האזינו אה

בע"ה כח אלול התשע"א

מישל בן שושן

 

האזינו אה

 

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי"

 

בניגוד למה שאומר הספרי,(שמשה היה קרוב לשמים ורחוק מהארץ, לכן הוא משתמש במילה ,להאזין כלפי השמים), הא"ה אומר שמשה היה קרוב לארץ ורחוק מהשמים! זה כבר לא המשה שעלה השמיים, אלא משה שירד ונמצא קרוב מאוד לעמו, על הארץ!

לכן, משה מתייצב כמו כל בן אדם, קרוב לארץ ורחוק מהשמיים:

הוא צריך לצוות (האזינו!) לשמים הרחוקים שיטו אזנם וישמעו דבריו הקשים (ואדברה) כי הם צריכים להזדעזע ממה שבן אדם על הארץ יגיד להם!

 

לעומתם, הארץ קרובה מאוד, אין צריך לצוות לה (ותשמע) ומשה לא מדבר אליה קשות אלה במילים רכות (אמרי פי). השמיעה היא טבעית ללא מאמץ גדול.

 

במישור אחר, השמים והארץ הם הרוחניות והגשמיות שיש בכל אדם:

אחרי שמצליחים לשכנע , בקושי, את הרוחניות שלו, הגוף יכול בקלות לשמוע לעצות התורה

 

במישור אחר, השמים הם המנהיגים של העם. יש קושי לשכנע אותם בצדקת הדרך. אבל אחרי שהם ישתכנעו, קל יותר לעם (הארץ) ללכת בדרכם

 

ועוד דרש:

אם אתם "תאזינו", את תגיעו להיות "שמים".

 

                     " יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי"

 

לקחי=התורה שבכתב שמשה לקח בידיו, הם לוחות הברית. הם עשיות מאבן: חומר קשה שיכול לערוף ראשים!!

אמרתי= התורה שבעל פה, הרבה יותר מתאים לכל אדם ואדם. כשמפרטים את קושי התורה שבכתב לפרטים ולהסברים, זה יותר קל לקבל אותם, כטל שנוזל. ולא כמטר שעורף בחוזקה.

 

"ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמיך.."

 

יש בפסוק הזה שלושה הסברים על מות משה כעשיו:

 

מות= נא להסכים שאני אקח ממך את נשמתך! כי ה' מבקש רשות מהצדיקים להמית אותם!

 

בהר= חשוב שמשה ייקבר מול בית פעור. כי פעור הוא מסמל העבודה הזרה הנמוכה ביותר המתייחסת לתאוות הבהמיות ביותר של האדם. יש, בעבודת פעור העלאת על נס של הדברים הפסולים שהאדם מוציא מגופו . עבודת פעור היא אולי האללה (הפיכה לאליל) של כל מה שלא חשוב, כל מה שהאדם צריך, להיפך להיפרד ממנו כי הוא בלתי חשוב!

משה הוא איש האלוהים שהצליח להגיע לקצה השני: וויתור על הגשמיות כדי לעלות לשמים.

משה יגן על ישראל בפני עבודת פעור היושב מולם!

 

אשר אתה עולה שמה= ה' מבטיח למש שאחרי מותו הוא יצליח להשיג עוד יותר דברים מאלה שהשיג בחייו. מותו תהיה , עבורו, עליה בהשגותיו!

 

האסף אל עמך= המת פוגש את הקרובים אליו שמתו לפניו ושבאים לקבל את פניו אחרי מותו.

מי הם "עמך"? יכול להיות שהם הצדיקים שמתו לפניו

אבל הא"ה מסביר ש"עמיך" הם מתי הבדבר: משה התעקש להוציא את הערב ר ב. משה התעקש להשאיר בחיים את חוטאי עגל הזהב. הם אלה שבסוף חטאו בחטא המרגלים ומתו במדבר. על משה להמשיך במשימתו ולדאוג להם עד שיוכל להכניס אותם לעולם הבא! אחריות המנהיג לא נפסקת במותו אלא ממשיכה גם אחרי מותו!

האזינו מי

בע"ה ד תשרי התשע"ד

מישל בן שושן

 

בע"ה ד תשרי התשע"ד

מישל בן שושן

 

האזינו מי

 

 

מה אפשר ללמוד מהקביעה ש"התורה היא שירה"?

 

כתוב במסכת נדרים (לח-א):"כל התורה נקראת שירה "

 

  • מה היא שירה? בדרך כלל, שירה היא יצירה אומנותית שדורשת מהקורא אותה לפרש אותה ולקלוט על ידי הפרשנות שלו, רגש, רעיון, מחשבות..שהשירה אמורה לעורר בו.

בשירת האזינו למשל, רוב המשפטים והמילים אינם ברורים. הם אינם ניתנים לפרשנות אחת ויחידה . כל פסוק מתפרש על ידי הפרשן במובן שונה! קשה מאוד למצוא בה רצף של פשט ברור בלי עזרת פרשן. בנוסף לזה, רוב הפרשנים אינם מסכימים זה עם זה בקשר למובן המילים עצמם. אבל כל פרשן מביע את עמדותיו ואת הסתכלותו הייחודית של כל היהדות על ידי פרשנות זו.למשל "כשעירים עלי דשא" יכול להיות מתורגם על ידי רש"י, שהתורה דומה לרוחות (שעירים= סערת רוח) שנושבות על כל הבריאה (דשא= כל מה שמכסה את הארץ). אבל פרשנים אחרים יכולים לתרגם: שעירים= כמו שעיר עזים שאוכל את הדשא…

  • מה היא "פרוזה"?בכל החלקים האחרים של התורה, אנו פוגשים סיפורים והלכות שהמובן שלהם די ברור. "וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו.." משפט כזה נראה לנו ברור למדי מבחינת המובן הראשוני , ה"פשט".

בדרך כלל , "סיפור" רגיל ,פרוזה רגילה,הוא סיפור שעומד בפני עצמו. הוא לא "צריך את הקורא" לקבל מובן מסויים. בניגוד אליו,השירה כן זקוקה לקורא שייתן לשירה פרשנות ומובן משלו.

 

כשהגמרא מסבירה לנו ש"כל התורה נקראת שירה", זה מלמד אותנו שעלינו להתייחס אל כל חלקי התורה, אפילו החלק שבו הפשט בור לנו מאוד וגם החלקים של הלכות ומצוות, כאל שירה שדורשת מאיתנו פרשנות לא פחות מאשר קטעי שירה כמו ה"האזינו".

 

אם כן, אין התורה דומה לכל ספר אחר. התורה מזמינה אותנו לפרשן אותה. היא דורשת מאיתנו להעמיק בה ולשאול את עצמנו "מה היא רוצה להגיד לי?".אין לקחת את הפסוק "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, כדבר פשוט ומובן מאיליו. (למה התורה מספרת לי פרט זה? מה מסמל החמור? מה מסמל השקמת אברהם?..

בדרך כלל , קוראים ל"פרשנות" של הקורא :"התורה שבעל פה".

אין ה"תורה שבכתב" יכולה לעמוד על רגליה (במובן שיש לה "פשט", מובן ברור וחד משמעי)אלא על ידי התורה שבעל פה. ומי אחראי על התורה שבעל פה? …אני, הקורא!

 

המחלוקת בין הצדוקים והפרושים עומדת על זה.

הצדוקים טוענים שמה שכתוב , כתוב אחת ולתמיד ואין לפרשן אותו. אם כתוב למשל "ממחרת השבת" אז מדובר בשבת ממש. הפרושים יטענו שלא, שאפשר להבין אחרת מהפשט ולהגיד שהפשט הוא "מאחורי יום טוב ראשון של פסח"! הצדוקים יגידו ש"עין תחת עין" מובנו הוא שיש לפגוע בעין אדם שפגע בעין חברו. הפרושים יגידו שזה "ממון" כלומר, אין לפגוע בעין הפוגע אלא לדרוש ממנו פיצוי כספי.

עד היום, נראה לי, מחלוקת עמוקה ועקרונית זו ממשיכה להפריד את זרמי היהדות(למרות שכולם אמורים להמשיך את מסורת הפרושים!). אי אפשר להגיד שום דבר בלי שידרשו "איפה זה כתוב?" כאילו דוחים כ יצירה חדשה וחידוש אמיתי! זו תופעה שמתפשטת בשנים האחרונות , במיוחד בחוגים החרדים. וזה, לעניות דעתי, איננו סימן של בריאות ושגשוג של היהדות. מתמעטים הפרשנים הגדולים שלא פחדו להציע פרשנות אפילו אם היא שונה ואפילו מנוגדת לפרשנות של קודמיהם.

