ניצבים שם

9-09-09

מישל בן שושן

 

ניצבים שם

ניצבים מלשון מצבה

עם ישראל עומד מול שתי מהפכות בחייו:

  1. מות משה
  2. כניסה לארץ ישראל

ביומו האחרון, משה דואג ללמד אותם איך להיות "יציבים" למרות שינויי המצבים ותהפוכות ההיסטוריה.

היציבות היא חיונית. היא לא צריכה להפוך לקיבוע ההתנהגות אבל האדם כפרט והעם בכללותו חייבים להזין כל הזמן , ציר מרכזי יציב שמסביבו הגלגל יתנועע כל הזמן.

איך משיגים ואיך מזינין יציבות כזו?

לפי השם משמואל, זה תלוי בחיזוק "הנקודה הפנימית":

כשהאדם עושה מעשה, כל מעשה, ואפילו מצווה מן התורה, הוא חייב להתבונן על המשמעות של המעשה, ולחפש את ה"פנימיות". אם מדובר במצווה, הוא חייב לחפש את "מה שה' דורש ממנו" , מה בסופו של דבר , ה' מצפה מהאדם דרך המצווה הזאת. זו "פנימיות המצווה".

אם האדם עושה את המצוות ב"חיצוניות", הוא אפילו נקרא, בשפת השם משמואל :"רשע"! כי המעשה נעשה , אבל האדם לא עשה זאת "מעומק ליבו" , ולא "בשמחה". כך, האדם אינו בונה לעצמו שום "ציר" יציב , שיחזיק אותו במשך חייו, שיעמיד אותו על רגליו בעת משבר. וזה פירושו על המדרש תנחומא על הפסוק

"הפוך רשעים ואינם..(רשעים הם העושים מצוות ללא פנימיות)

ובית צדיקים יעמוד"( הצדיקים שמזינים את הפנימיות שלהם, יציבים וביתם לא ייפול במהרה אחרי זעזוע קטן)

הפנימיות היא בעצם ה"אותנטיות" שאליה צריכים לשאוף.

ראש השנה היא ההזדמנות לחזור לפנימיות:

  • יום הזיכרון= זוכרים כי בעצם הכל נמצא בתוכנו. רק צריכים להוציא את השכבות של המסכות והחיצוניות שהתרגלנו להתכסות איתן
  • השופר= הכלי שידרוש מאיתנו לחפש בתוכנו את פנימיות המעשים שעשינו במשך השנה. לא דיבורים, ואפילו לא קולות, (אלה עדיין נוגעים לחיצוניות) אלה ההבל היוצא "מן הלב", הרוח שנפח בנו הבורא. הנשימה-נשמה האותנטית והפרימיטיבית ביותר כדי למצוא שוב (ומכאן המילה "תשובה") פנימיות הדברים.
  • יום הדין= כי העבודה של החזרה לאותנטיות במעשים שכבר עשינו, דורשת מאמץ ויראה. היראה להסתכל על עצמנו במראה!
  • בחודש השביעי= השביעי הוא המרכז את "ששת הקצוות". בעצם אנו חווים אותו דבר בכל שבת, בזעיר אנפין. כי שבת היא גם הזדמנות להיכנס לפנימיות שלנו ושל המעשים שלנו.
  • לכן, אין צורך להשתמש בכלי אחר , אם ראש השנה נופל ביום שבת, שבת הוא הכלי הטוב ביותר כדי להזמין אותנו לפנימיות. ולכן אין צורך לתקוע בשופר ביום שבת וראש השנה.

ניצבים נה

בע"ה כ אלול התשע"ד

מישל בן שושן

ניצבים נה

ניצבים או כנועים?

סדרת ניצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה. זה מציב לכאורה בעיה:

  • בראש השנה אנו אמורים להיות באימה ובפחד מהדין. תוקעים בשופר "כפוף" כי אנו אמרוים להיות כפופים למידת הדין הנוראה.
  • לעומת זאת, סדרת ניצבים מתארת ברית חדשה של ערבות עם עם "ניצב" , יציב, עומד בקומה זקופה (רש"י). כמו שביציאת מצרים יצאנו "ביד רמה".

זה נראה שתי עמדות סותרות אחת את השנייה!   הנ"ה מסביר:

חשובה מאוד היציבות והקומה הזקופה.   אבל מהעמדה הזאת, יש ללמוד להיות נכנע!

לא דומה אדם חלש שנכנע לכל דבר לאדם חזק שנכנע. הוא נכנע מעמדת כוח. בידיעה. לא מתוך חולשה אלא בגלל שהוא מכיר את מקומו הנכון.

יש להיכנע לדברים מסוימים ובצורה נכונה. הרבה התנהגויות "דתיות" נובעות מחולשות ומחלות נפשיות. יש לעשות את הבירור בין ההתנהגות הזאת לבין מה שמתבקש באמת.

לכן, יש לקרוא את פרשת "ניצבים" לפני ראש השנה!

 

המצווה התורה והאדם

"כי המצווה הזאת, …לא בשמים היא..כי קרוב אליך הדבר מאוד..לעשותו"

ולא כתוב שהתורה איננה בשמים כי באמת התורה היא בשמים! כלומר, התורה היא למעלה מהשגת האדם.

לעומתה, המצוות קשורות לעולם הגשמי ולאדם. המצוות הן גם קשורות לתורה. וכך המצוות עושות את הגשר בין האדם והתורה.  אסור לחשוב שאפשר להגיע לתורה (להבנה, לכוונות..) ללא האמצעי שהוא המצוות.

למלאכים אין גישה לתורה (ולכן היא נתנה רק לבשר ודם ולא להם) כי הם לא יכולים לקיים את המצוות הגשמיות.

זה היתרון של משה על המלאכים בוויכוח המפורסם ביניהם על הר סיני.

במקום אחר, הנ"ה מסביר שיש שתי תורות:

  • תורה "עליונה", התורה שבה הסתכל הבורא וברא את העולם. זאת הכוונה של הבורא. היא התכנית העליונה שאין לנו שום גישה אליה.
  • ויש התורה "התחתונה" שניתנה לעם ישראל בזמן מסוים, לפי מאורעות מסוימים, יחסית למצב של העם אז, יחסית להיסטוריה שהתפתחה עד אז. היא "תרגום" נקודתי של התורה העליונה. היא לא "כל" התורה העליונה אבל היא בכל זאת עוזרת לנו להבין מה יכולה להיות התורה העליונה, כוונת הבורא.

אם כן ,יש לנו כבר כמה שלבים:

  1. התורה העליונה שהיא למעלה מכל השגה ישירה. היא כוונת הבורא ורצונו
  2. התורה התחתונה , התורה שבכתב שהיא השתקפות מתוך התורה העליונה.
  3. המצוות מחוברות לתורה ומחוברות אל העולם הגשמי
  4. האדם המקיים את המצוות ודרכם לומר את התורה התחתונה במטרה עליונה להשיג (בחיפוש מתמיד ואין סופי) את רצון הבורא.

 

הפרט והכלל

"אתם ניצבים היום כולכם, ראשיכם,שבטכם, זקנכם….."

  • כולכם= כולם יחד, מבחינת הכלל
  • שבטכם….כל איש ישראל= עשרה קטגוריות שמסמלים את הפרטים.

כל אדם צריך "לעבוד את ה'" (או, למי שלא אוהב מילים דתיות "להתייחס") תמיד לשני מישורים. עצמו כאדם פרטי ושייכותו לעולם רחב (חברה, משפחה, עם, אנושות…)

כמו כן, האלוהים מתייחס לכל אחד בנפרד (השגחה פרטית) ואל הכלל ככלל(השגחה כללית).

בראש השנה, שני המישורים האלה מודגשים עוד יותר:

  • כל בני אדם עוברים לפניו כבני מרון= מידת הדין מתייחסת לכל אחד בפרטיות
  • ה' סוקר את כל האנושות "בסקירה אחת"= מידת הדין דנה את הכלל כולו בתור שכזה.

לכן אנו תוקעים את השופר בשני מצבים שונים:

  • התקיעות "מיושב" כשכולם יושבים= כדי שכל אחד יחשוב על עצמו וה' משגיח עליו במיוחד
  • תקיעות "מעומד", כשכולם עומדים, בתפילת העמידה במוסף= מעוררים את הרחמים על הכלל. אנו חלק מכלל.

נצבים לעד

2-09-09

מישל בן שושן

נצבים  לעד

 

הנסתרות לה' א'

והנגלות לנו ולבננו עד עולם

 

רש"י מסביר שמדובר על הערבות בין כל חלקי העם. אנו אחראים על העבירות שעה האחר!

  • אבל אם אין באפשרותי להיות מודע לעבירה שלו, זה "נסתר". ועל זה אני לא יכול להיענש. וזה פירוש:"הנסתרות- לה' אלוהינו"= ה' יטפל בעצמו על העבירות שנעות בסתר. ואין ערבות בזה.
  • אבל, על כל שאר העבירות הנגלות, כולנו אחראים עליהן!! :"הנגלות- לנו!" ולא רק אנו לוקחים אחריות על עצמנו אלה גם אנו נשבעים עבור צאצאנו עד עולם! גם הם יהיו אחראים על העבירות שאחד מאיתנו עושה בדור שלנו!!!

ישנן נקודות על "לנו ולבננו עד עולם":

רש"י מסביר שכל ניקוד על אות מורה על "מיעוט" משמעות. כאילו , להלכה, חייבים להוציא מכלל המחויבות , דבר או משהוא או משהו! רש"י טוען שהמיעוט בא כדי "להקפיא" את הערבות עד לשבועה שתינתן בהר גריזים והר עיבל.

נראה לי שהמיעוט הזה אינו יכול להיות סיבה לנקודות על האותיות האלה עד היום. כי זה מיעוט מאוד מצומצם, ורק בזמן. קשה לי לקבל שסיבת הניקוד היתה לדחות יישום הערבות בכמה חודשים בלבד!!

ייתכן שרש"י מתכוון למשהו יותר  עמוק ממה שנראה לכאורה:

כשאנו מקבלים על עצמנו ערבות כל כך כבדה עבורנו ועבור הדורות הבאים, ייתכן שאנו חוטאים בגאווה יתרה. אנו מפריזים ביכולתנו לקבל אחריות על כול העולם. אפילו רק על הנגלות!!

דחיית קבלת הערבות בזמן, יכולה אולי לסמל דחיית כובד אין סופי של הערבות הזאת. כאילו נאמר : הנגלות, אנו לוקחים על עצמנו עד עולם, אבל.. בתנאי שהערבות תהיה מכל הצדדים. בתנאי שהערבות תביא איתה גם ברכות כאלה שיכפרו על הקללות שאנו מקבלים על עצמנו במקרה ו…

כי בעצם מה שיקרה בהר גריזים והר עיבל, זה קבלת "עסקת חבילה" של ערבות עם קללות אם גם של ברכות. ורש"י מסביר שדחיית הערבות עד לעסקת החבילה היא בעצם מיעוט הערבות כי אין אדם יכול לעמוד באמת בערבות הנוראה הזאת. בסך הכל אנו בני אנוש.

