בע"ה כב טבת התשעו

מישל בן שושן

 

שמות לעד 6

1. מי הוא גואל ישראל?

א. מי נותן למשה את שמו?

כשמשה נולד, אין לו שם. בתיה מוסרת אותו ליוכבד לשם הנקה וכשמשה "גדל", כנראה אחרי שהיא מפסיקה להניק אותו או יותר מזה, היא מוסרת אותו לבתיה, לפי ההסכם שהיה ביניהן.

וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ😦 שמות פרק ב : (י))

• "ויהי לה לבן" לכאורה מדובר על בתיה אבל נשאר ספק קטן, אולי מדובר על יוכבד
• "ותקרא שמו משה" לכאורה בתיה נותנת את השם למשה אבל ייתכן אולי שיוכבד נתנה השם למשה כי הנה כתוב אחר כך:
• "כי מן המים משיתהו". ברור שבתיה "משתה" את משה מן המים אבל לא כתוב "משיתיהו" עם יוד אחרי האות תו. אלא "משיתהו" כלומר, את משית אותו. כאילו יוכבד קראה לבנה משה כי בתיה משתה אותו ואת זאת היא מכריזה לבתיה: אני מוסרת לך אותו ונתתי לו את השם משה כי את משית אותו! אמנם, המילה הזאת "משיתהו" (את משית אותו) נקראת, לפי המסורה "משיתיהו" (אני משיתי אותו). ואז, אנו מסיקים מזה שבתיה נתנה את השם למשה ולא יוכבד.

לסיכום: הפסוק משאיר אותנו בין שתי אופציות לגבי מי נתן את שמו למשה: יוכבד או בתיה.

 

ב. הזהות של משה

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:

( שמות פרק ב (יא))

מה פירוש "ויצא אל אחיו"?

• הרמב"ן סובר שהוא יצא אל אחיו העברים
• אבן עזרא סובר שהוא יצא אל אחיו המצרים

אנו שוב נמצאים מול דואליות. האם משה מרגיש מצרי או עברי? אין הכרעה בין המפרשים . ייתכן שאין הכרעה גם כן בתוך נפשו של משה!

"ויפן כה וכה" הוא שואל את עצמו למי הוא שייך? לאיש העברי או לאיש המצרי?

ואז ההכרעה נופלת: הוא רואה שהמצרי איננו "איש" אין לו את החשיבות של "איש" והוא מכניס אותו לעולם החול "ויטמנהו בחול". הוא מגדיר את החלק המצרי שלו כ"חול" ובוחר בחלק העברי שלו.

התורה מספרת לנו את הקושי הנפשי של משה  ומהלך הבחירה שלו.

אבל יש לשאול את עצמנו: למה  ה' בחר בכוונה אדם שיש לו את שתי הזהויות מוטבעות בתוך נפשו ?האם גואל ישראל היה חייב להיות בעל שתי הזהויות ביחד?

 

2. משה מבקש רשות מיתרו

אחרי הדו שיח הארוך בין משה לה' בהתגלות בסנה, משה חוזר ליתרו ומבקש את רשותו ללכת למצרים. הוא אפילו לא למגלה לו את הסיבה האמיתית (גאולת עם ישראל) אלא אומר לו שהוא הולך לראות האם הם עדיין חיים!!

 

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם: שמות פרק ד (יח)

 

רק אחר כך, ה' מסביר למשה את המהלך של ההליכה למצרים כאילו ה' הסכים עם בקשת הרשות מיתרו לפני שהוא מתחיל את כל המהלך של הגאולה. למה?? למה לבקש רשות מיתרו? הרי ה' בעצמו דיבר אליו! ואם יתרו היה מסרב? נראה שאז, ה' היה בוחר במשהו אחר או היה עושה מהלכים עד שיתרו יסכים. אבל, לפני שגואלים את ישראל, יש לעבור דרך ההסכמה של יתרו. לפחות משום "דרך ארץ קדמה לתורה".

(זה מזכיר לי מאוד את הסיפור של הכרזת בלפור לפני גיבוש השיבה לארץ ישראל- יתרו, כאן הוא ממלכת אנגליה השולטת במקום ).

 

3. רשות מפרעה

השאלה עוד יותר מעיקה כשאנו מתבוננים על מהלך יציאת מצרים, שלוקחת כל כך זמן, מסביב לשאלה "האם פרעה ייתן לנו לצאת?". האם לה' אין דרך להוציא את ישראל ממצרים בלי הסכמת פרעה? ברור שכן. הרי ה' עושה כל מה שברצונו במצרים וב"לב" פרעה!

למה כל כך חשוב שישראל יצאו ממצרים רק אחרי שפרעה יסכים למהלך? ולמה זה לוקח כל כך זמן, למה ה' מקשה את לב פרעה כדי שישראל יישארו עד זמן, ויהיו עוד מכות???

השאלה עוד יותר מפתיעה כשפוגשים את הפסוק "ויהי בשלח פרעה את העם" ולא כתוב :"ויהי כאשר בני ישראל יצאו " או "ויהי כשמשה הוציא את ישראל".

(זה מזכיר לי את ההצבעה באום על אישור הקמת מדינת ישראל)

 

4. תשובה אפשרית

הרב אורי שרקי מסביר, (כנראה מלימוד כתבי  הרב קוק ודברי מניטו שהסבירו) שגאולת ישראל חייבת לעבור דרך הסכמת אומות העולם כי גאולת ישראל קשורה לגאולת העולם.

אכן,נראה לי הגיוני לחשוב שהתכנית האלוהית של הולדת עם ישראל בעולם היא קשורה לתכנית האלוהית לגאולת העולם כולו. ה' הוא אלוהי העולם כולו ומטרתו היא כל העולם, כל האנושות. עם ישראל הוא אמצעי. לחנך, להיות עדות, לדרבן …,את כל אומות העולם להגיע למסכנות מסוימות בנוגע להכרה באל אחד הבורא את העולם. אם כן, המטרה העליונה היא "גאולת העולם". בתוך הראייה הכוללת הזו, גאולת ישראל היא המנוע שיביא לגאולת העולם בסוף ההיסטוריה. יציאת מצרים, היא לא "הגאולה השלמה" עבור ישראל. היא רק ה"אב טיפוס" של כל הגאולות שיבואו עד לגאולה האחרונה. אם כן, חשוב שהאב טיפוס של גאולת ישראל ייקח בחשבון את המטרה העליונה שהיא גאולת העולם כולו. זה נאמר במפורש בפרשת בשלח: "למען שיתי אותותי אלה בקרבו". זה גם היה כתוב ברית בין הבתרים:" וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי". כלומר, גאולת ישראל קשורה לגאולת העולם. ואם אין גאולת העולם מפורשת במהלכים האלה עדיין , הרי שלפחות הם משתתפים בחוויה של גאולת ישראל

במשחק מילים אפשר להגיד שהמטרה היא לא רק "יציאה ממצרים" (של ישראל) אלא "יציאת מצרים" (יציאה של המצרים עצמם)!!

נראה לי שברור לכל מי שרואה מה שקורה היום, שגאולת ישראל וחזרתו בארצו, מעניינת את כל העולם בצורה יוצאת דופן. יכולים להרוג מיליוני ערבים בסוריה, בלי שהעולם יזוז. אבל בניית מרפסת בהר חומה מקפיצה את כל האומות! גאולת ישראל בעת הזאת היא במרכז החדשות בכל העולם. וזה לא נגמר עם ההכרזה ב948 אלא ממשיך יום יום ובכל שעה. עיני כל העולם וחיציהם מופנות במיוחד לדבר אחד: מה קורא בארץ ישראל. ההתנגדות הבלתי הגיונית והמוגזמת לכל המהלכים שבונים את מדינת ישראל וחזרת היהודים לארצם, אומרת דרשני! זה עולה על כל הסבר הגיוני! האובססיה להתנגד ולדרוש תמיד יותר מעם ישראל בכל מה שקשור לגאולתו הנוכחית, מדגימה מול ענינו את הקשר בין גאולת ישראל ל"גאולת אומות העולם". הם דואגים להתנגד למדינת ישראל כאילו מדובר בעניין שלהם עצמם! כמובן, באופן בלתי מודע, אבל כל מי שעניו בראשו יכול להשוות את המהלכים האלה עם המהלכים שמספרת לנו התורה בקשר ליציאת מצרים!

לא מדובר בבקשת אישור מאומות העולם, כי הרי כל המהלכים נעשים ביוזמה של העם היהודי והוא חייב להילחם על כל שלב. הכל נשעה בזכותו ובזכות ההשגחה . אבל מדובר על ההשתתפות החווייתית של כל אומות העולם במהלך הגאולה של ישראל כי זה בנפשם!

לסיכום, יצאת מצרים, חייבת לעבור דרך שני מהלכים מקבילים

1. חינוך עם ישראל (ומנהיגו) לבניין זהות יהודית, נפרדת מהזהות המצרית, שרכשו במשך הגלות. זה תהליך ארוך וחוויתי יותר מאשר שכלי. זה לוקח זמן ודורש מה' להכות את המצריות שקיימת בתוך היהודי כדי להוציא את המצריות ממנו ולגלות את זהות היהודית שבו.
2. חינוך, או רושם עמוק, חוויתי בתודעה העולמית שמטרת הבורא היא גאולת העולם משעבוד. יש מטרה אלוהית עבור כל בני האדם והיא עוברת דרך גאולת ישראל.

