תצוה לעד

17-02-08

מישל בן שושן

 

כי תשא העד

 

 

 

מחצית השקל (מח"ה)

בששת הפסוקים הראשונים, בקריאה מעמיקה , נראה שיש לפחות שתי גרסות של מחצית השקל. כמה פסוקים כפולים ושמות ומטרות לא ברורים . האם מדובר ב"כי תשא". "במקרה ותרצה למנות..אז יתנו  כופר נפש" אז מה יקרה אם לא יספור אותם, אז לא יהיה כסף לאדנים או לקנות הקרבנות?  למה פתאום קוראים למח"ה "כסף הכיפורים".. ועוד שאלות רבות. הנציב עושה סדר בפסוקים:

  • שלושת הפסוקים הראשונים עוסקים בתרומת מח"ה שישראל יתנו כל זמן שהיה בית המקדש קיים לקניית הקרבנות ולהוצאות תחזוקת המקדש. תרומה זו, חייבת גם להינתן בזמן המשכן, לפחות בשנה הראשונה, כי הרי לא יהיו קרבנות אחר כך עד לכניסה לא"י. (לא היו צריכים קרבנות במדבר כי היו קרובים לה' ופרנסתם היתה מובטחת באופן ניסי). אז , יש צורך לגבות תרומה זו ,"תורמת הלשכה", בשנה הראשונה. אז, ה' אומר למשה שכדאי לגבות תרומה זו בשעת המניין. זו "הזדמנות" טובה לגבות התרומה הזאת. אם לא היה המניין, גם כן היו חייבים לתת אותה. אבל כדאי בשעת המניין. וזה "כי תשא". במקרה ואתה תרצה למנות את בני ישראל, אז כדאי לנצל הזדמנות זו ולגבות מהם מח"ה ללשכה. דרך אגב, המניין יכול להיות מבן חודש ומעלה ולא בהכרח מבן 20 שנה ומעלה!
  • בשלושת הפסוקים האחרונים, המתחילים ב "כל העובר על הפקודים": כאן, מדובר על תרומת האדנים, החד פעמית. מח"ה זו אמורה לתת כסף ליציקת האדנים . גם היא, כדאי שתעשה בהזדמנות מניין. אבל מניין זה חייב להיות מבן 20 שנה ומעלה!. למה?:

האדנים מסמלים את התשתית של העולם. הבסיס, הרגלים העומדים באופן יציב על הקרקע, האדם הישר העומד בעולם הזה. מהרגע שישראל יתנו מח"ה עבור האדנים, זה יכפר על כל מני סטיות שעלולים לקרוא בהמשך ההסטוריה. כמו למשל בתקופת המן. (שם כתוב שה' הקדים מצוות שקלים –מח"ה- , מראש, כדי לכפר, להגן בפני השקלים שצווה המן לשקול מאת בני ישראל בשושן!. סמל לכל מני קטרוגים על ישראל בהיסטוריה. האדנים הם היסוד המוצק. ואפילו אם יהיו סטיות, היסוד מציל. לכן, כסף זה הוא "כסף הכיפורים". לכן המניין הוא מבן 20 שנה  ומעלה, גיל של האחריות וכניסה לתוך האומה בפועל. ואפילו מי ש"עובר על המצוות" –קרי " העובר על הפקודים"! יינצל בזכות האדנים. ומי "שעבר בים" סוף  גם הוא ינצל בהמשך על ידי האדנים. (ראה הירושלמי מסכת שקלים א-מו-א-א- ששם מפרשים "העובר על הפקודים"= או "מי שעבר בים סוף" או " מי שעובר על המצוות-על הפקודים").

כל זה מסתדר עם הפירוש של רש"י שכתוב בפסוקים שלוש פעמים "תרומה לה'" כי בעצם היו שלוש תרומות" הראשונה בהתחלת פרשת תרומה, ושתי האחרות כאן, תרומת מח"ה של האדנים ותרומת מח"ה של הלשכה.

 

אך את שבתותי תשמורו(לא-יג)

"שבתותי" ברבים כי מדובר גם על ימים טובים.

 

כי אות היא..:

כל פולחן, מקדש, או דבר שבקדושה הנראה לעיין יכול לגרום להתפעלות. וזה אפילו אצל הגויים. אבל בשבת, אין שום תופעה מיוחדת. זה יום רגיל כשאר הימים. ובכל זאת, באותם הימים, ישראל מתפעלים, וזאת ההזדמנות להבין יותר לעומק את מציאות הקשר בין ישראל לה'. השבת היא באמת האות של הברית.

 

לעשות את השבת

הברית, זאת האמונה. לכן החכמים קבעו שמי שלא שומר שבת הוא ככופר בכל.

 

** ויתן אל משה ככלותו לדבר איתו(לא-יח)

הפסוק נראה מקוטע: היה צריך לכתוב "ככלותו לדבר איתו.. נתן למשה את לוחות.." ולא "ויתן..ככלותו לדבר..את הלוחות.."!

הנציב מופלא כאן: ה' נתן למשה משהוא עוד יותר גדול מלוחות הברית, הוא נתן לו את "ככלותו לדבר"! הוא מסר לו את האפשרות שה' ופסיק לדבר!. הוא מסר לו את האפשרות שמשה יוכל להמשיך חיות , אפילו כשה' לא ידבר יותר! לחיות עם הספקות, לחיות לבד, לחיות ולהמשיך ללמוד, לחדש, לחיות כאדם אחראי, ללא התערבות נגלית של הבורא.

זו באמת המתנה הכי גדולה שמורה יכול להעניק לתלמיד: האפשרות שהתלמיד ילמד בכוחות עצמו, שלא יהיה תלוי בו.

ואת זאת, הוא מסר יחד עם לוחות האבן…. וזה מאפשר למשה להיות כמעיין המתגבר, לקבל ולמסור את התורה שבעל פה, זה נתן תוקף לכל מה שכל תלמיד חכם יוכל לחדש בעתיד ובעיקר זה מעלה  את האדם למעלה הרבה יותר בוגרת ואחראית.

כמו שאומר רש"י: זו סייעתא דשמיא שניתן למשה לעמוד על כוחה של התורה שאין לה קץ..

הרבה יותר יש בהפסק הדיבור מאשר בדיבור!

זה מזכיר את הפירוש של עמנואל לווינס על "וידבר ה' אל משה לאמר": "לאמור" =לא אמור!

 

וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר(לב-א)

חלק מהעם לא רצו לצאת ממצרים כי המשימה נראתה להם ענקית: מיוחד העובדה שהפרנסה שלהם תהיה תלויה במעשים ובזכויות שלהם. משה הוא זה ששכנע אותם לצאת ואף הוא זה שהיה אחראי על הנסים, כך שהתרגלו שהפרנסה שלהם באה באופן ניסי. עכשיו שהוא נעלם להם, אז פחדו להכנס למסלול של הפרנסה הטבעית התלויה בזכויותיהם. ובמיוחד במדבר! (אולי בארץ ישראל היו יותר מסכימים לעבור למישור הטבעי , אבל לא במדבר) . הם הרגישו חלל ריק. ולא יכלו להתמודד עם החלל הזה. הם בקשו למלא אותו על ידי העגל.

 

**ויהי כי בושש משה לרדת (לע"ד)

נדמה לי , שלא לחינם הוא התבושש! לא לחינם ה' גם כן אפשר או יזם את המצב שהוא יתבושש! כי הרי המטרה הסופית  היא שהעם יוכל לחיות בלי משה. שהיו מספיק בוגרים כדי לקחת את עצמם בידיים. התורה , ובמיוחד הלוחות הראשונות, דורשת אדם בלתי תלוי , עצמאי ובוגר.

אולי ה"איחור" החצי מבוים של משה היה נסיון לבחון את יכולת העם לעמוד הלחץ הזה. או להוכיח שהם לא מסוגלים לזה ולשבור הלוחות (כי הרי ה' יודע שעשו את העגל, והוא בכל זאת מוסר אותם למשה, והוא הסכים שישברו ואפילו בירך אותו על זה!). הכל כאילו מבוים לצורך מבחן א ו הוכחה!!

 

פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם,בניכם ובנותכם (לב-ב)

  • איך אפשר שאהרון יבקש  מהם לעשות עבודה זרה?

הנציב מעיר שהאיסור על ע"ז מפורש של "אלוהי מסכה…" עדיין לא נאמר להם!. ברגע זה, הם רק שמעו את עשרת הדברות ולא את ההמשך!

הם שמעו "לא יהיה לך אלוהים אחרים ולא תעשה לך פסל" שפירושו: ה' הוא המשגיח בכוחו ללא אמצעי. ואסור לבקש עזרה מכוחות אחרים.

אבל ההסברים שבאו אחר מתן תורה מוסיפים: שאפילו אם האדם יבקש מה'  עצמו, אבל דרך גוף שלישי, כמו העגל , גם זה אסור!

לכן העגל היה עדיין "כשר" מבחינת אהרון שעדיין לא שמע על האיסורים האחרים.והוא ביקש מהם "זהב" כי זו המתכת הנעלה ביותר , הקרובה ביותר אל האלוהים, והוא יהיה האמצעי שדרכו יוכלו לבקש מה' פרנסתם!

  • אהרון אומר להם שהמצב שבהם הם שרויים עכשיו הוא מצב נחות , לא בוגר, מצב של ילדים, או מצב "מקבל" כאישה או ילדים שבדרך כלל אין הם דואגים ישירות לפרנסה. לכן הזהב בא מהנשים והילדים.

 

ויעשו עגל (לב-ד)

עשו אותו שור כי הוא אחת מארבע החיות שבכיסא הכבוד והוא הממונה על הפרנסה. העגל היה אמור לבקש עבורם פרנסתם אל ה'!

 

ויאמרו אלה אלוהיך ישראל

כמה אנשים האמינו שה' מסר את כוחותיו לעגל שהוא בעצמו יהיה כאלוהים. וזה עבודה זרה ממש.

 

ויקרא אהרון ויאמר חג לה' מחר

הוא הכריז בקול רם! שלא יחשבו שה' עזב אותם ומסר את כוחותיו לעגל, אלא , שעדיין ה' הוא השליט והעגל הוא רק אמצעי. לכן הוא אמר להם: חג לה' (ולא לעגל) , מחר (הוא עדיין כאן ולא ישתנה שום דבר מהיום למחר, עשיית העגל לא גרמה לשינוי כל שהו בהשגחת הבורא). וזה ביטל את דברי המעטים שהאמינו שה' עזב אותם ומסר את כוחותיו לעגל.

הוא עשה הכל לשם שמים. אבל אפילו הכי, מי שגורם לציבור לחטוא, אפילו לש"ש, הוא נענש במיתת בניו נדב ואביהו.

מצד שני הוא מנע מישראל לחטוא עוד יותר ועל זה הוא קיבל שכר הרבה.

 

לך רד(לב-ז)

"רד מגדולתך"! ולא רק מההר!

לא הצליחה דרכו של משה לבצע עבור העם כל הזמן ניסים. זה לא עזר להם בסופו של דבר. הם הפכו ל"תלויים" בניסים , ובשעת מבחן שמשה איחר, הם עשו עגל!. לכן ה' מאשים את דרכו של משה בעשיית נסים !

הוא מבקש ממנו לרדת למדרגה יותר טבעית. כי חייבים להרגיל את העם לדרך הטבע והאחריות.

 

 

 

 

 

כי שיחת עמך אשר העלית

אתה בחרת להעלות אותם למדרגת הניסים! אתה אחראי על התוצאות!!

הרי בדרך כלל משה הוא זה שביקש מה' שיעשה ניסים עבור העם. וה' צייט. אבל משה אחראי על הדרך הזו. הוא היה יכול להתמודד עם העם באופן שיתבגרו ויהיו אחראים יותר, עם פחות נסים!

לכן ה' מאשים אותו באחריות על התנהגות העם!

וכאן, שוב, הנציב מגלה גדולה בזה שהוא דוחה ההסבר הרגיל של הערב רב, ומחפש פשט פחות נעים אבל יותר נכון!.

 

 

*וינחם ה' על הרעה אשר דיבר (לב-יד)

הוא לא ביטל את כל הגזרה אלא הפחית אותה! והחליט להשמיד את כל הדור הזה תוך ארבעים שנות נדודים (כמו שהוא יעשה בסוף אבל בגלל חטא המרגלים) ורק הבנים יוכלו להכנס לארץ.

לכן משה היה צריך עוד לבקש סליחה על החלק הזה במשך ארבעים יום נוספים. וביום כיפור ה' הסכים לוותר על כל העונש בכללותו.

 

 

מזה ומזה הם כתובים

שאפשר לקרוא אותם מימין לשמאל ומשמאל לימין!! הם היו נסיים וזה היה נראה שהיו נסיים.

ולכן , כששבר אותם משה מול העם, כולם הבינו את חומרת המצב. וההתפעלות שהוא גרם לעם בשבירת הלוחות, אפשרה לו לשבור ולטחון את העגל בלי שיגיבו וכן לצוות להרוג את 300החוטאים. מה שהיה חסר לאהרון שלא הצליח להדפם.

 

 

ולתת עליכם היום ברכה(לב-כט)

הציווי ללויים להרוג את החוטאים, תגרום ללויים עצמם שתבוא להם ברכה ממעשה זה !!!!

בזכות המעשה העל טבעי להרוג איש את אחיו, מזה הם קבלו את כוח הפלפול, ברכה, כוח עיסוק בתורה ופרנסה!!!

ומזה גם כן הם יהיו המעלים שרים לה' במקדש!!

 

 

ויהי ממחרת(לב-ל)

הנציב לא מקבל פירוש רש"י שמשה היה ארבעים ימים האמצעיים בהר.אלא:

  • ארבעים ימים ראשונים היה בהר לקבל לוחות ראשונים
  • ארבעים ימים נוספים, נשאר למטה כדי לטפל בעגל ובעם
  • וארבעים ימים אחרונים עד ליום כיפור היה שוב בהר.

