אחרי מות מי

בע"ה ח אייר התשע"ג

מישל בן שושן

 

אחרי מות מי

 

בזאת יבוא אהרון

בזאת= עם ההתלהבות והקדושה של נדב ואביהו צריך להיכנס אהרון אל קודש הקדשים! אבל הוא צריך לעשות זאת ביראה: בפר בן בקר לחטאת!.

לא הכל היה רע אצל נדב ואביהו. להיפך! הם היו הכי קרובים אל ה'!

" יש לבוא באותו עניין עצמו שבאו נדב ואביהו. כי הם באו בקדושה ובטהרה ושמירה גדולה. רק העצה היא שיוסיף פר בן בקר.."!!

 

ואל יבוא בכל עת (חלק ב')

יום כיפור כולל כל העיתים!! "כל עת"= יום כיפור (תורת כוהנים פרשת אחרי)

אזהרה לכהן שלא יבוא ביום הכיפורים ביותר מדי אהבה אלא גם ביראה, בצמצום, ובדרך ארץ!

 

 

וכל אדם לא יהיה באוהל מועד

כשיכנס הכהן, הוא צריך לבטל את תפיסתו כ"אדם". הוא צריך רק להיות "מקבל" את ההשפעה מה' ולבטל את היותו אדם חושב!

בדרך כלל האדם מסדר את תפילתו. אבל שם, ה' יסדר את תפילת הכהן! כי אז נכללים "שנה(יום כיפור) , עולם (קדש הקדשים) ונפש (הכהן הגדול)(חלק ב')

 

איש עיתי

מי שהיה מוביל את השעיר לעזאזל המדברה נקרא "איש עיתי" כי לא היה לו הרבה זמן לחיות עוד! הוא "איש זמני"! (זוהר- ויקרא ס"ג:) כי במעשה הזה הוא היה משלים לגמרי את תפקידו בעולם הזה. ואין לו צורך לחיות יותר!!

 

ולא תקיא  הארץ אתכם (יח-כח)

יש כפל לשון:

כתוב:"אל תטמאו..כי (הגוים טימאו אותה) ותקיא הארץ את יושביה"

אבל אתם "לא תעשו ככל התעבות האלה…."

אם כן מה פירוש "ולא תקיא הארץ אתכם.."??

אפשר לפרש לפי הפשט: אל תחטאו "כדי שלא" תקיא הארץ אתכם

אבל הרמ"י מפרש: אל תחשבו שהעונש היחידי יהיה "רק" שהארץ תקיא אתכם! כמו הגוים. אלא יהיה לכם עונש הרבה יותר חמור: "כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות.."!! וזה יותר חמור ממה שקרה לגוים!!

 

ועיניתם את נפשותיכם

למה צמים הכיפור??

כי באותו היום יש השפעה מיוחדת מה' אל האדם. יש "הארת פני מיוחדת בהשפעת הטובה". ולכן, אני צריכים להיות "מוכנים ובישוב הדעת כדי לקבל כראוי את ההשפעה"

 

 

ומזרעך לא תיתן להעביר למולך (חלק ב)

בעבודה הזאת, עובדי עבודה זרה היו מראים שהם מוכנים לבטל את האהבה הגלוה ביותר (של האב על הבן) לכבוד האל. כאילו הם אוהבים את האל יותר מאשר הבן שלהם.

וזה אסור. כל עבודה שהיא מקצינה את האהבה או את היראה היא עבודה זרה!!

 

אחרי מות מי

בע"ה ח אייר התשע"ג

מישל בן שושן

 

אחרי מות מי

 

בזאת יבוא אהרון

בזאת= עם ההתלהבות והקדושה של נדב ואביהו צריך להיכנס אהרון אל קודש הקדשים! אבל הוא צריך לעשות זאת ביראה: בפר בן בקר לחטאת!.

לא הכל היה רע אצל נדב ואביהו. להיפך! הם היו הכי קרובים אל ה'!

" יש לבוא באותו עניין עצמו שבאו נדב ואביהו. כי הם באו בקדושה ובטהרה ושמירה גדולה. רק העצה היא שיוסיף פר בן בקר.."!!

 

ואל יבוא בכל עת (חלק ב')

יום כיפור כולל כל העיתים!! "כל עת"= יום כיפור (תורת כוהנים פרשת אחרי)

אזהרה לכהן שלא יבוא ביום הכיפורים ביותר מדי אהבה אלא גם ביראה, בצמצום, ובדרך ארץ!

 

 

וכל אדם לא יהיה באוהל מועד

כשיכנס הכהן, הוא צריך לבטל את תפיסתו כ"אדם". הוא צריך רק להיות "מקבל" את ההשפעה מה' ולבטל את היותו אדם חושב!

בדרך כלל האדם מסדר את תפילתו. אבל שם, ה' יסדר את תפילת הכהן! כי אז נכללים "שנה(יום כיפור) , עולם (קדש הקדשים) ונפש (הכהן הגדול)(חלק ב')

 

איש עיתי

מי שהיה מוביל את השעיר לעזאזל המדברה נקרא "איש עיתי" כי לא היה לו הרבה זמן לחיות עוד! הוא "איש זמני"! (זוהר- ויקרא ס"ג:) כי במעשה הזה הוא היה משלים לגמרי את תפקידו בעולם הזה. ואין לו צורך לחיות יותר!!

 

ולא תקיא  הארץ אתכם (יח-כח)

יש כפל לשון:

כתוב:"אל תטמאו..כי (הגוים טימאו אותה) ותקיא הארץ את יושביה"

אבל אתם "לא תעשו ככל התעבות האלה…."

אם כן מה פירוש "ולא תקיא הארץ אתכם.."??

אפשר לפרש לפי הפשט: אל תחטאו "כדי שלא" תקיא הארץ אתכם

אבל הרמ"י מפרש: אל תחשבו שהעונש היחידי יהיה "רק" שהארץ תקיא אתכם! כמו הגוים. אלא יהיה לכם עונש הרבה יותר חמור: "כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות.."!! וזה יותר חמור ממה שקרה לגוים!!

 

ועיניתם את נפשותיכם

למה צמים הכיפור??

כי באותו היום יש השפעה מיוחדת מה' אל האדם. יש "הארת פני מיוחדת בהשפעת הטובה". ולכן, אני צריכים להיות "מוכנים ובישוב הדעת כדי לקבל כראוי את ההשפעה"

 

 

ומזרעך לא תיתן להעביר למולך (חלק ב)

בעבודה הזאת, עובדי עבודה זרה היו מראים שהם מוכנים לבטל את האהבה הגלוה ביותר (של האב על הבן) לכבוד האל. כאילו הם אוהבים את האל יותר מאשר הבן שלהם.

וזה אסור. כל עבודה שהיא מקצינה את האהבה או את היראה היא עבודה זרה!!

 

אחרי מות שמ

26-04-09

מישל בן שושן

 

אחרי מות שם

 

מאמר ראשון דף רנז:

 

נדב ואביהו רצו להתקרב אל ה' באהבה עזה "עד מאוד"! והיו מוכנים להתאבד (הם ידעו שלא יוכלו להמשיך לחיות אחרי ההתקרבות הזאת) כדי שה' ויאהב את עם ישראל אפילו אם הם לא זכאים. הם התנדבו להתחיל מעגל אהבה כזה שילך ויגבר עד אין סוף בין ישראל לה'! הם התחילו להתנדב , בתקווה שה' ישפיע אהבה גדולה לישראל וישראל שוב יגלו אהבה יתירה כלפי ה'  וכן הלאה….!

רק שהם החטיאו את מטרתם כי הם טעו בנתון חשוב:

כוחות הטומאה , מאוד אוהבים להשתתף ב"חגיגה" הזאת. וכשיש גילוי אהבה מופרז כזה, משתתפים גם כוחות רעים. ואז הכל נהרס.

ניקח למשל מפעל עתיר חסד ואהבה כמו בתי תמחוי. נניח שהכל חינם, אין פיקוח, כל דכפין יתי ויכול… ואז, כוחות רשעים יבואו, ינצלו זאת, ייקחו אוכל חינם וילכו למכור אותו בשוק! זה יהרוס את כל המפעל! חייבים לפקח על הנעשה! חייבים "פילטרים". חייבת להיות השגחה, מידת הדין, שתפקח על הדברים. וזאת , כדי לאפשר למפעל החסד להמשיך ולתפקד!!

