8-03-08

מישל בן שושן

 

פקודי ליקוטים

 

מי ממשיך את ספר שמות? ויקרא או במדבר?

בסוף ספר שמות, סוף פרשת פקודי, כתוב שיש שני מצבים אפשריים של נוכחות הענן: או בתוך האוהל ואז לא זזים ואפילו משה לא נכנס

ויש מצב שהענן עולה מעל ואז כן זזים.

שני המצבים אולי מתארים את שני ההמשכים האפשריים של ספר שמות:

1. ספר ויקרא: ואז לא זזים. הכל מתרחש במקסימום 50 ימים. הכל מתרחש בתוך המקדש.
2. ספר במדבר, : ואז זזים כל הזמן. הכל מתרחש בתוך 38שנה. מסעות, וויכוחים, מחלוקות…

 

בקשר למחצית השקל:

אומרים שמשה התקשה בהבנת העניין עד שה' הראה לו את מחצית השקל באש…  מוצאים עוד דבר שמשה התקשה בו ושה' הראה לו אותו באש: הירח בחידושה. כשהירח לא שלם.

שני הדברים האלה, מחצית השקל והירח לא שלם, מסמלים מציאות לא שלמה, בהתהוות, …  ולמשה , המסומל על ידי השמש, קשה להבין את הקדושה הטמונה במחציות.

 

לפקוד, פקודה, להיפקד, להפקיד….

הרב בן עזרא מציע מילה שיכולה להכליל את כל המובנים של השורש "פקד" והיא המילה "חשיבות".

סופרים פרטים ונותנים לכל אחד חשיבות (פקוד= למנות, לספור)

פקודה= אמירה שאמורה להיות חשובה מאוד..

אלי פקודי המשכן= אלה הדברים החשובים בבניית המשכן: משה, הלויים, בצלאל, אהליאב ,..ורק אחר כך, הזהב, הכסף  והנחושת.

 

מחצית השקל: למה יש כאן צורך בכפרה במניין האנשים?

כשמונים , אז מוציאים את הפרט מחוץ לכלל. אז חלה עליו מידת הדין. לכן, הוא צריך כפרה כדי להכניס אותו בחזרה לתוך מידת הרחמים המנהיגה את הכלל.

 

מכתוב או בחירה?

בסוגיית הניגוד הקיים בין הבחירה החופשית, נגד הקביעה האלוהית במהלכי ההיסטוריה והקביעה שאיננה תלויה באדם:

הרב קוק מציע: שהבחירה ניתנת לאדם הפרטי

אבל לכלל העם יש הנהגה עליונה שיכולה גם לצאת משליטת האדם הפרטי.

נשווה את זה למשל בעניין הסטטיסטיקה:

יודעים למשל שבשנה "יהיו" בערך 500 הרוגים בתאונות דרכים. זה לא קובע כלום לגבי אדם זה או אחר אבל זה נתון כללי שהוא נכון במישור הכללי! אבל לפרט אין כל קביעה כתובה מראש בעניין תאונות הדרכים, למרות שהסטטיסטיקה בנויה מפרטים!!

 

בע"ה כג אדר א התשע"א

מישל בן שושן

 

 

פקודי לע"ד

(לעניות דעתי)

 

 

הבעיה:

 

שמות פרק לח(כא) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:(כב) וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:

 

רש"י  :(כב) ובצלאל בן אורי וגו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה – אשר צוה משה אין כתיב כאן, אלא כל אשר צווה ה' את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה צווה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו. אמר לו כך שמעתי מפי הקב"ה. אמר לו משה בצל אל היית, כי בוודאי כך צווה לי הקב"ה, וכן עשה המשכן תחלה ואחר כך עשה הכלים:

 

 

בואו נחשוב על הרש"י הזה, ונשאל כמה שאלות:

 

1. בצלאל איננו עושה בדיוק מה שנאמר לו: בפרשת תרומה, הציווי של ה' היה ברור: קודם כל בונים את הכלים ואחר כך בונים את המחיצות, את המשכן. וכאן, אנו רואים שבביצוע, בצלאל עושה את ההיפך: הוא קודם כל בנה את המשכן ואחר כך הוא בנה את הכלים.
2. מול מה שנראה "סירוב פקודה " בעליל, תגובת הפסוק היא מוזרה מאוד: הפסוק אומר שהוא עשה "את כל אשר צווה ה' את משה"!! לא רק שהכתוב איננו אומר שהוא עשה הפוך, אלה הכתוב אומר שהוא עשה בדיוק כמו שצווה ה'!
3. מכאן יש לנו מסכנה מתבקשת: משה "התבלבל" כשהוא קיבל את הצו מה' והוא מסר דברים לא נכונים. הווה אומר, שמה שכתוב בפרשת תרומה הוא שגוי! והכתוב אומר לנו כאן שבצלאל "עקף" את הטעות של משה והוא שמע ישירות את כוונת הבורא! בצלאל הוא, במקרה הזה, נביא יותר גדול ממשה!!
4. אבל, במקרה הזה, היינו שומעים את בצלאל אומר: "כך הבנתי מה' ! ". "אני מצטער משה, אבל לא כך ציווה ה'!". ולא היא! בצלאל איננו מביא את הטיעון שהוא נביא גדול יותר ממשה. שמשה לא הבין את כוונת הבורא. בצלאל אומר "כך מנהגו של עולם…" כלומר, שבצלאל לא שמע מה' יותר טוב ממשה. אלה שבצלאל חושב אחרת ממה שצווה! הוא מקבל את מה שאמר משה כדברי אמת. אבל, נראה לו שכדאי לעשות אחרת!! וכן עשה!!
5. זה מקשה עוד יותר: במקרה הזה, משה היה צריך לכעוס עליו! האם "מנהגו של עולם" או ההיגיון הפשוט שלך עדיף על הצו האלוהי?? ולא היא! משה משבח אותו ואומר לו "יישר כוחך"!! נכון שעשית את ההיפך ממה שאמרתי. ואני אמרתי זאת בשם ה', ומסתבר שאתה קלעת בול למה שהתכוון ה'!!
6. האם משה מודה בזאת שהוא ,בעצמו , טעה בנבואתו? ואם כן, היה צריך משה לשנות את מה שכתוב בפרשת תרומה! כי הוא כתב אותה! אם היתה טעות והוא מודה על הטעות, אז שייתקן את עצמו ויכתוב את הדברים כפי שבצלאל מבין אותם! משה לא עשה זאת! הוא כותב לנו בפרשת תרומה סדר מסוים , כאילו זה בדיוק מה שה' ציווה, והוא בא לבצלאל ומשבח אותו על הסדר ההפוך בהדגשה: "בצל אל היית"! אתה הבנת את הדבר הנכון!!

 

 

 

 

 

ההסבר שאני מציע:

1. כשיש התאמה בין כוונת הבורא לכוונת האדם, כוונת האדם עדיפה!

לדוגמה: ה' מצווה לישראל, בראש חודש ניסן, לפני היציאה, לאכול מצות בערב ה14. "על מצות ומרורים יוכלוהו" לא יאכל חמץ"… אבל באותו ערב גורלי, כתוב שישראל אפו את הבצק שלהם עוגות מצות כי לא חמץ, כי….גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה…"!! היה צריך לכתוב: עשו מצות…כי ה' ציווה לאכול מצות!! לא עשו חמץ כי ה' ציווה לא לאכול חמץ!! ולא היא! התורה מספרת את מה שקרה, כאילו ישראל התכוונו לאפות את הבצק שלהם, באופן רגיל, חמץ. אבל, מה לעשות, "זה לא יצא להם כך" היתה תקלה! ולא היה להם זמן ! הבצק לא הספיק להחמיץ ולפיכך אכלו ..מצות!

הסיפור הזה נראה מתאר מציאות שונה ממה שהיינו מצפים: ישראל לא התכוונו לאכול מצות אבל הם אכלו מצות בגלל ..המציאות!! זה נראה כפירה על צו האלוהי שקדם!!

ועוד יותר קשה להבין: עורכי הגדת פסח והגמרא נצבו מול שתי תשובות לתת לשאלה:" למה אנו , היום אוכלים מצות?"

1. או שהם יגידו: "כי ה' ציווה לאבותנו במצרים לאכול מצות וגם ציוו לנו, לדורות, לאכול מצות!" זו היתה תשובה "דתית" מצויינת. מקיימים מצוות ..כי ה' ציווה!!
2. והם בחרו לתת תשובה שונה לגמרי: כי לא הספיק בציקם להחמיץ…."!! הגמרה וההגדה אומרים שאנו אוכלים מצות כי ..לא הספיקו לעשות חמץ! ולא בגלל שה' ציווה!!

לכן אני מבין כך את מהלך הדברים: ה' רצה שהם יוכלו מצות. כדי שירגישו את ה"חפזון". אבל, מהרגע שהם חווים את החיפזון באופן טבעי, בגלל שהמציאות גורמת להם להרגיש החיפזון, אז  התורה מעדיפה את הסיבה שבאה מלמטה על הסיבה של הציווי שנכפה מלמעלה!!

במידה ויש תיאום בין כוונת הבורא לבין ההרגשה הטבעית של האדם, עדיף קיום הדבר שבא מהרגשת האדם על הצו הכפייתי.

למה? כי מטרת הצו היא ההרגשה של האדם. ואם האדם מרגיש , אז תועלת הצו בטלה!

אם ה' מצווה לבנות מדינת ישראל. ומצד שני, יש יהודים , שלא בגלל הצו האלוהי, לכתחילה, בונים את מדינת ישראל, אז המהלך שבא מלמטה, מהרגע שהוא מרכבה לכוונת הבורא, הוא עדיף. ואנו נציין את "יום העצמאות" ביום ש"יצא" לבן-גוריון להכריז על מדינת ישראל! אפילו אם היום הזה נופל באמצע העומר או כל סיבה אחרת!

 

2. משה קיבל את נבואתו מצד היותו איש האלוהים. הוא בצד של הנותן. בצד של הבורא. הוא חווה את האידיאל . לא תמיד התרגום המעשי של האידיאל הזה ברור לו. רוב הזמן הוא צריך את עזרת אהרון, או "ירידה" אל העם , כדי לתפוס את המציאות!

נכון שנבואת משה היא אמת. אבל האמת הזו יכולה להיות מנותקת מהמציאות!

נבואה היא לא "קליטת שידור"! נבואה היא הבנה אישית של דבר ה'.

לכן, משה יכול לקבל פרשנות שונה למה שהוא הבין! במיוחד אם נוכח יישום הפרשנות, הוא מבין שהפרשנות הזו היתה כלולה בתוך דיבור ה'! רק איש עניו כמוהו יכול לקבל פרשנות שונה מהפרשנות שלו עצמו, מדבר ה'. הוא אפילו מבין שגם הפרשנות שלו נכונה וגם הפרשנות של בצלאל נכונה. ומכיוון שמדובר על היישום המעשי של רעיון נסגיו, הוא נוטה לקבל יותר את המומחה בדבר, שהוא בצלאל!!

3. "בצל – אל הייתה": קבלת הפרשנות של בצלאל מלווה עם הסבר על הבדלי הפרשנויות: משה הוא באספקלריה המאירה. הוא רואה את האידיאל. בצלאל, נמצא ב"צל"! זאת אומרת בחלק הפחות מואר, פחות אידיאלי, היותר מעשי, הקרוב לאדם יותר.
4. ומכיוון שבבניית מקום של מפגש בין האלוהים והאדם, חשוב יותר מכל עניין אחר, לתת את עדיפות הפרשנות לצד האנושי מאשר לפן האלוהי. מבחינת "ועשו לי מקדש". בני האדם הם אלה שצריכים ליזום ולבנות בית זה. חשוב שהבית הזה יהיה מתאים ל"מנהג שבעולם", לעולם האדם. וזו כוונת הבורא עצמו!! בצלאל קלע בול למטרה!! זה לא מונע את משה לתאר את הראייה שלו, האידיאל, בפרשת תרומה, אבל, הוא גם מתאר את הפן האנושי של הסיפור. ושניהם חשובים כי במפגש עסקינן!!

