקבה, נבראו כדי לפרות ולרבות. כדי להוליד. כדי לשלוט ולסדר את כל העולם החי מסביבם.

  • ב. בראשית פרק ב (ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:..(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:(כא) וַיַּפֵּל יְקֹוָק אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:(כב) וַיִּבֶן יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:(כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:(כד) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:

בפרק ב', האישה והאיש משלימים זה את זה. כאן, הזוגיות היא המטרה. להיות עזר כנגדו, לדבוק בזולת. כאן, ניתן להכניס את הפן הרומנטי, הזוגי שקיים בין בני זוג.

לאה איננה אהובה, אבל היא מולידה. היא שייכת לפרק הראשון של ספר בראשית. ממנה ייוולדו רוב בני יעקב. אבל, מצד שני, לאה משתוקקת להיות גם האישה של פרק ב'. היא מחפשת את אהבת בעלה. הילדים הם אמצעי כדי שבעלה יאהב אותה, יילווה אליה.

רחל, מצד שני, היא האישה של פרק ב'. היא אהובה ועבורה יעקב עבד ארבע עשרה שנים. אבל היא לא מולידה! וכל מהוויה היא להוליד! להיות האישה של פרק ב'!!

המתח הקיים בין שני פרקי הבריאה מתגלה כאן דרך שני הפנים שיש בכל אישה, ובכל זוג: האהבה וההולדה. ואם אפשר, החיבור ביניהם. המתח הזה הוא בעל מרכיבים שונים . וכל ילד יגלם פן אחר. כך שעם ישראל יהיה מורכב בכל הפנים האפשריים של המתיחות בין קצוות המציאות והאמת.

 

ניתן לראות ששם "אלוהים" המופיעה בפרק הראשון בסיפור הבריאה, מופיע בלידות כל פעם שמדובר בלידה ולאו דווקא באהבה. והשם ה', המופיע בפרק השני, מופיע בקשר לאהבה (או לשנאה) בין בני הזוג. למשל:

וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה…

(כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ

  1. הקנאה של רחל (מי השילוח – הרב גרנות)

בראשית פרק ל (א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי:(ב) וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן:(ג) וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה:

"ותקנא רחל באחותה". מי אומר זאת? התורה האובייקטיבית! ייתכן שרחל עדיין לא מודעת לקנאה הזאת. זה קורה "בקרבה" של רחל, כמו ששרה צחקה בקרבה ולא היתה לגמרי מודעת בצחוק הזה. כל הסיפור הוא לגלות לה את מה שמתרחש בתוכה ולברר אותו. מי השילוח אומר שכשלא מצליחים להשיג דבר, יש לעבוד על עצמנו וברר בתוכנו את הסיבות שעבורם אנו רוצים להשיג זאת, איך, למה, עבור מה, ..ורק בירור כזה יכל לפתוח את השערים שיביאו להגשת הדבר. "יגעת ולא מצאתה, אל תאמין" אתה התפללת ולא קבלת? זה בטח בגלל שלא יגעת מספיק. ומה היא היגיעה האמיתית? הבירור הפנימי!

על רחל לעשות בירור פנימי. למה היא ורצה בנים? האם זה בגלל סיבה לא ראויה של קנאה ואגואיסטיות? האם זה כדי שהיא תהיה אם בישראל? האם זה כדי להביע , דרך ילדים את ההשקפה המיוחדת שלה בתוך הזהות היהודית…

לכן יעקב כועס עליה: הוא לא יכל לעשות את הבירור במקומה!!

ואכן, רחל עושה את הבירור ומוכנה לתת את בלהה ליעקב. וזה אחד השלבים שילבנו את המניעים הטהורים שלה ויביאו לה ילדים!

  1. סיפור הדודאים

רחל חשבה שדודאים, כלומר אמצעי חיצוני, מאגי, יכול לעזור לה במקום הבירור הפנימי. אבל הדודאים לא עזרו לה בכלל. אבל, הם עזרו לגלות שלאה רצתה בעיקר את אהבת בעלה: "לכן ישכב איתך הלילה..". לאה רוצה לא להיות ה"מולידה" בלבד אלה גם האישה המוערכת והאהובה. זה סיפור שמסביר היטב את שני העניינים שלמדנו לעיל.

  1. רחל ולאה בזוהר

רחל היא מעולם הנגלה ולאה היא מעולם הנסתר. שני העולמות האלה הם הפוכים ומשלימים. עולם דאתגליה, הוא עולם שבו הכל יפה, חיצונית הכל מושלם. ועולם דאתכסיא, הוא עולם של הצל, של השנוא, של המכוער, של העורמה, זה שבא שלא בהסכם ובכוונה תחילה.  ועל שני העולמות להכיר אחד בשני ולהשלים בניהם!

 

נישואי שת אחיות (הרב מידן)

אפשר להניח שאף פעם לא נחשב נישואים בין שתי אחיות ל"עריות", בזמן הקדום. ייתכן שהתורה אסרה על זה רק בגלל הסיפור של רחל ולאה שהביא לבעיות ביניהן! הרי כל העריות הכתובות בתורה , אסורות בין בחי האישה הראשונה ובין אחרי מותה. אסור להתחתן עם אשת אביו גם אחרי מות אביו.. אבל, לגבי האחות, אין איסור להתחתן עם האחותה אחרי מות אשתו. ראיה שזה לא עריות לכתחילה. אם כן, לפני שהתורה אסרה על זה, זה לא נחשב כעריות ויעקב היה מותר לו להתחתן עם אחיות. רק בגלל הבעיות שנבעו מהחתונה הזו אסרה זאת התורה אחר כך. וכן לגבי הבכור בן השנואה, וכן כמה איסורים שנגזרו מסיפורי האבות (ולא להיפך!)

 

מרחב התמרון (הרב מידן)

למה יעקב קבע שבע שנות עבודה עבור רחל?

ייתכן שזה נקבע רק אחרי משא ומתן ארוך. אבל למה בכל זאת המחיר כה גבוה?

בניגוד לעבד אברהם שהיה לו לקחת אישה מארץ מולדת אברהם, ליעקב ביקשו הוריו לקחת אישה במנות לבן! כך שהיה לו מרחב תימרון מאוד צר!

העבד היה יכול להעמיד כתנאי שהאישה חייבת לבוא מיד אל ארץ כנען. ואם לא, אז הוא היה יכול "לפנות ימין או שמאל"! כלומר, אם אתם לא רוצים שרבקה תבוא אל ארץ כנען מיד, אני הולך, אין עסקה.

תנאי כזה לא העמיד יעקב. או שהוא לא יכל להעמיד אותו, כי הוא היה מוגבל. הוא חייב לקחת מבנות לבן ולכן הוא חייב להישמע לתנאים של לבן. לכן הוא לא יכל לעזוב בקלות את לבן. כי זה לא היה תנאי מפורש שהוא ייקח אותם לארץ כנען. ייתכן שלבן היה מודע למגבלה הזו ולאור הסיפור של העבד, הוא התנא שהבנות לא יעזבו בינתיים אל ארץ כנען, דבר שגרם לאיחור רב של יעקב אצלו!

 

למה להישאר עוד שש שנים (הרב מידן)

נניח שהבננו שיעקב היה חיי להישאר 14 שנים עבור לאה ורחל. אבל למה להישאר עוד שש שנים??

בתום 14 השנים, נולד יוסף. ואז רחל התפללה שייתן לה ה' בן נוסף.

לכן, יעקב חיכה בסבלנות שרחל תכנס להיריון. כי כבר זה היה מסובך עד עכשיו, אין סיבה לסכן הריון על ידי מסע ארוך. אבל לידת בנימין איחרה שש שנים!.

במשך ששת השנים, ייתכן שלבן שינה כל שנה את התנאים (ואכן יש שישה גוונים שונים של הצאן והכבשים)

 

למה רחל גנבה התרפים? (הרב מידן)

הפרשנים הציעו שני כיוונים:

  1. כדי שאביה יפסיק לעבוד עבודה זרה
  2. כדי שלבן לא ישתמש בתרפים כדי לנחש שיעקב עוזב ולאן הוא בורח

הרב מידן מוסיף הסבר אפשרי שלישי: מצאו הארכאולוגים שבתוך האלילים של התקופה הזו, היו חורים שבהם החביאו את ההסכמים החשובים. כאילו האליל, שומר על ההסכם. בין בתור ערב, בין בתור איסור לגנוב דבר שבקדושה. אם כן, ייתכן שהסכם בין לבן ויעקב שימנע מיעקב לעזוב ללא רשות לבן היה חבוי בתוך התרפים של לבן. גנבת התפרים אפשרה להעלים בכך הסכמים מגבילים אלה!

 

הגלעד (הרב מידן)

ההסכם שבברית לבן ויעקב אוסר על יעקב לעבור את היבוק ולכבוש את צפון הגלעד. למרות זאת, רואים שבני ישראל כן כבשו ארצות אלה. איך ייתכן שהם הפרו את ההסכם עם הארמים?

הבר מידן מצא שגלעד, בן מכיר, בן מנשה, נולד מאימה ארמית! כנראה בתקופת שלטון יוסף במצרים, מנשה התחתן עם ארמיה ועל ידי נישואים אלה, כבש לעצמו, ועבור שבטו את הארצות הארמיות האלה משני עברי היבוק:

דברי הימים א' ז- יד: בני מנשה אשריאל אשר ילדה פילגשו הארמיה ילדה את מכיר אבי גלעד.

 

 

 

 

 

 

 

 

מקורות נוספים:

 

הרוחניות: מקום- אבן

 

בראשית פרק כח (י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:(יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:(יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ:(יג) וְהִנֵּה יְקֹוָק נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:

(יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ:(טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:

(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְקֹוָק בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי:(יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ:(יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה:

(כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:(כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְקֹוָק לִי לֵאלֹהִים:(כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:

 

בראשית פרק כט ב) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה ….וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר:(ג) וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ:(……….(ז) וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ:(ח) וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן:(ט) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא:(י) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ:

 

בראשית פרק לא (מד) וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ:(מה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה:(מו) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל:(מז) וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד:(מח) וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד…

(נא) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ:(נב) עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה:

 

רש"י בראשית פרק כח ויצא יעקב מבאר שבע – .. מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה

(יא) ויפגע במקום – לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שנאמר בו (לעיל כב ד) וירא את המקום מרחוק:

דברים פרק יב (ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה:

בראשית פרק יא (ג) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר:(ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:

 

 

 

הסולם: האמונה והאמת

 

שפת אמת :רמז החלום סולם מוצב ארצה כו' הוא בחי' דרך ארץ קודמת לתורה וזהו מוצב ארצה. ואח"כ זוכין לתורה שהוא בחי' ה' נצב עליו. ואיתא כי יעקב אבינו לא רצה לעלות על הסולם. ואמרו חז"ל ר"מ הי' דורש בכל זאת חטאו כו' על יעקב שלא האמין ולא עלה. הרמז הוא כי יעקב הי' אמת. כמ"ש תתן אמת ליעקב. והוא בחי' התורה אין אמת אלא תורה. ובחי' אמונה הוא קודם שזוכין אל אמת. והוא בחי' מוצב ארצה כנ"ל… אבל יעקב שהי' מתקן החטא נתדבק בעץ החיים. והקב"ה שאמר לו עלה הי' כדי שיכין לנו דרך בבחי' אמונה כדאיתא בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחי'. אבל יעקב שלא הי' זז ממדריגת האמת. לכן חטאו בנ"י אח"כ באמונה וזהו הרמז שע"י שיעקב לא עלה לכן חטאו ולא האמינו ונחשב לו לחטא כי אם הי' עולה הי' מכין לנו דרך האמונה בשלימות כנ"ל:

ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתתמה ממנו.

 

 

רחל ולאה

 

בראשית פרק כט (לא) וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה:

(לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְקֹוָק בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי:

(לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְקֹוָק כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן:

(לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי:

(לה) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְקֹוָק עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת:

 

בראשית פרק ל (א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי:(ב) וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן:(ג) וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה:(ד) וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב:(ה) וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן: (ו) וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן:(ז) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:(ח) וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי:

(ט) וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה:(י) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן:(יא) וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד:(יב) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:(יג) וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר:

(יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:(טו) וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ:(טז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא:

(יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי:(יח) וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר:(יט) וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב:(כ) וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן:(כא) וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה:

(כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ:(כג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי:(כד) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְקֹוָק לִי בֵּן אַחֵר:

 

 

 

מי השילוח :ותאמר הפעם אודה את ה'. איתא בגמ' (מגילה ו:) אמר ר"י אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין. והנה בגמ' ודאי לא בשופטני עסקינן שזה האומר יגעתי ולא מצאתי איירי שאנו רואין שיגע הרבה ולא מצא וכן האומר שלא יגע ומצא וא"כ איך שייך לאמור אל תאמין. אך עומק העניין הוא מבואר ברחל ובלאה, כי בטח אמנו רחל כמה תפלות וכמה בקשות בקשה שיושיע לה ה', אך מפני זה לא הועיל לה לפי שנאמר ותקנא רחל באחותה, והוצרכה הקנאה להתברר אם הוא קנאת סופרים שהוא לש"ש או קנאה בעלמא כפי דרך הטבע ח"ו, והנה התנהגות הש"י עם האדם אשר באותה הטובה שנחן בהמדה בהמדה הזאת עצמה ברא בו חסרון, ע"כ לא יוכל הטובה לצאת לפועל קודם שיתרפא חסרונו וקודם שיתרפא החסרון לא יועיל כמה תפלות וסיגופים להאדם עד שיתרפא חסרונו ואז יושע. ע"כ לפי שרחל הוצרכה להתברר במדות קנאה וקודם שנתבררה בזאת לא הועיל לה שום תפלה וכל יגיעתה, וע"כ כאשר בקשה מיעקב אבינו שיתפלל בעדה חרה אפו עליה. ולהבין זאת כי הלא כדין עשתה, כי מי שיש לו צרה בתוך ביתו ילך אצל חכם וכן הקשה הרמב"ן ז"ל, אך מחמת שכתוב קודם ותקנא רחל ע"כ ויחר ליעקב מחמת שמקודם היתה צריכה להתברר קנאתה, אך כשאמרה ליעקב תנה אמתי לפניך כו' ואבנה גם אנוכי ממנה, מזה נראה שכוונתה היתה לש"ש הרי הכניסה צרתה לתוך ביתה. וזה פירוש יגעתי ולא מצאתי אל תאמין אף שאנו רואין שיגע את עצמו, מ"מ לא היה במקום הראוי לפניו להתייגע. כאדם הרוצה לכנוס לבית ודופק שלא במקום הפתח אפילו ידפוק כל היום לא יועיל לו, אבל כשיבא למקום הפתח וידפוק אז מיד יפתח לו.

תולדות פי5

ב"ה א כסלו התש"פ

מישל בן שושן

 

תולדות פי5

 

נושאי הפרשה:

  1. לידת יעקב ועשיו
  2. מכירת הבכורה
  3. יצחק ואבימלך
  4. עשו מתחתן עם בנות כנען
  5. גנבת הברכה
  6. משלחים את יעקב וברכת אברהם ליעקב

 

מה נמכר בבכורה?(הרב גרנות)

כשעשיו מגלה שיעקב גנב לו את הברכות, עשיו פורץ בזעם ואומר:

בראשית פרק כז (לו) וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה:

 

לכאורה, אנו חושבים שיש קשר הדוק בין הבכורה והברכה המיועדת לבכור. נניח זאת לרגע.

לפי הנחה זו, עשיו טועה באמירתו מול יצחק. הוא בעצם מגלה לו שהבכורה נמכרה ליעקב וזה מצדיק את העובדה שיצחק ברך את יעקב. כי הוא כבר קנה הבכורה!.

