משפטים גז

בע"ה כב שבט התשעה

מישל בן שושן

 

משפטים גז

 

האם חוקי התורה מספיקים כדי לקיים מערכת משפטים, במדינת ישראל, היום?

על השאלה העקרונית הזו משיב באריכות הרב דוד מושקוביץ, ה"גלילי זהב" שחי בהתחלת המאה העשרים והיה רב בישראל בשנות השלושים.

 

עיקר הדברים:

משפטי התורה כמו שכתובים , למשל, בפרשה שלנו, בנויים עבור חברה אידיאלית מתוקנת. אין בה כל הרתעה בפני הפשיעה ולכן הם לא מותאמים לחברה בימינו. התורה בעצמה ידעה זאת ולכן היא בעצמה נתנה כוח בלתי מוגבל לשלטונות ("המלך") שיקבעו להם חוקים ועונשים לפי ראות עניהם כדי לקיים את החברה וליישב סדר ומשפט. באורך ההיסטוריה היהודית, כפי שמובאת לנו בתנ"ך, ברור שלא הספיקו חוקי התורה ותמיד התנהלו העניינים על פי הוראות המלך (מערכת השלטונית) והוראות שעה של בתי הדין.

 

  1. אי התאמת משפטי התורה לימינו:

א. הגזלן

לפי משפטי התורה, גזלן חייב להחזיר את מה שהוא גזל. לא רק שקשה לתפוס אותו, קשה להעמידו לדין. קשה להביא עדים כשרים, אלא שבסופו של דבר הוא יהיה חייב "רק" להחזיר את החפץ או שווי ערכו ! בלי שום עונש או כנס נוסף!! כלומר, מבחינה הרתעתית, אין מה שיגרום לפושע לגזול ממון חברו! כי המקסימום שיקרה לו זה שיאלצו להחזיר החפץ! ברור שמשפט כזה איננו יכול להתקיים בחברה שבה הפשיעה מרובה ! היא אולי נכונה בחברה שלא מוצאים שם גזלן בכלל מרוב המעלה המוסרית של כל האזרחים!

ב. הגנב

הגנב (הוא זה שלקח חפץ חברו במחתרת, בהיחבא, בניגוד לגזלן שלקח החפץ בנוכחות החבר ובניגוד לרצונו, בכוח) אמור להחזיר פי שניים מהדבר שנגנב במחתרת, או ארבעה וחמישה אם זה צאן או בקר. כאן, יש אכן כנס אבל קשה מאוד לאתר גנב. עוד עוד יותר למצוא עדים והביא אותו לדין. וכשזה יקרה, ההרתעה של החזרת פי שניים משווי הגנבה, איננה מרתיעה בכלל.

ג. הורג נפש

נכון שהתורה קובעת דין מוות לרוצח אבל התורה שבעל פה מסבירה לנו שהתנאים לקיים דין מוות הם כל כך קשים , עד שהדבר בלתי מציאותי! אכן יש לתפוס הרוצח, להביא שני עדים כשרים, חייבים התראה מוגדרת, חייבים שהרוצח ירצה לרצוח, יכיר במעשיו, ידע שזה אסור ובכל זאת, יגיד בפיו שהוא מעוניין לרצוח. וכן עוד הרבה תנאים נוספים שמעמידים מקרה הוצאה להורג של רוצח, מדין תורה, כמעת בלתי מציאותי.

ד החובל

מי שגרם ביודעים לנזק , אפילו בגוף חברו, יהיה חייב, במקרה הגרוע ביותר, רק לתשלום כספי.(שבת, בושת, ריפוי..). זה בטח לא ירתיע איש עשיר שאין לו בעיה של כסף, שיתנהג בבריונות ויטיל אימה על הציבור.

ה. לסיכום

אין התורה מטילה עונשים הרתעתיים מספיק שעשויים להשכין סדר בחברה כמו זו שאנו חיים בה היום (וכן בחברות שחיו בהם אבותינו מימי יהושוע ועד היום)

 

  1. דיני המלך

לכן התורה מדברת על מערכת נוספת לזו שמתוארת בפרשה שלנו, והיא המערכת השלטונית. בכל דור, בכל חברה, השלטון חייב להעמיד מערכת משפטית שתחוקק חוקים, עונשים ודרכי פעולה עצמאיים, שיתאימו לדור ולרמת המוסר של החברה בזמן שלה. וזאת, אפילו אם הם מנוגדים לחוקי התורה.

למשל בדיני רוצח שאי אפשר להעמידו לדין לפי דין תורה קובע הרמב"ם:

רמב"ם הלכות מלכים פרק ג הלכה י

כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם.

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ב הלכה יא

ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין שנ' +שמות כ"א י"ד+ וכי יזיד איש על רעהו, …כלומר בבית דין תורה אבל נהרג עליו מדין המלך

 

וכן בדיני גזלה

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה יד

כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא ט יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל. לפיכך גבאי המלך ושוטריו שמוכרים השדות י במס הקצוב על השדות ממכרן ממכר ….כל דין שיחקוק המלך, דינא דמלכותא דינא.

וכן הרבה ..

