בע"ה כ אייר התשע"ג
מישל בן שושן
מי כתב את התורה?
נראה לי שהתורה היא אוסף של טקסטים שונים שנכתבו בתקופות שונות על ידי אנשים שונים.
זה נהיה לי יותר ויותר ברור ככל שאני לומד את התורה.
יש הרבה נושאים (למשל החגים) שמטפלים בכמה מקומות בצורה שונה מאוד ולפעמים עם ניגודים וסתירות. הם מפוזרים במקומות שונים, רוב הזמן עם הקשר לא ברור.
רוב העבודה של החכמים היתה לעשות מהתורה טקסט אחיד.
קודם כל על ידי הקביעה שמי שלא מאמין שהתורה נתנה מהר סיני על ידי ה' למשה, כופר בעיקרון הדת.
בנוסף, התלמוד מנסה בכל שורה, להסביר את הניגודים והסתירות שיש בין הפסוקים השונים והסגנונות השונים.
החכמים מנסים אפילו להתאים את התורה לאורח חיים ולפילוסופיה שנקבעה במשך השנים. אם התורה אומרת שיש לתת מום באדם שגרם למום, החכמים יעוותו את הפשט כדי להסביר שזה ממון.
בעצם, הקריאה של התורה ושל כל היהדות שלנו היום היא תורת הפרושים .
מגדירים אותה כ"תורה שבעל פה" כדי להצדיק את הסתירות בינה לבין התורה שבכתב.
הצדוקים, הקראים, הבייתוסים, השומרונים, וכל היהודים האחרים שהצמדו לטקסט המקראי, הגיעו, בצדק רב, למסנות הלכתיות שונות לגמרי. לא בגלל חוסר רצון להיות דתיים! אלה בגלל שהם לא קבלו את הפרשנות המאוד חופשית של הפרושים.
אבל בעצם, נראה לי שהפרושים ידעו בתוך ליבם שהתורה היא לא הטקסט האלהי הבלעדי הנבואי השלם , כמו שהם מציגים אותו . ולכן, ה"פרשנויות" שלהם של הטקסט יכולות להיות כל כך רחוקות מהפשט הפשוט.
כי, הם סוברים, העיקר הוא לא התוןרה שבכתב אלא התורה שבעל פה. כלומר, מה שבני האדם , החכמים, המסורת, השכל הישר, עם כל השינויים האפשריים במשך הזמן, קובעים!
למה כולם מסכימים בעיניים עצומות שהתורה היא אחת, תמימה, ונתנה למשה בסיני כולה?
- ייתכן שזה כדי לתת לעם ישראל טקסט אחיד שאליו כולם יכולים להתייחס ולעשות עם אחד. במיוחד אחרי חורבן הבית הראשון . לעניות דעתי, היהדות לא נבנתה מסביב לספר אחד (התורה), במשך כל תקופת היסטורית העם לפני בית שני. אין זכר לתורה אחת כמו שאנו מכירים אותה היום לפני כן.
- ייתכן מאוד, שעזרא הוא זה שקבע את הטקסט שיש בידנו כ"ספר תורה של משה". הגמרא אומרת בפרוש שאם לא היתה ניתנת התורה על ידי משה , היא היתה ניתנת על ידי עזרא. היא גם אומרת שעזרא שינה את הכתב לשומרונית. היא גם מלמדת אותנו שעזרא נקרא "עזרא הסופר" ושהוא קבע שיכתבו ספרי תורה דומים ויחולקו לכל עם ישראל ושכולם יתחילו לקרוא וללמוד אותו. זו היתה חובת השעה כי היה צריך ליצור מחדש את אחדות העם. עזרא בעצמו קבע שחייבים להאמין לאחדות הטקסט ושמקור הטקסט קדום , אלוהי, ושהכול נכתב על ידי אדם אחד. מקובל על ידי כל הדעות, אדם שאין לו צאצאים בעלי נגעה כל שהיא: משה רבנו! מכאן ולהבא, הכחשת אמונה זו היתה יכולה לפגום באחדות העם!
