ויגש שמ

31-12-08

מישל בן שושן

 

ויגש שמ

 

 

יוסף עוזר ליהודה (רסט)

הזוהר מסביר את היחס בין יוסף ליהודה בהתחלת הפרשה, בהבאת פסוק ממשלי: "מים עמוקים, עצה בלב איש-זה יהודה- ואיש תבונות ידלנה –זה יוסף-"

מטרת יוסף היא הכנעת אחיו.

ההכנעה פירושה שני דברים:

  1. לרכך את ליבם, שלא יחשוב כל אחד שהוא הכי חכם ושדעתו היא הצודקת מכולם.
  2. שתהיה להם הרגשת אחווה עמוקה, אחריות אחד כלפי השני ושכולם (אפילו זה שחושבים שהוא "לא שייך"!) יעשו אגודה אחת.

ההכנעה היא לטובת הכלל ולא לטובתו האישית.

הרגשת הכנעה זו קיימת בלב כל אחד מהם, ובלב יהודה בפרט. אבל הארגשה זו "עמוקה" בנפשו, ויוסף הוא זה שאמור "לדלות אותה מהמעמקים של נפשו של יהודה ולהוציא אותה לפועל.

כשיהודה מביע אחריות כלפי בנימין ומוכנות להשתעבד תחתיו וגם מגלה אחריות כלפי אביו ולגבי כלל המשפחה, יוסף בעצם השיג כמעט את כל מטרתו ויכול להפסיק את ה"משחק".

 

 

 

***ולא יכול יוסף להתאפק (רע)

זאת אומרת שהיתה כזאת אפשרות: שיתאפק יותר!

השם משמואל נותן פירוש מרחיק לכת לאיפוק הזה:

עם ישראל היה "צריך" לשהות בגלות ארבע מאות שנה, לפי ברית בין הבתרים. סכום של ארבע מאות שנה זה, הוא סכום של תיקונים שצריכים לעבור. או סכום של בירורים, או סכום של שלבי התפקחות שעם ישראל צריך לעבור כדי להגיע למצב של ירושת הארץ בשלבה באחרית הימים!

כדי למלא את המשימה הכוללת הזאת, ישנן כמה אפשרויות:

  1. או שבאמת כל עם ישראל ישהה בגלות 400 שנה כמתוכנן.(וזה לא קרא, כי ישראל לא היו מסוגלים להישאר במצרים דקה נוספק אחרי 210 שנים, וה' הוציא אותם משם ברגע האחרון)
  2. או שעם ישראל יעבור את הבירורים האלה , בשלבים. וזה , כנראה מה שיקרה בסופו של דבר, שגלות מצרים לא תספיק (רק 210 שנה) ונצטרך לעבור עוד שלוש גלויות ארוכות גלי להשלים את הבירורים עד לאחרית הימים.
  3. או שאדם אחד המייצג את כל העם (בתנאי שהוא כולל מתחתיו את כל העם, שכל העם ירגיש נכנע תחתיו) יבלה בגלות ויתקן בעצמו את כל התיקונים עבור כל העם.(אפילו אם האופציה הזאת מזכירה מאוד את הנצרות!). וזה, יוסף ניסה לבצע!!:אבל הוא יצליח חלקית בלבד:

 

 

איך יוסף ביצע זאת?

מכיוון שהאחים לא נכנעו לו והם מכרו אותו, אז הוא גרם שהם "יכנעו לו " אפילו שלא מדעתם (כנכנעים לאח שלהם), אלא נכנעים ל"מלך מצרים" שהוא יוסף! במצב הזה שהאחים מפחדים, יראים, נשמעים למלך מצרים – הוא יוסף-, הוא יכול לבצע את כל התיקונים הנדרשים בגלות 400 שנה , בצמצום זמן, במהירות, "במרוכז", ולפטור את עם ישראל מן הגלות בכלל!!. יוסף הצליח לעשות זאת, אבל לא לגמרי. "הוא לא יכול להתאפק" יותר ולהמשיך המשימה שלו עד הסוף!!

(למי שאוהב מספרים מדויקים, לפי חשבונות הארי ז"ל, הוא ביצע 202 תיקונים על 288 תיקונים שהיה עליו לבצע עבור כלל ישראל. נשארו לעם ישראל 86 תיקונים שיעשו במשך כל ההסטוריה עד לאחרית הימים!!)

אילו יוסף היה יכול להתאפק, הוא היה ממשיך עוד קצת את העבודה ואז, כמו שהמדרשים אומרים, יעקב היה חי בימיו את אחרית הימים !!

לכן כתוב :"לא יכול להתאפק לכל הניצבים מעליו" : ה"ניצבים" הם הבירורים האלה שהוא לקח על עצמו לברר עבור כולם!!

מכיוון שהוא לא יכול יותר להתאפק, אז הוא מבקש להפסיק לטפל ב"ניצבים" עליו. והוא מבקש להתפרק מהעול הזה (ה86 שנשארו!). והוא יבקש לכל הניצבים עליו שיצאו מעליו!

יוצא מזה שהיו לפחות שני פספוסים בסיפור הירידה למצרים לסיים את כל הגלות ולהגיע לזמן אחרית הימים:

הפספוס הראשון , הוא כאן, כשיוסף לא הצליח להתאפק יותר

והפספוס השני, כשעם ישראל לא יכלו יותר להישאר במצרים וצעקו אל ה' כדי להוציא אותם משם!

(כל היסטוריית עם ישראל הארוכה בגלויות נגזרת מהפספוסים האלה!

אבל, הפספוסים האלה הם אנושיים לגמרי.

יהודה הוא זה שגרם ליוסף להתאפק

יעקב הוא זה שגרם ליהודה לגשת ליוסף….

כמו אכילה מעץ הדעת או מעשה העגל או שבירת הלוחות, הם אירועים ש"בגללם " ישנם "סיבוכים" אבל הסיבוכים האלה הם אנושיים מאוד , כמעט בלתי נמנעים, אבל חייבים לציין את המטרות ואת המצבים האידיאלים או התיאורטיים כדי להבין מה היא העבודה שאנו צריכים לבצע במשך ההסטוריה לתיקון הדברים!)

 

יהודה גם כן מציע לעשות זאת(רעו)

למה יהודה מציע להישאר עבד אצל יוסף אחרי שיוסף משחרר אתם בסוף הפרשה הקודמת?

ייתכן שיהודה גם כן רוצה לעשות את ה"עבודה" של גלות עם ישראל בעצמו כי הוא המלך, הוא הלב של כלל ישראל. והוא יכול להציג את הכלל בעצמו ולהישאר במצרים בגלות במקום כולם! לכן הוא "ניגש"!!

אבל מה שהוא שוכח , זה שהוא לא כולל את יוסף!!

 

ולא יכלו לעמוד מפניו(רעא)

מייד אחרי שיוסף מודיע לאחיו שהוא יוסף, הם נבהלים מאוד. הוא עדיין לא איים עליהם, והם כבר נבהלים.

על זה, המדרש מביא הפסוק:"אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה"!

יום הדין, הוא יום התוכחה. שבו, לא יספרו לנו כמה היינו רעים בעולם הזה, אלה כמה הנשמה שלנו היתה נעלה. אז, נבין בעצמנו שקלקלנו אותה! וזה הכי קשה! כשהאדם מבין בעצמו שהוא קלקל במו ידיו את עצמו, אין יותר קשה לאדם מההבנה הזאת!

לא צריך להרביץ לאחים, לא צריך להעביר אותם לתוך גיהינום של אש. ההרגשה הפשוטה שהם רואים את עצמם סוף סוף מול המראה האמיתית, זה הנורא מכל!!

האדם, במשך חייו, מטאטא מתחת לשטיח את מעשיו הרעים והוא מתרגל לא לראות אותם. הוא מסביר לעצבו כל מיני תירוצים שעוזרים לו ל"שכוח " אותם. ההרגשה שהוא אדם שפל, לא מוצלח, "לא שווה" גם עוזרת לו  להצדיק את מעשיו הרעים.

אבל, מהרגע שהוא נוכח לדעת את גודל נשמתו, והוא נוכח בפני עצמו ללא מסכים, אז הוא נבהל בהלה ענקית!

אומרים שרגע אחד לפני המוות, האדם ניצב מול עצמו "ומעבירים לפניו" את כל מעשיו ואת כל חייו. וזה המעבר האמיתי בגיהינום !( או בגן עדן!!)

 

ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף (רעב)

למה כתוב שלוש פעמים שלא עמד איש איתו באותו רגע?

כדי להסביר שזו היתה התאחדות אינטימית, חיבור נדיר בין כל האחים. חיבור כזה, חיים בזעיר אנפין בערב שבת בקידוש: האדם נפגש עם האלוהים , עם הפנימיות שלו, עם משפחתו. יש מפגש אינטימי מאוד. וזה מצריך היפרדות מכל החיצוניות! אפילו המלאכים שמלווים את האדם בכל השבוע, אפילו המלאכים שכל מעשה טוב או מצווה מוליד ומלווה אותו במשך השבוע, האדם צריך להיפרד מהם לפני שהוא ניגש לאינטימיות של הקידוש של שבת. לכן אומרים "צאתכם לשלום" למלאכים האלה לפני שמתחילים בקידוש!

ההיפרדות מהחיצוניות, אפילו החיצוניות הטובה, אפילו המצוות, המעשים הטובים, אפילו המלאכים האלה,ההיפרדות הזאת, מחויבת כדי להגיע לעונג עם הפנימיות של השבת.

ואנו לומדים זאת מזה שיוסף בקש להוציא "כל איש" בזמן החיבור עם אחיו.

 

שמני אלוהים לאדון על מצרים(רעג)

למה יוסף צריך להודיע ליעקב על זאת במילים האלה כדי לשכנע אותו לרדת למצרים? לא רק בגלל שהעובדה שהוא כמלך על הארץ יאפשר למשפחתו לחיות ברווח ובביטחון! זה יאמר לו במילים מפורטות אחר כך! אלא, יעקב לא רוצה לעבור ממצב של שקר ישיר עם האלוהים, בארץ ישראל, למצב שהקשר שלו עם האלוהים חייב לעבור דרך "שר הארץ". כי לכל ארץ מחוץ לארץ ישראל, יש "שר" שמתווך בין היושבים בארץ לבין האלוהים. ויעקב לא רוצה להגיע למצרים בגלל זה.

לכן יוסף מסביר לו, שה"שר" הממונה עם מצרים, זה הוא בעצמו, יוסף!! שהאלוהים מינה אותו, יוסף, שר על מצרים, והקשר הוא בלתי אמצעי , כמו בארץ ישראל!!

לכן, דרך אגב, השם משמואל מסביר , שיוסף היה צריך למול את כל מצרים (חוץ מהכהנים) כדי שיוכל להזין אותם: כי השפע המגיע למצרים בתקופה זו באה על ידי יוסף , "שר מצרים". ומכיוון שמידתו של יוסף היא היסוד, הברית מילה, הם חייבים להימול כדי לזכות בשפע שבא על ידו!!