לפי הנחה זו, יעקב היה צריך לבוא אל אביו ולהגיד לו מראש שהנה עשיו כבר מכר לו, כדת וכדין את בכורתו, ולכן הוא זקוק עכשיו לברכת הבכור! וזה היה הרבה יותר יעיל ולגיטימי , במקום כל התחבולות והשקרים שלו!

 

אם כן, אנו חייבים לחשוב אחרת ולהניח שאין קשר בין הבכורה והברכה!!. אם כן מה היא הבכורה שעשיו מכר ליעקב? ייתכן מאוד שזו הירושה של הבכור. היה , כנראה נהוג בעולם אז שהבכור מקבל כפול משאר הבנים בירושה. (אין התורה מחדשת דבר בנידון בספר דברים, היא רק מאשרת מנהג קדום זה). אם כן, יעקב היה אמור לקבל שליש מארץ ישראל ועשיו שני שליש מארץ ישראל.

 

למה עשיו מכר הבכורה? התורה אומר שהוא "בז" על הבוכרה . ייתכן שהוא , כאיש של ההנאה המיידית, של העכשוויות, איננו מעוניין בכל דבר שקשור לעתיד. הוא מרגיש שהוא יוכל, במידה ויבוא הזמן, לכבוש את כל הארצות שהוא רוצה. הוא לא מעוניין בהטחה הזו של הארץ וכל הכרוך בירושה הזו (הבריתות בין אברהם וה' מחייבות מאוד את מי שיירש את הארצות האלה).

כמה הוא שילם יעקב עבור הבכורה? לא יודעים! לא בטוח שרק נזיד העדשים הם המחיר שהוא שילם. יכל להיות שהוא שילם בכסף נוסף!. סיפור נזיד העדשים מראה את טבעו של עשיו שהוא רוצה הכל מיד, בכל מחיר! כדי לבשל עדשים, צריך זמן וסבלנות. יעקב מוכן לבשל אוכל איטי . עשיו מומחה באוכל המהיר של הציד הורגים, צולים ואוכלים. הוא עייף (רעב) אז הוא רוצה אוכל מיד. זה מסביר לנו למה עשיו איננו מעוניין בבכורה.

כשיצחק יברך את יעקב במקומו, עשיו צועק: הוא כבר לקח לי שליש מהירושה (החלק המיועד לבכור) ועכשיו, הנה הוא לקח ממני את השליש האחרון! כלומר הוא לקח לי הכל!

הסבר קטן:

עשיו היה אמור לקבל בתור בכור שני שלישים מהירושה ויעקב שליש אחד

הבכורה שיעקב קנה ממנו זה היה השליש של הבכור, כלומר שאחרי המכירה, עשיו היה אמור לקבל שליש ויעקב שני שלישים.

עכשיו שיצחק "ברך" את יעקב, הוא כביכול נתן לו את השליש האחרון ולעשיו לא נשאר כלום!!

 

מה היתה הברכה שיצחק רצה לברך את עשיו?

את זה, ניתן לראות במפורש בתורה: את מה שיצחק אומר ליעקב, כשהוא מתחזה לעשיו, אלה, כנראה, המילים שהוא התכוון להגיד לעשיו:

(כז) וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְקֹוָק:(כח) וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ:(כט) יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ:

הברכות האלה, אינן הברכות של אברהם. (הברכות של אברהם, יצחק יברך בהם את יעקב אחר כך, כשהיה בטוח שהוא יתחתן עם נשים מבית לבן). בינתיים, יצחק התכוון לברך את הגדול מבניו, הבכור, עשיו, בברכה השייכת לבכור. כלומר הברכה של השפע החומרי שאליו זקוק הבכור. וגם השליטה על שאר בני המשפחה. כי בתור בכור, הוא חייב להגן על שאר בני המשפחה והם חייבים לציית לו. במילים של התורה, הם חייבים לעבוד אותו ולהשתחוות לו. ברכה כזו, קיבל, למשל יהודה מאביו יעקב:

בראשית פרק מט (ח) יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ:

וזה לא גרם לשום בעיה. יהודה קיבל אתת ההנהגה על שאר אחיו. וכל אח קיבל מה ששייך לו. יוסף, יקבל ירושה כפולה (כמן בכור) , שתי נחלות, כי שני בניו (אפרים ומנשה)יהפכו לשני שבטים בדין היירושה.

עכשיו שיצחק נתן ליעקב (בתור עשיו) שני שליש מהירושה על הארץ, לא נשאר לעשיו כלום! כי השליש הראשון כבר מכר לו והנה שני השלישים האחרים הוא גנב לו ! וזה מסביר את מה שעשיו אמר לעיל:

"ויעקבני זה פעמיים, את בכורתי לקח (השליש המיוחד שלי) והנה לקח את ברכתי (השליש האחרון שהיה נשאר לי)"

 

מה חשבה רבקה? (הרב תמיר גרנות)

 

רבקה היא היחידה שקבלה נבואה ברורה מאת ה' בעצמו:

כב) וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְקֹוָק:(כג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:

(כד) וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ:

העובדה שכתוב: "והנה תומים בבטנה", אומר שכולם הופתעו לגלות זאת מסביבה! אנחנו, קוראי התורה , יודעים שהיא הרגישה זאת בבטנה כבר בהריון, ושה' אפילו הסביר לה למה יהפכו שני התאומים האלה. אבל, ה' אמר רק "לה". ולא לבעלה. וכנראה שהיא לא אמרה זאת לבעלה! אם ה' לא אמר ליצחק, היא חושבת, זה בגלל שאין להגיד לו! כולם מופתעים בלידה ש"הנה" יש תאומים! ורבקה שמרה את כל הנבואה בסוד.

היא יודעת , על פי הנבואה שהצעיר יגבר על הגדול. כלומר, שיש היפוך הטבע. הבכור איננו הבכור! לכן, כנראה, היא לא משתתפת במתן השם "יעקב" ליעקב:

:(כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו:(כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב

רבקה ויצחק נותנים לעשיו את שמו .("ויקראו אותו..") כי הוא באמת שעיר.

אבל יעקב, נקרא רק על ידי אביו יצחק ("ויקרא" ) בשם זה. הוא הילד השני! הוא עוקב אחרי הראשון. ועובדה היא שידו אוחזת את רגל אחיו. רבקה לא משתתפת במתן השם כי היא יודעת שהוא לא יישאר השני, בגלל הנבואה.

 

רבקה שומרת סוד. והסוד מאוד מאיים! שני האחים התאומים יגדלו בתחרות מסוימת. והשני חייב להיות המוביל! לכן, כשרבקה שומעת שיצחק רוצה לברך את עשיו, היא מרגישה שזו טעות. אבל היא לא מדברת עם בעלה על הטעות. היא מעדיפה שהכל ייעשה במרמה.

אבל טעות בידה: יצחק לא התכוון לברך את עשיו בברכת אברהם! הוא רק רצה לברך אותו בברכת הבכורה!

 

מה היא ברכת אברהם?

בראשית פרק יז (א) … וַיֵּרָא יְקֹוָק אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים:(ב) וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד:.. (ו) וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ:(ז) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ:(ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:

ברכת אברהם (זו שהוא קיבל בברית המילה), נאמרת בשם שדי. היא כוללת את הירושה של הארץ, של המשכיות הזרע המיוחד ליצירת המשפחה המיוחדת שתיצור את עם ישראל.

אותם המילים, שהם ברכת אברהם, יעקב יברך את יעקב בנו , ללא שום קשר עם גנבת הברכות!:

בראשית פרק כח (א) וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן:(ב) קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ:(ג) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים:(ד) וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם😦

 

ברכת אברהם ניתנת רק למי שלא יתחתן עם בנות כנען!! זה המפתח של כל הסיפור!!

עשיו התחתן עם בנות כנען. וזה פסל אותו מלהיות הממשיך של יצירת עם ישראל. זה פוסל אותו מלקבל את ברכת אברהם. אברהם עשה הכל כדי שיצחק לא יתחתן עם בת כנען. אם כן, מהרגע שהפסוק אומר שעשיו לקח לו מבנות כנען, זה נגמר מבחינתו. גם מצד אביו יצחק. עשיו ממשיך להיות הבן הגדול שזקוק לברכת השפע של הבן הגדול וזה בדיוק מה שהתכוון יצחק לתת לו. אבל, אף פעם לא התכוון יצחק לתת לעשיו את ברכת אברהם!!

לכן, אחרי שרבקה מזכירה לו שעשיו לקח מבנות כנען ושיש כעשיו לתת את ברכת אברהם למשהו אחר, הנה שיש צורך לשלוח את יעקב לקחת אישה אצל לבן! וזה מה שיאפשר לו לקבל את ברכת אברהם!! זאת , ללא קשר עם גנבת הברכות או מכירת הבכורה!!

לכן, יצחק קורא, בנחת, ליעקב בנו. הוא לא מדבר אתו על גנבת הברכה. הוא לא מדבר אתו על בריחה מעשיו. כאילו כלום לא קרה בנידון. הוא רק אומר לו שעליו ללכת לקחת בנות לבן כדי להיות הנושא את ברכת אברהם!!!

 

נראה שיש מקום לשאלה:

מה היה קורה אם יעקב לא היה גונב את הברכות של עשיו??

כנראה שהוא לא היה מפסיד בכלל את ברכת אברהם!

ייתכן שרבקה היתה יותר מדי לחוצה והיא טעתה בכמה נקודות:

  1. היא לא דברה עם יצחק. יכול להיות שהיא חשבה שהוא לא יכול להבין דברים חשובים (וראינו שכן יצחק מאוד יודע את מה שהוא עושה!)
  2. היא חשבה שיצחק ייתן את ברכת אברהם לעשיו, דבר שלא היה נכון
  3. היא גרמה הרבה צער ליעקב שנאלץ לגנוב ולשקר
  4. היא גרמה לעשיו לכעוס ולרצות להרוג את אחיו, דבר שיהיו לו השלכות איומות עד לימים אלה
  5. היא טעתה כשהיא הבטיחה ליעקב שילך ללבן רק "ימים אחדים". הוא נשאר שם יותר מ20 שנה
  6. היא טעתה כשהיא אמרה שהיא תראה אותו שוב. כנראה שהיא מתה בינתיים ולא זכתה לראות את יעקב שוב:

בראשית פרק כז (מג) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה:(מד) וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ:(מה) עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד:

 

יש לשים לב לעובדה שכל סיפור גניבת הברכות נכתב בין שני פסוקים שנראים ממשיכים אחד את השני:

בראשית פרק כו (לד) וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי:(לה) וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה: ס

……סיפור גנבת הברכות………

בראשית פרק כז (מו) וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים:

לא רק שהתורה ממשיכה בדיוק בנקודה שהיא הפסיקה בה: עשיו מתחתן עם בנות כנען, וזה גורם למורת רוח להוריו ולדיבור (סוף סוף) בין הוריו, אלא שנראה כאילו לא קרה כלום בינתיים! כאילו כל סיפור הגנבה לא קרה בכלל!

כאילו התורה עצמה מציעה לבחון את הסיפור של הגנבה מחדש. יהיו לו כמובן הלכות רבות מאוד. אבל מבחינת הברכות החשובות שמקבל יעקב מאביו, ברכת אברהם, אין לזה שום השלכה!

אם כן, הדעה הקדומה שרבקה היא זו שהצילה את המצב ושיצחק היה עיוור ולא מבין בכלל מהמתרחש, איננו כל כך נכון!!!

 

יצחק עיוור (המי השילוח- הרב תמיר גרנות)

המי השילוח אומר שכשם שיצחק היה כל חייו בארץ ישראל והוא היה עיוור, כך משה לא נכנס לארץ בכלל והוא כן "ראה" טוב מאוד!!

מה פירוש האמרה הזו?

שתי הדמויות האלה, יצחק ומשה הם נראות הפוכות לגמרי

משה חושב . הוא רואה , כלומר הוא יודע להתרחק מהמצב כדי להבין, להסתכל בדברים מרחוק כדי להבין. הראייה שלו מאוד חדה ברורה וחשובה מאוד. אבל, זה מחייב אותו להישאר מחוץ לדברים עצמם! היא מתרחק מהאישה, הוא לא נכנס לעובי הקורה של ארץ ישראל.

יצחק איננו רואה. הוא ממשש. הוא אוכל. הוא מריח. הוא מפעיל את כל החושים שמפגישים אותו עם המציאות עצמה! הוא עושה בדיוק ההיפך ממה שעושה משה! הוא בתוך ארץ ישראל שהיא המציאות. יצחק הוא איש הדין בזה שהוא מוסר את נפשו לדין. הוא מקבל עליו את הדין. זה מה שגורם לו להיות איש הדין. לא שהוא איש אכזרי,או עצוב. להיפך הוא שמח. הוא מצחק. אפילו עם אשתו הוא מצחק. הוא חושני, ושמח. הוא שמח כי הוא מקבל את מה שקורה. הכל בא מאת האלוהים. ה' נתן לו את חייו במתנה אחרי שהוא היה מוכן להחזיר את נשמתו. מאז, הוא שמח לחיות ולקבל כל דבר. כשעשיו אומר לו שיעקב התברך בטעות, הוא אמנם צועק אבל מיד אחר כך, הוא מקבל עליו את הדין :"גם ברוך יהיה". כאילו ה' רצה כך, כן יהיה! הוא רואה שיעקב יוצא שני, אז הוא קורה לו העוקב. הכל פשוט! עשיו מתחתן עם בנות כנען, אז הוא נפסל מלקבל ברכת אברהם. נשאר יעקב, אז שהוא ילך להתחתן עם בת לבן ויקבל ברכת אברהם! גם מול אבימלך הוא מתנהג כך.

יצחק ואבימלך (הרב תמיר גרנות)

הסיפור של ביקור יצחק אצל אבימלך מפתיע משתי סיבות:

1 הוא נראה חוזר על אותו הסיפור שקרה עם אביו אברהם

  1. אנו לא מבינים מה תרומתו לרצף הסיפור הקודם של הברכות והבכורה.

כמו אצל אברהם, הסיפור מכיל שני חלקים. ההבדל הוא שאצל אברהם שני החלקים נפרדים אחד מהשני (בניהם יש לידת יצחק) בעוד שאצל יצחק שני החלקים רצופים אחד אחרי השני:

  1. החלק הראשון:

יצחק יורד דרומה בגלל הרעב, ה' נראה אליו ומברך אותו

היחס של אבימלך אליו איננו ידידותי. ובכל פעם שאבימלך מגרש אותו, יצחק מתרחק עוד יותר. עד שהוא מגיע לרחובות ושם, כבר לא רבים על הבאר שהיא חופר:

…(כב) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְקֹוָק לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ:

היינו מצפים שהסיפור ייסתים כאן. הגענו סוף סוף לרגיעה שאין בה מריבות ואנטישמיות. ולא היא! יצחק חוזר צפונה אל המקום הראשון שלו: באר שבע!

  1. החלק השני:

(כג) וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע:(כד) וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי:(כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר:(כו) וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ:(כז) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם:(כח) וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יְקֹוָק עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ:(כט) אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְקֹוָק:(ל) וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:(לא) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם:

השלום שמושג בסוף הסיפור שונה מאוד מה "שלום" שבו הוא היה שרוי ברחובות. ברחובות, זה היה מצב של אי לחימה קרה. הוא התרחק מאוד וזה מה שקנה לו שקט. עכשיו, קרה דבר חדש לגמרי: אבימלך והרמטכ"ל שלו באים כדי לבקש ממנו הסכם שלום, ברית. זה מאוד מפתיע את יצחק. אבל הוא מבין שזה המצב החדש!

מה גרם לשינוי הזה?

