21-02-10
מישל בן שושן
תרומה לעד
אילו ניתנה מצוות התרומה ולא מצוות בניין המשכן ..דיינו!
יש בתרומה ערך סגולי שאיננו תלוי במצוות בניין המשכן! העובדה שמייד אחרי צוות התרומה באה מצוות בניין המשכן, היא מוסיפה לתרומה בזה שהיא "ממשיכה" את עניין התרומה לתוך הזמן ולתוך המרחב:
המטרה היא שהאדם ימשיך להיות "פנים מול פנים". שהאדם יהיה קשוב לרצון הבורא. שמעמד הר סיני יימשך בחיי היום יום, גם אחרי שישראל "ישובו לאהולהם".
התרומה דורשת מאמץ מהאדם.
אין האדם יכול להיות "פאסיבי" בקשר עם הבורא. כדי להתרומם בקשר הזה האדם חייב לתרום מעצמו. כמאמר הפרי צדיק, גם בשבת, גם במקדש, גם בתורה, גם בכל דבר שבקדושה, על האדם להיות פעיל ותורם מעצמו.
תרומת כסף היא הדבר הקל ביותר.
תרומת הקשבה, זמן, סבלנות, כל מה שהשני באמת זקוק לו, הם תרומות הרבה יותר "דורשות" מהתורם.
אבל נראה לי שיש תרומה עוד יותר קשה וחשובה: תרומת האחריות:
ה' נותן לי מצווה. רב גדול מסביר לי מה היא מצווה זו. נדמה שמה שנשאר לי לעשות, הוא "רק" לקיים את המצווה! לעניות דעתי, בדיוק כאן, נמצאת התרומה הקשה ביותר שאני מחויב אליה: האחריות על עשיית המצווה, הכוונה, כולם תלויים רק בי. האחריות איננה נופלת על הרב, או על כל מוסד קדוש ככל שיהיה. האחריות היא עלי ורק עלי! כך, המעשה שלי הוא באמת בעל משמעות.
בימנו במיוחד, סוגיה זו מתעוררת במלוא חריפותה:
רב אחד יגיד לי לשרת בצה"ל. רב אחר יאסור עלי זאת!
רב אחד יגיד לי לאכול במסעדה זו. רב אחר יגיד לי לא לאכול!
ריבוי הרבנים הפוסקים בצורה הפוכה בדיני איסור והיתר וגם בדיני נפשות, חייבת להציב את האדם מול אחריותו הוא!!
רק המבצע אחראי בסוף!!
דרושה מהאדם המבצע כוח החלטה, חיפוש אחר ידע, שיקול דעת עצומים! כן, זאת התרומה הגדולה ביותר שהאדם מתבקש לתרום כדי להתקרב אל הבורא!!
אותה אחריות נדרשת בלימוד התורה:
אני הוא זה שצריך לפתח קריאה משלי. זה מחייב את הלימוד של כל המסורת , את כל המפרשים שקדמו. אבל, בסופו של דבר אני הוא זה שאחראי על הקריאה וההבנה!
רבי שמעון בר יוחאי אמר על אלישע בן אבויה:
"רימון מצאתי, תוכו אכלתי וקליפתו זרקתי"
הכוח לדעת מה לקחת ומה לא לקחת בלימוד, היא הדבר החשוב ביותר שנדרש !!
נכון, כל אחד יכול לטעות. אבל האחריות היא בדיוק לקיחת הסיכון הזה!
לכן, אני קורא לה "התרומה הכי גדולה" שה' דורש ממני!!!
השבת, המקדש, התורה, המצוות ,הם כולם רק אמצעיים
המטרה היא קיום רצון הבורא. הבורא מסר בידנו כלים אלה כדי שנדע איך לקיים את רצונו. אבל הם נשארים כלים, אמצעים!!
הפיכת אמצעי למטרה היא היא העבודה הזרה שכל כל מזהירים אותנו מפניה!!