ודווקא ההכרה בחולשה שלנו, בהכרה שאנו בני אנוש, בסופו של דבר, היא זו שנותנת תוקף לערבות!!

כי בעצם, אדם שיקח על עצמו אחריות בלתי מוגבלת והרבה יותר "גדולה ממנו", טועה ומטעה!

אנו נאמין יותר לאדם שיכיר בחולשותיו ובמגבלותיו יותר מאשר אדם שחצן שמפריז בכוחותיו. אנו יותר נאמין לערבות של האדם הראשון מאשר לאדם השני שיוכל להתחמק מאחריותו באותה קלות שהוא קיבל אותה בלי לשקול אותה!

לכן, הנקודות על האותיות "לנו ולבנינו", אכן ממעטות את האחריות.

אבל המיעוט הזה, הוא דווקא סימן ואחריות אמיתית!

כך שבעצם, הנקודות האלה , בסופו של דבר , אינן "ממעטות" אלה, להיפך,"נותנות יותר תוקף" לערבות!

בזה שהאדם מכיר בחולשתו, הוא יותר אמיתי בדיבורו ובאחריותו!

כי תבוא אה

בע"ה י אלול התשע"א וגם יט אלול התשע"ב

מישל בן שושן

 

כי תבוא אה

"אור החיים" הקדוש

 

"והיה כי תבוא אל הארץ…"

 

 

אין "והיה" אלא לשון שמחה. הפסוק שלנו מלמד :אין שמחה אמיתית אלא בארץ ישראל!!. שנאמר "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".

לע"ד: עוד לפחות פעמיים יופיע עניין השמחה בפרשה :

  1. "ושמחת בכל הטוב"
  2. "על אשר לא עבדת..בשמחה…"

כאילו העבודה בשמחה בארץ ישראל היא המטרה הנשגבה! השמחה איננה אמצעי אלא מטרה!! כמו שהאהבה היא מטרה והיראה אמצעי.

 

"…אשר ה' א' נותן לך נחלה.."

 

מה בא הכתוב ללמדנו?

  1. שחייבים לדעת שה' הוא זה שמנחיל לנו את הארץ ולא כוחנו בלבד.
  2. שה' נותן לנו את הארץ "על מנת שנקבל אלהותו עלינו"!!!! כלומר שהדרך להכיר בה' כאלוהים שלנו עוברת בהכרח על יישוב ארץ ישראל!! זה מזכיר את הגמרא ש"מי שדר בחו"ל דומה למי שאין לו אלוה". נזכור גם שמייד כשה' נראה אל אברהם , הוא מדבר על ישיבה בארץ ישראל. היום , יש הרגשה שאפשר להיות "דתי" ולשבת בחו"ל. הא"ה הקדוש שולל עמדה זו. אין קשר אמיתי עם האלוהים אלא דרך הישיבה בארץ ישראל! (הא"ה עלה בעצמו לארץ ).

 

 

"…ורישתה וישבת בה. ולקחת מפרי האדמה…"

 

יש כאן ארבע מצוות ולא אחת בלבד.

  1. כי תבוא…כמו שאמרנו לעיל, יש מצווה להכיר שה' הוא המנחיל לנו את הארץ
  2. ורישתה = יש מצווה לגרש את כל הגויים היושבים בארץ ישראל, "ואפילו אם יש ליהודים מספיק מקום לשבת בו", מצווה היא לגרש הגויים מעל האדמה כולה!!.
  3. וישבת בה= מצוות יישוב הארץ.
  4. ולקחת מפרי …= מצוות הבאת ביקורים.

 

"וענית ואמרת…"

 

ווידוי ביכורים שאומר מביא הביכורים בבית המקדש מתחיל בשני המילים האלה. מה פירושם? הרי לא שואלים אותו לפני כן , אז למה כתוב "וענית"?

הא"ה מציע פירוש מעניין:

וענית= תמיד צריך להתחיל במעמדה של הכנעה, ענווה, "עניות". כעני המקבל מתנה גדולה . על כן, בהגדה של פסח קבעו חכמים ש"מתחיל בגנאי ומסיים בשבח". ואכן, מתחיל הוא ב"ארמי אובד אבי..שעבוד מצרים…

ואמרת= בסוף, אתה מספר את הטובות שהגיעו לך בגאווה ובראש מורם, כדי להלל למי שנתן לך כל זאת , זה הסיום של "מסיים בשבח" של ההגדה. וכאן הוא אומר "ועתה הבאתי …".

 

 

 

 

"..וירעו אותנו המצרים…"

 

לא כתוב "וירעו לנו"! אלא הם גרמו לנו להיות רעים בתוכנו! הם קלקלו אותנו! הפכו אותנו לרעים!

 

 

"…ויעננו, ויתנו עלינו עבודה קשה"

 

ויעננו= הוציאו מאיתנו את הכוח להילחם נפשית נגד היצר הרע! הם שברו את רוחנו!

עבודה קשה= המצב שבו היצר הרע תוקף כל הזמן, ללא הרפיה. !

מסתבר שה"שעבוד" האמיתי הוא לא העינוי הפיזי אלא אובדן הכוח להילחם, שבירת רוחו של האדם, הפיכתו למי מסכים לכל מה שאומרים לו לעשות בלי כוח להתנגד!! היציאה ממצרים היא היכולת שניתנת לאדם להתנגד! להביע עמדה, לא להיות "רובוט" ולא בהמה. כוח החופש של רוח האדם.

 

 

"ונצעק אל ה'..וישמע את קולנו…."

 

לומדים שני דברים מהפסוק:

  1. שתמיד יש להתפלל. לא לקבל שום דבר רע בלי נסיון לשנותו. זה הוא כוח הבסיסי של רוח האדם!
  2. מלמד שגם אם ה' הוא זה שהכניס את היצר הרע בנו, גם אם יודעים שה' בעצמו שם אותנו במצב הרע שאנו נמצאים בו, התפילות שלנו יכולים לשנות את המצב ולשכנע אותו לבטל מאיתנו הרעה.

לע"ד: מה ה' "שמע" פתאום שלא שמע לפני כן? מה הוא "ראה" שהוא לא ראה לפני כן?  נראה לי שה' היה מחכה שהעם ירגיש בצרה שבו היה נמצא! ה' ידע בדיוק מה קורא במצרים כל הזמן. החידוש שגרם לו לשמוע ולראות זה השינוי שחל בתוך עם ישראל שהרגישו מתאום שהמצב לא טוב להם! שזה גורם להם להיות יותר רעים!

מכאן, ניתן ללמוד שה' עוזר לאדם רק אחרי שהאדם בעצמו מרגיש צורך ורצון להיעזר! התפילה שיכול לעשות האדם באה להביע את הרצון והמודעות הזאת. מיד אחרי שה' שומע את התפילה הזאת, אז הוא עונה ועוזר!

 

 

"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים"

 

ריבוי הפעלים בפסוק אומר דרשני! הא"ה נותן שני פירושים אפשריים לחמשת הפעלים. הפירוש הראשון משווה אותם לחמש מצוות שמגנים על האדם תמיד מרוח העבדות והפירוש השני משווה אותם לחמשת החומשים שכל אחד מפיח בנו כוח משלו:

 

יציאת מצרים על ידי: מצוות העוזרות להישאר חופשיים

ולא לחטוא בחזרה לעבדות

5 חומשי התורה עוזרים להפיח רוח החופש בלומדה ומצילתו מהיצר הרע.
ביד חזקה ספר בראשית: מעשה ידי הבורא
בזרוע נטויה תפילין של יד ספר שמות: יציאת מצרים וקריעת הים
במורא גדול תפילין של ראש: וראו כל עמי הארץ כי שם ה'…ויראו ממך ספר ויקרא: מורא מקדש
באותות ציצית . ספר במדבר: חניית העם באותות מסביב למשכן
ובמופתים מדודה ספר ד ברים: משה מספר את מופתי ההשגחה לישראל

 

"ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש (כו-ט)"

 

"עמידת הנפש שם לבד יש לה בו שעשוע כנגד גן עדן" כלומר, ההימצאות בתוך ארץ ישראל לבדה מרימה את הנפש ויכולים להגיש את טעם גן עדן של מטה!

 

 

"ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי…(כו-י)"

 

אפילו אם היושב בארץ ישראל מרגיש כבר את טעם גן עדן התחתון, הבאת הביכורים (וקיום המצוות) מטעימה לו את הגן עדן העליון!

"את ה' האמרת היום לך לאלוהים.."(כו-יז)

 

הכניסה לארץ גורמת לשינוי השגת האלוהות! פתאום, ישראל ירגישו שה' הוא האלוהים שלהם , דבר שכנראה לא היה מספיק עמוק אפילו בהר סיני!! כי הדר בחוץ לארץ דומה למי שאין לו אלוה"(כתובות קי:)

 

"וה' האמירך היום לו לעם סגולה..(כו-יח)"

 

גם היחס של ה' כלפי ישראל משתנה ומתחזק אחרי הכניסה לארץ.

עם ישראל יהיה עמו של ה' אפילו אם יהיה עם אחר שיהיה יותר "זכאי", אפילו אם ישראל יסריחו. זה יהיה כמו נישואין קתוליים! אין אפשרות להתגרש! ויש כאן קביעה ששום עם אחר לא יוכל להשיג את מעלת ישראל.

בנוסף קובע הא"ה הקדוש: "כל המצוות, אינם אלא שמירה מתיעוב ולכלוך הנפש, ובהשלמת שמירת המצוות יהיה האדם שלם מכל מום"

"ויצו משה וזקני ישראל את העם…(כז-א)."

 

"במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב"(ברכות יט) לכן כתוב כאן שזקני ישראל השתתפו בהודעה הזאת לעם: אם יש חילול השם, יש לפעול ולא לחשוש מכבוד הרב. כלומר, אפילו אם החילול בא מהרב עצמו, אין לחשוש לפעול נגד חילול ה' מפאת כבודו!!

 

 

 

,וכתבת עליהן את כל דברי …למען אשר תבוא אל הארץ אשר ה' א' נותן לך…כאשר דבר ה' לאבותיך לך"(כז-ג)

 

עד עכשיו, היה ברור שאין אנו יכולים לתלות את שייכותנו לארץ ישראל בזכות מעשינו הטובים. כמו שמשה אמר: לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא …" הכל היה תלוי בשבועה של ה' לאבות. ההבטחה לאבות היא זאת שאפשרה לנו לבוא לארץ ישראל.