  1. הוראת שעה

למדנו שבתי המשפט שהשלטון מעמיד יכולים לחוקק חוקים קבועים כראות עניהם שמחייבים כל האזרחים. אבל יש בנוסף, כוח לכל בית דין תורה, לשנות חוקי התורה, לחוקק חוקקים ועונשים, אבל בתור "הוראת שעה", לא כמו דיני המלך שאינם לשעה אלא באופן קבוע ומכוח התורה עצמה שנתנה למלך ולשופטים כוח בלתי מוגדר ובלתי מוגבל.

 

4 מי שמעמיד דברים אלו בספק

כותב הג"ז:

"ואולם שאלות וספקות טפלות כאלח, עדות על בעליחם שנשתמט מהם פרק אחד יסודי מדת תורתנו הקדושה ומתולדות חיי עמנו."

ומפרש המדרש על התחלת הפרשה שלנו כך

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם:הדה הוא דכתיב :" מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה".

"תשים"= כמו "שום תשים עליך מלך". ועל המלך (השלטון) לחוקק חוקים והם "יעמידו את הארץ".

ומי שאיננו עושה כן, הוא "איש תרומות", והוא הורס את הארץ!!

"ציווה ה' שישים המשפטים לפניהם- כלומר לפני מנהיגי דור ודור  שהרשות נתונה להם להוסיף עליהם תקנות וגדרים ולשנותם כפי צורך השעה ותיקון העולם".

 

  1. לע"ד

כמובן, שעל המלך לחוקק חוקים שיתאימו לרוח הצדק היושר ולרוח התורה. אבל , הכל תלוי במה שהעם ממנה! על העם להיות אחראים על מינוי שופטים הגונים (שופטים..תיתן לך..ושפטו את העם משפט צדק) ועל העם למנות מלך שיהי הגון(שום תשים עליך מלך, לא ירבה לו סוסים…וכתב לו ספר ..)

אם כן, הלימוד הזה של הג"ז, מצדיק ומחייב קיום מערכת שלטונית ומשפטית המתאימה לדור. כל המערכת השלטונית  במדינת ישראל, חילונית ככל שתהיה , מחייבת כל האזרחים מדין תורה!!

אין לנו לחלום על "אם היינו הולכים לפי חוקי התורה הכל היה מושלם". זה לא נכון ולא נכון גם מבחינת התורה עצמה שהיא קבעה את מרחב התמרון של חוקי המלך.

מצד שני, שה מחייב ומקשה מאוד על האזרחים שומרי התורה: כי הם נמצאים אחראים למנות (להצביע עבור) מחוקקים (חברי כנסת)  שיהיו הגונים ושיכירו ברוח המשפט העברי!

אבל הם גם חייבים לציית לכל חוקי המדינה, אפילו אם זה לא נראה להם!! עם ישראל הקים "שופטים" כמו יפתח הגלעדי שלא היה דתי וחכם במיוחד והיו זה שהנהיג את ישראל כשופט!! העם אז ציית לדבריה של השופטת דבורה למרות היותה אישה, בניגוד לדיני התורה. והיא הנהיגה את העם והיא היתה נביאה ושופטת בישראל!

 

 

 

מוסיף על הראשונים

הרש"י הראשון בפרשה מתיחס למילה הראשונה "ואלה": המילה הזאת באה כדי "להוסיף על הראשונים- מה אלו מסיני (עשרת הדברות) אף אלו (המשפטים)מסיני".

הג"ז מסביר שהמשפטים, בין אדם לחברו, הם לא פחות חשובים מהמצוות בין האדם לה'.ואין לזלזל בהם בהטעם שאולי הם לא נתנו בהר סיני בקולות וברקים כמו עשרת הדברות. אלא הם גם כן חשובות לא פחות והן "מסיני"

אבל יתרה על כן: יש למשפטים בין אדם לחברו חומרה כפולה:

כשאדם עובר על עברה בין אדם לחברו, יש לו שתי בעיות:

  1. לבקש סליחה לחברו, לתקן הנזק, לשלם כל מה שפגע בו
  2. הוא עבר גם על עברה כלפי האלוהים שציווה לו על העברה הזו!

וזאת, בניגוד לעברה "דתית", כלפי האלוהים שיש לתקן "רק" את הפגם שנעשה מול האלוהים!

לכן, המשפטים "מוסיפים" חומרה יתרה ואחריות כפולה יחסית לעברות בין האדם למקום מסיני.

 

 

 

 

 

ענוות המנהיגים

למה נסמכה פרשת דינים לפרשת בניית מזבח מאדמה (בסוף בפרשה הקודמת)? כי טבעי הוא שכל מנהיג, כל איש ציבור, כל מי שיש לו כוח מטעם הציבור, יגבה את ליבו ויתגאה על שאר בני האדם. לכן, חשוב להזכיר לכל אלה שאמורים לקחת חלק במערכת המשפטים פרק בענווה. מצוות מזבח אדמה , מטרתה בעיקר ענווה.

 

לא תהיה אחרי רבים לרעות

הג"ז מצביע על תופעת ההליכה אחרי השמועות המרעות עם בן אדם. במיוחד בכפרים הקטנים שבהם, אדם לא מעיז להתנגד לקהל המשמיצים. יש לעמוד על האמת ולא לקבל לשון הרע או האשמות שווא של הקהל. ישנם, אומר הרב, אפילו רבנים שמשתמשים בכבוד שמרגישים כלפיהם ההמון , כדי להשמיץ אדם מסוים וכולם הולכים אחרי ההשמצות בלי לבדוק, מחוסר אומץ להתנגד להלך הרוחות.

