בע"ה כז ניסן התשע"ח
מישל בן שושן
תזריע מצורע
- הצרעת
בדרך כלל, מדביקים לצרעת את עניין לשון הרע: מי שאומר לשון הרע , נענש או נזהר על ידי הצרעת. אבל, ההגדרה הזו (שמבוססת על דברי חכמים) אינה יכולה להסביר הכל. יש הרבה מקרי צרעת, למשל בתנ"ך, שאינם קשורים ללשון הרע. לא כל אדם שאומר לשון הרע נענש על ידיה. והתורה עצמה לא עושה קשר ישיר בין שני העניינים. בשום מקום (חוץ אולי במקרה של מרים שנלמד בהמשך), התורה מכריזה על הצרעת כעונש וכעונש על לשון הרע. אם כן, יש מקום לעיין שוב ושוב כדי לנסות ולהבין אולי במה מדובר.
כמה מהפרשנים הישראלים (הרב יהודה ראק, הרב מנשה וינר ועוד) הציעו ללמוד משבעה מקרי צרעת שמדווחים בתנך. מדובר על צרעת פרעה שלקח שרה אשת אברם, על צרעת ידו של משה בסנה, על צרעתה של מרים, על צרעת נעמן , צרעת גחזי, צרעת המלך עוזיהו וצרעת ארבע אנשים בפתח העיר במצור בתקופת הנביא אלישע.
מה שעולה מכל המקרים האלה, זה עניין "חוסר הכרה בסמכות". סמכותו של נביא, של כהן, ובעצם סמכותו של מי שבוחר בו האלוהים כדי להתגלות אל בני האדם. הבאתי, בקיצור, את המקרים האלה בסוף המאמר.
אבל מה שמעניין במסקנה הזו, זה שהיא מכילה בתוכה את הלשון הרע. כי בעצם, בלשון הרע, יש אדם שאינו מכבד מספיק את תדמיתו, הצלם אלוהים שקיים באדם השני.
בעצם, נראה לי שיש צרעת כשיש ניתוק בין האדם להתגלות ה' בעולם. כולל ניתוק בקשרים בין בני האדם עצמם.
אופן הטהרה מהצרעת, היציאה מהמחנה, הניתוק הכפוי בא , כנראה ללמד למצורע שהקשר שלו עם החברה או עם אנשים מסויימים בה הוא מסולף. ולכן כדי לאתחל (כמו שמדברים בשפת המחשבים) מחדש את הקשרים שלו, מנתקים אותו פיזית. והזמן (כמו שאומרת הגמרא הימים הם אלה שמטהרים) עשויים ללמד אותו איך לבנות קשרים בריאים יותר.
- הטהרה
יש לזכור שאין מצווה להיות טהור. אדם יכול להיות טמא, הוא ממשיך לחיות רגיל. אין חטא מלהיות טמא. אבל אסור להיכנס למקדש במצב של טומאה.
כי המקדש, הוא מקום המפגש . עם השכינה, עם האחר, עם ה'. ומפגש כזה , דורש איפוק, כבוד, קדושה. לא כי המפגש אסור אלא מפנה שהמפגש הוא עליון, הוא חשוב מכל. ולכן, יש חוקים, יש תנאים. נוקשים מאוד, כדי למנוע להרוס את המפגש עצמו! המפגש מחייב קדושה, כלומר מרחק, ואיפוק.
החוקים המגבילים האלה, כדי להשיג קדושה, נקבעים באופן ממשי, קונקרטי, על ידיד דיני טומאה וטהרה.
לכן, כן האדם חייב לשאוף לבוא אל המקדש כדי לראות, להיפגש. לכן, כן יש לשאוף להיות קדוש. ולכן כן יש ללמוד איך עוברים ממצב של טומאה למצב של טהרה.: כדי שנוכל לבוא אל המקדש!
וזה סוף התהליך, הארוך של טהרת המצורע: הביאה אל המקדש. זה יהיה סימן ליכולת מתוקנת שלו ליצור קשרים בריאים. בריאות הקשרים, חייבת מופנית לא רק לקשר עם האל, אלה הקשר עם כל בני האדם האחרים בחברה. מחוץ למחנה, המצורע ייכנס בחזרה אל מחנה ישראל ורק בסוף התהליך למחנה שכינה, אל המקדש. אי אפשר "לקפוץ" ישר אל המקדש! למרות שזו נטיה חזקה עד היום: ליצור קשר, כביכול עם האל, מעל לראשם של בני האדם. כי הקשר עם האל חייב ללמד אותי איך לקשור קשרים עם הזולת. אם לא, פספסתי העיקר!
