נח אה

בע"ה כח תשרי התשע"ב

מישל בן שושן

נח אה

אלה תולדות נח נח…

התורה מחפשת "תולדות" שיהיו ראויים לשם "תולדות"! כלומר, אדם שיביא לעולם בן שימשיך את מסורת אבותיו יחד עם חידוש שיוסיף מעלה רוחנית לדור קודמיו. מניטו ז"ל , על סמך פירוש האור החיים, הסביר שאת ה"תולדות" האמיתיות האלה, נמצא רק אצל יצחק. לכן, רק על הסדרה "אלה תולדות יצחק..", המסורת נתנה כותרת בשם "תולדות". אבל עבור סידרת "אלה תולדות נוח.." הם נתנו את כותרת "נח" ולא "תולדות"! למה? כי החידוש שהביא נוח בדור שלו היה רק שהוא אפשר את המשך האנושות (שזה דבר גדול מאוד בפני עצמו!) אבל הוא לא הביא ילדים כאלה שיהיו ראויים למלא אחר ההגדרה של "תולדות" אמיתיים.

לכן, מפרש האור החיים: אלה תולדות נוח: נוח! החידוש העיקרי שהביא לעולם נח , זה נח עצמו ! ולא שום דבר אחר (במובן התולדות) .

ותשחת הארץ לפני האלוהים…   …הנני משחיתם את הארץ .."

פעם אחת המילה "להשחית" מובנה, כנראה שהארץ התקלקלה. ובפעם השנייה, נראה שהמובן שונה , מדובר על ה' שרוצה להשמיד את הארץ. וזה לא ייתכן שאותה מילה תשמש במובנים כל כך שונים! כי אם הארץ כבר "נשחתה" אז מה הצורך שה' "ישחית" אותה עוד יותר!!?

אלא כך מסביר האור החיים הקדוש את המהלך:

כשאדם עושה עבירה, הוא מוליד "משחית". בלשון המשנה באבות "הוא בורא לו קטגור אחד",מלאך משחית, כלומר , האדם עצמו מוליד כוחות הרסניים שהם התוצאות מהעבירה שלו. הכוח המשחית הזה, איננו בא מה' בכלל! אלא ממעשה האדם !

הכוח המשחית הזה, איננו יכול לפעול עד שהוא מקבל את "האור הירוק" מה'.

ה' עושה "משפט" ומחליט אם לתת חופש פעולה למלאך המשחית הזה או לא, לפי מכלול שיפוטו. זה יכול לקחת הרבה זמן עד שהמשחית יוכל לפעול ,אם בכלל. המלאך המשחית הזה "לוחץ" לכיוון הפעלת מידת הדין נגד האדם שעבר את העבירה .

"ותשחת הארץ"= היו כל כך עברות, כל כך משחיתים נולדו, עד כדי כך שהארץ התמלאה משחיתים! התמלאה הסאה עד כדי כך שהיה מאוד קשה לבורא העולם להחזיק בהמתנה את כל קריאות הקטרוגים האלה.

"ואני הנני משחיתם את הארץ"= ה' מחליט שהוא איננו יכול עוד להרגיע את המשחיתים האלה שמבקשים לפעול! והוא נותן להם את ה"אור הירוק " לפעולה של השחתת העולם! ה' לוקח את האחריות על ההשחתה. אבל הוא מציין שהחלטתו נבעה מהלחץ האדיר של כמות המשחיתים שנולדו ממעשי בני האדם!!

ניתן כך להבין קשיים אחרים:

למשל, הצורך במצרים להרחיק את "המשחית" מהבתים בנתינת דם על המשקוף ועל המזוזות. אפילו אם נגיד אחר כך שה' הוא זה שפעל שם, ולא מלאך ולא שרף ולא שליח…הוא לוקח את האחריות הכוללת, אבל הפסוקים מדברים ב"משחית" שיבוא לנגוף!!

זה מסביר את המילים "לפני האלוהים":

בסוף פרשת בראשית, התורה מספרת את השחתת הארץ וההתלבטויות של הבורא כלפי בריאתו. אבל שם, הטקסט משתמש בשם ה' ולא בשם אלוהים!. האור החיים מסביר ששם, עדיין היה אפשר להפעיל את מידת הרחמים ולא להשמיד את העולם. אבל, אחרי שכוחות המשחית גברו, אז, בפרשה שלנו, משתמשים בשם "אלוהים", של מידת הדין שמוכרחה לפעול בלחץ ה"משחיתים"! כאילו הם באים "לפני" האלוהים ודורשים לפעול! והוא מוכרח לתת להם לפעול !!

עשה לך תיבת…

למה ה' איננו מציל את נוח בנס כל שהוא? למה הוא מבקש לבנות תיבה??

כתוב שספר יחזקאל (14-14) שכדי להינצל מפורענות כללית, צריכים להיות שלושה צדיקים ביחד .(צדיקים בדרגת צדקות של נח, איוב ודניאל). במקרה כזה, שלושת הצדיקים לא נפגעים מהעונש הקולקטיבי. אבל אם יש רק שניים או רק אחד, אין זכותו מספיקה כדי שה' יציל אותו מהעונש הכללי!

נח היה במצב כזה: הוא היה הצדיק היחיד. בניו לא היו צדיקים מספיק כדי להצטרף אליו בהקשר הזה. לכן, אם נוח לא היה בונה תיבה הוא לא היה ניצול!!

זה היה אמנם מאוד בעייתי עבור הבורא שהחליט בכל זאת להציל אותו, אבל , מידת הדין לא היתה מאפשרת זאת! מה שהיה יכול ה' לעשות , זה לתת עצה לנח איך להינצל בכוחות עצמו!

"עשה לך" כלומר תפעל למען עצמך! כמו שיאמר לאברם "לך לך"! לעצמך! זה לטובתך!

האמת היא שזה גם לטובת ה' ! כי הוא החליט להשאיר את האפשרות של אנושות מחודשת בעולם. אבל אי אפשר להגיע לזה בלי שנח בעצמו יעשה מעשה!!

כמו כן, נבין את נתינת הדם על המשקוף של בני ישראל במצרים: הם חייבים לעשות מעשה שיציל אותם מהפורענות הקולקטיבית!

התיבה , היא בעצם מגינה על נוח, היא כמו "כופר נפשו"! לכן אולי כתוב שהתיבה צריכה להיות מצופה  ב"כופר" מבית ומחוץ.   אולי הסוכה שאנו בונים היא גם כן מן "מגן" שאנו בונים ,סמלית ,עבור כל הקטרוגים וה"עין הרע" שבאים אחרי שהרווחנו כל כך כסף ואספנו את כל היבול בגורן!

למה ה' מסביר לבני האדם כי הוא החליט לא להשמיד יותר את העולם?

הא"ה מסביר כי הוא חייב להרגיע אותם, כדי שיולידו שוב ילדים! כדי שלא יימנעו מלהוליד! הבורא "זקוק" לבני האדם כדי שיולידו ילדים, הוא כבר לא עושה זאת עבורם מאז שהוא ברא את האדם הראשון! לכן, חשוב להבטיח להם שכדאי להם להוליד ושהילדים לא יכחדו לגמרי באיזה שהוא שלב!

נזכיר כאן הפירוש הנפלא של השם משמואל: ה' לא מבטיח שהוא לא יחריב את העולם. כי אין לזה משמעות רצינית. אם כבר הוא עשה זאת פעם אחת, והתנאים יחזרו על עצמם שוב, אז אין סיבה שלא ינקוט באותם האמצעים כדי לטפל בבעיה! אלא, ה' מבטיח שהוא לא ייתן לעולם להידרדר עד כדי כך שיצטרך להשמיד את העולם! כלומר: לפני המבול, ה' נתן חופש פעולה אדיר לבני האדם, בלי להתערב בכלל. אבל מעכשיו, הוא יפעל יותר ,בשלבים מוקדמים יותר: הוא יעניש מהר יותר, הוא יתריע יותר, .. ההתערבות שלו תמנע שהמצב ידרדר כמו שהוא יתדרדר עד למבול! ואת זה הוא חייב להודיע כדי להסביר את ההתערבויות שלו ואת המצוות שהוא יתחיל לתת לבני האדם.

ויהי כל הארץ שפה אחת..

בני האדם רצו לגור ביחד במקום אחד, בעיר גדולה אחת. המגדל היה משמש להם לסימן שרואים אותו מרחוק כדי לחזור תמיד לאותה העיר. בני האדם רצו לעשות דברים אחדים, ביחד. זה נראה יפה אבל זה מונע את הפלורליזם!! הם רצו שכולם יחשבו אותו דבר, שכולם יהיו זהים! לא לתת חופש פעולה ומחשבה לכל אחד!!

וזה מה שה' לא יכול לקבל! הוא לא ברא בני אדם שונים ורבים כדי שכולם יחשוב אותו דבר!! להיפך, ריבוי בני האדם ופיזורם על פני כל הארץ, כלומר שיחיו תחת אקלימים שונים, בארצות שונות, כדי שיהיו לכל אחד דעות משלו, מזג משלו, "גילוי אור" אישי.   כנראה שמטרת בריאת האדם היא כדי להרבות בהישגים שונים ומגוונים של שבעים פני ההשגחה בעולם!  לכן, הוא לא המית אותם, אלא הוא תיקן את המצב בבלבול השפות ופיזור האנושות. הפלורליזם הוא כנראה כוונת הבריאה!!

ויקח תרח..

למה תרח ברח מאור כשדים? הפסוק שלפני אומר את התשובה: כי שרה ואברם היו עקרים!! ומשנה מקום משנה מזל!!

ויהיו ימי תרח..

למה רק כאן לא כתוב "כל ימי " ורק "ימי"? יש שתי אפשרויות פירוש:

1 לשבח: תרח חי 57 שנים יותר מאביו נחור. כי יש לו זכות גדולה בזה שהוא התחיל מהלך עבור אברם.

2 לגנאי: אילו הוא היה ממשיך ומתישב בארץ כנען ולא נתקע בחרן, הוא היה חי עוד יותר!!

למה אברם עזב את אביו?

אברם ראה שאבין הגיע לגיל 143, זאת אומרת, 5 שנים פחות מנחור סבו. זה הזמן המשוער שיכול למות אדם (5 שנים פחות או יותר מאביו) ולכן , אין מה ללמוד עוד ממנו הוא קרוב למות!

ה' מצווה לו לעזוב: לך לך= המהלך של עזיבת אביך וההליכה לארץ כנען, זה לטובתך. וייתכן שזה לטובת אביך שיחה בזכות ההליכה שלך לארץ כנען ששם יהיה לך זרע!

לך לך שם

2-11-08

מישל בן שושן

 

לך לך שמ

 

 

 

1  אם מחוט ועד סרוך נעל

 

אברהם מסרב לקחת שום דבר (אפילו לא חוט או סרוך נעל) מהשלל של המלחמה שבה השתתף להצלת לוט.

המדרשים (תנחומא , רבה, והאגדה במסכת חולין) אומרים :

שבזכות החוט והשרוך הזה, ה' נתן כשכר לישראל כמה דברים. ובניהם:

-חוט הסקרה שמסובב את המזבח

– המשכן שמכוסה בחוטים ועורות

– חוט תכלת של התפילין

– נעל החליצה!

-הרצועות של התפילין

-…

השם משמואל מסביר מה הקשר בין כל המצוות האלה והחשבתם ל"שכר"! ועוד ,מה הקשר של השכר הזה, עם המשפט הזה שאמר אברהם למלך סדום! חוץ ,כמובן ,מהמילים "חוט, נעל, וסרוך"..

 

 

 

  1. המזבח:

הוא סמל החסדים , כי ה' מכפר לישראל, על ידי הקורבנות.

והחסד צריך שמירה!!

יש קטרוגים בעולם ! וכל טובה הנעשית מתוך חסד, היא עלולה להינזק על ידי הקטרוגים. "למה יש לו ולי אין!". "למה להם ולא לנו?!"….

