יתרו לעד

24-01-08

מישל בן שושן

 

יתרו העד

 

 

 

  1. מה קורא בין יתרו למשה?(לעד):

יש שני נושאים בפרשת יתרו: הראשון זה שיתרו מביא את ציפורה והילדים, ומשה לא מתייחס אליהם!

ושני הוא העצה על ארגון המערכת השופטת.

בשני הנושאים, נדמה שיתרו מושך את משה כלפי מטה, כלפי הארציות. משה, איש האלוהים שגירש את אשתו, מנותק מענייני העולם ודבוק באלוהים. יתרו רוצה שיחזור קצת יותר לענייני העולם התחתון.

משה מסכים חלקית להצעה: לגבי משפחתו , הוא מסרב . כנראה, התפקיד המיוחד שלו לא מאפשר לו לקיים יחסי אישות!

אבל לגבי ההצעה השנייה, הוא מקבל אותה מאמץ ומיישם אותה מיידית.

 

  1. למה קדמה פרשת יתרו למתן תורה? (לעד):

מתן תורה יכול להיתפס כאירוע שבא מלמעלה ושמקבע את החוקים, התורה בכללותה לתורה שבכתב, מה שבא מלמעלה הוא היחיד שנלקח בחשבון!

ולא זאת עמדת עם ישראל, ולא עמדת התורה עצמה!

על האדם להיות פתוח לכל מיני רעיונות הבאים ממנו או מן אנשים חכמים אחרים לגבי התורה. התורה שבעל פה היא רצץ התגובות האנושיות לגבי דבר ה' שהוא התורה שבכתב!

לפני קבלת התורה שבכתב, התורה כנראה רוצה לקבוע עקרון חשוב זה: אפילו עצה הנוגעת למערכת המשפטית, אפילו עצה הבאה מזר, מגר, מאדם שהוא כהן מדין, יכולה להתקבל. זה לא סותר את התורה, להיפך זה מעשיר אותה, זה נותן לתורה את התפקיד שלה: להיות הבסיס לתגובות האדם כלפי רצון הבורא. המטרה היא שהתורה תפתח לאדם את הראש, תפתח לו את הדו שיח עם הבורא, עם האחר, עם התורה . זו בדיוק נחיצות התורה שבעל פה.

כמה אנו זקוקים ללימוד הזה היום בדורנו!

היום כל דבר צריך להיות "כתוב". "מי אמר זאת?"," אפה זה כתוב מה שאתה מציע?". הכל צריך לקבל את תעודת הכשרות של ה"תורה שבכתב". זה תהליך של מוות איטית של התורה שבעל פה!!

אם את דברי יתרו משה מאמץ, על אחת כמה וכמה שאין לנו לפחד ולאמץ את הרעיונות של בני אדם חכמים לא פחות, ולאמץ את דעותינו שלנו כשהם חכמות ומעשירות. הן תכלית מתן התורה! ה' רוצה שנגיב! הוא רוצה שנהיה כמוהו : חיים, עם רצון חי, מגיב, משתנה. ה' מחפש את הדו שיח הפורה בין התורה שבכתב (דברו) ולבין התורה שבעל פה (תגובתנו).

אולי כך אפשר להבין שמשה קיבל את התורה שבעל פה בסיני: עצת יתרו היא העיקרון הראשון של תורה שבעל פה!!

 

 

 

 

 

  1. אשר עשה א' למשה ולי' כי הוציא ה' את ישראל…

יתרו שמע שני דברים:

  • שאלוהים (מידת הדין) עשה צדק והעניש את "הרעים " על מעלליהם בעם שלו.
  • אבל הוא שמע דבר נוסף: שה' (שם הוויה המהווה הכל ומתכנן הכל) הוציא אותם ממצרים: הוא היה יכול להשאיר אותם במצרים אחרי הענשת מצרים! הוא אפילו היה יכול לתת להם את השלטון במצרים, הארץ הכי עשירה והכי מפותחת בעולם של אז! זה היה יכול להיות "סידור" מצוין לעם "שלו". אם ה' היה אל מיוחד לעם מיוחד, כמו שיש אלים הרבה לעמים שלהם (לפי תפיסת יתרו). לא, לה' יש מטרה עליונה ביותר: שכל העולם יתוקן. ישראל הם רק אמצעי כדי לפרסם את מציאות והשגחת ה' בעולם. יש לישראל תפקיד מיוחד בהפצה הזאת, וזה יתאפשר רק מתוך ארץ מיוחדת (קשה, ענייה, ההיפך של מצריים) שממנה יהיה אפשר לגדל עם שיהיה משם אור לגויים. עד היציאה ממש, יתרו לא האמין שיש "ה'" כזה. הוא האמין רק ב"אלוהים". עכשיו הוא הבין גם זה וגם זה:"אשר עשה אלוהים… וגם כי הוציא ה'…"

 

 

 

  1. וישמע יתרו כהן מדיין חותן משה..ויקח יתרו חתן משה..(לעד)

למה פעמיים "חותן משה?

נראה לי שה"חותן משה " הראשון מצביע על זה שיתרו יתיידד עם משה מבחינה אינטלקטואלית בשהות משה אצלו כמה עשרות שנים. הוא מעוניין לבוא למשה כי הוא מגלה בפועל מה שמשה הסביר לו בכוח לפני כל הסיפור.

אבל ה"חותן משה" השני, מתייחס לחלק המשפחתי שלו כי הוא מביא לו את אשתו וילדיו וכנראה הוא רוצה שמשה יטפל שוב בהם ויבנה שוב התא המשפחתי

 

 

 

  1. ויצא משה לקראת חתנו (יח –ז)

הנציב כאן מתפעל על זה שמשה לא יוצא לקראת אשתו ! ולא לקראת ילדיו!. הנציב מבין שזה נעשה בהפגנה מכוונת על ידי משה: הוא לא יוצא לכבד את משפחתו, אלא את חתנו בלבד!! (זה מה שהדליק אצלי נורא אדומה לגבי העניין הראשון שטפלתי בו לעיל)

 

 

 

6.בחודש השלישי ..(יט –א)

בגלל שזה החודש השלישי , אז קורא מתן תורה!!!! במילים של הנציב: " שם  חודש השלישי גרם להם לזה"!!!  וכן בהמשך נקרא "ביום השלישי"!   (והמדרשים  ארוכים בעניין: התורה משולשת, האבות הם שלושה…ובעצם הכל משולש!!)

(זה נשאר עבורי חידה)

*(ראה תגובת דניאל בנאיש למטה)

 

 

7 והייתם לי סגולה מכל העמים (יט- ה)

אני לא מקיים את המצוות כי ה' ביקש זאת ממני!

אני מקיים את המצוות כי אני שייך לעם ישראל. וה' בקש מעם ישראל לקיים את המצוות!

התורה עוברת דרך "העם". אין איש ישראל יכול להתנתק מהעם, מההסטוריה של העם, מגורל העם, מחיי העם ולהגיד שהוא מקיים את המצוות הפינה שלו. אין לזה ערך בכלל! ה' לא נתן את התורה ליחידים! הוא נתן את התורה לעם. והעם בנוי גם מיחידים. כמו כן, גוי שרוצה לקיים מצוות, ללכת בדרכי התורה, מבקשים ממנו להתגייר , זאת אומרת להיכנס לתוך עם ישראל קודם כל . ואחר כך, הוא מקיים את מצוות התורה כשייך לעם הזה בלבד.

 

 

 

*8 כל אשר דבר ה' נעשה(יט –ח)

כאן הנציב פתח בפני קריאת הפשט באופן חדש לגמרי!:

ה' קורא למשה ואומר לו "כה תאמר לבית יעקב…":פסוקים ד-ה-ו.

שלושת הפסוקים הם תוכן הדברים כולם. "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". וזה הוא. זה החוזה: אתם שומעים לי, אתם בשבילי עם, ואני אלוהים שלכם. זה מספיק אינפורמציה לאנשים חכמים.

אבל, העם לא רוצה! הוא מבקש "לשמוע" את קול ה' . כמו שהוא אמר להם דרך אגב "ושמעתם בקולי"!. אז אם כבר , רוצים לשמוע אותו! רוצים פרטים. רוצים שולחן ערוך מסודר, רוצים לדעת בדיוק מה לעשות דקה אחר דקה. העם לא מספיק בוגר ונעלה כדי להבין את הכלל :"ללכת אחרי ה'". אברהם כן הבין. יצחק ויעקב כן הבינו מה זה ללכת בדרך ה'. הם, לא היו צריכים לפרט במצוות הרבה בתורה ארוכה .אבל העם לא!. הוא רוצה פירוט והוא רוצה לשמוע את קול ה'!

אז משה חוזר אל ה' ומביא לו ההצעה של העם.

פסוק ט': ה' משיב, שהוא מסכים לדבר עם משה בלבד. ושהעם ישמע ממשה או ישמע את הקול של ה' מדבר אל משה בלבד!

משה חוזר את העם ומציע להם ההצעה החדשה.

כנראה, שהעם מסרב שוב. הוא רוצה את קול ה' ממש מדבר אל העם!

אז משה מביא את דברי העם אל ה' (ויגד משה, מלשון קשה!)

אז ה' מסכים להצעה לדבר ישירות אל העם: אבל צריכים הכנה מיוחדת לזה: פסוקים י'- יא- יב-יג.. ואחר כך ..מתן תורה איך שאנו רגילים אליו!!

כך אפשר להבין עכשיו את ההגדה: אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו! אבל הוא עשה לנו טובה (שאנו בקשנו בעצמנו) ונתן לנו את התורה!

אילו ישראל היו בעלה גבוה מאוד לא היו צריכים את התורה אלא רק את שלושת הפסוקים העליונים. אבל הם לא היון מוכנים, אז ה' נתן להם התורה. וגם לזה הם לא היו מסוגלים, אז הוא נתן להם לוחות שניים, פחות קשים, וכן הלאה!

 

9 לקראת האלוהים מן המחנה(יט –יז)

האלוהים היה שורה במחנה! אבל שם לא היתה גילוי השכינה! ולכן הוא היה צריך לצאת מן המחנה ולעלות אל ההר כדי להתגלות!!!!

ומשה גם כן הוציא את העם מן המחנה לקראת ה' !!!

 

  1. ששת ימים תעבוד (כ-ט)

אומר הנציב:"עבודה היא מלאכה שמביאה לידי פרנסה כעובד אדמתו או עובד אדוניו". זה מוריד אחת ולתמיד את הפרשניות המעוותות של הבטלנים!

 

 

11.וינח ביום השביעי(כ-יא)

לא שה' סיים את כל מלאכתו, אלא שנכנסה פתאום השבת והיה צריך לשבות! ראה פירושו של בעל ה"בית גנזי" על הנושא, מאוד דומה לנציב!

 

 

12.כבד את אביך..על האדמה(כ-יב)

אריכות הימים, יש לה משמעות רק על אדמת ישראל. וכן מצוות כבוד אב ואם שלכאורה עניינה יחסים בין אדם לחברו, בעיקרה תלויה ביחס עם הבורא ועל אדמת ישראל. חכמים הרחיבו אותה לחו"ל כמו הרבה מצוות אחרות, אבל ענינה על האדמה..

בשלח אה

בע"ה ח שבט התשע"ב

מישל בן שושן

בשלח אה

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישטים כי קרוב הוא..

 

"ויהי"  הוא תמיד, בתורה לשון צער!  איפה הצער ביציאה ממצרים ובקריעת ים סוף? היה הרגע ההוא צריך להיות מלא שמחה!! הא"ה נותן שתי סיבות לצער : הראשונה היא "בשלח פרעה" והשנייה היא "לא נחם..כי קרוב הוא"!! מה שמסביר את הוו של "ולא נחם" אנסה לפרש ולסכם את דבריו:

  1. בשלח פרעה

למה לא כתוב שה' הוציא את ישראל? במיוחד שהמשך הפסוק מתעסק במה שה' עשה!היו שתי אופציות "קלות":

  1. שה' יוציא את ישראל בלי לשאול מה הוא רצון פרעה! ה' יכול להוציא את ישראל בבת אחת בלי כל התסבוכת על הוויכוח עם פרעה, המכות, הקשיית הלב, וכל מה שקראנו בשתי הפרשיות הקודמות.
  2. שפרעה ישמח מרצונו לשלוח את ישראל מארצו. !

כלומר, הבעיה היא עקרונית: הבורא יצר אצל האדם רצון ובחירה חופשית . ומצד שני, יש לה' רצון משלו. למשל, יש לבורא "תכניות"! משימות! והבורא מעוניין שהאדם יאמץ את רצון הבורא כרצונו הוא!! וזה בלתי אפשרי!! רצונו של פרעה הוא כאן סמל לרצון כל אדם שנברא בצלם אלוהים, עם רצון. איך להפגיש שני רצונות??? בני האדם מכירים את הבעיה הזאת בבעיות הזוגיות, ביחסי חברה…בדרך כלל פוטרים את הבעיה או בכפיפת רצון אחד מהצדדים או שכל אחד "מוותר" על חלק מהרצון שלו כדי שנגיע ל"פשרה"!. כאן הבורא מנסה ליצור עם (ישראל) שיהיה עליו "לעשות את רצון ה'". אבל לא רק מתוך יראה, אלא מתוך אהבה ושמחה!! זה פירוש "ואהבת את ה' אלוהיך"!! כמו שכתוב בפרקי אבות :"עשה רצונך כרצונו.."!! לכאורה, אם אני עושה "רצוני כרצונו", אז אני מבטל את רצוני ברוב הזמן!. יכול להיות שיש דרך אחת כדי לפתור הבעיה: האהבה! אם אני אוהב את השני, אני מעוניין לעשות את רצונו! רצוני הוא ל קיים את רצונו!! אבל האהבה היא דבר קשה להשיג ויש הרבה שלבים מקדימים לפני שמגיעים למדרגה הזאת! צריך קודם כל להכיר את השני! לדעת שהוא קיים בכלל! אחר כך צריך לדעת מה הוא רצונו! (לפעמים קשה לשני בעצמו לדעת מה הוא רצונו!) אחר כך צריך אימון. צריך ביטחון בשני. לכן הלאה, עד שמגיעים לאהבת השני עם רצון עז לעשות את רצונו כאילו זה היה רצוני ממש!

נראה לי שכל התהליך הזה מנסה הבורא ללמד לעם ישראל. (המטרה היא ללמד את כל אומות העולם אבל , בגלל קושי המשימה, נראה שה' בחר לעבוד על אומה קטנה שמייצגת את כל האומות, ואם זה יצליח, אז בסוף ההיסטוריה זה יתפשט לכל העמים!). כדי ללמד זאת, ה' מתחיל עם פרעה. כי הוא מייצג, עבור העם הזה, את הכוח העליון והרצון האנושי הגדול ביותר . הם, כולם "עבדים" לרצון פרעה. לכן, נראה לי, ה' יתחיל "לשחק" עם רצון פרעה. המטרה היא לאו דווקא פרעה עצמו. אלא בני ישראל וקוראי הסיפור, זאת אומרת , אנחנו!

ה' לא בחר ביציאת מצרים קלה, בלי לשאול את רצון פרעה.

הוא גם לא בחר בפרעה אחד שרצונו יהיה  חלש או שפרעה ירצה בשמחה לענות לתכניות הבורא.

לא, ה' בחר בדרך "הקשה מאוד", הבלתי אפשרית, שהיא הדרך שעם ישראל יצטרך ללכת בה כל הזמן: איך לקיים מצוות ה' מתוך אהבה ושמחה! איך להגיע למצב שרצוני הוא לשרת את רצונו!!! הקושי העצום הזה, ריבוע העיגול הזה, הוא הקושי שעליו מדברת הפרשה כולה!!  "ויהי" מתאר את הקושי הזה. איך לנסות שהרצון של האדם (כאן, רצונו של פרעה) יתאים לרצון הבורא??

אם ה' היה מוציא את ישראל ממצרים בלי הקושי הזה , יכול להיות שישראל היו נכנסים ישר לארץ, ולא היה מקום להעביר אותם דרך הים וכולי…

כל הקשיים של הפרשה שלנו וכל הקשיים שיעברו ישראל במשך כל ההיסטוריה הקשה שלהם עד ימינו, היא הקושי של ריבוע העיגול הזה! ולכן ,"ויהי" ,היא המילה הראשונה והעיקרית בפרשה! מתחילים כאן את העבודה האמיתית!! ארבעים שנות המדבר : התלונות, הניסיונות, החטאים, הכפרות…מתן תורה, הבריתות,..כל אלה הם, כנראה דרכים להגיע למסלול קשה של "ידיעת ה'", הכרת רצון ה', קירבה בין שני רצונות, רצון האדם ורצון הבורא. לעבור מעבודה מתוך יראה לעבודה מתוך אהבה!

  1. ולא נחם..

הקושי העצום השני שנמצא מול עם ישראל, הוא הערב רב! יש לישראל תפקיד אוניברסאלי. הכנסת עמים זרים לתוך הסיפור (הקשה ממלא) שלנו, היא משימה אדירה! איך להפוך גוי ליהודי! משה לקח על עצמו משימה זאת. ה' חייב להשאיר את ההחלטה הזאת בידי ישראל עצמם. ה' לא יכול לכפות משימה כה כבדה על עמו. לכן הוא מפיל את האחריות של לקיחת הערב רב על משה ("שיחת עמך אשר הוצאת .."). אבל זו עובדה מוגמרת. ערב רב יצא איתם. הא"ה מציע שפרעה הוא זה ש"שתל" אותם בתוך ישראל כדי שיחזירו אותם למצרים! וזו הצרה הגדולה שמתוארת כאן "ויהי בשלח פרעה את העם" אין "העם" אלא הערב רב. ובגלל זה, ה' לא היה יכול להכניס את ישראל לארץ מיד , "כי קרוב הוא" כלומר, הערב רב קרובים מידי לתרבות המצרית והם עדיין לא מסוגלים להתמודד עם המשימות שמחכות לישראל בארצם. הם עדיין "לא מספיק יהודים". לכן, ה' סיבב את כל ישראל במדבר ולא הכניסם ישירות. זה צער נוסף, וזו הסיבה השנייה על ה"ויהי"!! "קשים גרים לישראל כקוצים"! ונראה לי שניתן להרחיב את הקושי לעובדה שיש בתוך עם ישראל הרבה "עמים" , שבטים, שונים מאוד אחד מהשני. וזה ה"ערב רב" האמיתי!! רק מפאת "כבודם" ורגישותם של ישראל , מדברים על החטאים שבאים מהגויים הזרים האלה, "הערב רב"!

והעליתם את עצמותי מזה אתכם (יג-יט)

יוסף אמר משפט זה לאחיו. מה פירוש המילה "מזה". לא רק ממצרים. אלא, אומר הא"ה, זה קשור לפסוק :"נסעו מזה" שאמר האיש שפגש את יוסף כשהוא היה מחפש את אחיו בשכם. הוא ענה לו שהם נסעו מהאחווה ושהם מתכננים להרוג אותו!. יוסף השביע את אחיו להעלות את עצמותיו אתם ביציאת מצרים כדי לעזור להם לתקן את ה"מזה" ההוא. עצמות יוסף יהיו התזכורת לצורך האחווה .

 

וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן…(יג-כא):

לפי הא"ה היו שלושה עננים

  1. ענן שמקדים את המחנה כדי להכין הדרך (אפילו לטפל בעקמומיות הדרך, כדי שיהיה יותר "נוח" להם.ועליו כתוב (בדברים א-לג) "ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנותכם…"
  2. ענן אחר שהיה מגן עליהם מהשמש. ענן עבור הצל. והענן הזה היה משמש רק ביום.
  3. עמוד אש בלילה: להאיר להם מחוץ למחנה, לנחותם הדרך כמו הענן הראשון.
  4. אבל בתוך המחנה, היה להם אור כל הזמן,אפילו בלילה, ללא קשר עם עמוד האש, וזה ה"אור במושבותם" שקשור לשכינה.

כשמצרים התקרבו , שני העננים הראשונים הלכו אחורה בין מצרים וישראל כדי להחשיך את הראייה של מצרים.

 

דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני..(יד-ב)

ה' הוא זה שהחליט להחזיר את העם במלכודת המפחידה, בין הים ובים המצרים שגם להם "קרה" כדי שיבואו להפחיד את ישראל!! זו "תחבולה" מכוונת, כדי ללמד לישראל עוד שלב באמונה. הוא רצה שירגישו בחוויה בלתי נשכחת ומרשימה ביותר שהוא שולט על כל העולם ושהם נבחרו על ידו ושהם, מעכשיו חייבים להצדיק את הבחירה הזאת!!

הא"ח אומר שה' לא הצליח לגמרי בכוונות אלה! כי הנה ישראל בקשו מיד לחזור למצרים. אבל הוא הצליח חלקית וזה היה כדאי!

 

והנה מצרים נסע אחריהם (יד-י)

"מצרים" פירושו השר (המלאך) של מצרים שבא בעצמו לאירוע הזה.זה מה שגרם לישראל לפחד מאוד. ובסוף, ישראל יראו שהשר הזה מת על הים "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". כלומר, עד עכשיו, כל המכות טיפלו בחלקים שונים במצרים. אבל עכשיו, עצמותו, זהותו של מצרים היה על הפרק. לא סתם אפיזודה חולפת אלא הכחדת הרעיון המרכזי שמצרים היה דוגל בו. ועבור ישראל, זה מרשים ביותר כי מצרים היה מסמל הפסגה של הקדמה האנושית והם היו גם תחתיהם מבחינה פיזית, בעבדות תרבותית ופיזית. לראות שכל העולם האדיר הזה מתמוטט מול עיניהם זה הרשים אותם מאוד, הרבה יותר מאשר במכות.