בארבעים הימים האמצעיים , משה לא עשה תפילה מיוחדת עבור ישראל. אלא הוא "יתפלל שחרית מנחה וערבית כרגיל והכניס בהם תפילה קצרה לסליחת חטא העם"!

 

 

 

ולא שתו איש עדיו (לג-ד)

"עדי" הוא מין תכשיט. ומה העדי של ישראל? זאת ה"רוח הישראלית" (מילים של הנציב!). ומה היא הרוח הישראלית? היא מתבטאת בשני אופנים:

  1. אנשים פשוטים שמאמינים בהשגחת הבורא, בלי לקבל רוח הקודש או להשיג חכמות מיוחדות.
  2. אנשים שהם "גדולי ישראל" שמכינים עצמם להשיג רוח הקודש ומשיגים אותו באמת. והעדי שלהם לא אצלם תמיד. כי אם ברגעים מסויימים שכל אחד שרואה אותם אז, רואה דרכם גדולת עם ישראל והשגחת ה' .

אז, כשהיו כולם עצובים מחטא העגל, אז לא היתה אפשרות לקבל את רוח הקודש. כי אין היא באה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה. לכן הם איבדו את עדיים.

 

ומשה יקח את האוהל(לג-ז)

בתקופת ארבעים הימים האמצעיים, ישראל היו בהסתר פנים (ללא העדים) ולכן משה היה צריך לפגוש את ה' מחוץ למחנה והוציא לשם את אהולו.

 

*והיה כצאת משה יקומו כל העם…ונצבו איש פתח אהלו(לג-ח)

לפי הנציב היו 2 סוגי אנשים: אלה שכבדו את משה וקמו לפניו

אבל יש סוג שני של אנשים, שלא אהבו את משה , שרצו להקניט אותו! ואלה ,"ניצבו", זאת אומרת שחוצפה, אנשים עזי פנים , ניצבים, כמו דתן ואבירם ("יצאו נצבים").

  • כל הסיפור הזה מובא כאן, לפי הנציב להראות כמה דברים:
    1. ראש הדור מוכרח להטריח את עצמו  בעט שהעם מפורר וסר ממנו השלום , כמו עכשיו אחרי חטא העגל.משה נשאר לצורך טיפול זה, ארבעים לתקן מצב העם ,איתם, למטה.
    2. אין לראש העם להתעצב בגלל כמה אנשים עזי פנים שמצפצפים עליו, כמו האנשים ש"נצבו".
    3. אם יש תלמיד שלומד מראש הדור (יהושוע ממשה), אין לו לעשוק בשום דבר שיכול להיעשות על ידי אחרים, אלה להישאר צמוד לראש הדור. (יהושע לא ימיש..)

 

וראה כי עמך הגוי הזה(לג-יג)

משה אומר לה': תראה , אפילו כשהם נראים חוטאים ומסרבים לדרכך, הם עדיין קשורים אלך. הם עדיין עם ישראל! אפילו שהסתלקת בעת שהסירו מעליהם את עדיים, לא חזרו למצרים ולא אמרו שהם ככל הגויים. הם עדיין מחזיקים בזהות שלהם! הם קשורים בך !

 

*את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים(לד-א)

כתוב "אשר היו" ולא כתיב "אשר כתבתי "! והנה ה' הוא זה שכתב הלוחות הראשונות! אלה , "אשר היו" , לא מדובר על עשרת הדברות אלא על התורה שבעל פה שהיו כלולים בה!. למשל , היה כתוב "זכור " אבל במשמעות של "זכור ושמור בדיבור אחד". לכן עכשיו, נכתוב בלוחות השניים את מה שהיה בפוטנציאל בלוחות הראשונים. השניים יהיו פירוש התורה שבעל פה של הראשונים! והתורה שבעל פה "היו " בראשונים, אבל לא "כתובים".

אחר מעשה העגל, נתחזקה כוחה של תורה שבעל פה, והלוחות השניים מסמלים אותה!

 

 

ויקח בידו שני לוחות אבנים (לד-ד)

כתוב :"ויפסול..וישכם …ויעל…ויקח.." אבל הסדר נראה לא נכון כך! היה צריך לכתוב  למשל:" וישכם..ויפסול..ויקח..ויעל"!

אלא כך עשה: יום לפני, הוא פסל הלוחות והניח אותם בתחתית ההר. למחורת , הוא קם, ועלה אל ההר, ושם לקח הלוחות שהיו מונחות שם, כדי להתכסות בהן כשירד ה' עליו והתייצב עמו שם! הלוחות הגנו עליו מפני מראה השכינה!

ואז אפשר לשאול: מה רצה משה לדעת כשהוא ביקש "הראני נא את כבודך"?   הוא רק רצה לדעת מתי היא העת רצון להתפלל!

אבל לא רצה לראות משהו מיוחד. אלא הוא כיסה פניו, בדיוק כמו שעשה בסנה. כאן הוא התכסה על ידי הלוחות!

 

ורב חסד ואמת(לד-ו)

אצל בני האדם הם תרתי דסתרי אבל ה' , אפילו שהוא בעל החסד, הוא גם בעל האמת. הוא מתנהג בחסד עם ישראל, אבל יש לו גם מדת האמת, כלפי אומות העולם. לכן, לפעמים הוא נותן להם להתגבר עלינו!!

כמו שכתוב " כי גבר עלינו חסדו- (אבל , לפעמים)- אמת ה' לעולם"!

 

נוצר חסד לאלפים

למי שעובד את ה' באהבה, בדרך חסידות, אז הוא גומל לו לאלפי דורות.

 

ונקה לא ינקה

במידת הדין, הוא "לא מנקה" החטא. אבל בכל זאת, הוא עושה את זה לאט לאט, כאב המייסר את בנו , מעט מעט, ללא אכזריות, אלא לשם חינוך. וכך הוא "מנקה". זאת אומרת , הוא משלב מידת הדין עם הרחמים: מנקה ולא מנקה!

 

וימהר משה (לד-ח)

למה מיהר? כי הבין שבדיוק עכשיו זה הזמן של "עת רצון" לבקש ולהתפלל!

 

ונחלתנו(לד-ט)

את הטובות שאתה עושה עמנו, תן לנו אותם בירושה, בנחלה, שלא נצטרך לבקש עבורם שוב , אלא שיהיו מזומנות לנו לכל הדורות.

 

נגד כל עמך אעשה נפלאות (לד-י)

זה פלא!: הלה , ה' לא עשה להם שום ניסים גלויים שהיו יותר ממה שעשה להם עד כה! על מה הכוונה כאן?

הנציב אומר שזה הניסים שיהיו לישראל בארץ ישראל. ואפילו אם ישראל יעזבו אותה, והיא תישאר שממה, מיד כשיחזרו אליה, היא תפרח ותחזור להיות הארץ כמו שעזבו אותה ועוד יותר!!

 

כי בחודש האביב יצאת ממצרים(לד-יח)

מכאן שכל חודש האביב, חודש ניסן, מסוגל לגאולה. ולא רק בפסח. לכן האגדה שואלת "יכול מראש חודש…"

ואכן מראש חודש יש להתחיל ביותר תוקף לדרוש על הגאולה.

 

 

 

*כתב לך את הדברים(לד-כז)

הרמב"ן מפרש שמשה כתב ספר תורה על קלף.

הנציב לא מקבל זאת! ספר תורה נכתב, לדעתו רק בסוף ארבעים שנה, בפרשת האזינו :"כתבו לכם את השירה הזאת".ושם, משה כתב ספר תורה!

אלא, מדובר על כתיבה על הלוחות!! מבראשית ועד עד לעיני כל ישראל אבל בראשי פרקים, או בשמות מיוחדים שמסמלים את כל התורה כולה!! וכל זה היה חקוק בלוחות הראשונות וגם בשניות!

וכל זה לא כדי שילמדו הכתוב שם, כי הרי אף אחד לא קרא בם! אלא רק כדי שיהיו "חקוקים" בלב ישראל!

אבל יש ,לפי הנציב הבדל בין מה שנכתב בראשונות ובשניות (מלבד עשרת הדברים והשינויים בהם), בראשונות, הדברים היו כליים יותר. נכתבו עיקרי האמונה ולא יותר. בשניות, היו כתובים יותר פרטים, עם דקדוקים ואותיות. יותר מהראשונות!

 

ויכתוב על הלוחות

מדובר על ה' שכתב על הלוחות השניות את 10 הדברים. ומשה שכתב את השאר "מבראשית ועד הסוף" בראשי פרקים.

 

*כי קרן עור פני משה (לד-לה)

יש סתירה בפסיקים: האם משה השאיר המסווה כשדיבר עם העם או לא?

משה שם מסווה כי לא יכלו לראות פניו. אבל מצד שני, הם היו חייבים לראות את פניו כי כך לומדים וכך שומעים מפי רב: חייבים לראות פניו כשהוא מדבר.

אז הנציב מציע שמשה קיפל המסווה כדי שיוכלו לראות את פניו ומיד כשהפסיק לדבר , אז הוא החזיר המסווה. כי יותר חשוב לראות פני הרב מאשר להסתנוור מהקרינה. ובכלל יתכן שהקרינה לא הפריעה בעת הלימוד!

הקרינה של פני משה רק הוסיפה שמחה ואור לנפש, כמו שהשמש זורחת, אפילו אם קשה לראות אותו !

 

 

 

 

 

תצוה אה

בע"ה ו אדר התשע"ב

מישל בן שושן

 

תצווה אה

 

 

ואתה תצווה…

ה' מבקש ממשה לצוות, הוא בעצמו, כאילו הצו בא ממנו ולא לאת ה'!   הסיבה,לכאורה היא ש"לא מוסרי" לבקש מישראל להדליק אור כדי להאיר את האלוהים בביתו!!  למה ה' מבקש זאת? ואם הוא רוצה באמת שזה יבוא מצד משה, למה לכתוב בתורה שה' מצווה את משה לעשות כאילו הוא לא מצווה??!!

לע"ד: הדלקת המנורה מסמלת את התורה שבעל פה. כלומר, כל מה האדם יחדש, יפרש, יזום, כדי להחיות את התורה שבכתב באופן מתמיד (להעלות נר תמיד). זו דרישה חשובה מאוד של ה': שהאדם , אחרי שהוא קיבל את התורה שבכתב מאת האלוהים, יגיב בעצמו ויצור תורה שבעל פה.   חשוב מאוד שמשה הוא יהיה הראשון שיחנך את המהלך הזה. משה שהיה עד כה הנביא שרק הביא את דבר ה' אל העם, יתחיל מעכשיו ללמד את ישראל איך הם מחויבים ליזום ולחדש בעצמם. קל מאוד לקבל את מה "שהאלוהים אמר" או את "מה שכתוב"

הרבה יותר קשה לקבל דברי בני אדם (גדולים וחשובים שיהיו). קשה מאוד לקבל את התורה שבעל פה!! הא,ה כבר הסביר שישראל קבלו ב"נעשה ונשמע, ללא היסוס את התורה שבכתב. אבל ה' היה צריך להפוך עליהם ההר כגיגית כדי לאיים עליהם שיקבלו את התורה שבעל פה!!

מכאן מבינים את הצורך שמשה בעצמו יבקש שיביאו שמן למאור: אם זה בא מאת ה' , אז זה לא תורה שבעל פה! זה צריך לבוא מהאדם עצמו, ממשה. והשמן והאור שידליקו ישראל, זה התורה שבעל פה שישראל עצמם יחדשו.

כדי לתת "תעודת כשרות" למהלך הזה, וכדי שיהיה ברור שזה רצון ה' שישראל ידליקו את המנורה, שיעסקו בתורה שבעלפה, בא הציווי למשה הכתוב בפרשה:"ואתה תצווה..".

 

 

ואתה תצווה

כאן, משה הופך להיות מנהיג אמיתי. הוא כבר לא הנביא שמעביר את דברי ה'. ה' נותן לו את ה"מלוכה", כלומר, האפשרות לחוקק חוקים משלו, להנהיג, לקחת אחריות ויוזמות!

הא"ה מחדש על הפסוק:"ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש"= משה יהיה מלך. אהרון יהיה כהן והלויים יהיו קדושים. ולא, כמו שרוב המפרשים הבינו שעם ישראל יהפוך למלכים , לכוהנים ולקדושים!

יש פרשנים מודרניים שטוענים שהמהפך שחל אצל משה התחיל כבר כשיתרו בא לבקרו .(אז, כל הזקנים התאספו לסעודה, סימן שהעם קיבל אז את משה כמנהיג ולא רק כנביא). אבל הא"ה קובע שכאן חל המהפך שהמליך את משה. זה מאוד מתחבר עם הפירוש שפתחנו לעיל על זה שמשה בעצמו צריך לצוות את ישראל, כאילו ה' לא צווה בכלל. כאילו זה הרעיון שלו. ולבחון את מנהיגותו כשישראל יקימו את צו משה כאילו זה היה מאת האלוהים.הבאת השמן למנורה, הוא העדות לקבלת תורה שבעל פה מאת העם!!

 

 

ואתה הקרב אלך את אהרון אחיך לכהנו לי

משה היה אמור להיות הכהן.אבל, אחרי החטא שלו, בסנה, כשהוא סירב למלא את תפקידו, ה' חרה אפו עליו והחליט להענישו בזה שמשה יאבד את הכהונה לטובת אחיו אהרון.

הגיע עכשיו העט לבצע את ההחלטה הזאת ואת העונש הזה!!

אבל, העונש הזה , צריך להיות גם התיקון של משה!

לכן, המצווה להלביש ולקדש את אהרון ככוהן, יעשה דווקא על ידי משה עצמו!!!

הייסורים הנדרשים ממשה לבצע זאת בעצמו, זאת אורמת, לא רק להסכים לאובדן הכהונה, להסכים אחיו ימונה במקומו, אלא בנוסף ,שהוא משה ימנה את אהרון, הייסורים האלה, הם התיקון של משה!!

ולא רק זאת, אלא שמשה צריך לעשות זאת בשמחה! ("לכבוד ולתפארת"!).