אבל עכשיו שישראל כורתים ברית חדשה עם ה',. כשכולם מקימים אבנים על הר עיבל וכותבים עליהם את דברי הברית וכולם מצהירים על הר גריזים והר עיבל את הברכה והקללה, עכשיו, הכל מתחיל להיות תלוי בזכותם!!

כבר לא הכל תלוי בזכות האבות. עכשיו הכל מתחיל להיות  כן תלוי בזכות המעשים של שיראל בכל דור. אם הם זוכים הם נשארים על הארץ ואם לא, הם גולים!!

וזה פירוש המילה "לך, בסוף הפסוק. עד כה זה היה לאבותיך, אבל המטרה היא עכשיו שזה יהיה "לך" תלוי בזכותך!!

בפרשיות הקודמות היה כתוב ש"לא בצדקתך..אתה בא לרשת את ארצם.." ושם , הסביר הא"ה שבעיקר זכות האבות ורשעת הגויים מזכה את ישראל בארץ כנען. אבל כאן יש חידוש עצום: במידה והעם יכתוב את התורה על האבנים (כלומר ידעו איך לשלב את החומר לרוח, איך ליישם את דברי התורה בארץ האבנים) אז כן יהיה להם זכות לזכות בארץ!!

"לשמור לעשות"

לשמור= מצוות לא תעשה

"לעשות"= מצוות עשה.

מצוות לא תעשה מאפשרים את קיום מצוות עשה. ללא קבלת מצוות לא תעשה, אין מקום למצוות עשה. אבל המטרה היא מצוות עשה! ה"לשמור" הוא כדי "לעשות"!

 

 

 

 

"..והיו בך לאות ולמופת.."(כח-כא)

 

כשאדם עושה עברה, זה נרשם על מצחו!! זה פירוש "בך"!!

"… ובזרעך עד עולם"

 

ובנוסף, החטא "עובר" אל הדורות הבאים. הבנים יכולים לשנות כיוון ולא להמשיך במעשה ההורים אבל הם מתחילים את חייהם עם מטען שלילי!

זה מצדד את המחקר החדש שגילה שיש מערכת המשפיעה על קריאת הד.נ.א של האדם . מערכת זו מושפעת רבות על ידי ההתנהגות של האדם בחייו. השפעה זו עוברת אחר כך בתוך הד.נ.א של האדם לבניו! כך שיש השפעה של ההתנהגות על התורשה הבאה!

 

"..תחת אשר לא עבדת את ה' א' בשמחה ובטוב לבב.."

 

הא"ה מחלק את הקללות לשלוש קבוצות.

  1. הראשונה היא על ביטול לימוד התורה
  2. השנייה היא על עבירת מצוות לא תעשה
  3. השלישי היא על ביטול מצוות עשה.

והפסוק שלנו מתחיל את הקבוצה השלישית כלומר, חוסר השמחה קשור לביטול מצוות עשה. מצוות לא תעשה קשורים ליראה אבל העשייה היא קשורה לשמחה.

 

 

קללות כי תבוא וקללות בחוקותי

 

 

ההבדל העיקרי בין הקללות הנמצאות בפרשת בחוקותי ואלה הנמצאות בפרשת כי תבוא הן:

  • בפרשת בחוקותי הקללות הם בלשון רבים וכאן הן בלשון יחיד
  • בפרשת בחוקותי יש בסופן נחמה :"וזכרתי את בריתי…."

ההסבר פשוט וחשוב:

בפרשת בחוקותי, מדובר על הקללות לכלל עם ישראל. ולכן יש בהן נחמה.

אבל כאן, מדובר על קללות ליחידים, וייתכן שיהיו אנשים יחידים שאין להם תקומה ויודחו מעם ישראל! לכן אין נחמה כאן!

לכן, חשוב מאוד להיכלל בתוך הכלל!!

"מכות גדולות ונאמנות וחלאים רעים ונאמנים"(כח-נט)

 

לכל מחלה יש פקודה להיכנס לפלוני בתאריך זה ולצאת בתאריך זה. המחלות נאמנות לפקודה שקבלו מלמעלה! הן נאמנים לשליחותן! (זה מזכיר לי לימוד של הסבא שלי ז"ל)

 

כי תבוא מי

בע"ה טז אלול התשע"ג

מישל בן שושן

 

כי תבוא מי

 

 

 

הגדתי היום לה' אלוהיך

הפועל "להגיד" מתאר דיבור חזק, תוקפני, בגבול החוצפה!. למה החקלאי מתבקש להיות תקיף כלפי הכהן שמקבל אותו ואת ביכוריו בבית המקדש?

כי, לדעת הרמ"י, הסיכוי רב למצוא כהן שמתגאה מול החקלאי. הכהן נמצא בבית המקדש כל הזמן. הוא מרגיש אולי "קרוב לאלוהים" והוא עלול מאוד לזלזל, להרגיש עליונות כלפי החקלאי ה"חילוני" (המטפל בעולם החול) שנמצא בשדה כל הזמן, רחוק מ"הקדושה". באה התורה ומצווה לחקלאי להרגיש שהוא לפחות שווה אל הכהן בקדושה! הבאת הביכורים מעלה אותו כמעט למעלה מהכהן המשרת במקדש כל הזמן.

 

ארמי אובד אבי

במילים האלה מתחיל הנאום של כל חקלאי שמביא את הביכורים. כך גם מתחיל כל יהודי את סיפור ההגדה של פסח. עבור הרמ"י, יש חשיבות עליונה להבין במה מדובר:

  • ארמי= רמאות, התנגדות, טעות והעלם הדעת.
  • אובד= רוצה להשמיד, כל הזמן. לא רק בעבר (לא כתוב "אבד", אלא "אובד" בהווה).
  • אבי= יסוד העם היהודי. בין מבחינה פיזית, אבות האומה, היהודים כאנשים, בין באופן רוחני, היהדות בכלל.

כלומר, הבסיס של היהדות ושל העם היהודי נמצא תמיד בזירה עוינת מאוד! ההיגיון הטבעי של אומות העולם מתנגד להוויה היהודית. אומות העולם עצמן רצות במהותן להכחיד את העם היהודי. היהדות מהווה בעיה להוויה הטבעית!! "ההעלם והטעות נמצאים בעולם"! "האדם (היהודי) מפחד מזה תמיד" "אין דעת האדם בטוחה ומיושבת עליו". כלומר, על היהודי לדעת שיש עליו לפעול כל הזמן נגד האינרציה השוררת (אם לא ההתנגדות) כדי להבטיח ולייצב  את דעותיו ואת קיומו!!

לכן, חייב כל אדם שמספר את הסיפור היהודי, ההיסטוריה היהודית, להתחיל "בגנאי" לפני שהוא פונה לשבח. כי אשליה מסוכנת יכולה לפתות הישראלי. אשליה שניתן להגיע למצב רגוע של קיום (של מדינה, של יהודים או של יהדות) ללא מאבק מתמיד! ההיסטוריה היהודית מתחילה עם איום כליה כי זה הוא הבסיס שתמיד ילווה את העם בכל ההיסטוריה (בתקווה שבסופה זה ישתנה!) אפילו החקלאי הישראלי שבא לארץ אבותיו והולך ליהנות מפרות עבודתו הרגילה, חייב לעשות פסק זמן לפני ולהכריז על האיום הבסיס השורר ושעליו אנו פועלים.

 

 

שלוש ברכות אחרונות בעמידה

שלוש הברכות הראשונות בתפילת העמידה הן קבועות, ושוות בכל תפילה. הן משבחות את ה'. מציבות את האדם מול גדלות האלוהים שאליו הוא פונה.

אחר כך, יש ברכות של "בקשות"

בסוף, ישנן שלוש ברכות אחרונות שמתארות ההודאה וההכנעה , כמו עבד שקיבל את מבוקשו מאדונו ומודה וכורע לפניו. למה? הרי עדיין לא קיבלנו את מבוקשנו!?

כדי להתייצב במקום הנכון בעת קבלת ההנאה בעולם. בלי ההכנעה הזאת, היתה יכולה להיות התפילה כמין "כספומט"! בקשתי- קבלתי. מגיע לי!

את ההנאה מהשפע שמקבלים מהאלוהים יש לסייג ולקדם בהכנעה. לא "מגיע לי"! זה לא "אוטומאטי"! הכרת הטובה  והיראה שמלווה את ההנאה, הם התנאים להנאה בעלת משמעות!

לא מדובר על איסור הנאה אלא התרחקות מהנאות פסולות.

הנאה פסולה היא הנאה שרואה את ההנאה כ"מגיע לי" עכשיו.

הנאה כשרה היא הנאה בקדושה, הנאה ששומרת על מרחק בין האדם וההנאה. כדי לשמור על עומק ואורך ההנאה עצמה! אין האהבה האמיתית יכולה להתפתח אלא בתוך מסגרות של יראה!

 

 

 

מטרת הביכורים

בעזרת שני העניינים שפתחנו לעיל, ניתן להבין אולי את כוונת הביכורים: ההנאה מפרות הארץ היא המטרה העליונה. אבל יש כל הנאה סכנה טבעית שמסכנת את ההנאה עצמה! והיא, ההנאה הבהמית המיידית ששורפת את ההנאה בזמן ההנאה עצמו!

הברכה לפני שאוכלים, הבאת הביכורים לפני שמתחילים ליהנות מהפירות, הזכרת הקושי שיש בלהיות יהודי, חיוב זכר ההיסטוריה היהודית לפני שאני הולך לאכול פרי. כל אלה מזמינות אותי ליהנות במסגרת של קדושה. לטוןבת ההנאה עצמה! גם ההנאות המיניות ממוסגרות ב"קידושים". למרות שההנאה המינית היא מוכרת כבסיס ההנאות ובסיס (יסוד) הקיום הפיזי והרוחני, יש דווקא בתחום החשוב הזה, לקבל סייגים ואיסורים שיכניסו אותה במסגרת שתגן, בסופו של דבר על איכות ואורך ההנאה.

 

והלוית גוים רבים ואתה לא תלווה

נבואה או ברכה?מעניין שבזכות העסק בהלוואה בריבית היהודים שרדו והתעשרו בתנאים קשים בגלות אדום!

 

את כל מדווה מצרים אשר יגורת מפניהם

מכאן לומדים שבני ישראל מאוד פחדו מהמכות במצרים. וכנראה, ה' השאיר אותם שם בשעת המכות, כדי שיפחדו! הפחד מהייסורים יכולים להחליף את הייסורים עצמם! כלומר, אפשר להגיע לאותם התוצאות החיוביות של הייסורים, בלי לסבול מהם, רק לפחד מהם!!