 

וראו את ישועת ה' אשר יעשה  לכם היום..(יד-יג)

היום דווקא, ואל תחשבו שזה ייקח עוד שנה כמו שהיה במכות! היום זאת הגאולה השלמה.

 

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון-(וגם בהמשך: ה' איש מלחמה).

ה' הוא שם הרחמים. ובכל זאת, בכל קריעת ים סוף, לא רק מידת הדין פעלה אלה גם מידת הרחמים השתתפה .מידת הרחמים (עבור ישראל) תהפוך למידת הדין (עבור המצרים)!

אתם תחרישון: תרבו בתפילה כדי להחריש (להשתיק) את מידת הדין שהיא גם יכולה להיות נגדכם!

 

מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל וייסעו

זה מפליא שה' מבקש שנפסיק להתפלל!! זה נוגד כל מה שלמדנו עד כה!!

אלא שה' אמר למשה: מידת הדין מאוד גוברת עכשיו. למה שאני אציל את ישראל ואהרוג את המצרים?? באיזו זכות?? אתם דומים ושווים להם!! לכן, אני לא יכול לעשות שום דבר!!

אבל ה' מייעץ להם שמידת הרחמים תגבור על מידת הדין וכך ה' יוכל כן לעשות משהוא:

שישראל ייסעו לכיוון הים!! זה יראה כמה הם מאמינים בי וכמה אמונה יש להם. בזכות ההליכה הזאת, אני אוכל לפעול נגד מידת הדין! ואעשה את הנס שתכננתי לעשות. בעצם, ה' אומר למשה: תעזרו לי לעזור לכם! בלי ההליכה שלכם בתוך מידת הרחמים , אני לא אפעיל אותה! בלי האמונה שלכם, אני לא אפתח את הים!! ואכן, רק אחרי שנחשון בן עמינדב נכנס והמים הגיעו עד לפיו, הים לא נפתח! ואתה משה, גם אתה תעשה מעשה על ידי המטה והיד שלך כדי שאני אתחיל לפעול!! (כי לא משה הוא זה שפתח הים אלא ה'!)

 

ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה..(יד-כא)

  • כל המהלך של קריעת הים קרה בלילה אבל ישראל עברו בהתחלת היום.(בזכות אברהם שהשכים בבוקר!)
  • הא"ה מציע שתחתית הים לא נפתח אלא הוקפא והפך למשטח ישר ונוח, כמו יבשה! רק החלק העליון של הים נפתח . וזאת, כדי שלא יצטרכו ישראל לרדת יותר מדי עמוק במעבר! (קפאו תהומות בלב ים).

 

 

 

אז ישיר משה..

למה לא כתב "וישר משה" בעבר?

כשנכנסה בישראל "יראת הרוממות" (ויראו העם את ה' ויאמינו..), אז היו יכולים להגיד שירה. ויש לשירה הזאת עתיד! "וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה' יש לאל ידו"! כלומר שאפשר להגיע למדרגה הזאת בכל יום, בלי קריעת ים סוף מחדש! זה תלוי באדם עצמו! היה צריך שתיקרע הים פעם אחת בלבד. וזה הכניס בישראל את ההתרוממות ויראת הרוממות שתאפשר להם לשיר שירה זו ולהגיע להתרוממות רוח בכל יום.

 

זה אלי ואנווהו אלוהי אבי וארוממנהו

קודם כל יש לתאר את מה שאני מרגיש כלפי ה'. הוא קודם כל "אלי". ורק אחר כך, ניתן להוסיף עוד נטבח כמו "אלוהי אבי" . אבל להתחיל ב"אלוהי אבי" קודם כל, זה לא מביע את הרגשות האמיתיים.זה מזויף! לכן אנו אומרים בתפילה: "אלוהינו" קודם כל ,ורק אחר כך "אלוהי אבותינו"!!

כל השירה נאמרה בלשון יחיד כי כולם הרגישו כאיש אחד.

 

ה' איש מלחמה, ה' שמו..

אין לחשוב שיש הרבה רשויות נפרדות. גם במלחמה שהיא מידת הדין, ה' שמו! והוא כולל את הכל!

 

אז נבהלו אלופי אדום..

לא, כל העמים לא נבהלו! אלא זו בשורה לעתיד לבוא! המילה "אז" מצביעה על העתיד בלבד. אבל בכל זאת, בקריעת ים סוף התחיל התהליך של הכרת ה' על ידי כל העמים. והוא יסתיים רק באחרית הימים!! ויש הבטחה על כך. כמו כן "תיפול עליהם אמתה ופחד.." זה יקרה רק באחרית הימים!!. למרות שזה התחיל בימי משה.

 

ה ימלוך לעולם ועד

באותו עניין: ה' איננו מוכר כמלך היום אבל אנו מקווים שהוא יוכר כמלך בעתיד על ידי כול העמים ורק אז יהיה מלך. לכן כתוב "ימלוך" בעתיד.

 

וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון במדבר (טז-ב)

למה כתוב "במדבר"? ברור לכל שהיו כולם במדבר! אלא, ישראל התלוננו על זה שהם נמצאים במדבר! על זה שה' לא הביאם בדרך ישרה לארץ כנען, אלא שהוא הסב אותם דרך המדבר! וכאן, כתוב "עדת בני ישראל" הם האלה שהיו יכולים להיכנס לארץ ישירות. אבל, בגלל הערב רב הם היו צריכים לעבור דרך המדבר. משה ואהרון היו אחראים על הערב רב ובגללם באו במדבר!

 

מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים….(טז-ג)

"חבל שלא סירבנו לצאת ממצרים, ואז היינו מומתים ישירות על ידי ה' במכת בכורות או בחושך, במקום למות מרעב או מצמא במדבר! "טובים היו חללי חרב מחללי רעב"(איוב-ד-ט)!

לע"ד: בשבתנו על סיר הבשר" יכול להיות שאם היינו מבשלים את השה , בסיר בשר,ולא אכלנו אותו צלי אש היינו מתים שם!

 

ויאמר משה..ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם…בקר וראיתם את כבוד ה'..(פסוקים ו- ז- פרק טז)

הידיעה של הערב והידיעה של הבוקר שונות זו מזו ומשלימות זו את זו! לכן יש מקום לשתי הידיעות האלה. אחת על ידי המן (הלחם) בבוקר, והאחת על ידי השלו (הבשר)בערב.

 

ויהי ביום השישי לקטו לחם משנה….(טז-כב)

לפני שה' בישר לעם על השבת, הוא רצה שירגישו מעצם את העניין של השבת קודם כל ורק אחר כך הוא הסביר להם מה זה! העם שיצאו ללקוט ביום השישי הרגישו שיש שינוי. מתוך ההרגשה שמשהו שונה קורה פה, הם הלכו ודווחו למשה ורק אז ה' ומשה מסבירים להם את חוקי השבת. כדי שהשבת יבוא מלמטה! וזה מה שיאמר להם בפסוק כט': "ראו כי ה' נתן לכם את השבת".

 

כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה(טז'-כה)

למה כתוב "בשדה"? כי המן לא ימצאו בשדה אבל האוכל של כל השבוע ימצאו בפנימיות השבת. כל השפע של השבוע, אומר  רבי שמעון בר יוחאי, בא בזכות השבת. לכן, הוא מסביר ש"בשדה", בחיצוניות של הדברים, אבן אין מן, לא עושים מלאכה להביא אוכל. אבל, בפנימיות העניין, השבת הוא זה שמביא את כל השפע של השבוע!

 

 

 

 

ויצמא העם…(יז-ב)

למה ה' מעביר אותם דרך כך הניסיונות האלה, של המן, של המים, של הרעב…? כדי ללמד אותם הרבה דברים. כמו למשל ללמוד להתפלל. למה הוא לא נתן להם מן מספיק לחודש שלם ? הוא נותן להם מן יום ביומו, כדי להכניס בהם את האמונה ש"מחר יהיה טוב". כשיש בפניהם שפע והם אמורים לקחת רק את מה שיספיק להם ליום אחד, צריך המון אמונה שמחר ירד עוד שפע כזה ולא לקחת יותר ממה שצריך ליום אחד!!

 

ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת (יז-ה)

למה יש צורך להזכיר שהמטה שישמש את משה בהקאת הסלע והוצאת המים ממנו הוא זה שעל ידו הפכו את מי היאור לדם? כדי ללמד אותם שאין הרבה רשויות שונות. אלא שהכל בא מה שהוא אחד. אותו המטה שיכול להצמיא עם שלם בהפיכת מים לדם, יכל להרוות על ידי הפיכת צור למים!!

 

הנני עומד לפניך שם (יז-ו)

מה זאת אומרת שה' יהיה "עומד" על הסלע??

זה אומר שההשגה של ה' על ידי האדם יכולה להיות שונה לפי הנסיבות ולפי המקומות. זה תלוי בהשגת האדם ולא בהימצאות ה' במקום זה או אחרי!! כשיתרחש הנס , כולם יתחילו להרגיש שה' משגיח עליהם. וזה פירוש "הנני עומר.."

 

ויאמר משה אל יהושע..(יז-ט)

למה יהושוע נבחר להילחם??

כי יהושוע היה התלמיד המובהק של משה והוא "לא ימיש מתוך האוהל". אם עמלק בא בגלל ש"רפו ידיהם מהתורה" אז, כדי לנצח אותו צריכים אדם שלומר תורה.

לע"ד: למה משה לא נלחם בעצמו נגד עמלק? כי משה מייצג את כל העם. וכל העם היה במצב של "רפיון ידיים". משה היה יכול רק לנסות להרים את הידיים שלו ושל העם. אבל יהושע היה כולו בתורה. הוא לא מייצג את מצב "כל" העם. רק הוא יכול להילחם! כלומר, ייתכן שנשתמש בחלקי העם במצבים מיוחדים כי רק הם מסוגלים לעשות העבודה הזאת, בזמן שחלק העם האחר חלש בזה עכשיו!…

 

כתוב זאת זכרון בספר ושים באוזני יהושוע כי מחה אמחה את זכר עמלק..

למה לשים את הדברים באוזני יהושוע דווקא?

כי יהושוע היה עצוב שלא הצליח למחוק את עמלק. הוא רק "החליש" אותו! כדי לרומם את רוחו, ה' אומר דווקא לו שה' הוא זה שימחה לגמרי את עמלק באחרית הימים ואין עליו להתעצב כל כך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשלח מי

ב"ה יא שבט התשע"ג

מישל בן שושן

 

בשלח מי

 

 

עצמות יוסף

עבור הרמ"י, אין התורה מספרת לנו מאורעות שהתרחשו. התורה היא ספר שאמור לדבר לכל קורא ולפתוח אצלו מחשבה שתעזור לו  . לכן, אם כתוב שמשה לקח איתו את עצמות יוסף, זה לא רק כדי לספר לנו שמשה קיים את ההבטחה של בני ישראל ליוסף שלא לקבור אותו במצרים. אלא כדי להגיד לנו שמשה הרגיש בעיה וכך הוא פטר אותה: הבעיה מתוארת על ידי שני הפסוקים הראשונים:

  1. פרעה רודף אחרי בני ישראל= בני ישראל לא התנתקו לגמרי מהמצריות שלהם! יש להם עדיין הרבה עבודה עד שינתקו את חבל הטבור שלהם. היציאה , למרות המכות וכל מה שקרה מסביב לקרבן פסח, לא הצליחו להכין אותם לגמרי לחירות! העובדה שפרעה רודף אחריהם באה כדי להסביר לנו זאת!
  2. ה' לא מכניס אותם ישירות לארץ כנען. זה עוד סימן, הפעם מאת הק בעצמו, שישראל אינם בשלים מספיק!

משה נמצא מול בעיה חמורה: חשבנו שיצאנו ממצרים והכל נגמר אבל מתברר שיש עוד עבודה גדולה מולו! העם לא מספיק בשל ו,מבורר,. ויש בעיה נוספת: ההתלהבות של היציאה יכולה לטשטש עוד יותר את הצורך בעבודה נוספת! קשה עוד יותר לבקש מעם לעבור תהליך נוסף של התבגרות, אחרי שהוא חווה אירוע כמו יציאת מצרים: אם המאמץ הנוסף היה נדרש בעודם במצרים, זה היה מקובל יותר. אבל עכשיו שה"סוף הטוב" הגיע, קשה להסביר להם שיש עוד הרבה עבודה! התלהבות היציאה מפריעה להמשך התהליך!!

לכן, משה לוקח עמו את עצמות יוסף! זה הפטרון לבעיה: זה הכלי שבעזרתו הוא יוכל להתמודד עם הבעיה!

עצמות יוסף מסמלות את ה"יראה". יוסף , בתור "צדיק" הוא האדם שלוקח על עצמו כל כישלון. הוא מוכן כל הזמן לעבוד על עצמו כדי להשתפר. הוא לא מתלהב יותר מדי מהצלחה והוא מוכן כל הזמן לשמוע על מה הוא חייב לעבוד עוד. זאת העבודה ביראה. בניגוד לעבודה באהבה (יהודה) שמאופיינת על ידי התלהבות . יש סכנה בהתלהבות= יכולים לאבד את היראה ויכולים להפסיק להשתפר!

זאת אולי הסיבה שאסור לאכול חמץ בפסח: אסור שהתלהבות היציאה תעפיל על הצורך לעבודה נוספת! המצה היא בעצם עבודת היראה והצמצום שזקוקים להמשיך לפעול דרכם למרות היציאה. כי הגאולה הסופית לא הגיעה!! הגאולה הסופית היא אולי קריעת ים סוף. אבל היא באה לציין את מה שיקרה לעתיד ("אז ישיר משה.." בלשון עתיד!). משה מבולבל. הוא לא מבין למה לא נכנסים מיד לארץ. הרמ"י נותן עצה: כשאדם איננו מבין את מה שקורה לו. כשה' מתנהג איתו בהסתר, עליו להפסיק לעבוד באהבה ולהיצמד לעבודה ביראה. לחזור לשמירת המצות בפשטות. כי "אם אין יראה אין חכמה"! אף על פי שהחכמה (האהבה וההתלהבות) הם העיקר, אם אינם

 

 

האש והענן

כמו שראינו בפירוש הקודם, הרמ"י מסביר שיש תמיד לאזן בין המידות. אם יש יותר מדי התלהבות, יש לצנן אותה בעזרת יראה. הוא ישתמש במבנה הזה לאורך כמעט כל הפרשה שלנו.

  • מצד אחד יש את היראה, הפחד , הצמצום.
  • ומהצד השני יש את האהבה, ההתלהבות, החכמה, היוזמה, הביטוי העצמי והחופש.
  1. עמוד ענן למשל, מסמל היראה. הענן, הערפל, אי הבהירות מכניסה את האדם לתוך יראה.(מידת יצחק)
  2. עמוד אש מסמל לעומתו ה"תקיפות" הביטחון העצמי, היזמה..(מידת אברהם)

לכן, ביום, שבו האדם נמצא באופן טבעי בתקיפות, ה' מכניס אותו בענן

ובלילה, שבה האדם מרגיש באופן טבעי  ביראה וחוסר ביטחון, ה' מראה לו את ההיפך: עמוד האש!

כמו כן, ה"תורה" תיתן לאדם הזדמנות לבטא את עצמו ולפתח מחשבתו על ידי לימוד וחידושים.

מצד השני, ה"תפילה" מבטאת את היראה , החוסרים, אי הוודאות, הצרכים של האדם ומציבה אותו כ"מבקש".

כמו כן, אדם שנמצא "בים" מלא יראה כי הסיכונים רבים,..

אבל כשהאדם נמצא ביבשה הוא , להיפך במצב בטוח יותר.

ללכת "בתוך הים ביבשה" זה לאזן בין שני המצבים!. (מידת יעקב המאזן בין המידות)

 

 

 

 

לסיכום:

 

אהבה ביטחון ותקיפות יום עמוד אש יבשה תורה אברהם
יראה "ראש קטן" לילה עמוד ענן ים תפילה יצחק

 

הלימוד הראשון של עם ישראל אחרי היציאה הוא "איחוד המידות". איך לאזן בין ההפכים!. כך הם ידעו ללכת "בתוך הים, ביבשה" הם ילכו "יומם ולילה". הם ילמדו התורה "יומם ולילה" כלומר בכל המצבים ובשביל כל המצבים. וזו מידת יעקב אבינו שידע לשכון באוהל אברהם ובאוהל יצחק. משה ממשיך את דרכו של יעקב.

 

מיקום קריעת ים סוף

לפי הפסוקים, ה' הביא את העם במקום מיוחד: בין מגדול ובין הים, לפני בעל צפון, מול פי החירות. ארבעת המקומות האלה הם ארבעת השמות של אלוהי מצרים!! ה' מצווה לישראל לחנות מולם בדיוק!! למה?

כל "אלוה" מצרי מסמל מידה מיוחדת שהמצרים מחשיבים כ"אל". כלומר, מידה שגוברת על הכל. כך , לכל עם, יש מידה עיקרית שהם הולכים לפיה.(עבור הפלישטים , למשל, זה "התחבולה" כדי להשיג כל דבר. עבור בני מואב זה ה"תקיפות" היכולת הגברית שעליה הכל מבוסס. עבור בבל, זה "ההתנשאות"..) מכיוון שהם מחשיבים את המידה הזאת כאל "המידה" העיקרית, נחשבת המידה הזאת כ"עבודה זרה"! לא בגלל שהמידה רעה. אלא בגלל שהמידה היא היחידה שהולכים לפיה. היא הופכת לאליל. המטרה של עם ישראל יהיה לקבל בתוכו את כל המידות האלה ! כי בכל אחת יש טוב עצום. אבל עם ישראל צריך לשכלל את כל המידות, לאחד אותן: כלומר לדעת שאף אחת איננה גוברת על השנייה! לתת לכל אחת את המקום שלה. כשעם ישראל מכיר ב"מקור כל המידות" כלומר, בבורא העלום עצמו, אז הוא יכול לתת לכל מידה את המקום המגיע לה ולא יותר! המהלך הזה הוא המהלך העיקרי שעם ישראל צריך לעשות במשך כל ההיסטוריה! זה מסביר למה ישראל יגורו המון זמן בגלות (כדי לשאוב את המידות הקיימות אצל הגויים) ויצטרך לחזור ארצה (כדי לאחד את כל המידות האלה) והביא לגאולה השלמה שבה, כולם יוכלו ליהנות במידות ללא גבולות כי כולן יהיו מקושרות למקור שלהן!

לכן ה' בחר להציב את ישראל במקום שנמצא מול כל המידות האלה ומצווה להם :"נכחו תחנו על הים" כלומר, אתם תתייצבו "נכחו", נוכח המידות האלה. והמשימה שלכם תהיה להכניס את המידות האלה בתוך הקדושה! כמו שכתוב(ברכות ס"ג) "בכל דרכך דעהו", אפילו בדברי עבירה! כלומר, אין שום דבר לגמרי רע . רק השימוש והמיקום שאנו נותנים לו ביחס לשאר הוא יכול להיות בעייתי! זה כל ההבדל בין עבודת ה' לעבודה זרה!!!

במקומות אחרים, הרמ"י יסביר שאפשר לעשות עבודה זרה ממצוות התורה עצמן!! (אם לא מאזנים בין המצוות ומשכללים את הכל) וכן עושים עבודה זרה מכל דבר (טוב או רע) במידה ואנו מציבים אותו "מעל לכל השאר" בלי איזון!! כלומר, הלימוד של איחוד המידות הוא המקור לאיסור עבודה זרה שיבוא בהמשך!

 

מתי יש להתפלל ומתי לא??

  • מול האיום המצרי, ה' מצווה לשתוק ולא להתפלל! "מה תצעק אלי.." ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"!!
  • מול מלחמת עמלק, להיפך, התפילה של העם ושל משה יכריעו את המלחמה! (ויהי ידיו אמונה ="והווה ידוה יפרישן בצלו" לפי התרגום).

למה השוני הגדול הזה בין שני המצבים??

עמלק שונה משאר העמים וישראל שונה משניהם:

  1. העמים המיוצגים כאן על ידי המצרים, אינם מאמינים ביכולת הבלתי תלויה של האל. עבורם, האלים הם "כלים" בידי האדם! אפילו אם מקריבים להם קרבנות, מתפללים אליהם, זה בגלל שבידי האדם עיקר הכוח לפעול. ואפילו האלים הם "בידי" האדם! האדם "משתמש" באלים לטובתו!. יש בכל תפילה סכנה להקצין את חשיבותה עד שנחשוב שאנו "מפעילים" את האלוהים! לכן, כדי להראות לעמים (וכאן למצרים בעיקר) שיש לה' רצון ויכולת ובחירה משלו, ללא קשר עם מעשה האדם, ה' מבקש שישראל לא יתפללו הוא יעשה את מה שהוא חושב לנכון לעשות. כל זה כדי ללמד פעם ולתמיד את העובדה שהוא "בלתי תלוי"!!
  2. עמלק לעומתם, הם להיפך חושבים ששום דבר בידי האדם. הכל נגזר מהשמים. לכן, הם יכולים לעשות את הרע כאוות נפשם ויגידו שזה "רצון האל"! אין יותר מוסר ואחריות לאדם! נגדם, ה' יבקש דווקא להתפלל כדי ללמד אותם שיש לאדם כוח להשפיע על ה' ! ויש לאדם אחריות למעשיו!
  3. ישראל לעומתם מאמינים בשני הדברים גם יחד: אין ה' "כלי בידי האדם", אין האדם כל יכול. ומצד שני, יש לאדם אחריות למעשיו ויש לו אפשרות להשפיע על רצון ה' !!

