בע"ה ג שבט התשעו
מישל בן שושן
בא מוש
בא אל פרעה!
משה דאג שמה פרעה יחזור בתשובה וישלח את ישראל כבר עכשיו! במיוחד אחרי מכת הארבה
הערה: כל המכות מקבילות לעשר הספירות. דם מקבילה למלכות..מלמטה עד למטה. כלומר, כל מכה מעלה את ישראל, בתודעה, לספירה עליונה יותר. מכת הרבה מקבילה לספירת הבינה. שהיא ספירת התשובה. שבע הספירות התחתונות מקבילות לשבע המכות הראשונות, בפרשה הקודמת, וארא. שלוש המכות האחרונות, מקבילות לשלוש הספירות העליונות ביותר (חכמה בינה וכתר)
משה דאג שמה פרעה יעשה תשובה במכת הארבה. ה' מרגיע אותו: אני החזקתי את ליבו! כלומר, הוא לא יעשה תשובה, נגיע בקלות עד למכה העשירית בלי בעיה!!
מכאן, שכל המכות היו בשביל שישראל יתעלו בהשגה של האלוהות. מי הם, מה המטרה של היציאה, מה עניין העם היהודי…ה' רוצה לחנך את העם שאין לו כמעט כל זיקה ליהדותו. הם מצריים לכל דבר. לכן, המכות לא באות (רק) כדי להכות ולהעניש את מצרים אלא כדי להראות כל מיני דברים חשובים לישראל על יהדותם.
לכן, מאוד חשוב שהם יישארו במצרים עד למכה העשירית. בשביל זה, אסור שפרעה ישלח אותם לפני כן!!
אנכי עומד בין ה' וביניכם(דברים ה- ה)
דרשה חסידית: כשאדם בטוח בעצמו באיזה שהוא עניין, והוא לא מוכן לחשוב עליו ולעבוד בו יותר, אז הדבר הזה נעשה מסך בינו לבין ה'. היחס בין האדם וה' קרוב, כשהאדם מוכן לעבוד, להשתפר, להסתכל מחדש על כל נושא חשוב. כי אז, הוא בהקשבה תמידית ובחיפוש מתמיד אחרי רצון ה'. הגאווה שלו מונעת ממנו להתקדם.
האנוכיות שלו, ה "איגו" שלו, הוא מבדיל בינו לבין ה'. "אנוכי" עומד בין ה' וביניכם"
בחצות הלילה
בדרך כלל, בחצי הלילה הראשון, שולטת היראה. ובחצי השני של הלילה, שולטת בו החסד.
בחצות הלילה, עוברים בין היראה לחסד.
אבל באותה הלילה (שונה מכל הלילות), המעבר, החצייה, היתה לא באמצע הלילה, באופן כפייתי מהמזלות, אלא המעבר, החצייה קרתה בין המצרים ובין העברים. בין המצריות של כל עברי ובין עבריותו.
מי שבחר להישאר מצרי, נשאר במידת הדין, נשאר במצרים (אולי מת- אבל לפחות התבולל ולא נשאר זכר ליהדותו) ומי שבחר לשחוט הפסח ולאכול אותו במשך הלילה, אז הוא חי כעברי
העברים חיו את כל הלילה ההיא במידת החסד
המצרים (וגם המצרים היהודים שבחרו להישאר מצרים) חוו במשך כל לילה הזה מידת הדין
כלומר, ה"חצייה" של הלילה קרתה בתוך הזהות של כל יהודי. בחציית הזהות של כל אחד , ה' הציל היהודים. לאו דווקא בשעה מסויימת בלילה. אכילת הקרבן והדם על המשקוף חצה בין המצריות ובין העבירות.
מ"ט שערי טומאה
רבותנו אומרים שישראל היו שקועים ב49 שערי טומאה במצרים ועוד רגע ה=אחד היו מגיעים לשער ה50, ואז לא היו יכולים לצאת. אבל על איזה "טומאה" מדברים? נראה לי שמ"ט שערי טומאה מייצגים את ההתבוללות. עוד מעט, היהודים לא היו מרגישים בכלל שהם יהודים. הם היו "שקועים, בתוך טומאת מצרים, כלומר, בתוך הזהות המצרית עד כדי כך שעוד טיפה ולא היו יכולים להבחין בינם לבין המצרים בכלל ואז אי אפשר היה להוציא אותם.
כלי כסף וכלי זהב
למה ה' מבקש שהיהודים ילוו כסף ממצרים? כי הרי בקריעת ים סוף, הם יאספו הרבה יותר כסף וזהב מכל מה שהוציאו ממצרים! ביזת הים היתה הרבה יותר חשובה ממה שהוציאו ממצרים!!