 

11ארורים (חלק שני)

לפי רש"י, יש 11 קללות שמופנות ל11 השבטים. כי כל אחת חייבת לתקן מידה מיוחדת שיש בה.

מטרת התורה היא להצביע על כשלים ולתת כלים לתקן אותם. לכן, גם ה"קללות" הן ברכות!

 

אחד עשרה הקללות נגד שבט הקשר
ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה לוי הקרובים לעבודת ה' קרובים יותר לעבודה זרה!
ארור מקלה אביו ואמו יהודה מרוב מלכות ושלטון, שוכחים את המקור, החכמה והבינה
ארור מסיג גבול רעהו יששכר הם כחמור הנושא משא כבד והולך.כך הוא עלול להשיג גבול!
ארור משגה עיוור בדרך יוסף
ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה בנימין
ארור שוכב עם אשת אביו ראובן כל בכור יכול להחשיב את עצמו במקום אביו
ארור שוכב עם כל בהמה גד הוא נולד קטן. והוא עלול להחשיב את עצמו "פחות",כבהמה!
ארור שוכב עם אחותו אשר הוא מתרחב ומתפשט בקלות ועלול להימנע מעבודה. הוא סומך על האהבה של ה' כמו אח אל אחות.וזה "חסד הוא"!
ארור שוכב עם חותנתו זבולון הוא היה מהיר, מתלהב. חותנת היא "למעלה מאשתו":יראת ה'!
ארור מכה רעהו בסתר דן כמו נחש שנושך בסתר.שלא יזיק לאחר על ידי תפילתו! כי יש לו הצלחה בתפילה ואין להשתמש בזה נגד חברו.
ארור לוקח שחד להכות נפש דם נקי נפתלי אילה שלוחה. שלא ימהר להיטיב עם חברו מהר מדי כי זה יוכל לגרום רעה. עם השוחד הוא מתפעל מהטובה שלו ושל חברו

(אבל איפה שמעון??!)

 

סיבת האנטישמיות (לע"ד)

ה' הוא אחד. אבל הוא ברא את העולם כדי שירבו הדעות ומתוך הריבוי ,תוכר האחדות. ככל שהריבוי והעלם האחדות תגבר בבריאה , כך הגילוי של האחדות מתוך ההעלם הזה יהיה עמוק יותר .

"ישראל עלה במחשבה" לפני הבריאה. אבל הבריאה עצמה היא ביטוי לשלילת גילוי האחדות. הכל עשוי כדי שנחשוב שאין אחדות. כדי שכל אדם וכל עם יפתח מידה שונה וכל כוח בעולם יתפזר עד לקצה (שהקציב לו אל שדי- שאמר לעולמו די לפיזור!).

אם כן, בכוונה תחילה עם ישראל נולד בעולם של התנגדות לרעיון הריבוי.

נוכחות עם ישראל והעדות לאחדות המידות היא איננה מקובלת באופן יסודי על ידי הברואים! וזה יכול להסביר למה האנטישמיות (שלילת האחדות) קדמה ליהדות (עדות לאחדות)!

זה מזכיר לי את התופעה הפיזיולוגית: כל גוף זר נדחה על ידי מערכות החיסון של הגוף שפולשים בו. חוץ מהאכול והזרע הגברי בתוך גוף האישה! בשני המקרים, לא רק שאין דחייה אלא שיש הפריה מעצם הכנסת הגוף הזר! כך עם ישראל אמור להיות ה"גוף הזר" הנדחה על ידי אומות העולם בכללותם. אבל, כשיש הפריה היא לתועלת עצומה!

כי תבוא שם

02-09-09

מישל בן שושן

כי תבוא שם

  1. תזכורות:

התרומה= אדם נותן "כל שהוא" לכהן. (חכמים הגדירו בכל זאת שיעור  מינימאלי!)

מעשר ראשון= עשירית מהתבואה ללויים.

מעשר שני= בשנים 1-2-4-5לאחר השמיטה, עשירית מהתבואה נאכל על ידי הבעלים של התבואה! אבל ….בירושלים!

מעשר עני= בשנים 3-6, במקום מעשר שני, עשירית התבואה ניתנת לעניים, לגר, ליתום ,לאלמנה..

ביעור מעשר= כל שלוש שנים, אדם צריך לעשות לעצמו "דוח מעשרות" וכל מה שהוא עדיין לא נתן למעשר, צריך הוא לבער אותו לפני פסח של השנה הרביעית.(וגם בשנה השביעית) (או שהוא נותן אותו למי שצריך,או שהוא מבטל –מבער אותו).

וידוי מעשר=  כמה ימים לאחר מכן, ביום שביעי של פסח, הוא נגש אל המקדש , ושם הוא אומר את "ווידוי מעשר" (שכתוב בפרשה שלנו בעליה השנייה).

  1. ווידוי מעשר(קסו)

בין השאר, הוא מכריז :

"שמעתי בקול ה' אלוהי

עשיתי ככל אשר צוויתני"

נראה שיש כפילות לשון. אם הוא שמע את קול ה' אז זה אומר שהוא קיים את המצוות!  לא ! השם משמואל מסביר ש"לשמוע בקול ה'" זה לחפש את מה שה' רוצה ממני כל הזמן דרך המצוות!

" לעשות מה שהוא מצווה", זה בעצם לא מספיק! אנו גם צריכים להיות כל הזמן קשובים לרצונו, דרך לימוד התורה ולימוד המצווה ו"הקשבה תמידית" לרצון ה' המתהווה!

  1. אם כן,מה היא המשמעות שאנו צריכים להבין מהתרומות והמעשרות?

האדם צריך להתוודות שהוא לבדו , אינו מסוגל ואינו ראוי להידבק לה'. הוא חייב להתחבר לאנשים אחרים! הוא צריך לשאוב כוח ומידות שונות מהם. רק אחרי שהוא מתחבר לחלקי העם השונים, הוא יוכל לקיים את עבודת ה'!!!

הוא צריך להתחבר לכהן, ללווי, ועניים, לגרים, ולשאר אנשי העם הנמצאים בירושלים! . לכן, ה' מצווה לנו לתת תרומות ומעשרות לכהן ללווי , לעניים, ולבוא לירושלים לאכול את המעשר השני!!

במושג "להתחבר" , נראה שרק המחשבה או הדאגה המינימאלית שה"אחר" קיים, שהוא זקוק לו (משני הכיוונים) מספיקה. אדם יכול אפילו לשלוח את התרומה על ידי שליח, וכך לא להתחבר , פיזית עם השני. אבל בכל זאת, הוא מתחבר אליו בתודעה ומעשית על ידי זה שהשני "מכשיר" לו את התבואה בלקיחת התרומה והוא , מצידו,מעניק לו אוכל! העובדה שהאדם "נותן" משהוא לשני, המחסור שזה גורם אצלו, מהווה בסיס להתחברות אמיתית!  אין רצון לחיבור אמיתי אלה מתוך הרגשה של מחסור מסויים!

הקדוש ברוך הוא היה יכול לדאוג שלא יהיו עניים בעולם! או שלכוהנים והלויים תהיה פרנסה ממקור אחר! התרומות והמעשרות באות בעיקר עבור האדם התורם ולא עבור הנזקק בלבד.

 

דין ורחמים-נגלה ונסתר

השם משמואל הסביר לעיל שיש לחקור מה רצון ה', דרך המצוות. יש את מעשה המצווה שהוא ה"נגלה" אבל יש גם כוונות "נסתרות".

כשה' מתנהג אתנו במידת הדין, כשאנו מרגישים ייסורים ל"ע או קשאים במהלך החיים, אפשר להעמיק ולמצוא את כוונת הבורא דרך הדינים האלה. לרוב, אין דינים כדי "להעניש" את האדם. כי אין תועלת בענישה. מטרת הדינים היא לעורר את האדם להתקדם בחיים שלו. בעצם, הדינים, הם קשים בחיצוניות, ב"נגלה". אבל, בפנימיות שלהם, הם לטובת האדם, הם "רחמים" בנסתר.

בראש השנה ,כשאנו מבקשים מהבורא לעמוד מכיסא דין ולשבת על כיסא הרחמים, אנו מבקשים בעצם ממנו לעבור ישירות ולהיטיב לנו על ידי פנימיות הדברים, בלי להעביר אותנו דרך הדין של הנגלה.

אנו מראים לו שאנו כן יכולים להבין את הדברים דרך דברים טובים , בפנימיות שלהם, ואין ל"הסביר" לנו זאת דרך דינים!

איך אנו מראים לו שאנו קשובים לפנימיות הדברים?

בתקיעת השופר!

השופר משמיע לנו את פנימיות האדם. לא מעשים חיצוניים, לא דיבורים, אפילו לא קולות, אלה "הבל" הלב!. כמו צורת השופר, רחבה בחוץ וצרה כלפי פנים, אנו מקשיבים לפנימיות. אנו מוכנים לעזוב את החיצוניות ולהקשיב לפנימיות.

זה מראה לה' שאנו רגישים מספיק כדי שיעביר לנו את המסרים שלו דרך הפנימיות ולא דרך החיצוניות. דרך מידת הרחמים ולא דרך מידת הדין!

*כשאנו שמים לב לפנימיות המצווה של מתן צדקה למשל, כמו שהוסבר לעיל, אנו רואים שבעצם ה' רוצה שנהיה ענווים וזקוקים לאחר, להתחברות עם האדם האחר, השונה. אם אני מצליח להבין זאת, אז אני מראה לה' שאני כן רגיש לפנימיות הדברים, ואז הוא באמת יכול לעמוד מכא הדין ולשבת על כיסא הרחמים, בדיוק כמו שתקיעת השופר מצליחה לעשות. ואז, ה"צדקה" יכולה "להציל מדינים".

אנו מבינים עכשיו את הפסוק:

"עלה אלוהים בתרועה…(אם ה' עומד על כיסא הדין)

….ה' בקל שופר( הוא ישב על כיסא הרחמים שבאה מהשופר שתקענו בו)"

אנו עכשיו גם  נבין את מאמר רש"י(בראשית יח-טז)

"כל השקפה שבמקרא, לרעה. חוץ מ"השקיפה ממעון קודשך" שגדול מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים"

הפסוק המסיים בפרשתנו את ווידוי מעשר, מבקש מה', אחרי שהראינו לו שאכן התכווננו לפנימיות המצוות ,להשקיף ממעון קדשו ולהתנהג איתנו במידת הרחמים ולברך את עמך ישראל…

 

תחת אשר לא עבד את ה' בשמחה ובטוב לבב(קסח)

האם בגלל חוסר שמחה, באמת באות עלינו כל הקללות של פרשת כי תבוא?

האמת שצריכים להבין מה הוא חוסר השמחה שמדובר עליו:

השם משמואל מסביר שחוסר השמחה זה חוסר רגישות לפנימיות הדברים!