לכן, אורך הגאולה, ריבוי המכות , מטרתן כפולה: עבור ישראל ועבור המצרים. אחד בלי השני איננו יכול להתבצע. שני המהלכים קשורים זה בזה. כמו שהמדרש אומר לגבי המכות "נגוף למצרים ורפא לישראל"

 

 

 

 

בע"ה חי בטבת התשעו

מישל בן שושן

 

שמות מוש

ואלה שמות (בני ישראל) הבאים מצרימה

השמות באים למצרים!

המדרש רבה מסביר את שמות השבטים, לא מהטעמים  שניתנו להם בלידתם אלא על שם הגאולה. למשל, ראובן נקרא כך כי "ראה ראיתי את עני עמי ישראל וארד להצילו" וכן שמעון "כי שמעתי את נאקת בני ישראל"..

כלומר: כשה' הכניס את בני ישראל במצרים כדי שייטמעו במצרים, הוא לא עשה זאת עם אנשים רגילים.הוא לא הכניס אותם שם כדי לאבד אותם לגמרי! למרות שזה מה שנראה לכאורה. להיפך, יש לו כוונה להוציא את בני ישראל, כעם, ממצרים. לכן הוא הכניס שם אנשים שיש בתוכם ניצוץ הגאולה העתידה.

כמו גנן שמשתיל זרע בתוך האדמה. כך השתיל ה' את בני ישראל במצרים. הם נראים, בתקופה ראשונה, כמצריים לכל דבר, הם "נרקבים" שם כמעט לגמרי ומתבוללים עד לרגע האחרון.

אבל, הגנן אומר לנו שהזרעים שהוא השתיל, יש בהם הDNA של הגאולה בתוך שמותם.

ה"שמות" שיורדים למצרים הם כמו הזרע שנראה הולך לאיבוד באדמה אבל יש בו כדי להצמיח עץ ענק בגאולתו מהקרקע של מצרים.

 

למה לרדת למצרים?

התשובה לעד: כי עם ישראל אמור להיות המייצג את כל הצורות האפשריות להיות בן אדם. ואחר כך, לעשות מכל השבטים האלה עם אחד שיושב בארץ אחת. כלומר, עליהם לפתח את שני המימדים ההפוכים: להיות אוניברסאליים ולהיות מיוחדים, עם אחד. השלב הראשון של בניין העם, אם כן, חייב להיות בחץ לארץ, כשהעם נולד בחיכוך עם כל עמי הארץ הנמצאים במצרים בעת ההיא (כולם באו לשבור אוכל, מצרים היא העצמה של אותו הזמן) והשלב השני הוא היציאה משם, בהרגשה של עם נבדל (בעזרת העבדות והמכות שיפרידו אותם מן המצרים) ומיוחד (עם תכנית מיוחדת שהיא התורה). לכן, יש שני שלבים שונים והפוכים בירידה למצרים:

1. הטמעות בתוך מצרים, שגשוג והתבוללות כמעט שלמה כדי לספוג את כל האפשרויות האוניברסאליות

2 היציאה משם, בניין מחדש של הזהות, יצירת עם ,עם חוויה אחידה , כדי לבנות אחדות כל הפרצופים לתוך עם אחד והכניסה לארץ .

תשובה חלקית של המו"ש: מצרים= מצר ים. הלידה של העם חייבת להתבצע בתוך מקום חשוך, מוסתר, מוגן מפני הקטרוגים. בדומה לתהליך הכניסה של הנשמה בתוך הגוף, בני ישראל ירגישו צמצום גדול וצרות .

 

אהיה

למה בני ישראל ישאלו את משה "מה שמו" של האלוהים שבא לגאול אותנו?

אני מציע משל: אומרים לכם שיש "ישראלי" שהולך לתת הרצאה, בארצות הברית, על השטחים בארץ. מיד אתם תשאלו מי הוא? עבור מי הוא מצביע? כדי לדעת על מה מדובר. כי מה שיגיד מאוד תלוי על הצבע הפוליטי שלו.

כך בני ישראל: מציעים להם תכנית שחרור. הם כבר שמעו על "אלוהי אברהם" בעל מידת החסד, שעושה חסדים. הם שמעו על אלוהי יצחק שדן את העולם בגבורה. הם שמעו על אלוהי יעקב שיודע לאחד כל המידות, בעל הרחמים. הם מכירים את אבותיהם, ראשי השבטים, שלכל איחד השקפת עולם שונה. לכן, ברור שמה שישאלו בני ישראל את משה זה "מה שמו?" עבור איזו מפלגה הוא עובד? באיזה צד הוא מצדד? התכנית מבוססת על איזו מידה?    התשובה של ה' היא מפתיעה ונועזת:  ה' יהיה מה שכל אחד ואחד ישיג בעבודתו!! שמי הוא "אהיה"! והשם הזה הוא נעלם (זה שמי לעלם) כדי לאפשר חופש עבודה לכל אחד. אין הכוונה . שם ה' נסתר וכל העבודה של הגילוי מוטלת על כל אחד ואחד!!

זו תכנית השחרור מעבדות: אין יותר עבדות לאלוה או למי שיחשוב עבורי או למי שיכתיב לי את ראייתו. ה' דורש מעכשיו שכל אחד יעשה עבודה עצמית, יקבל אחריות על ההשגות שלו ויחיה את חייו "לא כמצוות אנשים מלומדה" לא כרובוטים. אברהם חשב בכוחות עצמו ונבדל מדרך אביו. יצחק גם כן, ויעקב גם כן. כך דורש ה' , מעכשיו, מכל אחד מבני ישראל שיצאו ממצרים: לחשוב בכוחות עצמו. וה' יהיה האלוהים של כל אחד לפי השגתו!!

לעד: בתפילת העמידה מתחילים לדבר אל: אלוהי אברהם,  אלוהי יצחק, ואלוהי יעקב , האל הגדול (אלוהי אברהם) הגיבור (אלוהי יצחק- מידת הגבורה) והנורא (אלוהי יעקב- מה נורא המקום הזה)…

אבל מסיימים ב:"אלוהי נצור לשוני…." האלוהים שלי! אחרי העבודה הארוכה וההשתייכות למסורת האבות.

עני עמי

למה ה' החליט להציל עכשיו (אחרי 210 שנה!)את בני ישראל? כי הוא ראה שהם עצובים, הם לא יכולים לעבוד אותו בשמחה!!1. ומכיוון שעיקר העבודה חייבת להיות בשמחה, ה' החליט להפסיק את המשחק ולהוציא אותם משם!  אבל איך אפשר לדבר על שמחה בעבדות? במילים שלי, הייתי אומר שמה שהיה בסכנה, זו הגאווה להיות יהודי.השמחה להיות יהודי למרות המצב הקשה שבו אנו חיים, זו השמחה המינימאלית. כשה' ראה שיש סכנה על עצם הגאווה להיות יהודי במצרים, הוא הבין שהם הגיעו לנקודת אל חזור והוא חייב להוציא אותם משם מיד

 

זעקת בני ישראל

כשיש מחסומים לקבלת התפילות בשמים, מכל מני סיבות. אז יש דרך כדי לעקוף המחסומים: זו הצעקה. ללא מילים, מתוך הלב. את זה, קשה לה' לא לשמוע ולענות לה.

 

משה מסרב לשליחות

משה הוא בעל מידות של חסד. הוא לא "איש דברים" (לשון קשה). לכן, הוא מסרב ללכת בעודנו במצב הזה.

לכן, ה' מכניס בו כוחות של גבורה ודין: "וייחר אף ה' במשה" הוא הכניס חרון אף- מידת הדין- במשה כדי להכשירו לשליחות.

אהרון היא בעל מידת הדין. "הנה אהרון אחיך הלוי" . הלויים בעלי מידת הדין.

משה היה אמור, מטבעו, בעל חסד, ולכן התאימה לו יותר משרת הכהן הגדול

אהרון, היה מטבעו בעל מידת הדין, והייתה מתאימה לו יותר משרת הלוי.

אבל, אחרי "תפילת משה" (= הסירוב שלו היא כמו תפילה לתת לו האמצעים המתאימים), ה' החליף להם התפקידים משה יהיה לוי ואהרון יהיה כהן!

כך, משה שהיה בטבעו יכול להיות כהן, הוא זה שלימד את אהרון את עבודת הכהן והוא שימש ככהן בזמן שבעת ימי המילואים. אבל, עבור משימתו, לקח על עצמו את מידת הדין שהשתיל בתוכו ה': אומר המדרש ש"חרון אף ה' עשתה במשה רושם", הרושם היא מידת הדין שהכניס בו!

 

 

 

 

 

 

בע"ה יא טבת התשעו

מישל בן שושן

 

ויחי מוש

 

נסתמו עניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד (לעד)

רש"י שואל למה הפרשה שלנו "סתומה", כלומר, שאין מרווח בין סוף הפרשה הקודמת לנוכחית, בכתיבה בספר תורה. והוא נותן שתי תשובות:

"נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד

ביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו"

אבל עדיין אין שעבוד!השעבוד יתחיל רק בספר שמות! השעבוד יתחיל יותר ממאה שנה אחרי מות יעקב!

והפרשה שלנו עדיין לא מדברת על ברכות יעקב אבינו לבניו!