לכן רעיון נדב ואביהו שהיה מלא רצון טוב, לא היה יכול להצליח במתכונתו! והתיקון הוא שהדבר הזה , התקרבות לתוך קודש הקדשים עם קטורת (המסמלת חיבור של כל עם ישראל) תיעשה בתוך מסגרת מידת הדין: ביום הכיפורים, צמים, אחרי 10 ימי תשובה יום הדין, ישראל מוכנים לקרבה הגדולה הזאת.

אבל רק כך אפשר לתת לאהבה להתפרץ, בתוך מסגרת מידת הדין!

נכון שהמטרה היא האהבה, והיראה היא רק אמצעי. אבל האמצעי הזה, ה"פילטר" הזה, הוא חיוני לאהבה!

אהרון הכהן יעשה בדיוק את מעשי נדב ואביהו אבל במסגרת של מידת הדין ויראה, ביום כיפור בלבד.

  • ה"מצווה" היא גם חלק ממערכת מידת הדין. ה"ספונטאניות" היא חלק ממערכת מידת האהבה. "אשר לא ציוה" הווה אומר שלא היה שם מספיק מידת הדין במעש

בשבת , אין צורך יותר מידי בפילטרים, יש אפשרות להתפרצות האהבה בזעיר אנפין. לכן מדובר על קשר של תשוקה בין הבורא לבין עם ישראל. המילה "רצון" חוזרת הרבה פעמים:

"ורצה בנו", "רצה נא במנוחתנו", "רצה והחליצנו"

גם בשבת המטרה היא ה"זכור את יום השבת" שהוא כולו אהבה וקרבה חיובית. ה"שמור את יום השבת" הוא מסגרת האיסורים בשבת, מידת הדין, מצוות נוקשות, שהם מאפשרים את הזכור בצורה נכונה ובלי התעבות כוחות הרע.

 

"אני ה' אלוהיכם (יח-ב) ברש"י:

בסיני אני אמרתי לכם "אנכי ה' אלוהיך..", עכשיו אתם מסוגלים לקבל את גזירותי. עד עכשיו אני הופעתי אלכם במידת האהבה, אבל עכשיו אתם מבינים שאתם חייבים לקבל את מידת הדין , כדי לא ליפול בטעות של נדב ואביהו!

אחרי מות מניטו

בע"ה 14 ניסן התשע"ד

מישל בן שושן

 

אחרי מות (שבת הגדול) לעד4

 

שאלה:    מה הקשר בין פתיחת הפרשה לבין קביעת יום כיפור?

אכן, בהתחלת הסדרה, כל סדר העבודה של הכהן שנכנס לקודש הקדשים, מפורש כאילו זו התקנה בגלל חטא נדב ואביהו. הם נכנסו בלי צווי לקודש ומתו. כדי שזה לא יקרה שוב, אז יש סדר עבודה מדוייק. התחלת הסדרה ברורה: אחרי שמתו בני אהרון, יש עכשיו סידור חדש כדי להיכנס לקודש.

אבל בסופו של הסדר, גולשים לעניין אחר לגמרי: היום הזה שבו הכהן ייכנס לקודש, יהיה יום כיפור שבו ה' יכפר על כל חטאות בני ישראל! למה. מה הקשר עם ההתחלה??

 

הצעה לתשובה:

  1. חטא נדב ואביהו: ניתן לסכם אותו ,לענות דעתי ,כך: הם הגזימו באהבה ובהתלהבות שלהם.

למה מותם היה הכרחי(כדברי המדרש)? נראה לי שמותם לא היה הכרחי. מה שהיה הכרחי זה שבני ישראל ירגישו שיש צורך באיזון בין האהבה ליראה. עד כה, נדרש מבני ישראל המון התלהבות ואהבה כדי לתרום ולבנות משכן. בו, ייפגשו בני ישראל עם האלוהים עצמו! כל התיאור הזה היה יותר מדי מלא אהבה! היה צורך להכניס בסיפור הזה יראה! חטא נדב ואביהו ומותם במקום שמשה את הצורך בהכנסת יראה במקום שבו בנו אהבה גדולה.

  1. המטרה העיקרית של עבודת ה' על ידי בני ישראל היא שילוב בין יראה ואהבה.

כל דת אחרת עובדת או מיראה או מאהבה. אבל הקושי העצום שמתבקש לעם ישראל הוא השילוב בין שני ההפכים האלה. איחוד המידות. אהבה עם יראה.

היינו חושבים אולי שמקום מסוכן כזה שבו מתים מייד אם לא באים בסדר העבודה, הוא מקום שיש להתרחק ממנו לגמרי! מה לנו ולמקום כל כך מפחיד!!

אבל אותו המקום מוגדר כמקום שאליו אנו חייבים לכוון אליו שלוש פעמים ביום בכל תפילה. זה המקום שבו יש שני הכרובים שמסמלים את האהבה בין הקדוש ברוך הוא לבני ישראל!

אם כן, אותו המקום בדיוק שמסמל שיא האהבה וההתלהבות הוא המקום המסוכן ביותר! המקום שממנו אנו צריכים ליראות. המקום הזה הוא מסמל יותר מכל מקום אחר חיוב באהבה וחיוב ביראה!!

אם כן, אם ישראל יצליחו לעבוד את ה' באהבה וביראה, במשך כל השנה, זה יהיה ביטוי לעבודה "על טבעית", מעבר לכל היגיון ויכולת אנושית רגילה!

בתמורה, ה' מבטיח שהוא יעשה גם הוא פעולה בלתי רגילה ובלתי הגיונית: הוא יכפר על כל החטאים!!

מתי הוא יעשה את זה? כשאנו נבטא את השילוב בין היראה והאהבה. במקום שבו אנו נבטא זאת: ביום שבו הכהן הגדול נכנס בקודש הקודשים בהרבה אהבה והתלהבות ובפחד ויראה עצומה שמה ימות שם כמו שמתו נדב ואביהו.

  1. אם כן עכשיו ברור: השילוב בין שני הנושאים מחייב אותנו להבין את המשמעות העמוקה של יום כיפור:

זה היום שבו החטאים שלנו מתכפרים כי אנו עובדים את ה' באהבה רבה וביראה רבה.

אחרי בניין המשכן, אחרי התרומה, אחרי כל ההתלהבות, באה היראה הגדולה וצינון האווירה על ידי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה'. עכשיו כל המרכיבים נמצאים: אהבה ויראה. אפשר לבנות את היום המיוחד הזה שהוא יום כיפור שבו גם ה' יעשה מעשה לפנים משורת הדין. אהבה גדולה בתוך מידת הדין: כפרת כל חטאי עם ישראל!

 

הקריאה של פרשת אחרי מות בשבת הגדול

השנה ,אנו קוראים את העניין הזה של יום כיפור דווקא בשבת הגדול. הרב אורי שרקי מציע קשר עמוק:

  • חג הסוכות, באמצע חודש תשרי , מגיע אחרי מערכת ארוכה של חזרה בתשובה, סליחות, ווידויים…מערכת של יראה בפני החטא.
  • חג הפסח מגיע באמצע חודש ניסן, בא מתוך מערכת של אהבה גדולה . ה' בחר בעם ישראל בזכות האהבה הבלתי מוסברת שיש לו כלפיו. עם ישראל נכנסו תחת כנפי השכינה בהתלהבות ובחיפזון מתוך אהבה . בפסח אין לנו מידת הדין יש לנו רק מידת החסד העליונה.

שבת הגדול הוא סמל של אותו "יום העשירי" בניסן שבו לקחו בני ישראל את השה ונכנסו לעבודת ה'.

יום כיפור הוא גם כן נקרא "יום העשירי" הוא מקביל לאותו יום עשירי בניסן, אבל בחודש תשרי ,חודש שיש לו צבע שונה, הצבע של מידת הדין.כשעושים הקבלה בין מה קורה בין החדשים ניסן ותשרי, מגלים הכנות מסוג שונה כי הם באות מתוך שני צרכים שונים: האהבה והיראה. הדין והחסד. תשרי הוא בדין וניסן בחסד. אבל, בסופו של דבר שניהם מובילים לימי החגים פסח וסוכות. הקריאה של סדר העבודה של כיפור ביום שבת הגדול מבטאת את השילוב בין האהבה והיראה, בין ניסן לתשרי!