לדעתי, לא רק  "אפשרי" להציע פרשנות, אלא "חובה" על כל יהודי, לנסות ולהבין ולהחיות את התורה שבכתב על ידי קריאתו הייחודית.

יתרה מכן, נראה לי שעיקר מטרת התורה שבכתב הוא דווקא לעורר, לחייב שאלות , להזמין תגובת הקורא.עיקר התורה היא התורה שבעל פה, כלומר, עולם הפרשנות המתהווה מסביב לתורה שבכתב. כמו ששירה טובה יודעת ליצור מסביבה! בלי הקורא שמפרשן או לפחות שואל את עצמו, התורה, כמו השירה, תישאר אות מתה!

 

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי

משה , הוא החכמה של ישראל. לכן, הוא קרוב יותר ל"שמים" ויכול להגיד "האזינו" לשמים כי הוא קרוב אליהם.

לעומת זאת, ישעיהו הוא הלב של שיראל. הוא קרוב לארץ, לרגש, לחיים הגשמיים. ולכן הוא אומר "שמעו שמים והאזיני ארץ" הוא אומר ,האזיני, לארץ הקרובה אליו.

הרמ"י מפרש:

השמים מסמל הצד השכלי של האדם והארץ מסמלת הארציות, הגשמיות והרגש אצל האדם.

לפני שמשה יסביר שהוא נותן את התורה לישראל, הוא מכריז שהתורה איננה מדברת רק אל השכל אלא גם אל הרגש. לא רק אל האינטלקט אלא גם אל הרגש והגוף כולו.

כמו כן, אין לקרוא את התורה על ידי מימד אחד בלבד. זו תהיה כמן עבודה זרה לקבל את התורה או לחיות את היהדות רק מצד השכל או רק מצד הרגש. כמו שהאדם מחובר משמים וארץ, אין לזלזל מאף חלק ואין להשתעבד לאף חלק. יש לכבד גם את השמים וגם את הארץ לפני שניגשים ללמוד את התורה!

 

כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב

התורה פונה אל הכלל (הדשא, לפי רש"י הוא כל העשבים שמכסים התבל)

אבל גם היא פונה אל כל יחיד (רביבים, מלשון רובה קשת,כמו חף המופנה אל נקודה אחת- עשב,לפי רש"י הוא כל מין ומין, כל פרט ופרט)

יש בתורה כדי לדבר אל כולם באופן שווה ויש בה גם כדי לדבר אל האדם הפרטי והמיוחד.

 

 

מה אפשר ללמוד מהקביעה ש"התורה היא שירה"?

 

כתוב במסכת נדרים (לח-א):"כל התורה נקראת שירה "

 

  • מה היא שירה? בדרך כלל, שירה היא יצירה אומנותית שדורשת מהקורא אותה לפרש אותה ולקלוט על ידי הפרשנות שלו, רגש, רעיון, מחשבות..שהשירה אמורה לעורר בו.

בשירת האזינו למשל, רוב המשפטים והמילים אינם ברורים. הם אינם ניתנים לפרשנות אחת ויחידה . כל פסוק מתפרש על ידי הפרשן במובן שונה! קשה מאוד למצוא בה רצף של פשט ברור בלי עזרת פרשן. בנוסף לזה, רוב הפרשנים אינם מסכימים זה עם זה בקשר למובן המילים עצמם. אבל כל פרשן מביע את עמדותיו ואת הסתכלותו הייחודית של כל היהדות על ידי פרשנות זו.למשל "כשעירים עלי דשא" יכול להיות מתורגם על ידי רש"י, שהתורה דומה לרוחות (שעירים= סערת רוח) שנושבות על כל הבריאה (דשא= כל מה שמכסה את הארץ). אבל פרשנים אחרים יכולים לתרגם: שעירים= כמו שעיר עזים שאוכל את הדשא…

  • מה היא "פרוזה"?בכל החלקים האחרים של התורה, אנו פוגשים סיפורים והלכות שהמובן שלהם די ברור. "וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו.." משפט כזה נראה לנו ברור למדי מבחינת המובן הראשוני , ה"פשט".

בדרך כלל , "סיפור" רגיל ,פרוזה רגילה,הוא סיפור שעומד בפני עצמו. הוא לא "צריך את הקורא" לקבל מובן מסויים. בניגוד אליו,השירה כן זקוקה לקורא שייתן לשירה פרשנות ומובן משלו.

 

כשהגמרא מסבירה לנו ש"כל התורה נקראת שירה", זה מלמד אותנו שעלינו להתייחס אל כל חלקי התורה, אפילו החלק שבו הפשט בור לנו מאוד וגם החלקים של הלכות ומצוות, כאל שירה שדורשת מאיתנו פרשנות לא פחות מאשר קטעי שירה כמו ה"האזינו".

 

אם כן, אין התורה דומה לכל ספר אחר. התורה מזמינה אותנו לפרשן אותה. היא דורשת מאיתנו להעמיק בה ולשאול את עצמנו "מה היא רוצה להגיד לי?".אין לקחת את הפסוק "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, כדבר פשוט ומובן מאיליו. (למה התורה מספרת לי פרט זה? מה מסמל החמור? מה מסמל השקמת אברהם?..

בדרך כלל , קוראים ל"פרשנות" של הקורא :"התורה שבעל פה".

אין ה"תורה שבכתב" יכולה לעמוד על רגליה (במובן שיש לה "פשט", מובן ברור וחד משמעי)אלא על ידי התורה שבעל פה. ומי אחראי על התורה שבעל פה? …אני, הקורא!

 

המחלוקת בין הצדוקים והפרושים עומדת על זה.

הצדוקים טוענים שמה שכתוב , כתוב אחת ולתמיד ואין לפרשן אותו. אם כתוב למשל "ממחרת השבת" אז מדובר בשבת ממש. הפרושים יטענו שלא, שאפשר להבין אחרת מהפשט ולהגיד שהפשט הוא "מאחורי יום טוב ראשון של פסח"! הצדוקים יגידו ש"עין תחת עין" מובנו הוא שיש לפגוע בעין אדם שפגע בעין חברו. הפרושים יגידו שזה "ממון" כלומר, אין לפגוע בעין הפוגע אלא לדרוש ממנו פיצוי כספי.

עד היום, נראה לי, מחלוקת עמוקה ועקרונית זו ממשיכה להפריד את זרמי היהדות(למרות שכולם אמורים להמשיך את מסורת הפרושים!). אי אפשר להגיד שום דבר בלי שידרשו "איפה זה כתוב?" כאילו דוחים כ יצירה חדשה וחידוש אמיתי! זו תופעה שמתפשטת בשנים האחרונות , במיוחד בחוגים החרדים. וזה, לעניות דעתי, איננו סימן של בריאות ושגשוג של היהדות. מתמעטים הפרשנים הגדולים שלא פחדו להציע פרשנות אפילו אם היא שונה ואפילו מנוגדת לפרשנות של קודמיהם.

לדעתי, לא רק  "אפשרי" להציע פרשנות, אלא "חובה" על כל יהודי, לנסות ולהבין ולהחיות את התורה שבכתב על ידי קריאתו הייחודית.

יתרה מכן, נראה לי שעיקר מטרת התורה שבכתב הוא דווקא לעורר, לחייב שאלות , להזמין תגובת הקורא.עיקר התורה היא התורה שבעל פה, כלומר, עולם הפרשנות המתהווה מסביב לתורה שבכתב. כמו ששירה טובה יודעת ליצור מסביבה! בלי הקורא שמפרשן או לפחות שואל את עצמו, התורה, כמו השירה, תישאר אות מתה!

 

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי

משה , הוא החכמה של ישראל. לכן, הוא קרוב יותר ל"שמים" ויכול להגיד "האזינו" לשמים כי הוא קרוב אליהם.

לעומת זאת, ישעיהו הוא הלב של שיראל. הוא קרוב לארץ, לרגש, לחיים הגשמיים. ולכן הוא אומר "שמעו שמים והאזיני ארץ" הוא אומר ,האזיני, לארץ הקרובה אליו.

הרמ"י מפרש:

השמים מסמל הצד השכלי של האדם והארץ מסמלת הארציות, הגשמיות והרגש אצל האדם.

לפני שמשה יסביר שהוא נותן את התורה לישראל, הוא מכריז שהתורה איננה מדברת רק אל השכל אלא גם אל הרגש. לא רק אל האינטלקט אלא גם אל הרגש והגוף כולו.

