ויצא פי5

בע"ה ב כסלו התש"פ

מישל בן שושן

 

ויצא פי5

 

המקום והאבנים

 

בראשית פרק כח (י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:(יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:(…(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְקֹוָק בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי:(יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ:(יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה:

 

אילו התורה רצתה לציין את שם המקום שאליו הגיע יעקב, היא היתה עושה זאת לכתחילה. במקום זאת, היא מכנה את המקום "המקום". עם ה' הידיעה מצד אחד ובלי לציין מה הוא. התורה, בספר דברים, תעשה זאת גם לגבי המקום בארץ כנען , בו ה' יבחר לשכן שמו שם. כמה מפרשים (ובניהם רש"י, ניסו לתת שם למקום. להגיד שמדובר בהר המוריה (כי הוא נקרא "המקום" בפרשת העקדה). קריאת המקום , על ידי התורה עצמה בשם שנותן לו יעקב "בית אל", או לוז , כשם הקדום, איננה פוטרת אותנו מלקרוא את  המילה "המקום" שישה פעמים בפסוקים מעטים. העובדה ש"המקום" הוא אחד מהכינוים של הקב"ה בעצמו מרחיבה את השאלה.

נראה לי שהתורה רוצה לציין שמה שחשוב בסיפור הוא לא שם המקום אלא מה שמתרחש בו. כלומר, אם יעקב זוכה, בפעם הראשונה בחייו להתגלות ה', איננו קשור לזה שהוא מגיע דווקא במקום הזה אלא למצב שבו שרוי יעקב בעצמו. בנקודת הזמן המיוחדת והמצב הנפשי שלו ברגע זה. וזה היה יכל להתרחש בכל מקום אחר!!

לראיה, יעקב אבינו קורא למקום בשני שמות:

  • בית אל
  • שער השמים

שער השמים, הוא התרגום בעברית ל "באב אילו", בלשון בבלית, הדלת, השער  , לשמים! לכן קראו למקום ההוא "בבל" או, באנגלית "בבילון" , באב אילו.

כאילו יעקב קובע ששער השמים שאנשי בבל חשבו שהם יקבעו אותו על ידי בנייה אנושית, במגדל בבל, על ידי אבנים הנעשים מחמר ולבנים, איננו תלוי ב"מאגייה" של מקום מסויים אלה מתוך רצון אלוהי כלפי אדם מסוים במצב מסוים, וההתגלות היא תןויה אך ורק ברצון האלוהי ולא במקום. מה שמביא המדרש להגיד:

ילקוט שמעוני תורה פרשת ויצא רמז קיז ויפגע במקום למה מכנין שמו של הקב"ה וקורין אותו מקום מפני שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו,

בית האלוהים, הוא בכל זאת מקום. וניתן, דרך מימד המרחב, על ידי אבנים, ובכל מקום לעבוד את ה' דרכם. זאת הרוחניות היהודית: ליצור קשר עם ה' דרך העולם עצמו. (הרב תמיר גרנות).

הרב סמט רואה בהשוואה הזאת בין מגדל בבל וסולם יעקב וקריאת שם המקום "שער השמים" הצדקה וקשר עם מה שעתיד יעקב לחיות בהמשך הפרשה: המפגש שלו עם אנשי בני קדם, בחוץ לארץ, שתרבותם עדיין נגועה מחטא מגדל בבל.

האבנים:

  1. האבנים מראשותיו של יעקב שיהפכו לאבן אחת שתהפוך ל"בית אלוהים"
  2. האבן מעל פי הבאר שיעקב מצליח לרומם על ידי כוח האהבה לרחל
  3. האבנים שיהפכו לגל עד בברית בין יעקב ללבן בסוף הפרשה

העובדה שבכל הפרשה יעקב ייפגש עם אבנים שיציינו כל אחת, את שלבי הסיפור הגדול, מורה על שני עניינים חשובים לעניות דעתי:

  1. אבן= אב-בן: יעקב הולך להקים משפחה. הוא גם בנם של אברהם וצחק וגם האב השלישי שיקים את בית ישראל: מה שנראה נצחי, הוא יותר האבן מאשר האדם. האבן עומדת כמעט לנצח, יחסית לאדם שחי שנים מועטות. ובכל זאת, יש דבר שהאדם יכול ליצור שיהיה אף הוא נצחי, אולי יותר מהאבנים עצמם: זה הקשר בין האב והבן שלו. המשכיות, מסר, תולדות, תיקון מתמשך בין הדורות, מסורת…כשהקשר בין האב והבן מצליחים, כלומר, כשהם מסוגלים להמשיך מדור לדור במשמעות ובהתקדמות, אז הקשר הזה הופך לממשי ונצחי, כמו אבן!
  2. אבנים= ממשיות עולם הזה. הרוחניות היהודית איננה מתעלמת מכל מה שהוא גשמי. להיפך. העולם הפיזי הכרחי. יש לגלות שקיימים, מעבר לעולם הממשי הזה, משמעות וכוונות. לא להיתפס לאבנים כאלילים (זו הסכנה מהקצה השני) אבל להבין שמאחורי האבן יש בורא עולם. ושדרך האבנים, דרך העולם הטבעי והממשי, ניתן לעבוד אותו ולגלות רוחניות אמיתית.

הסולם: (השמת אמת- הרב תמיר גרנות)

 

ויקרא רבה פרשה כט אמר רבי ברכיה ור' חלבו ור' שמעון בן יוחאי בשם ר' מאיר מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד של מדי עולה ויורד ושל יון עולה ויורד ושל אדום עולה ויורד אמר הקב"ה ליעקב אף אתה עולה באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר שמא ח"ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן אמר לו הקב"ה ואתה אל תירא אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית לא האמין ולא עלה

א"ר ברכיה ור' חלבו בשם רשב"י ר' מאיר היה דורש (תהלים עח) בכל זאת חטאו ולא האמינו בנפלאותיו זה אבינו יעקב שלא האמין ולא עלה אמר לו הקב"ה אלו האמנת ועלית עוד לא ירדת ועכשיו שלא האמנת ולא עלית עתידין בניך שיהו משתעבדין בד' מלכיות בעולם הזה במסים ובארנוניות ובזימיות ובגלגליות באותה שעה נתיירא יעקב אמר לפני הקב"ה רבש"ע יכול לעולם אמר לו (ירמיה ל) ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק כמד"א (ישעיה לט) מארץ רחוקה ….. ויסרתיך למשפט מייסרך ביסורין בעוה"ז כדי לנקותך מעונותיך לעתיד לבא אימתי בחדש השביעי.

 

המדרש הזה הוא פלא! רבי מאיר, מגובי על ידי רבי שמעון בר יוחאי ואחרים, שיעקב חטא בזה שהוא לא עלה על הסולם! ולא רק זה, טוען רבי מאיר, אלא שבגלל חטא זה , ישתעבדו בניו בארבעת המלכויות!!

אם ה' מראה סולם ליעקב, זה כדי שיעלה עליו! ויעקב מפחד!

הסולם, מסביר השפת אמת, מסמל את האמונה. האמת המוחלטת נמצאת רחוק מאוד בשמים! אין אנו יכולים להשיג את האמת כולה על הארץ. כדי לזכות, אולי, להיות בדרך אל גילוי האמת הנמצא בשמים, עלינו להאמין, לעלות על הסולם, אל עבר הלא נודע. רק בזכות ההבטחה והאמונה בחיים ובאמת הנמצאת אי שם.

יעקב הוא איש האמת. עבורו, ייתכן שהאמת היא כאן! ואין צורך לעשות עבודה נוספת כדי להשיג אותה.

יעקב הוא איש האמת:

ה' מתגלה אל יעקב ומבטיח לו כל מני דברים נפלאים. מה עושה יעקב? הוא נודר שאם באמת זה יקרה, אז ה' יהיה לו לאלוהים!. לכתחילה זו סתירה אל עבר ה' בעצמו! מה זאת אומרת "אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני…אז והיה ה' לי לאלוהים"??. כאילו יעקב מאמין רק במה שמתרחש באמת. ולא בעתיד בסופק!! ה' מכיר את יעקב, איש האמת. הוא לא כועס עליו על דבריו כי הוא יודע מאיפה הם באים. אבל, על יעקב ועל כל זרעו להתחיל תהליך שונה לגמרי מהנקודה שבו נמצא יעקב. על יעקב להבין שעליו כן לעלות על הסולם. שעליו ובמיוחד על בניו, כן להאמין. כי המציאות שונה מהאמת. יש פער אדיר בין האמת (למה שהאדם לומד, בתיאוריה, שזה מה שאמור לקרות. מה שחייב להיות כי זו האמת) והמציאות בה חי האדם! האדם חי עם  רשע שטוב לו וצדיק שרע לו. האדם חי בעולם שבו לא נראית האמת. ובכל זאת, מתבקש מהאדם, מבני יעקב, להאמין באמונה שלמה שכן קיימת אמת בשמים. ולעלות בסולם החיים האנושיים. כי רק כך ניתן להיות בדרך אל האמת האמתית!

מה עושים האומות בסולם?

אם אנסה להמשיך את רעיון ה"שפת אמת", אגיד שארבעת הגלויות, כן עולות על הסולם, כי כל אחת מאמינה באמת שלה. הבעיה היא שהאמת שלה היא לא האמת האמתית. היא אולי רק חלק מהאמת. אבל כל אימפריה בטוחה בעצמה לגמרי שזו האמת. האמונה של כל אימפריה היא שלמה. היא חזקה. אולי יותר מהאמונה של ישראל! אבל, האמונה החזקה והבלתי מעורערת, יש לה דופי: היא לא לוקחת בחשבון שאנו רק בדרך אל האמת! ויש לקחת בחשבון תמיד שאולי יש פנים אחרות לאמת!! ולכן, יש להם תקומה ויש להם נפילה. הם אכן עולים אבל הם גם יורדים!

המדרש לעיל , שם בפי ה' הבטחה ליעקב שאם הוא היה עולה , שוב לא היה יורד. אבל , כדי להגן על יעקב, נגיד שהוא לא פחד להאמין, אלה הוא פחד להאמין יותר מדי!, להאמין כמו אומות העולם, בעבודה שאולי תהיה זרה לגמרי לרצון ה'!. אני רוצה להבין שטוב עשה יעקב שלא עלה. אבל טוב שהראה לו ה' שיש כן לעלות!

כל ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל נגזרת, לפי המדרש מאי העלייה של יעקב. אכן, כל ההיסטוריה תלמד את היהודים שהאמת הרבה יותר מורכבת ממה שנראה . הם יאספו את כל חלקי האמת הקיים בכל אומות העולם כדי לעלות לאט, אבל בסולם הנכון, אל עבר ראשו בשמים, שנגיע אליו במהרה בימינו!!

 

 

 

רחל ולאה (הרב תמיר גרנות):

 

  1. שמות הבנים (לע"ד)

כמעט כל השמות שנתנו לבני יעקב, קשורים ליחסים הכעורים בין רחל, לאה ויעקב. איך ייתכן ששמות שבטי יה, שיישארו כשמות לעתיד של כל שבטי ישראל, יקבעו את האיבה , הכעס, התקוות, והניצחונות של לאה נגד רחל ולהיפך? נראה שהמחלוקת העמוקה בין שתי האחיות, היא גולשת מעבר לסיפור משפחתי אישי והיא מגלמת את המורכבות של הזהות ,ובכך, מגדירה את תפקיד כל העם בהיסטוריה שלו!

  1. לאה מולידה:

בראשית פרק כט (לא) וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה:

לאה נכנסת להריון בגלל, או בזכות שהיא שנואה!! ובאותה סיבה, רחל לא מולידה!! מה ההיגיון בפסוק הזה ובמעשה ה'במקרה  הזה?  האם יש להעניש את האהוב ולתת פרס למי שסובל? זה נראה יותר מדי נוצרי!!

הרב תמיר גרנות מבקש להבין שיש שני תפקידים שונים שניתנו לאישה בסיפור בריאת העולם:

  • א. בראשית פרק א (כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ …

בפרק א', האישה והאיש , הזכר והנקבה, נבראו כדי לפרות ולרבות. כדי להוליד. כדי לשלוט ולסדר את כל העולם החי מסביבם.

  • ב. בראשית פרק ב (ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:..(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:(כא) וַיַּפֵּל יְקֹוָק אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:(כב) וַיִּבֶן יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:(כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:(כד) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:

בפרק ב', האישה והאיש משלימים זה את זה. כאן, הזוגיות היא המטרה. להיות עזר כנגדו, לדבוק בזולת. כאן, ניתן להכניס את הפן הרומנטי, הזוגי שקיים בין בני זוג.

לאה איננה אהובה, אבל היא מולידה. היא שייכת לפרק הראשון של ספר בראשית. ממנה ייוולדו רוב בני יעקב. אבל, מצד שני, לאה משתוקקת להיות גם האישה של פרק ב'. היא מחפשת את אהבת בעלה. הילדים הם אמצעי כדי שבעלה יאהב אותה, יילווה אליה.

רחל, מצד שני, היא האישה של פרק ב'. היא אהובה ועבורה יעקב עבד ארבע עשרה שנים. אבל היא לא מולידה! וכל מהוויה היא להוליד! להיות האישה של פרק ב'!!

המתח הקיים בין שני פרקי הבריאה מתגלה כאן דרך שני הפנים שיש בכל אישה, ובכל זוג: האהבה וההולדה. ואם אפשר, החיבור ביניהם. המתח הזה הוא בעל מרכיבים שונים . וכל ילד יגלם פן אחר. כך שעם ישראל יהיה מורכב בכל הפנים האפשריים של המתיחות בין קצוות המציאות והאמת.

 

ניתן לראות ששם "אלוהים" המופיעה בפרק הראשון בסיפור הבריאה, מופיע בלידות כל פעם שמדובר בלידה ולאו דווקא באהבה. והשם ה', המופיע בפרק השני, מופיע בקשר לאהבה (או לשנאה) בין בני הזוג. למשל:

וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה…

(כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ

  1. הקנאה של רחל (מי השילוח – הרב גרנות)

בראשית פרק ל (א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי:(ב) וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן:(ג) וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה:

"ותקנא רחל באחותה". מי אומר זאת? התורה האובייקטיבית! ייתכן שרחל עדיין לא מודעת לקנאה הזאת. זה קורה "בקרבה" של רחל, כמו ששרה צחקה בקרבה ולא היתה לגמרי מודעת בצחוק הזה. כל הסיפור הוא לגלות לה את מה שמתרחש בתוכה ולברר אותו. מי השילוח אומר שכשלא מצליחים להשיג דבר, יש לעבוד על עצמנו וברר בתוכנו את הסיבות שעבורם אנו רוצים להשיג זאת, איך, למה, עבור מה, ..ורק בירור כזה יכל לפתוח את השערים שיביאו להגשת הדבר. "יגעת ולא מצאתה, אל תאמין" אתה התפללת ולא קבלת? זה בטח בגלל שלא יגעת מספיק. ומה היא היגיעה האמיתית? הבירור הפנימי!

על רחל לעשות בירור פנימי. למה היא ורצה בנים? האם זה בגלל סיבה לא ראויה של קנאה ואגואיסטיות? האם זה כדי שהיא תהיה אם בישראל? האם זה כדי להביע , דרך ילדים את ההשקפה המיוחדת שלה בתוך הזהות היהודית…

לכן יעקב כועס עליה: הוא לא יכל לעשות את הבירור במקומה!!

ואכן, רחל עושה את הבירור ומוכנה לתת את בלהה ליעקב. וזה אחד השלבים שילבנו את המניעים הטהורים שלה ויביאו לה ילדים!

  1. סיפור הדודאים

רחל חשבה שדודאים, כלומר אמצעי חיצוני, מאגי, יכול לעזור לה במקום הבירור הפנימי. אבל הדודאים לא עזרו לה בכלל. אבל, הם עזרו לגלות שלאה רצתה בעיקר את אהבת בעלה: "לכן ישכב איתך הלילה..". לאה רוצה לא להיות ה"מולידה" בלבד אלה גם האישה המוערכת והאהובה. זה סיפור שמסביר היטב את שני העניינים שלמדנו לעיל.

  1. רחל ולאה בזוהר

רחל היא מעולם הנגלה ולאה היא מעולם הנסתר. שני העולמות האלה הם הפוכים ומשלימים. עולם דאתגליה, הוא עולם שבו הכל יפה, חיצונית הכל מושלם. ועולם דאתכסיא, הוא עולם של הצל, של השנוא, של המכוער, של העורמה, זה שבא שלא בהסכם ובכוונה תחילה.  ועל שני העולמות להכיר אחד בשני ולהשלים בניהם!

 

נישואי שת אחיות (הרב מידן)

אפשר להניח שאף פעם לא נחשב נישואים בין שתי אחיות ל"עריות", בזמן הקדום. ייתכן שהתורה אסרה על זה רק בגלל הסיפור של רחל ולאה שהביא לבעיות ביניהן! הרי כל העריות הכתובות בתורה , אסורות בין בחי האישה הראשונה ובין אחרי מותה. אסור להתחתן עם אשת אביו גם אחרי מות אביו.. אבל, לגבי האחות, אין איסור להתחתן עם האחותה אחרי מות אשתו. ראיה שזה לא עריות לכתחילה. אם כן, לפני שהתורה אסרה על זה, זה לא נחשב כעריות ויעקב היה מותר לו להתחתן עם אחיות. רק בגלל הבעיות שנבעו מהחתונה הזו אסרה זאת התורה אחר כך. וכן לגבי הבכור בן השנואה, וכן כמה איסורים שנגזרו מסיפורי האבות (ולא להיפך!)

 

מרחב התמרון (הרב מידן)

למה יעקב קבע שבע שנות עבודה עבור רחל?

ייתכן שזה נקבע רק אחרי משא ומתן ארוך. אבל למה בכל זאת המחיר כה גבוה?

בניגוד לעבד אברהם שהיה לו לקחת אישה מארץ מולדת אברהם, ליעקב ביקשו הוריו לקחת אישה במנות לבן! כך שהיה לו מרחב תימרון מאוד צר!

העבד היה יכול להעמיד כתנאי שהאישה חייבת לבוא מיד אל ארץ כנען. ואם לא, אז הוא היה יכול "לפנות ימין או שמאל"! כלומר, אם אתם לא רוצים שרבקה תבוא אל ארץ כנען מיד, אני הולך, אין עסקה.

תנאי כזה לא העמיד יעקב. או שהוא לא יכל להעמיד אותו, כי הוא היה מוגבל. הוא חייב לקחת מבנות לבן ולכן הוא חייב להישמע לתנאים של לבן. לכן הוא לא יכל לעזוב בקלות את לבן. כי זה לא היה תנאי מפורש שהוא ייקח אותם לארץ כנען. ייתכן שלבן היה מודע למגבלה הזו ולאור הסיפור של העבד, הוא התנא שהבנות לא יעזבו בינתיים אל ארץ כנען, דבר שגרם לאיחור רב של יעקב אצלו!

