mon profil

השארת תגובה

Michel Bensoussan

Je m'appelle Michel Bensoussan

Marié à Caroline et père de 4 enfants

J'habite Jérusalem depuis 1985

Je suis dentiste

Je dirige le mynian que nous avons créé (avec mon ami Bernard Benzakin) il y a 6 ans dans la synagogue de Misgav Ladakh à Jérusalem

J'étudie depuis toujours et enseigne la Thorah  depuis  l'âge de 20 ans

Depuis l'année 2004, je me suis mis à écrire des petits articles  en hébreu sur des "hidouchim" sur la paracha. C'est le nouvel outil qu'est l'ordinateur qui m'y a incité, au tout début c'était surtout pour ne pas les oublier, comme des notes personnelles, puis, au cours des années, des amis me demandaient de leur envoyer par e-mail.

Il a fallu donc améliorer le style, la syntaxe pour qu'ils puissent être lus par d'autres.

Aujourdh'ui, 10 ans après, je me retrouve avec, sur chaque sujet (paracha ou fêtes), des dizaines  d'articles, de plusieurs pages chacun.

J'ai donc décidé de les faire partager par un blog.

Etant donné que j'ai très peu écrit en français et que la plupart de mes articles sont en hébreu, mon blog est essentiellement dans cette langue. Je consacre quand même une rubrique en langue française . J'y ai inclus des articles que j'ai pu écrire pour certains journaux comme le P’tit Hebdo. Ils présentent, à mon avis, moins d'intérêt que ceux en hébreu et je vous invite donc plutôt à lire ceux écrits en hébreu!

En ce qui concerne mon cursus:

Je suis né á Casablanca (Maroc) en 1960

Ecole Névé Chalom et ENH

Parti étudier à Paris en 1974: ENIO et math sup

1980: Bordeaux, pour des études de dentisterie

Alyah en 1985

Je suis "sioniste religieux" de tout temps et je serais monté en Israël me semble-t-il même si l'État d’Israël n'existait pas.

J'ai étudié dans plusieurs cadres et avec plusieurs maîtres.

Je citerai ceux qui, me semble-t-il, ont été les plus influents:

Emmanuel Levinas zal

le rav Yehouda Ashkenazi- Manitou zatsal

le grand rabbin Gilles Bernheim

le rav Daniel Epstein

le rav David Benezra

Pour comprendre la différence qui existe entre les différents articles en hébreu, il faut savoir que chaque année, j'étudie un (et un seul, à la fois) grand commentateur de la Thorah. Cela me permet d’"entrer" un peu dans son monde spirituel, d'essayer de comprendre ses questionnements et sa vision des choses. Cette année-là, donc, je me limite à un seul commentateur, l'étudie et l'enseigne.

Les articles écrits cette année-là, sont donc imprégnés de l'enseignement de ce commentateur. Chaque article comprend donc le nom de la paracha commentée, suivi de l'abréviation spécifique au commentateur étudié cette année-là.

" וישב מי"  Ainsi, par exemple,

"" veut dire que l'article a été écrit en 2013, année de mon étude du "Mey Hachiloa" et qu'il commente la sidra Vayechev

Voici le tableau des années et des commentateurs

annee de la redaction de la;rticle nom du livre commentateur abréviation
התשע"ה 2014-2015 "גלילי זהב" רבי דוד מושקוביץ גז
התשע"ד 2013-2014 "נאות הדשא" רבי אברהם בורנשטיין- האבני נזר- אגלי טל נה
התשע"ג 2012-2013 "מי השילוח" רבי מרדכי יוסף  ליינר מאישבציה מי
התשע"ב 2011-2012 " אור החיים" הרב חיים בן עטר אה
התשע"א 2010-2011 הרב קוק הרב אברהם יצחק הכהן קוק איה
התש"ע 2009-2010 "שני לוחות הברית" רבי ישעיה הלוי הורוביץ-השלה הקדוש שלה
התשס"ט 2008-2009 "שם משמואל" רבי שמואל בורנשטיין שם
התשס"ח 2007-2008 העמק דבר רבי נפתלי צבי יהודה ברלין הד
התשס"ז 2006-2007 משך חכמה רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק מח
התשס"ו 2005-2006 פרי צדיק רבי צדוק הכהן מלובלין פצ
התשס"ה 2004-2005 שפת אמת רבי יהודה אריה לייב אלתר שא
התשס"ד 2003-2004 בית גנזי רבי רפאל משה לוריא בג
הרב דוד בן עזרא בעד
הרב דניאל אפשטיין אד
לעניות דעתי (מישל בן שושן) לעד
מקורות רבים אחרים מר

ניצבים נה

בע"ה כ אלול התשע"ד

מישל בן שושן

ניצבים נה

ניצבים או כנועים?

סדרת ניצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה. זה מציב לכאורה בעיה:

  • בראש השנה אנו אמורים להיות באימה ובפחד מהדין. תוקעים בשופר "כפוף" כי אנו אמרוים להיות כפופים למידת הדין הנוראה.
  • לעומת זאת, סדרת ניצבים מתארת ברית חדשה של ערבות עם עם "ניצב" , יציב, עומד בקומה זקופה (רש"י). כמו שביציאת מצרים יצאנו "ביד רמה".

זה נראה שתי עמדות סותרות אחת את השניה!

הנ"ה מסביר:

חשובה מאוד היציבות והקומה הזקופה.

אבל מהעמדה הזאת, יש ללמוד להיות נכנע!

לא דומה אדם חלש שנכנע לכל דבר לאדם חזק שנכנע. הוא נכנע מעמדת כוח. בידיעה. לא מתוך חולשה אלא בגלל שהוא מכיר את מקומו הנכון.

יש להיכנע לדברים מסוימים ובצורה נכונה. הרבה התנהגויות "דתיות" נובעות מחולשות ומחלות נפשיות. יש לעשות את הבירור בין ההתנהגות הזאת לבין מה שמתבקש באמת.

לכן, יש לקרוא את פרשת "ניצבים" לפני ראש השנה!

המצווה התורה והאדם

"כי המצווה הזאת, …לא בשמים היא..כי קרוב אליך הדבר מאוד..לעשותו"

ולא כתוב שהתורה איננה בשמים כי באמת התורה היא בשמים! כלומר, התורה היא למעלה מהשגת האדם.

לעומתה, המצוות קשורות לעולם הגשמי ולאדם. המצוות הן גם קשורות לתורה. וכך המצוות עושות את הגשר בין האדם והתורה.

אסור לחשוב שאפשר להגיע לתורה (להבנה, לכוונות..) ללא האמצעי שהוא המצוות.

למלאכים אין גישה לתורה (ולכן היא נתנה רק לבשר ודם ולא להם) כי הם לא יכולים לקיים את המצוות הגשמיות.

זה היתרון של משה על המלאכים בוויכוח המפורסם ביניהם על הר סיני.

במקום אחר, הנ"ה מסביר שיש שתי תורות:

  • תורה "עליונה", התורה שבה הסתכל הבורא וברא את העולם. זאת הכוונה של הבורא. היא התכנית העליונה שאין לנו שום גישה אליה.
  • ויש התורה "התחתונה" שניתנה לעם ישראל בזמן מסוים, לפי מאורעות מסוימים, יחסית למצב של העם אז, יחסית להיסטוריה שהתפתחה עד אז. היא "תרגום" נקודתי של התורה העליונה. היא לא "כל" התורה העליונה אבל היא בכל זאת עוזרת לנו להבין מה יכולה להיות התורה העליונה, כוונת הבורא.