 

 

 

 

בע"ה כ אדר התשע"ב

מישל בן שושן

ויקהל אה

 

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל

הוא הקהיל את כולם כדי להפחית את הפחד שלהם מקרינת עור פניו שעליה מסופר בסוף הפרשה הקודמת!.

לע"ד: מקריית הפשט של הפסוקים על עניין קרינת עור פני משה, נראה לי שכך היו הדברים:

משה כיסה את פניו רק כשהוא לא דיבר

אבל, כשהוא דיבר עם האלוהים או עם בני ישראל, לא היה לו מסווה!

כאילו הדיבור, העברת דברי האלוהים, אפשרו להתמודד עם הקרנת פניו. אבל מה שהפריע יותר למי שראה את משה , זה המצב שהוא לא דיבר אתם ובכל זאת פניו הקרינו אור!

כך אני מבין את הפירוש של הא"ה כאן: כשישראל היו כולם נקהלים, היתה להם סוג של קדושה שאפשרה להם להתמודד עם קרינת עור פני משה, בדיוק כמו שהייתה להם כשהם שמעו מפיו את דברי ה'!

כאילו שני דברים מאפשרים לעם לראות את פני משה המוקרנות: דברי תורה והקהלת כל העם. ועל שני הדברים האלה, אומרים בדרך כלל ,שהם בעלי ערך מיוחד.

 

אלה הדברים

רבי יהודה הנשיא (שבת צז:) לומד משני המילים האלה שיש 39 מלאכות אסורות בשבת! (אלה=36, הדברים=3)

לע"ד: למה לבחור במילים האלה כדי להסתמך (בקושי רב!) ,כדי להגיע ל39 המלאכות??

נראה לי שהמילים האלה באות כאילו לתת לנו בדיוק רשימה של הדברים שאסורים בשבת! "אלה הדברים"= בדיוק רב ובפרטות הנה מה שצריך לעשות והנה מה שאסור בשבת. ובכל זאת, אין שום דבר שמוזכר בפסוקים הבאים! נראה לי שאם התורה היתה נותנת במפורש את רשימת האיסורים של שבת, היינו חושבים שבזה אנו "יוצאים ידי חובה"! ולא היא! כל 39 המלאכות האסורות הן רק ה"בסיס" המינימאלי שיכול לתת לנו אפשרות לחיות את השבת בצורה מיוחדת. אישית, פנימית, עם תוכן שמתחדש כל פעם. וזאת ההוראה "לעשות את השבת": כאילו יש לנו לחפש דרכים כדי לעשות את השבת, מעבר לאיסורים!. ודווקא המילים "אלה הדברים" מראות את היעדרות כל רשימה!! והם אלה, שלדעת רבי יהודה הנשיא, מסתירות , ברמז, ורק ברמז, את 39 המלאכות!

 

מצוות השבת:

למה לחזור שוב על מצוות השבת?

השבת שכולה לכל התורה. חטא העגל (עבודה זרה) שכול לפגיעה בכל התורה כולה.

מצוות השבת, כמו כן המשכן (שכבר נצטווינו עליו בפרשת תרומה) חוזרים ונשנים בפרשה שלנו כדי לתקן את חטא העגל. עד עכשיו לא היה לשבת (ולא למשכן) משמעות של תיקון חטא. בפרשה שלנו, אחרי חטא העגל, שתי המצוות האלה (השבת והמשכן) נטענות במשמעות הנוספת של תיקון וכפרה.

 

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי..

למה להזכיר כאן את העבודה במשך 6ימים? הא"ח שולל שזו מצווה מן התורה לעשות מלאכות בימי השבוע. אלא, הא"ח מזכיר כאן את החידוש העצום שלו בפרשת בראשית: ה' ברך את יום השבת  כדי שהוא ייתן תוקף ומציאות (משמעות) לעוד שישה ימים. ה' ברא רק ששה ימים. והשבת היא זאת שמאפשרת לעוד שישה ימים, אחריו, להיברא. לכן, גם ששת ימי המלאכה של האדם מתאפשרים רק בזכות השבת שהוא שומר.

 

קחו מאיתכם תרומה..כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה'

יש כאן שני עניינים:

1. המצווה המעשית להביא כסף למשכן.(קחו מאיתכם תרומה)
2. הכוונה (שבאה מהלב) שהאדם צריך להרגיש בשעת התרומה , כדי "להתרומם" כלפי השכינה (כל נדיב לבו יביאו את תרומת ה')

הא"ח קובע: כל המצוות צריכות כוונה! הכוונה היא תמיד העיקר! המצווה היא הכלי ההכרחי אבל הכוונה הממלאת אותו היא המטרה !! במיוחד במצוות התרומה.

לע"ד: אם החכמים קבעו ש"מצוות אינן צריכות כוונה" זה רק בגלל שההלכה איננה יכולה לחייב את האדם להתכוון. זה דבר מאוד אישי, פנימי ורצוני. ההלכה יכולה רק לחייב אותי לעשות המעשה ולהיות מודע שאני עושה את  המעשה הזה , אבל לא יותר מזה. אבל זה לא אומר שהחכמים לא מסכימים שהעיקר היא הכוונה. הם רק יכולים להכין את הכלים. על כל אדם לפעול בהתאם כדי לתת "נשמה" למעשיו!

 

את הארון ואת בדיו את הכפורת..

הא"ח קובע חוק: כל פעם שהתורה כותבת "וו", היא מחברת את המילה הקודמת עם הבאה אחריו במשמעות העמוקה שלהם. אבל אם אין "וו" אז העניין נפרדים זה מזה. למשל:

הארון והבדים: הם קשורים בניהם ב"וו", ואסור להוציא הבדים מהארון, אפילו אם אין כוונה לנסוע יותר איתם!

הארון והכפורת: הם לא מחוברים ב"וו" ולכן אין שום חיוב שהכפורת תישאר על הארון!!! וכן היה בהיסטוריה!!

 

ולהורות נתן בליבו(לה-לד)

החכמה ללמד היא חכמה מיוחדת שאיננה באה באופן טבעי , אפילו למי שיודע ללמוד! זו מיומנות מיוחדת. וה' ברך את בצלאל בחכמה זו כדי שילמד את כל העוסקים במלאכה.

וגם שירצה ללמד. כי לא אחד רוצה לפרסם את סודות עבודתו!

 

מרבים העם להביא (לו-ה)

את החומרים הבסיסים קבלו עוד אפילו אם הביאו יותר מדי, ומהם מצאו להם ייעודים נוספים.

אבל כל מה שהוא מעובד, זה בקשו שיפסיקו להביא יותר .כי אין מה לעשות בהם.וזה "מדי העבודה למלאכה"

 

והמלאכה היתה דים לכל המלאכה והותר

יש כאן פרדוקס: היה "די" והיה "הותר"! איך יכול להיות שהיה גם די וגם יותר מדי??

התשוקה לתת מצד ישראל היתה גדולה, ולכן, ה' הסכים לקבל יותר! והם השתמשו ביתר לעשות כל מני תוספות. וההתאמה בין רצון האדם ורצון ה' התאימה . כשידעו להכניס מידת הרחמים בתוך מידת הדין.

 

ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה(לז-ח)

למה יש כאן כפל מילים(ויעשו-עושי)? אולי כדי להגיד שהמלאכה הוסיפה חכמה לעושיה!!

זה מזכיר הפירוש של הא"ה על בצלאל שהיה מלא בחכמה באופן טבעי וה' הוסיף לו חכמה

וכאן, המהלך ההפוך גם נכון: המלאכה עצמה מוסיפה לחכמה לעושיה! הנסיון עושה את שלו!!

 

ויעש את המנורה זהב (לח-יז)

בפרשת תרומה היה כתוב :" מנורת זהב"

וכאן "את המנורה, זהב .."

כי ה' התיר לעשות מנורות מכל סוג של מתכת לדורות. אבל, במשכן היה צריך לעשות אותה דווקא מזהב.

 

 

 

 

 

בע"ה כה אדר התשע"ג

מישל בן שושן

 

ויקהל מי

 

הרעיון המרכזי:

הרב מרדכי יוסף ליינר מבקש שנתפוס כל הזמן בשני עמודים ביחד:

1. עמוד אחד דורש מהאדם לחיות בצמצום. להפסיק לעבוד בשבת כדי להתכנס על הנקודה הפנימית של האדם ולחשוב על הכיוון והטעם של החיים. לא להיסחף בעבודה..
2. ובעמוד השני: יש גם לקבל אחריות על המעשים ולעבוד, להתפשט, ולהיות נחוש בעולם העשייה והיצירה.

שני העמודים הם הופכיים. ובכל זאת, כל נפילה במידה אחת והזניחה בשנייה גובלת בעבודה זרה!! עבודה זרה של ההתנזרות מהעשייה . ועבודה זרה של העבודה עצמה שיכולה להסית את העובד מהעיקר!

את הרעיון המרכזי הזה הרמ"י מפרש דרך כמה נושאים בפרשה שלנו.

אני אציע, בהמשך, דרך לגשר בין שתי העמדות

 

משכן ושבת

כשה' ציווה למשה לבנות את המשכן (בפרשיות תרומה ותצווה) הוא הקדים את בניין המשכן לשמירת השבת. אבל כאן, כשמשה מעביר את הציווי לבני ישראל (בפרשיות ויקהל פקודי) הוא מקדים את השבת למשכן! למה?

השבת= להפסיק לעבוד. להצטמצם.

המשכן= ההתפשטות, העשייה. הבניין. 39 המלאכות.

1. בבריאת העולם, ה' התחיל בששת ימי המעשה ורק אחר כך היה שבת. השבת, עבור הבורא המגיע בסוף תהליך העשייה כדי לתת כיוון לעשייה. אם משהוא מוכן להפסיק לעבוד, להתנתק מהעשיה, זה סימן שהעבודה לא "אכלה" אותו. שהוא לא משועבד לעשייה! שהוא מוכן לקחת מרחק ולחשוב על הטעם של העבודה שהוא עשה עד כה. עבור ה', השבת באה בסוף. לבורא היתה כבר כווה לפני הבריאה.לכן ה' מצווה על המשכן לפני שהוא מצווה על השבת!
2. אבל עבור האדם, אין לא כוונה לפני שהוא נולד. הוא בא לעולם ורק אחר כך הוא מחפש מה הוא טעם החיים! לכן, אדם הראשון נולד ערב שבת. הוא מתחיל מיד בשבת! זה ייתן לו כיוון כדי להתחיל לעבוד בששת המעשה שיבואו אחר מכן! לכן משה מצווה על השבת קודם !

נמצא שלשבת יש שני פנים הפוכים: הוא מסיים את השבוע הקודם. הוא יום מנוחה. אבל הוא גם מכין את האדם לשבוע הבא! השבת הוא הזדמנות להבין מה הוא טעם החיים. והאדם מצווה לחיות את שני הצדדים של השבת! השבת הוא  כפול! הבנים של ה"מי השילוח" (ה"בית יעקב" ו"הסוד ישרים") יפתחו באריכות את הרעיון המרכזי הזה של כפילות השבת.

 

שבת ונחושת

הנושא הראשון של פרשת ויקהל הוא השבת. אבל הנושא האחרון הוא בניין יתדות המשכן בנחושת.