לכן, כמו שצריך להתגונן מהעין הרע (מדת הדין של הקטרוגים) כך ה' נתן לנו כלי , חוט הסיקרא, בצבע הארגמן, המזכיר את מדת הדין, כדי להגן עלינו מפני הקטרוגים. (יש לציין כי עדיין "חוט אדום" מסמל אצל כמה אנשים , סגולה או הצלה מעיין הרע..)

אברהם יסד את מדת החסד. הוא היה סמל החסד המופרז!, לכן הוא היה צריך להגן על המידה הזאת, בקיצוניות, ולא לקבל, למשל כסף מהשלל , שהיה מגיע לו על פי דין. אבל, עבור אדם כמו אברהם, הקטרוגים היו רבים יותר עליו , ויש לו להפריז בכיוון ההפוך ולא לקבל שום דבר פן יאמרו שהוא עשה מה שהוא עשה כדי להתעשר וכל הפצת מידת החסד שלו היתה יורדת לטמיון.

כשם שאברהם, למען מידת החסד, וויתר על השלל, כך ה' נותן לישראל אפשרות להתגונן נגן הקטרוגים על החסדים הנעשים להם על ידי המזבח.

 

 

  1. המשכן

הוא היה "רצוף אהבה". וכן האהבה המופרזת יכולה להזיק! לכן, יש להגן על האהבה, או לפחות לנתב אותה במקומות הנכונים

 

 

  1. חוט תכלת של הציצית

שלושת החוטים הלבנים הם סמל לחסד. וכמו שמבואר לעיל, כל חסד זקוק לשמירה. אך השמירה הזאת, שונה מחברתה (שהיתה עם הארגמן, סמל לדין). היא נשמרת על ידי החוט מתכלת, הדומה לים שמזכיר הרקיע, השמים, כיסא הכבוד.

רש"י אומר שכשהקדוש ברוך הוא מסתכל על כיסא הכבוד, זה מזכיר לו את הרקיע , שמזכיר לו את השמים, שמזכירים לו את הים, שמזכירים לו את התכלת, החוט, שמזכיר לו את בני ישראל!

אנו רגילים לזיכרון בכיוון ההפוך: וראיתם אותו וזכרתם.."

כאן, ה"קשר" , ה"חוט" מקשר בינינו לבין ה' אבל לא פחות את ה' לעם ישראל.

התכלת מקשרת.

הקשר הנכון בין האדם לבוראו, מציב את החסד , ואת האהבה, במקום הנכון כך שאין הם מופרזים או מעוררים קטרוג.

נמצא שיש 2 אפשרויות להגן על החסדים: הדין (הארגמן) או הקשר עם ה' (התכלת).

 

  1. החליצה.

כדי שהמת יוכל לנוח על משכבו בשלום בעולם העליון, הוא צריך להתנתק מהחשבונות שיש לו עם העולם הזה. לכל אדם, יש "חשבונות" עם העולם הזה: מעשים שלא סיים אותם, דברים שגרמו לנזקים, … ובכל זאת, הוא נפטר מן העולם הזה, כשהוא קשור לחשבונות האלה.

איך הוא יכול להינתק מהחשבונות האלה? למשל כשהוא משאיר ילדים הגונים שימשיכו לטפל בחשבונות האלה!

אבל מי שמת ללא בנים, יש לו בעיה!

אחיו, יכול להוליד במקומו ילד שימשיך לטפל , בשם המת, בחשבונות שלו.

אבל, אם אין אחיו רוצה ליבם את אשת אחיו, אז, סמלית, האישה חולצת מרגליו את נעלו:

הנעל הוא מסמל הקשר בין העולמות העליונים והתחתונים. (במיוחד הרצועות של הנעל). כשהאישה חולצת הנעל מעל האח (שהוא עד כאן במקום בעלה המת, היא מבטלת הקשר של המת עם העולם הזה! והנה שהמת יכול לנוח על משכבו בשלום אפילו ללא ילדים בעולם הזה!

הנה שהחליצה היא "שכר" שנותן ה' לבני האדם כדי להיפטר מהחשבונות!!

וזאת, בזכות שאברהם וויתר על החשבונות שלו!!

 

 

 

 

 

2 גילוי האלהות על ידי אברהם

 

אברהם מיוחד בזה שהוא הראשון ש"גילה" את האלוהים. והוא הסמל של "התשובה מאהבה".

עברו של אברהם, עובד עבודה זרה, דווקא עזר לו מאוד, לגלות, דרך השלילה את ה'. "לולא עוונותיו והתהום שהגיע אליו בגללם, הוא לא היה מגיע למדרגתו"! כנראה שהדרך שעושה אדם מתחתית המדרגה עד לגילוי האמת היא כל כך אמיתי, מקורית, יסודית, עד שהוא נדחף לשיאים שאדם רגיל לא היה מגיע אליהם.

במדרש , אברהם נמשל ל"טל" ועוונותיו הם שעוזרים לו ל"פרוח".

מה הטל עולה מלמעלה, מהלחלוחית שיש בעלה, כך אברהם עשה עבודה עצומה מהתחתית שבו נמצא ועברו ועוונותיו הם שעזרו לו לעלות מעלה מעלה! זו באמת תשובה מאהבה. מהלך של גר צדק, מהלך של אדם הפורץ גדרות, המחדש, הנלהב והאוהב.

 

השאלה של אברהם במדרש :"מי בעל הבירה הדולקת?" מראה שלאברהם, איכפת מאוד.

ובדיוק עקב האיכפתיות הזאת, ה' מתגלה אליו: "הציץ עליו בעל הבירה" –"עליו"= "תראה את עצמך אברהם! איך יש בך תמיהה ואכפתיות, זה סימן שהאיכפתיות, האחריות קיימת בעולם, ומשהוא ברא אותה, משהוא שאיכפת לו גם כן, וזה אני, הבורא!"

"לך לך"= לך אל עצמך, ותגלה שכמו אתה מכליל גם עבר של עובד עבודה זרה, וגם עתיד של צדיק, כך העולם מכיל דבר והיפוכו, והכל אחד! גם אני, ה' האלוהים, בעל כוחות רבים ונפרדים, הוא בעצם אחד.

ה' מציע לאברהם למצוא בעצם את רוב התשובות לשאלות שלו בעצמו הוא!. "לך לך".

השם משמואל מפתח את הרעיון החסידי החדשני ביותר שהוא: כל דבר בעולם, אפילו מה שנאה רע מאוד, מגיע ממקור אחד, ולכן אין סיבה שלא יוכל לשמש לטובה. על האדם, לא לזרוק את הרע שבו, לא להכחיש את היצר שלו, אלא לקחת כל דבר אל הטוב ולהפוך זדונות לזכויות.

 

 

 

  • אברהם "ההולך"

 

יש מצב של קבלת עול מלכות שמיים. זה דורש רציניות, מחשבה, יראה.. וזה דורש לעמוד, להתייצב.

אבל יש מהלך הפוך של הליכה, של יצירתיות, של התלהבות, וזה מה שנדרש מאברהם : לך!

אחרי שהוא גילה את בוראו, בעמידה, הוא עכשיו צריך ללכת.

קריאת שמע, במיוחד הפסוק הראשון הוא קבלת עול מלכות שמים. ולכן, אסור לאומרו בהליכה. אבל כבר בפסוק השני, "ואהבת" אפשר ללכת!

 

 

  • עגלה משולשת.(דף קז)

 

בברית הבתרים, אברהם מתבקש להתעסק עם כל מני בהמות. המדרשים משווים את הבהמות האלה לכל קורבנות המקדש בעתיד. חוץ מקרבן מוסף של שבת!!למה?

אברהם שואל את ה' "במה אדע כי ארשנה?" = אני לא רואה איך יתאפשר לעם ישראל להמשיך לחיות בארצו, כי הנה יהיו כנגדו קיטרוגים אין ספור מעמי הארץ שלא יאפשרו לזכות בישיבה בטוחה בארץ.

עצם קיום עם ישראל, התוסס, הפורה, המפריע לשאננות העולם, מולידה קטרוגים מכל כיוון!

אחד הפתרונות שנותן לו ה' , בברית בין הביתרים, אלה הקורבנות! שיקריבו ישראל!. כל הקרבנות (אפילו העולות, השלמים..) הם כפרה על כל הקטרוגים על ישראל. והם אלה שמאפשרים את ישיבת העם על ארצו. (במידה ולא יגזימו בעוונות- והעוונות הן אלה שנותנים כוח לגויים לקטרג על ישראל!).

אבל מוסף של שבת, אינו קשור למערכת הכפרה. הוא עוסק רק בקירוב האהבה בין ישראל וה'. בשבת, עובדים במישור אחר לגמרי ואין כפרה בשבת. לכן, לא כלל קורבן שבת בברית בין הביתרים!

 

5 ותדעל

ארבע המלכים "אמרפל, אריוך, כדרלעומר ותדעל" הם סמל לארבע הגלויות של ישראל.

רבי יוחנן טוען ששמו של האחרון הוא לא "תדעל" אלא "ותדעל", כאילו ה"וו" בשורש שמו. למה?

כי , כמו שמסביר המהר"ל, כל המלכויות האלה מפוזרות לגמרי ואין להם קשר בניהם. לכן,אין "וו" החיבור ביניהם!

 

 

  • קרירות וההתלהבות(קיג)

 

שורש הרע, הוא הקרירות של האדם!

כל הגלויות נמשכות רק בגלל שישראל לא נלהבים!

אברהם זוכה לצאת מן הגלות כי הוא מתלהב, הוא פורץ גדר, הוא מחדש. הוא עובד מתוך אהבה ותשוקה.

לפי ה"שם משמואל" זו הסיבה שבגללה החסידות קמה והיא מפתח אחד לגאולה!, ההתלהבות!

 

  • מארצך ממולדתך ומבית אביך(קיג)

 

כדי לחדש, להשתנות, אדם צריך לעבור שלושה שלבים:

1לצאת מן העבר,

  • לגלות ולהתחזק בדרך החדש ,
  • וללכת בה.

כך יש לנו גם כן, במעמד הר סיני שלושה ימי הגבלה,וכן שלושה חודשים מיציאת מצרים למתן תורה(בחודש השלישי) ,שלוש הדחות בטהרה…

ולכן אברהם צריך שלושה שלבי עזיבה :ארצך, מולדתך ובית אביך.

 

 

 

7  לידת יצחק

אברהם , מידת החסד, נדרש להוליד את יצחק מתוך מידת הדין דווקא!

שרה, ממידת הדין, מתבקשת להוליד את יצחק מתוך מידת החסד.

כל הורה חייב להתחבר למידה ההפוכה משלו, למידה של בן הזוג כדי להוליד בן הראוי להוסיף טעם בתולדות.

לכן, הברית מילה, נעשתה על ידי מידת הדין: זאת אומרת, שאברהם לא ביצע את המילה מתוך אהבה, חסד, ללא ציווי ה'. אלא הוא חיכה לצו האלוהי, ממדת הדין , כדי שתעשה במידת הדין.

כך, יצחק היה ממוזג, גם ממדת הדין וממדת החסד!

 

נח לעד

בע"ה ו חשוון התשע"ב

מישל בן שושן

 

נח לעד3

 

נסתי למצוא חוט מקשר בין מאורעות מרכזיים בפרשיות:

 

  1. רצח הבל
  2. תיבת נוח
  3. ברכת הבנים
  4. איסור אכילת אבר מן החי
  5. מגדל בבל
  6. ברכת אברם
  7. בניית עם ישראל

 

אני עושה זאת,דרך עניין מרכזי אחד: איך להיות ביחד ולהמשיך להיות שונה אחד מן השני?