אם כן ,יש לנו כבר כמה שלבים:

  • התורה העליונה שהיא למעלה מכל השגה ישירה. היא כוונת הבורא ורצונו
  • התורה התחתונה , התורה שבכתב שהיא השתקפות מתוך התורה העליונה.
  • המצוות מחוברות לתורה ומחוברות אל העולם הגשמי
  • האדם המקיים את המצוות ודרכם לומר את התורה התחתונה במטרה עליונה להשיג (בחיפוש מתמיד ואין סופי) את רצון הבורא.

הפרט והכלל

"אתם ניצבים היום כולכם, ראשיכם,שבטכם, זקנכם….."

  • כולכם= כולם יחד, מבחינת הכלל
  • שבטכם….כל איש ישראל= עשרה קטגוריות שמסמלים את הפרטים.

כל אדם צריך "לעבוד את ה'" (או, למי שלא אוהב מילים דתיות "להתייחס") תמיד לשני מישורים. עצמו כאדם פרטי ושייכותו לעולם רחב (חברה, משפחה, עם, אנושות…)

כמו כן, האלוהים מתייחס לכל אחד בנפרד (השגחה פרטית) ואל הכלל ככלל(השגחה כללית).

בראש השנה, שני המישורים האלה מודגשים עוד יותר:

  • כל בני אדם עוברים לפניו כבני מרון= מידת הדין מתייחסת לכל אחד בפרטיות
  • ה' סוקר את כל האנושות "בסקירה אחת"= מידת הדין דנה את הכלל כולו בתור שכזה.

לכן אנו תוקעים את השופר בשני מצבים שונים:

  • התקיעות "מיושב" כשכולם יושבים= כדי שכל אחד יחשוב על עצמו וה' משגיח עליו במיוחד
  • תקיעות "מעומד", כשכולם עומדים, בתפילת העמידה במוסף= מעוררים את הרחמים על הכלל. אנו חלק מכלל.

כי תבוא לעד4

בע"ה טו אלול התשע"ד

מישל בן שושן

 

כי תבוא לעד4

 

למה לא כתוב "והיה כי תבוא אל ארצך"?

למה בכל התורה, ארץ ישראל איננה מכונה "ארץ ישראל" אלא "ארץ כנען". גם בנ"ך, אחרי הכיבוש והחילוק היא עדיין "ארץ כנען"? למה מזכירה לנו התורה כל הזמן שהארץ היא של ה' ושהוא זה ש"נותן" לנו אותה. אחרי כיבוש ומלחמות כמובן! מתנה שיש לעמול קשה כדי להשיג אותה וכדי לשמור עליה. כי הרי בכל הקללות, האיום על גלות מהארץ רובץ על בני ישראל למשך כל ההיסטוריה, ואכן האיום מומש פעמיים.

למה עם ישראל הוא האחרון לקבל את ארצו באזור?

  • בני עשיו ירשו מזמן את הר אדום. ללא עוררין.
  • בני מואב ובני עמון קבלו את ארצם מזמן ואין עוררין.

התורה מספרת שעם אחר יושב בארץ של עם ישראל ושיש להוציאו משם כדי לשבת במקומו בארץ! התורה איננה מספרת לנו איך הגיעו הכנעניים לשם. מדרש אחד (מובא על ידי רש"י) מספר שהארץ היתה של בני שם והכנענים כבשו אותה. אבל זה לא הפשט, זה הדרש. ואפילו אם זה נכון, התורה מספרת את הסיפור של עם ישראל כמי שבא לתוך ארץ שיש בה כבר עמים אחרים.

 

אפילו כשאברהם מגיע אל הארץ, כתוב "והכנעני אז בארץ". כלומר, מההתחלה מציינים שיש כאן אנשים אחרים!

אפילו לאבות, כשה' מבטיח להם את הארץ, הוא מדבר על העתיד, על זרעם. והם מוכרחים לקנות חלקת אדמה לקבורת שרה ולעשות הסכמי שלום עם השכנים כדי לגור בה.

 

עם ישראל נולד במצרים, וכשהוא יוצא, אין כבר מקום בעולם לקלות אותם! הכל תפוס! ייתכן שאפילו עצם קיומם כעם איננו מקובל! צריך כוח עליון להוציא אותם מעבדות, כאילו באילוץ. כל העמים האחרים מרגישים כבר שהעם הזה הוא "מיותר" או , לפחות, אין לו מקום בין העמים!

 

הסיפור הזה, הוא מלווה את כל ההיסטוריה של השייכות של עם ישראל לארצו בתורה. ונוכל לעלות עוד יותר קדימה, עוד יותר מסיפור אברהם, קודם אפילו סיפורו של תרח שנוסע לשם. קודם אפילו מסיפור נוח ובניו…

נגיע עד..לפסוק הראשון בתורה :"בראשית ברא אלוהים.."

רש"י במקום מעניין מאוד. רש"י נראה בא כדי לתרץ שאלה צדדית: למה התורה איננה מתחילה מהמצווה הראשונה "החודש הזה לכם ראש חודשים". התשובה היא:" יום אחד, יאמרו הגויים לעם ישראל "לסטים אתם על זה שכבשתם את ארץ כנען" ואז, לדעת רש"י (שמצטט את רבי יצחק) אנו נוכל לענות להם שה' הוא זה שברא את העולם והוא נותן כל ארץ למי שהוא רוצה!

 

אני רוצה להציע פירוש מקורי על הרש"י הזה:

לעניות דעתי, רש"י איננו בארק לתרץ את הקושיה שהבאנו לעיל. הוא בא כדי להבהיר לנו מה משמעות המילים "בראשית ברא אלוהים.."! לא פחות ולא יותר.

 

נראה לי שהתורה כותבת "בראשית ברא אלוהים.." , לא כדי לתת לנו שיעור בהיסטוריה או בפיזיקה . היא באה כדי ללמד כל אדם שמגיע להכרת עצמו וסביבתו, שהוא איננו ראשון:

יש משהו, מישהו, כוונה ראשונית, שקדמה כל אדם. אדם שנולד, איננו בעל הבית. עולם שלם קדם אותו. כוונות אחרות קדמו אותו. האדם איננו הראשית של העולם. למרות שהפיתוי גדול לחשוב שהאדם הוא במרכז הבריאה ושכולם צריכים לשרת אותו, באה התורה ומזהירה: בראשית, כלומר לפניך, בראשית התודעה, יש משהוא אחר שברא כל זה בכוונה וברצון אחרים משלך! שמים וארץ, עצים ואוויר, נבראו לפניך!! אתה באתה בעולם "עשוי". אמנם אתה יכול לשפר אותו, וזה אולי רצוי , אבל יש לך מחויבות מוסרית כלפי העולם. כלפי האנשים האחרים, כלפי החיות, כלפי הארץ, כלפי האלוהים! בראשית, יש התחייבות כלפי העולם!

הסיפור של האדם איננו מתחיל בזכויות אלא בחובות. האדם חייב להיות מוסרי.

מההתחלה, הבורא מצווה אל האדם. יש לעבוד את האדמה, לעבוד את הגן ולשומרו.

המצווה היא סמל המחויבות הראשונית של האדם כלפי העולם והבורא.

 

ההבדל בין חיה ואדם צריך להיות המודעות שלו. והמודעות הזו חייבת להוביל אותו למוסריות.

 

מכיוון שהפרויקט הזה נכשל מההתחלה. קין הרג את אחיו. והוא לא רצה להיות "שומר אחיו", הבורא היה חייב להמציא תכנית אחרת: הוא יברא עם קטן שיחייה בהרגשה הזאת כל חייו: העם הזה יצטרך להרגיש שהוא חייב לזכות בדברים ושום דבר איננו קנוי לו לכתחילה. העם הזה יחיה זאת באופן קיצוני. הוא יהווה עדות עבור כל האנושות שכוונת הבורא היתה ליצור אם מוסרי שירגיש מחויבות ולא ש"מגיע לו".