 

למה להישאר עוד שש שנים (הרב מידן)

נניח שהבננו שיעקב היה חיי להישאר 14 שנים עבור לאה ורחל. אבל למה להישאר עוד שש שנים??

בתום 14 השנים, נולד יוסף. ואז רחל התפללה שייתן לה ה' בן נוסף.

לכן, יעקב חיכה בסבלנות שרחל תכנס להיריון. כי כבר זה היה מסובך עד עכשיו, אין סיבה לסכן הריון על ידי מסע ארוך. אבל לידת בנימין איחרה שש שנים!.

במשך ששת השנים, ייתכן שלבן שינה כל שנה את התנאים (ואכן יש שישה גוונים שונים של הצאן והכבשים)

 

למה רחל גנבה התרפים? (הרב מידן)

הפרשנים הציעו שני כיוונים:

  1. כדי שאביה יפסיק לעבוד עבודה זרה
  2. כדי שלבן לא ישתמש בתרפים כדי לנחש שיעקב עוזב ולאן הוא בורח

הרב מידן מוסיף הסבר אפשרי שלישי: מצאו הארכאולוגים שבתוך האלילים של התקופה הזו, היו חורים שבהם החביאו את ההסכמים החשובים. כאילו האליל, שומר על ההסכם. בין בתור ערב, בין בתור איסור לגנוב דבר שבקדושה. אם כן, ייתכן שהסכם בין לבן ויעקב שימנע מיעקב לעזוב ללא רשות לבן היה חבוי בתוך התרפים של לבן. גנבת התפרים אפשרה להעלים בכך הסכמים מגבילים אלה!

 

הגלעד (הרב מידן)

ההסכם שבברית לבן ויעקב אוסר על יעקב לעבור את היבוק ולכבוש את צפון הגלעד. למרות זאת, רואים שבני ישראל כן כבשו ארצות אלה. איך ייתכן שהם הפרו את ההסכם עם הארמים?

הבר מידן מצא שגלעד, בן מכיר, בן מנשה, נולד מאימה ארמית! כנראה בתקופת שלטון יוסף במצרים, מנשה התחתן עם ארמיה ועל ידי נישואים אלה, כבש לעצמו, ועבור שבטו את הארצות הארמיות האלה משני עברי היבוק:

דברי הימים א' ז- יד: בני מנשה אשריאל אשר ילדה פילגשו הארמיה ילדה את מכיר אבי גלעד.

 

 

 

 

 

 

 

 

מקורות נוספים:

 

הרוחניות: מקום- אבן

 

בראשית פרק כח (י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:(יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:(יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ:(יג) וְהִנֵּה יְקֹוָק נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:

(יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ:(טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:

(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְקֹוָק בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי:(יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ:(יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה:

(כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:(כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְקֹוָק לִי לֵאלֹהִים:(כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:

 

בראשית פרק כט ב) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה ….וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר:(ג) וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ:(……….(ז) וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ:(ח) וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן:(ט) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא:(י) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ:

 

בראשית פרק לא (מד) וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ:(מה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה:(מו) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל:(מז) וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד:(מח) וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד…

(נא) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ:(נב) עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה:

 

רש"י בראשית פרק כח ויצא יעקב מבאר שבע – .. מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה

(יא) ויפגע במקום – לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שנאמר בו (לעיל כב ד) וירא את המקום מרחוק:

דברים פרק יב (ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה:

בראשית פרק יא (ג) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר:(ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:

 

 

 

הסולם: האמונה והאמת

 

שפת אמת :רמז החלום סולם מוצב ארצה כו' הוא בחי' דרך ארץ קודמת לתורה וזהו מוצב ארצה. ואח"כ זוכין לתורה שהוא בחי' ה' נצב עליו. ואיתא כי יעקב אבינו לא רצה לעלות על הסולם. ואמרו חז"ל ר"מ הי' דורש בכל זאת חטאו כו' על יעקב שלא האמין ולא עלה. הרמז הוא כי יעקב הי' אמת. כמ"ש תתן אמת ליעקב. והוא בחי' התורה אין אמת אלא תורה. ובחי' אמונה הוא קודם שזוכין אל אמת. והוא בחי' מוצב ארצה כנ"ל… אבל יעקב שהי' מתקן החטא נתדבק בעץ החיים. והקב"ה שאמר לו עלה הי' כדי שיכין לנו דרך בבחי' אמונה כדאיתא בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחי'. אבל יעקב שלא הי' זז ממדריגת האמת. לכן חטאו בנ"י אח"כ באמונה וזהו הרמז שע"י שיעקב לא עלה לכן חטאו ולא האמינו ונחשב לו לחטא כי אם הי' עולה הי' מכין לנו דרך האמונה בשלימות כנ"ל:

ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתתמה ממנו.

 

 

רחל ולאה

 

בראשית פרק כט (לא) וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה:

(לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְקֹוָק בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי:

(לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְקֹוָק כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן:

(לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי:

(לה) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְקֹוָק עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת:

 

בראשית פרק ל (א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי:(ב) וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן:(ג) וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה:(ד) וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב:(ה) וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן: (ו) וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן:(ז) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:(ח) וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי:

(ט) וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה:(י) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן:(יא) וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד:(יב) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:(יג) וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר:

(יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:(טו) וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ:(טז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא:

(יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי:(יח) וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר:(יט) וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב:(כ) וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן:(כא) וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה:

(כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ:(כג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי:(כד) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְקֹוָק לִי בֵּן אַחֵר:

 

 

 

מי השילוח :ותאמר הפעם אודה את ה'. איתא בגמ' (מגילה ו:) אמר ר"י אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין. והנה בגמ' ודאי לא בשופטני עסקינן שזה האומר יגעתי ולא מצאתי איירי שאנו רואין שיגע הרבה ולא מצא וכן האומר שלא יגע ומצא וא"כ איך שייך לאמור אל תאמין. אך עומק העניין הוא מבואר ברחל ובלאה, כי בטח אמנו רחל כמה תפלות וכמה בקשות בקשה שיושיע לה ה', אך מפני זה לא הועיל לה לפי שנאמר ותקנא רחל באחותה, והוצרכה הקנאה להתברר אם הוא קנאת סופרים שהוא לש"ש או קנאה בעלמא כפי דרך הטבע ח"ו, והנה התנהגות הש"י עם האדם אשר באותה הטובה שנחן בהמדה בהמדה הזאת עצמה ברא בו חסרון, ע"כ לא יוכל הטובה לצאת לפועל קודם שיתרפא חסרונו וקודם שיתרפא החסרון לא יועיל כמה תפלות וסיגופים להאדם עד שיתרפא חסרונו ואז יושע. ע"כ לפי שרחל הוצרכה להתברר במדות קנאה וקודם שנתבררה בזאת לא הועיל לה שום תפלה וכל יגיעתה, וע"כ כאשר בקשה מיעקב אבינו שיתפלל בעדה חרה אפו עליה. ולהבין זאת כי הלא כדין עשתה, כי מי שיש לו צרה בתוך ביתו ילך אצל חכם וכן הקשה הרמב"ן ז"ל, אך מחמת שכתוב קודם ותקנא רחל ע"כ ויחר ליעקב מחמת שמקודם היתה צריכה להתברר קנאתה, אך כשאמרה ליעקב תנה אמתי לפניך כו' ואבנה גם אנוכי ממנה, מזה נראה שכוונתה היתה לש"ש הרי הכניסה צרתה לתוך ביתה. וזה פירוש יגעתי ולא מצאתי אל תאמין אף שאנו רואין שיגע את עצמו, מ"מ לא היה במקום הראוי לפניו להתייגע. כאדם הרוצה לכנוס לבית ודופק שלא במקום הפתח אפילו ידפוק כל היום לא יועיל לו, אבל כשיבא למקום הפתח וידפוק אז מיד יפתח לו.

סיבת הגלות

בע"ה א כסלו התשעח

מישל בן שושן

 

ויצא מ

 

חרן או פדן ארם?

נשים לב לסוף הפרשה הקודמת כדי להבין את הרש"י הראשון בפרשה שלנו:

בראשית פרק כז (מב) וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ:(מג) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה:(מד) וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ:(מה) עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד:(מו) וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים:בראשית פרק כח(א) וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן:(ב) קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ:(ג) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים:(ד) וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם:(ה) וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו:

(ו) וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרֲכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן:(ז) וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם:(ח) וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו:(ט) וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה: ס(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:

לסיכום:

יצחק מבקש מיעקב ללכת ל"פדן ארם" כדי לשאת שם נשים ממשפחת בתואל.

רבקה מבקשת מיעקב ללכת ל "חרן" , אל לבן אחיה כדי לברוח מעשיו .

יצחק דורש ללכת ל.. פדן ארם לשאת אישה ממשפחת בתואל
רבקה דורשת ללכת ל.. חרן כדי לברוח מעשיו אצל לבן אחיה

 

יעקב שומע לשניהם אבל בעיקר לאביו והולך ל"פדן ארם"

אבל, אחרי שעשיו מתחתן עם בת ישמעאל, אז גובר האיום על יעקב והוא "בורח" לחרן!

עכשיו מבינים את רש"י:

רש"י בראשית פרק כח (י) ויצא יעקב – על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק הענין בפרשתו של יעקב וכתיב (לעיל כח ו) וירא עשו כי ברך וגו', ומשגמר חזר לענין הראשון:

כנראה שהשאלה של רש"י היא באמת כך:

ידענו כבר שיעקב נסע לפדן ארם במצוות אביו. אם כן, למה התורה חוזרת על העניין הזה?והוא משיב : מה שגרם לתורה להוסיף את הפסוק הראשון של הפרשה, ולשנות בו את המונחים (מ"פדן ארם" ל"חרן",) זה כדי להגיד לנו שבנתיים, עשיו התחתן עם בת ישמעאל. דבר שמעלה קצת את הזכויות שלו מול יעקב (כי סיבת הפסילה של עשיו היתה שהוא התחתן עם בנות כנען) ובעיקר, הברית הזאת בין עשיו וישמעאל, מהווה אייום ענקי מול יעקב. לכן, בסופו של דבר, יעקב איננו הולך "לפדן ארם" כדי להתחתן, אלא הוא בעיקר בורח לחרן מפני האייום הנורא שנוצר.

 

לסיכום:"פדם ארם" ו"חרן" הם אותו המקום. אולי אחד נמצא בתוך השני (חרן העיר ופדן האזור) אבל המינוח חשוב כדי לדעת מה היתה כוונת יעקב בהליכה הזאת ומה היה מצב רוחו! בסופו של דבר הוא גם בורח וגם יישא שם נשים , אבל יש ללמוד שהמשימה הראשונה היתה של רבקה והשנייה של אביו יצחק (שהוא לא לוקח בחשבון בכלל את סיפור האיום מצד עשיו!)

 

ההגנה המוגבלת

ה' מבטיח ליעקב שהוא יגן עליו:

בראשית פרק כח (טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:

ה' יגן על יעקב בגלות. אבל ההגנה הזאת תפסיק כשסוף הגלות יגיע!

מניטו רומז שסוף הגלות הגיעה ועם ישראל לא עלה ארצה וייתכן שמה שקרה בשואה מראה שה' כבר לא הגן על עמו!

 

 

 

היהודים מול אומות העולם

בראשית פרק כט (א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם:(ב) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר:(ג) וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ:(ד) וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ:

שלושה עדרי צאן מייצגים את אומות העולם.

יעקב , שברח מ"אחיו" בגלל חוסר אחווה בניהם והסכנות שנגרמו מהחוסר הזה, קורא להם "אחי"! הוא מחפש אחווה! אבל האחווה שלהם, נובעת מהכעס, מ"חרן". יעקב מציע להם שלום אמיתי .

האומות חושבים: האמת לא תתגלה רק כש תהיה אחדות בעולם. הבאר יתגלה רק שלושת העדרים.יעקב מסיר להם: כל אחד אצלנו יכול להיות רעה, לגלות האמת! רק כשהוא רואה את רחל הוא מצליח להרים האבן!..

"מאין אתם"= אתם מהאין. כולנו מהאין.

הם עונים "מחרן"= מחרון אפו של העולם. הם כועסים על העולם.ה' כעס על העולם והעניש אותו וכולנו סובלים מהעונש הזה.  יעקב עונה להם שאכן הבורא אחד ויצר אנשים שונים ומה שהוא דורש מהם זו האחווה. ויש הרבה אלימות בעולם בין אחים. הוא קורא להם "שלום"! אסור לקחת את ההתערבות של הבורא כעונש ושהעונש הזה הוא בלתי הפיך ותמידי. לא. לכל אחד המשימה של השלום , הפחתת הכעס ותיקון העולם. אין "פאטאליות" הכל ניתן בידי האדם. אין עונש קדמון שמתיל חושך על העולם. אם בני אדם רוצחים אחד את השני, זה בגלל שהם רוצחים לא בגלל שזה העונש של הבורא אל העולם.

הגלות

הנשמה נמצאת בשמים, בבית אבא! היא מרגישה טוב שם.

אבל, בכל זאת, היא יורדת למטה, לפגוש הגוף. טאז היא בונה בית משלה, עם בעלה! זה הרבה יותר קשה אבל היא מחפשת לבנות בית !

ישראל היא הנשמה של העולם. ישראל "נכנסים" לתוך אומות העולם כמו שהנשמה נכנסת לתוך הגוף. היא מחייה אותו. והיא מושכת אותו לכיוון רוחני יותר.

 

הגלות היא קשורה לעם ישראל:

א. לפני שלאברהם היה זרע כל שהוא, ה' מבטיח לו שזרעו יהיה בגלות 400 שנה!! כאילו הזרע קשור לגלות!

ב. יעקב הוא הראשון שיוצא לגלות. הירידה היא על תנאי שיש לחזור. אבל המשימה בגלות היא יצירת עם ישראל מתוך אומות העולם! שבטי ישראל ייצגו את כל האפשרויות להיות בן אדם ויעשו מזה אחדות. זה הפן של האוניברסאלי האמיתי של עם ישראל.

הבעיה היא שבסוף יש חזור!!

 

רבקה בקשה מיעקב שירד ללבן ושהיא תקרא לו אחרי "ימים אחדים":

בראשית פרק כז (מג) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה:(מד) וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ:(מה) עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד:

יעקב נשאר הרבה יותר מ"ימים אחדים"! הוא נשאר אצל לבן 20 שנה:

  • 7שנים עבור רחל (אבל הוא קיבל לאה)
  • עוד 7שנים עבור רחל
  • 7-1=6שנים עבור הצאן.

סה"כ= 20 במקום 21

במקום השנה הזו שהייתה חסרה בגלות , בני ישראל יישארו 400 מאות שנה במצרים

אבל הם גם יצאו מוקדם (רק 210 שנה) ויהיה חסר 190שנה. לכן אנו נקבל בגלות אדום יותר מ1900שנה!

למה רבקה לא שלחה לקרוא ליעקב?, לפחות למה לא כתוב בתורה?

אולי בגלל שהיא התנתה את הקריאה הזו לפיוס עם עשיו! דבר שאולי עדיין לא קרה עד היום!!

 

בכל אופן יעקב "שכח את עצמו" בחרן. ורק הלחץ של האנטישמיות וזכות נשותיו גרמו לו לחזור הביתה!

רחל ולאה

לאה היתה אמורה להינשא לעשיו רחל ליעקב

מכיוון שיעקב לקח על עצמו את שתי המשימות (שלו ושל עשיו) הוא חייב להתחתן עם שתיהן

  • רחל היא אשתו של יעקב. יעקב זה היהודי של הגלות
  • לאה היא אשתו של..ישראל! עבור ארץ ישראל!

יהודה, הדואג למלכות ישראל בארצו הוא בנה של לאה

יוסף, בנה של רחל, דואג ליחסים עם הגויים במצרים

לידת יוסף

לידת יוסף היא הלידה שתגרום למשפחת יעקב לעזוב את הגלות. למה?

כי עשיו היה אמור לטפל בכל העולם החומרי ולהכניס בו רוחניות במידה והוא היה מתחבר עם יעקב. הפירוד נבע מהניתוק בין החומר והרוחניות

יוסף ייקח על עצמו להיות העשיו המתוקן במשפחת יעקב!

עם יוסף, אפשר להתמודד מול עשיו!

יוסף הוא צדיק כי הוא מצליח לחבר בין המשימה של עשיו לרוחניות!.

 

לסיכום(לע"ד):

נראה לי שיש לחשוב עוד ועוד על שתי הסיבות שדוחפות את יעקב לגלות:

  • בניין משפחה
  • בריחה מעשיו

לא ייתכן שיש שתי סיבות לאותו המאורע בלי שיהיה קשר הדוק ביניהן.

ייתכן שהקשר הוא כך:

יעקב יוצא לגלות כי

  1. המשימה הראשונה של עם ישראל היא אוניברסאלית. עם ישראל חייב להיבנות בחוץ לארץ כדי לאסוף בתוכו את כל הזהויות האפשריות של "להיות בן אדם" בעולם. 12 השבטים מבטאים את הריבוי הזה.
  2. המשימה השנייה היא החזרה ארצה כדי ליצור עם אחד בין כל השבטים. להעיד על היכולת ליצור אחדות בעולם כולו.

נראה לי שקשה מאוד להסביר לעם היהודי שלגלות  יש מטרה עליונה! זה יגרום לו לרצות להתבולל ולהפסיק לחלום על החזרה לארץ. אם המשימה הראשונה הזאת תוצג כדבר טוב ורצוי, זה עלול לבטל את אפשרות יישום המשימה השנייה: החזרה לארץ!

לכן, החכמים הסבירו לנו שהגלות היא רעה. שהיא נגזרה בגלל עונשים. שהיא זמנית והכניסו בתודעה היהודית שמצב הגלות הוא מצב לא רצוי ולא טבעי. הם הכניסו בכל יהודי את הרצון לחזור לשנה הבאה בירושלים.

וזה הציל את היהודים מהתבוללות והכחדה

 

לכן, בנוסף , התורה מספרת שהיציאה של יעקב היא בריחה! כדי להדגיש שזה לא רצוי! יוצאים לגלות רק "עד אשר ישוב חרון אף אחיך". נשארים בגלות  רק "ימים אחדים"!

כל זה כדי לאפשר החזרה המיוחלת בסוף ימי הגלות.

 

בגלל שלעם ישראל יש שתי משימות מנוגדות

  1. לייצג את כל ריבוי הזהויות של בני האדם בעולם
  2. ליצור עם אחד היושב בארץ אחת מוגדרת מלכתחילה: ארץ ישראל

וכדי להגן על המשימה השנייה, יש להראות את המשימה הראשונה כשולית, דרך אגב, שנעשית מעל כורחנו. ולא בכוונה תחילה.