הנחושת= להיות נחוש, להיכנס בכל הכוח בעולם העשייה.

השבת= לתפוס מרחק מהעשייה ולחשוב על תכלית העשייה.

לפי סדר הפרשה שלנו, ההוראה של משה ברורה:

1. עליך קדם כל לחשוב מה היא הדרך הטובה, האם מה שהולכים לעשות הוא הדבר הנכון? האדם חושב. הוא עושה זאת בזכות הפסקת העבודה ! וזה גם מסוכן אם הוא יישאר בעולם החשיבה והספק! עליו להפסיק בשלב מסויים לשבות ויש להתחיל לעבוד!
2. וזה עולם בניין המשכן שמסתיים בנושא ה"נחושת"!. הנחושת דורש מהאדם להיות נחוש בעבודה! לקבל אחריות ולהתחיל ליזום! בזכות העבודה הפנימית שהאדם עשה בשבת, והבירורים שהוא בירר את עצמו, יש להפסיק לחשוב ולהתחיל לעבוד!!

להישאר בעולם השבת זה לא טוב ולהישאר בעולם העשייה זה לא טוב! לכן יש לנו שבת פעם בשבוע!

"נחושת" הוא מלשון "נחש": הנחש הוא היצר הרע שדורש מהאדם להיות נחוש במסלול מסויים של עשייה או של סיפוק התאוות בלי להפסיק! בלי שבת!!

בזכות השבת, אפשר לתקן את הנחש לבניין המשכן בנחושת!

בעצם, בניין המשכן מזמין את האדם לחשוב על דרך חיים בריאים: איך עובדים בלי להיות מכור לעבודה! לעבוד ולקחת מרחק כדי לבדוק האם מה שאנו עושים הוא בכיוון הנכון?

 

בצלאל: מי שולט על מעשה האדם?

1. האדם עצמו. כי יש לו בחירה חופשית ואין האלוהים מתערב בהחלטותיו. הכל בידי האדם. על האדם להיות אחראי על מעשיו. ה' מצפה מהאדם שיהי קשוב למה שמתרחש סביבו, שיהיה קשוב לתורה , למצוות, למסורת, לכל מה שאמרו החכמים במשך הדורות, להיות קשוב לכל זה ולהחליט בעצמו מה היא הדרך הנכונה ללכת בה ברגע זה. הוא לבדו יקח את האחריות על מעשיו ואף אחד לא יגיד לו אם מה שהוא עשה זה הוא באמת רצון ה'! לכן, הוא חייב להישאר קשוב גם אחר שהוא עשה את מה שהחליט ושיהי מוכן לשנות דרך אם הוא יגיע למסכנה הפוכה!! בקיצור: האדם אחראי על מעשיו והוא אחראי לדעת מה הוא רצון ה' בכל רגע.
2. או להיפך: ה' מחליט על הכל! אפילו הרצונות של האדם הם בידי ה'! האדם הוא כמו גרגיר חול בידי הבורא. הרמ"י יאמר שזו דרכו של עמלק. לחשוב שאין אחריות בכלל בידי האדם. כל מה שיעשה , זה רצון ה'! אם יהרוג אדם, זה בגלל שזה רצון ה'! אין יותר מוסר. הכל בידי שמיים! אפילו יראת שמיים!.

ניתן למצוא ב"מי השילוח" משפטים שמצדדים בעמדה הראשונה (אחריות קיצונית בידי האדם- הכל בידי האדם) ויש משפטים שמצדדים בעמדה השנייה! (הכל בידי שמיים) כמו למשל "הכל יתברר שכל מה שעשה האדם הוא היה רצונו של הקדשו ברוך הוא"!!.

אבל אין לטעות: הרמ"י מאמין בשתי העמדות גם יחד!! אין הוא מאמין בעמדה אחת אלא בשתיהן גם יחד!! הרבה הוגה דעות מודרניים משתמשים באחת משתי העמדות האלה ומיחסים קיצוניות אחת למי השילוח אבל יש ללמוד את כל החלקים של המי השילוח! ולהגיע למסקנה שהוא מצדד בשתי העמדות!

נלמד את העניין הזה דרך מינוי בצלאל:

האם ה' בחר בבצלאל כי לבצלאל יש תכונות מיוחדות או שהוא בחר בו סתם והוא הכניס בו את החכמה המיוחדת הזו? אפשר לענות באופן פשטני: שניהם! ה' בחר בבצלאל כי היה בו חוכמה מיוחדת והוא נתן בו עוד יותר חכמה כי הוא היה כלי מצוין לקבל את המשימה והתכונות המיוחדת שה' חנן אותו בהם.

אבל, אם נעיין יותר, ולא נסתפק בתשובה הזאת, נראה שהמי השילוח מבסס את כל טעם בניין המשכן בבחירה הזו:

 

מה היא מטרת בניין המשכן?

שה' ישכון בתוך האדם!

כל בניין המשכן הוא פרדוקס אחד גדול: שה' ישכון אצל האדם! זה לא פחות פרדוקסאלי מאשר כל הפרדוקסים שתיארנו לעיל! בין השבת והעשיה בין בחירת האדם או בחירת ה'!

 

אני מציע פירוש זה:

"ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם"= תבנו את המשכן (על ידי מעשהאומנות) כדי שתגלו את החלק האלוהי שיש בתוך כל אדם!!

 

כלומר: בתוך כל אדם נמצא חלק אלוהים. החלק הזה מתבטא על ידי כוח היצירה, האומנות, כוח הבחירה לעשות דבר או היפוכו. הכוח הזה הוא החלק האלוהי שיש לגלות בתוכנו!!

כשנגלה אותו, נגלה שבעצם מה שמניע אותנו זה הכוח הזה, זה "רצון ה'"!!

כלומר, אני מציע שאין בכלל פער בין שתי העמדות שתיארתי עד עכשיו כעמדות הפוכות!!

 

כשבצלאל יעשה את מה שהוא יבחר לעשות. הוא "אומן", כלומר הוא יפתח ויביא לידי ביטוי את  כוח היצירה שיש בו. אז הוא יגלה שזה החלק האלוהי שיש בו!! וזה פירוש  ואז הוא יגלה שה' ,מילא אותו בחכמה בדעת ובתבונה…"

אבל משה מצווה לכל ישראל שיעשו אותו דבר בעצמם:

"ראו קרא ה' בשם בצלאל"= תלמדו ממה שקורא אצל בצלאל, גם אתם יכולים!

על ידי בניין המשכן, על ידי ביטוי מעשה אומנות ומתן ביטוי לכוח העשייה והיצירה של האדם, אתם יכולים לגלות שה' נמצא בתוככם!!! ואז יהיה ברור שה' שוכן בתוכנו!

 

ששת ימים תיעשה מלאכה

לא כתוב "תעשה" עם פתח(אתה תעשה) אלה עם צירי(המלאכה נעשית מאליה!). כלומר, אפילו בששת ימי המעשה, יש להכניס את עניין השבת: כאילו השבת והמעשה משתלבים ביחד! אפילו כשאני עושה, אני יכול לקחת מרחק ולחשוב האם מה שאני עושה ראוי ולהיות מוכן לשנות כיוון!   בעצם אין פער גדול בין השבת והמעשה!!

 

זה מסביר למה שכינת ה' צריכה לבוא לידי ביטוי על ידי בניין בית עם כלי אומנות:

כי האומנות , זה התחום שבו האדם מביא לידי ביטוי את כוח היצירה והבחירה והאחריות לתוצאות מעשיו. וכך הוא מבין מה הוא חלק ה' שנמצא "בתוכו". הצלם אלוהים שנמצא בתוך האדם עצמו!!

"ראו קרא ה' בשם בצלאל.., זו המצווה שיכולה לסכם את כל מעשה המשכן!

משה מבקש מעם ישראל שיבינו מתוך העשייה ומתוך מעשה האומנות (ביטוי לחופשיות ויצירתיות של האדם) את שכינת ה' בתוכם!

ההסבר הזה דורש להיפרד מהמחשבה שיש הפרדה גמורה בין האדם והאלוהים. אני טוען שיש השקה בין שניהם. "רצון ה'" ורצון האדם  הם שני רצונות משולבים שיש לגלות אחד בתוך השני! בתוך רצונו של האדם, יש לגלות את רצונו של האלוהים! האחריות של האדם היא בהבחנה הזאת!

אם אני אעשה כל מה שעובר לי בראש, זה יכול להיות "נגד רצון ה'" כי זה לא מוסרי. כשאני אעשה דבר מוסרי , לפי רצון ה', זה יהיה רצוני ואני אגלה את רצון ה' . "עשה רצונו כרצונך"! כש אני אעשה רצוני כרצונו, אז אני מגלה ,בחופשיות גמורה את רצונו! איך? על ידי היצירה האומנותית בעיקר, אבל גם דרך כל פעולה חופשית של האדם. (לכן, יציאת מצרים קדמה לתורה!).

 

למה יש כל כך פירוט בבניית כלי המשכן?

כי לא כל יצירה חופשית מגלה את רצון ה'!

יש לתת מסגרת ליצירה החופשית! (עוד פרדוקס!)

הכניסה למקדש, מקום המפגש עם האלוהים, דורש המון יראה והכנות ומגבלות!

כל כלי בא כדי ללמד אותי את הדרך שבתוכה אני צריך ללכת כדי לבטא את הרצון וחופש היצירה שלי!!

לסיכום:

נראה לי שעיקר הפרשה היא להזמין את האדם להיות יצירתי , יוזם ולקחת אחריות על מעשיו! האומנות היא הדרך שבה האדם מבטא הכי הרבה את כוח היצירה החופשית שלו. בזה הוא מגלה את החלק האלוהי שיש בתוכו.

אבל יצירה זו צריכה להיות מובלת בתוך מסגרת מפורטת. השבת מלמד את הצמצום שבו האדם יקח פסק זמן ביצירה כדי לראות אם הוא הולך בדרך הנכונה ולתת למעשים שלו כיוון.

פירוט הכלים של המשכן מלמדות את האדם שהוא צריך להיכנס בתוך עולם היצירה מתוך צניעות ויראה, למרות שהמטרה היא האהבה והיצירה החופשית.

פרשת ויקהל מזמינה את היצירה של האדם

פרשת פקודי תדאג שהניצוץ שהדליק אצל האדם את רצון היצירה ימשיך לדלוק לאורך הזמן.

 

 

 

 

לע"ד: למה עכשיו קוראים לבני ישראל "עדת בני ישראל"?

כי אחרי חטא העגל, הם התחילו להבין שכולם עדים לדבר ה' ולא רק משה! מה שגרם לחטא העגל זה היה דווקא המחשבה המוטעית שמשה הוא המתווך , הוא הנושא את דבר ה' והם פאסיביים לגמרי והם רק צריכים לצטט לדברי הרב. עכשיו, אחרי תיקון חטא העגל, הם מתחילים להיות כל אחד אחראי על הבנת דבר ה' , באחריות גמורה. הם הופכים להיות עדים בעצמם ורק כך הם יכולים להיות "עדת בני ישראל"!

אם בני  ישראל ירגישו שהם "עדים" ויקבלו אחריות על זה, אז המשכן שיבנה יהיה, בפרשת פקודי: "משכן העדות"!

15-03-09

מישל בן שושן

 

ויקהל שם

 

 

"ויקהל " באה אחרי חטא העגל.