אין קרוב יותר מעבודה זרה מעבודת ה'! זה מה שעושה את עבודת ה' כל כך נשגבה!
צודקים אלה שמפחדים מה"משיחיזם"!
כי הם מפחדים מהעבודה זרה שעלולה להתפתח כלפיהם. הם מפחדים מהנזקים שעמנו חווה אחרי אסון שבתאי צבי!
אבל, יותר צודקים הממשיכים להאמין בביאת המשיח, , במידה ואנו נדע להיזהר ,כל הזמן ,מלנגוע (מלהידבק) בקודש. להיזהר לא להתבלבל בין האמצעי לבין המטרה!
המקדש הוא משכן במידה והוא משכון
המשכון הוא לא שייך במאה האחוזים במי שמחזיק בו. הוא בידיו "על תנאי". כל דבר שבקדושה, מהרגע שהוא מאבד בעיני האדם, הצורך לזכות בו כל הזמן, מאבד את ערכו כדבר קדוש!
הקדושה דורשת מהאדם מרחק ! לא לנגוע!
לא לחשוב שהדבר הקדוש הוא "בכיס שלי". ש"זה הדבר". ש"אלה אלוהיך ישראל"!
רק כשהקודש הוא מבחינת "משכון" הדורש מהאדם כל הזמן חשיבה מחודשת, חיפוש, שיפורים וחידושים, אז הוא באמת "משכן" מלשון "שכינה השורה בקרבנו".
ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך
העובדה שאני יכול לחיות אפילו כשנותנים לי, ואפילו כשלוקחים ממני, משם מקור הברכה!
כי אז אני יכול להרגיש את החיים, במנותק מהדברים שהייתי קשור אליהם!
בע"ה ג אדר התשע"ב
מישל בן שושן
תרומה לעד
- אמה וחצי רוחב הקרש
הקרשים שהיו תוחמים את הקודש היו 48 במספר (כמניין "ושמתי כדכד שמשותיך), "עצי שיטים עומדים", כמו שבני האדם עומדים (או המלאכים!) גובהם היה 10 אמות (השלמות של חיבור בין כל המידות).
- הא"ה הקדוש אומר "אל תקרא "קרשים" אלא "קשרים"!!
איך אפשר ליצור קשרים?? את זה, אולי ניתן ללמוד מהרוחב של הקרש: אמה וחצי רוחבו!
חצי: ברור שהרגשת "החצי", ההרגשה שאנו לא שלמים ושאנו זקוקים ל"חצי" של האחר כדי להגיע לשלמות , נחוצה ליצירת הקשר.
אמה: אבל קודם ההרגשה של החיסרון של החצי, כל אחד צריך להיות בעל קומה משלו. ה"חצי" לא צריך לבוא על חשבון הבניין האישי. כמו שלא מתחתנים לפני שנהיה "בעל דעת", כך הקשר החזק יעשה אחרי שבנינו אישיות , דעה, ובטחון מינימאלי. רק אחר כך, יש לפתח את ה"חצי" מתווסף על האמה הראשונה כדי להרגיש את החוסר והצורך בהשלמת האחר. כמו כן,האחר ישלים אתנו על ידי החצי שלו ולא על ידי האמה שלו! אין "לבלוע" את האחר! יש לכבד את האחר ב"אמה " שלו וליצור החיבור רק עם החצי הנוסף שלו!
- מצא וחצי:
בסדר של פסח, לוקחים את שלושת המצות ביד כדי לברך על המוציא( כי צריכים שתי מצות שלמות לפחות בשביל הברכה). אבל, אחר כך, משמיטים את המצא השלמה השלישית ונשארים עם המצא השלמה הראשונה וחצי המצה השנייה כדי לברך "על אכילת מצה". למה?