נראה לי שיש להבין במילה "שעבוד", לא את עינוי העבודה הפיזית אלא העובדה שהיהודים נמצאים בחו"ל ולא אכפת להם מזה! כלומר, נסתמו להם העיניים להסתכל על המצב מלמעלה. פרשת ויחי מספרת דווקא שטוב ליהודים במצרים. אין צרה ואין שעבוד פיזי עדיין. רחוק מזה. אלא שהתכנית של הקדוש ברוך הוא מתחילה לפעול:

ה' רוצה שהיהודים יתחילו להרגיש מצרים לכל דבר. ואחר כך, עליהם להרגיש שהם לא מצרים! ויהיה מסע ארוך כדי לשכנע שעליהם לצאת משם!! רק השילוב של שני המהלכים ההפוכים האלה,יוליד את "עם בני ישראל"!!!

עם ישראל אמור להציג את כל האנושות כולה. בגווניה ובדעותיהם השונות. בשביל זה, עליהם "להיטמע" בגלות. ומשם, לצאת ולהרגיש עם אחד מתוך כל ההבדלים הקיימים בניהם (הבדלים הנובעים מההבדלים הקיימים בין כל בני האדם) הם אמורים להיות העם המייצג את כל האפשרויות להיות בן אדם וגם להרגיש שהם עם אחד. כל זאת, כדי לזכות בארץ המיוחדת הזאת והעיד בפני כל העולם על אחדות הבריאה והבורא.

לכן, ה' מבטיח לאברהם שזרעו ירד לגלות ויצא משם. רק כך, העם הזה יזכה לארץ המובטחת.

 

אם כן, אנו נמצאים בשלב הראשון: השלב שה' רצה שהיהודים יהפכו למצרים!!!

ואכן, היהודים הופכים למצרים! איך? בסתימת העיניים והלב היהודי שלהם!!

אין מקום יותר לגלות הקץ כי ה' רוצה עכשיו שלא יחשבו על היציאה. עכשיו, עליהם להיות מצרים!!

לכן, נראה לי, יש דווקא ברווחת החיים הטובים של היהודים במצרים סתימת העניים והלב!!

וזה נכתב "ברמז" בתורה. על ידי הסרת המרווח המתוכנן בין הפרשיות. אין רווח, אין מקום להסתכל לעניים פקוחות! יש לרדת למצרים!

למה נכתב "ברמז" ולא בפרוש? כי בפרוש, באופן ברור, אין לזכור שהם יהודים! ה' עושה הכל כדי שיהיה סתום! לכן, הוא אומר לקורא שיש כאן התחלת תוכנית ההטעמה במצרים, ברמז בלבד!!

 

 

לסיכום: יש שתי תקופות מקבילות לשתי כוונות הפוכות של ה':

• ה' רצה שבני ישראל ישכחו את זהותם וייטמעו בזהות המצרית. כדי שיהיו מצריים. זה נמשך, בערך 120 שנה בתוך מצרים.במשך התקופה הזאת, היהודים חיו ממש כמו מלכים במצרים.
• אחר כך, ה' ביקש מהם לצאת משם ולעורר מחדש את הזהות שלהם. כך, הזהות היהודית הייחודית מתעוררת מתוך ההבדל העמוק עם הזהות המצרית!! וזה קרא ב70 השנים האחרונות של השהייה במצרים, עם השעבוד, המכות והיציאה.

אם כן, ה' היה צריך להשכיח את הזהות היהודית מהיהודים במצרים, והוא גרם ל"סתימת עיניהם וליבם" של ישראל והוא זה שסתם את גלוי הקץ מאת יעקב לבניו! למרות שהשעבוד לא התחיל והם מרגישים מצוין שם, מה שקורא זה שהם שוכחים את זהותם, וזו היא "צרת השעבוד" למרות שהשעבוד האמיתי, העינויים, יתחילו יותר ממאה שנים יותר מכן!!

כדי שהזהות של היהודים , מצד אחד, תשכח מהם (בתקופה הראשונה) ותשוב אליהם, בתקופה השנייה, הם היו חייבים לשמור על כמה סימנים, כמו המלבוש, הלשון והשמות שלהם.

המטרה העליונה היא: שישראל יהיו המייצגים של כל האפשרויות להיות אדם (במצרים היו מיוצגות כל הזהויות) ואחר כך, הם היו צריכים להרגיש עם אחד. רק כך הם יכלו לנחול את הארץ שנמצאת במרכז העולם, שבה אחדות ה' צריכה להתגלות. אחדות מתוך ייצוג של כל האפשרויות השונות.

במילים אחרות, ישראל היו צריכים "להוציא את ניצוצות הקדושה ממצרים".

 

ויקרבו ימי ישראל למות

למה הפסוק עובר משם יעקב (ויחי יעקב בארץ מצרים..) לשם ישראל (ויקרבו ימי ישראל למות)?

יעקב= השם הבסיסי של יעקב, השם שהוא לא יאבד אף פעם. בכל מצב. זה מביל לנפשו ולרוחו של יעקב.

ישראל= השם שלו כשהוא זוכה למעלה רוחנית, זו הנשמה העליונה שלו

(תזכורת:כשילד נולד, אביו ואימו נותנים לו את ה"נפש" שלו.

אחרי שהוא לומד לדבר, הוא רוכש ה"רוח" שלו

כשהוא מתחיל לחשוב, להתפלל, ללמוד, לרכוש מודעות רוחנית, הוא יכול להגיע למדרגת "נשמה". לא כל הזמן, אלא מידי פעם, בזמנים שהוא כן מגיע למעלה הוא זוכה לנשמה הזו ובזמן הרגיל, הוא נשאר בנפשו וברוחו הבסיסיים)

לכן, "יעקב " אבינו לא מת. הבסיס יישאר תמיד, בזרעו.בכל מצב, כל יהודי יישאר עם מדרגת "יעקב" בתוכו

אבל, המדרגה של "ישראל" התחילה לדעוך בהיותו במצרים ואכן מדרגה זו מתה. היו צריכים לחכות למשה רבנו כדי לעורר את הזהות של ישראל הזו שנרדמה לה.

 

לוז או בית אל

יעקב קרא למקום "בית אל", אבל "לוז" היה שם המקום לפני כן. כשיעקב מבקש לברך את מנשה ואפרים, הוא מזכיר את הופעת ה' ,בלוז בארץ כנען" ולא את השם שהוא בעצמו נתן למקום: בית אל" למה??

לוז= העצם הקטנה שנמצאת בעורף. לדעת המדרשים, הלוז נברא אחרי שאדם הראשון חטא בחטא עץ הדעת. אם כן, העצם הזו לא חטאה! והיא תישאר תמיד, גם אחרי המוות. משם יתעורר הגוף לתחייה בתחיית המתים.

אם כן, לוז= המצב הבסיסי המקשר, בלי קשר לחטאי האדם, את האדם לשורשו העליון. גם אם האדם חוטא בין אם לאו, הלוז הוא הסימן של הקשר שלו למה שהוא היה אמור להיות.

"בית אל" זה שידרוג של הלוז! במידה והאדם יזכה למדרגה עליונה, בתפילה ובעבודת המידות שלו, הוא הופך את גופו לבית אלוהים, מדרגה שאדם רגיל לא נמצא בה באפן רגיל ותמידי.

 

לכן, כשיעקב מבקש לברך את בני יוסף, הוא יודע שהם יחטאו בעתיד. בכל זאת, הוא מברך אותם מבחינת "לוז", כלומר בזכות היותם "בני יוסף" בלבד. הם מבטאים את היהודי הבסיסי, שנתווסף לעם על ידי זכות אבותיו בלבד ולא בזכויות עצמו.

 

למה התווספו שני שבטים מיוסף דווקא (לעד)

כי יוסף הוא נקרא כך על שם מה שאמרה רחל :" יוסף ה' לי בן אחר". ללא קשר עם לידת בנימין, יוסף הוא זה שאחראי על התוספת. תוספת ילדים, תוספת שבטים, תוספת רעיונות. הוא הילד הגאוני, שאחראי על החידושים ועל התוספות מעבר למסורת. לכן, יוסף פותח הדרך לתוספת השבטים בעם.הוא "ערך המוסף" של העם!

 

לא בזכות מנשה ואפרים עצמם יעקב מברך וממנה אותם אלא היותם "בני יוסף":

לכן, כשיעקב שואל את יוסף :" מי אלה?", הרי הוא כבר מכיר אותם כבר יותר מחמש עשרה שנה! אלא הוא שואל בעצם, לדעת המו"ש: האם הם יכולים לחבר בין ה"מי" ל"אלה"? כלומר האם הם ראויים?

תזכורת:

"אלה" = סימן למציאות כפי שהיא.

"מי"= סימן לשאלה של האדם על מה יש מאחורי המציאות.

החיבור בין הגשמי, המציאותי לרוחני, ה"מי", עושה את המילה "אלוהים" שהיא מחברת בין "אלה" ו"מי".

יוסף עונה לו "בני הם"! כלומר, אל תעביר אותם תחת זכוכית מגדלת על צדקותם. אלא תברך אותם רק בזכות שהם "בני" ותו לא!

 

האל הרועה אותי (המי השילוח)

יעקב מברך בשם "האלוהים אשר התהלכו אבותיי לפניו אברהם ויצחק, האלוהים הרועה אותי מעודי…"

אברהם ויצחק מועדפים על נוח כי נוח הלך "אחרי ה'" בלבד, הוא לא יזם. האבות ,כן יזמו ,והלכו "לפני ה'"

אבל יש מגרעת באברהם ויצחק: זה שהם הלכו לפי מידה אחת בלבד וכל הזמן יזמו, אמנם לפני ה', אבל משכו לכיוון מסויים: אברהם בחסד ויצחק בגבורה.