  • הרב מידן, טוען שזה בסכות עשיו! הוא התחיל לנקום באויבים והוא הפחיד אותם על ידי הצבא שלו. עשיו חי את צעירותו בפחד מהאנטישמיים שכל הזמן מציקים ומשפחה. וכשגדל עשיו, הוא מקים צבא ומגן בחוזקה על האינטרסים של אביו. לדעת הרב מידן, זה בדיוק הסיבה שיצחק אוהב את עשיו! הוא לא רק מביא לו אוכל אלא הוא מעניק לו ביטחון צבאי!!
  • הרב תמיר גרנות מציע הסבר אחר: יצחק מבין שיש להתמודד עם הבעיות ולא לברוח מהן. חזרתו לבאר שבע, מסמלת המוכנות שלו להתמודד עם הבעיות. לכן, ה' נגלה אליו שנית. ואז יש שינוי בתגובה של יצחק: הוא מקים מזבח (מה שלא עשה בפעם הראשונה) והוא "קורא בשם ה'" כלומר, הוא לוקח על עצמו את המטרות שעבורם אברהם נלחם כל חייו. הוא מקבל על עצמו את התפקיד של המשכו של אברהם בזירה החיצונית. לקרוא בשם ה' זה להביע עמדה נחרצת מול הזרים. והשינוי הזה הוא זה שגורם לאבימלך  לכבד אותו ממש! כשיצחק היה נכנע ובורח, אבימלך נלחם בו הציק לו. כשיצחק מקבל על עצמו אחריות על זהותו ומשימתו, אז האויבים מכבדים אותו ויראים מפניו!! והם אפילו מצביעים על הסיבה שעבורה הם באים לבקש ממנו ברית שלום: "אתה עתה ברוך ה'"! לפני כן, הברכה של ה' היתה חומרית, ראו שהוא מצליח במעשיו. אבל רק כשהוא קורה בשם ה', הם באמת מוכנים לעשות אתו שלום !

מה מוסיף הסיפור הזה לקונטקסט? כנראה שהוא שהוא מצביע על הדבר העיקרי: יש להמשיך את ברכת אברהם, לקרוא בשם ה', ולא רק להסתפק בברכת השפע. זה ההבדל בין הברכה אל הגדול (השפע) והברכה אל הבכור, בתור ממשיכו של אברהם, המקבל את ברכת אברהם!

 

עשיו איש ציד (הרב מידן)

נמרוד היה איש ציד ורש"י מוסיף שנמרוד היה ציד בפיו. כמו עשיו. היתה להם היכולת לאסוף מסביבם אנשים ולשלוט עליהם.

  • וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה …:(כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו
  • (ח) וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ:(ט) הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְקֹוָק עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְקֹוָק: בראשית פרק י .רש"י (ט) גבור ציד – צד דעתן של בריות בפיו ומטען למרוד במקום:

כאשר תריד (הרב סמט)

יצחק איננו מברך את עשיו. הוא רק "עונה לו" שירושת ה ארץ ניתנה כבר ליעקב אחיו. נשאר לו רק לבחור לו ארץ אחרת, חוץ מארץ כנען. ורק כשילך לשם (יריד- מלשון ללכת) הוא יוכל להצליח! (משמני הארץ= רחוק משמני ארץ ישראל!)

חיי שרה פי5

בע"ה כה מרח שוון התש"פ

מישל בן שושן

 

חיי שרה פי 5

 

הרעיון המרכזי:

אברהם קיבל בהתחלת דרכו משימה אוניברסלית, להיות "אב המון גויים". אבל בהמשך, נודע לו שבן אחד מתוך זרעו יהיה לעם פרטיקולרי, לאומי, מבודל. שתי המשימות נראות הפוכות. ובכל זאת, הן תתגלינה כמשלימות אחת (הלאומי) את השנייה (האוניברסאלית).

הפרשה מתחלקת לשלושה חלקים שמתארים את שתי המשימות והשילוב בניהן:

  • קבורת שרה וקניית אחוזה בארץ כנען (הפן הלאומי המצומצם שעיקרו העם היהודי בארץ ישראל)
  • אישה ליצחק.(יצחק הלאומי מתחתן עם אישה שבאה "משם")
  • הולדת בנים מקטורה ושליחתם אל עבר הארצות המקיפות, הרחוקות, ..לשם! (הפן האוניברסלי)

 

קבורת שרה יצחק ורבקה בני קטורה
הפן הלאומי המצומצם חיבור בין הפן הלאומי -יצחק ורבקה שבאה מהארץ המורחבת, הפן האוניברסלי הפן האוניברסלי

 

 

קבורת שרה:

"ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה"

אברהם מגיע (מאיפה?) . כנראה שהוא לא היה ברגעים האחרונים של שרה, על ידה. בחברון. יכול להיות שזה במקרה. אבל יכל להיות שזה מבטא באמת את הפער האידיאולוגי בין אברהם לשרה. אברהם איננו עוסק ביישוב חלקי הארץ הקשים שבהם יושבים גויים מקומיים. הוא בעל חסד, מחפש שלום ואחווה בין העמים. שרה, לעומתו, היא מה שהיינו קוראים היום "קנאית". היא גרה דווקא בחברון. מרכז הארץ. שבה התושבים אוחזים בקנאות על אדמתם. היא זו שדאגה שייוולד בן כמו יצחק, שיהיה קשור לארץ כנען ולא יצר ממנה. במותה, היא כאילו מכריחה את אברהם לבוא לחברון ולהתעסק עם קניין קבורה דווקא שם.

אברהם נענה למשימה. והוא אכן קונה לא רק קבר אלא שדה ועצים, אחוזה ממשית בארץ, גרעין להתנחלויות הבאות. ורק אחר כך קובר את שרה. כאילו הכבוד למת (הקבורה המידית) נעשה, במקרה של שרה, על ידי הגשמת רצונה: המתנה עד שתתבצע קנייה של כל השדה וכל העצים (ובאופן משני, מערת קבורה!). ייתכן שכל קבורה אחרת היתה דורשת שאברהם יסכים מיד לכל קבר כדי לקבור "את מתו מלפניו". אבל עבור שרה, כבוד המת הוא כאן הגשמת רצונו העמוק: קניית שדה בארץ כנען לאחוזה!

עד לקבורתה, שרה השפיעה על אברהם בצד חיזוק הפן הלאומי שלו.

 

רבקה:

יש לשים לב לפרט חשוב: אברהם לא ביקש מהעבד למצוא אישה "מבית אביו".:

בראשית פרק כד (ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי:(ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיקֹוָק אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ:(ד) כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק:

אלא מ"ארצו וממולדתו"

נכון שהעבד , לאחר מעשה, כשהוא מתפעל שהאישה היא ממשפחת אברהם, יגיד ללבן שאברהם ביקש ממנו להביא אישה מבית אביו, כלומר ממשפחתו:

בראשית פרק כד (לז) וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ:(לח) אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי:

למה העבד עושה זאת? כנראה שזה כדי לשכנע את משפחת לבן ולהראות שהכל מגיע מהאלוהים. אבל, התורה איננה אומרת שאברהם ביקש זאת.

מה באמת רוצה אברהם?

  1. שהאישה לא תהיה כנענית
  2. שהאישה תהיה בעלת מידות כדי להתאים ליצחק
  3. שהאישה תבוא מהארץ של אברהם, משם, מרחוק.

כל מה שהוסיף העבד, זו טקטיקה חכמה כדי להביא את רבקה.

מה היא "ארצו" של אברהם? אור כשדים, או חרן, או…הארץ שה' נשבע לתת לו: הארץ מנהר פרת ועד מצרים!

למה לא אישה מכנען? אברהם איננו מסביר. אצל יצחק ורבקה, הם הסבירו למה הם לא אוהבים את בנות כנען אבל אברהם לא מסביר. האם אישה בעלת מידות טובות כנענית איננה טובה יותר מבת לבן הארמי? המבחן של אליעזר למצוא אישה בעלת חסד קובע שהאישה חייבת להיות בעלת מידות. אבל ייתכן שאישה כזו קיימת גם בכנען. התנאי של אברהם שאין לקחת אישה כנענית אלא אישה "משם", (בלי לבקש שזו תהיה ממשפחתו), יכול להיות סימן (לעניות דעתי בלבד) שהוא דורש שליצחק תתחבר אישה "משם" ולא מכאן. יצחק הוא האיש של ארץ כנען. אסור לו לצאת ממנה. הוא קשור במהותו לארץ כנען ולמשימת הזרע הלאומי, הפרטיקולרי. מנגד, אברהם מבקש למצוא לו אישה "משם". אולי כדי לעגן בתוך העם היהודי את הפן האוניברסלי. ואכן, למרות שרבקה תדאג ליעקב, הבן היהודי, יותר מאשר לעשיו, הבן שיצא מהעם היהודי, היא תבקש ממנו ללכת אצל לבן ולקחת, גם הוא נשים משם! ואכן בני ישראל ייוולדו , ברובם, בחוץ לארץ. ועם ישראל ייוולד במצרים, בחוץ לארץ. וימשיך הקרב הזה בין הלאומיות והאוניברסליות להמשיך להתקיים בין יוסף ויהודה, עד ימנו!

 

בני קטורה:

(א) וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה:(ב) וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ:(ג) וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים:(ד) וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה:(ה) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק:(ו) וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם:

למה אברהם "מוסיף" ומוליד שישה ילדים נוספים. לזכור שאחרי לידת ישמעאל, הוא הרגיש לגמרי מרוצה והבשורה על לידת בן נוסף (יצחק) הצחיקה אותו כאדם זקן כבר , ישמעאל מספיק לו לגמרי. יצחק כביכול "נכפה עליו". אם כן, למה ללכת לחפש עוד ילדים בגיל כל כך מופלג?

הרב מידן מציע לזכור את מה שה' אמר לאברהם בהתחלת דרכו:

בראשית פרק יב (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:(ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה:(ג) וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:

המטרה היא להיות "אב המון גוים" לברך את כל משפחות האדמה כולן.

בברית בין הבתרים ה' נותן לו את הארץ. אבל זו ארץ רחבת ידיים: מנהר מצרים ועד הפרת:

בראשית פרק טו (יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְקֹוָק אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:(יט) אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי:(כ) וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים:(כא) וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי:

בניגוד להבטחה הזו, ה' מבטיח לאברהם, בברית המילה, הבטחה שונה: ארץ מצומצמת יותר:

בראשית פרק יז (ז) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ:(ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:

ארץ כנען היא ארץ קטנה הרבה יותר. היא ארץ שבעת העמים וכבר לא ארץ עשרת העמים של ברית בין הבתרים. ארץ כנען מתוארת כארץ בין הים לירדן ומהלבנות ועד מדבר מצרים. הארץ שבני ישראל יכבשו אחרי יציאת מצרים. אבל מה קורה עם כל הארץ הרחבה שהובטחה לאברהם?

בעצם, כמו שאמרנו בהתחלת המאמר יש שתי משימות לאברהם:

  1. להיות המברך את כל משמחות האדמה
  2. להיות אב לעם ישראל המצומצם בארץ מצומצמת : ארץ כנען.

אחרי שאברהם דאג למלא את מבוקשה של שרה, אחרי שהוא קנה אחוזה בארץ, אחרי שהוא דאג לאישה ליצחק, אברהם חייב לדאוג למשימה הראשונה שלו. הוא מבין שיש קשר הדוק בין "הארץ" ו"הזרע".

לכן, עבור הארץ  המצומצמת, הלאומית, יש לו זרע: יצחק

אבל עבור הארץ הרחבה יותר, ישמעאל לא מספיק ויש לעשות עוד ילדים!

זה מה שדוחף אברהם ללכת ו"להוסיף" לקחת אישה אחרת ולהוליד שושלת רחבה נוספת.

 

המשימה האוניברסלית המשימה הלאומית
ונברכו בך "כל" משפחות האדמה כי ביצחק יקרא לך זרע
הארץ = מנהר מצרים ועד נהר פרת הארץ= ארץ כנען
ישמעאל ובני קטורה יצחק, בן משרה
אברהם נותן "מתנות" ליצחק אברהם נותן "כל אשר לו"
חיבור בין שתי המשימות:

יצחק הלאומי ורבקה שבאה "משם"

אברהם נקבר על ידי יצחק, וישמעאל

כל בני אברהם חייבים בסוג של ברית מילה כדי להדגיש השייכות לאברהם

רק כך אברהם יכול להיות "שבע".

לעם ישראל יהיו שתי משימות אלה: לדאוג לעצמם ולהיות אור לגוים

לסיכום:

 

המטרה העליונה, כנראה, היא להודיע לכל עמי הארץ שה' הוא האלוהים.

אחרי עשרים דורות של ניסיונות כושלים, ה' בחר בטקטיקה שונה. במקום לרצות להודיע לכל העמים את כוונת הבריאה של האדם, ה' בוחר ליצור עם קטן, מיוחד, על ארץ קטנה ומיוחדת שתפקידו להיות עד, לכל אורך ההיסטוריה, מול כל העמים שקיים אל אחד והוא ה', הוא האלוהים.

העם הזה יצטרך למלא את שני התפקידים גם יחד.

אברהם, אבי האומה דואג לשתי המשימות והוא מוליד את יצחק, שממנו תמשיך המשימה הלאומית של יצירת עם שיראל, אבל הוא גם מוליד זרע אחר , ישמעאל, שינחיל את כל הארץ הדרומית מארץ כנען, עד לנהר מצרים, עם הצו להיפרד מיצחק. אבל הוא גם מוליד בני קטורה שהוא גם "משלח" מיצחק בנו, אל עבר המזרח, כדי, אולי , למלא את הארץ הגדולה שהובטחה לו בברית בין הבתרים, עד לנהר פרת. אברהם מודע לצורך להרחיק את הילדים שלו מיצחק כדי לאפשר ליצחק לפתח את בית יצחק דרך יעקב.

 

אפשר להתרשם מצדקת התיאור הזה על ידי כמה עובדות:

 

  1. כשעם ישראל מגיע לכבוש את ארצו ביציאת מצרים, אסור לו להילחם עם העמים ה"בני דודים" שלו שגרים מעבר לירדן. ה' נתן להם את הארצות האלה ויש לכבד זאת.
  2. בני קטורה וישמעאל באים ביחד כדי לכבד את ארונו של יעקב בגורן האתד:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יג עמוד א :א"ר יוחנן: בתחילה עד שלא ראו בכבודן של ישראל לא נהגו בהן כבוד, ולבסוף שראו בכבודן נהגו בהן כבוד, דכתיב: +בראשית נ+ ויבאו עד גורן האטד, וכי גורן יש לו לאטד? א"ר אבהו: מלמד, שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד, שבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה. תנא: כולם למלחמה באו, כיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, נטלו כולן כתריהן ותלאום בארונו של יעקב. תנא: שלשים וששה כתרים נתלו בארונו של יעקב.

  1. כשמרגישים כבוד לגבי עם ישראל, כל העמים, בני הדודים, באים לכבד אותם ומתייחדים סביב האב יעקב. ישמעאל הכיר כבר את תפקידו המיוחד של יצחק והוא בא לקבורת אברהם, כשיצחק מקדים אותו :

בראשית פרק כה (ט) וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא:

  1. נראה לי מעניין שהמילה המתחילה את סיפור בני קטורה היא "ויוסף". כאילו התפקיד הזה יתמלא בעתיד על ידי הבן הנוסף, יוסף. זה שיוצא לעזור למצרים ולהיות אור לגוים.
  2. הרמב"ם מזכיר את בני קטורה כזרעו של אברהם החייבים בברית המילה:

רמב"ם הלכות מלכים פרק י הלכה ח אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה, והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה יתחייבו הכל במילה בשמיני, ואין נהרגין עליה.

רק עכשיו, אחרי שהוא מילא את כל התפקידים שלו, אברהם יכול למות:

בראשית פרק כה  (ז) וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים:(ח) וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:

אבל הוא נקבר במערת המכפלה! העיקר אצלו הוא התפקיד כאב הראשון של עם ישראל:אשתו העיקרית נשארת שרה אמנו!

