בע"ה ד כסלו התשע"ב

מישל בן שושן

 

הפטרת ויצא

הושע 11-12

ישעיה דלזאס

1. הושע הוא נגד הקרבנות. הוא מעדיף שהאדם יהיה ישר , "ונשלמה פרים שפתנו" שנבין, נידע ..
2. וארשתיך לי לעולם..וידעת את ה': כדי להגיע לדעת את ה', כמו לדעת את בן זוגו, חייבים לבטוח בשני. אפילו אם אין ביטחון, אין ביטחון בהצלחה. וגם צריך להסכים בכשלונות, בתסכולים. ללמוד לחיות עם התסכולים
3. העיקר נמצא בדרך ולא בהגעה! המהר"ל מסביר שהגלות מאוד עוזרת
4. קשר בשל הוא להסכים לתסכול. ושיחיפוש הוא תמידי ה' הוא לא "תשובה" אלה דרך חיפוש
5. כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ורשעים יכשלו בם. הדרך הוא העיקר . זו הדעת האמיתית
6. הושע משווה את היחס בן האדם ליחס בין איש ואשה.
7. יעקב הולך בדרך. וזו הדרך ליחס נכון עם ה'.
8. מי שחושב שהוא "הגיע" , לא הגיע לשום מקום, הוא אפילו לא יצא בכלל!

 

פסוק יב'	פסוק יג
ישראל עובד באישה ישראל עובד כדי להשיג אישה האישה היא העיקר העבודה היא האמצעי אבל נראה לכתחילה שהאמצעי זו האישה כי הוא עובד "בה".	ה' מעלה ישראל על ידי נביא נביא הוא האמצעי המטרה היא ישראל עבור ה'
באישה שמר עבור המטרה שהיא האישה, יעקב מוכן לשמור הצאן, לשמור את העבודה, לעבוד.	בנביא נשמר על ידי הנביא, ה' שומר את הקשר עם ישראל שהיא המטרה

 

הושע פרק יא

 

(ז) וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי וְאֶל עַל יִקְרָאֻהוּ יַחַד לֹא יְרוֹמֵם:

(ח) אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי:

(ט) לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר:

(י) אַחֲרֵי יְקֹוָק יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג כִּי הוּא יִשְׁאַג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם:

(יא) יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם נְאֻם יְקֹוָק:

ס הושע פרק יב

(א) סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן:

(ב) אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל:

(ג) וְרִיב לַיקֹוָק עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ:

(ד) בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים:

(ה) וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ:

(ו) וַיקֹוָק אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יְקֹוָק זִכְרוֹ:

(ז) וְאַתָּה בֵּאלֹהֶיךָ תָשׁוּב חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר וְקַוֵּה אֶל אֱלֹהֶיךָ תָּמִיד:

(ח) כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב:

(ט) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי כָּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי עָוֹן אֲשֶׁר חֵטְא:

(י) וְאָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד:

(יא) וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה:

(יב) אִם גִּלְעָד אָוֶן אַךְ שָׁוְא הָיוּ בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי:

(יג) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר:

(יד) וּבְנָבִיא הֶעֱלָה יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר:

(טו) הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו:

הושע פרק יג

א) כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת:

(ב) וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן:

(ג) לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה:

(ד) וְאָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי:

(ה) אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת:

 

רש"י הושע פרק יב

 

(יג) ויברח יעקב שדה ארם וגו' – כאדם שאומר נחזור על הראשונות שדברנו למעלה וישר אל המלאך ועוד זאת עשיתי לו הוצרך לברוח שדה ארם ידעתם איך שמרתיו:

ובאשה שמר – את הצאן:

(יד) ובנביא העלה ה' וגו' – ועל שאתם מבזין את הנביאים ומלעיגין בדבריהם הלא בנביא העלה וגו':

 

אבן עזרא הושע פרק יב

 

(יג) ויברח – היה לכם לחשו' כי אביכם בברחו אל ארם עני היה וכן אמר ונתן לי לחם לאכול:

ויעבד, באשה – זהו הלא ברחל עבדתיך ובעבו' אשה היה שומר צאן ואני העשרתיו גם העליתי בניו על יד נביא הוא משה ושב ישראל כמו צאן ושומרן משה ושכח ישראל כל זה:

רד"ק הושע פרק יב

 

(יג) ויברח יעקב – והם אינם זוכרים הטובה שעשיתי עם אביהם שברח מפני עשו אחיו:

ויעבוד ישראל באשה – אף כשהיה שם הוצרך לעבוד את לבן בעבור אשה שיתן לו בתו והעבודה ששמר את צאנו וכן בבתו האחרת שנתן לו שמר צאנו גם כן ואני הוא שהייתי עמו וברכתיו ושב משם בעושר ובנכסים:

(יד) ובנביא העלה – ועוד עשיתי חסד עם בניו שירדו למצרים ונשתעבדו שם ושלחתי להם נביא שהעלה אותם ממצרים ברכוש רב והוא משה:

ובנביא נשמר – ארבעים שנה שהיו במדבר נשמרו ע"י נביא שנתתי להם ולא חסרו דבר וכל הטובות האלה אינם זוכרים ומכעיסים אותי בתועבות ובלא אל זהו שאמר:

 

מצודת דוד הושע פרק יב

 

יג) ויברח יעקב – הלא כשברח יעקב מפני עשו אל ארם אז עבד ללבן בעבור אשה היא רחל ואח"ז חזר עוד לשמור צאן לבן בעבור אשה אחרת וכל זה היה מגודל עוני כי בא בידים ריקניות וכאומר הלא חזר ברכוש גדול ומי נתן לו זה הרכוש הלא אני ואיך תאמר אך עשרתי מצאתי און לי:

(יד) ובנביא – הלא ע"י משה נביאי העלה וכו' וע"י היה נשמר בדרך וכאומר הכל בא בהשגחתי ואיך תכחשו לומר שאינני משגיח ומכיר מעשה האדם:

 

 

 

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת שמיני סימן ב

 

ישראל (שמות ד) כמה שמח, ראה סלם ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' וגו' (בראשית כח) הלך אצל לבן ברח מפני עשו, ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר (הושע יב) ועבד בלבן עשרים שנה שנאמר (בראשית לא) עבדתיך ארבע עשרה שנה וגו' ולבסוף העשיר והוליד בנים וחזר ופגע בעשו וניצול ממנו ושלם את נדרו ולא המתין בשמחתו אלא ותצא דינה בת לאה וירא אותה שכם בן חמור (שם /בראשית/ לד) ובאת לו צרת יוסף ונמכר לעבד, ומה יעקב הצדיק כך שאמר לו הקב"ה עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט) ולא המתין בשמחתו הרשעים על אחת כמה וכמה לכך כתיב אמרתי להוללים אל תהולו, וכתיב לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב)

 

 

 

הושע בן בארי

 

ל פי המסורת היהודית, הושֵעַ בֶּן-בְּאֵרִי הוא נביא אשר פעל בממלכת ישראל באמצע ימי בית ראשון, לקראת חורבן ממלכת ישראל. ספרו, הכולל ארבעה עשר פרקים, הוא הראשון בספרי תרי עשר. עיקר נבואותיו של הושע הן תוכחות לאנשי ממלכת ישראל, אולם הן מכילות גם פניות אחדות לאנשי ממלכת יהודה.

ספר הושע כולל גם שני סיפורים על נישואי הושע עם אישה זונה, המדמים את היחס בין אלוהים ועם ישראל. סיפורים אלו מפורשים על ידי הפרשנים השונים במגוון דרכים, ועל כך ראו להלן.

תוכן עניינים [הסתרה] 1 רקע היסטורי 1.1 כותרת הספר 1.2 תוכן 2 פרטים אישיים 2.1 שמו 3 ספר הושע 3.1 תוכנו של הספר 3.1.1 נישואי הושע 3.1.2 חטיבה שנייה 3.1.3 רעיונות מרכזיים 3.2 סגנון 4 הושע בחז"ל 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים 7 הערות שוליים

[עריכה]רקע היסטורי

הושע בן בארי נתנבא בעשורים האחרונים של ממלכת ישראל. היו אלו ימים של עצמאות מדינית רעועה, ותחלופה מהירה של מלכים אשר רצחו איש את קודמו. כמו כן, בימים אלו גדלה עוצמתה של ממלכת אשור, וחייליה צעדו לראשונה בארץ ישראל.

ישנן שתי דרכים לקביעת זמנו המשוער של הושע: כותרת ספרו, המספקת מידע כללי למדי – ויש הטוענים שאף אינו מדויק; ותוכן הספר, שנבואותיו מרמזות על אירועים מסוימים, לעתים באופן מעורפל. בעיה נוספת בקביעת הזמן על פי התוכן היא, שאפשר שלא נשתמרו כל נבואותיו ואנו מחזיקים בידינו רק את חלקן, בהתאם לכלל החז"לי "נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא הוצרכה – לא נכתבה" (בבלי, מגילה יד ע"א).

[עריכה]כותרת הספר

על פי הכתובת המופיעה בראש ספרו, פעל הושע "בִּימֵי עֻזִּיָּה, יוֹתָם, אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה, וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל". עם זאת, קביעת תקופתו של הושע איננה פשוטה כל כך. ראשית, כבר בכתובת זו ישנה בעיה, שכן תקופות אלו אינן חופפות לגמרי: מלכי יהודה הנמנים כאן המשיכו למלוך גם עשרות שנים אחרי ירבעם מלך ישראל. ימי המלוכה של כל המלכים הללו יחד מגיעים עד קרוב ל-90 שנים. לדעת רבים, אין זה סביר שהושע, אשר כבר בתחילת פעילותו הנבואית היה בגיל הנישואין (א', ב: תְּחִלַּת דִּבֶּר-ה' בְּהוֹשֵׁעַ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הוֹשֵׁעַ: לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים), חי ופעל במשך תקופה כה ארוכה. יש בחז"ל כמה התבטאויות מהן נראה כי אכן חשבו כך, אולם הפרשנים החדשים אינם מקבלים זאת, והם מנסים לקבוע את זמנו בטווח זמן מצומצם יותר. יש מהם שאף הציעו, כי רשימת מלכי יהודה באה בכותרת רק משום שגרת הלשון (ואולי כתוספת מאוחרת של עורך בן ממלכת יהודה, שהייתה בידו מסורת לא מדויקת על זמנו של הושע), על פי כותרת ספר ישעיהו.

ליישוב הסתירה בצורה אחרת, יש המשערים כי הכתובת בראש הספר מונה רק את המלכים החשובים, ולכן חסרים מלכי ישראל האחרונים, שלא מלכו פרק זמן ארוך ולא הותירו חותם משמעותי על הממלכה. אולי הכתוב משמיט במכוון את המלכים שהשיגו את כיסאם על ידי שפיכות דמים, ואת זכריהו בן ירבעם מפני שמלך רק שישה חודשים. רש"י מביא בפירושו לספר דעה, על פיה זכה ירבעם להזכר בין המלכים, כיוון שלא קיבל לשון הרע על עמוס (כמתואר בעמוס ז', י-יז).

[עריכה]תוכן

בשל העמימות בה מנוסחות נבואות הושע, קשה לקבוע בביטחון לאילו אירועים היסטוריים מתייחס הנביא. ישנם אירועים, אשר לוּ התרחשו בתקופת הושע היו ודאי צריכים להותיר בספרו את חותמם. בין אלה ניתן למנות את המס שהעלה מנחם לאשור (מל"ב ט"ו כ), ומלחמת רצין ופקח באחז (המלחמה הסורית-אפריימית) ותוצאותיה: חורבן ממלכת ארם, וכיבוש שגרר הגליית חלקים נרחבים מצפונה של ממלכת ישראל בידי אשור. דבר זה גורם למחלוקות באשר לקביעת זמנו של הושע, כיוון שפרשנים שונים רואים בנבואות שונות התייחסויות לאירועים שונים. למשל, ישנם פרשנים הרואים בנבואה בפרק ה', ח – ו' ו נבואה המתייחסת למלחמת רצין ופקח, ועל כן מתארכים את הושע בהתאם. לעומתם, חוקרים אחרים לא קוראים קטע זה כך, ובעקבות זאת משערים אחרת.

ראייה ברורה למדי לכך שהושע נתנבא עוד בימי ירבעם או זכריה בנו, אפשר למצוא בפרק הראשון בספרו, בו ה' מבטיח לבית יהוא חורבן: "…עוֹד מְעַט, וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא" (ד). כיוון שאלו הם אחרוני מלכי בית יהוא, אפשר להניח שהנבואה שייכת לימיהם. ברם, גם ראייה זו אינה מקובלת על כל הפרשנים. יש מסבירים, ש"בית יהוא" הוא כינוי כללי לבית המלוכה בישראל (כפי שהאשורים כינו את מלכי ישראל בשם "בית עמרי", גם שנים רבות לאחר שחדל לשלוט). יחזקאל קויפמן אף הציע לשנות את הנוסח ל"בית יהורם", ולתארך את הנביא הזה לימי יהורם בן אחאב.

קשה לטעון שהושע לא המשיך להתנבא גם לאחר ימי ירבעם: חילופי המלכים המהירים שבאו רק לאחר תקופת ירבעם מהדהדים במספר מקומות בהושע, דוגמת: "כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר, וְאָכְלוּ אֶת-שֹׁפְטֵיהֶם; כָּל-מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ, אֵין-קֹרֵא בָהֶם אֵלָי" (ז' ז).

חורבן שומרון (כאירוע שהתרחש) אינו מופיע, כך נראה, בנבואות הושע, ולכן אפשר להניח שחדל להתנבא לפני כן.

 

תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור בשנים 744 עד727 לפנה"ס על פי התיארוך המקובל. מנחם בן גדימוזכר ברשימת המעלים לו מס.

גבולות זמן אלו מוסכמים כמעט על כל החוקרים (למעט קויפמן וחוקרים אחדים שהולכים בגישתו, המובאת להלן), אך הם רחבים למדי (למעלה מ-25 שנים), והמיקום המדויק בתוכם שנוי במחלוקת. יש הסוברים שהושע נתנבא לאורך כל התקופה, יש המקדימים את הפעילות רק לראשית תקופה זו, ויש מאחרים אותה לסופה. המיקום המדויק תלוי בפרשנות שמעניק כל פרשן לפסוקים מסוימים ולעובדות מסוימות. למשל, האם שני האזכורים של הגלעד (ו', ח: "גִּלְעָד – קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן עֲקֻבָּה מִדָּם" וי"ב יב: "אִם-גִּלְעָד אָוֶן אַךְ-שָׁוְא הָיוּ") מעידים כי הגלעד היה עדיין בשליטת ישראל, או שמשתמע מהם דווקא להפך? הגלעד נתלש מממלכת ישראל במלחמה הסורית-אפריימית בימי פקח בן רמליהו. מי שיראה בפסוקים עדות לכך שהוא עדיין בשליטת ישראל, יסיק מכך שנבואות אלו קודמות למלחמה זו. מי שיפרש אחרת, יקבע את ימי הושע כמאוחרים למלחמה זו. גם מאי-אזכורה של ממלכת ארם בכל הספר כולו, אם נניח שאינו מקרי, אפשר להסיק דבר והיפוכו: היה מי שהסיק מכך שהנבואות מאוחרות למלחמה הסורית-אפריימית, בה חרבה ארם, והיה גם מי שטען ההיפך: לו היה הושע מתנבא לאחר המלחמה ולאחר חורבן ארם, היה ודאי מזכיר אירוע היסטורי חשוב זה בנבואותיו. שאלה דומה נוספת היא, כיצד רואה הנביא את אשור (המוזכרת כשמונה פעמים בספרו): האם היא אויבת מרה מבחינתו, או שהיא עדיין בעלת ברית אפשרית, כמו מצרים? גם שאלה זו יכולה להשפיע על קביעת התקופה.

יחזקאל קויפמן הציע, שספר הושע עשוי מדברי שני נביאים אשר צורפו, משום מה, לספר אחד. מעשי ונבואות הראשון (שניבא בימי יהורם בן אחאב) מופיעות בפרקים א'-ג', ונבואות השני (שפעל בימי הושע בן אלה) – בפרקים ד'-י"ד. דעה זו נשארה כמעט דעת יחיד.

[עריכה]פרטים אישיים

על הנביא הושע מסופרים במקרא (בספרו בלבד; הוא איננו מוזכר במקום אחר בתנ"ך) כמה פרטיים אישיים באופן מפורש. בכותרת ספרו נמסרים זמנו והעובדה שהיה "בן בארי". בְּאֵרִי הוא כנראה שם אביו, ואולי שם עירו. בפרקים א' ובפרק ג' מסופר כי ה' ציווה על הושע לשאת אישה זונה. ישנן גישות פרשניות רבות לסיפורים אלו, ועל כך ראו בהמשך.

מספרו אפשר לשער פרטים נוספים על הרקע האישי שלו. הוא ידע והתמצא בפוליטיקה הפנימית בממלכת ישראל וביחסי החוץ שלה, ולכן מסתבר, שהיה שייך למעמד הגבוה. גם הכרותו עם ההיסטוריה, עם פסוקי התורה וספרות החכמה והמזמורים (הניכרת מדבריו), מסייעות לטענה זו. יחד עם זאת, הדימויים הרבים הלקוחים מן הטבע ומעולמו של האיכר הבאים בספרו (למשל י"ב יב; ו' ג; ב' י יד; ט' ב; ועוד הרבה), מרמזים שגם עולם זה לא היה זר לו.

מרבית החוקרים והפרשנים מסכימים, שהושע היה בן ממלכת ישראל ולא ממלכת יהודה. ובמדרש מובא כי היה בן שבט ראובן, כמה ראיות לדבר, ובהן:

עיקר דברי הושע מכוונים לאנשי ממלכת ישראל, ורק פעמים אחדות מזכיר הוא את יהודה. השוואה בין כותרת ספר הושע לכותרת ספרו של עמוס הנביא, איש יהודה שנתנבא לאנשי ישראל, יכולה לרמז על כך. אביו של הושע, בארי, היה ידוע בממלכת ישראל – בניגוד לאביו של עמוס, שכנראה לא היה ידוע ועל כן לא הוזכר.

לשונו של הושע שונה מזו של ספרי המקרא האחרים מתקופתו (שנוצרו בממלכת יהודה), ואף ניכרת בה השפעת ארמית, שדוברה בארם, שגבלה בישראל אך לא ביהודה.

הושע מרבה לכנות את ממלכת ישראל בשם 'אפרים', ולא רק בשם 'ישראל'. הוא לא מזכיר אפילו פעם אחת את ירושלים, אך שומרון נזכרת בדבריו חמש פעמים.

לעומתם, ישנם גם חוקרים אחדים הסבורים כי הושע היה בן ממלכת יהודה שנשלח לאנשי ישראל להוכיחם, בדומה לעמוס. גם לסברה זו כמה נימוקים.

מדבריו נראה שנרדף על נבואותיו: "נָבִיא – פַּח יָקוֹשׁ עַל-כָּל-דְּרָכָיו" (ט' ח). אפשר להסיק מפסוק זה שהיה הושע שייך לקבוצת בני הנביאים, שלא כעמוס, שהדגיש שאיננו כזה: "לֹא-נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן-נָבִיא אָנֹכִי" (עמוס ז' יד).