"לא תענה על ריב לנטות.." ריב- רב! אפילו אם הוא "רב", אל תטה את עצמך אל ההשמצות שיוצאות מפיו.

 

 

לא תעשון איתי

אתי= אפילו כשאתם עושים מצוות ומעשים טובים!

"אין איש בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"

למה הפסוק הזה מדבר על איש שעושה טוב כדי להגיד שהוא עושה רע? אם הכוונה היא להגיד "אין איש שלא יחטא", זה מובן, למה להוסיף "אשר יעשה טוב"?

הג"ז טוען שזה כדי להזהיר אפילו אלה שחושבים שהם עושים דבר טוב והם בטוחים ולא נזהרים במעשים שלהם כי הם אמורים להיות "מעשים טובים" או "מצוות" והם משתמשים בכינוי הזה כדי לעשות רע!! כי אכן, יש מקום לעשות עבודה זרה דרך עבודת ה'!

"אמר חכם אחד: מתיירא אני מעונש העבירות אבל מתיירא אני עוד יותר מעונש המצוות!"

"לא תעשון איתי, על ידי תורה ומצוות, תמונת כל, תמונת כבוד…"

"ממרים היתם עם ה' אלוהים" לפעמים אתם ממרים כשאתם "עם ה' אלוהיכם"!! בקיום תורה ומצוות

 

נעשה ונשמע

כשישראל קבלו את התורה שבכתב, הם אמרו "נעשה ונשמע" הם היו מוכנים לקבל אותה ללא שום הסתייגות.

הבעיה התחילה כשהיה מדובר בתורה בעל פה. כלומר, הדברים שמכניסים אחריות על פרשנות האדם! כאן, הם לא רצו לקבל אותה! והיה ה' צריך לכפות עליהם ההר כגיגית כדי שיקבלו אותה!!

  • תורה שבכתב, לא רצו לשמוע תחילה אלה לעשות. זו סכנת התורה שבכתב: שהאדם ירצה שיגידו לו מה לחשוב ומה לעשות. דווקא הוא מעוניין בעיוורון הזה. שהכל יהיה תלוי בשמים ויגידו לי רק מה עלי לעשות.
  • אבל בתורה שבעל פה, ענינה לשמוע ואחר כך לקבל אחריות על פרשנות מה ששמענו ורק אחר כך עושים. זה היה הרבה יותר קשה והיה חייב לכפות עליהם זאת! ואחר כך הם הבינו ואמרו "ושמענו ועשינו" כי זה באמת מתאים לתורה שבעל פה: קודם כל לשמוע ורק אחר כך לעשות!!

 

יתרו גז

בע"ה טו בשבט התשעה

מישל בן שושן

 

יתרו גז

 

 

למה מתן תורה מלווה בכל כך אזהרות נגד העבודה הזרה?

כי אין דבר קרוב יותר מעבודת ה' מעבודה זרה!!

כל קרבה חשובה מצריכה זהירות יתירה וריחוק!

בקריאה שטחית, נראה שהאיסור ל"אלוהים אחרים" היא בקשה של "אקסקלוסיביות". אני האלוהים ולא האחר! אני לא מקבל קריאה זו. לדעתי, האיסור בא כדי שאנו נבין על מה מדובר (או על מה לא מדובר) כשה' יציג את עצמו! האיסור הוא על "תפיסה מוטעית של האלוהים"(=אלוהים אחרים)

קל מאוד לאדם לציר לעצמו דמות של האלוהים שתתאים לנפש שלו. קל מאוד לאדם לעבוד "לשם שמים" כשהוא בעצם מקובע בתפיסה שנוחה לו . אם יש הבדל מהותי בין כל הדתות והתורה זה האיסור לקבע את התמונה של האלוהים וצייר אותו במחשבתנו כדבר שאין עליו לחזור.

הגלילי זהב אומר בפרוש שעבודה זרה מסוג זה היא הכי בעייתית והיא עלולה להתרחש אפילו בעשיית מצוות . הנה כמה משפטים שלו:

"אמר להם, מעתה, יש לי לדאוג מכם על דבר שהוא גרוע מעבודה זרה:

"לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב-שתעשה אתי- בהתורה והמצוות שנתתי לכם"

"לא תעשו לכם– לעצמיכם, להנאתכם- פסל תמונת כל"

"אני מזהיר אותכם :לא תעשון אתי, עם התורה והחכמה והמעשים הטובים ההם, אלוהי כסף ואלוהי זהב- שלא תכשלו במידת הגאווה וזחות הלב"

"מזבח אדמה תעשה לי" שממנו ילמדו מדת הענווה, כדי שלא תעלה במעלות על מזבחי"

"אין לך עבודה זרה שחוצה מזו שעובדין אותה לשם שמים"

 

ועוד לעניות דעתי:

נקרא את הפסוקים שקודמים לעשרת הדברות:

שמות פרק יט

  • (י) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:……(יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ …
  • (יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:(טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים…… (יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר:(יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְקֹוָק בָּאֵשׁ (
  • כ) וַיֵּרֶד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְקֹוָק לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה:
  • (כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְקֹוָק לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב:….
  • (כג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ:
  • (כד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק לֶךְ רֵד … וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל יְקֹוָק פֶּן יִפְרָץ בָּם:
  • (כה) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: ס

 

יש כמה מהלכים:

  1. ה' מבקש ממשה ללכת אל העם כדי להזהיר אותם שלא יגעו בהר וכולי.
  2. משה עושה זאת
  3. ה' מבקש ממשה לעלות
  4. מיד כשהוא עולה, הוא מבקש ממנו לרדת כדי להזהיר את העם.
  5. משה עונה שאין צורך, הוא כבר עשה הכל כמו שצריך וכמו שכבר ציווה לו ה'.

6 ה' לא שומע להסבר של משה ומבקש שוב לרדת ולהזהיר העם שוב

7 משה , כמובן, מצטט אל דבר ה' ויורד (וכנראה שמשם, מלמטה, הוא מביא את דברי ה' -עשרת הדברים- אל העם)

 

למה ה' כל כך דואג שהעם לא יתקרב? למה כל כך פעמים? ואם הוא היה רואה שמשהוא לא בסדר בפעם הראשונה, למה הוא מבקש ממשה לעלות? מה קורה בין העלייה של משה לציווי לרדת שוב??

 

נראה לי לפרש זאת ברוח הדברים של הגלילי זהב:

כדי שמשה יבין מה הולך לקרות, ההתגלות, מעמד הר סיני, הוא חייב להבין שאף פעם לא נזהרים מספיק בקרבה. יותר חשובה הזהירות ממפגש מוטעה מעצם המפגש!!

מהרגע שיש מפגש, מהרגע שה' יורד, אז מיד יצר האדם יגרום לו ליצור בדמיונו דמות. אבל העיקר זה שלא תהיה דמות.

ה' לא הוציא את ישראל ממצרים כדי להיות להם תחליף לפרעה!

והוא מסביר זאת מיד:

אנכי ה'= אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים.

כלומר : הקשר אלי, התפיסה שלך כלפי, אסור שתהיה "תפיסה" , מקובעת. האדם, מטבעו, מחפש עבדות. האדם רוצה מטבעו שמישהו אחר יחשוב עבורו, שיגידו לו מה לעשות. להיות בטוח במסלול חיים נוחים. מצרים, זה המקום שבו  כל אדם חי תחת מרותו של אדם אחר. "סוס ורוכבו". השעבוד האמיתי הוא הכניעה לדוגמא , והצייתנות העיוורת אליה. ה' מציג את עצמו במצווה מחייבת מאוד: אל תתפוס אותי בתפיסה כל שהיא. "לא ראיתם כל תמונה". הדיבר הראשון, הוא לדעתי מצווה! לא מצווה של "אמונה באלוהים" אלא מצווה מאוד קשה: תהיה כל הזמן במתח של קרבה- ריחוק עם ה' שאיננו נראה ואיננו נתפס.

כל המצוות האחרות, באות אך ורק להציב את האדם במצב הכי קרוב למתח הזה. מטרת המצוות היא לקדש אותנו, שאנו נהיה קדושים, מנותקים מכל תפיסה מקובעת. מובדלים מכל מה שיכול לשעבד אותנו. כמו שאנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו.." המצוות באות כדי לשים מרחק, ביננו ובין העולם שבו אנו שקועים. המצווה באהכדי לתת לי לחשוב אחרת על המציאות. מחייבת אותי לצאת מהטבעיות ולהיות במתח מול בורא העולם שאיננו נראה. ואיננו נתפס בכלל.

לכן, שתי הדברות האחרות עוסקות ביצירת אלוהים אחרים. כי מהרגע שיש לי מולי, כביכול אלוהים, אני נוטה מיד ליצור במחשבתי דמות מקובעת שתתאים לי! ואז, תהיה לי ההרגשה שאני "עובד את האלוהים" אבל, בעצם, אני עובד עבודה זרה!!

 

מצוות אהבת ישראל

אחת מהמצוות הקשות ביותר והעיקריות ביותר של התורה!! הגלילי זהב אומר:

"מחויב כל אדם מישראל להכניס בלבו אהבת בני אומתו הקדושה כולם בליבו. ואפילו הרשעים, יאהב אותם כאילו הם אחיו. וכל שיש בו הכרה לאומית בוער בלבו תמיד אהבה ותשוקה לכל אחד מישראל"

אם התורה חוזרת על המושג "עם" יותר מעשרים פעמים בסיפור מתן תורה, זה, לדעת הג"ז, כדי להחדיר בתודעה הישראלית שאין תורה ומצוות בלי שייכות לעם. הרגש הלאומי הוא הרגש החשוב ביותר. אין כאן "דת" שקושרת אדם לאלוהים אלא יש יצירת לאומיות. רק השייכות ללאומיות מצדיקה לשמור על המצוות שה' ציווה את העם. כאדם ששיך לעם אנו מצווים במצוות . המצב הגלותי שבו ה עם נשאר כל כך הרבה שנים השכיחו ממנו את המימד הלאומי העיקרי והרבה יהודים חושבים שהם "יוצאים ידי חובה" בקיום המצוות. הג"ז יוצא נגדם ומכריז שהעיקר הוא ההרגשה הלאומית קודם לכל. כמו שאומר הג"ז:

"מי שאין לו דבקות בכללות האומה, אף על פי שמקיים תורה ומצוות לא יחשב לו אלא כנכרי שמקיים התורה- ואינו מושגח עוד מהקדוש ברוך הוא מפני שמוציא עצמו מהכלל ועושה פירוד בין הדבקים"

 

מסכנה לע"ד:

אהבת הזולת היא אמצעי להגשמת "אנוכי ה' אלוהיך.." כפי שתיארתי אותו לעיל:

אם האדם איננו יכול להישאר במתח , בלי תפיסה ותמונה של האלוהים שאליו הוא מקושר, אז יש "פטנט" טוב מאוד שה' המציא: הוא יצר עם ישראל שמורכב מכל התפיסות האפשריות. כל אחד בכיוון שלו. ישנם 12 שבטים ושבעים פנים לכל דבר.

כשאני מצווה לאהוב את הישראלי האחר, שאיננו חושב כמוני, זה מחייב אותי לנגוע במתח הזה. אני נשאר קשור למצווה של ביטול תפיסה של האלוהים. אמנם אני חושב , יש לי תפיסת עולם, אבל אני מכיר בשני שיש לו תפיסה שונה. זה מוציא אותי מסכנת הפונדמנטליזם! שהיא העבודה הזרה האמיתית.

ה' "נמצא" במתחים שקיימים בין היהודים השונים שחושבים בצורה שונה ובכל זאת מרגישים עם אחד!!

לכן, "קודשא בריך הוא , אורייתא וישראל -חד הם".=ריבוי ההבנות של התורה, שבעים הפנים שלה, מקבילים לריבוי התפיסות של כל היהודים(שבעים נפשות) ומקביל לכל ההשגות האפשריות  של האמת האלוהית האחת הבלתי נתפסת!

"קדושת ארץ ישראל", היא עבורי, היכולת שבמקום אחד, יצטרכו לגור כל עם ישראל. שיתוף החוויות ההכרחי מאלץ את כל ישראלי להרגיש כחלק מהעם, להלחם עבורו ולהתפלל עבור שלום חייליו, ללא כל התייחסות לשיוך פוליטי וחברתי. ארץ ישראל עוזרת לעם ישראל להיות קדוש ולכן היא "קדושה".

 

 

גדול המצווה או הלא מצווה.

מסכת בבא קמא דף פו עמוד ב

ר' יהודה אומר: סומא אין לו בושת, וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה….אמר רב יוסף, מריש הוה אמינא: מאן דאמר הלכה כר' יהודה, דאמר: סומא פטור מן המצות, קא עבדינא יומא טבא לרבנן… והשתא דשמעית להא דר' חנינא, דאמר ר' חנינא: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה, עבדינא יומא טבא לרבנן, מ"ט? דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי.

 

הג"ז מביא את דעתו של רב יוסף שהיה מצדד בעמדה ההפוכה מזו של רבי חנינא הידועה. רב יוסף היה עיוור ולפי הלכת רבי יהודה, הוא פטור ממצוות התורה. למרות זאת, רב יוסף קיים את כל מצוות התורה בתור "אינו מצווה ועושה". עבורו, יש גדולה מיוחדת למי שאיננו מצווה כי הוא עושה הכל מתוך אהבה ורצון טוב.לפי פירוש התוספות, רבי חנינא טוענים ההיפך כי לאדם המצווה יש יצר הרע שדוחף אותו כל הזמן לא לצטט למצווה ולכן יש לו יותר זכות. עוד טעם יש להעדיף את המצווה על ה"אינו מצווה", זה שהמצווה יעשה את המצווה לאורך זמן, בקביעות, אבל מי שאינו מצווה , יעשה המצווה רק כשמתחשק לו.

ההבדל בין שתי העמדות מאירה אותנו על משמעות חג השבועות ועל מתן תורה:

ביום מתן תורה, עם ישראל טיהר את עצמו והתקרב כל כך לשכינה שהוא לא היה זקוק למתן תורה כי הוא הגיע להשגת התורה כמו שהאבות השיגו אותה בלי הצורך לקבל אותה בפועל.

זה מסביר את מה שאומרים בהגדה : " אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו"

אם כן, ביום מתן תורה,, עם ישראל היה יכול לקיים את כל התורה בתור "אינם מצווים ועושים". לדעת רב יוסף זו גדולה וזו חשיבות יום חג זה. אנו חוגגים ביום זה את המעלה שאליה הגיעו כל אלה שיצאו ממצרים וספרו את ספירת העומר עד שהזדככו כל אחד לפי כוחו.

אבל קרה משהוא נוסף ביום זה: הם קבלו את התורה! זאת אומרת שהם הפכו ל"מצווים ועושים" בנוסף למדרגת ה"אינם מצווים ועושים" שהגיעו איליה באותו יום.