 

לכן, עם ישראל הוא העם הזה שחייב להרגיש כל הזמן ששום דבר לא מובטח בוודאות, בלי מאמץ מצידו. הוא חייב כל הזמן להצדיק את עצם קיומו. כל העמים יזכירו לו ש"הוא לא מכאן". שהוא לא טבעי. אפילו ארצו, היא לו ארצו. הוא חייב להלחם עבורה . לא רק בכיבוש אלא גם כל הזמן אחרי כן. כולם יגידו לו "ליסטים אתם". אפילו חלק גדול מהעם עצמו ירגיש שהארץ הזאת איננו שייכת אליו.

קיים איום תמידי על עצם קיום העם ועל הישארותו בארץ!

 

עם ישראל הוא בכך עדות חייה (וכואבת מאוד) על מה שהאדם האוניברסאלי שנברא בצלם אלוהים צריך להרגיש בעולם.

אם אדם ירגיש שהימצאותו בעולם היא "טבעית" ושאין עליו שום התחיבות מוסרית כלפי האחרים או כלפי העולם עצמו, אז הוא לא שונה מהחיות שנבראו לפניו. הן טבעיות מאוד. אין להן שום מודעות של התחיבות מוסרית מעבר לחיים הטבעיים שלהם.

 

לכן, לעניות דעתי, עם ישראל נוצר בזמן ובצורה כזו שהוא , וכל העמים האחרים גם כן, שהוא חייב לזכות בחייו ובמקומו.

 

ארץ כנען דורשת את ההכנעה הזו: היא ארץ של מי שהבין את הכניעה לכוונת הבורא: אתם לא בעלי הבית בעולם. אתם חייבים לזכות בכל מה שתרצו לקבל ולהמשיך לזכות בו גם אחרי שקבלתם אותו! זה בסיסי המוסריות.

האדם איננו מוסרי כי הוא מחליט, בטובו, להיות מוסרי. אלא זו חובתו המהותית כבן אדם.

 

מצוות הביכורים באה רק כדי להמחיש את הרעיון העתיק והבסיסי הזה!

כשאתה תבוא אל הארץ אשר ה' נותן לך (היא לא שלך, ה' נתן אותה לך מידה ואתה מספיק מוסרי), אז עליך לעבוד קשה. גם לגרש האנשים שהיו כאן וגם להתנחל בה ולהתיישב בה. וגם עליך לעבוד את האדמה אם תרצה לאכול. ואחרי כל התהליך המייגע הזה, אתה לא יכול סוף סוף ליהנות מהפירות! עליך להביא את ראשיתם אל ה' ולספר את כל הסיפור של הגלות ושל הכיבוש. זה לא סיפור גמור! תמשיך לזכור שהארץ איננה קנויה לך!

 

רק אחרי שתפנים זאת, תוכל ליהנות מכל הטוב!

 

אכן המטרה היא לא להישאר בדיכאון או להתעצב ולא ליהנות מהעולם. להיפך, המטרה היא השמחה!!

אבל לא שמחה מזויפת אלא שמחה אמיתית.

 

אין שמחה אמיתית אלא אחרי שאני מכיר בזה שמה שיש לי איננו קנוי לי מראש. השמחה האמיתית באה רק אחרי שאני יודע ש"בראשית בא אלוהים..". רק אחרי כל התהליך ההכרתי של מחויבות כלפי העולם.

 

רק אחרי שאני מכיר בזה שהקניין שלי איינו שלי, אז הוא באמת שלי במובן שאני יכול ליהנות ממנו בצורה אמיתית ובשמחה שלמה.

 

לכן, בסוף פרשת הביכורים, מגיע הפסוק העיקרי:     "ושמחת בכל הטוב.."

  • במידה ואנו לא נבין העיקרון הזה, אז כל מסר התורה, מ"בראשית" ועד לביכורים, פוספס.

כל הקללות שמתוארות בפרשה שלנו, יבואו בעיקר בגלל שלא הבנו את החיוב בשמחה האמיתית הזאת:

"על אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"

"רוב כל" הוא ה שמחה המזויפת. רכישת קניינים רבים בהרגשה שהכל מגיע לי לא יכולה להוביל לשמחה האמיתית

אנו מבינים יותר טוב , עכשיו למה המדרש, בהתחלת התורה אומר שהעולם נברא בשביל הביכורים שנקראים ראשית: מצוות הביכורים באה להמחיש לאדם את מה שנאמר בהתחלת התורה.

בשביל זה נכתב "בראשית"

בשביל האדם שירגיש הרגשה זו. האדם הזה ייקרא "ישראל". בשביל ישראל נברא העולם.

  • גם הזכר ליציאת מצרים בא כדי להמחיש רעיון זה: עבדים היינו! ואילו לא הוציא אותנו משם, עדיין אנו עבדים! ובהגדה של פסח, אנו מפרשים את ההגדה של הביכורים("הגדתי היום לה' אלוהיך")!

"בכר" שהוא השורש של המילה ביכורים, בנוי מאותיות שניות:ב(2)-כ(20)-ר(200). כדי לתת הרגשה שאני לא הראשון בסיפור.

שופטים לעד4

בע"ה ח אלול התשע"ד

מישל בן שושן

שופטים לעד4

לשבח התקשורת וחופש הביטוי

הסדרה מתארת איך נמנים כל מוקדי הכוח בחברה. השופטים, השוטרים, הנביאים, המלכים, הכהנים והלויים.

נראה לי שיש בכל אחד מהמוקדים האלה, רצון כפול:

  1. שהכוח שלהם יהיה אפקטיבי
  2. מצד שני, אסור שהכוח הזה יהיה עבורם תירוץ לסטות מהתפקיד הישר שלהם

 

כדי לחזק את העניין הראשון (סמכות שהתורה נותנת לכל אחד מהמוקדים), התורה מרבה בפסוקים ברורים ונחרצים:

  • ושפטו את העם
  • תשים עליך מלך
  • ושמעת אל הכהנים
  • לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל
  • ומשעת אל כל אשר יורוך

..

אבל כדי לבסס את העניין השני, נראה לי שהפרשנים והתלמוד לא כל כך רצה להדגיש את הרמזים שנמצאים בפסוקים עצמם (אולי בגלל פחד משבירת הסמכויות)וברצוני להביא אותם לעיונכם כאן.

  1. יש , לעניות דעתי,בריבוי מוקדי הכוחות, כלומר ,בפיזור הסמכויות אל מוקדים רבים ומגוונים, כדי לאזן בכוח המופרז שיכול מוקד אחד לתפוס. מוכר הדבר שכל רודן מרכז בידיו את כל הסמכויות וכך מצמצם את הביקורת עליו. התורה היתה יכולה לקבוע שהמלך , למשל, קובע מה הוא המשפט, מה הוא סדר העבודה במקדש ..למרות זאת, הקמת סנהדרין (שהמלך חייב למשל להתייעץ בו לפני היציאה למלחמה), כוח לנביאים (שרוב תפקידם הוא לבקר את המלך ושאר מוקדי הכוח), ופיזור הסמכויות הוא דבר נדיר מאוד בעולם הדתות שמנסות תמיד לרכז ולא לפזר הסמכויות. יש בכך, אפילו, ראייה לכך שהתורה איננה ממקור אנושי (כי אז הקבוצה שכתבה את התורה היתה שומרת לעצמה את כל מוקדי הכוח). ואם, כפי שטוענים מבקרי המקרא, היא נכתבה על ידי הרבה עורכים וכותבים, אז החיבור בין כל הכתבים האלה הוא בעצמו דבר "אלוהי"! בתור פלא של איחוד ניגודים כה ברורים!