אחרי מות לעד

בע"ה י ניסן התשע"א

מישל בן שושן

אחרי מות לעד2

 

מה הקשר בין כל חלקי הפרשה?

 

שלושת חלקי הפרשה:

  1. סדר העבודה
  2. איסור שחיטה בחוץ
  3. עריות

 

ניסיון לתאר הקשר בין החלקים:

 

אחרי בניין המשכן ודיני הקרבנות (שמטרתו היתה הקרבה בין ה' והאדם), נגשים מייד לסכנות אותו המהלך שעבורו עבדנו כל כך קשה במשך הפרשיות הקודמות.

הקרבה אל ה'

  1. הקרבה אל הקדוש , אל הקודש, עם כלים מיוחדים שאמורים להפגיש בין האדם לבורא, היא בעצמה מקור לסכנה אמיתית! קרבה לא מבוקרת, בהתלהבות יתרה, גרמה למיתת שני בני אהרון.
  2. המשכן עצמו, קודש הקדשים במיוחד, הוא מהווה סכנה גדולה!! לכן, הכניסה בו אסורה בלי הכנות קפדניות בזמן מוגבל.
  3. שחיטת בהמה, אפילו לחולין, גם היא יכולה להזכיר קרבנות ויכולה להוות סכנה לעבודה זרה. לכן, לפחות במשך ארבעים השנים הראשונות, חייבים להביא את הבהמה לשחיטה במשכן עצמו כדי שהשחיטה תיעשה על ידי אנשים מוזהרים לסכנות אלה ותחת השגחתם (הכהנים ששילמו את מחיר הטעות).
  4. כשישראל יכנסו לארץ וייבנה בית מקדש, יהיה אסור, להיפך, להביא את השחיטות החולין לבית המקדש. כי אז יש סכנה הפוכה: אסור שכל אכילת חולין תהפוך לקדושה! יש ערך לחול בארץ ישראל ואין צורך לבוא להטריח את מערכת המקדש עבור זאת!
  5. אבל, הדם היוצא מן הבהמה השחוטה, אפילו בחולין, יכול להוות מקור לפולחן כי הרי הוא היה נזרק על המזבח והיה נושא לעבודה מיוחדת. לכן, יש איסור לאכול אותו. ויש חיוב בכיסוי הדם כדי שלא יהפוך למקור עבודה זרה גם הוא.
  6. גם הקרבה בין בני אדם עצמם מסוכנת כשלא מעלים גדרים ברורים. העריות הם קשרים אסורים בין בני אדם קרובים! גם כאן, קרבה מוגזמת ולא במקומה הורסת ולא בונה!

 

לסיכום:

מטרת הבריאה היא לקרב בין בני אדם, שהיו בניהם יחסים ראויים כדי לבנות חברה ראויה . מטרת הבריאה היא גם כן להכין את הקרבה בין הבורא והאדם שיחיו בצוותא "ביום השמני", בעולם הבא. ישראל אמורים להכין זאת כבר בעולם הזה.

בניית המשכן והקרבנות הם כלים נהדרים כדי לאפשר קרבה מסוג זה.

אבל, אותם הכלים המאפשרים הקרבה, יכולים לקלקל אותה עד כדי ביטולה!

לכן, כל נושאי הפרשה, הם אזהרות לקרבות לא רצויות. מתן כללים כדי שהקרבה תהיה כשרה. קרבה פורייה, שמאפשרת מערכת יחסים פורייה ולא דבקות שמבטלת את היחס עצמו.

האזהרות האלה קרויים "קדושה": זאת אומרת, שמירת מרחק בתוך הקשר עצמו . בין האדם לחברו, לאשתו, לעולם החי, לעולם הקודש, בינו לבין הבורא גם כן!!

אל לנו לחשוב שכל דבר "דתי" הוא כשר! להיפך, כל דבר "דתי", הקשור לעבודת ה', הוא בעצמו יכול להוות סכנה ענקית! גדולת הכלים ה"דתיים" שניתנים לאדם , טמונה בסכנה של השימוש שלהם! אין יותר קרוב לעבודת ה' מאשר עבודה זרה. בני אהרון הקריבו "אש זרה" שהייתה האש מעל למזבח עצמו, אש העבודה עצמה!! ובכל זאת היא נקראת "זרה" כי השימוש בה היה מוטעה, אפילו אם זה היה מלא בכוונות מצוינות! כל עבודה מסוכנת וזה עושה אותה יקרה ובעלת ערך.

כמו שסכין של כירורג יכול להיות כלי המציל חיים, אותו הכלי יכול לגרום מוות!!

 

בע"ה 14 ניסן התשע"ד

מישל בן שושן

 

אחרי מות (שבת הגדול) לעד4

 

שאלה:    מה הקשר בין פתיחת הפרשה לבין קביעת יום כיפור?

אכן, בהתחלת הסדרה, כל סדר העבודה של הכהן שנכנס לקודש הקדשים, מפורש כאילו זו התקנה בגלל חטא נדב ואביהו. הם נכנסו בלי צווי לקודש ומתו. כדי שזה לא יקרה שוב, אז יש סדר עבודה מדוייק. התחלת הסדרה ברורה: אחרי שמתו בני אהרון, יש עכשיו סידור חדש כדי להיכנס לקודש.

אבל בסופו של הסדר, גולשים לעניין אחר לגמרי: היום הזה שבו הכהן ייכנס לקודש, יהיה יום כיפור שבו ה' יכפר על כל חטאות בני ישראל! למה. מה הקשר עם ההתחלה??

 

הצעה לתשובה:

  1. חטא נדב ואביהו: ניתן לסכם אותו ,לענות דעתי ,כך: הם הגזימו באהבה ובהתלהבות שלהם.

למה מותם היה הכרחי(כדברי המדרש)? נראה לי שמותם לא היה הכרחי. מה שהיה הכרחי זה שבני ישראל ירגישו שיש צורך באיזון בין האהבה ליראה. עד כה, נדרש מבני ישראל המון התלהבות ואהבה כדי לתרום ולבנות משכן. בו, ייפגשו בני ישראל עם האלוהים עצמו! כל התיאור הזה היה יותר מדי מלא אהבה! היה צורך להכניס בסיפור הזה יראה! חטא נדב ואביהו ומותם במקום שמשה את הצורך בהכנסת יראה במקום שבו בנו אהבה גדולה.

  1. המטרה העיקרית של עבודת ה' על ידי בני ישראל היא שילוב בין יראה ואהבה.

כל דת אחרת עובדת או מיראה או מאהבה. אבל הקושי העצום שמתבקש לעם ישראל הוא השילוב בין שני ההפכים האלה. איחוד המידות. אהבה עם יראה.

היינו חושבים אולי שמקום מסוכן כזה שבו מתים מייד אם לא באים בסדר העבודה, הוא מקום שיש להתרחק ממנו לגמרי! מה לנו ולמקום כל כך מפחיד!!

אבל אותו המקום מוגדר כמקום שאליו אנו חייבים לכוון אליו שלוש פעמים ביום בכל תפילה. זה המקום שבו יש שני הכרובים שמסמלים את האהבה בין הקדוש ברוך הוא לבני ישראל!

אם כן, אותו המקום בדיוק שמסמל שיא האהבה וההתלהבות הוא המקום המסוכן ביותר! המקום שממנו אנו צריכים ליראות. המקום הזה הוא מסמל יותר מכל מקום אחר חיוב באהבה וחיוב ביראה!!

אם כן, אם ישראל יצליחו לעבוד את ה' באהבה וביראה, במשך כל השנה, זה יהיה ביטוי לעבודה "על טבעית", מעבר לכל היגיון ויכולת אנושית רגילה!

בתמורה, ה' מבטיח שהוא יעשה גם הוא פעולה בלתי רגילה ובלתי הגיונית: הוא יכפר על כל החטאים!!

מתי הוא יעשה את זה? כשאנו נבטא את השילוב בין היראה והאהבה. במקום שבו אנו נבטא זאת: ביום שבו הכהן הגדול נכנס בקודש הקודשים בהרבה אהבה והתלהבות ובפחד ויראה עצומה שמה ימות שם כמו שמתו נדב ואביהו.