מה שלמדנו במצרים, זה הלחם העוני, העבדות, הענווה, הרגשת הגלות והחוסר. כל אלה אינם רק דברים שליליים. לכן, יש מצווה לאכול מצה (ואפילו מרור). המצה החצויה לשניים, מסמלת את ההרגשה של החוסר. רק מהרגשה כזו אנו יכולים לבנות את עצמנו נכונה. אנו נספור את העומר רק אחרי אכילת המצה! בזכות המצה אנו יכולים "לענות" (מצה=לחם שעונים עליו). הרגשת ה"חצי" מאפשרת ליצור קשרים בין בני האדם ועם הבורא עצמו!
בפרשת משפטים, יש מצווה על איסור הונאת הגר "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", כלומר, זכרון העבדות, הרגשת ה"חצי" יכולה ללמד אותנו איך להתייחס היום לאחר!
לכן, הא"ה הקדוש, מפנה אותנו בעניין המידה של "אמה וחצי" של הקרשים ל"מצה וחצי" של ברכת המצה בסדר!
- המקדש בנוי על תנאי
אין בניית המקדש דומה לשום מצווה אחרת. בדרך כלל , אין המצוות מחייבות כוונה, התנהגות מוסרית או מעמד מיוחד. כולם חייבים לשים תפילין,כמעט בכל מצב ובכל זמן!
אני טוען שלא כן מצוות בניית מקדש, למרות פסיקת הרמב"ם!
אני מביא כמה ראייות לדברי:
- מצוות בניין המשכן בא רק אחרי מצוות התרומה "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו". אם אף אחד לא היה מביא את התרומה, לא היו בונים מקדש! במידה ומשה יצליח לשכנע את בני ישראל להביא תרומה מנדבת ליבם, רק אז יש שידרוג המעשה הזה על ידי השכנת השכינה ! לא כתוב "תבנו לי משכן" ואחר כך, בזמן העשייה בפועל, אז יש להביא כל מני חומרים למילוי הצו! אלא להיפך! התרומה קודמת למשכן! והיא התנאי לבניין המשכן והיא גם התנאי להשכנת השכינה בתוך בני ישראל!
- בהפטרה צוין ש840 שנה , מאז יציאת מצרים, לא היה להם בית מקדש! רק עכשיו, בתקופת שלמה, התנאים מאפשרים זאת! כלומר, מצווה זו תלויה בתנאים מסוימים!!
- דוד לא בנה מקדש כי הוא לא היה ראוי, הוא שפך דם! כלומר, אפילו דוד המלך איננו ראוי לבניין בית מקדש! אם מצווה זו היתה כל כך בלתי תלויה בנסיבות, לא היה משגיח ה' (על ידי הנביא נתן) לאסור על דוד את בנייתו!
- ההפטרה שלנו מסתיימת בפסוקים מאוד ברורים:"הבית הזה אשר אתה בונה…" ה' אומר לשלמה שמה שהוא בנה (כשה' תופס מרחק מסוים ממה שנעשה ולא מתלהב מייד!), יכול להיות מקום השכנת שכינתו..בתנאים רבים וחשובים בלבד! אם את משפטי תשמרו ואם בחוקתי תלכו…..רק אז אני אשכון…זו העמדת תנאים ברורים. אין בניין בית מהווה מרשם להשכנת השכינה!! רק ההתנהגות של העם יכול לאפשר השכנת השכינה בתוכם. הבית יכול להיות מקום הגשמת התנאים אבל הוא לא בא במקום התנאים!!
- שני בתי מקדש נחרבו במצוות ה' בעצמו!! לפי כל הנביאים, ה' הוא זה שמאס במקדשים והחליט על החרבתם. כלומר, אין המקדש עומד על כנו אלא בזכות מילוי תנאים מצד ההתנהגות של העם!! אין ערך למקדש בלי מילוי התנאים האלה!!
התרומה , היא התנאי!
התנאים המפורשים בהפטרה (שמירת מצוות והליכה בדרך ה') אינם מופיעים בפרשה שלנו. לפחות לא במילים האלה! התנאי היחיד שמופיע הוא שבני ישראל ירצו לתרום מתוך נדבת ליבם.