 

 

למה אוכלים מצות בפסח?

כתוב בפרשת ראה (דברים טז ח) "ששת ימים תאכל מצות"

אבל בהרבה מקומות אחרים כתוב "שבעת ימים תאכל מצות"!

ההבדל נובע מהחילוק בין כל ימי חג הפסח ליום השביעי: ביום השביעי, יש "ישועה גדולה". ישועה שמסמלת את הישועה הסופית באחרית הימים. בישועה הזאת, אכן, לא צריכים לאכול מצה! אין צורך בצמצום !

אכן, המצה היא סמל לצמצום! איסור אכילת חמץ מבטא הצורך, למרות היציאה ממצרים (ואולי דווקא בגלל סכנת ההתלהבות היתרה), יש צורך להמשיך בעבודה וביראה ובצמצום! לכן אוכלים מצות. לכן גם אוכלים את המרור יחד עם הקרבן פסח!. אבל באופן אידיאלי, לא היינו צריכים לאכול מצות ביום השביעי של פסח!

ההלכה קבעה למעשה שאכילת מצות ביום השביעי היא "רשות" בלבד. ומכאן שכל ימי החג היא רשות חוץ מלילה הראשונה שאכילת מצות היא חובה.

לסיכום: שביעי של פסח, חג קריעת ים סוף מסמל את הישועה הסופית שבה לא יהיה עוד צורך בצמצומים. אבל בינתיים כן חייבים לערבב את השמחה של הגאולה החלקית (יציאת מצרים) באיפוק וביראה המסומלת באיסור אכילת חמץ בפסח.

 

מים מרים

אחרי ההתרגשות הגדולה ושיא ההתרוממות שחוו בקריעת ים סוף, בני ישראל לא רוצים לזוז משם ומשה צריך להוציא אותם משם בכוח ("וייסע משה את ישראל"). אבל הבעיה מתעצמת: הם הולכים במדבר שלושה ימים ולא מוצאים מים! כלומר, הם מרגישים ריקנות!!

זה מזכיר ילדים שאינם מוכנים לקבל רגע של חופש בלי פעילות. אחרי שמביאים אותם ל"לונה-פרק" וקונים להם גלידות ובלונים, שעה אחר כך הם מרגישים "שעמום"!"מה עושים עכשיו?"! הם התרגלו להיות ב"היי". בני ישראל השיגו את נוכחות הבורא והניסים שלו.עכשיו הכל נראה להם מר. השגרה וחוסר ההתרגשות "מר" להם.

במרה הם "לא יכולים לשתות מים.. כי מרים הם". לא כתוב שהמים היו מסוכנים לשתיה אלא "מרים". כלומר יש להם בעיה של טעם. זה סובייקטיבי. זה מאוד תלוי באדם שמרגיש מר.

כדי לפתור הבעיה הזאת, ה' מראה למשה "עץ", מלשון "עצה"! כדי להפוך המר למתוק! מה היא העצה הזאת? הכתוב לא אומר (מדובר ב"עץ") אבל כתוב "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו" מהמשפט הזה אפשר ללמוד הרבה! המדרש לומד ששם ה' לימד את משה וישראל שלוש מצוות: שבת, פרה ודינים!

  1. מצוות השבת:

בשבת, אנו "עובדים" את ה' בלי לעשות, בעצם, שום דבר!! ה"שב ואל תעשה" הם עיקר השבת!! ובכל זאת, מהמצב הזה של חוסר מעש יכולים להגיע לאורות עצומים!! עם ישראל מרגיש מרירות מזה שהם "לא עושים כלום" מזה שהם לא עובדים את ה' או לא משיגים יותר את מה שהשיגו בים סוף. ה' נעלם להם בכוונה!! כדי שהם יתחילו להבין שאפילו ממצב שלכאורה אין כלום, יכולים להשיג הגדולים ביותר ולא צריכים ניסים גדולים כדי להגיע לזה! יש לנו קושי להסביר זאת לילדים "משועממים"! אבל יש לנו הרגשה שזה נכון ! היום, עוד יותר מתמיד, ההתעסקות המתמדת בכל מיני פעילויות (כמו משחקי ווידאו וסמרטפונים) מכניסים את הילד או את המבוגר לסחרור של עשייה. כשמפסיקים זאת (למשל בשבת, יש עבודה (פנימית) עצומה כדי להפוך את ה"כביכול שעמום" לעונג שבת!! השבת הוא הסוד הראשון כדי להפוך את המר למתוק!

  1. פרה אדומה

מול הדיכאון של מרירות החיים , העצה השנייה היא לדעת שיכולים לצאת מזה! אפילו מטומאת מת , שהיא הדיכאון הכי אמיתי והכי עמוק שבו האדם יכול ליפול (אם מתים אז מה טעם יש בחיים!) . ודווקא ממנו יש אפשרות לצאת לטהרת התקווה. הפרה האדומה (סמל החיים שמגיע למיתה ולשרפה ולעפר, כלומר הדיכאון העמוק ביותר, דווקא הוא מצליח לטהר ולתת תקווה לאדם שמזים עליו האפר הזה!)

  1. דינים

העצה השלישית היא שיש סדר בעולם. נכון שאתה מרגיש רע ומר לך אבל תדע לך שיש סדר ויהיו רגעים אחרים,שונים שיבואו. אל תעמוד במצב מסויים ותשקע בתוכו (זה מה שמונע את הדיכאון) אלא תדע שיהיה טוב יותר אחר כך! כי העולם מסודר לפי חוקים וכפי שיש מצבים כאלה ישנם מצבים הפוכים.

  1. לסיכום

עם ישראל נמצא בדיכאון. עבורו, המים, החיים מרים. ה' רצה שירגישו כך ויגיעו למצב הזה. הוא מראה להם שיש חוקים ומשפטים וניסיונות (חוק ומשפט ..שם ניסהו) שחייבים ללמוד דרך החוויה של הריקנות ושל החוסר! ומשם הופכים את המר למתוק! השבת מלמד שמתחת לעולם העשייה יש עולמות לא פחות מעניינים. הפרה מלמדת שיש תקווה ושיש דרכים לצאת מהדיכאון. והדינים מראים לאדם שיש סדר וחוקים . הדיכאון שבו הוא נמצא הם חלק מהסדר הזה וזה יהפוך לטובה עבורו!

ייתכן שההליכה במדבר "שלושת ימים" מקבילה לשלושת המצוות שלפי המדרש הם יעזרו להפוך המר למתוק!!

 

עמלק

ברצוני להעתיק כאן משפט אחד מתוך פירוש הרמ"י:" עמלק מרגיש בכל מקום שיחטיאו ישראל את המטרה אף כחוט השערה"!!

ישראל מרדו בה', מיד בא עמלק כי הוא מרגיש בחסרונם!

אנו מרגישים זאת כל יום כשאומות העולם קופצים על כל דבר שיכול להיראות כחטא של ישראל! כאילו הם אחראים לגלות לישראל את חסרונם הקטנים ביותר!!

את האפיונים של עמלק, כבר הבאנו אותם לעיל והם:

עמלק חושב שהכל בידי שמים, ולכן אין אחריות לאדם. כל מה שיעשה האדם הוא , בדיעבד רצונו של הבורא ולכן, אין אחריות למעשה האדם.

 

המן

"ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו "מן הוא" כי לא ידעו מה הוא"

כאן, הסבר השם בא אחרי נתינת השם! כלומר , השם שנתנו למן הוא מאוד נכון ! והפסוק מסביר למה קראו לו כך

אין להבין שלא נתנו לו שם או שהשם "מן" ניתן כברירת מחדל. על שלא ידעו איך לקרוא לו! להיפך! הם נתנו לו את השם המדויק הזה כי זה בדיוק מה שהמן בא ללמד ולסמל! בני ישראל קראו למן "מן הוא" כי זה באמת מה שהוא: המן הוא דבר שאין לו ממשות! ולכן קראו לו בשם שמתאר אותו בדיוק! שמו היא ההגדרה הטובה ביותר ! לזה התכוון ה' בעצמו!

ה' רצה ללמד את ישראל ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"

כלומר, ה' רוצה שישראל יבינו שיש בחיים דברים נוספים, שלא תמיד נראים, שהם חשובים יותר מהדברים שנראים לעין! האדם בונה את עצמו על ידי דברים גשמיים. אבל הוא בונה את עצמו ( אפילו דרכם), על ידי דברים סמויים, רוחניים יותר. הדברים הרוחניים בונים את האדם בתור אדם . אם יש יתרון לאדם על שאר הברואים, זה על ידי הדברים הלא ממשיים שממנו הוא ניזון. הדברים הרוחניים האלה מסומלים על ידי המן.

לכן, חשוב מאוד להגדיר את המן כדבר שלא מבינים מה הוא . יודעים שהוא קיים אבל הוא נשאר סמוי ואין סופי. הוא עמוק ואי אפשר להגדיר אותו על ידי גבולות כי אין לו גבולות! "מוצא פי ה'" הוא דבר לא ממשי, לא גשמי. אבל הוא חיוני כדי שהאדם יזכה לשם אדם,הוא אין סופי.

 

 

 

 

 

בשלח שמ

4-02-09

מישל בן שושן

 

בשלח שמ

השם משמואל

 

 

למה ה' גרם לעיקוב במדבר ולא הכניסם ישר? (קסח)

 

כי הם לא היו עדיין "בשלים". היתה להם עוד זיקה נפשית לשעבוד במצריים. הסיבה המוצהרת היא שישראל,"בראותם מלחמה ושבו מצרימה". והרי יהיו להם מלחמות במדבר: מלחמת עמלק ועוד ייסורים לא מעטים!. אלא שמדובר כאן ב"מלחמת" הנפש שלהם בעצמם!

לכן, ה' גרם להם להגיע למקום מסויים שאין ממנו מילוט (פי החירות) וגרם לפרעה לבוא לרדוף אחריהם: כדי שיהיו נוכחים שוב מול פרעה ויבררו את הזיקה שלהם אליו! כדי שהפרידה מפרעה וממצרים תהיה יותר אפקטיבית. ויודעים שהזיקה הזאת לא נעלמה לגמרי, רבים מהעם, בהרבה הזדמנויות ירצו יחזור למצרים. אבל , סף ההתנתקות המינימאלי לצורך יצירת עם חופשי ואחראי אילץ את ה' להעביר להם כל מיני אירועים טראומטיים כמו הפחד מול פרעה, הפחד מול הים, ועוד הרבה ייסורים במדבר. המכילתא מביאה שתי דעות עיקריות על סיבת הליכה במדבר:

רבי אליעזר ורבי יהושוע: על המילים :"דרך- המדבר- ים סוף", רבי אליעזר אומר שהדרך ליצור עם ישראל אחראי וחופשי עוברת דרך ייסורים, סיגופים, צירופים!. רבי יהושוע טוען שהדרך להפוך אותם לעם מיוחד הוא לנסותם בדרך אל טבעית: ניסים, אוכל של מלאכים, תורה מן השמים,..כי הם יצטרכו לחיות באופן אל טבעי לאורך ההיסטוריה.(ולא נחם אותם "דרך ארץ.." ..כי לא מתאים להם ההליכה בדרך ארץ, בדרך הטבע!)

ולעניות דעתי, שתי הדעות האלה, כמו תמיד,מסכמות את שתי הפנים של האמת: ישראל יעברו בהיסטוריה גם ייסורים גדולים וגם ניסים מופלגים. ושניהם, במטרה להעלות אותם ממדרגה למדרגה , וכדי ליצור העם המיוחד הזה. כנראה שלא פשוט בכלל ליצור עם ישראל ולא פשוט להזין את קיומו ולשדרג אותו!

 

 

 

למה ישראל פתחו בשירה?(קעא)

 

עד עכשיו היו הרבה ניסים לאבות ,אבל אף אחד לא פתח בשירה! מה קרה הפעם?.

ה' היה צריך להיוודע לעולם כבורא שיכול לשנות את חוקי הטבע כרצונו. והוא החליט  שזה יעבור דרך הצלת עם ישראל! למרות שהוא לא היה מוכרח לעשות זאת דרכם! הוא בחר בהם!

ישראל התרגשו מהעובדה שהם נבחרו! הרבה יותר מההרגשה שהם "ניצלו" (כי הרי הם כבר יצאו ממצרים והם היו יכולים להיכנס כבר לארץ, וה' הוא זה שהכניס אותם לצרה החדשה הזאת בין הים ופרעה!)

ההתרגשות הזאת היא גרמה להם לשיר!

זו לא שימחה של הצלה או של נצחון. זו שמחה שללא סיבה מיוחדת לכאורה, ללא זכות מצידם, הם "נבחרו" להיות שותפים להתגלות ה'.

כמו שבן זוג מרגיש בכבוד שמעניק לו בן זוגו לרצות להתיחד איתו, בלי שהוא באמת זכאי לזה. אפילו אם זה לא "מגיע "לו, הבחירה היא מעל להיגיון. היא מעל לטבע, וזה מעורר תגובה שהיא גם מעל למהלך הטבעי של ה"פרוזה": השירה!

עד עכשיו, האבות חיו את הניסים כדברים רגילים מאת בורא העולם שהוא כל יכול. אבל כשעם שלם מגלה שיש לו קשר מיוחד עם בורא העולם, באופן פיזי, זה עורר אצלם שירה.

"פתחו בשירה": כמו "פיה פתחה בחכמה". הם "פתחו" את האפשרות שמרגע זה, כל אדם יוכל להתרגש , להתפעל ולהביע התפעלותו, לפי כוחו, על הקשר עם האלוהים והגילוי של השגחת הבורא באופן מאוד מעשי עבורו. הם חינכו דרך חדשה זו. הם פתחו פתח שכל אדם יוכל להתבטא בו.

 

נמחלו כל עוונותם(קעא)

למה נמחלו כל עוונותם בזמן אמירת השירה? כמו שקורא ביום כיפור!

כי המעלה שהם הגיעו אליה ברגע זה , היתה כל כך גדולה, אפילו אם היתה רגעית מאוד, עד כדי כך שהיתה "השקה" ונטהרו כולם. עניין "ההשקה" נלקח מעניין מקווה הטהרה: שתי ברכות מים: אחת עם 40 סאה מים טהורים והשניה עם מים רגילים. אם גורמים למגע פיזי בין המיים של שתי הברכות,"השקה" בין הברכות, למרות שמולקולות בודדות עברו מבריכה אחת לשניה, שתי הברכות הופכות למיים טהורים וקשרות לטבילה. גם כך, מהרגע שהם "נשקו" במקור, ברגע השירה, כל עוונותם נמחקו בן רגע!

דבר שמצריך בדרך כלל עבודה ענקית של תשובה , מעשים טובים, ייסורים, יכול להיעשות בין רגע על ידי דבקות מאהבה להתגלות מקור הבריאה!

 

למה היהודים נבחרו?(קעא)

למה ה' בחר בעם היהודי דווקא?

זו שאלה קשה מאוד שכולם שואלים :

  • עם ישראל שואלים זאת על עצמם בכל ערב פסח וכבר ביציאת מצרים! כי קבלת מתנה ללא סיבה גורם למבוכה ואי נוחות. (במיוחד כשהמתנה לא נעימה תמיד!)
  • משה בעצמו שאל את השאלה הזאת בהתחלת דרכו. באיזו זכות ישראל נגאלים?
  • ובעיקר אומות העולם והמקטרגים למיניהם שואלים בכל כוחם למה ה' בחר דווקא בעם ישראל! מידת הדין גם שואלת ומקטרגת כל הזמן. הבורא בעצמו יוכל להגיע לשאלה זו כשישראל עוברים את רצונו.

עד היום, עם ישראל סובל מהקושי הזה. למה הוא זה שנבחר  ?

 

בלי לענות על השאלה עצמה(לא נכנס לסוגיית בחירת האבות וההבטחות לזרעם ), נתמודד  בכל זאת עם  תוצאות השאלה!

 

התשובה שנותן ה' למשה נראית פשוטה: כשתצאו ממצרים, תבואו לעבוד אותי (לקבל את התורה) על ההר הזה, הר סיני!

מה הקשר? איך זה משיב על השאלה?

 

עשרים ושישה דורות, מאדם ועד משה, ה' התנהג עם העולם במידת החסד. לכן אומרים מזמור ההלל הגדול עם 26 פעמים "כי לעולם חסדו". והבריאה לא יכלה להמשיך להתקיים במידת החסד דור אחד נוסף. שם ה', שהגמטריה שלו היא 26, תיכנן את הבריאה כך ש26 דורות מקסימום,יוכלו להתקיים בחסד, ללא זכות מיוחדת. פרנסה וקיום מובטחים גם ללא קיום מצוות. אבל מרגע זה, הבריאה בסכנה: העולם עלול לחזור לתוהו! אם לא יכנסו חוקים חדשים: קבלת התורה שבה הפרנסה מובטח רק למי שמקיים מצוות. אפילו אם רק עם אחד בעולם יסכים לקבל את התורה, העולם ניצל וממשיך להתקיים!. עם ישראל הוא זה לקיבל את התורה וכך הציל את העולם! בחירתו קרוכה בזה שהוא קיבל על עצמו אחריות זו.

בחירה- אחריות:

שם המשחק הוא כפול. הוא מצד אחד מעורר  קנאה, קטרוגים, אויינות. מצד שני, הוא מקור לגאווה, ולפעמים גם  לסבל רב. מקור לכבוד רב והשגחה פרטית מורגשת ומצד שני חיים קשים מאוד.

לא קל בכלל להיות יהודי.

לפעמים זה "יותר מדי". זה תמיד קשה להסביר לעצמנו, לזרענו (מצוות סיפור הבחירה ביציאת מצריים לבנים), ובמיוחד לגויים.

הגויים:

מצד אחד, עם ישראל הוא נחוץ לקיום העולם. ובין שהגויים מכירים בזה ובין שהם לא, הם מרגישים זאת. הם מתעניינים מאוד (יותר מההתעניינות הטבעית) בכל מה שקורא לעם ישראל. כאילו , בתת תודעתם, הקיום של ישראל הוא מרכיב של היותם על האדמה!

הם מצד שני שונאים את העם היהודי. אולי כי הוא "נבחר" כדי להזכיר להם חוקי הבורא. מוסר מסויים. הם שונאים אותו כשהוא לא ממלא את תפקידו. והם שונאים אותו כשהוא רוצה למלא את תפקידו!

כאילו הם גם מרגישים תלויים וגם מתנגדים לקיומו של עם ישראל!

ובתוך עם ישראל הדילמה הזאת קיימת גם כן בעיני הרבה יהודים. האם למצוא חן בעיני הגויים? האם להראות להם שאנו לא יהודים. האם להמשיך להיות עצמנו בלי להתחשב לדעתם? האם לחיות כמוהם ולשכוח מי אנו?…

לעניות דעתי זה העניין המרכזי בפרשה שלנו!! למה ואיך ה' בוחר בעם ישראל כעם שיגלה לעולם חוקי ה'?

 

 

התמימות והמסירות נפש (קעו)

  • השם משמואל מלמד אותנו כלל: ה' נותן לאדם בחסד. אבל, על האדם לזכות במה שניתן לו . "לזכות" תרתי משמע: גם שיהיה בזכות עצמו, אבל יותר חשוב, כדי שהדבר יתקיים תחת ידו. ולא שזה ח"ו יילקח ממנו! כאילו החסד הראשוני היה בהלוואה! באשראי! כדי שיהיו לו הכלים לזכות בהם. ולהתעלות על ידם. ואם הוא יעשה שימוש לא נכון בדברים שנתנו לו, אז הוא עלול ח"ו לאבד אותם.
  • לכן , למשל, היה מאוד חשוב שישראל יזכו , אפילו במשהו, בבחירתם ובהצלתם. לפחות בקריעת ים סוף שהוא גמר היציאה.(ראה למטה :"פסח-שבת").עדיין אין להם תורה ומצוות. דרך אחת לזכות היתה דרך התמימות.

עד עכשיו, עדיין לא שמענו כל תגובה מעם ישראל בקשר ליציאת מצריים. כאילו הם היו פסיביים לגמרי. הם הלכו כעדר אחרי רצון משה ורצון ה' שהוציא אותם. הם האמינו. או יותר נכון נתנו בהם את מלוא האימון. כמו שאדם נותן אימון ברופא המנתח אותו. ובזכות מצב זה, ה' "טיפל" בהם בנאמנות ובמסירות. כמו שרופא אמור לטפל במי שנותן בו אימון מלא.

אבל משהוא קרה: כשפרעה הקריב , הם נלחצו . בין הים ופרעה, הם התחילו לפחד מאוד. הם התחילו לערער באימון שלהם במערכת שהובליה אותם כד עכשיו!. מרגע זה, הם איבדו טיפה את האימון ואת התמימות שלהם!!!

  • אז, משה נלחץ מאוד : הם מאבדים את הזכות היחידה שהיו יכולים להינצל על ידה: התמימות. הרופא שמרגיש שהפצינט מהרהר אחר התכנית שלו, מביע ספיקות, גם הוא לוקח צעד אחורה ומפסיק להשקיע את כולו במטופל! הוא מגן על עצמו. הוא מכין הגנה משפטית למקרה של תביעה! הכל נהרס!

לכן משה מתחיל להתפלל!! כדי שהדבר יעבור ממישור הזכות למישור הרחמים.