 

  1. השופטים

"תיתן לך..ושפטו את העם משפט צדק". ההוראה למנות שופטים ניתנת לציבור כולו! לא למלך, לא לכהן ..אלא אל הציבור עצמו. לא רק המינוי ניתן לציבור אלא האיכות של המינוי נופל על אחריות הציבור הממנה.

הציבור איננו יכול למנות סתם אנשים. הוא חייב לדאוג שיהיו אנשים כאלה "שישפטו את העם משפט צדק". מה קורה אם זה לא המצב או אם אחרי המינוי מתגלה שהשופטים סוטים מהדרך הישרה? הציבור מקבל חלק מהאשמה עליו!! אי אפשר להיות ראש קטן.

לכן, חייבת מערכת בקרה שתוכל לבדוק את טיב השיפוט, את יושר השופטים ושתוכל גם להתריע בפני עיוותים. המערכת הזאת צריכה גם להיות בעל כוח מספיק כדי לחולל שינוים במידה והעיוותים עוברים את הסף.

שלושת הדרישות האלה (בקרה, התרעה וכוח לחולל שינוים במינוים) קיימים במה שאנו קוראים היום "התקשורת". יש בתקשורת , לפחות במדינות דמוקראטיות כמו ישראל, מספיק כוח וחופש כדי להתריע בפני עיוותים חמורים במערכת המשפט או בכל מערכות השלטון האחרות. מוסד מבקר המדינה הוא גם מוסד שיכול לעזור בכיוון הזה אבל איזה כוח היה למבקר אם התקשורת לא היתה מפרסמת ומרחיבה את הדוחות שהוא מכין?

נכון שלפעמים אנו מרגישים שהכוח של התקשורת מופרז. או שהם מדברים יותר מדי על נושאים מסויימים ולא מספיק על אחרים, אבל עצם קיום חופש הביטוי במדינה וקיום תקשורת חופשית ומבקרת, הם עונים , חלקית, על הדרישות שהפסוקים האלה רומזים עליהן.

 

  1. המלך

ניתן לעשות אותו מהלך ניתוחי לגבי מינוי המלך. "שום תשים עליך מלך" היא הוראה לציבור . "לא ירבה לו סוסים.." כמו שהשופט חייב להיות בעל תכונות מסויימות גם במינוי וגם לאחר המינוי, יש לדאוג שהמלך "לא ישתולל". חובה על הציבור לא רק למנות מלך טוב אלא האחריות רובצת על כתפיו אם מתגלים כשלים חמורים במידותיו או תפקודו.

גם כאן, כמובן, התקשורת וחופש הביטוי יכולים לעשות עבודה טובה .

  1. הנביא

מי קובע אם הנביא הוא נביא שקר או נביא אמת? יש לעיין במאמר של הסדרה שופטים כדי להרחיב בנושא. אבל, ברור שזו שאלה מאוד קשה. כי בעצם כל אדם חייב להחליט בנידון. לשמוע או לא לנביא.

אבל באופן עמוק יותר, יש לנו לזכור שתפקיד הנביא, הוא, לעניות דעתי, להתריע בפני עיוותים חברתיים ומוסריים. יש בעבודת הנביא, הרבה פנים שהתקשורת לוקחת , לפעמים, על עצמה: לשים את הזרקור על אוכלוסיות חלשות. לבקר התנהגויות פסולות של האוכלוסייה המבוססת יותר ושל הכוח הפוליטי.

כך שאחד מתפקידי התקשורת החוקרת והמבקרת, ממלאים בחלקם את הנביאים היום. הכוח הפוליטי הנגדי ("האופוזיציה") יכולה גם כן להיות כוח מבקר יעיל כמו שהנביאים היו מול המלכים בזמנם.

 

  1. העגלה הערופה

מעניין שהסדרה שלנו מסיימת עם סיפור מוזר זה של העגלה ערופה בנחל. בעצם, התורה באה כדי להאשים כל אדם, באשר הוא, במה שקורה לאדם אחר. האדם הכי קרוב , פיזית, הוא אמור להיות המייצג את כל בני האדם שהיו יכולים לעזור לאדם בצרה. אם מוצאים אדם מת בשדה . בלי קצה חוט שיוביל לרוצח, אנו לא "סוגרים את התיק". יש לחוש באחריות הקולקטיבית הרובצת על כל בני האדם באשר הם. באופן מעשי, מביאים את האנשים שגרים הכי קרוב למקום שבו נמצא המת וטקס "עריפת העגלה" והנאום שחייבים אנשי העיר הקרובה להגיד ("ידינו לא שפכו את הדם הזה..") מצביעה על חיוב הרגשת האחריות המסוימת של כל אדם לגבי כל צרה שתפגע באדם אחר.

 

  1. לסיכום:

אסור להתעלם.

אסור להיות ראש קטן

על כל אדם ועל כל אזרח להיות ער ובקורתי כלפי כל מוסדות השלטון וכלפי התנהגות החברה בכלל.

לעניות דעתי, חופש הביטוי , הדמוקרטיה, והעיתונות החופשית הם כלים מצוינים כדי לעורר, להתריע ולהוות כוח נגד, מול כל מוקדי השלטון ועיוותי החברה.

נראה לי שאלה לא ערכים מודרניים חדשים, אלא ערכים בסיסיים שהתורה חייבה אותנו קלפם כבר בפשט הפסוקים!

 

 

מה ההבדל בין המאמרים?

כל שנה, אני לומד ומלמד פרשן אחד בלבד. אני לומד את כל מה שהוא כתב על כל הפרשיות ועל החגים. זה מאפשר לי לנסות להכיר אותו יותר לעומק ולהיכנס יותר לעולמו הרוחני.

במשך השנה הזו, כל המאמרים שאני כותב בהשראת מה שלמדתי מתוך כתבי אותו הפרשן על הסדרה, יקבלו סיומת מיוחדת: שתי אותיות שמסמלות את הפרשן של השנה 0ראה טבלה למטה)

כך למשל, המאמר "ראה נה", נכתב בשנת התשע"ד, השנה שבה למדתי את ה"נאות הדשא" וכמובן, מביא את החידושים שמצאו חן בעיני , על פרשת "ראה".

מאמר שאני כותב ללא שום קשר עם הפרשן, מקבל את הסיומת "לעד" (ראשי תיבות של "לעניות דעתי")

 

אינני "מעתיק" את דברי הפרשן . אני כותב את מה שהפרשנות שלו עוררה אצלי.  זו בעצם "הפרשנות" שלי על הפירוש של הפרשן.

כמו במשחק "בִּילְיַארְד" כדור מתגלגל ופוגע בשני, שמתחיל אף הוא להתגלגל ולפגוע בכדור אחר! כך, אני רואה את לימודה של התורה. כל פירוש בא לעורר את הלומד ולהניע אותו הלאה.

התורה שבכתב היא הכדור הראשון וכל שרשרת המהלכים האחרים היא התורה שבעל פה המתגלגלת הלאה.

כמו שנלהבתי מהחידושים שלמדתי אצל הרבנים, תקוותי הגדולה היא שאזכה לעורר אצלכם רעיונות ופרשניות , שאלות והסתכלות מחדשת על פרשיות התורה.