תשובת המו"ש מפתיעה: זה כדי שהמצרים ירדפו אחריהם אחרי היציאה!! וכדי שיביאו אותם לים סוף , כדי שיחוו את הקריעה !! בלי זה, היציאה לא היתה מושלמת.
הרי כבר היה מתוכנן שחג הפסח יארך שבעה ימים. יום הראשון עבור היציאה והיום השביעי עבור קריעת ים סוף!
כמו שה' עשה הכל כדי שישראל יישארו במצרים עד למכה העשירית, כך הוא תכנן שפרעה ירדוף אותם עד לים סוף. לכן, מסביר המו"ש, ביקש ה' מישראל "דברו נא באזני מצרים וישאלו.." כי זה עוזר לתכנית שלו!!
קידוש החודש
יש הוראה לחדש. כל הזמן, האדם חייב להיות בהתחדשות. אין תפילה אחת צריכה לדמות לתפילה של אתמול!. אבל בתוך עולם החידוש, יש תנאי שמבטיח שהחידוש הוא לא יביא גאווה לאדם המחדש (גאווה שתפגע בחידוש עצמו- כי הוא צריך תמיד להישאר בשיפור החידוש והעמקת העבודה): וזה הקדושה
הקדושה, היא המרחק שהאדם חייב לשים בינו לבין כל דבר. כדי שהקשר בינו לדבר יהיה פורה. אם יש לו הרגשה שהשיג, אחת ולתמיד עניין מסויים, אז העניין הזה הופך למסך (ראה לעיל אנכי עומד בין ה' וביניכם). זה סותם את עבודתו בהמשך!. לקדש החודש, זה להכניס ענווה בעולם החידוש. לחדש, אבל להמשיך לחפש, ולהיות מוכן להעמיד החידוש לביקורת ולשינויים! כך החידוש מתקדש!!
מצוות לפני היציאה (לעד)
למה לא נתנו מצוות לפני יציאת מצרים? כי אסור שהמצוות יהפכו לשעבוד! שירגישו שהמצוות הן עוד שעבוד כמו שפרעה ציווה כך האלוהים מצווה.
המצווה לא באה לכפות על האדם עבודה כדי לעוור אותו , כדי למנוע ממנו חופש. להיפך, מצוות ה' באות כדי לתת חופש ואחריות לאדם!! כל מצווה היא עצה כדי שהאדם יוכל להסתכל באחריות על העולם!!
אי אפשר להבין עולם המצווה בעבדות.
ואי אפשר להשתחרר ממצרים בלי מצוות. כי אז, נצה מעבדות פרעה כדי להיכנס לעבדות משהוא אחר. עבד שמרגיש עבד, יחפש כל הזמן אדון! או שיהפוך לאדון בעצמו. לא יצאנו ממצרים כדי להפוך לפרעה קטנים כל אחד!! לכן, המצוות משחררות מהעבדות האמיתית.
המצה תיקון עץ הדעת
- 1. חטא עץ הדעת:
המו"ש טוען שלא היה בגן עדן עץ שקראו לו עץ הדעת טוב ורע. עובדה היא שה' לא הראה לאדם עץ כזה. אלה, שאסור היה לאכול מכל עץ הגן בצורה כזו שרוצים "לאכול הדעת". כלומר, צורת האכילה היתה אסורה ולא שעץ מסויים היה אסור.
ומה היא צורת האכילה האסורה? כשהאדם חושב שהוא "תפס", כלל בתוכו, "אכל" את כל הדעת. הוא לא משאיר את הדעת של הטוב והרע מחוצה לו. כלומר, הוא השתלט על המוסר. הוא זה שקובע מה טוב ומה רע. הוא "אוכל הדעת של טוב ורע" יש באכילה, רצון שהעניין הזה יהיה תחת שיטה מלאה, בתוך האדם.
- 2. המצה
היה מסמלת גם את הענווה וגם את החיפזון:
א. הענווה:
אין במצה תוספות, היא דקה. בסיסית. אוכלים אותה רק בזכות העובדה שאנו רעבים. היא מספקת מזון בסיסי בלי תוספת. בזה, היא תיקון עץ הדעת טוב ורע. אין טוב ורע במצה . היא הבסיס. חוזרים לאכילה בסיסית בענווה מול מה שאנו אוכלים, מה שאנו שולטים עליו, מה שאנו קולטים בתוכנו. עול השעבוד במצרים היה גם הוא אמצעי לגרום לענווה הדרושה כדי לתקן השחצנות של אכילת עץ הדעת
ב החיפזון
הגדרת המצה היא חוסר מתן זמן תפיחות העיסה. אין זמן. לפעמים, האדם צריך להתחשב בחידושי המאורעות, במה שקורה מחוצה לו, הוא צריך להיות מוכן להקשיב לרצון ה'! בלי לשים את הביקורת שלו וזמן החשיבה שלו כתנאי לעשייה. ביציאה ממצרים, התבקשו ישראל, לא לחשוב יותר מדי. לעלות בחיפזון על טרמפ היציאה. מי שרצה לחשוב, להתלבט, לא יצא!! יש ענווה גדולה במוכנות להיות גמיש ולהיות מוכן ומזומן לקיים את רצון ה' בכל רגע!