וחוסר רגישות לפנימיות עצמנו ופנימיות הדברים בכלל, מביאה לידי שנאת חינם! כי הרי אחת הדרכים לאהוב את השני, זה להיות רגיש לפנימיות שלו, ולהבין שבפנימיות, אנו דומים מאוד, ויש לנו הרבה דברים משותפים.

ככל שנחזיק בחיצוניות הדברים, כל נמצא פילוגים, מחלוקות וקטרוגים אחד נגד השני.   לכן, רגישות לפנימיות, מביאה לידי אהבת חינם ולשמחה .

חוסר שמחה , אפילו בקיום מצוות, מורה על אדם שטחי, אדם שלא רוצה להיות רגיש לפנימיותו ולפנימיות השני. אדם כזה אינו יכול לאהוב את הזולת באשר הוא. וכל המעשים , אפילו הטובים ביותר, מאבדים משמעות. ואפילו בית המקדש, אינו מוצא זכות קיום. ויכול להיחרב בגלל שנאת חינם!!  בדיוק בגלל סיבה זו, נתנה מצוות הביכורים שהיא מקור השמחה כמו שנראה בהמשך, אחרי פרשת עמלק. כי עמלק מסלק כל שמחה. מחיית עמלק מאפשרת את מצוות הביכורים כי השמחה אפשרית!(קעב)

 

ביכורים- מעשרות(קפ-קפח)

מצוות הביכורים:

הביכורים נקראים בפרשה "ראשית". והמדרש אומר ש"בשביל ראשית-שהם הביכורים- נבראו שמים וארץ!! כמו שכתוב "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ"!!

מה מיוחד בביכורים?

לעניות דעתי, המצווה הזו מחברת שמים וארץ:

כשחקלאי בא ומביא פירותיו האהובים לבית המקדש ומכריז שם את השתייכותו לעם ישראל ,בתפקידו, ביחס שלו עם הבורא , כשהוא מכיר בחשיבות "ארץ" ישראל ולא רק "אדמת ישראל" כי היא ארץ בעלת משמעות רוחנית, אז הוא מחבר את השמיים (הרוחניות) עם הארץ(הגשמיות). והלה זאת הייתה כוונת הבריאה! לברוא גם שמיים וגם ארץ! וישראל שהם גם הראשית, באו כדי לחבר ביניהם.

מצוות הביכורים בעצם מציבה את האדם במקום הנכון בחיבור בין השמים והארץ. לא יותר מידי רחוק מה"ארץ" ולא יותר מידי רחוק מן "השמים"!

לכן חכמים אומרים שהביכורים, יש "קדושה עליונה". גדולה הרבה מזו של תרומות ומעשרות. כי תרומות ומעשרות הם עבודה כלפי האדם האחר, כלפי הבורא, .. אבל, יש תנאי מוקדם לעבודות האלה: שהאדם יהי במקום הנכון כדי לעבוד. ההצבה של האדם במקום הנכון חשובה יותר מהעבודה עצמה! לכן "בכורים קודמים לתרומות ומעשרות".

מצוות הביכורים היא תכלית הבריאה.

ברכה-מצווה:

הברכה מציבה את האדם במקום הנכון לפני שהוא מקיים מצווה!

מול הבורא, מול הבריאה, העולם. הברכה יכולה לעזור לאדם להתמקם נכונה לפני מעשה המצווה. אם לא, למשל הוא יכול לקיים מצווה "כי כולם עושים כך" כי זה מביא מזל", "כדי להרחיק שדים!" או כל סיבות זרות אחרות!. ה"ברוך אתה.." עוזר להתמקם נכונה.

אפשר עכשיו לעשות את ההקבלה המתבקשת בין

  • הברכה— והביכורים (עם אותן האותיות!): התייצבות האדם על המסלול הנכון כדי לקיים את עבודתו. כי זה התכלית.
  • המצווה —-ותרומות ומעשרות שהם סמל העבודה.

וכן בברכת השופר למשל:

  • הברכה "פותחת את לב האדם"
  • התקיעה והשמיעה "מאפשרת מעבר רוח חדשה מה' לתוך לב האדם" כמו שה' נפח רוח חדשה באף האדם כדי להפיח בו רוח חיים חדשים, כך בכל שנה , בשופר, יש הזדמנות להפיח באדם רוח חדשה על ידי השופר.

 

כי תבא לעד

 

 

11-09-08

מישל בן שושן

 

כי תבא לעד

 

פירושים על הפסוק ב דברים פרק כו פסוק ה

 

"וענית ואמרת לפני יקוק אלהיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב:"

 

הנה כמה פירושים קלאסיים על הפסוק הזה שאנו אומרים בהגדה. המחלוקת והפרשנויות רבות שונות ומשונות! על מילה אחת יש לפחות ארבע אפשרויות לסיכום:

ארמי= תרח!

ארמי= אברהם!

ארמי= יעקב!

ארמי= לבן!

 

 

אונקלוס דברים פרק כו פסוק ה

(ה) ותתיב ותימר קדם יי אלהך לבן ארמאה בעא לאבדא [לאובדא] ית אבא ונחת למצרים ודר תמן בעם זעיר והוה תמן לעם רב תקיף וסגי:

 

 

יונתן דברים פרק כו פסוק ה

(ה) ותתיבון ותימרון קדם יי אלהכון לארם נהריא נחתת אבונן יעקב מן שירויא ובעא לאובדותיה ושזביה מימרא דיי מן ידוי ומבתר כדין נחת למצרים ואיתותב תמן לעם קליל והוה תמן לאומא רבא ותקיפא ומסגיא:

 

 

כתר יונתן דברים פרק כו פסוק ה

(ה) ותשיבו ותאמרו לפני יי אלהיכם לארם נהרים ירד אבינו יעקב מן תחלה וביקש לאבדו והצילו מאמרו של יי מן ידיו ומאחרי כן ירד למצרים והתישב שם לעם זעיר והיה שם לאומה גדולה ועצומה ורבה:

 

 

רש"י דברים פרק כו פסוק ה

(ה) וענית – לשון הרמת קול:

ארמי אבד אבי – מזכיר חסדי המקום ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל, כשרדף אחר יעקב. ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאלו עשה, שאומות העולם חושב להם הקב"ה מחשבה [רעה] כמעשה:

וירד מצרימה – ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים:

במתי מעט – בשבעים נפש:

 

 

רשב"ם דברים פרק כו פסוק ה

(ה) ארמי אובד אבי – אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם. כדכת' לך לך מארצך, וכדכת' ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי. לשון אובד ותועה אחד הם באדם הגולה כדכת' תעיתי כשה אובד בקש עבדך, צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום. כלומר מארץ נכריה באו אבותינו לארץ הזאת ונתנה הקב"ה לנו:

ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי – כי לא על ידי עשתה זאת כי אם בחסדך זכיתי בה. וכסדר הזה הוכיח יהושע לישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח [וגו'], עד שהבאתים משם ונתתי להם ארץ כנען:

 

 

אבן עזרא דברים פרק כו פסוק ה

(ה) וענית – יתכן, שישאלו הכהנים לאמר, 'מה זה שהבאת'? על כן: וענית. או כדמות תחלה, וכן ויען איוב הראשון (איוב ג, ב). אובד אבי – מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים, ואילו היה ארמי על לבן, היה הכתוב אומר מאביד או מאבד. ועוד, מה טעם לאמר 'לבן בקש להאביד אבי', וירד מצרימה? ולבן לא סבב לרדת אל מצרים. והקרוב, שארמי הוא יעקב. כאילו אמר הכתוב: כאשר היה אבי בארם, היה אובד, והטעם – עני בלא ממון. וכן תנו שכר לאובד (משלי לא, ו). והעד: ישתה וישכח רישו (שם שם, ז). והנה הוא ארמי אובד היה אבי, והטעם, כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם. גם גר היה במצרים, והוא היה במתי מעט, ואחר כן שב לגוי גדול, ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה. ואל יטעון טוען, איך יקרא ארמי? והנה כמוהו יתרא הישמעאלי (דה"א ב, יז) והוא ישראלי, כי כן כתוב. במתי – סמוך, כי לא נמצא לשון יחיד, ו'מתים' – לשון רבים. ורבי יונה דקדק אותה כולה באר היטב בערך 'מתה':

 

בעל העמק דבר:

ה' התכוון להוריד לגלות את ישראל לארם. ושם היתה מתקיימת הבטחת ברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם"

אבל אחר שראה הקדוש ברוך הוא שלבן עינה את יעקב אז הוא שינה את התכנית והוריד אותו למצרים!!!

כי תצא אה

בע"ה ט אלול התשע"א

מישל בן שושן

כי תצא אה

ושבית שביו

למה לא כתוב "ושבית אותו"?! אלא שהנשמה הטהורה ההיא נמצאת בשבי אצלו! והישראלי צריך לשבות את השביה שברשותו! כלומר, להחזיר את הנשמה הטהורה למקום שבו היא צריכה להימצא, כלומר בתוך עם ישראל!

"וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת אותה לאישה"

 

האדם שיוצא למלחמה, הוא שליח מצווה של כל העם. הוא מקיים מצווה ענקית כי הוא מוכן למסור את נפשו עבור העם. מצב זה מעניק לו מעלה מיוחדת: הוא מסוגל לראות דברים שאחרים לא מסוגלים לראות! "וראית בשביה" פירושו שה' "מגלה את עניו כדי שיראה דברים נסתרים". מה למשל הוא רואה? הוא יכול לראות "נשמה טהורה", זאת אומרת נשמה אצל הגויים שייתכן והיא יכולה להתאים להיכנס לתוך העם היהודי!

(האור החיים הקדוש מזכיר כאן את התאוריה של המקובלים שיש נשמות "טהורות" כאלה מפוזרים אצל אומות העולם והן נמצאות בשני מצבים אפשריים:

  • או שה"טבו" שבהן מספיק חזק כדי שמעצמן הם ירצו להיכנס לתוך עם ישראל ולהתגייר
  • או שה"טוב" שבהן איננו מספיק חזק כדי להתגבר על התרבות שבה היא נמצאת, ואז , יכול להיות שפעולה אקטיבית יכולה להכניס אותה לתוך עם ישראל, כמו , למשל, כשיהודי כזה שמתואר בפרשה מבחין בזה ורוצה לגייר אותה!)

אחרי שהחייל הזה עושה את ההבחנה שלו, זה עדיין לא אומר שהוא צודק. יש עליו לעבור, יחד עם האשת יפת תואר הזו תהליך של בירור. בסוף התהליך, יתברר אם הוא צדק באבחנתו. אם היא באמת מסוגלת, רוצה, מוכנה להיכנס לעם היהודי , או לא.