 

  1. הבל וקין היו כל כך שונים והמפגש בניהם הוליד רצח. מכאן, מצוות כמו איסור שעטנז.
  2. מטרת נוח היתה להפריד בין הניצים. כדי לאפשר לעולם להתקיים ושלא יהיה רצח. לכן שמו נקרא "נוח", כלומר מנוחה , כמו השבת. מנוחה מהעבודה להפגיש בין אחים. לכן גם התיבה נעשתה בצורת "קינים", כלומר תאים מפרידים. נוח ידע להאכיל, לפי המדרש, כל חיה לפי צורכה. הוא התמחה בטיפול ייחודי ואישי לכל בריה. הכל כדי למנוע חיכוכים בין הבריות.
  3. הוא יתחיל ללכת בכיוון השני (הגשת האחים ביניהם) כשהוא מברך אותם: הוא יוצר קשר בין כנען, חם ויפת. שניים אחראים על השלישי (כנען) .ויפת ישכון באוהלי שם.
  4. איסור אכילת אבר התלוש מן החי מטפל גם הוא בבעיה הזאת: אין להפריד אבר מהמכלול. יש לכבד את הגוף השלם החי. יש לכבד את גוף החברה כחברה אחידה ולא להתנתק מהציבור.
  5. מגדל בבל הוא הליכה לקיצוניות השנייה! כולם שווים, כולם גרים במקום אחד, כולם מדברים שפה אחת, לכולם מחשבה אחת ופרויקט אחד. ה' איננו אוהב את האחידות הזאת. אחדות כן אחידות לא! ולכן הוא מפזר את כולם כדי שלכל אחד תהיה הזדמנות לפתח את עצמו.
  6. אברם: הוא אחראי על כל האנושות: ונברכו בך כל משפחות האדמה! יש לו תפקיד אוניברסאלי. מידת החסד שלו פתוחה לכל באי עולם. כל גר ישתייך אליו.
  7. אבל זה כנראה לא מצליח. והתכנית משתנה לכיוון בנית עם שמייצג את כל האנושות (שבעים נפש) ושיהיה בכל זאת עם אחד (שמע ישראל ה' א' ה' אחד! יהיה התפקיד שלו)

 

לסיכום:

כמו מטוטלת שפונה , מצד אל צד,אל שני קיצוניות (להיות ביחד- להיות עצמאי), התורה מנסה ליישב את הבעיה בתיאור מצבים קיצוניים שבהם כל דרך, כשהיא לבדה, מובילה לכישלון. ובכל זאת, נראית איזו שהיא התקדמות בתהליך הזה. כבר לא נהרגים, מתחילים לדבר . אבל כל שאר ספר בראשית יעסוק בהדברות הזאת בין האחים שהתחילו להרוג את האח היוצא דופן (כי הוא רוצה דווקא לאחד את כולם) לשלום ושגשוג ביניהם ביצירת עם ישראל!

 

 

בע"ה ב מרח שוון התשע"ד

מישל בן שושן

 

נח לעד5

 

ההשוואה בן נוח , אברהם ומשה

  1. כתוב "יש מרבותינו שפרשוהו לשבח ויש שדרשוהו לגנאי". יש לשים לב שאלה שדרשו לגנאי אינם נקראים "רבותינו"!
  2. לנוח ניתנה "תיבה" ולאברהם "מילה". שתי מילים נרדפות אבל בכל זאת שונות במשמעותם:
    1. תיבת נוח:
      1. המידות של התיבה מזכירות את שם ה' :

יXה=50 =רוחב התיבה. המימד האופקי. בין איש ואישה שם "יה" בניהם.

הXו = 30 גובה התיבה. המימד האנכי בין האדם לבורא.

יXוXה= 300= אורך התיבה כולה. כיוון ההליכה היא לקראת ה'.

  1. נוח מסתגר בתוך קופסה. הוא מציל את עצמו בלבד. נוח המציא את הדרך להפסיק ללכת לכל כיוון ולאבד את המוסר בישיבה במנוחה, כמו בשבת. אבל הוא לא פרסם זאת לשאר העולם. כי קשה להיות נגד פרופגנדה ולהפיץ רעיון!נוח מאפשר הישרדות האנושיות.אבל הוא לא הציל את האנושות בת זמנו. קשה היה לנוח לצאת מן התיבה!
  1. מילת אברהם:

ברית המילה היא הקביעה הפיזית בתוך גוף היהודי, כדי להזכיר לו שהוא "חסר".ומהחוסר הזה הוא חייב לפנות אל האחר . או הבת זוג שלו תשלים אותו (פיזית), או שהחוסר שלו יפנה אותו לקראת הזולת, ו/או לקראת האל. כלומר, היהודי שמל את עצמו "פונה אל האחר". כך, יהיה אפשר לקבוע בזרעו של אברהם, את מה שהוא כבר מצא מעצמו: הצורך לפנות אל העולם החיצוני. לא להסתפק בהצלה עצמית אלא לנסות לפנות אל האחר כדי להראות לו את הדרך או כדי לדאוג לו.

  1. אם כן, אנוש (בנו של שת) התחיל לקרוא בשם ה'. ("אז הוחל לקרוא בשם ה'"). נוח המשיך את הקריאה בשם, בשם ה' המתגלם בתיבה (שהיא המילה האולטימטיבית), תיבת שם ה'. אבל זה היה עדיין להצלת נפשו בלבד. אברהם יצליח להתקדם עוד יותר ולקרוא בשם ה' אל עבר כל משפחות האדמה. הוא יהיה אב זרע שמל את עצמו כדי לנסות ולהעביר את מסר הפניה אל הזולת על ידי ברית המילה.
  2. משה רבנו, אומרים המקובלים, היה גלגולו של נוח: גם משה היה כמו נוח: טוב לעצמו וסגור בתוך תיבה (תיבת משה). גם הוא לא רצה ללכת להציל את העם. (שלח נא ביד תשלח). אבל ה' יצליח לשכנע אותו לצאת מן התיבה שלו ולדאוג לכל העם. משה יצליח את המשימה ויקרא בשם ה' כדי להציל את עמו מכליה.

 

השינוי שחל אצל נוח (מאת הרב בני לאו)

לפני כניסתו לתיבה, נוח הוא צייתן. הוא מתהלך אחרי האלוהים (את האלוהים התהלך נוח). אומרים לו לבנות , הוא בונה, אומרים לו להיכנס , הוא נכנס.

אבל, אחרי המבול, נוח מתחיל להתבגר. הוא לא רוצה לצאת מן התיבה. וה' צריך לגעור בו כדי שיצא. יש שתי דוגמאות לסירוב פקודה מצד נוח אחרי המבול:

  1. היה אסור לקיים יחסי מין בתיבה. הפסוקים ברורים: ה' מצווה שייכנסו לתיבה: נוח- בניו- ורק אחר כך אשת נו ונשי בניו. כך ההפרדה בין המינים ברורה. אבל בסוף המבול, ה' מצווה להם לצאת: נוח ואשתו ובניו ונשותיהם. כלומר, מעכשיו, יש להתחיל שוב ולקיים יחסי מין. אבל מה שקורא הוא שנוח יוצא עם בניו ואחר כך נשי בניו יוצאים עם אשת נוח! כלומר, הם יוצאים כמו שנכנסו ולא כמו שמצווה ! מול החורבן, אין להם חשק להמשיך ליצור חיים! למרות ציווי הבורא
  2. הפסוק הראשון שבו כתוב שה' "מדבר"- בלשון קשה- הוא הפסוק "וידבר אלוהים לנוח צא אתה מן התיבה" כלומר, ה' צריך להשתמש במידת הדין ובלשון קשה כדי לשכנע את נוח לצאת מן התיבה!
  3. משתי הדוגמאות האלה רואים שחל שינוי אצל נוח: הוא מוכן לסרב לצו ה'! זה כבר סימן להתבגרות שמבשר את האפשרות לקבלת אחריות על מעשיו! הוא הופך מ"ילד קטן" ל"ילד גדול"! ומכאן, האפשרות שיצא ממנו אדם כמו אברהם שידע ללכת לפני ה', בקבלת אחריות יחד עם הבעת עמדה שונה ומוכנות לשיתוף פעולה עם הבורא.

 

 

מגדל בבל:

בכל מקום שיש רצון לאחדות, יש סכנה לאחידות! כוונת האחדות היתה כינה אצל בני שם בבניית המגדל. אבל הם נפלו מהר מאוד באחידות. האחדות היא הדרך שראו לנכון להינצל מטעויות דור המבול. אבל הם בנו עיר ומגדל בצורה אחידה. זו נטייה טבעית אצל כל בין אדם. הוא מרגיש הרבה יותר בטוח כשכולם דומים, חושבים, מתלבשים בצורה זהה. גם האלוהים מתחיל להיות "בהישג יד". כלומר, ניתן להכניס אותו לתוך תבנית מוכרת. העבודה הזרה מתחילה כששוללים המרחק האין סופי בין האדם לבין האלוהים. כשיש אשליה שאני יודע מה חושב האלוהים, מה הוא רוצה בדיוק, איך אני יכול לקבל ממנו את מה שאני צריך, אז המרחק ביני לבינו נהיה אנושי. נוגעים בשמים! זו היה טעות אנשי בבל. ונראה לי שאנו לא יצאנו לגמרי מטעות זו עד היום, בכל הדתות.

פיזור האוכלוסין ושינוי השפות הם לא עונשים אלה דרכי תיקון החטא.

אברהם היה , כנראה מבוני המגדל. לפי חשבונות הרב יעקב מידן הוא היה בין 48 שנה. עבורו, השמש הוא נמרוד. ואחרי כשלול הפרויקט, הוא הבין את טעות אנשי המגדל ומשם הוא יצא לדרך שונה.

רק בסוף ספר בראשית נוכל לגעת בניסיון אחדות בלי אחידות

אבל זו המשימה הכי קשה שעם ישראל מנסה להתמודד איתה ולהראות שעל ידי דווקא ריבוי הדעות והשבטים ניתן בכל זאת ליצור עם אחד. אחדות מתוך פירוד ולא אחדות מתוך אחידות!

 

 

בראשית מי

בע"ה כו תשרי התשע"ג

מישל בן שושן

 

בראשית מי

מי השילוח

 

בראשית ברא

ברא מלשון "בריא"!ה' חיזק את היסודות של עולמו! ומה הם היסודות? השמים והארץ.כלומר על האדם לדעת ששני היסודות  שדרכם הוא צריך לעבוד את ה' (או בלשון ה"מי השילוח": ללכת לפי רצון ה'),הם השמים  והארץ.  השכל והלב, הגשמיות והרוחניות. מה שנתפש (הארץ) ומה שלא נתפס לגמרי , אבל מאמינים כי יש לנו מושג כל שהוא , שהוא קיים (השמים). המורגש והלא מורגש.ואין לחשוב שעבודת ה' צריכה לעבור רק דרך אחת או השמים או הארץ!

 

 

אעשה לו עזר כנגדו

המטרה של האלוהים היא למצוא לאדם "עזר". מישהו שיעזור לו להיות יותר "אדם". (דרך אגב, הרעיון הראשון היה למצוא לו עזר מתוך הבהמות והחיות! אבל זה לא הלך והאדם לא מצא עזר באף אחד מהם- כלומר, אין שום בריה בעולם שיכלה לעזור לאדם להיות יותר אדם- ורק אז, ה' הביא לו את האישה).

האמצעי היחיד שיכול לעזור,חייב להיות "כנגדו". כלומר להיות בהתנגדות אליו. זו הדרך היחידה שיכולה לעזור באמת לאדם להיות יותר אדם!

בסופו שלדבר,הבן זוג הוא מיסודו "כנגד" בן זוגו אבל המטרה העליונה (המטרה של הבורא) היא שכל אחד מבני הזוג יתגדל ויתקרב יותר לכוונת הבורא בבריאתו את האדם.

 

 

ויאמר האדם: האישה אשר נתת עימדי היא נתנה לי..

חטא אדם הוא בעיקר על זה שהוא לא לקח אחריות על מעשיו!