אם כן, קרו שני דברים במתן תורה:

  1. ההכנה מצד העם והמוכנות לקיים את המצוות אפילו בלי שיהיו מצווים.
  2. ובנוסף, כפה עליהם הר כגיגית וציווה אותם כדי לקבוע זאת בזמן ובעשייה היום יומית

 

וישמע יתרו

  1. את כל אשר עשה אלוהים למשה..
  2. ..כי הוציא ה' את ישראל ממצרים..

האלוהים, מידת הדין, עשתה את מלחמת עמלק וקריעת ים סוף (כמאמר רש"י)

אבל ה', עשה דבר מעבר לפרטים, הוא הוציא את ישראל ממצרים.

זה מסביר את החלוקה בשמות ה' ובחלוקת הדברים שיתרו שמע.

 

400 שנה

הג"ז קובע: אם היהודים היו רוצים לצאת, מעצמם, ממצרים, רק ארבעה דורות היה מספיק והיו כן יוצאים.

הבעיה היא שהם לא רצו לצאת, ולכן האריכו את זמן הגלות לקראת ה400 שנה. וכשהיו בסכנת הכחדה ממש (התבוללות), אז ה' הוציא אותם בעל כורחם, במידת חסד עליון, מוקדם מ400 שנה.

אכילת המצה מזכירה לכל דור שאסור לחזור על אותה הטעות שנעשתה במצרים כי בגאולה האחרונה, יש לצאת מהגלות מרצון ולא להיות "ללא רוח לאומי" כמו המצה היא לחם ללא רוח.

 

גרשום

משה קרא לו כך "כי גר הייתי בארץ נכרייה". על איזו ארץ נכרייה מדובר? נדמה שמדובר במדיין אבל בעצם, מדובר על מצרים! ולכן הוא קרא לבנו הבכור "גרשום". המהלך הראשון של משה היה להכיר בזרות ארץ מולדתו מצרים. "אליעזר"= כי אלוהי אבי בעזרי…" זה כבר מהלך שני של ההצלה ממצרים ומפרעה.

זה מסביר את סדר השמות לפי הלידות.

(אם היה מדובר על מדיין, הוא היה קורא לראשון בשם אליעזר ולשני גרשום)

 

על אודות ישראל

בניגוד לכל המנהיגים שחושבים שהם העיקר והעם שלהם בא רק כדי לשרתם ולהכתיר אותם, משה מיד מבהיר שכל מה שקרה, קרה בזכות ובשביל העם:"ויספר משה לחותנו את אשר עשה ה'..על אודות ישראל"

הדבר הראשון שאומר משה ליתרו: הכל נעשה אך ורק בשביל ישראל ולא בשבילי.

 

ערב רב

כשיתרו שמע על יציאת מצרים, הוא לא ידע עדיין שערב רב עלה איתם.

כשהגיע יתרו למחנה ישראל, ראה שהערב רב עלה איתם. הוא הבין את הסכנות הכרוכים בדבר וזה . "ויחד יתרו"= בשרו נעשה חידודים חידודים. (הוא קיבל צמרמורת!). לכן הוא אומר "אשר הציל את ישראל- אשר הציל את העם"(העם= הערב רב). (ייתכן, לע"ד, שהעצות שנתן למשה הם פועל יוצא מהעובדה שיש ערב רב מרובה שיש לחנכו והחדיר לו את מורשת ישראל. מעניין שיתרו ידבר רק על "העם" בעצה שלו)

 

סעודת יתרו

יתרו הביא קרבנות (זבחים לאלוהים). אבל בסוף, משה ואהרון אוכלים איתו מאכלי חולין! זו תפיסה שונה בין עובד עבודה זרה שעבורו הקדושה חלה רק בדברים הקשורים לאלוהים ולעבודת הקרבנות, לתפיסת העולם של משה ואהרון שיודעים שהקדושה חלה גם בעולם החול!

 

נבואה על השואה

הגלילי זהב כתב את הדברים הרבה שנים לפני השואה ובכל זאת, הוא צופה מאורעות קשים מאוד:

"בעת תבוא הגאולה, בטרם תשלים הישועה, טרם יקבצו כל ישראל לארצם,..יהיו צרות רבות כמו חבלי יולדה. אפילו אחרי שהעמים יכירו בזכות ישראל לארץ אבותיו, ואחינו היהודים, אלה מפה ואלה מפה עולים ובונים ברשות הממלכות, דווקא בזמן הזה, תתעורר שוב חמת הצוררים ויצאו מחוריהן בכל ארצות הגולה ויצא הקצף על היהודים לנתוש  ולנתוץ להרוס ולהאביד. ויותר הפלא כי גדלה המהומה על אותן היהודים שכבר נדמעו בינהם ובארץ אשכנז הארורה שפכו חמתם על אלה שנבללו מכבר אפילו אלה אשר רק אבי זקנם היו יהודים….."

 

הקשרים בין מתן תורה לבריאת העולם

  1. בעשרה מאמרות נברא העולם- בעשרת הדברות נכללה כל התורה.
  2. במאמר הראשון- בראשית- נברא הכל ואחר כך הולכים ומפרטים הפרטים. כך הדיבר הראשון אומר את העיקר וכל השאר הוא פירוט הדברים
  3. סיפור הבריאה מסתיים ב" אשר ברא אלוהים לעשות" שהכל צריך להיות מתוקן על ידי האדם. כך בתורה כתוב "ועשיתם אותם" הכל תלוי בידי האדם.
  4. הבריאה מתחילה במידת הדין והכל היה תלוי ועומד עד ליום השישי האם יקבלו ישראל את התורה אם לאו. כך ביום שישי בסיוון, הכל היה תלוי בקבלת התורה. התורה נתנה בקולות וברקים ומידת הדין.וכפיית ההר כגיגית. רק אחר כך שיתף את מידת הרחמים בבריאה וגם במתן תורה משה דיבר במקומו וריכך את המעמד.