על פי חז"ל (בפסיקתא דרב כהנא), היה הושע בן לבארה, נשיא שבט ראובן המוזכר בדה"א ה' ו, כמי שהוגלה על ידי מלך אשור. לדבריהם, בארה היה גם הוא נביא.

מבנה הקבר המיוחס להושע בצפת

[עריכה]שמו

השם 'הושע' הוא שמם של כמה אנשים הנזכרים במקרא. ישנם עוד כמה אנשים הנקראים בשמות דומים, כגון יהושע (יהושע בן נון אף נקרא 'הושע' בטרם שינה משה את שמו; במדבר י"ג טז), הושעיה או הושעיהו. ייתכן ש'הושע' הוא קיצור של אחד השמות הללו.

השם הושע והשמות הדומים לו מופיעים גם בחותמות עבריים קדומים, בכתבי יב ובחרסי לכיש. אדם בשם הדומה להושע נזכר בשטר קניין אשורי מהמאה השביעית לפנה"ס מהעיר גוזן, וייתכן כי מדובר באחד מגוליעשרת השבטים.

משמעות השם היא אמירה: "ה' יושיע" או בקשה מה': "ה' – הושיעה!".

[עריכה]ספר הושע

ספר הושע הוא הראשון בקובץ התרי עשר, ואחריו ספר יואל. הוא חולק לארבעה-עשר פרקים, המורכבים מ-197 פסוקים, או משלושה סדרים וחמישה פסוקים (הסדר הרביעי מתחיל בי"ד, ו, וממשיך אל מעבר לגבולות הספר).

[עריכה]תוכנו של הספר

 

פסלו של הושע הנביא בידי אליג'אזיניומראשית המאה ה-19, בזיליקת בום ז'זוס דה מטוזיניוס, קונגוניאס, ברזיל

הספר מתחלק באופן ברור לשתי חטיבות, אשר רב המבדיל ביניהן, אך יש בהן גם מרכיבים משותפים. בחטיבה הראשונה (פרקים א'-ג') ישנם סיפורים על מעשים סמליים אשר ביצע הושע, נבואות פורענות שתבואנה בעיקר כתוצאה מעבודת הבעל, ונחמה שתגיע אחר-כך.

בחטיבה השנייה (פרקים ד'-י"ד) ישנן נבואות רבות, רובן נבואות תוכחה ופורענות ומיעוטן נחמה; העוונות שעליהם מוכיח הנביא את העם והכהנים הם, בעיקר, עבודת ה' בשיתוף עם אלים אחרים ופולחן אלילי, בין השאר בעגלי הזהב שלירבעם בן נבט; גם מקומה של תוכחה על השחתת המידות והמוסר לא נפקד בנבואות.

מנגד, נעדרת כמעט לחלוטין מספר הושע תוכחה על פערים חברתיים. בניגוד לנביאי דורו, עמוס, מיכה וישעיהו, לא השתמרו בידינו נבואות תוכחה חברתיות של הושע.

[עריכה]נישואי הושע

בראשית החטיבה הראשונה מסופר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הוֹשֵׁעַ: 'לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים, כִּי-זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'. וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח אֶת-גֹּמֶר בַּת-דִּבְלָיִם" (א' ב-ג). בהמשך, גֹמר יולדת שלושה ילדים (בן, בת, בן), והם נקראים על ידי הנביא בשמות סמליים, מבשרי חורבן: "יִזְרְעֶאל – כִּי-עוֹד מְעַט, וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם ד), "לֹא רֻחָמָה – כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם ו) ו-"לֹא עַמִּי – כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם" (שם ט).

בפרק ב' ישנן נבואות המתייחסות באופן ברור ומכוון למעשים אלו: שמות הילדים – במשמעותם הסמלית, עם רמיזות לכך שמדובר בשמות הילדים – חוזרים בתוך הפסוקים, התיאור של האם והאישה כאשת זנונים ("רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ, כִּי-הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ; וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ, וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ", ב' ד), נבואות הפורענות ("וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת-נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ – וְאִישׁ לֹא-יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי; וְהִשְׁבַּתִּי כָּל-מְשׂוֹשָׂהּ, חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל, מוֹעֲדָהּ. וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ – אֲשֶׁר אָמְרָה: 'אֶתְנָה הֵמָּה לִי, אֲשֶׁר נָתְנוּ-לִי מְאַהֲבָי' – וְשַׂמְתִּים לְיַעַר, וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה", יב-יד).

בפרק ג' בא סיפור דומה לזה שבפרק א': "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: 'עוֹד לֵךְ אֱהַב-אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת, כְּאַהֲבַת ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – וְהֵם פֹּנִים אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים'. וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף, וְחֹמֶר שְׂעֹרִים, וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים. וָאֹמַר אֵלֶיהָ: 'יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי, לֹא תִזְנִי, וְלֹא תִהְיִי לְאִישׁ. וְגַם-אֲנִי, אֵלָיִךְ'. כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר, וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה, וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים" (ג' א-ד).

כמה שאלות עולות מכך:

האם באמת ציווה ה' את הושע הנביא לקחת לו אשת זנונים, למען תלד לו ילדי זנונים?

מה אירע בדיוק ומהו הרקע לסיפור?

מהו היחס בין שני המעשים המסופרים בפרקים א' ו-ג'?

שאלות אלו נשאלו הן על ידי פרשני המקרא המסורתיים והן על ידי החוקרים החדשים.

פרשנות המקרא המסורתית דנה בעיקר בשאלה הראשונה, זאת כחלק משאלה רחבה וכללית יותר בנוגע לנבואות מסוג זה (למשל: ישעיהו כ', בו הולך ישעיה ערום ויחף שלוש שנים; יחזקאל ד', בו מצטווה יחזקאל לבצע סדרה של פעולות תמוהות).

הדעה הקיצונית ביותר שייכת לתרגום יונתן, הסובר שלמעשים אלו לא הייתה אחיזה, אף לא קלושה, במציאות, וכל המסופר הוא משל ליחסים בין ה' לישראל. בתרגום זה, גֹמר בת דבליים לא מוזכרת כלל, ורק שמות הילדים נזכרים (ללא ציון העובדה כי מדובר בילדים שנולדו להושע).

מפרשים אחדים טענו, שכל המסופר היה בחלום ובמראות הנבואה. רבי אברהם אבן עזרא כתב: "חלילה חלילה שיצוה השם לקחת אשת זנונים ולהוליד ילדי זנונים … והנכון בעיני, כי זה הנביא היה רואה במראות הנבואה בחלום הלילה שהשם אמר לו לך קח לך אשת זנונים… כל זה במראות הנבואה". גם רד"ק כתב ש"כל זה העניין היה במראה הנבואה". הרמב"ם במורה נבוכים (ב, פרק מו) התייחס לנושא המעשים התמוהים בנביאים באופן כללי, והזכיר גם את הושע ואשתו: "והעניין כולו מלדת הבנים וקרותם פלוני ופלוני הכול במראה הנבואה… וחלילה לאלהים מתת נביאיו דומים לשוטים ולשכורים ויצום לעשות מעשה השגעון".

מעברו השני של המתרס עומדים רש"י, המתבסס על מאמר הגמרא (פסחים פז ע"א) המובא להלן, ור' יצחק אברבנאל. רש"י כותב בקצרה: "רבותינו אמרו: כמשמעו (…) כמו שמפורש בפסחים". אברבנאל כותב בחריפות נגד הוצאת הכתובים מפשטם: "הנה הרב המורה (הרמב"ם) כתב שהנבואה הזאת והדומות אליה היו כולן במראה הנבואה… ואני כבר כתבתי (…) שיש לתמוה מאוד מהחכמים המחברים האלה איך נתנו גזירה כוללת כזו בסיפורי הנביאים ואם יש לנו פתח פתוח להכחיש פשוטי הסיפורים … ואם העיד הכתוב שיהיה ונעשה כן בפעל שאז אין לנו לזוז מפשוטו ולא לעשות צורות ולגלות פנים בפסוקים שלא כהלכה… ואין למפרשים האלה טענה באמרם שהיה מזלזל הקב"ה בכבוד הנביא (…) כי הנה הנביאים (…) היו שלוחי האל לישר את עמו ולכן היה מצווה אותם לעשות מה שיצטרך לתקונם ולא יחוש השם לעניין הנביא, כי אם למה שיצטרך להישרת עמו, ולכן הייתה מיתת אשת הנביא יחזקאל". המלבי"ם טען טענה דומה לזו של רש"י, ואף הוסיף: "…והת"י (=תרגום יונתן) יפרשו רק בדרך משל, ואין מזה הכרח, כי הושע לא היה כהן וזונה אינה אסורה לישראל… והיה הוראת שעה".

בין החוקרים החדשים ישנה כמעט תמימות דעים לגבי השאלה הראשונה. הנחתם היא, שמחבר הטקסט אכן התכוון לכך שה' פנה להושע וביקש ממנו להינשא לאשת זנונים. בנוגע לשתי השאלות הנוספות ישנה מחלוקת.

כיצד בדיוק התרחש המעשה? ישנן כמה גישות. הגישה המקובלת יותר קובעת, שהושע נשא לאישה את גֹמר בטרם ידע כי מדובר בזונה, ורק לאחר הנישואים גילה כי היא בוגדת בו. למפרע הבין, שהנישואין היו מכוונים מן השמיים במטרה לדמות לעם ולו את היחסים בין ה' לבין עם ישראל. לאחר מכן, כך טוענים המחזיקים בגישה זו, ברחה ממנו גֹמר ומכרה את עצמה לאיש אחר – דבר הנרמז, לדעתם, בפרק ב' ד-כב. בפרק ג' הולך הנביא וקונה מחדש את גֹמר לאישה. כל זה הוא משל, בעיני הושע, לאהבת ה' את ישראל, כפי שמנוסח כל פרק ב' וסופו של פרק ג'.

גישה אחרת מניחה, שכל סיפור מעשה הנישואין עבר עריכה מאומצת בידי אנשים מדורות מאוחרים יותר; בתחילה, היה רק סיפור על לידת בני הושע ושמותיהם, ללא ציון העובדה שמדובר באשת זנונים ובבני זנונים. אחר כך, הבינו העורכים את הנבואה בפרק ב' כמוסבת על חיי המשפחה האישיים של הושע, ושינו בהתאם את פרק א'. תפקידו של פרק ג' לפי גישה זו, ניתן להתפרש לכמה צדדים: אולי זהו מעשה סמלי באמת, ואולי סיפור מקביל לסיפור בפרק א'.

האוחזים בגישה שלישית סוברים, שהושע נשלח לשאת אשת זנונים על ידי ה', שרצה להראות בכך לעם את יחסי ה'-ישראל בצורה ברורה, ולהבהיר לו שאיננו הולך בדרך טובה. פרק ג' ניתן להתפרש כאן כפי שהתפרש בגישות האחרות. יש גם מי שטוען, שבתחילה סירב הושע לקבל עליו את השליחות, ופרק ג' הוא חזרה על הציווי (בצורה שונה מעט).

היה גם מי שהציע, שכל מה שנצטווה הושע היה רק להציג הצגה, בו אשתו מתלבשת בבגדי אשת זנונים, והושע נוהג בה כפי שצווה.

[עריכה]חטיבה שנייה

החטיבה השנייה כוללת נבואות רבות, רובן פורענות ומיעוטן נחמה. נבואות אלו קשות להבנה והפרשנות עליהן נתונה במחלוקת רבה. החטיבה נפתחת בתוכחה כללית על השחתת המידות והמוסר: "שִׁמְעוּ דְבַר-ה' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי רִיב לַה' עִם-יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי אֵין-אֱמֶת וְאֵין-חֶסֶד וְאֵין-דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ; אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף, פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" (ד', א-ב). אחר כך, ישנה תוכחה לכהנים על כך ש"עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, כִּי טוֹב צִלָּהּ" (יג). בפרק ה' א-ו יש קטע נבואה קצר, המיועד לאזני הַכֹּהֲנִים, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וּבֵית הַמֶּלֶךְ, "כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם, וְאֶת-ה' לֹא יָדָעוּ" (ד).

בפרק ה', ו-ו' ח ישנה נבואה המדברת באופן מעורפל על מלחמה, שבפרשנות החדשה יש שהסבו אותה על המלחמה הסורית-אפריימית. פרק ז' א-יב עוסק בעיקר בחוסר היציבות השלטונית בממלכת ישראל בימי הושע, והפורענות העתידה לבוא עקב כך: "כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר, וְאָכְלוּ אֶת-שֹׁפְטֵיהֶם. כָּל-מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ, אֵין-קֹרֵא בָהֶם אֵלָי; אֶפְרַיִם – בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל, אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה; אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ, וְהוּא לֹא יָדָע. גַּם-שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ, וְהוּא לֹא יָדָע" (ו-ח). הושע מאשים ש"לֹא-שָׁבוּ אֶל-ה' אֱלֹקֵיהֶם וְלֹא בִקְשֻׁהוּ בְּכָל-זֹאת" (י).

בפרק ח' ממשיכה נימת הזעם כלפי אלו העובדים לפסלים, ובמיוחד לעגל שומרון, והושע מבטיח: "כִּי-שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן" (ו). הוא שב ואומר "זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב – אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ" (ג), ומבקר גם את יחסי החוץ של ממלכת ישראל. בט', א-ט באה נבואה על גלות למצרים ולאשור: "וְשָׁב אֶפְרַיִם מִצְרַיִם, וּבְאַשּׁוּר טָמֵא יֹאכֵלוּ" (ב). בפרקים הבאים (ט' י-י"ד א) מסודרת שורת נבואות קצרות למדי, בעלות גוון דומה. כולן מבקרות את מעשי יושבי ממלכת אפרים, ואת עבודת הפסלים שבה. חלק מהנבואות שמות דגש על ההיסטוריה ועל יחסי האהבה שהיו פעם בין ה' לישראל: "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ, וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי" (י"א א).

בפרק י"ד ב משתנה הנימה הכללית, והנביא מבטיח נחמה לבסוף: "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם, אֹהֲבֵם, נְדָבָה. כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ; אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה, וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן; יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו, וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן; יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ, יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן. זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן" (ה-ח).

הספר נחתם בפסוק (שיש הרואים בו תוספת מאוחרת): "כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (י).

[עריכה]רעיונות מרכזיים

התוכחה המופיעה בספר הושע מכוונת כלפי עם ישראל וכלפי חטאים מסוימים שעשה; נראה כי כולם נובעים מן הקלקול הדתי, המוסרי והחברתי בעם, שהגיע לשיאים חדשים בטרם חורבנה של ממלכת ישראל: "אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף, פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" (ד' ב), ו"כִּי-אֶת-ה' עָזְבוּ, לִשְׁמֹר זְנוּת וְיַיִן, וְתִירוֹשׁ יִקַּח-לֵב; עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל, וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ, כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה, וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם" (שם י-יב). עבודת ה' בשיתוף עם אלהים אחרים היא פסולה ובזויה בעיניו מאוד, וביתר שאת עבודת העגלים של ירבעם בן נבט. הוא זועם על האנשים בני הבליעל שאומרים: "אֵין מֶלֶךְ לָנוּ, כִּי לֹא יָרֵאנוּ אֶת-ה', וְהַמֶּלֶךְ מַה-יַּעֲשֶׂה-לָּנוּ?" (י' ג). נראה כי, אולי בשל כך, הוא מתנגד למלכים שהיו בימיו, ויש שטענו שאף מוסד המלוכה כולו פסול בעיניו: "אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא, וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל-עָרֶיךָ? וְשֹׁפְטֶיךָ – אֲשֶׁר אָמַרְתָּ: תְּנָה-לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים; אֶתֶּן-לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי, וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי" (י"ג י-יא).

תוכחה נוספת היא על היחסים הבינלאומיים חסרי היציבות. הסִכְסָךְ המדיני והמעבר התכוף בין המעצמות הגדולות – אשור ומצרים – הוא הרה אסון, מזהיר הושע: "וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב: מִצְרַיִם קָרָאוּ, אַשּׁוּר הָלָכוּ; כַּאֲשֶׁר יֵלֵכוּ, אֶפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם רִשְׁתִּי, כְּעוֹף הַשָּׁמַיִם אוֹרִידֵם" (ז' יא-יב). לבסוף, ממלכת ישראל אכן חרבה בשל כך (מל"ב יז ד-ו).

השוואת היחסים בין ה' לישראל ליחס אהבה בין איש לאישה, חוזרת ומופיעה לאורך כל הספר, מראשיתו ועד סופו. לפי הושע, ה' אהב את עם ישראל עוד מראשית קיומו עלי אדמות, אך בתוך פרק זמן קצר זנו אנשי ישראל ו"לַבְּעָלִים יְזַבֵּחוּ וְלַפְּסִלִים יְקַטֵּרוּן" (י"א ב). ה', שגידל את אפרים כאילו היה ילד קטן, רואה אותו עובד לאלהים אחרים, ומנסה להעניש אותו. לפעמים גובר הכעס, ואז מבטיח הנביא: "לֹא אוֹסֵף אַהֲבָתָם, כָּל-שָׂרֵיהֶם סֹרְרִים… יִמְאָסֵם אֱלֹקַי, כִּי לֹא שָׁמְעוּ לוֹ, וְיִהְיוּ נֹדְדִים בַּגּוֹיִם" (ט' טו, יז), ולעתים גוברת האהבה, ואז שואל ה' בפי הושע: "אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם, אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל? אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה, אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם? נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי, יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי. לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי, לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם" (י"א ח).

בסופו של דבר, אחרי עונש של גלות וסבל, תבוא נחמה ועם ישראל יזכה שוב בימי שלווה ובברית עולם עם ה'. הספר נחתם בפסוק המתמצת את רעיונותיו (ואת רעיונות הנבואה באופן כללי): "יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (י"ד י). כל זאת, בהנחה שפרקי הנחמה המצויים בספר הם מקוריים ואינם תוספת מאוחרת.

[עריכה]סגנון

לשונו של הושע לא תמיד ברורה כל צרכה. דבר זה נובע, לבד מהניב השונה של העברית שדובר בממלכת ישראל, מהתרגשותו הניכרת של הושע ומנסיונו לומר דברים עמוקים במילים קצרות ובמקצב קצר. על כך כתב ש.ל. גורדון:

"רעיונותיו (של הושע) גדולים ועמוקים, מבטאיו חדים ושנונים. במשפט אחד הוא חודר ונוקב עד התהום. במאמר אחד הוא מפיץ לפעמים אור כברק פתאם על כל המצב… רעיונותיו (…) יש שהם בודדים וקטועים, חסרים הקשר ההגיוני. יש שהוא עובר פתאם מרעיון לרעיון, עובר כמו בקפיצה מרוגז לרחמים, ממוסר קשה לתחנונים רכים. איזו עצבנות קדחתנית תוקפת אותו תמיד, איזו התרגשות בלתי פוסקת, איזו התרגזות מכאיבה גלים ברוחו הסוער ואינה מניחה אותו להרצות את מחשבותיו בסדר ובהדרגה ולתת להן צורה הרמונית".