אדם טען שהאישה היא "שליחת הבורא" ששם על ידו כדי להשלים אותו. האישה היא כמו ,רב , או תלמיד חכם גדול, שאומר לאדם מה יש לעשות. אבל, ה' מאשים את האדם על זה שהוא "שמע" לאישה בלי לבחון בעצמו האם הדבר נכון או לא!

כי סוף סוף, האחריות היא בידי האדם המבצע . האחריות לא יכולה ליפול רק על מי שמנחה את האדם, גדול או קרוב לאלוהים שיהיה!

אם כן , מתי יש לשמוע לחכמים?

במידה ולאדם יש ספק, יש לבחון אתמה שאומר לו הרב בכמה הביטים. העקרוני שבניהם הוא : האם אין לרב או לתלמיד חכם, (או לאישה במקרה שלנו) כל נגיעה בדבר. כלומר, האם ההוראה שמקבלים היא אמיתית ונקייה מכל נגיעה. העובדה שכאן האישה כבר אכלה מעץ הדעת, דבר שהיה אסור, יכול היה לפסול את העצה שלה לאכול כי היה לה אינטרס מובהק לשטף את בעלה בחטא כדי לא להרגיש "לבדה בחטא"! לכן, על האדם היה להיזהר מהעצה הזאת כי אשתו אכלה לפני שנתנה לו לאכול!! היא היתה נוגעת בדבר ולכן עצתה היתה פסולה.אחריותו שלמה.

 

וקץ ודרדר תצמיח לך

נראה לי שהמילה "תצמיח" מורה גם על זה שה' איננו מתאר כאן "עונש" אלא הוא מתאר התוצאות שמעשי האדם מצמיחים לו!. כלומר מעשיך גורמים לתוצאות הבאות. ואין כאן "עונש" במובן הנוצרי של המילה.

קוץ= רשעים. כלומר, חטא אדם הראשון יכול לגרום לבני אדם להיות רשעים בדרכם.

דרדר= יכולים לצאת ממנו צדיקים (לא רק רשעים כמו הקוץ) אבל יהיו מחלוקות בין הצדיקים. הגמטריה של "צדיק" היא 204= דר. "דרדר" = 2צדיקים! כלומר מחלוקת בין בני האדם, אפילו בין הצדיקים!

דרך אגב, שמעתי מחברי יואל עמיאל פירוש יפה :

קוץ=196

ההבדל בין האות "ר" והאות "ד" הוא הקוץ בקצה הימני של האות. וההבדל בגמטריה הוא 200-6=196 הקוץ! והקוץ הזה הוא ההבדל בין ה,ד" וה"ר" . הבדל קטן אבל הבדל גדול מאוד. כמו בין ה' "אחד" או "אחר"!!

 

הלא אם תיטיב שאת

קין הביא קרבן. יש לו זכות היוזמה !

הבל הביא "גם הוא". כלומר, הבל נותן הרגשה שהוא עושה את הדברים כ"מצוות אנשים מלומדה" כלומר, סתם בגלל שכולם עושים. לכאורה יש זכות לקין ולא להבל! ולכן קין כעס מאוד כשה' קיבל את מנחת הבל ולא קיבל את מנחתו! לכן, ה' מופיע לקין ומנסה להסביר לו למה הוא לא קיבל את מנחתו:

  1. נכון שהבל לא יזם. אבל מצד שני, הבל הביא מבכורות צאנו" זאת אומרת שהוא חשב הרבה, ובחר במיטב הצאן. הוא עשה משהוא אישי.אפילו אם היוזמה הראשונה לא באה ממנו,הבל הקריב משהוא מיוחד. (וזה מה שאנו עושים בעצם כל הזמן על ידי קיום מצוות או בתפילות: אנו משתמשים ביוזמות של האחרים: מילים שנכתבו על ידי אחרים, מצוות מנצתוו על ידי אחרים- כדי להביע משהוא אישי ולעשות עבודה מיוחדת אישית). ולכן ה' קיבל את מנחתו.
  2. לעומת זאת, הכעס של קין מראה שהוא עשה את מנחתו רק ביחס לאחיו. כאילו הוא אומרף אני יותר עשיר ממך, לכן אני נותן צדקה. הוא לא פעל עבור המעשה לשם המעשה.הוא פעל עם מניעים של קנאה ותחרות. וזה מה שפסל את קרבנו.
  3. ה' מסביר לו: אם אתה עושה לעשות דבר טוב (אם אתה רוצה ל"שאת"),אז אתה חייב לעשות זאת בצורה בלתי תלויה (תיטיב). תעשה את הטוב רק בשביל הטוב עצמו ולא יחסית לאחרים שעושים או לא עושים, שמקבלים שכר יותר או לא. האיכות של המתנה נבחנת על ידי נקיות הכוונה לפני ואחרי המעשה.

 

זה ספר תולדות האדם בדמות אלוהים עשה אותו..

  • צלם= גוף החיים, בלי שום התפשטות. כמו תינוק שנולד ואין לו עדיין שום דבר מצידו. יש לו רק את הכלים (הגוף) שהוא קיבל ולא עשה שום דבר אישי,הוא עדיין לא קיבל צורה אישית
  • דמות= ההתפשטות של האדם . כלומר מה שהאדם עשה עם הכלי 0הגוף והחיים) שהוא קיבל. זאת התרומה של האדם לחייו.הדמות היא התשוקה המיוחדת של האדם. הרצון המיוחד שלו. תרומתו לעיצוב אישיותו ומעשיו.
  • בדמות אלוהים עשה= זאת הכוונה של הבורא: הוא רצה שהאדם יפתח לו דמות! כמו שהבורא התפשט בבריאה, כך הוא רצה שהאדם יתפשט כל הזמן. שתהיה לאדם כל הזמן תשוקה להתפשט!!
  • זה ספר תולדות= אם האדם יזכה להיות גם צלם וגם דמות, אז יהיו לו הרבה חידושים ותולדות בעולם.("ספר" מלשון מספר רב)

 

 

פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים  (מי השילוח חלק שני)

אילו אדם היה אוכל מעץ החיים, הוא היה עושה מיד תשובה גמורה! אבל ה' לא רצה שיעשה תשובה!! אלא בעתיד!!

מכאן, נראה לי להבין שאדם הושם בגן עדן בעיקר כדי ששם יחטא!. כי הרי הוא נברא מחוץ לגן והוא הוצא משם מיד אחרי החטא.

נראה לי לפרש זאת כך:   ה' התכוון לברוא את האדם כפי שהוא היום ("אחרי החטא").  אבל הוא רצה שהאדם

  1. ירגיש כל הזמן שיש מה לשפר בחייו, לתקן. שיהיה לאדם כיוון בחיים. למשל, שהוא יחשוב על המצב האידיאלי שלו לפני החטא, וירצה כל חייו לשאוף למצב טוב יותר.
  2. שהאדם ירגיש אחריות על המהלך הזה. הוא חטא אז הוא חייב לתקן. ולא יפיל את האחריות על השאיפה להיות יותר טוב על ה'!

לכן, סיפור חטא עץ הדעת סופר בתורה! כדי שהאדם יהיה כל הזמן בתהליך של שאיפה לטוב ולתיקון.

זה מסביר למה ה' ברא עץ הדעת! ולמה ה' נתן לאדם את הפיתוי לאכול אותו. ולמה הוא מנע ממנו לאכול מעץ החיים מיד. זה גם מסביר למה האדם לא נברא לכתחילה בגן עדן . כאילו מצבו הטבעי היה מחוצה לו והגן היה מקום מסתורי שבו ארע דבר מכונן שיגרום לאדם להיות כל הזמן בחיפוש אחר תיקון ושיפור מצבו.

  • אני חושב שהסיפור של חטא עץ הדעת כאילו כוונת הבורא היתה לברוא אדם אידיאלי אבל קרתה תקלה איומה ואז, הבורא מצא לו תכנית מגירה שתתקן את המעוות, היא קריאה נוצרית של "חטא קדמון" שחדר לתוך היהדות ושאינו תואם את פרשנות חז"ל. או לפחות הפירוש הנפלא הזה של המי השילוח!
  • אני חושב שסיפור עגל הזהב דומה מאוד רק שמדובר על ה"חטא הכללי " בתוספת ל"חטא הפרטי " של אדם הראשון. כי מוזר שמיד אחרי שיוצרים עם ושנותנים לו תורה, יש צורך לספר את סיפור חטא העגל!
  • מה חיפש ה' בבריאת האדם? היתה לה' השלמות. אבל הוא רצה לברוא את "ההשתלמות". כדי ששלמותו הבורא תושלם על ידי ההשתלמות!! (פירוש הרב קוק)

ולכן חשוב לברוא אדם שהוא בתהליך של השתלמות!! ולא במצב אידיאלי!!

  • סיפור חטא אדם הראשון מציב מיד את האדם בתהליך של השתלמות!!

בראשית

בע"ה חי תשרי התשע"ב

מישל בן שושן

 

בראשית אה

 

 

 

  • בראשית הוא המאמר הראשון. והעיקרי!

ה' ברא את הכל, במאמר "בראשית". הוא ברא את כל החומרים וכל מה ש"יצא" מהחומרים האלה בעתיד. הוא ברא את כל מה שקיים בשמים וכל מה שקיים בארץ, ברגע קטן אחד, ולא במשך ששה ימים..

לכן כתוב "את" השמיים "ואת "  הארץ. "את" לרבות כל מה שיש במציאות בין בשמים , בין בארץ.

והכל נברא ברגע של "ביג באנג"! מרוכז מאוד, והא מתואר במילה "בראשית". כלומר כל דבר הקיים בעולם נברא ראשון, הכל נברא ב"ראשית". אין שום דבר שנברא לפני השני. הכל הוא "ראשית".

אחר כך, בששת ימי המעשה, שום דבר לא נברא! אלא ה' תיקן, סידר את כל החומרים שנבראו קודם לכן במאמר "בראשית". לכן קוראים להם "ימי המעשה" ולא "ימי הבריאה". הוא הבדיל בין דבר לדבר, הוא אפשר את "התפתחות" הבריאה בכיוונים שונים. הוא ביקש שהארץ "תוציא" עשב, עצים, ואפילו החיה והאדם. שהמים יזוזו הצידה כדי שתיראה היבשה….וכל המעשים האלה הם רק סדר ופיתוח מעשה הבריאה הראשוני שהתרחש

  • הערה: ב"בראשית"! בבראשית הבורא גם ברא את האש, למרות שלא מדברים על האש בכל ששת ימי המעשה!(מדברים על הרוח, הארץ, המים, שלושת היסודות , אבל לא על האש שהוא היסוד הרביעי!) והוא נתן לאדם בעצמו, במוצאי שבת, להוציא את האש מן הרעפים. האדם לא ברא את האש . הוא רק הוציא לפועל את האש שהיה טמון בבריאה מאז "בראשית".

 

  • השבת:
  • ויכולו השמים והארץ: מלשון "כלתה נפשי לאלוהים" כל הבריאה התאוותה לאור הבורא.
  • ויכל אלוהים: אז גם הבורא התאווה לתת משמעות ונפש לבריאה
  • ויכל אלוהים: מלשון הכללה: הבורא ברא , ביום השביעי משמעות לכל חלקי הבריאה. כך שהבריאה נהייתה מכלול.
  • וישבות ביום השביעי: היו ברואים שהוא לא הספיק לגמור את בריאתם (השדים והמזיקים שהתחיל לברוא בערב שבת בין השמשות) כאילו השבת "נכנסה " והבורא היה צריך להפסיק! זאת אומרת שהשבת היא בריאה שצמחה מעצם צורך הבריאה לקבל היכללות ונפש, ולא רק מרצון הבורא! כאילו הבורא לא שלט על היום השביעי! אלא שהשבת נכנסה באמצע מעשיו!!