כמו כן, אין לקרוא את התורה על ידי מימד אחד בלבד. זו תהיה כמן עבודה זרה לקבל את התורה או לחיות את היהדות רק מצד השכל או רק מצד הרגש. כמו שהאדם מחובר משמים וארץ, אין לזלזל מאף חלק ואין להשתעבד לאף חלק. יש לכבד גם את השמים וגם את הארץ לפני שניגשים ללמוד את התורה!

 

כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב

התורה פונה אל הכלל (הדשא, לפי רש"י הוא כל העשבים שמכסים התבל)

אבל גם היא פונה אל כל יחיד (רביבים, מלשון רובה קשת,כמו חף המופנה אל נקודה אחת- עשב,לפי רש"י הוא כל מין ומין, כל פרט ופרט)

יש בתורה כדי לדבר אל כולם באופן שווה ויש בה גם כדי לדבר אל האדם הפרטי והמיוחד.

האזינו שם

23-09-09

מישל בן שושן

 

האזינו שם

 

 

האוזן (רלד)

המדרש רבה , פותח בהלכה ,למרות שהוא מדרש אגדה ולא מדרש הלכה! :

"אדם מישראל שחש באוזנו מה דינו שיחלל שבת כדי לרפא את אוזנו?"

אם שואלים שאלה זו , זה כדי להודיע שיש שני חלקים באוזן: החלק החיצוני, שעבורו , לא מחללים שבת כי אין בו אפילו ספק פיקוח נפש.

אבל אם מדובר בחלק הפנימי של האוזן, אז מחללים את השבת.

וזאת כדי להסביר עניין הרבה יותר עמוק:

האדם יכול לשמוע בחלק ה"חיצוני" או הפנימי של אוזנו!

לקיחת הדברים "ללב", האזנה עמוקה ומוכנות להשתכנע ממה ששומעים, זו השמיעה ה"פנימית".

אדם שפוגע בעין חברו משלם לו דמי עינו.

אבל, אדם שפוגע מאוזן חברו משלם לו דמי כולו(כאילו הרג אותו!)

האדם מוגדר כאדם, ביכולתו לשמוע: להבין, להפנים, ובמיוחד: לשכול!

"אוזניים" מקורו במילה "איזון".

לדעת לאזן , זה הדבר הקשה ביותר.

זו אחריות עצומה לדעת לקלוט , ובעיקר מה לקלוט ואיך לקלוט!

פעולת האיזון בין כל מה שקולטים !

לא לחינם, מצוות ראש השנה היא ב"שמיעה" של קול השופר.

 

*אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם( רלו)

בדרך כלל מתרגמים פסוק זה כך:

ה' כועס על ישראל שהם לא שמים לב לבריתו. ולכן, כעונש, הוא ישאיר אותם ללא עזרתו ואז הם יסתבכו וישמח לראות את נפילתם…!

אבל השם משמואל הופך לגמרי את המשמעות השלילית הזאת:

ללא תמיכתו התמידית והניסית של ה', ישראל לא היו יכולים להתקיים בעולם. לכן ה' משגיח כל הזמן עליהם.

אבל, יהיו רגעים, שכדי שישראל יתקדמו ממש במהלך ההיסטוריה, ה' ימעט את תמיכתו, כדי לתת להם יותר בגרות ואחריות. כמו שאם מרפה ידי בנה כדי שילמד ללכת לבד. זה צעד כואב , עבור שני הצדדים, אבל הוא חיוני כדי שה"נתמך" יתבגר ויעלה מדרגה.

הסתר הפנים הוא דבר קשה אבל הוא לא עונש אלה צעד חיוני לקידום ההיסטוריה.

למשל, הדור שמולו מדבר משה , יחווה עוד מעט "הסתרת פנים" מסוימת. הם כבר לא יקבלו חינם מן מין השמים, לא יהיו מוגנים על ידי עניים. והם צריכים לעבוד את האדמה ולהילחם. זה דרוש וחיוני לכניסה לארץ. זו עליית מדרגה עבורם אבל היא חייבת להיות מלווה בהסתרת פנים!

"אראה מה אחריתם"= ואז אני אשמח לראות שהם הגיעו לתכלית ההסתרה, למעלה העליונה של בגרות. וזו היא ה"אחרית", המטרה האמיתית, שיהיו בוגרים יותר.

 

 

**זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור(רמ)

  1. בדרך כלל מצווה על ההורים ללמד את בנם.

כאן המהלך הוא הפוך: הבנים חייבים לבקש מההורים לספר להם!! זה מאוד מזכיר את הדור השני והשלישי לשואה שחייבים לחקור את ההורים והזקנים שיספרו להם את החוויות הנוראיות, הטראומות של השואה כי בלי זה , קשה להם, לילדים, לחיות טוב! וההורים לא תמיד מוכנים לספר. על כן יש מצווה לילדים לשאול את הזקנים.

באופן יותר כללי, נדמה להורים לפעמים שהם כבר "לא רלוונטים" ואין להם מה לחדש לדור הבא! אבל על הילדים, על הדור החדש לחקור ולדובב את הדור הקודם כי זה חיוני לו, לדור החדש!!

ולא מדובר, לעניות דעתי, כאן, על המצוות, על המסורת, כי זה כבר ברור שעל האב ללמד את בנו, אלא מדובר על הדברים שנדמה שאין להם חשיבות, הדברים הקטנים של החיים. ההיסטוריה שלהם.

  1. יתרון ראשון לחקור את ההיסטוריה הוא שאפשר להשוות בין הדורות השונים והבין שיש דברים שונים ויש דברים שקיימים בכל דור. וזה מאיר את העיקר ואת הטפל. כמו שטוב לדעת איך חיים עמים אחרים, בתקופות אחרות כדי לדעת "מה הוא עיקר החיים " האנושי ומה טפל בכל מה שמציף אותנו.
  2. יתרון שני שמביא השם משמואל, הוא הענווה ! אנו חייבים להבין שלא אנו הכי חכמים בעולם ולא אנו המפותחים בכל התחומים, יחסית לכל מה שקדם. יש לדורות הקדמונים  הרבה דברים ללמד אותנו ולא הכל טמון בהתקדמות הטכנולוגית.
  3. יתרון שלישי וחשוב לא פחות , זה שיש מצווה על האדם, ללמוד את ההסטוריה גם כדי להבין למה ואיך התרחשו המהפכות בדורות. למה ה', במהלך ההסטוריה בחר לשנות כיוונים, להחליף דור זה עם דור אחר. מה כיוון ההסטוריה. למשל, לגבי דור באי הארץ, חייבים להבין למה ה' בחר לכלות את דור יוצאי מצרים והכניס לארץ דור חדש. מה השינויים ההכרחיים בתפיסה. השינויים הם הכרחיים וחייבים להבין אותם.

בדור שלנו, אנו חווים שינויים עמוקים הדומים מאוד למהפכת כניסה לארץ על ידי דור חדש.

אם נשאר דבוקים בתפיסות של הדורות הקודמים (למשל בסיסמאות מקבעות כמו "נחזיר העטרה ליושנה"!)

או אם נזרוק לגמרי את כל המסורת, אנו נופלים בשתי טעויות קרדיאליות! חייבים ללמוד היסטוריה כדי להבין שיש ביהדות, מהלכים חיוניים. לא הכל מונוליתי היו שינויים ויהיו שינויים וכל שינוי חיוני להתקדמות חייבים להבין זאת כדי לחיות טוב יותר את הדור שלנו!

"שנות דור ודור"= המילה שנה באה מלשון "שינוי"!

העולם החרדי , אוסר על לימוד היסטוריה! בניגוד להוראה מפורשת של הפסוק שלנו! הוא רוצה להישאר מקובע בתפיסת הגלות ומסרב לראות את המהלכים ההיסטוריים הדרמאתיים המתחוללים.

גם חלק מהעולם החילוני מסרב ללמוד את ההסטוריה של עם ישראל ושל היהדות בכל גווניה. וחבל מאוד לעניות דעתי!

לע"ד:

דברים אלה קשים מאוד לשמיעה לאנשים שנוח להם להישאר בעבר ומפחדים מחידוש ההסטוריה. על זה נאמר "יערוף כמטר לקחי :" שזה ממש "הורג אותם".

אבל ישנם אנשים שיקבלו זאת בהתלהבות ויחיו את עולם החידוש בטבעיות. ועלהם אומר משה ש "תיזל כטל אמרתי"!