לעומתם, יעקב היה מוכן ללכת בכל כיוון שה' רצה: כלומר היתה לו מוכנות לשנות כיוון לפי רצון ה' המשתנה. זו המעלה הגבוה ביותר. הוא לא יוזם בלבד , הוא יכול להיות קשוב כל הזמן לרצון ה'. הוא לא מקובע בכיוון מסויים. כמו שה תחת שרביט הרועה. הוא כל הזמן משתנה יחסית לרצון הרועה.

המעלה הזו תמשיך על ידי דוד המלך :"ה' רועי וישעי.."

 

סדר האבות

לפעמים, קוראים סדר שונה ממה שמקובל. למשל:"וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור (ויקרא כו מב).

יש בעצם לשים לב למי שנמצא באמצע השלושה ומי מתחיל הרשימה:

• בדרך כלל הנה הסדר: "אברהם- יעקב- יצחק" כאן, יעקב עושה החיבור בין אברהם ליצחק. יעקב הוא הבריח התיכון המחבר בין הקצוות של החסד והדין.
• בראש השנה,שהוא יום הדין, יש להפוך הדין לרחמים. לכן, שמים יצחק במרכז :" אברהם- יצחק- יעקב". למשל, בקולות השופר,
  • אברהם-תקיעה.
  • יצחק שברים, תרועה,מידת הדין,
  • ויעקב תקיעה אחרונה- מידת הרחמים.

המטרה היא לעגן את מידת הדין, למתן אותה בעזרת החסד של אברהם מימין והרחמים של יעקב משמאל.

• במידה ויש בעיה של זכויות, במקרה "חרום", אז משתמשים בסדר הזה: יעקב- ויצחק-אברהם. כמו בקללות של ויקרא. אז, שמים הרחמים מימין והחסד משמאל כדי להגן מפני מידת הדין של יצחק באמצע.

 

 

הקבצו ושמעו בני יעקב

• הקבצו= להתחבר, כשכל אחד מרגיש "קטן" בעיני עצמו, כדי שיוכל להתחבר עם אחיו.
• שמעו= שמעו את עצמכם, זה את זה- "וישמע שאול את העם"   (שמואל א טו ד). כאן השורש "שמע" הוא באמת קיבוץ בעצמו!

ושמעו אל ישראל אביכם= שמעו אל המטרה העליונה של עם ישראל, ש"אביכם" בשמים תכנן עבורכם.

 

 

להיות בשמחה תמיד

בברכת שמעון ולוי, יעקב מבטא את רתיעתו מהקיצוניות שלהם "בסודם אל תבוא נפשי.." למה? כי יעקב חושב, כמו המו"ש, שהדרך הנכונה היא לא הקיצוניות, אפילו בעבודת ה'.

לפעמים, אנשים צדיקים מאוד, חוזרים כל הזמן בתשובה ומרגישים שהם אפסיים, בלי ערך, ונופלים בדיכאון ומתנתקים מהסובבים אותם. לכאורה, הם עושים זאת כי הם רוצים להיות אמיתיים, רציניים, דבוקים בה' ובעבודה. אבל, לדעת המו"ש (ולדעת יעקב אבינו בפירוש הזה), הם מפספסים העיקר

כי יש שני קריטריונים שיכולים להגיד לאדם האם דרכו נכונה בעבודת ה':

1. האם הוא שמח
2. האם הוא מחובר עם הבריות

השמחה היא הדרך העיקרית בעבודת ה'. כל הזמן שהאדם צריך לחשוב על מעשיו ולתקן אותם, הוא מיד חייב לחשוב שלא להגזים ולכעוס על עצמו ולא להיכנס לדיכאון. כי העקיר היא השמחה בעבודה. אם הוא מרגיש שהוא איבד את שמחת החיים שלו, סימן שעשה טעות בתהליך. ועליו לחזור לשמחה. כי היא מצווה גדולה מאוד להיות בשמחה, תמיד!

הקריטריון השני, ההתחברות עם האנשים הסובבים אותו, הוא גם כן טסט חשוב לדעת אם הוא לא סוטה מהדרך הישרה של עבודת ה'. הכעס על עצמו או הגאווה (הוא חושב הוא באמת עובד את ה' ולא האחרים…)יכולים להטעות אותו ולתת לו לסטות מהדרך הנכונה. עליו לעבוד את ה' "בכל דרכיך", בכל הכיוונים. וכדי לברר זאת, החיבור עם האנשים האחרים הוא מבחן אמיתי. מי שמתנתק מהסביבה עובד ה' בקיצוניות מסויימת וזה אסור לגמרי.

 

 

גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב

גד= מלשון אגודה, חיבור. משבט גד יבוא אליהו הנביא שידע לחבר בין כל חלקי העם.

מתי? באחרית הימים, בעקב של ההיסטוריה, בעקבתא דמשיחא

 

 

שנים עשר שבטים

כמניין 12 האפשרויות לכתוב את ארבע אותיות ה'

כי השבטים מסמלים את כל האפשרויות להשיג את הבורא. כל האפשרויות להיות בן אדם הראוי לשם הזה

 

 

 

 

חזק חזק חזק

גימטרייה של "חזק"= 115

שלוש פעמים חזק= 345= משה.

כשמסיימים ספר בקריאת התורה, מזכירים, ברמז את משה רבנו באמירת שלוש פעמים "חזק". משה מחבר בין כל חלקי התורה ומחזק את אחדות העם על ידי התורה עצמה.

לעד:

מעניין שדווקא בין הספרים, כשיש הפרדה בין ספרים שונים בתורה שאמורה להיות "אחת", שם ,דווקא , אומרים המילות "חזק".

יש שתי אפשרויות:

1. כשמסיימים קריאת ספר, יש עצב מסויים, לכן יש להתחזק למרות הסיום
2. (לדעתי, זאת הסיבה העיקרית): החוזק של התורה בא מה"גמישות" שלה. העובדה שיש הפסקות, פרקים, פרשיות, פתוחות וסגורות, כדי לתת לקורא מרווח שיתבונן ויחשוב. זה מה שנותן הכוח לתורה. כמו קנה הסוף מתכופף ולא נשבר, בניגוד לעץ שנתלש ברוח חזקה, כך חוזק התורה נובע מגמישותה והכנסת חשבת הקורא באמצע הכתב.

ההזכרה של משה רבנו שמחבר את כל התורה כמקשה אחת, היא מרגיעה אלה שאינם יכולים לקבל את העובדה שגמישות היא כוח! לכן, נראה לי, החכמים הכניסו את האמונה בזה שמשה הוא זה שכתב את כל התורה כולה בבסיס האמונה היהודית, כדי לאזן את העובדה שהיא נכתבה ספרים ,ספרים!

כמו עמוד שדרה, אצל האדם, שבנויה מחוליות נפרדות, כך התורה בנויה בהרבה ספרים, פרשיות שונות. הגמישות של האדם מוענקת לו על ידי הגמישות של עמוד השדרה שלו. היא נותנת לו החוזק האמיתי, החוזק של בן אדם, ולא החוזק של גוש מקובע.

בע"ה ו טבת התשע"ו

מישל בן שושן

 

ויגש מוש

ויגש – גושן (לעד)

למה כל כך חשוב לדעת את שם חבל הארץ בתוך מצרים שבו ישבו ישראל? ולמה לחזור כל הזמן על השם הזה "גושן"?

אם שמים לב לפועל "לגשת", הוא חוזר הרבה פעמים בסדרה שלנו

• "ויגש אליו יהודה": יהודה ניגש אל יוסף
• "גשו נא אלי ויגש" כל שאר האחים נגשים אל יוסף
• "ויגש אליו" יוסף מגיש מנשה ואפרים אל יעקב (פרשת ויחי)

אם כן, כל אחד מגיע למעמד שהוא "ניגש"

אנו גם קוראים לשליחו ציבור "לגשת" כדי להתפלל.

המאור ושמש אומר שיהודה הגיע למדרגה על ענווה וקטנות, וזה אפשר לו "לגשת"

בעצם, זה מסביר לנו למה המסורת חתכה בתוך הדוח שיח בין האחים ויוסף, וקבעה פרשה חדשה. כי בהפסקה, בין השבוע שעבר לשבוע הזה, יהודה הגיע לתחתית. הוא מאבד הכל. הוא מוכן להיות עבד רק לא לעלות אל אביו. הוא מרגיש, אולי בפעם הקשה ביותר בחייו, שהוא לא הכל יכול. כמו אדם בדיכאון, שמרגיש ממש בתחתית החבית,("הוא רואה שצרתו צרה מאוד"-במילים של המו"ש)הוא בשל לשינוי משמעותי בנפשו. וזה תהליך ה"קטנות"(במילים של המו"ש), צמצום עצמי,  מוכנות לשמוע האחר, מוכנות ל"התחבר"(במילים של המו"ש) אל האחר. זו עמדה אמיצה אבל היא באה מתוך מאמץ כן רציני, אמיתי.

כשיהודה "ניגש", הוא מוריד המסכים של עצמו. הוא אמיתי כמו שיש להיות מול האלוהים בתפילה.

כדי שיחול חיבור בין כל האחים, על כל אחד להיות במצב דומה לזה: להוריד המגינים שנותנים לאדם לחשוב שהוא לא זקוק לאחרים. מעשה ההקטנה הזה, הענווה האמיתית, ההרגשה של "חיסרון" הוא שיכול לאפשר התחברות עם האחרים. לכן, נראה לי, כל השבטים עוברים את התהליך הזה של "לגשת" אל אחר.