וינפש: הבורא נתן נפש במעשי בראשית על ידי השבת

  • ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו

למה לברך לפני הקידוש? פשוט מאוד! הקדושה דורשת להתרחק ממעשה החול. להפסיק לעבוד, ואם הבריאה מפסיקה לעבוד אז היא לא יכולה להתקיים! לכן, הבורא "ברך" את הבריאה כדי להבטיח לה מחייה אפילו אם יקדש אותה! הוא הקדים תרופה לבעיה!

למה הוא ברך את יום השביעי ולמה הוא קידש אותו? התשובה נמצאת בפסוק עצמו: "כי בו שבת מכל מלאכתו"!! הבורא ברא את העולם כדי שיחזיק מעמד שישה ימים. כמו שכתוב בעשרת הדברות :,כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" לא כתוב "כי בשישה ימים ברא.." אלא כתוב שה' ברא שישה ימים. וזה הוא. הוא לא ברא יותר ימים!! כלומר, העולם היה אמור לחזור לתוהו ובוהו אחרי ששת הימים! לכן, הוא ברא את יום השביעי ו"ברך" אותו: כלומר, הוא נתן ליום השביעי את הכוח להשפיע כדי שיהיו עוד ימים אחרי יום השביעי!

"וינפש"= הוא נתן נפש לבריאה! זאת אומרת, שבששת ימי המעשה, הבורא נתן כוח בכל יום כדי שיוכל  יום זה להתקיים. אבל ביום השביעי, הוא נתן חיים לעולם, הוא נתן נפש לעולם כדי שיוכל להמשיך להתקיים עוד שישה ימים נוספים! וכן כל שבת נותנת חיים, "נפש" ,כדי שיבואו עוד שישה ימים אחריו!!

כך אפשר להבין את הפסוק: מכיוון שהוא "שבת" מכל מלאכתו, כלומר, הוא הפסיק לתחזק כל יום ויום ,אז הוא  ברא יום מיוחד , יום השביעי , שאותו ברך וקדש ונתן נפש וברכה כדי שהבריאה תוכל להמשיך לתפקד בלי שה' ישפיע מעצמו כל יום כמו שהוא עשה בכל יום מששת ימי המעשה! הבורא ממשיך "להשגיח" אבל הוא כבר לא בורא דברים חדשים והוא לא משנה את החוקים של הטבע והוא לא "מסדר" או "מתקן" את הבריאה כמו שהוא עשה בששת ימי המעשה!! השבת הוא המנוע, המצבר של חיות  העולם.

 

  • כשישראל מקדשים את השבת הוא נעשה שותף למעשי בראשית:

כשהאדם מקדש השבת, השבת מתקדשת. אם לא, אז אין השבת מתקדשת. וכהשבת מתקדשת, אז יכולים ששת הימים האחרים לבוא אחרי השבת. אם לא כן, העולם חוזר לתוהו ובוהו! ואז אין יותר בריאה!. יוצא מכאן שקידוש השבת על ידי האדם מעניק תוקף לשבת והשבת נותנת כוח לעולם שימשיך להתהוות בעוד שישה ימים! האדם הוא הופך שותף ממשי למעשה בראשית! הא"ה מוסיף: בכל דור מאז אדם הראשון, תמיד היה אדם אחד לפחות ששמר וקידש את השבת. וגם כשישראל היו במצרים קדשו את השבת!

 

 

  • מה היה חטא אדם הראשון?

האדם טען שהוא אכל את הפרי בשוגג כי הוא סמך על האישה שה' שם לו לעזר. האישה היא אחראית כי היא שליחת הבורא עצמו! ה' מעניש את האדם כי אין לו "לסמוך" על אדם אחר, אפילו אם הוא אדם גדול, ואפילו "שליח הבורא". האדם אחראי על מעשיו. עליו לחשוב ולהחליט ולקבל אחריות!!

(זה מאוד קרוב להסבר של המי השילוח בעניין זה. המי השילוח מעז להוסיף שאין האדם יכול להיחבא אחרי רב או אדם גדול אחר ולהתחמק מאחריותו במעשיו במחשבותיו!)

 

  • עץ החיים

למה מסוכן שאדם ייקח מעץ החיים אחרי חטא עץ הדעת??

חטא עץ הדעת גרמה לגופו להתעבות, להיות יותר מגושם. תיקון החטא יכול להחזיר, בסוף התיקון , לגוף ולנשמה שבתוכו, להיות קרובים לאור ולחזור למעלה שבה היה אדם לפני החטא.

המיתה היא לא עונש, אלא אפשרות שניתנה לנשמה לחזור למקורה. מה שהגוף איננו יכול להשיג בינתיים. זאת אומרת שהמיתה מאפשרת לפחות לנשמה להגיע בחזרה לאור שממנה היא באה. המיתה היא תיקון עבור הנשמה.

 

אבל אם האדם היה לוקח מעץ החיים, הוא היה "חי לעולם" ואי אפשר היה לנשמה לחזור למקורה! כלומר החיים הנצחיים המאולצים היו " תוקעים " את הנשמה עם הגוף, ללא שום תיקון!!

מניעת אכילה מעץ החיים היא "טובה" גדולה !

אכילה מעץ החיים לפני החטא, אין לה שום משמעות כי ממילא אדם היה אמור לחיות לעולם!

האכילה מעץ החיים אחרי החטא היא כמו "החייאה בעל כורחו"!  כמו החייאה מלאכותית! אילוץ לחיות בלי תיקון!

כביכול זה כמו לאכול פעמיים מעץ הדעת! כי אין הכרה בחטא, אין לקיחת אחריות על תוצאות החטא ואין צורך בתשובה! אין יותר צורך בתיקון! כי מבטלים את התיקון שהיא המיתה!

בראשית שם

27-10-08

מישל בן שושן

בראשית שמ

שם משמואל

לפי האר"י חטא אדם הראשון הוא שלא המתין בזיווגו עד שבת!

אפילו אם בפרוש הפסוקים מתארים החטא כאכילה מעץ הדעת! למה?

כך מפרש ה"שם משמואל":

השבת היא בעצמה עץ החיים.

אילו היה אדם נכנס לתוך השבת לפני חטא עץ הדעת,הוא לא היה יכול בכלל לחטוא! אבל אחר החטא, הוא מנע מעצמו ומכל אדם אחר שיבוא אחריו ליהנות מקדושת השבת בשלמות!

הבעיה המרכזית של אדם זו היתה הפזיזות! הוא היה צריך אורך רוח כדי לחכות עד השבת (גמר הבריאה – גמר ישרותו הוא!). אבל מהרגע שלא המתין, נפל ממדרגת הישרות שבה הוא נברא וכשל.

התיקון  שבחר בו אדם לעשוק בו , אחר החטא , זה היה לקחת "פסק זמן" של 120 שנה . המדרשים אומרים שהוא פרש מאשתו 120שנה: זו תשובת משקל לחוסר ההמתנה! מתינות נגד מהירות!

פן ישלח ידו ואכל גם מעץ החיים

"שליחת יד"= מעשה שמנוגד לנטייה הטבעית של האדם. נאמר על אברהם בעקידה "אל תשלח ידך אל הנער"= תלך לפי ההרגשה הטבעית שלך שאין להרוג ילד! האדם הוא ישר בטבעו ואבריו נמשכים למעשים טובים. הליכה בניגוד לטבע היא "שליחת יד".

ה' הרחיק את אדם הראשון מגן עדן , לא כעונש, אלא כדי להרחיק אותו ממעשה לא נכון עבורו , שליחת יד ואכילה מעץ החיים. כי זה לא היה טוב לאדם!

  למה זה לא טוב להישאר בגן עדן?:

לאחר שאכל מעץ הדעת, "נכנסו בו כוחות חיצוניים" ו"רוחות רעות" שהיו מאלצים אותו לעשות דברים שהוא לא רצה בהם בעצם, והם לא לטובתו!. הם אלה שיכולים לגרום לו "לשלוח ידו" ולעשות פעולות לא רצויות עבורו!

היציאה מגן העדן, החלישה את כוחות הרע האלה והחזרו לו את חופש הפעולה! לפי השם משמואל , ברור באין עונש על שם עונש. מה שנראה כ"עונש" הוא רק טראומה שה' גוזר על האדם כדי לתקן אותו או כדי לתת לו אפשרות לתקן את עצמו .

וישמעו את קול ה' א ' מתהלך בגן לרוח היום

ה' עבר באזור! ואז הוא הבחין באדם וחווה במצוקה ועזר להם! וכך נבין עוד יותר שאין עונש כאן אלא הצעה לתיקון!

ונוח מצא חן בעיני ה'

מה מצא חן בעיני ה'? זה שנח חשב שהוא לא ראוי ! הענווה האמתית של נוח היא זו שמצאה חן בעיני ה'!

כי , אם נבחן חטא הדור ההוא  כמו שהוא מתפרש בפרשה הבאה, הם התקדמו ללא הרף לכל מני כיוונים, ללא מעצורים. "ללא מנוחה". כך שהם לא קלטו את מושג השבת בבריאה: לקיחת פסק זמן בריצה המטורפת, מנוחה לצורך חשיבה מחודשת על הדרך ועל האמצעים. שמירת מרחק בין המעשה לבין הכוונות. נוח לעומתם, הוא כן הבין עניין השבת בהגדרתו הבסיסית. הוא לקח מרחק כדי להעריך את מצבו מול מה שנדרש ממנו כאדם ואז הוא הרגיש בבעיה. שאר העולם, רץ ללא מחשבה. נוח שבת. לכן שמו , נוח, מזכיר אחת מפעולות ה' בשבת "וינח ביום השביעי".

את השמים ואת הארץ (שנת תרע"ב)

מי נברא תחילה? המחלוקת בין בית שמאי (השמיים נבראו תחילה) לבית הלל (הארץ נבראו) מבהירה לנו שבעצם לא מדובר בפסוק רק על הארץ והשמיים אלא על נושאים יותר כוללים, בכל העולמות

במימד הזמן: השמים הם השבת, הארץ הם ששת ימי המעשה. מי משפיע על השני? האם השבת מאפשרת חידוש כוחות לששת הימים שלאחריו או ששת הימים מכינים את קדושת השבת שלאחריו? שניהם נכונים ביחד , תלוי איך מסתכלים על זה יאמר רבי יוחנן.  לפי הבריאה, השבת הוא אחרון. לפי האדם, השבת הוא היום הראשון שהוא מגש!

במימד נפש האדם, השמים הם השכל והארץ הם הלב. מי משפיע על מי? השכל על הלב. אבל גם הלב על השכל! ולב רע יראה הכל מעוות. לב טוב יראה הכל יפה וחיובי!, ..

השמיים הם המשפיעים, והארץ המושפעים. אבל האם למושפעים אין השפעה על המשפיעים? כמובן שכן, והראייה של רבי שמעון בר יוחאי, רואה הכל נעשה ביחד כי עבורו הכל , גם החטא , גם התיקון, גם הלב וגם השכל, הכל נברא מראש על ידי הבורא!

(המאמר ארוך ומעניין מאוד ויש בו הרבה יותר עניינים מהסיכום המצומצם הזה)

בראשית לעד

בע"ה כו תשרי התשע"ד

מישל בן שושן

 

בראשית לעד

בהשראת איזבל כהן אקדם

 

אם נשים לב רק לפשט, האדם לא נראה "מטרת הבריאה". אכן הוא נברא אחרון. אבל מדברים עליו כאל אמצעי שיכול לעבוד את האדמה או להוריד גשמים. וגם הפסוק "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" די מקטין את חשיבות האדם. האדם הוא רק חלק אחד מ"כל צבא השמים והארץ"!

לעומת זאת, גולת הכותרת של הבריאה נראית דווקא..השבת!! היא נבראת אחרונה!. היא מקבלת ברכת ה' וה' מקדש אותה. היא מסיימת את מערכת הבריאה.

אם כן  מה הוא מקום האדם בסיפור?

