בע"ה ו אדר ב התשעו
מישל בן שושן
ויקרא מוש
מה הוא תפקיד ספר ויקרא?
ספר שמות עסק בנתינת כלים לעם ישראל
יציאת מצרים, מתן תורה ובניין המשכן אינם, לע"ד מטרות. הם רק אמצעים. המטרות מתוארות בספרים האחרים:
ספר ויקרא= בניית קשרים בין האדם לסביבתו ובין האדם לה'.
(ספר במדבר= בניית חברה כדי לחיות בארץ ישראל)
- כדי להיות בן אדם "בקשר" עם הסביבה, צריך אדם חופשי (יציאת מצרים), עם מוסר וחוקים (תורה) ובעיקר, אדם ש"פונה" אל האחר (משכן).
- מה הם הנושאים של ספר ויקרא?
– קרבנות: קרבה אל ה' אבל גם קרבה אל האדם עצמו: הקרבן יכול לפעמים לפייס את האדם עם עצמו, להרגיע אותו. בגלל חטאים או פספוסים (קרבן חטאת) או השלמה ופיוס עם החברה (קרבן שלמים)
– צרעת: הקשר עם החברה. לשון הרע. מי שמרגיש מנושא מעל לאחרים, יוכריז טמא! ומי שמזלזל בחברה יוצא מחוץ למחנה. הטהרה היא תהליך של עבודה פנימית עם עצמו ועם החברה.
-מועדים: הקשר עם ה', במקום מיוחד. הקשר עם שאר העם. לראות ולהראות.
-נדב ואביהו: לפעמים הקשר מוגזם או לא במקומו! ואפשר להתקרב יותר מדי ובצורה לא ראוייה.
-שמיטה ויובל: הקשר עם האדמה, עם הארץ, עם הקניינים, הקשר הנכון עם הטבע ועם הצרכנות .
לסיכום . נראה לי שכל הנושאים בוחנים את הקשרים של האדם לעולם. הפתיחות כדי ליצור קשר, מגבלות הקשר. -הקדושה היא המרחב שיש לשמור בין האדם לסביבתו כדי לשמור על קשר בעל משמעות ולא סתם לבטל המרווח, דבר שעלול לגרום לביטול הקשר עצמו!!
כדי לפנות אל האחר, צריך להיות "פנוי"! כלומר, להרגיש שאני לא ממלא את עצמי לגמרי! שאני חסר. שיש חלק ממני שאיננו בשליטתי המוחלטת. שאני זקוק לאחר. זה העיסוק, לע"ד של ספר ויקרא. איך לפתוח את האדם למשהו אחר מאשר לעצמו.
הקרבנות , הטהרה והטומאה, הם עניינים שמטרתם, לע"ד, להציב את האדם בחסרונותיו ולטפל בהם. החסרונות מאלצות את האדם להיות פתוח אל האחר. הכהנים הם הפסיכולוגים , המטפלים של היום. הלויים, הם המחנכים. לכן ויקרא הוא ספר הכהנים או ספר הלויים (בתרגום השבעים). כל הספר נמצא מעבר לזמן. הוא מטפל אך ורק בבעיות הנפשיות והגופניות של האדם במטרה לקשור אותו אל המציאות הסובבת אותו.
המראה החיצוני של הטקסט
בסוף ספר שמות, אחר בניין המשכן, נתכתב המשפט המזעזע "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד"! סוף ספר שמתאר לכאורה כשלון עצום! הכל נעשה כדי להגיע ל"ושכנתי בתוכם" והנה שמשה בעצמו לא יכול להיכנס אל תוך המשכן!!! ונשארים עם ההרגשה המוזרה הזו .
אחר כך, יש מרווח של כמה שורות ריקות בספר תורה! כאילו רוצים להשאיר אותנו במתח הזה, בהרגשת האי יכולת הזו. אבודים. חסרים. במשבר. גם משה נשאר כך, באי היכולת שלו ובתסכול שלו.
ורק אחר כך, באה ה"קריאה " הקורעת את השקט הזה "ויקרא אל משה,!!
כאילו, בלי התסכול, בלי המשבר, בלי הרגשת האי יכולת של משה, לא היה ה' קורא אל משה!!
כאילו מה שמאפשר הקריאה של ה' אל האדם, זה המרחב, החוסר, המשבר, שנוצר בתוך האדם. כל זמן שהאדם היה המרגיש "מלא" בעצמו, לא היה מקום לקריאה של ה' אליו!!
