אני 24-08-04
יציאה
חכמים דרשו את סמיכות הפרשיות:
התר אשת יפת תואר
סופו: לשנוא אותה
סופו: שיוליד בן סורר ומורה
סופו ןצאת לתרבות רעה, ולכן הורגים אותו , "על שם סופו"
לא תלין נבלתו על העץ
וכך אפשר להמיך , לפי המי השילוח עם האבידה, וכולי..
שאלה ראשונה : אם הסוף כל כך רע וידוע מראש , למה להתיר היפת תואר?
שאלה שניה: איך נבין המתת הבן שאכל כצת בשר ויין, על שם סופו? והגמרא מייד מזהירה שלא היה ולא נברא אלא למשל.
ההסבר יכול להתחיל מלימוד פרק בן סורר ומורה במסכת סנהדרין:
כדי שיהיה הבן בעל מוות, חייבים תנאים מיוחדים: שאביו ואמו ידברו באותו קול, שתהיה שלמות בכל אחד מההורים ושלמות בניהם, שלמות בחינוך, שלמות בכול שרשת ההולדה ,אפילו מהתחלת לקיחת האישה ועד חינוך הבן. כמובן ששלמות כזאת איננה אפשרית, אפילו אם התורה מחנכת לעבוד בשאיפת ערכי השלמויות האלה. הכללים הנלמדים נפרשה זו מתארות המסכנות האפשריות בכל שלב של פספוס השלמות,. לימוד השתלשלות הדברים היא חיונית כדי למנוע בעיות, ויותר חשוב , איך אפשר לתקן אותן בכל שלב. ידיעת סיבת הבעיה היא שלב הכרחי במציאת הפתרון.
נכון , אם הכל מושלם , ובכל זאת הבן חטא, אז נהרוג אותו. אבל מכיוון שאי אפשר שהכל יהיה מושלם, אז , לא נהרוג אותו, ולמה הפרשה נכתבה? כדי ללמוד על התנאים שבהם החינוך צריך לעקוב ולטפל בשלבים הרלוונטים.
הפרשה מטפלת בכל היציאות האפשריות.
(ראה למשל מצוות היתד לכסות היציאות שלנו, תרתי משמע.)
יציאה היא הכרחית. האדם אינו יכול להסתגר ב4 אמותיו ולא לחטוא .היציאה אל הלא נודע, אל היזמה, אל האחריות , היא היסוד של החיים,. אין התורה משלה את עצמנו במין עולם מושלם , אידיאלי, שבו הכל מובטח מראש, להפך, התורה מזהירה בסכנות של היציאות, ומזמינה אותנו לצאת לקראתם. אבל היא מודיעה לנו שחייבים לאמוד את הנזקים העלולים להיגרם ולהתכונן, אליהם, כדי שנוכל , למנוע ולתקן אותם.
התורה מוכנה ללוות את האדם בכל דרכו, ואפילו לסתור את עצמה במקרים מסוימים, להתיר עריות, כמו בייבום, להתיר בעילת ארמית,. .הדרך היא העיקר, ההתמודדות במצבים לא פשוטים מעמידים את האדם בפני עשיית " הטוב" או ה"רע " בעיני ה', והטוב והרע יותר חשובים מהמצות לפעמים, למרות שבדרך כלל הם המנחות אותו.
פרשת כי תצא טקסט שני
מישל בן שושן
אם היינו צריכים לבחור מילה אחת במשפט "כי תצא למלחמה על אויבך..", סביר להניח שעיתונאי למשל ,היה מייד בוחר ככותרת "מלחמה".
אולם, חכמינו בחרו בצמד "כי תצא" ככותרת הפרשה שלנו.
ננסה כאן להציע הסבר לבחירה הזאת.
מה שמאפיין הפרשה שלנו, הוא אולי הרצף של תיאור מקרים קצרים ,שונים ולפעמים אף משונים,, עם מסכנה הלכתית לכל אחד.
נכון שמוצאים פרשיות רבות נוספות שמתארים הלכות שונות ברצף.