זה מסביר אולי , הימצאותם של כל דני הטומאה והטהרה בתוך ספר ויקרא , שהוא , בעיקרו ,עוסק בעבודה במקדש. חסיכום, אדם מצורע הוא אדם שיצר קשרים לא נאותים עם האל או עם התגלות האל, עם בני האדם האחרים. המטרה היא לאפשר לו לתקן את הקשרים האלה. לכן, במידה והוא חשוב מספיק בעיני ה', הצרעת באה להזהיר אותו ולתקן המצב: הוא יכיר בסמכותו של הכהן (ובכך הוא מכיר בסמכות עליונה מעליו, זה מכניס בו ענווה והכרה בהתגלות ה' דרך בני האדם (כל בני אדם). הוא יגלה שיש בעיה בחיבור שלו עם שאר החברה. היציאה מהמחנה תתן לו הזדמנות לעשות עבודה בנידון . הצרעת מטמאה אותו = הקשרים שלו פסולים. עליו להכיר מחדש בחשיבותם של בני האדם, של הכהנים, של הנביאים, של הצלם אלוהים הנמצא בכל אדם שהוא כמן שליח הבורא בעולם. טהרתו תאפשר לו לשקם את עצמו ולהיכנס לתוך בית המקדש, מקום המפגש האולטימטיבי.
- 7 מקרי מצורעים בתנ"ך
התנ"ך מדבר, באופן אקראי על שבעה מקרי צרעת. אבל דרכם ובעזרתם (כמו שלומדים ממצאים ארכיאולוגים ניתן אולי ללמוד על משמעות הצרעת
- פרעה
בראשית פרק יב (יז) וַיְנַגַּע יְקֹוָק אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם:
ה' שולח "נגע" (מילה נרדפה לצרעת בכל המקרא) לפרעה כי הוא לקח את שרה אשת אברם. לא רק כדי למנוע מפרעה לנגוע בה אלא, בעיקר כדי להסביר לפרעה עם מי יש לו עסק. בדומה לנגעים שה' ישלח לפרעה בתקופת משה, המטרה היא "למען שיטי אותותי אלה בקרבו", כדי שפרעה, המלך החזק ביותר בעט ההיא, יתחיל להכיר שקם נביא בישראל ושיש לכבד אותו. כמו שהוא יגיד במפורש לאבימלך בסיפור דומה, "כי נביא הוא" והוא יתפלל בעדך…."
אם כן, הצרעת היא לא סתם עונש , היא אות כדי להסביר מי הם שלוחי ה' בעולם והכבוד שיש ליחס להם כדי להתחיל ולגלות את השגחת ה' בעולם.
- משה
שמות פרק ד (א) וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק:..ו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:(ז) וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:(ח) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן:
הרבה פרשנים הציעו שמשה נענש על ידי הצרעת בגלל שהוא דיבר לשון הרע על ישראל כשהוא טען שהם לא יאמינו לו. אבל ההסבר הזה לא מתאים להפיכת ה"כביכול עונש" לאות עבור ישראל! ואם משה באמת חטא בזה, למה ה' מנדב בקלות שלושה ניסים, אותות כדי לשכנע ישראל.
נראה שהמטרה היא , להיפך, לשכנע את בני ישראל כי משה הוא נביא אמת ושהוא המושיע. שה' מתגלה.
שוב אנו פוגשים צרעת כשיש צורך בהכרה של התגלות ה' על ידי שליח והצורך שבני האדם האחרים יכירו בזאת.
- מרים
במדבר פרק יב (א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:(ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְקֹוָק הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק:(ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה <ענו> עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: ס…(ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְקֹוָק בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ:(ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא:(ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְקֹוָק יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה:(ט) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בָּם וַיֵּלַךְ:(י) וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת:
מרים אינה מקבלת העליונות של נבואת משה על הנבואה שלה ושל אהרון. ה' מסיבר לה ולקוראי התורה מי הוא בעצם משה. שנבואתו אינה דומה לבנואות אחרות. הצרעת, היא כאן סימן, אות , עבור מרים ועבור כל העולם, שיקבע פעם נוספת (אחרי אות היד המצורעת) את איכות ומיוחדות נבואת משה.