לכן,הגלות, שהיא יישום המשימה הראשונה ,מוצגת כדבר שלילי, כתקלה של ההיסטוריה, כעונש, או מקסימום כדי "לאסוף את ניצוצות הקדושה שהתפזרו בין האומות", אבל אף פעם כמהלך חיובי רצוני ורצוי. אבל עם ישראל נולד בגלות גם ראשי השבטים נולדו בגלות וגם העם כולו נולד במצרים.והוא חוזר אליה כל פעם שהוא צריך למלא המשימה הראשונה.

יש תנאי אחד שמחבר בין שתי המשימות: היהודים חייבים לחזור, אחרי הגלות, לארצם וזו היא הגאולה.

אין גאולה בלי גלות אבל אסור שתהיה גלות לשמה, גלות ללא גאולה

(לע"ד): שנואה לאה

התורה אומרת בפירוש שה' מרגיש שלאה שנואה (על ידי יעקב)

בראשית פרק כט(לא) וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה:

גם לאה מכריזה שהיא שנואה.:

בראשית פרק כט(לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְקֹוָק כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן:

הזהר אומר שרחל היא אשתו של יעקב, איש הגלות ולאה היא אשתו של ישראל, איש ארץ ישראל.

יעקב אוהב את רחל (בתור יעקב)

אבל ייתכן שכשיעקב יקבל את שם ישראל ויחזור לארץ, הוא יתקשר (בתור ישראל), יותר ללאה.

יעקב יקבר את רחל "בדרך". כאילו רחל, למרות שהיא אהובה עליו היא שומרת על הבנים שנולדו בחוץ לארץ.

אבל יעקב ייקבר במערת המכפלה עם לאה:

בראשית פרק מט(לא) שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה:

 

יעקב פאסיבי

בהרבה הזדמנויות מרגישים שיעקב יותר "נגרר" מאשר יוזם.

רבקה אימו היא זאת שדוחפת אותו  לקחת את הברכה בתחפושת עשיו

רבקה ויצחק שולחים אותו לפדן ארם

לבן קובע את סדר היום של יעקב

לבן כופה עליו להתחתן עם לאה

כשה' אומר ליעקב לחזור הביתה, הוא רואה הצורך לשאול את נשותיו. ורק אחרי שהם מסכימות, ואפילו מעודדות אותו, הוא בורח מאת לבן.

……

אפילו ביזמות של יעקב יש תמיד פן של פאסיביות

 

גם אצל כל בן אדם, אפילו כשהוא יוזם הרבה דברים, חלק ניכר מהחיים שלו מוכתבים על ידי המציאות.

יש לאדם שתי אופציות: לחיות הכפיות האלה בצורה רעה או בצורה טובה

לחיות המציאות בצורה טובה, זה לקלב אותה ולהפוך מה שכפוי לדבר רצוני! לאהוב את המציאות. על ידי זה שהופכים אותה לטובתנו או שמשלים את עצמנו שבעצם זה מה שרצינו לכתחליה!

 

לאה נכפת על יעקב

הבכורה נכפת על יעקב

התפקיד שיעקב לוקח על עצמו להפוך לישראל, היא גם נכפה עליו!

כל יהודי מרגיש שהיהדות נכפת עליו!

כל אדם יכול להרגיש שהמציאות להיות בן אדם נכפת עליו.

 

אבל על האדם לקחת על עצמו הכפיה ולהפוך אותה למשימת חייו

"עשה רצונו כרצונך" (פרקי אבות)

אין לנו הרבה ברירה! :

"בעל כורחך אתה נולד..בעל כרחך אתה חי…" ובעל כרחך אתה עתיד דין וחשבון!!

 

כמו שיעקב קיבל על עצמו את המשימה שהוטלו עליו, כך כל יהודי מקבל את המשימות שמוטלות עליו

 

בסופו של דבר, יעקב יבין שאלה הם החיים שלו! והאדם המאושר הוא זה שיגיד שאילו היה לו לבחור אחרת, הוא היה בוחר בדרך שהוא לקח, הדרך שהחיים הובילו אותו בה!

 

בעצם יעקב חי את הכפיות האלה והתורה מספרת לנו אותן ככפיות

אבל זו דרך כינה להתמודד עם המציאות.

בלי ליפף אותה כאילו אנו בוחרים בכל.

 

המעבר בין הכפייה לבן הרצון, הדרך בין היראה לבין האהבה, היא הדרך שמנסה המסורת היהודית להנחיל בכל יהודי!

על דודאים לוז ומה שביניהם

בע"ה י כסלו התשעז

מישל בן שושן

 

ויצא פי

על דודאים ,לוז ,ומה שביניהם

 

א. הדודאים מתוך רעיון של הרב יונתן גרוסמן( ישיבת הר עציון)

 

הסיפור מוזר מאוד. באמצע לידת בני יעקב, התורה עושה אתנחתא ומספרת על מכירת דודאים תחת הזכות לשכב עם יעקב לילה אחת. מיד אחר כך, התורה ממשיכה לספר את לידת הבנים. מה משמעות הסיפור הזה באמצע בניית משפחת יעקב?. אני מציע לקרוא את הסיפור הזה בקונטקס שלו: מה קרה לפני ומה קרה אחרי:

אחרי נישואי יעקב עם שתי האחיות לאה ורחל, מתחילות הלידות.

פרק כט (לא) וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה

לאה שנואה ורחל אהובה. זו סיבה מספיקה כדי שה' יבחר שלאה תלד ורחל לא! כאילו הוא בעד הנדכאים! זכות ההולדה נקנית על ידי הצער שמרגישה האישה!!

אם כן,לאה מולידה ראשונה ארבעה ילדים. היא זו שנותנת להם שמותיהם ומשמעות השמות:

  • ראובן: כִּי רָאָה יְקֹוָק בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי
  • שמעון: כִּי שָׁמַע יְקֹוָק כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה
  • לוי: עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים
  • יהודה: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְקֹוָק

מעניין: כל הילדים נקראים על שם השנאה שמרגישה לאה ועל התקווה שהילד ישנה את התנהגות יעקב כלפיה! ואז כתוב: "וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת"!!

למה לאה מפסיקה? למה ה' מפסיק את הפריון של לאה? האם הוא חושב שזה מספיק לה! עכשיו , בטח נגרם צער יתר לרחל ויש לחשוב לתת גם לה ילדים?

אכן התורה מסיבה את צומת ליבה אל רחל. היא במצוקה. אבל תגובתה מפתיעה:

פרק ל-(א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

רחל משליכה את האשמה של עקרותה על יעקב שאיננו מתפלל מספיק עבורה (כמו שיצחק התפלל עבור רבקה). יעקב אחראי!. יעקב, מצידו כועס עליה ומפנה אותה לאלוהים!:

(ב) וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן

אם היא עקרה זה, בגלל התנהגותה! אולי בגלל הקנאה שלה אולי בגלל שהיא חוצפנית,אולי בגלל שהיא מאמינה יותר על הסגולות של צדיקים יותר מאשר עזרה ישירה מהשמים? באל מכל מקום, ההחלטה למנוע ממנה ילדים באה אך ורק מהאלוהים! אז רחל מוצאת פטנט אחר, מוכר ממעשי שרה: היא תוליד ילדים דרך בלהה שפחתה! ואכן בלהה מולידה שני ילדים:

  • דן: וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן
  • נפתלי: וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי

שוב שני השמות ניתנים בהקשר לתחרות בין לאה ורחל! רחל הצליחה! נגד יעקב, נגד אחותה ונגד האלוהים!

ואז, באופן מפתיע, לאה נותנת גם היא שפחתה זילפה ליעקב! למרות שהיא כבר ילדה ילדים ! אולי כדי להתחרות עם רחל גם במגרש הזה של השפחות . אולי, בהתחשב למה שהיא תגיד אחר כך בעניין יששכר: היא מראה שהיא מוכנה להתנהג כאילו אין לה ילדים! להשפיל את עצמה ולהתנהג כאילו היא עקרה בתיתה את זלפה שפחתה! זלפה מולידה שני ילדים עבור לאה:

  • גד: וַתֹּאמֶר לֵאָה <בגד> בָּא גָד! (מי בגד במי?)
  • אשר:וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת

ואז, אחרי לידת שמונה ילדים: ארבעה מלאה וארבעה משתי השפחות, מגיע סיפור הדודאים:

(יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:(טו) וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ:(טז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא:

הדודאים הם מן עשב  שהפרשנים חלוקים על זהויו. רש"י סובר שזה "יסמין" רשב"םסובר שהם "תאנים", אונקלוס מתרגם "יברוחין" ואבן עזרה מסביר שיש להם ראש היוצא מהאדמה עם עלים גדולים אבל השורש מפותל ודומה לצורת אדם.היום מסכימים לתרגם בלטינית:" Mandragora".כולם מעניקים לדודאים סגולות מרפה של פריון או הגברת התשוקה.

אם כן, ראובן מנסה לעזור לאמה שלו שמרגישה עדיין שנואה, כדי לקרב את לב יעקב אליה. רחל, מצידה, רואה מזדמנות להשתמש בצמח ה"מאגי" הזה כדי לטפל בעקרותה. רחל מוכנה למכור ללאה את הזכות להיות עם יעקב בלילה ההיא תמורת הדודאים. כמה הערות בשלב זה

  1. ההתערבות של ראובן:

מעניין לשים לב למילים הפותחות את המהלך: "וילך ראובן". אלה בדיוק המילים שפותחות עוד מהלך שלו "וילך ראובן וישכב עם בלהה פלגש אביו" גם שם, ראבון הבכור מרגיש אחראי על מה שקורה בחדר המיטות של הוריו. הוא מתערב בדברים שהוא לא אמור לטפל בהם! אולי היא מרגיש אחראי על שלמות המשפחה ושנאת יעקב כלפי אימו מאיימת על אחדות המשפחה כולה?. על המהלכים האלה (הראשון והשני) יעקב אביו יגנה אותו בברכתו האחרונה ויסיר ממנו את זכות הבכורה:

  • פרק מט (ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז:(ד) פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה: פ

ראובן מלאה "רצון טוב" אבל הוא מתנה גבצורה לא נאותה. גם בסיפור של הבאת בנימין למצרים, הוא מציע ששני בניו יהרגו במידה והוא לא יחזיר את בנימין! גם בסיפור יוסף, הוא מלא כוונות טובות אבל הוא מפשל!

  1. 2. העסקה:

נשווה בין " וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה" לבין בפעם היחידה שהסגנון הזה מופיע שוב בתורה:"ויבוא עשיו מן השדה"

בשני המקרים אכן היתה עסקת חליפין בין שני אחים. שם, תמורת נזיד עדשים נמכרה.. הבכורה! וכאן, בתמורת לדודאים נמכרת..הזכות לשכב עם יעקב! אבל שם, יעקב היה ה יוזם וכאן הוא לגמרי פסיבי. הוא האובייקט של החליפין! מידה כנגד מידה? או מדובר על עניין עמוק דומה שמתרחש בין הסיפורים?

3.יעקב

כבר שמנו לב שבכל הסיפור, יעקב מאוד מפסיבי. נשותיו הן שמחליטות על הכל. לבן החליט לתת לו לאה, הנשים נותנות השמות לילדיהם, והן קובעות מי ישן עם מי בלילה! מילים מוזרות מדליקות לנו נורה אדומה:

" וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא" בדיוק הביטוי המוזר שמצאנו …בלוט!: בנותיו משכירות אותו ושוכבות איתו ללא ידיעתו, ושיא הפסיביות שלו מתבטאת ב "לא ידע בשכבה ובקומה". גם שם כתוב:" וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא "

 

  1. רחל

רחל מוכנה לוותר על הזכות להיות עם יעקב תמורת הדודאים. מהלך זה איננו מוצא חן בעיני הפרשנים. היא, כאילו "מבזה" את המשכב עם יעקב. בדיוק כמו שעשיו ביזה את הבכורה (ויבז עשיו את הבכורה) יתרה מזו, רש"י קושר בין הוויתור הזה, הביזיון הזה, והעונש שהיא לא תיקבר עם יעקב!!:

רש"י  לכן ישכב עמך הלילה – שלי היתה שכיבת לילה זו ואני נותנה לך תחת דודאי בנך. ולפי שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להקבר עמו

  1. התוצאות:

מיד אחרי הסיפור הזה, התורה מתארת את התוצאות של המהלך:

(יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי

למה ה' "נותן ללאה ילדים ולא לרחל? כי ההתנהגות של שתיהם בסיפור הדודאים הראה שרחל איננה עוד ראויה. היא האמינה יותר בדודאים וויתרה על יעקב. היא קשורה אולי לתרפים, לקמעות ולסגולות מרפה מפוקפקות, יותר מאשר לאמונה באלוהים ולענווה מול החלטותיו. לאה, מצדה, התנהגה בענווה, וותרה על הדודאים רק כדי לזקות ביעקב. היא זוכה ורחל לא!!דווקא את לאה ה' שמע! והוא מעניק לה עוד שלושה ילדים:

  • אשר:נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי
  • זבולון : זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים

עכשיו לאה מאושרת מאוד! אם כן, ה' צריך לעזור ….למי שפחות מאושרת: רחל!!

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ:(כג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי:(כד) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְקֹוָק לִי בֵּן אַחֵר.

 

מסכנות

למה השמות של בני יעקב קשורים לסכסוכים בין האמהות לשנאה, לקנאה, לתחרות??!! למה באווירה המסוכסכת הזו נולדים השבטים, נולדים ראשי בני ישראל, עם ישראל?

נראה לי שכאן מתגלה הסוד של קיום עם ישראל ומהותו:

רצון הבורא היה לברוא בני אדם שונים ומגווונים. שכל אחד יפתח לו הסתכלות עצמאית וייחודית של המציאות. אבל הבורא גם רצה שדרך השוני הגדול הזה בין בני האדם, תתגלה אחדותו! המטרה הזו לא הוסגה. לכן, הוא בחר לברוא "עולם קטן" שבו, יהיו מיוצגים כל האפשרויות להיות בן אדם, עם המחלוקות הערות בניהם, ויחד עם זו, שהאנשים האלה יהיו מאוחדים בניהם בתור עם אחד. כך שהעם הקטן הזה יהיה עד, במשך כל ההיסטוריה, לרעיון המיוחד הזה: יש אחדות ולא אחידות בין כל ההסתכלויות השונות של בני האדם על הארץ. יש אחדות ולא אחידות בין כל התופעות השונות שאנו מגלים בבריאה. יש בורא אחד ומשגיח אחד לכל העולמות השונים והמנוגדים שאנו מתמודדים איתם במציאות. או, במילים אחרות, שה' (האחד) הוא האלוהים(כוחות הטבע שנראים שונים ופרודים)

 

כדי ליצור עם זה, ה' בחר להוליד 12 ילדים. שונים, מסוכסכים, שכל אחד הוא עולם ומלואו. שהילדים ייוולדו מארבע אימהות. מאוד שונות בתפיסת עולמן, במעמדן (גבירות ושפחות). מזוגיות שלהם. אבל 12 הילדים ייוולדו מאב אחד כדי שיהיה בהם המימד החשוב הזה של האחדות למרות השונות.

כדי שהילדים האלה ייולדו, יש ליצור מתחים אדירים בין השקפות עולם שונות, מניעים שונים, שנאה, אהבה, קנאה, וכל מה שיכול לגרום למתח אמיתי בחיים. המתחים האלה חייבים להתרחש כבר בשלב הזוגיות של ההורים. בין יעקב "התם היושב האוהלים" ליעקב הגונב והמשקר והבורח והנושא נשים רבות בגלות

בין לאה השנואה , הצנועה ורחל האהובה והחוצפנית

בין ארץ ישראל לחוץ לארץ

בין הרצון להשתייך לאומות העולם לרצון לבנות עם מיוחד בארצו

אם כן, פרשת ויצא כולה עוסקת המהלך הקשה הזה: יצירת עם ישראל בתוך המתח של הגלות, במתח של ארבע נשים שונות.

המתחים האלה הם שיוצרים חיים! למרות הקושי שיש בחיים האלה המתוחים, עם ישראל חייב לגלות אחדות (ולא אחידות) כדי למלא את תפקידו בעולם. אכן, עם ישראל הוא הפרדוקס הגדול ביותר בעולם: לפתח שוני בין חלקיו וגם אחדות!

 

 

 

ב. לוז מתוך רעיון של הרב תמיר כהן (ישיבת מעלות)  

 

כשיעקב מגיע למקום "הנורא הזה" , חולם ומקבל הבטחות ומשימות, הוא קורא למקום ההוא בשם חדש:

וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה:

המקום הזה נקרא כבר בשם מיוחד "לוז". יעקב נותן לו שם חדש אבל , במשך הסיפור, התורה ממשיכה לקורא למקום הזה "לוז". גם יעקב קורא לו לוז. אפילו אם מזכירים שהוא נקרא גם כן "בית אל", לוז נשאר תמיד!

(ו) וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי

בספר יהושוע: וְעָבַר מִשָּׁם הַגְּבוּל לוּזָה אֶל כֶּתֶף לוּזָה נֶגְבָּה הִיא בֵּית אֵל

כשאנו מחפשים מקורות אחרים של השם הזה, מגלים הרבה מדרשים, בגמרא ובזוהר וגם בספר שופטים:

שופטים פרק א  (כג) וַיָּתִירוּ בֵית יוֹסֵף בְּבֵית אֵל וְשֵׁם הָעִיר לְפָנִים לוּז:(כד) וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד:(כה) וַיַּרְאֵם אֶת מְבוֹא הָעִיר וַיַּכּוּ אֶת הָעִיר לְפִי חָרֶב וְאֶת הָאִישׁ וְאֶת כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁלֵּחוּ: (כו) וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה!

ננסה לסכם את המקורות השונים :

  1. 1. הנצח:

בסיפור למעלה בספר שופטים מתברר שלוז היא עיר שקשה מאוד לכבוש. וגם כשכובשים אותה, היא חוזרת לחיות במקום אחר!

  1. תחיית המתים:

הלוז הוא אחד מעצמות עמוד השדרה, לא רחוק מהגולגולת, שלפי המקורות, הוא איננו נרכב אחרי המוות. וממנו ה' יוכל להחיות את המתים. בדומה לגרעין התא שבו יש את הDNA, העצם הזו מכילה את כל המידע הדרוש כדי ליצור בחזרה גוף אחרי תחיית המתים.

  1. דוד חי וקיים:

במשך החיים, העצם הזו "איננה ניזונה מהאוכל הרגיל". בניגוד לשאר עצמות הגוף, הלוז הוא לא רוצה להתנהג כמו כולם. הוא ניזון רק מסעודת מוצאי שבת! ולא משאר הסעודות הרגילות. יש מנהג נפוץ לשים משיריי היין של ההבדלה על העורף, מקום הלוז.למה סעודה זו מיוחדת?