(ט) וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא:(י) הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ:

 

 

 

 

 

וירא פי5

בע"ה טז מרח שוון התש"פ

מישל בן שושן

וירא פי 5

הנושאים:

  1. אלוני ממרא
  2. כחום היום
  3. הכנסת ארחים
  4. הצחוק של שרה
  5. עקידת יצחק
  6. בחירת אברהם
  7. אלוני ממרא (לע"ד)

בראשית פרק יח  (א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:

רש"י: באלוני ממרא – הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה עליו בחלקו

על איזו עצה מדובר? יש מדרשים שטוענים שממרא דיבר אתו על המילה מראש, לפני ציווי המילה. המדרשים מספרים שאברם התייעץ עם שלושת חבריו בקשר למילה. יש מדרשים שאומרים שהייתה אינטואיציה לאברם שאכן עליו למול את עצמו והוא התייעץ על האפשרות לחכות שד שיקבל את הצו האלוהי. .

נראה לי להבין המדרשים ואת המדרשים אחרת:

אברם היה אמור להיות "אב המון גוים", וכל משפחות האדמה אמורות להתברך על ידו. מטרתו היתה אוניברסאלית . והנה ה' מצווה לו שמול את עצמו וזרעו בלבד. כלומר, אברם אמור ליצור עם פרטיקולארי! ולכן הוא מתלבט בקשר שלו עם חבריו "הגויים"! מה יהיה טיב קשריהם מעכשיו. האם ימשיכו לקבל אותו?

ובתוך הסיפור הזה ניתן להכיל את התשובה של ממרא שאכן אין בעיה. הוא יישאר קרוב אליו למרות המילה. המילה לא תפריע למטרה האולטימטיבית של האוניברסלי. ובתוך המקום הזה שהוא נמצא, ה' מופיע אליו .

וזה יסביר את המדרש:

 

בראשית רבה פרשה מח ד"ה ט :  אמר עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי, א"ל הקב"ה עד שלא מלתה היו בני אדם ערלים באים, עכשיו אני ובני פמליא שלי נגלים עליך, הה"ד וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, וירא בשכינה וירא במלאכים,

 

אברם מצטער מאוד על האפשרות שהוא לא יקבל את האורחים הגויים! או שהם לא יבואו אליו יותר בגלל המילה או שיהיה אסור לו להתיידד איתם. ! ה' לא עונה לו שהדברים ימשיכו כרגיל. להיפך. ה' שולח לו שלושה מלאכים (ולא גויים!) כדי למלא את החוסר שנולד מההתבודדות שנכנס אליה על ידי המילה!!

 

  1. כחום היום (הרב מידן)

רש"י: כחום היום – הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים:

ה' הוציא את השמש כדי לעזור לאברם. כדי שלא יצא החוצה כהרגלו. אבל ה' יוציא את אותה השמש כדי להחריב את סדום:

בראשית פרק יט (כג) הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה:(כד) וַיקֹוָק הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְקֹוָק מִן הַשָּׁמָיִם:

אם כן, אותו האמצעי יכול לעזור או להחריב! הכל תלוי באדם המקבל! זה מזכיר את הגמרא:

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף ח עמוד ב דר"ש בן לקיש, דאמר: אין גיהנם לעולם הבא, אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה, שנאמר: וזרחה לכם יראי שמי שמש וגו'; ולא עוד, אלא שמתעדנין בה, שנאמר: +מלאכי ג+ ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק; והרשעים נידונין בה, שנא': +מלאכי ג+ הנה היום בא בוער כתנור וגו'.

על הפסוקים במלאכי:

מלאכי פרק ג (יט) כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף:(כ) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק:

וכאן המקום לעשות השוואות: בין אברם שה' עוזר לו וסדום שנחרבת. בין אברם ללוט. ההקבלות בין אברם ללוט רבות ובכל זאת ההבדלים משמעותיים.

אברם לוט
יושב בהר, למרות עניות הקרקע יושב בכיכר בסדום העשירה והלא מוסרית
הכנסת אורחים מאוזנת הכנסת אורחים מופרזת שמסכנת את בנות לוט
דואג לכל באי העולם דואג לעצמו

 

  1. הכנסת ארחים וביקור חולים (הרב מדן)

 

בראשית פרק יח  (א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: (ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:

 

הפסוק איננו אומר מה היה התוכן של התגלות ה' אל אברהם. יש שתי דרכים לפרש את ההמשך:

  1. ההתגלות מסתכמת במילים המועטים האלה. "וירא אליו ה'".  ה' בא רק כדי לאשר את ביצוע המילה (הרמב"ן). או כדי לבקר את אברהם החולה ביום השלישי למילתו. ללא דיבור וללא מסר מיוחד.
  2. ההתגלות מתבצעת על ידי שלושת המלאכים שבאו. והתוכן של ההתגלות תתגלה מתוך דברי המלאכים (הרשב"ם). אם כן, המילים "וירא אליו.." הם הכותרת של כל הפרשה הבאה.

החכמים מדברים על שני מעשים טובים , של גמילות חסדים שמתגלים בסיפור:

  • ביקור חולים (של ה' אל אברהם
  • הכנסת אורחים (של אברהם כלפי המלאכים)

אבל שני הדברים יכולים להיות קשורים. כי כשמבקרים את החולה, החולה או בני ביתו מקבלים את האורחים שבאים לבקר. ויש כאן גמול מסויים בין שני המהלכים.

נראה לי שניתן להגיד שמול ההתלבטויות של אברהם בקשר לפן הפרטיקולרי של המילה ומה שימנע ממנו לקבל אורחים גויים כהרגלו, ה' בא כדי לתת לאברהם את ההסבר למעבר בין האוניברסליות לפרטיקולריות: לידת יצחק ולידת עם ישראל יהווה אמצעי למטרה האוניברסלית. לכן יש כאן חיבור בין בשורת לידת יצחק, הדאגה לסדום וה"רפואה" עבור הברית. הרפואה היא בעיקר ההרגעה לדאגות של אברהם על עזיבת הפן האוניברסלי!

 

4 . הצחוק של שרה (הרב תמיר גרנות).

 

המלאכים באם בעיקר עבור שרה. אברהם הוא השחקן משני. ה' כבר הודיע לאברהם על לידת יצחק בפרשה הקודמת. עכשיו, יש חשיבות רבה , בעיני ה', להודיע לשרה ושהיא תשתף פעולה נכון עם לידת יצחק.

הבן המובטח, ייקרא יצחק. ה' בעצמו קבע זאת:

בראשית פרק יז (טו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ:(טז) וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ:(יז) וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד:(יח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ:(יט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו:….

(כא) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת:

למה השם הזה?

מדובר על לידה על טבעית.

שני ההורים הם עקרים. או לפחות הם מספיק זקנים כדי שהדבר ייחשב לפלא ובלתי הגיוני עבור כולם. לידת בן במצב הזה הוא ממש "צחוק"! כלומר דבר יוצא דופן . יצחק יהיה הילד הראשון מאז בריאת אדם הראשון, שישתייך לפרויקט האלוהי. הבורא ברא את האדם עם כוונות מיוחדות. למרבה הצער, הכוונות האלה לא התגשמו עד עכשיו. אברהם הוא הראשון שנראה מתאים. אבל הוא לא נולד כך. אברהם עבר תהליך שאפשר לו להגיע למצב שה' יכול לבחור בו. יצחק, יהיה הילד הראשון שכבר מלידתו, ישתייך למשפחה שמתאימה לפרוייקט האלוהי. חידתו חשובה עד כדי כך שכולם חייבים להבין שמדובר על מהפכה בתולדות האנושות. גם אברהם וגם שרה חייבים להבין זאת. להבין שמדובר בדבר יוצא דופן. זו לא לידה רגילה, ביולוגית גרידא. אלה לידה יוצאת דופן. לכן, חשוב שהיא תבוא במצב יוצא דופן. כשאברהם מצד אחד ושרה מצד שני "זקנים" ובאים בימים, כשלשרה "חדל להיות (לה) אורח כנשים".

בראשית פרק יח (י) וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו:(יא) וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים:(יב) וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן:(יג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי:(יד) הֲיִפָּלֵא מֵיְקֹוָק דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן:(טו) וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ:

 

 

לכן, חשוב שאברהם יצחק. כך, הוא מגיע להבנה שמבקש ה' ממנוף הבן הזה יהיה יוצא דופן.

הפרשה שלנו ושליחת המלאכים, באה כדי לעבור לצד השני: שרה חייבת גם היא לצחוק!! כדי שהיא תבין על מה מדובר.

הבעיה היא שאברהם צוחק "בליבו". כלומר, במודעות מלאה. והוא אפילו מגיב מיד ומוציא את הפליאה של הצחוק בדברים. הוא שואל מה יקרה עם ישמעאל.

הבעיה של צחוק שרה, זה שהוא קורה "בקרבה". כלומר, עמוק בפנים, בלי שהדבר יהיה ברור עבורה. היא מרגישה יראה, מרגישה מוזרות אבל היא עדיין לא מבינה לגמרי. לכן ה' מתעקש שהיא תבין שהיא צחקה! שהיא תוציא את הצחוק מהקרביים שלה אל החוץ!

ולא זאת בלבד ה' רוצה. חשוב עבורו שאברהם יהיה מודע למה שקורה אצל שרה. וחשוב ששרה תבין מה קורה אצל אברהם!

לא יוולד יצחק עד שיקראו שלושת הדברים האלה:

  • שאברהם יצחק, יבין שדבר אל טבעי מתחיל
  • ששרה תצחק. שגם היא תבין ותביע את הפלא שיש בדבר
  • וששניהם יכירו את מה שמתרחש אצל השני

 

הסוף הטוב של כל התהליך יקרה כשגם אברהם וגם שרה יקראו לילד יצחק וששרה תשמח ותביע את מה שהיה טמון עמוק בקרבה שהצחוק הזה שנעשה לה.

 

בראשית פרק כא (ג) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק:(ד) וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים:(ה) וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ:(ו) וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי:

 

הרב תמיר גרנות מסיק מהסיפור החשוב הזה ש ה' זקוק לשיתוף הפעולה של האדם גם כשהוא שופע עליו שפע גדול .כל זמן שאברהם ושרה לא הבינו ולא צחקו, הם לא היו מוכנים לקבל בצורה נכונה את לידת יצחק!! לכן זה לוקח כל כך הרבה זמן וסיפורים בתורה.

 

  1. עקידת יצחק (לע"ד- מתוך חידוש של הרב ברנהיים)

כשאברהם נותן שם לבנו, הפסוק משתמש בארבעה כינויים:

 

כא (ג) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם   בְּנוֹ     הַנּוֹלַד לוֹ     אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה       יִצְחָק:

 

כשהאלוהים מבקש מאברהם לעקוד את בנו הוא גם משתמש בארבעה כינוים:

 

בראשית פרק כב (א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ        אֶת יְחִידְךָ       אֲשֶׁר אָהַבְתָּ      אֶת יִצְחָק        וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

 

כשמלאך ה' בא להפסיק את מעשה אברהם, הוא משתמש בשני כינויים:

 

יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ      אֶת בִּנְךָ      אֶת יְחִידְךָ       מִמֶּנִּי.

 

כל כינוי חשוב. רש"י כבר ניסה להסביר את ריבוי הכינויים.

אבל, נראה לי שאפשר להוסיף(בעזרת חידוש ששמעתי מהרב גיל ברנהיים):

האלוהים מבקש מאברהם להעלות לעולה את ארבעת הכינויים:

  • את בנך: כלומר, תבטל את היחס הבלעדי, שלך עם הבן "שלך". הוא לא הרכוש שלך!
  • את יחידך: תבטל את ההרגשה שאתה והוא מהווים יחידה אחת. הוא יכול להיות שונה ממך!
  • אשר אהבת: אולי לאברהם יש אהבה מופרזת כלפי יצחק שעלולה להפריע להתפתחותו של יצחק
  • את יצחק: שמו של יצחק מראה שהוא יוצא דופן, לא רק בגלל שהוא נולד לך אחרי שהיית זקן אלא גם בגלל שאישיותו וחייו יהיו יוצאי דופן.

על ידי המעשה שהוא עשה עד רגע השחיטה, אברהם כבר קיים את שני השלבים הראשונים. הוא כבר "שחט" , ולא חשך את "בנו" ואת "היחידה" שהוא עשה אתו. אברהם למד לוותר על החלק (שלו, שהיה בו) שרצה להנחיל בכוח לבנו! וזה מספיק לגמרי עבור ה'!

מעכשיו, יצחק יוכל לפתח מידה שונה (הגבורה) או הפוכה מזו של אביו (החסד). ולראיה, כשהם אמורים לרדת מן ההר, אברהם לבדו מצוטט כיורד :

בראשית פרק כב (יט) וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע: פ

ואין אנו יודעים מה קרה ליצחק! ליצחק יהיו מעכשיו חיים עצמאיים. הוא שייך לעצמו, או לה' .אבל לו לאביו באופן בלעדי! זו בדיוק היתה המטרה של הניסיון של אברהם!

6.עקדת יצחק (הרב תמיר גרנות- מי השילוח)

 

מי השילוח  עיקר הנסיון מהעקידה. מחמת שהיה מפורש לפניו הלאו לא תרצח ומה גם לשחוט את בנו, כי בפשיטות היה בנקל לפני אברהם אבינו לקיים מצות השי"ת בכל נפשו אף להעלות עצמו, ורק כאן שאיתא בזוה"ק (ח"א קכ.) שזה המאמר היה לו באספקלריא דלא נהרא, היינו שלא נאמר לו מאמר מפורש, והיה נבוך בלבו והיה יכול לפשוט הספק לכל צד, שבאם היה לו קצת נגיעה ליצחק כאהבת אב לבן היה פושט לעצמו שלא יעלהו, שעמדו כנגדו מחשבות ודעות שונות והיה נבוך בהם וכדאיתא במדרש (בראשית רבה נו י) היה לי מה להשיב אתמול אמרת כי ביצחק וגו' ועכשיו קח נא את בנך וגו' וחס ושלום לא עשיתי כן אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך, וזה היה עיקר הנסיון.

לפי הרמב"ם, עיקר הנסיון בעקדה היה כדי להראות עד כמה אדם מאמין חייב ללכת כדי למלא את רצון הבורא. אפילו אם הוא מבקש למסור נפשך, ואפילו את נפש בנך, אתה צריך להיות מוכן לזה. לפי הרמב"ם, אברהם היה נביא. ובתור נביא, דבר ה' מדבר אליו באופן ברור ובלתי מעורער. בוודאות. אברהם, ידע בוודאות שזה מה שה' מבקש ממנו וזה מה שנתן לו כוח כדי לבצע את מה שה' ביקש ממנו.