  • אבל ה' לא מסכים למהלך הזה של משה: לא נכון להתפלל. לא נכון לחשוב שה"תמימות" איננה עוד. יש מקום לשחזר את התמימות ולזכות בדין : הם צריכים לגלות "מסירות נפש"!! מסירות הנפש היא התרופה לחוסר האימון שהיה. אם חוסר האימון היה "צעד אחורה" בקשר, אז ה"מסירות נפש" תהיה "שני צעדים קדימה"! לכן הוא אומר למשה :"מה תצעק אלי"(=תפסיק להתפלל) ," דבר אל ב"י ויסעו" יסעו אפילו אם הים נשאר כמו שהוא! שיקפצו לים! וכן עשה נחשון בן עמינדב שמסר נפשו. ואז הים נפתח וההצלה הגיעה בזכות ובדין!!

 

 

 

למה קריעת ים סוף קדמה למתן תורה?(קעא)

 

עד לקריעת ים סוף, ישראל היו תלויים במצרים באופן כל כך חזק שהם "יראו" מפרעה אפילו אחרי היציאה. ההתמודדות מול איום פרעה על שפת הים והקריעה של הים, שבה הם הרגישו בגופם את בחירתם (המים להם חומה מימינם ומשמאלם- והם עוברים) והכחדת מצריים באותו מקום שהם ניצלו, זה גרם להם לשנות פאזה ולהתחיל (אנו עדיין לא שיימנו כנראה את התהליך עד ימינו אנו!) להיות חופשיים משעבוד האדם ולהתחיל להיות יראה רק מהבורא.

מתן תורה זקוקה למצב של יראה: מצב שבו האדם יכול להתרחק מדבר כדי שהמרחק בינו ובין הדבר יאפשר לו ראייה חופשית של הדבר!!

אי אפשר לראות את התורה מקרבה מוגזמת!

משה מבקש להתרחק מהסנה כדי לראות אותו, כדי להבין מה קורה!| (אסורה נא ואראה.."

קבלת  התורה במצב של קרבה מוגזמת היא עבודה זרה!! זה יהיה שעבוד לא פחות מסוכן משעבוד מצריים!!

שלושת ימי ההכנה לפני קבלת התורה אפשרי להם מינימום של שלטון עצמי על הנפש, ללא השתלטות התאוות על האדם (אל תיגשו אל אישה) או השתוללות בשמחה מופרזת . רק יראה, אימה וזיעה יכולים להביא את האדם לרציניות ולאחריות הנדרשת !

לכן משה לקח איתו (וזה צויין דווקא כאן) את עצמות יוסף: מידת היראה !

לכן, חשוב מאוד לעבור קריעת ים סוף לפני שיגיעו להר סיני!

"ים סוף" מלשון:"סופא דכל דרגין" השלב האחרון בהתנתקות מהשעבוד.

זה לא אומר שכל אדם לא צריך בכל יום לחזור ולחוות קריעת ים סוף כדי להתנתק מהשעבוד! ולכן אנו קוראים כל יום את שירת הים וזוכרים את היציאה.

 

כנען- פלשתים-מצרים (קעב)

שלושת האומות האלה מסמלות מידות רעות שישראל חייבים להתמודד איתם כדי לברר את המידות ההפוכות ולאמץ אותן:

  1. פלשתים: הם קליפת השחוק וקלות הראש
  2. מצריים: הם קליפת העריות
  3. כנען: קליפת העבודה זרה

ופלשתים מכילה בתוכה את שתיהן!! כי על ידי שחוק וקלות ראש מגיעים לעריות ולעבודה זרה! וארצם נמצאת בין ארץ מצרים לבין ארץ כנען!

ולכן היו ישראל צריכים לקבל את התורה לפני שהם יתמודדו עם הפלשתים.

והיה חשוב להיפרד מקליפת מצריים לפני מתן תורה ולכן ה' גרם לפרעה לבוא שוב להתמודד עם ישראל אחרי היציאה ולפני מתן תורה כדי לברר אצלם עוד יותר ההיפרדות ממנו.

כי המילים "בשלח פרעה את העם" מורים שהיתה עדיין זיקה עמוקה בין פרעה לבין ישראל

לפני הכניסה לארץ ולפני בניין הבית הראשון והשני היו צריכים להתמודד עם אדום ועמלק וכן יהיה לפי קביעת השם משמואל לפני בנין בית שלישי על ידי משיח בן יוסף!

 

ללכת יומם ולילה(קעד)

  • הם הלכו כל הזמן ללא הפסק, כאילו היה זה יום אחד ארוך עד למתן תורה. ובדומה לזה, אנו מצווים שלא להפסיק בספירת העומר ואם הפסיק יום אחד שוב אינו יכול לברך!
  • עוד פירוש: יום ולילה הם כמו התורה והתפילה: שאחד לא יכול להתקיים ללא השני.
  • האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו!(יבמות קט)
  • מסיר אוזנו משמוע תורה ,גם תפילתו תועבה!(משלי כח)

וחייבים ללמוד ללכת גם עם התורה ועם התפילה. יומם ולילה!

 

קן ציפור (קפא)

מה הקשר בין סיפור קן הציפור ושילוח בני ישראל על ידי פרעה? המדרש משווה אותם , בזכות המילים השוות" שילוח הקן" ו"בשלח פרעה". אבל הוא מוסיף: כמו שפרעה לקח את המבוגרים ושעבד אותם, ושלח את הבנים למיתה ביאור,  כך ה' יקח את בתיה בת פרעה ויציל אותה ויזרוק את כל מצרים לים!!!

פירוש העניין:

טעם שילוח הקן:

  • ניתנת לאדם רשות לשלוט על בעלי החיים רק בגלל שאין להם "דעת".אבל אם יהיה בו מקרה שיתגלה שלבעל החי יש , אפילו לרגע התגברות השכל על החומריות, גילוי "הדעת" שלו, אז ברגע זה, אין רשות לקחת אותו.
  • כשאם האפרוחים רובצת על הבנים שלה, היא מגלה רחמנות טבעית שדומה ל"דעת" שיש לאדם לפעמים. יש לאם הזאת דבר שרצוי שיהיה לכל בן אדם: רחמנות ודאגה לזולת.
  • לכן, אסור למי שרואה אם רובצת על האפרוחים לקחת את האם כי אין לו זכות עליה. אבל את האפרוחים הוא כן יכול לקחת.

 

הקשר עם בת פרעה:

פרעה "כיבד" את החוק הזה כשהוא המית את הילדים ו"חס" על האבות ושעבד אותם.

וכן עשה ה' כלפיו: הוא השליך את כולם לים סוף כי לא היה בהם דעת והציל את בתיה שהיה לה דעת ורחמנות כלפי משה כשמשתה אותו מן היאור!

משה הוא כולו שכלי .לכן, לפרעה לא היתה שליטה עליו.

כשהחרטומים נבאו לידת משה הגואל, ונגזר על כל הילודים למות ביאור, משה אכן הושלך ליאור, ונחשב כמת עבורם. הם כבר לא הבחינו באצטגנינות שלהם באיום גואל שנולד וחשבו שהוא מת ביאור . ייתכן מאוד שיוכבד השליכה את משה ליאור בתיבה כדי שזה יחשב כמות משה, בחיצוניות.

אבל בתיה בת פרעה , גלתה רחמנות כלפיו והעניקה לו חיים חדשים. היא זאת שנתנה לו שם, והשם שלו נקבע על הצלתו מן היאור ולא על הלידה הטבעית שלו מיוכבד!! כאילו משה נולד מחדש על ידי בתיה!!

בתיה היתה, לפי המדרש מצורעת והזכות הצלה חיי משה , היא בעצמה ניצלה ממות (כל המתפלל עבור חברו נענה תחילה בשביל עצמו כי צינור הברכה עובר דרכו).

ובת פרעה ניצלה כאם האפרוחים!!

 

עצמות יוסף(קפג)

יוסף היה תמיד דואג לכלל עם ישראל. הוא אפילו שילם על זה את המחיר ואחיו שנאו אותו בגלל זה! הוא היה מוכן להתבטל עבור ההתגבשות של כל אחיו. הוא היה מוכן לעבור הרבה ייסורים בשביל זה. הוא שמר את הברית אפילו במצבים קשים מאוד.

זה בדיוק שהיה נדרש ממשה .

לכן הוא לכח איתו את עצמיות יוסף "עמו", בדומה לו. כל ישראל הכירו ביוסף שהיה מי שפעל עבורם. הם היו "דבוקים ביוסף". משה נשאר "דבוק עם עצמות יוסף" כדי שישראל ימשיכו להיות "דבוקים עם משה"!

 

אמירת שירה :האם זו  נבואה? (קפה)

אין שני נביאים מתנבאים באותה צורה. זאת אומרת שמה שהם אומרים , עובר דרך אישיותם המיוחדת.

ובכל זאת אומרים שה' "מדבר מתוך גרונו של הנביא"!

האם כשישראל אמרו שירה הם היו במצב של נבואה? ואפילו אם כן הדבר, איך ייתכן שכולם אמרו אותם המילים?!

ייתכן להסביר זאת על ידי כך:

  • משה התנבא לא על ידי "כה". אלה על ידי "זה הדבר". כלומר שנבואת משה שונה משאר הנבואות בזה שהוא אומר בדיוק מה שאומר ה' כאילו ה' מדבר ומשה לא משנה כלום. שאר הנביאים אומרים את הדברים "בערך". "כה"= כזה. אבל משה , בדיוק: "זה"
  • השתתפות משה בשירה מצביעה על זה שה' דיבר מתוך גרונם של כל ישראל.
  • אז לפי זה, במה זכו ישראל לאמר שירה? אם הכל נאמר על ידי ה'!!!?
  • אלא שהחלק שלהם, וכן כל משורר אמיתי, הוא ההכנה האישית, המוכנות האישית. הרגישות הפנימית שאליה מגיעים , זה מאפשר דיבור ה' מפי הגרון!! והרבה אומנים מעידים שהיצירה שלהם כאילו נכפתה עליהם מגבוה. כאילו הם הולידו יצירה כאישה שמולידה ולד עצמאי מתוך בטנה!
  • מה שמיוחד בשירה זה כנראה שיתוף בין רגישות אישית ומוכנות נפשית מיוחדת של האומן או של המשורר, והיציאה "מפי גרונו" כאילו הדברים נכתבו "למעלה" ממנו!

 

משה היה צריך זיווג ממדיין!(קפז)

  • המן נתנה בזכות משה: כי משה היה כל כך שכלי ומנותק מהחומר, עד כדי כך שלא היתה בו כל פסולת חומרית! משנולד, הוא היה כולו אור! כמו שהמן, לא היתה בו פסולת. ואפילו מי שאכל אותה לא היה צריך להפריש ממנו כל פסולת! לכן המן נתן לישראל בזכות מידתו של משה. וכשהעם הרגיש ריחוק ממשה הם הרגישו גם כן ריחוק מן המן ("נפשנו קצה מן הלחם הקלוקל..")
  • מידה זו, אפשרה למשה להיות דבוק לכל עם ישראל בצורה מלאה!! כי מה שמפריד בין האנשים זה בדרך כלל הגוף שלהם .
  • לכן, משה לא היה יכול להתחתן עם אישה ישראלית כי היא הייתה כגופו. משום איסור זיווג עם קרובים!!!
  • לכן היה משה צריך להתחתן עם אישה זרה, מדינית!!!

 

פסח-שבת(קעה)

יום ראשון ויום אחרון של פסח נקראים "שבת". (וזה גרם להרבה וויכוחים עם הצדוקים!).

יש בשבת שתי בחינות מנוגדות ומשלימות:

  1. השבת הוא מגיע אחרי שישה ימים של עבודה. בזכות העבודה של האדם וההכנות שלו הוא זוכה לאכול ולהתענג בשבת. זו השבת שבאה אחרי 6 ימי המעשה
  2. השבת הוא היום שלפני ששת ימי המעשה: השבת, בחסד גמור , נותן את הברכה לימי המעשה. האדם נולד ערב שבת, ובלי שום הכנה נכנס לשבת, וכשיצא ממנה התחיל לעבוד, כאילו הכל בא בזכות השבת.

כך ביציאת מצרים:

  1. ביום הראשון של פסח חוגגים את היציאה שבחסד. היציאה שלא זכינו לה בזכות . הוציאנו ביד חזקה וזה הוא.
  2. אבל ביום השביעי, יום קריעת ים סוף, ישראל זכו ליציאה בזכות. בזכות התמימות, בזכות מסורות הנפש. בזכות האמונה.אבל יצאו בדין.

לכן נקראים שני הימים האלה בשם "שבת" בתורה:

  • היום הראשון של פסח הוא "שבת של חסד" השבת שלפני ששת ימי השבוע
  • שביעי של פסח הוא "שבת של דין". השבת שאחרי ימי השבוע

 

ארבע לשונות של גאולה(קצא)

  • והוצאתי: התקיים בט"ו בניסן ביציאה
  • והצלתי: התקיים ביום ד של פסח שמרדו בשליחי פרעה שיצאו איתם (ה"איקטורין" שמדובר עליהם במדרשים)
  • וגאלתי: בשביעי בניסן בקריעת ים סוף
  • ולקחתי : במתן תורה
  • (והבאתי: בכניסה לארץ!)

 

4-02-09

מישל בן שושן

 

בשלח שמ

השם משמואל

 

 

למה ה' גרם לעיקוב במדבר ולא הכניסם ישר? (קסח)

 

כי הם לא היו עדיין "בשלים". היתה להם עוד זיקה נפשית לשעבוד במצריים. הסיבה המוצהרת היא שישראל,"בראותם מלחמה ושבו מצרימה". והרי יהיו להם מלחמות במדבר: מלחמת עמלק ועוד ייסורים לא מעטים!. אלא שמדובר כאן ב"מלחמת" הנפש שלהם בעצמם!

לכן, ה' גרם להם להגיע למקום מסויים שאין ממנו מילוט (פי החירות) וגרם לפרעה לבוא לרדוף אחריהם: כדי שיהיו נוכחים שוב מול פרעה ויבררו את הזיקה שלהם אליו! כדי שהפרידה מפרעה וממצרים תהיה יותר אפקטיבית. ויודעים שהזיקה הזאת לא נעלמה לגמרי, רבים מהעם, בהרבה הזדמנויות ירצו יחזור למצרים. אבל , סף ההתנתקות המינימאלי לצורך יצירת עם חופשי ואחראי אילץ את ה' להעביר להם כל מיני אירועים טראומטיים כמו הפחד מול פרעה, הפחד מול הים, ועוד הרבה ייסורים במדבר. המכילתא מביאה שתי דעות עיקריות על סיבת הליכה במדבר:

רבי אליעזר ורבי יהושוע: על המילים :"דרך- המדבר- ים סוף", רבי אליעזר אומר שהדרך ליצור עם ישראל אחראי וחופשי עוברת דרך ייסורים, סיגופים, צירופים!. רבי יהושוע טוען שהדרך להפוך אותם לעם מיוחד הוא לנסותם בדרך אל טבעית: ניסים, אוכל של מלאכים, תורה מן השמים,..כי הם יצטרכו לחיות באופן אל טבעי לאורך ההיסטוריה.(ולא נחם אותם "דרך ארץ.." ..כי לא מתאים להם ההליכה בדרך ארץ, בדרך הטבע!)

ולעניות דעתי, שתי הדעות האלה, כמו תמיד,מסכמות את שתי הפנים של האמת: ישראל יעברו בהיסטוריה גם ייסורים גדולים וגם ניסים מופלגים. ושניהם, במטרה להעלות אותם ממדרגה למדרגה , וכדי ליצור העם המיוחד הזה. כנראה שלא פשוט בכלל ליצור עם ישראל ולא פשוט להזין את קיומו ולשדרג אותו!

 

 

 

למה ישראל פתחו בשירה?(קעא)

 

עד עכשיו היו הרבה ניסים לאבות ,אבל אף אחד לא פתח בשירה! מה קרה הפעם?.

ה' היה צריך להיוודע לעולם כבורא שיכול לשנות את חוקי הטבע כרצונו. והוא החליט  שזה יעבור דרך הצלת עם ישראל! למרות שהוא לא היה מוכרח לעשות זאת דרכם! הוא בחר בהם!

ישראל התרגשו מהעובדה שהם נבחרו! הרבה יותר מההרגשה שהם "ניצלו" (כי הרי הם כבר יצאו ממצרים והם היו יכולים להיכנס כבר לארץ, וה' הוא זה שהכניס אותם לצרה החדשה הזאת בין הים ופרעה!)

ההתרגשות הזאת היא גרמה להם לשיר!

זו לא שימחה של הצלה או של נצחון. זו שמחה שללא סיבה מיוחדת לכאורה, ללא זכות מצידם, הם "נבחרו" להיות שותפים להתגלות ה'.

כמו שבן זוג מרגיש בכבוד שמעניק לו בן זוגו לרצות להתיחד איתו, בלי שהוא באמת זכאי לזה. אפילו אם זה לא "מגיע "לו, הבחירה היא מעל להיגיון. היא מעל לטבע, וזה מעורר תגובה שהיא גם מעל למהלך הטבעי של ה"פרוזה": השירה!

עד עכשיו, האבות חיו את הניסים כדברים רגילים מאת בורא העולם שהוא כל יכול. אבל כשעם שלם מגלה שיש לו קשר מיוחד עם בורא העולם, באופן פיזי, זה עורר אצלם שירה.

"פתחו בשירה": כמו "פיה פתחה בחכמה". הם "פתחו" את האפשרות שמרגע זה, כל אדם יוכל להתרגש , להתפעל ולהביע התפעלותו, לפי כוחו, על הקשר עם האלוהים והגילוי של השגחת הבורא באופן מאוד מעשי עבורו. הם חינכו דרך חדשה זו. הם פתחו פתח שכל אדם יוכל להתבטא בו.

 

נמחלו כל עוונותם(קעא)

למה נמחלו כל עוונותם בזמן אמירת השירה? כמו שקורא ביום כיפור!

כי המעלה שהם הגיעו אליה ברגע זה , היתה כל כך גדולה, אפילו אם היתה רגעית מאוד, עד כדי כך שהיתה "השקה" ונטהרו כולם. עניין "ההשקה" נלקח מעניין מקווה הטהרה: שתי ברכות מים: אחת עם 40 סאה מים טהורים והשניה עם מים רגילים. אם גורמים למגע פיזי בין המיים של שתי הברכות,"השקה" בין הברכות, למרות שמולקולות בודדות עברו מבריכה אחת לשניה, שתי הברכות הופכות למיים טהורים וקשרות לטבילה. גם כך, מהרגע שהם "נשקו" במקור, ברגע השירה, כל עוונותם נמחקו בן רגע!

דבר שמצריך בדרך כלל עבודה ענקית של תשובה , מעשים טובים, ייסורים, יכול להיעשות בין רגע על ידי דבקות מאהבה להתגלות מקור הבריאה!

 

למה היהודים נבחרו?(קעא)

למה ה' בחר בעם היהודי דווקא?

זו שאלה קשה מאוד שכולם שואלים :

  • עם ישראל שואלים זאת על עצמם בכל ערב פסח וכבר ביציאת מצרים! כי קבלת מתנה ללא סיבה גורם למבוכה ואי נוחות. (במיוחד כשהמתנה לא נעימה תמיד!)
  • משה בעצמו שאל את השאלה הזאת בהתחלת דרכו. באיזו זכות ישראל נגאלים?
  • ובעיקר אומות העולם והמקטרגים למיניהם שואלים בכל כוחם למה ה' בחר דווקא בעם ישראל! מידת הדין גם שואלת ומקטרגת כל הזמן. הבורא בעצמו יוכל להגיע לשאלה זו כשישראל עוברים את רצונו.

עד היום, עם ישראל סובל מהקושי הזה. למה הוא זה שנבחר  ?

 

בלי לענות על השאלה עצמה(לא נכנס לסוגיית בחירת האבות וההבטחות לזרעם ), נתמודד  בכל זאת עם  תוצאות השאלה!

 

התשובה שנותן ה' למשה נראית פשוטה: כשתצאו ממצרים, תבואו לעבוד אותי (לקבל את התורה) על ההר הזה, הר סיני!

מה הקשר? איך זה משיב על השאלה?

 

עשרים ושישה דורות, מאדם ועד משה, ה' התנהג עם העולם במידת החסד. לכן אומרים מזמור ההלל הגדול עם 26 פעמים "כי לעולם חסדו". והבריאה לא יכלה להמשיך להתקיים במידת החסד דור אחד נוסף. שם ה', שהגמטריה שלו היא 26, תיכנן את הבריאה כך ש26 דורות מקסימום,יוכלו להתקיים בחסד, ללא זכות מיוחדת. פרנסה וקיום מובטחים גם ללא קיום מצוות. אבל מרגע זה, הבריאה בסכנה: העולם עלול לחזור לתוהו! אם לא יכנסו חוקים חדשים: קבלת התורה שבה הפרנסה מובטח רק למי שמקיים מצוות. אפילו אם רק עם אחד בעולם יסכים לקבל את התורה, העולם ניצל וממשיך להתקיים!. עם ישראל הוא זה לקיבל את התורה וכך הציל את העולם! בחירתו קרוכה בזה שהוא קיבל על עצמו אחריות זו.

בחירה- אחריות:

שם המשחק הוא כפול. הוא מצד אחד מעורר  קנאה, קטרוגים, אויינות. מצד שני, הוא מקור לגאווה, ולפעמים גם  לסבל רב. מקור לכבוד רב והשגחה פרטית מורגשת ומצד שני חיים קשים מאוד.

לא קל בכלל להיות יהודי.

לפעמים זה "יותר מדי". זה תמיד קשה להסביר לעצמנו, לזרענו (מצוות סיפור הבחירה ביציאת מצריים לבנים), ובמיוחד לגויים.