 

ויאמר יעקב רב עוד יוסף בני חי(רעד)

יעקב היה נואש לראות שוב את יוסף. ופתאום, הוא מבין שיוסף שרד את הכל ואפילו עמד בצדקתו ואפילו הגיע לעמדת מלך מצרים.

אז, יעקב מבין שיוסף "גדול ממנו"!

יוסף, הצליח , בתוך החושך המוחלט להמשיך להאמין באלוהים ולהדוף את גלי הייאוש והדיכאון ולהתגבר עליהם.

וזה מוסר לכל אדם: האדם חייב לדעת שהכל בא מהשמים בהשגחת הבורא! ואפילו המצבים הרעים ביותר! והוא חייב לדעת אז שאפילו ההסתר פנים שהוא חש, בא מה' עצמו ועליו להתגבר ולעמוד בגבורה נגד היאוש.

להשם משמואל מחדש פירוש יפה מאוד על הפסוק בפרשת כי תבוא:

(דברים ל"א):" ואמר ( האדם שחטא ועברו עליו ייסורים רבים)על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה! (האדם יחשוב שאין אלוהים יותר בקרבו! שכל הרעות שבאות אליו הם הראייה שאין אלוהים יותר!  הוא מתיאש לגמרי ועוזב עוד יותר את האלוהים) . (אז,) אסתר אסתיר פני ביום ההוא… (ה' יסתיר את פניו ויראה לאדם כאילו הוא לא נמצא ממש)!!

כאילו, הפניה לאחור מאת האדם, תגרום שה' גם הוא יחזיר פניו אחורה!!

ההסתר הוא תגובה לחוסר האמונה!

אבל על האדם בכל זאת להבין שההסתר הוא תגובה מה' עצמו, ושהוא יכול, כמו שהוא מסתיר פניו, שוב לגלות את פניו!

ועל האדם להתאושש בכוחות עצמו ולהיתגבר על הייאוש, ואז ה' יוכל להתגלות אליו בחזרה והאיר לו פנים!

 

כל זאת, יעקב מבין עכשיו, בעזרת סיפורו של יוסף וזה נותן לו כוח להתעודד ולרדת למצרים. כי משם יש תקווה לעלות שוב. כי ה' משגיח כל הזמן.

 

 

יעקב קרא קריאת שמע(רעד)

הירידה למצרים היא ביטוי מידת הדין. לכן, במצב כזה , יש לעורר את מידת האהבה והדבקות! לכן, מייד כשיעקב מגיע למצרים הוא קורא קריאת שמע!

לכן גם כן, כשיוצאים מן השבת ונכנסים ל"גלות" ימי המעשה, אנו מברכים ברכות רבות , בהבדלה, עם שירים וסעודת מלווה מלכא, באהבה כדי להפחית את קושי מדת הדין של ימי החול!

 

 

משנכנס אב ממעטים בשמחה(רעט)

עניין שמצאתי, ללא קשר ישיר עם הפרשה, ושקשור לחודש אב!!

בשם ה"רבי מלובלין" מביא פירוש מעניין זה של האימרה שבאב ממעטים בשמחה:

משנכנס אב (אז יש כל מני קטרוגים וסכנות לעם ישראל, ואז, כדי להתנגד אליהם,) למעט (אות המזיקים, אז מרבים ) בשמחה!

כי השמחה טובה להרחיק כל מיני פורענויות ודינים, שמקורם לרוב מעצבות ויללה!!

 

 

 

 

ויגש נה

בע"ה א טבת התשע"ד

מישל בן שושן

 

ויגש נה

 

ויפול (יוסף) על צואריו (של יעקב אביו) ויבך..

"יוסף בכה אבל יעקב לא בכה" (רש"י). כי, לפי המדרש (רבה כ"ט) הוא היה עסוק בקריאת שמע.!

 

ייתכן שיהיו אנשים שיבינו המדרש הזה באופן מוטעה. אולי יבינו שמכאן לומדים שאפילו אם אתה פוגש את הבן שלך שלא ראית עשרות שנים, אין להשיח דעתו מהתפילה!!

זה פשוט עיוות המדרש ועיוות ההלכה עצמה!

 

הרב מסביר בפשטות:

יוסף הוא הערובה שתהיה אחדות בין בני יעקב. אבדן יוסף, היה , עבור יעקב, אובדן התקווה שישרור אחווה ואחדות בין בניו. מהרגע שיעקב רואה במו עניו שיוסף חי, הוא יכול להירגע ולהגיד קריאת שמע שהיא הכרזת אחדותו של ה'. הרבה יותר עמוק מהנשיקה או הבכי, קריאת שמע היתה עבור יעקב הבשורה העליונה והשמחה הנשגבה ביותר שהייתה יכולה להיות. כל תכנית בריאת האדם עמדה בסכנה אם יוסף לא היה חי. קריאת שמע, הכרזת האפשרות שיושג בעולם אחדות הבורא, היתה תלויה ברגע הזה.

 

יוסף אחראי על אחדות האחים

זה עיקר תפקידו. מהרגע שהוא נולד, קראו לו כך כי "יוסף ה' לי בן אחר" כלומר, הוא הבן הראשון שלידתו לוקחת בחשבון אחים אחרים. כל חלומותיו היו קשורים במטרה זו. חיבורו אל בני השפחות, כדי להחזיר אותם לחיק בני יעקב האחרים. כל "החינוך" שהוא מבקש להעביר לאחיו כדי ללמד אותם שיעור על אחווה , אחריות וערבות הדדית. אפילו הדאגה שמשה ייקח את עצמותיו איתו ביציאת מצרים, כל הדברים שהוא עשה היו מכוונים למטרה הזו. במידה מסוימת היתה לו אחריות של "אב" כלפי אחיו. והוא אכן זכה להיות גם אח וגם אב לשני שבטים.

 

יוסף הוא התרופה נגד של עשיו

מהרגע שנולד יוסף, יעקב יכול כבר לפגוש את עשיו.למה?

עשיו הוא מתנגד לאחדות:

עבור עשיו, מציאותו שווה בערכה למציאות הבורא. אין לו "הכנעה" כלפי מציאות הבורא. מה פירוש "הכנעה" כלפי מציאות הבורא? במילים אחרות, זו ההכנעה כלפי ההשגות השונות של בני האדם האחרים!

 

מה היא אחדות?

היא דורשת מכל אחד להכיר בנחיצות קיום השני ונחיצות הדעות שלו. בלי לוותר על תפיסת העולם שלי, עלי להבין שלשני יש תפיסה אחרת. שתפיסת האחר היא לגיטימית. כי היא חלק מהאמת הגדולה.

אם אני חושב שיש לי את כל האמת ואין לאחרים שום חלק באמת, אז אני משתווה לאלוהים, אין לי הכנעה! לא כלפי האחרים ולא כלפי הבורא עצמו.

קשה מאוד לחיות את מוסג האחדות. עשיו סירב. הסירוב שלו להיות בכור בא מהסירוב לרעיון האחדות.

 

יוסף מציע פיתרון לבעיית האחדות: לכל אחד יש חלק בתפיסת האמת אבל לאף אחד אין את כל האמת. לכן, יש להמשיך לגדול בחלק שלי ובת בבד, להכיר שמכלול החלקים המיוצגים על ידי כל השבטים- כל בני האדם- נחוץ כדי להציג את האמת האלוהית המוחלטת.

 

רק אחרי שיוסף נולד, יעקב יכול להתמודד עם עשיו.

 

קריאת שמע תיכתב הרבה שנים אחרי כן,בספר דברים  על ידי משה רבנו. אבל הרעיון שהפסוק הראשון מייצג, הוא הרעיון שיעקב עמל כל חייו להשיגו ,ושיוסף התחיל להגשים בעצמו. הוא ה"מוטו" של עם ישראל במשך כל ההיסטוריה שלו. רק בזכות יוסף, והרעיון של האחדות שהוא מייצג, ניתן עד היום להמשיך להאמין ביכולת יישום הרעיון הזה.

 

 

 

 

 

ויגש לעד

28-12-06

 

 

ויגש לעד

 

בראשית פרק מו:(טו) אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם

אלה בני זלפה אשר נתן לבן ללאה בתו ותלד את אלה ליעקב

בני רחל אשת יעקב יוסף ובנימן אלה בני רחל אשר ילד ליעקב

 אלה בני בלהה אשר נתן לבן לרחל בתו ותלד את אלה ליעקב

  • בכולם מצויין שהן ילדו את הילדים חוץ מרחל שכתוב:             "יולד" ולא "ילדה"!

בראשית פרק ל (כא) ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה:תירגום יונתן: ומן בתר כדין ילידת ברת וקרת ית שמה דינה ארום אמרת דין הוא מן קדם יי דיהון מני פלגות שבטיא ברם מן רחל אחתי יפקון תרין שבטין היכמא דנפקו מן חדא מן אמהתא ושמיע מן קדם יי צלותא דלאה ואיתחלפו עובריא במעיהון והוה יהיב יוסף במעהא דרחל ודינא במעהא דלאה:

  • יוסף היה אמור להיולד מלאה ונולד מרחל כי התחלף בבטן !

 

בני רחל אשר יולדו ליעקב (מח)

ולא נאמר כמו בשאר האמהות: "אשר הולידה ליעקב", רק "יולד".

המדרש אומר שיוסף היה בבטן לאה, והוחלף לתוך בטן רחל!!! לאה היא שיצרה אותו, ורחל היתה פונדקאית. לכן כתוב "יולד" ולא "ילדה"!!.

חשבתי על משמעות המדרש הזה  והנה הצעת פירוש לעניות דעתי:

הבעיה בתולדות היא גם האחווה.

אצל אברהם, זה היה פשוט : שני ילדים משתי אמהות. זה לא מסתדר מההתחלה: מפרידים לגמרי בניהם. שרה ויצחק מצד אחד, והגר וישמעאל מצד שני.

אצל יצחק, אולי בגלל תפילות יצחק שרצה שהכל יצא מאישה אחת, רבקה (ויעתר.. לנוכח אישתו) שני האחים נולדים מאישה אחת. היחס הרבה יותר קשה. רבקה סובלת מזה. אבל יש סיכוי שישכון אחווה. יצחק עובד על זה. זה לא מצליח בנתיים אבל לעתיד אולי התוצאות ישתפרו.

אצל יעקב , אולי האחווה תצליח יותר אם נחזור עם ריבוי נשים, להקל עליהן וגם שפחות כמו אברהם במקרה ויש צורך להפריד?

יוסף אמור היה לצאת מלאה , אבל יעקב מתפלל עבור רחל ויש לה את יוסף. יוסף הוא זה שיגן על השארות בני השפחות כשווים. וגם הוא זה שיגרום לרגשות אחווה אמיתיים בינו לבין שאר בני לאה.