 

בניגוד גמור לפירוש הזה, המי השילוח טוען:

  1. שלא כתוב שה' אמר לאברהם לשחוט את בנו. כתוב "והאלוהים ניסה את אברהם". ולפי הזוהר, זו "אספקלריא שאיננה מאירה". כלומר, לא "ה'" אמר לו זאת . יש לאברהם ספק עמוק. כי הדבר לא נאמר לו בבירור. יש לו הרגשה שכך נאמר לו, אבל, מכיוון שזה ה"אלוהים" ולא "ה'", נשאר ספק מסויים. וזה כבר ניסיון גדול עבור איש מאמין שחייב לנסות לדעת מה הוא רצון ה'. עליו לברר כל הזמן מה ה' רוצה. ייקח שלושה ימים לאברהם כדי לברר את מה שהוא חשב שעליו לעשות. בנוסף, "העלהו לעולה" יכול להיות בעל מובנים שונים. לא כל "עליה" דורשת שחיטה! אם כן אברהם בניסיון עמוק של נסיון להבין מה ה' רוצה בדיוק ממנו. במיוחד, כשזה מנוגד לכל מה שנאמר לו בברור עד כה. אסור להרוג את הנפש. ועוד יותר בנו. ועוד יותר הבן שה' הבטיח לו שממנו יקרא לו זרע!
  2. בכל זאת, אברהם מחליט , אחרי בירור ארוך, שזה מה שהוא צריך לעשות: להעלות את בנו כקרבן. הבירור, לפי המי השילוח חייב לכלול שלב מכריע: הסרת הנגיעות האישיות. אם יש רווח אישי במעשה, ייתכן מאוד שהדבר שחושבים שהוא רצון ה' איננו נכון! כי הנגיעה האישית מבלבלת את הבירור האמתי. וכאן, לכל הדעות, אין נגיעה אישית! זה נגד הרגשות וההיגיון של אברהם לשחוט את בנו. והוא הולך על זה!
  3. הניסיון החמור עוד יותר , זה שאברהם חייב לשמוע את דבר המלאך שאומר לו שאין לעשות דבר ליצחק! הפעם, זה לא "האלוהים" אלא "מלאך ה'"! (אם נמשיך את רעיון הזוהר, זה באספקלריא מאירה, בברור!) ואז זה אומר שאולי אברהם לא הבין טוב מה שה' רוצה בהתחלה!! עבור אדם מאמין (במיוחד בתקופה ההיא) יש כאן שני משברים: איך יכול להיות שה' מבקש ממני שני דברים הפוכים (כשהדבר הראשון היה כבר הפוך מציווים ברורים קודמים) ואיך יכולתי לחשוב בטעות מה ה' רוצה! הגבורה של אברהם עכשיו היא שלא לעשות לבנו מאומה!! כי בכך הוא מראה שהוא טעה! ובכל זאת, אברהם מצטט למלאך והוא לא עושה כלום. (מלבד שחיטת האיל, שזה סיפור אחר!). אבל מלאך ה' מרגיע אותו: אל תתרגז על עצמך על שחשבת שבקשתי ממך להרוג את בנך. אל תיכנס בדיכאון על זה שלא הבנת טוב! עשית מה שחשבת נכון לעשות לפי מה ששמעת, אחרי בירור כן ואמתי. עכשיו, עליך לפעול בכיוון הפוך, וזה בסדר!

כל איש מאמין נמצא בחייו מול החלטות . והוא חייב לשאול את עצמו: מה ה' רוצה שאני אעשה. ברוב המקרים, אין לו ידיעה ברורה וודאית על מה הוא רצון ה'. יש לו מצוות הכתובות בשולחן הערוך. יש לו דברי הנביאים. יש לו תלמידי חכמים שיכולים לייעץ לו. אבל, בסופו של דבר, הוא אחראי לבדו על מעשיו.

הוא חייב לפעול לפי שיקול דעתו אחרי בירור של חוסר נגיעות ועל סמך כל מה שהוא למד מהתורה ומהמצוות ומהחיים. והוא יהיה אחראי לגמרי על תוצאות מעשיו.

אבל, אם יתברר לו שהוא הלך בדרך לא נכונה, אין שום מניעה לשנות כיוון! ואין עליו להצטער על הדרך הקודמת שלו. לא דורשים מהאדם לדעת בברור מה הוא רצון ה'. אבל דורשים ממנו לנסות לחפש את רצון ה' כל הזמן ולדעת שהוא רק בן אדם. דרכים אחרות יכולות להיות נכונות אבל , למעשה, אני , בשלב זה, עושה את מה שנראה לי לנכון. ואם יתברר שיש לשנות, אז אני לא אשר "מקובע" בדרך הישנה רק בגלל שזה עלול לפגוע בכבוד העצמי שלי או בהרגלים שכבר נכנסו בחיי. האדם צריך להיות מוכן לשנות כיוון ולא להצטער על העבר. לשלם את מחיר התוצאות של מעשיו אבל לא לפחד לשנות כיוון!

      ברצוני להוסיף על ההסבר הזה הערה:

למה אברהם לא התפלל מול ה', ברגע שהוא חושב שה' מבקש ממנו להעלות את בנו לעולה, כמו שהוא התפלל עבור סדום? האם בכך הוא לא עשה את אותה הטעות שמיחסים לנוח שלא התפלל עבור דורו כדי שלא יהיה מבול?

נראה לי שהמלאך שבא בסוף הסיפור, הוא המלאך של אברהם. המלאך שבא לעזור לאברהם להתעשת! שאברהם יהיה אברהם! (ואולי זה המובן של הקריאה :אברהם אברהם!). אולי אברהם חשב שקשה להתפלל עבור הצלת בנו כי זו נגיעה אישית! אבל, מהרגע שהמלאך עצמו מצדד בכיוון השני, אז יש לו מיד את ההרגשה הנכונה: ללא ספק , עלי לא לשחוט את בני!

  • .הבחירה של אברהם (בעקבות רעיון של הרב יואל בן נון)

התורה איננה כותב את סיבת בחירת אברהם. היא מתחילה פשוט במילים "ויאמר ה' אל אברם..". בניגוד למה שכתוב, למשל בנח: "ונח מצא חן בעיני ה'" או  שנח היה "איש צדיק תמים.." אברהם איננו מכונה "צדיק".

אבל בפרשה שלנו יש כן נגיעה בנושא הבחירה של אברהם. אחרי ביקור המלאכים, ולפני השחטת סדום, כתוב:

 

בראשית פרק יח(יז) וַיקֹוָק אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה:(יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:(יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְקֹוָק עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:

 

ה' מחליט לשתף את תכניתו עם אברהם . למה? "כי ידעתיו", כלומר כי בחרתי בו במיוחד, אני מכיר אותו. הנה הסיבה שבחרתי בו ושאני משתף איתו את ההחלטה שלי: "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"

 

המצווה, בדר כלל, בתורה , הוא ה'. ה' מדבר אל משה ומצווה לו ומצווה את כל עם ישראל. כאן, המצווה יהיה אברהם עצמו!! והא, אברהם יצווה את בניו ללכת בדרך ה'!

ובגלל זה, על ה' לשתף אתו את התכניות שלו!. כי איך אברהם יוכל לצוות את בניו את דרך ה' אם ה' לא מדבר אתו על הפעולות שלו.

אבל הביחרה הזו, מסיבה זו, מחייבת כביכול את אברהם להתדיין עם ה' בקשר לעשיית צדק ומשפט!! זה מה שייתן לאברהם את הכוח, הלגיטימזציה, המחויבות, להתמקח עם ה'!!

הבחירה של אברהם תלויה בשיתוף האחריות לעשות צדקה ומשפט בעולם!! השותף נעשה בן שיחי ובר פלוגתא לה'!

אבל מי מבטיח לה' שאכן אברהם יצווה את בניו ואת בנו אחריו….??

אי אפשר לענות על השאלה על ידי "ה' יודע הכל, כולל מה שיקרה.." כי במישור הזה, מפסיקים לדון על הפסוקים האלה!

האמת, שאנו חייבים להגיד שה' עדיין לא יודע! הוא מהמר על אברהם!! "נראה" לה' שאברהם הוא כזה! שמה שהוא "יודע" עד עכשיו על אברהם, ומה שנראה לו, אברהם מסוגל להיות כזה. אבל כל ההוכחה על צדקת בחירתו תלויה באברהם עצמו! לכן, התורה לא מדברת על "זכות אברהם" בשעת בחירתו. היא היא עשויה לבוא רק בעתיד ורק מעשיו העתידיים ומעשה בניו העתידיים יצדיקו באמת את בחירתו(לע"ד).

 

למה להמר על אברהם ולא על אדם אחר?

הרב בן נון משווה את האמרות של אבימלך ושל איוב לאלהשל אברהם:

  • אבימלך:" ה', הגוי גם צדיק תהרוג?" (כ-ד)
  • איוב: "תם ורשע הוא מכלה?"(איוב ט כב)
  • אברהם::"האף תספה צדיק עם רשע?" (בראשית יח כג)

 

לכאורה זו אותה שאלה: מה פשר ההחלטות שלך בעולם? איך יכול להיות שצדיק ורע לו?

אבל , יש הבדל: אבימלך ואיוב מתפללים עבור עצמם  אבל אברהם מתפלל עבור האחרים הרחוקים ביותר ממנו.

 

נבואת אברהם היא היכולת להתפלל עבור האחר. להתדיין עם בורא העולם כדי להשיג צדק ומשפט עם העולם כולו.

 

אברהם פתח את דרך התפילה. כשהתפילה, מלשון "פל"ל", משפט, מנסה להעמיד את האדם וה' במשפט. האדם טוען את טיעוניו וה' את טיעוניו.

 

אחרי שהמשפט נגמר, מופיע שלב שני, שונה בתכליתו, והוא ה"תחנון". האדם מתחנן מול השופט העליון . ללא קשר עם הדין, הצדק, החוק היבש שכבר הוכרע, אנו, כבני אדם מתחננים מול ה' שיפעל במידת הרחמים והחסד.

לכן התחנונים באים אחרי התפילה ולא לפני!!

ולכן אברהם משתמש בתחנונים רק אחרי שהוא התדיין עם ה' בדין על הימצאות חמישים צדיקים בעיר ,והפסיד: אז נגמרה התפילה ומתחילה התחינה על מספרים מועטים מחמישים! התחנונים מתחילים :"אני עפר ואפר.."

 

 

 

נח פי5

בע"ה ג מרח שוון התש"פ

מישל בן שושן

נח פי5

הרב תמיר גרנות על פי מי השילוח

https://www.ypt.co.il/beit-hamidrash/view.asp?id=8573

 

יש שני סיפורים בפרשה, שמבטאים שני חטאים גדולים של האנושות  . שני החטאים קשורים אחד בשני בזה שהשני מנסה לתקן הראשון אבל הוא הולך אל הקיצוניות האחרת השנואה אולי עוד יותר!

לפי המי השילוח העניין הוא : "איך להיות דתי?"!

יש הבדל בין :

"רצון ה'" שזו המטרה העליונה. ויש לחפש את רצון ה' בכל רגע (כי הוא יכול להשתנות לפי הנסיבות)

"דבר ה'"= הביטוי של רצון ה' ברגע מסויים, בצורה מסויימת (על ידי התורה, דרך דבר הנביא, רעיון נעלה…)

לפעמים, יש הבדל בין "רצון ה'" לבין "דבר ה'"!!. או בגלל שהדבר ה' שהתקבל בזמן אחר ובסיטואציה אחרת איננו מותאם לרגע ולסיטואציה הזו. או בגלל שהוא מבטא רעיון נשגב מאוד אבל יש ברעיון אופנים שאינם מתאימים לרצון ה'! למשל, עניין "יראת ה'". לכאורה , דבר ה' ציווה ליראה את ה'. וזה עניין גדול מאוד. אבל, אם האדם ייקח את היראה הזו למחוזות קיצוניים שמנתקים אותו מהערכים האחרים שרוצה בהם ה', אז הנה ש"דבר ה' "(היראה) איננה מתאימה לרצון ה' . משל אחר הוא עניין האחדות. לכאורה האחדות היא דבר מאוד טוב שיש לעשות הכל כדי להשיג אותו וללמד אותו. אבל, לפעמים אחדות זו נעשית בצורה כזו שהיא מנוגדת לרצון ה'! וזה עניין הפרשה שלנו לפי ה"מי השילוח"

  1. המבול בא על חטא פירוד האנושות (כל אחד מנסה למשוך כלפיו את הכוח וההנאה העצמית)
  2. דור הפלגה ניסה לתקן חטא הפירוד על ידי אחדות אבל גם זו היתה לא רצוייה!

ולכן, אנו נמצאים מול שתי קצוות (פירוד או איחוד) ששתיהן לא רצויות!!

 

הרבה יותר קל הי אם היינו אומרים ששני החטאים האלה היו סתם "עבודה זרה". בכך אנו נרגיש שאנו, ב"ה, מחוץ לגבולות החטאים האלה. זה קרה לפני המון זמן. מאז, הכל תוקן, ואנחנו בסדר גמור. אבל המי השילוח איננו חושב כך. הוא טוען שהתורה מספרת לנו פרשה זו כדי ללמד אותנו, אנחנו קוראי התורה, אנחנו ה"דתיים" שרוצים לעשות את רצון ה' ודבר ה', עלולים לטעות בצורה בה אנו חושבים ומבצעים את הדתיות שלנו, בכל דור, אצל כל אדם. התורה, איננה מדברת על עבודה זרה בשני המקרים. יש לקרוא את הפסוקים ולהבין מתוכם מה קורה באמת. למרות שאין הרבה פרטים, במיוחד בסיפור דור הפלגה, בכל זאת מילים ברורות נאמרות ואל לנו לתרגם אותם ב"עבודה זרה" או "מלחמה נגד ה'" (מורדים נגד ה'" או "גזל" ו"גילוי עריות", דברים שאנו מרגישים רחוק מהם ובכך לא ביררנו שום דבר!!

 

חטא דור המבול

הוא הפירוד. כל אחד מנסה להפיק הכי הרבה מהעולם כדי למלא את תאוותיו. אגואיזם. (חמס, השחתה..) ולכן, דור הפלגה זיהו את החטא שנעשה בדור הקודם וניסו לתקן אותו על ידי אחדות גדולה (פן נפוץ על בפני כל הארץ).

חטא נח:

לכאורה נוח הוא צדיק גמור. אבל הוא לא נבחר להיות אבי האומה כמו אברהם. מה הוא ההבדל בין נח לאברהם? שניהם מאוד דתיים. שניהם צדיקים.

  • נוח טוען: ה' גזר. ה' הוא עליון. עלי לקבל את דברו! מתוך אמונה דתית וצדקות עמוקה.מה שה' גזר, זה מה שיהיה. בסוף יהיה טוב. אבל ה' החליט להחריב את העולם, עלי לקבל זאת. לכן, המבול נקרה "מי נוח". כאילו המבול היה בגללו!! נח היה דתי מידי! הוא היה כן יכל למנוע את המבול. אולי. אבל הוא לא ניסה! מרוב דתיות!! מרוב יראת ה', מרוב קבלת האיסורים. הכל נכתב מהשמיים, ואין מה לעשות!. ההיפך, מה שיש לעשות, לדעת נוח, זה לקבל בשקט את דבר ה'. בלי לחפש מה הוא רצון ה' (אולי רצון ה' היה שנח יתפלל, שנח יפעל לתיקון העולם…כמו שחשב אברהם, כמו שחשב ופעל משה שלא קיבל גזרותיו של ה' נגד ישראל)
  • אברהם חי אחרת את הדתיות שלו: הוא מתווכח עם האלוהים! הוא גם מקבל את דבר ה' אבל הוא גם מתווכח, מתפלל על סדום, שואל, מחפש דרכים אחרות. הוא מרגיש אחראי על העולם יחד עם הבורא! וזה מתבטא על ידי התורה במילים של הליכה אחרי או הליכה לפני.

נוח הלכך אחרי ה'. ה' הוביל. (את האלוהים התהלך נוח)

אברהם וגם יעקב הולכים לפני ה' (אשר התהלכתי לפניו, התהלך לפני והיה תמים..)

 

 

העולמות שנחרבו

לפי הזוהר המצוטט על ידי מי השילוח, מדבר על עולמות שנחרבו . אלה מצבים של "תוהו"

תוהו= יותר מדי אורות שאין הכלים יכולים לקבל אותם. וזה גורם לתוהו. וזה יכול לקרוא לא רק בעולם כולו או בחברה, זה יכול לקרות גם בנפש האדם . לפעמים, יש אנשים שמקבלים יותר מדי אורות, רצונות, מחשבות, אבל הם לא מוצאים בתוכם את הכלים כדי לנתב את כל האורות האלה. הם מוצפים מרוב האש שבוערת בם. הם חיים, לפעמים, בעולם של תוהו. וזה מאוד קשה. לפעמים , ה' מחליט שיש לשבור את הכלים האלה ולעשות אחרים חדשים. אצל האדם, העבודה היא הרבה יותר מורכבת כי אפשר לשבור את הכלים שהם חייו ממש אלה ללמוד לעבור מעולם של תוהו לעולם של תיקון על ידי עבודת יישוב הדעת.