 

השנה (התשע"ה), אני לומד את ה"גלילי זהב" מאת רבי דוד מושקביץ. הוא חי ברומניה ועלה ארצה בתחילת שנות הארבעים. הוא היה רבה של שכונת "פלורנטין" בתל אביב. המאמרים השנה, אם כן, יקבלו את הסיומת "גז" עבור "גלילי זהב.

הנה טבלה מסכמת את שנת כתיבת המאמר לפי הפרשן והסיומות של המאמרים המקבילים

שנת כתיבת המאמר הספר שנלמד מאת סיומת המאמר
התשע"ה 2014-2015 "גלילי זהב" רבי דוד מושקוביץ גז
התשע"ד 2013-2014 "נאות הדשא" רבי אברהם בורנשטיין- האבני נזר- אגלי טל נה
התשע"ג 2012-2013 "מי השילוח" רבי מרדכי יוסף  ליינר מאישבציה מי
התשע"ב 2011-2012 " אור החיים" הרב חיים בן עטר אה
התשע"א 2010-2011 הרב קוק הרב אברהם יצחק הכהן קוק איה
התש"ע 2009-2010 "שני לוחות הברית" רבי ישעיה הלוי הורוביץ-השלה הקדוש שלה
התשס"ט 2008-2009 "שם משמואל" רבי שמואל בורנשטיין שם
התשס"ח 2007-2008 העמק דבר רבי נפתלי צבי יהודה ברלין הד
התשס"ז 2006-2007 משך חכמה רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק מח
התשס"ו 2005-2006 פרי צדיק רבי צדוק הכהן מלובלין פצ
התשס"ה 2004-2005 שפת אמת רבי יהודה אריה לייב אלתר שא
התשס"ד 2003-2004 בית גנזי רבי רפאל משה לוריא בג
הרב דוד בן עזרא בעד
הרב דניאל אפשטיין אד
לעניות דעתי (מישל בן שושן) לעד
מקורות רבים אחרים מר

כותרת הסדרה "ראה" לעד4

בע"ה כח אב התשע"ד

מישל בן שושן

 

ראה לעד4

 

למה החכמים בחרו במילה "ראה" כדי להכתיר בה את הסדרה שלנו?

 

ננסה לראות הקשר האפשרי בין המילה הזאת לכמה מנושאי הסדרה

 

 

  1. המקום אשר יבחר ה'

בקובץ "ראה נה" פתחנו את הנושא הזה ולסיכום, הגעתי למסכנה שהתורה לא נתנה שום שם של מקום והשאירה הכל פתוח בקשר למקום ששם תרכזנה כל עבודות המקדש.

שלה היא אחת האפשרויות של המקום ההוא. אבל זה דורש מהאדם להיות "צדיק" כמו יוסף. כלומר, שהאדם יוכל לפתח מידות כאלה שיאפשרו לו להפוך כל מקום למקום קדוש. לשלה לא היתה חומה. מכל מקום, אפילו מקום טמא, שמשפיע לרעה על האדם, אדם צדיק יכול להינתק מהסביבה של המקום ואפילו לקדש את המקום ההוא. בני האדם לא היו מסוגלים להגיע למדרגה זו ושילה נחרבה בגלל ביזוי הקדשים.

לירושלים יש תכונות אחרות: יש מסביבה חומה שמגנה עליה. לא דרושות מידות של צדיק . כל מי שנכנס בתוך החומות נמצא במקום קדוש. מצד אחד, ירושלים היא פחות גבוה משלה אבל מצד שני, ירושלים מאפשרת להרבה יותר אנשים, אפילו אם הם לא צדיקים, להתאסף ולבנות שם מקדש שיאריך יותר זמן משילה.

אם כן "הבחירה" של ה' במקום מסוים, תלויה כולה ביכולת האדם. אם הישראלי יגלה מידות גבוהות כמו אלה של יוסף הצדיק , אז זה יהיה שילה. אם לא, אז נחכה לגילוי מקום שיתאים יותר למלך מיהודה כמו דוד שיבנה ממלכה על מכנה משותף פחות טובעני אבל יותר מקובל על רוב העם.

בחירת ה' אם כן, תלויה באדם. יותר מדויק: תלויה בראיה של האדם! למה?

 

יש בחוש הראיה שתי אפשרויות:

  1. או שהאדם שבוי במה שהוא רואה. כמו באזהרה "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אדם רואה והמראה משפיע על התנהגותו ועל מחשבותיו. בקלות אדם כזה יכול לאבד את הכיוון שלו ולהיות מושפע על ידי הסביבה. זו ראיה שלילית. אדם שנטמא בגלל שהוא נמצא במקום טמא, הוא אדם שיש לו את הראיה הרגילה הזאת. חשוב מאוד לדעת איפה האדם הזה נמצא כדי לדעת מה משפיע עליו. כי הוא מושפע בקלות מהסיבה ומה"מקום".
  2. או שהאדם איננו מושפע לגמרי ממה שהוא רואה. להיפך, הוא מפתח ראיה חדה שמאפשרת לו להתעלות ממה שכולם רואים. הוא רואה דברים סמויים. הוא רואה לאן הדברים מובילים. יוסף הוא אדם כזה. הוא חולם. הוא רואה את מה שאחיו לא רואים. הוא רואה את מה שהמצרים לא רואים. הוא לא מושפע על ידי הימצאותו במצרים. הוא נשאר יהודי למרות כוחות ההתבוללות החזקים. הוא לא מתפתה ללכת עם אשת פוטיפר למרות מה שהוא רואה. הראיה הזו של יוסף, מאפשרת לאדם להפוך מקום טמא לקדוש. מכל מקום שהוא רואה את משכן שילה (שנבה בחלקו של יוסף), הוא הופך המקום ההוא לקדוש, כמו המשכן עצמו.
  3. אם כן, הכל תלוי בכוח הראיה של האדם! האדם יכול להשתמש בראיה כדי להתעלות מהמציאות ולהפוך אותה לטובה יותר או שהוא יכול לשקוע במציאות שמשפיעה לגמרי עליו.

"בן פורת יוסף- בן פורת עלי עין" יוסף התברך ביכולת לראות בצורה נכונה. לא שולט עליו, אם כן ה"עין הרע".

 

המילה "ראה" בהתחלת הסדרה, מעמיסה על האדם את האחריות הכבדה: עליו להשתמש נכונה בראיה שלו. זה יקבע את בחירת המקום מאת ה'! לפי גדלות או קטנות ראייתו, יקבע מקום שונה. או שילה או ירושלים.

לא לחינם התורה מגדירה העבודה העיקרית במקדש כמצוות ה"ראייה"! לראות ולהראות!

ייתכן שהמקדש יכול לעזור לאדם לראות בצורה יותר טובה.

 

  1. ברכה וקללה

המציאות בנויה מהפכים. לכל דבר יש פן של ברכה ופן של קללה. על האדם להסתכל על זה בעיניים של ברכה וזה יהפוך , עבורו לברכה. לכן הפסוק מחבר ביחד את ה"ברכה וקללה" שנותן ה' לבני ישראל.

 

 

 

  1. הבחירה של ה'

אם נחזור לעניין המקום שה' אמור לבחור אותו, נזכיר כאן את חידושי הרי"ם שרואה במילה "בחירה" קשר עם המצב של "בחור". :

בשבת אנו אומרים "אשר קדשנו"

ביום טוב: "אשר בחר בנו"

השבת ניתנה לנו "מלמעלה",באופן קבוע ,בכל יום שביעי. בניגוד ליום טוב שעל הבית דין האנושי לקבוע מתי יחול ראש חודש וניתנת לו האפשרות לעבר את השנה. כך שהיום טוב קשור לבחירת האדם.