ההפרדה  מלידה בסוף עזרה לאיחוד המיוחל!!

אצל יוסף עצמו: מנשה ואפרים יוצאים מאישה אחת, אסנת. יש בניהם אחווה. אפילו אם יש החלפת הבכורה בניהם.

מעניין לציין שיש מדרשים שמיחסים את אסנת לדינה. ודינה היא היתה אמורה להיוולד  מרחל והתחלפה (לפי פירוש יונתן לעיל) עם יוסף. יוסף יוכל להתחתן עם אחייניתו מאחותו שהתחלפה איתו בבטן!

לסיכום: ליוסף יש הרבה תפקידים:

  • הראשון הוא להוביל את כל משפחתו לגלות מצריים.
  • השני הוא להשכין אחווה בין כל האחים:

א– בין בני אימה אחת (בין שמעון ואחיו)

ב—בין בני אמהות שונות.(בינו לבין בני לאה)

ג– בין בני האמהות ובני השפחות.( הוא נער את בני בלהה .."נשי אביו")

והוא מצליח בכל המשימות.

אברהם שרה הגר כשלון

הפרדה

יצחק ישמעאל
יצחק רבקה קושי עצום

על סף מלחמה תמידית

יעקב עשיו
יעקב לאה-רחל זלפה בלהה בניית עם ישראל על

עבודת האחווה

יהודה-יוסף גבירה-שיפחה

 

 

3-1-09

מישל בן שושן

 

ויגש לעד2

נשען על מאמר ראשון פרשת ויגש של ה"תורת אמת"

 

 

 

ויגש אליו יהודה

 

 

  • ישנן שתי תפיסות מנוגדות:

 

  1. האלוהים מחליט הכל ועל האדם לקבל את הכל ללא התערבות כל שהיא. תפיסה זו, נסמל אותה באות א, סמל האל האחד שממנו הכל נברא וממשיך לזרום לעולם. הוא "המשפיע"
  2. התפיסה השניה המסומלת באות י: המסמלת את ריבוי הבריאה: על האדם לפעול בעולם כאילו הכל תלוי אך ורק במעשיו.
  3. האות ו אמורה לסמל הדרך האמצעית. כמו שאות וו נמצאת באמצע סדר האותיות בין אלף ויוד. וו החיבור. מסמלת בעצם חיבור שתי התפיסות הנ"ל בתפיסה "יהודית" הדוגלת בשיתוף פעולה, או במיפגש, או בדו- שיח בין הבורא לבין הנברא. הדרך הזאת מתבטאת בעיקר בתפילה של האדם. בתפילה, האדם מנסה לשכנע את הבורא לשנות את החלטותיו, יחסית לרצון האדם.

 

 

 

  • ישנם שלוש פרשיות בתורה ששלושת המילים הראשונות שלהן מתחילות באותיות וו ,אלף, ויוד.:
  1. וירא אליו י'…כשה' נראה , ביוזמתו בלבד, אל אברהם באלוני ממרא, בהתחלת פרשת וירא.
  2. ואתחנן אל י'…כשמשה, ביוזמתו, פונה אל ה' כדי לשנות את החלטתו שלא לתת לו להיכנס לארץ.
  3. ויגש אליו יהודה.. כאן, יהודה ניגש אל עבר..יוסף! או אל עבר האלוהים בעצמו!. הפרשה הזו היא ה"וו". המחברת את שתו תפיסות המנוגדות של פרשת וירא ושל ואתחנן. כאן יש מפגש:

 

  • בפרשת ויגש, יש מפגש!

-מפגש בין האחים ליוסף.

-המפגש בין האחים למציאות! הם עד כה חיו במציאות מדומה כי קורא  הסיפור יודע שהם לא יודעים הכל!

-יעקב נפגש עם בנו יוסף.

עם ישראל "פוגש" את הגלות!

בעיקר, יש מפגש בין רצון הבורא, המהלך ההסיטורי המתוכנן מלמעלה, לבין היוזמה האנושית! כשיהודה ניגש, הוא מתרעם נגד זרם המוכתב מלמעלה. הוא מקבל אחריות . הוא מסמל את היוזמה האנושית .

פרשת "ויגש היא המפגש!

 

  • התפילה של האדם היא מקום המפגש בין רצונו לבין רצון הבורא.

ויאמר בי אדוני

  1. ב"י" יש אדוני!: איך יהודה עושה את המפגש בפועל? הוא מכריז ש בתוך ה"יוד", סמל יוזמת האדם, יש כבר התערבות של הבורא!!: "ביוד יש אדוני": יש הכרה של האדם המתפלל שאפילו יוזמתו האישית, רצונו, הם לא מנותקים מהשגחת הבורא!! והביטוי לכך , מתבטא בכל תפילה של יהודי: לפני תחילת התפילה אומר המתפלל:

"ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך"

האדם מבקש מה' שיעזור לו להיות אדם אחראי מולו! שיעזור לאדם לפתח את רצונו! התפילה של האדם לא באה מתוך חוצפה! האדם מכיר את מקומו. זהו המקום שה' בחר לתת לו מאז בריאת העולם: מקום מיוחד של שוטף, של "פרטנר"! ומתוך ההכרה הזאת, מתחילה התפילה הנכונה.

 

2 מבחינת גימטריות, מעניין לשים לב ש האותיות א-ו-י  שוות כמספר טוב =17. התכונה שמנסים הצדיקים להשיג כשהם מחברים בין העולמות!

יחד עם שאר האותיות המתחילות את המילים הבאים אחר כך: "ויאמר בי אדוני" , אותיות ו-ב-א: מגיעים לסך של 26שם הוויה הכולל!

מי גרם למפגש הזה, בין יהודה לה', בין האחים להיסטוריה, בין תכניות האלוהים לבין תכניות האדם? ..יוסף הצדיק. הוא צדיק באשר הוא גורם לגשר בין העולמות, שהוא ה"טוב" האמיתי.

 

בע"ה י טבת התשע"ג

מישל בן שושן

 

ויגש לעד2

 

בי אדוני

יוסף רצה אולי להתנתק משאר אחיו. לכן הוא הציע שהוא ישמור על בנימין והשאר יחזרו לארץ כנען אל אביהם

אבל יהודה מסרב וטוען במילה הראשונה כבר את עיקר הטיעון שלו:

"בי"= 2+10! כלומר, יש לאחד את כולם ואנו לא רוצים התנתקות! עשרת השבטים יהיו משולבים עם שני השבטים שאתה רוצה לנתק יוסף ובנימין!

אבל יישאר הבדל בניהם בכל זאת. ה"ב" נפרד מה"י" ! ליוסף ובנימין תפקיד שונה מהשאר: הם אחראים על קשרי חוץ!

יוסף: מייצא את החכמה היהודית לטובת הגויים

בנימין מכניס את מה שוב אצל הגויים לתוך עם ישראל!

מקץ אה

בע"ה ל כסלו התשע"ב

מישל בן שושן

מקץ אה

 

ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאור

  • ויהי הוא צער. צער על הגלות שמתחילה כאן! (לע"ד: קשה להבין למה דווקא מתחיל השעבוד ולא כשיוסף נמכר או כשישראל יתחילו השעבוד אחרי מות האחים?נראה לי שרק עכשיו נקבע סופית שהגלות שתוכננה כבר מתקופתו של אברהם, תחול בארץ מצרים ולא בארץ אחרת! והסימן הוא חלום פרעה ! כי זה אומר שפרעה מראה סימני רגישות לנושא ההשגחה האלוהית בעולם)
  • פרעה חולם. ולא כתוב "ויחלום" או ,פרעה חלם" אלא "חולם",בהווה! פרעה חלם במשך השנתיים האלה ורק עכשיו הוא יוצא מגדרו ומתרעם.(לע"ד: עד עכשיו,החלום היה מתאר המציאות המעגלית. פרות שמנות,שנים טובות, שנים פחות טובות, בעיות של עשירים, בעיות של עניים- השיבולים..אבל עכשיו פרעה מחפש משהוא אחר, האם אפשר לצאת מהמחזוריות של המציאות. ואכן, סוף השנתיים שבה הוא חולם, פתאום הוא "וייקץ" ומתחילה התקופה של ה"מקץ", כלומר התקופה שבה יוסף יעזור לצאת מהמחזוריות של המציאות ולהראות שאפשר אחרת, יש משהוא מעבר למציאות)

 

והנה מן היאור עולות שבע פרות

ולא כתוב "והנה 7 פרות עולות מן היאור". הוא קודם כל רואה היאור. ומן היאור צומחות הפרות כאילו המקור שלהם הוא היאור. לא שהפרות היו שם במקרה, שחצו את היאור או שהוטבעו ויצאו משם. אלא הפרות נולדות מהיאור. זה בפרוש מראה שמדובר על שני שבע.(ייתכן ובכתב החרטומים, אחת מסמלי הפרה היא שנה אחת!)

 

אין פותר אותם לפרעה

לא כתוב "לא פותר אותם לו". כתוב פעמיים המילה "פרעה"! כי פתרונות היו הרבה אבל כולם היו שייכים לאדם הפרטי ששמו פרעה ולא למלך מצרים! והרי החלומות היו מופנים למלכות מצרים לענייני הממלכה והשלטון. לכן כתוב "אין פותר אותם "לפרעה"".

 

וחמש את ארץ מצרים..(מא-לד)

כל הקושי היה לתת לחקלאים המצרים לעבד את האדמה בשנות השבע. במיוחד בשנה השנייה והלאה כי אחרי יבול עצום של השנה הראשונה היו יכולים להתעצל מלעבוד האדמה בשנים הבאות! לכן יוסף התיל מיסים כבדים, כדי לאלץ אותם להמשיך לעבד האדמה.

 

ויזכור יוסף את החלומות..ויאמר אליהם מרגלים אתם (מב-ט)

למה הוא מאשים אותם בריגול? כי הם חשדוהו כשהוא חלם ברצון להשתלט עליהם. וכך הוא יכפר את עוונם כשהם יואשמו בדבר שקר וירגישו את עוונם אז.

 

אם כנים אתם, אחיכם אחד יאסר..(מב-יט)

יש הלכה פסוקה: אם גוי מבקש שקבוצה שך יהודים ימסרו לו אחד מהם או שיהרגו כולם: אם אין האחד הזה התמנה על ידי הגוי , אסור למסור לו אחד מהם סתם בהגרה אלא ימותו כולם. אבל כאן, הוא נותן להם לבחור אחד שהם יודעים שהוא אשם בדבר מכירתו. הם אלה שבחרו בשמעון כי הוא זה שהיה אחראי למכירתו יותר מכולם(כמו שכתוב "ויאמרו איש אל אחיו" ואמרו חז"ל : אלו שמעון ולוי).וזו ה"בחינה" שהוא מבקש לעשות להם, אם כנים הם! מהרגע שהם מוסרים את שמעון (הא"ה אינו מקבל האפשרות שיוסף הוא זה שבחר בשמעון) הם מודים שהבעיה היא המכירה של יוסף!