  1. אם כן עכשיו ברור: השילוב בין שני הנושאים מחייב אותנו להבין את המשמעות העמוקה של יום כיפור:

זה היום שבו החטאים שלנו מתכפרים כי אנו עובדים את ה' באהבה רבה וביראה רבה.

אחרי בניין המשכן, אחרי התרומה, אחרי כל ההתלהבות, באה היראה הגדולה וצינון האווירה על ידי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה'. עכשיו כל המרכיבים נמצאים: אהבה ויראה. אפשר לבנות את היום המיוחד הזה שהוא יום כיפור שבו גם ה' יעשה מעשה לפנים משורת הדין. אהבה גדולה בתוך מידת הדין: כפרת כל חטאי עם ישראל!

 

הקריאה של פרשת אחרי מות בשבת הגדול

השנה ,אנו קוראים את העניין הזה של יום כיפור דווקא בשבת הגדול. הרב אורי שרקי מציע קשר עמוק:

  • חג הסוכות, באמצע חודש תשרי , מגיע אחרי מערכת ארוכה של חזרה בתשובה, סליחות, ווידויים…מערכת של יראה בפני החטא.
  • חג הפסח מגיע באמצע חודש ניסן, בא מתוך מערכת של אהבה גדולה . ה' בחר בעם ישראל בזכות האהבה הבלתי מוסברת שיש לו כלפיו. עם ישראל נכנסו תחת כנפי השכינה בהתלהבות ובחיפזון מתוך אהבה . בפסח אין לנו מידת הדין יש לנו רק מידת החסד העליונה.

שבת הגדול הוא סמל של אותו "יום העשירי" בניסן שבו לקחו בני ישראל את השה ונכנסו לעבודת ה'.

יום כיפור הוא גם כן נקרא "יום העשירי" הוא מקביל לאותו יום עשירי בניסן, אבל בחודש תשרי ,חודש שיש לו צבע שונה, הצבע של מידת הדין.כשעושים הקבלה בין מה קורה בין החדשים ניסן ותשרי, מגלים הכנות מסוג שונה כי הם באות מתוך שני צרכים שונים: האהבה והיראה. הדין והחסד. תשרי הוא בדין וניסן בחסד. אבל, בסופו של דבר שניהם מובילים לימי החגים פסח וסוכות. הקריאה של סדר העבודה של כיפור ביום שבת הגדול מבטאת את השילוב בין האהבה והיראה, בין ניסן לתשרי!

 

בחוקותי אה

בע"ה כד אייר התע"ב

מישל בן שושן

 

בחקתי אה

 

אם בחקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשתם אותם.

 

הא"ה מציב לא פחות מ42 פירושים שונים לפסוק הזה!! והוא ממספר אותם! כאילו חשוב לו המספר 42! אביא כמה חידושים שעניינו אותי במכלול הפירושים האלה:

  1. "בחוקותי"= לימוד, עמל, עיסוק בתורה. לפי המדרש "תורת כוהנים", אי אפשר שהמילה הזאת תעביע על מצוות כי זה כתוב בהמשך הפסוק (ואת מצוותי תשמרו). העמל בתורה הוא מטרה עליונה שאיננה קשורה בהכרח ללימוד המצוות. היא גם לא קשורה להתעניינות כי יש הוראה ללמוד אפילו פעמיים שלוש או יותר את אותם הדברים! אז מה יכולה התכלית של לימוד ועיסוק בתורה??:
  2. לימוד התורה דורש לנסות את כל הדרכים האפשריים ללימוד התורה, בתנאי אחד: שלא נגיע למסכנה הפוכה מההלכה:"בחוקתי תלכו..אבל.. מצוותי תשמרו"! כלומר יש כאן דרישה לפתיחות אין סופית ("ככל שידו של האדם משגת") בכל הכיוונים (בפשט, ברמז, בדרש ובסוד) ובכל הנתיבים המסתעפים מארבע הנהרות האלה היוצאים מגן עדן של התורה. (אין אדם יכול להגיד , אני אסתפק בנתיב אחד, כמו הפשט! אלא הוא חייב (זו לא רק רשות אלא חובה) ללכת בכל דרכי התורה האפשריים.
  3. נראה לי שהא"ה דורש בעיקר "פתיחות" המחשבה וידיעת ה'. הוא מצטט את הרמב"ם שדורש לדעת את ה' בכל דרכי החיים הטבעיים "בכל דרכיה דעהו": בספורט, באכילה, בדיבור, בעבודה היום יומית…. ההליכה בכל נתיבי החיים מאפשרים לקרוא את התורה באופנים שונים :
  4. יש ללמוד את התורה במצבים שונים: בהליכה (בלכתך בדרך), בישיבה, ביום ובלילה, לפני המעשה, ובמיוחד אחרי המעשה (כלומר שיש ערך לחכמה שמבוססת על נסיון מעשי :"מעשיו מרובים מחכמתו- חכמתו מתקיימת"). לכן, המצוות המעשיות, מאפשרות לימוד התורה יותר עשיר ומבוסס על עולם העשייה והניסיון של החיים.
  5. לימוד התורה , לא רק דורש פתיחות, אלא הוא מזמין את האדם לפתיחות. הוא עושה אדם יותר פתוח לעולם ולהכרת הבורא!! זה אולי טעם המצוות !
  6. יש למצוות כמה מטרות:
    1. הם מגבילים את חופש הפתיחות ללא גבולות של ההוראה הראשונה: המטרה היא אכן פתיחות אין סופית של לימוד התורה אבל, לפתיחות הזאת, יש מגבלות שיתנו עומק וכובד ללימוד: עולם המעשה של המצוות.
    2. הן מכניסות את האדם לעולם המעשה ומשם, האדם יוכל ללמוד יותר טוב את התורה! כלומר, עולם המעשה מזמין את האדם לחכמה מבוססת ועמידה.
    3. המצוות הן כמו ה48 דרכים שעל ידן נקנית התורה (פרקי אבות ו-ד). אין לגשת לתורה ללא הכנה, ללא עבודת המידות, צמצום, שמחה, יראה..והמצוות הן כאן לאפשר זאת!
    4. בשום שלב, אין הא"ה מתאר את לימוד התורה כאמצעי לעשיית המצוות אלא להיפך: המצוות הן האמצעי ללימוד התורה בצורה נכונה. המצוות הם כמו היראה שמאפשרת האהבה. האהבה היא העיקר אבל אהבה ללא יראה איננה מחזיקה את האדם ומוציאה אותו לתרבות רעה
  7. המילה "בחקתי" כתובה בתורה בלי וו. כאילו היה כתוב "בחוקתי" בלשון יחיד. כאילו יש רק חוקה אחת והיא התורה שבכתב. אבל התורה שבעל פה, המסורת, מלמדת אותנו לקרוא את המילה הזאת "חוקותי"! ובלשון רבים, המילה הזאת מצביעה על קיום שתי תורות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה!! אבל שתיהן קשורות כאחת "בחקתי"!
  8. לע"ד: החידוש הזה מעניין מאוד מבחינה זו שאין התורה שבעל פה מסתמכת על דבר כתוב בתורה שבכתב: לא כתוב "בחוקותי" ברבים, דבר שהיה אומר: הנה כתוב בתורה שבכתב רמז לקיום התורה שבעל פה! אלא, התורה שבעל פה נתלית על מסורת של התורה שבעל פה עצמה!! זה נותן לתורה שבעל פה כוח עוד יותר גדול! לא צריך שהחידוש יהיה קשור בהכרח לכתוב!!
  9. בחוקותי תלכו= החוקות הן חוקי הטבע ששם ה' בבריאתו. כך שיש להעמיק בהן ולחפש בהן את דרכי ה'!יש ללמוד מצורת עבודת כל הברואים את קונם וללכת בטבעיות בדרכי הבורא.
  10. ועשיתם אותם: יש לאדם לעשות כל מה שביכולתו. וה' יגמור בעדו!

 

 

 

ונתתי גשמכם בעתם…

ה"וו" שבהתחלת הפסוק מוסיף את השכר של עולם הזה לשכר של העולם הבא שכבר רמוז בפסוק הראשון "אם בחוקתי תלכו .."