האם ההחלטה לשבור את הכלים, מצד האלוהים היא בלתי הפיכה?  אם מספרים את זה בתורה, אם ה' משתף אותנו בדבר , ומתאר לנו, קוראי התורה ,את המצב, זה אומר שהוא דורש מהאדם עצמו לפעול אתו לתיקון המצב. את  זה , כנראה, נח לא הבין!

נוח היה דתי מידי, בצורה לא רצויה! הוא היה דתי במובן הלא רצוי. הוא קיים את דבר ה' אבל הוא לא חיפש מה הוא רצון ה'.

לא דורשים מכל אדם להתנגד מול ה' בכל מצב. יש מהלכים דתיים של קבלה. אבל יש לדעת מתי ובאיזה איזון יש לפעול. וזה לא דבר קל. מי שבוחר בדרך אחת כל הזמן טועה. בין שהוא מקבל את המצב ואיננו פועל, בין שהוא מורד כל הזמן בכל דבר ואין לו מנוחה בחייו בגלל זה , גם טועה. !!

 

נח חי את העולם מצדו של ה'! וזאת החמצה גדולה! כשה' אמר להחריב את שונאי ישראל, משה התנגד ואמר "מחני נא מספרך.."

זה יכול לקרות לאדם הדתי, כשמאבדים את הרגישות, האכפתיות, האחריות על העולם . וזה חמור מאוד. המון דתיים הסכימו שיישפכו נהרות של דם, כדי שיהיה עולם טוב יותר בעתיד. למען האלוהים, המון דם נשפך בגלל חוסר חמלה, אמפטיות, הזדהות, אנושות, אחריות, בגלל רגש דתי מעוות!!

 

לא תמיד תפילה ומעשי בני האדם מתקבלים. אבל הוא חייב להתפלל ולפעול ולהיות רגישים ואכפתיים לשני!! יש איזון שחייבים לשמור עליו, כאנשים דתיים!!

 

ההאשמה על נוח היא הרבה יותר מאשר אגואיזם או חוסר חמלה. הרבה יותר חמור מזה הוא הרגש הדתי המעוות שלו ,שכך יש לפעול, כאדם צדיק!!

 

דור הפלגה

לכאורה, הוא נסיון לתקן את חטא הקודם של הפירוד, של החוסר אכפתיות. הם בונים אחדות.

נמרוד=איש ציד. כמו עשיו, ציד בפיו. הוא יודע לרכז אנשים מסביבו , מסביב לרעיונותיו. נכון שיש כאן עריצות ואחידות רעיונית. ששתיהן סכנות גדולות. אבל, מעבר לזה, האחדות שנבנתה, שהיא לכאורה "דבר ה'", בוכל זאת היא הפך רצון ה'!! ויש כאן שתי בעיות: אחדות לא רצויה ויראת ה' לא רצויה!!

יראי שמים:

יש מקום לחשוב שבונה המגדל היו "יראי שמים" גדולים מאוד. יותר מדי!. הם בנו המגדל בתוך בית ה קברות של מתי המבול (ארץ שנער- שם "ננערו" מתי המבול) שם, המקום גורם ליראה גדולה! לחרדה! מי יאמר משהו אחר, נגד המעשה שלנו, כולם מפחדים מה' כאן! זה גורם לפחד! לחרדה! ומתוך היראה החרדתית הזו הם בונים המגדל

הציוויליזציה שלהם נבנית מתוך רגש דתי עמוק. הדת והאמונה הופכים לתופעה מהקיום שאי אפשר להימלט ממנו!! זה "מובנה"! מי שינסה לזוז החוצה, יושב ליפול בתוך העמק!! המגדל בנוי מתוך העמק!

 

בניגוד לזה בית המקדש בנוי בהר ה', ומי יעלה אל הר ה'? נקי כפים ובר לבב: עבודה קשה ומוסר ואכפתיות כלפי הזולת. לא כל אחד יכל לעלות. וקל ליפול ממנו.

 

צורת ערכים בנויה כולה ביראת שמים שכולם גרים יחד, שכולם חושבים אותו דבר. שכולם מחוברים ביחד שפה אחת . תרבות בנויה מחרדה גדולה. מי שיזוז, הנה מה שיקרה לו: מתי המבול. ציוויליזציה ואידיאולוגיה חזקה מאוד.  זה מאיים לא פחות מהמבול, כי אין בה רגישות, אמונה, חמלה ואין עבודה ואין תיקון.

האמונה, יראת שמים אמיתית צריכה להזמין את האדם לתנועה, לעבודה, לתיקון!  בשביל זה צריך ריחוק מסויים, ותבלין של יראת ה' אבל רק תבלין ולא יראה שמשתקת.

 

בית המקדש הוא ההפך ממגדל בבל. בית המקדש דורש עבודה המגדל בנויה משיתוק וחרדה.

אחדות היא דרישה אלוהים. אבל לא שתהיה חזות הכל ושתתרחק מהממשות האנושית!

אידאולוגיה שמחליפה אמונה של חיים, מרוממת, מושכת, מלאת חיפוש , תנועה, היא היפך מרצון ה'.

ציוויליזציה כזו של נמרוד מאוד מושכת, כולם מתפעלים ממנה. יש בה המון כוח "רוחני".

המטרה היא לדעת מה ה' רוצה ולא רק מה שה' אומר!! לפעמים זה אותו הדבר אבל לא תמיד!

 

מתוך התגובה של ה' שהפיץ אותם לומדים את הבעיה: ה' לא מחפש חברה אנושית אחידה. והוא מכניס בה תיקון ולא מחריב אותה כמו המבול.

 

יש חינוך דתי שעומד על פחד כל הזמן, חרדה. יראת העונש. נכון שאם בכל רגע אני אפחד למות, תהיה לי יראה אבל אין להישאר ביראה כזו. יש להתקדם ליראה אחרת, יראת הרוממות.

תמיד חשוב שיהיה פחד מסויים. אבל יותר מדי יראה משתק וגורם להיפך רצון ה'! נח היה ירא ה' מאוד! אבל זה שיתק אותו והוא חשב שזו הדרך!

 

ייתכן שהדינאמיקה שנוצרה בפרשה בין שתי הקצוות היא תמשיך לאורך ההיסטוריה האנושית ובתוך נפש כל אדם

הפירוד מאפשר יוזמה, חופש, ..אבל מצד אחר היא גורמת חוסר חמלה ואחדות

ואחדות היא טובה אבל משתקת ומבטלת את צלם האלוהים באדם

כל החכמה היא לעשות הכל באיזון הנכון!!

 

 

 

 

 

מקורות: מי השילוח חלק שני:

 

יאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור וגו'. והנה זה היה עיקר המאמר לכל השתלשלות הבריאה שירצו באחדות ובלי יתפרדו, כי מקודם כשאמר לו הקב"ה לנח קץ כל בשר בא לפני וגו' לא ביקש רחמים על דורו, אכן אחרי כן נתן הקב"ה בלב כל הברואים שירצו באחדות, כמו אברהם שביקש על סדום, ומשה אף שאמר לו הקב"ה ואעשך לגוי גדול אמר מחני נא, כי הבריאה רצתה באחדות. וענין שלא ביקש נח על דורו כי הוא סבר כי העולם הוא עוד שייך לעלמין דאיתחרבו שעודנה צריך להתקרב לחיזוק הבריאה, אכן אח"כ הראה לו הש"י שהוא חפץ בקיום העולם ולכן נקרא המבול מי נח (כדאיתא בזוה"ק ח"א סז:) לפי שלא התפלל ולא רצה באחדות. והנה אחרי שבאו הדור על זה שהש"י חפץ באחדות רצו לבנות המגדל ולהתאחד יחד, כי ענין המגדל היה אחרי כי ראו כי לא יחריב הקב"ה את כל עולמו ומהצורך להשאר אחד, אז אמרו להתאחד כלם וממילא ישארו כלם כי ביניהם יהיה זה הנפש שחפץ בו בש"י, וזה ענין נמרוד שנקרא גבור ציד לפני ה' כי היה יודע לתפוס ולצוד דבר ה' ולהכניסו הפך מרצונו כמו ענין המגדל, וזה שנאמר ונעשה לנו שם כי יתאחדו, וכמו שכתיב פן נפוץ על פני כל וגו' והוא כי רצו שיכוונו כלם למקום אחד וממילא לא ישלוט בהם הרע, ולכן בנו אותו בארץ שנער כדאיתא בגמ' (זבחים קיג:) שכל מתי מבול ננערו שם, ושם נטבע בבני אדם גודל היראה כמו שמבואר. וזה היה הפך מבית המקדש שחפץ בו הש"י, כי בית המקדש היה גבוה מכל העולם שהתאחדו שם כל ישראל והמליכו את ה' אבל כאן רצו שיטבע בהם היראה ולא יצטרכו לעבודה וזה הענין דאיתא בגמ' (מנחות קי.) דקראן ליה אלהא דאלהא, שלא יצטרכו לירא כי הטבע תקבל כח היראה, ולכן בנו בבקעה וגם בארץ שנער, והראה להם הקב"ה כי אחדות נגד רצונו לא יתקיים.

הנחש

בע"ה כד תשרי התש"פ

מישל בן שושן

 

בראשית פי5

 

מי הוא הנחש?

בראשית פרק ג (א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:(ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:(ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן:(ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:

  • הנחש מדבר. עובדה זו, לא מפתיעה את האישה. היא אפילו עונה לו . נזכור שאחת ההגדרות של האדם שנברא הוא "נפש ממללה" (כתרגום אונקלוס), כלומר מי שמסוגל לדבר!
  • הנחש אפילו מדבר איתה על ענייני אלוהים.
  • הכתוב אומר שהוא "ערום מכל חיית השדה". בפסוק לפני כן, היה כתוב : "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ"( ב (כה).) בלי להיכנס להגדרת המילה "ערום" (ללא לבוש או מתוחכם או מובן אחר) זו מילה שמתארת את המצב , בו שרויים גם האדם וגם האישה וגם הנחש. כלומר, יש משהוא משותף לשלושתם.
  • הנחש הוא אבי קין: לפי רבי משה קורדוברו (מורה האר"י ז"ל) קין הוא בנם של חווה והנחש!

"תדע שהרי קין רע היה ומנחש היה  " (תומר דבורה פרק ד)

  • בכמה מקורות נוספים כתוב שהנחש שכב עם חווה ! למשל במסכת שבת קמו. :

" בשעה שבא נחש על חווה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן"

 

התגובה של ה' אחרי החטא:  ה' "מעניש" את שלושת השחקנים:

את אדם ואת חווה הוא שואל. מה עשיתם? למה עשיתם זאת? מה גרם  לכך? כמובן שהוא לא רוצה "לדעת מה קרה" אלה להביא אותם לשוג של חשבון נפש, להכרה ואולי לתשובה, לקבלת אחריות. דבר שלא קרה מצדם

אבל לגבי הנחש, ה' לא שואל. הוא מחליט על העונש מיד. כאילו הוא לא מצפה ממנו תהליכים דומים מאלה שהוא מצפה מהאדם ואשתו. זה שוב מראה שני דברים:

  • הנחש הוא סוג של אדם במובן שלנו היום
  • הנחש שונה מהאדם בזה שאין לו נקיפות מצפון, לפחות לגבי האלוהים והמוסר. לכן אין טעם לבקש ממנו מהלך שהוא איננו מסוגל לעשות כי זה לא העולם שלו, אין לו את צלם האלוהים שיש לאדם

 

הנחש, הוא כנראה מן "אדם" במובן שאנו נותנים למילה הזו היום.

אם כן, עלינו להגדיר מה הוא ה"אדם" שמדבר עליו פרק ב בבראשית. כי קיים הבדל בין הנחש והאדם. (כי אלה לא השמות שלהם אלה כינויים של זהותם).

 

לנחש יש חכמה. יש כוח רב. הוא מדבר. אבל לאדם יש "צלם אלוהים" שיכול להיות מוגדר כבעל מצפון.

 

מה שמפתה בנחש, זה שיש לו  "נחישות"! כלומר, אין לו ספקות, אין לו ייסורי מצפון, אין לו התלבטויות מוסריות. הוא החלטי, יש בו "נחישות".

הגדרה זו, פותרת דרך אגב את כל הסיבוך של תיארוך הופעת "האדם" על כדור הארץ. לעניות דעתי, יש לקבל את כל ההשערות המדעיות לגבי תיארוכים אלה.

"אדם הראשון" הוא האדם שאליו מדבר האלוהים. זה שמסמל את האדם המוסרי שאליו התכוון הבורא בבריאה. הנחש, הוא האדם החסר מצפון.

האם יש קשרים ביולוגים בין האדם והנחש? כמובן שכן. והעובדה שהחכמים לא מפחדים לספר שהנחש שכב עם חווה רק מוכיח זאת.

אבל , ההבדל האונטולוגי בין הנחש והאדם כל כך משמעותי עבור התורה, עד כדי כך שהיא מתארת יצירה חדשה עבורו! עפר מהאדמה ונשמה אלוהית. אין משל יותר מוצלח כדי לתאר את האמביוולנטיות הקיומית של האדם, לגבי הנחישות והחלטיות של הנחש , האדם שקדם לו.

העובדה שקין (לפי דעת הרב קורדובירו ) הוא צאצא של הנחש ושל חווה, מביעה את האפשרות שיימשכו קשרים בין בני האדם מסוג נחש ובני האדם מסוג "אדם הראשון".

אם התורה ממשיכה לדבר על קין, על צאצאיו ועל מפעליהם, זה כדי לתאר את כל מה שקיים באנושות שיכול להשתייך לנחש. ולאו דווקא לרעה!

בראשית פרק ד (יז) וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ:(…..וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶךְ:(יט) וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה:(כ) וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה:(כא) וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב:(כב) וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה:(כג) וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי:(כד) כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה:(כה) וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן:(כו) וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְקֹוָק:

למרות מעשה קין, התורה מתעניינת מאוד בצאצאים שלו.

  • הם בונה ערים (חנוך)
  • רועים (יבל)
  • מוסיקאים (יובל)
  • תעשיינים (תובל קין)

בני קין מפתחים את הציוויליזציה בכל התחומים. ונזכור שוב שאלה בני הנחש ! (לפחות בחצי מהגנים שלהם!). האם כל מה שהם עשו ,רע? כמובן שלא . יש כאן יצירתיות ועליונות על הטבע, שכלול המין. ולמרות זאת, זה מסתיים בשירה של למך לנשיו. שירה שמביעה דיכאון עמוק אחרי שהוא בעצמו הרג את סבו קין ואת בנו בשוגג כי הוא היה עיוור (דברי רש"י מהמדרש). יש בדרך הזו של משפחת קין דואליות שעשויה להביא לשיפור תנאי היקום האנושי ומצד שני יכולת לאבד כל מוסר. ה' השאיר את צאצאי קין ונתן להם סיכויים, כמו שנתן לקין עצמו:

" בראשית פרק ד (ז) הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ

למרות הימצאותו של הנחש בתוך הצאצאים של אדם, ה' משאיר את הפתח לתשובה ולשיפור המצב! ה' ייתן לבני האדם אמצעים כדי להילחם נגד הנטייה של הנחש שיש בתוכו. התורה היא אחד מהכלים האלה ולכן המדרש אומר ש"זוהמת הנחש" נעלמה ממקבלי התורה!

 

הבן השלישי של אדם, שת, הוא, לכאורה "נקי" מהתערבות הנחש. ובנו, "אנוש" מביע את הטוב שיש בבני האדם. לא לחינם אנו משתמשים בכינוי "אנושי" כדי לתאר המידה הטובה, הצלם אלוהים, שיש באדם. והתורה מציינת זאת: "הוא החלק לקרוא בשם ה'"!