 

ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו..(מב-כא)

"אבל"= בקושטא. האחים מבינים שהכל בא ממכירת יוסף. הא"ה מסביר שבדרך כלל החטא מתגלה על ידי מאורע שדומה לחטא. "העוון יוליד כדמותו וכצלמו"!! כמו שכתוב  בתהילים ס"ב: תשלם לאיש כמעשיהו.

 

כי אחיו מת והוא לבדו נשאר  וקראו אסון  (מג-לח)

למה יעקב מעדיף את בנימין (בספק אם ימות) מאשר שמעון (שהוא בוודאי ימות!)? כי הוא נשאר "לבדו" כלומר אסון גדול יהיה אם לא יישאר בן אחד מרחל.

 

ויאמר חלילה לי לעשות דבר כזה..אשר ימצא הגביע..הוא יהיה לי עבד..(מד-יז)

האחים הבינו שכל מה שאירע להם בא מהעוון של מכירת יוסף. והיו מוכנים נהיות כולם עבדים כדי לכפר על עוונם. אבל כשיוסף רצה לקחת רק את בנימין, אז חשבו שלא מדובר על מכירת יוסף ולכן ניגש יהודה אליו!

 

 

 

מקצ מי

בע"ה א טבת התשע"ג

מישל בן שושן

 

מקץ מי

 

למה יוסף נשאר שנתיים נוספות בכלא?

יוסף נשאר בסה"כ 12 שנים בכלא המצרי. המדרשים טוענים שהוא היה אמור להישאר "רק" 10 שנים, אבל, בגלל האמון המופרז ביכולת שר המשקים להוציא אותו משם, נענש ונשאר עוד שנתיים.

המי השילוח נותן פירוש אחר:

10 שנים בכלא באו כדי לברר אצלו את החטא שעשה כלפי 10 אחיו. הוא הביא דיבתם רעה אל אביהם. אצל יוסף, החטא הקטן ביותר דורש בירורים וייסורים וכפרה! (ראה הקובץ "וישב").

ועוד שנתיים עבור הבירור על זה שהכניס את עצמו לחטא עצמו!! שנתיים כדי לכפר על עצמו ועל בנימין אחיו!

אדם שחוטא, הוא לא רק צריך לשלם עבור החטא עצמו אלא הוא צריך לשלם על זה שהכניס את עצמו ואת המערכת המשפטית, את האלוהים עצמו לתוך מערכת של דין וצער! כשהאדם עובר ייסורים, ה' בעצמו עובר אותם גם כן ! נכון שהייסורים באים כדי לעזור לאדם לתקן את הסיבות שבגללם הוא חטא אבל זה "כואב" גם לבורא שהיה מעדיף שהאדם לא ייכנס לתוך הסבך הזה!!

(זה מזכיר לי את הבעיה של  תאונת דרכים: יש את כל הנזקים הגופניים והכספיים . אבל, בנוסף, אחרי שמתקנים את הנזקים , אנו לא יוצאים נקיים מהסיפור! זה שמשל שלא אשם בתאונה לא ישלם כלום ויקבל הכסף והתיקונים המגיעים לו אבל הוא היה. מעדיף שלא להיכנס לתוך הסיפור הזה בכלל! גם העובדה שנכנסים לתוך הסיפור יש לברר ולתקן באיזה שהוא אופן. אפילו אם אף אחד איננו דורש זאת פורמאלית,יש בירור מסויים לעשות על עצם המאורע) כמו כן, ההלכה איננה דורשת מהאדם לכפר על משהוא מעבר לנזקי חטא עצמו. אבל, האמת העליונה דורשת מהאדם בירור כזה.

כאן, מדובר ביוסף,ומידת הדין דורשת ממנו הרבה יותר ממה שהיא יכולה  לדרוש מאדם רגיל. הוא "צדיק" הוא הולך תמיד לפי מידת הדין. אז יש ללמד דרכו את העניין הזה: יש לכפר על עצם הכניסה לתוך מערכת החטא והכפרה!

לעניות דעתי, הפירוש הזה של המ"י, מאפשר להבין את מספר השבטים במימד חדש: היינו יכולים למצוא כל צידוק והסברים אם השבטים היו רק עשרה. זה מספר עגול, המסמל את הכלליות. האות יוד מסמלת גם את האחדות. הנקודה המאחדת….

אם כן, למה 12?

נראה לי שהמספר 10 הוא סמל הריבוי. עם ישראל מייצג את ריבוי הדעות בעולם.

אבל, עצם החלוקה של האחד ועשרה, אפילו אם זה לטובת פרסום האחדות, היא בעצמה (החלוקה) דורשת בירור!! ולכן שני השבטים הנוספים באים כדי לכלול גם את הריבוי! כלומר, לברר את עצם העשר!

כך ששני השבטים יוסף ובנימין (שמרומזים בשנתיים הנוספות בכלא) תפקידם לטפל באחדות עשרת השבטים האחרות! הם אחראים על אחדות וריבוי עשרת השבטים!

 

מה פירוש "ויריצוהו מן הבור"?

לכאורה, מדובר על פרעה שמצווה שיוציאו את יוסף מהכלא. אבל למה להשתמש בפועל "ויריצוהו"? זה מזכיר את השורש "להתרצות"! כלומר, יוסף יצא מהכלא רק אחרי שהוא הבין וקיבל עליו בשמחה את  כל מה שקרה לו בשתים עשרה השנים שעברו. וזה נעשה בזכות השנתיים הנוספות שבאו כדי שיברר את עצם הצורך בבירורים וייסורים! עד שיוסף לא קיבל על עצמו את הייסורים בשמחה, עד שהוא לא התרצה, הוא לא היה יכול לצאת! וזה מסביר שוב את ההישארות שנתיים נוספות בכלא.

 

מה הוא  "פתרון" חלום?

דברי המי השילוח מדברים בעד עצמן:

"כל ענייני עולם הזה הם כחלום הצריך פתרון וכמו שיפתור לו האדם , כן יקום אצלו"!!

מתן "פתרון" לחלום או לחיים הוא מתן משמעות ותוכן .

למה אדם שחולם יהיה זקוק ל"פתרון"?? כנראה שהוא הרגיש שהחלום יצר אצלו "בעיה"! והוא זקוק לפתרון הבעיה! רוב הזמן, אין האדם זוכר את חלומותיו ואם הוא זוכר אותם, נדיר שהוא ידרוש  בכל מחיר, "למצוא לו פתרון"! אבל בפרשיות שלנו, נראה שכל חלום דורש פתרון. כלומר, משמעות.

החיים משולים לחלום: יש להם התחלה וסוף ואפשר להרגיש שהחיים של הבן אדם לא השפיעו ולא הורידו ולא העלו שום דבר!! אפילו במשך החיים עצמן, אפשר להשוות את המציאות לחלום ! נכון שהחלום איננו במציאות אבל יש מציאות מסויימת לחלום. יש בחלום סיפור, רגשות, השתתפות במה שקורה. נכון שאחרי שמתעוררים, אפשר להתעלם לגמרי מה"מציאות" שהיתה כי היא לא משותפת לשאר בני האדם וניתן לחיות כאילו לא קרה כלום. וכן חייו של האדם. אמנם הוא חי מציאות משותפת עם שאר בני אדם, אבל אחרי המוות, הכל עובר ואפשר לרוב לאחרים להמשיך לחיות כאילו האדם לא היה בכלל!

ובכל זאת! ניתן לצאת מהייאוש הזה ולתת משמעות לחיים. כמו שאפשר לתת משמעות לחלום!

"וכפי הפתרון שנותן לו האדם, כך יקום"! כלומר, משמעות החיים נתונה ביבי האדם עצמו! הוא בעצם מעצב את החיים שלו או לפחות את משמעותם!

גם החלום הוא לא דבר אובייקטיבי! אין אף אחד שיכול לוודא שהאדם חלם את החלום המסויים הזה. החלום הוא בסך הכל מתרחש במוחו של האדם. רק אחרי שהאדם שהתעורר חושב על החלום, מספר אותו, הוא מתחיל  לתת לחלום צורה ייחודית. והוא יכול להמשיך הלאה ולתת לחלום "פתרון". כמו שהאדם עיצב במוחו את הסיפור של החלום , כמו שהוא מספר אותו, כך הוא יכול לתת לו פתרון. והפתרון הזה יהיה הפתרון של החלום!! כלומר, בידי האדם לעצב את הפתרון וזה מה שיהיה ! אין "פתרון" אולטימטיבי, אמיתי. הפתרון תלוי בנותן הפתרון!! משמעות החיים ניתנת על ידי האדם עצמו שחי אותן!!

פרעה מחפש "הפתרון" לחלומותיו. יוסף נותן לו את הפתרון שלו!

הפתרון של יוסף מתאים להשקפת החיים של יוסף! הוא לא מקבל שיהיו 7 שנות רעב. יוסף יגרום לצמצום "שבע שני הרעב" בסוף, יהיו רק שני שנות רעב וגם אותן יוסף ידאג שלא יהיה רעב בהן!! כלומר, יוסףנתן את הפתרון שלו לחלום פרעה! וזה מה שמצא חן בעיני פרעה!

יותר מאשר פתרונו לחלומות פרעה , יוסף נתן כאן את פתרון חלומות יוסף! על ידי מה שאומר יוסף על פתרון חלום פרעה, יוסף מגשים בעצם את חלומותיו להיות מלך העולם כשכולם באים להשתחוות לו כדי לקבל ממנו אוכל!

 

לדעת המי השילוח, כל מי שאיננו מנסה למצוא את הפתרון של חייו, הוא לא מוצא את החיים האמיתיים, הוא חי כבהמה. ובתור אדם, לחיות כבהמה, זה פחות שווה מאשר לבהמה לחיות את חייה כי היא איננה צריכה למצוא לעצמה משמעות לחייה!

 

מה פירוש השם "שדי"?

יעקב מברך את בניו על ידי שם שדי:" ואל שדי יתן לכם רחמים".

הפירוש של שם זה הוא "מי שאמר לעולמו די, יאמר די לצרותכם"

המי השילוח מפרש: כשה' ברא את עולמו, הוא פיתח אותו מספיק כדי שהעולם יוכל  להכיר בבורא. בשלב מסויים, ראה הבורא שיש מספיק דברים בעולם  כדי לאפשר לאדם להכיר את הבורא . לא יותר מדי ולא פחות מדי. כדי שהחיפוש של האדם יהיה בעל משמעות. לא לתת לו יותר מדי נתונים כדי לתת לו לעבוד ולא למנוע ממנו נתונים, כדי שהדרך להשגת הבורא תישאר פתוחה.