 

הבורא הפסיק לברוא ביום השישי.("כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ")

אבל נשאר הגעגוע אצל הבריאה.="ויכולו השמים והארץ" (אור החיים)(ויכולו= התגעגע, כמו כלתה נפשי לאלוהים) ומתוך הגעגוע הזה, באה ברכת ה' אל השבת שהוא תכלית הבריאה. ה' נתן נפש לשבת ("וינפש") כדי שימשיך את הבריאה בעצמו (אור החיים).

 

איך השבת תוכל למלא תפקיד זה של המשך הבריאה?

איך הבריאה תוכל למלא את הגעגוע לאלוהים שהסתלק מבריאתו?

ה' "ברא" את העולם.. המילה "ברא" מתארת מהלך של יצירה מחוצה לבורא. "ברא" בארמית, משמעותו "חוץ". כמו ש"בר" הוא הבן שיוצא מהוריו.גם בלטינית EXISTEבא מהשורש EXIT, לצאת אל החוץ. כלומר, תהליך הבריאה הוא יצירה של דבר אל חוץ הבורא.

הבורא , אם כן ברא את השמים ואת הארץ בהסתלקות , או יותר נכון , בצמצום נוכחותו בנקודה אחת של המציאות כדי לאפשר לעולם להתהוות. הסתלקות זו של הבורא, היא זאת שיצרה את הגעגוע של הבריאה.

 

בדומה להורים שנותנים לילדים שלהם לגדול, מתנתקים קצת מהם כדי לאפשר להם התבגרות והוויה מלאה מחוץ להורים. זה חסד גדול שעושים ההורים לטובת הילדים. זה רצון ההורים ותפקידם.

כמו כן, המהלך של צמצום הבורא הוא רצון הבורא לטובת הבריאה. זה חסד גדול מאוד, עבור הבריאה.

 

נחזור לשאלה שלנו: איך הבריאה, ובמיוחד השבת, יוכלו למלא את החסר הזה. איך הם יוכלו ליצור קשר עם הבורא אחרי סיום הבריאה?

התשובה פשוטה: על ידי עזרת הברייה היחידה שנבראת "בצלם אלוהים", כלומר האדם!

אם בן, החיבור בן האדם והשבת יכול לקשור את הבריאה לבורא בחזרה!

הקשר הזה, יוכל אפילו לגרום לעולם להמשיך ולהתקיים ולהתחדש. זה מובן המטרה המוצהרת של ברכת השבת על ידי הבורא:

"אשר ברא אלוהים לעשות".

המילה האחרונה של סיפור הבריאה הוא "לעשות". כלומר, הנחייה להמשיך ולפעול בעולם!

מוזר שהשבת, שמוכר כיום שבו מפסיקים לעבוד, בא כדי לאפשר דווקא עשייה!

 

האדם ששומר את השבת, מעיד על בריאת העולם על ידי הבורא. הוא ממליך את הבורא על הבריאה וכך נעשה הקשר שאבד בין הבורא ועולמו בתודעה של הבריאה כולה.

השבת גם עוזר לאדם לקבל מרחק מהעשייה היום יומית שלו, כדי לאפשר לו קשר רוחני, חשיבה בלתי "מכורה" לעבודה שהוא עמל בה כל השבוע. המרחק הזה הוא ה"קדושה" שזקוק לה האדם כדי להכניס קשר אנכי בעולם אופקי.

 

בהקשר לברית מילה שארעה בבית הכנסת בשבת זו:

ברית המילה היא "תיקון הטבע". כלומר, התערבות האדם במעשה בראשית. לכן, הוא חל ביום השמיני, שהתאפשר על ידי שיתוף הפעולה בין השבת והאדם, כדי להמשיך, לשכלל ולחדש את הבריאה לכיוון קשר עם הבורא!

 

02-03-09

מישל בן שושן

 

עזר כנגדו לעד

 

כשאדם רואה שהשני מטפל בנושא, אז הוא נוטש את הנושא הזה, ומטפל בנושא אחר.

 

כך נולדים הקיצוניות בחברה:

מהרגע שה"חרדים" מטפלים בדת, אז החילונים מטפלים בגשמי. ומהרגע שהחילונים התחילו לטפל בבניית הארץ, אז החרדים נולדו.

אילו , למשל, תופעת החרדים תעבור מן העולם, אז ייתכן מאוד שהחילונים ירגישו צורך לחפש תוכן ועניין ביהדות

אם מדינת ישראל תפסיק להתקים בגלל שאף אחד לא יהיה יותר מעוניין לקיים אותה פיזית, אז החרדים יתחילו לעבוד ולבנות אותה מחדש!

 

כך בזוגיות

אם אחד מקפיד בדבר, השני יעזוב לו את הנושא הזה, ויטפל בנושא ההפוך.

 

זה יוצר מתחתים , כל אחד כועס על זה שהשני לא מטפל בנושא שהוא עוסק בו, הוא מאשים האחר בשוניות, בטיפשות.

אבל, בעצם, בתת מודע, כל אחד "בחר" בנושא השני ועזב את הראשון.

 

בסופו של דבר זה מנגנון שמאפשר לאדם לתפוס בשני הקצוות של החיים! החיים דורשים מהאדם לקיים נושאים נגדיים ומשלימים. והעבודה הזוגית הזו, מאפשרת הקלה בעומס!

 

זה כנראה אחד הסודות של קיום החברה האנושית בכלל ואת החברה הישראלית בפרט: 12 השבטים, מתמחים בקצוות הפוכות של הקשת, ובכל זאת מקיימים עם אחד!

 

זו העזרה שהאדם מקבל מהנגדי לו!

 

2-03-09

מישל בן שושן

 

 

עץ הדעת לעד

 

 

ביום אכולך ממנו מות תמות:

 

1 ולא כתוב "אם תוכל ממנו", אלא "ביום אכלך"!

זאת אומרת שאכן, ה' תכנן שיום אחד,האדם יוכל ממנו!

(כמו שאומר האר"י ז"ל ומובא בשם משמואל פרשת תרומה)

החטא הוא בלתי נמנע. כמו חטא העגל היה בלתי נמנע.

ייתכן שזמן ביצוע החטא לא מתוכנן,

אבל עצם תכנון המשכן בפרשיות תרומה תצווה, לפני ביצוע חטא העגל, מורה על הכנת תרופה (משכן) למכה (חטא העגל).

האדם אנושי והחטא הוא בלתי נמנע

אבל יש צורך בהצבת אידיאל כל שהוא (המגדיר את החטא כ"חטא") כדי שלאדם תהיה  מטרה להשיג, או לפחות לשאוף אליה כל חייו.

לכן חייבים להציב בפניו את החטא כדבר שיש למנוע אותו בכל דרך.

אבל עיקר התורה הוא להדריך את האדם החוטא, זאת אומרת האדם האנושי.

 

2חטא אכילת עץ הדעת, הוא כניסה לתוך עולם הדעת, האחריות: מרגע שהאדם יוכל מפריו, אז תכנס בו הידיעה שהוא ימות יום אחד. והפחד מהמוות יתחיל ל"הרוג" אותו!

בניגוד לבהמה שלא יודעת , לא מפחדת מהמוות וחייה את חייה בלי להתחשב מההשלכות של היותה בעל תמותה, האדם, אחרי החטא, חי בחרדה של המוות.

לכן, הפסוק מתאר מצב ולא מתאר עונש על האכילה:

ביום שתוכל ממנו, אתה תרגיש, תדע , שיום אחד "תמות" וזה סוג של מוות כבר! כבר באותו יום, אתה תמות. או "תמות מזה שתמות".

בראשית נה

בע"ה יט תשרי התשע"ד

מישל בן שושן

 

בראשית נה

נאות הדשא

בריאת האדם

רבי אברהם בורנשטיין רואה מחלוקת בין הרמב"ן לרמב"ם בעניין בריאת האדם.

  • הרמב"ן טוען שהאדם נברא כמו כל החיות וה' הכניס בו נפש ורוח מיוחדות שעושות אותו שונה.
  • הרמב"ם טוען,( יחד עם הגמרא במסכת נידה) (והנאות דשא מצדד בעמדה זו)שכל אברי האדם, כל כוחותיו , אפילו הכוחות הבהמיות, הם יצירה מיוחדת. למה להבליט מחלוקת מסוג זה?

כדי שהאדם ישתמש בכל אבריו ובכל חלקיו הבהמיות בתור "בן אדם" ולא יחשיב את חלקו הבהמי כאל דבר מנותק ממחויבותו כבן אדם!

זו גם הסיבה, לדעת הנ"ה, שהתורה מספרת בריאת העולם בששה ימים: ה' מחליט כל יום מה יעשה יחסית למה שנעשה עד כה! יש שלבים. יכול להיות שהם לא כולם מתוכננים מראש! לפי מה ש,רואה" הבורא ממה שנעשה ביום הקודם, אז הוא מחליט לשפר דבר קיים, לחלק גוש קיים, לברוא דבר חדש, …לפי תגובת הבריאה!

כך האדם צריך להרגיש בחייו: בכל רגע הוא והבורא המשגיח דנים את העבר ומחליטים על העתיד יחסית לתגובת העולם שנברא אתמול! שום דבר לא קבוע ומקובע. הכל תלוי במה שאני אעשה היום!

 

ליסטים אתם

רבי יצחק שהתורה התחילה בבריאת העולם, כדי שיהיה לישראל נימוק להציג בפני אומות העולם שיטענו שאנו ליסטים ושארץ ישראל שייכת להם ולא לנו.

הנ"ה מצרף לעניין זה הפסוק :"המחדש בכל יום מעשה בראשית": למה לציין שהבורא מחדש את הבריאה כל שעה? הרי כל חוקי הטבע הן קבועים ולא רואים שום חידוש!

אלא זה בא ללמד את האדם שבכל רגע, הבורא יכול לשנות את החלטותיו ואת תוכניותיו לגבי העולם,  לפי ההתנהגות המוסרית של בני האדם!

אם כן, רבי יצחק בעצם מלמד את ישראל, שהיישוב שלהם בארץ כנען היא לא דבר מובן מאליו. להיפך! כמו שהוא החליט לקחת אותה מכנען ולתת לנו אותה, כך הוא יכול לקחת אותה מאתנו! במידה ואנו לא נתנהג כפי מצוותיו!! בעצם, "שאלת הגויים " היא שאלה שאנו שואלים את עצמנו: איך לא להיות ליסטים? בהתנהגות נאותה!!

אסור לאדם (ובמיוחד ליהודי) לחשוב שמה שקיים, מה שניתן לו, הוא "מובן מאליו". להיפך, עליו לזכות בכל דבר כל הזמן מחדש! ולכן, מספרת התורה את השתלשלות ההחלטות של הבורא, יחסית להתנהגות הבריאה.

יש לבורא כוונה, אבל הבריאה והאדם בוחרים לעשות דברים אחרים. בעקבות מעשה האדם, ה' משנה את החלטותיו ומכוון הבריאה יחסית למעשי בני האדם.

כך הבורא מגיע לנוח, לאברהם, לעם ישראל…ורק אחר כך, הוא מצווה לעם ישראל את המצווה הראשונה ,החודש הזה ראש חודשים.." בספר שמות. אם אנו לא מבינים שיש סינרגיה בין מעשה הבורא למעשה בני האדם, לא נבין כראוי את טעם המצוות!!

 

למה ה' מקבל את מנחת הבל?

  • כי היא נתנה ב"טובת עין". בכל מתנה, העיקר הוא טובת עיין הנותן. קין הקריב קרבן כדי להשיג משהוא. כדי להראות שהוא יכול לתת! כי הוא עשיר.
  • הסבר שני (ומשלים) נותן הנ"ה: קין חשב שהוא מושלם. הבל ,לעומתו, חושב שהוא בתהליך לשלמות ולא הגיע לשלמות. הבל מביא "גם הוא". הוא מנסה. הוא בתהליך. קין שמביא בתור אדם שהצליח בחיים, שהגיע למעמד גבוה שבו הוא "מביא קרבן", כי הוא הגיע למצב שהוא יכול להביא קרבן, והוא מרוצה מעצמו. הוא רוצה להראות לכולם שהוא הגיע! הוא הושלם! לכן מתנה זו היא לא בטובת עין ולא התקבלה על ידי האלוהים!