  • כי היא סעודה בלי תיאבון כי כבר אכלנו מספיק בשבת אבל אוכלים רק לשם מצווה.
  • היא סעודת דוד המלך. ודוד, לפי המדרשים לא היה אמור לחיות. אדם הראשון נתן לו 70 משנותיו כדי שיחיה! דוד חי עם הרגשה שכל יום ניתן לו במתנה. הוא חי בהרגשה של "עני ואביון" למרות שהוא היה מלך וכל יכול. דוד חי אבל הוא היה צריך להיות מת. הסעודה שדוד עשה בכל מוצאי שבת היא סעודה להודות לה' על זה שהוא לא מת בשבת!! ובכל זאת אנו עדיין מכריזים: דוד מלך ישראל חי וקיים!

הלוז מרמה: הוא נראה מת כי הוא לא אוכל כמו כולם. אבל אחרי שכולם מתים, הוא מקור החיים הנצחיים! הלוז הוא רמאי! בחיים הוא נראה מת ובמוות הוא חי!

דרך אגב, נראה לי שהביטוי "עם קשה עורף" איננו שלילי. הוא מרמז על סוד הלוז (העצם של העורף)שקיים בעם ישראל

  1. רמאי:

קוראים לו "בתואל הרמאי". "בתואל" בגימטרייה 439. כלומר 440 פחות אחד. "מת" פחות אחד!! כאילו מת אבל לא! והוא רמאי! וכך הוא שורד! רבקה היא "בת בתואל הארמי". היא מכירה את הסוד הזה של החיים הנצחיים, מבית אביה. זה מה שנותן לה את הכוח והתבונה להציל את יעקב מאבדן התולדות. היא מוכנה לפעול דרך רמאות, אבל זה לטובת נצחיות התולדות!!

  1. הדם :

המילה "לוז" בעצמה היא בגימטרייה 39. כלומר 40 פחות אחד. "דם" פחות אחד. הדם הוא הנפש. הלוז הוא כמעט הנפש! הוא דם פחות א. ואם עושים דם ועוד א' מקבלים..אדם!

6.יעקב נאלץ לרמות את אביו ואת עשיו כדי לשרוד ולהקים את עם ישראל. גם עם ישראל נראה , בעיני הגויים, מרמה וגונב ורמאי. אבל עם ישראל שורד והגויים חולפים!

  1. התכלת

מקורות אחרים מכנים את המקום שבו יוצרים את צבע התכלת לצבוע את הציציות,"לוז"! התכלת מסמלת את הים, השמים, את כיסא הכבוד. הלוז, בארץ, הוא שליחות קטנה של הרקיע!

הלוז נמצא אמנם בעולם הזה, בתוך גוף האדם, בעולם שבו הכל מתכלה. ובכל זאת, הוא לא עונה לחוקים האלה. הוא בא מעולם הנצח. מהעולם הבא. מהשמים. הוא מכניס האין סוף בעולם הסופי.

  1. השקר והקשר

אומרים "תיתן אמת ליעקב" אבל בפשט הפסוקים יעקב משקר! הוא מתחפש, גונב ובורח. הוא מראה עולם של שקר ולא אמת! מה פירוש האמת עבור יעקב?

העולם הזה נקרא "עלמא דפרודא" או "עלמא דשקרא". השקר, נובע מחוסר יכולתו להיות מקושר לשאר הדברים.

כשחוקר מחפש לגלות את האמת, הוא שואל המון שאלות כדי לחבר בין כל הפרטים, אפילו הכי קטנים. ואז, יכול לגלות שפרט אחד איננו יכול להיות קשור לשאר וזה השקר!

אם כן, השקר, זה הפירוד בין הדברים. חוסר הקשר שאנו מגלים בין כל מה שבמציאות.

בני אדם, בדרך כלל, מבולבלים על יד ריבוי התופעות והמידות שהם מגלים במציאות. קשה לאדם לחבר בין העולמות השונים. הם רואים רוע, כאב, אי צדק, טבע, חלומות, אנשים שונים. וקשה מאוד לחבר בין כל הדברים ולמצוא הרמוניה לקשר בין הדברים האלה. אכן, הכל נראה מנוהל על ידי רשויות רבות,"אלוהים" רבים ומנוגדים. קשה מאוד לחבר הכל ולהגיד שהכל בא מאל אחד. לסיכום, העיולם נראה הרבה יותר שקרי מאשר מקושר.

יעקב מגלה לעולם: נכון העולם הזה נראה ממש שקרי, לא מחובר. אבל יש אחד! שהוא מקשר בין הכל! בנתיים הכל נראה חסר קשר, שקרי. אבל עם ישראל בא להעיד על קיום אחדות וקשר בין כל העולמות.

אמת , בעולם הזה, הוא עדות שיש קשר. אפילו אם הכל נראה מרמה ושקר. המילה "אמת"  מחברת בין האלף בהתחלה, התיו בסוף והמם באמצע.

לכן, כשיעקב מגיע למקום הלוז, שם מתגלית לו משימתו ותפקידו בעולם: לחבר בין הקצוות! זה סוד הלוז: להעיד בעולם הזה על הנצחי מתוך הארעי. להעיד על הקשר בעולם השקר. לאחד בין הפרודים.

  1. בית אל

המקום הזה , לוז,היה קיים כבר. יעקב מוסיף לו את המימד האלוהי. יש קשר= לוז. אבל הקשר הזה הוא ה'! יעקב מפנה את הלוז כלפי השמים. הוא מחבר בין שמים וארץ. עם הסולם והמלאכים ובני האדם. בית אל איננו מחליף את השם לוז. הוא משלים אותו, מסביר אותו. המקום הזה, יהיה "בית" כלומר. מקום שבו נכנסים אנשים ומתאספים כדי לפגוש את הנצחי, האל. זה מקור בית המקדש.

  1. 10. יעקב

"יעקב אבינו לא מת". מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. יעקב גילה את המקום הזה ונודר בו משימת עם ישראל בהיסטוריה. שם הוא גילה את הלוז, סוד הנצחיות שתעזור לישראל להמשיך להתקיים למרות כל הנסיונות להכחידו .

 

לסיכום:

שם המקום, לוז, מרמז על הנקודה, העצם הקטנה, שיש לגלות אצל האדם. נכון שהאדם ימות, שהמציאות חולפת. אבל יש נקודה אחת ששורדת וממנה יש תקווה לחיים נצחיים. הנקודה הזו היא סוד החיבור והאחדות בעולם של פרוד. הלוז קשה מאוד. אי אפשר לשבור אותו. כי הוא מעולם הנצח. המחבר בין קודש לחול במוצאי שבת. בין חיים למוות, בין שמים וארץ.

 

הערה: הארכיאולוגים ממקדים את לוז במקום שממזרח צפונית לעיר רמאללה. מקום שנקרא היום "ביתין" (דומה לבית אל)

ג. החלטה קשה מתוך רעיון שלהרב אלחנן סמט (ישיבת הר עציון)

 

כל הסדרה שלנו כתובה כמקשה אחת. בלי רווח, בלי פרשיות פתוחות או סתומות. היא כוללת 148 פסוקים.

בהתחלה, יש כמה דברים שחוזרים בסופה: מלאכים, יעקב בדרך, קריאת שם למקום, הבטחות והסכמים (בין יעקב ואלוהים ובין יעקב ללבן. בשניהם יש "פגיעה" וגם אבנים. אם כן, יש מקום לקשור בין ההתחלה והסוף.

במצב כזה שאנו מכפלים את הדף שבו נכתבת הפרשה שלנו ומצמידים את הסיף להתחלה, מה קורא לאמצע הפרשה? הנה טבלא שמסכמת את הפרשה כדי להבליט את הנקודה הזו. העמודה הרשאונה מתחילים הפרשה ביציאה לחרן ובעמודה השנייה, בקריאה מלמטה למעלה, יוצאים מחרן לכיוון ארץ ישראל. למטה, הנה הפסוקים שנמצאים בדיוק באמצע:

14שנה — 74פסוקים 6שנים—-  74פסוקים
פרק כח  (י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:(יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ ל(ב) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים
כח וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (ב) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים:
כח אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:

 

לב (ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה
כח  אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה

 

לא(נב) עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי
כח (יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: לא (מה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה:(מו) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל:
כח (יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם: 

 

כח (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ לא (נ) אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ:
ל (כד) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְקֹוָק לִי בֵּן אַחֵר:(כה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי:

(פסוק 74 )

(כו) תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ:

(כז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי יְקֹוָק  בִּגְלָלֶךָ: ……….(מג) וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים

לא (א) וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ ..:(ב) וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם:(ג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ:(ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ:

 

החלק הראשון של הפרשה, יעקב יוצא לחרן ובונה שם את משפחתו. זה לוקח לו 14 שנה שבסופת הוא מחליט שעליו לחזור הביתה. מיד אחרי לידת יוסף, יעקב מחליט לחזור.

ואז אנו נמצאים בדיוק בפסוק ה74: אמצע הפרשה. יעקב מבקש מלבן לתת לו ללכת.  אבל בתוך הפסוק, הוא "משתיל"  רמז: " אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ"!

לבן אכן תפס את הנקודה ומבקש מיעקב להישאר. יעקב מתפתה כדי לעשות כסף ונשאר אצל לבן!!

ההחלטה ללכת היתה כאן. הוא אכן זוכר שהוריו שלחו אותו רק "לימים אחדים". המטרה היתה מוגדרת מאוד: לבנות משפחה ולחזור. והנה שהפיתוי להישאר בגלות גובר!!

בדיוק באמצע, יש ליעקב לקחת החלטה קשה: לעזוב את הגלות בזמן המתאים ולא להישאר עוד דקה!! הפיתוי גדול. הוא מתחיל להרוויח כסף!! ולבן עוצר בעדו!!

כל החלק השני של הפרשה, בדיוק אותו מספר של פסוקים 74, עוסק בסיבוכים , תוצאות החלטתו להישאר בגלות! קשה להיפרד, הוא חייב לברוח, הוא גורם כמעט למלחמה. הוא מקלל את רחל בלא יודעין , מה שיגרום למותה. העיקוב גורם ואסונות רבים. ה', בכל זאת עוזר לו ומגן עליו. אבל יעקב יסבול מאוד מכל הסיבוכים האלה!!     רמז, אולי לחזרתנו אנו לארץ אבותינו ללא יותר מדי עיקובים!! יכ בעיקובים תלויים הרבה ייסורים!

 

ד. ימים אחדים (לעניות דעתי)

מי קבע שיש לעבוד שבע שנים עבור רחל? לא לבן אלא יעקב!! לבן שאל אותו מה משכורתך והוא ענה שיעבוד שבע שנים! למה שבע? השנים האלה יהיו בעיניו "כימים אחדים", מרוב שהוא אהב את רחל. נזכור שרבקה שלחה את יעקב ללבן כדי שיישאר שם רק "ימים אחדים"! נראה לי שניתן לפרש "ימים אחדים" כ"איחוד הימים" . השבת, יום השביעי, מאחד את כל ימי השבוע. יעקב יצטרך כל ימיו לחבר בין הדברים ולאחד אותם. לכן, עבורו, המחזור של שבע הוא היחידה החשובה הבלתי ניתנת לחלוקה!

ויצא מוש

בע"ה ז כסלו התשעו

מישל בן שושן

 

ויצא מוש

לאה ורחל

  • למה לאה הודתה לאלוהים אחרי לידת יהודה?

"הפעם אודה את ה'  ותקרא שמו יהודה.ותעמוד מלדת"

היא חשבה שליעקב צריכים להיוולד רק ארבעה בנים. שלושה כנגד שלוה אבות והרביעי, כנגד דוד המלך.

המלכות, היא הגשמת האידיאלים בעולם הגשמי ביותר. ואכן, המלכות היא המידה האחרונה, התחתונה ביותר. לכן, יהודה, שהוא השבט של המלכות היה אמור, בעיני לאה, לסיים את תולדות יעקב . עם ישראל היה יכול להתפתח מארבעת הבנים שלה. לכן, היא מודה לאלוהים עכשיו, כאילו בסוף התהליך של לידת השבטים.

ה' מעניש אותה ועוצר אותה מללדת עוד!"ותעמוד מלדת". מידה כנגד מידה. היא חשבה שזה הסוף, אז באמת זה היה הסוף עבורה!

  • למה רחל "מקנא באחותה" רק עכשיו, אחרי לידת יהודה ואחרי שעמדה מלדת!?

היה יותר הגיוני לקנא בעת לידת הילדים הראשונים. כל פעם שלאה מביאה לעולם ילד, היתה רחל צריכה "לקנא" באחותה! למה היא לא עשתה זאת רק עכשיו , דווקא שלאה "עמדה מלדת"?

רחל גם חשבה, כמו לאה, שלאה הולידה את כל השבטים. ואין יותר מקום לילדים שיבואו ממנה! על זה היא כעסה: היא רצתה שבשבטי ישראל יהיה ביטוי לתפיסת החיים שלה! הרי אנו יודעים שלאה ורחל היו מאוד שונות במהותן ובתפיסת החיים שלהן. המקובלים מחלקים את העולם הנשי בין נשות כמו לאה ונשים כמו רחל!

אם כן, לרחל יש חשיבות שייקחו בחשבון את המימד שלה בעם המתגבש. עכשיו שכאילו נגמרה היצירה של עם ישראל על ידי ארבעת השבטים האלה, היא דורשת מיעקב שישנה את המצב ויכניס גם ילדים ממנה!

  • התחת אלוהים אנוכי, אשר מנע ממך פרי בטן?

יעקב טוען שאם היא רוצה ילדים ממנו, זאת ההחלטה של האלוהים. וגם הוא סבור, בשלב זה, שיהיו לו רק ארבעה ילדים! הוא בעצם טוען שאם היא רוצה ילדים היא צריכה לעשות בירור אישי:

  • התגובה של רחל:

רחל מקנא. אבל יש שני סוגי קנאה. יש קנאת סופרים, כשרה, קנאה לשם שמים, וקנאה פסולה, אגואיסטית. רחל זקוקה לבירור עצמי: איזה קנאה יש בתוכה?

לכן, היא עושה מעשה נועז: היא נותן את בלהה שפחתה ליעקב: "היא מכניסה צרתה בביתה"! זה מראה שהיא עשתה את הבירור הנדרש: היא באמת רק רוצה שיעקב יוליד שבטים מבית מדרשה. היא לא עושה זאת רק בגלל התסכול האישי.

 

 

זה יפתח את הדרך להמשיך בהולדת הילדים. מתברר שהאלוהים חיקה לזה כדי שיהיו באמת 12 שבטים ושהמלוכה לא תסתיים ביהודה אלא שיהיו יותר אופציות, שיהיו גם ילדים מרחל, שיצא יוסף וכל אחיו.

ייתכן שאם הבנים היו רק ארבע, הסיפור של עם ישראל היה הרבה יותר פשוט אבל פחות מעניין! הו אהיה נגמר בסיפור של עם מיוחד אבל רק עם אחד בין העמים

שנים עשרה השבטים מאלצים את ישראל להיות גם אוניברסאלי ולהציג את כל האפשרויות להיות בן אדם בעולם!

ויצא גז

בע"ה ד כסלו התשע"ה

מישל בן שושן

 

ויצא גז

 

למה יעקב יוצא?

לכתחילה יש שתי סיבות שונות:

  1. הבריחה מעשיו
  2. ללכת להתחתן אצל לבן

אבל שתי הסיבות קשורות:

בטבעו, יעקב הוא "תם, יושב אוהלים" הוא אינטלקטואל ואוהב להישאר עוסק בדברים רוחניים ושכליים.

מהרגע שעשיו מסרב לקחת עליו את התפקיד המשלים, כלומר תפקיד הבכורה, יעקב נאלץ בעל כורחו, על ידי הנסיבות, על ידי רבקה אימו ואפילו בעזרת אביו יצחק, לקחת על עצמו תפקיד עשיו. יעקב חייב לעבור שינוי דרמאטי. הוא חייב לדאוג לפרנסה, לעבודה, לחתונה, לכל צורכי עולם הזה!!

 

כדי שיעקב יהפוך ל"אב" שלישי, ויצא ממנו עם ישראל, הוא חייב לעבור שינוי. כמו שאברהם עבר שינויים גדולים (ממידת החסד המופרזת למידת הדין) ויצחק גם כן (טוב שהייתה איתו רבקה) , כך יעקב חייב להפוך מאינטלקטואל שמסתפק ברוחניות, לאבי האומה הישראלית. בשביל זה הוא חייב להתחתן עם הנשים הנכונות שיעזרו לו להשתנות. הנשים האלה נמצאות בחרן, כמו כל נשי המשפחה.

 

אם כן, יעקב חייב לעבור משבר שידחוף אותו לצאת ממזג הטבעי שלו , לקראת נשותיו. הסיפור עם עשיו, הוא בעצם סיבה שתדחוף אותו לכיוון הזה! כאילו מהשמים הכל נעשה כדי שבסופו של דבר גם אביו וגם אימו וגם הוא יבינו שיש לו ללכת לחרן. ה"בריחה" מעשיו משמשת בעצם לדרבן כדי להתחיל את המהפכה הפנימית הדרושה!

 

שואל הג"ז: למה יעקב חיכה עד לגיל מופלג של 63 כדי למצוא אישה? למה הוריו לא דאגו לו לפני כן? כנראה שיעקב היה צריך לעבור את משבר גנבת הברכות והבריחה מעשיו כדי להשתכנע לעשות את המהלכים המיוחדים האלה שיביאו לו את הנשים המתאימות לו! אפילו אם זה לקח המון שנים. דרך אגב גם אביו יצחק חיכה די הרבה זמן כדי להתחתן. הפסוק מציין זאת:"ויהיה יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה". כלומר (לפי הפירוש של הג"ז), יצחק חיכה דווקא לרבקה כדי להתחתן איתה!

 

ניתן גם להציע האפשרות שליעקב היתה מיועדת רחל, אבל בגלל מה שקרה עם עשיו הוא היה צריך להתחתן עם לאה (שהיתה מיועדת לעשיו במידה והיה מקבל הבכורה).לכן היינו צריכים להמתין עד שהמצב בין האחים יתברר כדי שיעקב יתחתן עם הנשים המתאימות (או רק רחל או גם לאה)

 

יצא והלך

הפסוק הראשון של הסדרה מתחיל אומנם במילה "ויצא"(יעקב מבאר שבע) אבל הוא מסתיים במילה "וילך" (חרנה). כל יציאה, היא לקיחת סיכון. (כמו בפרשת "כי תצא"). היציאה היא כאן תוצאה של בריחה. יוצאים כדי לא להימצא כאן. אבל ה"הליכה אל", מבטאת מטרה חיובית(ולא בריחה): הוא הולך אל נשותיו.

אם כן, הפסוק בעצמו מקשר בין היציאה (הבריחה) והמטרה החיובית, ההליכה (לחתונה).

אם כן, למה החכמים בחרו במילה ויצא במקום וילך כדי להכתיר את הסדרה?