אותו המנגנון קיים בייסורים שהבורא שולח לאדם כדי לגלות לו דברים מסוימים. אין מטרת הייסורים להעניש או להכות את האדם סתם כדי- להכאיב לו. אלא כדי להשיג תועלת מוגדרת! לכן, יעקב מתפלל לה' שלא ישלח לו ולבניו יותר מדי ייסורים כמו שהוא עשה בבריאת העולם: מי שאמר לעולמו די ולא הכניס בעולם יותר מדי נתונים  להשגת הבורא, כך, ידע לצמצם את "הנתונים" (הייסורים) שהוא שולח לצדיקים כדי שיגיעו לבירורים הנדרשים!

מקץ שמ

25-12-08

מישל בן שושן

 

 

מקץ שמ

 

 

שבת ויום טוב(קכט)

  • בשבת אין מצוות שמחה. יש עונג. כי שבת מתייחסת לפנימיות של האדם. מדברים על ה"נשמה" היתרה. השכל הוא זה שמופעל בשבת ולא הגוף שמתבקש לשבות. השבת הוא ..קר!
  • יום טוב לעומתו, הוא יום שמחה. שרים, רוקדים, מזמינים אורחים, יוצאים מהבית..מדליקים אש כדי להינות ממטעמים. יש ביום טוב…. התלהבות!

יוסף הוא מבחינת שבת.הוא ה"ראש" של השבטים. עבודתו היא יותר בהסתר, בפנימיות.

יהודה הוא מבחינת יום טוב. הוא ה"לב" של עם ישראל.הוא יותר מתלהב ומגלה מלכות שמיים.

שניהם רוצים לכפות את ראיית העולם שלו על השני. השבטים, ובראשם יהודה מכרו את יוסף כי לא רצו להיכנע למידת היראה שלו. הם רצו לעבוד את ה' באהבה בלבד. אבל , האהבה בלבד היא מסוכנת. היא יכולה להוביל למחוזות לא רצויים. לכן, מידתו של יוסף נחוצה להחזיק את כל העם באורך כל הדרך של ההסטוריה, עד שבאמת, דרך האהבה והדבקות האמיתית תהיה אפשרית, באחרית הימים על ידי משיח בן יהודה.

 

חנוכה(קלא)

"חטא" עם ישראל בתקופת בית שני שהביא עליהם את יוון (מאת ההשגחה) היא שעבדו את ה' רק "לפי הספר", כמצוות אנשים מלומדה, בקרירות. ללא התלהבות. לכן, ה' סיבב שמקום עבודתם, המקדש, יטמא! להגיד להם , שעבודתם היא כמו "מתה"!, יש אטימות (טומאת) הלב בעבודה. העבודה הזאת היא טמאה!! אפילו אם עושים את כל השולחן ערוך בדקדוקיו, עיקר העבודה היא עבודת הלב וההתלהבות.

יוסף הוא האמצעי ולא העיקר!!

העיקר היא עבודת יהודה!!

התשובה של עם ישראל בזמן חנוכה היא שהם "מסרו את נפשם". אין התלהבות יותר מזו! מלחמה בגויים היא העבודה העדיפה, הניצחון, על הקרירות !!!

לכן מה שמסמל את העבודה הזו היא הדלקת הנרות. אש,חום, אור, תנועת הלהב!

עצם המצווה היא ההתלהבות, כי "נמר מצווה".

עצם התורה הוא האור, כי "תורה אור".

 

פורים(קעד):

מרדכי בא משתי משפחות: אחת מיהודה והשניה מבנימין!

כנגד המן מזרעו של עשיו, צריכים כוחות שיודעים לעבוד בהסתר. כמו אסתר הגדולה בכוח המצפון , הפנימיות וההסתר. ומרדכי מזרע רחל.

אבל, צריכים גם שהדברים יצאו לחוץ, לעבוד בכוח השני של יהודה. לכן, כשאסתר ביקשה "להלביש את מרדכי", לכסות את פעילותו, שימשיך , אבל בסתר, מרדכי היה בו את הפן השני, של יהודה והוא "לא קיבל" את עצת אסתר ברגע הזה.

מולם היו אחשווראש, מכוח הקליפה של יהודה, והמן, מכוח הקליפה של יוסף. ומרדכי גבר על שניהם בזכות עבודתו הכפולה. גם בסתר וגם בגלוי. אסתר ומרדכי עבדו בשני המישורים ביחד!

 

 

 

יוסף: אסיפה והוספה (קפ):

 

רחל קראה לבנה "יוסף" באלו המילים:

"ותאמר אסף א' את חרפתי,

ותקרא את שמו יוסף

לאמר יוסף ה' לי בן אחר":

 

יש ביוסף שתי כוחות מנוגדים:

  • כוח "האסיפה": אוספים את הדברים שלנו, החשובים לנו, המפוזרים בכל מקום, כדי להגן עליהם ולהכניסם לתוך הבית, לתוך תוכנו.להישמר מכוחות רעים.יוסף נזהר מאוד מההתבוללות למרות מצבו בארץ זרה. יוסף שומר הברית, יוסף צדיק. והוא גם יכניס לתוכו את הכוחות הטובים שמפוזרים בבית פוטיפר, הוא יתחתן עם בתו! היא החלק הטוב , וידחה את אשתו .
  • וכוח ה"הוספה": לפזר כוחות טובים בחוץ!להפיץ, אפילו במצרים, טובות וקדושה!יוסף עזר למצרים, הוא מל אותם, הוא האכיל אותם והעשיר אותם! (חז"ל אומרים שלולי עבודה זו של יוסף במצרים, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע לעם ישראל כשהיו במצרים!)

 

 

לכן, הוא יקרא לשני בניו:

  • מנשה : מכח האסיפה, הצד המגן את עצמו מפני הכוחות החיצוניים.
  • ואפרים: מכח ההוספה. "הפרני". התפשטות אור הקדושה , אפילו בארץ טמאה.

(מעניין שרחל הקדימה את ה"אסיפה" ל"הוספה", בעוד שיעקב, בברכות יעדיף את ה"הוספה" על פני האסיפה, כששם את אפרים לפני מנשה!)(לע"ד)

 

 

גם בשבת,(ויוסף הוא בחינת שבת כנ"ל) יש את שתי הבחינות:

בערב שבת, כוח האסיפה: (מתרחצים במים חמים כדי להרחיק את כוחות החיצוניים לפי האריח ז"ל), מתכנסים, עומדים בקידוש, ביראה ואיפוק מסויים.

ביום שבת, מפתחים את כוח ההוספה. זוכים לנשמה יתרה, מתפללים מוסף, הקידוש בישיבה, בנחת,. לומדים תורה, מפתחים רעיונות חדשים..

 

 

גם בראש חודש יש את שתי הבחינות האלה:

  • ערב ראש חודש, הוא כוח האסיפה. הצמצום. הולכים לבית הקברות, יש אפילו אנשים שנוהגים לצום בו,כמו  יום כיפור קטן!
  • בראש חדש עצמו, הוא יום של שמחה, התחדשות, מוסף, התפשטות.

הצמצום של הערב  הוא לצורך ההתפשטות של המחרת!

 

 

גם החנוכה יש את שתי הבחינות האלה:

  • האש מכלה את הרע, מפחדים ממנה, עוזרת להישמר מהחיצוניים
  • אבל מצד השני האש מאירה, מביאה טובה לעולם החיצון!

(חכמות יוון מסוכנות, נזהרים מהן  ..אבל מצד שני הן חיוניות לתורה עצמה ועלינו להכניסן לתוכנו)

 

וישתו וישכרו עמו(קפב)

 

רש"י : "עד לאותו היום הם לא שתו יין וגם הוא לא שתה יין. !!!"

 

השם משמואל מסביר את רש"י:

  1. למה יעקב לא שמר את השבת לפני הגיעו לארץ ישראל ? כי רק בארץ ישראל, כשהתחולל חיבור בין ישראל והארץ, אז יכלו להתחבר שמים וארץ ש, ורק אז יכולים לשבות. השבת הוא חיבור שמים וארץ! "ושמירת שבת תלויה בשלמות השומרים אותה"!!
  2. שתיית יין מצווה רק בשבת! כי רק אז יש חיבור בין העולמות. גם בתוך האדם עצמו. שתיית יין בחול עלולה להזיק!
  3. השבטים, מיום שמכרו את יוסף,ויעקב שהיה באבל מאז, לא היו בשלמות, וכבר לא היה להם כבר עניין השבת ושתיית יין!!
  4. כשהשבטים התאספו לראשונה אצל יוסף, יחד עם בנימין, אפילו במצרים, שוב שתיית היין הייתה אפשרית, אפילו בלי שידעו שהוא יוסף!! כולם הרגישו שמתקיימים  כאן התנאים לשמירת שבת ולשתיית יין!

מכאן לומדים ששמירת השבת (המסומלת גם בשתיית יין כהוגן), אפשרית, יש בה טעם, רק כשיש חיבור בין עם ישראל וכשיש חיבור בין עם ישראל וארץ ישראל!!

על הניסים בחנוכה(קפג)

מכאן לומדים טעם ההלכה שאם אדם שכח להגיד "על הניסים" בברכת המזון בשבת חנוכה, מחזירים אותו!, מה שלא נכון את שכח לאמר  "על הניסים" בחול!! למה? כי בחול אין חייוב סעודה!! וכל הסעודה נקראת על שם היין! ואין חיוב סעודה בחנוכה.  אבל בשבת, שיש חיוב סעודה, הסעודה של חנוכה עולה בזכות זה שהיא סעודת שבת, ולכן מחזירים אותו!!

 

 

למה יוסף לא הביא את יעקב מוקדם יותר למצריים??(קפג)

 

הוא רצה לקיים את החלום הראשון שלו שבו האלומות בשדה השתחוו לו בלי נוכחות אביו! כי רק בחלום השני, שיש בו גם את השמש (יעקב) שמשתחווה לו!

כי הוא רצה שתהיה התבטלות כל האחים כלפיו. הכנעה כלפיו. הכנעת עם ישראל למידה של היראה. וזאת אי אפשר להתקיים כל זמן שאביו נמצא איתם, כי אז, ההכנעה של האחים היא מצד הכנעתם לאביהם , ולא ליוסף!!! כך שבשני השלבים האלה הוא משיג את מטרתו!!

(זה מזכיר העניין של אמירת "צאתכם לשלום" למלאכים , בשבת, לפני שאנו ניגשים לקידוש, כדי שנוכל להתייחד באמת עם בורא עולם, ללא גורם שלישי!!!)

 

 

 

 

 

 

מקץ נה

בע"ה כא כסלו התשע"ד

מישל בן שושן

 

מקץ נה

 

קץ שם לחושך

על איזה חושך מדובר במדרש הזה?

החושך, לפי הנ"ה הוא המקובעות בתוך חוקי המציאות. אדם שמרגיש אבוד מול כללי הטבע וההיגיון. הקץ לחושך, זו הדרך שמוצעת לאדם להיתלות במימד אחר, מקביל לעולם הזה. זה מאפשר לו ראייה אחרת שיכולה לעזור לו לצאת מהדיכאון. הדרך הזו היא בעצם מסומלת טוב על ידי האפשרות לחלום! להאמין, לאהוב, לרכוש חיים רוחניים. אלה דרכים לצאת מהחושך.