- נעמן
מלכים ב פרק ה (א) וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן יְקֹוָק תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע…:..((ה) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ אֲרָם לֶךְ בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים….:(ז) וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי:(ח) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹהִים כִּי קָרַע מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁלַח אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל:(ט) וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָיו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע:(י) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר:(יא) וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע:(יב) הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה:(יג) וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר:(יד) וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר:(טו) וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ:(טז) וַיֹּאמֶר חַי יְקֹוָק אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן:(יז) וַיֹּאמֶר נַעֲמָן וָלֹא יֻתַּן נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים אֲדָמָה כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם לַיקֹוָק:(יח) לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח יְקֹוָק לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח <נא> יְקֹוָק לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה:(יט) וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ: ס
נעמן הוא גוי. אבל יש לו חשיבות גדולה וה' איתו. ייתכן מאוד( דעת הרב וינר) שה' עזר לו להגיע לתפקיד הזה של שר צבא של האיפריה הגדולה בזמנו באיזור. ארם שולט על כל האיזור, כולל על ממלכת ישראל הצפונית שנפרדה ממלכת יהודה בדרום. בקשת נעמן למלך ישראל לבוא להירפא , במקום לתת גאווה למלך ישראל, גורמת לו לפחד ולקרוע בגדיו. מלך ישראל איננו איש מאמין, לפחות לא בכולת הנביא אלישע לטפל בצרעת של נעמן.
אלישע איננו מקבל את פני נעמן ושולח (כנראה את השמש שלו, גחזי) להגיד לו לטבול שבע פעמים בירדן. וזה יגרום לקידוש ה' גדול מאוד.
במכה אחת אלישע מכה בשני ציפורים :
הוא מראה למלך ישראל שיש נביא בישראל!
והוא מראה לאלישע, אחד מהאנשים החשובים בעולם בעת ההיא שיש אלוהים ושעם ישראל הוא בחירו.
גם כאן, המקרא איננו מתעכב בכלל על סיבות הצרעת של נעמן אבל ברור שבגללה כל הסיפור החשוב הזה מסתובב. והמטרה היא שוב שיכירו בכוחו של נביא, ובהשגחת ה' בעולם, דרך שליחיו.
הרב מנשה וינר מוסיף עומק לסיפור: נראה שנעמן הוא גוי שמתחבר ליהדות. הוא דוגמא להצלחת הכנסת ניצוצות קדושה לתוך עם ישראל. הוא סמל הקשר החיובי שמצליחים , לפעמים ליצור בין הגוים וישראל.
השם נעמן מאוד מזכיר שמות דומים בתנך כמו
נעמה אשת נוח: היא ביתו של טובל קין. אישה מצאצא זרע מקולל (קין) שמצליחה להיכנס בחזרה אל חיק האנושות ולהפוך אפילו לאם כל האנושות שיוצאת מהתיבה!
נעמה העמונית: אשת שלמה , אם רחבעם, יורש שלמה , ממשיך שושלת דוד. נעמה בת מעם מקולל , עמון, שיוצאת, כמו רות ממואב , ונכנסת למקום החשוב ביותר של היסטוריית עם ישראל
נעמן, אחד הבנים של בנימין . נולד בארץ ישראל. ונזכור שנעמן הארמי ביקש כמתנה עפר מארץ ישראל כמתנה החשובה ביותר עבורו! קשר עז עם הנעימות של ארץ ישראל!!
בעל הטורים יודע אפילו ש"בני בניו של נעמן הארמי לימדו תורה בישראל!"
הרב וינר מוסיף עוד שהוא חיפש פסוקים בתורה שמתחילים בנון ומסיימים בנון, שיתאים לשם "נעמן" והוא מצא את אלה:
- ויקרא פרק יג(ט) נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן:
- דברים פרק יח (טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן:
- במדבר פרק לב (לב) נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְקֹוָק אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן:
פסוקים המדברים על חשיבות הנביא בישראל, על הצרעת ועל נהר הירדן. שלושת המוטיבים שאנו מוצאים בטהרת נעמן מצרעתו!
הירדן הוא גבול אבל כמו כל גבול הוא גם גשר אל העולם החיצון. כמו פילטר, הראויים לכך חוצים אותו כדי להעשיר את עם ישראל פנימה. ויכולים לצאת דרכו להפיץ אור לגויים.
- גחזי
(כ) וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹהִים הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֶת נַעֲמָן הָאֲרָמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיא חַי יְקֹוָק כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה:(כא) וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן ..((כז) וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג: ס
גחזי הוא ה"שמש" של אלישע. בניגוד לצו רבו, הוא הולך לנעמן כדי לקחת ממנו את המתנות שרבו סירב לקחת. הוא בטח חושב שאלישע הוא אמנם נביא גדול אבל הוא לא מבין בכסף! ושהוא יודע שלא להיות "פרייר" והוא מנצל הסיפור כדי להתעשר. זה מאוד מרגיז את אלישע והוא קובע שצרע נעמן תדבק בו!