 

איך הפירוש הזה מתבטא בפסוק?

-"וראית בשביה": כמו שהזכרנו לעיל, מדובר במתנה שהוא מקבל מהאלוהים, בדיוק כמו "ונתנו ה' א' בידך" וגם "ושבית שביו". כל זה לא מותנה. הכל מובטח. התנאי היחיד הוא "כי תצא למלחמה". כל השאר מתואר כתוצאות הכרחיות!! הראייה של החיל מודרכת מלמעלה! לא כתוב "אם תראה".

-כתוב "אשת" ולא "אישה". כאילו האישה הזאת היא אשת מי שהוא או אשת משהו! (הרי החכמים מעלים האפשרות שהיא "אשת איש"!) היא בעצם "אשת" הנשמה שבתוכה! הנשמה בתוכה היא ה"יפת תואר" ולא היא עצמה! כי הרי , כתוב בספרי שהיא יכולה להיות מאוד מכוערת, זה לא משנה ההלכה! אז למה הפסוק קורא לה "אשת יפת תואר" אם היא יכולה להיות מכוערת? הרי כתוב בהמשך שהוא "חשק בה" אז ייתכן שבשבילו היא יפה ועבור אחרים לא! אז למה לציין שהיא "יפת תואר"? כי, לפי הא"ה, לא מדובר באשה אלה בנשמת האישה.

– הפירוש הזה סותר לחלוטין את כל הפירושים הקלאסיים: (כולם מתארים את המקרה כ"התר" יוצא דופן שניתן לחייל שנמצא בסערת רגשות של המלחמה, ושם ,אין הדינים החלים על כל אדם מן הישוב  יכולים לחול עליו. מתירים לו דבר שאסור לכל אחד אחר!) הפירושים האלה ראו גם חובה להסביר שזו "תקלה" , דבר לא רצוי , אפילו לחייל הזה. רש"י בעצמו מביא המדרשים שמבטיחים שלאדם הזה יאונה רק רע! סופו לשנוא את האישה הזאת, וסופו שיהיה לו בן סורר ומורה… הא"ה סותר את כל הפרשנות הזאת! איך התורה יכולה לגרום להתדרדרות כך חמורה?

הא"ה קורא את הפסוקים בצורה חיובית מאוד. החייל הזה נמצא במצב גבוה מאוד של דבקות בה' בעצם היותו חיל של צבא ישראל! והוא מסוגל לראות דברים שחכמים גדולים אחרים לא יראו!! ובעצם, אם הוא מצליח להכניס את האישה הנפלאה הזאת לחיק עם ישראל הוא עושה מצווה גדולה!! הוא מחזיר נשמות אבודות לתוך העם!!

 

השלכות הפירוש

  1. כמו שכבר אמרנו לעיל, הפסוקים נקראים עכשיו באופן חיובי והמצווה לקחת האישה הזאת היא חיובית ולא "היתר" בעל כורחו שיביא אסונות!
  2. מי שיוצא למלחמה גדול הוא מכל אדם אחר ביכולתו להיות "דבוק בה'"!
  3. רק אדם גדול כזה מסוגל ליזום גיור של גוי. אין מצווה לגייר גוים כי אין לנו את האפשרות לאבחן מי מסוגל ומי לא. מי בעל נשמה יפת תואר ומי לא!
  4. יש מצווה לברר בכל דבר , את הטוב ,מהרע. כבר בפירושו בפרשת ראה על צמד המילים "ברכה וקללה", הרב הסביר שבכל דבר בעולם ,מעורבבים בו טוב ורע. ברכה וקללה. והמתנה שנתנה לאדם היא היכולת לברר את הטוב מהרע. רק אדם גדול מסוגל לעשות זאת! ומי שמסוגל לעשות זאת הוא האדם הגדול מכולם! הוא שמסוגל "לצאת למלחמת העולם החיצון" ולהחזיר ממנו את הטוב ולהשאיר בחוץ את הרע. מי שמסתגר מכל דבר חדש הנמצא "בחוץ", מודה שהוא "קטן"!. האם הקטנות הזו רצויה? זה תלוי בפירוש המילה הראשונה בפרשה :"כי" תצא! האם רצוי או לא רצוי לצאת??. בלי לענות לגמרי , נציע לפחות שמי שמסוגל לצאת יכול לצאת! כי הבירור על היוצאים למלחמה נעשה כבר בפרשה הקודמת!

"כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכור לשניאה" (כא-טו)

 

הכתוב אומר "והיה הבן הבכור לשניאה" כאילו זו לא אפשרות, זו וודאות!!! אם יש אישה שנואה אז הבכור יהיה שלה!! כמו שמצאנו אצל לאה :"וירא ה' כי שנואה לאה…" ראובן נולד כי שנואה היתה לאה!! "כי ה' יראה בנשברי לב לסמכם"!!!

"וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת ותלית אותו על עץ"(כא-כב)

 

את מי תולים? את האיש או את החטא??! הא"ה מציע : תולים את רשעות האיש על "חכמים הגדולים " שבדורו או בעירו (הם העצים הגדולים! אשר פריו ייתן בעיתו…)לא עשו מספיק כדי למנוע ממנו לעשות את הרע!! ה"גדולים" אחראים על "הקטנים". האדם החוטא אחראי על חטאיו. אבל גם שאר בני האדם, ועוד יותר הגדולים שבהם , אחראים גם הם על אוזלת יד מערכת החינוך, המשפט,…!!

"לא תלין נבלתו על העץ…"

 

אחרי הודיעו את האחריות הנוראה של גדולי הדור לכל התדרדרות בני האדם במקום, הפסוק הבא ממתן את השלכות האשמה הזאת: אין ללכת ולסקל את החכמים האלה! מספיקה התליה יום אחד כדי לבייש אותם. אבל, אין להמשיך ולהחזיק כעס וטינה עליהם יותר מיום. ייתכן שבלילה כבר הם יעשו תשובה על אזלת ידם! אין להפוך את הרגשת האחריות ההדדית לגרזן שנכה בה כל אדם!! הרגשת אחריות כן, אבל לא השתלחות סתמית ופראית על החכמים! התליה מספיקה . מיד אחר כך, יש להוריד אותו מהעץ ולקבור אותו!

"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'.."(כג-ד)

 

החכמים למדו "מואבי לא אבל מואבייה כן". איך למדו זאת? יש כל מני פירושים דחוקים שלא מוצאים חן בעיני הא"ה. הוא מציע פירוש מקורי:

למה לא להתחתן עם מואבי ועמוני? כתוב "כי לא קדמו אתכם בלחם ובמים". לא כתוב "בגלל שעשו בכם מלחמה", או "בגלל שהם עובדי עבודה זרה" או "בגלל ששלחו מעברכם בנו מדין" או "בגלל בלעם לקלל אתכם". אלא רק "בגלל שלא קדמו אתכם בלחם ובמים"!!. ומכוון שאין דרך הנשים לצאת כדי לקדם פני זרים, אז הנשים לא אשמות בעברה הזאת ומותר להתחתן בן!! רק הגברים שאמורים לצאת לקראת הזרים כדי להציע להם אוכל ומים ולא יצאו , הם אלה שאסור להתחתן איתם!! ונראה לי שהפירוש הזה יפה ועמוק יותר ממה שנראה !

ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא"(כד-טו)

 

לכאורה מדובר כאן בדיני ממנות. אבל, הא"ה טוען שמדובר כאן בדיני נפשות!!

כתוב "אליו הוא נושא את נפשו" כלומר, העני הזה זקוק לכסף הזה כדי לחיות ממש. הנפש שלו לויה בכסף הזה. ולכן, אם אתה מונע ממנו את הכסף הזה בזמנו, אתה כאילו הורג אותו! ואתה חייב בדיני נפשות על ידי ה'! ולראיה, כתוב "והיה בך חטא". "בך", זאת אומרת שהחטא הבזה הוא לא נוגע רק בכסף שלך, שאתה תהיה חייב לתת לו עם כנס כל שהוא אלא זה חטא שנמצא בתוכך! ואתה עלול להיות בן מוות על ידי שמים בגלל זה!!

 

"לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה ""(כד-יז)

 

מצד אחד יש אזהרה לא להטות את המשפט לטובת יתום רק בגלל שהוא יתום. ומצד שני, אזהרה מנוגדת: בקשר למשכון בגד אלמנה, כן יש להתחשב בעובדה שהיא אלמנה ולא לקחת ממנה בגדה! כלומר, באותו פסוק מתארים את הקושי בלקיים גם משפט צודק , במידת הדין, וגם לחמול על אלמנה במידת הרחמים!

 

 

 

"והיה אם בן הכות הרשע והפילו השופט.."(כה-ב)

 

"בן הכות" פירושו, שהוא אדם שצריך להכות. (בית הדין מכה ב39 מכות)כמו "בן מות" פירושו אדם שצריך למות. הבעיה היא שהמילה "בן" כתובה עם חיריק ולא עם צירי. וכך המסורת מבקשת שנקרא אותה. "בן" מלשון להבין, בינה. כדי לרמוז שאין להכות אדם יותר ממה שהוא מסוגל לקבל. יש למדוד,(להבין), את האדם כמה הוא מסוגל ואז להכות אותו .

כי תצא מי

בע"ה ו אלול התשע"ג

מישל בן שושן

 

כי תצא מי

 

אשת יפת תואר:

  1. הקדמה:

לכל אומה יש "מידה" שהוא עובד אותה יותר ,ויש לו כלפיה "תשוקה" עצומה.

לעם ישראל תפקיד שונה: הוא אמור לקבל בתוכו את כל המידות ולעשות איחוד מכל המידות האלה. בכך, הוא מעיד בפני העולם כולו שה' (האחד) הוא האלוהים ( עם הביטויים הרבים והמנוגדים).

יש יתרון בזה שכל עם עובד מידה אחת: התשוקה כלפי המידה מאפשרת תסיסה וכוח רב כלפי המידה.

כשהמידה הזאת היא "נכנסת" לתוך ישראל, המידה תהיה במשך הזמן "בלולה" בתוך איחוד המידות.לכן, יש צורך, מידי פעם, לרענן את המידות האלה בהכנסת התשוקה של הגויים כלפי המידה הזו לתוך ישראל!

למשל, אם רוצים לבשל תבשיל עם הרבה תבלינים, כדאי שכל תבלין יוכן בקפדנות (בתשוקה ובהקפדה יתרה), בנפרד לשאר התבלינים, כדי שהתבלין הזה יקבל את מלא הטעם הייחודי שלו. אחרי שהתבלינים מבוללים, מקבלים עושר של טעמים. אבל אם מבלבלים את כל התבלינים ביחד הרבה זמן. בין בשעת הכנתם ובין באיכסונם , הטעם של כל אחד יפחת!