בעצם, היציאה של יוסף מהכלא המצרי, היא סוף לחושך הפרטי שלו. אבל זה גם הוראה לדרך כללית, שמאפשרת אפילו לפרעה לחלום!!

אפשר להגיד ששני החלקים של הפסוק

  1. ויהי מקץ שנתיים ימים
  2. ופרעה חולם

הם מדברים על אותו המהלך של קץ לחושך!

בעצם, פרעה יחפש אדם שיבין את ההרגשה שה' נתן לו: יש לחלום! כל חרטומי וחכמי מצרים היו שבויים בקונצפציה של המדע וההיגיון מצד אחד והכישוף מהצד השני.

החלום הוא דרך אמצעית שלוקחת בחשבון את המציאות מצד אחד ומתמודדת איתו על ידי היכולת להסתכל עליו בזוויות שונות. לא לצאת מעולם האמת אלא לתת לאדם יכולות להתמודד איתו.

 

יש מאין

למה ה' גרם ליוסף להישאר עוד שנתיים בכלא? המדרש נותן לחשוב (בקריאה ראשונית לא נכונה) שזו היתה הטעות של יוסף, לתלות בעזרת שר המשקים את הצלתו ולא לבטוח בה'. אין הדבר נכון. יש תמיד להשתדל לעזור לעצמנו בכל מצב, ואין בכך שום חוסר ביטחון בה'! אם כן, מה רוצה ללמד המדרש הזה?

יש הצלות שהן מבחינת "יש מיש". כלומר, הצלה הדרגתית, שההיגיון מראה שהכל בא באופן הגיוני וטבעי.

יש הצלה "יש מאין" כלומר, הצלה שאין לנו מושג איך זה קרה . לפני ההצלה, היינו בטוחים שאין כל אפשרות לצאת מזה. ובכל זאת זה קרה!

אני אציע משל: אסיר שנגזר עליו 10 שנות מאסר מנסה לעורר ערעור. הוא מפעיל עורכי דין טובים. הוא מעורר את התקשורת. הוא שובת רעב..עד שזה קורה: הוא יוצא מהכלא לפני הזמן. זו הצלה "יש מיש"

אבל, נגיד שהתיק של האסיר הזה נאבד לגמרי. הוא כבר לא מופיע במערכת. אף אחד איננו יכול לדעת שהוא בכלל קיים בעומק הכלא. אין תקשורת אפשרית בין האסיר לעולם החיצון. הוא במצב "אין". אם הוא יצא משם, אז זה באמת "יש מאין"!

כדי להסביר לנו מה היא ההרגשה שאנו צריכים להימצא בה בראש השנה, החכמים אמרו לנו שבאותו יום, יצא יוסף מבית האסורים. מה זה מלמד ?

בראש השנה, יש לנו הזדמנות להתחיל מחדש את השנה. עושים כאילו אין לנו יותר חטאים אבל גם , אין לנו יותר זכויות!! (זה הרבה יותר קשה!) אין לנו לסמוך על כל ההישיגים שלנו! כך אנו באמת מוכרחים לאלץ את עצמנו להתחיל הכל מחדש!! זו הזדמנות להסתכל על החיים שלנו בעיניים חדשות לגמרי , כי לא נשענים על העבר (המפואר או העלוב) שלנו!. בראש השנה, אנו נדרשים לחוות את ההרגשה של "יש מאין"!!

והיציאה של יוסף מבית האסורים בהרגשת "יש מאין" עוזרת לנו להבין על מה מדובר.

 

ה' גרם ליוסף להרגיש שהוא במצב של אבדון מוחלט! לראייה, כשיוציאו אותו כתוב "ויריצוהו" כאילו סחבו אותו ממצב של אבדן תקווה! לפחות תקווה של הצלה "יש מיש"!כך אנו צרכים להרגיש בראש השנה: אין לנו חטאים אבל גם אין לנו זכויות!!

 

מכאן, אנו מבינים שהגאולה של משיח בן יוסף, הגאולה שאמור יוסף לחולל, היא בסוג שונה, מסוג של "יש מאין". לא לחינם, אחרי הקמת מדינת ישראל, שהיא , לעניות דעתי, מסוג של גאולה של יוסף, הרגשנו כולנו שכל הכללים שהיינו רגילים אליהם נפרצו! הגאולה של משיח בן יוסף חייבת להיות "יש מאין"!!

חייבים הרגשת האין כדי להגיע לגאולה המיוחדת הזו!

 

לכן, באופן יוצא דופן, יוסף התבקש להרגיש את ה"אין", במשך השנתיים האלה. חשוב שהוא הרגיש "שלא זוכרים אותו וששכחו אותו"!! כאילו אין יותר תקווה. אין מציל.

רק משם היה אפשרי להתחיל מהלך חדש ומיוחד של משיח בן יוסף!!!

כמה זה דומה למה שקרה לנו בדורות האחרונים!!

מקץ לעד

6-12-07

מישל בן שושן

 

מקץ לעד

 

 

הבחירה החופשית של האדם

 

 

לענ"ד, אחד העניינים העקרוניים ביותר שעולים מהפרשיות האלה היא מידת הבחירה החופשית שיש לאדם מול התוכניות האלוהיות.

ברור שהתורה בכלל והמסורת של תורה שבעל פה מחזיקות כעקרון יסודי הבקשה מהאדם הפרטי להיות אחראי על החלטותיו , על מעשיו, על דעותיו, כשהאחריות הזאת עומדת על הבחירה שלו להחליט על מהלכי חייו. אין אנו סומכים על ה"מכתוב" המוסלמי. אין אנו מפקירים את אחריות מעשינו. האדם אחראי ויכול להיענש אפילו על ציתות לשלטון שמצווה עליו דבר שנראה בעיניו כסותר את המוסר  האנושי והתורני.

אם כן איך אפשר להבין בפרשיות שלנו במיוחד שבעצם הכל נקבע על ידי הקדוש ברוך הוא. הוא זה שמחליט מתי יוסף יצא מהכלא, והמדרשים מאשימים את יוסף בתליית יציאתו בזיכרון של שר המשקים. ה' הוא זה ש"שולח " חלומות לפרעה ובזה הוא שם קץ לחושך. ה' הוא זה שסובב את כל ההסטוריה כדי שבסוף ישראל ירדו למצרים. כל מה שיוסף מפרש , אמור להיות החלטות ה' …

 

קיימות לדעתי כמה ניסיונות לפתור הסתירה הזאת:

 

1 "לפרט , לאדם הפרטי,יש בחירה חופשית אבל לכלל, יש תכנית אלוהית קבועה". זה נראה יפה ומסדר הכל. אבל אם נרד לפרטים, זה לא מסתדר כל כך: האם יוסף, יוהדה הם אנשים פרטיים או הם "הכלל"? ההחלטות שלהם, הם החלטות פרטיות אבל הם משפיעות על הכלל מיידית!

היום, במשטר הדמוקראטי, כשאדם מצביע בקלפי, האם זו החלטה פרטית בעלת בחירה חופשית, כשמכלול ההצבעות קובעות מהלכים כלל ישראלים?

ברור שהרבה מהלכים לאומיים , תלויים באדם הפרטי. וקשה מאוד להפריד בין חופש הבחירה הפרטית לבין קביעת העתיד על פי האלוהים, כלפי הכלל.

 

2 פירוש שני שניתן:" ה' קובע נקודת ההתחלה והנקודה הסופית אבל האדם מחליט על הדרך שבה הוא הולך מנקודה לנקודה"

בפרשה שלנו זה מתבטא למשל במדרש "עתידים היו ישראל לרדת למצריים בשרשראות של ברזל. אבל ..ב"ה, הם ירדו בכבוד מלכים"! יוסף היה אמור להגיע למצרים, אבל הצורה בה ירד , הייתה תלויה בנסיבות ובחירה החופשית של האנשים מסביבו ובו עצמו. זה נראה גם יפה. אבל בעצם זה לא פותר הבעיה העקרונית. אם אדם מחליט בבחירה חופשית ללכת בדרך אחת. ה' , תכנן מצידו דרך הפוכה לגמרי. אז , ה' ישלח נסיבות לשנות את הכיוון שבחר בה האדם, או על ידי מאורעים מסויימים או על ידי מעשה אנשים אחרים…ואז האנשים האלה , האם יש להם בחירה חופשית ומה מידתה?

 

3 אפשרות שלישית מוצעת כערבוב בין התיאוריות:"בדברים הזוטרים, ה' לא מתערב, בהחלטות העקרוניות, כן ה' מתערב ומשפיע על מהלכי האדם". או בוורציה מעט שונה: "ככל שהאדם צדיק, כך ה' מתערב במהלכי חייו". זאת אומרת, מסכימים שקיימים שני המהלכים: בחירת האדם וקביעת האלוהים, אבל לפי המקרה, לפי זכות האדם, לפי חשיבות הדבר, ה' מכריע או נותן לדברים להשתלשל.

 

4 אפשר גם להתעלם מהבעיה הזאת ולהמשיך לחיות!

אבל , הפרשיות שלנו : וישב, מקץ וויגש קשות מאוד להבנה ואין אנו נוכל להבין אותם!

ועוד יותר: אפילו אם לא נתבונן במודע לבעיות האלה, בתת מודע, לכל אחד מאיתנו מחלחלת אחת משתי האופציות והוא פועל לפיה. "הכל בידי שמיים" ואין אנו יכולים וצריכים לעשות כלום לשנות את המצב!

או , להיפך, "הכל תלוי בי ".

בדרך כלל, משויכת האופציה הראשונה ל"דתיים" והשנייה ל"חילונים". אוי לנו שרושם כזה חלחל לנו בתודעה!

זו גישה נוכרית ליהדות, לעניות דעתי.

לכן, התמודדות עם הבעיה נחוצה ומועילה.

 

5 אני נוטה בינתיים להשיב לעצמי כך:

קיימים שני המישורים המנוגדים האלה ביחד כל הזמן.

מצד אחד: המישור של פעילות האדם וחופש בחירתו המלאה.

ומהצד השני, האלוהים "שיודע מה יקרא" או אפילו "שמכוון את ההסטוריה " או אפילו "משגיח על כל פרט ופרט ומכוון אותו".

אפילו אם שני המימדים נראים הפוכים ומנוגדי המציאו, נראה לי שהם קיימים במקביל . על האדם לפעול במישור שלו בלי להתערב במישור של האלוהים.

בצד שני, יש תחומים שהאדם מתבקש להתערב בהחלטות האלוהים ולנסות לשנות אותם: בתפילה, בעבודה היום יומית , בזכויות שהוא צובר, בפעילות לפי הבנתו של המהלכים ההיסטוריים והמוסריים.