כך, נראה לי, ניתן להבין את ה"ענווה" של משה:
נסיגות משה
המדרש רבה מתאר כמה מצבים עיקריים שבהם משה סירב להתקדם הלאה.
- בסנה: משה סירב ללכת לפרעה
- על הים, ה' אילץ את משה לבקוע את הים, משה נרתע ולא רצה עד שה' אילץ אותו לנטות ידו.
- בהר סיני: ה' קרא למשה לעלות כי משה סירב והרגיש שאיננו ראוי לעלות
- באוהל מועד (בפרשה שלנו) משה הרגיש שהוא "לא יכול להיכנס". ואז ה' קורא לו
המו"ש לומד מכך שהאדם צריך להשאיר תמיד "ענווה", אפילו אם הוא מרגיש שהצליח להבין ולהשיג דברים עצומים, אפילו אם האדם מרגיש שהוא מסוגל לפעול , עוד יותר מהאנשים האחרים. למרות זאת, הוא חייב להגיד לעצמו שהוא איננו ראוי. הוא צריך להרגיש הכנעה וענווה. ואז, הוא יקבל את הדיבור האלוהי, האילוץ מלמעלה לפעול. נראה לי לתרגם הרגשה זו שדורש מאיתנו המו"ש, בדרישה להשאיר תמיד בתוכנו מקום למשהו אחר: להשאיר מקום לעוד, מקום קטן לספק, מקום לביקורת (עצמית או מן החוץ). לא למלא לגמרי את עצמנו, להשאיר מקום ל"אחר". משם, יש מקום לקריאה של האלוהים!! האלוהים מחכה שאנו נפנה לו מקום בעצמנו!!.
כשהחכמים דורשים מהצדיק "לחזור בתשובה" כדי לקבל את דבר האלוהים, הם בעצם דורשים ממנו לפנות מקום בעצמו, למשהו אחר. דבר ה' הוא דבר שהוא בא מחוצה לי! ולכן, אני צריך לפנות לו מקום בתוכי. להיות מוכן לקבל את דבר ה'. וכמו שאני מסוגל לקבל את דבר ה' אני אהיה מסוגל לקבל את דבר האדם האחר שמדבר אלי או פונה אלי או סובל על ידי. כדי שמשה יכתוב "וידבר ה' אל משה" הוא היה זקוק להרגיש שמה שנאמר איננו בא מעצמו!! משה לא כתב "נראה לי שיש לעשות זאת" אלא הוא כתב "וידבר ה' אלי". כלומר, משה פינה מקום לדבר ה' שבא לו מחוצה לו. ה' איננו ה "איגו" שלו! זו לא תחושת בטן, או מסכנה אישית אחרי התבוננות במצב. אלא "וידבר ה' אלי"!! הדבר בא מחוצה לי!!
פירוש רש"י
רש"י מצטט המדרש שאומר שלכל דיבור וכל אמירה ולכל צוווי של ה' אל משה, קדמה קריאה. אם כן, למה דווקא כאן זה נאמר לנו? הרי ה' דיבר אל משה כבר בהתחלת ספר שמות! למה להגיד לנו זאת רק עכשיו?
נראה לי שהסיבה פשוטה: רק עכשיו התורה חוקרת את הנושא של הקשר של האדם עם העולם .
זה נושא הספר כולו. ולכן, כנראה הוא גם נקרא כך. הקרבה אל הבורא, אל האחר.
לתת רווח בין פרשה לפרשה
הסיבה של המרווחים בין הפרשיות בספר תורה באה לבטא את ההפסקות הדיבור של ה' אל האדם. יש שקט. נותנים מרחב. למה? עונה רש"י: כדי שמשה (האדם בכלל) יוכל להתבונן על מה שנאמר לו. כדי להעמיס יותר על המידה על השמיעה וההבנה. ה' מחכה שהאדם "יקלוט", יעקל את הדיבור.
אבל המו"ש מוסף עוד סיבה: כדי שהאדם ששמע את דבר ה' יוכל "להתרוקן", לתת מקום לעוד דיבור! יש בעצם ארבעה שלבים:
- כדי שה' ידבר אל האדם, האדם צריך להרגיש חוסר, תשוקה לאחר. לכן, עליו לפנות מקום לאחר.
- הדיבור של האלוהים אליו
- הפסקת הדיבור כדי לתת לאדם לעקל את הדיבור
- עוד זמן של שקט ושל הרגשת חוסר אצל האדם כדי שייוולד בתוכו שוב הרצון לשמוע עוד!