כי הסדרה תדבר על השברים הרבים שיעקב יעבור. בשבילו, אלה יהיו הרבה "יציאות". קשות, ומסוכנות. יעקב עובר משברים וסובל מהם (כך הוא ידווח בסוף ימיו אל פרעה "מעט ורעים היו ימי שני חיי..") כך שהיציאה בולטת עבורו יותר מההליכה מרצון. אם כן,מצודקת בהחלט כותרת הסדרה "ויצא":

כל מה שיקרה, לפחות בסדרה הזאת הן "יציאות" יעקב לעולם ה"אלים" שאליו הוא לא היה מתוכנן לצאת.

 

 

יציאה או ביאה

גם בטרמינולוגיה של נסיעות עם ישראל יש מקום להבחין במילים האלה:

כשיצאו ממצרים, מדברים על "יציאה" כי זו היתה יותר בריחה מאשר רצון לעלות לארץ ישראל. ואפילו לצאת, הם לא היו כל כך מוכנים! היה צריך להוציא אותם ביד חזקה!

הנביא יחזקאל מנבא שיהיו יהודים בגלות ש"מארץ מגורתם יצאו ואל אדמת ישראל לא יבואו". כלומר, יהיו כאלה שיצאו מהגלות , בלי רצון עז לעלות ארצה. כאילו הם לא באים אל הארץ אלה הם נקראים "יוצאים" בלבד!

גם בפרשת מסעי, קוראים :"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו ממצרים"ברור שהם רק יצאו!" ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם" כלומר, משה דרבן אותם להתכוון אל המסע יותר מאל היציאה. "ואלה מסעיהם למוציאהם" אבל הנה שהם נוסעים רק כדי לצאת!

 

נס או טבע?

יש שתי הנהגות העולם על ידי הבורא:

  1. ההנהגה הטבעית. זו ההנהגה המועדפת והמתוכננת מראש. האדם חייב להתנהג, לפעול, לפי חוקי הטבע. הוא חייב לעשות את ההשתדלות שלו. לעבוד, לזרוע, לדאוג לפרנסתו, כאילו אין ניסים.
  2. הנהגה ניסית: במידה ויהיו כישלונות, אילוצים חמורים ודחופים, ה' יכול לעשות ניסים שיהיו נגד כל חוקי הטבע. זו הדרך הלא אהובה על ידי הבורא. כשהוא יעשה זאת, זה לא יתקיים לעד. זה תמיד ייחשב כ"יוצא דופן". לכן, למשל, יציאת מצרים שנעשתה על ידי נסים גלויים ועל טבעיים, איננה מתקיימת. כלומר, על האדם להבין שהגאולה היתה פעם אחת, שזה אפשרי, יש ללמוד ממנה אבל זה לא דבר שמגיע לו מאליו. כדי להגיע לעוד גאולות, יש לעבוד ולזכות בהם! אסור לסמוך על הנס! הרב מאוד כועס על אלה שחושבים שהגאולה האחורנה תבוא בניסים גלויים ושאין לנו לעשות כלום כדי שהיא תגיע. להיפך, עלינו לפעול בכל כוחותינו כדי להביא את הגאולה!!

 

בתוך הדרך הראשונה, הדרך הטבעית, חייבים אנו להכיר שיש כל הזמן "נסים נסתרים" בתוך הטבע! בניגוד לניסים הגלויים, הם מתרחשים כאילו זה טבעי, אבל, כשאנו מסתכלים על זה בפרספקטיבה, מגלים שאלה היו ניסים נסתרים, כלומר ה' פעל, על ידי חוקי הטבע, כדי להגיע למטרות נפלאות. למשל, פורים וחנוכה הם ניסים שפעלו דרך חוקי הטבע. ובכל זאת, אנו קוראים להם "ניסים".

 

אם כן, יש שני סוגי ניסים:

  • הנס הנסתר: דברים שקוראים במציאות לפי חוקי הטבע אבל, אם מתבוננים במכלול, מגלים שהיתה כוונה מכווונת של הבורא בתוך המהלכים הטבעיים האלה. אלה ניסים חיוביים ורצויים. ויש לגלות אותם ולהודות עבורם.
  • הנס הגלוי: הוא נס לא טבעי, משנה את חוקי הטבע. כמו קריעת ים סוף או מכות מצרים. אלה נסים שה' לא אוהב לעשות ואין להם קיום. הם לא כדאיים עבור בני האדם. הגאולה האחרונה לא תשתמש בניסים כאלה כדי שהגאולה האחרונה תתקיים בכוחות הטבע בקביעות.

 

יעקב מתבקש לגלות את ההנהגה הטבעית. עליו לעבוד, כדי להתפרנס עליו להתמודד עם קשיי עולם הזה. ובתוכם, יגלה את כל ה"ניסים" שה' עושה דרך חוקי הטבע.

 

הפגיעה

"ויפגע במקום". יעקב מקבל "שוק"! הוא מזועזע. ה' רוצה לזעזע אותו. כדי שישתנה. כדי שיבין דברים שלא הבין עד כה. זה משבר קשה. כמו פיגוע!

אם המדרש מספר שאליפז בא וגנב ממנו כל רכושו, זה כדי ללמד אותנו שיעקב איננו יכול יותר לסמוך על העושר של אבותיו. לא העושר הפיזי ולא הרוחני. עליו לעשות את כל העבודה מחדש!

כמאמר הרב :"נסיון השוק גדול יותר מנסיון בית המדרש"

 

אלוהי אברהם ואלוהי יצחק

נכון שה' מופיע אליו כאל אלוהי אברהם ואלוהי יצחק. אבל, עליו לגלות עוד אלוהים אחר: אלוהי יעקב. זה שיודע לעשות הקשר בין שני האלוהים הראשונים!

הוא האלוהים שברא גם את השמים וגם את הארץ וחיבר ביניהם! לכן, הוא חולם על סולם. זו כל התכנית שלו: לחבר בין שמים וארץ. בין דרך ארץ והתורה. בין העולם הזה והעולם הבא. בין חסד אברהם לגבורת יצחק.

אם הוא יצליח , אז ה' יהיה עבורו אלוהים. כלומר, הוא יצליח לחבר בין "אלוהים" ו"ה'"

עכשיו מבינים את ה"נדר" שלו: אם ה' יעזור לי בעבודתי בחוקי הטבע, ואוכל לגלות את השגחתו דרך חוקי הטבע, אז אני אצליח לגלות את האלוהים של יעקב: האל שהוא מאחד את הכל.!

 

ויחלום

מלשון "החלמה"! החלום מאפשר לו לפתור את הבעיות שנגרמו על ידי הפגיעה:

החלום , תפיסת מרחק עם המציאות, ראייה עמוקה עם פרספקטיבה, מאפשרת לו לגלות את מהלכי האלוהים בתוך הטבע. הוא מבין את תפקידו ואת המשימות שלו.

 

למה יעקב לא נולד עם תכונות אלו?

למה יעקב חייב לעבור ייסורים רבים כדי לשנות את טבעו? למה הוא לא נולד עם תכונות עשיו וגם עם תכונות יעקב? כך הכל היה נראה יותר קל!

אלה שמי שחייב לעסוק באיחוד המידות ולהעביר את הכלים לעבודה זו לזרעו אחריו, חייב לחוות בעצמו את השינויים, את הפערים, את הקצוות, כדי שהאיחוד בניהם לא יהיה רק מהשפה אל החוץ אלה חוויות אישיות. וחוץ מזה, כדי לפתח מיומנות בתחום, עדיף להיות קיצוני בדבר, ואפילו מנותק מהקצה השני. כך שהמהלך המאלץ לעבור מן קצה אל קצה יילמד עוד יותר את גודל העבודה. והעבודה תיעשה באופן יותר עמוק. הקושי הזה, זה הקושי להיות יהודי וזה הקושי של אריכות הגלות!

אם ה' היה רוצה ליצור בן אדם מושלם, הוא היה עושה זאת. אלה שהוא בחר בדרך ההפוכה: לברוא אדם ולתת לו מטרה רחוקה מטבעו. כך האדם מגלה את כל הפנים של המציאות, עוד יותר עמוק מאשר אם הוא היה נולד מושלם עם אמת אחת מובנית. ריבוי הדעות, ריבוי הפרצופים, ריבוי הדרכים ההפוכות , הליכה אל קצוות "קיצוניות" ורבות כל כך, רק מעשירים את האמת ועוסקים בגילוים ובירורים שהם אפשריים רק בתהליכים ארוכים וכואבים.

 

אנוכי

יעקב מכריז: "אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי".

אנוכי= האנוכיות, האגואיזם. כשאדם יוצר קונספציה מקובעת ולא מוכן לצאת ממנה, הוא אנוכי!

כשיש אנוכיות, אין מקום לאלוהים. בגלל האנוכיות שלי, לא ידעתי שיש אלוהים!

משה יאמר: "אנוכי עומד בין ה' וביניכם" כלומר, האנוכיות היא מסך המבדילה ביניכם ובין ה'! הרב מגדיר את האנוכיות כעבודה הזרה החמורה מכולן. אפילו אנשים רוחניים מאוד ואפילו מקיימי מצוות, עובדים עבודה זרה כשהם אנוכיים!

יעקב מכיר בעיקר: עד כה הייתי אנוכי. לא רציתי לראות דברים אחרים, להתמודד עם עולמות אחרים. עכשיו, אני נפתח למשימות הקשות ולשינויים. עכשיו אני פוגש את ה'!

לפגוש את ה', זה להיות פתוח.

במצרים, בני ישראל לא שמעו אל משה מ"קוצר רוח": לא רוצים לבזבז זמן ואנרגיה כדי לשמוע דבר חדש, אחר. אין זמן, אין כוח. להיות בעל "אורך רוח" זה לאפשר הפתיחות. בני ישראל היו באמת בתוך מצרים, עבודי עבודה זרה של הקונצפציה ולא יכלו לשמוע למשה!

מי הוא ה'? זה שמתגלה כשאני יוצא ממצרים! "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"!!

 

יעקב לא מעוניין שרחל תלד!

יעקב אוהב את רחל מאוד. יש לו כבר ילדים מלאה והוא מסרב להתפלל עבור רחל כי הוא מעדיף אותה כאישה ולא כאם. (דרך אגב, יהיו לו הרבה צרות מהילדים של רחל ומהעובדה שרחל תלד! רחלתמות, יוסף ימכר ובנימין יילקח). יעקב חושב שהרצון של רחל ללדת ילדים הוא רצון "אנוכי" מאוד. והוא גוער בה: "התחת אלוהים אנוכי"? כלומר, את מתבלבלת בין האלוהים לאנוכיות שלך!

כשה' פותח את רחמה של רחל, זה לא בזכות יעקב, זה אך ורק בזכות תפילותיה שלה. ואכן, בתכנית של ה', זה יגרום להרבה צרות- מעלות- משברים שייטיבו בסופו של דבר עם תפקידו של יעקב. אבל זה לא נעשה בקלות!

 

גימטריות (למי שאוהב!):

יעקב יצא . אבל באיפה? לא בטוח שהוא היה גר בבאר שבע. ייתכן שזה היה מגרר. בכל אופן, הפסוק אומר שהוא יצא מבאר שבע. רמז לשבע דברים שיעקב עזב ,לצערו:

  1. הוא עזב את אביו
  2. הוא עזב את אימו
  3. הוא עזב את שם
  4. ואת עבר
  5. הוא עזב את ארץ ישראל
  6. הוא עזב את האפשרות להיענות לתפילותיו בארץ ישראל
  7. הוא עזב את לימוד התורה

"באר שבע"= אותיות של אב-אם- שם-עבר

"שבע"=ארץ ישראל ( נחלת שבעה)

"באר שבע"= ביטול מתלמוד תורה המכונה "באר שבע"(חצבה עמודיה שבעה)

עזיבת מקור התפילה= שבע (שבע ביום היללתיך)

 

הפטרת ויצא

בע"ה ד כסלו התשע"ב

מישל בן שושן

 

הפטרת ויצא

הושע 11-12

ישעיה דלזאס

  1. הושע הוא נגד הקרבנות. הוא מעדיף שהאדם יהיה ישר , "ונשלמה פרים שפתנו" שנבין, נידע ..
  2. וארשתיך לי לעולם..וידעת את ה': כדי להגיע לדעת את ה', כמו לדעת את בן זוגו, חייבים לבטוח בשני. אפילו אם אין ביטחון, אין ביטחון בהצלחה. וגם צריך להסכים בכשלונות, בתסכולים. ללמוד לחיות עם התסכולים
  3. העיקר נמצא בדרך ולא בהגעה! המהר"ל מסביר שהגלות מאוד עוזרת
  4. קשר בשל הוא להסכים לתסכול. ושיחיפוש הוא תמידי ה' הוא לא "תשובה" אלה דרך חיפוש
  5. כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ורשעים יכשלו בם. הדרך הוא העיקר . זו הדעת האמיתית
  6. הושע משווה את היחס בן האדם ליחס בין איש ואשה.
  7. יעקב הולך בדרך. וזו הדרך ליחס נכון עם ה'.
  8. מי שחושב שהוא "הגיע" , לא הגיע לשום מקום, הוא אפילו לא יצא בכלל!

 

פסוק יב' פסוק יג
ישראל עובד באישה ישראל עובד כדי להשיג אישה

האישה היא העיקר

העבודה היא האמצעי

אבל נראה לכתחילה שהאמצעי זו האישה כי הוא עובד "בה".

ה' מעלה ישראל על ידי נביא

נביא הוא האמצעי

המטרה היא ישראל עבור ה'

באישה שמר

עבור המטרה שהיא האישה, יעקב מוכן לשמור הצאן, לשמור את העבודה, לעבוד.

בנביא נשמר

על ידי הנביא, ה' שומר את הקשר עם ישראל שהיא המטרה

 

הושע פרק יא

 

(ז) וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי וְאֶל עַל יִקְרָאֻהוּ יַחַד לֹא יְרוֹמֵם:

(ח) אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי:

(ט) לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר:

(י) אַחֲרֵי יְקֹוָק יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג כִּי הוּא יִשְׁאַג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם:

(יא) יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם נְאֻם יְקֹוָק:

ס הושע פרק יב

(א) סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן:

(ב) אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל:

(ג) וְרִיב לַיקֹוָק עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ:

(ד) בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים:

(ה) וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ:

(ו) וַיקֹוָק אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יְקֹוָק זִכְרוֹ:

(ז) וְאַתָּה בֵּאלֹהֶיךָ תָשׁוּב חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר וְקַוֵּה אֶל אֱלֹהֶיךָ תָּמִיד:

(ח) כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב:

(ט) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי כָּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי עָוֹן אֲשֶׁר חֵטְא:

(י) וְאָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד:

(יא) וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה:

(יב) אִם גִּלְעָד אָוֶן אַךְ שָׁוְא הָיוּ בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי:

(יג) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר:

(יד) וּבְנָבִיא הֶעֱלָה יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר:

(טו) הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו:

הושע פרק יג

א) כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת:

(ב) וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן:

(ג) לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה:

(ד) וְאָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי:

(ה) אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת:

 

רש"י הושע פרק יב

 

(יג) ויברח יעקב שדה ארם וגו' – כאדם שאומר נחזור על הראשונות שדברנו למעלה וישר אל המלאך ועוד זאת עשיתי לו הוצרך לברוח שדה ארם ידעתם איך שמרתיו:

ובאשה שמר – את הצאן:

(יד) ובנביא העלה ה' וגו' – ועל שאתם מבזין את הנביאים ומלעיגין בדבריהם הלא בנביא העלה וגו':

 

אבן עזרא הושע פרק יב

 

(יג) ויברח – היה לכם לחשו' כי אביכם בברחו אל ארם עני היה וכן אמר ונתן לי לחם לאכול:

ויעבד, באשה – זהו הלא ברחל עבדתיך ובעבו' אשה היה שומר צאן ואני העשרתיו גם העליתי בניו על יד נביא הוא משה ושב ישראל כמו צאן ושומרן משה ושכח ישראל כל זה:

רד"ק הושע פרק יב

 

(יג) ויברח יעקב – והם אינם זוכרים הטובה שעשיתי עם אביהם שברח מפני עשו אחיו:

ויעבוד ישראל באשה – אף כשהיה שם הוצרך לעבוד את לבן בעבור אשה שיתן לו בתו והעבודה ששמר את צאנו וכן בבתו האחרת שנתן לו שמר צאנו גם כן ואני הוא שהייתי עמו וברכתיו ושב משם בעושר ובנכסים:

(יד) ובנביא העלה – ועוד עשיתי חסד עם בניו שירדו למצרים ונשתעבדו שם ושלחתי להם נביא שהעלה אותם ממצרים ברכוש רב והוא משה:

ובנביא נשמר – ארבעים שנה שהיו במדבר נשמרו ע"י נביא שנתתי להם ולא חסרו דבר וכל הטובות האלה אינם זוכרים ומכעיסים אותי בתועבות ובלא אל זהו שאמר:

 

מצודת דוד הושע פרק יב

 

יג) ויברח יעקב – הלא כשברח יעקב מפני עשו אל ארם אז עבד ללבן בעבור אשה היא רחל ואח"ז חזר עוד לשמור צאן לבן בעבור אשה אחרת וכל זה היה מגודל עוני כי בא בידים ריקניות וכאומר הלא חזר ברכוש גדול ומי נתן לו זה הרכוש הלא אני ואיך תאמר אך עשרתי מצאתי און לי:

(יד) ובנביא – הלא ע"י משה נביאי העלה וכו' וע"י היה נשמר בדרך וכאומר הכל בא בהשגחתי ואיך תכחשו לומר שאינני משגיח ומכיר מעשה האדם:

 

 

 

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת שמיני סימן ב

 

ישראל (שמות ד) כמה שמח, ראה סלם ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' וגו' (בראשית כח) הלך אצל לבן ברח מפני עשו, ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר (הושע יב) ועבד בלבן עשרים שנה שנאמר (בראשית לא) עבדתיך ארבע עשרה שנה וגו' ולבסוף העשיר והוליד בנים וחזר ופגע בעשו וניצול ממנו ושלם את נדרו ולא המתין בשמחתו אלא ותצא דינה בת לאה וירא אותה שכם בן חמור (שם /בראשית/ לד) ובאת לו צרת יוסף ונמכר לעבד, ומה יעקב הצדיק כך שאמר לו הקב"ה עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט) ולא המתין בשמחתו הרשעים על אחת כמה וכמה לכך כתיב אמרתי להוללים אל תהולו, וכתיב לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב)

 

 

 

הושע בן בארי

 

ל פי המסורת היהודיתהושֵעַ בֶּן-בְּאֵרִי הוא נביא אשר פעל בממלכת ישראל באמצע ימי בית ראשון, לקראת חורבן ממלכת ישראל. ספרו, הכולל ארבעה עשר פרקים, הוא הראשון בספרי תרי עשר. עיקר נבואותיו של הושע הן תוכחות לאנשי ממלכת ישראל, אולם הן מכילות גם פניות אחדות לאנשי ממלכת יהודה.