כדוגמאות לדברים אלו ניתן להביא את התיאור של המזימה להפלת המלך: "כֻּלָּם מְנָאֲפִים / כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה / יִשְׁבּוֹת מֵעִיר / מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד-חֻמְצָתוֹ; יוֹם מַלְכֵּנוּ! הֶחֱלוּ שָׂרִים / חֲמַת מִיָּיִן / מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת-לֹצְצִים; כִּי-קֵרְבוּ כַתַּנּוּר לִבָּם, בְּאָרְבָּם / כָּל-הַלַּיְלָה יָשֵׁן אֹפֵהֶם / בֹּקֶר, הוּא בֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה!" (ז', ד-ו), או: "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם / הַנַּח-לוֹ; סָר סָבְאָם / הַזְנֵה הִזְנוּ / אָהֲבוּ הֵבוּ / קָלוֹן מָגִנֶּיהָ; צָרַר רוּחַ אוֹתָהּ בִּכְנָפֶיהָ / וְיֵבֹשׁוּ מִזִּבְחוֹתָם" (ד' יז-יט).

הושע עושה לעתים שימוש במקצב קצר ("אֶפְרַיִם / רֹעֶה רוּחַ / וְרֹדֵף קָדִים / כָּל-הַיּוֹם / כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה / וּבְרִית עִם-אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ / וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל" -י"ב ב או: "כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ / וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ / קָמָה אֵין-לוֹ / צֶמַח בְּלִי יַעֲשֶׂה-קֶּמַח / אוּלַי יַעֲשֶׂה / זָרִים יִבְלָעֻהוּ", ח' ז), אך דומה כי בדברי הנחמה הוא נוטה דווקא להאריך בדבריו, ולהוסיף תיאורים (י"א, א, ג; י"ד, ב-י; ועוד).

הציורים והדימויים הנמצאים בתיאורי הושע לקוחים בעיקר מסביבת האיכר והטבע. דוגמאות: "עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה, וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ" (ד' יג), "עַל-דָּגָן וְתִירוֹשׁ יִתְגּוֹרָרוּ" (ז' יד), "לָכֵן, יִהְיוּ כַּעֲנַן-בֹּקֶר, וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ, כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן, וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה" (י"ג ג).

לפעמים הושע נוקט במילים דומות כדי להביע רעיונות הפוכים, על מנת להדגיש את ההנגדה ביניהם. כך קורה, למשל, בפרק א' מול פרק ב'; בפרק א': "עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם ד), "לֹא רֻחָמָה, כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם ו) ו-"לֹא עַמִּי – כִּי אַתֶּםלֹא עַמִּי, וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם" (שם ט). ובפרק ב': "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם: לֹא-עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם: בְּנֵי אֵל-חָי" (א), "כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל" (ב), "אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם: עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם: רֻחָמָה" (ג), "…וְהֵם יַעֲנוּ אֶת-יִזְרְעֶאל; וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה; וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה" (כד-כה).

בצורה דומה, המילה "טל" מרמזת גם לטוב ("אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל" י"ד ה) וגם לרע ("לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן-בֹּקֶר, וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ", י"ג ג).

גם פרקים י"ג ו-י"ד מועמדים זה כנגד זה, והמילים חוזרות בהן במשמעות הפוכה: "וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ-שָׁחַל, כְּנָמֵר עַל-דֶּרֶךְ אָשׁוּר" (י"ג ז), מול "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל" (י"ד ה), "אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ" (שם ט).

 

"וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת-אֱלֹקִים; וַיָּשַׂר אֶל-מַלְאָךְ וַיֻּכָל, בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן-לוֹ. בֵּית-אֵל יִמְצָאֶנּוּ, וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ" (י"ב, ד-ה). יעקב והמלאך ביצירתו של גוסטב דורה

מוטיב נוסף החוזר בנבואות הושע, כמו אצל שאר נביאי דורו, הוא לשון נופל על לשון, שימוש בביטויים בעלי צליל דומה אך במשמעות שונה: "סָר סָבְאָם – הַזְנֵה הִזְנוּ, אָהֲבוּ הֵבוּ, קָלוֹן מָגִנֶּיהָ" (ד' יח), או "עַל-דָּגָן וְתִירוֹשׁ יִתְגּוֹרָרוּ, יָסוּרוּ בִי; וַאֲנִי יִסַּרְתִּי, חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם" (ז', יד-טו). יש בספר גם פסוקים בהם "אות נופלת על אות", כלומר פסוקים בהם ישנה אליטרציה. לדוגמה: "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם, בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה, וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם, וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל" (י"א ד), אותיות אל"ף ועי"ן בולטות, למ"ד בולטת לקראת הסוף.

הושע נוהג לשלב בנבואותיו מוטיבים ארכאיים, הלקוחים מההיסטוריה הרחוקה. כך, "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה, חֲצֹצְרָה בָּרָמָה! הָרִיעוּ בֵּית אָוֶן! אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין!" היא קריאת קרב עתיקה, השייכת כנראה לתקופת השופטים ^[1], ולא במקרה, הושע הוא הנביא היחיד המזכיר באופן מפורש את מעשה הגבעה (ט', ט; י' ט). סיפור יעקב והמלאך מופיע (י"ב ד-ה) וכך סיפורים נוספים מראשית תולדות האומה הישראלית (י"ג ה, ועוד הרבה). יש והושע מזכיר אירועים שאינם ידועים לנו, וייתכן כי מדובר גם שם במאורעות היסטוריים רחוקים: "וְקָאם שָׁאוֹן בְּעַמֶּךָ, וְכָל-מִבְצָרֶיךָ יוּשַּׁד, כְּשֹׁד שַׁלְמַן בֵּית אַרְבֵאל בְּיוֹם מִלְחָמָה, אֵם עַל-בָּנִים רֻטָּשָׁה" (י' יד).

[עריכה]הושע בחז"ל

חז"ל ראו בהושע את הראשון לארבעת הנביאים שנתנבאו באותו פרק (הושע, ישעיה, עמוס ומיכה).

בתלמוד הבבלי אפשר למצוא ביקורת על הושע, אולי כיוון שבספרו מובעים רגשות שליליים כלפי העם:

"אמר לו הקב"ה להושע 'בניך חטאו', והיה לו לומר: 'בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהם!'. לא די שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: 'רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא, העבירם באומה אחרת!' אמר הקב"ה: 'מה אעשה לזקן זה? אומר לו לך וקח אשה זונה ותוליד לך בנים זנונים, ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך, אם הוא יכול לשלוח אף אני אשלח את ישראל שנאמר: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הוֹשֵׁעַ, לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים' (הושע א' ב) וכתיב 'וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח, אֶת-גֹּמֶר, בַּת-דִּבְלָיִם' (שם, שם ג)" (פסחים פ"ז ע"א).

בהמשך הסוגיה בתלמוד, מבהירים חז"ל כי הושע שב בתשובה, ורגשותיו כלפי העם שונו:

"לאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת, אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: 'לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שכיון שדִברתי עמו – פירש מן האישה, אף אתה בדול עצמך ממנה!' אמר לו: 'ריבונו של עולם, יש לי בנים ממנה, ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה!' אמר ליה הקדוש ברוך הוא: 'ומה אתה, שאשתך זונה ובניך בני זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן – כך. ישראל, שהן בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב, אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי: תורה (…) שמים וארץ (…) בית המקדש (…) ישראל (…) – ואתה אמרת העבירם באומה אחרת?!'

כיון שידע שחטא, עמד לבקש רחמים על עצמו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'עד שאתה מבקש רחמים על עצמך – בקש רחמים על ישראל, שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך'. עמד ובקש רחמים ובטל גזירה, והתחיל לברכן, שנאמר: 'וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר. וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם לֹא-עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל-חָי. וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי-יְהוּדָה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, יַחְדָּו (הושע ב', א-ב)… וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה; וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי' (שם, שם כה)"

בכך יש כדי להסביר את רגשותיו המעורבים של הושע כלפי העם המובעים בספרו, לעתים בצורה עזה וקיצונית (למשל: "תֵּן-לָהֶם, ה'! מַה-תִּתֵּן? תֵּן-לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל, וְשָׁדַיִם צֹמְקִים" – ט', יד – לעומת "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם, אֹהֲבֵם נְדָבָה, כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ" – י"ד, ה), ואת המעברים החדים שלו בין נבואות פורענות לבין נחמה (למשל המעבר בין א', ח ל-ב' א).

אביו של הושע זוכה לשני אזכורים בחז"ל. על פי האחד היה אף הוא נביא, אשר לא זכה לספר מפני קוצר נבואותיו:

"וא"ר סימון: שני דברים נתנבא בארי ולא היה בהם כדי ספר, ונטפלו לישעיה, והם שני הפסוקים: 'וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים. לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר' (ישעיה ח' יט-כ)'" (ויקרא רבה פט"ו ב').

לפי השני מזוהה בארי עם בארה, נשיא שבט ראובן המוזכר בדברי הימים א' ה' ו, כמי שהוגלה על ידי מלך אשור:

"…חייך שבן בנך מחזיר את ישראל לאביהם שבשמים, ואיזה זה, זה הושע, הדא הוא דכתיב "דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי" (הושע א א), וכתיב "בְּאֵרָה בְנוֹ אֲשֶׁר הֶגְלָה תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשֻּׁר הוּא נָשִׂיא לָראוּבֵנִי" (דברי הימים א' ה' ו')." (פסיקתא דרב כהנא, פרשה כד)

במקום אחר נאמר, כי הנבואה הראשונה של הושע הייתה דווקא זו המופיעה בפרק י', א:

"…"גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל" – זה היה תחילת הפרשה, ולמה נכתב כאן? שאין מוקדם ומאוחר בתורה" (מכילתא בשלח; ילקוט שמעוני שם).

 

 

 

אביו: בארי.
אשתו: גומר.
בניו: יזרעאל, לא עמי.
בתו: לא רוחמה.

הושע שהיה משבט ראובן נולד לאביו שהיה גם הוא נביא.
ניבא במשך כ – 40 שנה, מסוף ימי עוזיה ועד תחילת ימי יחזקיה, בימי עוזיה, יותם, אחז ויחזקיה מלכי יהודה. באותו פרק זמן בו נתנבאו ישעיה, עמוס ומיכה אך הגדול שבכולן היה הושע וכמו שהיה ראובן בכור לשבטים כן היה הושע בכור לנביאים – "אמר לו הקב"ה לראובן אתה פתחת בתשובה תחילה (במכירת יוסף) חייך שבן בנך פותח בתשובה, שנאמר לכו ונשובה אל ה'…"
הוכיח את ישראל בדברים קשים. "אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע, בניך חטאו. והיה לו לומר בניך הם, בני בחוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן. לא דיו שלא אמר כך אלא אמר לפניו רבש"ע כל העולם שלך הוא, העבירם באומה אחרת. אמר הקב"ה מה אעשה לזקן זה? אומר לו, לך וקח אישה זונה והוליד לך בנים זנונים ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך. אם הוא יכול לשלוח אף אני אשלח את ישראל"(פסחים פ"ז א.) "לאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת אמר לו הקב"ה להושע, לא היה לך ללמוד ממשה רבך שכיון שדברתי עמו פירש מן האישה, אף אתה בדול עצמך ממנה. אמר לו רבש"ע יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה. א"ל הקב"ה, ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן, כך ישראל שהן בני, בני בחוני בני אברהם יצחק ויעקב אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי…ואתה אמרת העבירם באומה אחרת. כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו. אמר לו הקב"ה עד שאתה מבקש רחמים על עצמך, בקש רחמים על ישראל שגזרתי עליהם שלוש גזירות בעבורך. עמד וביקש רחמים ובטל גזירה והתחיל לברכן". (פסחים פ"ח ב.) לבסוף ניחם את בני ישראל.
ספר הושע נערך על ידי אנשי כנסת הגדולה ונסדר בראש תרי עשר.

 

ספר הושע נערך על ידי אנשי כנסת הגדולה ונסדר בראש תרי עשר.

 

בע"ה ד כסלו התשע"ב

מישל בן שושן

 

ויצא אה

 

 

ויחלום והנה סולם…והנה מלאכי אלוהים..והנה ה' ניצב..

"והנה"= מילה שמציינת שיעקב הרגיש מיד שמשהוא רואה בחלום הוא לא סתם חלום אלה נבואה אמיתית שלא היה לו ספק לגבי חשיבותה ואמיתותה. והוא יאמר בבוקר:"אכן יש ה'..". המילה אכן באה גם היא לציין הוודאות.

 

והיה זרעך כעפר הארץ..ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך (כח-יד)

כבר ניתנו ברכות אלה לאברהם. למה לחזור אליהם כאן? כי יש עכשיו מצב חדש: יעקב  יוצא לגלות.זאת אומרת שתהיה מציאות של ישראל בגלות!יעקב מכין את המציאות הזאת. האם גם בגלות הברכות יעברו אל כל העולם דרכם או לא? הברכות המיוחדות ליעקב באות להגיד שגם בגלות, הברכות עוברות דרך עם ישראל.

 

ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמיים.(כח-יז)

בפסוק יש ריבוי של המילה "זה". היא משמשת להיקש בין שתי מציאויות: השמים והארץ. כמו שבמקום הזה בארץ, נמצאת השכינה יותר, כך המקום הזה נושק לשער השמים . כלומר זה המקום שבו יש "צינור" בין הארץ והשמים.

 

וידר יעקב נדר לאמור…

(המילה "לאמור" באה להגיד שכל נדר חייב לצאת בדיבור מהפה ולא להישאר במחשבה.)

נדר= מצווה אישית שלוקחים על עצמנו כי יש לנו הרגשה שאנו זקוקים לזה. מה הרגיש יעקב כאן?

יעקב הכיר את שם ה' שמורה לעל מידת הרחמים. הוא חי אצל הוריו בעושר ואושר עד עכשיו. פתאום הוא יוצא למציאות שונה לגמרי: הוא יהיה מחוץ לבית, בלי אוכל, בלי הגנות הוריו . הוא נמצא "בלילה", כלומר במצב שבו האדם מרגיש פגיע. הוא מרגיש מאוד את "מידת הדין" בעולם.

יעקב נודר זאת: אם במצב של חוסר כל וקושי, אני ארגיש את ברכות ה', את החסד והרחמים, אני אוכל להגיד במלוא האמת ש"ה' הוא האלוהים"! כלומר ששתי המציאויות השונות מאוד של יום ולילה, של עושר ועוני, של חסד ודין, הן נובעות מאל אחד.

עד עכשיו הוא "ידע" זאת. מבחינה אינטלקטואלית. מעכשיו הוא "יחווה" זאת על בשרו. ואמירה כזאת "ה' הוא האלוהים", יש לה הרבה יותר תוקף מאדם ,או מעם, שחווה את שני המצבים מאשר מי שלמד זאת בספרים או אפילו בנבואה.

ייתכן יעקב מייסד כאן את תכלית עם ישראל: גילוי אחדות המידות בעולם על ידי החוויה. חיים של שילוב עולמות מנוגדים כמו רוחניות וגשמיות.

יעקב , לעניות דעתי, ממציא כאן את כל עניין "העבודה"!

הנדר שלו הוא קבלת עול מצוות עליו ועל צאצאיו!!

אם המטרה היא לחוות את אחדות המידות, להצהיר שה' הוא האלוהים והוא אחד, אז יש לחוות כמה דברים. ויש לבקש מהאלוהים לתת לו עזרה בתפקיד הזה. העזרה תבוא על ידי מצוות, שהן עצות טובות,(כמו שאומר הזוהר המצוות הן "עטין"-עצות) כדי שישראל יוכלו להיפתח לאחדות הזאת בעולם הגשמי והחוויתי.

לכן יעקב מתחיל לבנות כאן את יסודות בית המקדש , על ידי הצבת האבן ל"בית אלוהים". בית המקדש הוא סמל לעבודה. ולכן הוא "נודר". נדרו הוא בעצם  קבלת עול מצוות בכללותם.

לעניות דעתי, גם הסולם הוא סמל לעבודה בשלבים,מדרגות הסולם, כדי לחבר בין שמים וארץ.

עיקר סיפור חייו של יעקב ("מעט ורעים היו שני מגורי") הם עבודה קשה , ייסורים, וחיפוש אחר משמעות לחיי עולם הזה . כל זאת כדי להגיע ל:  "והיה ה' לי לאלוהים"!!

 

והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים:

הנה סוף הנדר האמיתי! לא רק שאני אוכל להכריז שה' הוא האלוהים בלבד. אלא שאוכל לעבוד עבודה בעולם הזה שמטרתה היא חיבור בין שמיים וארץ. כלומר בניין בית המקדש. יעקב , דרך אגב, ייטע גם , לפי המדרש, ארזים במדבר , כדי שישראל יוכלו למצוא עצים לבניין המשכן ביציאת מצרים!!

 

 

ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא..(כט-יב)

למה שני הידיעות האלה?

כדי להגיד לרחל שיש שתי קרבות בינו לבינה:

• האחת היא קרבת הגוף,הוא האחיין של לבן אביה. בן דומה לאח של האימה.
• והשנייה היא רוחנית, הוא בן הצדקת רבקה.

הוא גם רומז לרחל על שנתי מידות שיש לו:

• מצד שהוא אחינו של לבן, הוא יודע לרמות לא פחות ממנו!הוא לא "פרייר"!
• ומצד שני, הוא בן רבקה, הרמאות תעבור דרך היושר והצדק!

 

ורחל יפת תואר ויפת מראה (כט-יז)

יפת תואר= כל פרט בגופה יפה. אם נתאר כל אבר הוא ללא דופי.

יפת מראה= המכלול מביע יופי גם הוא ולא רק החלקים בגופה.היה לה חן .

 

ויאהב יעקב את רחל..

לא רק בגלל יופייה אלה בגלל שהיא מתאימה לו כבת זוג. "וראוי תלמיד חכם שאשתו תהיה יפי כנגד היצר הרע"(שבת כ"ה-ב). לעניות דעתי, הסבר הדבר הוא שאם אשתו יפה ומושכת מאוד, הוא לא "יחפש" במקום אחר ויהי נמשך רק לאשתו!

 

אעבודך שבע שנים

(לע"ד)למה יעקב נכנס לתוך התסבוכת הזאת מרצונו?? מי ביקש ממנו לעבוד כל כך שנים?? במיוחד שהוא נכנס לשבע שנים, כלומר, יותר משש שנות העבד העברי!!???

כאילו יעקב נכנס לתוך חושך הגלות מרצונו. כאילו הוא עושה זאת בשביל מטרה יותר עליונה. שתעזור לילדים שלו. שתכין את הקרקע לגלויות אחרות . תעזור לישראל לשרוד אלפי שנים בהיסטוריה!! נזכיר אולי כאן את הפירוש של מניטו ז"ל לפי פירוש המהר"ל: רק מי שיצא לגלות יזכה בארץ כנען!