כאן, האדם לוקח סיכון. אולי זה מה שרוצה ממנו ה'. אולי לא!. אולי זה באמת הולך בכיוון רצון ה', אולי זה בניגוד לרצונו!

חוסר הוודאות הזה, הוא מחויב המציאות כדי לתת כוח לאחריות שלו.

אין האדם יכול להיות בטוח במאה אחוז על "מה רצון הבורא עכשיו ?". ה' שותק כי הוא משאיר לאדם את כל מרחב התמרון וזה בדיוק תפקידו.

היחס בין רצונות שני אנשים יכול להאיר לנו את הדבר הזה: האם אדם אחד יכול להיות בטוח , מה הוא בדיוק רצון השני? אפילו את רצונו העצמי שלו הוא אינו יודע לפעמים בהחלטיות!.

עניין הרצון , טמון בזה שזה דבר לא מוגדר סופית ובצורה החלטית. הרצון תלוי בנסיבות, ברצון של השני, באינטראקציה שלי עם העולם ועם הזולת.

לכן, הרצון שייך רק לאנשים חיים. לכן אומרים שהאלוהים "חי". גם רצונו חי, זאת אומרת , יכול להשתנות.

ייתכן שהעמדת שני המישורים המנוגדים האלה ביחד: הידיעה של האלוהים וההחלטה של האדם, היא זו שיוצרת מתח עצום שבו פועלת אחריות האדם במלוא עוצמתה.

חוסר ה"פיתרון" לשאלה הזאת, היא , לעניות דעתי , אחד היסודות של בריאת האדם. אילו היה פיתרון החלטי לשאלה הזאת, לא היה נשאר מקום לאדם באשר הוא אדם, שוטפו של הבורא .

 

הפרשיות שלנו מעמידות לנו את הבעיה מולנו. יש אנשים, כמו יוסף ששוחה בנוחות בין שני העולמות. הוא גם חולם, גם יודע את הפיתרון, גם פועל בכל המישורים החומריים. הוא "צדיק". הוא גם וגם!

לעומתו יש האחים שלא מקבלים את הגישה הזאת. הם חיים בעולם התחתון , עושים טעויות,מתייסרים בהחלטות קשות וגורליות.

הקורא את הסיפור מבין את המהלכים. הוא שותף לסוד ההסטוריה. אבל האם לחיות כך בעולם היום יומי? האם ניתן להפוך למיסטיקן , לחשוב שאנו יודעים לקרוא את המציאות כסימני האלוהים? האם מותר לשחק את תפקיד יוסף? האם אנו יכולים לשלב בין שני העולמות בקלילות?

אני חושב שלא, ושאסור להתחיל לקרוא את הפרשיות האלה ללא התבוננות בשאלות האלה ולא לקפוץ למסכנות חפוזות אפילו אם הם נוחות לנו!

וישב מניטו

בע"ה טו כסלו התשע"א

מישל בן שושן

וישב מניטו 1986

  • וישב יעקב :ולא וישב ישראל! יעקב הוא ביחס לגלות!
  • מגורי אביו: האבות לקחו על עצמם לחיות כאילו בגלות בתוך ארץ כנען כדי שזרעם לא יסבול יותר מדי , ויסתכן פחות בהתבוללות, בגלות. לכן, הם חיו בארץ כ"גרים". וזה צמצם 400 שנה ל210 במצרים.
  • יעקב לקח על עצמו את אפשרות הגלות (כמו אבותיו) כי רק מי שלוקח את אפשרות הגלות, ועל אחת כמה וכמה, מי שחווה את הגלות, יכול לרשת את הארץ.
  • יעקב חשב שהוא כבר מילא את הגלות של ברית בין הבתרים אצל לבן! לכן, הוא ביקש לשבת בשלווה! קפץ עליו רוגזו של יוסף= התחלת הגלות!
  • רק בזכות יצחק (שלא יצא מהארץ) יהיה קץ לגלות.וזוכים בגאולה ובארץ.
  • אין בישראל "חטא": אין בשם כל השבטים את האות "ח"!ואין גם כן ,ק" ואין "ץ" האם אין "קץ" ? יש מימד כזה כל הזמן יש מקום לשיפור. ליעקב אין קץ, יעקב לא מת.יש תמיד כוח בגלות להמשיך. יש ביצחק שני המימדים "קץ" "וחי" הוא לא היה צריך לחיות והוא נולד הוא היה צריך למות והוא לא מת. הוא הפריד שני המימדים בין יעקב (כולו חי) ולעשיו (כולו קץ). בתור ילידי יצחק, יש לנו הבטחת קץ הגלות.
  • התפקיד האוניברסאלי של ישראל לא חייב להתנהל רק בגלות ורק בייסורים. במידה וישראל צדיקים, אפילו בארצם הם יכולים לחיות המימד האוניברסאלי. אם יחטאו, ימלאו את התפקיד הזה בחול ואם יחטאו עוד יותר, ימלאו זאת בגלות בייסורים!
  • ארץ "מובטחת" זה לא אומר שהבטיחו לנו אותה והבטחה אפשר לא לקיים! אלא "מובטחת" במובן שבטוח היא שלנו ! היא שלנו בביטחון!
  • ארץ מגורי אביו:ארץ בה יצחק היה מגייר גרים. יעקב המשיך לגייר גרים.

 

אלה תולדות יעקב : יוסף! בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו.

מה שמפריע לאחים: אולי הוא שולל את אחדות ישראל. רק בסוף חייו יתברר שהוא עובד בשביל אחדות האחים!

  • מדרש ראשון קורא את המילה "תולדות" כאילו הצאצאים. " כל תולדות יעקב באו רק בזכות יוסף. יעקב הלך ללבן רק בשביל יוסף! היא העיקר והם הטפל". אבל יעקב לא ידע שעבור רחל הוא הלך ללבן! רק אחר כך זה יתברר
  • יעקב: "אחי מאין באתם!" אתם ביריות שמטרתם להיום אחים!
  • ויאמרו מחרן (אף) אנחנו. הם לא מסכימים! עבורם, הם באים מהבעיה של החטא הקדמון והחרון שזה גרם. השאלה היא איך לצאת מהחרון! ולא להיות אחים!

יעקב: השלום לו? הנה נשארו אנשים מהמשפחה ההיא ויש לו שלום ולא חרון!! והנה רחל באה!

רחל שבאה , נושאת את השלום המיוחל. אכן רחל היתה המטרה של יעקב!!))

כאשר רחל ילדה את יוסף, אז עזבו את הגלות כי יוסף יכול לנצח עשיו. מכאן שעיקר התולדות הוא יוסף!!יוסף הורידם למצרים. יוסף הוציאם….

בסוף הגלות, יש לבקש רשות מהמושל!!

יעקב ביקש מלבן (שלחני(בבקשה תגרש אותי!!) ואלך..), משה מבקש מפרעה. כורש נותן רשות. האום נותן רשות.

לסיכום: בתור "יעקב" יוסף הוא עיקר התולדות

טענת האחים:יוסף איננו מכיר את הגלות(הוא נולד בסוף הגלות). האחים מכירים את הגלות וידעו שאי אפשר לגייר את לבן! הם יודעים שדרכו של יוסף נכשלת. יוסף יכול לחלום עדיין! כי הוא לא מכיר את כשלון הגלות. כשהוא יכיר זאת, הוא יכנס הגלות ויביא אותה לארץ ישראל.אבל הוא היה בסכנה במצרים. טוב שהיה צדיק! דרך יוסף נכשלת תמיד.

  1. מדרש שני : כל מה שארע ליעקב ארע ליוסף: נולד מהול,אימו עקרה..

יעקב רואה את עצמו ביוסף!     וישראל אהב את יוסף.. כי בן זקונים הוא לו. (רש"י): שנולד לו בעת זקנתו.(אונקלוס) "בר חכים" זקונים= זה קנה חכמה. כל מה שלמד אצל שם ועבר. שהיה זיו איקונין דומים לו.(סוף ההקלטה!!!)

 

יש שתי משיחויות בישראל, של יהודה ושל יוסף, הן מנוגדות. הן ימשיכו במשך כל ההיסטוריה להתנגש. רק כשהן ידעו להשתלב ולבוא בסדר מסוים(קודם כל יוסף ואחר כך יהודה) זה יצליח.

וישב אה

בע"ה חי כסלו התשע"ב

מישל בן שושן

 

וישב אה

 

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען:

אבותיו רק "גרו" בארץ שקראו לה עדיין "ארץ כנען". כלומר הם לא הפסיקו לעבוד כדי לזכות בארץ.בניגוד אליהם, יעקב "ביקש לשבת בשלווה", כלומר, הוא חשב שנגמרה העבודה ואפשר כבר ליהנות מהארץ, לשבת. זאת, כנראה טעות. ולכן "קפץ עליו רגזו של יוסף": כלומר, יוסף יעשה את העבודה שיעקב לא עשה . יוסף יעשה זאת בצורה אלימה ותוקפנית, קיאה לצעיר בן 17 שנה !וזה יגרום ליעקב צרות רבות. כמו שאומר הא"ה :  " האדם גורם לעצמו את כל אשר תבואנה עליו"!

מה היתה העבודה שיעקב לא סיים ושיוסף אמור לסיים?

זאת העבודה החשובה ביותר: לגרום לשנים עשרה הילדים להיות עם אחד!!

מי צריך לעשות עבודת איחוד הבנים לקבוצה מגובשת? בדרך כלל, האב, בעודו חי, הוא זה שמאחד את המשפחה. אבל, אחרי מות האב, סכנת הפירוד רובצת. במידה ויהיה אחד מהבנים (בדרך כלל זה הבכור, אבל לאו דווקא) לוקח על עצמו לאחד את כל הילדים, יש לאיחוד הזה יותר תוקף כי הוא יילווה את האחים במשך כל חייהם ולא רק בחיי האב בלבד!

יעקב מבין זאת ורואה ביוסף את מי שאחראי למשימה הזאת. הוא עשה לו כתונת פסים, לאות כבוד , כאילו הוא זה שינהיג את אחיו להיות עם אחד. לכן הוא אוהב אותו מ"כל בניו" (כלומר האהבה נובעת מזה שיוסף ידאג ל"כל בניו" שיהיו ביחד!!(לע"ד)

 

מה היא משימת יוסף ?:

המשימה היא לא פשוטה בכלל! בעיית אחוות הבנים היא הבעיה של ספר בראשית כולו. ואפילו במשפחת האבות, עד כה, לא היה צריך אב לעשות שלום בין ילדיו. להיפך, כל פעם, האב היה צריך לבחור בין ילד אחד לשני ולגרש או לדחות את השני. בפעם הראשונה בהיסטוריה, מנסים ליצור אחווה. ולא רק בין שני אחים אלא בין 12 אחים.

12 האחים הם מייצגים את 12 אפשרויות ההשגה של האמת בעולם! כלומר, 12 האחים האלה הם 12 האפשרויות להיות בן אדם בעולם הזה! זה אומר שהאחווה בין האחים האלה היא הכי קשה שאפשר לדמיין!!