הגויים:

מצד אחד, עם ישראל הוא נחוץ לקיום העולם. ובין שהגויים מכירים בזה ובין שהם לא, הם מרגישים זאת. הם מתעניינים מאוד (יותר מההתעניינות הטבעית) בכל מה שקורא לעם ישראל. כאילו , בתת תודעתם, הקיום של ישראל הוא מרכיב של היותם על האדמה!

הם מצד שני שונאים את העם היהודי. אולי כי הוא "נבחר" כדי להזכיר להם חוקי הבורא. מוסר מסויים. הם שונאים אותו כשהוא לא ממלא את תפקידו. והם שונאים אותו כשהוא רוצה למלא את תפקידו!

כאילו הם גם מרגישים תלויים וגם מתנגדים לקיומו של עם ישראל!

ובתוך עם ישראל הדילמה הזאת קיימת גם כן בעיני הרבה יהודים. האם למצוא חן בעיני הגויים? האם להראות להם שאנו לא יהודים. האם להמשיך להיות עצמנו בלי להתחשב לדעתם? האם לחיות כמוהם ולשכוח מי אנו?…

לעניות דעתי זה העניין המרכזי בפרשה שלנו!! למה ואיך ה' בוחר בעם ישראל כעם שיגלה לעולם חוקי ה'?

 

 

התמימות והמסירות נפש (קעו)

  • השם משמואל מלמד אותנו כלל: ה' נותן לאדם בחסד. אבל, על האדם לזכות במה שניתן לו . "לזכות" תרתי משמע: גם שיהיה בזכות עצמו, אבל יותר חשוב, כדי שהדבר יתקיים תחת ידו. ולא שזה ח"ו יילקח ממנו! כאילו החסד הראשוני היה בהלוואה! באשראי! כדי שיהיו לו הכלים לזכות בהם. ולהתעלות על ידם. ואם הוא יעשה שימוש לא נכון בדברים שנתנו לו, אז הוא עלול ח"ו לאבד אותם.
  • לכן , למשל, היה מאוד חשוב שישראל יזכו , אפילו במשהו, בבחירתם ובהצלתם. לפחות בקריעת ים סוף שהוא גמר היציאה.(ראה למטה :"פסח-שבת").עדיין אין להם תורה ומצוות. דרך אחת לזכות היתה דרך התמימות.

עד עכשיו, עדיין לא שמענו כל תגובה מעם ישראל בקשר ליציאת מצריים. כאילו הם היו פסיביים לגמרי. הם הלכו כעדר אחרי רצון משה ורצון ה' שהוציא אותם. הם האמינו. או יותר נכון נתנו בהם את מלוא האימון. כמו שאדם נותן אימון ברופא המנתח אותו. ובזכות מצב זה, ה' "טיפל" בהם בנאמנות ובמסירות. כמו שרופא אמור לטפל במי שנותן בו אימון מלא.

אבל משהוא קרה: כשפרעה הקריב , הם נלחצו . בין הים ופרעה, הם התחילו לפחד מאוד. הם התחילו לערער באימון שלהם במערכת שהובליה אותם כד עכשיו!. מרגע זה, הם איבדו טיפה את האימון ואת התמימות שלהם!!!

  • אז, משה נלחץ מאוד : הם מאבדים את הזכות היחידה שהיו יכולים להינצל על ידה: התמימות. הרופא שמרגיש שהפצינט מהרהר אחר התכנית שלו, מביע ספיקות, גם הוא לוקח צעד אחורה ומפסיק להשקיע את כולו במטופל! הוא מגן על עצמו. הוא מכין הגנה משפטית למקרה של תביעה! הכל נהרס!

לכן משה מתחיל להתפלל!! כדי שהדבר יעבור ממישור הזכות למישור הרחמים.

  • אבל ה' לא מסכים למהלך הזה של משה: לא נכון להתפלל. לא נכון לחשוב שה"תמימות" איננה עוד. יש מקום לשחזר את התמימות ולזכות בדין : הם צריכים לגלות "מסירות נפש"!! מסירות הנפש היא התרופה לחוסר האימון שהיה. אם חוסר האימון היה "צעד אחורה" בקשר, אז ה"מסירות נפש" תהיה "שני צעדים קדימה"! לכן הוא אומר למשה :"מה תצעק אלי"(=תפסיק להתפלל) ," דבר אל ב"י ויסעו" יסעו אפילו אם הים נשאר כמו שהוא! שיקפצו לים! וכן עשה נחשון בן עמינדב שמסר נפשו. ואז הים נפתח וההצלה הגיעה בזכות ובדין!!

 

 

 

למה קריעת ים סוף קדמה למתן תורה?(קעא)

 

עד לקריעת ים סוף, ישראל היו תלויים במצרים באופן כל כך חזק שהם "יראו" מפרעה אפילו אחרי היציאה. ההתמודדות מול איום פרעה על שפת הים והקריעה של הים, שבה הם הרגישו בגופם את בחירתם (המים להם חומה מימינם ומשמאלם- והם עוברים) והכחדת מצריים באותו מקום שהם ניצלו, זה גרם להם לשנות פאזה ולהתחיל (אנו עדיין לא שיימנו כנראה את התהליך עד ימינו אנו!) להיות חופשיים משעבוד האדם ולהתחיל להיות יראה רק מהבורא.

מתן תורה זקוקה למצב של יראה: מצב שבו האדם יכול להתרחק מדבר כדי שהמרחק בינו ובין הדבר יאפשר לו ראייה חופשית של הדבר!!

אי אפשר לראות את התורה מקרבה מוגזמת!

משה מבקש להתרחק מהסנה כדי לראות אותו, כדי להבין מה קורה!| (אסורה נא ואראה.."

קבלת  התורה במצב של קרבה מוגזמת היא עבודה זרה!! זה יהיה שעבוד לא פחות מסוכן משעבוד מצריים!!

שלושת ימי ההכנה לפני קבלת התורה אפשרי להם מינימום של שלטון עצמי על הנפש, ללא השתלטות התאוות על האדם (אל תיגשו אל אישה) או השתוללות בשמחה מופרזת . רק יראה, אימה וזיעה יכולים להביא את האדם לרציניות ולאחריות הנדרשת !

לכן משה לקח איתו (וזה צויין דווקא כאן) את עצמות יוסף: מידת היראה !

לכן, חשוב מאוד לעבור קריעת ים סוף לפני שיגיעו להר סיני!

"ים סוף" מלשון:"סופא דכל דרגין" השלב האחרון בהתנתקות מהשעבוד.

זה לא אומר שכל אדם לא צריך בכל יום לחזור ולחוות קריעת ים סוף כדי להתנתק מהשעבוד! ולכן אנו קוראים כל יום את שירת הים וזוכרים את היציאה.

 

כנען- פלשתים-מצרים (קעב)

שלושת האומות האלה מסמלות מידות רעות שישראל חייבים להתמודד איתם כדי לברר את המידות ההפוכות ולאמץ אותן:

  1. פלשתים: הם קליפת השחוק וקלות הראש
  2. מצריים: הם קליפת העריות
  3. כנען: קליפת העבודה זרה

ופלשתים מכילה בתוכה את שתיהן!! כי על ידי שחוק וקלות ראש מגיעים לעריות ולעבודה זרה! וארצם נמצאת בין ארץ מצרים לבין ארץ כנען!

ולכן היו ישראל צריכים לקבל את התורה לפני שהם יתמודדו עם הפלשתים.

והיה חשוב להיפרד מקליפת מצריים לפני מתן תורה ולכן ה' גרם לפרעה לבוא שוב להתמודד עם ישראל אחרי היציאה ולפני מתן תורה כדי לברר אצלם עוד יותר ההיפרדות ממנו.

כי המילים "בשלח פרעה את העם" מורים שהיתה עדיין זיקה עמוקה בין פרעה לבין ישראל

לפני הכניסה לארץ ולפני בניין הבית הראשון והשני היו צריכים להתמודד עם אדום ועמלק וכן יהיה לפי קביעת השם משמואל לפני בנין בית שלישי על ידי משיח בן יוסף!

 

ללכת יומם ולילה(קעד)

  • הם הלכו כל הזמן ללא הפסק, כאילו היה זה יום אחד ארוך עד למתן תורה. ובדומה לזה, אנו מצווים שלא להפסיק בספירת העומר ואם הפסיק יום אחד שוב אינו יכול לברך!
  • עוד פירוש: יום ולילה הם כמו התורה והתפילה: שאחד לא יכול להתקיים ללא השני.
  • האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו!(יבמות קט)
  • מסיר אוזנו משמוע תורה ,גם תפילתו תועבה!(משלי כח)

וחייבים ללמוד ללכת גם עם התורה ועם התפילה. יומם ולילה!

 

קן ציפור (קפא)

מה הקשר בין סיפור קן הציפור ושילוח בני ישראל על ידי פרעה? המדרש משווה אותם , בזכות המילים השוות" שילוח הקן" ו"בשלח פרעה". אבל הוא מוסיף: כמו שפרעה לקח את המבוגרים ושעבד אותם, ושלח את הבנים למיתה ביאור,  כך ה' יקח את בתיה בת פרעה ויציל אותה ויזרוק את כל מצרים לים!!!

פירוש העניין:

טעם שילוח הקן:

  • ניתנת לאדם רשות לשלוט על בעלי החיים רק בגלל שאין להם "דעת".אבל אם יהיה בו מקרה שיתגלה שלבעל החי יש , אפילו לרגע התגברות השכל על החומריות, גילוי "הדעת" שלו, אז ברגע זה, אין רשות לקחת אותו.
  • כשאם האפרוחים רובצת על הבנים שלה, היא מגלה רחמנות טבעית שדומה ל"דעת" שיש לאדם לפעמים. יש לאם הזאת דבר שרצוי שיהיה לכל בן אדם: רחמנות ודאגה לזולת.
  • לכן, אסור למי שרואה אם רובצת על האפרוחים לקחת את האם כי אין לו זכות עליה. אבל את האפרוחים הוא כן יכול לקחת.

 

הקשר עם בת פרעה:

פרעה "כיבד" את החוק הזה כשהוא המית את הילדים ו"חס" על האבות ושעבד אותם.

וכן עשה ה' כלפיו: הוא השליך את כולם לים סוף כי לא היה בהם דעת והציל את בתיה שהיה לה דעת ורחמנות כלפי משה כשמשתה אותו מן היאור!

משה הוא כולו שכלי .לכן, לפרעה לא היתה שליטה עליו.

כשהחרטומים נבאו לידת משה הגואל, ונגזר על כל הילודים למות ביאור, משה אכן הושלך ליאור, ונחשב כמת עבורם. הם כבר לא הבחינו באצטגנינות שלהם באיום גואל שנולד וחשבו שהוא מת ביאור . ייתכן מאוד שיוכבד השליכה את משה ליאור בתיבה כדי שזה יחשב כמות משה, בחיצוניות.

אבל בתיה בת פרעה , גלתה רחמנות כלפיו והעניקה לו חיים חדשים. היא זאת שנתנה לו שם, והשם שלו נקבע על הצלתו מן היאור ולא על הלידה הטבעית שלו מיוכבד!! כאילו משה נולד מחדש על ידי בתיה!!

בתיה היתה, לפי המדרש מצורעת והזכות הצלה חיי משה , היא בעצמה ניצלה ממות (כל המתפלל עבור חברו נענה תחילה בשביל עצמו כי צינור הברכה עובר דרכו).

ובת פרעה ניצלה כאם האפרוחים!!

 

עצמות יוסף(קפג)

יוסף היה תמיד דואג לכלל עם ישראל. הוא אפילו שילם על זה את המחיר ואחיו שנאו אותו בגלל זה! הוא היה מוכן להתבטל עבור ההתגבשות של כל אחיו. הוא היה מוכן לעבור הרבה ייסורים בשביל זה. הוא שמר את הברית אפילו במצבים קשים מאוד.

זה בדיוק שהיה נדרש ממשה .

לכן הוא לכח איתו את עצמיות יוסף "עמו", בדומה לו. כל ישראל הכירו ביוסף שהיה מי שפעל עבורם. הם היו "דבוקים ביוסף". משה נשאר "דבוק עם עצמות יוסף" כדי שישראל ימשיכו להיות "דבוקים עם משה"!

 

אמירת שירה :האם זו  נבואה? (קפה)

אין שני נביאים מתנבאים באותה צורה. זאת אומרת שמה שהם אומרים , עובר דרך אישיותם המיוחדת.

ובכל זאת אומרים שה' "מדבר מתוך גרונו של הנביא"!

האם כשישראל אמרו שירה הם היו במצב של נבואה? ואפילו אם כן הדבר, איך ייתכן שכולם אמרו אותם המילים?!

ייתכן להסביר זאת על ידי כך:

  • משה התנבא לא על ידי "כה". אלה על ידי "זה הדבר". כלומר שנבואת משה שונה משאר הנבואות בזה שהוא אומר בדיוק מה שאומר ה' כאילו ה' מדבר ומשה לא משנה כלום. שאר הנביאים אומרים את הדברים "בערך". "כה"= כזה. אבל משה , בדיוק: "זה"
  • השתתפות משה בשירה מצביעה על זה שה' דיבר מתוך גרונם של כל ישראל.
  • אז לפי זה, במה זכו ישראל לאמר שירה? אם הכל נאמר על ידי ה'!!!?
  • אלא שהחלק שלהם, וכן כל משורר אמיתי, הוא ההכנה האישית, המוכנות האישית. הרגישות הפנימית שאליה מגיעים , זה מאפשר דיבור ה' מפי הגרון!! והרבה אומנים מעידים שהיצירה שלהם כאילו נכפתה עליהם מגבוה. כאילו הם הולידו יצירה כאישה שמולידה ולד עצמאי מתוך בטנה!
  • מה שמיוחד בשירה זה כנראה שיתוף בין רגישות אישית ומוכנות נפשית מיוחדת של האומן או של המשורר, והיציאה "מפי גרונו" כאילו הדברים נכתבו "למעלה" ממנו!

 

משה היה צריך זיווג ממדיין!(קפז)

  • המן נתנה בזכות משה: כי משה היה כל כך שכלי ומנותק מהחומר, עד כדי כך שלא היתה בו כל פסולת חומרית! משנולד, הוא היה כולו אור! כמו שהמן, לא היתה בו פסולת. ואפילו מי שאכל אותה לא היה צריך להפריש ממנו כל פסולת! לכן המן נתן לישראל בזכות מידתו של משה. וכשהעם הרגיש ריחוק ממשה הם הרגישו גם כן ריחוק מן המן ("נפשנו קצה מן הלחם הקלוקל..")
  • מידה זו, אפשרה למשה להיות דבוק לכל עם ישראל בצורה מלאה!! כי מה שמפריד בין האנשים זה בדרך כלל הגוף שלהם .
  • לכן, משה לא היה יכול להתחתן עם אישה ישראלית כי היא הייתה כגופו. משום איסור זיווג עם קרובים!!!
  • לכן היה משה צריך להתחתן עם אישה זרה, מדינית!!!

 

פסח-שבת(קעה)

יום ראשון ויום אחרון של פסח נקראים "שבת". (וזה גרם להרבה וויכוחים עם הצדוקים!).

יש בשבת שתי בחינות מנוגדות ומשלימות:

  1. השבת הוא מגיע אחרי שישה ימים של עבודה. בזכות העבודה של האדם וההכנות שלו הוא זוכה לאכול ולהתענג בשבת. זו השבת שבאה אחרי 6 ימי המעשה
  2. השבת הוא היום שלפני ששת ימי המעשה: השבת, בחסד גמור , נותן את הברכה לימי המעשה. האדם נולד ערב שבת, ובלי שום הכנה נכנס לשבת, וכשיצא ממנה התחיל לעבוד, כאילו הכל בא בזכות השבת.

כך ביציאת מצרים:

  1. ביום הראשון של פסח חוגגים את היציאה שבחסד. היציאה שלא זכינו לה בזכות . הוציאנו ביד חזקה וזה הוא.
  2. אבל ביום השביעי, יום קריעת ים סוף, ישראל זכו ליציאה בזכות. בזכות התמימות, בזכות מסורות הנפש. בזכות האמונה.אבל יצאו בדין.

לכן נקראים שני הימים האלה בשם "שבת" בתורה:

  • היום הראשון של פסח הוא "שבת של חסד" השבת שלפני ששת ימי השבוע
  • שביעי של פסח הוא "שבת של דין". השבת שאחרי ימי השבוע

 

ארבע לשונות של גאולה(קצא)

  • והוצאתי: התקיים בט"ו בניסן ביציאה
  • והצלתי: התקיים ביום ד של פסח שמרדו בשליחי פרעה שיצאו איתם (ה"איקטורין" שמדובר עליהם במדרשים)
  • וגאלתי: בשביעי בניסן בקריעת ים סוף
  • ולקחתי : במתן תורה
  • (והבאתי: בכניסה לארץ!)

 

בשלח נה

בע"ה ז שבט התשע"ד

מישל בן שושן

 

בשלח נה

 

  1. מטרת קריעת ים סוף

יציאת מצרים לא פטרה בעיה חריפה: מה לעשות עם עם שאין לו מקום בסדר העמים?!!

נצטט את הנאות דשא (כרך שני , יציאת מצרים דף קמז)

"כי ישראל אין להם מציאות בסדר הטבע ומשטרי הכוכבים והמזלות. כעי אברהם לא היה ראוי להוליד מצד הטבע וכל מציאות ישראל היא רק מהשי"ת לבדו, לכן, היציאה ממצרים לבד עדיין לא הספיקה אלא נוסף לזה הוצרכו שייקחם השי"ת לו לעם"

אני מציע משל פשוט:

כול הילדים נרשמו לכיתה א מלפני שישה חודשים. לכל תלמיד יש תיק רשום, מספר זהות, הוא כבר ראיון עם המנהל ועם המורה, יש עבורו בכיתה, מקום מסודר. כיסא ושולחן ומקום על יד חבר. פתאום, באמצע הלימודים, נכנס המנהל ומבקש להוסיף ילד חדש שאיננו רשום ולא הכינו עבורו שום דבר. אין לו מקום. משהוא צריך לקום כדי לתת לו את המקום שלו. המנהל מוסר לתלמיד החדש פתק ובו רשום המספר טלפון האישי שלו כדי שיתקשר אליו ישירות אם תהיה לו בעיה.

כך הם ישראל בין אומות העולם. הוא העם ה71 שאין לו מקום מקובל. הפתק שה' נתן לו זו התורה. אם יאבד אותו, הוא אבוד כי הכל תלוי בקשר שלו עם המנהל.

כולם הסכימו, אחרי יציאת מצרים שה' הוא המנהל.

אבל ישראל צריכים להבין שהקשר שלהם עם המנהל הוא חיוני. שלא יהיה להם יחס שווה עם אומות העולם כי הוא לא שייך לסדר הטבעי!!

 

ישראל היו לגמרי יכולים להמשיך דרכם במדבר. התורה מספרת שה' בחר להכניס אותם ל"אמבוש"! הוא סיבב את הדרך כדי שיימצאו מול הים והוא זה שהביא את המצרים מאחור! הוא הכניס אותם למצב המיוחד הזה. כדי שהם ירגישו את המצוקה!! המצוקה של מי שאין לו מקום בסדר הטבע! כדי שירגישו שרק הקשר שלהם עם בורא העולם, זה שיצר את הים וזה שיכול לקרוע אותו עבורם, הקשר איתו הוא הדרך היחידה שיכולה להציל אותו!!

 

בעצם, גם הארץ שבה יבואו, ארץ כנען, תהיה ארץ שנלקחה מגויים אחרים (היו צריכים לפנות את הכיסא שלהם) ושכולם יתנגדו להימצאותם שם!. ישראל יחיו בארץ כנען (והתורה תמיד תקרא אותה ארץ כנען, להזכיר זאת), כאילו הם נמצאים בתוך היבשה, עם חומת מים שמאיימת מימינם ומשמאלם, כל הזמן! (יש פירוש מדרשי שאומר "אל תקרא חומה אלא חמה"! כעס על ישראל! למה אלו נצלים ואלא נהרגים?)

 

היהודים צריכים להוכיח לעולם, לבורא העולם שכדאי להשאיר אותם בחיים! כמו שיצחק אבינו חי בהרגשה שהוא לא היה צריך להיוולד (ההורים שלו היו עקרים) ואפילו כשהוא נולד, הוא היה אמור למות על ידי אביו. הוא קיבל וממשיך לקבל את החיים שלו במתנה. "לא מגיע לו כלום, הוא חייב לזכות בכל דבר"!! הוא חי במידת הדין כל הזמן!

 

למה ה' רוצה שעם ישראל יחיה בהרגשה הזו?

נראה לעניות דעתי, שהמצב המשונה הזה של אדם "שחייב את חייו" או ש"אין לו מקום שמגיע לו", הוא האדם שהבורא התכוון אליו כי אדם כזה יהיה זקוק ליחס עם האלוהים וזקוק לקשר עם האחר. האדם הזה יהיה בסופו של דבר יותר מוסרי. אם כן, ישראל מקבלים על עצמם להיות העד החי של מצב כזה שיכול לגרום לשאר בני האדם בעולם להרגיש הצורך להיות מוסרי.

האדם נברא אחרון בסדרת החיות. הוא חייה די חלשה. אם הוא לא משתמש בכוחות המיוחדים לו (החכמה, החיבור בין בני האדם, ואפילו המוסר), הוא לא יוכל לשרוד. הבורא אמר לו "יתוש קידמך " בבריאת העולם. האדם צריך להרגיש מחויבות. וכדי להרגיש זאת, אין לו לחשוב שהכל "מגיע לו". חיי עם ישראל יהיו המבחנה והעדות החיה, של ההרגשה הזאת. זה התנאי לאדם מוסרי ובעל מחויבות ואחריות.