 

***התמעטות הדורות(לע"ד)

 

חכמינו מרבים להגיד שהדורות הקודמים היו יותר חשובים, קדושים, למשל "אם הם היו מלאכים אני בני אדם. ואם היו בני אדם אז אנו חמורים"

הדברים הנכונים האלה , לא צריכים להשכיח מאיתנו שגם ההיפך נכון! ה' מנחה את ההיסטוריה לכיוון חיובי. אנו מתקרבים לביאת המשיח! אנו מתקרבים לאחרית הימים! (אפילו אם זה יקח עוד אלפיים שנה, אנו "מתקרבים"! ) זאת אומרת שיש תכלית להתקדמות הדורות. ויש תועלת כל שהיא בהתחלפות הדורות.

אם דור יוצאי מצרים היה דור של ענקים "דור דעה" דור שראה נסים ונפלאות. דור באי הארץ היה בטוח "פחות קדוש" פחות גבוה בסולם הערכים של הדור הקודם. אבל זו הבעיה, סולם הערכים משתנה מדור לדור! ולכן, לפי סולם הערכים של הדורות הקודמים, יש אכן ירידת הדורות. אבל, בסולם הערכים של התקדמות ההסטוריה, הדורות החדשים גבוה פי כמה!

דור באי הארץ גבוה מדור יוצאי מצרים. כי הוא נכנס לארץ!!! הוא יתמודד עם בעיות אחרות, עם יהדות אחרת, עם מנהיגים אחרים, בסולם ערכים שונה!!

מי שנשאר בתפיסה המקבעת, שבה, הכל צריך להיות "לפחות כמו בעבר", מקבע את עצמו ומפספס את ההסטוריה!! וזו טעות חמורה שמנגדת את כל ספר דברים ובמיוחד הפסוק שלנו!

הלו חכמים מספרים שהיו זקנים שאמרו "אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה" כשראו שיהושע מחליף את משה!!

קשה לחכמים המקובעים לראות נכוחה את החלפת הדורות וחיוניותו! משה מת ויהושע מכניס!!

ובכל דור , ועל אחת כמה וכמה בדור שלנו, יש "שינוי" מבורך בין הדורות כי כך מתקדמים לביאת המשיח!!!

תפיסת ה"תיקון". תיקון החטא הקדמון, תיקון החטאים של הדורות הקודמים, הובנה לעניות דעתי לא נכונה: אין לנו לחזור לעבר! אין לנו שחזר את העבר. אין לנו להעתיק את העבר! כך לא מתקנים שום דבר!

עצם החיים החדשים, עצם החידוש, בהמשכיות אבל בחידוש, היא זאת שמביאה תיקון אמיתי. אין תיקון ללא התקדמות!!

היום בישיבות, לצערי , מלמדים לתלמידים שהם "קטנים", שהם אפסים מול הרבנים, מול הדורות הקודמים, מול העבר! כך שזה משתיק כל חשיבה עצמית. אסור לחשוב, אסור לחדש, אסור להתמודד עם החשיבה של החכמים. וכל המרבה להפחיד ולהקטין את תלמידו הרי ה משובח!

במקום לטפח חשיבה ואיכות הלימוד, מטפחים את כמות הלימוד.

"אתם לא יודעים הכל, אז תשתקו". אבל אי אפשר "לדעת את הכל"! ואין צורך לדעת את הכל! אבל יש צורך לדעת לחשוב ולהבין דבר מתוך דבר, ולשמוע את פעמי ההיסטוריה!

יהי רצון שתחזינה עינינו בשובך לציון!

 

 

 

 

**ויעשו כולם אגודה אחת (רמא)

 

בתפילות של ראש השנה וכיפור, מאחלים  לזמן שבוא ה' ימלוך ויעשו כל עמי הארץ "אגודה אחת".

זה נראה סותר הפסוק בפרשתנו:" בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל"

אכן, מטרת הבורא הייתה שיעשו כל האנושות אגודה אחת. שכל אחד יגלה פן אחר מאמיתת האלוהות ושכולם יתאגדו לגלות , בריבוי פנים את ה'. אבל, בדור הפלגה, בני האדם השתמשו ב"איחוד" לרעה: הם הקדישו מטרה אחת (מגדל בבל) ושכחו את בני האדם! המטרה קידשה את הרג בני האדם. היה חשוב שכולם יחשבו אותו דבר, או שלא יחשבו בכלל! וזה היה בדיוק ההיפך ממטרת הבורא.

הריסת המגדל ופיזור באנושות לא היו "עונשים" אלא תיקון גדול:

המטרה בינתיים היא לפתח שוני בין האנשים , בין העמים . כדי שכל אחד יפתח יותר לעומק את חלקו ומידתו.

ואז, באחרית הימים, כולם יוכלו להתאגד ביחד.

בינתיים, כדי לאפשר זאת, הבורא יצר לו עם ישראל, שמטרתו לייצג את הרעיון הזה: הם יפתחו 70 פנים לתורה, שבעים אפשרויות לגלות את האלהות. כמו שיש 70 אומות שונות ומובדלות.

וזה הפירוש "למספר בני ישראל"

וה' ציווה לאנשים הנבדלים האלה לחיות ביחד כעם אחד!

ישראל בעצם מיצג, במשך ההיסטוריה את המטרה הסופית: שריבוי הדעות והמידות יחיו ביחד!

דין וחסד

12 שבטים

שבעים נפש ירדו אבותינו

שבעים פנים

כולם ביחד למטרה מוגדרת: שמע ישראל ה' א ה' אחד!

זה תפקיד ישראל בעולם.

לכן, הפסוק מסביר זאת: יצב גבולות עמים…למספר בני ישראל!

ואז, יעשו כולם אגודה אחת.

האגודה המשובחת נוצרת על ידי איחוד יחידים מגובשים וחזקים בעמדתם, ולא על ידי הפיכת בני האדם לרובוטים חסרי חשיבה עצמית!

ייתכן מאוד שהאנטישמיות נובעת מהקושי של העמים לסבול את הרעיון הזה. וככל שגוי מקצין במידתו, הוא סובל פחות רעיון אחדות המידות שמייצג עם ישראל!

ייתכן מאוד שחג הסוכות , שמייצגת את העתיד, מצווה לנו לקחת לולב, אגודת אזוב, לשבת בכל יום באושפיז שונה בסוכה, וגם להביא קורבנות עבור כל עמי הארץ, דווקא לייצג וקרב את רעיון : ויעשו כולם אגודה אחת"!

 

 

 

האזינו לעד

בע"ה 14 תשרי התשע"ג

מישל בן שושן

 

הסתרת הפנים והשירה

 

שירת האזינו נאמרת על ידי משה. אבל באמצע, משה מדבר בשם ה':

"ויאמר:"אסתירה פני מהם…" וזה נמשך עד סוף השירה! כלומר, השירה של משה כוללת את שירת ה'( שכותרתה "אסתירה פני..")

 

בדרך כלל "ההסתר פנים" מתפרש כמו דבר איום ונורא.ה' משאיר את האדם לבד, ללא גילוי נוכחותו.

אבל ניתן לראות בו צדדים חיוביים ואף הכרחיים:

  1. צורת השירה, בניגוד לפרוזה, היא כולה "בהסתר"! היא לא אומרת את הדברים במפורש! וההסתרה של השירה, מגלה לפעמים את הפנימיות העמוקה ביותר של המשורר מצד אחד, ושל הקורא מצד שני!! כלומר, השירה משתמשת בצורת ההסתרה (או האליפסה) כדי לגלות הרבה יותר ממה שהפרוזה מגלה לכתחילה!
  2. במובן הזה, נראה לאומר שאם ספר דברים הוא התחלת התורה שבעל פה, אז שירת האזינו היא התורה שבעל פה בריבוע!! כי היא משאירה את האדם מפרש אותה עוד יותר מאשר הפרוזה! רש"י בעצמו נותן לאותם הפסוקים פירושים שונים אחד אחרי השני! וכשמתבוננים על כל הפרשנים המסורתיים, אין שני הסברים לאותה מילה או לאותו פסוק! זו הזמנה לכל קורא לגלות את הנסתר שבטקסט על ידי הנסתר והפנימיות האישית שלו עצמו! וזה תכלית התורה שבעל פה!
  3. "אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם" נראה לי לפרש פסוק זה באופן מאוד חיובי: ה' רוצה שנגיע לאחרית הימים, זאת אומרת לשיא הגילוי והגאולה, דווקא על ידי השלב הנעלה ביותר שהוא גילוי הנסתר. ה' יסתיר עוד יותר את האור כדי לתת לנו הזדמנות לגלות אותו עוד יותר!!
  4. מה שמאפשר יחסים משמעותיים בין בני אדם, בין איש לאשתו, בין האדם והאלוהים, זה דווקא קיום דברים נסתרים בתוך כל אחד. בתוך האדם עצמו, הרוב נסתר עבורו! וכל חייו הוא יגלה דברים חדשים השייכים לעצמו, לרצונו…החיפוש אחר הנסתר אצל האחר הוא גם עוזר לגלות את הנסתר בתוכנו!
  5. כל תפילה היא שיח בין הנסתר (הפנימי) שבתוכי עם הנסתר האולטימטיבי שהוא האלוהים. הדו שיח הזה מאשר את קיומי ואת קיום האלוהים! והשירה איננה רחוקה מתפילה. הרי אנו משתמשים הרבה בשירה בתפילות שלנו. (תהילים, פיוטים..)
  6. התהליך שעבר עם ישראל אחרי יציאתו ממצרים, הוא דומה לתהליך של חינוך ילד: בהתחלה, מטפלים בכל צרכיו בלי לדרוש ממנו שום השתתפות. ולאט , המצב משתנה ומלמדים אותו לחיות בעצמאות. זה דורש הסתרת הנוכחות של ההורים. הכניסה לארץ מלווה בהסרת ענני כבוד המגינים על העם, בהפסקת המן והבאר. כל התהליך הזה הוא חיובי כי הוא דורש בגרות ואחריות מהעם. גם הפסקת הנבואה בבית שני היא שלב של התקדמות באחריות שדורש ה' מעמו. ככל שה' פחות מגלה את נוכחותו, הוא דורש בגרות ואחריות גדולה יותר מהעם. ואם הוא עושה זאת, חזקה עליו שהוא משער שיש התקדמות מספקת בבשלות העם כדי לעבור לשלב הבא! כואב להורים להפסיק לטפל בילדם. אבל מצד שני הם מאוד גאים ומרוצים כשהילד עף לבדו בכוחות עצמו! כך שהסתרת הפנים, באה , ברוב הזמן, דרך כאבים עצומים, אבל כדי לשדרג את בגרותו של העם, לקראת גילויים גדולים הרבה יותר מצידו!
  7. שירת הים היתה השירה מצד ישראל אחרי התפעלותם. שירת האזינו היא שירת משה שמגלה את שירת ה' עצמו! וזה מזמין אותנו לשיר! להתפלל, להלל, להמשיך לגלות את הפנימי ביותר הנסתר בתוכנו ובתוך האחר.אומרים חכמים שחזקיהו המלך לא הפך למשיח בגלל שלא אמר שירה. אם אנו מצפים למשיח, עלינו לשיר!!
  8. אחד הדברים שנראים לי מופלאים בקוממיות עם ישראל בארצו, זו פריחת השירה הישראלית. הלוואי ונוכל להשחיל אותה בתוך התפילות שלנו. זה, לדעתי הסימן המובהק ביותר על היות תקומה זו התחלה והזדמנות לגאולה!!

 

 

וילך אה

בע"ה כא אלול התשע"א

מישל בן שושן

 

וילך אה

 

 

  • וילך משה וידבר את הדברים האלה..בין מאה ועשרים שנה אנוכי היום…

 

איך משה ידע שהיום בדיוק הוא ימות? כי ארבעים ימים לפני יום המיתה, הנשמה של האדם יוצאת ממנו והולכת למקום שאליו היא תגיע אחרי המוות. ואחר כן היא חוזרת אליו. רק אנשים גדולים מבחינים בזה. משה הבחין בזה וידע בדיוק מתי הוא ימות. ה' יסכים איתו בקביעה הזאת ויאמר לו בפסוק יד :"הן קרבו ימך למות" כלומר, אכן, אתה צודק, היום אתה תמות!

 

 

 

  • ה' א' הוא עובר לפניך.., הוא ישמיד את הגויים..יהושוע הוא עבר לפניך..(לא-ג)

 

בפסוק הזה יש שלושה פעמים "הוא":

  1. משה היה תמיד דואג להגן על ישראל. מעתה, ה' בעצמו ידאוג להם. "הוא עובר לפניך"
  2. משה היה גם המוביל אותם למלחמות. מעכשיו, ה' הוא ילחם להם :"הוא ישמיד.."
  3. אבל, זה לא פותר את ההשתדלות של האדם ! ולכן יש ה"הוא" השלישי: יהושוע חייב להילחם!

 

 

  • ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו..(לא-יג)

 

במצוות הקהל, יש מצווה להביא את הילדים.

  1. את אלה שיכולים לשמוע אבל לא להבין, יש תפקיד לחוויית המעמד . הם יקבלו רושם היראה. והרגשה זו היא נכס להם לכל החיים! אפילו בלי להבין, מרגישים את גודם המעמד וחשיבות הדבר בהקהל.
  2. את התינוקות שאינם מבינים ולא שומעים, הגמרא אומרת שזה "כדי להביא שכר למביאיהם" לע"ד, פירוש הדבר שהמבוגרים ירגישו את אחריותם כלפי התינוקות האלה: אחריות להעביר להם את הדברים אחרי שיגדלו. ולתת הרגשה למבוגרים שהתינוקות האלה הם חלק מהעם כבר בעצם קיומם. (לא נראה לי שהכוונה היא לתת שכר לצער של המבוגרים לסחוב אותם על כתפם! כי אז היו מבקשים להעמיס אבנים כבדות עליהם ויהיו להם עוד יותר "שכר"!!?)

 

 

  • ויאמר ה' אל משה הנך שו8כב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה….(לא-טז)

 

  1. פירוש הא"ה= מיד אחרי מות משה יש סכנה שהעם "יקום", יתנגד נגד המורשת ..
  2. נראה לי להציע פירוש שונה: אחרי מות המנהיג קיימת הזדמנות מיוחדת: העם "יקום", כלומר יתבגר וינסה להחזיק את עצמו בכוחות עצמו. זו מטרה גדולה שאליה חתרו משה וה'! שהעם יהיה אחראי על מעשיו. ה"קימה" הזו היא יכולה להיות ברכה גדולה ובשורה . אבל הקימה הזאת טומנת בחובה גם סכנות רבות ואת הסכנות האלה מפרת הפסוק כדי להעמיד מנגנונים שיתקנו הטעויות האלה. כמו כל תהליך התבגרות, הכל פתוח, גם המצוין וגם הכישלון. וזה מטרת ההתבגרות עמה ! וזה יכול לקרוא באמת רק אחרי הסתלקותו של המנהיג!

 

 

 

  • ….הן בעודי חי עמכם ..(לא-כז)

 

למה כתוב "חי- עמכם"? כאילו יש אפשרות להיות "חי" ולא להיות "עמכם"!!

אכן, הא"ה מסיק מכאן שיש חיים אחרי המוות!

משה היה חי ועם העם במשל חייו

אבל אחרי מותו, הוא יהיה עדיין "חי" אבל לא עמם! הוא יהיה חי בעולם מקביל שלא מבחינים בנוכחותו!!

 

וילך מי

בע"ה כד אלול התשע"ד

מישל בן שושן

וילך מי

מצוות הקהל

 

 

משה למד עיקרון חשוב מאוד על ידי מצוות ההקהל:

יש הוראה, במצוות הקהל, להביא לבית המקדש בחג הסוכות בשנה השמינית, גם את הטף כדי לשמוע את המלך קורא בתורה. השאלה ידועה: למה להביא גם את התינוקות? הרי הם לא מבינים כלום והם עלולים רק להפריע בטקס! הרמ"י משיב: כדי שהם יקלטו את החוויה ואת ההתרגשות של ההורים שלהם.

באופן עקרוני, זה מלמד שלא הכל עובר דרך ההיגיון והמחשבה וההבנה! אפילו לא קריאה בתורה על ידי המלך! האמת היא שגם המבוגרים יעברו בטקס ההקהל חווייה אדירה. כל העם מתאסף למקום אחד. זה קורא פעם בשבע שנים. הטקסיות, החוויה מרשימים ביותר.

לא, לא הכל "אינטלקט"! רוב הדברים ש"עוברים" בין בני אדם, בין הורים וילדים, בין מחנכים ותלמידים, בין בני אדם בכלל, איננו עובר רק דרך המילים וההבנה. רוב הזמן, השפה הלא מילולית הרבה יותר משמעותית ועוברת הרבה יותר עמוק.

בעצם, מצוות הבאת התינוקות לטקס, לא רק מורה שהתינוק צריך לספוג את החוויה הזאת ואת התשוקה של ההורים, אלא הוא גם גורם להורים להבין שלא רק השמיעה וההבנה חשובים עבורם! גם בתוך מבוגר יש בחינה של "טף", כלומר בחינה שאיננה כוללת רק הבנה ושכל.