מכאן, לומד הא"ה את הסיבה שעבורה הגמרא קובעת ש"צריך לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". כלומר,כדאי לאדם להשכיל ולהבין שהייסורים שמגיעים לו, באים כדי לתקן פגם שהוא גרם לעצמו.

האדם החוטא, קורע מנשמתו ענפים שמחברים אותה למקורה. החטא גורם רעה לאדם עצמו. התיקון יכול לבוא על ידי ייסורים שיאפשרו לו לחבר בחזרה את הענפים האלה ולהחיות שוב את נשמתו. או במילים של הא"ה: לתת נשמה לנשמתו! ועל זה, הוא צריך להיות מאוד שמח ולברך !!

את הרעיון החשוב הזה, הא"ה מתרגם בפירושים שונים של המילים בפסוק:

ואתה הקרב אליך= שמינוי אהרון יהי עבורך כפרה וקרבן! אהרון יהיה קורבן עבורך!!

ואתה הקרב אליך= על ידי התיקון הזה , תוכל להתקרב שוב למקור נשמתך שנפגמה!

בגדי אהרון, שיהיו כפרה לבני ישראל, מתחילים כבר כאן, להיות הכפרה של משה עצמו!!

הקרבנות במקדש ישמשו גם הם לקרבה וגם לכפרה במקום הייסורים שמקרבים בחזרה את האדם לשורשו.

 

לכבוד ולתפארת

שמונה בגדי הכהן הגדול מסמלים את שני שמות של ה'

  • שם ה', עם ארבע אותיותיו, מסמל את בגדי הלבן. והם יהיו לתפארת
  • שם אדנות, עם ארבע אותיותיו, מסמל את בגדי הזהב, והם יהיו לכבוד.

כל בגד יכפר על חטא מסוים של ישראל.

 

הציץ

הוא בא לכפר על החטאים שישראל יעשו בזמן שהם יביאו קרבנות!! הוא מרפא את המחלות שנגרמו על ידי התרופות!! איך? כשהוא מזכיר לה' שישראל הם "קדש לה",, כלומר, אל תכעס על ישראל כשהם באים לעבוד אתך בבית המקדש! כי הם עושים זאת מתוך רצון טוב! יכול להיות שישראל עושים דברים לא נכונים בעבודתם, אבל זה בגלל שלכל אחד יש רעיון משלו איך עובדים את ה'! (כמו שהיום יש אנשים משמאל ויש אנשים מימין שעושים דברים הפוכים , אבל כל אחד עושה זאת כי הוא משוכנע שזו הדרך הנכונה להיות יהודי או להיות ישראלי! הציץ יזכיר שכולם מנסים לעבוד מתוך רצון טוב. וזה פירוש "לרצון לפני ה'"!!

 

את הכבש האחד תעשה בבוקר

ולא כתוב "הכבש הראשון, כדי ללמד,שאם אין לו אלא כבש אחד, לא יחשוב האדם, אני לא אקריב כלום כי אין לי הכבש השני לאחרי הצהרים! הוא צריך, להיפך להקריב הכבש האחד הזה, בלי לחשוב על מה יהי בצהרים. הוא יעשה הכבש הראשון כאילו הוא היה "אחד" ולא "ראשון" (התלוי בשני).

וזה מוסר הסכל לעבודת האדם: הוא צריך לעשות ברגע זה את כל מה שהוא יכול כאילו זה הרגע היחיד והאמצעים היחידים שעומדים לרשותו. ולא יפגום בעבודת ההווה בגלל תחזית גרועה על העתיד!!

 

ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי

כאן, ה' מסביר למשה שיש לנקות באמצעי זהירות וקדושה ויראה כלפי כל מה שקשור למקדש . כי הנוכחות של השכינה יכולה להגביר את הטעויות מצד ישראל שירגישו חופשיים ויפרצו גר!

תצוה מי

בע"ה 7 אדר התשע"ג

מישל בן שושן

 

תצווה מי

 

למה נכתב הציץ אחרי שאר הבגדים?

ציץ= סימן לאהבה גדולה. אבל אין האהבה יכולה להתבסס אלא אחרי שיש הרבה יראה! כדי שלא תבוא קלות ראש. לכן, למרות שהציץ הוא העיקר, חייב הוא ללבוש המעיל כדי שתהיה בו יראה.

הזוהר אומר שהאהבה הגדולה מתגלה במנחה של שבת אחרי שכבר התבססה היראה של שתי התפילות הקודמות.

 

 

למה מזבח הקטורת נמצא רק  בפרשת תצווה?

הקטורת מורה על היכללות כל המידות. הכל בעצם יוכל להימצא כחלק מרצון ה'!! וזה מאוד מסוכן כי זה יכול לתת הרגשה כאילו הכל מותר והכל אפשרי ! כי בסופו של דבר הכל נכלל באחדות!!

לכן, קדם למזבח הקטורת כל בגדי הכהן שמלמדים את היראה ושמירה מתאוות. כי כל בגד מכפר על חטא.רק אחרי שהכהן מכניס את היראה בלב ישראל יהיה אפשר ללמד על הקטורת! שמביאה שמחה גדולה ואהבה אין קץ.

 

הכפורת והמנורה

רק הם עשויים מזהב ללא עץ.(גם רק בהם אין מידות לכרובים ולמנורה! ונשארו בידי רצון האומן העושה אותם!)

הכפורת היא נגד הלב

המנורה היא נגד העניים

בשניהם האדם זקוק לשמירה רבה יותר! (לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עניכם) לכן הם צריכים להיות רק מזהב טהור ומבוררים מאוד

 

פעמון ורימון (חלק ב')

פעמון= יראה. כמו "ותפעם רוחו".

רימון= תקיפות. כמו "מלא מצוות כרימון"

יש תמיד לשלב בין שתי המידות ההפוכות.

לפעמים ישראל ימצאו בזה ולפעמים בזה.

העיקר הוא התקיפות אבל יש להיות כל הזמן ביראה כדי להבטיח שהתקיפות תיעשה במידה טובה

 

הציץ והמכנסים (חלק ב')

למה שניהם כרוכים ביחד? ("ועשית ציץ…והיה על מצח אהרון ..ועשה להם מכנסי בד..")

כי מי שיש לו ציץ , מרגיש שהוא מאוד מבורר. ואף על פי כן, הוא איננו חסין בפני תאוות הערווה! לכן הוא תמיד זקוק לשמירה וזהירות!!

 

הבגדים וקריאת שמע

שמונה הבגדים של הכהן הגדול מקבילים לשמונה הפעלים של ברכות קריאת שמע:

  1. להבין= האבנט=כפרה על הרהור הלב. לבוש על הלב ואורכו לב אמות.
  2. להשכיל= החושן= להתבונן ולדעת את ה' כדי לא לכעוס על אף אחד מישראל.
  3. לשמוע =המעיל= האדם צריך לשמוע לשורשו כדי לדעת מה כבר תוקן ומה יש לו לתקן עוד.(המעיל הוא סוד הגלגולים)
  4. ללמוד= המצנפת= מכפר על גסי הרוח. לקבל את האמת ממי שאומר אותה
  5. וללמד= הציץ= על המצח. שיהיה לאדם עין טובה ללמד את חברו.
  6. לשמור=כתונת= מכפר על שפיכות דמים.שישמור האדם את עצמו בל יזיק לחברו
  7. ולעשות= אפוד= שיכול האדם לסמוך על המצוות שעשה כשהוא מתפלל
  8. ולקיים= מכנסיים= מקום הערווה הוא מקום הבניין וגם המקום החלש.

 

 

בגדי אהרון

על ידי הבגדים האלה ה' מסביר את מי הוא בוחר! כלומר שהבגדים של אהרון מסבירים לנו מי היה אהרון! כאילו הבגדים מוציאים לחוץ את הפנימיות של אהרון!

ציץ= דבוק בה'. כל הזמן היה מודע שה' הוא האלוהים (זו חותמת על מצחו שה' מעיד עליו שהוא דבוק תמיד)

חושן= אין לו שנאה כלפי אף אחד מישראל (כולם רשומים בו)

אפוד= ביטחון בה' שהוא התומך בו

מעיל= יש לו יראה גדולה.(התכלת היא צבע היראה)

 

 

אבני האפוד:

כל אבן מקבילה לשבט אחד. הרמ"י מנסה להסביר מה הקשר של כל אבן למידה המיוחדת של השבט הזה.

 

אבני האפוד שבטים
אודם ראובן אדום= שמחה. הוא "רואה" שה' נוכח. "מאור עניים ישמח לב"
פטדה שמעון עמקות שזקוקה לבירורים. רשב"י.= "פה". ט"ד= לפני י"ה!יש להם עומק אבל אי אפשר להוציא השם בפה
ברקת לוי ברק=יראה מבוררת.מגלה אורו פתאום.
נופך יהודה בנופך יש את כל הגוונים. יהודה יודע להיות בהרבה מידות כמו דוד
ספיר יששכר חכמה צלולה (לבנת הספיר). יששכר יודעים לעבר השנים ולקבוע חודשים. חכמה מבוררת.
יהלום זבולון י"ה הלום. בטחון בה' שהוא איתו בכל העניינים. גם במסחר

יהלום דומה "להים" שזבולון גר בשפת הים. והיה בבטחון גם ביבשה וגם בים(ח'ב)

לשם דן תקיפות וניצחון שהם יכולים להיראות ככעס. לכן מעידים עליו שהוא לשם השם! כי אחרי שעשה את המצווה בתמימות, אין מקום לחשוש שמה יגרם נזק מזה.
שבו נפתלי שב- כשהוא הולך לעסקיו, נראה כאילו הוא לא קשור לה'.לכן הוא צריך לשבת לפעמים
אחלמה גד כוח ותקיפות כדי שיהי לו בעת שיצטרך לקבץ את ישראל
תרשיש אשר הרחבה והתפשטות.מאשר שמנה לחמו- וגוויתו כתרשיש.
שוהם יוסף אהבה-יוסף היה מוכן לעזוב הכל בשביל אהבת ה'.
ישפה בנימין יש-פה לבלוע ולקבל הטובות הנמצאים בכל העולם כדי להכניסם לישראל

 

 

תצוה שמ

05-03-09

מישל בן שושן

 

תצווה שם

 

 

שמו של משה לא מופיע בפרשה

המדרש מספר שבעקבות התערבותו של משה להציל את ישראל מכליה אחרי חטא העגל, אחרי שמשה הציע "מחני נא מספרך אשר כתבת",

  1. ה' סלח לישראל
  2. (אבל) שמו של משה "נמחה" מפרשה אחת בתורה. פרשת ואתה תצווה.

השם משמואל מסביר שלא מדובר בכלל בנזיפה למשה אלה העלאת דרגה מאוד גבוה עבור משה!!:(זאת אומרת שאין "אבל" במשפט הקודם, אלה , להיפך, "ובנוסף, שמו לא מופיע בפרשה"!)

לכל אדם, יש חמישה מימדים:

  • שלושה "פנימיים": נפש, רוח, נשמה (=נר"ן). . והם כלולים בתוך גוף האדם.זאת אומרת שהאדם יכול להיות מודע אליהם.
  • ושני חלקים "חציונים" לגופו: החיה והיחידה..הם מקיפים את האדם. למשל, אלה הם מטרות שנקבעו עבור האדם ללא ידיעתו, או השראה שהוא יכול להעניק לסביבה שלו , ללא מודעותו או כוונתו. ..

השם של האדם מורה על הקשר בין גופו לנפש, רוח ונשמה שבו. השם לא כולל את היחידה והחיה. אין חיוב לאדם להיות מודע לשני המימדים המקיפים אותו. אלה תחומים שהם מעבר לתחומו, למרות שהם קשורים מאוד אליו. הם אפילו קשורים לאופן שבו הוא משתמש בגופו ובכל החלקים הפנימיים. אבל הידיעה של התחומים האלה אינם בהישג יד כל אדם ואין צורך שהם יהיו בהישג ידו. זה אפילו יכול לבלבל אותו כי יש להם חוקים שונים מהחוקים הגלויים של שלושת החלקים ה"פנימיים". לפעמים "מקובלים", בעלי השגה עליונה , יכולים להרגיש אותם ולהבין את דרכם, אבל אין עולם ההלכה מתעסק בכלל בזה.

 

אז מה קרה באופן כרונולוגי?

 

  1. עם ישראל חטא. חטא העגל.
  2. ה' מחליט להרוג את כולם כי הם "לא ראויים" לפי מעשיהם.
  3. משה, "רואה", מבחין , בדברים שהם סמויים בעם ישראל, החלק המקיף שלהם, "היחידה והחיה שלהם", העובדה שיש לעם ישראל זכויות וסגולות סמויים אפילו להם עצמם. וה"זכויות" האלה , הם מצדיקים את הישארותם חיים . הם מצדיקים המשך ההסטוריה עם בחירתו של עם ישראל, למרות העיוותים הגדולים בהתנהגותו הרגעית! נכון שנראה שישראל אינם ראויים, אבל , משה מבחין שיש להם זכויות סמויות, בחלקים המקיפים שלהם, שהם בעצמם לא מודעים אליהם, ושהם מצדיקים בהחלט בחירתו והמשכיותו.
  4. משה מוכן למסור את נפשו כדי שישראל לא ימותו.
  5. ה' שמח לראות שמישהו אכן השיג את "גדולת" ישראל וחיוניותו בהיסטוריה. יש משהו, (משה) שאפילו מוכן "למסור נפשו" עבורם. מסירת הנפש, מאוד קשור, דרך אגב , ליכולות של ישראל להגיב לפעמים ברוממות רוח שמצדיקה את בחירתם ואת תפקידם.
  6. ה' סולח לישראל כי יש משהו (שהוא גם האחראי עליהם, המייצג אותם, הכולל אותם,והוא משה רבם) שהשיג את סגולתם. הוא יוכל להמשיך את ההשגה הזאת (ראה למטה , בעזרת הדלקת המנורה).
  7. משה זוכה להשגת היחידה והחיה שלו עצמו!. משה משיג שיש דבר כזה, אפילו בו עצמו. ולכן, כבר לא צריך לקרוא לו בשמו! אפשר לדבר אליו ועליו מעל למדרגת "שמו" (שמו קשור לגופו ולשלושת החלקים הפנימיים שלו) .
  8. פרשת תצווה מתייחסת למשה , אבל במדרגה העליונה ביותר האפשרית: בלי הזכרת שמו. ה' מדבר אליו, והמילה הראשונה מתייחסת למשה כ"נוכח", "ואתה…" וכבר לא כגוף שלישי "וידבר ה' אל משה..". וכל ענייני הפרשה קשורים לתפקידו הבלעדי. החל בהדלקת המנורה וכלה בבגדי הכהנים!