 

ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו..(כט-כג)

"ויהי" הוא לשון צער רב: הצער שגרם לראובן לאבד את הבכורה, את הכהונה ואת המלכות!! אילו יעקב היה מתכוון בשעת מעשה לאישה האמיתית שהיה איתה באותו הלילה, אז הבן שהיה יוצא היה גם בכור , גם מלך וגם כוהן!!. יעקב לא ידע שהיא לאה . הוא חשב שהיא רחל. לכן הזיווג לא נעשה בכוונה מלאה לפי אמיתות הנסיבות! וזה צער גדול שנגרם כאן על ידי לבן!!

 

ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה..

לבן טוען: נכון שיש לנו הסכם. אבל ההסכם איננו סותר את המנהג הידוע.יש לכבד הסכמים ויש לכבד מנהגים! כולנו חיכינו במשך השבע שנים האלה שלאה תינשא למי שהוא אחר (לעשיו??!!) ומכיוון שהיא לא נישאה, אתה מוכרח לקחת אותה מיד !כי אם לא ,אתה לא תוכל לקחת את רחל, נצטרך לחכות עוד כמה שנים עד שלאה תינשא. כלומר, לבן טוען שזה לטובת יעקב !  ואכן הוא מציע את רחל מיד. ושבע שנות עבדות האחרות יהיו עבור הכפלת  הנשים!

ליעקב יש רק להתרעם על זה שהוא לא הודיע לו זאת לפני החתונה! (אבל יעקב נמצא במצב דומה כשהוא לקח את הברכות. בצדק, אבל במרמה!)

 

ויתן  רחל בתו לו לאשה (כט-כח)

"לו"= היא בת זוגו האמיתית. רחל תהיה  אשתו הקבועה, עקרת הבית. רוב הזמן יעקב היה באוהל רחל!

 

ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה..(כט-ל)

למה פעמיים "גם"??

כי , בדרך כלל, ההתמדה מפחיתה את התשוקה. ומכוון שיעקב היה תמיד אצל רחל, היינו מצפים שהוא יחשק את לאה ! לכן הפסוק בא להודיע ש"למרות" היות יעקב בתמידות אצל רחל , הוא אהב אותה מלאה!!

 

וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה.

לא שהרגישה לאה שנאה מצד יעקב. אלה שהיו האנשים אומרים שהיא  היתה אמורה להיות אשתו של עשיו שעליו יאמר ה' "ואת עשיו שנאתי". וכדי  לשלול את הוטענה הזאת כי לאה איננה בת זוגו של יעקב, ה' פתח את רחמה תחילה.

 

הפעם אודה את ה' ..

למה לאה מודה לאלוהים בילד הרביעי, יהודה? כי היא ידעה שיש ליעקב ארבע נשים. ושיהיו לו 12 שבטים. ה"מכסה" לכל אחת היא שלושה בנים. ומהרגע שיש לה בן רביעי, כלומר בן אחד יותר , היא מודה לאלוהים על המתנה המיוחדת הזאת.

 

ותאמר הנה אמתי בלה בא אליה ותלד על ברכי (ל-ג)

יש הבדל גדול בין בלהה, זילפה והגר:

שרה אמרה לאברהם: "בוא נא אל שפחתי" כלומר גם אחרי שתבוא אליה היא תישאר "שפחתי" ולא בת חורין והילדים שייוולדו ממנה לא יהיו בני חורין אלה "קנויים" לך.

רחל, וגם לאה יאמרו: "הנה שפחתי בוא אליה" כלומר היא שפחה לפני הביאה. אבל אחרי הביאה, הן כבר לא שפחות אלא בנות חורין והילדים בני חורין. כל 12 ילדי יעקב הם בני חורין. ישמעאל לא!

 

ויזכור אלוהים את רחל וישמע אליה אלוהים ויפתח את רחמה (ל-כב)

כלומר, גם אחרי שה' "זכר" את רחל, היא היתה צריכה עוד לתפילות עד שהוא "שמע" אליה!!

 

ויאמר שא נא עינך וראה כל העתודים העולים על הצאן: עקודים, נקודים, וברודים..(לא-יב)

יש שלושה סוגי עתודים ש"עולים" – כלומר מזדווגים- עם הצאן. למה?

ללבן היו "טרפים", אלילים שהיו מספרים לו על העתיד: בעזרת הטרפים היה לבן יודע מה יוולד לצאן, ולפי זה, הוא היה משנה את ההסכם כל פעם.

כנגד זאת, ה' לא רצה לעשות "ניסים" שיוצאים מגדר הטבע עד כדי כך שעובר ישנה את טבעו במעי אימו! ה' רצה שה"ניסים" יעברו דרך הטבע. לכן, הוא גרם להרבה זכרים שונים "לעלות" על הנקבות. כדי לבלבל את הטרפים ולאפשר לידה רצויה עבור יעקב!

רואים בזה שמטרת "חינוכו" של יעקב אצל לבן על ידי ה', הוא ללמוד לחיות את שילוב הנס והטבע. את הטבע ואת הצדק האלוהי ביחד!! לחבר בין שמים וארץ, כמו בסולם!

 

וירדף אחריו דרך שבעת ימים…(לא-כג)

למה ה' לא עשה נס של "קפיצת הדרך" ליעקב? הרי הוא עשה זאת לאליעזר כשהלך לחפש את רבקה אצל לבן. הוא עשה זאת ליעקב בדרך לחרן. וכאן, שיש סיבה עוד יותר טובה למהר את בריחת יעקב, הוא לא עשה לו נס "קפיצת הדרך"!!??

כמו כן, רחל תמות בדרך. ואם היתה ,"קפיצת הדרך" היא היתה נקברת במערת המכפלה כמו כולם!

אולי המטרה אכן היתה שרחל תמות בדרך כדי להתפלל על הילדים שלה שיצאו לגלות.

אבל נראה גם, כמו שפירשנו לעיל, ה' רוצה שהדברים יתנהלו מעכשיו לפי הטבע. שלבן כן יצליח להשיג את יעקב, שיעקב יתייסר על ידי הטענות של לבן. מצד שני, ה' ידבר אל לבן בחלום, יום לפני, כדי להזהיר אותו פן יהרוג את יעקב!    כלומר "השגחה כן, אבל לא להגזים בנסים מעל לטבע !" המטרה היא לחיות בעולם הזה!!

 

 

 

 

 

בע"ה ז כסלו התשע"ג

מישל בן שושן

ויצא מי

מה מיוחד במעמד חלום יעקב?

"והנה ה' ניצב עליו": זה לא תיאור המצב בחלום זו ברכה! לא כתוב שה' "עומד" אליו "ניצב" כמו מצבה שעומדת לעד. כלומר, כל סיפור ספר בראשית עד לרגע זה (יציאת יעקב מבאר שבע) מטרתו היתה לברר מי יוכל להתחיל את שושלת עם ישראל. עכשיו, זה נגמר: יעקב נבחר, קיבל ברכת הוריו ואין לו יותר להתעסק עם הבירור הזה :ממי יתחיל עם ישראל? מעכשיו, בין שהוא רוצה בין אם לאו, בין אם הוא זוכה לזה בין אם לאו, כל מי שנולד מזרעו של יעקב יהיה נחשב לישראלי. זו קביעות. זו "מצבה"!

• כמו שאותו רגע היה שבת לפי המדרש.(קדושת הזמן)
• כמו שאותו מקום היה מקום המקדש.(קדושת המקום)
• כמו שיעקב הוא אבי האומה היהודית כי הוא כלל בתוכו את כל מה שירכיב את עם ישראל (קדושת הנפש)

כאן נפגשות שלושת הקדושות שעל ידם ה' מתגלה בעולם (הזמן, המרחב והאדם), כדי לקבוע את קדושת זרע ישראל שיצא מיעקב ולתת לו את התכנית להיסטוריה של עמו המתחילה עכשיו.

 

למה כתוב "אלוהי אברהם אביך" ולא כתוב "אלוהי יצחק אביך"?

יעקב משלב יחס מאוזן של אהבה (שלמד אצל אברהם) ושל יראה (שלמד מיצחק).אבל יצחק עדיין לא מת! ולכן אי אפשר להגיד שמה שלמד מיצחק הוא סופי! אברהם כבר מת ואפשר להגיד שאברהם הנחיל מורשת מוגמרת אבל לא יצחק! לכן כתוב "אברהם אביך" ואלוהי יצחק" בלבד בלי "אביך".(לע"ד)

 

הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה

למה ברכת ה' כוללת את הפרט הזניח הזה "אשר אתה שוכב עליה"? האם זה רק כדי להגיד שיעקב היה שוכב בעת ההיא? המי  השילוח טוען שניתן ללמוד מכל פרט כזה עניינים הרבה יותר עמוקים:

יש שני מצבים: המצב של ערנות- שבו האדם אחראי על מעשיו ויכול לשלוט עליהם. ומצב של "שכיבה" שמסמל המצב ההפוך שבו אין האדם יכול להיות אחראי עליו, דברים שאין ידו של האדם יכולה להשיג.

ה' מברך את יעקב ואומר לו שיעקב צריך לעסוק בכל מה שהוא יכול לעסוק בו בעולם. עד איפה שידו משגת! וה' מבטיח לו שהוא יטפל בתחומים האחרים! כלומר, אתה תעשה את העבודה שמוטלת עליך ואני אטפל בשאר! אתה אחראי על מצב ה"ערנות" ואני אחראי על ה"שכיבה" שלך!

 

למה  יעקב כועס על רחל?

רחל עקרה. לאה גם. לאה שנואה ו"בזכות" זאת, מולידה! כתוב ש"ותקנא רחל באחותה". זה תיאור של בעיה חמורה. הקנאה יכולה להיות : או "קנאת סופרים" , כלומר קנאה כשרה וטובה שמדרבנת את האדם להשיג עוד לשם שמים. אבל אולי זו קנאה אסורה, שבאה רק בגלל שלא מסכימים עם העובדה שהשני קיבל יותר! איזו קנאה יש לרחל? לא יודעים ! היא צריכה לעשות בירור בעצמה כדי שנדע איזה קנאה זו!

הערה: לאברהם (בעל החסד) היתה אישה בעלת מידת הדין- שרה.

ליצחק(בעל מידת הדין) היתה אישה בעלת מידת החסד- רבקה

ליעקב (בעל שתי המידות יחד) יש שתי נשים , אחת בעלת החסד ואחת בעלת הדין- לאה ורחל.

האם רחל רוצה ילדים כדי להשלים את סיפור התולדות או רק בגלל שהיא מקנא באחותה?

כשיש לאדם לעשות עבודת בירור, אין תפילתו יכולה להתקבל עד שיתחיל לעשות הבירור!

אי אפשר להשתמש ב"תפילה" כדי לעשות קיצורי דרך ולהימנע מבירור עצמי!

הטעות של רחל היא שהיא הלכה להתפלל -או לבקש מיעקב שיתפלל- במקום לעשות הבירור בעצמה! על זה יעקב כעס: "התחת אלוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן?" "ממך" המניעה  תלויה בך! כלומר, עליך לעשות עבודה על עצמך כדי לברר איזה מן קנאה יש לך!! האם היא רוצה להוליד ילדים "כמו אחותה" או שהיא רוצה להביא לעולם בנים מיוחדים בסיפור התולדות.

ואכן, הזעזוע של יעקב פעל טוב ורחל הבינה מייד הרמז: היא נתנה את בלהה שפחתה ליעקב כדי שיוליד ממנה. כלומר, לא איכפת לי שאני אלד רק רציתי שיהיו ליעקב ילדים מסוג אחר! אני מוכנה לסבול את ההשפלה שעל ידה שפחתי תלד במקומי! זה בירור! על ידי כך, היא ביררה שהקנאה שלה היא קנאת סופרים ולא קנאה פסולה! מכאן ואילך יהיה אפשר לרחל להוליד!!

 

 

להכיר את החיסרון שלנו

מכאן המי השילוח (חלק ב') מסיק שזה השג גדול מאוד כשהאדם מכיר בחסרונו! הוא יכול לפעמים לעבור את כל חייו בייסורים מרים בגלל שהוא לא הצליח להכיר בחסרונו! לדעת מה היא עבודתו! כי כשה' נותן מתנה לאדם, הוא שם בתוכה חסרון קטן אחד! ועל האדם לפתור את הבעיה הזאת, כלומר לטפל בחיסרון הקטן הזה, כדי לזכות ליהנות במתנה הגדולה שנתן לו ה'! לרחל ניתנה מתנה ענקית. היא תהיה אשת יעקב האהובה ואמה של שבטים מפוארים. אבל עליה לעשות עבודה מסוימת (כאן, בירור הקנאה) כדי לזכות במתנה הזאת!! ואין לדפוק על הדלת הלא נכונה! אין להתפלל ולרצות קיצורי דרך במקום העבודה האמיתית על עצמו.

 

מי יהיה יהודה?

הוא הבן הרביעי של לאה . ליעקב אמורות להיות ארבע נשים ושנים עשר ילדים. כלומר, "המכסה" הלוגית היא שלכל אישה ייוולדו שלושה ילדים.

לאה סבלה מאוד כדי להביא לעולם את שלושת ילדיה הראשונים. היא היתה שנואה וסבלה מזה וזה הביא לה את ראובן. בקשר ללידת שמעון ולוי, המי השילוח מציין שיש טעמים דומים על המילים "ותהר עוד ותלד בן" יש "זרקא" המדגיש קושי לסבל במשך הפעולה!

אבל לגבי לידת יהודה, כתוב "ותהר עוד" בלי "זרקא" אלא עם "אזלא גריש" שהם טעמים המבשרים ישועה בקלות ושמחה! כלומר, לאה לא סבלה בלידת יהודה!

יהודה הוא זה שבא מחוץ להיגיון, למכסה הרגילה. והוא בא ללא סבל בניגוד לאחיו הקודמים.

יהודה יהיה זה שיסמל את המלכות שבאה בסוף תהליך ארוך של היסטוריה קשה. הוא אבי המשיח! לכן לאה אומרת "הפעם אודה את ה'"!! זו הודיה על מתנת חינם בלי גבול.

 

מה גרם ליעקב לעזוב את לבן?

לכאורה, ה' הוא זה שהפציר בו לעזוב! אבל, אם קוראים את הפסוקים בדייקנות, שמים לב בשני דברים שמופיעים תמיד כשעם ישראל חייב לעזוב את הגלות מיד:

ישראל בגלות רק כדי להכניס בתוכו את המידות הטובות שנמצאות אצל הגויים. אבל אחרי שהכל נכנס בתוכם , הגוים "מאבדים את החן שהיה בהם" אסור להישאר דקה נוספת שם!

ועכשיו נקרא את הפסוקים:

• "וישמע את דברי בני לבן לאמור לקח יעקב את כל אשר לאבינו…."

האומנם הוא לקח את "כל" אשר לאבינו?? אנו יודעים שללבן הרבה מקנה ועושר. על איזה "כל אשר לאבינו" מדובר? כנראה שהם מדברים (אולי בלי כוונה) על "כל" מה שיעקב היה אמור לקחת מלבן בגלות: ארבע נשותיו, ילדיו, מקנה רב ובעיקר מידות ו"ניצוצות הקדושה" שהיו נמצאים אצל לבן!

• "וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום"

כאן יעקב מבחין שה"חן" הלך מלבן! זה הסימן ש"כל" מה שהיה צריך לקחת מלבן נלקח ולכן אין לו יותר "חן" פניו משתנים כלפי יעקב! הסימן הזה אמור להגיד ליעקב שהזמן לעזוב הגיע. אולי דברי ה' ליעקב הם הסימנים האלה עצמם או אולי ה' דיבר איתו בנוסף לסימנים האלה. האמת היא שקשה מאוד להבחין בסימנים האלה ועוד יותר קשה להחליט לעזוב את הגלות בזמן שאנו מרגישים כל כך טוב בנתיים!

• "..כי כל העושר אשר הציל אלוהים מאבינו לנו הוא ולבנינו"

אפילו רחל ולאה מבחינים בזאת! ה"כל" לקחנו מלבן שייך לנו ובנינו. הם מודעים לחלוקה בין לבן אביהם לעם ישראל שהן יצרו עכשיו. חשוב מאוד שהן מבחינות בזה ושהן מעודדות את יעקוב לחזור לארץ! זה המבחן האמיתי של היותן "האימהות" של העם היהודי הנבדל מעמי הארץ האחרים. הן מוכנות לעשות את ההפרדה! כמו ששרה בקשה הפרדה בין יצחק לישמעאל . כמו שרבקה בקשה הפרדה בין עשיו בנה ולבין יעקב! כך לאה ורחל מבקשות הפרדה בין עולמו של לבן, הגלות, ההתבוללות ומשפחת יעקב שתגור בארץ כנען.

 

לא לחינם ה' יברך את האבות ב"כל" הזה! אברהם "בכל", יצחק "מכל" ויעקב "כל"!

 

 

 

3-12-08

מישל בן שושן

ויצא שם

 

12אבנים  (שכא)

מדרש רבה (פ"סח):

• רבי יהודה אומר שיעקב לקח 12 אבנים ואמר שאם הם יתאחדו לאבן אחת זה סימן שממנו ייוולדו 12 השבטים.
• רבי נחמיה אומר שהוא לקח שלוש אבנים ואם יתאחדו סימן שהוא ה"אב" השלישי, בדרגתם של אברהם ויצחק.
• רבנן אמרי שהוא לקח שתי אבנים ואם יתאחדו, סימן שלא ייוולדו ממנו "פסולת" (בניגוד ללידת ישמעאל ועשיו).

12 השבטים היו צריכים להיוולד וליצור את עם ישראל. כי 12 הוא מספר הכולל של כל האפשרויות להיות בן אדם. 12 כולל בעצם את כל העולם. כמו שיש 12חודשים, 12מזלות, 12 אלכסונים…ועם ישראל אמור להציג בתוכו את כל האפשרויות, כמו 70 העמים או 70 הפנים, ולהעיד שאפשר להיות בריבוי האפשרויות ובכול זאת לחיות כעם אחד. זה סימן לאחדותו של הבורא.

יעקב רצה לדעת אם הוא מסוגל להביא לעולם את אותם 12 הפרצופים, 12 השבטים. האם מיטתו תהיה שלמה, האם הוא יהיה האב השלישי. ואכן , הסמן קרא. כן יכולים 12 האפשרויות להתאחד לאבן אחת, בזכות זה שהן יודעות להתבטל למען האחדות.(הביטול למען האחדות מסומן על ידי המדרש על ידי כך שהאבנים "נמסים" , כשעווה, כדונג,ונהפכים לאבן אחת)

היה בלתי נמנע שמאברהם תצא "פסולת" בישמעאל. וכן עשיו מיצחק כי הם יצרו מידה חדשה (החסד והדין) וביצירה הזאת, יש תמיד פסולת. לכן אי אפשר שהיו הם מולידים את השבטים. אבל יעקב, הוא זיכך את המידות האלה וייחד אותם ואין ממנו יוצא פסולת ורק ממנו יכולים להיוולד השבטים. שהם עדות לישראל, שהריבוי הוא בעצם משקף האחדות

 

יעקב צריך מירוק(של)

מה שמיחד את יעקב זה שהוא לא בחר בדרך מקורית, הוא לא יצר מידה לגמרי חדשה!. הוא עשה עבודה עצומה בייחוד המידות אבל זה כאילו "נכפה עליו"! כל החיים שלו בעצם נכפתה עליו והוא מסר את נפשו לכל אורך הדרך. אברהם, ביטא רצון עצמי של חיפוש, מימוש הרעיונות המקוריים שלו. גם יצחק, במובן מסויים, סלל דרך מקורים מאוד, יחסית לזו של אביו. אבל יעקב, איש תם, יושב אוהלים, עבד עם החומרים שהוא קיבל, פעל על פי ההוראות שנכפו עליו (לידת עשיו, מצוות אימו לשקר ולגנוב הברכות, מצוות הוריו לגלות 20 שנה למקום אויין אצל לבן, כופים עליו אפילו את נשיו (לפחות את לאה), נופלים עליו כל מני סיפורים לא נעימים (לבן, עשיו, דינה, יוסף..) והוא מקבל כל זאת .