משבר חטא העגל בא כדי:

1. שמשה ילמד לחיות בלי דיבור ה'.
2. שמשה יחנך את העם לחיות בלעדיו
3. שהעם ילמד לחיות לבד. בלי מתווך.
   • "ויתנן לו: ככלותו לדבר איתו"= המתנה הגדולה ביותר של ה' היא : הפסקת הדיבור אל משה. וזה לא פחות חשוב מהדיבור עצמו!
   • ה' אומר למשה :"עמך"= העם שאתה מטפל בו כאמא פולניה שחושבת שהילדים הם "שלה". אתה יותר מדי מתיחס אליהם כילדותיים כלפיך. ואכן, בסוף, משה יבין ויאמר "העם".

חטא העגל הוא המשכו הישיר של מתן תורה: אין לקבל את התורה בצורת עבודה זרה! יש כאן העלאת החשיבות של קבלה וקריאה אחראית ובוגרת של התורה שבכתב: יצירת אפשרות וחשיבות התורה שבעל פה.

 

ה"הקהל" שהיה  לפני חטא העגל:

לפני חטא העגל, העם היה מתקהל מסביב למשה, כשמשה היה בשבילם מקור הידע ,מקור הסמכות, ומקור האחריות. ההקהל היה טבעי, מכאני, כרובוטים מסביב לדיסק הקשיח של המחשב המרכזי!

חטא העגל גילה לכולם שההתייחסות הזאת פגומה. הם לא יכולים לחיות בלעדיו. ולכן, התיקון עובר דרך התבגרות העם. כל אחד צריך שיפתח קשר ישיר עם הבורא ללא מתווכים.

דרך אגב, ייתכן שהתקהלות מסוג זה קרתה מול אהרון. ואהרון לא הבחין בבעיית התקהלות פגומה זו. הוא חשב שההתקהלות היא סימן לאחדות ורק טוב יבוא מאיחוד עם ישראל. (ויצא העגל הזה!= אני, לתומי חשבתי לטובה אבל זה מה שמה לי!) . הסתבר בדיעבד, שההתקהלות של העם עד כה היתה התקהלות של "אחידות" ולא של "אחדות". ולכן בגרוע מכל יכול לקרה כשישראל מתנהגים כרובוטים ולא כאנשים בעלי אחריות אישית.

 

יש שלושה שלבים בתיקון חוסר הבגרות של העם:

 

1. ההקהל אחרי חטא העגל:

הוא לגמרי שונה: משה מצליח להקהיל ביחד אנשים בוגרים יותר, אחראים יותר,  פחות "רובוטים". זה הרבה יותר קשה להקהיל אבל זה ההקהל האמיתי.

 

2. מצוות השבת:

מייד, כדי להסביר להם את סוד ההתקהלות, סוד האיחוד של אברים בוגרים ושונים, ביחד, הוא מזכיר להם את סוד השבת שהיא איחדה את כל החלקים השונים , והמנוגדים למפעמים של הבריאה.

ששת ימים: לעבוד! ולא להתבטל. כי המטרה היא העבודה, ללכת בכיוונים שונים ולהעמיק , כל אחד בכיוונו.

רק אז, לשבת יש ערך עליון של התכללות המציאות. ( ויכולו השמים והארץ) ומתן נשמה לאברי הגוף המופרדים.

 

3. עשיית המשכן הוא השלב השלישי של התיקון:

אם כבר ישראל לא מסוגלים לעבוד את ה' ללא אמצעים פיזיים, אז הנה כלים פיזיים (המשכן) כדי לנתב את היצר הרע של העבודה הגשמית, בצורות כשרות.

25-02-08

מישל בן שושן

 

ויקהל העד

 

 

ויקהל משה

ממחרת יום הכיפורים, משה יורד עם שני הלוחות החדשות ומקהיל את העם. אבל, הנציב טוען שאין זו הפעם הראשונה שהם שומעים את הדברים שהוא אומר להם עכשיו: כבר אחרי שירד עם הלוחות הראשונים, כבר סיפר להם על פרשות משפטים, תרומה, תצווה עד למעשה העגל. אז למה הוא חוזר עכשיו על המשכן והשבת? כי ה' ציווה לו "ואתה דבר אל בני ישראל..". "ואתה" הוא דגש על זה שמשה בעצמו אחראי על לימוד עניינים אלה, אפילו למי שלא מתעניין, אפילו למי שלא הבין טוב עד עכשיו. על משה יש מצווה מיוחדת לדאוג שכל אחד ואחד ישמע ויבין.

לע"ד:

ייתכן שזה נגזר ממעשה העגל: אין להשאיר דברים מעורפלים. אין לזלזל בחינוך כל אחד ואחד. כי מספיק שקבוצה אחת לא תבין טוב את כוונות הדברים, כדי שמעשה העגל יקרא ויהיו לו השלכות על כל הכלל!

הדברים עדינים, חשובים. אפילו עשיית המשכן יכול להתפרש בצורה לא נכונה ולגרום שוב לעבודה זרה. (דרך אגב, זה קרא הרבה פעמים במקדש הראשון והשני!) . לכן, על משה להיות יותר אחראי על כל ההסבר ועל כל פרט, על כל איש ואיש בעם. לכן הקהיל את כולם.

 

ששת ימים תעשה מלכה

"תיעשה"= מאליה!. ידוע שמותר להתחיל מלאכה בערב שבת ושתיגמר מאליה בשבת. אבל כאן, עבור המשכן, ספציפית, יש איסור לעשות כן! שלא יעשה המשכן, אפילו מאליו , בשבת!

 

יהיה לכם קדש

מה הכוונה שהשבת יהיה שבת קודש?

הנציב אומר שזה נתון להערכת כל אחד ואחד. אין כאן איסור מיוחד נוסף על ל"ט מלאכות, אלא, שכל אחד יגרום ליום הזה קדושה, בצורה אישית. כי עצם הקדושה נובע מהרגשה פנימית אישית. וכל איסורי המלאכות לפעמים לא עוזרים לגרום להרגשת הקדושה!

 

לא תבערו אש ביום השבת

הנציב מסביר שזאת הוראה לבניין המשכן: בהמשך למה שנאמר לעיל על איסור מיוחד שלא להתחיל מלאכה לפני השבת שתגמר מאליה בשבת עבור בניין המשכן, כאן מוסיף הכתוב הערה על הבערת האש: לפעמים התכת מתכות דורשת שעות רבות של אש בוערת. לכן בא איסור זה לאסור אפילו השארת אש דולקת לצורך ריתוך מתכות לצורך המשכן!

 

קחו מאתכם תרומה

חייבים למנות גבאים כדי שיגבו את הכסף . אם בנדבה אם בכפייה. כאן, המילה "מאתכם", פירושה שהגבאים יהיו יהודים ולא גויים!!

 

 

ויבואו כל איש ..(לה-כא)

בסוף, לא היו צריכים לגבות התרומה בכפיה אלא כולם באו בנדיבת לב!!

 

חכמת לב (לה-כה)

חכמת לב =הלב בוטח שיעשה ויצליח!

וזו באמת ברכה למי שעובד, כישי לו ביטחון עצמי על הצלחת עבודתו!

 

אשר נתן ה' חכמה בליבו (לו-ב)

איך ה' יכול להכניס "חכמת לב" בתוך האדם? הרי הכל בידי שמשיים חוץ מיראת שמיים:

על האדם היה צריך להיות קודם כל הביטחון. אפילו אם אף פעם לא עסק באומנות הזאת לפני כן. רק הוא צריך לרצות להתקרב אל האומנות הזאת. ואז ה' מצליח דרכו באומנות זו.

 

הביאו אליו בבוקר בבוקר(לו-ג)

למה הביאו תרומות רבות דווקא בבוקר?

כי אז היה המן יורד מהשמים (בבוקר בבוקר). והם התפעלו מהמן, וההתפעלות, היו קרובים יותר לתרומה.

 

והמלאכה היתה דים..והותר(לו-ז)

כשעושים מלאכה עם חומרים,כשחסר חומר, משתמשים בשיירי החומרים שנפלו על הרצפה ומחברים אותם להמשיך בעבודה .אבל כאן ,לא היו צריכים להשתמש בשאריות!היה דאי והותר.

 

ויחבר את היריעות (לו-יג)

כתוב שבצלאל חיבר את היריעות. אבל אנו יודעים שרק משה היה רשאי להקים את המשכן (להקים הקרשים ולתלות היריעות. אז מה פירוש חיבור היריעות על ידי בצלאל?

הנציב מסביר שבצלאל לא רצה שהכלים שהוא בנה יישארו בחוץ. אז הוא חיבר יריעות ותלה אותם זמנית על עמודים זמניים כדי שתהיה מחיצה כל שהיא בין העם והכלים. וכשהכול נגמר ומשה רצה להקים סופית את המשכן,אז משה חיבר סופית את היריעות על הקרשים .

 

***בקנה אחד(לז-יט)

עניין גדול כתוב כאן, אצל הנציב. אבל , כדרכו , הוא נכנס אליו על ידי בעיה דקדוקית קטנה: למה כתוב "בקנה אחד" ולא , כמו בכל שאר המקומות :"בקנה האחד"!

יש במנורה כמה פרטים: יש 6קנים שיוצאים מן הקנה המרכזי (גוף המנורה. יש גביעים :3 גביעים בכל קנה וארבע קנים בקנה המרכזי. הגביעים הם "בשוקדים". וגם יש בכל קנה "כפתור ופרח":

המנורה: עניינה 7 חכמות חיצוניות! כמו אולי מתמטיקה, פיזיקה, …7 החכמות מסמלות כל חכמות שהאדם צריך לחקור אותם, להיות בקיא בהם. הן מסמלות את כוח הפלפול של האדם, לעומת הלימוד של התורה המסומל בארון. כבאר ביארנו שאהרון היה סמל הארון, בזה שהוא ציטת למה שמקובל, מצטט לתורה ומעביר אותה ממות שהיא.

משה לעומתו הוא סמל החידושים, כוח היצירתיות העצמית, כמו שהנציב מכנה זאת :"כוח הפלפול". והיא המנורה!

המנורה היא כל מה שהאדם לומד, חוקר, ממציא, מיצר, מחדש. וכל זה , בעזרת , למשל , כל החכמות החיצוניות. למה שבע? אולי בגלל שזה מספר כולל של ריבוי מושלם.

הגביעים: מסמלים את פעולת ההשקאה: כוח המנורה משקה את הבנת התורה!. המנורה עוזרת לפתח את הבנת האדם ברצון ה' ודברו!

זאת אומרת שהתורה לבדה לא מספיקה!!!

חייב אדם להתעשר בחכמות חיצוניות אפילו כדי להבין את דבר ה'!!!

וגם התורה מצד שני , יכול להשקות את החכמות החיצוניות דרך אותם גביעים!.

למה שלושה גביעים? הם מסמלים שלושה מימדים: התורה (הלימוד), המצוות(המעשים) ודרך ארץ והליכות העולם!

בכל כחמה חיצונית יש לה כוח להשקות את האדם להבין ולהעמיק יותר בשלושת התחומים האלה.

למה ארבעה גביעים בקנה האמצעי?: הקנה האמצעי בנוסף לשלושת הפעולות שלו,הוא משקה את כוחם של שלושת הקנים, לכן, יש לו כוח נוסף מיוחד: הרצון ללמוד חכמות חיצוניות! כדי שלכל קנה יהיה כוח משלו! וזה הכוח הרביעי של הקנה האמצעי! נמצאו ארבעה גביעים לצורך:

1. להבין כפתור ופרח בגוף התורה,
2. השכלה בשארי החכמות, (הגביע הנוסף על האחרים)
3. להשכיל בעבודה
4. ולהשכיל בדרך ארץ

משוקדים: כל העבודה הזאת של לימוד החכמות החיצוניות חייב להיעשות בשקידה רבה. יש לייחד מאמצים גדולים בדבר. אין החכמות האלה נובעות מאליהן בתוך האדם. צריך מאמץ מתמיד ללמוד ולחקור ולהבין. זו שקידה

כפתור ופרח: זה סמל החידוש המתוקן. דבר שהיה בכוח(כפתור) ויצא לפועל(פרח)  על ידי אדם מסויים. רבי טרפון היה אומר :"כפתור ופרח" כשהיה שומע דבר חידוש שנראה לו מצוין. כמן "חזק וברוך " של היום , היה "כפתור ופרח"!