 

נשאר לנו להבין למה העלאת משה לדרגה כל כך עליונה מתרחשת דווקא בפרשתנו.

 

הסדרה שלנו עוסקת בהדלקת המנורה. ומשה הוא זה שצריך לקשר בין עם ישראל שמביאים את השמן לבין אהרון שידליק את המנורה.

היחס בין הכלי, השמן והאש , הם אותם היחסים שיש בין

  1. גוף האדם (הכלי),
  2. החלקים הפנימיים שלו, הנר"ן שלו, (השמן)
  3. והחלקים החיצוניים, האור המקיף שלו (האש, האור)

מה תפקיד האדם? כבר אמרנו שאין עליו לדעת מה קורא עם החלקים המקיפים אותו. אבל עליו לדאוג לזכך את כל מה שהוא מודע אליו ושולט עליו. גופו, מעשיו, מחשבותיו ככל שניתן. הוא צריך לזכך את השמן ככל שאפשר. על ישראל לדאוג להביא שמן זית זך כתית.

 

למה להביא את השמן, דווקא למשה?

כי הוא יודע מה התכלית. הוא יודע שיש אור מקיף לישראל. הוא עשה את הקשר בין הגוף (הכלי), הנר"ן (השמן) והחלק המקיף, האור שלמעלה מהכלי.

 

למה אהרון ידליק את המנורה ולא משה בעצמו?

משה הוא "חד מעמי". משה ימות והמטרה זה שישראל יוכלו להיות קשורים לה' ללא מתווך כמו משה. לכן, עליו להכניס את ההשגה שלו: הקשר בין הגוף לאור המקיף, לעבודה יום יומית שלהם. או יותר מדויק למי שעושה את העבודה עבורם (הכהן).

הכהן, איננו מודע למה שמשה השיג. הכהן, אהרון הכהן, יותר קרוב לעם , לגופם, לדאגותם האינטימיות, הפנימיות. ועל משה להודיע לאהרון כי עליו לעשות פעולה שמסמלת ההקשר העליון בין ישראל לאור המקיף שלהם! בין ישראל לסגולתם העליונה.

לכן כתוב "ואתה..הקרב אליך את אהרון אחיך" זאת אומרת, מקרב אותו להשגה שלך, כדי שיבין במה מדובר. לכן, אהרון הוא זה שידליק את המנורה. וזאת כל יום. עבור כלל ישראל. אבל יעשה את זה בצנעה, בתוך ההיכל שאין אדם רואה אותו. אבל כולם יודעים שדבר כזה קיים. כולם יודעים שיש אור מקיף. אבל אין להם להיכנס לתוך הידיעה המעמיקה בקשר לנבחני אור זה.

 

 

 

מתברר שהמעלה שהשיג משה , ושבזכותה ה' סלח ומחל לישראל. המעלה שהתבטאה בהעלמת שמו של משה בסדרה שלנו, דווקא קשורה למצוות הדלקת המנורה: החיבור בין הגוף והאור. העלאת הנרות. העלאת האדם ליחידה שלו!. לכן, לא רק בגלל שמשה נפטר בשבוע זה , ב7 באדר, פרשתנו היא זאת שנבחרה להעלאת מדרגת השגתו. (כי הרי אנו קוראים את הסדרות האלה בסדר הזה , בקצב הזה, ובעיתוי הזה, רק לאחרונה בהיסטורית המסורת!). אלה, בגלל שפרשת הדלקת המנורה היא ביטוי להעלאת דרגת משה בהשגתו.

 

לכן משה הוא זה שאחראי לחינוך הכהנים בתכלית העבודה. רק משה שהשיג את מעלת עם ישראל יכול להנחות את אלה שיעבדו בקשר המקרב את העם לה'. וזה מאוד קשור לבגדי הכהונה:

 

בגדי הכהן

הכהנים עובדים את ה' באהבה. הם מלאי חסד ורחמים. בגלל זה, הם זקוקים להגנה גדולה.

כי סכנת האהבה הגדולה היא שלא ישתמשו בה לצרכים רעים. וכל הכוחות הלא רצויים, יונקים משפע האהבה הזו. לכן, חייבים להגביל את החסד לתוך יראה. היראה היא לא המטרה אלא האמצעי לאהוב כמו שצריך.

הבגדים הם מסמלים את הגבולות של האדם. הבגדים מסמלים את היראה. לכן יש הקפדה שדווקא האנשים שעובדים באהבה, יתלבשו באופן מסויים. שהאהבה שלהם תהיה במסגרת היראה של בגדיהם.

הלויים, הם עובדים ביראה, לכן, אין הקפדה על בדגיהם!

משה הוא זה שצריך "להלביש" את הכהנים. משה יודע מה הן ההשלכות בתחומים הרחוקים. הוא יכול לתת הנחיות , להלביש, את הרצונות והאהבה של האנשים.

ביום כיפור, הכהן מלא כבר ביראה. לכן, הוא לובש בגדי לבן. בכניסה לקודש הקודשים, היראה כל כך גדולה שהיראה של בגדי הזהב איננה צריכה .

 

 

שמן זית זך

למה החלק של ישראל בכל הסיפור הזה הוא רק להביא שמן זית?

המדרשים מרבים להשוות את עם ישראל לזית.

כדי להוציא את השמן מהזית, יש לכתוש אותו, ללחוץ עליו, להעמיס עליו שק אבנים,,,

כך עם ישראל, צריכים לפעמים לעבור ייסורים כדי להסיר מעליהם את כל הקליפות המפריעות לטוב שבהם לצאת לפועל!

 

 

 

 

תצוה נה

בע"ה ו אדר א התשע"ד

מישל בן שושן

תצווה נה

 

למה כותרת זו עבור כל הסדרה?(לע"ד)

שני הפסוקים הראשונים של הסדרה נראים ממש לא רלוונטיים.

  1. כבר בהתחלת סדרת "תרומה", היתה הוראה לבקש מישראל להביא שמן למאור
  2. לא רואים את הקשר עם הנושא הבא: בגדי הכוהנים!

נראה שנושא הסדרה הוא הגדרת הצורך לצוות. מה משמעות ה"מצווה". אני אנסה להוכיח זאת:

  • רש"י הוא הראשון, לדעתי, שהעלה את השאלה הזאת. והוא עונה בדרך רמז: הדיבור המחיל הראשון שלו הוא "ואתה תצווה- זך" והוא מפרש את המילה "זך"= בלי שמרים. אבל מה עושים באותו דיבור המתחיל המילים :"ואתה תצווה"? נראה לי שרש"י רוצה לרמז שאם אנו רוצים לדעת מה המשמעות של המצווה, יש לשים לב לתהליך הפקת השמן מהזית!!

 

משן זך כתית

כדי לקבל שמן איכותי להדלקת המנורה, אסור לקחת שמן שמפיקים אחרי דחיסת הזית. יש לקחת את הזיתים הכי בשלים, כאילו השמן עומד לצאת מאליו, ולתת להם מכה (כתית) קטנה , רק כדי להוציא טיפת שמן ראשונית. הטיפה הזאת תהיה זכה ובלי שמרים.

כך הוא האדם: כדי שיצא השמן הטוב שיש בו, הוא זקוק ללחץ  מתון! אכן, לאדם הרבה שמרים, תאוות, עצלנות, אינרציה, יצר הרע, שמפריעים לו להוציא את המיטב מעצמו. לכן, יש להפעיל עליו לחץ. אבל אסור להשמיד באותה הפעולה את החופש שלו. כי המטרה היא לא לקבל רובוט ש"יקיים את הצו". להיפך, המטרה בבריאת האדם, היא לקבל יצור חופשי דיו כדי שייקח על עצמו אחריות, שיהיו לו רצונות, יוזמות, תגובות,..שיהי שותף לבורא, ויקיים איתו יחסים פוריים בנוגע לבריאה ולמשמעות החיים בה. לכן, אסור ל"מעך" את רצון האדם על ידי מצווה כפייתית. אבל מצד שני, יש צורך במצווה כי האדם לא יכול בלי! בדיוק כמו שזית זקוק למכה קטנה אבל לא למעיכה גמורה , כדי להוציא השמן המבוקש!

 

להעלות נר תמיד

גם כאן רש"י גאוני: יש להדליק את הפתילה כדי שתהיה הרגשה כאילו השלהבת עלתה מאליה ! אם מדליקים את הפתילה על ידי אבוקה שתשרוף הכל, אכן נצליח להדליק אבל זו תהיה כפיית הדלקה! יש צורך לעזור להדלקה אבל יש לשמור על הפתילה וה"רצון" שלה, כאילו האש באה ממנה! בדיוק כמו שהמצווה מנסה לעשות לאדם: הבורא מחקה שהאש תבוא מתוך ליבו של האדם, אבל יש צורך להדליק אותו בעדינות!

 

דבר- צו

יש הבדל גדול בין פרשת תרומה לפרשת תצווה:

פרשת תרומה= משכן משה= מדברים אל האדם האידיאלי. בונים עבורו משכן אידיאלי. יש רק "לדבר" איתו, והוא ידע מה לעשות מ"נדבת ליבו". המשכן הוא מקום מפגש עם האלוהים. אין רשעים, אין שמרים..

פרשת תצווה= משכן אהרון= מדברים אל האדם המציאותי, הרגיל. זה שחוטא, זה שיש בו שמרים. המשכן הוא משום כפרה של חטאים. יש בו בגדי כהנים שמכפרים על כל מיני חטאים, יש כהנים שגם הם מכפרים ומטפלים בבעיות האנשים. יש מזבח קטורת שכולל רשעים (חלבנה). יש קרבנות לכפר..ולכן, יש צורך ב…"מצוות"! ולא רק בדיבורים! או רמיזות! האדם הרגיל זקוק להנחיות ברורות ואפילו להפחדות, ללחץ, למצוות! למה? כי יש בו שמרים, יש בו כליפות וכדי להוציא השמן הזך ממנו, יש ללחוץ עליו קצת.

אבל,יש חשיבות עצומה בתיאור המטרה האידיאלית: שהאדם יהיה חופשי ושהשמן יצא מרצונו ומיוזמתו! אסור שהמצווה תגרוס את רצונו של האדם!! זה פרדוקס לא קטן אבל טבעו של האדם הוא הפרדוקס! הוא כמו זית שיש להוציא ממנו שמן מרצונו! קל יותר לאדם לפעול כאילו הוא "מצווה" כאילו הוא עבד, שיש לו לעשות רק את מה שאומרים לו, ולהסתפק בכך. יש המון "דתיים" שמרוצים ממצב זה. אין לחשוב, להפעיל ביקורת, אין להפעיל אחריות. יש "רק" לקיים מצוות!

ההגדרה של המצווה לפי הלימוד לעיל, מהווה בעיה עבורם! כי הוא בעצם מגדיר את המצווה כצורך חיוני אבל לא רצוי לכתחילה! כלומר, הרצון העמוק של הבורא הוא שלא יהיו מצוות! שהאדם יוציא את שמנו מתוך התלהבות, ונדבת ליבו! לכן, המצווה צריכה לתת לי הנחיה על מה הוא רצון ה' אבל אני נשאר עם הצורך להוציא את השמן שלי מתוך אהבה והתלהבות! לתת מה שבאמת קיים בתוכי. המצווה באה רק כדי לעזור לי להתגבר על השמרים שבי! ולא יותר מזה! המטרה היא באמת כמו שכתוב בסדרת תרומה :"דבר אל בני ישראל ויקחו…" אבל האמצעי הוא "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו.."

להפוך כוהן לכוהן

הכוהן הוא אדם שיש לו תפקידים מיוחדים. הוא חייב להיות קשוב לרחשי ליבם של האנשים. הוא צריך לברך אותם באהבה! לכפר על כל אחד מהחטאים שלהם. אהרון נבחר כי היו לו תכונות מיוחדות של קרבה אל האנשים ורדיפת אחרי השלום.

אם כן, מי יערוב שהילדים של אהרון יהיו גם הם בעלי תכונות מיוחדות כאלה??

איך ייתכן שהילדים של אהרון יהיו גם הם כוהנים??

מוזר מאוד שה' מצווה שהילדים של אהרון יהיו גם הם כהנים! זה קשה ביותר! לגרום להם להפוך לכוהנים!! לכן יש כל מני מצוות מיוחדות, תקסים מיוחדים, בגדים מיוחדים, כל מני מצוות שאמורות לעזור לכוהנים להיות באמת כוהנים!!

 

להפוך יהודי ליהודי

אבל יש לנו אותה הבעיה עם ההוויה היהודית: אם ה' בחר באנשים מסוימים למלא תפקיד מיוחד. אז מי יערוב שהילדים של האנשים האלה ימשיכו בדרכם של האבות?? הרי מדובר בדברים שבאים מהלב, מהאמונה הפנימית. איך אפשר לכפות לזרע אברהם יצחק ויעקב להמשיך את מידותיהם ודרכם של האבות??

זה מסביר ריבוי המצוות הכפויות על היהודים, כדי לתת להם הזדמנות להיות את מה שהם אמורים להיות!! ולצפות מהם שזה יעשה מתוך אהבה!!

 

להפוך אדם לבן אדם

אבל אותה הבעיה כבר קיימת בבריאת האדם עצמו: מטרת הבורא היא לקבל מולו אדם שיהי ראוי לשם זה! שהאדם יהיה אנושי, שיהיה בן אדם! זה לא פשוט בכלל!!