האם הגזע הזה יישאר "נקי" לאורך הזמן. לצערנו לא! כי יהיו ערבובים שונים.

אפילו נעמה, מצאצאי קין, היא אשתו של נח! כך ,שכל בני האדם שנולדים אחרי המבול, יש בהם , לפחות חלק, מזוהמת הנחש!

 

מצרים והנחש

אחד הסמלים המובהקים של תרבות מצרים היא הנחש. הנחש נמצא על הזרוע ומול העיניים, בדיוק כמו שהתורה מבקשת לעשות, להבדיל, עם התפילין. כאילו שעם ישראל מתבקש להרים מחדש את התקווה של תיקון זוהמת הנחש על ידי יציאת מצרים וביטול סימן הנחש או לפחות, לתיקונו.

 

הבינה המלכותית.

הטכנולוגיה המתוארת אצל צאצאי קין, רק הלכה והתפתחה במשך ההיסטוריה האנושית. היום נמצאים בפתח מהפכה טכנולוגית שבה מנסים לברוא מחשבים שתהיה להם תכונות אנושיות. זה מהלך מאוד מבטיח בהרבה תחומים (רפואיים, תכנונים אירגוניים..) אבל , כמו כל התפתחות בסדר גודל כזה, יש סכנות לא מעטות. אנו, בעצם מצדדים את התפתחות את הצד של הנחש בתוכנו. נזכור ש"הנחש" קרוב לתכונת ה"נחישות". יעילות, חוסר ספקות, החלטיות. תכונות מאוד מבוקשות בעולם שלנו היום. אבל מצד שני, עלינו להיזהר מהיעלמותו של הצלם האלוהים שיש בנו.  המלחמה בין הנחש והאדם לא תמה. היא רק מחריפה, היום במיוחד.

כמובן שקריאה מסורתית, נוצרית, של הסיפור של הבריאה (כשהנחש הוא נחש נקודה) איננה עוזרת ורק מסבכת אותנו בחוסר אמינות וזלזול במקרא.

אין לנו לפחד היום לקרוא את התורה כמו שעשו זאת המקובלים שפענחו את כל הסמלים של סיפורי המקרא. כי הם עשויים לעזור לנו היום להתכונן ביתר שאת למהפכות הטכנולוגיות העתידיות.

 

יחי ההבדל הקטן בין הנחש והאדם!

הסיפור המקראי של הבריאה:

 

נזכיר את הניתוח הפשטני של הפרק הראשון של הרב תמיר גרנות:

  • בשלושת המים הראשונים, נבראים שלושה מסגרות (בעיקר על ידי פעולות הבדלה וקריאת שמות לתופעות): הזמן (יום ולילה) , המרחב האנכי (ימים ושמים) והממד האופקי (יבשה ומים).
  • בשלושת הימים הבאים, ממלאים המסגרות האלה! ממלאים את השמים והארץ על ידי צבאם!
  • והיום השביעי מנסה לתת משמעות לכלל הבריאה הזו:

 

היום השמים והארץ היום וכל צבאם
1 יום //לילה הזמן 4 המאורות
2 מי הים//שמים המרחב האנכי 5 מהדגים ועד לעופות
3 הים//הארץ-צמחיה המרחב האופקי 6 החיות      והאדם
7 השבת

 

ברור מהקריאה הפשוטה של הפרק שלא מדובר בסיפור מדעי על "מה שקרה" באופן כרונולוגי או פיזיקאלי.

מדובר, לעניות דעתי, לא בסיפור "אובייקטיבי" (במובן שאנו נותנים היום לכל תיאור מדעי) אלא סיפור עבור האדם, מבחינת האדם, הקורה את התורה, כדי לעזור לו לתת משמעות למציאות בה הוא מוצא את עצמו.

 

המילה "יום" מוגדרת כבר בפסוקים הראשונים:

בראשית פרק א (ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹוהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר:(ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ: (ה) וַיִּקְרָא אֱלֹוהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד:

הדבר הראשון שנברא הוא האור. האם מדובר באור הפיזיקאלי או בדבר אחר? במשמעות? בכוונה? בהבנה? אם האור הוא "טוב" זה כנראה אומר שיש לו ערך מוסרי או לפחות דבר שמתאים לכוונת הבריאה. ולא רק נתון פיזיקאלי.

למה ה' קורא לאור בשם אחר (יום)? מה משמעות נתינת שם למושג שיש לו כבר שם??

אם האור נקרא מעתה יום, הרי שהמילה "יום" עדיין פירושה "אור"!!

 

נראה לי שהחידוש בקריאת האור , "יום". הוא שתהיה חלוקה בין המשמעויות השונות של הדברים שייבראו שניתן לגלות דרך חלוקת הזמן. כשאדם יקום בבוקר , הוא יכול לתת משמעות מחודשת לחייו. הלילה מסמלת את האפשרות לעזוב תפיסת עולם כדי לאפשר לתפיסת עולם אחרת להתחדש בנפש האדם. לזמן יש, כנראה תועלת עקרונית , עבור האדם, כדי לתפוס את מורכבות המשמעויות. התפתחות האדם במשך הימים והשנים, מקבילה להתפתחות המשמעויות שהוא נותן לחייו.

 

החלוקה למרחבים שונים (זמן, אנכיות ואופקיות) גם היא עוזרת להתפתחות הדרגתית של ההכרה במורכבות המציאות והחיים של האדם.

 

החלוקה של המציאות ל"ימים" שונים, מאלצת את האדם להכיר במורכבות המציאות ומורכבות המשמעויות של המציאות.  השבת ניתן כהזדמנות לאחד את המורכבות הזו להרמוניה כל שהיא שתאפשר לאדם "לנוח" כלומר לנוח דעתו ולתת משמעות. הוא יוכל לשנות משמעות זו, אבל יש לו לפחות הזדמנות להתרחק מהמורכבות ולהסתכל עליה מבחוץ (או לפחות מחוץ לתחום העשייה) כדי להתאזן ולהעמיק בתכונה המיוחדת שלו כבן אדם ,אדם בעל צלם אלוהים, מחויבות ומוסר.

 

האיסור ללמוד "מעשה בראשית".

אילו הדברים המסופרים בפרקים הראשונים היו כפשוטם (יום=יום, נחש=נחש…) אז החכמים לא היו אוסרים ללמוד הפרקים האלה. כשהחכמים דורשים בגרות, קבלה מפי מקובל, היא מודעת למאמץ האינטלקטואלי הנדרש כדי להבין הנמשל של כל מילה בפרקים האלה.

ההתפתחות של המדע רק מגבירה את האפשרויות להבין כתיקונם דברי התורה האלה . דברים הנכונים בחדותם ובמשמעותם היום מתמיד.

סוכות פי4

בע"ה יד תשרי התש"פ

מישל בן שושן

סוכות פי4

 

מבנה פרשת המועדים בפרשת "אמור" (ויקרא פרק כג )

 

הקדמה 1:

  • וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:

שבת:

  • שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיקֹוָק בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: פ

הקדמה 2:

(ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:

מועדים:

פסח:

(ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיקֹוָק:(ו) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ:(ז) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(ח) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: פ

עומר:

(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן….יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: ס

שבועות:

(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק…כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם…אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

ראש השנה

(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ:(כה) כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק: ס

 

כיפור:

(כו) וַיְדַבֵּר יקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק:(כח) וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(כט) כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ:(ל) וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ:(לא) כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:(לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם: פ

סוכות א'

(לג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיקֹוָק:(לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

סיום 1

(לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:(לח) מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְקֹוָק וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיקֹוָק:

סוכות ב':

(לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:(מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:(מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:(מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

סיום 2:

(מד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְקֹוָק אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

חג סוכות או חג לה'?(הרב תמיר גרנות)

 

  1. הערה ראשונה:

 

בעיון בסוף הפרשה, אנו מגלים שיש שני חגים שונים שאמורים לחול באותם הימים!(15 בתשרי)

  • אחד שקראנו לה סוכות א', והיא נקראת, בתורה :"חג הסוכות"
  • וחג שני, שקראנו לו סוכות ב' שמופיע אחרי הסיום1, והוא נקרא בתורה "חג לה'".

ראיה נוספת לקביעה שמולנו נמצאים שני חגים, אלה מספר הקרבנות:

  • בכל חג יש להביא איל אחד ושבעה כבשים
  • בסוכות יש להביא שני אלים וארבעה עשר כבשים, בדיוק כפול, כאילו אלה קרבנות שני חגים שחלים באותו התאריך

 

  1. הערה שנייה:

 

נסכם את המבנה של הפרשה :

 

הקדמה1

שבת

הקדמה 2

מועדים (כולל סוכות א)

סיום 1

סוכות 2

סיום 2

 

 

יש שתי הקדמות ויש שני סיומים. בין שתי ההקדמות מופיע השבת ובין שתני הסיומים מופיע סוכות ב'. מכאן, יש ללמוד את ההקבלה בין השבת ובין סוכות ב'.

 

  1. סיכום ההבדלים בין שני החגים:

 

  סוכות א' סוכות ב'
שם החג בתורה: "חג הסוכות'" חג לה'"
המיקום נמצא בתוך רשימת המועדים מחוץ לרשימה הראשונה, במקביל לשבת
המצוות עשה בחג קרבנות מיוחדים לולב ,ישיבה בסוכה והשמחה
היום  א' וח' נקראים: מקרא קודש שבתון
שיוך החג שייך לשלושת הרגלים שייך לחגי תשרי

 

מקרא קודש: כל המועדים המופיעים ברשימה המרכזית נקראים "מקראי קודש".: פסח, שבועות, ראש השנה , כיפור וסוכות א'. אבל לא בסוכות ב'.

שבתון: כל חגי החודש השביעי נקראים "שבתון"(ראש השנה, כיפור וסוכות ב') אבל, לא פסח ,שבועות וסוכות א'. ויום השבת, שחל ביום השביעי בשבוע. כך שהמילה "שבתון" קשורה לעניין השבע (ימים, חודשים, שנים(שמיטה)).

מכאן ניתן לחלק את מועדי השנה כך:

מועדי "מקראי קודש" מועדי "שבתון"
שבת שבת
פסח  
שבועות  
ראש השנה ראש השנה
כיפור כיפור
סוכות א' סוכות ב'

 

סוכות ב'= חג לה' כי הוא חל בחודש השביעי, החודש שאנחנו "לפני ה'", בירושלים. כמו שבשבת אנו מתקרבים אל ה' יותר, כך בחודש השביעי מתקרבים לה' יותר, במיוחד אחרי ראש השנה וכיפור. יוצאים מהבתים שלנו ועולים לשבת בסוכה בירושלים עם הלולבים. זוכרים את הקרבה אל ה' שהייתה לנו במדבר , כשלא היו לנו בתים קבועים. אלה הסוכות שהושבתי את בני ישראל : לא הסוכות הן העיקר אלה העיקר הוא שלא היו לנו בתי קבועים!! כי היינו לפני ה'!. זה החג של מצוות ה"הקהל".

 

המילה "אך" שמתחילה את תיאור סוכות ב', מקשר אותו למועד אחר שחל באותו החודש, והוא כיפור. בשניהם אנו מתייצבים לפני ה'.

 

העובדה שסוכות ב' מדגישה את הפן החקלאי (באוספכם, לולב, סוכה), יכול לבלבל אותנו, כי זה מקשר אותו  דווקא לשבועות, עם הבאת הביכורים, לעומר, לחג האביב, שלושת הרגלים החקלאיים, ולאו דווקא לחגי תשרי המנותקים מכל פן חקלאי.

 

נראה לי שזאת הנקודה שדווקא מאלצת אותנו לחבר בין שני החגים: כל אחד מגלה פן אחר והפן החקלאי של סוכות ב' מאלץ אותנו לחבר בין שני הפנים וחוגגים את שני החגים באותם הימים ממש!!.

 

איך סוכות ב' ממשיך את חגי תשרי?

אפשר להגיד שיש שלוש דרכים להתקרב אל ה':

מתוך אהבה, מתוך יראה ומתוך שמחה. אלה שלושת חגי תשרי!

וזה מסביר את קביעת "הושענה רבא", על ידי המקובלים בסוף חג הסוכות.

 

 

כיפור פי 4

בע"ה ו תשרי התש"פ

מישל בן שושן

 

כיפור פי4

(מתוך שיעור של הרב תמיר גרנות)

 

כשלומדים את שני המקורות ליום כיפור בתורה (ויקרא כג- ויקרא טז), שמים לב שבכל אחת מהפרשיות יש כפילות של תיאור יום הכיפורים. כאילו קיימים שני משמעויות שונות לאותו היום ועלינו לאחד בין שתיהן.

נקרה, כבר עכשיו לשתי הבחינות האלה

  1. בחינה "אזרחית", שמעמידה את האדם שיקבל כפרה , במרכז
  2. בחינה "מיקדשית", שמעמידה את הצורך בכפרת המקדש עצמו.

נסביר את שתי הבחינות יותר מאוחר. נתחיל, קודם כל, בלימוד הפסוקים עצמם:

  • פרשת אחרי מות: ויקרא פרק טז

(כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:(ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק תִּטְהָרוּ:

אחרי תיאור של "סדר העבודה", כלומר, כל מה שהכהן הגדול צריך לעשות כדי להיכנס לתוך קודש הקדשים, ולכפר על כלי המקדש, דבר שלא נעשה על ידי שני בני אהרון שנכנסו שם ומתו .

שני הפסוקים מודיעים לנו על הרבה דברים:

יש יום אחד שחל ב10 בחודש השביעי שבו בני ישראל מתבקשים לקיים שתי מצוות:

  1. עינוי נפש
  2. איסור מלאכה

באותו היום, ה' יטהר את כל בני ישראל.

 

אחר כך, אנו שומעים על אותם הדברים שנלמדו לעיל (עינוי, איסור מלאכה) אבל בהקשר אחר לגמרי: המשך של פרשת "סדר העבודה "! המטרה היא לכפר על  הקודש.

(לא) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:(לב) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:(לג) וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר:

ובסוף, פסוק אחד שיכול להיחשב כסיום לפסוקים הראשונים או כמסיימים את הפסוקים השניים:

(לד) וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: פ

הפסוק הזה מכיל שני חלקים:

  • החלק הראשון, (וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה )נראה חותם את פסוקים כט-ל, הפסוקים המדברים על יום כיפור שמכפר על בני ישראל.
  • החלק השני,( וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:) שחותם את סדר העבודה: אהרון עשה מה שמשה אמר לו לעשות בהתחלת הפרשה

 

  • פרשת אמור: ויקרא פרק כג

גם כאן, יש לנו כפילות דברים: זה מתחיל בבחינה "האזרחית":

(כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק:(כח) וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(כט) כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ:(ל) וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ:

בפסוקים האלה יש לנו את  הדברים הבאים

  • התאריך: ב10 לחודש השביעי
  • השם של היום= יום הכיפורים
  • הוא מקרא קודש
  • מצוות העינוי
  • איסור מלאכה
  • העונש כרת לכל אחת משתי המצוות
  • המטרה: הכפרה של בני ישראל

אחר כך, חלק מהדברים האלה חוזרים (בשינויים קלים מעניינים) . המונחים החדשים מצביעים על יום כיפור שונה, כיפור של מקדש, כמו שמצאנו בפרק טז':

(לא) כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:(לב) שַׁבַּת(שַׁבָּתוֹן (הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם:

נלמד את המונחים החדשים:

  1. לדורותיכם בכל מושבותיכם: המילים האלה , מופיעים בתורה רק כשהמצווה נשעית מחוץ למקדש, בנוסף לקיומה במקדש או בניגוד למקדש. לא כתוב "ואהבת לרעך כמוך- בכל מושבותיכם לדורותיכם"!. ברור שכל המצוות נאמרות , לכאורה לאורך כל הזמן ובכל מקום. לכן, המילים "לדורותיכם בכל מושבותיכם" מדבר על מצווה בהתייחסות למקדש.
  2. בתשעה לחודש מערב עד ערב: גם כאן, חוזרים על מידע שכבר נאמר בחלק הראשון. אבל המונחים הם קשורים למקדש: במקדש היום מתחיל בבוקר ומסתיים בערב. וכדי לדבר על ערב יום כיפור, חייבים, במונחי המקדש להגיד "בתשעה לחודש בערב"!!. וזה דומה למה שאומרת התורה לגבי פסח:

שמות פרק יב (יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:

כדי לדבר על חג המצות מדברים על ה14 בנסין בערב כי כך מדברים במקדש! ולא כערב יום 15!