גשמכם= כאילו הגשם שייך לכם, בלי הרגשה שזה שלי ואני נותן לכם אותו במתנה! כי אז זו הרגשה פחות נעימה!

 

ונתתי שלום בארץ..

למה יש צורך בשלום אם כבר הובטח שהאויבים לא יציקו לנו עוד :"וישבתם לבטח בארצכם" בפסוק הקודם? הפסוק הזה מדבר על השלום בין חלקי עם ישראל פנימה!

 

ורדפתם את אויבכם

כל רשעי הגויים נקראים אויבי ה' ואויבי ישראל. בפסוק הזה, ה' מודיע לנו שכל אומות העולם הן סונאי ישראל בטבע!!!. זו קנאה ביסודה. וזו שנאה יסודית ואין לה תמורה!!!

 

פירוש על פי הרמז

הא"ה מוסיף ומפרש ארוכות את כל ההבטחות מ"ונתתי גשמכם בעתם .." ועד סופם כהכנה של האדם לעולם הבא. כל מה שיקרא לאדם אחרי המיתה.

 

ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה..(כו-יד)

"תשמעו" היא השמיעה לתורה. ומזה אפשר לעודד את פירוש המדרש בהתחלת הפרשה על "בחוקותי= עמל התורה".

כל מי שאיננו עושה את המצוות, זה נובע מאי הבנת התורה וכוונותיה. כי לימוד התורה מצילה מהיצר הרע.

אם ישראל היו עושים את כל העבירות שבעולם (אפילו עבודה זרה!) והיו לומדים את התורה לשמה, אז לא היו באים עליהם כל הגזרות ולא היה נחרב הבית!!!(דף תריב)

 

ואתכם אזרה בגויים והריקותי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם חרבה(כו-לג)

(תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קיא עמוד א )

ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנא': +ויקרא כ"ה+ לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: +שמואל א' כ"ו+ כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים. ר' זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה, דבעא למיסק לארץ ישראל, דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: +ירמיהו כ"ז+ בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'. ורבי זירא? ההוא בכלי שרת כתיב. ורב יהודה? כתיב קרא אחרינא: +שיר השירים ב'+ השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה וגו'. ורבי זירא?ההוא שלא יעלו ישראל בחומה. ורב יהודה? השבעתי אחרינא כתיב. ורבי זירא? ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: ג' שבועות הללו למה?

  1. אחת, שלא יעלו ישראל בחומה;
  2. ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם;
  3. ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי.

 

וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק..

"הוידוי יועיל להקל מעליהם הגזרות הרעות אבל להשיבם לכנם צריך זכות אבות!!"

הגלות מצריכה שתי סיבות ביחד:

  1. על שלא למדו תורה
  2. על שלא שמרו השמיטות והארץ תצטרך לרצות את שבתותיה. ולכן הארץ תישאר שממה ללא עם אחר שיבוא לכבוש אותה!

אם היו לומדים התורה , אפילו אם לא היו שומרי שמיטות, היו גזרות אחרות אבל לא הגלות!

 

וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים..(כו-מה)

ה' יזכור לדור האחרון את זכות הדור הראשון שנכנס בברית באהבה רבה!

 

 

 

 

 

בחוקתי מי

בע"ה כב אייר התשע"ג

מישל בן שושן

 

בחוקותי מי

 

אם בחוקותי תלכו

לא כתוב "וידבר ה' אל משה"! כי זו לא מצווה , זו משאלה. ספק אם האדם יוכל באמת ללכת בחוקות ה'. זה דבר לא קל בכלל. זה דורש מהאדם להיות כל הזמן בחיפוש אחר רצון ה'.

"ואפילו אם האדם נזהר לקיים כל השולחן ערוך, עדיין הוא יישאר בספק אם כיוון לעומק רצון ה'. כי רצון ה' עמור עמוק מי ימצאנו"!!

הכל נאמר במשפט הזה! הרמ"י מבדיל בין עשיית מצוות (של השולחן ערוך) שקודמות להם, בתורה "וידבר ה' אל משה לאמר..", לבין החיפוש המתמיד של האדם אחרי רצון ה'. שזה העיקר אבל זה לא דבר פשוט!

לכן, התורה משתמשת במילה "אם"!

"אם הוא לשון ספק"

והחיפוש אחר רצון ה' הזה הוא זה שמביא (יותר מאשר קיום המצוות) לברכות האמרות בפרשה!

לכן גם משתמשת התורה בפועל "ללכת". כי זה חיפוש מתמיד ולא עמידה במקום.

אפילו ה' מתפלל שהאדם יצליח להבין מה הוא רצונו! ואפשר לתרגם אז את המילה "אם" ב"הלוואי"!

לכן, הרמ"י מזהיר בל "יתלוצץ האדם על שום בריה אחרת" כי מי יודע מה הוא רצון ה' האמיתי? אני לא יכול להתגאות שאני יודע מה הוא רצון ה' והשני לא יודע!! אולי הוא כן קלע לרצון ה' ולא אני?! לכן אין לבוז ולהתלוצץ על אף בריה אחרת!!

 

בחוקתי שמ

13-05-09

מישל בן שושן

 

בחוקתי שם

 

 

אם בחוקתי תלכו(שנז)

 

למה ה' קושר את מתן ה"ברכות" ל שמירת החוקים?

זה בטח לא סיפור של שכר ועונש פשוט.

הברכה והקללה זה לא "הגזר והמקל".

הברכה והקללה הם תיאור תוצאות מעשה האדם בעצמו:

למשל, מצב של "תמימות", שבו האדם "נפתח" לדברים הבאים אליו, הם המפתח לקבלת הברכות המוצעות אליו. (ראה מאמר רבי בונם בפרשת בהר).

בכל מצווה יש צד של מצווה, משפט וצד של "חוק". הצד של ה"חוק" הוא מסמל הצד שהאדם איננו יכול לתפוס.

כמו שראינו בפרשה הקודמת, ביחס של האדם כלפי הארץ וכלפי הפירות, כלפי זולתו, כאן, מדובר על היחס בין האדם למצוות ה' עצמם!!:

אם האדם חושב שהוא "תפס" את המצווה, שהוא הבין, לגמרי, שאין בינו לבין המצווה שום מרחק, אז הוא מבטל את הצד ה"חוקי" שלה:

במצווה יש צד "בלתי נתפס" על ידי האדם. רק בהכרה של הצד הבלתי נתפס הזה, יש סיכוי שהמצווה תהיה פורייה עבור האדם.

לעשות מצווה "כמצוות אנשים מלומדה", בצורה מכאנית, כהרגל, בגלל שאנו "דתיים" בלי שהמצווה תעמיד כל פעם מחדש מול המרחק האין סופי ביני לבינה, אז אני מבטל בזאת את הפתיחות שלי למצווה, ומכוון שהיא אמורה לפתוח אותי לעולם, אז אני נסגר לעולם.

אני נסגר לברכה , אני נסגר לשפע. אני פונה לצד השני: הקללה!

"אם בחוקתי תלכו"= אם תקיימו את המצוות בתמימות, כשאתם מבינים שיש הרבה יותר ממה שאתם "תפסתם" במצווה, אז זה פותח אותכם לברכות שבעולם! ואם לא, אתם נסגרים ותחיו בקללות!

 

 

 

לפני שבועות(שנח)

 

לכן אנו קוראים תמיד את פרשת בחוקתי לפני שבועות. כי רק בתקופה שבין פסח לשבועות, זמן החדרת ה"תמימות" באדם, יש יותר סיכוי להבין את עניין הברכות והקללות במובן שהסברנו לעיל.

שבועות היא חג התמימות כמו שכתוב "שבע שבועות תמימות תהיינה"

 

 

 

 

 

 

 

הברכה והקללה (שנח)

 

למה לא כתוב "הברכה או הקללה" ה"וו" בין הברכה והקללה עושה משניהם חבילה אחת!

כי הם באמת חבילה אחת!!!

תיאור הקללות היא המשך תיאור הברכות, רק שזה להיפך. אדם הנפתח לברכה נסגר לקללה והנסגר לברכה נפתח לקללה!

אלה שני קטבים  שביניהם חי האדם. כמו מצבר . הכל בא מהאלוהים, הכל לטובת האדם. הכל בידי האדם!