 

הנושא העיקרי הסדרה

לכן, נראה לי ש"הפיכת הכהנים לכהנים"  היא בעיה לא פחות קשה מהפיכת יהודי להיות יהודי ולהפיכת אדם להיות ראוי לשם אדם! והאמצעי לזה הוא "המצווה"! ישנם מצוות לכל בני אנוש. בין שאלה מצוות כתובות בכל מיני דתות , כמו מצוות בני נוח בתורה, או מצוות טבעיות, כמו המוסר וחוקי מדינה, וכל מני מצוות שהאדם מקבל על עצמו או שכופים עליו. כל אדם הוא כמו זית שי להוציא ממנו את השמן, בלי לבטל את היותו בן אדם בעל רצון ובחירה!

 

אותיות התורה הן זיתים (נה)

ה"נאות הדשא" ממשיך רעיון זה וטוען שכל אותיות התורה הן כמו זיתים: יש ללחוץ עליהן כדילהוציא מהן את ה שמן! יש לדרוש האות, המילה, הפסוק. לטחון אותם בלי להשמיד אותם, אבל יש לאדם לעשות פעולות כדי להוציא מהם משמעויות ומסרים. התורה הכתובה היא כמו הזית. השמן לא יצא לבד!

מנצפ"ך

הן חמשת האותיות הסופיות. אומרים שאין להן לבושים. כלומר, האותיות האלה הן רמז לזה שיש בכל שאר האותיות שמן בפנים: הראייה היא שהן השמן עצמו!

לאות נון רגילה, יש לבושים. היא בתוך המילה, מכוסה. על הקורא והלומד לגלות את השמן שיש בתוך האות הזו. אבל יש צורה אחרת של האת הזאת, הנון הסופית, שהיא נותנת כבר , לבדה , את השמן. היא נמצאת בסוף המילה, ומשם, השמן כבר נוזל מאליו!

לא לכל אות יש אות סופית שמגלה צורה של שמן נוזל לבדו. רק חמשת האתיות האלה, באות להעיד על האפשרות הקיימת בתוך כל אות.

לכן, אומרים המקובלים ש מנצפ"ך הן אותיות הגאולה! כי הם מורות על המצב האידאלי הגמור. השמן כבר יצא! עד לשלב הזה, האדם זקוק להרבה עבודה ובירורים כדי להגיע לשם. זה הבירור של האותיות הרגילות כדי להוציא מהן את שמנן!

מכאן, ניתן להבין את הגימטרייה שעושה הנ"ה

 :שמן ז"ך כמניין 27 האותיות (22אותיות רגילות+5הסופיות)

 

ואתה תצווה (נ"ה)

למה המילה  הראשונה היא "ואתה" שואל הנאות הדשא? למה עניין המצווה והזית קשורים למשה?

כי משה הוא סמל האדם שידע להבדיל את עצמו מהשמרים! הוא פרש מהחומריות (זה לא מומלץ לאף אחד אחר!). שמו, "משה" פירושו "מן המים משתיהו" מובדל מהמים. כמו השמן! מובדל מהשמרים ומהיצר הרע. משה יכול להוות אידיאל עבורנו. שנדע לאן ניתן לשאוף. בלי לוותר על האנושיות שלנו ובלי לוותר על תאוות הגוף והשמרים הרגילים שעושים את החיים האנושיים! אבל יש ללמוד להוציא השמן ולהתעלות כמו השלהבת מהפתילה!

תצוה לעד

13-02-08

מישל בן שושן

 

תצווה העד

 

ואתה (משה!) תצווה ..ויקחו אלך שמן ..למאור.

למה שמן המנורה  שייך למשה? הרי אהרון ידליק!

למה אין שם משה בכל הסדרה שלנו?

לפי הנציב, יש שתי בחינות שונות:

  1. הארון: מסמל את התורה שבכתב ואת התורה שהתקבלה בעל פה מאת ה'. וגם אפילו כל מה שאפשר להבין בעזרת הסברות ההלכתיות הנגזרות מחוקי הפרשנות הרגילה של התורה.
  2. המנורה: עם שבעת החכמות שלה: מסמלת את הכוח החידוש של האדם. למצוא דברים שלא נאמרו עד עכשיו. שלא התקבלו בקבלה. הנציב קורא לזה כוח "הפלפול", בזה שזו הכוח לחדש ממש.
    • כוח הארון ניתן …לאהרון!: כי הוא יודע טוב מאוד לחנך, להורות, להסביר את ההלכה לעם. הוא יודע להסביר את מה שכבר התקבל וברור בתורה.
    • כוח המנורה ניתן..למשה! : כי משה יכול להמציא, לחדש, לראות את המצב מרחוק ולהחליט על חידושים אפילו בהלכה. נכון, משה הוא לא האדם המתרגם והמעביר את דבר ה' בלבד., יש למשה כוח חידוש עצום.והוא עדיף על כוח התורה של אהרון.

 לע"ד,נראה:שלא כתוב :"ויאמר ה'…." אלא :"ויאמר ה' אל משה לאמור".

נכון שה' דיבר עם משה, אבל הוא נתן לו מרחב תמרון עצום לגבי מה משה יגיד, איך הוא יגיד, מה לעשות. וזה הפירוש "לאמור"!

יש לנו ביד את "תורת משה". משה הוא המחדש ולא רק המעביר!

למשה כוח המנורה. יש לו לטפל בחומר התדלוק! השמן!

אבל התחזוקה של ההדלקה, העברת הרעיון והסברתם , ניתן לאהרון שידליק את המנורה.

מעניין לראות שילדי משה לא יצאו תלמידי חכמים. כי למשה יותר כוח ההמצאה, החיפוש, הספק, המצאת דרכים חדשות. וזה, קשה להעביר לילדים!. אבל , לאהרון הרבה יותר קל להעביר לילדיו את החוקים הברורים, הדברים הידועים והמקובלים. לכן כל הזמן מדובר על "בני אהרון" ולא על "בני משה". דרך אגב, משה הוא לא "מורנו" אלא "רבנו"! הוא הממציא רעיונות חדשים הוא אחראי על התכניות הוא הרב. אהרון לעומתו  הוא המורה! לשניהם כוחות שונים ומשלימים!

פרשת תצווה היא הפרשה של אהרון. ומהרגע שיש לנו את השמן מאת משה, עוסקים  רק באהרון בכל הסדרה!

בבית שני, כוח הפלפול התרבה. לכן , בזמנו , אירע נס חנוכה. כה בכסלו הוא תאריך מיוחד בלוח העברי מאז ומתמיד, ובו מוכן כוח הפלפול והחידוש .לכן  המדרשים מתארכים את בניית המנורה בכ'ה בכסלו!

לכן מדובר בפרשת פקודי (לט-לז)על "נרות המערכה" היא המערכה של חנוכה, בכ'ה בכסלו!!

כפתור ופרח: החידוש וכוח המנורה מסומל על ידי כפתור ופרח: אולי כדי להסביר שהחידוש נמצא ככפתור, בכוח בתוך האדם, והוא מוציא אותו לפועל כפרח היוצא מן הכפתור שלו.

כשרבי טרפון היה שומע חידוש יפה ומשכנע היה אומר :"כפתור ופרח"!

 

בגדי אהרון לכבוד ולתפארת

הבגד עושה את הכהן! למה? הנציב מביא שתי  סיבות:

  • כדי שהכהנים  ומי שרואה אותם ,יבינו שהכבוד הראוי להם נובע מהחלטת הבורא ולא מדעת הכהן הרוצה להתעלות מעל כולם
  • כדי שהכהן עצמו יתנהג בצורה נאותה ומכובדת כשירגיש הבגדים והתפארת שבהם

 

 

פיתוחי חותם (כח-יא)

בנוסף לשם של השבט, היה גם ציור מיוחד לשבט, כמו "לוגו" שהיה חרוט על האבן בחושן ובכתפיים.! למה??

 

ושכנתי בתוך בני ישראל..(כט-מה עד מו)

אין עשיית המשכן גורמת את נוכחות ה'! אלא היא מאפשרת לבני ישראל להכיר , להרגיש, לדעת שה' בתוכם. אבל הוא בתוכם תמיד!

אפילו במצרים ה' היה נוכח בתוך בני ישראל. הוא לא היה צריך להוציא אותם כדי להיות להם לאלוהים. אלא שהם היו צריכים להבין זאת. ולכן הוא הוציא אותם ממצרים כדי שיתחילו להבין שהוא נמצא! ולכן כתוב שהוא " הוציא אותם ממצרים כדי להיות להם לאלוהים". כאן גם כן, המטרה היא שישראל יבינו שה' נמצא בתוכם אפילו ללא הימצאות המשכן!

המשכן הוא רק אמצעי שיכול להסביר להם זאת!

לא בטוח שישראל הבינו נכונה את מטרת המשכן והמקדש!

העיקר היא לא המקדש. המקדש הוא רק אמצעי להבנת המצאות ה' , בתוך בני ישראל!

 

מזבח הקטורת(ל-א)

למה הוא מתואר רק פה ולא בפרשת תרומה?

מזבח הקטורת מסמל את היחסים בין בני האדם. אומרים שהוא מכפר למשל על לשון הרע. שהוא מעלה את זיכרון גמילות החסדים.

בניגוד לכל שאר כלי המקדש הוא לא עוסק בתורה או בחכמה או במלכות או אפילו לא בעבודה. מזבח הקטורת הוא בתחום הגמילות חסדים, זאת אומרת בישרות ובטוב הלב, שבני האדם מגלים כלפי זולתם.

לכן , אומרים שמה שאפיין את משכן שילה היתה הקטורת: לא כוח התורה והחכמה! הכהנים היו בורים ועמי הארץ שם. ובכל זאת, משכן שלה התקיים בזכות זה שהעם התנהג יפה אחד עם השני. בזכות הגמ"ח!

לעומתו, המקדש שהיה בירושלים עמד על כוח התורה, הלימוד, המלכות, כל המימדים השכליים, האינטלקטואלים, המדיניים, הפולחניים, היו בולטים. שם הבליטו את מזבח החיצון והמנורה!

  • הקטורת עצמה מסמלת את החיבור בין 11 סוגי האנשים הקיימים בעם!
  • לקטורת יש גם מימד מיוחד: אין בה שיעור מן התורה: בניגוד לכל שאר הכלים, העבודה בה איננה תלויה בכמות מוגדרת של סמים! כך גמילות החסדים, אין להם שיעור. חכמינו כן נתנו בכל זאת שיעורים לקטורת , אבל התורה לא!

לכן נראה לי, מזבח הקטורת מופיע בפרשה שלנו: פרשת הכוהנים שהיו צריכים לטפל באנשים ולכפר על חטאתם. בגדי הכהנים גם הם היו מכפרים על מידות בני האדם. אהרון היה רודף שלום, מטפל בעם ובאנשים!

כמו שאר פרטי הפרשה שלנו

 

 

בע"ה ו אדר א' התשע"א

מישל בן שושן

 

תצווה לעד

 

למה ציווי בניית מזבח הקטורת מופיע רק בסוף פרשת תצווה ולא עם שאר הכלים בפרשת תרומה?

 

ה"אור החיים" הקדוש מעיר:

מזבח הקטורת הוא הכלי היחיד שנגנז על ידי שלמה המלך בבניין המקדש. אהרון בנה מזבח קטורת העשוי כולו מזהב (ולא כמו זה של משה שעשוי מעץ שיטים מצופה זהב). ולא השתמש בכלל בזה של משה! בניגוד לכל הכלים האחרים, ששלמה עשה אותם מחדש, אבל הוא השאיר אותם לשימוש עיקרי בבית המקדש, מזבח הקטורת נגנז על ידו!!

וזה היה כבר מרומז בתורה. על כל כלי נאמר: ועשה" (עבור משה) וגם "ועשו"(עבור הדורות הבאים, כמו שלמה בזמנו). מכוח זה, שלמה שינה כל מיני דברים בבניין המקדש, וזה היה "כשר"! הוא למשל, בניה שני כרובים נוספים, גדולים מאוד, שעמדו על הרצפה, בקודש הקדשים, וכיפו בכנפיהם על הארון ועל שני הכרובים "הקטנים" מעל לכפורת שבנה משה!!

 

נראה לעניות דעתי, לאור הפירוש הזה, שההוראה לבנות מזבח קטורת, נתנה מחוץ לסדרת הכלים אחרים, בסוף פרשת תצווה, כי זה כלי שכל דור , לפי מצב הדור שלו, צריך לבנות אותו מחדש!

מזבח הקטורת בא כדי לאגד את כל עם ישראל ביחד. הקטורת, היא סמל ערבוב כל סוגי האנשים המרכיבים את עם ישראל ביחד. כמו שאומר הזוהר, שהקטורת היא "קטורא דכולא", הקשר בין כולם.

העבודה המיוחדת לקשור את כל חלקי העם, היא , כנראה, עבודה שבכל דור צריך לחדש אותה בצורה שונה! ואי אפשר להשתמש בקשרים שהיו נכונים בדורות הקודמים . בכל דור צריך להמציא קשרים חדשים!!

 

תרומה

בע"ה כט שבט

מישל בן שושן

 

תרומה אה

 

 

 

וידבר ה' אל משה לאמר : דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה…

 

  1. למה "לאמר"+ "דבר" אחד היה מספיק. או "לאמור", בלי "דבר אל בני ישראל" או ההיפך!

לאמור= אני נותן לך רשות להעביר את מה שאני אומר לך כאן. הגמרה לומדת מכאן שאדם שמספר דבר אישי לחברו, מובן מאיליו שאסור לספר זאת לאחרים. אפילו אם הוא לא אומר לו במפורש "אל תספר לאחרים".בלשון הגמרא (יומא ד:):" כל דיבור הוא בבל תאמר". ה' אמר דברים שונים למשה. הרבה דברים , אסור לו למסור אותם לאחרים. ויש דברים שיש לו רשות להעביר הלאה. כמו שהיה אומר עמנואל לווינס "מהמילה "לאמור" אני לומד שיש דברים ש"לא-אמור"! כמו שיש לבן מסביב לאות השחורה, כך יש את ה"לא נאמר" שהוא לא פחות חשוב מה"נאמר". אבל חייבים את ה"נאמר" כדי להחזיק את ה"לא נאמר"! אם אין אות שחורה, אין לבן מסביבה! אם אין תורה שבכתב, אין תורה שבעל פה. למרות שהתורה שבעל פה היא העיקר!