זמן ה"בחרות" של האדם, הוא הזמן שבו הוא מרגיש במלוא כוחו ומרצו. כאילו יש בידיו כל האפשרויות ובחירות החיים. ה"בחרות" מסמלת את החופש והאחריות של האדם על חייו. גם קביעת היום טוב ניתנה בידי בחירת האדם.

קביעת החודש והימים הטובים תלויה בעדי "ראייה". לפי ראייה הלבנה.

הראייה , אם כן, מסמלת את הכוח האנושי לבחון את המציאות ולקחת החלטות כדי לנתב את דרכו בחיים.

כשאנו אומרים שה' "בחר" בנו. אנו בעצם, אומרים שה' נתן בנו כוח הבחירה!!

וכן המקום אשר יבחר ה', הוא המקום שיקבע לפי מצב בחירתנו, לפי מצב הראייה שלנו!!

הבחירה של ה' תלויה בבחירה שלנו, בדרך שאנו בוחרים ללכת בה. באיזה סוג של ראייה אנו בוחרים! כמו שרצון ה' תלוי, במידה מסוימת ברצון שלנו. "עשה רצונך כרצונו , כדי שיעשה רצון אחרים כנגד רצונך". אנו מתפללים כל יום כדי להשפיע על רצונו של ה' :"יהי רצון מלפניך.."

 

  1. הנביא, המסית ועיר הנידחת

מי קובע אם הנביא הוא נביא אמת או שקר?

התורה נותנת לנו קריטריון שנראה פשוט מאוד : אם הוא מבקש לעבוד אלוהים אחרים.

אבל מי הוא הנביא הטיפש הזה שיגיד לנו בעצמו שאת הדברים שהוא אומר, הם מ"אלוהים אחרים"? נביא יגיד תמיד שהוא מדבר בשם ה'! רק התוכן של דברים, המעשים שהוא דורש לעשות הם אלה שיכולים להיות עבודה זרה ולא עבודת ה'! כי ההבדל בין עבודת ה' לעבודה זרה הוא מאוד דק. אין דומה לעבודת ה' כעבודה זרה!! והיו הרבה כתות בעם ישראל שהאשימו אחת את השנייה שעבודה זרה בזמן שכל אחת חרתה על דגלה עבודת ה'! וזאת, עד ימינו אנו!. אם כן, נחזור על השאלה: מי קובע מה היא עבודה זרה? מי קובע האם הנביא אומר אמת או שקר?

הרי נביא, אמור, מתוך הגדרתו, להניע את השומעים ממעשיהם. נביא , בהגדרתו, מתוך תפקידו, תמיד יגיד לנו להפסיק לעשות את מה שאנו רגילים לעשות ולחזור ל"דרך הנכונה". אף נביא בהיסטוריה לא הלך בכיוון ה"מסורת" של מעשי בני האדם בזמנו. הוא תמיד הלך נגד הזרם. אם כן, אי אפשר לענות על השאלה: "אם הוא שומר על המסורת". או "אם הוא מקיים את השולחן ערוך". כי ישנם הבדלים גדולים, אז והים בין ה"שולחן ערוך" של הצדוקים וזה של הפרושים. זה של החרדים וזה של הציונים דתיים" בקשר לענייני שיומא.

אם כן מי קובע מי הוא נביא שקר או אמת??

התשובה היא "אתה!!"כל יהודי אחראי על ההבחנות האלה.

יהודי יכול להיעזר בכל מה נכתב בתורה שבעל פה. הוא יכול להיעזר בחכמים, ברבנים. אבל האחריות הסופית נופלת עליו ורק עליו.

לכן, ההוראה "ראה", היא ההוראה הכי כבדה  שאפשר להטיל על האדם.

האדם מוזהר לא להיות מושפע. הוא יכול להיעזר, אבל בסופו של דבר, הוא מחליט, הוא מקבל את האחריות על מעשיו ועל מחשבותיו ועל החלטותיו, גם לגבי השאלות: מה ה' דורש ממני?"

התורה מפרטת שלושה מעגלים שיכולים להשפיע על האדם:

  1. אחיך בין אמך. ה"מסית" הוא האדם הקרוב ביותר אל האדם. מתוך משפחתו הקרובה, אח לנפש. אין להיסחף, אפילו לאנשים הקרובים האלה ולחשוב כמותם מתוך הקרבה הזאת. יש לעיין בכל דבר לגופו. אין לפחד ללכת בדרך אחרת מהאח הקרוב אם חושבים שזו לא דרך ה'.
  2. המעגל היותר רחב הוא העיר הנידחת. אדם רואה של החברה שהוא נמצא בה עושה דבר מסוים. נטייתו לחשוב כמותם. להיות מושפע על ידם. התורה מזהירה אותנו: אתה אחראי בסופו של דבר. אל תאמר ש"כולם עושים כך"!.
  3. המעגל החיצוני יותר הוא הנביא: אדם שיש לו השפעה על הכלל. מה שאומרים על דוכני הרחוב. מי שכותב בעיתון. אדם שיש לו השפעה בגלל אותות או מופתים שהוא מצליח לעשות. גם אליו יש להיזהר ולא להיות מושפע בלי הביקורת העצמית.

לסיכום: ההנחיה "ראה" היא זו שדורשת ממני לחשוב ולהסתכל על המציאות בעיניים פקוחות ולא ללכת שבי אחרי כל מני "משפיעים" אנושיים. קרובים ככל שיהיו, משפיעים ככל שיהיו. הכל תלוי בי ובראייה שלי!!

 

 

ראה נה

בע"ה כב אב התשע"ד
מישל בן שושן

ראה נה

1. הקשר בין עניין "הראייה"(כותרת הסדרה) להימצאות מקום בא"י "אשר יבחר ה'"(החידוש של הסדרה)