לכן, הגמרא מתמצתת את תשובתה לשאלת הבאת הטף:"כדי לתת שכר למביאיהם" .

לא מדובר על השכר בזה שהם מצטערים וסובלים בסחיבת התינוקות (כי אם כן, היו דורשים מהם לקחת על כתפיהם אבנים כבדות הרבה יותר ולסחוב אותן הרבה קילומטרים!) אלא "לתת שכר למביאיהם" פירושו שזה מלמד לאנשים שמביאים איתם התינוקות שאפילו בתוך עצמם ישנם "טף". ויש דרישה שהחלק ה"טף" שבהם ישתתף בחוויה!

משה למד עיקרון חשוב זה: לא, הכל איננו תלוי בדיבור, בלימוד, בהבנה ובהיגיון. היהדות עוברת גם דרך צינורות אחרים לא פחות חשובים. דרך האוכל, דרך ההומור, דרך בטקסים, דרך ה"חוויות" היהודיות!!

כדי להעביר לדור הבא את היהדות, אין רק הלימוד והספרים. החוויות הם חלק בלתי נפרד מהעברת היהדות לדורות הבאים.

עכשיו משה יכול למות בשלווה! לא הכל תלוי בלימוד שהוא העביר. אפילו אם ימות, אפילו אם הלימוד פחות איכותי, יש ביהדות הרבה דרכים חשובים לא פחות שיעבירו האלה את המסורת!

משה יגיד עכשיו: לא אוכל עוד לצאת ולבוא". לפי פירוש הרמ"י, זה מראה על שלמות. אין לו יותר מה להשלים! הוא לא צריך ללמוד דבר נוסף(לבוא) והוא לא יכול לאבד את מה שהוא למד (לצאת) כי השלמות גמורה אצלו. הוא יכול למות בשלום!

 

 

 

והנה אנו פתאום רואים משה מתהלך!

משה, לא רק "מדבר" אלא גם עושה תנועות מול העם השומע!

הסדרה מתחילה במילים:"וילך משה וידבר.."!!

הוא פתאום הבין שהחוויה, הטקסיות, אפילו תנועות הגוף לא פחות חשובות מהדיבור! "ללכת ולדבר" זה הרבה יותר מאשר סתם לדבר! משה למד דבר חשוב!

לכן, נראה לי, הפעולה הזאת של ההליכה של משה זוכה להיות הכותרת של כל הסדרה! משה האינטלקטואל לומד בסוף ימיו שיש דרכים אחרות שיאפשרו להעביר הלאה את המסר שלו!

ייתכן שהדרך הראשונה, של הדיבור והלימוד, היא מקבילה ל"ברית הראשונה" של הר סיני

וההעברה דרך חוויות החיים של המסרים היא מבחינת "הברית השנייה" בערבות מואב! (ראה קובץ "ניצבים מי")

 

 

 

 

 

בחג הסוכות במועד השמיטה

הטקס של הקהל קורא בחג הסוכות בשנה השמינית. השמיטה כבר נגמרה בראש השנה. אם כן למה לקרוא לחג הסוכות הזו "מועד שנת השמיטה"??

ההלכה למדה מכאן שיש עדיין להמשיך בהלכות שמיטה לגבי הפירות שצמחו (לפחות בשליש גידולם) בשנה שעברה ונלקטים בשנה השמינית. כלומר, יהיו עוד הלכות שמיטה בשנה שהיא כבר לא שמיטה! למה?

כדי שנבין שהמסרים שהיו צריכים לעבור אלינו בקיום מצוות השמיטה הם מסרים שחייבים ללוות אותנו גם בשנים האחרות! לא בגלל שהשמיטה נגמרת, אנו צריכים לשכוח אותה!

כמו שהשבת צריכה ללוות אותנו כל ימות השבוע, כך הלימודים ולמדנו בעקבות השמיטה , צריכים ללוות אותנו בשאר שנות ה"חול"!

אם כן אנו למדים שמצוות ההקהל עוזרת לנו לחבר הרבה דברים ביחד:

  1. ההקהל מחבר את האדם הפרטי לכלל ישראל. הוא בא מהכפר עם משפחתו ופוגש את כל העם כולו !
  2. ההקהל מחבר את השכל של האדם לשאר המימדים שלו. (ראה לעיל!) לא רק הלימוד חשוב אלא גם החוויות! הטקסיות לא פחות חשובה מהמידע הנקי.
  3. ההקהל מחבר בין הקודש והחול! בין שנת השמיטה לשנה רגילה! כי דרך מצוות ההקהל למדנו להמשיך במצוות השמיטה , בשנה השביעית והלאה!
  4. ההקהל קורא בתוך חול המועד סוכות: סוכות היא חג החיבורים (ארבעת המינים- שיבעת האושפיזין..) והחול המועד הוא חיבור בין הקודש והחול!

 

וילך שם

09-09-09

מישל בן שושן

וילך שם

 

וילך משה (רל)(רכט):

משה עשה "מהלך" , הלך ממדרגתו הגבוה למדרגת העם כדי לדבר אליהם בפעם האחרונה ואולי החשובה מכולן. כי עכשיו הוא השיג את כל מה שהיה צריך להשיג בחייו. והוא רוצה להעביר זאת אליהם.

האם הוא הצליח להגיע אליהם?

לא חשוב!

העיקר היא ההליכה לקראתם.

זה מה שזעזע את העם. זה מה שנגע ללבם, זה מה נגע בהם ופתח אותם להבנה עמוקה!

כשאדם עושה מאמץ לקראת משהוא אחר. עצם המאמץ מורגש היטב והוא לבדו מסוגל לפתוח את השני ול"דבר" אליו.

זה דורש "הליכה". זאת אומרת, היפך מישיבה במקום. דריכה במקום. הרגשה של נוחות במצב הקיים.

ההליכה דורשת מהאדם להיות כל הזמן בחיפוש, ביוזמה, בתנועה. לא להסתפק במצב הקיים. "ההליכה לקראת" היא המנוע של חיים בעלי משמעות. לא העמידה במקום.

וזה המסר העיקרי של משה ביום מותו!

כשאנו זוכרים את הלימוד של השם משמואל בפרשת "נצבים", על הצורך ליצור ציר יציב שמסביבו אפשר להסתובב בבטחה, אנו יותר מבינים שההליכה היא זו שמזינה את היציבות!!!

החידושים, היוזמות, התנועה היא זו שמזינה, שמעבה את היציבות. לא הקיבוע. לא הדריכה במקום!

זה פרדוקס לא קטן, אבל נראה שזה הסוד של הישרדות עם ישראל במשך ההסטוריה: חיים תוססים , תנועה , פלורליזם, חידושים מתמידיים, כל מה שמסובב את הגלגל, בעצם מחזק עוד יותר את הציר היציב שמסביבו הגלגל מתנועע!!!

  • ההליכה של משה לקראת העם, ותגובת העם שהבין , מזכירה את המהלך הנדרש מהאדם בעשרת ימי תשובה: מאמץ ללכת לקראת. בלי ביטחון שנגיע למקום מסוים, אבל דרישה מעצמנו.

אחרי התחלת תנועה כזו, ה' מיד עונה לנו בכפרה גמורה ביום הכיפורים!

כי מה שנדרש מהאדם זה לא להצליח , אלה לשים את עצמו במצב של חיפוש אחרי ההצלחה. וה' גומר עבורו את העבודה!!

 

המלך הקורא את התורה בפני כל העם(רכז)

הוא עושה זאת אחת לשבע שנים, בהקהל. בשנה השמינית, בסוף שנת השמיטה. למה אז? למה לא בהתחלת שנת השמיטה שיש לנו הרבה יותר זמן ללמוד!

כי המלך מסמל את לב העם. וקריאה בתורה בפנימיות שלה, בפנימיות של עם ישראל, זה דורש מצב רוח מיוחד. זה דורש רגישות מיוחדת. להבין את עומק החשיבות של התורה שנקראת לעיני כל העם ביחד על ידי המאחד את כל העם. זה דורש הבנה עמוקה, מהלב, שרק שנה שלמה של חשיבה והתבוננות, שנה של שמיטה, שנה של "חזרה למצב מתן תורה שבה כל העם היה כאיש אחד בלב אחד". רק אז, ניתן לשמוע וללמוד את התורה במישור הגבוה ביותר שהוא המישור הלאומי, הכלל ישראלי!!