מכאן שה "לאמר" בא רק כדי לתת רשות למשה להגיד את הדברים האלה. אבל זה לא אומר שיש מצווה להגיד לבני ישראל! על המצווה בא הכתוב ואומר:"דבר אל בני ישראל".

  1. אם כן, "דבר אל בני ישראל" היה מספיק! אם יש מצווה להגיד,ברור שיש לי "רשות" להגיד!

נראה לי להשיב כך: איך משה ידבר אל בני ישראל? מה הוא יאמר להם? נראה שהכתוב נותן חופש פעולה למשה: משה צריך לדבר אל בני ישראל ומתוך הדיבור הזה, העם צריך להבין מאיליו שהוא צריך להביא תרומה, מתוך נדיב ליבו!! ולכן יש את ה"וו" במילה "וייקחו לי" כלומר, אתה תדבר אליהם, והתוצאה צריכה להיות שייקחו לי תרומה!

  1. זה דבר קשה מאוד לצוות על דבר שצריך לעשותו מתוך "נדבת לב"! זה כמו לצוות לאהוב! איך אפשר להפגיש את רצון ה' ורצונו של האדם?? זו , נראה לי, השאלה המרכזית. במידה ונצליח, אז יש "התרוממות" (והתרומה גורמת להתרוממות)האדם לקראת האלוהים ויש הזמנה לאלוהים לרדת אל האדם : "ושכנתי בתוכם". בלי נדבת הלב אין תרומה אמיתית ובלי תרומה אין מקדש!! זאת אומרת שהכל תלוי בצורת דיבור של משה אל העם!! ואת זה, משה צריך ללמוד מהאלוהים: כמו שהאלוהים הצליח לפתח אצל משה אהבה וקשר עם האלוהים, על ידי ה"נאמר אליו" ועל ידי ה"לא נאמר "! כך משה צריך להתייחס אל בני ישראל כדי שאולי הם יצליחו להגיע למצב של "נדבת לב" שיאפשר התעוררות מלמטה והתעוררות מלמעלה.
  2. לסיכום: ה"לאמור" של ה' אל משה יכול לאפשר למשה למצוא את המילים המתאימים והרמזים המתאימים ב"דבר אל בני ישראל". זה יכול להביא שישראל יביאו מתוך נדבת לבם ומרצונם הטוב את התרומה. זה יכול לגרום להם להתרומם. וזה יכול לגרום לאלוהים לשכון בתוכם! זה יצור מפגש עדין (כי הוא דורש עבודה תמידית) שקוראים לו "המקדש". (זה כל כך קשה , עד כדי כך ששני בתי המקדש נחרבו!! בגלל "שימוש לא נכון"!).
  3. הערה: למה ה"אור החיים" מסביר את עניין ה "לאמר- דבר אל בני ישראל" דווקא עכשיו, במקרה התרומה? נראה לי שזה בגלל שהתרומה מבטאת הכי טוב את הבעייתיות של מסירת הצו האלוהי לאדם שאמור לעבוד מתוך אהבה.

 

 

הא"ה מביא עוד פירוש(מתוך ילקוט הראובני): "דבר אל בני ישראל"= ולא תמנה ערב רב!! כאילו חושבים כבר עכשיו על סכנת חטא עגל הזהב (המיוחס לערב רב)! המשכן עצמו מהווה סכנה ענקית של עבודה זרה ויש מעכשיו, מהשלבים הראשונים שיגרמו לכל התהליך, לדאוג לסכנות של אי הבנת העניין של המקדש.

 

 

 

 

 

מאת כל איש אשר ידבנו לבו תיקחו את תרומתי

 

רש"י מביא הפירוש שמדובר כאן בשלוש תרומות: שניים של מחצית השקל(לאדנים ולמימון הקורבנות), שהם "חובה" ואחת, לבניית המשכן שהיא "רשות", לפי נדבת הלב. אבל לפי הא"ה, גם התרומה הזאת, התלויה בנדבת הלב היא "חובה"!! כשצריכים להכריח אדם לתרום, צריכים שני אנשים לבוא לקחת ממנו את הכסף או שלושה אנשים אם יש "לאמוד" כמה כסף האדם הזה צריך לשלם לפי עשרו. במקום שלושת האנשים האלה, יכול משה לבדו לאמוד ולגבות. וזה פירוש "דבר אל בני ישראל": דבר- מלשון "דבר אחד לדור", כלומר מנהיג. משה , או אדם ממומחה יכול להחליף שלושה אנשי בית הדין שיבואו להכריח אדם לתרום.

מכאן, שיש מקרים שיכריחו את בני ישראל לתרום , גם את תרומת המשכן מנדבת לבם!!

ישנם שני מקרים:

  1. או שבאמת האדם מעצמו ירצה לתרום בעין יפה. האדם הזה מוכר כאיש נדיב מאוד. רק אז , תרומתו תיקרא "תרומתי". כלומר שבאמת זאת תרומתו האישית והרצונית.
  2. אבל, אם מכריחים אותו לתרום, זה יהיה רק "תרומה" ולא "תרומתי". זה מסביר את סוף הפסוק "תיקחו את תרומתי"!!
  • בדרך הרמז, ה"תרומה" היא הנשמה של האדם!:

ה' נתן לאדם את חייו. את נשמתו, את נפשו. אבל מהרגע שהאדם חי, הוא מרגיש שנשמתו שלו היא. האם האדם יוכל להכיר טובה לבורא ולהחזיר את נשמתו לבורא?? לא שימות חס ושלום, אבל שיהיה מוכן להכיר בזה שהבורא הוא זה שנתן לו את חייו ושמשגיח עליו ? אם כן, זה "ירומם" מאוד את נשמתו!! נשמתו תהיה באמת "תרומה". האדם יתקרב לה' בזה שיתעלה למפגש של קדושה. ההתרוממות הזאת תיעשה על ידי מעשה התרומה.

במקרה כזה, אז גם הבורא מוכן לרדת ולתרום מאצילותו כדי להתקרב לאדם.! וזאת תהיה  "תרומתי" כלומר, התרומה של הבורא לאדם!!

 

זהב וכסף ונחושת….ואבני שוהם

למה אבני החושן באים בסוף הרשימה של 13 החומרים שצריכים ישראל להביא? הרי הרשימה הזאת סדורה לפי חשיבות ערך כל אחד. והאבנים הם בערך גדול מהזהב עצמו! היו צריכות לבוא בראשונה ברשימה!!

אלא שבגדי כהונה אין מועלים בהם(יומא סט.). כלומר, מותר להשתמש בהם בלי שזה יקרא "מעילה". כל שאר החומרים המשמשים לבניית המשכן ,אסור להשתמש בהם לצורך אחר והגונב אותם עובר באיסור מעילה!

 

ועשו לי מקדש

למה הוא נקרא גם משכן וגם מקדש?

המטרה היא לבנות מקדש.

בינתיים, במדבר, נבנה משכן, ויותר מאוחר,נבנה בית למקדש. ובכל הזמנים תישאר המצווה לעשות מקדש.

ושכנתי בתוכם

המשכן , מקומו במרכז המחנה וכל ישראל יחנו מסביב! (פירוש פשוט מאוד למילים שהולידו ספרים שלמים של דרשות!)

 

ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן..

בפרשה שלנו, סדר הבנייה אמור להתחיל בארון, בכלים ולבסוף בקרשים וביריעות. אבל, בפרשת ויקהל, זה יהיה ההיפך: בצלאל לא הסכים להתחיל בכלים. הוא טען שצריך קודם כל לבנות המסגרת החיצונית ואחר כך הכלים. משה יאמר לו, לפי המדרש שיפה דיבר! ושכך הוא שמע מפי ה' !! איפה הוא שמע זאת? בפסוק שלנו!!

קודם כל, ה' הראה למשה את המשכן בתבנית כך שכל הבית היה בנוי במראה הזה. ורק אחר כך הוא התחיל לפרט את הכלים הנכנסים בתוכו!

ובכל זאת, למה יש הבדל בסדר הדברים?  כי ה' יודע את מטרת המשכן והדבר העיקרי, הארון עם לוחות הברית. ומתאר את המוקד בראשונה. אבל, מאחר שהוא לא רוצה שבני האדם יגעו בלוחות, אלא שיהיה להם יחס של קדושה לארון, אז הוא מתאר הכלים האחרים (מנורה, שולחן, מזבח) שדרכם, האדם יוכל לעבוד ביחס של קדושה (כלומר בדרכים עקיפות, בשמירת מרחק, דרך העולם הגשמי- האכילה, הראייה, הריח,,).

אבל האדם העובד , צריך לעבוד ולבנות המשכן מהחוץ אל הפנים.

לע"ד: במדרש, משה אמר לבצלאל: "בצל אל הייתה". כלומר, אתה בצלאל הבנתה את הפסוק "את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו",כך: קודם כל המשכן ורק אחר כך הכלים. ה' אמר שני דברים למשה: קודם כל הוא אמר את הפסוק שלנו (שבו המשכן קודם לכלים) ואחר כך הוא פירט את הכלים והמשכן. כאילו יש כאן שני פנים שונים לדיבור ה': הנסתר, והנגלה. ה"צל" וה"שמש"! התורה מפרטת הנגלה (הכלים לפני המשכן) אבל היא הקדימה את הפסוק שלנו שבו המשכן קודם לכלים ברמז. המחמאה של משה לבצלאל היא שהוא יכול להבין מה הוא הנסתר , הצל, מתוך הציווי של הנגלה. וזו הסיבה , כנראה,לבחירת בצלאל .

 

וכן תעשו

למה בתי המקדש של שלמה ושל עזרא היו שונים מהמשכן, לפחות במידות שלהם? לפי הרא"ם, התבנית הכללית חשובה ולא המידות. אבל עבור הא"ה קשה לקבל הסבר זה כי הרי המידות נתנו בהקפדה בדיוק כמו צורת הכלים. אבל הוא מקבל את הגמרא שאומרת ש"המידות לא מעקבות" והצורה כן מעקבת! ונשארנו עם עצם הקושיה!!

 

 

בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו

לפי הא"ה היו ארבע טבעות מולחמות בארון. בתוך הטבעות, נכנסים עוד טבעות "חופשיות" ובתוך הטבעות החופשיות האלה נכנסו הבדים!וסה"כ היו שמונה טבעות!

במימד הרעיוני,לע"ד, בדי הארון שהיו גם בבית המקדש הקבוע ולא רק במשכן, מסמלות "הניידות של התורה" שאין התורה מקובעת ושיש לקחת אותה לכל מני מקומות ולכל מני מצבים ולכל מני חידושים ולכל מני פנים .

 

ואת המשכן תעשה עשר יריעות.. (כו-א)

מעניין מאוד שהיריעות, שהם הגג של הקודש, נקראים "משכן"!!כמו שקוראים לבית, בהרבה שפות  "גג"! "יש לי גג" פירושו "יש לי בית"! לכן, חשיבות היריעות כל כך גדולה עד כדי כך שהם רומזים על שם ה'!!

יש שכבה ראשונה של יריעות המורכבת  מבד (שש משזר תכלת וארגמן..) חמש יריעות מחוברות מצד אחד וחמש יריעות אחרות מצד שני וכולן מחוברות על ידי לולאות וקרסים. כל יריעה , רחבה 4אמות ואורכה 28 אמות.

השכבה השנייה עשויה מעורות עיזים. 5 יריעות מחוברות מצד אחד ו6 מהצד השני.

עליהן היו עוד שתי שכבות של יריעות יותר קטנות.

שתי השכבות הראשונות מסמלות את שם ה':

  1. השכבה הראשונה היא מסמלת את האותיות "יה":
    • רוחב כל יריעה :4אמות. אלה ארבע אותיות שם ה'. וכן לכל אדם, יש ארבע אמות מסביבו הכנויות לו כששם ה' נקרא עליו. וכן, רשות היחיד נקבעת על פי רוחב (4) וגובה (10) כי יש עשר אותיות בשם ה' המלא (יוד- הי-ואו- הי)
    • השכבה הראשונה מסמלת את ה"חכמה".
      • "חכ"= 28 אורך השכבה הראשונה
      • "מ"=ארבע כפול עשר שדברנו לעיל
      • "ה"=חמש החסדים הנמשכים מהחכמה. והם חמש היריעות המחוברות ביחד.
    • אותיות "יה" הן חמש וחמש היריעות המחוברות:
      • אות "יוד" היא הפירוש של האות "ה"! כי היא כתובה "י- ו – ד" אם מוסיפים י' לד' מקבלים צורת ה' כך שגם היוד מסמל חמש במפורש
      • וגם ה' מסמל חמש בצמצום!
  1. השכבה השנייה של עורות העיזים מסמלת את שתי האותיות "וה"
    • היא מסמלת את הספירה "תפארת"
    • יש חמש יריעות ושש יריעות שהם ו' ה'!

הקרשים

"אין קרשים אלא קשרים"!!

שעל ידם יתאחדו כל הבחינות. אורך כל אחד עשר אמות שהוא המספר הכולל

והרוחב הוא אמה וחצי: כדי להצביע על הצורך להשלים את עצמו על ידי חיבור עם השני!! (כמו מצה וחצי!)

מנין הקרשים= 48 כמניין "ושמתי כדכד שמשותיך"(ישעיה נד-יב).

האדנים

על שם האדנות של ה'!

כי שם אדנ"י הוא המקבל את היסוד בתוכו, כמו האדנים.