עכשיו נבוא לפרש את הקושי הדקדוקי הראשון: אחד-האחד:

אם באים ללמוד חכמה חיצונית, לשם אותה חכמה מיוחדת, אז זה לשם ה"קנה האחד" המיוחד הזה.

אבל אם לומדים בכלליות החכמות החיצוניות ,לשם הבנת דבר ה', ולא לשם החכמה הספציפית, אז זה "קנה אחד".

 

לענ"ד:

הנציב מוולוזין, שהיה ראש ישיבת וולוזין ארבעים שנה וייסד את מעמד הישיבות, הוא מביע כאן עמדות לא מקובלות בכלל בישיבות היום!

ואולי בגלל זה הוא איננו נלמד בישיבות. בגלל עמדותיו אלו ואחרות כמו תמיכתו בציונות.

 

*ויעש את הכיור…במראות הצובאות אשר צבאו פתח א'מ(לח-ח)

גדול המעשה יותר מן העושה.

הצובאות:הנשים שפיתו את הגברים לפריה ורבייה, כשהן מתקשטות ומתיפייפות במראותיהן, הם צובאות על הגברים. או הם גורמות ללידת צבאות שלמות של ילדים.

משה היסס לקבל מהן את מראותהן מנחושת כדי להשתמש בהן לבניין המשכן. כי הרי הם היו כלים לא "מכובדים"!

ה' אמר לו שדווקא את הכלים האלה , הכי יקרים בעיניו!

ומהם עשו את הכיור נחושת.

כל זה כדי להעלות על נס את הדברים ("הקטנים")המאפשרים לעשות דברים "גדולים". כמו הכיור בעצמו: אין בו עבודה מיוחדת אבל הוא מאפשר להיכנס לאוהל מועד ולעבוד. בלעדיו אין משה יכול להיכנס לדבר עם ה', בלעדיו אין אהרון יכול להדליק המנורה או לעבוד באוהל!. הכיור הוא ה"מעשה" . הוא האמצעי שמאפשר לעשות. וזה לא דבר זוטר. אולי להיפך! אולי כל מה שאנו "עושים" אינו אלא כדי לאפשר לדברים אחרים להיעשות.

לכן לקחו את המראות מן הנשים הצובאות: הם אפשרו במעשיהן לבעליהם ולילדיהם לעשות דברים , כמו הכיור.

 

 

 

 

בע"ה  יג אדר התשע"ב

מישל בן שושן

 

כי תשא אה

 

כי תשא את ראש בני ישראל

מדובר על "נשיאת ראש", כלומר על הגבהת האדם למעלה עליונה מזו שהוא נמצא בה ! איך אפשר "להגביה" את האדם ? בנתינת מחצית השקל! איך זה פועל?

העניין של ה"מחצית", מפנה את האדם לחשוב שיש  תחום נגלה ותחום נסתר. כמו שלירח יש שני צדדים. בנתינת מחצית השקל, חושבים על המחצית שלא נמצאת! אם האדם מכיר אך ורק במה שהוא רואה, במה שהוא מרגיש ברגע נתון, אם עבורו המציאות מסתכמת אך ורק במה שיש מולו, אז הוא יכול לחיות באופן רדוד. כל חטא או הרגשה של דיכאון, יכולה להפיל אותו לגמרי כי עבורו "הכל" נשבר! וזה "הנגף" הגדול ביותר!

לעומת זאת, כשהאדם מכיר שיש מימד נוסף, דברים אחרים שאינם בהכרח נמצאים עכשיו ב"נמצא" בגלוי, אז הוא יכול לפנות לעולם התיקון. הוא יכול לקחת מרחק, לראות את המציאות ב"פרופורציה" ולצאת מהמבוי הסתום.

יש ,בכל שקל, שתי מחציות.

1. אחת שרואים ונותנים ומזדהים איתה בדרך כלל
2. אחת שלא נראית, שלא נמצאת בנתינה, אבל היא זאת שקובעת שהראשונה היא רק מחצית!

המחצית ש"לא נראית" , מסמלת את עולם האפשרויות אין סופיות, הפוטנציאל העצום של ההוויה! זה מה שיכול להרים את ראשו, "לשאת את ראשו"!!. זו באמת "תרומת ה'", כלומר, המתנה הגדולה ביותר שה' יכול לתת לבן אדם! המודעות שיש מאיפה לשאוב השראה, עידוד, חידוש..

המחצית הסמויה מאפשרת לאדם לא להיקבע במציאות אחת. היא פותחת בפניו חיים עשירים ובלתי צפויים!

ייתכן שזאת הסיבה שבגללה משה התקשה להבין עניין זה עד ש"הראה לו מטבע של אש חקוק מכיסה הכבוד": כלומר שעניין זה הוא סוד גדול והיא המתנה הגדולה ביותר שנתן הבורא לישראל. התקווה , התשובה, החידוש, ריבוי האפשרויות שפתוחים בפני הבן אדם

אם האדם חושב שהמציאות היא "שקל אחד שלם", אז אין לו מקום לשינוי . הכל מקובע.

 

אם משה מתכוון למנות את ישראל  אחרי חטא העגל, כדי לדעת את מניין הנשארים מההרג והמגפה, אז נתינת מחצית השקל באה כדי לתקן את החטא, לתקן את העם! כי רעיון מחצית השקל הוא בדיוק ההפך מרעיון חטא העגל! (העגל הוא "מסכה"- דבר מקובע- שמצמצם את השגת האלוהות למימד אחד בלבד, בעוד שמחצית השקל באה לפתוח את האופקים לעולמות רבים אין סופיים)

• כדי למנות את העם יש שני תנאים:

1. אין לספור אותם ללא צורך חשוב
2. יש לספור חפצים (כל חפץ יכול להתאים ולאו דווקא מחצית השקל)ולא בני אדם.

 

מבן עשרים שנה ומעלה

מצד התורה, האדם מתחיל להיות "בר מצווה" רק בגיל עשרים!! כי רק אז הוא יכול להבין את באמת את מה שמתבקש ממנו מצד הבורא!!

 

ורחצו..את ידיהם ואת ורגליהם

הא"ה מעלה מקרה: אם כהן עלה מהטבילה, האם הוא חייב בנוסף לרחוץ את ידיו בכיור??

התשובה היא כן!הוא חייב בכל זאת לרחוץ ידיו ורגליו בכיור!! למה הטבילה לא מספיקה??

לע"ד:הטבילה של הגוף מטהרת את האדם באשר הוא. אבל זה לא מטהר את מה שהוא עלול לעשות! הכיור מאפשר רחיצת הידיים והרגליים שהם הסמל של מעשי הכהן, השפעתו כלפי העולם החיצוני לו.

זה מלמד אותנו שאין הטהרה הפנימית מספיקה כדי שהמעשים שלי יהיו טהורים!! אני יכול להיות בעל הכוונות הטובות ביותר ובכל זאת, להשפיע לרעה!! הכיור בא כדי ללמד שיש לעשות מאמץ כדי שהמעשים שלנו יהיו לטובה. והטבילה במקווה לא עוזרת לזה!

 

ממולח טהור קדש

הקטורת מורכבת מ11 סמים. הם מסמלים את כל המידות האפשירות(אפילו מידות "רעות" כמו הלבונה שהריח שלה היה רע מאוד). והיו כולם מעורבבים וטחונים דק עד שיהיו "ממולח טהור"

ממולח=מעורבב. טהור= שלא נראה הצבע של אחד מהרכיבים. שהצבע הסופי יהיה "טהור", אחיד.

ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור..

ראה קראתי בשם= תשים לב לשמות שניתנו לו ולאבותיו! יש בשמות האלה תורשה מיוחדת שמייעדת אותו לתפקיד:

בצלאל= הוא בונה בית שבו נפגוש את האל בעזרת הצל! כמו שהסברנו לעיל לגבי המחצית השקל החסרה, שם יש את  כל העיקר, משם, מהחסר, מה"צל", ניתן להשיג את הגבוה ביותר!

בן אורי = שיעשה מקום לאשר אור לו.(עניין המנורה במקדש)

בן חור= שיאפשר לישראל את הכפרה מהחטאים ויהיו בני חורים מהחטא! (עניין הכפרה שבמקדש)

 

ואמלא אותו ..בחכמה

למה "וו" בהתחלת המשפט?

בצלאל היה "מחונן" מלידה בכל מיני תכונות חיוביות, שייתכן שהוריו כבר התכוננו לזה ועבדו כדי לרכוש מיומנויות אלה. בצלאל , בעצמו, התכונן לזה.

רק לאדם שעשה השתדלות בכיוון הזה , אני אוסיף עוד חכמה ותבונה..

כמו שכתוב בדניאל (ב)"יהיב חכמתא לחכימין" ה' נותן למי שכבר התחיל בחיפוש אחר הדבר!

 

וביום השביעי (לא-טו)

זה אולי רמז למקרה שמביאה הגמרא: אדם שמתהלך יחידי במדבר ושכח מתי זה שבת, סופר שבעה ימים ועושה שבת "ביום השביעי", אפילו אם זה לא שבת!

 

לעשות את השבת

• אין השבת באה רק כדי לנוח ו"להרגיש ", באופן פאסיבי עונג . אלא יש "לעשות" באופן אקטיבי את מצוות השבת!
• כשהאדם מוסיף מחול על הקודש ומכניס את השבת מוקדם יותר, ה'מסכים איתו וקורא לזה "שבת" למרות שעדיין זה לא שבת באופן רשמי. כך, האדם "עשה" , מעצמו, חלק קטן של שבת!

 

שבת ברית עולם

ברית= 612 ויחד עם העולם, זה 613. כלומר, שבת שקולה לכל המצוות ביחד!

 

ויתן אל משה ככלותו לדבר איתו…את שני לוחות…

למה ה' לא נתן את הלוחות כבר בהתחלת ארבעים הימים? כי הלוחות כוללות את כל התורה כולה. כאילו התורה מקופלת בתוך עשרת הדברים. ולכן, רק אחרי שהוא הסביר לו שוב את כל מה שהיה לו למסור לו בארבעים הימים האלה, הלוחות נגמרו .

בעצם, לומדים מזה שעיקר מה שה' נתן למשה זה "כל מה שמסביב לתורה שבכתב". התורה שבכתב, כלומר הלוחות ו10 הדברים, הם המסגרת המכילה את התורה שבעל פה שהיא העיקר והיא אין סופית . היא הלבן שמסביב לשחור של האות!

"ויתן ..ככלותו" למדתי במקום אחר דרש יפה שמסביר זאת אחרת: ה' נתן למשה מתנה יקרה מאוד והיא :"ככלותו"! כלומר ה' נתן למשה את זה שהוא הפסיק לדבר איתו! הוא "גמל" אותו מיניקת הדבר האלוהי, כדי שיוכל הוא בעצמו להתחיל לדבר מקולו ומשכלו! וזה מקור התורה שבעל פה!!

ורק אחר כך הוא נתן לו התורה שבכתב כדי שיהיה בסיס לתורה שבעל פה!!