לעבודה שלו , השם משמואל קורא "מירוקים". ייסורים הממרקים את האדם. עליו לברר, להשתפשף עם בעיות כדי ללבן את המידות שיצרו אבותיו. אברהם יסד את החסד מתוך רצון, יצירתיות, אהבה, חשק. אבל כדי שהמידה הזאת תוכל להמשיך להתקיים, צריך, שאפילו ללא החשק והרצון , זרעו יוכל להמשיך את המידה הזאת!

עבודת יעקב היא כפולה:

1. ללבן את המידה= הליבון, המירוק.
2. ולעבוד קשה כדי לבנות השלבים להקניית המידה לזרעו.

 

1  המירוק:

מידה כמו החסד, נראית יפה, מושכת.. אבל בעצם, יש לברר אותה כל הזמן: האם משתמשים בה נכונה, האם בעל חסד הוא באמת בעל חסד. האם אנו לא עושים "כאילו"! אפילו באופן בלתי מודע!

למשל, לגבי מידה אחרת כמו "טובת הלב". אדם יכול להיות טוב לב בגלל שהוא חלש ואין ביכולתו להתבטא אחרת. הבירור אצלו יוכל להתבצע על ידי שהוא יקנה כוח. ואז הוא יראה (ואחרים יראו) האם הוא ממשיך להיות טוב לב! האם טובת ליבו נבעה מחולשתו או שהיא היתה קנוייה אצלו יותר בעומק נפשו.

וכן החסד, לבן הוא אלוף ההתחזות. הוא נראה לבן מבחוץ, אבל בעצם הוא לא איש חסד מבפנים. על יעקב להתחכך איתו, לעבוד איתו , עשרים שנה, להשתמש לפעמים בתחבולותיו של לבן. המבחן האמיתי הוא : איך יצא מזה יעקב? האם הוא יקנה את הרמאות של לבן או שהוא יקנה את החסד שיש בו עוד יותר ? לכן, כשיעקב יצא מלבן הוא יאמר "עם לבן גרתי". אבל תרי"ג מצוות שמרתי. שם הייתי גר, זר, אני יודע לחזור לביתי ומידתי. והוא יחזור הרבה יותר חזק במידתו מאשר היה מקודם!

זו עבודת המירוק. היא קשה אבל היא מעלה את האדם למדרגות שהוא לא היה מודע אליהם! אלה הם ייסורי האהבה .

 

 

2    לגבי העבודה השנייה:הקנית המידה לזרעו:

נזכיר את הסכימה הידועה המופיעה בהרבה תופעות החיים:

1. גילוי אור גדול
2. העלמת האור הזה
3. חיפוש אין סופי על ידי האדם של האור האבוד.

רואים את זה בבריאה (האור הגנוז)

רואים את זה בלידה (המלאך שמלמד את כל התורה לעובר ומשכיחה ממנו

רואים זאת בזוגיות לפעמים, יש אהבה מבבת ראשון, הסתרת האהבה הזאת ושוב בנייה אין סופית של האהבה בין בני הזוג.

לפי המקובלים, התהליך הזה הוא עקרוני וחשוב כי הקניית האור האבוד על ידי עבודה רבה ואין סופית, מקנה לאדם אור הרבה יותר איכותי וגדול לזה שנאבד! (האור שגנוז בתוך החושך יותר גדול מהאור הנראה בחוץ)

 

• אברהם ויצחק יצרו מידות "חדשות". אבל הם היו טובות להם בלבד. אחריהם, יש לשחזר את המידות האלה בעבודת חיפוש ועמל אין סופיים.

זאת עבודת יעקוב, ועבודת עם ישראל במשך ההסטוריה.

 

בן ישראל, נולד "יהודי"! הוא לא בוחר בזה, הוא לא עבר מסלול חיפוש ובחירה כמו שעשה אברהם. זה נכפה עליו. הוא צריך לחיות את המידות של האבות בלי שהוא חשב להמציא אותם.

לכן, האבות, ובעיקר יעקב, תרח להכניס את המידות וייחודם בתוך הזהות היהודית. התורה היא בעיקרה תכנית להחדרת המידות האלה לתוך הזהות היהודית. התורה נכפית עלינו בהר סיני בגלל זה. התורה היא נחלת יעקב.

 

אצל לבן, יעקב בירר את מידת החסד.

עם עשיו יעקב מברר את מידת הדין.

 

יעקב הוא איש תם. הוא לא "תם" אלא "איש תם"! ההבדל הוא שיעקב "שולט על מידת התם שבו". הוא לא תמים. הוא בחר להיות תם, זאת אומרת כפוף לרצון הבורא ולא מביע את רצונו. גדולתו של יעקב היא בדיוק בזה שהוא ידע להיות תם! "איש תם"= מי ששולט על התמימות. עושה זאת בידיעה ובכוונה. אות "א"= אלף, מורה על שליטה. לכן, הוא יהיה בעל מידת ה –"א-תם"= אמת.

מידת האמת ,זה להכיר במציאות איך שהיא. לא ליפף אותה. לדעת שאדם נולד בעל כורחו, בסביה שנכפית עליו, בתנאים שרובם נכפים עליו. מי שעושה כאילו, מי שמזייף המציאות הם לבן או עשיו. לבן מכסה את הלכלוך מתחת לשולחן. עשיו שולל המימד הערכי הנצחי שיש באדם. הוא עושה כאילו יש רק הרגע ההווה. הוא חי בהווה. (הנה אנוכי הולך למות, למה זה לי בכורה..) יעקב לעומתם לוקח על עצמו את כל חלקי החיים. היפים , השחורים והאפילים. כך התורה, היא עוסקת בכל התחומים האנושיים. היא לא מתארת אנשים אידיאלים והיא לא פונה לאנשים אידיאלים. לכן שוב התורה היא "נחלת יעקב".

• אחרי הליבון, המירוק אצל לבן, יעקב יוצא משם גדול יותר. הוא יכול לזכות שבניו יקבלו את  בתורה.

 

ההבדל בין השמות יעקב וישראל:

יעקב= מידת הביטול העצמי. ההכנעה. מלשון "עקב".

ישראל= המטרה העליונה של הזהות הישראלית. מלשון "ראש"

שם יעקב לא מתבטל לעולם לעומת שם ישראל! כי אין ישראל בלי יעקב.

יעקב הוא האמצעי כדי להגיע לישראל.

לא משיגים את הישראליות אלא דרך הכנעה וביטול עצמי כלפי הבורא!!

אבל אסור שהביטול יהפוך למטרה! הוא רק אמצעי. לכן, אין הביטול צריך להפוך לזהות, למידה מובנית. יש לשלוט על מידת התם! כמו יעקב, לדבוק ב"אמת", מתוך עמדת כוח. להיכנע מרצון ולא מחולשה או חוסר אונים. הביטול מביא לגדלות ולהשגת שם ישראל.

 

מלאכים עולים ויורדים (שלד)

המלאכים שעולים בחלום יעקוב הם מלאכי ארץ ישראל. ואלה שיורדים הם מחו"ל. כל הזמן יעקב צריך שמירה על ידי מלאכים.

אבל יש רגע אחד שיעקב נשאר לבד בחלום, הרגע שבו אין מלאכים יותר למטה ועדיין האחרים לא ירדו! למה?

( הרי בהגנה יש תמיד חפיפה. למשל בערב, ענני הכבוד חיכו לעמוד האש לפני שנסתלקו. וכן בבוקר עמוד האש חיכה לעמוד הענן לפני שהסתלק. וכן מלאכי השבת שמקבלים , פוגשים את מלאכי החול. אומרים קודם כל "בואכם לשלום לחדשים ורק אחר כך "צאתכם לשלום " למלאכי החול)

אלא שהרגע הזה של חלום יעקוב וההתגלות שבאה אחריו הם השיא של חיי יעקוב. כל חייו עוברים לו ברגע זה. כל הכוחות שלו ניתנים לו ברגע זה. ובניהם גם את הכוח להתמודד עם החיים ללא עזרת מלאכים בכלל!

וכל ההתגלויות האלה , עוברות , כמו חלום!, והוא נשאר לבדו כדי לשוב להקנות לעצמו את כל המעלות שנתגלו אליו. (ראה התהליך בשלושה שלבים המתואר למעלה). ובעוד 20 שנה, יזכה באופן מעשי למעמד דומה, שבו יעקב נשאר ללא מלאכים בכלל, בהילחמו עם שרו של עשיו:"ויוותר יעקב לבדו". כמו בחלומו, בין העלייה של אלה לבין הירידה של אלה!

בעצם, המפגש הזה של יעקב עם המקום, מהווה השלב הראשון של  "ההארה הגדולה". מיד אחריה הכל הולך. אבל נשאר הרושם, המטבע של ההארה הזאת, וכל חייו הוא יגלה , צעד אחר צעד, נסיון אחר נסיון את הקניין של האור הזה בכוחות עצמו. וכך, הוא מקנה יכולת זו לזרעו אחריו!

 

ואם אין מתה אנוכי (שלז)

 

1. למה האימהות היו עקרות?
2. אם הן נביאות, למה הן לא ידעו בברור שיהיו להן ילדים?

 

כל דבר הנקנה על פי דין , יש לו אריכות ימים. כל דבר שבא סתם מתוך חסד עליון, לא מאריך ימים.

אם יש לאישה ילדים, זה הטבע. זה רגיל. זו מידת החסד הקיים בעולם. הלידה לא מגיעה בגלל זכות כל שהוא.

אבל כל דבר שבא בחסד ולא בדין, יש לו פחות סיכוי להימשך לאורך זמן!!

ועם ישראל חייב לחיות לאורך כל זמן ההיסטוריה. לכן, האבות צריכים להיוולד מתוך מידת הדין, בזכות ולא רק בחסד!

לכן, האמהות עקרות: כדי שיתפללו, שיחששו, שידאגו, שיעשו כל דבר אפשרי לזכות בוולד!!

אם הוולד בא "סתם כך", הוא יחיה במידת ה"אין". אין סוף= עתיקא קדישה= מעולם הטבע והחסד האין סופי.

רחל מבקשת מיעקב שלא יסתפק מהילדים שיש לו עם לאה. הוא צריך להתאמץ ולהביא ילדים גם ממנה. איך? בתפילות מצד עצמו גם כן, בעזרת מעשים, …כי אם לא, ייתכן ויהיו לרחל ילדים אבל הם יהיו מבחינת "אין". וזה, לא נמשך לאורך זמן! והיא תחשב כ"מיתה" ללא אריכות חיים.

"הבה לי בנים"= תעשה איתי מאמצים כדי שיהיו לנו ילדים בדין!

כי "אם אין", אז "מיתה אנוכי"!

 

 

בע"ה ג כסלו התשע"ד

מישל בן שושן

 

ויצא נה

 

 

הסתכלות "מגבוה" על שתי הפרשיות (ויצא –וישלח)

במקום לקרוא את הפסוקים, המילים , הפרטים הקטנים של הסיפורים ופרשנותם, הנ"ה מציע לנו הבנה כוללת של המהלכים שלפנינו:

הרעיון המרכזי:

יעקב יורש מאברהם את מידת החסד ומיצחק את מידת הדין. הוא אמור ליצור מידה חדשה, הרחמים, שממזגת בתוכה את שתי המידות הראשונות. לכן, הוא צריך "לברר" את שתי המידות הנ"ל, בעצמו. כי "ירושה" איננה מספקת כל זמן שהוא לא מתמודד עם כל אחת מהמידות האלה בחייו ומברר , בעצמו, איך הם יכולות להשתלב.

 

למטרה זו, הוא יפגוש את לבן ואת עשיו. כל פגישה כזו דורשת בירורים רבים שמפורטים בשתי הפרשיות: ויצא הוא בירור יעקב מול לבן וסדרת "וישלח" היא הבירור שלו מול עשיו.

אכן, לבן הוא אדם של מידת החסד. אותה המידה של אברהם, רק שהוא משתמש בחסד למטרות לא טהורות.או שהחסד מוגזם, לא במקומו, או שהוא כלי לניגוח חברתי וכו'. חכמי הקבלה קוראים לזה "קליפה דחסד". בניגוד ל"חסד דקדושה" שהיא הדרך הנכונה להשתמש במידת החסד.

וכן, עשיו הוא ה"קליפה דדין", בניגוד ל"דין דקדושה" שהיא הדרך הנכונה להשתמש במידת הדין.

 

אם כן, לכל מידה יש שני פנים. אין שום דבר שהוא טוב לגמרי או רע לגמרי! אפילו למידה "טובה" כמו החסד, יש פן שלילי מאוד. וכן במידת הדין וכן בכל מידה.

אפילו אם יעקב "קיבל" בירושה את המידות האלה, יש לו לעשות, כאמור בירור לכל אחת מהן.

 

המידה איכותה	חסד	דין
בקדושה	אברהם	יצחק
הקליפה	לבן	עשיו

 

יעקב יצטרך להישאר אצל לבן 20 שנה כדי לברר את מידת החסד: הוא צריך ללמוד את החלק הטוב של החסד שיש בלבן וללמוד איך להיפרד מהחסד הרע שיש בו.

יעקב יצטרך לפגוש את עשיו, כדי לברר מה הם גבולות מידת הדין. מה טיבה ומה מגבלותיה.

 

1. לבן (פרשת ויצא)

שמו,"לבן", מורה על דבר טהור מאוד. אפילו יותר מדי טהור!. התורה מתארת את נגעי הצרעת כ"לבנים". כלומר, יותר לבנים במובהק מצבע העור. כשיש אצל האדם בעיה של "צרות עין"(קמצנות) (אחת הסיבות של הצרעת), זה מתגלה על בשרו: יש לך בעיה עם מידת החסד: או שיש חוסר בחסד או שהוא לא במקומו! הנגע ה"לבן" מצביע על בעיה בחסד.

כמו כן, התורה מכנה איסורי עריות כ"חסד"! האם רוצה לתת לבן שלה "הכל" אפילו את מה שאסור לתת: הגוף שלה! זה חסד מופרז והורס! חסד שאיננו במקומו. זו קליפת החסד.

יעקב מתחכך עם הבעיות האלה אצל לבן. הוא מתחתן עם בנותיו , הוא עובד אצלו, הוא רוכש את כל הונו אצלו. הוא מקבל גם חסד מהאלוהים ומעביר החסד ללבן. המקובלים יגידו שיעקב יקבל את ניצוצות הקדושה של החסד שיש בלבן ולבן יוציא מיעקב את קליפות החסד שיכולים להיות בו.

למה יעקב נשאר כל כך שנים אצל לבן?? כנראה שהדבר הכי קשה הוא הבירור הזה. מי יכול לברר את הרע שיש בטוב? מי יכול להבחין, בתוך עולם "טוב ויפה" את הסכנות הטמונים בו?. לכן, עוד יותר קשה ליעקב לעזוב את לבן. זה מזכיר מאוד את המצב הנוח של היהודים בארצות רווחה היום. הם חיים ברוב טוב ואינם מרגישים בסכנות הרוחניות והארציות ו"הזהותיות" שקיימות בארצות החסד כמו ארצות הברית או אירופה.

 

• קשה מאוד לעשות עבודת הבירור וקשה מאוד לדעת מתי יש לעזוב. כי יש סכנה גדולה מאוד להישאר שם יותר מדי. בדומה לאכילה שממנה נהנים מאוד . יש רגע מסוים שיש להפסיק לאכול כי זה יגרום רע. אותו האדם, אותה הסיטואציה, אותה הארץ, אותה התרבות ,אותו האוכל, יכול להיות גם מצוין וגם מסוכן. לכן קשה לעזוב את לבן, קשה לצאת ממצרים, קשה לצאת מגלות בבל וקשה לצאת מכל גלות כשהזמן מגיע.

 

• לידת יוסף היא הסימן שיכולים וצריכים לעזוב!

יוסף יסמל היכולת להתעלות מעל לפיתוי. הסיפור של אשת פוטיפר מוציאה לאור את המידה הקשורה באשיות יוסף. הוא "צדיק" במידת יסוד. כלומר, יש לו האפשרות להתמודד עם הקושי של ההבחנה בין החסד הטוב והחסד הרע. יש לו הכוח הדרוש. לידת יוסף מסמנת עבור יעקב שמוליד אותו, שיעקב הגיע למדרגה הדרושה כדי להפסיק ולינוק מלבן. יתרה על כן, יש סכנה להישאר!

 

• למה ההגדה אומרת ש"לבן ביקש לעקור את הכל"? כי אין יותר מסוכן לישראל מאשר לצלול לתוך מידה אחת (אפילו שהמידה נראית מצוינת כמו החסד) עם ישראל מתאפיין ביכולת לאחד בין המידות. לאזן בניהן. לא לשקוע במידה אחת. כי מידה אחת כוללת את הטוב והרע שבה. ועם ישראל, תפקידו לברר את המידות, ולשכלל אותן לתוך עם אחד. בעצם, לבן רצה שישראל יישארו אצלו כדי להפוך את היהדות לדת החסד. הוא רוצה לעם ישראל יתבולל. "הבנות בנותיי והבנים בני" הוא טוען. בדיוק כמו שאומרות האומות שלא רוצות לתת לישראל לעזוב את הארץ שלהם: הם רוצים שהיהודים יתבוללו ויהפכו חלק מהאומה שלהם. קשה מאוד לצאת ממצב מחמיא זה!!

לבן הוא יותר מסוכן מפרעה כי פרעה, לפחות, שעבד את היהודים. הם המשיכו להרגיש שונים. אבל לבן טוען שהוא "אבי האומה היהודית". ההתבוללות(לבן) היא יותר מסוכנת מהשעבוד(פרעה)!

 

• למה יעקב בעצם ברח אל לבן? לכאורה יש שתי סיבות שנאמרו בפרשה הקודמת:
• הבריחה מעשיו שרוצה להרוג אותו. זו הסיבה שרבקה מרגישה בה דחיפות
• כדי להתחתן עם בנות לבן. זו הסיבה שרבקה מציגה בפני יצחק ושבעבורה יצחק שולח את יעקב.

אבל , על ידי ההסבר הזה, ניתן עכשיו להבין למה יש שתי סיבות ומה הקשר ביניהן: יעקב זקוק לבירור מידת החסד. זה חייב להתבצע לפני בירור מידת הדין. לכן הוא חייב ללכת קודם כל אצל לבן, לפני ש"יפגוש" במובן של בירור יסודי ,את עשיו. הבירור אצל לבן כולל כמובן את לקיחת החלקים הטובים שיש בחסד, כלומר, החתונה עם בנות לבן!. כך שהבירור אצל לבן חייב להקדים את הפגישה עם עשיו! וזו הסיבה האמיתית שמסבירה את הכל!