 

ראש השנה נה

בע"ה כט אלול התשע"ד

מישל בן שושן

 

ראש השנה נה

 

ישנם שני סוגי תשובה (שמעתי ,בן השאר,מראבן קסל)

בעמידה , אנו אומרים "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו…הרוצה בתשובה" ורק אחר כך "סלח לנו אבינו כי חטאנו"

אבל לכאורה היינו צריכים להגיד זאת בסדר ההפוך: נדבר על חטאים ורק אחר כך על התשובה!

אלא שהתשובה היא לא מהלך שנולד אחרי או בעקבות החטא

התשובה נבראת לפני בריאת העולם. מטרתה היא ליצור את האפשרות שהאדם יתקרב אל הבורא למרות היותו גשמי . כאילו האלוהים האציל מעצמו לתוך האדם הגשמי (וייפח באפיו נשמת חיים) והוא דואג שמה שהכניס באדם לא ילך לאיבוד, ולכן, הוא ברא את התשובה , הכלי כדי להחזיר האדם למסלול שהתכוון אליו בבריאה.

אם כן, אין התשובה קשורה לחטאים! זה מהלך של קרבה אל הבורא. מהלך של האדם אל עבר האנושיות, הרוחניות שבו.

אחרי שהאדם חטא, הוא יכול להשתמש באותו התהליך כדי לצאת ממסגר החטא. זו תשובה מסוג שני, התשובה שעליה, אנו בדרך כלל מדברים, התשובה מן החטא . אבל היא לא התשובה העיקרית הראשונית.

"טוב וישר ה' על כן יורא חטאים בדרך": מהלך התשובה נראה הפוך מעניין היושרה! כי הרי אדם שחטא חייב עונש . התשובה תעוות את הדין!

זה היה נכון אם היינו חושבים על הגדרת התשובה מהסוג הנמוך (התשובה שנולדת אחרי החטא)

אבל הפסוק מדבר על התשובה העליונה, זו שנבראה לפני העולם, שמאפשרת הקרבה של האדם אל הבורא. כל פעם שה' עוזר לאדם לחזור בתשובה, הוא בעצם "ישר" כי הוא הולך לפי חוקי הבריאה שהוא קבע כבר לפני הבריאה!

אם כן "התשובה" היא מהלך שקיים כבר בבריאת האדם שעוזר לו לזכור את תפקידו המיוחד, שהוא בן אדם ולא חיה!

 

המטרה של ראש השנה לעניות דעתי:

המטרה היא אחת ויחידה: שיהיה טוב יותר לאדם בשנה הבאה.

אין כאן לא רצון להעניש ולא להפחיד לשם הפחדה. אין כאן גזרת גורל. להיפך. כל מה שמצווה לנו ה' הוא לטובת האדם עצמו.אם כן , נפרש כאן את כל המוסגים של ראש השנה כדי להבסיר העניין הפשוט הזה.

 

יום הזיכרון (לע"ד)

התורה קוראת ליום הזה "יום הזכרון" בלי להנחות אותנו את מה עלינו לזכור?

התורה רגילה להנחות אותנו לזכור דברים מסוימים: יציאת מצרים, עמלק, מרים..אבל כאן, יש לנו לזכור מה?

נראה לי שההנחיה היא פתוחה, עבור כל אדם, יש לזכור דברים שונים. ככל יכולתו, לפי חייו, לפי דרכו:

אדם שצריך לחזור בתשובה, הוא אדם שצריך לחזור אחורנית ולמצוא בחייו רגעים ומחשבות טובים כדי שיוכל להישען עליהם ולהתקדם בחייו בצורה טובה יותר

מה שמפריע לאדם להיות טוב אלה הרגלים או התנהגויות שמונעות ממנו להסתכל בעיניים פקוחות על חייו. כל אדם, אמור לעשות את הטוב עבור עצמו. אבל מתברר שלא כן הדבר. האדם פועל לפי דרכים שמפריעים לו לחיות טוב. לפעמים, החיים מאלצים אותו לחיות בדרך שהוא בעצמו יודע שהיא לא טובה לו. אבל, הוא מרגיש שאי אפשר לשנות. אולי כי הוא יותר מדי מלא רוע והרגלים שאי אפשר לשנות.

הפתרון יכול לבוא רק כשהוא מרגיש נקודות טובות שיש בו. משם, מהנקודות הטובות שלא נפגעו, הוא יכול לתקן את השאר ולהתחיל מחדש.

לכן, דרוש מהלך של זיכרון:

יש לזכור נקודות טובות שמהן יהיה אפשר להתחיל מחדש.

למשל, בזוגיות, אפשר לזכור את ההבטחות והחלומות שהיו לנו בעת הנישואים או האירוסים. האהבה הראשונה. משם, אפשר להתחיל שוב.

אפשר לזכור את מה שאנו הבטחנו לעמנו בשנה שעברה. או מה שהבטחנו בבר מצווה שלנו. לזכור מה שהיינו רוצים להיות. לזכור מה שההורים ציפו מאיתנו . לזכור אולי עוד יותר רחוק, מה שהדורות הקודמים חלמו עבורנו. על מה הם נלחמו כדי שלנו יהיה טוב. נזכור את האבות. נזכור את נוח והרצון האלוהי להציל את האנושיות שבנו אפילו כשהכול נראה אבוד ומושחת. נזכור אפילו את הכוונה של הבורא בבריאת אדם הראשון.

 

הזיכרון הוא מהלך שבו האדם מתיצב מול כוונות, שאיפות, חלומות, ציפיות שהיו לו או שהיו לאנשים שהביאו עד כאן. משם, הוא יכול להתחיל מחדש!

יש פן חיובי מאוד בזיכרון. הוא, כולו לטובת האדם.

אבל יש פן קשה מאוד: הזכרון דורש מהאדם למדוד הפער בין העבר, השאיפות והטוב שהוא היה אמור לחיות והמצב שלו בהווה! הפער הזה כואב ודורש תיקונים. רוב הזמן, אנו בורחים מההסתכלות הזאת. אנו מעדיפים לטייח ולא לזכור ! יום הזכרון הוא אכן מציב אותי מול בעיה קשה. אם אני מתמודד, אז יהיה לי טוב, למרות הקושי.

אדם פתח עסק. אחרי שלוש שנים, מבקשים ממנו להסתכל אחורה ולבדוק האם הכסף שהוא השקיע אכן נתן את התשואה שהוא חשב בהתחלה. האם הוא רווחי? למרות שהוא מרגיש ש"הולך לו טוב", קשה לו להסתכל על המספרים כדי לבדוק האם באמת העסק עומד בצפיות שהיו לו. משם, הוא נדרש להתיצב מול מציאות שקשה לראות לפעמים. זה לטובתו. בלי זה, הוא ישקע יותר בחובות. זה מאוד קשה אבל זה מאוד טוב!

עליו אולי לפטר עובדים. עליו אולי לשנות כיוון, עליו אולי לקחת החלטות קשות. זה לטובה אבל זה קשה ומזעזע!

 

יום תרועה

כדי להגיע להסתכלות ללא פשרות על העבר , על התוכניות, השאיפות והכיוונים שפספסנו, אנו צריכים זעזוע. להתעורר מהתרדמה שבוחרים , בדרך כלל להיות בה. כל הקושי של ימים נוראים אלה, באה מהזעזוע הנדרש.

 

יום הדין

התורה לא מדברת על דין. אבל החכמים תרגמו את כל מה שנאמר לעיל על ידי המושג "דין". כי באמת לדין אין פשרות. הדין מציב אותי מול האמת. הדין מונע ממני להתחמק. קושי הדין נובע מהעיוות שלי . לא בגלל שיש בית משפט חיצוני שרוצה להעניש אותי. העונש הוא כבר בי, במידה ואני לא מתמודד על התפקיד שיש לי. הטוב נמצא בתוכי. כדי להגיע אליו, אני חייב להתמודד עם האמת שבי ושאני לא רוצה להתמודד איתה. בעצם, האדם מתייצב מול בית הדין של עצמו!! כי מהלך הזיכרון שנדרש ממנו מציב אותו במצב של דין מול עצמו.

 

בחודש השביעי באחד לחודש

כך קוראת התורה את ראש השנה. למה? כמובן שאי אפשר להסתפק בקביעת המועד באופן סתמי. העובדה שהוא חל ביום הראשון של החודש השביעי מצביע על מהות היום הזה:

כל "שביעי" הוא הזדמנות שניתנת לאדם להתנתק לרגע מהחיים הרגילים ולחשוב על השישה שעברו. כדי לתת תוכן, טעם. וכדי להכין את השישה הבאים בצורה יותר נכונה.

השבת עושה זאת בשבוע. ראש השנה עושה זאת עבור ששת החודשים שחלפו. לוקחים פסק זמן ודנים את עצמנו על מה שעבר ועל לאן אנו הולכים.

התחלת השביעי, ביום הראשון, מתחילים לקבל את השבת. מתחילים לעשות חושבים.

 

ראש השנה

החכמים צמצמו את כל זה בשני מילים.

ראש= יש לחזור לראש. הראש מנחה אותנו: הראשית . הזכרון מפנה אותנו אל עבר הראשית. ראשית החיים שלנו, ראשית המהלכים שלנו, ראשית הבריאה…

שנה= מלשון שינוי. כדי להשתנות ממש!

ראש השנה= אם תחזור לכוונת הראשית, אז תוכל להשתנות באמת

 

שנה טובה

נראה לי שהאיחול הזה מכיל בתוכו את העיקר של החג. לחיות יותר טוב בשנה הבאה. אבל השינוי דורש עבודה פנימית קשה .

 

יום טוב

התורה מצווה אותנו שהיום הזה יהיה יום טוב "מקרא קודש". שמחה, אוכל טוב, בגדים  נאים. לא עושים ווידוי. לא מזכירים עוונות. כי אנו חיים את ההזדמנות שמעניק לנו הבורא בחסדו: לחיות יותר טוב בשנה הבאה!! העיקר הוא הטוב.לחיות טוב. בתור בני אדם שהתכוון הבורא לברוא.

כל הפן ה"נורא" של היום הזה איננו בא אלא בגלל קושי המהלך שיביא אותנו לטוב הזה!

זה מסביר את ההוראה בספר עזרא  "אכלו משמנים…" בראש השנה

 

השופר

יש בשופר שני הפנים ההפוכים שתיארנו לעיל

  • שו= הפן הטוב. החסד. המתקת הדינים. (הארי זל מפנה אותנו לגימטריה של שו= 306 ועוד יד של התוקע המחזיק בשופר= 14. סה"כ 620, ש"ך שהוא סמל המתיקות בחיים) גם ה"דבש" הוא בגמטריה 306
  • פר= הפן הקשה. לפר יש קרניים שנוגחים! פר הוא תמיד סמל למידת הדין.

השו-פר= הוא כלי שמבטא גם הטוב וגם הקושי שיש במהלך השגת הטוב.

גם בתקיעות יש את שני הפנים האלה:

תקיעה= החסד הראשוני. ה' נותן לנו כלים להשתפר. ה' אוהב אותנו ורוצה בטוב עבור האדם

תרועה= השגת הטוב באה על ידי התעוררות האדם והזכרון וההתיצבות מול מידת הדין של עצמו.

תקיעה אחרונה= מידת הרחמים של שילוב בין שני המהלכים הראשונים.כמו העולם, שילוב בין הדין והחסד בונה את העולם והאדם.

 

השופר ככלי

השופר חלול. האדם (במיוחד הגברים) משתוקקים לראות, לגלות את ה"חור" שממנו נולד הכל. החלל שממנו נולד האדם. החור המכוסה, המסתורי, שממנו באים החיים.

האדם יודע ששם הכל התחיל ושם סוד החיים ולשם הוא רוצה להגיע כדי לחקור את החלל הריק הזה.