גם זה תיקון עץ הדעת: מי שקובע מה חשוב עכשיו, זה האלוהים ולא אני! היא מבקש ממני לצאת, אני יוצא! אני שולט על כל המניעים והשיקולים. אני לא אוכל את הדעת טוב ורע. זה מחוצה לי, זה נשאר אצל הבורא. אני קשוב לרצונו כל הזמן ומוכן לפעול לפי פקודת הזמן. מי שמתמהמה ביציאה, אוכל חמץ, אוכל מעץ הדעת!!
שתי הפרשיות "קדש לי כל בכור"
המו"ש מסביר שיש ארבעה דרכים לבטא עניין היציאה ממצרים והמליך ה' על עצמנו לקבל עלינו עול מלכות שמיים.
- קידוש הבכורות. בני ישראל הם הבכור של ה'. והבכורות ניצלו על ידי הדם על המשקוף, מצוות קרבן השה שדחה את המשחית. הצלת הבכורות היא הצלת כל העם שהוא הבכור של ה'
- התפילין בכל יום במעשה הנחת התפילין
- השבת וימי טובים, על ידי "הפה " בקידוש
- אכילת מצה בערב פסח על ידי "הפה" באכילת מצה
ארבעת המצוות האלה זהות בכוונתם. רק שהן מותאמות בזמנים ובהזדמנויות שונות.
לכן ארבעתן קשורות בפרשות האלה.
בפרשה הראשונה, אומרים לנו לאכול מצות בפסח כדי לתת טעם למצוות התפילין במשך השנה.
לכן בשבת, לא מניחים תפילין. כי אין צורך בכך. מי שיניח תפילין בשבת, לא הבין מה העבודה שלו בשבת ולא הבין מה משמעות התפילין!
| פרשה ראשונה | פרשה שנייה |
| "והגדת לבנך "
רש"י: מדובר על הבן שאינו יודע לשאול |
"כי ישאלך בנך מה זאת "
רש"י: מדובר על הבן הטיפש (תם) |
| "והיה לך לאות " | "והיה לאות " |
| "לזיכרון בין עיניך " | "לטוטפות בין עיניך " |
| "למען תהיה תורת ה' בפיך " | "ושמרת את החוקה הזאת " |
| הסבר | |
| "שבעת ימים מצות תאכלו":= מצות | "מימים ימימה " = תפילין |
| כדי לקבל עול מלכות שמים, ב"פה", באכילת מצה, שהיא האות. אבל באכילת המצה, הבן עדיין לא מבין במה זה "אות" כי בסך הכל, אוכלים מצות גם כל יום וזה רק אוכל. אין מה לשאול. לכן, רש"י מסביר שמדבור כאן במי שלו יודע לשאול כי אין לו על מה לשאול. לכן, "את פתח לו" ותסביר לו שאוכלים מצה היום כמו שמניחים תפילין כל יום.
לכן, כתוב "והיה לך": זה סימן לא ברור כמו התפילין שכולם רואים. זה רק לך, בפנימיות. לכן כתוב "לזיכרון" כביכול אתה רק צריך לחשוב על התפילין ולא לשים אותם. ולכן כתוב "בפיך" כי עיקר האות בלילה הזו היא הסיפור בפה והאכילה בפה. |
אבל כל יום, במשך השנה, אתה עושה האות בצורת הנחת התפילין.
וכאן יש לבן מה לשאול, על התפילין, שהם דבר בולט מוזר שנראה לעין כל. על זה הוא שואל "מה זאת". הוא קר טיפש כי איינו מעמיק בשאלתו. תפילין של יד היא "כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים. לטוטפות, לאות גלוי בין עיניך. כבר לא "לך" בלבד וכבר לו כזיכרון אלא ממש כטוטפות ולא בפיך כי אם ביד ובראש!! |
פרפראות
- הכבדתי= אמת= 441 כלומר, הכבדת הלב באה כדי לגלות את האמת!
- לאברהם נאמר "הרבה ארבה את זרעך" מכת ה"ארבה" באה להרבות את ישראל במידת הבינה
- ארבה= שמונה (היא המכה השמינית) פעמים שם הויה =26=208X8
- החודש הזה ראש חודשים: סופי תיבות "משה".
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 