 

2. עשיו (פרשת וישלח)

זה סיפור פרשת "וישלח". אבל כבר אפשר לשאול כמה שאלות לגביו:

• למה אי אפשר לטפל בעניין עשיו לפני שיעקב יטפל בעניין לבן?.

הנ"ה עונה בפשטות: בהתמודדות מול מידת הדין (שזו בעצם הפגישה עם עשיו), יש קודם כל לברר האם אנו מסוגלים להתעלות מעל לתאוות שלנו. אם אנו צריכים להכריע בענייני הלכה, משפט, דין, אנו צריכים להיות בטוחים שלא נבחר חוק בגלל שהוא "מתאים לנו" או שהוא "נוח לנו". שהוא מאפשר לנו ליהנות מהתאוות שלנו. החוק צריך להיות נקי מנגיעות. לכן, יש קודם כל לברר את היחס שלנו למידת החסד ורק אחר כך לגשת לבירור מידת הדין.

 

• לכן לידת יוסף מאפשרת את הפגישה עם עשיו:

אכן, יש פן שני ללידת יוסף: היכולת לעמוד מול הפיתוי המיני האסור שאפשר להיפרד מלבן, הוא בדיוק מה שיאפשר גם כן להתמודד מול עשיו! רק יוסף יוכל לנצח את עשיו. למה?

כל אדם שיאמר שהדין איתו, צריך להוכיח שהוא לא נגוע אישית. רק אחרי שעוברים מבחן היושרה מול התאוות האישיות הכי אינטימיות והכי קשות, ניתן לטעון על צדקת הדין.

 

• המפגש עם עשיו לא יאריך הרבה זמן. אבל, ההכנה מולו כן מעסיקה את יעקב ואת התורה ארוכות. הוא יכין את עצמו במלחמה , בדורון ובתפילה. שלושת ההתמודדויות מול מידת הדין.

עשיו , הוא הבן המובהק של יצחק. הוא קיבל מאביו את מידת הדין "בדם"!. הוא לא מתכוון ליצור מידה אחרת או לברר אותה. הוא רוצח. הוא "קליפת הדין". יעקב נמצא במצב מיוחד (אולי כל הסיפור של הגנבה שבפרשת תולדות בא רק כדי לשים את יעקב במצב הזה כאן!) של נאשם מול עשיו. הוא מרגיש אשמה גדולה. הוא יודע שהדין לא אצלו. הוא אכן גנב. עבורו, הפגישה מול עשיו היא כמו עמידה במשפט! לכן, הבירור מול מידת הדין היא מעסיקה אותו כל כך. בכל זאת, הרבה יותר מהר יהיה הבירור הזה יחסית לבירור מול מידת החסד של לבן . כמו שמתפללים בבדיחות: "ה', הצילני מאוהבי (לבן), כי משונאי(עשיו), אני אטפל בעצמי"! כשיש מולנו מידת הדין, הבירור קשה ודורש הכרעות מיידיות. אבל מול מידת החסד, זה לוקח הרבה יותר זמן, לפעמים שנים ואפילו חיים שלמים ודורות!!

 

• האם הבירור עם מידת הדין מסתיימת אחרי המפגש עם עשיו? כנראה שלא! כמו שאומר יעקב "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" כלומר, בסוף ההיסטוריה יהיה הבירור המושלם. "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו".

במשך ההיסטוריה, עם ישראל יהיה מוכרח להיות תמיד "הנאשם" מול עשיו או אומות העולם האחרות. אנו גנבנו את ארץ ישראל. אנו רצחנו את האלוהים של הנוצרים. אנו אשמים בכל בעיה לאומית שתצוץ בעולם. אנו בעצם מתמודדים מול מידת הדין כל הזמן!! הבירור של יעקב מול עשיו  הוא ראשוני בלבד!

ייתכן שהמשיח בן יוסף, כלומר ההתגשמות השלמה של יוסף, הוא זה שישלים סופית הבירור מול עשיו באחרית הימים.

• מבינים עכשיו למה יעקב היה צריך "לברוח מעשיו אצל לבן": כי הוא היה זקוק לבירור מול מידת החסד לפני שהוא יוכל להתמודד מול מידת הדין!

כי הרי ה"בריחה" לא עזרה. עשיו אמר שירצח את עשיו רק אחרי מות יצחק.  כלומר, לא היתה שום דחיפות! והנה הוא נפגש עכשיו וחוץ מהזמן שעבר, לא השתנה דבר!

לכן, ההסבר הזה מאוד מעניין: יש לפגוש ארוכות את לבן כדי שיוכל להוליד יוסף ורק אחר כך יוכל להיפגש עם עשיו.

 

 

עניינים אחרים (בהסתכלות יותר פרטנית) בפרשה:

1. תפילת ערבית

מכאן, אומרים חכמנו, יעקב תיקן את תפילת ערבית .יעקב המציא את האפשרות להתפלל אל האלוהים במצב של חוסר כל. עד עכשיו, אברהם ויצחק ייסדו את תפילת שחרית ומנחה שחלות ביום. היום הוא הזמן שבו האדם מרגיש יותר בטוח בעצמו. כוחו, יוזמותיו, מעשיו, מלבישות אותו . אבל בלילה, הוא יכול להרגיש ערום. או כמו שאומר דוד המלך "עני" . התפילה הזאת היא יותר עמוקה, יותר מנימית. האדם נמצא חסר כל מוצא בצורה יותר אמיתית את האלוהים מולו. לכן, הוא יכול "לפגוע" באלוהים . יש ב"פגיעה" במקום, גם פשטות, גם מידיות.גם הרגשה של דחיפות. אי אפשר להסתובב מסביב לנושא. ניגשים ישר ופוגעים ישר באלוהים. זו התפילה של "בחיר האבות" יעקב. זו תהיה בעצם התפילה של כל עם ישראל. לא לחינם נשתמש במזמורי תהילים בתפילות כדי שנרגיש, כמו שדוד המלך הרגיש, מצוקה , בדידות, ריקנות, מול האלוהים. היהודי זקוק להרגיש חסר כדי לפנות אל ה' בצורה אמיתית וישירה.

2. האבנים

יעקב לוקח אבנים.(יש שאומרים, בגמרא, 3אבנים, ויש שאומרים 12) ושם אותם מסביב לראשו. בסוף הלילה, הוא מוצא אבן אחת . המדרשים מסיקים שהאבנים התאחדו. למה הסיפור הזה מזמין אותנו לחשוב עליו?

• אבנים הם שבטים

יעקב מגלה כאן שהוא ה"אב" האחרון. ממנו יצאו 12 השבטים שעושים עם. (גם לישמעאל וגם לעשיו יהיו 12 שבטים משלהם). הוא מגלה ש12 האבנים, שילכו כל אחד בכיוון שונה, יצטרכו להיות עם אחד. כלומר, עם ישראל יהיה העם שמייצג ריבוי דעות וגם אחדות (לא אחידות). זה יהיה הפרדוקס היהודי.

• אבנים הם האבות:

לדעת התנא שסובר שהיו שם 3 אבנים שהתאחדו, זו בעצם אותה התמונה רק שמדובר באיחוד שלושת האבות, שלושת המידות (חסד, דין ורחמים) שיתאחדו בעם ישראל

• על אבנים נכתבה התורה!

מעניין שה' דורש שהדברים שהוא ימסור למשה על הר סיני יהיו כתובים על אבנים. בלוחות הראשונות, ה' הוא זה שמספק את האבנים ובשניות, משה מביא אותן מלמטה. אבל ה"חקיקה" על לוחות אבנים סמלית מאוד. לדעת הנ"ה, זה סמל חוזק, עמידות בזמן. נכון שיש בתורה שבעל פה אין סוף דרכים ואפשרויות. אבל, בכל זאת, יש בסיס לכל התורה. התורה , למרות הפתיחות שהיא דורשת מהיהודי בלימוד , היא בכל זאת מייצגת דברים אמתיים, חקוקים על אבן. שיהיו תמיד נכונים. אי אפשר להגיד שהתורה היא "כל מה שרוצים"! כמו שחושבים היום ב"POST MODERNISM". למרות הריבוי הדעות העצום שיש ביהדות, יש בסיס, יש מקור, יש דברים חקוקים באבן!

אם כן, יעקב מגלה כאן , שהוא מייסד דברים נצחיים. השבטים, הדרכים השונות של כל אחד וגם איחוד השבטים לעם אחד, הם דברים נצחיים שילווו את כל ההיסטוריה האנושית. זו לא אפיזודה חולפת עד שנמצא נוסחה אחרת. אלה אבנים! אבני יסוד. אבנים נצחיות.

• אבן היא מידה

התורה תשתמש במילה "אבן" גם במובן של משקל."אבן גדולה וקטנה", הין צדק. מידות מדויקות. על ידי אבנים שוקלים. יעקב מגלה שעבודתו היא באיזון הנכון שיש לתת לכל מידה, לכל אחד מהילדים שלו. כל ילד, כל שבט היא כמו אבן. יש לשקול המשקל הסגולי של כל אחד כדי ליצור עם אחד! גם המילה "מידה", מובנה כפול והיא גם מורה על משקל וגם על איכות מוסרית מסוימת.

 

3. נדר יעקב

עניין הנדרים הוא מעורפל. יש הרבה מקורות שמגנים את עשיית נדרים (לא די לך על מה שכבר גזר המקום?!) אבל התורה , במיוחד בספר בראשית, איננה רואה לכאורה שום פגם בדבד. להיפך, המדרש אומר דבר מפתיע כאן:

"וידר יעקב נדר לאמור". למה המילה לאמור? כדי  להגיד שהוא מכריז זאת לכל זרעו: שיוכלו, בעת מצוקה, להשתמש בנדרים שיצילו אותם מהצרה!! (תרגום חופשי ממדרש רבה פ"ע א)

הנ"ה מסביר: נדר= נ'- דר. יעקב דר (יושב ) במידת ה"נ'". נ'= מדרגת החמישים, שהיא מעל לעולם הטבע (7X7). כשישראל יפגשו בעייה , הם יוכלו לתלות את עצמם לעולם שנמצא מעל לטבע. הם ירגישו שיש מציאות מקבילה, כוונת הבורא, אמת מעל, שמנחה אותם ושהיא בעצם מבטיחה להם שינצחו את הטבע והמצוקות שהם פוגשים.היינו אומרים היום  שה"נדר" היא התקווה, האמונה, הבלתי הגיונית, שאיננה יכולה להתבסס על שום עובדה טבעית, שעם ישראל ישרוד, שתבנה פעם מדינת ישראל. שמדינת ישראל בעצמה תשרוד…ה"נדר" הוא התקווה של "יהי בסדר"! בעזרת ה'!

יעקב ייסד את זאת: הוא מצליח, לפני צאתו לדרכו הארוכה מאוד של ההיסטוריה היהודית, לתוך הגלויות ואין סוף הקשיים, להציב "פטנט" שיכול לעזור לזרעו: הנדר! האפשרות להתקשר אל עולם עליון, מעל לטבע.

לכן, הנדר הוא מעשה בלתי הגיוני, בלתי מצווה, דבר מיוחד ואישי שהאדם בעצמו ממבטא בעשייה בעולם הזה, כשההקשר שלה שייך לעולם אחר. בנדר, האדם מגלה מרצונו שיש מעליו עולם אחר שהוא רוצה להתקשר אליו. בדרך כלל זה קשור למוסר או להגבלה אישית כדי להיות מסוגל להיות מוסרי יותר. אבל, בעניין הרחב יותר, זאת ההכרה בעולם עליון. וזה, מאפשר לפעמים לעבור מצוקות עולם הזה.

 

4. וישא יעקב רגליו

בטבעו, יעקב רוצה להישאר באוהל שלו! הוא תם, יושב אוהלים. אבל ה' דוחף אותו לצאת לדרך! האימא שלו דחפה אותו לעשות מעשים בעלי משמעות כבדה. המציאות דוחפת אותו כל הזמן לעשות דברים שהוא לא היה עושה מטבעו!. רגליו, לא רצו ללכת. הוא מוכרח לשאת אותם, לדחוף אותם קדימה כדי להתקדם!! יעקב מבין שיש לעם ישראל לפעול, אפילו בניגוד לרגשותיו ולטבעו! יש לדחוף את עצמו! לשאת את רגליו וללכת!

 

5. רחל עקרה

רחל עקרה=היא עקרת הבית!! היא העיקר!! זו דעת רבי יצחק במדרש רבה (פע"א ג)!!!

 

6. דודאי ראובן

כשיעקב שכב עם לאה בפעם הראשונה, הוא חשב שהיא רחל. לכן, ראובן שנולד הראשון מזיווג זה, היה בעצם אמור להיות, בכוונת אביו, בנה של רחל!!

כך שהבכור הוא באמת של רחל! והיא העיקר!!

כל זה, נכון "בכוונה" אבל בפועל, הדברים שונים וראובן הוא בנה של לאה!. כך שיש לנו שתי מציאויות שונות מקבילות. מה שהיה צריך  להיות ומה שקרה בפועל. מה שהיה בכוונה ומשה שיצא במציאות! זה ההבדל המהותי בין רחל ולאה. בין האידיאל והמציאות.

כשלאה אומרת "המעט קחתך את אישי" היא מתכוונת על האהבה של יעקב כלפי רחל, על הכוונה . עבור יעקב, רחל היא אשתו הבלעדית. ואכן רחל  היא האישה האמיתית. היא גנבה את לב יעקב. לאה נמצאת במצב קשה.

 

אז נבהלו אלופי אדום

"אז ישיר משה"= באחרית הימים, ישירו ישראל ומשה. כשה"אלף" ירכב על ה"זין"(א-ז). בעולם השמונה (א+ז).

וכתוב באותו הפרק:

"אז נבהלו אלופי אדום" כאילו גם באחרית הימים, אלופי אדום ייכנעו מול ישראל.

יעקב השתחווה שבע פעמים ולא שמונה. בשמיני, אז, אלופי אדום ייבהלו!

3-12-06

 

ויצא בעד

הרב בן עזרא

 

אין פרשיות בפרשה!

מהרגע שיעקב יוצא לגלות עד שהוא חוזר, אין רווחים בטקסט של התורה. אין לא פרשיות פתוחות ולא סתומות. כאילו בגלות אין התקדמות, אין לתת רווח כדי להתבונן. כמו תעלה חשוכה שעוברים עד לגאולה.

 

ערבית רשות או חובה?

רבי שמעון בר יוחאי עמלה את הקושיה הזאת.מעניין לציין כי: כמו יעקב שתיקן תפילת ערבית,גם תקופתו היתה יציאה לגלות.

ננסה לברר קושיה זו:

אברהם תיקן תפילת שחרית. מתחילים בשחרית כי זה השלב הראשון של מהלך התפילה: האדם צריך "לעמוד". הוא צריך לקחת אחריות על עצמו, לדעת להתייצב מול הבורא. מצב העמידה זה מה שתיקן אברהם. זה תיקון ה"אני" העומד . זה קורא בהשכמת הבוקר.

יצחק תיקן תפילת מנחה: עניין השיחה. ("לשוח בשדה לפנות ערב") . השלב השני של מהלך התפילה הוא קושר השיחה, ההדברות עם הזולת. זה תיקון נושא ה"אתה" שעומד מולי. זה קורא כבר באמצע היום .

יעקב תיקן תפילת ערבית: זה עניין הרבה יותר עליון: יש בזה צד נבואי. יעקב מתפעל מאוד מהחלום, מתפעל מההתגלות, הוא נסער כולו. זה אפילו גורם מהפכה בתוכו (ראה פירוש המשך חכמה בפרשה זו). זה קורא בלילה. זה קורא ביציאה לגלות. אלה מצבים עדינים, אפילו מסוכנים. רק גדולים יכולים להניב תוצאות חיוביות ממצבים כאלה. זו המטרה של התפילה, לפגוש את הבורא. ? זה שלב ה"הוא". כך יש לנו:" אני"," אתה"," ו"הוא": אברהם יצחק ויעקב!

אבל האם זה מצב שאפשר לכפות על כל אדם או זה מצב שהאדם המוכן לפגישה מבצע מרצונו כשהוא מרגיש מוכנות זאת השאלה האמיתית! השלב החשוב ביותר צריך להיות רצוני לגמרי כדי להצליח. אז האם לכפות אותו או לא?

זה מזכיר לי חידוש שעליו חשבתי לפני כמה שנים על בסיס פירוש בעל ה"בית גנזי": תפילת שחרית היא כמו מצווה לחבק את אהובתו ביד ימין. תפילת מנחה, מצווה לחבק ביד שמאל. ואחר כך.. אתה אמור לדעת לבד מה לעשות!. כשה להגיד לך מה לעשות הלאה. אפילו , ובמיוחד בגלל שזה העיקר!, מה שקורא אחר כך זה תפילת ערבית! רשות או חובה?   זה העיקר אבל קשה לכפות אותו , הוא צריך לבוא מתוך הרצון הפנימי!.

 

לאה היא הראשונה שהודתה לה' בתורה!!

ודווקא בלידת יהודה!. הבן הרביעי!!

"ותעמוד מילדת" : הלידה הזאת, העמידה אותו על רגליה!

אם נסקור את סיפורי התורה מבראשית, היו 2בנים: קיין והבל. זה לא כל כך הצליח. 10 דורות, כדי להגיע לשלושה בנים, שם חם ויפת. כנען מנע את לידת הבן הרביעי מנח.

היו לנו שלושה אבות. ועכשיו, רק עכשיו מגיע הבן הרביעי: יהודה. יש להודות לה' על זה. מידת המלכות המצליח להשלים את התמונה. סימן לדוד המלך היוצא מיהודה שיהיה הרגל הרביעי של כיסא  המרכבה.

בע"ה ז כסלו התשעא

מישל בן שושן

 

ויצא לעד

 

פרשת ויצא כתובה בספר תורה כפרשה אחת. היא ארוכה מאוד וחוסר "מרווחים"  בין הפסוקים נותנים הרגשה של "מחנק". זה המחנק של הגלות!!

 

ועוד סימן לכניסה ויציאה מן הגלות:

• הפרשה המכניסה את יעקב לגלות היא… סתומה
• והפרשה שמוציאה אותו משם היא…. פתוחה!!

 

אפילו אם אין פרשיות באמצע, החכמים חלקו אותה לארבעה פרקים.

(נא לשים לב שמדובר על הפרקים של המסורת היהודית ולא הפרקים של המסורת הנוצרית שלצערנו הגדול עדיין בשימוש כמעט בכל החומשים היום!)

 

המעבר בין פרק אחד לשני הוא ..תגובת ה' ! ביחס ללאה, לרחל וליעקב !

יש שלושה מעברים בין ארבעת הפרקים של הפרשה:

 

• וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה..
• ויזכור אלוהים את רחל וישמע אליה אלוהים ויפתח את רחמה
• ויאמר ה' ליעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עימך..

כאילו "נכנסים" עמוק בתוך סיפור הנפשות הפועלות: לבן, יעקב, לאה, רחל… וכש"מוציאים את הראש " מהסיפור, לשמוע שה' פועל בתוך הסיפור, אז משנים פרק!

"פרק" אחד של החכמים מהווה מן "פרשה" בזעיר אנפין! ואפילו אם אין מרווחים ופרשיות בתוך סדרת וייצא, החכמים הכניסו "אתנחתאות" על ידי הפרקים במקומות האלה!