ספר הושע כולל גם שני סיפורים על נישואי הושע עם אישה זונה, המדמים את היחס בין אלוהים ועם ישראל. סיפורים אלו מפורשים על ידי הפרשנים השונים במגוון דרכים, ועל כך ראו להלן.

תוכן עניינים

[הסתרה]

1 רקע היסטורי

1.1 כותרת הספר

1.2 תוכן

2 פרטים אישיים

2.1 שמו

3 ספר הושע

3.1 תוכנו של הספר

3.1.1 נישואי הושע

3.1.2 חטיבה שנייה

3.1.3 רעיונות מרכזיים

3.2 סגנון

4 הושע בחז"ל

5 לקריאה נוספת

6 קישורים חיצוניים

7 הערות שוליים

[עריכה]רקע היסטורי

הושע בן בארי נתנבא בעשורים האחרונים של ממלכת ישראל. היו אלו ימים של עצמאות מדינית רעועה, ותחלופה מהירה של מלכים אשר רצחו איש את קודמו. כמו כן, בימים אלו גדלה עוצמתה של ממלכת אשור, וחייליה צעדו לראשונה בארץ ישראל.

ישנן שתי דרכים לקביעת זמנו המשוער של הושע: כותרת ספרו, המספקת מידע כללי למדי – ויש הטוענים שאף אינו מדויק; ותוכן הספר, שנבואותיו מרמזות על אירועים מסוימים, לעתים באופן מעורפל. בעיה נוספת בקביעת הזמן על פי התוכן היא, שאפשר שלא נשתמרו כל נבואותיו ואנו מחזיקים בידינו רק את חלקן, בהתאם לכלל החז"לי "נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא הוצרכה – לא נכתבה" (בבלימגילה יד ע"א).

[עריכה]כותרת הספר

על פי הכתובת המופיעה בראש ספרו, פעל הושע "בִּימֵי עֻזִּיָּהיוֹתָםאָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה, וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל". עם זאת, קביעת תקופתו של הושע איננה פשוטה כל כך. ראשית, כבר בכתובת זו ישנה בעיה, שכן תקופות אלו אינן חופפות לגמרי: מלכי יהודה הנמנים כאן המשיכו למלוך גם עשרות שנים אחרי ירבעם מלך ישראל. ימי המלוכה של כל המלכים הללו יחד מגיעים עד קרוב ל-90 שנים. לדעת רבים, אין זה סביר שהושע, אשר כבר בתחילת פעילותו הנבואית היה בגיל הנישואין (א', ב: תְּחִלַּת דִּבֶּר-ה' בְּהוֹשֵׁעַ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הוֹשֵׁעַ: לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים), חי ופעל במשך תקופה כה ארוכה. יש בחז"ל כמה התבטאויות מהן נראה כי אכן חשבו כך, אולם הפרשנים החדשים אינם מקבלים זאת, והם מנסים לקבוע את זמנו בטווח זמן מצומצם יותר. יש מהם שאף הציעו, כי רשימת מלכי יהודה באה בכותרת רק משום שגרת הלשון (ואולי כתוספת מאוחרת של עורך בן ממלכת יהודה, שהייתה בידו מסורת לא מדויקת על זמנו של הושע), על פי כותרת ספר ישעיהו.

ליישוב הסתירה בצורה אחרת, יש המשערים כי הכתובת בראש הספר מונה רק את המלכים החשובים, ולכן חסרים מלכי ישראל האחרונים, שלא מלכו פרק זמן ארוך ולא הותירו חותם משמעותי על הממלכה. אולי הכתוב משמיט במכוון את המלכים שהשיגו את כיסאם על ידי שפיכות דמים, ואת זכריהו בן ירבעם מפני שמלך רק שישה חודשים. רש"י מביא בפירושו לספר דעה, על פיה זכה ירבעם להזכר בין המלכים, כיוון שלא קיבל לשון הרע על עמוס (כמתואר בעמוס ז', י-יז).

[עריכה]תוכן

בשל העמימות בה מנוסחות נבואות הושע, קשה לקבוע בביטחון לאילו אירועים היסטוריים מתייחס הנביא. ישנם אירועים, אשר לוּ התרחשו בתקופת הושע היו ודאי צריכים להותיר בספרו את חותמם. בין אלה ניתן למנות את המס שהעלה מנחם לאשור (מל"ב ט"ו כ), ומלחמת רצין ופקח באחז (המלחמה הסורית-אפריימית) ותוצאותיה: חורבן ממלכת ארם, וכיבוש שגרר הגליית חלקים נרחבים מצפונה של ממלכת ישראל בידי אשור. דבר זה גורם למחלוקות באשר לקביעת זמנו של הושע, כיוון שפרשנים שונים רואים בנבואות שונות התייחסויות לאירועים שונים. למשל, ישנם פרשנים הרואים בנבואה בפרק ה', ח – ו' ו נבואה המתייחסת למלחמת רצין ופקח, ועל כן מתארכים את הושע בהתאם. לעומתם, חוקרים אחרים לא קוראים קטע זה כך, ובעקבות זאת משערים אחרת.

ראייה ברורה למדי לכך שהושע נתנבא עוד בימי ירבעם או זכריה בנו, אפשר למצוא בפרק הראשון בספרו, בו ה' מבטיח לבית יהוא חורבן: "…עוֹד מְעַט, וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא" (ד). כיוון שאלו הם אחרוני מלכי בית יהוא, אפשר להניח שהנבואה שייכת לימיהם. ברם, גם ראייה זו אינה מקובלת על כל הפרשנים. יש מסבירים, ש"בית יהוא" הוא כינוי כללי לבית המלוכה בישראל (כפי שהאשורים כינו את מלכי ישראל בשם "בית עמרי", גם שנים רבות לאחר שחדל לשלוט). יחזקאל קויפמן אף הציע לשנות את הנוסח ל"בית יהורם", ולתארך את הנביא הזה לימי יהורם בן אחאב.

קשה לטעון שהושע לא המשיך להתנבא גם לאחר ימי ירבעם: חילופי המלכים המהירים שבאו רק לאחר תקופת ירבעם מהדהדים במספר מקומות בהושע, דוגמת: "כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר, וְאָכְלוּ אֶת-שֹׁפְטֵיהֶם; כָּל-מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ, אֵין-קֹרֵא בָהֶם אֵלָי" (ז' ז).

חורבן שומרון (כאירוע שהתרחש) אינו מופיע, כך נראה, בנבואות הושע, ולכן אפשר להניח שחדל להתנבא לפני כן.

 

תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור בשנים 744 עד727 לפנה"ס על פי התיארוך המקובל. מנחם בן גדימוזכר ברשימת המעלים לו מס.

גבולות זמן אלו מוסכמים כמעט על כל החוקרים (למעט קויפמן וחוקרים אחדים שהולכים בגישתו, המובאת להלן), אך הם רחבים למדי (למעלה מ-25 שנים), והמיקום המדויק בתוכם שנוי במחלוקת. יש הסוברים שהושע נתנבא לאורך כל התקופה, יש המקדימים את הפעילות רק לראשית תקופה זו, ויש מאחרים אותה לסופה. המיקום המדויק תלוי בפרשנות שמעניק כל פרשן לפסוקים מסוימים ולעובדות מסוימות. למשל, האם שני האזכורים של הגלעד (ו', ח: "גִּלְעָד – קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן עֲקֻבָּה מִדָּם" וי"ב יב: "אִם-גִּלְעָד אָוֶן אַךְ-שָׁוְא הָיוּ") מעידים כי הגלעד היה עדיין בשליטת ישראל, או שמשתמע מהם דווקא להפך? הגלעד נתלש מממלכת ישראל במלחמה הסורית-אפריימית בימי פקח בן רמליהו. מי שיראה בפסוקים עדות לכך שהוא עדיין בשליטת ישראל, יסיק מכך שנבואות אלו קודמות למלחמה זו. מי שיפרש אחרת, יקבע את ימי הושע כמאוחרים למלחמה זו. גם מאי-אזכורה של ממלכת ארם בכל הספר כולו, אם נניח שאינו מקרי, אפשר להסיק דבר והיפוכו: היה מי שהסיק מכך שהנבואות מאוחרות למלחמה הסורית-אפריימית, בה חרבה ארם, והיה גם מי שטען ההיפך: לו היה הושע מתנבא לאחר המלחמה ולאחר חורבן ארם, היה ודאי מזכיר אירוע היסטורי חשוב זה בנבואותיו. שאלה דומה נוספת היא, כיצד רואה הנביא את אשור (המוזכרת כשמונה פעמים בספרו): האם היא אויבת מרה מבחינתו, או שהיא עדיין בעלת ברית אפשרית, כמו מצרים? גם שאלה זו יכולה להשפיע על קביעת התקופה.

יחזקאל קויפמן הציע, שספר הושע עשוי מדברי שני נביאים אשר צורפו, משום מה, לספר אחד. מעשי ונבואות הראשון (שניבא בימי יהורם בן אחאב) מופיעות בפרקים א'-ג', ונבואות השני (שפעל בימי הושע בן אלה) – בפרקים ד'-י"ד. דעה זו נשארה כמעט דעת יחיד.

[עריכה]פרטים אישיים

על הנביא הושע מסופרים במקרא (בספרו בלבד; הוא איננו מוזכר במקום אחר בתנ"ך) כמה פרטיים אישיים באופן מפורש. בכותרת ספרו נמסרים זמנו והעובדה שהיה "בן בארי". בְּאֵרִי הוא כנראה שם אביו, ואולי שם עירו. בפרקים א' ובפרק ג' מסופר כי ה' ציווה על הושע לשאת אישה זונה. ישנן גישות פרשניות רבות לסיפורים אלו, ועל כך ראו בהמשך.

מספרו אפשר לשער פרטים נוספים על הרקע האישי שלו. הוא ידע והתמצא בפוליטיקה הפנימית בממלכת ישראל וביחסי החוץ שלה, ולכן מסתבר, שהיה שייך למעמד הגבוה. גם הכרותו עם ההיסטוריה, עם פסוקי התורה וספרות החכמה והמזמורים (הניכרת מדבריו), מסייעות לטענה זו. יחד עם זאת, הדימויים הרבים הלקוחים מן הטבע ומעולמו של האיכר הבאים בספרו (למשל י"ב יב; ו' ג; ב' י יד; ט' ב; ועוד הרבה), מרמזים שגם עולם זה לא היה זר לו.

מרבית החוקרים והפרשנים מסכימים, שהושע היה בן ממלכת ישראל ולא ממלכת יהודה. ובמדרש מובא כי היה בן שבט ראובן, כמה ראיות לדבר, ובהן:

עיקר דברי הושע מכוונים לאנשי ממלכת ישראל, ורק פעמים אחדות מזכיר הוא את יהודה. השוואה בין כותרת ספר הושע לכותרת ספרו של עמוס הנביא, איש יהודה שנתנבא לאנשי ישראל, יכולה לרמז על כך. אביו של הושע, בארי, היה ידוע בממלכת ישראל – בניגוד לאביו של עמוס, שכנראה לא היה ידוע ועל כן לא הוזכר.

לשונו של הושע שונה מזו של ספרי המקרא האחרים מתקופתו (שנוצרו בממלכת יהודה), ואף ניכרת בה השפעת ארמית, שדוברה בארם, שגבלה בישראל אך לא ביהודה.

הושע מרבה לכנות את ממלכת ישראל בשם 'אפרים', ולא רק בשם 'ישראל'. הוא לא מזכיר אפילו פעם אחת את ירושלים, אך שומרון נזכרת בדבריו חמש פעמים.

לעומתם, ישנם גם חוקרים אחדים הסבורים כי הושע היה בן ממלכת יהודה שנשלח לאנשי ישראל להוכיחם, בדומה לעמוס. גם לסברה זו כמה נימוקים.

מדבריו נראה שנרדף על נבואותיו: "נָבִיא – פַּח יָקוֹשׁ עַל-כָּל-דְּרָכָיו" (ט' ח). אפשר להסיק מפסוק זה שהיה הושע שייך לקבוצת בני הנביאים, שלא כעמוס, שהדגיש שאיננו כזה: "לֹא-נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן-נָבִיא אָנֹכִי" (עמוס ז' יד).

על פי חז"ל (בפסיקתא דרב כהנא), היה הושע בן לבארה, נשיא שבט ראובן המוזכר בדה"א ה' ו, כמי שהוגלה על ידי מלך אשור. לדבריהם, בארה היה גם הוא נביא.

מבנה הקבר המיוחס להושע בצפת

[עריכה]שמו

השם 'הושע' הוא שמם של כמה אנשים הנזכרים במקרא. ישנם עוד כמה אנשים הנקראים בשמות דומים, כגון יהושע (יהושע בן נון אף נקרא 'הושע' בטרם שינה משה את שמו; במדבר י"ג טז), הושעיה או הושעיהו. ייתכן ש'הושע' הוא קיצור של אחד השמות הללו.

השם הושע והשמות הדומים לו מופיעים גם בחותמות עבריים קדומים, בכתבי יב ובחרסי לכיש. אדם בשם הדומה להושע נזכר בשטר קניין אשורי מהמאה השביעית לפנה"ס מהעיר גוזן, וייתכן כי מדובר באחד מגוליעשרת השבטים.

משמעות השם היא אמירה: "ה' יושיע" או בקשה מה': "ה' – הושיעה!".

[עריכה]ספר הושע

ספר הושע הוא הראשון בקובץ התרי עשר, ואחריו ספר יואל. הוא חולק לארבעה-עשר פרקים, המורכבים מ-197 פסוקים, או משלושה סדרים וחמישה פסוקים (הסדר הרביעי מתחיל בי"ד, ו, וממשיך אל מעבר לגבולות הספר).

[עריכה]תוכנו של הספר

 

פסלו של הושע הנביא בידי אליג'אזיניומראשית המאה ה-19בזיליקת בום ז'זוס דה מטוזיניוסקונגוניאסברזיל

הספר מתחלק באופן ברור לשתי חטיבות, אשר רב המבדיל ביניהן, אך יש בהן גם מרכיבים משותפים. בחטיבה הראשונה (פרקים א'-ג') ישנם סיפורים על מעשים סמליים אשר ביצע הושע, נבואות פורענות שתבואנה בעיקר כתוצאה מעבודת הבעל, ונחמה שתגיע אחר-כך.

בחטיבה השנייה (פרקים ד'-י"ד) ישנן נבואות רבות, רובן נבואות תוכחה ופורענות ומיעוטן נחמה; העוונות שעליהם מוכיח הנביא את העם והכהנים הם, בעיקר, עבודת ה' בשיתוף עם אלים אחרים ופולחן אלילי, בין השאר בעגלי הזהב שלירבעם בן נבט; גם מקומה של תוכחה על השחתת המידות והמוסר לא נפקד בנבואות.

מנגד, נעדרת כמעט לחלוטין מספר הושע תוכחה על פערים חברתיים. בניגוד לנביאי דורו, עמוס, מיכה וישעיהו, לא השתמרו בידינו נבואות תוכחה חברתיות של הושע.

[עריכה]נישואי הושע

בראשית החטיבה הראשונה מסופר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הוֹשֵׁעַ: 'לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים, כִּי-זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'. וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח אֶת-גֹּמֶר בַּת-דִּבְלָיִם" (א' ב-ג). בהמשך, גֹמר יולדת שלושה ילדים (בן, בת, בן), והם נקראים על ידי הנביא בשמות סמליים, מבשרי חורבן: "יִזְרְעֶאל – כִּי-עוֹד מְעַט, וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם ד), "לֹא רֻחָמָה – כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם ו) ו-"לֹא עַמִּי – כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם" (שם ט).

בפרק ב' ישנן נבואות המתייחסות באופן ברור ומכוון למעשים אלו: שמות הילדים – במשמעותם הסמלית, עם רמיזות לכך שמדובר בשמות הילדים – חוזרים בתוך הפסוקים, התיאור של האם והאישה כאשת זנונים ("רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ, כִּי-הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ; וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ, וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ", ב' ד), נבואות הפורענות ("וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת-נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ – וְאִישׁ לֹא-יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי; וְהִשְׁבַּתִּי כָּל-מְשׂוֹשָׂהּ, חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל, מוֹעֲדָהּ. וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ – אֲשֶׁר אָמְרָה: 'אֶתְנָה הֵמָּה לִי, אֲשֶׁר נָתְנוּ-לִי מְאַהֲבָי' – וְשַׂמְתִּים לְיַעַר, וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה", יב-יד).

בפרק ג' בא סיפור דומה לזה שבפרק א': "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: 'עוֹד לֵךְ אֱהַב-אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת, כְּאַהֲבַת ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – וְהֵם פֹּנִים אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים'. וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף, וְחֹמֶר שְׂעֹרִים, וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים. וָאֹמַר אֵלֶיהָ: 'יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי, לֹא תִזְנִי, וְלֹא תִהְיִי לְאִישׁ. וְגַם-אֲנִי, אֵלָיִךְ'. כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר, וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה, וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים" (ג' א-ד).

כמה שאלות עולות מכך:

האם באמת ציווה ה' את הושע הנביא לקחת לו אשת זנונים, למען תלד לו ילדי זנונים?

מה אירע בדיוק ומהו הרקע לסיפור?

מהו היחס בין שני המעשים המסופרים בפרקים א' ו-ג'?

שאלות אלו נשאלו הן על ידי פרשני המקרא המסורתיים והן על ידי החוקרים החדשים.

פרשנות המקרא המסורתית דנה בעיקר בשאלה הראשונה, זאת כחלק משאלה רחבה וכללית יותר בנוגע לנבואות מסוג זה (למשל: ישעיהו כ', בו הולך ישעיה ערום ויחף שלוש שנים; יחזקאל ד', בו מצטווה יחזקאל לבצע סדרה של פעולות תמוהות).

הדעה הקיצונית ביותר שייכת לתרגום יונתן, הסובר שלמעשים אלו לא הייתה אחיזה, אף לא קלושה, במציאות, וכל המסופר הוא משל ליחסים בין ה' לישראל. בתרגום זה, גֹמר בת דבליים לא מוזכרת כלל, ורק שמות הילדים נזכרים (ללא ציון העובדה כי מדובר בילדים שנולדו להושע).

מפרשים אחדים טענו, שכל המסופר היה בחלום ובמראות הנבואה. רבי אברהם אבן עזרא כתב: "חלילה חלילה שיצוה השם לקחת אשת זנונים ולהוליד ילדי זנונים … והנכון בעיני, כי זה הנביא היה רואה במראות הנבואה בחלום הלילה שהשם אמר לו לך קח לך אשת זנונים… כל זה במראות הנבואה". גם רד"ק כתב ש"כל זה העניין היה במראה הנבואה". הרמב"ם במורה נבוכים (ב, פרק מו) התייחס לנושא המעשים התמוהים בנביאים באופן כללי, והזכיר גם את הושע ואשתו: "והעניין כולו מלדת הבנים וקרותם פלוני ופלוני הכול במראה הנבואה… וחלילה לאלהים מתת נביאיו דומים לשוטים ולשכורים ויצום לעשות מעשה השגעון".