טעם הקרבנות עבור המוש
- כוונת בריאת האדם היתה כדי שתהיה בריה שתעשה הקשר בין כל מעשה הבריאה! המטרה היא שהאדם שנולד בתוך מציאות מורכבת, בתוך עולם גשמי מורכב מאין כמוהו, ישאף להשיג שכוח אחד פועל מאחורי הקלעים, מהווה הכל ומשגיח על הכל. האדם, בעצם, אמור לגלות את האחדות שמסתתרת בבריאה למרות הריבוי שנוצר.
כשהאדם לא הלך בכיוון הזה, ה' בחר לו עם מיוחד שמטרתו תהיה לגלות האחדות הזאת ולהיות עד מול כל בני האדם האחרים למטרה העליונה הזאת. והוא עם ישראל.
לכן, דרך הקרבנות, יש להתחבר עם כל הבריאה (החי, הצומח, הדומם…) עם ה"קרביים" של הברואים! עם כל מה שקיים בעולם ולמצוא את המשותף וה"אחד" שברא ומפעיל את הכל.
כך, האדם, יוכל לגלות, דרך כל הבריאה את מציאות ה' . זו ה"קרבה" אל ה'. בעצם האדם יוכל להתקרב אל כל הבריאה בזה שהוא מוצא בה את טביעת האצבע של הבורא בה. זה מקרב האדם אל הבורא!
- בנוסף, יש לפתוח את האדם למהלך הזה. לכן, על הזה "להקריב" מעצמו חלק חשוב, כדי להרגיש את החוסר. כדי לפתוח אותו אל העולם מסביבו.
כנראה, הבהמות היו הדבר הקרוב והחשוב לאדם בזמנים קדומים. להקריב הבהמה שלו אל הבורא זה להיות מוכן להכיר בבורא שברא הכל ולהיות בהרגשת חוסר שתפתח האדם למשהו אחר מאשר עצמו.
נראה לי שהיום, אם היה בית מקדש, היינו מצווים למשל להשליך לאש את הטלפון הנייד שלנו!
קשר תפילין
כתוב במגילת אסתר פרק ח': "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"
, אמר רב יהודה:
- אורה – זו תורה, וכן הוא אומר +משלי ו'+ כי נר מצוה ותורה אור.
- שמחה – זה יום טוב, וכן הוא אומר +דברים ט"ז+ ושמחת בחגך,
- ששון – זו מילה, וכן הוא אומר +תהלים קי"ט+ שש אנכי על אמרתך
- ויקר – אלו תפלין, וכן הוא אומר +דברים כ"ח+ וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טז עמוד ב )
כשמשה ביקש "לראות את כבוד ה'" (הראני נא את כבודך) ה' ענה לו שיראה לו רק את "אחוריו" והראה לו הקשר של התפילין.
התפילין של ראש מורכבים מה"טבעת" על הראש שעליה הקפסה של התפילין מקדימה וקשר מאחור שממנו יוצאות שתי רצועות שמונחות מקדימה על החזה.
- הטבעת על הראש מסמלת החכמה העליונה
- שתי הרצועות שיורדות מסמלות את הבינה.
הקשר שמחבר בין שני החלקים האלה היא הסוף של החכמה והתחלת הבינה.
אין גישה אל החכמה העליונה. משה ביקש להשיג החכמה העליונה וה' אמר לו שהוא לא יכול. הוא מסוגל רק להראות לו את התחתית של החכמה , והוא הקשר. משה השיג בין כה את הבינה, מתחת לקשר.
הקשר הזה הוא הייחוד בין החכמה והבינה. הוא נעשה, אצל האשכנזים, בצורת אלף, סימן האיחוד. אצל הספרדים, הקשר הוא בצורת דלת, כנגד ארבע אותיות שם ה'. והוא גם אות (גדולה במיוחד בפסוק שמע ישראל) שהמילה "אחד".
מעניין מאוד שהגמרא מפרשת את המילה "ויקר" כ תפילן של ראש. כי זה בדיוק מה שה' הראה למשה, ואלה שלושת האותיות של המילה "ויקרא" שהם גדולות, לעומת האות אלף הזעירא.
כאילו הקשר של התפילין מסמל את ההשגה המכסימלית של האדם. אבל זה גם הקשר בין האלוהים והאדם, הקריאה של ה' אל משה , ושם הספר כולו אכן מבטאים את הקשר הבלתי אפשרי בין האדם לבורא.
בלתי אפשרי אבל יש לעבוד הרבה עליו!
כשהאדם הוא אגואיסטי מטבעו, בלתי אפשרי לפתוח אותו לעולם. ובכל זאת, יש לעבוד על זה, זה תפקיד ספר ויקרא!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 