וילך בעד4

05-10-08

מישל בן שושן

 

וילך בעד4

הרב דוד בן עזרא

 

 

שבת שובה

לשני שבתות בשנה בלבד נתן שם על פי ההפטרה: שבת הגדול ושבת שובה.

כי שתי השבתות האלה קודמות לשני מאורעים קרדינלים לעם ישראל:

פסח= לידת עם ישראל

יום כיפור= אפשרות ל"אפס את החשבונות" והתחיל מחדש בתפקיד!

 

*משה ויהושוע

ממעיטים בדרך כלל בתפקידו ואישיותו של יהושוע. נכון שהוא ה"ירח" ששואב את אורו מה"שמש" משה. אבל יש ליהושוע דבר שאין למשה:

(לירח יש יתרון על פי השמש: אפשר להסתכל עליו! הוא לא מסנוור!)

יהושוע הצליח להכניס את עם ישראל לארץ כנען, לעסוק בדברים ה"חשוכים", הארציים, ובאותו מהלך גם להעביר את התורה של משה.

נדירים מאוד המנהיגים שיכולים לשלב את ההנהגה הצבאית, המדינית והרוחנית ביחד. הוא לא רק ממשיך את השושלת של המסורת הרוחנית (משה-יהושע –זקנים-נביאים) אלא הוא מחדש בהנהגת העם ביישוב הארץ , בגשמיות.

 

***על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני כל הרעות האלה..

הדבר הכי שלילי ומדכא נאמר למשה בפרשה שלנו: ביום מותו, ה' מבשר לו שמייד אחרי מותו, עם ישראל (העם שהוליד, חינך, נשא בחיקו) יעזוב את כל מה שמשה לימד ויעבוד אלוהים אחרים!

לע"ד:

ה"בשורה" הרעה הזו היא לא בהכרח שלילית!! היא רק מצביעה על התהליך הטבעי של עזיבת דרכו של משה (הדרך הניסית, הדרך של דת של חוץ לארץ,דרך של עם הדומה למלאכים במדבר) כדי שיוכלו לקבל עליהם דרך יותר ארצית, גשמית, אנושית, טבעית.

בין שתי הדרכים האלה, כנראה, חייבת להיות תקופה ארוכה של "עזיבה". הריסת השלב הקודם, לפני שבונים שלב חדש. כמו שהמתבגר מתקומם נגד הוריו ומורד בהם בתקופה מסוימת, כך העם חייב לעבור תקופת משבר עמוקה של עזיבת הדרך! לפני שהוא יעבור לבגרות בבחינה חדשה לגמרי!

ובחזרה לרב בן עזרא:

הפסוקים מתארים עזיבת דרכם של ישראל וכתוצאה מכך , יש הסתרה של ההשגחה האלוהית.  ההסתרה יכולה להביא לתהליך של "תשובה" של העם שיאמר "על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני כל הרעות האלה…".

מה שמפתיע מאוד, שהפסוק הבא , במקום לתאר את הסליחה של הקדוש ברוך הוא אחרי שישראל עשו תשובה, הוא אומר:

"אני אסתר אסתיר פני ביום ההוא.." כאילו , אחרי התשובה של העם, ה' מעניש אותם עוד יותר בהסתרה כפולה!!

 

 

 

 

 

הרב סקר את כל המפרשים שעסקו בשאלה הזאת.

יוצא מהפירושים האלה : כי ישראל עשו תשובה רגעית (ביום ההוא) ללא תוצאות מרחיקות לכת בקשר לקבלת אחריות והחלטה על שינוי התנהגות לעתיד.

 

הרב בן עזרא מציע פירוש על ידי ניתוח המילה "אלוהי". כאילו שלישראל יש  תפיסה ברורה ואישית על האלהות.

כמו שהחסידים נוטים לחשוב, עניין העבודה זרה יכול להתבטא אפילו על ידי אנשים "דתיים"! איך?

העבודה הזרה היא עבודה , וזה יכול להיות אפילו עשיית מצווה!

אבל ה"זרות" שבעבודה, נובעת מהקיבעון של האדם.

"לא תעשה לך פסל", "מסכה"= אל תקבע את הדברים!

להקדוש ברוך הוא, כמו לאדם, יש "פנים" , ברבים. שימת מסכה על הפנים, מקבעת את האחר בפן אחד והורגת את האפשרות של החיים של האחר , שינוי רצונו, התפתחות הקשר בינו לביני.

אם אדם מקיים מצווה בדיוק בצורה בה קיים אותה אתמול, אז הוא עובד עבודה זרה! כי אין לעבודה הזאת חיות, התחדשות, התלהבות, חשיבה מחדש על "מה ה' דורש ממני היום, ברגע זה?"

לכן, הרב מסביר שיכולים ישראל לעשות "תשובה" מהסוג שהפסוק מתאר. אבל היא תשובה שטחית , מסולפת, שמשתמשת בעבודה זרה בעשיית המצוות! ועל זה, ה' יסתיר פניו עוד יותר עד שישראל יבינו שה"מציאות" של "אלוהי", האלוהים שהאדם יצר בתדמית, בתמונה, איננה עוד, אפילו הפסל שישראל עלולים לעשות מהאלהות המסולפת, תלך וירגישו חלל של הסתרה עוד יותר ומשם יוכלו להבין סוף סוף מה בעצם נדרש מהם: יבינו מה הוא באמת האיסור של העבודה הזרה!!

 

 

*מה ההבדל בין "אלוהים אחרים" לעבודה זרה"?

"אלוהים אחרים" זה מושג שנמצא בתנ"ך. הוא מתאר עבודת אלילים בסיסית. על זה התפללו אנשי כנסת הגדולה בשיבת ציון , שיעקר יצר הרע של "אלוהים אחרים" ואכן נעקר היצר הרע מהאדם. (אבל באותה הזדמנות, נעקר גם כוח ההתלהבות הדתית הטובה- המדרש מתאר זאת כאריה מאש שעלה , מהמזבח השמיימה, באותו היום !)

מה נשאר?

נשארה ה"עבודה זרה" !

ללא אלוהים אחרים, ללא פסלים ללא אלילים, אבל נשארה האפשרות לעוות את העבודה בעבודה זרה. לכן, החכמים, משתמשים במונח הזה במקום המקור שהיה "אלוהים אחרים".

וההגדרה של העבודה זרה, מתוארת בסעיף הקודם, כזיוף העבודה כשהאדם מקבע את עצמו, מקבע את רוחו, דעותיו, רצון הבורא, התורה, ההתלהבות, החיות האמיתי בעבודתו..

 

 

נצבים אה

בע"ה כא אלול התשע"א

מישל בן שושן

נצבים אה

 

 

אתם נצבים היום כולכם…

 

הברית הזאת שונה מקודמתה בפרשת כי תבוא. כאן מדובר על הערבות בין כל חלקי העם. כל אחד אחראי על מעשי השני. הא"ה לומד זאת מהמילה "ניצבים". מצאנו "ניצב על הקוצרים" במגילת רות. שם המילה "ניצב" פירושו "אחראי", "מופקד על".

 

 

..ראשכם שבטכם..

 

כבר כתוב "כולכם". אז מה פירוט עשר קטגוריות הנמצאים בעם בא להוסיף ?: כל אחד אחראי על מי שהוא יכול להשפיע עליו ! נשיא אחראי על כל העם. מי שיכול להוכיח ציבור מסוים בהצלחה ואינו עושה כך, מקבל עליו העונש על העבירות שהציבור עושה. כל אחד ערב לפי כוחו.

 

 

 

 

ולא אתכם לבדכם..כי את אשר איננו פה עמנו היום….

 

כאן , מדובר על הערבות בין הדורות! כל החלטה שאני לוקח, צריכה לקחת בחשבון את הדורות הבאים! זה כולל חיוב בחינוך, זה כולל המנהגים שצריכים לקחת בחשבון גם הדורות הקודמים וגם את הדורות הבאים אחרי, זה כולל התקנת תקנות מיוחדות כדי לשמור על המסורת בדורות הבאים. אחרי הערבות האופקית של הפסוק הראשון, כאן מדובר על האחריות האנכית בין כל הדורות.