 

 

 

וזכרתי את בריתי יעקוב (שנח)

 

יש חמישה מקומות בתורה ש"יעקוב" נכתב מלא , עם וו. ויש חמישה מקומות בנך שהמילה "אליהו" כתובה חסרה :"אליה"

כי יעקב לקח הוו מאליהו , כעירבון שיבוא באחרית הימים לבשר הגאולה!

יעקב הוא איש התמימות.

אליהו הוא איש האמת! והאם הגאולה תהיה רק לפי האמת?

הרי יש לכאורה התנגדות בין התמימות והאמת! כמו שאכילת עץ הדעת גרמה לאובדן התמימות, האמת היא אובדן התמימות! המוות, עולם האמת הוא עולם הפוך מעולם התמימות. "תם" הפוך מ"מת". יעקב איש תם, "לא מת"! וכך, לאליהו לא תהיה הוו של האמת בעת הגאולה כדי שלא ידרוש מישראל שיהיו זכאים לגמרי , לפי האמת כדי שיגאלו! אלא שיגאלו אפילו לא על פי האמת!

בכל זאת, טוב להיות "דורש אמת"!

סיכומו של דבר: חייבים לערבב את האמת עם התמימות! כי גם תמימות שלמה יכולה להביא לידי עצלנות, חוסר התערבות בעולם ואובדן דרך. יעקב איש תם ואליהו איש האמת, החליפו בניהם , כל אחד קצת מהמידה של השני כדי להביא לגאולה:

"תתן אמת ליעקב…."

"הנה אנכי שולח לכם את ..אליה.."

כי לבסוף , חיבור אות א' המקשר את הכל, עם אותיות תם עושה האמת!

 

בחוקותי נה

בע"ה יז אייר התשע"ב

מישל בן שושן

 

בחוקותי נה

 

"אם בחוקותי תלכו, ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם.."

 

על מה מדברת התחלת הפסוק "תלכו"? כנראה היא לא עוסקת בקיום המצוות כי על זה מדובר בהמשך. יש כאן דרישה יותר עמוקה, מאחורי קיום מצוות.

הרבי מסוכטשוב, כמו שעשה כבר המי השילוח(החברותא שלו) ובאותה צורה, מסביר שיש שלושה שלבים במעמד הנפשי של האדם מול קיום המצוות ורצון ה':

  1. השלב הראשון= התמימות הנמוכה.

מדובר במצבו של כל אדם דתי. קבלת עול מצוות. זה קיים בכל דת. תדמית האיש הדתי היא שהוא עושה מה שאומרים לו. התמימות, כאן, היא במובנה הפשוט וה"נמוך" ביותר. אין התורה מעוניינת ליצור אנשים דתיים שמצייתים לכל דבר בלי לחשוב. אבל השלב הזה הוא חיוני כדי להגיע לשלבים הבאים:

  1. השלב השני: לחשוב!

הזוהר דורש מהיהודי לחשוב. לקבל אחריות על מעשיו. הוא לא יכול להישאר "ראש קטן", בלי אחריות. לציית בעיוורון למה שאומרים לו! השלב הזה הוא הקשה ביותר. הוא נראה כסותר לגמרי את השלב הראשון. אבל הוא מאפיין את הדת הישראלית. בניגוד לכל דת אחרת, יש מצווה ללמוד, לחקור ולקבל אחריות. כשאדם הראשון חטא, טענתו היתה שהאלוהים שלח לו "רב גדול" שהיא אשתו, חווה, והיא זו שהנחתה אותו לאכל. הוא ציית למצוות האישה (שהיא שליחת האלוהים). זו היתה הטעות שלו: אפילו אם אתה מקבל הוראה, צו, בכל אדם ,גדול ונכבד שיהיה, אתה זה שמקבל אחריות על המעשה שלך! מי מטועה ומטעה, מקבל אחריות על הדיבור שלו, וזה סיפור אחר, בינו לבין האלוהים. אבל אתה , אינך יכול להשליך את האחריות על מי שציווה עליך או הנחה אותך!! אם כן, כל מה שאני לומד, כל מה שהרבנים, הנביאים, או כל סמכות אחרת אומרת  , צריך לעבור בחינה על ידי. אני זה שבסופו של דבר מחליט ואחראי על מעשי. מצווה עלי להיות מבקר וחושב.!!

  1. שלב שלישי= התמימות הגדולה

יש סכנה גדולה בשלב השני: הגאווה לחשוב שאני יכול לשלוט על הכל. לחשוב עד הסוף. שאני יחידי בעולם. שהכל עומד על כיתפותי . יש כאן סחרור השליטה עצמית והגאווה. השלב השלישי, דורש מהאדם, אחרי שהוא עבר את השלב השני, למסור את עצמו אל האלוהים!! והכיר בעובדה שהוא לא שולט על הכל. הוא חייב לעשות כל מה שביכולתו. אבל על ההמשך, על השאר, הוא שם בטחונו באלוהים שישלים עבורו את הבירור. "לא עליך המלאכה לגמור"! אפילו את השלב השני קבע ש"אין אתה בין חורין להימלט מהעבודה"! השלב הזה יכול להגיע אחרי עמל רב. הוא לפעמים מאוד קצר כי אחריו חוזרים החשבונות והשלב השני. אבל הוא מחוייב המציאות , לפחות באופן תיאורטי. נראה לי שהוא מקביל לשלב שבו האדם אומר "בעזרת ה'" או "מזל טוב" אחרי שהוא כבר עשה עבודה רבה בתכנון ובבירור. יש רגע, באהבה, שבו יש להרפות, לשחרר, לתת לזמן, לטבע, לאחר, לאהבה, לאלוהים, לתפוס פיקוד במקומנו. זו תמימות של שלמות ולא של קטנות.

 

המחשת רעיון זה ברגלים:

  1. פסח, הוא סוג של תמימות ראשונית. ה' החליט וביצע, עבור ישראל את היציאה ממצרים. לא היה לנו הרבה מה לעשות ולהחליט. ביצענו כמה מצוות בכפיה ויצאנו!
  2. ספירת העומר: זה זמן החשבונות! סופרים, עובדים. הזמן שמפריד בין יציאת מצרים לקבלת התורה, הזמן במדבר, ההתלבטויות, החשבונות, יאריכו המון זמן. לפעמים כל חיי האדם, וכל חיי ההיסטוריה האנושית! לכן, שלב זה מסומל על ידי המספרים 7X תקופת החיים בעולם הזה. זו עבודה אין סופית, סיזיפית, בעלת ספקות, טעויות וקבלת אחריות על כל דבר. תשלום על טעויות, תשלום על קבלת הלטות..
  3. חג השבועות: זה השלב של התמימות! כמו שמצווה התורה "שבע שבתות תמימות תהיינה". התמימות היא עיקר חג השבועות. מעניין שאין תאריך לחג הזה. כי הוא סוף תהליך של ספירת העומר. כל זמן שלא הגענו לתמימות, אנו עדיין בתהליך הספירה והחשיבה. הכל תלוי בעבודה העצמית. שבועות היא סמל השער החמישים. זה שאנו כבר לא סופרים (למרות מצוות התורה "תספרו חמישים יום") כי הוא מעבר לעולם הספירה: הוא בתמימות שמעבר לחשבונות! ייתכן ששלב זה אוטופי. אבל הוא הכרחי, לפחות עבור השלב השני: שנדע שיש שלב כזה! שאנו לא אדוני העולם ואדוני עצמנו ללא גבולות! כמו באהבה, זה הרגע שבו אנו משחררים את עצמנו ונמסרים למשהו שמחוצה לנו. זה כמו באומנות.

 

 

לג בעומר

כמה אפשר לחשוב ולתכנן ולקבל על עצמנו?

אפילו בשלב השני של העבודה, יש שתי תקופות: מהראשון עד ליום ה33, האדם מתבקש להפעיל את כל אחריותו ועבודתו. מה33 ועד ל49, האדם ממשיך לעבוד , אבל בידיעה שהאלוהים ממשיך עבורו את הבירורים! מתחילה ההרפיה בעבודה מה לג בעומר ועד שבועות כדי להגיע להרפיה השלמה בשבועות!

לכן, המסורת קבעה כל מני הגבלות במשך התקופה הראשונה. ושחררה אותנו מהם בשנייה!