ההבדל בין שלה לירושלים
בסדרה מדובר הרבה, לראשונה , על מקום שיבחר אותו ה' ושם נבנה המקדש. מה המקום הזה? האם הוא ירושלים או שילה? כנראה שהבחירה תלויה בראיית האדם, ולכן עניין הפרשה הוא "ראה"!
""כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (יב-ט) אמרו חכמים (זבחים קיט-א) :מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים.
אחד מההבדלים ההלכתיים בין שלה לירושלים, הוא שמסביב לירושלים יש חומה. החומה מבדילה בין ירושלים לחוץ, בין הקודש והחול. כל קרבן שהוצא מחוץ לחומות , נחשב כאילו הוצא מירושלים ונפסל (חולין סח-ב). בעוד ש בשילה לא היתה חומה וכל מקום שרואים ממנו את שילה נחשב כמקום קדוש, כמו שילה.
• שאלה: למה מגדירים את המקום "שרואים ממנו את שילה" כקדוש ולא כל מקום שרואים משילה כקדוש?
כדי לענות לאשלה האחרונה, יש לזכור ששלה נמצאת בנחלת בני יוסף. וכתוב בגמרא (זבחים קיח-ב) "עיין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל כמלא עיניה". זה צריך להיות ההסבר! יוסף הראה שאפשר להיות יהודי בחוץ לארץ, בתנאים של טומאה ושל פיתויים גדולים(התבוללות, אשת פוטיפר..) ולעמוד בהם ולהישאר צדיק. הוא אמנם "ראה" אבל לא ניזון, לא נהנה, לא התבולל, הוא לא הלך עם אשת פוטיפר. זה מראה שיש אפשרות להיות במקום כל שהוא (בחו"ל, במקום שאין בו קדושה) ובכל זאת, להיות , שם, קדוש. כאילו אין תפיסה של טומאת המקום על האדם שיש לו מידותיו של יוסף. הטומאה מסתלקת מהמקום ההוא בזכות הראייה הנכונה של האדם הצדיק והמקום הופך להיות קדוש בעצמו.
כשאדם עומד רחוק מהמשכן ומסתכל בעיני יוסף על שלה, אז המקום שנמצא בו הופך להיות קדוש!
זה לא קשור לזה שמשילה רואים את המקום ההוא אלה מזה שהאדם שעומד במקום ההוא רואה את שילה, כלומר הוא מסתכל בעיני יוסף, שבזכותו נבנה המשכן בשילה.
בניגוד לזה, ירושלים דורשת פחות מידות כאלה. היא מתאימה לכל אדם. אפילו למי שאיננו יכול לראות בעיני יוסף. אדם רגיל שיכול ליפול בכל פיתוי. אדם שיושפע מהמקום שבו הוא נמצא בו. לכן חומות ירושלים "עושות עבורו את העבודה". מקום קדוש יוגדר על ידי החומות עצמן ולא על ידי ראיית האדם.
• עכשיו נענה על השאלה הראשונה: מה ההבדל בין שלה לירושלים?
שילה היא המנוחה: אדם כמו יוסף יכול להסתובב בכל מקום. יש לו מעלה שמאפשרת לו שלא לשקוע במקום שבו הוא נמצא. הוא אפילו מרומם כל מקום, אפילו את מצרים. יוסף נמצא ב"מנוחה". כמו ששבת נמצאת במנוחה. האדם נמצא בה במנוחה. הוא לא זקוק לקשרים מיוחדים עם הקדושים. הוא לא זקוק לתפילין שיזכירו לו מי הוא ומה הוא. ההימצאות בשבת "עושה עבורו את העבודה". הוא במנוחה.מנוחת השבת.
אם כן , יש לשילה מעלה גדולה מאוד. היא לא זקוקה לחומה. אבל מצד שני, זה דורש מהאדם הסתכלות מיוחדת. אם האדם מתייחס לקדושה הזאת בזלזול. אם הוא מאבד את הראייה המיוחדת של יוסף, אז הוא פוגם בקדושה של שילה עצמה. ואכן, שילה נחרבה בגלל ביזיון הקדשים. היחס הלא נכון אל הקדשים. הראייה הלא נכונה!
ירושלים היא הנחלה: היא נחלת הרבים. אפילו בהתייחסות פחות גבוה, ניתן לשמור על קדושת ירושלים. החומות עושות את מה שהאדם היה צריך לעשות. (ראיה נכונה). זה מאפשר בניין יותר איתן. זה אמנם לא מונע חורבן מסיבות אחרות, אבל לפחות במישור הזה, יש גדולה של ירושלים על שילה.

הים ראה וינוס
בקריעת ים סוף, הים, מספר המדרש, ראה את ארונו של יוסף ונס אחורה. כלומר בזכות יוסף הטבע הסכים לשנות את החוקיות שבו. למה? כי יוסף הצליח להתגבר על הטבע שיש בבין אדם. הוא הראה שאפשר לנצח את כוחות הטבע, הדחפים המיניים, כוח ההתבוללות. הוא הצליח לשחות נגד הזרם למרות טביעתו בזרם מי הגלות.
אם יש אדם שהצליח ללכת נגד זרם הטבע, אז הים עצמו מוכן להפסיק את הזרימה הטבעית שלו.
ארונו של יוסף מבריחה את חוקי הטבע. היא מכניסה קדושה במקום. האדם, שיכול להתעלות למדרגת יוסף הצדיק יכול להתגבר על אילוצי המקום ואפילו לקדש את אותו המקום עצמו, נגד חוקי הטבע. הוא הופך מקום כל שהוא למקום המקדש! התנאי הוא: שהאדם יוכל לראות את המקדש (שנבנה בנחלת יוסף) בראייה נכונה.

2. הברכה והקללה

הסייף והספר:
במדרש (רבה דברים פ"ד-ב): אמר רבי אלעזר, הסייף והספר ירדו בכורים מן השמיים. אמר להן: אם תעשו מה שכתוב בספר הזה אתם ניצולים מן הסייף הזה.
הרבי מסוכטשוב מחדש: מי הוא הסייף? התורה עצמה!! יש בתורה כדי להרוג אדם!
נתינת התורה היא "דרישה", "אתגר" שמציב ה' אל הישראלי. זו לא מתנה פשוטה. היא מגיעה עם דרישות גבוהות שמחייבות את היהודי עד מאוד. במידה שהוא לא יהיה במרמה הנדרשת,((pas a la hauteur זה עלול לפגוע בו מאוד! זה כמו להיות יהודי. אי אפשר להתעלם מהעובדה הזאת שאני יהודי. הסביבה תדרוש ממני יותר. להיות ישראלי גם כן. דורשים מהישראלי הרבה יותר ממה שמצפים שאדם אחר בעולם. הסייף, במקרים האלה הם האנטישמיות או האנטי-ישראליות.
בקיצור, יש בתורה גם טובה עצומה וגם אתגר וסכנות גדולות מאוד עבור האדם. יש בתורה גם ברכה וגם קללה! הכל תלוי במה שעושה האדם איתה! אם הוא מקיים אותה, הוא ניצל מהסייף שבה.

אסור להפסיק באמצע הקללות
זו הלכה פסוקה (מגילה לא ב): בעל הקורא בפרשת בחוקתי, אסור לו להפסיק בקריאה באמצע הקללות.למה? כי אין לעשות את הקללות "קוצין קוצין" כלומר: אין לקללות הוויה בפני עצמן!
קללה היא לא עונש סתמי.
הקללות והברכות הן חבילה אחת.
הברכות= הכוח שהאלוהים שם אצל בני האדם כדי לתת להם כוח אופטימי לחיות ולרצות לעשות את הטוב. לא להתייאש, להילחם נגד הדיכאון. לרצות לחיות ולהיטיב עם בני משפחתם ועם העולם. הכוח שבזכותו אדם נוטע עץ שרק בני בניו יאכלו מפירותיו.
לכן, כתוב שה' נותן לנו ברכה "אשר תשמעו את מצוות ה'". ולא כתוב "אם תשמעו" זה לא תנאי. זו מתנה כדי לאפשר לנו לשדרג את הימצאותנו בעולם על ידי מצוות. כמו שמפרש רש"י: "על מנת אשר תשמעו.."
והקללות= הם גם מתנה מהאלוהים כי הוא מעוניין שאנו לא נסטה מהדרך הטובה לנו. אלה לא עונשים סתמיים. אלה פנסי אזהרה כדי להחזיר אותנו למוטב.

ראה אנוכי נותן ברכה וקללה (לע"ד)
לא כתוב :"נותן לכם ברכה ונותן לכם קללה" אלה שניהם בחבילה אחת, כיחידה אחת. בכל דבר יש פוטנציאל של ברכה וגם של קללה. הכל תלוי בראיית האדם על החבילה הזו שנקראת "ברכה וקללה".
מה יש לראות? כלום! כמו בהר סיני, לא ראינו כלום. ראינו "אנוכי"! וזה טובע מאיתנו אחריות עצומה: להסתכל על החיים בעיניים פקוחות. כי הברכה והקללה תלויות בראייה שלנו!!
בחוש השמיעה, אנו סבילים, פאסיביים. משהוא מדבר ואנו שומעים או לא.
אבל הדרישה כאן היא אקטיבית: עלי לראות. למרות שקשה מאוד לראות. במיוחד כשאין שום דבר ברור לראות אותו! ובכל זאת, הכל יהיה תלוי בראייה הזו!!