אבל כאן, הרצף עצמו מהווה מקור לפרשנות.
כאילו סמיכות הפרשיות הקטנות והסדר שבהם הם מובאות, מעניינים יותר מתוכן כל פרשה בפני עצמה.
רש"י ורוב הפרשנים הגדולים,דורשים את סמיכות הפרשיות ,עד כדי כך שאפשר לקרוא איתם את סדרתנו כסיפור אחד מתגלגל:
לקיחת אשת יפת התואר ,גורמת לשנאה כלפיה. שינאה בין בני הזוג תגרום לבעיות בחינוך הילדים. זה יגרום לילד לבוא לידי חטאים כאלה שיחייבו אותו למיתה!..לסקילה ,לתלייה , ולקבורה..!
ומהסוף הנורא הזה, מהלך של תקווה : השבת אבידה, שום דבר לא הולך לאבדון לגמרי. וכן אפשר ללמוד מאת ה"בית יעקב" המשך הסיפור הזה עד למצוות קן הציפור. הדרך סלולה לפרשנים חדשים להמשיך הלאה.
אפשר ,דרך אגב ,להציע מובן חדש לאימרה:" אין מוקדם ומאוחר בתורה " : כל מילה,כל פסוק , כתוב בדייוק במקומו ,אחרי הפסוק הקודם ולפני זה שבא אחריו.
כלומר לא מוקדם מידי ולא מאוחר מידי.
אולם, ראייה של הדברים בצורה זו,מעלה שאלה עקרונית:
אם בהתחלת הסיפור , השתלשלות הדברים מביאה לתוצאות כל כך חמורות כמו המתת הבן, למה התורה לא אוסרת לכתחילה את הכל! שתאסור אשת יפת התואר , או שתאסור לקיחת שבויים, או בכלל יציאה למלחמת הרשות, או כל יציאה בכלל!
ומה מובן התשובה של פרשננו "דברה התורה נגד יצר הרע"?
ניעזר במשל ציורי מספר ה"סוד ישרים" על שני מצבים אפשריים של נפש האדם: הריבוע והעיגול.
העיגול מסמל אדם שאוהב לשמור על השיגרה, ששומר על החוקים ,המסורת, ההרגל, הכל מסביב לנקודה מרכזית אחת . מצב בטוח. ללא סיכונים. הרמוניה ששוללת סכסוכים ,חידושים, ושינוי המצב הקיים .אין הפתעות צריך רק לשמור על מהירות שווה באותו מסלול שחוזר על עצמו.
הריבוע,לעומתו מסמל האדם שיצא מהעיגול.לתחום לא ידוע. הוא מסתכן הוא מחדש. אבל הוא גם יכול ,בצורה זו ,להגשים את שאיפותיו,לבטא את יחודו כלפי עולמו וכלפי האחרים. הרצון לחיות את חייו ,לקבל אחריות על מחשבותיו, מעשיו ואופיו המיוחד:, כל זה מתלווה בסיכונים לא מעטים וקשיי החידוש, בכל מובניו. אדם שמחליט לקבל אחריות על חייו, לצאת ממצב סביל, לאויר העולם ,בניסיון לפרוץ את גדרי העיגול ,לובש אז הטלית, ריבוע בעל ארבעת כנפות התפשתות לארבע רוחות ההוויה.
האדם מתנדנד רוב הזמן בין שתי הגישות האלה. בין הביטחון ושקט השיגרה של העיגול לבין היצירה העצמית המסכנת והמרהיבה של הריבוע.
בניגוד לרוב הדתות הקיימות, התורה איננה מצפה מהאדם להתנהג בצורת העיגול. היא דורשת מהאדם להיות שותפו של הקדוש ברוך הוא, לקבל אחריות על מעשיו ,לבחור ,לחפש כל הזמן מה הוא רצון הבורא כלפיו .התורה פונה אל היחיד ,אל האדם המיוחד ,אפילו כשהוא חלק מהכלל.