 

הפרק הרביעי מסתיים בסוף פרשת ויצא. כאן יש לנו מעבר הרבה יותר דראסטי!: היציאה מהגלות והכניסה לארץ ישראל. מה קובע את המעבר הזה??

לפי המסורת הנוצרית (שהיא לצערנו בתוקף עד היום הזה ברוב החומשים) המעבר מתרחש שלושה פסוקים לפני סוף פרשת ויצא:" וישכם לבן בבוקר וינשק לבניו…כאילו , בשביל הנוצרים, ההפרדה בין לבן ליעקב כשכל אחד הולך לדרכו הוא סוף הגלות.

אבל, עבור המסורת היהודית, המעבר מתרחש בסוף פרשת ויצא:כשיעקב קורא למקום שהוא הגיע אליו :"מחניים"!. הפרשה (והפרק עבור המסורת היהודית) מסתיימים במילה הזאת "מחניים". למה? כי הוא מזהה בדיוק אותו הדבר שהוא זיהה בהתחלת הפרשה: החלפת משמרות בין המלאכים של חוץ לארץ ושל ארץ ישראל.שם, בחלום הסולם, היו המלאכים של ארץ ישראל עולים השמיימה ומלאכי חו"ל יורדים לשמור אותו. כאן,  יעקב פוגש גם כן שני סוגי מלאכים וקורא למקום על שם שני המחנות שלהם. בדיוק במילה הזאת, "מחניים", פרשת ויצא מסתיימת ופרשת וישלח מתחילה!

החלפת המשמרות בין המלאכים מגדירה עבורו את סוף הגלות והכניסה לארץ, לגבי ההבטחה.

 

כאן המקום להביא  את הפירוש של בעל העמק דבר:

 

ה' הבטיח ליעקב שישמור אותו בעת גלותו אצל לבן :.."ושמרתך בכל אשר תלך והשיבותיך …"

יש ליעקב "ביטוח נסיעה לחו"ל! אבל ,כשיחזור לארץ,בדיוק במקום הזה,"מחניים", פג תוקפו של הביטוח הזה !! בארץ ישראל יעקב חייב להוכיח את זכיותיו במעשים ובמוסריותו!

לכן , בהגיעו לארץ, כשהוא ניתק מהגלות, יעקב מתחיל לחשוש!! ובגלל הפחד הזה הוא מתחיל להתכונן מול האיום העיקרי שלו: עשיו!! לכן , בדיוק אחרי "מחניים" הוא שולח מלאכים…!

 

בע"ה כו מרח שוון התשע"ב

מישל בן שושן

 

תולדות אה

מתוך פירוש ה"אור החיים" על התורה

 

ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק.

 

פסוק בעייתי מאוד מבחינת הפשט.

1. יצחק עדיין לא הוליד את ילדיו
2. אפילו אם רוצים לבשר על יעקב ועשיו, הם לא מצוטטים בפסוק
3. למה מזכירים שיצחק הוא "בן אברהם"
4. מה בא ללמדנו סוף הפסוק :"אברהם הוליד את יצחק"??

הא"ה נותן תשובות שונות , ננסה ,בסוף, לחבר בניהן:

1. יצחק נולד פעמיים! בפעם הראשונה, הוא נולד עם "נשמה נקבית", הוא היה הבן של שרה. במצב כזה הוא לא היה יכול להוליד. יצחק נולד בפעם השנייה בעקידה. שם, הוא קיבל את הנשמה הזכרית שלו. הוא הפך להיות "בן אברהם". ומיד אחר כך נודע לנו על לידת רבקה. זאת אומרת שאברהם לא הבין את משמעות לידת יצחק בתור המשך השושלת שלו, עד לעקידה! רק אז , אברהם הבין שיצחק הוא ממשיך השושלת ושהוא חייב להיות האב של יעקב!

ועכשיו לפירוש הפסוק: ואלה תולדות יצחק (יעקב ועשיו) עכשיו שהוא "בן אברהם", זאת אומרת רק אחרי ש"אברהם הוליד את יצחק" בעקידה, ולא בלידה הביולוגית!

2. כתוב בישעיה (כ"ט כ"ב) :"יעקב אשר פדה את אברהם". כלומר, אם יעקב לא היה בא לעולם, אז אברהם היה נשרף באור כשדים באש נמרוד! כלומר, אברהם ניצל מנימרוד אך ורק בזכות העובדה שיוכל להביא לעולם את יעקב אבינו. לולא יעקב, אין טעם להציל את אברהם!!

ואז נבין את הפסוק: ואלה תולדות יצחק בן אברהם, (שבזכותם) אברהם הוליד את יצחק". אילו יצחק לא היה יכול להוליד את יעקב, אז לא היו נותנים לאברהם לחיות ולהוליד את יצחק!!

3. "ואלה" מוסיף על הראשונים: יצחק נולד במשפחה שבה "העבודה" כבר התחילה. והוא התקדם עוד שלב יותר מאברהם. אברהם נולד במשפחה שלא נתנה לו את הכלים שהוא העביר לבנו יצחק! אברהם היה צריך לעשות עבודה עצומה, לבד, ללא עזרת ההורים שלו. לכן, עבודת הבירור של אברהם עזרה מאוד לעבודת הבירור שיעשה יצחק. לאברהם יש יותר "זכות" אישית כי הוא התחיל מאפס. אבל ליצחק יש הישגים הרבה יותר משמעותיים כי הוא התחיל מהישגי אביו!

"ואלה" תולדות יצחק המוסיפים על תולדות אברהם!

לסיכום: יש כאן "שושלת". המטרה היא להגיע ליעקב. אבל אי אפשר להגיע אליו

1. בלי לעבור את הבירורים שעה אברהם בין התולדות שלו ובעיקר אחרי שהוא הצליח להוליד את יצחק.
2. ובלי שיצחק יעבור את הבירורים (בעזרת רבקה) בתולדותיו עד שנגיע ליעקב!

תולדות יצחק קשורים מהותית (לא רק ביולוגית) לעובדה

1. שהוא בן אברהם. כי אם לא כן, אין לו זכות להוליד ילדים, הוא עקר!ומידת הדין איננה מולידה רק בחיבור מידת החסד!(לע"ד)
2. שאברהם הבין מה פירוש "הולדת יצחק"!(בעזרת שרה שהתעקשה על הבאת בן ממנה, על גירוש ישמעאל, ובעזרת העקדה)

עם ישראל מבוסס על חיבור מידות שונות. לכן, חשוב שיהיו לו "שלושה אבות". שכל אחד ייסד מידה משלו וחיבורם. אבל חשוב לא פחות ששלושת האבות

 

ויהי יצחק בן 40 שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאישה

 

למה להזכיר את גיל יצחק בחתונתו?.

כדי להגיד שהוא חיכה עד לרבקה! היא רק היא יכלה להיות אישתו!!

למה להזכיר שרבקה היא בת בתואל ואחות לבן??

כי זה מה שטוב ליצחק: שאשתו תוכל להוליד גם צדיק וגם רשע! כדי שיוכל להיעשות בירור בניהם ויוכל לצאת יעקב מבורר!! בתור בת רשע ואחות רשע, יש לה האפשרות להוליד ילדים שונים, אחד רשע ואחד צדיק!!

למה כתוב "לו לאישה" בסוף הפסוק?

כי זה בדיוק מה שטוב לו לאישה! לקחת אישה כזאת שהיא אחות לבן..! נכון שזה יביא בעיות אצל הילדים, אבל, עבור יצחק והבירורים שהוא צריך לעשות , זה מה שצריך לו לאישה!! כי יצחק היה יכול להתחבר לכולם. הוא אהב את ישמעאל, הוא אהב את עשיו. לשיטתו, הוא היה יכול לגייר כל אדם. ורק רבקה שידעה לברר את עצמה מעולם אביה ואחיה ,תוכל לברר בין הצדיק והרשע ולעזור בתחום שיצחק לא בקיא בהם!

 

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי!

 

ויתרוצצו, מלשון רצוץ. שני העוברים היו כל כך מנוגדים שההיריון היה בסכנה! ההיריון המיוחד הזה היה בלתי אפשרי! והיה על סף כישלון. לכן רבקה אומרת "למה זה אנוכי". לא בגלל שהיא מיואשת מהצער והכאבים (כמו שטוען רש"י- שה א"ה איננו מסכים איתו) אלה בגלל שרבקה אומרת: היינו אני ובעלי עקרים. ה' עשה לנו נס והנה אני בהריון. ההיריון עומד להיכשל . זה בלתי אפשרי שה' יעשה לנו נס שיכשל! אם אני לא בהריון, אז אני לא מבינה מה תפקידי בסיפור!! למה אנוכי כאן?

 

ויאמר שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך ייפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר

 

ה' מרגיע את רבקה ואמר שההיריון יתקיים. ושני הילדים הם כל כך מנוגדים אחד מהשני שההיריון נראה בסכנה.

הניגוד בין יעקב ועשיו יהיה כזה שהאחווה בניהם תהיה בלתי אפשרית!

לאום מלאום יאמץ= כל עם ינק את כוחו מהשני!

רב יעבוד צעיר= יהיו תקופות בהיסטוריה  שאחד ישעבד את השני, ואחר כך יכול להיות ההיפך! (משמעות "רב" ו"צעיר"= או עשיו או יעקב, לפי התקופות)

 

ויזד יעקב נזיד..

 

למה יעקב מבשל? במדרשים אומרים שזה היה ביום פטירת אברהם.. אבל הא"ה מציע פירוש הרבה יותר פשוט: יעקב ראה שיצחק אוהב את עשיו כי הוא מביא לו אוכל. אז הוא התחיל גם הוא לבשל כדי למצוא חן בעיני יצחק אביו!!

 

גור בארץ הזאת..כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל…(כו-ג)

 

זאת הראיה שארץ פלישטים, ארץ גרר, רצועת עזה של ימינו, היו כלולה בארץ ישראל. ואין שייכות לישמעאל לחבל הארץ הזאת(הא"ה לומד זאת מהמילה "לך- ולזרעך" כלומר לא לישמעאל ולא לעשיו שהוא לא נקרא "זרעו"). אברהם לא זכה בה כי הוא לא עשה בה פעולה של אחיזה ממשית. לכן, יצחק כן עשה בה קניין ממשי וזרע בה. אין יותר מהזריעה כדי לזכות בחבל ארץ שהיא כבר קנויה באופן חוקי. לכן, יצחק לא יעזוב מהר את גרר. אפילו אם יגרשו אותו משם, הוא לא יתרחק משם יותר מדי. הוא ילך מגרר לנחל גרר ואחר כך עד לבאר שבע.

 

ויזרע יצחק בשנה ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' (כו-יב)

 

למה ברך אותו? כדי להוציא ממנו את העין הרע! מהרגע שיש מספר (100) ועושר, יכול לחול עליו העין הרע. הברכה מוציאה העין הרע!

 

ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות ויקרא את עשיו בנו..(כז-א)

ויהי= לשון צער. איזה צער יש כאן? שיצחק צריך להפוך לעיוור, כדי שיעקב יוכל לגנוב הברכות. הצער שזה צריך לעבור דרך כל העיוות הזה. הצער שהברכות לא יכולות לבוא באופן רגוע , נכון וישר אל יעקב!!

ותכהן עיניו= זה מה שההשגחה גרמה כדי שהברכות יוכלו בסופו של דבר להגיע ליעקב!

ויקרא את עשיו= ולא "לעשיו". כי הוא רק קרה את שמו ולא קרא לו כי היה עיוור.

למה יצחק בחר לברך את עשיו? כי הוא ידע שהוא יותר רשע ויצחק רצה לברך אותו כדי שיחזור בתשובה. הוא ידע שיעקב יותר צדיק אבל יצחק היה מעוניין ששני הבנים יהיו צדיקים וריכז המאמצים עבור עשיו.

 

 

 

יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים..(כז-כט

 

מתי ישראל יוכלו להיות "גביר לאחיו" רק כשהוא יתהלך עם ה'. מהרגע שהישראל ישטה מדרך ה' , אז ההבטחה הזאת בטלה!

 

 

 

ויהיה כאשר כילה יצחק לברך את יעקב….(כו-ל)

 

ויהי= לשון צער. איזה צער? הצער שיצחק לא סיים את כל הברכות ליעקב. עשיו נכנס ויעקב היה צריך לצאת לפני כן. זה גרם ליצחק להפסיק הברכות ולא לתת ליעקב את כולם. כך, הוא השאיר ברכות לעשיו. ובגלל הבגרכות האלה לעשיו, עם ישראל יסבול במשך כל ההיסטוריה!!!

 

 

 

ויחרד יצחק חרדה….גם ברוך יהיה (כו-לג)

 

אם יצחק נחרד בהתחלת הפסוק,על שגנבו לו הברכות, מה הרגיע אותו באמצע הפסוק כדי שבסוף הפסוק הוא מחליט להגיד "ברוך יהיה" לגנב שבא לגנוב לו הברכות?

הא"ה משיק שיצחק הבין (באמצע הפסוק) שמדובר ביעקב. בהתחלה הוא פחד שזר בא לגנוב הברכות. אבל, הוא חשב והבין את כל הסיפור. הוא הבין שרבקה ויעקב גנבו לו את הדעת. הוא הבין שזה בא מה'. וכך היה צריך להיות. הוא נרגע כי הוא הבין את טעותו ואת תכנית ה'. ולכן, בסוף הפסוק, הוא נרגע לגמרי ואומר "גם ברוך יהיה" כלומר, הוא מאשר את הברכות שהוא נתן ליעקב.

 

 

 

ברח לך אל לבן (כו-מג)

 

למה רבקה דורשת מיעקב לברוח אצל לבן? כי לבן הוא היחיד שיכול להגן על יעקב מפני עשיו!!

 

סיבת הגלות:

אומרים החכמים שסיבת הגלות היא כדי להוציא ממנה את "ניצוצות הקדושה" ולהביאם לעם ישראל.

יש שני סוגי "ניצוצות":

1. נשמות טהורות , אצל הגויים, שמתגיירות ובאות לחיק עם ישראל
2. בתוך עם ישראל עצמו, יש ערבוב בין נשמה טהורה והקליפה שלה. והן לא יכולות להתנתק אחת מהשנייה אלא מתוך עינויים וייסורים. הגלות עוזרת להכות בנשמות האלה כדי להוציא מהן הקליפות הקשורות בהן!

לדעת הא"ה , גלות ישמעאל בה הוא נמצא, לא באה כדי להוציא מהישמעאלים נשמות שיתגיירו. וכן אי אפשר היה להוציא נשמות טהורות מעמי כנען. ולכן היתה מצווה "לא תחייה כל נשמה" כי אין סיכוי להוציא מהם קדושה. כנען היה "ארור" בלתי הפיך. לגלות ישמעאל יש מטרה יחידה והיא המטרה השנייה שתיארנו: ייסורים כדי להוציא הניצוצות מעם ישראל עצמו! להוציא ממנו את הטוב שבו!!

 

 

 

 

 

 

בע"ה כט מרח שוון התשע"ג

מישל בן שושן

 

תולדות מי

מי השילוח

 

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק

איך יכול בנו של אברהם להוליד??! קשה מאוד להיות בנו של אדם גדול כמו אברהם אבל עוד יותר קשה "להוליד" אחריו כי הוא כבר הגיע לשיא של התקדמות רוחנית. מה אפשר לעשות האלה? ואפילו אם מוצאים משהוא לעשות האם יש עוד אפשרות לדור שלישי?

בנו של אברהם יכול "לפרסם" את מעשי אביו! אבל יצחק עשה יותר: הוא ייסד תחום חדש! ובאיזה כוח הוא עשה זאת? כי אברהם לא היה "ממציא" גדול בלבד. אלא אברהם המציא את ה"תשוקה"! "החשק לעוד". וזה הנחיל לבנו! וזה מה שאפשר ליצחק ל"הוליד" בעצמו!

זה חשוב בחינוך: המטרה היא ללמד ולתת חשק ללמוד כדי שהתלמיד יוכל להפוך בעצמו למורה אם ירצה בכך! ("הרוצה ללמוד ולמד מספיקים בידו ללמוד וללמד..") אי אפשר להיות רב אם לא היה לנו רב. אבל ישנם רבנים שמלמדים בצורה כזו שהתלמידים יהיו תלויים ברה ויישארו לתמידים והרב יישאר בעמדתו העליונה כל הזמן. אבל ישנם רבנים שיודעים ללמד כדי שהתלמיד יוכל להפוך בעצמו לרב. זה דורש נדיבות לב, חכמה גדולה ולימוד התשוקה ללמוד! זה מה שעשה אברהם ליצחק וזה מה שאפשר ליצחק להוליד!

עכשיו נקרא את הפסוק: "ואלה תולדות יצחק (אפילו אם הוא) בן אברהם (כלומר שקשה להמשיך יותר רחוק מזה!): (זה בכול זאת התאפשר כי ) אברהם הוליד (הכניס ביצחק את כוח ההולדה) את יצחק!

נראה לי שזו אחת מהסיבות שאברהם הקדים את יצחק בשושלת האבות: כי היינו חושבים שמידת היראה צריכה להקדים את מידת החסד. היה צריך יצחק לבוא לפני אברהם! כך זה בחינוך, כך זה בהתקדמות האדם ברוחניות: יראה לפני האהבה. אבל אם זה היה כך, אולי אי אפשר היה להביא את יעקב! הקדמת אברהם להיצחק אפשר אולי את האפשרות שיצחק יוליד את יעקב!

 

למה יצחק אהב את עשיו?

יש הבדל משמעותי בין יעקב ועשיו:

יעקב הוא איש תם, יושב אוהלים. הוא לא רוצה לכתחילה לקחת סיכונים. יש לו אישיות של "שכיר". הוא מסתפק במה שיש לו ובמה שהוא.הוא איש הצמצום.

עשיו, לעומתו, הוא יותר איש "עצמאי". הוא לוקח סיכונים. הוא רוצה להיות יותר ממה שהואץ הוא הולך בשדה ושם הוא מנסה לצוד אנשים. הוא רוצה ברכות נוספות מאביו. הוא שואל שאלות חדשניות ונועזות (איך מעשרים את המלח).הוא איש ההתפשטות. יצחק אוהב את עשיו כי הוא יודע שהעיקר היא ההתפשטות! אבל מה שהוא לא "הבין" זה שכדי שתהיה התפשטות לטובה, יש להקדים אותה בצמצום! רבקה מכירה טוב את עולם ההתפשטות הרע אצל משפחתה המקורית. ומשם היא למדה שלא כל התפשטות טובה!

בעתיד, יעקב יקבל על עצמו את כוח ההתפשטות אחרי שהוא יתבסס בצמצום. כך יוכל לעבור מיעקב לישראל!