וזה, לעניות דעתי הסיבה האפשרית לקריאת המקום שבו ישבו ביחד כל העם הישראלי המהווה "ארץ גושן" ארץ שכולם נגשים אחד עם השני כדי לחיות ביחד. גושן מלשון גישה, נגישות.

 

למה מצרים?

מה יש לעשות במצרים דווקא? המו"ש מסביר שמצרים היא "ערוות הארץ". מצרים היא הארץ שיש בה הכי הרבה עריות. המדרש יודע לספר שאדם הראשון איבד שם, במצרים 130 "טיפות". יש "זוהמה" רבה במצרים.

על עם ישראל להיבנות על נוסה "הברית" כלומר ברית המילה, כלומר טהרת ההתנהגות המינית וגם שמירת הזהות על ידי נישואים בתוך העם ולא מחוצה לו. זה יסוד האומה.

כדי לברר את הנושא של העריות ושמירת הברית, יש לחיות במחיצת אנשים שעושים את ההיפך הגמור. רק שם, ניתן להגיע לתחתית הבירור של הנושא. או שנתבולל ונהיה כמו מצרים או שנדע להיפרד מהם. אבל כשניפרד, נוכל לדעת על מה השוני בינינו ועל מה יש להיבנות. קוראים לזה "העלאת ניצוצות הקדושה שירדו למצרים" כלומר, יש במצרים לעשות הבירור היסודי של עניין העריות.

• זאת הסיבה, שהמדרש ורש"י מסבירים את הפסוק "גשו נא אלי, של יוסף אל אחיו, "הראה להם שהוא מהול"!! דרך מוזרה להציג את עצמו לפניהם! אלא שבכך הוא מסביר לאחים שהוא "שמר על הברית" ושגם הם חייבים לשמור על הברית אם הם רוצים לחיות במצרים. זו המשימה של העם כולו.

 

חליפות שמלות

יוסף נתן לאחיו "חליפות שמלות". בדרך רמז, המו"ש מסביר שהשמאל הוא היצר הרע והימין, היצר הטוב. הם חושבים שמה שהם עשו במכירת יוסף היה רע מאוד. הוא רוצה להריגע אותם ולהגיד שבעצם, זה היה מעשה שהאלוהים רצה. כלומר, הוא מחליף להם את ההרגשה שעשו רע להרגשה שהם עשו דבר טוב בדיעבד.

לכן זה "יחליף" ה"שמאל" לימין.וזה "חליפות שמלות" (בלי אלף!)

 

זבחים לאלוהי אביו יצחק

יעקב היה מחבר החסד והגבורה. אבל הוא נטה לגבורה. הוא "ישב בארץ מגורי אביו", הוא היה יותא נוטה למידת הדין, כל זמן שישב בארץ כנען.

אבל, כשהוא יורד למצרים, שם אין הגנה על העם. הוא מתפלל שהדינים ימתקו. הוא נוטה יותר למידת חסד בחו"ל. לכן, הוא דווקא מתפלל לאלוהי אביו יצחק שימתיק הדינים על עם ישראל בחו"ל

 

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף

יעקב זקוק ליוסף. כי יוסף יודע לתרגם את הייחודים לדברים טבעיים ופרקטיים. לכן, יעקב זקוק ליוסף. הוא רוצה לוודא שיוסף עדיין מסוגל למלא את תפקידו מבחינת מידת היסוד: התפקיד הוא לקבל את כל המידות שמעליו ולהעבירם אל המידה שמתחתיו: מידת המלכות. ויהודה הוא המלך. אם יוסף יוכל להעביר ליהודה (ולא רק לתת לו פקודות , ולא רק להראות עליונות כלפיו, ולא רק להחזיר האחים בתשובה!)

תזכורת:

יש שלושה שלבים המחולקים בשלושה מידות:

 

1. חכמה (מצד אחד)                               בינה (מצד שני)

דעת (מחברת בניהם)

 

2. חסד (מצד אחד)                              גבורה (מצד שני)
3.                       תפארת (מחברת בניהם)

3. נצח (מצד אחד)                  הוד(מצד שני)

יסוד  (שמחברת בניהם)

מלכות

 

מה הוא ההבדל בין שלושת השלבים האלה? השלב העליון (חכמה בינה ודעת) הם יותר מופשטים, הם "עליונים" כי הם שייכים לעולם האידיאות, הפילוסופיה . אין לה כל כך מגע עם העולם הקונקרטי. השלבים הבאים, מגשימים יותר את אותם הדברים. השלב השלישי, האחרון, הוא הכי גשמי בניהם.

• הדעת- זה משה רבנו.הוא מחבר ומאחד, מסביר שה' אחד. תורה אחת.אבל, הוא כולו שכלי. הוא איש האלוהים. הוא קיבל התורה ומנסה למסור אותה לעם ישראל
• התפארת- זה יעקב אבינו. הוא שילב בחייו את מידות החסד של אברהם והדין של יצחק אבותיו.
• יסוד- זה יוסף. הוא מתרגם הכל בעולם העשייה הגשמית.

כל השלבים האלה חייבים לרדת עוד קומה כדי לתרגם הכל העולם המלכות (יהודה)

 

כשמספרים את הסיפור, מדגישים תמיד החזרה בתשובה של האחים על שמכרו את יוסף. אבל שוכחים שגם יוסף חייב לחזור בתשובה. על הגאווה שהוא מראה, על התפקיד של "המחזיר בתשובה" שנותנת לו הרגשת עליונות שחצנית. הוא גם מגיע לשלב "שלא יכול להתאפק" והוא צריך לקרוע את המסכה שעל פניו.

 

יעקב זקוק שיוסף יתפקד כראוי. לכן, המבחין הוא : האם יוסף ידע להעביר את הדברים אל יהודה, המלכות ולא להשאיר בידיו את המלכות. זו ההוראה החשובה ביותר מיעקב אל יוסף: יש לוודא שהשלב של יוסף ידע לאפשר למלכות יהודה להגיע.

 

גם היום, יש לי הרגשה שהציונות, משיח בין יוסף, עשתה דברים ענקיים, אבל הגיע הזמן שהיא תדע למסור את השרביט למשיח בין יהודה. כלומר, להכניס בתוך מדינת ישראל, התוכן היהודי שחסר לה. כדי שהישראלים ידעו מאיפה באו, ולאן הם הולכים. שיהי תוכן היסטורי , משמעותי, זהותי, שיוביל את המדינה אל עבר שלב חדש.

כי היום, רוב הישראלים החילונים, מרגישים שהם כאן רק בגלל שהיתה שואה, ומדינת ישראל הוקמה כדי שלא תהיה עוד שואה. זה נאמר בכל יום עצמאות על ידי מנהיג העם.

אבל ,אם נשען רק על המושג של  "מחנה פליטים ענק שיודע להגן על עצמו",  כמשמעות של קיום מדינת ישראל, לא נלך רחוק!

 

 

 

 

 

בע"ה א טבת התשע"ו

מישל בן שושן

 

חנוכה לעד4

כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק באלוהי ישראל

 

הגזרה הזאת של היוונים, מובאת במדרש רבה(יקרא טו ט ), בהקשר לארבע גלויות שמרומזות על ידי ארבע נגעי הצרעת. שאת ספחת, בהרת, נגע צרעת, הן כנגד ארבע הגלויות שיעברו ישראל בהיסטוריה.

"בהרת" זו ייוון שמבקשת מישראל לעשות הבהרה אחת ולתמיד:

האם אתם רוצים להיות אוניברסאלי ולעזור לכל עמי העולם ולהיות "אור לגויים" כמו שהיה יוסף במצרים

או שאתם רוצים להסתגר בתוככם ולהיות עם מיוחד, פרטיקולארי, כמו שטוען יהודה?

תחילתו ואל תישארו בין שתי האופציות! תבהירו את עמדתכם!!

זו מחלת הבהרת!

חייבים להבהיר, חייבים להיות או כך או כך. היוונים לא מסכימים שאנו נטען שאנו תופסים בשתי האופציות גם יחד! זה מה שקשה להם, לכאורה.

יוסף, אכן היה בעד להיות "אור לגויים" אבל, באותו הזמן, הוא נשאר צדיק ונשאר יהודי. דבר זה קשה מאוד. לכן, יהודה טוען שאסור לפנות לעזרה אל עבר הגויים. כי זה מסוכן, עלולים להתבולל ולאבד הכל.

יהודה בא ומזכיר שמה שעשה יוסף, הוא על אנושי.

לכן, כשהיהודים יצאו לגלות, היהדות תיסגר, ההלכות יחמירו, כי הסכנה של ההתבוללות עורבת מכל צד.

אבל הפן האוניברסאלי של עם ישראל חייב להתקיים בכל זאת. כשהאלוהים מגלה את עמו, הוא חושב על זה גם כן. יש לקבל את הניצוצות של הגויים בתוכנו, עם מעורבות חזקה בעולמם.התרומה היהודית לעולם היתה אדירה

לכן, כן אנו חייבים לתפוס בשני קצות החבל

ואכן, כשחייבים לאחד המידות ההפוכות, "מחלת הבהרת" היא אנטי יהודית!

האנטישמיים לא יכולים לסבול שאנו נהיה גם כמוהם וגם שונים! זה ההבדל בין אנטישמיות לגזענות.

הגזענות שונאת האחר באשר הוא שונה

האנטישמיות שונא היהודי כי הוא גם שונה וגם דומה מאוד

לכן חנוכה היא החג של החיבור בין יוסף ויהודה, בין הדעות השונות, גם יחד!