 

השבת

מצד אחד היא "זכר למעשה בראשית" כי היא למעלה מבחירת האדם. שבת קבועה וקיימת.

מצד שני היא "זכר ליציאת מצרים" בתור "תחילה למקראי קודש " שנקבעים על ידי בני האדם.

"לדורותם ברית עולם" אפילו שישראל יוצאים לגלות, השכינה עימהם וחייבים להמשיך לשמור על השבת.

ששה ימים, האדם עובד. אבל ביום שבת, ה' משגיח בעצמו ודואג עבורו

 

וכל העם רואים את הקולות-וירא העם וינועו יעמדו מרחוק

למה לציין את התנועות של העם בזמן הזה?

  1. הקולות= הקולות מעוררים את המחשבה. אפילו אם חושבים, כשמוציאים מהפה וכששומעם, זה עושה רושם אחר. ולכן, יש חשיבות בשליח ציבור שיכול לעורר את האחרים בתפילה
  2. התנועות= גם התנועות של הגוף חשובות לעורר את ההתלהבות והמחשבות. כדי להתעורר מהתרדמה ולהתלהב

 

מצווה גוררת מצווה

הג"ז מציע פירוש מחדש:

איך אתה יודע שמה שאתה עושה הוא מצווה? כשזה גרם לעוד מצווה!

איך אתה יודע שמה שעשתה זו עבירה? כשזה גרם לעברה!

 

 

 

 

 

בא גז

בע"ה א שבט התשע"ה

מישל בן שושן

 

בא גז

 

כנגד ארבעה בנים דברה תורה

בעל ההגדה מצרף ארבעת המקומות שבהם התורה מדברת על לימוד גאולת מצרים לבנים. שלושה מהם מופיעים בסדרה שלנו. (ראה טבלה על הנושא- למטה).

  • למה ההגדה קוראת לבן הראשון "רשע"?. הג"ז מציע הסבר פשוט: הוא היחיד שאיננו שואל שאלה. הוא קובע קביעה. : והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבדה הזאת לכם: (שאלת הרשע) בניגוד לשאר הבנים ששואלים. זה מספיק כדי להגדיר אותו "רשע"! רשע הוא זה שאיננו מוכן לחשוב מחוץ לקופסה! מי שחושב שהוא יודע הכל. הוא לועג לאחרים ו"שאלתו" היא רטורית בלבד. לכן כתוב "כי יאמרו" ולא "כי ישאלו". אילו הוא היה במצרים, הוא לא היה נגאל כי היציאה ממצרים היא היציאה מהמקובעות של האנשים בתפיסות ישנות. הבנים האחרים שואלים. ולכן הם מועמדים ליציאה ממצרים.
  • מעניין שההגדה עונה לבן הזה :" בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". התשובה שהתורה נותנת לבן שאיננו יודע לשאול! בעל ההגדה זנח את התשובה שמופיעה בתורה :" (כז) ואמרתם : זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקד העם וישתחוו (בשימוש במקום אחר בהגדה) .למה הוא עשה זאת? נראה לי שהתשובה לרשע זהה לתשובה לבן שאיננו יודע לשאול כי הוא רוצה שאנו נביא את הרשע לשאול! בדיוק כמו שאנו רוצים להביא את השאינו יודע לשאול לשאול ולהתעניין!
  • למה בהגדה קוראים לבן השני "אינו יודע לשאול? פשוט כי בתורה אין בכלל שאלה! כתוב רק:" והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים: ( תשובה לרשע ואמירה לשאינו יודע לשאול).
  • ה"תם" זוכה לשאלה ותשובה בהגדה, זהים לשאלה והתשובה של התורה.
  • על שאלת החכם, אנו פוגשים בפרשת "ואתחתן" בספר דברים. " כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם: (שאלת החכם). אבל התשובה שניתנת לו בהגדה היא שונה לגמרי ממה שכתוב בהמשך, בתורה (עבדים היינו..) אלא עונים לו מהלכות הפסח מהמשנה(לא מפטירין אחר הפסח אפיקומן) כאילו רוצים להקדים לתשובה שתינתן בגוף ההגדה (עבדים..) אזהרה להבדל העקרוני שיש בין הסעודה של ליל הסדר למה שקורא אצל הרומאים.

 

ה' לא הודיע על מכת הארבה

בניגוד לשאר המכות, הארבה אינם זוכים להודעה מראש מה' אל משה. למה?

הג"ז מציע שהמילה "ארבה" מרומזת בתוך השם "פרעה" בהיפוך שתי אותיות: פ על ידי ב (דבר שאנו מכירים בערבית) וה ע על ידי א (דבר שאנו מכירים בעברית המדוברת היום) אלה "שתי אותותי אלה בקרבו"-של פרעה ומה הן האותות האלה? ב-א ! כותרת הפרשה!