אני טוען שזה בדיוק אותו התנאי , אבל במילים אחרות!
מה היא מצווה? היא עשיית רצון הבורא מתוך רצון טוב. המטרה היא תמיד אהבת ה'. "עשה רצונך כרצונו"! המצווה היא עצה טובה הניתנת לאדם כדי שמלא אחרי רצון הבורא (שדורש רק את טובת האדם עצמו!). בדיוק כמו שהמשפט "דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה" היא עצה טובה של ה' למשה כדי שידע לדבר אל ליבם של ישראל כדי שיביאו תרומה. ולא בהכרח מצווה כפויה מלמעלה.
כשהאדם מוכן למלא אחר רצון הבורא (ועוד יותר , מתוך אהבה!) אז הוא עושה רצונו כרצון הבורא!
נדבת לב האדם במעשה של נתינה בתרומה, היא מילוי אחרי רצון הבורא בצורה הגבוה ביותר! וזה "מרומם" את האדם כלפי ה'!! זאת ממש "התרוממות " האדם.
לכן, לדעתי, כתוב "וייקחו לי תרומה". ולא "יתנו לי תרומה"! כי מדובר על התרוממות האדם ! כמו שקיום מצווה היא התרוממות האדם! אין קיום המצווה "עושה טוב" לה'! היא עושה טוב לאדם. ומכיוון שטוב לה' כשטוב לאדם, אז קיום המצווה עושה טוב לה'!
במידה והאדם מצליח להתרומם (בהתנהגותו, במעשיו, במוסר שלו..) כלפי השכינה, אז, השכינה פונה אליו עוד יותר ועשה את רצונה כרצון האדם! ושוכנת בין בני ישראל!!
אבל, אם התנאי הזה מתבטל, רוב הסיכויים שהמקדש הבנוי יהיה נטל ולא עזר וחורבנו הוא הכרחי!
- בניין המקדש היום
לאור זאת, האם בניין מקדש היום יוכל לעזור או להיות מכשול?? זאת השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו בכנות. האם חלק מהתנאים של השכנת השכינה בתוך בני ישראל מאפשר בניית בית??
במיוחד כשאנו יודעים שאין לנו "צ'אנס" נוסף. הבית השלישי יהיה האחרון!
האם התפילות שלנו על בניין בית המקדש במהרה בימנו היא תפילה על בניין הבית או על קיום התנאים לבניינו? כלומר רצון עז של רוב העם לאחדות, שלום והתלהבות לקיים את רצון הבורא??
לצערנו , היום, כל דבר הקשור לדת מהווה מחלוקות אין סופיות בין כל פלגי העם ובמיוחד בין אלה שנקראים "דתיים"! איך אפשר לבנות בית מקדש בתנאים האלה בלי לעשות חילול ה' גדול מאוד??
השאלה הגורלית היא לא האם יש בידנו הכלים הפיזיים, החוקיים, הטכנולוגים לבנות את בית מקדש? השאלה, לדעתי היא : האם התנאים ההכרחיים לבניית המקדש נמצאים, לפחות בחלקם, בתוך עם ישראל כדי שהבית יוכל להיבנות.
מי שיגיד "נבנה קודם כל ונראה אחר כך", איננו למד את הפרשה ואת ההפטרה שלנו!
אם מחפשים במקדש פטרון קסם, אנו הופכים את האמצעי למטרה ואולי חוטאים בעבודה זרה!
זה לא אומר שאנו לא צריכים לפעול בכל מאודנו לבניין המקדש! אבל אנו צריכים לפעול יותר "כדי שהתנאים לבניין המקדש" יתקיימו. זה הרבה יותר קשה!! אבל, מי שמחפש פתרונות של "זבנג וגמרנו" לא מבין מה היא עבודת הקודש!!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 