3 שבת שבתון:

  • "שבתון" הוא מונח שמופיע גם בראש השנה וגם בסוכות וגם בשבת. (כולם קשורים למספר שבע. בחודש השביעי או ביום השביעי)
  • "שבת שבתון" מופיע רק בשבת , בשמיטה ובכיפור.

 

כיפור הוא השבת של השבתות! הוא שייך לחודש השביעי , ובכך הוא מכונה "שבתון" אבל הוא גם שבת בעצמו. ובתור שבת של השבתות הוא דורש שהאדם יפסיק כל מה שהוא עושה בדרך כלל ולא רק את המלאכות כמו בשבת רגיל. אפילו האכילה והשתייה והדברים האחרים, אנו שובתים מהם ביום המיוחד הזה!

 

שתי הבחינות:

ראינו שבכל פרשה יש כפילויות. הכפילות מוסברת על ידי הרב תמיר גרנות, בגלל קיומן של שתי בחינות:

  • הבחינה האזרחית:

היא לא מדברת בכלל על מה שנעשה במקדש. מטרתה לכפר על עוונות בני ישראל עמצם. בחינה זו, אנו חווים היום, מאז שנחרב בית המקדש. כדי לקבל את הכפרה, יש לענות את הנפש ולא לעשות מלאכות. רק עצם היום המיוחד הזה מכפר, אפילו אם אין עבודה במקדש

  • הבחינה המיקדשית:

היא מדברת על כפרת המקדש. כשיהודי עושה עברה, הוא לא רק מטמא את עצמו ,(ובכך הוא זקוק לבחינה הראשונה) הוא גם מטמא את המקדש. בכך, הוא מונע מה' מלשכון במקדש. או , לפחות, הוא מסכן את המפגש בין ה' והאדם במקדש. לכן, כדי שה' יוכל לשכון במקדש, או כדי שהמפגש בין ה' והאדם יוכל להתרחש במקדש, יש לכפר על המקדש עצמו. ולכן ביום הזה, יש לעשות עבודה מקבילה, של כפרת הקודש, על ידי סדר העבודה.

כמובן ששתי הבחינות חלות באותו היום. שתי הבחינות נפרדות אבל הן מתחברות לגמרי. באותו יום, יש לקיים אותם המצוות המתוארות בבחינות השונות. למה? כי קיימות שתי בחינות בכל יהודי:

הפן האישי, הפרטי, עם קשר אישי עם ה'.

הפן הלאומי, המורכב בפרטים אבל לא רק. יש מימד ציבורי עצמאי שמתווסף על הרובד האישי פרטי. וכיפור פונה לשני הממדים גם יחד כי אי אפשר להפריד ביניהם.

 

כיפור= שבת שבתון

ראינו שכיפור הוא בעצם "סופר שבת". ואיסור האכילה היא פשוט הרחבת איסור העיסוק האנושי ביום הזה, מעבר למה שאסור בשבת. מה משמעות לזה?

הרי בשבת, אנו מתבקשים להפסיק את המלאכות כדי להתפנות ולהתחבר אל ה'. מהלך דומה ויותר עמוק מתרחש בכיפור: אנו צמים בכיפור כי אנו מתחברים אל ה' עוד יותר מאשר בשבת. ואז, אנו "לא יכולים" לאכול כי אנו מתעלים ממש מעל המצב האנושי שלנו ומתקרבים אל ה'.

 

"ויענך וירעיבך"

בגמרא, החכמים מנסים ללמוד מהצורך להתענות בכיפור לאותו המונח "עינוי". אבל הקשר הוא מאוד מעניין. שם, מדובר על המן שה' נתן לנו במדבר במקום האוכל הרגיל. אכילת מן ולא לחם היא הרעבה! אכילת לחם מהשמים, ישירות מה', היא ההרעבה! כלומר העינוי המדובר במדבר קשור לחיבור ישיר אל ה' וריחוק מהחיים הארציים הרגילים!

העינוי מתורגם למצוות לא תעשה , למרות שהוא מנוסח כמצוות עשה(ועיניתם את נפשותיכם)! בדיוק כמו שהשביתה בשבת מנוסחת בחיוב(בשביעי תשבות"!) ומתקיימת על ידי איסורים "לא תעשה!

וילך האזינו פי 4

בע"ה ד תשרי התש"פ

מישל בן שושן

 

וילך- האזינו פי 4

 

וילך משה, וידבר …

הרבה מפרשים הציעו לתרגם "וילך משה" בצורות שונות. (הרמב"ן, למשל, מספר שמשה הלך בעצמו אצל כל שבט כדי לבשר להם על מותו ובירך אותם, את הברכות של הפרשה האחרונה "וזאת הברכה") .אבל אחת מאוד מצאה חן בעיני:  וילך= הוא המשיך!

כמו "ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד"

הפירוש הזה מאפשר לחבר ממש בין הפרשה הקודמת, ניצבים, ל"וילך", למרות שהן נראות עוסקות בנושאים שונים. כמו שמשה דיבר מול כל העם "ניצבים" מולו, כך הוא המשיך לדבר איתם בפרשה הזאת, באותו מהלך, בהמשך לברית ערבות מואב. שתי הפרשות (ניצבים –וילך)  הן לרוב מחוברות. לפי הרב סעדיה גאון מונה אותן כפרשה אחת ! לפעמים מחלקים אותן  לצורך קריאת ניצבים לפני ראש השנה, וכשיש שבת בין כיפור לסוכות.

מצד שני, בפרשת "וילך" מדובר רבות על "השירה" שיש לכתוב וללמד את בני ישראל, היא שירת האזינו.

לכן, אני מציע ללמוד , השנה, את שתי הפרשיות האלה במאמר אחד, למרות שאינן מחוברות אף פעם.

אם כן, ניתן להגיד שפרשת וילך קשורה גם לפרשה הקודמת לה וגם לפרשה הבאה אחריה:

 

ניצבים      – –       וילך       —       האזינו

 

הכפילויות ב"וילך" (הרב גרוסמן)

פרשת וילך מכילה כמה נושאים שמוכפלים עם שינוים קטנים.

  • מות משה ומינוי יהושוע:
  • דברים פרק לא (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא ..(ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:
  • דברים פרק לא (יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד
  • כתיבת התורה:
  • דברים פרק לא (ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
  • דברים פרק לא (יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
  • הקהל:
  • דברים פרק לא (יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף
  • דברים פרק לא (כח) הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם

 

פרשת וילך היא הסיום של ספר דברים.

הספר התחיל כך:דברים פרק א (א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן ..

והוא מסתיים בפרשת וילך כך: דברים פרק לא (א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:

הפרשה מציעה שני סיומים אפשריים: אחד "אופטימי" ואחד "פסימי".

וזה מסביר את הכפילויות!

  • החלק הראשון של הפרשה (בו, משה מדבר) הוא אופטימי. משה מבטיח שהכל יהיה בסדר אחרי מותו. ומחזק את ידי יהושוע.

(ג) יְקֹוָק .. יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם …(ה) וּנְתָנָם יְקֹוָק לִפְנֵיכֶם ..(ו) חִזְקוּ וְאִמְצוּ .. כִּי יְקֹוָק .. עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ: פ

  • החלק השני, שונה לגמרי . הנושאים הקודמים מתוארים שוב אבל בנימה מאוד קשה. ה' מדבר. זו הפעם הראשונה בספר. והעתיד מאוד פסימי:

(טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ .. וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי ..(יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת ..(יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה … וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי

ה'  יסתיר פניו מישראל. הוא מבטיח הסתרה כפולה! זה הרבה יותר חמור ממה שכתוב בכל הקללות הקודמות.

"הסתר אסתיר פני" כלומר, אני אגרום לכם להרגיש שאני כבר לא נמצא כאן אתכם. אפילו לא מאחורי הקלעים. אתם באמת תרגישו שהכל נגמר בינינו! לכן, הדבר היחיד שיוכל להחזיק אתכם, זו השירה!! כי תראו שזה היה מתוכנן!

פרשת האזינו:

מי נואם בשירה?

לכאורה, משה. הוא המדבר. אבל, בעיון נוסף, אנו מוצאים ש"הגרעין הקשה" של השירה נאמר דווקא על ידי ה' עצמו. בעצם, מסביר הרב תמיר גרנות, דברי ה' הם כל כך קשים לעיקול שמשה חייב לעטוף אותם בהסברים ובריכוך מסויים!

הדטרמיניזם

מה שבולט בשתי הפרשיות האלה (סוף "וילך" ו"האזינו"), זה האמרה החד משמעית שאין בחירה חפשית!!:

דברים פרק לא (טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:

( כז) כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם יְקֹוָק וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי:

(כט) כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם:

ה' אומר בוודאות ,וגם משה אומר זאת אחריו, שהעם יחטא!! אין כאן "אם תשמעו..ואם לא תשמעו.." יש כאן קביעה שכך יקרה! העם יחטא, ה' יעניש אותו בהסתר פנים.

בשירה, עיקר דברי ה' הם שהוא יסתיר פניו. והדבר היחיד שיגרום לו אולי בסוף, לבוא לקראת ישראל זה רק כשהוא יעניש את אויבי ישראל. וגם זה, רק כדי שלא יחשבו הגויים שה' לא קיים!

משה חייב להוסיף דברי ריכוך ויגיד שבנוסף, ה' "על עבדיו יתנחם". אבל ה' עצמו, גם בפרשת וילך וגם בפרשת האזינו, מתאר את ההיסטוריה כחד כיוונית!!

 

אם כן אנו עומדים מול שני חידושים עצומים יחסית לכל מה שנכתב בספר דברים:

  1. זו הפעם היחידה שה' בעצמו מדבר בספר דברים
  2. בניגוד לכל מה שכתוב בספר דברים, אין בחירה חופשית, יש דטרמיניזם , הסוף יהיה רע!!

אבל אם מחברים את שני החידושים האלה מבינים:

יש שתי הסתכלויות על המציאות:

  • ההסתכלות של האדם, של משה. יש בחירה , יש תשובה, קיימות אופציות שונות בהיסטוריה
  • הסתכלות מה' , מלמעלה: הוא יודע מה יקרה. הוא מתאר את הדברים איך שהוא מתייחס אליהם.

 

שתי ההסתכלויות מנוגדות. אנו חייבים לפעול לפי הראשונה. אבל עלינו לדעת שהשנייה קיימת. ולכן יש לנו את השירה: היא תעיד, בזמן הסתר הפנים ,על ההסתכלות הראשונה. איך? כשנקרא בה  , בזמן ההסתר פנים, שזה היה מתוכנן! וכשהסימן של נפילת האויבים שלנו התרחשה.

(כדי לנסות להבין את הפער בין שתי ההסתכלויות, נחשוב, למשל, על הסטטיסטיקה. יודעים בוודאות, למשל, ששלושים אחוז מהגברים מעדיפים את הצבע הזה, וארבעים אחוז מהנשים מעדיפות הצבע השני. זו אמת שיכולה להיווכח עם כל אוכלוסיה גדולה. עשרת אלפים בני אדם שיעבור מבחן כזה יאמתו את האמת הסטטיסטית. ובכל זאת, לכל אחד יש את הבחירה המוחלטת לבחור את הצבע שהוא רוצה! )

 

כשהתחלנו להראות שפרשת וילך היא סיומה של התורה עם שתי אופציות: אופטימית ופסימית, פתחנו בעצם את האפשרות לשתי אמיתות שונות ומנוגדות

  • אחת, של משה, של כל ספר דברים, המבוסס על הבחירה החופשית של האדם
  • והשנייה, האמורה מפי ה', דטרמיניסטית, שמתארת את ההיסטוריה באופן חד: בסוף יהיה רע מאוד! (ואכן זה קרה לצערנו!)

קשה מאוד לקבל את האופציה השנייה. למרות שהשירה באה כדי שנחזיק בה כמו בחוט דק בתוך שיטפון ענק, קשה מאוד לקבל דברים הפוכים מכל מה שנלמד עד כה.

אולי הדברים הקשים יכלו להיאמר רק אחרי שהתבגרנו מספיק, ולכן זה נכתב בסוף.

אבל אי אפשר שלא לראות בהכללת שירת האזינו בתורה כמעשה שבא מתוך גדולה ובגרות. זה מה שעושה את התורה כולה דת של אמת. אמת המורכבת מבחינות שונות. אמת שלא מטייחת. שלא מספרת סיפורים. שלוקחת בחשבון ראייה קרה וכואבת של המציאות בה ה' שם את האדם!

פתרונות אפשריים:

 

תמיד אפשר להגיד שכל מה שמתואר בסוף וילך ובשירה, הוא יקרה במידה וישראל לא יעשו תשובה. הכל יבוא בגלל עונש. כשמשה או ה' אומרים שבני ישראל יחטאו, זה לא אומר שזה מחוייב המציאות אלא שזאת אפשרות ובאפשרות הזו, אז ה' יסתיר פניו.

אפשר גם לטעון שלא כתוב מתי זה יקרה. אם כן, תהיה בחירה חפשית אבל, יש סבירות גבוה שבמשך ההיסטוריה, יקרה מצב של חטא חמור במיוחד שיגרום להסתר פנים.

אלה ההסברים הנוחים והמרגיעים.

 

הרב תמיר גרנות מציע עוד אפשרות להסבר:

הרמב"ם איננו מדבר על הבחירה החפשית , רק אחרי שהוא מדבר על הווידוי והתשובה.

כלומר, סביר להניח שעניין הבחירה החפשית פועלת רק אחרי החטא והעונש!!

העונש הוא בלתי נמנע!

התשובה והבחירה החפשית הם אותו הדבר:

כדי שתהיה תשובה חייב להיות דין (בגללו רוצים לחזור בתשובה)

אבל גם חייב להיות רחמים (שיאפשר התשובה)

התשובה , אם כן, נמצאת במפגש בין הדין והרחמים וכוללת אותם בתוכה.

שם נמצאת הבחירה החפשית של האדם!! לא לפני החטא אלה אחרי החטא! אחרי העונש ! בזמן אפשרות התשובה!!

 

נראה לעניות דעתי שהמטרה העליונה היא להגיע למצב שהעם יבחר לעבוד את ה' מרצונו החפשי לגמרי.

  • אחרי שהוא יחטא
  • אחרי שייענש
  • ואחר הסתר פנים מאין כמוהו (כמו השואה)

אם העם יבחר , מרצונו החפשי לגמרי, לשוב אל ארץ אבותיו ולשוב אל ה', במסירות נפש, ולא מתוך כפיה דתית כל שהיא, זה יהיה השלב האחרון של ההיסטוריה הארוכה:

הכל התחיל בכפיה. במצב כזה העונש הוא בלתי נמנע (כמו עץ הדעת) ואחר כך העונש הוא בלתי נמנע.

הסתר הפנים שם את האדם במצוקה ענקית אבל הוא שם אותו גם כן מול החלטה אמיתית ורצונית. רק אז הבחירה החפשית יכולה באמת להיות חפשית לגמרי. כי היא באה מתוך הסתר הפנים העמוק ביותר.

העובדה שאנשים חילונים, מתוך אהבת העם והארץ, ולא מתוך אידיאולוגיה דתית, מסרו את נפשם להקים מדינה אחרי השואה, זה הסימן שהשירה צדקה!