- לדעת, התורה היא פספס של הרבה טקסטים שמייצגים השקפת עולם קצת שונות בתוך השבטים שיצרו את עם ישראל. שמירת הטקסטים במתכונתם השונה והנפרדת היתה אולי יוצרת קרע בלתי הפיך בעם. במיוחד אחרי חורבן הבית הראשון.
בעצם,אני חושב ש "הפסיפס" הזה הוא העושר האמיתי של התורה שבידנו!
לדעתי , מה שמאפיין את היהדות זה הרבה יותר ה"פסיפס" של הדעות והיכולת ליצור עם אחד, עם הרבה השקפות חיים שונות, לאורך כל ההיסטוריה.
כך, לדעתי, היהדות יכולה להיות הדת של אל אחד.
אולי, הקדוש ברוך הוא נתן , בנבואה, את כל הטקסטים השונים האלה כדי שיום אחד נוכל לקשור את כולם ונקשור את גורל כל השבטים ביחד אל הטקסט האחד שמכיל בתוכו את כל ההשקפות ביחד!!
פירוק הטקסט לטקסטים שונים ביחס למחברים שונים, יכול להיות כלי לימוד אדיר. אבל הוא טומן בחובו סכנה אדירה: אובדן הטקסט עצמו!
לי, אישית, זה לא פוגם כהוא זה שאמונה שלי באל אחד ובחשיבות לימוד התורה בכללותה ובפרטיה. להיפך, נדמה לי שזה אמיץ, ומהווה מבחן לאמונה הרבה יותר עמוקה בהשתלשלות המסורת והמשך היהדות המשתנה לאורך ההיסטוריה.
אמונה שהיא תלויה בדבר אחד היא, לדעתי פחות חזקה מאמונה שאיננה נפגמת בקלות על ידי לקיחת בחשבון שינוי בערכי יסוד .
האם החכמים האמינו שכל התורה שבידנו נכתבה על ידי איש אחד, משה?
לדעתי, לא. יש הרבה פרשנים שמסתירים זאת, אחרי שהגיעו למסכנה הזאת כי הם לא רצו לבלב את העם ולא רצו להרוס את המסורת בגלות. ואולי פחדו על המעמד שלהם בתוך הקהילה.
התנאים עצמם והאמוראים עצמם מתירים לעצמם לדון , למשל בזהות מחבר השורות האחרונות של התורה.
הם גם דנים במקום ובזמן שקטעים מסוימים נכתבו. בהר סיני, באוהל מועד, בערבות מואב…
חוץ מזה, התורה עצמה איננה מדברת בשום מקום על מחבר אחד לכל התורה כולה. אפילו כשכתוב שמשה כתב "את הדברים האלה", זה לא אומר שמדובר על כל הטקסט של כל התורה, אלה על הדברים האלה בלבד! כמו שאנו מפרשים "והיו הדברים האלה על לבבכם..וקשרתם לאות .."לא כותבים את כל ספר התורה בתפילין אלא רק הקטע שבו נכתבו הדברים האלה בלבד!
אם התורה עצמה היתה רוצה להגיד לנו שהכל נכתב על ידי משה, היא היתה אומרת זאת בעמה. היא לא היתה , למשל כותבת "הוא משה ואהרון…הם המדברים אל פרעה.." או "וידבר ה' אל משה"(בגוף שלישי) ולפעמים "וה' אמר אלי"(בגוף ראשון)..
אנשי ביקורת המקרא
מעט מאוד רבנים התייחסו לביקורת המקרא עניינית.
הרב צבי הופמן עשה זאת באומץ רב ובכישרון
ככל שאני קורא את ספריו, אני מאמין שהוא כיבד הרבה את המחקרים האלה שהוא תוקף. הוא אפילו התחיל לחשוב במונחים שאנשי ביקורת המקרא משתמשים בהם. בתור רב חשוב הוא היה חייב לדחות את הגישה שלהם בגלל היסוד המקובל ביהדות של "תורה מסיני ותורת משה …" אבל בתוך תוכו, נראה לי שהוא מאמין שהיו הרבה טקסטים שונים שחוברו יחד במשך הזמן .
