ויגש מוש

בע"ה ו טבת התשע"ו

מישל בן שושן

 

ויגש מוש

ויגש – גושן (לעד)

למה כל כך חשוב לדעת את שם חבל הארץ בתוך מצרים שבו ישבו ישראל? ולמה לחזור כל הזמן על השם הזה "גושן"?

אם שמים לב לפועל "לגשת", הוא חוזר הרבה פעמים בסדרה שלנו

  • "ויגש אליו יהודה": יהודה ניגש אל יוסף
  • "גשו נא אלי ויגש" כל שאר האחים נגשים אל יוסף
  • "ויגש אליו" יוסף מגיש מנשה ואפרים אל יעקב (פרשת ויחי)

אם כן, כל אחד מגיע למעמד שהוא "ניגש"

אנו גם קוראים לשליחו ציבור "לגשת" כדי להתפלל.

המאור ושמש אומר שיהודה הגיע למדרגה על ענווה וקטנות, וזה אפשר לו "לגשת"

בעצם, זה מסביר לנו למה המסורת חתכה בתוך הדוח שיח בין האחים ויוסף, וקבעה פרשה חדשה. כי בהפסקה, בין השבוע שעבר לשבוע הזה, יהודה הגיע לתחתית. הוא מאבד הכל. הוא מוכן להיות עבד רק לא לעלות אל אביו. הוא מרגיש, אולי בפעם הקשה ביותר בחייו, שהוא לא הכל יכול. כמו אדם בדיכאון, שמרגיש ממש בתחתית החבית,("הוא רואה שצרתו צרה מאוד"-במילים של המו"ש)הוא בשל לשינוי משמעותי בנפשו. וזה תהליך ה"קטנות"(במילים של המו"ש), צמצום עצמי,  מוכנות לשמוע האחר, מוכנות ל"התחבר"(במילים של המו"ש) אל האחר. זו עמדה אמיצה אבל היא באה מתוך מאמץ כן רציני, אמיתי.

כשיהודה "ניגש", הוא מוריד המסכים של עצמו. הוא אמיתי כמו שיש להיות מול האלוהים בתפילה.

כדי שיחול חיבור בין כל האחים, על כל אחד להיות במצב דומה לזה: להוריד המגינים שנותנים לאדם לחשוב שהוא לא זקוק לאחרים. מעשה ההקטנה הזה, הענווה האמיתית, ההרגשה של "חיסרון" הוא שיכול לאפשר התחברות עם האחרים. לכן, נראה לי, כל השבטים עוברים את התהליך הזה של "לגשת" אל אחר.

וזה, לעניות דעתי הסיבה האפשרית לקריאת המקום שבו ישבו ביחד כל העם הישראלי המהווה "ארץ גושן" ארץ שכולם נגשים אחד עם השני כדי לחיות ביחד. גושן מלשון גישה, נגישות.

 

למה מצרים?

מה יש לעשות במצרים דווקא? המו"ש מסביר שמצרים היא "ערוות הארץ". מצרים היא הארץ שיש בה הכי הרבה עריות. המדרש יודע לספר שאדם הראשון איבד שם, במצרים 130 "טיפות". יש "זוהמה" רבה במצרים.

על עם ישראל להיבנות על נוסה "הברית" כלומר ברית המילה, כלומר טהרת ההתנהגות המינית וגם שמירת הזהות על ידי נישואים בתוך העם ולא מחוצה לו. זה יסוד האומה.

כדי לברר את הנושא של העריות ושמירת הברית, יש לחיות במחיצת אנשים שעושים את ההיפך הגמור. רק שם, ניתן להגיע לתחתית הבירור של הנושא. או שנתבולל ונהיה כמו מצרים או שנדע להיפרד מהם. אבל כשניפרד, נוכל לדעת על מה השוני בינינו ועל מה יש להיבנות. קוראים לזה "העלאת ניצוצות הקדושה שירדו למצרים" כלומר, יש במצרים לעשות הבירור היסודי של עניין העריות.

  • זאת הסיבה, שהמדרש ורש"י מסבירים את הפסוק "גשו נא אלי, של יוסף אל אחיו, "הראה להם שהוא מהול"!! דרך מוזרה להציג את עצמו לפניהם! אלא שבכך הוא מסביר לאחים שהוא "שמר על הברית" ושגם הם חייבים לשמור על הברית אם הם רוצים לחיות במצרים. זו המשימה של העם כולו.

 

חליפות שמלות

יוסף נתן לאחיו "חליפות שמלות". בדרך רמז, המו"ש מסביר שהשמאל הוא היצר הרע והימין, היצר הטוב. הם חושבים שמה שהם עשו במכירת יוסף היה רע מאוד. הוא רוצה להריגע אותם ולהגיד שבעצם, זה היה מעשה שהאלוהים רצה. כלומר, הוא מחליף להם את ההרגשה שעשו רע להרגשה שהם עשו דבר טוב בדיעבד.