 

קולות השופר

כמו שהחלל הוא העיקר בשופר, כך האוויר הוא העיקר באדם! לא הדיבור  ולא קולות יפים. כל אלה מכסים ומעוותים את היסוד עצמו. כי היסוד של האדם הוא מה שהאלוהים שם באפיו ביצירתו כאדם: הרוח, האוויר, הנשימה, הנשמה. איפה נמצאת הנשמה הזאת? בחור שבתוך לב האדם! עמוק עמוק מי יראנו!משם הכל מתחיל משם יש להתחיל מחדש.

על ידי קולות  או על ידי דיבורים, ניתן לזייף. ניתן עדיין לשקר לעצמני. לכן, ההוראה היא לפנות אל האין סופיות הבלתי ממשית שמקיימת את הנשמה. האוויר, הרוח שבתוך האדם.

מהקולות האלה , מכווים לנגוע לאוויר, לנשמה של השומע.

מקרב הלב של התוקע אל חלל הלב של השומע.

קריאה מהאלוהים שבתוך האדם (הנשמה שנפח בו) אל האלוהי שבתוך האדם האחר.

"ה' בקול שופר"= לעניות דעתי, שה' בעצמו נמצא בקול של השופר.

הבורא שם משהוא משלו בתוך האדם. "וייפח באפיו נשמת חים". מהרגע הזה, יש באדם חלק מהאלוהים בתוכו. אל החלק הזה הלא נראה והמכוסה כל כל, פונים בראש השנה.

 

הרמזים בליל ראש השנה

  • ביום של ראש השנה, יש את הדין האמיתי. כי רק ביום ניתן היה לקבוע מתי ראש חודש לפי עדים שבאו לבית הדין. רק ביום ידעו שהוא ראש השנה. בערב, אנו יודעים היום שהוא ראש השנה בזכות הלוח שיש לנו. אבל, זו רק הבטחה על מה שבאמת יקרה למחרת. ביום,, אם כן יש דין במעשה.

לכן, תוקעים בשופר למעשה. במעשה, כדי להמתיק הדינים

  • בלילה, יש דין רק במחשבה. כי מקבלים עלינו את ההזמנה לבית המשפט למחרת. אין עדיין דין אבל יד כבר מחשבות על המעמד. זה דין במחשבה.

לכן, עלינו להמתיק את הדינים על ידי מחשבה. לא על ידי מעשה

לכן, אנו אוכלים "רמזים", לפי "מנהגים", אלא קר "סימנים". כל דבר שמצביע על דבר שאיננו מעשה  הלכתי ברור לקבוע כמעשה.

יש אפילו דעה שמציעה לא להגיד שום "יהי רצון" על אכילת הסימנים כדי להדגיש שאלה רק סימנים ולא הלכה ממשית!

 

דין המתקה
בלילה במחשבה ממתיקים הדינים על יד רמזים
ביום במעשה- בפועל ממתיק הדין על ידי השופר

 

תפוח בדבש (לע"ד)

התפוח הוא פרי מושלם. יש בו ריח טוב, יש בו טעם טוב, הכל נאכל בו. אין לו כליפה שיש לזרוק. הוא יפה. ייתכן אפילו, שיש מקורות מדרשיים שמציעים שהוא היה פרי עץ הדעת.

כל דבר מושלם, מזכיר לאדם שהוא איננו מושלם! הוא מציב אותו מול מה היה רוצה להיות והוא איננו. זו באמת מידת הדין! האלוהים הוא נמשל לתפוח. האדם איננו תפוח. האדם חטא על ידי התפוח.

לכן יש להמתיק את הדין של התפוח על ידי דבש!

 

תקיעות מיושב ומעומד

מיושב= התשובה הפרטית של כל אחד.

מעומד= התשובה הכללית. התשובה של הפרט שנמצא בתוך כלל ושדואג לכלל.

 

שני ימים

היום הראשון= לפי הרבי מסוכטושב, הוא יום הדינים הקשים. מתפללים ודואגים על עצם הקיום שלנו

היום השני= הוא יום הדינים הרכים. ניתן אז כבר להתפלל על הפרנסה ועל שאר צורכי האדם

 

בכסה ליום חגנו

החכמים מפרשים את הפסוק מתהילים: ביום שהלבנה מכוסה, שהוא ראש השנה.

נראה לי שהמילה המתאימה ביותר ליום הזה היא באמת "המכוסה" כי פונים אל הדברים המכוסים שיש באדם . האדם חייב להתמודד מול הדברים המכוסים ביותר שיש בתוכו, להעלותם לזכרון , אפילו אם הם מזעזעים אותי ומעוררים אותי מתרדמתי.

 

יוסף

"ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים"

הגמרא אומרת שיוסף יצא מבית האסורים ביום ראש השנה.

אחרי שאמר לשר המשקים "וזכרתני". הוא נשכח שם. והוא יצא ביום הזכרון שקבע האלוהים!

הזכירה הנכונה היא הזכירה של האלוהים, כלומר, הזכרון שנדרש לעשות אותו בראש השנה. ולא הזכרון של בני האדם שזוכרים רק את מה שנוח להם ומה שכדאי להם.

לכן יוסף נשאר בבית הכלא של מצרים (המצרים) שנתיים לפי שאמר פעמיים "וזכרתני". ויצא אחרי שתיקן הפגם הזה, על ידי יום הזכרון האין סופי והבלתי תלוי של ראש השנה.

 

יצחק

  • (מניטו)למה זוכרים דווקא את יצחק מבין שלושת האבות ביום הדין? הלא יצחק הוא איש הדין. היינו מעדיפים שיבוא אברהם איש החסד כדי להעיבר אותנו מהדין הזה אל הרחמים!

אלא שרק איש הדין יכול לבקש רחמים באמת כי מי שהוא בעולם החסד, כשהוא נתקל בדין, אז הוא חסר אונים! רק מי שמתנהג לפי הדין, יכול לבקש רחמים!

  • נראה לי להוסיף בעניין אחר: קוראים את פרשת לידתו של יצחק כי היא הלידה של היהודי הראשון. לידה נגד הטבע. לידה שדורשת תפילות וניסים. כמו שלידתו היתה בנס, כך חייו המשיכו בנס כי הוא נדרש למות בעקידה וניצל משם בזכות המלאך. אם כן, לידתו והעקידה מזכירים לנו שהחיים שלנו ניתנים לנו במתנה ושעלינו לזכות בהם בכל רגע ובמיוחד בשעת הדין. האם אנו ראויים לחיים האלה שניתנו לנו במתנה? זה מדרבן אותנו להיות יותר טובים!

 

קום מכיסא הדין ושב בכיסא הרחמים

למה ה' נמצא באותו היום בכיסא הדין?

הרבי מסוכטשוב אומר שככל שה' נמצא בדין באותו היום,, כך הוא יוכל להתנהג איתנו ברחמים! כלומר, מידת הדין שהוא יושב בה, עוזרת למידת הרחמים!

כמו שהסברנו לעיל: כגודל הזכרון והקושי בהתמודדות איתו, כך יוטב עם האדם בסופו של דבר!!

כגודל מידת הדין, כך גדלה מידת הרחמים!!!

 

ניצבים נה

בע"ה כ אלול התשע"ד

מישל בן שושן

ניצבים נה

ניצבים או כנועים?

סדרת ניצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה. זה מציב לכאורה בעיה:

  • בראש השנה אנו אמורים להיות באימה ובפחד מהדין. תוקעים בשופר "כפוף" כי אנו אמרוים להיות כפופים למידת הדין הנוראה.
  • לעומת זאת, סדרת ניצבים מתארת ברית חדשה של ערבות עם עם "ניצב" , יציב, עומד בקומה זקופה (רש"י). כמו שביציאת מצרים יצאנו "ביד רמה".

זה נראה שתי עמדות סותרות אחת את השניה!

הנ"ה מסביר:

חשובה מאוד היציבות והקומה הזקופה.

אבל מהעמדה הזאת, יש ללמוד להיות נכנע!

לא דומה אדם חלש שנכנע לכל דבר לאדם חזק שנכנע. הוא נכנע מעמדת כוח. בידיעה. לא מתוך חולשה אלא בגלל שהוא מכיר את מקומו הנכון.

יש להיכנע לדברים מסוימים ובצורה נכונה. הרבה התנהגויות "דתיות" נובעות מחולשות ומחלות נפשיות. יש לעשות את הבירור בין ההתנהגות הזאת לבין מה שמתבקש באמת.

לכן, יש לקרוא את פרשת "ניצבים" לפני ראש השנה!

המצווה התורה והאדם

"כי המצווה הזאת, …לא בשמים היא..כי קרוב אליך הדבר מאוד..לעשותו"

ולא כתוב שהתורה איננה בשמים כי באמת התורה היא בשמים! כלומר, התורה היא למעלה מהשגת האדם.

לעומתה, המצוות קשורות לעולם הגשמי ולאדם. המצוות הן גם קשורות לתורה. וכך המצוות עושות את הגשר בין האדם והתורה.

אסור לחשוב שאפשר להגיע לתורה (להבנה, לכוונות..) ללא האמצעי שהוא המצוות.

למלאכים אין גישה לתורה (ולכן היא נתנה רק לבשר ודם ולא להם) כי הם לא יכולים לקיים את המצוות הגשמיות.

זה היתרון של משה על המלאכים בוויכוח המפורסם ביניהם על הר סיני.

במקום אחר, הנ"ה מסביר שיש שתי תורות:

  • תורה "עליונה", התורה שבה הסתכל הבורא וברא את העולם. זאת הכוונה של הבורא. היא התכנית העליונה שאין לנו שום גישה אליה.
  • ויש התורה "התחתונה" שניתנה לעם ישראל בזמן מסוים, לפי מאורעות מסוימים, יחסית למצב של העם אז, יחסית להיסטוריה שהתפתחה עד אז. היא "תרגום" נקודתי של התורה העליונה. היא לא "כל" התורה העליונה אבל היא בכל זאת עוזרת לנו להבין מה יכולה להיות התורה העליונה, כוונת הבורא.

אם כן ,יש לנו כבר כמה שלבים:

  • התורה העליונה שהיא למעלה מכל השגה ישירה. היא כוונת הבורא ורצונו
  • התורה התחתונה , התורה שבכתב שהיא השתקפות מתוך התורה העליונה.
  • המצוות מחוברות לתורה ומחוברות אל העולם הגשמי
  • האדם המקיים את המצוות ודרכם לומר את התורה התחתונה במטרה עליונה להשיג (בחיפוש מתמיד ואין סופי) את רצון הבורא.

הפרט והכלל

"אתם ניצבים היום כולכם, ראשיכם,שבטכם, זקנכם….."

  • כולכם= כולם יחד, מבחינת הכלל
  • שבטכם….כל איש ישראל= עשרה קטגוריות שמסמלים את הפרטים.

כל אדם צריך "לעבוד את ה'" (או, למי שלא אוהב מילים דתיות "להתייחס") תמיד לשני מישורים. עצמו כאדם פרטי ושייכותו לעולם רחב (חברה, משפחה, עם, אנושות…)

כמו כן, האלוהים מתייחס לכל אחד בנפרד (השגחה פרטית) ואל הכלל ככלל(השגחה כללית).

בראש השנה, שני המישורים האלה מודגשים עוד יותר:

  • כל בני אדם עוברים לפניו כבני מרון= מידת הדין מתייחסת לכל אחד בפרטיות
  • ה' סוקר את כל האנושות "בסקירה אחת"= מידת הדין דנה את הכלל כולו בתור שכזה.

לכן אנו תוקעים את השופר בשני מצבים שונים:

  • התקיעות "מיושב" כשכולם יושבים= כדי שכל אחד יחשוב על עצמו וה' משגיח עליו במיוחד
  • תקיעות "מעומד", כשכולם עומדים, בתפילת העמידה במוסף= מעוררים את הרחמים על הכלל. אנו חלק מכלל.