מעברו השני של המתרס עומדים רש"י, המתבסס על מאמר הגמרא (פסחים פז ע"א) המובא להלן, ור' יצחק אברבנאל. רש"י כותב בקצרה: "רבותינו אמרו: כמשמעו (…) כמו שמפורש בפסחים". אברבנאל כותב בחריפות נגד הוצאת הכתובים מפשטם: "הנה הרב המורה (הרמב"ם) כתב שהנבואה הזאת והדומות אליה היו כולן במראה הנבואה… ואני כבר כתבתי (…) שיש לתמוה מאוד מהחכמים המחברים האלה איך נתנו גזירה כוללת כזו בסיפורי הנביאים ואם יש לנו פתח פתוח להכחיש פשוטי הסיפורים … ואם העיד הכתוב שיהיה ונעשה כן בפעל שאז אין לנו לזוז מפשוטו ולא לעשות צורות ולגלות פנים בפסוקים שלא כהלכה… ואין למפרשים האלה טענה באמרם שהיה מזלזל הקב"ה בכבוד הנביא (…) כי הנה הנביאים (…) היו שלוחי האל לישר את עמו ולכן היה מצווה אותם לעשות מה שיצטרך לתקונם ולא יחוש השם לעניין הנביא, כי אם למה שיצטרך להישרת עמו, ולכן הייתה מיתת אשת הנביא יחזקאל". המלבי"ם טען טענה דומה לזו של רש"י, ואף הוסיף: "…והת"י (=תרגום יונתן) יפרשו רק בדרך משל, ואין מזה הכרח, כי הושע לא היה כהן וזונה אינה אסורה לישראל… והיה הוראת שעה".

בין החוקרים החדשים ישנה כמעט תמימות דעים לגבי השאלה הראשונה. הנחתם היא, שמחבר הטקסט אכן התכוון לכך שה' פנה להושע וביקש ממנו להינשא לאשת זנונים. בנוגע לשתי השאלות הנוספות ישנה מחלוקת.

כיצד בדיוק התרחש המעשה? ישנן כמה גישות. הגישה המקובלת יותר קובעת, שהושע נשא לאישה את גֹמר בטרם ידע כי מדובר בזונה, ורק לאחר הנישואים גילה כי היא בוגדת בו. למפרע הבין, שהנישואין היו מכוונים מן השמיים במטרה לדמות לעם ולו את היחסים בין ה' לבין עם ישראל. לאחר מכן, כך טוענים המחזיקים בגישה זו, ברחה ממנו גֹמר ומכרה את עצמה לאיש אחר – דבר הנרמז, לדעתם, בפרק ב' ד-כב. בפרק ג' הולך הנביא וקונה מחדש את גֹמר לאישה. כל זה הוא משל, בעיני הושע, לאהבת ה' את ישראל, כפי שמנוסח כל פרק ב' וסופו של פרק ג'.

גישה אחרת מניחה, שכל סיפור מעשה הנישואין עבר עריכה מאומצת בידי אנשים מדורות מאוחרים יותר; בתחילה, היה רק סיפור על לידת בני הושע ושמותיהם, ללא ציון העובדה שמדובר באשת זנונים ובבני זנונים. אחר כך, הבינו העורכים את הנבואה בפרק ב' כמוסבת על חיי המשפחה האישיים של הושע, ושינו בהתאם את פרק א'. תפקידו של פרק ג' לפי גישה זו, ניתן להתפרש לכמה צדדים: אולי זהו מעשה סמלי באמת, ואולי סיפור מקביל לסיפור בפרק א'.

האוחזים בגישה שלישית סוברים, שהושע נשלח לשאת אשת זנונים על ידי ה', שרצה להראות בכך לעם את יחסי ה'-ישראל בצורה ברורה, ולהבהיר לו שאיננו הולך בדרך טובה. פרק ג' ניתן להתפרש כאן כפי שהתפרש בגישות האחרות. יש גם מי שטוען, שבתחילה סירב הושע לקבל עליו את השליחות, ופרק ג' הוא חזרה על הציווי (בצורה שונה מעט).

היה גם מי שהציע, שכל מה שנצטווה הושע היה רק להציג הצגה, בו אשתו מתלבשת בבגדי אשת זנונים, והושע נוהג בה כפי שצווה.

[עריכה]חטיבה שנייה

החטיבה השנייה כוללת נבואות רבות, רובן פורענות ומיעוטן נחמה. נבואות אלו קשות להבנה והפרשנות עליהן נתונה במחלוקת רבה. החטיבה נפתחת בתוכחה כללית על השחתת המידות והמוסר: "שִׁמְעוּ דְבַר-ה' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי רִיב לַה' עִם-יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי אֵין-אֱמֶת וְאֵין-חֶסֶד וְאֵין-דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ; אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף, פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" (ד', א-ב). אחר כך, ישנה תוכחה לכהנים על כך ש"עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, כִּי טוֹב צִלָּהּ" (יג). בפרק ה' א-ו יש קטע נבואה קצר, המיועד לאזני הַכֹּהֲנִים, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וּבֵית הַמֶּלֶךְ, "כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם, וְאֶת-ה' לֹא יָדָעוּ" (ד).

בפרק ה', ו-ו' ח ישנה נבואה המדברת באופן מעורפל על מלחמה, שבפרשנות החדשה יש שהסבו אותה על המלחמה הסורית-אפריימית. פרק ז' א-יב עוסק בעיקר בחוסר היציבות השלטונית בממלכת ישראל בימי הושע, והפורענות העתידה לבוא עקב כך: "כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר, וְאָכְלוּ אֶת-שֹׁפְטֵיהֶם. כָּל-מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ, אֵין-קֹרֵא בָהֶם אֵלָי; אֶפְרַיִם – בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל, אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה; אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ, וְהוּא לֹא יָדָע. גַּם-שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ, וְהוּא לֹא יָדָע" (ו-ח). הושע מאשים ש"לֹא-שָׁבוּ אֶל-ה' אֱלֹקֵיהֶם וְלֹא בִקְשֻׁהוּ בְּכָל-זֹאת" (י).

בפרק ח' ממשיכה נימת הזעם כלפי אלו העובדים לפסלים, ובמיוחד לעגל שומרון, והושע מבטיח: "כִּי-שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן" (ו). הוא שב ואומר "זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב – אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ" (ג), ומבקר גם את יחסי החוץ של ממלכת ישראל. בט', א-ט באה נבואה על גלות למצרים ולאשור: "וְשָׁב אֶפְרַיִם מִצְרַיִם, וּבְאַשּׁוּר טָמֵא יֹאכֵלוּ" (ב). בפרקים הבאים (ט' י-י"ד א) מסודרת שורת נבואות קצרות למדי, בעלות גוון דומה. כולן מבקרות את מעשי יושבי ממלכת אפרים, ואת עבודת הפסלים שבה. חלק מהנבואות שמות דגש על ההיסטוריה ועל יחסי האהבה שהיו פעם בין ה' לישראל: "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ, וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי" (י"א א).

בפרק י"ד ב משתנה הנימה הכללית, והנביא מבטיח נחמה לבסוף: "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם, אֹהֲבֵם, נְדָבָה. כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ; אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה, וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן; יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו, וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן; יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ, יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן. זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן" (ה-ח).

הספר נחתם בפסוק (שיש הרואים בו תוספת מאוחרת): "כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (י).

[עריכה]רעיונות מרכזיים

התוכחה המופיעה בספר הושע מכוונת כלפי עם ישראל וכלפי חטאים מסוימים שעשה; נראה כי כולם נובעים מן הקלקול הדתי, המוסרי והחברתי בעם, שהגיע לשיאים חדשים בטרם חורבנה של ממלכת ישראל: "אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף, פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" (ד' ב), ו"כִּי-אֶת-ה' עָזְבוּ, לִשְׁמֹר זְנוּת וְיַיִן, וְתִירוֹשׁ יִקַּח-לֵב; עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל, וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ, כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה, וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם" (שם י-יב). עבודת ה' בשיתוף עם אלהים אחרים היא פסולה ובזויה בעיניו מאוד, וביתר שאת עבודת העגלים של ירבעם בן נבט. הוא זועם על האנשים בני הבליעל שאומרים: "אֵין מֶלֶךְ לָנוּ, כִּי לֹא יָרֵאנוּ אֶת-ה', וְהַמֶּלֶךְ מַה-יַּעֲשֶׂה-לָּנוּ?" (י' ג). נראה כי, אולי בשל כך, הוא מתנגד למלכים שהיו בימיו, ויש שטענו שאף מוסד המלוכה כולו פסול בעיניו: "אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא, וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל-עָרֶיךָ? וְשֹׁפְטֶיךָ – אֲשֶׁר אָמַרְתָּ: תְּנָה-לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים; אֶתֶּן-לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי, וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי" (י"ג י-יא).

תוכחה נוספת היא על היחסים הבינלאומיים חסרי היציבות. הסִכְסָךְ המדיני והמעבר התכוף בין המעצמות הגדולות – אשור ומצרים – הוא הרה אסון, מזהיר הושע: "וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב: מִצְרַיִם קָרָאוּ, אַשּׁוּר הָלָכוּ; כַּאֲשֶׁר יֵלֵכוּ, אֶפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם רִשְׁתִּי, כְּעוֹף הַשָּׁמַיִם אוֹרִידֵם" (ז' יא-יב). לבסוף, ממלכת ישראל אכן חרבה בשל כך (מל"ב יז ד-ו).

השוואת היחסים בין ה' לישראל ליחס אהבה בין איש לאישה, חוזרת ומופיעה לאורך כל הספר, מראשיתו ועד סופו. לפי הושע, ה' אהב את עם ישראל עוד מראשית קיומו עלי אדמות, אך בתוך פרק זמן קצר זנו אנשי ישראל ו"לַבְּעָלִים יְזַבֵּחוּ וְלַפְּסִלִים יְקַטֵּרוּן" (י"א ב). ה', שגידל את אפרים כאילו היה ילד קטן, רואה אותו עובד לאלהים אחרים, ומנסה להעניש אותו. לפעמים גובר הכעס, ואז מבטיח הנביא: "לֹא אוֹסֵף אַהֲבָתָם, כָּל-שָׂרֵיהֶם סֹרְרִים… יִמְאָסֵם אֱלֹקַי, כִּי לֹא שָׁמְעוּ לוֹ, וְיִהְיוּ נֹדְדִים בַּגּוֹיִם" (ט' טו, יז), ולעתים גוברת האהבה, ואז שואל ה' בפי הושע: "אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם, אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל? אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה, אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם? נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי, יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי. לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי, לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם" (י"א ח).

בסופו של דבר, אחרי עונש של גלות וסבל, תבוא נחמה ועם ישראל יזכה שוב בימי שלווה ובברית עולם עם ה'. הספר נחתם בפסוק המתמצת את רעיונותיו (ואת רעיונות הנבואה באופן כללי): "יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (י"ד י). כל זאת, בהנחה שפרקי הנחמה המצויים בספר הם מקוריים ואינם תוספת מאוחרת.

[עריכה]סגנון

לשונו של הושע לא תמיד ברורה כל צרכה. דבר זה נובע, לבד מהניב השונה של העברית שדובר בממלכת ישראל, מהתרגשותו הניכרת של הושע ומנסיונו לומר דברים עמוקים במילים קצרות ובמקצב קצר. על כך כתב ש.ל. גורדון:

"רעיונותיו (של הושע) גדולים ועמוקים, מבטאיו חדים ושנונים. במשפט אחד הוא חודר ונוקב עד התהום. במאמר אחד הוא מפיץ לפעמים אור כברק פתאם על כל המצב… רעיונותיו (…) יש שהם בודדים וקטועים, חסרים הקשר ההגיוני. יש שהוא עובר פתאם מרעיון לרעיון, עובר כמו בקפיצה מרוגז לרחמים, ממוסר קשה לתחנונים רכים. איזו עצבנות קדחתנית תוקפת אותו תמיד, איזו התרגשות בלתי פוסקת, איזו התרגזות מכאיבה גלים ברוחו הסוער ואינה מניחה אותו להרצות את מחשבותיו בסדר ובהדרגה ולתת להן צורה הרמונית".

כדוגמאות לדברים אלו ניתן להביא את התיאור של המזימה להפלת המלך: "כֻּלָּם מְנָאֲפִים / כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה / יִשְׁבּוֹת מֵעִיר / מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד-חֻמְצָתוֹ; יוֹם מַלְכֵּנוּ! הֶחֱלוּ שָׂרִים / חֲמַת מִיָּיִן / מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת-לֹצְצִים; כִּי-קֵרְבוּ כַתַּנּוּר לִבָּם, בְּאָרְבָּם / כָּל-הַלַּיְלָה יָשֵׁן אֹפֵהֶם / בֹּקֶר, הוּא בֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה!" (ז', ד-ו), או: "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם / הַנַּח-לוֹ; סָר סָבְאָם / הַזְנֵה הִזְנוּ / אָהֲבוּ הֵבוּ / קָלוֹן מָגִנֶּיהָ; צָרַר רוּחַ אוֹתָהּ בִּכְנָפֶיהָ / וְיֵבֹשׁוּ מִזִּבְחוֹתָם" (ד' יז-יט).

הושע עושה לעתים שימוש במקצב קצר ("אֶפְרַיִם / רֹעֶה רוּחַ / וְרֹדֵף קָדִים / כָּל-הַיּוֹם / כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה / וּבְרִית עִם-אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ / וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל" -י"ב ב או: "כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ / וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ / קָמָה אֵין-לוֹ / צֶמַח בְּלִי יַעֲשֶׂה-קֶּמַח / אוּלַי יַעֲשֶׂה / זָרִים יִבְלָעֻהוּ", ח' ז), אך דומה כי בדברי הנחמה הוא נוטה דווקא להאריך בדבריו, ולהוסיף תיאורים (י"א, א, ג; י"ד, ב-י; ועוד).

הציורים והדימויים הנמצאים בתיאורי הושע לקוחים בעיקר מסביבת האיכר והטבע. דוגמאות: "עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה, וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ" (ד' יג), "עַל-דָּגָן וְתִירוֹשׁ יִתְגּוֹרָרוּ" (ז' יד), "לָכֵן, יִהְיוּ כַּעֲנַן-בֹּקֶר, וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ, כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן, וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה" (י"ג ג).

לפעמים הושע נוקט במילים דומות כדי להביע רעיונות הפוכים, על מנת להדגיש את ההנגדה ביניהם. כך קורה, למשל, בפרק א' מול פרק ב'; בפרק א': "עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם ד), "לֹא רֻחָמָה, כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם ו) ו-"לֹא עַמִּי – כִּי אַתֶּםלֹא עַמִּי, וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם" (שם ט). ובפרק ב': "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם: לֹא-עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם: בְּנֵי אֵל-חָי" (א), "כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל" (ב), "אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם: עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם: רֻחָמָה" (ג), "…וְהֵם יַעֲנוּ אֶת-יִזְרְעֶאל; וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה; וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה" (כד-כה).

בצורה דומה, המילה "טל" מרמזת גם לטוב ("אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל" י"ד ה) וגם לרע ("לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן-בֹּקֶר, וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ", י"ג ג).

גם פרקים י"ג ו-י"ד מועמדים זה כנגד זה, והמילים חוזרות בהן במשמעות הפוכה: "וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ-שָׁחַל, כְּנָמֵר עַל-דֶּרֶךְ אָשׁוּר" (י"ג ז), מול "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל" (י"ד ה), "אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ" (שם ט).

 

"וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת-אֱלֹקִים; וַיָּשַׂר אֶל-מַלְאָךְ וַיֻּכָל, בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן-לוֹ. בֵּית-אֵל יִמְצָאֶנּוּ, וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ" (י"ב, ד-ה). יעקב והמלאך ביצירתו של גוסטב דורה

מוטיב נוסף החוזר בנבואות הושע, כמו אצל שאר נביאי דורו, הוא לשון נופל על לשון, שימוש בביטויים בעלי צליל דומה אך במשמעות שונה: "סָר סָבְאָם – הַזְנֵה הִזְנוּ, אָהֲבוּ הֵבוּ, קָלוֹן מָגִנֶּיהָ" (ד' יח), או "עַל-דָּגָן וְתִירוֹשׁ יִתְגּוֹרָרוּ, יָסוּרוּ בִי; וַאֲנִי יִסַּרְתִּי, חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם" (ז', יד-טו). יש בספר גם פסוקים בהם "אות נופלת על אות", כלומר פסוקים בהם ישנה אליטרציה. לדוגמה: "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם, בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה, וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם, וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל" (י"א ד), אותיות אל"ף ועי"ן בולטות, למ"ד בולטת לקראת הסוף.

הושע נוהג לשלב בנבואותיו מוטיבים ארכאיים, הלקוחים מההיסטוריה הרחוקה. כך, "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה, חֲצֹצְרָה בָּרָמָה! הָרִיעוּ בֵּית אָוֶן! אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין!" היא קריאת קרב עתיקה, השייכת כנראה לתקופת השופטים [1], ולא במקרה, הושע הוא הנביא היחיד המזכיר באופן מפורש את מעשה הגבעה (ט', ט; י' ט). סיפור יעקב והמלאך מופיע (י"ב ד-ה) וכך סיפורים נוספים מראשית תולדות האומה הישראלית (י"ג ה, ועוד הרבה). יש והושע מזכיר אירועים שאינם ידועים לנו, וייתכן כי מדובר גם שם במאורעות היסטוריים רחוקים: "וְקָאם שָׁאוֹן בְּעַמֶּךָ, וְכָל-מִבְצָרֶיךָ יוּשַּׁד, כְּשֹׁד שַׁלְמַן בֵּית אַרְבֵאל בְּיוֹם מִלְחָמָה, אֵם עַל-בָּנִים רֻטָּשָׁה" (י' יד).

[עריכה]הושע בחז"ל

חז"ל ראו בהושע את הראשון לארבעת הנביאים שנתנבאו באותו פרק (הושע, ישעיהעמוס ומיכה).