 

למה מופיעה פרשת עמלק בסדרה?

נראה לי שזה אותו עניין, כמו בקריעת ים סוף: ישראל חייבים לדעת שמעכשיו, הם לבד. הם תלוים בחסדי שמים. הם יצטרכו להתמודד עם שנאת הגויים ועמלק הוא הגדול בהם.

 

  1. למה לא התבקשו ישראל לעשות מצווה מיוחדת עבור הנס?

כל מצווה, מכינה את האדם להתעלות למדרגה עליונה יותר. כדי לצאת, הם היו זקוקים לקורבן פסח ולמילה. אבל עבור קריעת ים סוף, ההתגלות היתה כה גדולה, שאין מצווה פרטנית שהייתה יכולה לזכות אותם בזה. רק "מסירות נפש" שגילו בכניסה למים היא זאת זיכתה אותם לכך.

וזה הדפוס שיהיה בגאולה האחרונה. לפי הנ"ה, בגאולה האחרונה, מסירות הנפש היא המבחן היחידי שיתבקש מעם ישראל כדי לזכות בה. ואכן, ראינו במו עיננו, שעם ישראל מסר את נפשו להקמת מדינת ישראל. היהודים מוכנים לשרת לצבא. הם מוכנים לעלות ארצה ממדינות רווחה, אפילו אם בישראל יש פיגועים. ניצולי שואה באו ונלחמו ומסרו את נפשם עבור הקמתה. כמו בקריעת ים סוף זה המבחן העליון כדי לזכות בגאולה העליונה מכולן.

המהר"ל מפראג מתאר ארבע קבוצות של יהודים שבחרו כל אחת דרך שונה במצב שנמצאו בו מול הים

  • א. קבוצה אחת הציעה להתאבד ולטבוע בים.
  • ב. קבוצה שנייה, לחזור להשתעבד למצרים
  • ג. קבוצה שלישית, להילחם מול המצרים
  • ד. הרביעית, להפחיד את המצרים בצווחות ושה' יעזור!

בסופו של דבר, כולם נכנסו למים באמונה שה' יציל אותם. המסירות נפש היא לא רק להיות מוכנים למות עבור ערך מסויים, אלא אפילו לקחת על עצמנו להמשיך להיות יהודים למרות השואה, למשל, זו מסירות נפש! להמשיך לקחת על עצמנו את התפקיד של היהדות! כי זה דבר מאוד קשה! מייאש לפעמים! הבחירה להמשיך להיות יהודים זו המסירות נפש הגדולה מכל מצווה אחרת. היא העיקרית.

 

  1. שני חצאי פרשה 58-58

הפרשה חצויה בין חצי ראשון שמתאר מצב אידיאלי שבו עם ישראל מאמין בה', הכל מפואר ומצליח לפי התכנית. יש אפילו שירה ספונטנית! אבל מיד אחר כך, נופלים ל"בירא עמיקתא"! העם לא רוצה לזוז, רוצה מים, רוצה לחזור למצרים, עמלק מגיע…  מעניין ששני החצאים האלה מחולקים כך שיש בכל אחד 58 פסוקים בדיוק!

כאילו האמונה וההצלחה איננה באה רק על ידי הדברים הגדולים שבאים מלמעלה אלא מהבעיות הקטנות שצצות מלמטה! העולם האידיאלי מלמעלה מול העולם במציאות בהסתכלות מלמטה ! 58 מול 58!

 

  1. למה לא כתוב "ויהי בצאת ישראל ממצרים"?

אני מציע לתרגם כך הפסוק הראשון:

בגלל שישראל היו זקוקים שמשהוא (פרעה) יגרש אותם, אז לא נחם אלוהים אותם דרך ארץ פלישטים כי אמר אלוהים שהעם איננו מספיק בוגר ולא יוכלו להיכנס לארץ ולהילחם מיד.

ויהי= לשון צער!

ויהי בשלח פרעה את העם= הצער הוא שישראל לא יצאו מרצונם ומכוחם. גירשו אותם! ולכן הם לא מספיק בוגרים ומוכנים עדיין להיכנס לארץ!

 

  1. "ה ימלוך" ולא "ה' מלך"

ישראל ראו במו עיניהם התגלות אדירה שה' הוא המנהל הכללי של העולם. אבל הם ידעו שזו התגלות רגעית ולא תמידית! הם ידעו שמיד אחרי קריעת ים סוף, חוזרים לשגרה.

לכן, הם שרו שה' "ימלוך ", לעתיד יהיה לכול ברור שה' הוא מלך העולם. כי הם ראו זאת. אבל על העולם דרל ארוכה עד שהגילוי הברור הזה יהיה ברור לכל באי אנוש ושכולם יגידו שה' הוא המלך!

 

  1. למה המצרים נכנסו לים?

הנאת דשא אומר:

"כשהשי"ת מתנהג עם עולמו על פי מעשה התחתונים וזכותם, אין לומות העולם שום טענה שיעשה גם עמהם. כי בשכר מעשיהם הטובים הם אוכלים. אך כהשי"ת נותן לישראל מפאת החסד לבד אז באים אומות העולם בטענה שגם הם צריכים לחסד. ומה נשתנו אלו מאלו. וזה הקטרוג של אומות העולם על ישראל שהם אינם ראויים. כי לחסד הכל שווים ואין משוא פנים בדבר ובוודאי הם יעברו את הים בשלום…"

 

אם לישראל היתה מצווה שתזכה אותם לקריעת ים סוף, היו כביכול מצרים (או לפחות השר שלהם) מבינים שבזכות המצווה הם ניצולים ולא היו גם הם נכנסים לים! טבל ברגע שלא היתה מצווה, אז הם חשבו שהכל בא מחסד עליון, ואז הם יקבלו אותו החסד ויעברו גם הם הים.

"אבל, באמת, אף שהכל היה בחסד , בעתיקה תליא מלתא שאין שם תערובת דין. מכל מקום, על זה יש דין: מי הוא הראוי לקבל החסד?"

על ידי מסירת נפשם הם זכו בדין לחסד העליון לעבור את הים!

בשלח לעד

בע"ה יא שבט התשע"א

מישל בן שושן

 

בשלח לעד3

 

"כי ברח העם"

אחרי שלושה ימים, פרעה רואה כי "ברח העם".

כי משה ביקש תמיד שיצאו לשלושה ימים בלבד.

לכן, אחרי ששלושה ימים עברו וישראל לא חזרו, יש זכות לפרעה להגיד שהם "ברחו"!!

 

למה באמת משה לא אומר במפורש שהם רוצים לצאת לצמתות? למה לשקר??

ייתכן מאוד שהמטרה היתה שעם ישראל יעשו מעשה אקטיבי!

המבחן הוא: האם ישראל יעזו לברוח אחרי יום השלישי או שיחזרו למצרים?

לפחות, הם מוצאים עצמם כ"אשמים" מול מידת הדין!!

 

כאילו משה ביקש שיצאו "קצת" ועל בני ישראל להשלים באחריותם את היציאה!

וזה מה שיקרה באמת בקריעת ים סוף : ה' מבקש מהם ליזום מהלך אקטיבי (כמו הירידה אל הים על ידי נחשון בן עמינדב) כיד לזכות במידת הדין שה' יציל אותם בזכות המעשה שלהם.

 

בע"ה יא שבט התשע"ד

מישל בן שושן

 

בשלח לעד3

 

  1. בשלח פרעה

ולא "בצאת ישראל.."

ויהי= לשון צער. הצער שישראל היו זקוקים שפרעה ישלח אותם ולא יכלו לצאת מעצמם! בגלל זה לא נחם אלוהים ארץ פלישטים….בעצם זו הסיבה לכל שאר נושאי הפרשה וגם הספר כולו! כולל קריעת ים סוף, מתן תורה, עמלק, וארבעים שנות נדודים ונדנודים!

 

  1. הכרת הטוב

ייתכן שכל המעמד, "האמבוש" שאליה תקע ה' את ישראל, זה היה כדי להסביר להם שהם חייבים להרגיש תלוים בה'! אין להם זכות קיום משל עצמם. אין להם מקום בסדר הטבע. אפילו אחרי ההצלה הם יישארו "בתוך הים ביבשה" עם חומת מים מאיימת מימינם ומשמאלם.

זה מלמד אותם שהאדם צריך לחיות בהרגשה שהוא חייב לזכות בכל דבר. ועל כן עליו להודות לה'! והשירה היא הלל ספונטני אדיר. הענווה הזאת,יכולה גם לאלץ את האדם להיות מחויב כלפי האחר, זה מזמין אותו להיות מוסרי.

  • היום, אנו חיים בעידן הזכויות. יש זכויות אדם, זכות הגדרה עצמית לעם. …

מתבלבלים, לדעתי בין החובה לתת לאחר (חובה על הנותן) ובין החובה לקבל מן האחר (זכות המקבל).

עלי לתת צדקה אבל אין העני יכול "לדרוש" זאת ממני, לחייב אותי לתת לו.

תרבות ה"מגיע לי" הורסת כל מחויבות ונטייה להודות על מה שיש.

 

  1. ההכנה למתן תורה

ניתן לראות את כל נושאי הסדרה שלנו כהכנות למתן תורה. לא לחינם ימים אלה יקבלו מצוות ספירת העומר שהיא הכנה של 49 ימים עד למתן תורה.

  1. קריעת ים סוף= ההתגלות הגדולה ביותר. לא מתוך לימוד או קבלת תורה אלא מתוך חוויה. הבעיה היא שהתגלות כזו איננה יכולה להתבצע כל יום! לכן יש צורך בדרל אחרת, איתית יותר ומיגעת שעוברת דרך הלימוד, המצוות, .. אם כן, קריעת ים סוף היא כמו אהבה ממבט ראשון, הבזק. כדי שנבין על מה מדובר באידיאל. ואחר כך מתן תורה יהיה התחלת הדרך לשחזר זאת ללא ניסים כל יום אלא מתוך "דתיות" ולימוד.
  2. מרה= הסיפור מאוד מזכיר את מכת דם. גם שם היה כתוב "ולא יכלו המצרים לשתות מים מן היאור" כאן, ישראל "לא יכלו לשתות מים..". אבל יש הבדל מהותי: שם, אי אפשר היה לשתות מים, נקודה! זו מכה. אבל כאן, במקום זאת. במקום לתת להם מקור מים אחר, ה' נותן להם עץ- עצה, כדי להמתיק בעצמם את המים! כדי שיוכלו לשתות אותם המים שאי אפשר לשתות, על ידי המתקתם! מה הוא העץ הזה? אפשר להגיד שזה דומה לעץ החיים. "עץ חיים היא למחזיקים בה". הטעמה מהתורה. ואכן, המדרשים אומרים שהם קבלו כמה מצוות חשובות כבר במרה. "שם שם לו חוק ומשפט ". מכאן שהתורה שתינתן להם היא לא כפיה מלמעלה בלבד. היא עצה! (כמו שהזוהר קורא למצוות- עצות) כדי שהאדם בעצמו יוכל להמתיק את החיים שלו! זה לא "שחור או לבן" כמו במים שהפכו לדם במצרים. אלא מים שיכולים להיות מרים ושעלינו להמתיק בכוחות עצמנו. אמנם על יד עצות מגבוה אבל לנו העבודה להמתיק!
  3. המן= המטרה המוצהרת של נתינת המן היא "למען אנסנו הילך בתורתי". כלומר, בפרוש, ה' רוצה לדעת אם הם מוכנים לקבל את התורה על ידי ההתנהגות שלהם כלפי המן!!

מעניין לשים לב שכשמשה איננו מצווה אותם, ישראל עושים את מה שצריך. הם לוקטים את המן בדיוק בכמות הרצויה. אבל מיד אחרי שמשה מצווה אותם לא לקחת יותר מדי, אז יש אנשים שעוברים על הצו! גם כשמגיע יום השישי, בלי שום ציווי, כולם מלקטים משנה עומר כדי להכין אוכל לשבת. בטבעיות! ורק אחר כך משה אומר להם שהם קלעו למצוות ה' שאכן יש לקחת ביום השישי משנה כמות עבור שבת!! אם כן, יש כאן רמז עבה (ראה הרב אורי שרקי על הנושא הזה) שהאידיאל היה שישראל יעשו את המצוות בלי שיצוו עליהם! שיהיו ספונטאניים. כמו בקריעת ים סוף עם שירת הים! אבל, אנו יודעים שהאדם איננו מושלם. לכן יש להודיע לו מה נכון לעשות! ולכן תינתן התורה. אבל חשוב מאוד לדעת מראש שזו לא המטרה האידיאלית. לא רוצים רובוטים שיקימו ציוויים כדי לצאת ידי חובה. אלא שהדברים יצאו מהרצון, מהלב! אם כן אנו מבינים שכל המאורעות האלה קורים בין קריעת ים סוף והשירה הספונטנית מאוד ומתן תורה , הר כגיגית, בכפיה מסוימת. מתן תורה הוא האמצעי והשירה היא האידיאל.

בא אה

בע"ה ב' שבט התשע"ב

מישל בן שושן

 

בא אה

בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו למען:

  1. שתי אתותי אלה בקרבו,
  2. ולמען תספר באוזני בנך ובין בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתותי אשר שמתי בם,
  3. וידעתם כי אני ה'.

 

אם כותבים את הפסוקים כך, (וכך הא"ה נוטה להבין), אז יש שלוש מטרות לכל המכות. הראשונה היא שמצרים ופרעה במיוחד יבין מי הוא ה'. השנייה היא שישראל יספרו לבנים. והשלישית, שישראל (או גם המצרים וכל העולם אתם) ידעו את ה'. שוב פוגשים את הפועל הזה "וידעתם" שהוא כנראה עיקר כל הפרשיות שקדמו עד כה ושיהיו עוד. גם ההפטרה של שבוע שעברה (ביחזקאל) מכילה 5 פעמים המטרה הזאת "וידעתם כי אני ה', וידעו מצרים כי אני ה'".

לע"ד: קשה לי להבין שיש הרבה מטרות שונות לדבר אחד. אפילו אם הוא עקרוני.אנו צריכים למצוא סיבה אחת למכות, ולהסביר מה פשר שלושת המשפטים האלה יחסית למטרה האחת.

למה לא כתוב למשל:

"למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען יספר באוזני בניו ובני בניו את אשר התעללתי בם"!!!

זה היה פותר לנו את כל הבעיה!! אבל זה לא מה שכתוב!!

אם יש מטרה כזאת, שפרעה יבין דברים, שמצרים בכלל ואולי כל העולם יגלה את כבוד ה', ואם זאת המטרה הראשונה, אז למה שהם בעצמם לא יזכרו את האותות האלה לדורותיהם? למה על ישראל לזכור את ה' עשה למצרים???

ואם המטרה היא שישראל ידעו את ה', אז למה לכתוב את הסיבה הראשונה "שתי אותותי אלה בקרבו"??

כאילו ה' רוצה , בנוסף לידיעת ה' ,על ידי ישראל, שפרעה ידע הוא עצמו! ואולי , דרכו, כל עמי הארץ!

נראה לי להציע פירוש זה:

  1. המטרה היא אכן שכל העמים ידעו את ה'.
  2. אבל הם לא מסוגלים למסור את הידיעה לדורותיהם כי יש להם בעיה של מסירת הידיעה לדורות אחריהם!! אנו רואים למשל שפרעה "חזר בתשובה" לפחות בקריעת ים סוף, לפי המדרש. או, לפי מה שכתוב בפרשה הקודמת "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים". אבל כמה דורות הידיעה הזאת תחזיק מעמד?? יחזקאל, 900 מאות שנה אחרי, יתאר את מצרים בדיוק כמו שהוא היה אצל הפרעה של משה. אין הבדל בין כל הפרעונים שאנו פוגשים בין בתקופת משה ועד תקופת הנביאים! איפה ההצלחה שאלה חתר ה' בכל המכות??!! אולי ה' הצליח רק בדור אחד, לתקופה מוגבלת. זה מרשים וחשוב אבל יש צורך שהדברים ימשיכו לאורך הדורות (כל הדורות של כל העמים).בסוף ההיסטוריה, לפי הנביאים, נגיע לידיעה הזו מצד העמים. "ומלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"….וידעו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך…
  3. לכן, עם ישראל, מטרתו (אולי העיקרית!!) היא להיות העדים הנאמנים של התגלות ה' במצרים לאורך כל הדורות!!יש לעם ישראל היכולת הנדירה (ולכן ה' יטיל עליהם הרבה מצוות לשמר ולפתח יכולת זו ) לשרוד בכל ההיסטוריה ולמסור , דור אחרי דור את ההתגלות הזו הישנה. יהיו עוד התגלויות לישראל, היו גם בעבר לאבות, אבל כוח הסיפור, כוח המסורת, כוח העדות הנצחית באחדות ה' בעולם, זאת תהיה הבלעדיות של עם ישראל. ייתכן שזאת הגדרתו וייעודו העיקריים!! קבלת התורה תהיה רק אמצעי. המטרה היא העדות והסיפור לאורך הדורות.
  4. ייתכן שישראל נגאלו ממצרים כדי שיוכלו , הם, לספר באוזני בניהם את המכות. כי מצרים אינם מסוגלים!(נזכור שמצרים וכנען הם עמים בני חם בן נוח שמנע מאביו להביא לעולם עוד ילדים. וכך חם מנע מילדיו את כוח המסורת בין האב והבן, הוא פגע ביכולת ה"תולדות"! רק בני שם , וישראל במיוחד יוכלו להביא ברכה לעמים הארורים. הם יעשו זאת על ידי העדות במשך כל אורך ההיסטוריה שיש אלוהים ושהוא אחד ושכל המידות מתכללות באחדות.
  5. המכות הם אכן התגלות, לא פחות מעשר הדברות או מעשרת המאמרות! לא לחינם החכמים משווים בין שלושת ההתגלויות האלה (ולא רק בגלל מספרם הזהה)
  6. בני ישראל הם לא העם שקיבל את התורה. אם כן היה, יהודי היה מי שלומד או מאמין או מקבל את מה שכתוב בתורה. יהודי הוא , לכל הדעות, מי שהוא בן יהודי/יה. כלומר, עיקר העם הוא ביכולתו להיות שייך להורים.ההשתייכות לאבות, הדאגה למסור לבנים הוא העיקר, או לפחות העיקר עד עכשיו בסיפור.מצווה לספר לבנים היא המצווה שעליה חוזרים שלושה פעמים בפרשה שלנו!!

ויאמר ה'..

שם ה' הוא מתייחס למידת הרחמים. "מידת הרחמים הסכימה עם מידת הדין על עצם המכות"! המכות הן לא פעולת מידת הדין בלבד! אין כאן רצון להיות אכזרי ולהעניש את המצרים, כמו שיש רצון להתגלות באופן ברור בבריאה. לראיה, מביא הא"ה הקדוש את העובדה שה' נתן עצה להכניס את הבהמות מפני הברד. כי הוא לא רצה שהמכה תהרוג הבהמות! וכן כל שאר המכות. לגבי מכת בכורות, ראה מתחת.

 

 

ויאמרו עבדי פרעה..שלח את האנשים..אבדה מצרים!(י-ז)

למה עכשיו העבדים מבינים שיש לשלוח העם?

למה ה' ומשה "שיקרו" כשאמרו לפרעה שהם יצאו רק לשלושה ימים (בזמן שהם ידעו שזו יציאה לתמיד!)?

לא"ה יש מאמר מאוד ארוך בעניין זה וננסה לסכם אותו:

היו למצרים שתי אפשרויות:

  1. להאמין שישראל יצאו רק לשלושה ימים
  2. או להאמין שזו תחבולה והם מתכננים לצאת לתמיד

אם יש תחבולה מאת ה' לבקש מהם רק שלושה ימים ולברוח, זה סימן, לדעת המצרים, שה' זקוק לתחבולות! כלומר שה' איננו יכול להוציא אותם !! ולכן, עד כה, הם השאירו את שתי האפשרויות על קנן בנטיה להאמין דווקא שהתחבולה מעידה על חולשה. אבל, עכשיו , אחרי רוב המכות, הם התחילו להבין שה' "כל יכול". זאת אומרת, שזו לא תחבולה, כי אם ה' היה רוצה להוציא אותם, הוא יכול בכל עת. לכן, הם מסכימים לשחרר אותם עכשיו לשלושה ימים. ולכן פרעה מציע להם שרק הגברים יצאו כי אין שום הצדקה לילדים לצאת כדי לעבוד שלושה ימים ולחזור! אבל כשמשה סירב להוציא רק את הגברים, אז החזיר אותם לאפשרות התחבולה! כלומר, ה"תחבולה" מצד ה' באה כדי לבלבל אותם ושהם יבינו כי ה' "הכל יכול"! זו דרך "הקשיית לב פרעה"

 

 

ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (י-כג)

במושבותם של המצרים!! כלומר, אם ישראל בא לבית מצרי, היא לו אור. ואין לפרש שהיה אור לישראל במקומות שהיו גרים הם בלבד. כי אין לימוד מזה! הלימוד אם כן הוא שיש אכן הבדל בין ישראל למצרים: לישראל יהיה אור והמצרים הם "החושך". מכת החושך מבדילה את ישראל מבחינה תרבותית. זה יאפשר לישראל מול היוונים להיות האור מול החושך. ולא רק במכה הזו בלבד אלא מכאן והלאה בהיסטוריה.