כל אומה מכינה תבלין אחד . עם ישראל אחראי על מעשה הקטורת של פיטום וערבוב כל הסמנים!

  1. ושבית שביו

לא כתוב "ושבית שבי" או ושבית שביך"! כאילו השבי שלקחנו במלחמה הוא דבר שהאובים בעצמם שבו ממקום אחר! זה כבר היה בידיו בתור "שבי" וזה "שביו". ועכשיו, עם ישראל לקוח בשבי את השבי שהיה אצל הגויים!

  1. אשה יפת תואר

זה סמל המידה הטובה שנמצאת אצל הגויים ושיש להכניסה לתוך עם ישראל.

  1. וחשקת בה

עיקר היקרות של המידה שנמצאת בגויים היא התשוקה של האומה הזאת כלפי המידה הזאת. לא דומה מידה שלומדים בספרים על קיומה לבין מידה שרואים איך עם יכול לחיות איתה ואפילו מוכן למות עבורה! התשוקה היא הרעננות של המידה שעם ישראל יכל ללמוד מהגויים שבה המידה חייה כל הזמן.

  1. ועשת את ציפורניה

המידה הזאת חייבת לעבור "בירורים" לפני שמכניסים אותה לעם ישראל. יש טוב ורע בכל דבר . כל מידה מכילה צדדים חיובים ושליליים. עבודת הבירורים היא העבודה הארוכה בפרשה שלנו. הסרת בגדי השבי, ניוול האישה.. כל אילה הם סמל לבירורים שצריכים לעשות ישראל לפני שהם מכניסים את המידה לתוך עולמם

  1. כי תצא למלחמה.

היציאה אל עבר העולם החיצון הוא תמיד דומה למלחמה. יש בה סכנות רבות. אבל היא נחוצה כדי שעם ישראל ימלא את תפקידו כמאחד את כל המידות! כי כל מידה צריכה רענונן על ידי ייבוא המידה הטרייה מאומות העולם שעובדים אותה בתשוקה רבה.

 

בן סורר ומורה

הגמרא במסכת סנהדרין ע מסבירה שכדי שנוציא להורג את הילד הזה, חייבים להתמלא כמה תנאים נוקשים מאוד:

האבא והאימא חייבים להיות "מצוינים". החינוך היה צריך להיות "מאה אחוז". הכל חייב להיות מושלם. אם בכל זאת, יוצא ילד שסוטה טיפה מדרך הטובה, אז יש להרוג אותו!!

זה לימוד אדיר של התורה, בצורה הומוריסטית:

בעצם התורה אומרת לנו שאין שום דבר שהוא לגמרי טוב או לגמרי בטוח או לגמרי רע או לגמרי מסוכן! בכל דבר האדם לוקח סיכונים. המטרה של התורה היא לא למנוע מהאדם בעיות אלא לתת לאדם כלים כדי להתמודד עם הבעיות! כל מערכת שתבטיח שלמות ומצוינות וטוב גמור, היא אשליה מסוכנת ובלתי אנושית!!

אם אדם חושב שהוא מושלם, ושאשתו היא מושלמת ושהחינוך שנתנו לילד הוא מושלם, הם חיים באשליה ובהזיות. אומרים להם, אם כך הדבר, אז תהרגו את הבן שלכם כי הוא סטה מילימטר אחד מהקו!! זה בעצם אבסורד שאמור להפנות אותם אל טעותם הקודמת: תדעו שכדי לטפל בבעיה יש לפנות אל השלב הקודם שגרם לבעיה. ואל תשלו את עצמכם שקיים דבר מושלם או אדם מושלם!

כל העולם מלא סיכונים ובעיות!

 

 

דרישת סמיכויות

רש"י, בעקבות המדרשים, דורש את הסמיכויות בין שלשות הפרשיות הראשונות של הסדרה:

  • אשה יפת תואר
  • אישה שנואה
  • בן סורר ומורה

מהפירוש שלו, ניתן להבין שאם אדם נושא אישה יפת תואר גויה, "סופו" לשנוא אותה. ואם הוא שונה אישה, אז "סופו" להוליד בן סורר ומורה.

אם כך פני הדברים, אנו נוטים להגיד : כדאי לא להתחיל בכלל את כל הסיפור האומלל הזה ! אסור להתחתן עם גויה שמתגיירת! וכך נחסוך לנו את כל הבעיות האלה!!

ובכלל, למה יוצאו למלחמת הרשות הזאת? היה כדאי להישאר בבית!

נראה לי שהרמ"י מתנגד נחרצות למסכנה הזאת:

כן יש לצאת למלחמה. כן יש לקחת סיכונים! כי אין דבר שווה בלי סיכון לצידו! הרי היציאה המסוכנת ביותר היא הלידה! יש מיד גזר דין מוות! כי כל ילוד סופו למות!! ובכל זאת, מצווה גדולה להביא ילדים לעולם! למרות הסיכונים הרבים!!

הפירוש של הרמ"י על ההכרח להכניס לתוך עם ישראל מידות טובות (יפת תואר) שנמצאות אצל אומות העולם (האויבים!) הוא מורה שכל הסיפור הוא אומנם מסוכן, אבל הוא חיובי מאוד והוא אפילו נחוץ לחיים של עם ישראל!! אסור להימנע מלצאת!! )חוץ ממקרים מיוחדים שבהם האדם חלש, חולה מפחד…כמו שכתוב בבירור הלוחמים במלחמת הרשות) אבל, כל יהודי בריא בגופו ובנפשו, חייב לצאת!! לצאת אל סכנות העולם החיצון! העולם שבו האדם חייב לקחת על עצמו אחריות וסיכונים רבים!!

התורה מבררת אמנם את כל השלבים שבהם יכולים להיות כישלונות ולתת כלים איך להתמודד עם הכישלונות האלה.

נכון, נישואים (כל שהם ובמיוחד נישואים עם גיורת) יכולים להצליח אבל יכולים גם להיכשל. לא נורא! זה מחיר החיים! לא בגלל זה אסור להתחתן! אלא, יש לדעת איך להתנהג בשעת הכישלון.

כדאי מאוד לא לחיות באשליה שהכל מושלם. יש בכל עשייה סיכונים. כן יכל להיות שהיחסים עם אישה לא יצליחו. כן יכול להיות שהחינוך שלנו לא יהיה מושלם. זה לא אומר שיש להתכחש לבעיות . יש להכיל אותן, יש להתמודד איתן. ובדרך כלל, כשמתבוננים על הדבר שהביא למצב הנוכחי, כלומר, כשעולים לסיבות המקרים המצערים, שם ניתן לתקן ולהמשיך הלאה. כשהייתה לנו בעיה בעגל הזהב, עלינו לאימה שלו, לשלב הקודם, ותקננו את חטא העגל עם הפרה האדומה! גם כאן, העלייה לשלב הקודם, מאפשרת רוב הזמן להתמודד עם התוצאות.

 

קן ציפור

לפעמים, ביציאה לדרך, בגלל הסיכונים והמצב הלא רגיל, יש לעזוב את הכללים המקובלים ולהתנהג בצורה שונה!

האם= הכללים של דברי תורה המקובלים

הבנים= חוקים זמניים מנוגדים לכללים המקובלים שיש לפעמים ללכת לפיהם!

בדרך, יש לפעמים לשלח את האם (הכללים המקובלים) ולקחת לעצמנו הבנים!!

 

ויתד תהיה על אזניך- ויד תהיה מחוץ למחנה

בדרך יש גם לעשות לעצמנו "יתד" כלומר כוחות מיוחדים שיעזרו לנו להתמודד עם קשיי סכנות הדרך. למשל, "אמונה יתרה", ביטחון עצמי, ..!

 

לא תלין נבלתו על העץ

אדם שהורשע בבית דין והומת, הוא סמל האדם הפחות מכולם. ובכל זאת, גם לו הבורא דואג ומבקש שלא לבזות אותו עד כדי כך. אחרי שתולים אותו על העץ, אסור להשאיר את גופתו תלויה על  העץ בלילה. יש לקבור אותו בכבוד.  כמו שאין טוב מושלם, אין רע מושלם! ואפילו אצל אדם כזה, ואפילו בגווייתו, נשאר דבר טוב, נשאר כבוד מסויים.

 

מסכנה:

הסדרה שלנו מבררת את כל מצבי היציאה. האדם חייב להיערך ליציאות. לא לפחד מהן. כי הן חלק הכרחי למילוי תפקידנו בחיים. לכל יציאה יש סיכונים. במקום להתכחש אליהם יש להיעזר בכלים שנותנת לנו התורה כדי להתמודד עם התוצאות (החיוביות והשליליות) של כל מהלך. יש להיות מודע להשתלשלות הסיבות והתוצאות ולדעת לטפל בכל שלב ולהוציא ממנו המיטב!

כי תצא שם

28-08-09

מישל בן שושן

 

 

כי תצא שם

 

 

איך מנצחים ישראל במלחמה?

 

הרבי מקאצק מעיר: יש שני פסוקים הפוכים:

  1. "כי תצא למלחמה..ונתנו ה' בידך"
  2. "כי תבואו מלחמה בארצכם..והריעותם..ונזכרתם..ונושעתם"
    • בפסוק הראשון, הפסוק הראשון של הפרשה שלנו, אין תנאי לניצחון. אם נצא למלחמה, מיד ה' נותן לנו את האויב ביד!
    • אבל בפסוק השני, בפרשת בהעלותך, האדם צריך לתקוע בחצוצרות, כדי להתעורר ואולי לחזור בתשובה, להתפלל..ורק אז ה' מושיע. כנראה שהניצחון לא מובטח!

ההבדל הוא קטן.. אבל משמעותי ביותר: התנאי לניצחון הוא בביטחון בצדקת הדרך אצל כל חלקי העם! באחדות העם!

הפסוק שלנו, "כי תצא", פירושו שכולכם מגובשים ויוצאים כאיש אחד. בפסוק השני, המלחמה נעשית "בארצכם", בתוך עם ישראל עצמו! עם ישראל בפילוג. לכן יש עליו לעשות פעולות מסוימות שיכולים להביא לאחדות. כמו התרועות, ההתעוררות. התפילה, לפעמים הפחד מהאויב והפחד מההכחדה ח"ו הם אלה שיביאו לאחדות השורות. אבל הניצחון תלוי באחדות וברצון ה'. הוא לא אוטומאטי!