 

 

 

 

כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים…

 

למה יש חיוב בערבות אנכית בין דורית? כי יש לדור הנוכחי ידע, ניסיון, שאין לדורות הבאים אחרי. עם ישראל חייב לצבור את הנסיון החשוב של כל הדורות הקודמים כדי שיוכל לשרוד וליהנות ממורשתו. אי אפשר לחיות ללא הנסיון הזה לאורך ההיסטוריה. לכן, על כל דור , לתרום מניסיונו ולדאוג להעביר את המידע שבידו לדורות הבאים אחריו! המטרה היא שעם ישראל ימשיך בתפקידו לאורך הדורות. הערבות מדור לדור הוא אחד מהאמצעים שהפרשה שלנו מציבה כדי להבטיח את המטרה הזאת. (שני המנגנונים האחרים הם : הברכות והקללות, זאת אומרת התגובה של ההשגחה לסטיות של העם. והמנגנון השלישי הוא יובא בפרשת "וילך" והוא כתיבת התורה והפיכתה למרכז החיים היהודיים- תורה שבכתב ותורה שבעל פה)

 

 

 

 

והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה….(ל-א)

 

"והיה" הוא תמיד סימן לשמחה. איזו שמחה יכולה להיות ב..קללה!!?

  1. יש מצווה לברך הרעה כשם שמברך על הטובה. לקבל הכל בשמחה
  2. אין הקללה "עונש" אלא התערבות של ההשגחה כדי לתקן עיוותים בהתנהגות של העם.

 

 

 

המצווה הזאת לא נפלאת הוא..לא בשמים..לא מעבר לים…כי קרוב הדבר ..(ל-יא)

 

הא"ה מחדש: משה מדבר על ניסיונו שלו עצמו!!

אכן הוא חשב שהתורה נמצאת בשמים והוא עצמו ראה שנתן לעלות לשם ולהוריד אותה!

והוא גם יודע שהוא חשב שהמצוות הם מעבר לים: ים הירדן!! והוא רצה לעבור לשם כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ!! אבל ישראל הם כן עוברים לשם. זה אפשרי ונתן!

 

 

לאהבה את ה' א לשמוע בקולו ודבקה בו..(ל-כ)

 

המטרה היא ברורה: האהבה!! היראה היא אמצעי חשוב אבל היראה היא לא המטרה הסופית. היראה היא כמו המלח שמחזיק את האוכל אבל המלח איננו המטרה אלא האוכל.

אהבת ה' היא בעצם אהבת החיים!!

אהבה להידבק למקור הדברים ולאמת של הבריאה ולכוונת הבורא.

 

 

 

..לשבת על האדמה אשר נשבע ה'….

 

הישיבה בארץ ישראל שקולה לכל התורה כולה. הישיבה בארץ היא חשוב ה כמו אהבת ה' ! היא עיקר העיקרים! הא"ה לא אומר שישיבת הארץ היא שקולה לכל המצוות , אלא הרבה יותר מזה: "שקולה לכל התורה כולה" כלומר לכל הכוונות של התורה, לסיפורים ולמצוות בכלל.

 

 

לסיכום:

משה הולך למות. הוא החזיק את עם ישראל בדרך הנכונה.

לכן, יש ה' עוזר לו להקים שלושה מנגנונים שיבטיחו את המשך תיפקוד עם ישראל לאורך הזמן:

  1. ערבות הדדית אופקית( בתוך דור אחד, בין כל חלקי העם) וערבות אנכית (בין כל הדורות) כך שיעבירו את הנסיון, הידע וההבנה שרוכש כל דור לדורות הבאים.
  2. ברכה וקללה: יש להבין שההשגחה פועלת לתקן סטיות מסויימות בהתנהגות העם והחזיר אותם לדרך הנכונה דרך המאורעות שפוקדים אותם
  3. כתיבת ספר תורה שיהיה מסביבו עיסוק מתמיד . (זה יהיה אחד מנושאי פרשת "וילך".

 

 

ניצבים מי

בע"ה כב אלול התשע"ג

מישל בן שושן

 

ניצבים מי

 

הפרשה מדברת על ברית חדשה, "ברית המחשבה"

 

מה ההבדל בין שתי הבריתות?

בהר סיני, נכרתה ברית ראשונה. ברית שבה ה' כפה על ישראל את נוכחותו (התגלות) ונתן להם מצוות. לוחות הברית. אם היינו מצלמים את מה שקרה בהר סיני, עיקר תשומת הלב בצילום היה במה שמתרחש בשמים. ברקים, ערפל, ראש ההר בוער באש..למטה, העם די המום ממה שקורה. הוא די "פאסיבי".

לעומת זאת, בברית החדשה הזאת, בערבות מואב, לפני הכניסה לארץ, צילום של המאורע היה מראה עם שמתאסף ושבו כל אחד "ניצב", עומד. שום דבר מוזר איננו מורגש בשמים. בברית הזאת, כל ישראלי הוא הנושא הפעיל.

כאן, העם מתבקש להיות פעיל: להיות "נצבים". כלומר, לקחת אחריות על מעמדם כבני אדם עומדים, זקופים, בעלי בחירה ואחריות.

הברית הראשונה דרשה וצוותה מצוות מעשיות . זה הכרחי כדי לחנך אדם ללכת בדרך הנכונה . אבל זה לא מספיק!! העיקר הוא לראות את האדם מתייצב ועומד מול אלוהיו ומתקרב אליו. גם במחשבה!. הברית השנייה באה ומציבה את העיקר: המחשבה. הלב, הכוונה. האחריות של האדם. האם הוא מוכן לשדרג את כל המעשים שנצטווה עליהם בברית הראשונה למשהו הרבה יותר עמוק ומחייב מבחינתו בברית השנייה והעיקרית.

 

הסבר של רש"י

המי השילוח מבסס את כל הפירוש שלו על הפירוש של רש"י המפורסם :

"לעברך בברית"= "להיותך עובר" ולא "להעבירך"

כלומר, ה' לא מעוניין "להעביר" את האדם , בכפיה, בברית הזאת. בניגוד למה שקרה בהר סיני, כאן הכל תלוי ברצון החופשי של האדם. המבחן האמיתי בעבודת ה' הוא האם האדם ייכנס, מרצונו הטוב, בברית שדורשת יותר ממנו. מה היא דורשת יותר? הברית הראשונה הכתיבה לו מעשים. הברית הזאת מצפה ממנו עבודה עמוקה בלב, במחשבה, בכוונות. כי זה העיקר!! הברית הראשונה היתה חיונית כדי להגיע, אחרי התבגרות מסוימת של דור שלם וארבעים שנות מדבר, לברית השנייה העיקרית: שהאדם יהיה ניצב מול האחריות שלו ,שיעבוד על הפנימיות שלו, שינסה למצוא טעם במעשים, שיחפש מה הוא רצון ה' בכל רגע, מעבר לכל שלל המצוות שהוא כבר מקיים.

 

הנסתרות לה' א' והנגלות לנו ולבננו

הפסוק הזה מסיים את פרשת הברית השנייה של המחשבה.

הפסוק אומר בברור שיש שני תחומים: הנגלה והנסתר.

הברית הראשונה טפלה בנגלה, במעשים, בציווים, בכפיה. אפשר היה להיות יהודי טוב על ידי שמירת המצוות.

הברית השנייה דורשת יותר: המחשבות, הכוונות, האחריות. וכל זה אומנם נמצא בסתרי ליבו של האדם אבל זה מה שמעניין הכי הרבה את ה'! ורק הוא יכול לבחון אם האדם עושה עבודה פנימית כזו בכנות או לא!

 

למה יש צורך בברית חדשה?

עכשיו ברור: הברית השנייה היא העיקר אבל אי אפשר לכפות אותה. עיקרה הוא הכניסה אליה מרצון ומתוך אחריות. לכן, הברית הראשונה היתה הכרחית אבל לא עיקרית. היא מכינה את האדם לאפשרות להיכנס לברית השנייה. היא נותנת את הכלים כדי להיכנס לברית החדשה . רק אחרי שלב מסויים של התבגרות, אפשר לעבור מהשלב של הברית הראשונה לשלב של הברית השנייה.

במדבר זה לקח 39 שנה.

אבל בחיי כל אדם, שני השלבים האלה יכולים להתבצע כל פעם שהאדם מתבגר ומקבל נסיון חיים. אז, הוא משתמש בכלים שהוא רכש עד כה כדי לעבור שלב משמעותי יותר שדורש התערבות ואחריות אישית.

למשל, תלמיד ברפואה, יקבל במשך לימודיו המון מידע והדרכה. כל פעם הוא ישאל את המורה שלו או את הרופאים הבכרים ממנו על שאלות חשובות לגבי קבלת החלטות. זה "הברית הראשונה". קבלת מצוות.

אבל יש שלב שבו הוא יידרש לקחת אחריות ולהיפרד מהתמיכה היום יומית של המערכת ולקבל בעצמו החלטות גורליות. הוא נכנס אז לברית החדשה. הוא "ניצב" באחריות מול התפקיד שלו.