 

אחותי היא

המי השילוח מתאר אמירת "אחותי היא" כפרגון כלפי האישה! כנראה שזה רוצה לרמוז על מעמד שווה בין שני בני הזוג ולא לעליונות של הגבר על אשתו. חשוב לאבות להכריז זאת לפני הגויים כדי להביע את השוני שקיים בין התרבויות. אבל נראה  שיצחק הוא עוד יותר "שווה" לרבקה מאשר אברהם את שרה כי אברהם הכריז על שרה כ"אחותי בת אבי אך לא בת אמי" כלומר רק חצי אחות! ויצחק "אוהב" ממש את אשתו ומראה זאת לאבימלך. אחרי שהאיש "מכבד" ומפרגן לאשתו, אז הוא מתעשר!! וכאן, כמו אצל אברהם, סיפור "אחותי היא" תעשיר את יצחק! כמו שכתוב בגמרא (בבא מציע אנט.):"אוקיור לנשייכי כי היכי דתתעתרו" (הוכירו  את נשותיכם כדי שתתעשרו)

 

למה אבימלך מגרש את יצחק?

"מגיד דבריו ליעקב" ה' שולח שליחים (אויבים) כדי למסור מסרים לעמו ישראל! הם תוקפים את ישראל בנקודות שישראל חוטאים בהם. ואז ישראל חוזרים בתשובה!!

אבימלך הוא בעצם "שליח" של ה' ליצחק. יצחק מיד הבין את המסר והתחיל חפור את הבארות של אביו, כלומר, להכניס אהבה בתוך מדת הגבורה שלו! יצחק יחפור את הבארות של אביו אבל הוא גם יחפור בארות משלו

בארות יצחק

כל באר היא מידה שיצחק בירר. כמו שמילה "באר" מרמזת : בירור- ביאור.

• הבאר הראשונה היא הבאר של הכרת המצאות ה' בעולם. על הבאר הזו, זה לא היה חידוש עבור אנשי אבימלך. גם הם מכירים במציאות בורא עולם.
• הבאר השנייה היא על צורך ב"עבודה". גם על זה, אנשי אבימלך לא מכירים ב"חידוש" מצד יצחק. גם להם יש טקסי עבודה לאלוהים שלהם.
• הבאר השלישית היא ממש חידוש: יצחק מוכן לסבול. להיות סבלני במשך ההיסטוריה שיתבררו הדברים במשך הזמן. הוא מוכן לסבול הייסורים של ההיסטוריה שיאפשרו לו (לעם ישראל) להתברר ולהתקדם במשך ההיסטוריה. את זה, אנשי אבימלך כבר לא מקבלים עליהם ולכן הם לא "רבים" על הבאר הזאת כי אין להם רצון בכך.
• הבאר הרביעית היא כבר מציינת את העולם הבא. מעניין , לא יודעים אם מצאו מים בבאר הזאת או לא! כי היא תתגלה רק בעתיד לבוא.

 

יצחק ומשה

הם שני אישיויות הפוכות!

• ליצחק היה קשה לראות.( "ותהינה עני מראות". ותמיד גר בארץ ישראל.
• משה "ראה" את הארץ. אבל הוא לא נכנס לארץ!

הסבר המי השילוח:

יצחק מצליח יפה בדברים "שלא מדעת". כלומר, בכל מה ש"קורה" ליצחק, בלי שתכנן, יש הצלחה בידו! למשל, הוא מוצא אישה בלי להתאמץ. הוא מברך את הבן הנכון בברכה הנכונה בלי שעשה מאמץ עבור זה. הכל פועל אצלו כאילו ה' פועל בשבילו! יצחק נמצא בתוך עולם מיוחד (עולם הבא) שבו הכל מסתדר עבורו בלי שיהיה מודע אל הבעיות. אבל, יש תחומים שבהם הוא כן צריך להתאמץ ולברר את עצמו, אלה הדברים "שמדעת" כלומר, התחומים שהוא מודע שיש בהם מה לעשות. כמו הבארות.

לעומתו, משה עובד יותר על העניין השכלי . הוא צריך לעבוד עבור כל דבר. הוא צריך להבין, לתכנן, להתווכח. הוא איש החכמה והתורה. הוא צריך "לראות"!

לסיכום: יצחק נמצא בארץ ישראל, במקום עליון שבו ההשגחה פועלת עבורו. להיפך, משה נמצא בעולם שבו יש כל הזמן לברר והפעיל את כוח השכלי שלו כדי להתקדם ולפתור בעיות. וזה מצב של "חוץ לארץ"!

 

	יצחק	משה
	לא עזב את ארץ כנען	לא נכנס לארץ כנען
	לא רואה	ראה את הארץ
מצליח בלי בירורים	בתחומים ה"לא מודעים".	בתחומי החכמה
זקוק להרבה בירורים כדגי להצליח	בתחומים שהוא "מודע" אליהם	בתחומים "הלא מודעים"

 

ברכת יצחק ליעקב

יצחק הודיע ליעקב שכל הבירורים בין זרע ישראל לאומות העולם הסתיימו! מהרגע שישמעאל ועשיו יצאו מסיפור התולדות של עם ישראל, יעקב איננו אמור לעבוד יותר בתחום הזה. אבל יהיה עליו לברר מי ינהיג את בניו. יוסף או יהודה או ראובן.. כי יהיו בתוך ישראל הרבה שבטים וכל הבעיות של יעקב יתרכזו באופנים לארגן את כולם לעם אחד. את זאת, הוא אומר לו במשפט "אחי רבקה אם יעקב לעשיו". כשיצחק שולח את יעקב ללבן, הוא מציין שלבן הוא אח רבקה(כלומר שהוא כולל גם צדדים טובים בתוכו) ושהיא אם יעקב ועשיו (כלומר, שרבקה כבר סיימה את הבירור בין ישראל לאומות העולם)! עכשיו נשאר ליעקב לברר בתוך בני בניו של לבן (שבטי ישראל) איך אפשר לארגן את כל הצדדים הטובים ביחד. מוסיף המי השילוח ואומר:"ויעקב סבל הרבה מהבירורים האלה"!! כל הסבל שנגרם לו ממכירת יוסף והירידה למצרים נגרמים מהבירורים האלה!

 

יצחק לא עזב את ארץ כנען

ה' ציווה ליצחק שלא לצאת לחו"ל. "גור בארץ הזאת" למה? כי מידתו של יצחק היא היראה והצמצום. וארץ כנען היא הארץ שבה היראה והצמצום הם הכי גדולים. כאילו הישיבה בארץ גורמת, אפילו בלי שמתכוונים לזה, להרבה יראה וצמצום! צריכים להתפלל לגשם! יש הרבה אויבים ! השגחת ה' קרובה מאוד, הוא לא נותן לנו "לזוז" בלי להתערב! זו ארץ שמחייבת להיות "מוכנע", לחיות בה בהכנעה! זו אכן ארץ "כנען"!

מכאן, ניתן להתפשט הלאה! אם העיקר הוא להתפשט מתוך צמצום, אז הישיבה בארץ (הצימצום) מאפשר ומזמין להתפשטות!!

 

26-11-08

מישל בן שושן

 

תולדות שמ

 

אברהם הוליד את יצחק(רסה)

"הוליד"= נתן אפשרות להוליד. אברהם נתן את האפשרות ליצחק להוליד בעצמו ילדים!

"בשעת העקידה, פרחה נשמ הנקבה של יצחק ונכנסה נשמה זכרית שאפשרה לו להוליד ילדים" זאת אומרת שארהם, במעשה העקידה איפשר ליצחק להוליד: אברהם הקריב על המזבח את "יחידך" ואת "בנך" ("ולא חסכת את בנך את יחידך") הוא הקריב את הרעיון של בן הדומה לאב, השייך לאב, העושה איתו יחידה אחת. הוא אפשר ליצחק להיות לעצמו. עצמאי, להוליד ילדים!

ועוד, הילדים של יצחק, הם החיבור בין מידתו של יצחק ושל אברהם!

הם החיבור של המידה שאפשרה למידה הפוכה להתקיים ולהוליד!

 

שני תאומים בבטנך(רסג)

• למה נולדו יעקב ועשיו תאומים בבטן אחת?

כי שניהם הם משורש אחד= כוח החיבור!

שניהם דומים לעצי גן עדן: יעקב דומה לעץ החיים ועשיו לעץ הדעת טוב ורע.

עשיו מחבר בין טוב ורע. הוא לא מפריד בין טוב לרע. הכל הוא מכליל ביחד. כך הוא עושה "שלום"= כשהוא מפגיש בין הפכים!אבל זה שלום שטחי, שלום מדומה. (עשו=גמטריא שלום 376) (דף רסז)

לעומתו, יעקוב כן מפריד בין הטוב והרע, אבל הוא מחבר בין חלקי החיים המפוזרים. הוא מחפש את הטעם של החיים שמחבר בין חלקי החיים המפוזרים. זה כוח עץ החיים= לדעת לחבר בין חלקי החיים השלום של יעקוב הרבה יותר קשה להשגה, דורש אורך רוח ועמל רב.

לכן שני הבנים נולדו בבטן אחת ובבת אחת כי שורשם זהה, כוח החיבור.

עשיו משתמש בעולם הבא כדי להינות מהעולם הזה: הוא מקרב שמים לארץ

יעקוב עובד , מכין את עצמו ,בעולם הזה לקראת עולם הבא. הוא מקרב את הארץ לשמים!

עשיו מזכיר לי את הנצרות :הכומרים טוענים שהם מטפלים ב"עולם הבא" כדי לאפשר לשאר העם להינות בעולם הזה. המשיח כבר הגיע, הם חיים כבר בעולם הבא, ביום השמיני. לעומתם, היהודים עמלים כל הזמן ומחכים למשיח לעתיד לבוא.

עוד סיבה ללידתם ביחד)רעא)

יצחק היה טהור. אבל בכל זאת, היה בו קצת יצר הרע כדי לאפשר לו להזדווג עם אישתו ! ומהיצר הרע נולד עשיו!

מייד אחרי לידת עשיו, לא נשאר ליצחק יצר הרע. טוב שיעקב נולד עימו , כי לולי לידת עישיו, יעקוב לא היה יכול להיוולד!!!

אולי בגלל זה יעקוב תופס ברגלו של עשיו! הוא תלוי בו!! כאילו עשיו הוא קליפת הפרי, השומר של הפרי,  המאפשר לידת הפרי, יעקב!

ואין לזלזל בשומר הפרי!!

 

 

 

למה יצחק אהב את עשיו? (רס)

בעצם, יצחק ידע שיעקב הוא צדיק והוא העיקר והוא ידע שעשיו טפל ליעקב. אבל, כל מה שטפל, יש בו חשיבות בכל זאת בזה שהוא שומר את הדבר העיקרי. הקליפה של הפרי טפלה לו אבל היא חשובה לו. לכן הקליפה מקבלת טומאה כמו תוך הפרי!

יצחק לא מצא לנכון לברך את יעקב , דווקא כי הוא היה צדיק! ללא צורך בברכה!! אבל עשיו היה צריך שיפור גדול וחשיבות למען יעקב ולכן היה זקוק לברכה!!!

הבעיה העיקרית של עשיו היתה שהוא התבלבל בין הטפל והעיקר. הוא החשיב את עצמו כעיקר וכל השאר (כולל יעקב) ,הוא ללא כל חשיבות! לכן בעיית עשיו היתה "גסות הרוח".

לכן שאלות עשיו ליצחק היו איך מעשרים את המלח או את התבן:שהם דברים טפלים ולא חייבים במעשר כי הם טפלים. אבל זה שהוא חושב את הטפל עיקר גרם לו לדרוש על מעשר של הדברים הטפלים!

ומזה , הלימוד החשוב של השם משמואל:

"לימוד לכל איש: שידע שמצד מעשי עצמו אינו נחשב לכלום.

רק מצד מה שהוא ..מחובר לכלל ישראל, (הוא נחשב).

ומצד מעשיהם הטובים (של כלל ישראל) , מעשיו נגררים, להיות נחשבים

אבל לא מעשיו בפני עצמם נחשבים ..כי מי יאמר זכיתי לבבי!"

 

למה יצחק התכוון לברך רק את עשיו?(רעו)

כי הברכה נדרשת רק למי שלא מושלם! ולדעת יצחק, יעקב היה מושלם!! ורק עשיו היה זקוק לברכה כדי לעזור לו לתקן את כל העולם, אפילו את החלקים הרעים שבו.ולעשו היה כוח לעשות זאת! הוא היה מסוגל לרדת אל תחתית העולם, אל האנשים הכי פחותים ורעים ולהפוך אותם לטובים! והוא היה יכול אז להביא ישועה גדולה לעולם! אבל עשיו איבד את עצמו בחלקים האפלים ונשאר שם בתוכם! אלה מחוזות מאוד מסוכנים, אבל ההצלחה בהם היא תביא לישועה והכישלון בהם מטביעה את האדם עצמו! לכן יצחק רצה מאוד שעשו יצליח.

יעקב היה דומה לכוהן גדול ועשו למלך. והמלך זקוק לברכות להצליח בדרכיו.

 

מה עשתה רבקה?(רעז)

רבקה היתה נביאה הרבה יותר מיצחק. היא הבינה שאין יעקב מושלם. הוא כן זקוק לברכות כי הוא לקח על עצמו את העבודה של עשו (הבכורה). יעקב לא יישאר איש התם היושב אוהלים. הוא זקוק להתלכלך בעצמו ולרדת לעמל עולם הזה. לכן, היא עושה שני דברים:

1. היא מלבישה את יעקב בבגדי עשו כדי להראות ליצחק שהנה יעקב לובש כליפת עשו והוא לא מושלם
2. היא גורמת ליעקב לשקר ולגנוב את הברכה, עוד ראייה שיעקב לא מושלם ושהוא זקוק לברכה!!
   • למה רבקה לא גלתה הכל ליצחק בדיבור או בהסבר והכל נמשך בתכסיסים מוסתרים?

כי יצחק הוא "טהור" והוא זקוק להישאר בטהרתו כדי לברך! ואין לערב אותו בלכלוך העולם הזה, כי אז הוא יאבד את כוחותיו האצילות וברכותיו!

בעצם, רבקה הצילה את התפקיד של העם היהודי במעשיה!

 

 

 

ויתן לך האלוהים  (רסב)

• למה יצחק מברך ?

ובמיוחד שרש"י מפרש במקום שהברכות הם "בדין! אם ראוי לך, יתן לך ואם לא, לא!" זה קשה להבין:

אם יעקב זוכה במעשיו לקבל שפע מהשמים, אז לא צריך ברכה

ואם לא זכאי לשפע, אז זה לא יגיע לו אפילו עם ברכה!

אלא, שהברכה לא מופנית אל ה', אלה מופנית אל המקבל: הלוואי שתידע לקבל נכונה את השפע ושהשפע (שתקבל על פי דין) לא יגרום לך לנזקים. אדם יכול להתקלקל מרוב עושר!

הברכה= התאמת המקבל לשפע. שיהיה כלי קיבול טוב.

ואז, ה' יוכל עוד יותר לתת לו כשהוא יראה שהוא משתמש לטובה בשפע שהוא קיבל!!

וייתכן שזו הסיבה שאני "מברכים" לפני האוכל: כדי שנהיה ראויים לקבל את השפע: אנו נצבים מול הבורא, מציבים את עצמנו במקום הנכון שממנו יהיה אפשרי להינות מהעולם בצורה נכונה.

 

ויתן לך האלוהים מטל השמים (רסו)

הברכה הזו של יצחק רוצה לחנך את יעקב שילמד למצוא בכל מה שיקבל את האלוהות שבדבר. ושהגשמיות של החומר לא תסתום את עניו!

 

וקום ברח לך אל לבן( רסב)

למה יצחק ורבקה יועצים ליעקב לברוח אל לבן? הלא שם יהיה עוד יותר בסכנה!

אלה ש"אדם מחשיב את זולתו כמוהו: אם צדיק הוא חושב שאחרים צדיקים ואם רשע הוא , חושב שכולם רשעים כמותו".

לכן, עשיו יחשוב שאצל לבן יעקוב לא ישרוד ואפילו לבן יהרוג אותו! והוא לא ילכלך את ידיו ברצח אח ויוכל לרשת את יעקב

הורי יעקב חושבים שיעקב הוא מספיק צדיק כדי לשרוד ואף לתקן את לבן!

והנה , עובדה, עשיו לא רדף אחרי יעקב אצל לבן!

 

 

עשיו לוקח בת ישמעאל(רסז)

אחרי שעשו רואה שכל עולמו חרב, אחרי שיצחק ברך את יעקב ולא אותו, הוא מחפש את הטעות.. ומוצא אותה אצל נשיו הכנעניות!! לא אצלו הבעיה אלא אצל האחרים! והוא לוקח בת ישמעאל בתקווה שזה יסדר את הכל! אבל הוא לא מסכים לגרש את נשיו הראשונות רק הוא מוסיף עליהם, מוסיף טוב על הרע! מחבר הכל , רק לא להתייצב בעמדת ביקורת עצמית.

 

למה אברהם היה צריך להיכנס לתוך כבשן האש של נמרוד?(לסט)

כי אברהם לא נולד "טהור"! והוא היה צריך לעבור הגעלה או ליבון! וההעברה באש היא הליבון.

ואנו יכולים לעבור "ליבון" דומה על ידי האש של ההתלהבות בעשיית המצוות ובהתלהבות של עבודת הבורא בכלל!

 

וישקף אבימלך בעד החלון(רעא)

איך יתכן שיצחק שיחק עם אישתו לאור יום, עם חלונות פתוחים??

יצחק היה כל כך טהור שהוא לא הרגיש שום בושה בגופו. הוא היה כמו אדם וחווה לפני החטא!

 

חפירת הבארות (רסב)

באר= עפר שמכסה מים.

המים נמצאים! צריך "רק" להסיר את העפר מעליהם!

יש בכל אדם מקור לישועה שלו. הוא "רק" צריך לדעת להסיר המחסומים שמפרידים בינו לבין הפתרון.

אברהם חפר הרבה בארות: הוא גילה לעולם רעיונות חדשים ואורות.

אבל , אחרי מותו, כוחות העולם , כוחות האינרציה, כוחות הטבע, מכסות שוב את הבארות!

יצחק צריך לחפור אותם בחדש!

אם יוזמים, מחדשים, יוצרים, יש להמשיך ולעודד היוזמה, החידוש, היצירה… כי כוחות האינרציה נוטות לסתום אותם מחדש!

מעניין שלא מדברים יותר על סתימת הבארות האלה ! כאילו חפירת הבארות על ידי יצחק, פתח אותם סופית! ונראה לי שזה בגלל שיצחק הוא בעל מידת הדין:

אברהם פתח את הבארות מעזרת החסד. זה מאוד עוזר לפתוח בארות החסד. אבל מהרגע שכוח החסד מפסיק, הבאר נסתם!

אם מקימים למשל מפעל חסד, על ידי שתורמים כסף כל הזמן. זה נכון שכל הזמן שתורמים , זה קיים!. אבל מהרגע שמפסיקים לתרום, הכל הולך לטמיון! אם לעומת זו, אחרי הקמת מפעל החסד, בונים מסגרת (דין) של  סובסידיות ממשלתיות, התערבות מערכות שונות, כך שעל פי דין זה ימשיך לפעול, אז יש יותר סיכוי שזה ימשיך לפעול אפילו אחרי ההתערבות הראשונית האישית!

יצחק, כשהוא מכניס את מידת הדין, מסגרות רציניות, זה פותח את הבאר לזמן יותר ארוך!

אבל אברהם, בעל החסד, הוא זה שיזם ופתח לראשונה את הבארות!

מסתבר שעבור בארות, כדאי להתחיל בחסד ואחר כך להמשיך בדין כדי לעגן אותם בזמן!