בע"ה כז כסלו התשעו

מישל בן שושן

 

מקץ מוש

מקץ (לעד)

המילה "מקץ" מאוד מוזרה. היא מורכבת משני מרכיבים סותרים:

• קץ= הסוף שאין כלום אחריו
• מ….= התחלה

מ…קץ = אפילו שאתה חושב שזה הסוף הגמור, דע שיש עוד דברים שיקרו. וייתכן אפילו שהדברים שיקרו אחרי כלות כל הקיצים, יהיו טובים יותר!

זה, לדעתי הרעיון הראשון של הפרשה: חשבתם, בסוף הפרשה ה קודמת שליוסף אין יותר תקווה. השארנו אותכם בחושך של הבית כלא בלי שום מענה. והנה יש אור אחרי החושך! אין ב"מציאות" רק מה שאנו רואים בה. יש רבדים אחרים (לטוב ולרע!).

 

חלומות פרעה (לעד)

למה התורה מספרת לנו את חלום פרעה? נדיר ביותר שהתורה מספרת לנו, הקוראים, דבר שאיננו עובר דרך ההשגה של בני אדם! לא רק זה אלא שהתורה מספרת לנו שוב אותם החלומות, איך שפרעה מספר אותם! ושוב מספרת לנו אותם בעיניים של יוסף.

בדרך חלום, זה דבר כבר מאוד קשה לספר באופן אובייקטיבי. הכל תלוי בזכרון של מי שחלם, בזמן ובמלים שהוא בחר לספר אותו, ואפילו הוא בעצמו יודע שמה שהוא מספר הוא רק זווית אחת ממה שהוא באמת הרגיש בחלום. כלומר, יש קושי עצום, עבור האדם עצמו לספר את החלום שלום "כמו שהוא היה באמת"

יש הרבה רבדים:

1. החלום "עצמו", "אובייקטיבית". כמו שהתורה מספרת אותו.
2. החלום איך שהחולם "תפס" אותו, בתחושות שלו, בזיכרון שלו..
3. החלום איך שהחולם "מספר" אותו, במילים שהוא מצא בזמן שהוא מספר, דברים שצריכים להיות מובנים לשומע
4. איך שהשומעים מתרשמים מהחלום
5. והפתרון התלוי לגמרי בשומע.

כל הרבדים האלה שונים אחד מהשני. וריבוי הווריאציות בפרשה מורים על קיום רבדים רבים אלה.

ומוסיפה עוד רובד: המסר שהאלוהים רוצה למסור בחלום: זה דבר סמוי או גלוי?

1. אם הדבר אמור להיות ברור, למה שה' לא ידבר ישירות עם פרעה, כמו שכבר סופר בפרשת שרה, וגם כשה' דיבר עם אבימלך או עם לבן או עם בלעם, אז, לא היינו זקוקים לשום "פענוח". המסר היה ברור ולא האריכה התורה בו!!
2. אם כן, מובן שה' רוצה שה"פענוח" יעשה באופן כזה שיש התערבות של האדם בו. לא רק האדם שיפענח אלא גם האדם שחולם החלום. כאילו תהליך "הפענוח" חשוב יורת מהמסר עצמו!
3. ואולי, אין "מסר" ברור, אלא כיווני חשיבה שהאלוהים מוסר לאדם ומחכה לתגובה של האדם. האופציה הזו קרובה יותר למה שנראית העמדה של יוסף: יש דברים שנקבעים מלמעלה אבל על האדם לפעול כדי להטות את הדברים לטובה. מכאן נעבור לחידוש של המו"ש:

 

הגיד או הראה?

כשיוסף מפענח החלומות, הוא משתמש בשני פעלים שונים לגבי מה שעשה האלוהים על ידי החלום:

1. את אשר האלוהים עשה הגיד לפרעה:

זה, לגבי שבע הפרות השמנות והשיבולים העבות . ברור שמדובר על שבע שנות שבע. על זה , אין וויכוח ואין לאדם להתערב כי זה כבר ברכה .לכן יוסף אומר "האלוהים הגיד" כלומר אין מה להתערב בעניין

2. את אשר האלוהים עושה הראה לפרעה

אבל לגבי הפרות והשיבולים הדקים, יוסף אומר שלפי דעתו (זאת אשר דברתי), הם שנות רעב . כי הוא יודע ששנות הרעב האלה לא יהיו! שתי השנים הראשונות, יוסף ייתן אוכל לכולם וחמשת השנים האחרונות, יבוטלו כי יעקב יגיע למצרים ולא יהיה כלל רעב. אם כן, יוסף לא אומר שהאלוהים אמר זאת במפורש, אלא זו השערה שלו. הוא לוקח על עצמו ההשערה כדי להגן על התדמית של האלוהים וכך הוא יכול להפחיד ולתת פתרון שתסיר הבעיות של שבע שנות רעב. לכן, כאן, יוסף משתמש במילה "הראה" כלומר, ה' מציע ועל האדם לדון בנוסה ואולי גם להתערב כדי שזה לא יקרה.

מכאן התשובה לשאלה שלנו:

האלוהים לא רצה למסור מסר, כמו דע לך שיהיו שנות רעב או שבע. אלא האלוהים רוצה שהאדם החולם, יגלה בעצמו , מצד אחד שיש מתכנן מלמעלה שמושל על העולם, אבל מצד שני, שהמציאות יכולה להשתנות לפי ההתערבות של האדם עצמו. ה' מעוניין שפרעה יבין את שני הדברים גם יחד! זו ההתבטאות הברורה ביותר עד כה של המיוחדות שיש ביהדות: מאמינים בה' כאילו הוא עושה הכל ומצד שני מאמינים שהאדם חייב לפעול כאילו ה' לא עושה כלום! יוסף מבין גם הוא שיש להחשיב החלומות באופן דואלי:

1. גם לקבל את המסרים מלמעלה
2. וגם לפעול כדי להסב הדברים לטובה.

 

ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו

זה מראה שיוסף השתנה והאחים לא השתנו. לא באופן פיזי אלא בעיקר בהתקדמות אל עבר מה שה' דורש מהם. אם התורה מתעניינת ביוסף והשאירה לרגע את האחים בלי לספר לנו מה קרה להם בתקופה הזו, זה כדי שנבין ששום דבר משמעותי לא קרה להם. אבל יוסף כן למד הרבה דברים על עצמו. הוא כן "קנה חכמה" ולכן עכשיו יש לו זקן! יוסף התשנה מאוד וזה אולי גם השפיע על מראה הפנים שלו.

לפעמים התורה מזניחה חלקים גדולים של האנשים הפועלים בסיפור ומתמקדת על אנשים אחרים ותקופות מסוימות. זה כדי להגיד, שמבחינתה, זה לא מעניין, עבור המסלול שאליו היא רוצה להוביל הסיפור.

למשל, היא אומרת שאדם זה (למשל בין אדם לנוח ומנוח עד אברהם) הוליד את פלוני. זה לא שהוא לא הוליד אחרים אלא להגיד שזה מה שמעניין מבחינת הסיפור של התולדות.

 

למה היה רעב?

מטרת הרעב היתה שכל הכסף של כל העולם יגיע למצרים ומשם, ישראל ייקחו אותו בצאתם ממצרים! מהרגע שכל הכסף הגיע לשם וגם יעקב הגיע, אין צורך ברעב.

אפשר להבין שה"כסף" איננו רק הדבר הגשמי אלא כך החכמות וכל המידות הטובות שהיו קיימות בעולם, היו מיוצגות במצרים בזמן שישראל באו לשם, כדי שהגלות במצרים תפעל במלואה , כדי שהיהודים ייקחו משם את מירב הניצוצות שהיו יכולים לקחת בצאתם.

 

יעקב יוסף ובנימין

מידת יעקב היא התפארת. זו מידה "מאחדת". יעקב איחד בין החסד והגבורה ויצר מידה חדשה, מידה של איחוד , מידת התפארת. אבל זו עדיין "מידה"

לעומתו, יוסף הוא "צדיק". ואין לו מידה משלו. מידת היסוד המיוחסת ליוסף היא מידה שיכולה לקבל בתוכה כל המידות . זו היכולת שלה: להיות ניטראלית לגמרי. היא בלתי מפלגתית. כל אחד יכול להזדהות איתה. היא דומה לרופא הכללי וכל האחים האחרים דומים לרופאים מומחים במידה מסויימת. חייבים רופא כללי כדי להעניק אוזן קשבת כוללת. לכן, אפילו יעקב היה זקוק ליוסף!! התפארת זקוקה למידת היסוד כדי לתרגם את עצמה בעולם התחתון.  זו הסיבה שיעקב היה כל כך עצוב בלי יוסף. לא רק בגלל בעיה סנטימנטאלית אלא בעיקר בגלל שאפילו התפארת זקוקה למידת היסוד של הצדיק.

בלי יוסף, יעקב הסתדר קצת עם מחליפו של יוסף: בנימין! שהיא צדיק קטן. כלומר, בנימין יודע לעשות את העבודה כמו יוסף אבל באופן מצומצם יותר.

מטרת יוסף היתה להביא את אבין למצרים.

לכן, הוא לא בא אל יעקב כי הוא יודע שיעקב זקוק לו.

הוא לוקח שמעון כדי שירגישו שחסר מומחה אחד במידות ושהתמונה לא שלמה. זה לא עזר הרבה

לכן, יוסף ביקש שבנימין יבוא: כדי לנתק אותו מיעקב ושיעקב יצטרך לבוא בעצמו למצרים!