 

תוספת לע"ד, אלול התשע"ב

מעניין לשים לב שהפסוקים שמדברים על היציאה למלחמה כריבוי ולא באחדות, מדברים על תקיעת השופר. פסוקים שמלמדים אותנו, בין השאר, על הלכות תקיעת השופר בימים הנוראים

כל מה שאנו עושים בתקופה זו של "חזרה בתשובה", חודש אלול וחגי תשרי עם תקיעות השופר כסמל , בא אולי כדי לתקן רק דבר אחד: אחדות עם ישראל! כדי לעבור מ"כי תבואו" ל"כי תצא", מהריבוי אל האחדות. זה כנראה לא דבר פשוט. במיוחד כשלא מתבקשים לאבד את השוני של כל אחד אלא לגלות מימד על שמאחד את כל עם ישראל!

כשמדברים על אחדות, מיד חושבים שמה שצריך זה "שכולם יחשבו כמוני"! לא מדובר על אחדות מסולפת ובלתי אפשרית זו! אלא לעבוד קשה כדי לגלות את המימד של "אהבת ישראל" וגילוי הזהות של "כלל ישראל"!!

 

 

 

איך אפשר להיות מאוחדים?- הקדושה-(קן)

הרי לכל אחד יש את הדעה שלו. יש לנו 12 שבטים וחשוב שכל אחד יקבל אחריות על העצמאות שלו ועל דעותיו!

השם משמואל נותן "טיפ" קטן שיכול לעזור מאוד: הקדושה!!

הקדושה היא המרחק. האדם צריך לשים מרחק בינו לבין הרבה דברים הקרובים אליו אם הוא רוצה לשמור על קדושה! למשל, האדם צריך לשים מרחק בינו לבין הקניינים שלו. בינו לבין אשתו (מעשה הקידושין) אשתו היא לא ה"חפץ" שלו. כשיש בינו לבינה מרחק מסוים, אז הקשר יכול לקבל משמעות. הוא גם צריך לשים מרחק מסוים בינו לבין דעותיו!:

אם אין מרחק ביני לבין מה שאני חושב, אז אין קדושה במחשבות שלי!

מרחק הקטן ביני לבין מה שאני חושב, דעותיי, מאפשר גם לקבל את הדעה של השני כאופציה אפשרית בעולם. לא שאני אסכים לה. אבל שאני מאפשר לדעה של השני להתקיים . הדעה של השני גם עוזרת לי ליצור מרחק ביני לבין הדעה שלי:

אם אני בונה סוכה כהלכה, כמו שהשולחן ערוך הסביר לי לעשות, אני גם חייב לזכור שיש עוד דעות סותרות , למשל בגמרא, שהיו מנוגדות למה שהתקבל, בסוף  "הלכה למעשה". למה? למה חייבים ללמוד ולזכור ולכבד את הדעה ההפוכה, אפילו כשהאדם בעל הדעה הזאת מת לפני כבר הרבה שנים? כי זה עוזר לי לשים מרחק בין המעשה שלי (אפילו מצווה פשוטה) לביני. להשאיר פתוח עולם העשייה. עולם האפשרויות. עולם האמת לא נמצא סגור בכיסי!

הלכה למעשה, אני מקיים מעשה אחד. אבל, הרבה אפשרויות חרות, לא פחות משמעותיות חייבות להמשיך ולהתקיים בפוטנציאל!

הדעה שלי חשובה לי ואני מוכן להלחם עבורה. אבל אם אני רוצה שזה יהיה בעל משמעות, אני חייב לקבל שדעות אחרות קיימות וכולן ביחד מציירות  "אמת" שהיא גדולה ממני.

לאפשרות הזאת, לשים מרחק ביני לבין קיומי ודעותיי, קוראים הקדושה. והקדושה הזאת, מאפשרת לכל אחד מישראל לקבל את קיום האחר ודעותיו השונות. אהבת ישראל, אחוות רעים, אחדות העם שואבות את כוחן מהקדושה של כל אחד!!

לאפשרות הזאת, לקבל באהבה את השני במחיצת עם אחד כשכל חלקי העם כולם, שונים אחד מהשני, מייצגים "אמת" אחת עליונה שלא נתפסת על ידי אדם אחד אלא על ידי כל האנושות כולה, זה ה"צלם אלוהים"! והשם משמואל אומר שמנצחים את האויב כשיש לנו את ה"צלם האלוהים". כשיש לנו את הקדושה, כיש לנו את ההתנהגות ה"מאופקת" אפילו  כלפי עולם הרשות.

הקדושה היא תנאי לאחדות

אבל יותר מזה, הקדושה מאפשרת לאחדות להמשיך ולהתקיים.

אהבה ללא איפוק מסוים, לא תחזיק מעמד!

מעשה , טוב וחשוב ככל שיהיה, ללא איפוק, ללא קדושה, ללא מרחק, יכול להפוך לעבודה זרה, יכול להרוס את משמעות המעשה עצמו!

הקדושה מביאה לידי אחדות והאחדות מביאה לידי ניצחון נגד כל קטרוג חיצוני או פנימי!

 

יפת תואר(קלח)

איך לתפוס את הסיפור הזה משתי קצותיו?

מצד אחד יש מסבירים שמי שיצא למלחמה , איש גדול הוא, צדיק וישר. ובכל זאת הוא "נופל" בתשוקה אסורה! והתורה מאפשרת לו להינשא איתה!! זאת אומרת שזה דבר טוב!

מצד שני, מסבירים לנו שאם הוא ישא אותה, אז בסוף, הוא ישנא אותה, ויצאו ממנה ילדים רעים וכולי..!!

השם משמואל נותן הסבר שמקיף את שני ההסברים גם יחד:

יש "טוב" בתוך ה"רע". אין רע שכולו רע.

אדם גדול יכול להבחין בטוב הזה ולקחת אותו ולהשתמש בו לטובה. אבל הוא צריך לדעת לקחת רק את הטוב ולא את ה"רע" שדבוק בטוב!!

רוב הזמן, עבודה זו דורשת "ירידה" לתוך ה"רע", התדבקות עם הטוב שבו ועבודה גדולה של התנתקות מהרע ויציאה מהמצב עם ה"טוב שבער" .

אם נסכם, יש לנו כמה שלבים:

  1. אדם גדול מאוד – צדיקים היוצאים למלחמת רשות-
  2. יוצא להיפגש  עם הרע- יוצא למלחמה-
  3. מבחין בטוב שברע- וראית.. אשת יפת תואר-
  4. נדבק בחלק הטוב- וחשקת בה-
  5. מתנתק משאר הרע ויוצא

החלק האחרון של התנתקות ויציאה, זה החלק הקשה ביותר, וכאן יש שתי אופציות:

    • או שהוא יכול להתנתק או שהיא יכולה להתנתק לגמרי ולהוציא ממנה כל רע. וזה מצליח וזה נהדר. וזה מה שקורא עם גרי הצדק. וזה מה שקורא כשיוצאים מהגלות עם המידות הטובות של הגויים ולא עם המידות הרעות שלהם. וזה רצוי ואפילו משובח. ויש אומרים שזה אפילו תפקיד האדם בעולם! ותפקיד הגלות עבור עם ישראל!
    • או שהוא לא מצליח לנתק את הטוב משאריות הרע והוא לוקח את הכל ביחד. גם את הטוב וגם הרע שהיה קשור בו. ואז, ישנם בעיות הנובעות מהרע הזה. יצא ממנו שנאה או "ילד בן סורר ומורה" או כל מני מרעין שונים ומשונים. התורה איננה מזלזלת בזה כי זה מצב האדם! ועוזרת לו לטפל בכל אחת מהתקלות האפשריות האלה. מה לעשות אם יש שנאה בזוגיות. מה לעשות בחינוך כשהוא נכשל, מה לעשות כשיש "פאשלות"!

 

קן ציפור- שכר מצוות(קלב)

שתי מצוות  בלבד נתנו בתורה ושכרן עמן: כיבוד אב ואם שכתוב עליו "למען יאריכו ימיך" וקן ציפור שכתוב לגביו "והארכת ימים".

מצווה קלה שבקלות ומצווה קשה שבקשות ושתיהן בשכר דומה!

ללמד שה' "בלבלב" אותנו כדי שלא נעשה את המצוות כדי לקבל שכרן. כי אין לנו מושג מה חשוב ומה לא. כמו שכתוב במשלי:

"אורח חיים תפלס נעו מעגלותיה לא תדע"= אפילו אם תנסה לסדר לך את ההסברים של כל המצוות ושכרן, הבלבול יתגבר ובסוף לא תוכל לעשות סדר בדברים. אפילו אם תרצה למדוד את החיים שלך בפלס, יהיו מעגלים שיזוזו כל הזמן כך שיבלבלו אותך ואת הפלס שלך!

למה? למה חשוב שהאדם לא ידע מה הוא שכר מצווה? כדי שיעשה אותם בתמימות! התמימות היא עיקר המצווה! להשאיר למצווה אין סוף משמעויות ואפשרויות. לא לקבע את המצווה במסגרת סגורה. כאילו הבנתי אותה, המצווה היא "שלי". לא, אפילו כלפי מעשה נשגב כמו מצווה, צריך שהאדם ירגיש  "קטן" . המצווה צריכה לפתוח בפניו את העולם ולא לסגור אותו! וזה השכר הגדול ביותר שמצווה יכולה להביא לאדם: התמימות והאפשרות להסתכל על העולם בפתיחות.  וזו ה"אריכות ימים" האמיתית!!

לע"ד: למה הלימוד החשוב הזה  נעשה על ידי שתי המצוות האלה דווקא?

כיבוד אב ואם: לא כדי שהם יאריכו ימים!! אלה דווקא כדי שאתה תאריך ימים! מעשה המצווה הוא לא עבור האלוהים או עבור האנשים האחרים, אלה עבורך קודם כל! כדי שהימים שלך יהיו בעלי משמעות!

וקן הציפור: אפילו כשאתה נהנה מהמצווה, כשאתה לוקח את הבנים לעצמך, להנאתך, תרגיש את הפתיחות שזה יכול להביא לך, כמו האם שתשלח לנפשה והיא תעוף הלאה. אל תיסגר בהנאתך !

 

שכר בעולם הזה (קלח)

אומרים שבעולם הזה הוא רק עולם הכנות לקראת עולם הבא, שהוא עולם ההנאה והשכר. אז למה בכל זאת מדברים על שכר בעולם הזה?

כשמדברים על שכר בעולם הזה הוא רק כשיש בשכר עצמו צד של הכנה! אם השכר יכול להביא אותי לקיים עוד הכנות!! ואז יש לשכר זכות קיום בעולם הזה!!

ולכן מתפללים "זכרינו לחיים..": תן לנו שכר , לא כדי שנהנה בלבד, אלא גם כדי שנוכל לעשות עוד דברים עם השכר ונקיים עוד הכנות!

לע"ד:ומכאן שאם האדם רוצה לקבל שכר בעולם הזה, הוא צריך להראות שהשכר שהוא קיבל או שהוא יקבל, יעזור לו לעוד קיום מצוות ולא סתם להנאה בלבד!!