 

השבת:

גם במשך השבוע תהליך דומה מתרחש:

  • השלב הראשון: השבת שממנו יצאנו. מהמנוחה שנתנה לנו כמתנה.תמימות הלידה!
  • השלב השני: קבלת עול הפרנסה והעבודה. חשבונות!
  • השלב השני: השבת שאליו אנו נכנסים בתמימות: כאילו אנו מתנערים מהאחריות של עול הפרנסה! מוסרים הכל בידי שמים! ה' הוא מלך העולם. הוא המנהיג!

גם כאן, השבת, כמו התמימות, מקבלים את שני התפקידים: השלב הראשון והשלב השלישי. על ידי אותו השם, ("התמימות" ו"השבת" עבור שני השלבים, למרות שהם מציינים שני מצבים שונים). אכן, יש בשבת כפילות. כמו שבתמימות יש כפילות משמעות!

זה יוצר אומנם בלבול מסויים.

 

 

הרבה יהודים, חושבים ש"לעבוד את ה' בתמימות", זה לעבוד אותו על פי התמימות הראשונה. הם לא רוצים לחשוב. הם נותנים לרב שלהם לחשוב במקומם. הם חושבים שכך הם דתיים יותר! הרב מחליט על הכל.

אבל האמת היא שרק התמימות של השלב השלישי היא המטרה !! והיא דורשת המון עבודה וקבלת אחריות באמצע!!

 

"אם בחוקותי תלכו"

  • המי השילוח דורש את המילה "אם":

"אם=ספק"!!: האדם צריך לעבוד את ה' כל הזמן בספק! ספק האם הוא עושה את רצון ה'! כי רק בצורה כזו הוא יוכל להגיע לתמימות האמיתית ולגלות סודות החיים! אדם שעובד את ה' בהיותו משוכנע שהוא צדיק, שהוא עושה את הדבר הנכון כל הזמן. בלי לחקור, בלי לחשוב, בלי לבדוק את עצמו, מחטיא את המטרה!

 

  • אם כן, "אם בחוקותי תלכו" זו דרישה לעבוד את ה' בתמימות השלישית. ללכת, פירושו לקחת סיכונים. אבל פירושו גם להתמסר בשלב מסוים לתמימות.

לכן, המדרש העיקרי שמפרש את הרעיון הזה הוא דרש על הפסוק מתהילים:

"חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותך": קודם כל קבלת עול מצוות. אחר כך חישוב, בירור וקבלת אחריות ובסוף, הרגליים, הופכים לעשות את רצון ה' אפילו מעבר לידיעתי, כהרגל שני! זו התמימות הרצויה!

בחקתי לעד

בע"ה חי אייר התשע"ד

מישל בן שושן

 

לג בעומר- בחוקותי לעד

 

המספר 33

  1. הוא שני שליש מ50: זה מזכיר האמרה שבקשר לסוד יש "לגלות טפח ולכסות טפחיים" (ראה בהמשך המשמעות)
  2. בחוקותי היא הפרשה ה33 בתורה
  3. יש 33 ברכות בפרשה (בית יעקב)
  4. יש 33פסוקי קללות בפרשה
  5. יש 33 פסוקים בפרשת "ערכים" שבסוף הסדרה
  6. בעומר, היום מקביל ל"הוד שבהוד".

 

בין פסח לשבועות

בפסח, יצא עם ישראל, "בתמימות" של תינוק שנולד.

בשבועות, עם ישראל מקבל את התורה "בתמימות" של נעשה ונשמע.

בניהם יש תהליך ארוך של "עבודה", יציאה מהתמימות הראשונית, קבלת אחריות, עבודה על מידות, בירורים..כל מה שמאפיין אדם שלוקח אחריות על חייו.לכן, תקופה זו, שמסמלת את כל חיי האדם או את כל חיי האומה או כל ההיסטוריה האנושית, מסתיימת, אולי באופן אוטופי במצב של תמימות ומסירת הגה ההחלטות בידי האלוהים.

התקופה הזו של ספירת העומר מחולקת לשתיים:

  • התקופה הראשונה: מה1 עד ל33:

היא התקופה של העבודה של האדם. כאילו הכל תלוי בעבודתו ובהחלטותיו.זו תקופת "אין אתה בין חורין להיבטל מן העבודה"

  • התקופה השנייה, מה33 ועד ל49

היא התקופה שבה האדם הגיע לגבול יכולתו לתכנן. הוא מוסר הכל בידי שמים. ה' מבטיח שהוא ימשיך את העבודה עבור האדם! זו תקופה של "לא עליך המלאכה לגמור". אחרי שהאדם עשה את כל השתדלותו, ה' מבטיח שימשיך מכאן והלאה את העבודה עבורו.

 

רבי שמעון בר יוחאי

המסורת הכתירה את רבי שמעון כרב הסוד. הוא תופס מקום מרכזי בזוהר. המדרשים מרבים לתאר אותו כקרוב יותר לסוד הדברים מאשר למציאות הנראית לעיין.

מותו, מסמלת את הגבול בין הנסתר לנגלה. הגבול בין שני השליש (מכסה טפחיים) והשליש (מגלה טפח) כאילו האדם מפסיק לעבוד בעולם הנגלה (שבו הוא אמור לעבוד בעולם המציאות) ונכנס בעולם הנסתר (שבו, ה' הוא זה שממשיך את העבודה).

אנו עוברים מהסתרת ה' בעולם (על ידי אחריות המלאה של האדם על חייו, כאילו אין השגחת הבורא עליו) לעולם שבו השגחת ה' מתחילה לתפוס פיקוד. אנו מכירים אז בהתגלות ה' שהיה נסתר בתקופה הראשונה.

 

"גל עיני ואביט נפלאות מתורתך" הפסוק מתהילים מתאר רצון האדם לגלות את החלק הנסתר. איך? "גל עיני" בגלגול העניים! כאילו העיניים רואים את המציאות. אבל אם נהפוך אותם לאחור, אז העניים יראו את הנפלאות שהיו נסתרים מאחורי המציאות.

אבל מעניין שהמילה "גל" שמובנה להפוך את העניים מראיה ישרה לראייה הפוכה, היא אותה המילה של "לג" בעומר.

 

מותם של תלמידי רבי עקיבא

המסורת דורשת לקבל מנהגי אבלות מה1 ועד ל33 בעומר. זה מאוד מתאים לעבודה המאומצת של האדם בתקופה זו. אבל אם הם מצדיקים זאת במותם של תלמידי רבי עקיבא, זה אומר דרשני!

תלמידי רבי עקיבא היו, כנראה, החיילים של בר כוכבא. רבי עקיבא החשיב את בר כוכבא כמשיח והיה נושא כליו!

הם נלחמו כדי להגיע לגאולה. הם עשו מאמצים כבידים. הם הקריבו נפשם למען עצמאות ישראל.

המרד לא צלח. אבל אנו לא מיואשים וממשיכים להאמין שהמשיח יבוא ושתהיה תקומה. איך? עשינו כל מה שיכולנו עד ל33 ואחר כך, ה' יעזור! ה' ינהיג את ההיסטוריה ומאמינים שיעשה את העבודה עבורונו!

 

פרשת הערכים

המי השילוח והבית יעקב הם היחידים שהסבירו את טעם הימצאותה של פרשה מוזרה זו אחריהקללות. כשהם קשרו בינה לבין הקללות, הם רצו לגלות שהערכים באים כדי לתת חוזק ואופטימיות למרות הקללות.

חוץ מהשוואת מספר הפסוקים בין הפרשה של הקללות והערכים (33)

הם עשו את החשבון של כל הערכים, הכספים ששווים בני האדם בפרשה והגיעו ל143. בנוסף לארבעת סוגי הערכים (שדה- בית- אדם ובהמה) מגיעים ל147. בדיוק מספר הקללות של פרשת בחוקותי (49) והקללות של פרשת כי תבוא (98)

 

פרשת הערכים= לכל אדם, ללא קשר עם זכויותיו או מצב רוחו, יש ערך!

לכל חפץ, לכל בית, לכל שדה, יש ערך אבסולוטי.

הדיכאון בא כשחושבים שכבר אין ערך לאדם או לחיים.

 

אם אדם מוכן להתחייב ולקחת על עצמו את הערך שלו או של אחרים, זה יכול להוציא אותו מהקללות לברכות.