לע"ד: נראה לי שעיקר האור כאן הוא היכולת למסור לדורות הבאים(כמו שפירשנו לעיל). האור מתאפיין ביכולת של החלקיקים לעבור הלאה. כל מסך מפסיק אותו מלעבור. למצרים יש "חושך" בזה שהם לא יכולים להעביר את התגלות ה' הלאה לדורות הבאים, ולישראל כן.

 

 

מכת בכורות:

  1. בלילה: כמו הרבה גאולות שהתרחשו בלילה:
    1. אברהם ניצח את 4 המלכים בלילה (ויחלק עליהם לילה)
    2. יעקב ניצח את המלאך בלילה
    3. הגאולה של ישראל ממצרים ("הוא הלילה הזה לה'"(יב-מב))
    4. סנחריב הובס בלילה
    5. בימי מרדכי, התחלת הגאולה התחילה בלילה (בלילה ההוא נדדה שנת המלך)
    6. הגאולה העתידה ("שימורים לכל בני ישראל לדרתם"(יב-מב)) כמו שמתפללים "ותחזנה עיננו בשובך לציון" כי הגאולה תתרחש "בלילה" כשהרבה אנשים לא מבחינים שאכן זו הגאולה!!

כלומר, הגאולה מתרחשת בזמן שאנו עלולים להיות נרדמים! כמו שה"דוד" בא , בסופו של דבר, אל הרעיה המחפשת אותו, בשיר השירים, בלילה, והיא ישנה וליבה ער. הגאולה באה "בהסח הדעת". לא בהכרח באמצע בהירות היום, באופן הגיוני וצפוי!

  1. כחצות הלילה

פירושו "כמו חצות הלילה" שבה אני הצלתי את אברהם במלחמת המלכים… הלילה המוכר אצלי כלילה של הצלה.

 

  1. ומת כל בכר:

לא כתוב שה' הרג את הבכורות. אלא שה' יוצא ועובר וזה מספיק כדי שהבכורות ימותו מעצמם!. ה' "יוצא", כלומר שנוכחות ה' היתה כזו ברורה שלא היה יותר מקום לספק לגבי המצאות והשגחת ה' בעולם. וזה מה שגרם ל"בכור מצרים " למות:

 

 

  1. כל בכור:

בכור מצרים= העוצמה התרבותית של מצרים. האמונה שלהם, הדת שלהם. לא חשוב אם הבכורות עצמם מתו פיזית. הא"ה מסביר שמה שהמכה הזאת חוללה הוא שהרעיונות שמצרים הובילה התמותתו. וזה קרה על ידי התגלות ה' במצרים.

  1. קדש לי כל בכור

ישראל היו חייבים להישאר עד מכת בכורות כדי להיות הם עצמם "בכור ה'". כלומר, לקחת מהמצרים את הכוח האדיר שהיה להם כמובילי עמי העולם, ולהפוך לנציג כל האומות בעיני ה', כאשר הם יקחו על עצמם להעיד על מציאות הבורא לאורך ההיסטוריה עבור כל אומות העולם. לכן , מיד אחרי מכת בכורות, יש את קדושת בכורות ישראל. הבכורות בישראל מסמלים את העיקר של עם ישראל. הקדושה של הבכורות בישראל לקוח מהבכורות המצרים! הא"ה משתמש במושגים קבליים כדי להסביר זאת: הם רוקנו את ניצוצות הקדושה שהיו לכודים בתוך קליפות הבכורות של מצרים, כמו שמגנט מושך אליו ברזל. הם שאבו את הכוחות הטובים של מצרים והפכו אותם לכשרים! ואז, השאירו את בכורי מצרים ללא שום חלק טוב בתוכם ולכן הם "מתו"!! כי לכל דבר חי , יש בו טוב. וברגע שאין יותר טוב בתוכו הוא מת כי אין לו יותר תפקיד. מצד שני, ה"רע" שיש בכל דבר, עוזר לו להתקיים!! זו הקליפה שלו. אבל הרע מקיים את הטוב רק עבור הטוב. כשאין טוב יותר בדבר, הרע נעלם והדבר עמו.

לכן, ב2 הפרשיות המסיימות את הסדרה שלנו, קידוש הבכורות קשור ליציאת מצרים!

  1. היציאה בחיפזון:

מהרגע שהבכורות מתו, אין שום עניין לישראל להישאר עוד דקה אחת במצרים. אבל , מצד שני, הם היו חייבים להישאר שם עד הרגע הזה! לכן שני המאורעות התרחשו בו זמנית: מכת בכורות והיציאה. וזה היה צריך להיות "בחיפזון"!

 

החדש הזה לכם ראש חדשים- ראשון הוא לכם לחודשי השנה (יב-ב)

למה יש כפילות בפסוק?

  1. חודש ניסן הוא "ראש" החודשים:הוא החודש המועדף, המובחר על ידי הבורא. אבל הוא לא מובחר אלא עבור עם ישראל. אין שייכות עדיפה לחודש הזה מצד האומות. לכן הוא ראש "לכם" בלבד.
  2. לכן, ראוי הוא להיות "ראשון" לכם, כלומר שתתחילו לספור החודשים ממנו. כלומר שתבססו את העם על רעיון החירות החל בחדש זה.ושלעולם תמשיכו להיות מבחינת "ראש" ולא נבזים.

זה= 12 . מכאן שיהיו לכם 12 חודשים בשנה!

 

ויקחו, איש, שה לבית אבות..(יב-ג)

המילה "איש" נראית מיותרת. הא"ה מציע לפרש מילה זו ככינוי להקב"ה עצמו! (ה' איש מלחמה)("אין איש אלא הקב"ה"- סוטה מ"ב).

כלומר, כשישראל יעשו מצווה (וזו המצווה הראשונה שעם ישראל יקיים כעם מצווה), ימצאו את ה' עצמו במצווה!! ואותו צריכים לקחת יחד עם השה לקיים המצווה! כמו "ויקחו לי תרומה" הא"ה מפרש: "ויקחו אותי יחד עם התרומה" וברמז לרעיון הזה , המילה "מצוה" היא עצמה שם ה'!!:

מצ= יה'!! :(ב"את בש": האות הראשונה באלפא ביתא , א ,מקבילה לאות האחרונה, ת. האות השנייה, ב, מקבילה לאות ש שנמצאת לפני ת. וכן הלאה..) בחשבון הזה,  מ' ו צ' מקבילות לאותיות י' ו ה'!!

כך שחצי המילה "מצוה" היא יה' והחצי השני, הוא כמובן וה'!! סך הכל, שם ה'!!

 

צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו(יב-ח)

חייבים להיות שלושת המרכיבים אלה בגאולה:

  1. מרור שמררו את חייהם. כי רק על ידי הגלות הצליחו לברר את הטוב מהרע ובנו את עצמם מהבירור הזה. כי כל הקדושה של ישראל באה מהבירור של טומאת מצרים!
  2. מצה שהיציאה היתה בחיפזון. כי יש לצאת מהבירור בשלב מסוים כי זה מסוכן להישאר יותר מדי בבירור! כי אם לא יצאנו אז, אז עדיין אנו ובננו עדיין נמצאים שם! ואפילו דקה נוספת היתה משאירה אותנו שם לתמיד בתוך הבירורים וההתלבטויות (כמו הרבה יהודים היום בגלות!)
  3. פסח שה' בחר בישראל. ולא הרג אותם למרות שלא היו להם הרבה זכויות! וכל ההיסטוריה של ישראל חייבים לזכות בבחירה הזאת!!

ואם אחד משלושת המרכיבים חסר אין גאולה ואין ישראל!!

 

 

 

לדורותיכם חוקת עולם (יב-יד)

אפילו אם תצאו לגלות, חייבים אתם לחגוג את חג החירות! ולא רק שני דורות. אלא בתור חוקת עולם.

"להביא לימות המשיח" כי המטרה היא ימות המשיח, שבהם, אולי, ידעו כל עמי הארץ את מה שאתם מתחילים לדעת. ומי אחראי על זה? רק בניכם, דורותיכם. ולכן מצוות "פסח לדורות" קשורה מיידית ל"פסח מצרים"!!(ראה הצעת הפירוש שלי בהתחלת המאמר!)

 

שבעת ימים מצות תאכלו..(יב-טו)

אנו נמצאים ב1 בניסן. וכבר ה' מדבר על אכילת מצות ואיסור חמץ ועדיין לא הגענו לשלב ש"לא הספיק בצקם להחמיץ"!! האם סיבת אכילת מצא היא שלא הספיק בצקם להחמיץ או שה' ציווה על המצא כבר לפני היציאה??

אנו נמצאים ב1 בניסן, וכבר ה' מדבר על "פסח" ועדיין הוא לא פסח! למה לקרוא לו "פסח" על דבר שעדיין לא התרחש??

אלא שה' מצווה:

  • בזכות שלא תתנו לבצק להחמיץ, ותצאו מייד, אז אני גם כן אוציא אתכם מייד! כלומר החיפזון ביציאה, מצדי, צריכה לבוא אחרי שאתם תצאו בחיפזון! אם יש חיפזון מצדכם, אז יהיה חיפזון מצידי!!
  • וכמו כן הקרבן: אם אתם תעשו את הקרבן, אז אני אפסח על בתיכם! אם אתם תתחילו להיות שונים מהמצרים בהקריבכם את השה, אז אני אתנהג אתכם בשינוי ואציל אתכם!! במילים אחרות, אם אתם תעשו קרבן פסח, אז אני אפסח!!

למה חשוב החיפזון? (לע"ד)

  1. כבר ראינו לעיל , שאם היו יוצאים לפני הזמן, הם לא היו יכולים למלא את תפקידם כבכורים. אם לא היו מגיעים ל49 שערי טומאה, הם לא היו יכולים לרכוש 49 שערי קדושה בספירת העומר. ומצד שני, אם היו מחכים דקה יותר, אז היו נופלים בשער ה50 של הטומאה וזה מאוד מסוכן כי לא היו יכולים לצאת בכלל!! (ומצד שני, אפילו משה לא הצליח להגיע למדרגה של ה50 בבינה בגלל שלא נשארו שם יותר!)

לכן החיפזון נחוץ מאוד כי יש לדייק ברגע המדויק בין הצורך להישאר והצורך לעזוב!

  1. "הכניסה לעבודת הבורא צריך להיות בחיפזון" (התחלת ספר "צדקת הצדיק" מאת רבי צדוק הכהן) ישנם דברים שיש לעשות אותם בחיפזון ולא להתעכב יותר מדי בחשבונות והתלבטויות. יציאת מצרים היא אחד מהם.
  2. החיפזון מראה חיבה, אהבה, התלהבות. וחשוב שמשני הצדדים (ישראל וה') ההתלהבות תבוא לידי ביטוי. בזכות המהירות לא להמתין עד שהבצק יחמיץ, ה' מוציא אותם מייד!!

 

למה חג של שבעת ימים?

כי ביום הראשון זו "אתחלתא דגאולה" עם היציאה ממצרים

והיום השביעי הוא "הגאולה השלמה"

ובניהם, יש להמשיך לעבוד באווירת הגאולה הראשונה כדי שנזכה להגיע לגאולה האחרונה. אין להפסיק ביניהם! לכן, כתוב שצריך לאכול מצות בחול המועד, למרות שאין חיוב כי לא היתה הצלה בימים האלה, אבל יש להיות בתוך האווירה הזאת כדי לזכות לגאולה של יום השביעי!! (לע"ד: ייתכן ואנו חיים היום את ה"חול המועד" של הגאולה האחרונה ! ומצוות חול המועד הן הקשות בכולן כיהן מורכבות !)

 

ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים…

רק כשהם הגיעו למקום הקרוי "סוכות", שם אפו את הבצק שהכינו במצרים! ומה עשו כדי שהבצק לא יחמיץ?? הם פשוט שמו אותו על שכמם וכרוך בשמלותם כדי לעסות אותו כל הזמן בשעת ההליכה! ולא לתת לו לנוח ולהחמיץ!! התנועה התמידית של ההליכה גורמת לעיסוי  הבצק ומונעת ההחמצה!!

 

בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים

זה' = 12 המצוות הרשומים בחג הפסח: פסח- מצה-מרור-הגדה-7ימי חג-קידוש יום א'- קידוש יום ז'.

 

והיה לאות על ידכה

למה לשים תפילין ביד שמאל?

  • יד שמאל של ה' היא ה"יד החזקה", כלומר היציאה מתוך מידת הדין. המכות..
  • יד ימין של ה' היא "היד הגדולה" והיא מידת החסד. מידת הרחמים רק "הסכימה " עם מידת הדין ולא יזמה את המהלך. לכן כתוב "וירא ישראל את היד הגדולה .." אבל זו לא היד העיקרית של היציאה!

מכיוון ששמים את התפילין כזכר ליציאת מצרים, שמים אותם ביד החזקה, יד שמאל!!

 

 

 

 

 

 

בא מי

בע"ה ה שבט התשע"ג

מישל בן שושן

 

בא מי

 

החדש הזה לכם (חלק ב)

המצווה הראשונה היא: למסור לבני ישראל את הכוח לחדש!!

היינו חושבים ש"מצווה" היא כפיה שמטרתה למנוע מהאדם לזוז ימינה או שמאלה, לתת לו הנחיות מדויקות. להגיד לו מה לחשוב ומה לעשות.

מסתבר, לפי הקריאה של הרמ"י, שהמצוות באות לעשות את ההיפך מזה! המצוות באות כדי לפתוח את האדם לעולם שמסביבו! מצווה מחייבת אותי לראות את העולם בצורה שאולי לא הייתי רואה אותו בלעדיה!

ההזמנה החשובה ביותר, נתונה במצווה הראשונה: ההזמנה לחדש! לחדש בקריאת התורה לחדש בקריאת החיים. המצוות באות כדי לעזור לי לחדש!

בדרך כלל, בדתות או בכל מערכת חוקים אחרת, החוק הראשון בא כדי לחזק את מרות "נותן החוק". וכאן, המצווה הראשונה באה כדי לצוות על האדם להיות , הוא בעצמו אחראי!

"החודש הזה לכם"= יש כאן שני מילים הופכיות:

"זה"= כזה ראה וקדש! הוראה ברורה מאת ה'. מי שקובע , זה ה'!

"לכם"= בדיוק ההיפך מהמילה "זה"! אתם קובעים את המועדים. ולפי פרשנות הרמ"י, כוח החידוש, בכל התחומים, מסור בידכם!

שתי המילים ההפוכות מגדירות בעצם את כל מערכת היהדות. מסגרת הדוקה וחופש גדול! מכאן ריבוי הדעות והפרשנויות. זה מזכיר את הפרדוקס בקיים בין "אהבת ה' ויראת ה'" . המטרה היא האהבה.היראה היא האמצעי ! המטרה היא אחריות האדם האמצעי היא המסגרת בה האדם צריך לפעול.

אין המסגרת של המצוות באה כדי להגביל את האדם לשם הגבלה אלא כדי לחייב אותו להיפתח לעולם!! כי אחריות ופתיחות דורשות מאמץ! והמאמץ מתורגם על ידי מצוות! האדם , בדרך כלל עדיף להישען על ההרגל, על הפאסיביות, על חוסר אחריות ועל התכנסות לתוך בועה בה הוא ירגיש בטוח . הקושי שקיים במערכת המצוות הוא הקושי שמחייבת את האדם להיפתח ולהיות אחראי!!

כמה חבל שהיום, הרבה מאוד זרמים, של "מקיימי המצוות" ביהדות, (כמו בשאר הדתות), מעדיפים את הקריאה ההפוכה,הקריאה  של ה"פונדמנטליזם" , ומעדיפים להיות "מובלים" על ידי מערכות משומנות שיגידו להם מה לחשוב ( או איך לא לחשוב!) ומה לעשות, ולהיות "דתי" הופך להיות "ראש קטן"!! נגד קריאה זו פעל ,בכל כוחו, הרב מרדכי ליינר!

 

בא אל פרעה (חלק ב)

הזוהר כבר שאל (בא לד.) למה לא כתוב "לך אל פרעה"?

הרמ"י משיב: משה חייב להיכנס בתוך תוכה של התרבות המצרית כדי להבין מאיפה הוא יצטרך להוציא את עם ישראל השבוי בתוך התרבות הזאת! יהודי במצרים, נראה יותר מצרי ומצרי! (אנו מכירים זאת מהימצאות היהודים בכל הגלויות עד היום!). ולכן, שם, בתוך לב פרעה, כלומר בתוך ליבה של תרבות מצרים נמצא עם ישראל.

עכשיו איך להבין שה' בעצמו נמצא בלב פרעה (עד כדי כך שאומר לבוא אל פרעה)?

אם ה' בחר במצרים כדי שיהיה ה"רחם" שבו ייוולד עם ישראל, ייתכן ששם עכשיו הוא נמצא! אין "טובים" ורעים" באופן ברור! ההבדל הוא דק מאוד!

במילותיו של הרמ"י:" ה' רצה להראות למשה את "שורש החיים" של ישראל"!, כלומר מצרים! ולכן הוא במקש לפגוש אותו בתוך לב פרעה!

 

זאת חקת הפסח:כל בן נכר לא יאכל בו!(חלק ב')

"בן נכר" (לפי תרגום אונקלוס) =בר ישראל דאישתמד!

פסוקים אחרים מציינים שמשנתגייר או אפילו עבד כנעני שמל את עצמו יוכל לאכול את הקרבן פסח.

כלומר, לא חשוב אם האדם נולד יהודי או לא. מה שחשוב זה ההשתייכות באותו רגע לעם היהודי!אכילת הקרבן היא הכרזה על הזהות היהודית של כל אחד!! וכל אחד חייב להכריז על עצמו אם הוא מרגיש עדיין יהודי , כל שנה!! זה כנראה העניין החשוב ביותר של קרבן הפסח! ולא מצווה צדדית לגבי הקרבן. אלא "זאת חוקת הפסח= כל בן נכר לא יוכל בו"!

 

 

 

למען תהיה תורת ה' בפיך (חלק ב)

"בפיך" דווקא!

הרבה מצווה נוגעות לפה באותה הלילה!!:

  1. אכילת מצה
  2. שתיית כוסות יין
  3. סיפור היציאה

כאילו בפסח יש צורך לטפל באבר הפה יותר מכל אבר אחר!! תיקון הדברים הנכנסים לפה ותיקון הדברים היוצאים מן הפה!

 

 

והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עניך (חלק ב)

על ידי דרשה על המילה "טוטפות", הגמרא (מנחות לד:) מסבירה ש:

"טט"= שתים בלשון זרה (כתפי)

"פט"= שתים בלשון אפריקאי

הרמ"י מפרש: "שתים"= על האדם לעבוד בשני מישורים: הקבלה וההשפעה:

  1. "טט"= כמו מטאטא, יש להרחיק את הדברים הרעים שיכולים לקלקל את האדם. זו הוראה לאדם שיצמצם את עצמו בכל דבר שהוא "מקבל". כמו אוכל, ראיה, שמיעה… ולכן הפרשה מדברת על איסור אכילת חמץ ואכילת מצה: יש ללמוד איך לאכול!
  2. "פת"= הרחבה. כי הפת מתרחבת . וזה מורה על הצורך לבדוק את הכשרות של כל הדברים ה"יוצאים" מהאדם. ההשפעות שלו. כמו הדיבור, יחסי אנוש, מעשים שונים. והסמל לכל ההשפעות הם הבן הבכור . כי הוא ראשית האון של האדם. זה היצירה הראשונה המשמעותית של האדם. ואת זה הוא צריך לקדש.

לסיכום, התפילין, מסמלים שתי העבודות של האדם: העבודה על כל מה שנכנס בו והעבודה על כל מה שיוצא ממנו. לכן הפרשה של "קדש לי כל בכור " מדברת גם על :

  1. אכילת מצה = לימוד מה ואיך לאכול(המטרה היא לאכול לחם אבל מתחילים במצה וממשיכים עד שבועות ללמוד לאכול הפת שמתנפח)
  2. קידוש הבכור= בקרה על מה שיוצא מהאדם, ההשפעות שלו.

הרמ"י נותן הצעה: אם האדם יעשה עבודה טובה בתחום הראשון(הקבלה) אז הוא יוכל להיות בטוח שכל מה שיצא הוא כבר מבורר! וכך "האדם יוכל להתענג מחייו ומרכושו"!!

 

 

 

מכת חושך:

המדרש אומר שהיהודים שלא רצו לצאת ממצרים מתו במכה הזאת כדי שהמצרים לא יראו במותם.

הרמ"י שואל:"מאיפה יכול לבוא הרצון לא לצאת ממצרים??"

האבות נקראים "אבות" כי כל מה שמסופר עליהם בספר בראשית, הוא סימן למה שיקרה לבנים שלהם! אפילו מחשבות קטנות שהיו לאבות, מתגלגלות בתוך נפשות הבנים, כלומר בעם ישראל!

כשאברהם עמד לצאת למלחמה להצלת לוט, הוא היה בספק:

האם לצאת למלחמה ולהסתכן ולסכן חיי התלמידים כדי להציל את לוט ? שהרי מלוט יצאו 2 עמים שיהיו האויבים המרים של עם ישראל בהיסטוריה! אבל מצד אחר יצאו ממנו רות ונעמה! והמשיח יצא משם!??

או שמה עדיף "שב ואל תעשה עדיף"! לא להסתכן. "ללכת על בטוח", להמשיך בחיים הרגילים ולא להיכנס לסבך של העימותים עם מואב ועמון!

בסוף, אברהם יצא למלחמה! הוא הציל לוט ויצאו ממנו עמון ומואב אבל גם רות ודוד המלך ונעמה המואבייה.