תרומה מי

בע"ה ג אדר התשע"ג

מישל בן שושן

תרומה מי

 

תרומה= התרוממות= הפנייה אל הגבוה יותר

המטרה היא לתת לאדם אפשרות להסתכל על העולם בצורה שונה:

האדם מתבקש להיות רגיש למימד נוסף , עמוק יותר או "גבוה" יותר. המציאות איננה מסתכמת במה שהאדם רואה ומרגיש. יש בכל דבר, הזדמנות ל"התעלות".

כדי לפתוח את האדם למימד האחר, מזמינים אותו לפנות אל מעבר למציאות. לא מצביעים על נקודה מסויימת אלא על כיוון. כאילו מבקשים מהאדם "לפנות אל מעבר". להתעלות.

למשל, אם אדם מסתכל על יצירה אומנותית. אם הוא איננו "רגיש" לגמרי, היצירה לא תפנה אותו אל לעבר הגוש החומרי שניצב מולו (ציור, פסל, סרט, שירה, מוסיקה..). אבל אם הוא חונך לרגישות מסויימת, היצירה האומנותית כן יכולה לפתוח אותו לרגש אחר, למחשבה אחרת, לכיוונים אחרים. אליו,האומנות פונה .האומנות היא דרך לפנות למימדים אחרים.

  • איך התורה יכולה להפנות את האדם למימד האחר?

שאלה זו היא גם השאלה "איך לגרום לאדם להיות רגיש לאומנות?". האם יש לצוות לילדים שלי ללכת למוזאונים, לתת להם הרבה חוגים בילדות, לבקש מהם לקרוא הרבה, ..או לתת לזה לבוא לבד?

מסתבר שהחינוך הוא העיקר! כן "המצוות" יכולות לעזור! נדיר מאוד שהרגישות "תבוא" או תתפתח לבדה.

לכן, התורה "מצווה" מצוות! למרות שהעיקר הוא הפתיחות של האדם אל המימד האחר של החיים. אבל זה כל כך קשה לפתוח את האדם אל מעבר למציאות, עד שחייבים לעבור דרך חינוך ומצוות! לכן פונים אל כל אדם אבל העיקר הוא לפתח אצל "נדבת הלב" כלומר שעיקר הדבר הוא ליבו ורצונו החופשי של האדם אבל זה דורש חינוך ומתן הזדמנויות שהם המצוות!

  • מצוות התרומה

היא דורשת לרומם את האדם!

היא דורשת מהאדם לראות בכל המציאות, מימד אחר. כמו שלעיל דיברנו על ה"אומנות", כאן, מדבור כאן  על "רוחניות" . להגיד ש"ה' בורא כל דבר", זה מחייב את ה אדם לראות בכל דבר מימד גבוה יותר!

זו כוונת ה"ברכה" שאנו מברכים על מה שאוכלים.

  • ברכת המוציא

להגיד שה' "מוציא לחם מן הארץ" בעוד שזה המוצר שבו האדם עשה את הרוב, זה אומר דרשני! הרי ה' לא הוציא את הלחם מן הארץ. אולי הוא הוריד גשמים אולי הוא ה"הוציא" את החיטה מן הארץ אבל מה משמעות באמירת "המוציא לחם מן הארץ"??

דווקא, על המוצר שיש לאדם הרגשה שהכל בא ממנו, הוא צריך להכיר שיד ה' גם בו! מכאן, הוא ירגיש שיש בכל דבר, אפילו אם הוא לא "טבעי", אפילו אם הוא יצירה אנושית, שיש בו "משהוא" מעבר . זה מפנה את האדם לעולם אחר . לכיוונים אחרים. האדם מתבקש להיות יותר "רגיש" לדברים גבוהים ולא להסתפק במציאות .

  • הנשמה

הנשמה הוא המימד הנוסף הזה! להגיד שאין האדם מסתכם ב"גוף". להגיד שיש בו משהוא יותר, משהוא שבא מלמעלה , זה מפנה אותו להיות יותר קשור ל"למעלה" הזה.

  • מטרת המשכן

הפרשה שלנו נקראת, על ידי המסורת "תרומה" ולא משכן או "מקדש". כי אם אין לאדם את התרוממות הרוח הדרושה, המקדש יהפוך מהר לעבודה זרה!

המשכן בא רק כדי להזכיר לאדם את המימדים הנוספים שאליו חייב הוא להפנות את חייו.

כשהאדם , הנדיב לב, יתרומם, וירומם את העולם הגשמי לעבר מימדים אחרים, אז הוא יוכל לבנות מקום שיזכיר לו את ההתרוממות  בזמן ארוך יותר ובמקומות שונים. המקדש מהוות הזדמנות לאדם להתרומם מעבר למציאות.

  • משל המפה:

נניח שה"מציאות" שבו חי האדם היא "שטחית". כאילו הוא חי על מפה, בצורה אופקית.

נגיד ש"משהוא" הרים נקודה אחת מהמפה. זה יוצר צורה של "הר". וזה מחייב את האדם לפנות אל עבר מימד יותר אנכי! זה , כנראה תפקיד "מעמד הר סיני". התגלות ה', זה החיוב על האדם להכיר במימד אחר ולפנות אליו.

 

 

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה (חלק ב)

ה' מבקש שישראל יסייעו לו בכל התחומים כדי שהאדם יתרומם!(ויקחו לי= בשבילי, למעני, עבורי)

זה מפליא מאוד אבל אין ה' יכול לבדו להרים את האדם אל מעבר המציאות! הוא זקוק לישראל כדי שיעזרו לו במשימה הזאת! ישראל הם אלה שאמורים למנוע מבני האדם בעולם להתנהג אך ורק לפי הטבע. ישראל הם המונעים לחיות על פי העיגולים!, ההרגלים, הטבע. (ייתכן שזה גורם לאנטישמיות!) הם העד שמשהוא מעבר לטבע קורא! הם אמורים להפנות את צומת הלב של העולם אל מעבר לעולם עצמו! הם עוזרים לבורא בתחום הזה.

 

 

זהב וכסף ונחושת..

המקדש עשוי מכל חומרי המציאות. אפילו אם הם הופכיים אחד מהשני. הכסף הוא סמל למידת האהבה. הזהב הוא היראה. הם הפוכים. ובכל זאת, שניהם קיימים בעולם ויש לעבוד את ה' דרך כל המציאות כולה, דרך כל המידות.

 

הארון

הוא עשוי מעץ ומצופה בחיצוניות ובפנמיות מזהב.

בצלאל עשה שלושה ארונות. של זהב בתוך של עץ בתוך של זהב.

הארון מעץ הו העיקר. הוא סמל האדם הפשוט, הצדיק.

הארון מזהב בחוץ הוא נגד תפקיד הכהן הגדול.

הארון הפנימי הוא נגד המלך.

שני הארונות נראים יותר מפוארים . התפקידים של הכהן ושל המלך נראים "מעולים" משאר בני האדם (העץ).

אבל מצד אחד, הכהן הוא יותר מדי חי בצמצום ורוחניות. הוא סגור בתוך המקדש ועוסק בקשרים רוחניים. הוא זקוק לצדיק כדי לחזור לעולם המציאות!

מצד השני, המלך חי בהתפשטות קיצונית. יש לו ההרגשה שהוא כל יכול. הוא זקוק לאדם הפשוט כדי להחזיר אותו למציאות.

מצד שלישי האדם הפשוט, הצדיק, העשוי מעץ, הוא העיקר אבל הוןא זקוק לשני הכיסויים החיצוניים והפנימיים. הוא זקוק למלך והוא זקוק לכהן. הוא זקוק למשיכה אל עבר הצמצום והוא זקוק למשיכה לעבר ההתפשטות.

 

כל המידות המשכן הם בחצאים

כדי להורות שבני האדם זקוקים להשלמה! ואין הם מושלמים. אין שום דבר מושלם. ורק דרך ההשלמה התמידית ניתן להיות ב"כיוון" החיפוש . ושם האדם יוכל ללמוד לפנות אל מעבר המציאות לקראת האין סוף, לקראת האחר, לקראת האל הלא נראה.

 

למה אין מזבח קטורת בפרשה?

כל הכלים מוזכרים בפרשת תרומה חוץ ממזבח הזהב שיופיע בפרשה הבאה תצווה.

הרמ"י משווה זאת להיעדרות בנימין ברשימת בני יעקב בפרשת ויצא והופעתו רק בפרשת וישלח.

כל שבט הוא מימד אחר כמו של כלי במשכן הוא מימד אחר.

בנימין מקביל למזבח הקטורת!

תפקידו של בנימין  הוא להכניס בתוך עם ישראל את כל חכמות אומות העולם. (אחיו, יוסף הוא אחראי על היצוא של חכמת ישראל לאומות העולם, אבל הוא אחראי על ה"יבוא"!)

תפקידו של עם ישראל הוא לאחד את המידות. לשכלל את כל החכמות וכל המידות בעולם ולהכליל אותם בקדושה.

מעשה הקטורת הוא הערבוב של אחד עשר סמנים שכל אחד לבדו, אין לו ערך מיוחד אבל הערבוב בין כולם הוא איחוד המידות שעושה "נחת רוח" למעלה. לכן, בנימין, האוסף את כל החכמות בכל אומות העולם, הוא מקביל למזבח הקטורת.

הצבת מזבח הקטורת (ובנימין) מחוץ לפרשה המתארת את כל הכלים (האחים)האחרים מסבירה בעצם שהיוצא מן הכלל , תפקידו , כאן, להיות אחראי על הכלל! תפקיד הקטורת היא האיחוד בין כל הכלים כמו שבנימין תפקידו להזין את ישראל באמצעים לעשות אחדות בניהם.

 

 

תרומה שמ

23-02-09

מישל בן שושן

תרומה שם

 

 

 

למה צריך  משכן?

נסכם את המחלוקת בין רש"י והמדרש מצד אחד, והרמב"ן והזוהר מהצד השני:

  1. רש"י והמדרש סוברים שצווי עשיית המשכן נגרם על ידי חטא העגל. באופן כרונולוגי, פרשיות תרומה ותצווה נאמרו אחר פרשת כי תישא. המשכן בא לתקן את החטא.לולי העגל לא היה משכן!
  2. הרמב"ן והזוהר סוברים שציווי עשיית המשכן היה מתוכנן מראש, אפילו אם לא היה קורה חטא העגל. הפרשיות נמצאות בתורה בכרונולוגיה הנכונה.

השם משמואל מנסה לגשר בין שתי העמדות ומביא שתי ראיות משלימות ומעמיקות של מחלוקת זו:

  1. ה' ידע שהאדם הוא "אנושי".ישראל לא יוכלו להישאר הרבה זמן במצב הרוחני של מתן תורה, עם משה על ידם וניסים גלויים.
  • המצב ה"אידיאלי" אכן היה מסתפק במתן התורה ללא משכן גשמי. אבל, ה' תכנן שיום אחד, עם ישראל לא יהיה מסוגל להישאר במצב הרוחני הגבוה הזה וירצה לעבוד את ה' דרך הגשמיות. סכנת העבודה הזרה אורבת. וכתרופה למכה שיכולה לבא , ה' ציווה על עשיית משכן שירכז את העבודה הגשמית שישראל ידרשו, בלי ליפול לתוך עבודה זרה. זאת אומרת שפרשיות תרומה ותצווה אכן נאמרו לפני חטא העגל, למקרה ויום אחד נצטרך !
  • משה ירד עם הלוחות וראה את מעשה העגל. זה היה מוקדם ממה שתוכנן, אבל הנה עם ישראל נזקק כבר עכשיו להתגשמות העבודה לאלוהים. מייד, ה"תוכנית" התחילה לתפוס תאוצה ואכן מייד היה צריך לבנות משכן.

ההסבר הזה מאפשר לשתי הגישות לחיות ביחד. אכן המשכן נבנה בגלל  העגל. אבל המשכן היה מתוכנן לפני!

זה מזכיר מאוד את סיפור חטא עץ הדעת:

האם ה' ידע או תכנן את חטא אדם? נראה שאכן החטא והתיקון שלו תוכננו מראש. האזהרה באה כדי להגדיר את החטא אבל, האנושיות של האדם היא דבר מובנה בבריאה, זה תוכנן על ידי הבורא עצמו שלאדם יש יצרים וצורך בגשמיות. אבל, יש בכל זאת צורך לקבוע מה הוא ה"אידיאל" כדי שהאדם "ישאף" אליו. בנוסף ה' מוסר את אפשרויות התיקון של החטא כדי שהאדם יוכל לתקן את עצמו לכיוון האידיאל. הארי ז"ל מפרש :"כי ביום אכלך ממנו מות תמות"= הווה אומר שהיה כן מתוכנן לפני הבורא שיום זה בוא יבוא!

    • גם בעניין חטא העגל: הוא כנראה היה בלתי נמנע! אולי הופתעו במהירות שהוא קרה, אבל כן תוכנן התיקון שלו מראש כי מתעסקים עם בני אדם, והם אנושיים!

 

 

 

  1. כדי שה' ישכון "למטה", בארץ, אצל האדם, יש צורך באהבה רבה מאת ה'. ואהבה זו צריכה להתעורר אחרי שהאדם יראה עניין, אהבה מצידו כלפי ה',יעשה מעשה יוצא דופן שיעורר אצלו אהבה כלפי הבורא. אין ה' יורד אצל האדם אם אין האדם רוצה בכך! אין מקדש אם אין התעוררות מצד האדם. לכן יש קודם כול תרומה , מצד האדם ורק אחר כך מקדש.

השאלה הגדולה היא: איך האדם יתעורר לזה?