 

מסקנות:

נכון שיש ברכות או קללות. שחור או לבן. מציאות לוגית ואכזרית

אבל יש גם צד שלישי: אפשרות לשבור את הדואליות הזו: פרשת הערכים

כשהאדם מקבל על עצמו לפדות את עצמו או אחרים. כשהאדם מתחייב מרצונו לקחת אחריות על ערל החיים! זה שובר כל לוגיקה!

עוברים מעולם הגלוי לעולם הנסתר

עוברים מהדברים המוכתבים, מהדטרמיניזם, לחיים בעלי ערך!

 

אם חשבנו ישי ערך שווה בין הברכה והקללה (33). אם…אם…

הנה ויש לנו פרשה שבאה לשבור את הכל. גם היא 33! היא יכולה להעביר הקללה לברכה!

בעצם, שני שליש הפרשה (33 הברכות ו33פסוקי הקללות) הם שני שליש .

הפרשה האחרונה היא שליש (33)

אנו באמת נמצאים בגבול שיש בין הנגלה והנסתר. בין מה שנראה גלוי לערך האמיתי שמסתתר מאחורי הקלעים: התחייבות האדם לאופטימיות!

21-05-08

מישל בן שושן

 

בחוקותי העד

 

אם בחוקותי תלכו, ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם:

אם בחוקותי=את הכללים העיקריים של התורה ורצון ה'

מצוותי= המצוות שכבר השתלשלו מן הכללים, צריך "לשמור" , לא לעזוב.

ועשיתם אותם= לעשות מצוות חדשות בכל דור לפי צורך השעה ורצון ה'. כמו חנוכה פורים או יום העצמאות!

אם בחוקותי:אין עונש בתורה. אלה רק תוצאות של התנהגות. כמו שרופא מזהיר :"אם תקבל התרופה תבריא, ואם לא , לא"..

אבל יש עוד מימד בתורה: ה' הוא לא רק הרופא שמדבר אל מטופל אלא רופא שמדבר אל בנו! כך שהוא מזהיר אבל הוא מאוד רוצה שהבן ישמור על ההזהרה כי זה בנפשו הוא! כל התכנית שלו תלויה בישראל!

 

והשיג לכם דיש את בציר..(כו-ה)

כל הזמן תהיה עבודה. וזו ברכה! כי לא טוב לשבת בטל!

 

ואכלתם לחמכם לשובע

העבודה תחמם את הגוף, ותוכלו בתיאבון ובבריאות ולא אכילה גסה של אנשים בטלים!

 

וישבתם לבטח בארצכם

זה שאתם תעבדו את האדמה , גורמת "אחיזה בקרקע" , שזה האלמנט הביטחוני העיקרי!

 

ופניתי אלכם(כו-ט)

עד כאן, ה' ברך את כלל ישראל. מכאן ואילך, ה' מברך הפרטים: ה' יפנה אל כל אחד ואחד בבעיותיו המיוחדות, בגידול הילדים ובשגשוג אישי.

 

והקימותי את בריתי אתכם( כו-ט)

שמירת מצוות, עשיית מצוות חדשות לפי החוקים, גורמים לה' לשלוח ברכה לאדם. וזה עצמו נותן לאדם חשק להתקרב שוב לה' ומחזק את אמונתו ואז הברית שהיתה כבר קיימת, מקבלת רענון ותוקף.

 

וישן מפני חדש תוציאו(כו-י)

לא תוציאו את הישן בגלל שהוא מסריח, אלא יהיה עדיין טוב למאכל אבל יהיה לכם הרבה חדש , וכדי להכניסו לגורן תצטרכו לפנות את הישן!

 

והתהלכתי בתוככם(כו-יב)

ה' במקדש עבור כלל ישראל. אבל כאן, ה' מבטיח שהוא יתהלך בתוך המחנה= שיטפל בכל אדם ואדם לפי בעיותיו.

 

והייתי לכם לאלוהים

אתם תהיו שמחים וגאים שאני הוא האלוהים שלכם , שמחים על שוג השגחתי איתכם!

 

ואתם תהיו לי לעם

יש עליכם לדאוג שמבחינה לאומית, הכל יתנהג לפי רצון ה'. אל תדאגו "להיות צדיקים" בעצמכם בלי לדאוג לכלל! אלה יש להכניס בהחלטות שלכם (אפילו ההלכתיות) את טובת הכלל והדאגה לקרבת הכלל לרצון ה'! וכך תהיו  – לי- ל"עם". ולא רק כפרטים "צדיקים".!!

 

ואשבור מוטות עולכם(כו-יג)

טבעו של ישראל , להתרחק מרצון ה'!! וצריכים מאמצים כבירים כדי ליישר את דרכיו!

כמו שלשור שרגיל להנמיך את ראשו בגלל העול שיש מעל לצווארו, כך ישראל רגילים למצב נחות. וה' ישבור את העול מול ענינו  כדי שנלמד שאנו צריכים להיות בני חורים.

וגם אז, השור יש לו הרגל ללכת עם ראש שפל!. וצריכים להרים לו את הראש כדי להרגילו לדרך החדשה! וזה:" ואולך אותכם קוממיות" שאני ארגיל אתכם להיות חופשיים, בדעת גבוהה, וללכת בדרך הטובה.

 

ואם לא תשמעו לי (כו-יד)

יכול להיות שתעשו מצוות אבל לא לשמי!! לי=לשמי! וכאן מתחילות הבעיות! כי הרי ,יש אפשרות לעשות מצוות לא לשם שמיים!

 

ואתכם אזרה בגויים(כו-לג)

אחרי החלטה לגרש אותכם מהארץ, אני אפזר אתכם כדי שלא תוכלו להתארגן כדי לחזור אליה!!!

 

והייתה הארץ שממה

אפילו הגויים שאני אשלח לגרש אתכם מן הארץ, יצאו מן הארץ וישאירו אותה שממה.

 

תרצה הארץ את שבתותיה(כו-לד)

זה שגויים יעבדו את האדמה, לא נחשב. והארץ תיחשב כאילו היא "נחה" מעבודת ישראל!!

 

והנשארים בכם…(כו-לו)

מכאן ועד לסוף הקללות, ה' מסביר שאפילו אם ישראל יצאו לחוץ לארץ , זה לא אומר שאין יותר קשר בניהם וה'! אלה לא גירושין! להיפך, שם תהיה עדיין השגחה ויש עליהם לשמור בקשר ולשמור כמה מצוות עד שיחזיר אותם ארצה!

 

וזכרתי את בריתי יעקב(כו-מב)

הברית בחלום הסולם שמבטיח שלא ישאיר אותו בגלות. לכן זו הברית הראשונה שיזכור: יש קץ לגלות.

 

ואף את בריתי יצחק

זו ברית הפרנסה לישראל בישראל ואף גם בגלות

 

ואף את בריתי אברהם

זו ההבטחה של הגדלת החכמה בישראל אפילו בגלות.

 

 

והארץ אזכור

זו הברית עם משה: שהארץ, אפילו אחרי שתישאר חרבה כל זמן הגלות, בחזרה אליה, ה' יעשה נפלאות והארץ שוב תפרח .

כי אני ה' אלוהיהם(כו-מד)

אפילו אם לא יקיימו מצוות, אני אמשיך להשגיח עליהם בדרך כלל, שלא יאבדו לגמרי!!!

 

אלה החוקים…אשר נתן ה' …בהר סיני ביד משה(כו-מו)

"ביד משה" מורה על חידושי תורה. משה חידש מדעתו המון חידושים בתורה. וזאת, כבר ממעמד הר סיני! (ועוד יותר בערבות מואב).

 

והעמידו לפני הכהן (כז-ח)

את מי מעמידים? המעריך או את הנערך?

נראה שמעמידים את שניהם: את המעריך כדי לאמוד כמה הוא יכול לשלם

ואת הנערך כי הוא צריך להיות בריא עד כדי יכולת להתייצב מול הכהן!

 

בין טוב ובין רע(כז-יב)

שלא יוסף הכהן על ערכו כי הרי הכסף יכנס בסוף לכיסו!

 

כערכך הכהן כן יהיה

אבל אם טעה הכהן בערך, בכל זאת, הערך שקבע הכהן הוא זה שקובע!