אבל, המחשבה שהייתה לאברהם שאולי אין לצאת למלחמה, הולידה נפשות בעם ישראל שבחרו לא לצאת ממצרים!! והם אלה שמתו במכת החושך!

כלומר, הרמ"י משווה את היציאה ממצרים ליציאה למלחמה שמכילה הרבה סיכונים, קשיים והסתבכויות. אבל היציאה הזאת , עם כל הסיכונים שלה, שווה מאוד כי היא מובילה למטרה: הכניסה לארץ כנען!!

אין היציאה מהגלות או העלייה לארץ ישראל דבר פשוט ובטוח. הוא תמיד מלא סיכונים , מלחמות, ובירורים! אבל כל אלה מהווים את טעם יעוד עם ישראל!

גודל הזכות של העלייה לארץ כגודל הסיכון שלוקחים בעליה הזאת!!

הישארות בגלות היא מבחינה "שב ואל תעשה" שהיה מונע את לידת דוד המלך!

 

 

 

זאת חוקת הפסח

אבל גם בפרה אדומה כתוב "זאת חוקת התורה"! מי גדול ממי הפרה או פסח?

הפרה מאפשרת לצאת מהטומאה. היא מכשירה את האדם להקריב את קורבן פסח. הפסח הוא המטרה הפרה היא האמצעי. לא היינו מקריבים פסח בלי פרה. שניהם חשובים. המטרה חשובה אבל האמצעי הכרחי. אבל אין לשכוח מה המטרה ומה האמצעי! ולא להתבלבל בניהם! לא להפוך האמצעי למטרה!!

הרמ"י משווה שאלה זו להבדל שיש בין שתי הדברות :

אנוכי ה' אלוהיך= המטרה. זה סיכום כל מצוות עשה.

לא יהיה לך אלוהים אחרים= המניעה . סיכום כל מצוות לא תעשה. האמצעי

סור מרע ועשה טוב. למרות שה' בחר להתחיל בעשה טוב כדי לתת לנו חשק ולתת לנו כיוון בעבודת ההתרחקות מהעבודה זרה. "כי מי הוא האדם שיכול לחקות שיהיה מספיק נקי מכל רע כדי להתחיל בטוב?"!

כמו כן, משה רבנו הוא קרבו למטרה, מצוות "אנוכי". קרבן הפסח

בעוד שרבי עקיבא קרוב יותר לעולם האמצעים, ההלכות והפלפולים בהלכה. סמל פרה האדומה, האמצעים.

אם התורה ניתנה בידי משה רבנו ולא על ידי רבי עקיבא , זה כדי לציין מה העיקר ומה האמצעי!

 

בא שם

28-01-09

מישל בן שושן

 

בא שם

 

נגד הלב והמוח:

 

בשעבוד מצרים ובשלבי היציאה, בני ישראל ביררו כל מיני חלקי זהות ומידות שיעשו אותם לעם אחד.

  • כל המידות האלה, ניתן לחלק לשתי קבוצות: הלב והמוח: עבודת האדם, לטוב ולרע, עוברת דרך אחד משני האברים האלה.

הלב מסמל הרגשות, הרצונות, ההתלהבות…

המוח מסמל את החשיבה הקרה, החלק המכאני של הגוף(כגון תפעול היצר המיני..)., כל האברים הנמצאים בראש כמו העניים והאוזניים.

(ייתכן שהיום היינו מחלקים אותם למוח הימני והמוח השמאלי!).

בכל הספרות, תנכית או חיצונית, הלב מסמל את משכן הרגש, אפילו אם בפועל, באופן ביולוגי , המוח הוא המשכן של רוב הפעולות האלה.

  • לשני האברים האלה יש "פתחים": מקום מוגדר בגוף שממנו האיברים (הלב והמוח) ניזונים ומתבטאים!. המוח, דרך אבר המין והלב, דרך הפה!
  • הרבה מצוות קשורות לשני האיברים האלה כדי להשפיע על הלב או על המוח.( למשל, מצוות איסור אכילת בהמות טמאות, כי הן "מטמאות" את האדם. "טמא" כאן מוסבר על ידי המוסג "טמטום". ה"מטמא" , מטמטם את הלב. הוא מחליש את רגישות מסוימת בהשגת דברים מסויימים החשובים לאדם הישראלי.

למשל, אסור לפסנתרן גדול לעסוק בעבודות גסות עם חומרי בניין, פן זה יקלקל לו את האצבעות. אסור למוזיקאי לשמוע רעשים חזקים שעלולים לפגוע ביכולת השמיעה שלו..)

בין מצוות אלה, בני ישראל קיימו שניים ביציאת מצרים. שתי מצוות בלבד, אבל כל אחת חשובה מספיק כדי לייצג קבוצה אחת שלמה: קבוצת הלב וקבוצת המוח, על ידי מילה(מוח) וקרבן פסח (הלב-דרך הפה).

  • רש"י אומר במקום ש"בזכות שתי המצוות האלו ישראל נגאלו". כלומר, לפי השם משמואל, אחרי שישראל ביררו את עצמם בשני המישורים האלה, הלב והמוח, הם יכולים להיגאל. הם ערבבו את דם המילה עם דם הקרבן פסח כדי להזות על המשקוף ועל המזוזות.
  • השם משמואל מוסיף : הגאולה היא עצמה הבירור בשני המידות האלה!. הגלות מאופיינת המצב של "שינה". (בשיבת ציון היינו כחולמים). והגאולה כהתעוררות החושים האנושיים שמשכנם הלב והמוח.

כדי להמשיך את ההישגים האלה של עם ישראל ,לדורות, התורה מצווה לקיים מצוות מסוימות הפונות ללב ולמוח:

  • ברית מילה בהתחלת החיים של בן זכר. "ושמירת הברית", זאת אומרת התנהגות נאותה בכל מה שקשור למיניות.
  • קרבן פסח לדורות, אחת לשנה. מצוות אכילת הקרבן, כדי "לזכור" את יציאת מצריים, זאת אומרת , החלק המבורר שם שנוגע ללב.
  • אכילת מצה לדורות, כדי לעורר עבודת ישראל ב"לב".
  • מצוות סיפור מצריים : פסח, נוטריקון "פה סח". הפה הוא פתח הלב. וזאת אחת לשנה בחג הפסח,
  • מצוות זכירת יציאת מצריים כל יום בהזדמנות רבות בתפילה.
  • מצוות תפילין של ראש – עבור פעולת המוח. "בין עיניך", כי העניים הם אברים הקשורים ישירות למוח. הראייה יכולה לגרום ליצרים מיניים.
  • מצוות תפילין של ידי- עבור פעולות הלב. על הזרוע מול הלב. קשור לעולם המעשה- היד. האהבה.
  • מצוות אסור אכילת בהמות טמאות- ראה לעיל- נגד איטום הלב.
  • איסור לשון הרע- הפה- הלב
  • במצוות שבת, החלק של השמור, מתייחס למצוות לא תעשה שהם פונות לעבודה ביראה.
  • בשבת, המצוות הקשורות ל"זכור", פונות ללב, לעבודה מאהבה, לחיוביות.
  • …….

ברוב המקרים, ההפרדה בין הלב והמוח היא דידקטית בלבד. ברוב המקרים, יש השתתפות של שני המושגים ביחד. וטוב שכך הדבר.

  • כמו ש"זכור" ושמור" בדיבור אחד נאמרו
  • כמו שישראל ערבבו בין שני הדמים: דם המילה (מוח) ודם הפסח( לב)
  • כמו שאנו מצויים לעבוד את ה' ביראה ובאהבה
  • כמו שאנו מניחים תפילין של יד ושל ראש ללא הפסק ביניהם

כך כל מעשה האדם צריך לשאוב את כוחו גם מהלב וגם מהמוח.

 

ערל אסור באכילת הפסח:

מי ש"אין לו פתח המוח" , מסוכן לו ל"פתוח את פתח הלב"! ההיפך לא מסוכן, אבל ערל, מי שלא מל, אסור לאכול קורבן פסח, על ידי הפה, פתח הלב. כי הוא עלול להכניס בלבו דברים אסורים שהמוח לא יוכל לברר כהוגן. וזה יזיק יותר מאשר יעזור לו.

 

קדש לי כל בכר

אנו עכשיו מבינים יותר את נחיצות שתי הפרשיות האלה בסוף סדרת "בא"! הן עוסקות בקיום , לדורות , של ההישגים של היציאה. מייד ביציאה, כדי לקשור אותה למצות המסוימות האלה, פרשיות "קדש לי כל בכר" מלמדות את מצוות התפילין וזכירת יציאת מצרים וקיום חג פסח לדורות. כאילו משה רוצה מייד "לקבע" את ההישגים של העם ביציאה, לדורות.

 

שלוש המכות האחרונות:

שלושת המכות האלה עוסקות, במיוחד ולא כמו שבע המכות הראשונות,לפי השם משמואל ,באותו נושא : עניין הלב והמוח!!

  1. הארבה: העובדה שהארבה הם לא דבר רע בפני עצמו. רק הריבוי שלו מזיק. אבל הוא עצמו, אפשר לאכול אותו !

יש בארבה את שתי הבחינות המנוגדות האלה.

יש בארבה (אבל השם משמואל לא מסביר איך!) את שתי הבחינות של הלב והמוח. ולכן יש בארבה את בחינת השבת: כתוב בשבת "וינח ביום השביעי" וכתוב בארבה "וינח בכל גבול מצרים"!

  1. החושך:בזכות מכת החושך, זכו ישראל לנרות שבת ! החושך של הלב והחושך של המוח. לכן יש להדליק בשבת .שתי נרות, להאיר אור הלב ואור המוח
  2. הבכורות: (השם משמואל לא מסביר כאן הקשר). הבכור הוא ראשית האון (מוח) וההמתה פוגעת ברגש עמוקות.

 

לסיכום:

 

 

איבר בגוף מוח לב
פתח ברית מילה פה
מידה יראה אהבה
תפעול הפתח על ידי שמירת הברית באכילת ודיבור
מצוות שקוימו ביציאת מצרים ברית המילה אכילת קרבן פסח

אכילת מצה

לדורות ברית מילה קרבן פסח ואכילת מצה

סיפור יציאת מצרים

מצוות התפילין תפילין של ראש תפילין של יד
פרשיות בתפילין פרשה שנייה של שמע

קדש לי כל בכר

פרשה ראשונה של שמע

קדש לי כל בכור

עדיפות המוח שולט על הלב ערל אסור בקרבן פסח
שבת שמור זכור

 

 

 

המכות והמאמרות

בעשרה מאמרות נברא העולם. כנגדם לקו המצרים בעשר מכות (וכל מכה , היתה "נגף למצרים ורפוא לישראל"- זאת אומרת שכל מכה עזרה לישראל בהשגת בירורים נוספים וחשובים)וכנגדם נתנו לישראל עשרת הדברות.

קובץ אחר יעסוק בעזרת השם בהקבלות האלה.

אבל השם משמואל מציין שני קשרים:

  • מכת בכורות: הכאת הבכורות (הראשית) של מצרים, נגד המאמר "בראשית"
  • מכת החושך: נגד "ויהי אור".

 

 

 

 

 

 

 

הכבדת לב פרעה:

אפשר בבירור להבין שה' הוא זה שמפעיל את פרעה.

המילה "בוא אל פרעה", כאילו ה' נמצא אצל פרעה, כבר מראה בהתחלת הפרשה , שפרעה משמש את תכניות ה'.

במיוחד אחרי שבע המכות הראשונות, (שבע מורא על הטבע). כאן, אנו נמצאים מעל לטבע. ובכל זאת, פרעה ממשיך לסרב כי זה כבר מעשה האלוהים בעצמו. כאילו ה' לקח בידיו לגמרי את מהלך המאורעות , פרעה הוא "מריונטה" . למה?

כל העיכובים של היציאה הם בעצם לא עיכובים אלה שלבי הגאולה עצמה!

הסירובים של פרעה הם עצמם נותנים תוקף לכל מה שיילמד מזה. "בזכות" סירובו, אנו עדים לעוד מכות, (ועוד יהיו על ים סוף) כדי להשלים את התגלות הבורא לעם ישראל ולעולם כולם

"בדבר שהם חושבים שזה מעכב את הגאולה, זה עצמו הוא סיבה לגאולה"!!, אומר השם משמואל (בדף קלא).

 

סיבה נוספת להכבדת הלב:

 

אין לישראל זכויות מיוחדות כדי להצדיק את גאולתם. ישנם הרבה קטרוגים, בשמים ובארץ, שמסרבים להבין למה ישראל נגאלים ולא עם אחר. למה ישראל?.

מכיוון שאין להם זכויות, ה' צריך להשתמש בתכסיס מיוחד:

ה' גורם שפרעה ומצרים יעליבו אתו!. כך שהסיבה ליציאת ישראל ממצרים, תהיה רק בגלל שה' נעלב. שגרמו לעלבון מלך העולם! ומתוך כך, ה' מנכה את עלבונו בהצילו את ישראל כי הם היו סיבת העלבון!!!!

דבר זה יעזור למשה בעת תפילתו על מחילת חטא העגל: "למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם להרוג אותם…." כביכול, נכון שלישראל אין זכות קיום. אבל "מה יאמרו הגויים?" כדי לנכות את שמך, אתה חייב להציל את ישראל י הם עמך.

גם אנו משתמשים בזה בימים הנוראים ובתחנונים: "עשה למענך!" עשה למען שמך! . אם לא למעננו, עשה למענך"!!

והשם משמואל נותן עצה חשובה לכל מתפלל : שיכלול את מבוקשו בתוך צורך הבורא עצמו!. תן לי כסף כי הרי אתה רוצה שאתן צדקה! לא בשבילי, אלא בשבילך!!

 

בא נה

בע"ה ב שבט התשע"ד

מישל בן שושן

 

בא נה

 

מכת חושך

החושך היה בעצם האור הגנוז שהבורא הטמין בתוך החושך בבריאת העולם.

זה גרם למצרים להסתנוור! כי אין להם כלים לראות אותו.

אבל ישראל שיכלו לראות האור בתוך החושך,ראו אור.

בעצם, המכה הזאת באה כדי להראות את ההבדל המהותי בין מצרים וישראל ובין אלה שהיו מוכנים לצאת ובין אלה שלא היו מוכנים לצאת, מבני ישראל:

יש מדרש שמספר שבמכת החושך, מתו כל היהודים שלא רצו לצאת ממצרים. זה מדרש מאוד תמוה. איך יודעים מילא מוכן לצאת? ואפילו אם היו כאלה שסירבו לצאת, למה לא לחכות למבחן המעשי בקרבן פסח עם הדם על המשקוף כדי להחליט אם יהודי זה מוכן לצאת או לא? בשום מקום לא מצאנו שממיתים אדם רק על מחשבה!

לעניות דעתי, ניתן להבין את המדרש הזה בעזרת הפירוש של הנ"ה הנ"ל:

יצא ממצרים כל מי מסוגל לראות אור בתוך החושך! במילים אחרות, יוצא רק מי שמסוגל לצאת! כי ראיית אור בתוך החושך היא היכולת לצפות לגאולה בתוך הגלות.

לכן, כבר במכת חושך, נעשה המבחן הזה שמבדיל בין הישראלים שמוכנים –מסוגלים לראות אור בחושך, לבן אלה שלא. מי שלא , יישאר במצרים ויתבולל עד שהוא לא יהיה יהודי ו"ימות" מבחינת שייכות לעם ישראל.

 

נשאלת שאלה: לפי ההסבר הזה, מצרים סונוורו על ידי האור הגנוז וראו "חושך בעניים". במה זו מכה? נראה לי שהעובדה שאדם יודע שיש משהוא חשוב לראות והוא איננו מסוגל לראות , זה בשבילו מכה!

בכל אופן, מכה זו מבהירה לכל ההבדל המהותי בין ישראל ומצרים.

מתחילת הסיפור, רש"י הראשון בספר שמות,הסביר שישראל נמשלים לכוכבים. כי הם, כמו הכוכבים, נתלים על האור הגנוז מאחורי החושך של הלילה ושל הגלות.

זו באמת התכונה המיוחדת שנמצאת בעם היהודי בהיסטוריה, ללא קשר עם קיום מצוות או לימוד תורה!למרות שאלה מחנכים לתכונה הזאת, היא יכולה לעבור כמה דורות בלי קיום תודה ומצוות, רק "בזכות אבות". החיפוש אחר האור מאחורי החושך, היא , אם כן, התכונה היהודית המובהקת!

 

מכת בכורות

הבכור הוא "הראשית". כלומר הדבר הראשוני שממנו מסתעף כל השאר.

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ"= ה' ברא את הראשית. שהיא הבריאה הראשונה שכוללת את כל הבריאה בתוכה. ואחר כך, הבורא ברא את השמים והארץ מתוך הראשית שכבר ברא.

כמו עובר שנברא מתוך הסעפות וריבוי תאים מהתא הראשון שנוצר מהחיבור של שניתאי הזרע של ההורים. התא הראשון הוא ה"ראשית" וממנו נוצרים כל התאים האחרים.

אם כן, מכת הראשית של מצרים, היא מכת הלב של התרבות ושל ההוויה המצרית.

 

נשאלת שאלה: למה אם כן, ה' לא הכה את מצרים במכה הזאת מההתחלה והיה חוסך את כל שבעת המכות הקודמות? נראה לי לפרש כך: החכמים עשו הקבלה בין

10 מאמרות שנברא העולם

10 המכות

10 הדברות

ההקבלה איננה תלויה רק במספר השווה בהם

היוד הוא נקודה קטנה. אבל ניתן ל"פרש" אותה על ידי הגימטרייה שלה, והיא מתפרשת לעשר. עשר הוא הסימן של ההתגלות, העמקת הידיעה של דבר בכל הכיוונים.

בבריאת העולם, הבורא מתגלה לברואים. לכן, הוא בורא על ידי עשרה מאמרות.

איך נברא העולם? איננו יודעים כי לא היינו שם. אבל אנו יודעים שהתורה מספרת על עשרה מאמרות. זו ההתגלות עבור קורא התורה של מעשה הבריאה.

כמו כן, הדברות, הם ההתגלות של רצון ה' לעם ישראל.אפשר להגיד שכל עשרת הדברות יכולים להיכלל בדיבור הראשון או אפילו באות הראשונה א'. אבל יש כאן התגלות, פירוט וירידה לעומק על ידי המספר עשר.

כמו כן המכות, באות כדי להעמיק את השגחת הבורא בעולם, לכל בני האדם, המיוצגים עלי די המצרים

לא הכחדת מצרים היא המטרה אלא גילוי השכינה. לכן, באות עשר מכות, בהדרגה עד לשיא.

 

החודש הזה

קידוש החודש היא חייבת המצווה הראשונה כי היא מגדירה את מטרת עם ישראל בעולם: ההתחדשות. זה לא רחוק ממה שאמרנו לעיל בקשר היכולת לראות אור בתוך החושך. המסוגלות לראות משהוא אחר. להיות משהוא אחר. להשתנות, להתפעם מחדש. לחפש משהוא אחר. לא להיות מקובע בהרגל הקודם.

הירח משנה את תוצרתו כל לילה.הוא אף משנה את מיקומו.

דווקא כשהירח איננו נראה יותר, אז יש מקום לקדש את הרגע הזה. כאילו אנו מקדשים את היכולת להאמין שהירח ישוב מחר להאיר , אבל בצורה חדשה. היכולת הזו היא העיקר של הזהות היהודית!

למה מצווה זו ניתנת דווקא ביציאת מצרים? זה ברור! כי רק מי שמסוגל להאמין שאור הלבנה נמצא אפילו באמצע החושך, יכול לצאת מהגלות!.

 

סיפור הבריאה הוא מלמד אתנו בעיקר את כוח ההתחדשות שהבורא הכניס בבריאה.

למה נכתב סיפור הבריאה בתורה? כי התורה היא בהגדרתה התחדשות. התורה דורשת מהקורא התחדשות. היא גורמת להתעוררות. היא אומרת לקורא :"דרשני"! היא מזמינה את הפרשנות וההתחדשות.

כתיבת סיפור הבריאה בתורה, מאפשר לנו להתייחס אפילו למעשה בראשית כחומר להתחדשות! הזמן, המרחב, הטבע, שום דבר איננו מקובע עבור ישראל.

 

מכאן לפירוש הרש"י הראשון של התורה:

אמר רבי יצחק, למה לא מתחילה התורה עם המצווה הראשונה "החודש הזה.."? כי מעשה בראשית הוא התחדשות לא פחות!

ארץ ישראל היא המקום של ההתחדשות

אם אומה מיחסת לארץ ישראל כמו אל ארץ ששיך אליה בלי שהיא תעשה שום דבר, אז היא תיפסל מלגור שם!!

מי שיגור בארץ ישראל הוא זה שידע שהיא איננה "שלו". זה שיעשה הכל, כל יום, לזכות בה!

לכן, הבורא, שברא את העולם על ידי ההתחדשות, מגרש את מי שמתיחס אל ארץ ישראל בשייכת לו בלי שהוא יידרש לעשות מאמץ לזכות בה והוא נותן אותה למי שכן מפתח את היחס המיוחד הזה אליה: ההתחדשות!

הגויים שאינם מבינים זאת, חושבים שאין התחדשות. שאם מי שהוא גר בארץ, אז אי אפשר שהוא יעזוב אותה. ויאמרו לאחרים :"לסטים אתם"!!

לכן, כדי להסביר לאומות העולם, ובעיקר לנו, מה היא התחדשות, מה היא תכונתה של ארץ ישראל (המסמלת את כל הבריאה בריכוז גבוה), מסבירים לנו שהבורא ברא את העולם בהתחדשות. בדרישה להתחדשות תמידית של האדם!