 

כתובים באצבע אלוהים

המדרש מסביר שה' העביר את אצבעו מול האבן, ובגלל נוכחות האצבע, האבן נמסה! כאילו אי אפשר לחומר להתקיים מול נוכחות ה'! וכך נעשו האותיות , חרות בלוחות.

נראה לי שזה הסמל היפה ביותר לחיבור בין הרוחני והגשמי:

האבן נמסה מול האור האלוהי, אבל האבן שמסביב, נשארה!! ובזכות האבן שמסביב , האות יכולה להיות אות!! כלומר, האור האלוהי לבדו, איננו נראה! הוא זקוק , כדי להיראות, לאבן מסביב!

כמו כן גוף האדם וגשמיותו , הם האבן שבתוכה חרותה הנשמה הרוחנית. בלי גוף אין כלום! אבל הרושם שעושה הרוח בתוך הגוף, נמצא בזכות הגוף עצמו! וזה מקור המצוות המעשיות. הכנסת הרוח בתוך החומר נותן לחומר את ייעודו ותוכן רוחני!

 

 

חטא העגל:

 

הא"ה מתאר שני חטאים שקראו בחטא העגל:

1. "אשר ילכו לפנינו" כלומר, הם חיפשו אמצעי. לא ששללו את מציאות ה' ואת השגחתו בעולם. הם רק היו רגילים שמשה היה מתווך ביניהם ובין האל. והיעדרות משה הכניסה אותם לפאניקה . הם לא היו מספיק בוגרים כדי להתייצב מול האל בלי אמצעי שילך "לפניהם".
2. הם רצו לעבוד רק "חלק, אחד מהאלוהות. קשה להם לקבל את ריבוי הפנים של האמת האלוהית. הם מוכנים לקחת בחשבון רק פן אחד ולעבוד את החלק הזה.

לסיכום: העבודה הזרה היא עבודה שמבקשת להיחבא אחר מתווך ולא להרגיש אחראי מול האלוהים. היא גם עבודה שעושה לנו "חיים קלים" כשרואים רק "חלק" אחד מהמחויבות ומהאמת ומסרבים לקחת על עצמנו שהמציאות מורכבת .

 

ארבעים יום

משה נשאר ארבעים יום כדי להשיג את כללות(10) ארבע (4)המימדים של האמת(10X4), הפרד"ס:

1. פשט, שהוא אור המאיר בעולם העשייה.
2. רמז, שהוא בעולם היצירה
3. דרש, שהוא בעולם הבריאה
4. סוד, שהוא בעולם האצילות

 

לך רד

ה' ביקש ממשה לרדת מההר כי אין למשה זכות להיות בראש ההר רק בזכות מעלתם של ישראל! ואם הם חטאו, אז משה גם הוא צריך לרדת מגדולתו!!

 

 שיחת עמך

הערב רב הוא זה שגרם לחטא העגל. (חלק מעם ישראל לא מחו בידיהם וכך היו אחרים למעשה וחלק אחר לא חטאו, ובניהם הלויים). הערב רב הוא העם שמשה,  הסכים, מדעתו, להוציא ממצרים. כדי לתקן את זה, משה יבוא לגאול את ישראל באחרית הימים ואז, "לא נקבל גרים לימות המשיח" וכך משה יתקן את מעשיו!

(הא"ה טוען שכל הערב רב נהרג בזמן ההוא!!)

 

לשמצה בקמיהם

חטא העגל יישאר טענה נגד ישראל על ידי אומות העולם. כל מי שיקום נגד ישראל יטען שישראל אינם צדיקים בגלל חטא העגל! כאילו חטא העגל יהפוך "לאות קין" ומסמל את החולשות של ישראל . חולשות אלה הם שמצדיקים את פגיעתם מצד אומות העולם!

 

אנא חטא העם הזה חטאה גדולה

משה מכנה חטא העגל "חטא"(בשוגג) ולא עוון או פשע(במזיד או להכעיס). וזאת הדרך שמשה לימד אותנו כדי לבקש רחמים: אין האדם פושע אלא מתוך חוסר דעת,  חוסר חשיבה על משמעות מעשיו..כך שהופכים כולם לחטאים בשגגה!

 

מחני נא מספרך אשר כתבת

יכול להיות שזה ספר התורה

או יותר נכון יהיה להגיד שמדובר על "ספר החיים", הספר של הצדיקים, בנוניים ורשעים וכותבים למעלה בראש השנה!

 

ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל  אשר עשה אהרון(לג-לה)

כאן הפסוק נראה מאשים את אהרון באחריותו

או שהוא דווקא מנקה את אהרון מאחריותו כשהוא קובע שהעם הוא זה שעשה את העגל , אפילו אם אהרון "עשה " אותו בפועל על  ידי זריקת הזהב לכור.

 

וידבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעיהו(לג-יא)

"פנים אל פנים"= באופן  דינאמי ולא באופן סטאטי.

המילה "פנים" היא ברבים כי היא מצביעה על כל האפשרויות הקיימות אצל האדם. מי שיקבע שהאדם הזה הוא כך וכך, מקבע אותו ושולל את "פניו" הרבות. אדם יכול להשתנות ואפילו ברגע נתון, הוא מלא מורכבות.

כשפנים מסתכלות על הפנים של האחר, יש אינטראקציה בין הפנים: אם אחד מאיר פניו לשני, זה יכול לגרום להארת פני השני שתגרום אף היא הגברת האהבה והשמה אצל הראשון וכן הלאה..

כלומר, כשפנים נמצאות מול פנים אחרות, הכל תלוי בשני הצדדים!

כמו שאדם רואה את פני "רעיהו" באשר הוא חברו , אז הוא גם כן מרגיש חברות ורעות.

כך קרה בין ה' ומשה:ה' התגלה למשה באותה המידה שמשה הכין את עצמו להתגלות הזאת! וכך ה' גילה למשה שכל אדם יוכל לקבל הארה, כפי רצונו , מוכנותו, והכנתו לדבר!!

וה' לא יאהבהו אם לא יכין ליבו האדם לזאת!!

(ראה לעיל החכמה שנתנה לבצלאל)

 

והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו

יש צד שאי אפשר להשיג אצל ה' והוא נקרא "פני ה'" מלשון "פנים" ( ולא חוץ).

ויש צד שניתן  להשיג והם ה"אחוריים" (אולי מלשון "אחר) שהאחר, האדם יכול להשיג.

וטוב שכן! כי אם האדם היה יכול להשיג "הכל" מה' או אפילו להשיג הכל מאדם אחר, אז לא היה נשאר הצל, הצד הנסתר, המחצית השנייה של השקל, כל המרווח שבזכותו יש טעם לחיות! לחפש, ולהפתיע ולהיות מופתע, להשתנות ולשנות העולם!

ככל שנתאמץ, נוכל רק להשיג חלק מסוים מהאחר (האחוריים), ויישאר תמיד פנימיות (פנים) שתשאר בלתי "נתפסת"!  אבל מושכת מאוד!!

 

ה' ה' אל רחום וחנון

ה' הראשון, מידת הרחמים, לפני החטא

ה' השני הוא גם כן מידת הרחמים אחרי החטא.

למה צריך רחמים לפני החטא?? כי האדם חייב לזכות בחייו! ואם הוא לא עשה כלום (באופן חיובי, מצוות עשה) כדי לזכות, אפילו אם הוא  עדיין לא חטא, הוא זקוק בכל זאת למידת הרחמים!!

 

ונחלתנו

פירוש שה' לא יעזוב את ישראל וייקח  במקומו עם אחר

 

הנני גורש מפניך את האמורי והכנעני..(לד-יא)

זו הפעם הראשונה בתורה,שמדובר על הרחקת הגויים מהארץ לפני הכניסה של ישראל! לא היו עדיין מצוות השמדת העמים הכנעניים. הא"ה מסביר שכל המצוות האלה ועניין גירוש הגויים בא כתוצאה של חטא העגל!! כדי להרחיקם מהעבודה זרה!! אם הם לא היו נופלים בחטא העגל, יכול להיות שהם היו מספיק חזקים כדי לגור עם גויים עובדי עבודה זרה בארץ בלי להתבולל!!

דרך אגב:ההבטחה הזאת לא נתקיימה! ה' לא גירש את כל הגויים מפני בני ישראל!! לכן הוא אמר כאן "שמר לך" כי משה יבוא בעצמו באחרית הימים לגרש את כל הגויים מהארץ!!

 

את חג המצות תשמור

כמו רוב העניינים בסדרה שלנו, גם החמץ מצביע על איסור עבודה זרה כשאדם מקבע את המציאות ולא מוכן להיפתח אל ריבוי האפשרויות של המציאות ושל האמת. החמץ, הוא מבחינת "אל אחר" שיכול לקבע את האדם במצב נתון. המצה מכניסה בו את עניין החוסר, עניין המחצית השקל שחסרה!

 

 

בע"ה יט' אדר התשע"ג

מישל בן שושן

 

כי תישא מי

 

חטא העגל

 

הפירוש של המי השילוח הוא כל כך עקרוני ומהפכני, שהעדפתי להביא כמה משפטים ככתבם:

" בחטא היה עניין עמוק ועיקר: כוונתם (של ישראל) היתה שיהיה השם יתברך מוכרח להימשך אחריהם להשפיע להם כל דבר שיבקשו אותו".."הם רצו שהנהגת השם יתברך תהיה מפורשת לנגד עיניהם" (חלק ב)

"הם רצו שהשם יתברך יראה להם את הסדר המסודר אצלו לכל מידותיו לדורות : באיזה זמן ינהג את עולמו במידה זו ובאיזה זמן במידה אחרת ואל יצטרכו בכל יום להתפלל להשם יתברך כדי שיראה להם באיזה דבר ובאיזה מידה הוא יבחר עתה. רק יגלה להם הכל בפעם אחד  וילכו בדרכיו לבטח תמיד"(חלק א).

 

כלומר, חטא העגל היה בזה שהם לא קבלו שהם צריכים להיות כל הזמן בחיפוש אחר רצון ה' המשתנה. הם רוצים רשימת דברים ברורה ונכונה תמיד. כמן "שולחן ערוך" ברור ונצחי. כך שהם לא יצטרכו להיות בספק ובחיפוש מתמיד.

"אלה אלוהיך ישראל"= זה המשפט העיקרי בחטא העגל. "אלה"=זה בדיוק מה שרוצה ה', בברור, בבטחה ותמיד.

עם הקריאה הזאת של חטא העגל, הרמ"י דורש מכל חסיד , מכל אדם שירצה להיות "דתי", ללכת בדרך ההפוכה: לקבל עליו את האחריות למעשיו. אחרי שהוא למד וקיבל את כל מה שמהמסורת העניקה לו, ייתכן שהוא ימצא את עצמו מול החלטות קשות: "מה בדיוק ה' רוצה ממני עכשיו?". ואז, רק הוא ייקח את ההחלטה הסופית באחריות מלאה. זה באמת מתאר "חסידות" מסוג אחר לגמרי ממה שאנו מכירים! אבל זו חסידות אשבציה!!