למה יעקב לא התחתן עם אישה אחת כדי שיהיו לו 12 ילדים ממנה? כי אז הם היו קצת דומים אחד לשני. העובדה שיעקב התחתן עם ארבע נשים שונות (רחל ולאה היו מאוד שונות אחת מהשנייה, ובלה וזילפה היו "שפחות" כלומר במעמד שונה לגמרי!) אפשר ל12 הילדים שלו לייצג את כל האפשרויות ! ה123 האלה יהפכו ל "70 נפש", כלומר מייצגי כל 70 אומות העולם, 70 פני התורה, 70 פני השכינה!!

 

יוסף צריך לאחד את השורות. החלומות שלו מתארים אותו שכופה על כל האחרים את שלטונו. זה לא נראה יפה. זה מבלבל מאוד. האם השלטון הוא לצורך שלטון או לצורך גבוה של אחדות ? האחים לא מבינים.

איחוד עם ישראל , זה יהיה המשימה של כלל ישראל לאורך ההיסטוריה, ובמיוחד כשישראל חוזר על ארצו! כל בן יעקב מרגיש שהוא מלך. הוא לא יכול לסבול כפיה לגבי אח אחר. כל יהודי מרגיש שהוא יהודי בדרך הנכונה והוא לא סובל שיכפו עליו צורה אחרת להיות יהודי. "שלטון יהודי" הוא הדבר הכי קשה . אחדות ישראל הוא הערך הקשה ביותר להשיג. לא לחינם כל תורת ישראל מנסה להנחיל "שמע ישראל…אחד"!!

 

כדי למלא משימה זו, צריך אדם בעל חזון ורצון בלתי רגיל. אדם שמוכן אפילו למות עבור הרעיון הזה. אדם מלא מרץ ונטול נגיעה אישית.

 

"יוסף בן שבע עשרה שנה"

הוא האיש שאנו צריכים! בגיל 17 שנה יש עדיין את המרץ והכוח לבצע מהפכה!

 

"היה רועה את אחיו בצאן"

הוא היה מתרה בהם על שהיו אוכלים אבר מן החי. המדרש הזה מצביע על העיקר: כל אחד היה אוכל אבר מן החי, כלומר , כל אחד מהם היה מוכן לחיות עבור עצמו, לתלוש את עצמו מהכלל! וזאת העבירה החמורה ביותר אם רוצים לבנות עם אחד!

 

"והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו"

בפרשה הקודמת, כשיעקב חילק את העם לארבע מחנות מול עשיו, הוא קורא לבני בלהה ובני זלפה "בני השפחות", כלומר, הן עדיין שפחות בעיני יעקב . ייתכן מאוד שהן כאלה גם לעיני בני לאה. למרות שלאה ורחל נתנו את השפחות ליעקב כדי שיהפכו לבנות חורין והילדים  בני חורים שווה זכויות, עדיין נשארו יחסים לא תקינים בין האחים. יוסף יודע זאת והוא לוחם על זכויות בני השפחות, כדי שיהו בני "נשי אביו", בתור נשים ולא בתור שפחות.

 

"נשי אביו"

המדרש מציע שאחת העבירות של אחי יוסף היתה ששכבו עם בלה וזילפה! כלומר עריות!! כלומר, האחים היו מוכנים לזה כדי להדגיש שאלה עדיין שפחות ולא "נשי אביו". ומותר להם לשכב עם שפחות!! יוסף הביא דיבתם רעה אל יעקב . הוא לא מסכים והוא עומד על כך שבני בלה וזילפה יחשבו שווים בין שווים.

 

 

"אלה תולדות יעקב יוסף"

התולדות של יעקב תלויים בהצלחת משימתו של יוסף!! אם יוסף לא מצליח לאחד את האחים בדור הזה, אז , מוכנים לו 12 ילדים משלו!! המדרש אומר שיוסף היה אמור להיות אב רביעי ושהיו א מורים להיוולד לו12 ילדים, שיהיו הם 12 השבטים.! אבל, במעשה אשת פוטיפר, איבד יוסף 10 טיפות מהזרע שלו (דרך אצבעות ידיו!) ונשארו לו רק שתי טיפות של זרע שהם מנשה ואפרים!!

כלומר, הכוח של יוסף שהוא כוחו למצוא חן בעיני האנשים, לאחד את הפרודים, ליצור קבוצה, להיות מנהיג, הכוח שבזכותו יוכל לאחד את עם ישראל , הכוח הזה בדיוק, יש לו צד מכשיל: הוא מצא חן גם בעיני אשת פוטיפר והוא איבד על כן את כוחו להיות אב רביעי. כלומר, הוא מוכרח להצליח במשימתו כאח המאחד ולא כאב מאחד! הצלחת יוסף תאפשר את תולדות יעקב להפוך לעם ישראל!

המדרש אומר  זאת במילים אחרות: בזכות זה שיוסף פרנס את אחיו במצרים, הוא נחשב כאילו הוא הוליד אותם! לכן,תולדות יעקב הם באמת ..תולדות יוסף! ותולדות יוסף, אפרים ומנשה, יהפכו לתולדות יעקב כי הוא זה שיברך אותם ויקבע מי הבכור מביניהם והם יחשבו כבני יעקב, שווים לשאר בניו!! (לע"ד)

 

יעקב שולח את יוסף

יעקב שולח אותו לשכם. הוא מבטיח לו, כשליח מצווה, שהוא לא ייפגע. אבל יוסף , בראותו שאין הם נמצאים בשכם, מחליט להמשיך ולחפש אותם בדותן. אפילו אם האיש שאמר לו "הלכו מזה" מזהיר אותו שהם הלכו לחפש שם מוות כדי להרוג אותו!. יוסף מוכן לסכן את עצמו, ולקחת אחריות על המשימה שלו! הוא מוכן לעשות יותר ממה שביקש יעקב ואפילו לסכן את חייו! יעקב ביקש ממנו לנסות לעשות שלום בין האחים, אבל בגבול מסוים. לא לסכן את עצמו. יוסף הולך צעד קדימה לעבר דותן. כבר לא שומעים אותו מדבר. הוא שותק. כמו יצחק הוא מוכן להקריב את עצמו למען המטרה. הוא נראה קנאי בדרכו. הוא איש האלוהים! הוא יודע שאם הוא ייכשל זה סיפור עם ישראל שנכשל. זה מטרת בריאת הבורא שנכשלת. בזאת , לע"ד,יוסף הוא "צדיק" הוא הולך עד הסוף בדרכו.

 

 

ועתה לכו ונהרגהו

הא"ה מתאר כל מיני טענות שמצדיקים את מעשה האחים. בניהם, הוא מביא הלכה פסוקה (בבא קמא כו ב למשל) שאם עשרה אנשים מכים אדם עד מוות, כולם פטורים !! ועוד טענות: יוסף נידון ל"רודף" באשר הוא גורם להם לדין מוות על אכילת אבר מן החי או עריות…

 

 

וישמע ראובן ויצילהו מידם

איך אפשר להגיד שראובן הציל את יוסף כשהוא רוצה להשליך לתור בור מלא עקרבים?

הא"ה אומר: אין חייה הורגת אדם אלא אם הוא חייב מתה בידי שמים. אבל אדם יכול להרוג אדם אחר שאיננו חייב מיתה בידי שמים!!

ראובן הוציא את יוסף מידי אחיו כי היו יכולים להרוג אותו אפילו אם הוא היה זכאי. אבל אם הוא זכאי, אין הנחשים והעקרבים יכולים להמית אותו בבור!!

 

 

 

 

הישמעאלים או המדיינים?

יש בלבול גדול בפסוקים . אי אפשר להבין מי הוציא את יוסף מן הבור (האחים או המדיינים?)מי מכר אותו לישמעאלים (האחים או המדיינים?) מי הביא אותו למצרים (הישמעאלים או המדנים?)

בתוך הסבך הזה, הא"ה נותן כמה אפשרויות. למשל, הוא אומר שיש שני אנשים שונים בכל עסקה:

  1. הסוחר שיודע מה טוב לקנות, מה מחיר כל דבר, איזו עסקה כדאי לבצע
  2. ובעל הממון. שהוא מבצע את העסקה בעצת הסוחר.

הסוחרים הם המדיינים ובעלי הממון הם הישמעאלים! כך, שאלו עזרו לאלו לבצע את העסקה הסופית!

ולדעת הא"ה האחים הם אלה שמכרו את יוסף. המדיינים נתנו את המחיר והישמעאלים נתנו הכסף והביאו אותו למצרים. המדיינים אחראים על העסקה ולכן הם נזכרים במכירתו גם הם.

 

ולא יסף עוד לדעתה (לח-כו)

שלא פסק יהודה מלדעת את תמר, "מגיד כי האב היה מייבם לכלתו"!!

 

זה יצא ראשונה (לט-כח)

מעניין מאוד לשים לב שבלידת פרץ, אירע אותה הבעיה שאנו עדים לה מהתחלת סיפור האבות: מי הוא הבכור? ואף פעם, הבכור איננו הבכור האמיתי!

ישמעאל, עשיו, ראובן..ועכשיו.. פרץ! המיילדת קושרת על ידו שני(!!) כדי להגיד שהוא הראשון(!!) למרות שאחיו , זרח,הוא זה שיצא ראשון והפרץ יצא שני. (לע"ד)

הא"ח אומר כאן שהמיילדת היה בה רוח הקודש. ושיש "אם למסורת"! (ולא רק אם ביולוגית!!)

 

חלומות שר המשקים והאופים:

  • כל אחד חלם , יחד עם חלומו, את פתרון חלום חברו! כך שכשיוסף פתר את חלום שר המשקים, שר האופים ראה ש"טוב פתר" כלומר, הוא ידע שהפיתרון של יוסף אמיתי!
  • "פתרון החלום לא יצדיק אלא אם יפתור אותו ביומו" לכן, מתענים אפילו ביום שבת על תענית חלום!לכן יוסף ביקש שיספרו לו את החלום מיד (ספרו נא לי) כי אחר זמן קשה יהיה לפתור אותו!
  • יכולים להיות הרבה פתרונים לחלום אחד וכולם נכונים!("כ"ד פותרי חלומות היו בירושלים ופתרו חלום של רבי בנאה ומה שפתר זה לא פתר זה וכולם נתקיימו" )(ברכות נה-ב)
  • "החלומות הולכים אחר הפה", חשש יוסף שיספרו את החלום לאיש אחר ואז פתרון ההוא יתקיים ולא פתרונו!

בסיכומו של דבר,לפי הפירוש של הא"ה, מתברר ש"פתרון החלום" תלוי במי ששומע, במי שמספר, איך מספרים את החלום .הפיתרון יכול להיות מאוד שונה אחד מהשני! אין פיתרון חלום אחד!. ולפי מה שפותרים, מתקיים החלום לפי הפיתרון!!!