  1. אפשרות ראשונה, שמציעים הזוהר והרמב"ן: מתן תורה, הוא זה שגרם לישראל אהבה גדולה ותשוקה לקשר עם הבורא. בדרך כלל, הבורא הוא זה שנותן כוח לאדם להתעורר כלפיו. לכן, המשכן בא כדי שה' יוכל לשכון בתוך הגשמיות, אצל האדם, וזאת מיד אחרי מתן תורה. יש כל התנאים כדי שישראל יעוררו אצלם הרצון ויתחילו בתרומה לבניית המשכן.(כל זה, ללא צורך העגל)
  2. האפשרות השניה, של המדרש רבה ורש"י, היא שההתעוררות אצל האדם, באה בעיקר אחרי שהאדם עובר משבר עמוק! למשל, אחרי חטא העגל שבו ישראל הלכו הכי רחוק שאפשר בגשמיות שלהם ומשם הם נמצאו בדרך ללא מוצא. הם היו אז נתונים לכליה! משם דווקא, האדם יכול להתעורר לכיוון ההפוך, לכיוון הרוחניות, לחיפוש האלוהות. ואז, מתוך תשובה מאהבה עמוקה , מתעוררת האהבה שתעורר האהבה הרבה מאת ה' ואכן ישכון בתוך האדם!

לכן, לפי המדרש ורש"י, רק אירוע כמו זה שחטא העגל יכול לחולל,מסוגל להביא את האדם להתעוררות של אהבה כלפי הבורא וזה מה שיאפשר לה' לשכון בתוך האדם.

לסיכום:

המשכן הוא אמצעי לקרב את האדם ,באנושיותו , אל הבורא. הוא תלוי בעיקר בעבודת האדם. עבודה זו יכולה לבוא באופן חיובי, על ידי רצון להתקרב. או באופן שלילי, אחרי משבר, חטא , תשובה שממנה האדם מתעלה למצב יותר גבוה ממה שהיה לפני המשבר.

"חטא" העגל, הוא ממחיש את אנושיותו של האדם. הוא כנראה בלתי נמנע. והיציאה מהמשבר בדרך חיובית יכולה להועיל בסופו של דבר לאדם.

 

שם הפרשה: תרומה:

ולא קראו לפרשה "מקדש" או "משכן".

כי עיקר השכנת הבורא אצל בני האדם תלוי בעבודת האדם. ולא להיפך. עבודת האדם, היא ,למשל, הרצון שלו שיהיה מפגש. ה"תרומה" הוא החלק הנדרש מהאדם כדי שהמפגש עם הבורא יתרחש.

התרומה היא מעשה, היוצא מנדבת לב האדם, מתוך אהבה ותשוקה. זה גורם לה' לשכון אצל קרב האדם, וכל התהליך, בסופו של דבר, "מרים" את האדם למדרגה עליונה. התרומה, מסתבר, "הרימה" את התורם!

מהרגע שהאדם מפסיק להתעורר כלפי קשר עם האלוהים, או שעושה את זה בצורה לא נכונה, למשל בעבודה זרה, אז אין שום הצדקה לקיום המקדש. ואכן , בתי המקדש נחרבו בגלל עיוות השימוש בהם. ואכן , לפי מצב האדם, כך  ה"מקדש" לוקח צורה שונה. הוא יכול להיות משכן, משכן שלה, בית ראשון, שני, לכל אחד בצורה ומתכונת שונה. וכן בית המקדש השלישי ייתכן מאוד שיקח צורה מתאימה וחדשה לפי מצב העם בזמנו!

 

 

 

 

הקבלות בין המשכן ושאר המערכות:

מאז בריאת העולם, היו ארבע "בעיות". ארבע כיוונים בתיקון העולם. הבריאה מתחלקת בבריאה, יצירה עשייה, אצילות…הארץ היתה 1 תוהו 2 ובוהו 3 וחושך 4 על פני תהום. ארבע נהרות יצאו מעדן כדי להשקות את הגן. …ארבעת המימדים האלה הם בעצם שלושה והרביעי כולל את שלושת קודמיו. שלושה אבות באו לתקן , כל אחד בתחומו. ה"אב הרביעי" היה יכול להיות יוסף או יהודה, או אחדות כל האחים, כל היסטוריית עם ישראל יפתח תיקון המידה הרביעית הזאת עד למשיח (בן יוסף או בן יהודה).

וכן בנפש האדם, ארבעת המידות האלה שכנות בתוך הגוף, הנפש, הנשמה, היחידה.  התורה מעניקה (אמורה להעניק!) לאדם שלוש מידות עיקריות ענווה, צדקה ויושר. בזמן, חוץ מהחול , יש קדושת השבת, קדושת יום טוב וקדושת ראש חודש.

וכן במשכן: יש בו שלושה מרחבים : החצר, האוהל (ההיכל) וקודש הקודשים. שהם מתקנים את שלושת הבעיות העיקריות, הפנימיות. לגבי הבעיה הרביעית, היא "חיצונית", לכן לא מוצאים אותה בתוך המשכן. חוץ מעורות אלים המאודמים שכיסו הכל בחיצוניות.

יידרש מישראל לא לאכול ארבע בהמות טמאות. אבל לבהמות האלה ישנם סימני טהרה וסימני טומאה. שלושת הראשונות, מקבילות לשלושת התיקונים הפנימיים כי יש להם סימנים טהורים "בפנים" (הגמל, השפן, הארנבת). בעוד שהרביעי, החזיר, מקביל לבעיה הרביעית. החיצונית, לכן יש לו סימני טהרה חיצוניים.

במקבילים אליהם גם ארבעת הגלויות שישראל יעברו דרך כל ההיסטוריה. בבל, מדי, יוון. אבל הגלות הרביעית, אדום, (כמו העורות המאודמים!) היא הארוכה מכולן כי היא כוללת את כולן. וכמו שהחזיר יחזור להיות כשר באחרית הימים, כך אדום תכיר בעם ישראל והמקדש יהפוך למקום שבו כל העמים יוכלו לבטא את עבודתם כלפי ה'.

השם משמואל , באריכות רבה , בהרבה מאמרים מתאר ומסביר  את ההקבלות האלה . הביתי את עקרם בתוך שתי טבלאות לסיכום.

 

התורה נפש האדם עולם ב"המקדש תרומות זמן
ענווה שכל,נשמה בריאה ק"הק משכן שבת כל המלאכות אסורות עונג
צדקה לב,נפש,רוח יצירה היכל קרבנות יום טוב אסור אפילו דברי הרשות מותר אוכל נפש
יושר גוף עשייה חצר אדנים ר"ח אין איסור מלאכה יש פשפוש במעשיו
בריאת העולם גלויות תרומה בהמות טמאות סמני טהרה
תוהו בבל זהב גמל בפנים
בוהו מדי כסף שפן בפנים
חושך יון נחושת ארנבת בפנים
תהום אדום חזיר בחוץ

 

 

האדנים:

אדני החצר היו מנחושת

אדני הקודש היו מכסף. למה?

    • הכסף מסמל את העבודה באהבה. בדבקות.(כמו נכסוף נכספתי)
    • הנחושת, מסמלת הנחישות, העבודה הקשה, היגיעה של הדרך.מידת היראה בעבודה

הלימוד שהשם משמואל מסיק מזה הוא שאין לאדם לרוץ לאהבה ללא יגיעה. יש קודם כל להיכנס לחצר, שהיסודות שלה הם מנחושת. ורק אחר כך זוכים להיכנס אל הקודש, שבסיסו עשוי מכסף , מאהבה.

למרות שהאהבה היא העיקר, האהבה ללא יראה מקדימה עלולה להוביל לכישלון האהבה עצמה.

תרומה נה

בע"ה כח שבט התשע"ד

מישל בן שושן

 

תרומה נה

 

 

למה קדמה פרשת תרומה לבניין המקדש?(לע"ד)

 

נראה לי שהמטרה היא פרשת התרומה !בניין המקדש היא רק אפשרות להמשיך במשך הזמן ולקבוע במרחב את מה שהושג בפרשת התרומה:

שבעת הפסוקים הראשונים של הפרשה, עוסקים בתרומה בלי שום אזכור לתועלת של תרומה זו. רק בפסוק השמיני כתוב: "ועשו לי מקדש…"

 

למילה , לפחות שתי משמעויות: דבר שתורמים. התרמה. והמושג של התרוממות. כאילו מילה זו אומרת לאדם:

"כדי להתרומם, אתה צריך להיות מוכן לתת"

הנתינה, בכל לחומי החיים, היא סימן לפתיחות כלפי העולם שמסביב.

כמו שאמר ידידי דניאל בנאיש: מה הוא ההבדל בין ים כנרת לים המלח? הראשון מקבל מים מצד אחד ונותן מים לירדן מהצד השני. הכנרת שופעת חיים. בניגוד אליו, ים המלח מקבל מים מהירדן אבל הוא לא "נותן" מים. והוא ים המוות!. זה סימן יפה לקשר בין הנתינה לשפע החיים.

גם בעולם החי והצומח, הצרכים הבסיסים של כל יצור הם אכילה והישרדות מפני תורפים. אבל אלה רק אמצעים. הצורך הבסיסי יותר והעיקרי הוא להוליד צאצאים. כלומר, מתן חיים.

אין סיבה שהאדם לא יענה לחוקים האלה! החיים המשמעותיים, ההתרוממות הרוחנית, השפע והאושר קשורים למהלך הנתינה של האדם.

 

מהצד השני, הבורא מוכן לתת גם הוא את "תרומתו" לעניין! "תיקחו את תרומתי" אני מציע לדרוש את המילה הזאת "תרומתי" לא רק כמו הפשט שלה (התרומה שלכם שמגיעה לי או שהיא בשבילי, לשמי) אלא, התרומה שלכם שגרום לתרומה ממני, ה', אלכם. זאת תרומתי לתרומתכם!

 

לענות דעתי, זה עיקר כל הסיפור! וזה מצדיק שכל הפרשה תיקרא "תרומה" כי בזה עסקינן.

 

איך להשריש מהלך זה של התקרבות של האדם שמתרומם ושל ה' שמתקרב אליו? על ידי קביעת המהלך במרחב ובזמן! כדי שכל מי שירצה לשחזר את המהלך הזה של ההתקרבות ושל ההתרוממות רוח, יוכל , על ידי מעשים, על ידי הגעה פיזית למקום מסויים, על ידי יחס מיוחד למקום הזה, לנסות ולהגיע להתרוממות הרצויה.

 

אין המקדש מטרה בפני עצמו!! המקדש הוא רק אמצעי כדי לנסות ולהגיע להתרוממות.

הוכחה מצערת לכך היא החורבן! כש המטרה (התרומה) לא הושגה על ידי האמצעי(המקדש) אז הורסים את המקדש! אם הוא היה מטרה בפני עצמו, ה' לא היה מחריב אותו!!

 

 

האם רצוי לבנות מקדש היום?

לדעתי, המקדש יכול לשדרג את מצב האומה והיחיד בצורה אדירה. אבל, צריך שהאנשים, שעבורם ייבנה המקדש, יהיו מוכנים לקבל את השדרוג הזה. הם צריכים לקבל קודם כל את המטרה: ההתרוממות על ידי נתינה! אם אנו עדיין לא הגענו למצב הזה, אין המקדש יכול למלא את תפקידו! ואולי, יגרום ליותר נזק מאשר תועלת!!

פרשת התרומה קודמת לפרשת המקדש!

המקדש בא כדי להנציח ולהשביח מצב רוחני שהגענו אליו. אין במקדש, לעניות דעתי, יכולת לעשות את העבודה במקום האדם. לפחות לא העבודה הרוחנית (לא בהכרח הדתית) הראשונית!

 

 

 

 

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

 

ה"נאות הדשא" מסביר שעל כל אדם ואדם, לעשות עבודה עצמית עמוקה. "לקדש את עצמו". ואם הוא מצליח, אז ה' מבטיח לו שהוא ישכון בתוכו! הכל תלוי באדם עצמו: כגודל ההכנה שלו לקבל את שפע האלוהים, כך הוא יקבל ממנו! זו הבטחה לכל זמן ולכל עניין! האושר, השפע, מוכנים להיכנס לתוך האדם. הוא "רק" צריך להיות מוכן לקבל! לכן , מדובר הרבה ב"כלים". האדם צריך להיות "כלי". ויש תנאים לכך:

  1. האדם צריך להיות אותנטי. הוא צריך לשבור את המסכים שהוא בונה לעצמו, שמפרידים בינו לבין עצמו. בינו לבין הבורא. "שבירת הלב", במובן של הסרת המסכים, ה"פוזות", שבירת המשחקים שאנו אוהבים לשחק, הרבה יותר יעילה מכל הקרבנות שבעולם. "זבח אלוהים= רוח נשברה ".בכך, האדם יוכל להימצא מתחת לברז השופך מים! שהאדם יתייצב במקום הנכון. שהוא לא יספר לעצמו סיפורים. אז, האדם יימצא במקום הנכון: מול ה' שמחפש כל הזמן להשפיע לו.
  2. האדם צריך להרגיש חסר. אם הוא רוצה לקבל, הכלי שלו צריך להיות ריק. או לפחות לא מלא! הכנעה, שמיעה אמיתית. פניה אל העולם ברצון לקבל. להיות כלי קיבול!
  3. לא צריך שהכלי יהיה שבור! יש ליהנות לטובה ממה שמקבלים. זה קשור, למשל, להכרת הטובה. ההודאה על הקבלה. לא להרגיש שהכל "מגיע לי".

 

לסיכום,

שני העניינים נראים לי משלימים אחד את השני:

הכל תלוי בעבודת האדם.

ה' מוכן לשכון בתוך האדם, להשפיע עליו לטובה..זה רק תלוי במוכנות של האדם עצמו.

אין לצפות מהמקדש שיעשה את העבודה במקום האדם!

 

למה יש כל כך פרטים על כלי המקדש?

 

החצר, האוהל, קודש הקודשים, מקבילים לגוף האדם, לכוחות החיים שלו (הנפש), ולנשמה (השכל, הרוחניות) שלו.

המנורה מסמלת את החכמה, השולחן הפרנסה…

כל תחום באדם זקוק ללימוד: איך להפוך לכלי מתאים לקבלת השפע.

לכן, הפירוט הרב של כל כלי , הוא סיבה ללימוד על העבודה הפנימית שכל אדם צריך לעשות כדי להגיע למצב של התרוממות, קרבה אל הבורא.

כל כלי, מלמד את האדם בתחום אחר.