ואתחנן לע4

בע"ה יד אב התשע"ד

מישל בן שושן

ואתחנן לעד4

  1. האות וו

האות וו  מסמלת את האדם :

  • א. צורת ה"ו": עומד ולא כפוף לאדם אחר. חפשי ואחראי. המהר"ל מפראג היה אומר שאם הוא היה צריך לצייר אדם, הוא היה מצייר קו עומד. כמו וו.
  • ב. וו החיבור: האדם (היהודי בפרט) צריך ללמוד לחיות כשהוא מחבר בין הקצבות. בין המידות. בפרשת ואתחנן, יש לנו לפחות שני מקומות מרכזיים שבהם ה"ו" נדרש בכיוון הזה:
  • בעשרת הדברות, בניגוד לדברות שבפרשת יתרו, חמשת הלאווים האחרונים מחוברים על ידי האות "ו". כאילו הכניסה לארץ דורשת מעם ישראל ללמוד לשמור על כל הציווים ביחד. זה הקושי העיקרי בארץ : לגלות האחדות למרות השוני הרב שמתגלה בתוכה. אכן, אם אני מקיים "לא תרצח- לא תנאף"(בלי "וו" החיבור), אני יכול לחשוב שה"לא תרצח " הוא אבסולוטי. ואז אסור לרצוח נקודה. אסור לרצוח את האויב הבא להורגני. יש לתת לכל דבר לחיות. אסור לרצוח את היצר הרע!אם כן איך אני אקיים "לא תנאף"? אם אין לי כוח נגד היצר הרע שלי?! לכן, משה מסביר שיש לתת משקל לכל מצווה ולא ללכת בכיוון של מצווה אחת באופן קיצוני כי זה ימנע ממני לקיים מצוות אחרות. היהדות מלאה בסתירות. גם השולחן ערוך מלא במצוות סותרות. כל החכמה היא לדעת מה קודם למה , מתי. להפעיל חוקים של התורה שבעל פה כדי לדעת מה דוחה מה ובאיזה תנאי. שיקול הדעת של האדם הוא הכרחי. וזאת עבודת החיבור של ה"וו". לכן, כשאני מקיים "לא תרצח, אני כבר מצווה לדאוג על ה"לא תנאף וגם על ה"לא תגנוב"..ולכן כתובים כאן הלאווים ב"וו" החיבור : " לא תרצח-ולא תנאף- ולא…".
  • עוד וו משמעותי יש בפרשה: "ואהבת את ה' אלוהיך…". ה"אור החיים" הקדוש מסיבר שהפסוק הראשון של שמע ישראל דורש עבודה מיראה:"שמע ישראל!!". הפסוק השני בא כדי למתן אותו על ידי ציווי לעבוד את ה' באהבה. לכן, הוו" מחבר את שניהם. יש לעבוד ביראה ובאהבה.

ג.  וו ההיפוך: הוו משמש בעברית להפוך זמן עבר לעתיד ולהיפך. זה מחייב את האדם לתת משמעות לעבר כדי שיהיה רלוונטי על העתיד ודורש ממנו שהעתיד יהיה קשור לעבר. כלומר, הדרישה מהאדם היא לתת משמעות ורצף לחיים העוברים בזמן.

לסיכום: ה"וו", מסמל את האדם שחייב גם להיות עומד, אחראי, חפשי, מחזיק בזרועותיו את החוטים שמושכים אותו לכיוונים מנוגדים ולהמשיך לעמוד. הוא גם צריך לדאוג למשמעות חייו ולתת לזמן רצף משמעותי בחייו.

  1. שובו לכם לאוהלכם

בזמן מלחמה, עם ישראל מגלה אחדות. אנו עברנו עכשיו תקופה קשה מאוד של כאב, אבדן, לחץ. כל אחד הרגיש שהוא שייך לעם אחד. החיילים היו הילדים של כולם. המחלוקות נדומו. יש אנשים שיאמרו: הלוואי שזה ימשיך גם מזמן שלום. אני אנסה להראות כאן, שזה לא אפשרי ואפילו לא רצוי!

בפרשה שלנו, יש שני פסוקים , לפני ואחרי עשרת הדברות:

  • א. פרק ד פסוק(י): יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר יְקֹוָק אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן:

 

  • ב. פרק ה פסוק (כו) לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם:
  • לפני מתן תורה, כל אחד באוהלו. כל אחד שייך לשבט. עם דעות שונות ופרצופים שונים.
  • ההתגלות, מתן תורה, מתקיימת כשכולם מאוחדים. הם "בהקהל". כולם מרגישים אחדות. בלב אחד כאיש אחד.
  • אחרי מתן תורה, ייתכן שהעם רוצה להישאר במצב המיוחד של אחדות. עם נוכחות האלוהים. אבל ה' בעצמו מצווה לכולם לחזור לשגרה. והשגרה היא שכל אחד ישוב לאוהלו.שכל אחד יחזור לפרצוף השונה ולדעה השונה.

עם ישראל הוא מכיל בתוכו את כל הדעות השונות , כל הפרצופים השונים של האמת האלהית. כל אחד חייב לגלות פן אחד של הפסיפס. לכן, לכל אחד תפקיד מכריע.

עם ישראל הוא גם כן חייב להעיד על אחדות כל החלקים השונים האלה. הוא חייב להעיד שה' הוא האלוהים. שכל ריבויי המחלוקות הם בעצם גילוי של מציאות אחת. הבורא הוא אחד. ולכן הם חייבים להיות עם אחד.

כמו שפרי מכוסה בקליפה עבה ששומרת עליו, כך עם ישראל בנוי משתי שכבות:

השכבה הפנימית: עם רחמן, עם אחד. עם נפלא!

השכבה החיצונית: עם מלא מחלוקות, עם כושל, עם מבולגן!

כל שכבה פונה אל אחד משני התפקידים של עם ישראל. ריבוי ואחדות

רוב הזמן, השכבה החיצונית היא לבדה נראית. לעיני העמים האחרים ולעיני העם בעיני עצמו. רוב העבודה היא בתחום הזה: גילוי כל הפנים השונות של האמת.

אבל, לפעמים, ולפעמים בלבד, מתגלה השכבה הפנימית. הלב הרך שיש לכסות אותו מיד בחזרה!

ההתגלות הזאת שקוראת לפעמים, איננה נעלמת , אלא היא עוברת למצב נסתר.

אפילו אם עם ישראל נמצא במחלוקות ובמריבות, עדיין, מתחת לפני השטח, השכבה הפנימית פועמת. היא רק בתרדמת כדי לאפשר לשכבה החיצונית לפעול!! ללא קליפה, הפרי יבול מהר. אבל העיקר הוא הפרי. עיקר העבודה לארוך זמן הוא האחדות. שמתגלית לעם בעיני עצמו.

בלעם גילה תכונות שקיימות בשכבה הפנימית של עם ישראל שהם נסתרים מעיני העם עצמו! לכן היינו זקוקים לנבואות בלעם כדי להכיר אותם. למרות שהן קיימות בנו פנימה!

לסיכום:

כל התגלות של דבר חשוב מאוד, חייבת להישאר סמויה מן העין. אין להישאר בהר סיני, יש לשוב כל אחד לאוהלו. אחרי גילוי האחדות הנפלאה בזמני משבר, יש לשוב , כל אחד לאוהלו, להמשך עבודת השכבה החיצונית. זה לא מבטל את השכבה הפנימית. זה מגן עליה! וזה מעשיר אותה. כי אחדות של אחידות איננה שווה בכלל. רק אחדות של ריבוי היא בעלת ערך!