 

נראה לענ"ד:  שחסידות חב"ד היתה יכולה למלא את התפקיד של יוסף: להיות מקבלי כל יהודי באשר הוא ולהיות "מקובלים" על ידי כל האוכלוסייה בישראל. כן היו אנשי חב"ד בתחילת דרכם. הם חילקו סופגניות בכל בסיס צהל ללא שום הפרעה. הם היו היסוד של הדת בעולם היהודי.

כשהרבי ז"ל ביקש מהם לתמוך במועמד מסויים בבחירות לראשות הממשלה והם התערבות בבחירות באופן מאוד בוטה , הם איבדו את היכולת הזאת והפכו בעיני העם כולו כ"פוליטיים". הם עלו מהאפשרות להיות בעלי מידת היסוד למידת התפארת. כלומר, הם עדיין דוגלים באחדות אבל מכיוון שהם צדדו בחלק מהעם, אי אפשר כבר לחלק סופגניות לחיילי צהל בבסיסים! ואני מתרגם זאת כך: הם פספסו את ההזדמנות להיות מידת היסוד ונשארו רק מידת התפארת!

בע"ה כ כסלו התשעו

מישל בן שושן

 

וישב מוש

וישב יעקב בארץ מגורי אביו

מה המטרה של הפסוק הזה? הרי אנו יודעים שיעקב נמצא בארץ כנען.

ועוד: למה כתוב עבור יצחק שהוא "גר" (מגורי אביו) למרות שהוא היחיד בנתיים שנולד בארץ והיחיד שלא עזב אותה! וכתוב עבור יעקב "ישיבה"  שהיא, בדרך כלל מורה על ביסוס והשתייכות למקום?

המדרש לוקח כיוון מוזר כדי להסביר זאת: הוא מפרש "מגורי אביו"= "גיורי אביו"! כאילו יצחק גייר גרים שיעקב בא כדי לחזק הגיורים האלה!!

הפירוש של המו"ש מעמיק: כשאברהם עשה גרים, הם לא נשארו גרים (רמז לזה נמצא ב"בארות" שאברהם חפר וסתמום פלישטים- כלומר, כל העבודה של אברהם הלכה לתמיון) עד שבא יצחק ועשה שוב עבודה באותם הגרים (יצחק חפר בחזרה את הבארות של אביו). אבל כל זה לא עזר והיה צריך יעקב לבוא ולגמור העבודה.

נראה לי לפרש כך: לא חשוב אם היו באמת גרים או לא. העיקר הוא ללמד אותנו שכל מה שייסד אברהם בעולם לא היה מספיק עד שבא בנו יצחק ועדיין לא הספיק עד שבא יעקב וגרם לכל המבנה לעמוד על רגליו.

עד עכשיו, יעקב היה עסוק בכל מני מאבקים עם עשיו, לבן, שכם..ולא היה עדיין בשל כדי להקים את הקומה שלו במבנה המשפחתי.  הפסוק שלנו אומר לנו בעצם:

עכשיו יעקב מתחיל להיות יעקב אבינו, בעל מידת התפארת, זה שחיכינו לו מאז התחלת דרכו של אברהם.

יעקב "התיישב". בדעתו, במידותיו, התחיל להיות ה"אב" השלישי ועכשיו מתחילה ההיסטוריה של הזהות של עם ישראל שנבנתה על ידי שלושת האבות.

עד עכשיו, האבות של יעקב, עשו רק חלק מהעבודה הכוללת. לכן, הם כאילו "גרים", עדיין לא התיישבה הזהות הישראלית. בזכות העבודה של הוריו יעקב משלים את כל העבודה ומיישב את המידה שלו ומיישב העבודה שעשו אבותיו.

• הפסוק הזה , אם כן, חשוב מאוד כי הוא עושה הפרדה בין כל הסיפורים שקדמו (היו רק הכנות עבור יעקב) למה שיקרה עכשיו: יעקב התיישב!

 

אלה תולדות יעקב : יוסף!!

מיד אחרי שיעקב "התיישב בדעתו ובמידתו, הוא דואג להמשך. רק עכשיו אפשר לדבר על "תולדות" למרות שהילדים כבר נולדו מזמן, ה"תולדות", זה הסיפור איך אפשר לתרגם את ההישגים הרוחניים של יעקב לדורות הבאים. מה יעקב משאיר אחריו.

הדאגה העיקרית של יעקב , קשורה לעבודת המידות שלו: איחוד המידות.

השאלה של האיחוד עקרונית עבורו

מי יכול להמשיך את האיחוד אחרי שיעקב יסתלק מן העולם? ההורים, בדרך כלל, דואגים לעשות שלום ואחדות בין הילדים. אבל, מה יקרה אחרי מותם? יעקב מאוד דואג על אחדות האחים אחרי מותו כי מדובר לא רק על ילדים אלא על 12 מידות שונות שיש לאחד אותם כל הזמן כדי לפעול כעם ישראל בעולם.

יעקב מוצא אצל יוסף הבן שיכול לאחד את כולם. לכן, יוסף הוא עיקר התולדות שלו. כי עיקר התולדות שלו תלוי ביכולת לאחד כל האחים

 

חלום יוסף

אם ליעקב ברור שיש ליוסף את היכולת לאחד את כל האחים, גם ליוסף הדבר ברור.

יוסף הוא "צדיק". לפי המו"ש, תכונת הצדיק היא האפשרות לשמוע כל אחד, להיות מחובר לכל אחד. ולכן, אסור שתהיה "מידה " מיוחדת לצדיק. כי מי שיש לו מידה, מנסה כל הזמן לחנך האחרים לפי המידה שלו. לצדיק האמיתי, חייב להיות לב רחב ו"שום דבר למכור" לאחרים. כדי להיות באמת כלי שמחבר בין כולם. כאילו אדם "ניטראלי" וזו מידת היסוד: הבסיס, לכל מידה אחרת שיכולה להתבסס על היסוד. יוסף יודע ומבין זאת. וזה מה שהוא מנסה להסביר לאחים שלו:

"אנחנו מאלמים אלומים"= מקשרים נשמות ישראל. כולנו רוצים שתהיה אחדות.

"קמה אלומתי" יש לי היכולת לעשות זאת והאיחוד שאני יכול לבנות , יהיה לו "קיום".

"וגם נצבה" לא רק האיחוד שאני אעשה יתקיים, אלא שהוא יהיה ניצב לאורך הזמן ויחבר את כל נשמות ישראל. אפילו המתים ש"נפשם צרורה בצרור החיים", ראשי תיבות "נצבה".

 

למה זה לא עבד?

האחים נוסעים לשכם כדי לגמור העבודה שיעקב לא הצליח לעשות שם: לגייר יושבי הארץ, הקשים ביותר (אנשי שכם) לערכי משפחת יעקב. הם מנסים להוציא משכם את כל הניצוצות שנפלו שם.

המו"ש אומר שהם היו יכולים להצליח , אם היתה בניהם אהבה ושלום.

אבל, אנו יודעים שהם שנאו את האח שלהם וזה גרם להם להיכשל בעבודה עם בני שכם.

החידוש העצום של המו"ש כאן הוא:

למה האחים לא הצליחו? כי לא אהבו אחד את השני. ומי גרם להם לא לאהוב אחד את השני? האלוהים בכבודו ובעצמו!! ולמה האלוהים לא רצה? כי הוא חשב שיש לעשות את העבודה הזאת לאורך זמן יותר ארוך. הוא לא רצה שהמשיח יבוא מיד! האלוהים העדיף שתהיה עבודה יותר ארוכה, יותר יסודיים, יותר מעמיקה, אפילו אם תיקח שלושת אלפים שנה יותר!!!! ולכן, ה' בעצמו גרם לאחים לשנוא אחד את השני!!!!

 

ערבון

בכור יהודה הוא ער. הוא אמור להביא את המשיח. אבל ער היה רע. תמר מחכה לתחליף: אונן שיביא ילד בשמו של ער, בתור ייבום. אונן מסרב. לתמר נשארה אופציה יחידה: שיהודה יעשה לה ילד. אבל חשוב שהילד הזה יהיה על שם ער! לכן, היא דורשת מיהודה "ערבון"= ער-בון= בן על שמו של ער!

 

השמחה

יש לצדיקים יצר הרע גדול. ניצר הרע של הצדיקים אומר להם לחזור בתשובה, להיות ענוים, לפשפש כל הזמן במעשיהם. כל אלה הדברים הם טובים רק במידה קטנה. אסור שהדברים האלה יביאו את הצדיק לצער, לעצבות, לדיכאון!! הצדיק חייב תמיד להיזהר שלא ליפול בדיכאון, בעצבות ובמרה השחורה, אפילו בקשר לחזרה בתשובה! כי העיקר הוא להיות בשמחה תמיד!! וזו הדרך היחידה לעבוד את ה' באמת, רק בשמחה!!

"משנכנס אב ממעטים (בעצבות, על ידי הרבה ) שמחה"!!

כך היה יוסף, תמיד בשמחה.: "ויהיה איש מצליח", בשמחה!! הוא ידע לאן הוא הולך ולא נתן לדיכאון לשלוט עליו אפילו במצבים איומים כמו גלות, ארץ זרה, כלא ושכחה.

 

הגפן והיין

בחלומו של שר המשקים, יש שני מוטיבים:

הגפן= הוא תמיד סימן טוב

היין= בהתחלה הוא טוב, כששותים מעט הוא טוב אבל אחר כך הוא יכול להיות מסוכן. כי הוא מוציא את הגפן מהכוח אל הפועל.