"חטא העגל" נוגע ,אם כן, הרבה יותר לאנשים "דתיים". זה החטא של האדם שרוצה להיות "בסדר", לעבוד את ה' אבל הוא לא רוצה לקבל על עצמו את האחריות לעשות מעשה בלי להיות בטוח שזה מה שצריך לעשות. הוא מעדיף ש"רב" יגיד לו מה לעשות ומה לחשוב. הוא לא מקבל את הספק שבו רצה ה' לשים את האדם, בחיפוש אחר רצונו. כמעט כל הדתות בעולם,(ולצערנו גם חלק גדול מהדתיים היהודים היום) מסתכלים על האל כדבר מקובע, עם רצון ברור שאיננו יכול להשתנות לפי הנסיבות. והם מבקשות מהמאמין שלהם להיות מסוגל להישמע לסדרה של חוקים מסודרים וקבועים אחת ולתמיד. האדם הדתי ביותר הוא זה שמסוגל להישמע אפילו לדברים הקשים ביותר לעשות אותם. בעוד שלפי הרמ"י, ה' דורש מהאדם הרבה יותר מעורבות מתמדת בחיפוש אחר רצון ה'. הוא דורש מהאדם הדתי להיות כל הזמן בחיפוש וכשהוא חושב שזה מה שה' רוצה ממנו לעשות, אז הוא (ורק הוא) לוקח את האחריות על מעשיו ואחרי שהוא עשה את מה שחשב שיש לעשות, הוא יהיה מוכן לשנות ולהשתנות לפי תוצאות החיפוש הבא אחריו. כלומר, אין להישען על העבר והיות בטוח לגמרי שכל מה שחשבנו ועשינו הוא באמת רצון ה'. אלא יש להשתדל ולעשות כמיטב יכולתנו כדי לעשות את רצון ה'.

 

העגל והשבת

הרמ"י מסביר שבדיוק בזמן שה' הכתיב למשה את מצוות השבת, ישראל עשו את העגל! כלומר, מצוות השבת קשורה מאוד לחטא העגל! משה הבין טוב והעם לא הבין מספיק טוב את מצוות השבת!

אכן, יש בשבת, מצווה לחיות קצת ב"עולם הבא". אבל עולם הבא הוא זמן שאין לאדם לעשות יותר עבודת חיפוש. הכל ברור וגלוי בו. האדם, בעולם הבא רק נהנה מזיו השכינה. אבל בעולם הזה, האדם כל הזמן בחיפוש ובעבודה. לכן, יש סכנה גדולה לחיות בשבת בחטא העגל!!

הערה לע"ד:

משה יבקש מישראל לשתות מהמים שבהם טחן את האבקה של העגל אחרי שהוא טחן אותו. למה משה מבקש מישראל לשתות מהחומר של עגל הזהב?? ייתכן שיש בעגל הזהב דבר טוב מאוד שיש לשתות אותו:

כן, יש רצון מאוד "דתי" בחטא העגל. רק העובדה שהעגל הוא ב"גוש" אחד, בצורה אחת, מהווה בעיה חמורה. אבל,כשהוא נטחן דק לעפר, אז אי אפשר כבר להגיד : "אלה אלוהיך ישראל"! אין יותר קביעות וצורה קבועה של האלוהים. אחרי שהוא נטחן דק, הוא איבד את הצורה המקובעת שלו ונשאר הרצון הרוחני הטהור להיות קשור לרצון ה'! לכן, יש בעגל הזהב דבר טוב שנדרש לקיימו בכל שבת!! השבת הוא העגל המתוקן!

 

העגל והמקדש

הרמ"י מסביר שבבית המקדש, כל תפילה היתה מתקבלת. ואם זה היה בניגוד רצון ה', אז ה' היה מעלים מהאדם את  הרצון  להתפלל עבור הדבר הלא נכון!

מצב זה הוא בדיוק מה שישראל בקשו על ידי העגל: שיהיה אפשר לדעת מראש איך מתנהג ה' כל הזמן כדי להשתמש בידיעה הזאת ולקבל את מבוקשנו בהכרח. בדיוק כמו במקדש!

ייתכן שהמשכן בא כדי לענות על בקשה זו. אבל המקדש בנוי בצורה כזו ועם חוקים כאלה שיכשרו את הרצון של ישראל בחטא העגל. כלומר, המשכן יכול להביא את ישראל למצב שהם רצו לה יגע אליו (דבקות בה') אבל ללא בעיות הנלוות! עם הרבה יראה, קדושה, צורך בהמון הכנות ודרישות קשות לכל מי שרוצה להיכנס ועבוד אותו במשכן. במילים אחרות, כמו השבת, המשכן הוא תיקון עגל הזהב. אפשרות לקחת ממנו הטוב בלי העיוותים.

אבל, אם נהיה כנים, יש מקום להצטער על הכישלון של המקדשים, במשך ההיסטוריה. ישראל הצליחו לעשות מהמקדשים שלהם עבודה זרה לא פחות מהעגל עצמו!

 

אלוהי מסכה לא תעשה לך.

גם המצווה הזאת מסבירה את חטא העגל. נצטט שוב את הרמ"י:

"אל תביט בכללים כדי להתנהג על פיהם"!!

הוא שוב פונה אל האדם ה"דתי" ואוסר ממנו להיות "ראש קטן"! להתנהג לפי רשימת מצוות וכללים ברורים אחת ולתמיד! הוא כל הזמן צריך להיות בלימוד וחיפוש אחר ורצון ה'! אין לעשות מהאלוהים (אפילו אלוהי ישראל) דבר מקובע . "מסכה" מלשון ניסוך המתכת הרותחת והנוזלית (שיכולה עדיין לקבל כל צורה) לתוך תבנית כדי לקבל צורה אחת (נכונה ככל שתהיה) מקובע! יש להשאיר את רצון ה' חי כמו המתכת הנוזלית ולא לקבע אותה איך שאנו רוצים.

נראה לי שהקדושה שמתבקשת בין איש ואשתו ובין בני האדם בדרך כלל, דורשת גם כן לקבל את השני באפשרות שהוא ישנה את רצונו! יש להיות בחיפוש מתמיד אחר רצון האחר וכיבוד שינויי רצון האחר. אין לקבע את האחר כדי "לאכול" אותו!

 

למה מצוות הכיור נמצאת רק בסדרה שלנו?

ולא יחד עם שאר הכלים בפרשת תרומה?

כי הכיור הוא מצווה על הכהן לרחוץ ידיו ורגליו לפני שהוא נכנס לתוך הקודש.לא מדובר על טהרה כי הכהן כבר טהור. לא מדובר על ניקיון כי יש לנקות לפני כן הידיים. מדובר אבל בביטול ה"נגיעות".

מי שעובד את ה', צריך לעשות זאת ללא "נגיעות". ללא נגיעה אישית. ללא אינטרס אישי. לא עובדים את ה' כדי להשתמש בה' או בעבודה אליו! יש להשאיר תמיד מרחק מסויים ביני לבין העבודה שלי אל ה'! למרחק הזה קוראים "קדושה" ולכן קוראים לרחיצת הידיים על ידי הכיור "קידוש ידיים ורגליים".

המצווה הזאת מאוד קשורה לחטא העגל!

נראה לי שכל ענייני הסדרה שלנו נוגעים לשאלה הקשה: איך להתקרב אל ה' בלי לנגוע בו?! בלי לעשות מהקרבה הזו  עבודה זרה? גם הדו שיח עם משה, שרוצה לראות את פני ה' וה' מסרב ומציע רק את אחוריו קשורים לשאלה הזאת!

 

 

כל פטר רחם לי

הרמ"י קורא פסוק זה כך: אל תקבע בשבילי מה היא רחמנות! אני ה' הוא היחיד שקובע עבורי מה היא רחמנות! אם תראה מקרה שבו אתה חושב שאני לא רחמן, אל תחשוב שיש לך את כל הכלים כדי לדון אותי כ,לא רחמן". ,כל רחמנות היא שלי " ורק אני קובע מה היא רחמנות!!

 

ראה אתה אומר אלי ..

פרשה זו נקראת בכל שבת של חול המועד פסח או סוכות. למה?

כי הם תקופות מעבר. בכל מעבר, האדם יכול להיות כועס על שינויי האקלים וזה גורם לו לצאת מההרגלים של העונה העוברת לקראת העונה הבאה. יכולה להיות בו "תרעומת" , כעס!

כמו כן, כאן, משה צועק אל ה': למה אתה משנה את אופן ההנהגה שלך?? "אתה לא הודעתני את אשר תשלח עימי…" אנו לא יודעים מה יקרה לנו…

ועל זה השיב לו ה") בלשון הרמ"י): "אל תירא כלום!!"

ולכן בפרשה הזאת מתאר  ה' למשה 12 דרכים שבהם ה' ישמור על האדם במצבי שינוי!!

כלומר, אחרי שהודיע לנו שיש להיות כל הזמן בחיפוש ובאי וודאות, העם מפחד וגם משה מתחיל להתלונן על הקושי שבו ה' מציב את ישראל!

לכן, ה' מתאר את הצד השני של המטבע: יש שמירות! ה' שומר על ישראל כדי שיוכל להמשיך וללכת בדרך הקשה שהוא תיאר לעיל!

ואלה 12 השמירות ואזהרות שישמרו עליכם:

• "שמר לך את אשר אנוכי מצווך.." כלומר, יש למצוות שלי סגולה לשמור עליך!אל תתחבר אל התרבות של העמים עובדי עבודה זרה שאתה בא אליהם בארץ.
• "אלוהי מסכה לא תעשה לך" אל תחשוב שהדרך הזאת של אלוהי מסכה , היא יותר קלה. להיפך! היא תכניס אתך לתוך מסלול של עבדות ולא תהיה מאושר באמת! זו אשליה של הגנה! הדרך שאני מציע, דרך החיפוש המתמיד והאחריות הם הרבה יותר מחזקות אותך!!
• "את חג המצות תשמור" יש לצמצם את תאוות האוכל מאוד כדי להישאר בריא!
• "כל פטר רחם לי" אל תהרהר אחר מידות ה'. הוא לבדו יודע מה היא רחמנות!

 

המשכן הוא צורת האדם:

הזוהר כבר הסביר שיש הקבלה בין כלי המשכן וצורת האדם כי מטרת ה' היא לשכון בתוך האדם. האדם הוא העיקר ולא המשכן או כל כלי אחר. המשכן הוא רק אמצעי עבור האדם.לכן באות ההקבלות האלה:

 

הכלי	אבר האדם	הסבר
הארון	מוח האדם	לוחות הברית שיש בתוך הארון
הכפורת	לב האדם	הלב והמוח : הרגש וההיגיון הם כמו סיר והמכסה! משלימים אחד את השני ושומרים אחד על השני
הכרובים	הריאות	כנפי הכרובים הזזות מקררות את הלב!
מזבח הקטורת	האף	חוש הריח . ריח הקטורת
השולחן	האזנים	??
מזבח הנחושת	הפה	אכילת הקרבנות

 

 

חלקי הפרשה

יש , לדעת הרמ"י שישה נושאים בפרשה שלנו וכל אחד מקביל לשאלה שישאלו את האדם כשהוא יגיע לעולם הבא! לפי הגמרא בשבת (לא.)

 

השאלה בעולם הבא	פשרה	הסבר
האם נשאת ונתת באמונה?	מחצית השקל	כל אדם צריך להכיר בחלקו. ולא יקח את החלק שאיננו שייך לו! לכל אחד יש מצחית השקל בעולם ורק אותה ואין לו לחיות חיים של אחרים ולקחת את חלקם!
האם קבעת עיתים לתורה?	הכיור	קביעת עיתים לתורה= להיות מוכן בכל יום לקחת מרחק מהעשייה . לנטול ידיים, זה למנוע הנגיעות, זה לקחת מרחק מהמציאות על ידי, למשל, לימוד התורה, רגע אחד בכל יום
האם עסקת בפריה ורביה?	שמן המשחה	כל כלי היה צריך להיות מצופה בשמן כדי להיכנס לתפקיד. האדם צריך לפעול כדי שיה בעצמו מכוסה בשמן: שיהי משהוא שיצא ממנו. האדם צריך להשאיר רושם בעולם.
האם צפית לישועה?	מעשה הקטורת	יש לדעת שיהי בסדר! הקטורת מסמלת שהכל (אפילו הדברים שנראים לנו רעים) יתפסו את מקומם בסופו של דבר והכול יהיה לטובה
האם פלפלת בתורה?	מינוי בצלאל	האומנות, כוח היצירה, החדשנות של האדם היא צורת העבודה המועדפת והיא פלפול החכמה בתורה
האם הבנת דבר מתוך דבר?	מצוות השבת	איך אפשר , דרך הצמצום בעשייה, להבין שמתוך העשייה נמצאת מלכות שמיים

 

08-03-09

מישל בן שושן

 

כי תשא שם

 

הכיור

 

 

דרום

 

1 =מזבח החיצון

2= הכיור

3= מזבח הקטורת

4= השולחן

5= המנורה

6= קודש הקודשים

 

שאלות:

1  למה הכיור נמצא בין מזבח החיצון למזבח הקטורת?