בתלמוד הבבלי אפשר למצוא ביקורת על הושע, אולי כיוון שבספרו מובעים רגשות שליליים כלפי העם:

"אמר לו הקב"ה להושע 'בניך חטאו', והיה לו לומר: 'בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהם!'. לא די שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: 'רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא, העבירם באומה אחרת!' אמר הקב"ה: 'מה אעשה לזקן זה? אומר לו לך וקח אשה זונה ותוליד לך בנים זנונים, ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך, אם הוא יכול לשלוח אף אני אשלח את ישראל שנאמר: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הוֹשֵׁעַ, לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים' (הושע א' ב) וכתיב 'וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח, אֶת-גֹּמֶר, בַּת-דִּבְלָיִם' (שם, שם ג)" (פסחים פ"ז ע"א).

בהמשך הסוגיה בתלמוד, מבהירים חז"ל כי הושע שב בתשובה, ורגשותיו כלפי העם שונו:

"לאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת, אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: 'לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שכיון שדִברתי עמו – פירש מן האישה, אף אתה בדול עצמך ממנה!' אמר לו: 'ריבונו של עולם, יש לי בנים ממנה, ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה!' אמר ליה הקדוש ברוך הוא: 'ומה אתה, שאשתך זונה ובניך בני זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן – כך. ישראל, שהן בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב, אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי: תורה (…) שמים וארץ (…) בית המקדש (…) ישראל (…) – ואתה אמרת העבירם באומה אחרת?!'

כיון שידע שחטא, עמד לבקש רחמים על עצמו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'עד שאתה מבקש רחמים על עצמך – בקש רחמים על ישראל, שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך'. עמד ובקש רחמים ובטל גזירה, והתחיל לברכן, שנאמר: 'וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר. וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם לֹא-עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל-חָי. וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי-יְהוּדָה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, יַחְדָּו (הושע ב', א-ב)… וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה; וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי' (שם, שם כה)"

בכך יש כדי להסביר את רגשותיו המעורבים של הושע כלפי העם המובעים בספרו, לעתים בצורה עזה וקיצונית (למשל: "תֵּן-לָהֶם, ה'! מַה-תִּתֵּן? תֵּן-לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל, וְשָׁדַיִם צֹמְקִים" – ט', יד – לעומת "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם, אֹהֲבֵם נְדָבָה, כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ" – י"ד, ה), ואת המעברים החדים שלו בין נבואות פורענות לבין נחמה (למשל המעבר בין א', ח ל-ב' א).

אביו של הושע זוכה לשני אזכורים בחז"ל. על פי האחד היה אף הוא נביא, אשר לא זכה לספר מפני קוצר נבואותיו:

"וא"ר סימון: שני דברים נתנבא בארי ולא היה בהם כדי ספר, ונטפלו לישעיה, והם שני הפסוקים: 'וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים. לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר' (ישעיה ח' יט-כ)'" (ויקרא רבה פט"ו ב').

לפי השני מזוהה בארי עם בארה, נשיא שבט ראובן המוזכר בדברי הימים א' ה' ו, כמי שהוגלה על ידי מלך אשור:

"…חייך שבן בנך מחזיר את ישראל לאביהם שבשמים, ואיזה זה, זה הושע, הדא הוא דכתיב "דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי" (הושע א א), וכתיב "בְּאֵרָה בְנוֹ אֲשֶׁר הֶגְלָה תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשֻּׁר הוּא נָשִׂיא לָראוּבֵנִי" (דברי הימים א' ה' ו')." (פסיקתא דרב כהנא, פרשה כד)

במקום אחר נאמר, כי הנבואה הראשונה של הושע הייתה דווקא זו המופיעה בפרק י', א:

"…"גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל" – זה היה תחילת הפרשה, ולמה נכתב כאן? שאין מוקדם ומאוחר בתורה" (מכילתא בשלח; ילקוט שמעוני שם).

 

 

 

אביו: בארי.
אשתו: גומר.
בניו: יזרעאל, לא עמי.
בתו: לא רוחמה.

הושע שהיה משבט ראובן נולד לאביו שהיה גם הוא נביא.
ניבא במשך כ – 40 שנה, מסוף ימי עוזיה ועד תחילת ימי יחזקיה, בימי עוזיה, יותם, אחז ויחזקיה מלכי יהודה. באותו פרק זמן בו נתנבאו ישעיה, עמוס ומיכה אך הגדול שבכולן היה הושע וכמו שהיה ראובן בכור לשבטים כן היה הושע בכור לנביאים – "אמר לו הקב"ה לראובן אתה פתחת בתשובה תחילה (במכירת יוסף) חייך שבן בנך פותח בתשובה, שנאמר לכו ונשובה אל ה'…"
הוכיח את ישראל בדברים קשים. "אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע, בניך חטאו. והיה לו לומר בניך הם, בני בחוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן. לא דיו שלא אמר כך אלא אמר לפניו רבש"ע כל העולם שלך הוא, העבירם באומה אחרת. אמר הקב"ה מה אעשה לזקן זה? אומר לו, לך וקח אישה זונה והוליד לך בנים זנונים ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך. אם הוא יכול לשלוח אף אני אשלח את ישראל"(פסחים פ"ז א.) "לאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת אמר לו הקב"ה להושע, לא היה לך ללמוד ממשה רבך שכיון שדברתי עמו פירש מן האישה, אף אתה בדול עצמך ממנה. אמר לו רבש"ע יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה. א"ל הקב"ה, ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן, כך ישראל שהן בני, בני בחוני בני אברהם יצחק ויעקב אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי…ואתה אמרת העבירם באומה אחרת. כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו. אמר לו הקב"ה עד שאתה מבקש רחמים על עצמך, בקש רחמים על ישראל שגזרתי עליהם שלוש גזירות בעבורך. עמד וביקש רחמים ובטל גזירה והתחיל לברכן". (פסחים פ"ח ב.) לבסוף ניחם את בני ישראל.
ספר הושע נערך על ידי אנשי כנסת הגדולה ונסדר בראש תרי עשר.

 

ספר הושע נערך על ידי אנשי כנסת הגדולה ונסדר בראש תרי עשר.

 

ויצא אה

בע"ה ד כסלו התשע"ב

מישל בן שושן

 

ויצא אה

 

 

ויחלום והנה סולם…והנה מלאכי אלוהים..והנה ה' ניצב..

"והנה"= מילה שמציינת שיעקב הרגיש מיד שמשהוא רואה בחלום הוא לא סתם חלום אלה נבואה אמיתית שלא היה לו ספק לגבי חשיבותה ואמיתותה. והוא יאמר בבוקר:"אכן יש ה'..". המילה אכן באה גם היא לציין הוודאות.

 

והיה זרעך כעפר הארץ..ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך (כח-יד)

כבר ניתנו ברכות אלה לאברהם. למה לחזור אליהם כאן? כי יש עכשיו מצב חדש: יעקב  יוצא לגלות.זאת אומרת שתהיה מציאות של ישראל בגלות!יעקב מכין את המציאות הזאת. האם גם בגלות הברכות יעברו אל כל העולם דרכם או לא? הברכות המיוחדות ליעקב באות להגיד שגם בגלות, הברכות עוברות דרך עם ישראל.

 

ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמיים.(כח-יז)

בפסוק יש ריבוי של המילה "זה". היא משמשת להיקש בין שתי מציאויות: השמים והארץ. כמו שבמקום הזה בארץ, נמצאת השכינה יותר, כך המקום הזה נושק לשער השמים . כלומר זה המקום שבו יש "צינור" בין הארץ והשמים.

 

וידר יעקב נדר לאמור…

(המילה "לאמור" באה להגיד שכל נדר חייב לצאת בדיבור מהפה ולא להישאר במחשבה.)

נדר= מצווה אישית שלוקחים על עצמנו כי יש לנו הרגשה שאנו זקוקים לזה. מה הרגיש יעקב כאן?

יעקב הכיר את שם ה' שמורה לעל מידת הרחמים. הוא חי אצל הוריו בעושר ואושר עד עכשיו. פתאום הוא יוצא למציאות שונה לגמרי: הוא יהיה מחוץ לבית, בלי אוכל, בלי הגנות הוריו . הוא נמצא "בלילה", כלומר במצב שבו האדם מרגיש פגיע. הוא מרגיש מאוד את "מידת הדין" בעולם.

יעקב נודר זאת: אם במצב של חוסר כל וקושי, אני ארגיש את ברכות ה', את החסד והרחמים, אני אוכל להגיד במלוא האמת ש"ה' הוא האלוהים"! כלומר ששתי המציאויות השונות מאוד של יום ולילה, של עושר ועוני, של חסד ודין, הן נובעות מאל אחד.

עד עכשיו הוא "ידע" זאת. מבחינה אינטלקטואלית. מעכשיו הוא "יחווה" זאת על בשרו. ואמירה כזאת "ה' הוא האלוהים", יש לה הרבה יותר תוקף מאדם ,או מעם, שחווה את שני המצבים מאשר מי שלמד זאת בספרים או אפילו בנבואה.

ייתכן יעקב מייסד כאן את תכלית עם ישראל: גילוי אחדות המידות בעולם על ידי החוויה. חיים של שילוב עולמות מנוגדים כמו רוחניות וגשמיות.

יעקב , לעניות דעתי, ממציא כאן את כל עניין "העבודה"!

הנדר שלו הוא קבלת עול מצוות עליו ועל צאצאיו!!

אם המטרה היא לחוות את אחדות המידות, להצהיר שה' הוא האלוהים והוא אחד, אז יש לחוות כמה דברים. ויש לבקש מהאלוהים לתת לו עזרה בתפקיד הזה. העזרה תבוא על ידי מצוות, שהן עצות טובות,(כמו שאומר הזוהר המצוות הן "עטין"-עצות) כדי שישראל יוכלו להיפתח לאחדות הזאת בעולם הגשמי והחוויתי.

לכן יעקב מתחיל לבנות כאן את יסודות בית המקדש , על ידי הצבת האבן ל"בית אלוהים". בית המקדש הוא סמל לעבודה. ולכן הוא "נודר". נדרו הוא בעצם  קבלת עול מצוות בכללותם.

לעניות דעתי, גם הסולם הוא סמל לעבודה בשלבים,מדרגות הסולם, כדי לחבר בין שמים וארץ.

עיקר סיפור חייו של יעקב ("מעט ורעים היו שני מגורי") הם עבודה קשה , ייסורים, וחיפוש אחר משמעות לחיי עולם הזה . כל זאת כדי להגיע ל:  "והיה ה' לי לאלוהים"!!

 

והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים:

הנה סוף הנדר האמיתי! לא רק שאני אוכל להכריז שה' הוא האלוהים בלבד. אלא שאוכל לעבוד עבודה בעולם הזה שמטרתה היא חיבור בין שמיים וארץ. כלומר בניין בית המקדש. יעקב , דרך אגב, ייטע גם , לפי המדרש, ארזים במדבר , כדי שישראל יוכלו למצוא עצים לבניין המשכן ביציאת מצרים!!

 

 

ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא..(כט-יב)

למה שני הידיעות האלה?

כדי להגיד לרחל שיש שתי קרבות בינו לבינה:

  • האחת היא קרבת הגוף,הוא האחיין של לבן אביה. בן דומה לאח של האימה.
  • והשנייה היא רוחנית, הוא בן הצדקת רבקה.

הוא גם רומז לרחל על שנתי מידות שיש לו:

  • מצד שהוא אחינו של לבן, הוא יודע לרמות לא פחות ממנו!הוא לא "פרייר"!
  • ומצד שני, הוא בן רבקה, הרמאות תעבור דרך היושר והצדק!

 

ורחל יפת תואר ויפת מראה (כט-יז)

יפת תואר= כל פרט בגופה יפה. אם נתאר כל אבר הוא ללא דופי.

יפת מראה= המכלול מביע יופי גם הוא ולא רק החלקים בגופה.היה לה חן .

 

ויאהב יעקב את רחל..

לא רק בגלל יופייה אלה בגלל שהיא מתאימה לו כבת זוג. "וראוי תלמיד חכם שאשתו תהיה יפי כנגד היצר הרע"(שבת כ"ה-ב). לעניות דעתי, הסבר הדבר הוא שאם אשתו יפה ומושכת מאוד, הוא לא "יחפש" במקום אחר ויהי נמשך רק לאשתו!

 

אעבודך שבע שנים

(לע"ד)למה יעקב נכנס לתוך התסבוכת הזאת מרצונו?? מי ביקש ממנו לעבוד כל כך שנים?? במיוחד שהוא נכנס לשבע שנים, כלומר, יותר משש שנות העבד העברי!!???

כאילו יעקב נכנס לתוך חושך הגלות מרצונו. כאילו הוא עושה זאת בשביל מטרה יותר עליונה. שתעזור לילדים שלו. שתכין את הקרקע לגלויות אחרות . תעזור לישראל לשרוד אלפי שנים בהיסטוריה!! נזכיר אולי כאן את הפירוש של מניטו ז"ל לפי פירוש המהר"ל: רק מי שיצא לגלות יזכה בארץ כנען!

 

ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו..(כט-כג)

"ויהי" הוא לשון צער רב: הצער שגרם לראובן לאבד את הבכורה, את הכהונה ואת המלכות!! אילו יעקב היה מתכוון בשעת מעשה לאישה האמיתית שהיה איתה באותו הלילה, אז הבן שהיה יוצא היה גם בכור , גם מלך וגם כוהן!!. יעקב לא ידע שהיא לאה . הוא חשב שהיא רחל. לכן הזיווג לא נעשה בכוונה מלאה לפי אמיתות הנסיבות! וזה צער גדול שנגרם כאן על ידי לבן!!

 

ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה..

לבן טוען: נכון שיש לנו הסכם. אבל ההסכם איננו סותר את המנהג הידוע.יש לכבד הסכמים ויש לכבד מנהגים! כולנו חיכינו במשך השבע שנים האלה שלאה תינשא למי שהוא אחר (לעשיו??!!) ומכיוון שהיא לא נישאה, אתה מוכרח לקחת אותה מיד !כי אם לא ,אתה לא תוכל לקחת את רחל, נצטרך לחכות עוד כמה שנים עד שלאה תינשא. כלומר, לבן טוען שזה לטובת יעקב !  ואכן הוא מציע את רחל מיד. ושבע שנות עבדות האחרות יהיו עבור הכפלת  הנשים!

ליעקב יש רק להתרעם על זה שהוא לא הודיע לו זאת לפני החתונה! (אבל יעקב נמצא במצב דומה כשהוא לקח את הברכות. בצדק, אבל במרמה!)

 

ויתן  רחל בתו לו לאשה (כט-כח)

"לו"= היא בת זוגו האמיתית. רחל תהיה  אשתו הקבועה, עקרת הבית. רוב הזמן יעקב היה באוהל רחל!

 

ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה..(כט-ל)

למה פעמיים "גם"??

כי , בדרך כלל, ההתמדה מפחיתה את התשוקה. ומכוון שיעקב היה תמיד אצל רחל, היינו מצפים שהוא יחשק את לאה ! לכן הפסוק בא להודיע ש"למרות" היות יעקב בתמידות אצל רחל , הוא אהב אותה מלאה!!

 

וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה.

לא שהרגישה לאה שנאה מצד יעקב. אלה שהיו האנשים אומרים שהיא  היתה אמורה להיות אשתו של עשיו שעליו יאמר ה' "ואת עשיו שנאתי". וכדי  לשלול את הוטענה הזאת כי לאה איננה בת זוגו של יעקב, ה' פתח את רחמה תחילה.

 

הפעם אודה את ה' ..

למה לאה מודה לאלוהים בילד הרביעי, יהודה? כי היא ידעה שיש ליעקב ארבע נשים. ושיהיו לו 12 שבטים. ה"מכסה" לכל אחת היא שלושה בנים. ומהרגע שיש לה בן רביעי, כלומר בן אחד יותר , היא מודה לאלוהים על המתנה המיוחדת הזאת.

 

ותאמר הנה אמתי בלה בא אליה ותלד על ברכי (ל-ג)

יש הבדל גדול בין בלהה, זילפה והגר:

שרה אמרה לאברהם: "בוא נא אל שפחתי" כלומר גם אחרי שתבוא אליה היא תישאר "שפחתי" ולא בת חורין והילדים שייוולדו ממנה לא יהיו בני חורין אלה "קנויים" לך.

רחל, וגם לאה יאמרו: "הנה שפחתי בוא אליה" כלומר היא שפחה לפני הביאה. אבל אחרי הביאה, הן כבר לא שפחות אלא בנות חורין והילדים בני חורין. כל 12 ילדי יעקב הם בני חורין. ישמעאל לא!

 

ויזכור אלוהים את רחל וישמע אליה אלוהים ויפתח את רחמה (ל-כב)

כלומר, גם אחרי שה' "זכר" את רחל, היא היתה צריכה עוד לתפילות עד שהוא "שמע" אליה!!

 

ויאמר שא נא עינך וראה כל העתודים העולים על הצאן: עקודים, נקודים, וברודים..(לא-יב)

יש שלושה סוגי עתודים ש"עולים" – כלומר מזדווגים- עם הצאן. למה?

ללבן היו "טרפים", אלילים שהיו מספרים לו על העתיד: בעזרת הטרפים היה לבן יודע מה יוולד לצאן, ולפי זה, הוא היה משנה את ההסכם כל פעם.

כנגד זאת, ה' לא רצה לעשות "ניסים" שיוצאים מגדר הטבע עד כדי כך שעובר ישנה את טבעו במעי אימו! ה' רצה שה"ניסים" יעברו דרך הטבע. לכן, הוא גרם להרבה זכרים שונים "לעלות" על הנקבות. כדי לבלבל את הטרפים ולאפשר לידה רצויה עבור יעקב!

רואים בזה שמטרת "חינוכו" של יעקב אצל לבן על ידי ה', הוא ללמוד לחיות את שילוב הנס והטבע. את הטבע ואת הצדק האלוהי ביחד!! לחבר בין שמים וארץ, כמו בסולם!

 

וירדף אחריו דרך שבעת ימים…(לא-כג)

למה ה' לא עשה נס של "קפיצת הדרך" ליעקב? הרי הוא עשה זאת לאליעזר כשהלך לחפש את רבקה אצל לבן. הוא עשה זאת ליעקב בדרך לחרן. וכאן, שיש סיבה עוד יותר טובה למהר את בריחת יעקב, הוא לא עשה לו נס "קפיצת הדרך"!!??

כמו כן, רחל תמות בדרך. ואם היתה ,"קפיצת הדרך" היא היתה נקברת במערת המכפלה כמו כולם!

אולי המטרה אכן היתה שרחל תמות בדרך כדי להתפלל על הילדים שלה שיצאו לגלות.

אבל נראה גם, כמו שפירשנו לעיל, ה' רוצה שהדברים יתנהלו מעכשיו לפי הטבע. שלבן כן יצליח להשיג את יעקב, שיעקב יתייסר על ידי הטענות של לבן. מצד שני, ה' ידבר אל לבן בחלום, יום לפני, כדי להזהיר אותו פן יהרוג את יעקב!    כלומר "השגחה כן, אבל לא להגזים בנסים מעל לטבע !" המטרה היא לחיות בעולם הזה!!