שר המשקים חולם על שלושה גפנים (עם ישראל מחולק לכהנים לויים וישראל).

הוא סוחט אותם…מתחיל להיות מסוכן…לכוס פרעה= הדינים הקשים יבואו על פרעה ולא על ישראל.

עבור יוסף זה סימן טוב !

 

 

 

בע"ה יג כסלו התשעו

מישל בן שושן

 

וישלח מוש

מלאכים או אנשים?

"כל דבר רוחני, יורד מעולם העליון לעולם התחתון,כשהוא מקבל צורה, ומתגשם, מקבל לבוש"

1. התורה

התורה, בצורתה הרוחנית, כוונת הבריאה, רצון הבורא, התוכנית האלוהית עבור בני האדם, היא נמצאת כך בעולמות העליונים. אבל, אם ה' רוצה "להוריד" אותה לעולם תחתון, היא חייבת לקבל "צורה, או "לבוש" לפי האנשים שיקבלו אותה, לפי התקופה, במילים של מ קבלי התורה. וכך התורה העליונה קבלה צורה מיוחדת, יחסית לתקופה ולמאורעות של התקופה שבה היא נתנה והיא קבלה את הצורה של התורה שאנו מכירים כחמישה חומשי התורה. התורה התחתונה הזאת היא לבוש של התורה העליונה. התורה העליונה יכולה לקבל צורות אחרות. והיא אכן מקבלת צורות שונות לפי הדורות, על ידי התורה שבעל פה! הנביאים, ההתגלויות, פרשני התורה…

2. מלאכים

כן המלאכים, הם כוחות עם מטרות מוגדרות שמקבלים "לבוש" כדי להופיע בעולם התחתון. בעצם, המלאכים הם שליחים של האלוהים שמשפיע על העולם. הם יכולים לקבל כל מיני "צורות" כמו כוחות טבע או.. אנשים!

בלשון המדוברת, קוראים לאדם שבא לעזרתנו ברגע הנכון "מלאך". אבל , כנראה, זו ההגדרה היותר קרובה לאמת: קוראים למי שבא לעזור "מלאך" כי הוא שליח טוב שבא לעזרא!

3. פרשנות על שליחת המלאכים

כשיעקב  עזב את ארץ ישראל, הוא ראה (אומנם בחלום, אבל זה לא משנה הרבה) מלאכים עולים לשמים בחזרה, אלה היו המלאכים שליוו אותו בארץ ישראל ומלאכים אחרים שבאו ללוות אותו בחוץ לארץ. אחרי שחזר מחו"ל, הוא פוגש שני מחנות מלאכים (סוף פרשת ויצא) (הפעם, כנראה לא בחלום) אלה שהיו איתו בחו"ל שעוזבים אותו ומלאכים שילוו אותו בארץ באים אליו.

נראה לי לפרש זאת כך:

המלאכים הם כוחות שעוזרים ליעקב להתמודד מול הבעיות הספציפיות שיפגוש . ה' עוזר לו ושולח לו הכוחות האלה. או שהוא בעצמו מבין ומפנים שעליו לפתח כוחות שיעזרו לו להתמודד עם בעיות עתידיות.

החידוש של התורה כאן, הוא בזה שהכוחות שהיהודי זקוק להם להתמודדות בחול הם שונים מהכוחות שהוא זקוק להם כדי להתמודד בבעיות של ארץ ישראל. זה מסביר הצורך בשני סוגים של מלאכים. בין אם הכוחות באים מהשמים, בין אם באים מהאדם עצמו, העובדה שהם שני סוגים של מלאכים בדיוק בגבול בין ארץ ישראל וחו"ל, יותר משמעותית מאשר לדעת אם הם אנשים או מלאכים בעלי כנפיים.

אם כן, המלאכים שיעקב משתמש בהם לשליחות לעשיו, הם מלאכי ארץ ישראל ולא מלאכי חו"ל. כלומר, יעקב מתחיל להתמודד עם הבעיות הספציפיות של ארץ ישראל.

זה מסביר למה עשיו לא בא להקניט את יעקב במשך 20 שנות השהות אצל עשיו: כי התורה רוצה שנבדיל בין שני סוגי הבעיות האלה: לבן, בחול ועשיו בארץ ישראל. אין לערבב בין שתי הסוגיות!! עשיו יבוא רק אחרי שיעקב יעזוב לבן ויחזור לארץ!!

 

ועתה

פעמיים יעקב משתמש במילה "עתה":

ואחר עד עתה

ועתה הייתי לשני מחנות.

המדרש (בראשית רבה כא-ו) אומר "אין ועתה אלא תשובה". מה הקשר בין עתה לתשובה?

המו"ש מסביר שהצדיק האמיתי הוא זה שמרגיש כל הזמן שהוא עדיין לא מושלם. שיש לו לעבוד, להתכונן, להשתפר, ואולי לשנות כיוון. "הוא לא בא לתכלית האמת".

זו עמדה , מצב רוח, של "חזרה בתשובה תמידית".

הייתי מתרגם את המילה "ועתה": בנתיים. כלומר, יעקב מתאר את המצב שלו , כאדם בתהליך. בנתיים אני כך אבל אני עוד לא הגעתי.אני לא מושלם. אני מחפש. אני משתדל. זה להיות בתשובה.

אין "חזרה בתשובה" דבר טראומתי שקורא פעם אחת ומשנה אותי ממצב של חילוני למצב של דתי. להיפך, התשובה הוא תהליך שמתמשך כל החיים ובו אני מוכן לשנות כיוון ולהשתפר בכל רגע.

 

תקיעות בראש השנה

ראש השנה הוא יום הדין. לכן, יצחק אמור "לטפל" בזה. כי הוא מומחה במידת הדין. עדיף שהקטגור יבקש רחמים יותר מאשר הסנגור! אם יצחק , בעל מידת הדין, יבקש  עבור בניו רחמים, יש יותר סיכוי שהוא יענה!

לכן, שמים את יצחק במרכז, אברהם מימינו ויעקב משמאלו.

ולכן תוקעים כך:

• תקיעה= אברהם= רגיעה- מידת החסד
• תרועה- שברים= יצחק= מידת הדין, פחד יצחק, מתעוררים ומתפללים-
• תקיעה= יעקב= שוב רגיעה , מידת הרחמים, אחרי שהדין הומתק ויצאנו זכאים.

 

לכן גם מתפללים אל

• אלוהי אברהם- מידת החסד
• אלוהי יצחק- מידת הדין
• ואלוהי יעקב- מידת הרחמים

כלומר, אנו מתכוונים לעמוד מול ה' שאברהם השיג אותו ממידת החסד, ושיצחק השיג אותו ממידת הדין ושיעקב התייחס אליו ממידת הרחמים.

 

וכל זאת, אנו לומדים מתפילתו של יעקב  לפני הפגישה עם עשיו:

• "אלוהי אבי אברהם
• ואלוהי אבי יצחק,
• ה' האומר..(ה'- מידת הרחמים)"

 

המנחה לעשיו

המו"ש מסביר על ידי גימטריות וצירופי שמות שכל פירוט המתנות שיעקב שלח לעשיו הם המתקת הקטרוגים של כל המקטרגים על עם ישראל בכל ההיסטוריה. עשיו הוא אבי המקטרגים על ישראל. הוא בנו של יצחק, ממידת הדין והוא המסמל כל הקטרוגים שנעבור בהיסטוריה.

לכן, כל מה שעושה יעקב מול עשיו, הוא עושה למען עם ישראל שיתמודד מול צאצאי עשיו.

 

ההשתחוויות

יעקב ראה ברוח הקודש את ארבעת הגלויות שעתידים ישראל לעבור בהיסטוריה. והוא נתן להם את דפוס ההתנהגות הראויה כדי לעבור אותן.

(לע"ד) הדורון, המלחמה (הגנה) והתפילה. הן שלושת הדברים שכל יהודי חייב להתכונן אליהם בעת צרה. כל אחד צריך להיות נפרד מהשניים האחרים. כלומר, יש להתפלל כאילו אין אנו מוכנים לא לשלום ולא למלחמה

ויש להילחם כאילו לא התפללנו

ויש לנסות לפייס כאילו לא תכננו מלחמה או התפללנו.

כשיעקב משתחווה לעשיו, הוא מלמד לזרעו שכך יש להתנהג בגלות מול הגויים.

נראה לי להוסיף, שהרב מדבר על "גלות". כלומר, הוא צודק כל זמן שישראל מנמצאים בגלות. כך פעלו היהודים בכל הדורות והם הושפעו עמוקות מההשתחוויות של יעקב.( עד היום, הרבה יהודים שחושבים שאנו נמצאים עדיין במצב של גלות חושבים שאין לנו להקים צבא או להילחם נגד אויבים בארץ ישראל.)

אבל כשהגלות מסתיימת, ספק רב אם זו הדרך הנכונה להתנהג בה!

 

מעשה אבות סימן לבנים

כל מה שאירע לאבות, ומסופר בתורה, בא ללמדנו שהם "הכינו לזרעם את הקרקע". הם המתיקו את הדינים. הם הכינו לנו האפשרות לשרוד הגלויות.

כשאברהם ירד למצרים, או כשיעקב ירד ללבן או התמודד עם עשיו, הם בעצם הקימו את הכלים כדי שזרעם יוכלו לשרוד בגלויות אלה לעתיד לגבי יצחק, הוא לא היה צריך לרדת לגלות כי העבודה העיקרית שלו הוא עשה בעקידה. כך הוא המתיק את הדינים על ישראל.