לכן זה "יחליף" ה"שמאל" לימין.וזה "חליפות שמלות" (בלי אלף!)

 

זבחים לאלוהי אביו יצחק

יעקב היה מחבר החסד והגבורה. אבל הוא נטה לגבורה. הוא "ישב בארץ מגורי אביו", הוא היה יותא נוטה למידת הדין, כל זמן שישב בארץ כנען.

אבל, כשהוא יורד למצרים, שם אין הגנה על העם. הוא מתפלל שהדינים ימתקו. הוא נוטה יותר למידת חסד בחו"ל. לכן, הוא דווקא מתפלל לאלוהי אביו יצחק שימתיק הדינים על עם ישראל בחו"ל

 

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף

יעקב זקוק ליוסף. כי יוסף יודע לתרגם את הייחודים לדברים טבעיים ופרקטיים. לכן, יעקב זקוק ליוסף. הוא רוצה לוודא שיוסף עדיין מסוגל למלא את תפקידו מבחינת מידת היסוד: התפקיד הוא לקבל את כל המידות שמעליו ולהעבירם אל המידה שמתחתיו: מידת המלכות. ויהודה הוא המלך. אם יוסף יוכל להעביר ליהודה (ולא רק לתת לו פקודות , ולא רק להראות עליונות כלפיו, ולא רק להחזיר האחים בתשובה!)

תזכורת:

יש שלושה שלבים המחולקים בשלושה מידות:

 

  1. חכמה (מצד אחד)                               בינה (מצד שני)

דעת (מחברת בניהם)

 

  1. חסד (מצד אחד)                              גבורה (מצד שני)
  2.                       תפארת (מחברת בניהם)

3. נצח (מצד אחד)                  הוד(מצד שני)

יסוד  (שמחברת בניהם)

מלכות

 

מה הוא ההבדל בין שלושת השלבים האלה? השלב העליון (חכמה בינה ודעת) הם יותר מופשטים, הם "עליונים" כי הם שייכים לעולם האידיאות, הפילוסופיה . אין לה כל כך מגע עם העולם הקונקרטי. השלבים הבאים, מגשימים יותר את אותם הדברים. השלב השלישי, האחרון, הוא הכי גשמי בניהם.

  • הדעת- זה משה רבנו.הוא מחבר ומאחד, מסביר שה' אחד. תורה אחת.אבל, הוא כולו שכלי. הוא איש האלוהים. הוא קיבל התורה ומנסה למסור אותה לעם ישראל
  • התפארת- זה יעקב אבינו. הוא שילב בחייו את מידות החסד של אברהם והדין של יצחק אבותיו.
  • יסוד- זה יוסף. הוא מתרגם הכל בעולם העשייה הגשמית.

כל השלבים האלה חייבים לרדת עוד קומה כדי לתרגם הכל העולם המלכות (יהודה)

 

כשמספרים את הסיפור, מדגישים תמיד החזרה בתשובה של האחים על שמכרו את יוסף. אבל שוכחים שגם יוסף חייב לחזור בתשובה. על הגאווה שהוא מראה, על התפקיד של "המחזיר בתשובה" שנותנת לו הרגשת עליונות שחצנית. הוא גם מגיע לשלב "שלא יכול להתאפק" והוא צריך לקרוע את המסכה שעל פניו.

 

יעקב זקוק שיוסף יתפקד כראוי. לכן, המבחין הוא : האם יוסף ידע להעביר את הדברים אל יהודה, המלכות ולא להשאיר בידיו את המלכות. זו ההוראה החשובה ביותר מיעקב אל יוסף: יש לוודא שהשלב של יוסף ידע לאפשר למלכות יהודה להגיע.

 

גם היום, יש לי הרגשה שהציונות, משיח בין יוסף, עשתה דברים ענקיים, אבל הגיע הזמן שהיא תדע למסור את השרביט למשיח בין יהודה. כלומר, להכניס בתוך מדינת ישראל, התוכן היהודי שחסר לה. כדי שהישראלים ידעו מאיפה באו, ולאן הם הולכים. שיהי תוכן היסטורי , משמעותי, זהותי, שיוביל את המדינה אל עבר שלב חדש.

כי היום, רוב הישראלים החילונים, מרגישים שהם כאן רק בגלל שהיתה שואה, ומדינת ישראל הוקמה כדי שלא תהיה עוד שואה. זה נאמר בכל יום עצמאות על ידי מנהיג העם.

אבל ,אם נשען רק על המושג של  "מחנה פליטים ענק שיודע להגן על עצמו",  כמשמעות של קיום מדינת ישראל, לא נלך רחוק!

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.