להיות "דתי" במובן רוב הדתות ,ולצערנו, גם אצלנו לאחרונה, זה לחיות בעיגול. פחות אני חושב באופן עצמאי ,פחות אני מחדש ,יותר אחשב כ"דתי".
התורה לא מדברת אל "רובוטים". הבורא יצר את האדם שונה מכל שאר הברואים בזה שיש לו את כוח הבחירה והיצירה.
שומר המצוות ולומד התורה לא אמור להיות "מסודר".
אין לו תשובה לכל דבר.
להפך,מבקשים ממנו להכין את עצמו ,להיות פתוח וקשוב לרצון הבורא המתהוה.
הוא צריך להיות כל הזמן "בשאלה" אפילו אם הוא חוזר בתשובה!
עכשיו, כשהאדם מקבל על עצמו את כובד מסימת לבישת טלית מרובעת, רובצת עליו סכנה גדולה:ביציאה מן העיגול אל הריבוע הוא עלול ללכת לאיבוד ולא להגשים את המטרה שעבורה יצא: אושר ההגשמה העצמית כלפי בוראו.
לכן ,מצוות הציצית, השקולה לכל שאר המצוות ,דורשת לקשור חוטים דווקה במקום שמסמל היציאה: הכנף. חוט שיקשור אותי למקור, לכללים הבטוחים של העיגול. שיזכירו לי את כל העיצות הטובות שציווה עלינו הבורא. כך יש לי סיכוי להינות גם ממימוש תפקידי היחודי בעולם וגם מהביטחון שמעניק העיגול.
לפי הסוד ישרים ,יציאה,תוצאה וציצית ,באים מאותו מקור.
החיים היהודיים הם אולי סוד "ריבוע העיגול"
אשליה גדולה היא לחשוב שאפשר לחיות כל הזמן בעיגול. הרי החיים מאלצים אותנו "לצאת".
הלידה ,היא היציאה הגדולה מכולם. להתבגר, להתחתן, לגדל ילד ,לקיים יחסים עם שאר בני האדם, לעבוד,..
לא כל היציאות דומות ולא לכולם טיפול דומה.
יש יציאות שניכפות עלינו, ישננן שאנו בוחרים בהן.
אבל את כולן אנו חייבים לקחת בחשבון ,לבחון את תוצאותיהן, ולדעת להתמודד איתם נכונה.
"ויתד תהיה על אזניך ..וכיסית את צאתך" כמה חשובה העיצה הזאת , במיוחד היום כשזיהום הסביבה גובל בחוסר אחריות מוחלט כלפי תוצאות כל סוגי יציאותינו!
הקב"ה הוציא אותנו ממצריים. הוא המשיך להאיר עננו בשאר היציאות של חיי היום יום. פרשתנו מתמצתת את עיקריהן.המפרשים דורשים כאן יותר מכל מקום אחר את הסמיכויות ,כי אין מקרה בלי סיבה שגרמה אותו .אותן צריך לפעמים ללמוד למנוע או לתקן . ולכל דבר יש תוצאות שחייבים לקחת בחשבון .בהרבה מקרים, טיפול בבעיה של חינוך של הילד למשל, מתחיל בטיפול הזוג. בעיות בזוג יכולות לנבוע בחוסר בשלות של אחד מבני הזוג.
נכון, כל יציאה מלווה גם בסיכון ובתוצאות שליליות. אסור להתעלם מהם. להפך, כאנשים בוגרים ואחראים, לא נפחד לצאת, אבל נלמד לטפל בתוצאות, הטובות והרעות ,כדי שלא נאכזב את בוראנו, ושיהיה רצוננו כרצונו.
אפשר לראות בכל יציאה את ידו של היצר הרע.
אבל גדול הוא בורא העולם שיצר את האדם עם היצר הרע
גדולה התורה בדיברה כנגד היצר הרע
גדול האדם שמתמודד אתו בענווה ביראה, אבל גם באחריות שהטיל עליו בוראו.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 