גחזי אמנם מאמין באלוהים ובנביא אבל האמונה והנאמנות שלו מוגבלת כש מדוב רבכסף! גם כאן, כנראה הצרעת באה כדי ללמד לאנשים חשובים שיש בהם פגם בהכרה של כוחו של הנביא , ושמטרה עליונה היא שתתגלה השגחת ה' נכונה בעולם
- המלך עוזיה
דברי הימים ב פרק כו (ט) וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם:….. (טז) וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּיקֹוָק אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל יְקֹוָק לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:..(יז) וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן…. וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַיקֹוָק כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵיְקֹוָק אֱלֹהִים:(יט) וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית יְקֹוָק מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:(כ) וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ יְקֹוָק:(כא) וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית יְקֹוָק וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ:
המלך עוזיהו הוא מלך טוב ומצליח עד שזה ,עולה לו לראש" והוא רוצה להקטיר קטורת במקדש למרות שהוא לא כוהן. הצרעת באה כדי להחזיר אותו למקומו וללמד שיש לכבד את המעמד של הכהן, למרות היותו מלך! הקטורת היא מילה ממקור ארמי שפירושה "קשירה". לא כל אחד קושר כל דבר בכל מצב . יש חוקים בעבודת הקשירה ובעבודה בכלל. ויש לכבד את החוקים האלה. הצרעת באה כדי להזכיר לאיש גדול שאפילו הוא כפוף לחוקים האלה. בדומה לקטורת שהקריבו בני אהרון ומתו על כך, עוזיהו המלך הצטרע על עוון דומה.
- ארבעת המצורעים
מלכים ב פרק ז..(ג) וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ:
ההפטרה של פרשת מצורע מספרת הסיפור של המצור על הערי שומרון, בתקופת נבואתו של אלישע. אין בעם ואצל המלך שום אמונה בה' והם מתייאשים מכוחו להושיע. נעשה נס וחיילי המצור עוזבים את מחנהם . ובזכות ארבע מצורעים שהיו שם, הישראלים יוצאים מהחומות ומוצאים שלל רב ואוכל. שוב במקרה הזה, המקרא איננו מסביר למה ארבעת האנשים שדרכם גילו הנס, היו מצורעים. אבל הם נמצאים במרכז סיפור שכולו גילוי כוחו של הנביא ושל השגחת ה'.
- מעמד הכהן
ויקרא פרק יג (ג) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע ..וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ:
דברים פרק כד (ח) הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת:
בפרשות שלנו, לא מדברים על אנשים ספציפיים שהצטרעו אלא על המקרה באופן תיאורטי. אבל בספר דברים, הקשר בין הצרעת וקבלת מרות הכהנים והלויים ברורה. כאילו מטרת הצרעת היא, בין השאר, להכיר במעמדו של הכהן ,ואולי גם של הדיינים ואנשי השררה בישראל.
העובדה שהלכתית, הכהן הוא זה שמטהר או מטמא, למרות היותו עם הארץ גמור, מגבירה את חשיבות העיניין. איש חכם ומומחה בדברי הנגעים, עומר על יד הכהן ואומר לו "תגיד טהור" ואז הכהן אומר "טהור" ורק אז המצורע נטהר!
זה סימן מובהק שמעמדו של הכהן, ללא קשר עם כישרונותיו חשובים יותר , כאן, מחכמת אדם שאיננו כהן! עצם היותו כהן , מעניקה לכהן את הזכות לטהר או לטמא!!
- לשון הרע
ברור שדיבור לשון הרע נכנס לתוך העניין שיוצא מכל המקרים שלמדנו:
חוסר הכרה או חוסר כבוד כלפי התגלות ה' דרך שליחיו בעולם.
כל אדם באשר הוא, הוא שלוחו של הבורא כי הוא יציר כפיו ודרכו הוא מצפה שיתגלה ניצוץ מיוחד בעולם.
לשון הרע, משפילה בן אחד אחר ובכך, מגלה חוסר התחשבות , חוסר כבוד, חוסר גילוי השכינה בעולם!
אם כן, לשון הרע , יכול להיכלל בתוך ההגדרה היותר רחבה שניסינו לתת על הצרעת:
התרעה אל האדם על חוסר התחשבות בגילוי ה' דרך שליחיו. נסיון לתת הזדמנות לאדם לתקן את כוח יצירת הקשרים שלו עם בני האדם האחרים ועם ה' על ידי הכרזתו כטמא, יציאתו מהמחנה, שבירת הקשר המוטעה שלו עם החברה וניסיון לשקם הקשרים האלה על ידי תהליך ארוך של טהרה עד ליכולת להיכנס למפגש האולטימטיבי עם הבורא במקדש
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 