אני לא חושב שלאנשי ביקורת המקרא יש "אג'נדה" אנטי דתית. הם פשוט חקרו את התורה "מבחוץ" , ללא תלות באמונה עיוורת של עקרונות האמונה של הרמב"ם. מתוך החופש שלהם ומתוך אהבה רבה לתורה, הם ניסו לענות בכנות על שאלות ש"דתיים" אינם מעיזים לשאול!
האם הגיע הזמן לדון בנושא הזה לאור יום ובלי להתבייש או לפחד?.
הרבה תשובות של ביקורת המקרא נראות מוטעות. אבל רוב השאלות שלהם אמיתיות ומעניינות מאוד. רוב הפרשנים הגדולים התמודדו עם שאלות קשות. הם לא פחדו לתת את דעתם. לפעמים הם נאלצו לרמוז בלבד על כיוונים לא מקובלים, במיוחד פרשנים כמו הרמב"ן או האבן עזרא.
הצנזורה העצמית היתה, לדעתי כל כך כבדה שהיו נושאים שהיה עדיף להסתיר.
אבל היום, יש לנו את הכלים להתמודד עם "ממצאים" לוגיים בחקירת התורה כמו שיש לנו יכולת להתמודד עם ממצאים ארכיאולוגיות.
התורה תישאר בחשיבותה ואולי חשיבותה תגדל כשנקבל את העובדה שהיא נכתבה על ידי אנשים שונים בתקופות שונות, הרבה יותר מאוחר מאשר תקופת משה .
כמו שהמקובלים והחסידים הגדולים החליטו שהגיע הזמן לפרסם את סודות הקבלה לרבים, כך ה"סוד הכמוס" הזה צריך להתפרסם. ועדיף שזה יעשה על ידי אנשים מאמינים ואוהבי התורה ועם ישראל .
בכל זאת
נראה לי שחשוב להשאיר את הנושא ב"סוד" ולא לפרסם אותו
כי חשובה יותר האהבה, חשוב החן, חשובה התשוקה, חשוב היופי
ואם נתחיל לנתח ולפרק כל דבר, נגיע מהר לאבד את היקר מכל שהוא החן!
אני משוכנע שהאדם חי על הקליפה החיצונית של הדברים. למרות הרצון להבין ולפרק כל דבר כדי להיגע לעומק האמת וכולי, אי אפשר להיות אופטימיים, בעלי תשוקה ורצון לחיות ולהיטיב אם מפרקים את הכל ומנתחים כל דבר עד שהורגים אותו!
אם מפרקים אישה אהובה לאברים, לחלקים, פיזית ונפשית, האם נמשיך להימשך אליה?
אם נפרק ידידות לכל מיני מניעים סמויים, האם הידידות תישאר?
אם נפרק את הרצון לחיות לגורמים וניתוחים רציונאליים, מי יעמוד מול הדיכאון והפסימיות שהמוות והסבל גורמים לנו?
כל תרבות, כל אומנות, כל רוחניות, כל מה שחשוב באמת לאדם בנויים על דברים נסתרים שעדיף לא לחקור.
כמו שאומר מדרש יפה על התחלת התורה, הפלטרין של המלך בנוי על מזבלה!
חשובים יותר הפירושים, מה שעשו הדורות עם טקסט התורה יותר מהטקסט עצמו!
כמובן שהטקסט נשאר הלב של כל העניין
אבל העניין עצמו חשוב יותר מהלב שלו!
הטקסט הוא המנוע אבל חשוב אוטו הנוסע והמועיל!
למי איכפת באמת איך פועל המנוע? חוץ מהאנשים הממונים על תפקודו! ודי למבינים האלה! ולא נבלבל את החשק לשאר! כי יותר נהרוס מאשר נבנה!!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 