הרי , כדי לעבוד , אפילו במזבח החיצון, חייבים ,קודם כל, לרחוץ ידיים ורגליים בכיור! היה הרבה יותר הגיוני לשים את הכיור בכניסה, לפני שנגשים למזבח החיצון!

2 למה קוראים למזבחות בשם "מזבח", הרי לא שוחטים את הבהמות עליהם. ואפילו אם מקריבים את חלקי הבהמות השחוטות על מזבח החיצון, במזבח הפנימי לא מקריבים בכלל שום בהמה! אלה מקטירים עליו את הקטורת!

 

הגדרות:

1 מזבח החיצון:

יש בו אש, הוא נמצא תחת כיפת השמים, "בחוץ". הוא מקביל, בנפש האדם , ללב! זה מקום התפרצות הרגשות, ההתלהבות, החום , האהבה.

2 מזבח הפנימי:

הוא מזבח הקטורת, כשמו הוא פנימי, יותר פונה לצד השכלי של האדם, החלק הקר, של יישוב הדעת, שלו בהכרח מתפרץ החוצה. מקום השיקולים הקרים , הלימוד, ..

מעשה הקטורת הוא נסיון לחבר את כל חלקי המציאות המפוזרים. אחד עשר הקטבים , שכל אחד הוא עולם בפני עצמו, בין טוב ובין רע, כולם מתחברים ביחד בקטורת. וזו פעולה שיכולה לעשות הדעת , השכל, המוח.

3 הכיור:

הוא מקום התשובה!. רחיצת הידיים והרגלים מסמלת פעולת התשובה של האדם.

המזבחות:

יש באדם שני סוגי יצר הרע. או במילים אחרות, יצר הרע שבאדם יכול לפעול בשני אופנים:

1. או שהוא נראה לאדם כ"מנוול" שמסכים עם העובדה שהמעשה הוא אסור. אבל , יש לו לאדם לעבור על האיסור כדי ליהנות, כדי שהגוף ייהנה.  היצר הרע, במצב זה, פונה לרגשות האדם, ללב האדם.
2. או שהוא נראה לאדם כ"תלמיד חכם" שמסביר לו שהמעשה הזה הוא בעצם לא כל כך אסור, מוצא לו מהלכים עקיפים לחשוב שהמעשה , בעצם מותר, ואפילו מצווה לעשותו מצד כל שהוא! היצר הרע כאן, פונה לשכל האדם. הוא משכנע את שכלו שהמעשה האסור הוא בעצם טוב מאוד.

שני המזבחות הם שני הכלים לשבור את שני היצרים האלה:

1. מזבח החיצון מנסה לשבור את היצר הרע "המנוול" הפונה ללב.
2. מזבח הפנימי מנסה לשבור את רוחו של היצר הרע ה"תלמיד חכם" הפונה לשכל.

"מזבח" נקרא כך על שם ה"שבירה" של היצר הרע.(כמו במסכת עבודה זרה נ: "שבר מקל הוא כעין זביחה")

ולכן, שני ה"מזבחות" הם מקום שבירת היצר הרע ה"מנוול" ו"התלמיד חכם"! אחד בלב והשני במוח. אחד שמתבטא בחוץ והשני בפנים…

 

מיקום הכיור:

כשהאדם תפוס בידי היצר הרע שלו. איך הוא יכול לצאת מזה???

כל הגיון, כל עבודה שכלית, איננה בדרך כלל יכולה לעזור כי הרגשות העזים שמושכות אותו לחטא הרבה יותר חזקים.

האדם, שהיה רוצה לעשות תשובה, לרחוץ ידיו ורגליו בכיור מזוהמת היצר הרע, איינו יכול לגשת לכיור סתם כך. זה לא עובד כל כך בקלות! הלווי והוא היה יכול "לעשות קודם כל תשובה ואחר כך להתקרב לעבודת ה' במזבח החיצון ואחר כך לעבוד את ה' במזבח הפנימי. זה נראה הסדר הטוב של הדברים, אבל בפועל האדם לא יכול לצאת מידי היצר הרע רק ברחיצת רגליו וידיו!

השם משמואל, ותנועת החסידות בכללה מחדשת חידוש עצום:

על האדם להימשך על ידי "הריח" של המזבח החיצון! שהאדם החוטא, יימשך אחרי דבר כל שהוא שבקדושה . אפילו אם הוא עדיין מטונף בחטאיו! שייתן ללב שלו להימשך אחר דבר מועט, זעום, לא חשוב לפעמים, דבר רחוק מאוד מדרך העבודה, אפילו מה"ריח" של הקורבנות. משם, הוא יוכל אולי למשוך את ליבו לעבודה ולהתקרבות אל ה'. רק אז, יוכל אחר כך לגשת לכיור, לרחוץ ידיו ממעשיו הקודמים. ורק אחר כך לגשת לעבודת הלב הנכונה ורק אחר כך, לעבודת השכל, ללמוד, להעמקת התהליך השכלי.

 

בקיצור:

חייב האדם השב אל ה', לעבור דרך מזבח החיצון. אפילו בלי ל"עבוד" אלא להריח את ריחותיו, להיות נמשך רגשית , אפילו לדברים צדדיים, וזה יכול למשוך אותו לכיור, ושם יוכל לחזור בתשובה, לעבוד במזבח החיצון ורק אחר כך לעבוד במזבח הפנימי!!

וההלכות מורות על כך:

1  מיקום הכיור : לא לפני מזבח החיצון אלא אחרי שעבר דרכו

• הכהנים, כשמתחילים את היום שלהם בעבודה, נכנסים מצד מזרח, ועוברים על ידי מזבח החיצון לקראת הכיור, כדי לקדש ידם ורגלם: אסור להם לקחת איתם אבוקה או שמישהו אחר יקח עבורם אבוקה להאיר להם הדרך בחשיכה! הם חייבים להתהלך רק לאור אש המערכה (של היום הקודם) של המזבח החיצון!.

ברור שהמעבר דרך המזבח החיצון לפני שנוטלים ידיים בכיור היא מורה על הצורך להיות נמשך רגשית, אל העבודה, לפני שמתחילים בכלל להיטהר כדי לעבוד!!!

זה מפנה  אותנו לתפיסת העולם של החסידים: שמושכים "כל יהודי" באשר הוא, במצבו העכשווי, באמצע חייו, בלי שעשה כל מאמץ או תהליך של תשובה, ולנסות למשוך אותו אחרי פעולה רגשית, חווייתית,(ריחות המזבח החיצון) שאולי תמשוך אותו הלאה לרצות להתקרב  ואולי אחר כך להיטהר בכיור ואחר כך לעשות תשובה מעשית ושכלית!

בע"ה יא אדר א התשע"ד

מישל בן שושן

 

כי תשא נה

 

לא היה סיכוי ללוחות הראשונים!

מיציאת מצרים ועד מתן תורה, רוב הדברים קראו ב "התעררותא דלעלא", כלומר מיוזמתו הבלעדית של האלוהים. הוא הוציא אותם ממצרים, קרע את הים, נתן את התורה..

כל דבר שאין האדם משתתף בקבלתו באופן פעיל, איננו מתקיים בידו!! בלשון הנ"ה:

"מה שניתן מצד טובת הנותן לבד, בלתי עבודת המקבל, לא מתקיים בידו"

לכן, ללא קשר עם עשיית העגל, מכיוון שהלוחות הראשונות נתנו ללא התערבות העם, לא היה להם סיכוי להתקיים!! ובלשון הנ"ה:

"הלוחות הראשונים לא נתקיימו בידם כי לא באו להם מצד עצמם, רק מצד השם יתברך"

אבל אחרי משבר חטא העגל ואחרי  שהם עשו תשובה, אז הלוחות השניות נחשבות כאילו הם רכשו אותם !

אם כן, טוב שהיה חטא העגל! או לפחות טוב שהיה הפיתוי לחטא העגל. אילו היה להם רק הפיתוי והיו עומדים בו , זה היה מספיק כדי להיחשב שהם עשו משהו מעצמם כדי לקבל הלוחות השניות. בלשון הנ"ה:

"זה היה מטובת השם יתברך שהביא אותם לידי הניסיון הגדול של מעשה העגל"

(אני מביא כאן הציטטות המדויקות כי קשה להאמין שדברים אלה נאמרו! זו תעוזה של פרשן גדול באמת!).

אם כן, לפי הנאות הדשא, גם ללא חטא העגל, לא היה סיכוי שהלוחות הראשונות יחזיקו מעמד!!

 

זה מסביר למה הלוחצות הראשונות היו כתובות על ידי ה' בעצמו על לוחות שהוא עשה בעצמו. סמל להתעוררות מלמעלה של כל המהלך.

הלוחות השניים היו כתובות באצבע אלוהים (כמו הראשונות) אבל על לוחות שמשה הכין מעצמו והעלה להר. סמל להשתתפות האדם בקבלת התורה.

לכן, הלוחות השניות היו גבוהות במעלתן על הראשונות כי היה בם השתתפות האדם. ויש לכן כך סיכוי להתקיים על ידם!!

 

כרת בשבת

בפרשה שלנו לומדים שמי שעובר על מצוות לא תעשה במזיד*, חייב ב"כרת".

מה הוא "כרת"? לא יודעים בדיוק. אבל זה נעשה על ידי האלוהים ולא על ידי בית דין אנושי. והפסוק נותן לנו הסבר ראשוני: "ונכרת הנפש ההיא מעמה" כלומר, יש ניתוק.

אם הניתוק מהקדושה היא התוצאה של עבירה, זה אומר, לפי הנ"ה, שקיום המצווה הוא עניין של חיבור. כך יהיה עבור כל המצוות שדינן כרת. כמו חמץ בפסח או חילול שבת.

כל המצוות החשובות האלה, עוזרות לאדם מישראל להתחבר אל עולם הקדושה. הניתוק ממנה, דומה לניתוק אחד מהחוטים החשובים שמקשרים את ישראל לקדושה.

אם כן, אפילו אם התורה איננה נותנת לנו מידע על "שכרן של מצוות", ניתן לנחש מה תכלית המצווה דרך צורת ה"ענישה" (או יותר נכון "תאור התוצאה" של העברה-שהוא לדעתי יותר נכון מהמושג "עונש")

כל "חיבור" עוזר לפרק את המסכים (הקליפות) שמפרידים בין האדם לקדושה.

 

*תזכורת הלכתית על עונשי עבירות שבת:

העובר על מצוות לא תעשה בשבת, עובר גם כן על מצוות עשה של שביתה.

העובר במזיד על מצווה מן התורה,ללא התראה ועדים- דינו כרת.

העובר במזיד על מצווה מן התורה ,בעדים והתראה- דינו סקילה.

העובר בשוגג על מצווה מן התורה – דינו קרבן חטאת קבועה.

העובר על איסורי מדברי סופרים (פטור אבל אסור), דינו מלקות.