כאילו הארבה שבאים ונכנסים לכל מקום במצרים, נכנסים אפילו לשמו של פרעה.

אם כן, כל הפסוק הראשון "בא אל פרעה כי אני…..שתי אותותי אלה .." הם ההודעה למשה שה' שולח ארבה!

 

בא אל פרעה

ולא כתוב "לך אל פרעה" כי ה' נמצא כביכול בתוך ליבו של פרעה וקורא למשה לבוא אליו!

כמו "בא אל התיבה" שנאמר לנוח: כאילו ה' צמצם את עצמו ונכנס בתוך התיבה וקורא לנוח משם!

יש חשיבות, במהלכי הגאולה, שמלך ממלכי העולם, יסכים לגאולת ישראל. פרעה במצרים, כורש בבל ובלפור בגאולה שלנו! ה' עושה תחבולות בתוך עמי הארץ ופועל בתוכם כדי להביא אותם להשתתף בגאולת ישראל.

אמנם ה' פועל לגאולת ישראל, אבל על האדם לפעול גם הוא מתוך חוקי הטבע. ולכן משה מתבקש לפעול גם הוא אצל פרעה ולבוא לעזור לה'! בגאולה האחרונה, ה' הוא זה שיעזור ליהודים. הם אמורים לעשות הכל מעצמם והוא יהיה עמם, כמו שכתוב "ואנכי אהיה עמך".

 

שוש תשיש ותגל העקרה

למה מזכירים ,בברכות החתונה , את "העקרה"?

כי החתונה היא מהלך נגד האינרציה שקיימת בחיים. כאילו ההיגיון הדיכאוני היה מונע מבני האדם(במיוחד היהודים הנרדפים) לסרב להמשיך להתחתן ולעשות ילדים! אילו היינו משאירים את כוחות הטבע , האנטישמיות, הגלויות, הייסורים, עושים את שלהם, לא היינו עושים ילדים בכלל! מצב העם היהודי הוא שהוא אמור להיות עקר, ללא עתיד וללא תקווה. ולמרות זאת, אנו כן מקווים, מתחתנים, חיים ועושים ילדים. אנו מפרים את העקרה! והעקרה שמחה בקיבוץ בניה! ארץ ישראל יכולה לשבת עקרה אלפי שנים, היא תראה אותם בחזרה בגאולה האחרונה. החתונה דומה לגאולה. שניהם שוברים את האינרציה וקבוע הצרה. שניהם פורצים לעבר החיים שמעבר למוות הנשקף. לא קר יצחק נולד מאמה עקרה. לא רק יעקב נולד מהורים עקרים. אלא כל דור של יהודים הוא נס! כאילו הוא נולד מדור עקר שקדם לו. כל זאת, בגזות רוח הגאולה שנולד ביציאת מצרים.

(לע"ד: אולי יש מקום לתרגם "עקרה" כ"עקרת בית" ולבטל הקושיה מעיקרה)

 

איש- שה=איש -אישה

בהמשך להשוואה בין החתונה ליציאת מצרים, הג"ז מפנה את תשומת לבנו למילים:

"ולקחו איש שה לבית" שדומה מאוד ל"כי יקח איש אישה". בשניהם מדובר בלקיחה והמילה "שה" היא אישה בלי אלף. יש חיבור בין ה' ועם ישראל כמו שיש בין החתן והכלה.

עוד דבר שיש ללמוד מההשוואה הזאת: אחרי הגאולה, יש "להחליף דיסקט" כי עוברים לעולם חדש, בדיוק כמו שהחתן והכלה עושים כשהם נכנסים לעולם חדש של הקמת בית.

ביציאת מצרים יש גם כן מחיקת העוונות הקודמים, כמו בחתונה

אם נכנסים לחופה בפסח, הכתובה ניתנת בשבועות על ידי מתן תורה.

 

בנערנו

פרעה מוכן לתת לגברים המבוגרים לצאת ולא לנערים. משה מתעקש: "בנערנו ובזקננו נלך". הגאולה קרובה לנערים. הם קרובים לחשוב אחרת, ליזום, לא לקבל את המצב הישן הרע. הזקנים נוטים להשלים עם המצב הקיים. לכן חשוב מאוד שהנערים יצאו ראשונים! פרעה לא הסכים כי הוא ידע שהזקנים יחזרו אבל הנערים ירצו לצאת ולא לחזור! כל עלייה מתחילה עם הנערים! הגאולה היא מהלך של הצעירים.

 

החודש הזה לכם

לכם: המצווה הראשונה מציינת את העיקרון שהלאומנות קודמת לדתיות.

היהודי שומר מצוות ה' לא בגלל שה' ציווה לו לעשות זאת אלא בגלל שהוא שייך לעם היהודי וה' ציווה המצוות לעם היהודי. העם היהודי נבנה קודם שניתנו מצוות.

אפילו בגלות הארוכה, יש להמשיך להחשיב את לאומיות ישראל כדבר עקרוני יותר משמירת המצוות.

הרב כועס על היהודים שמוכנים לקבל על עצמם את הלאומיות של העמים שבהם הם יושבים ולהמשיך לחיות שם על ידי שמירת מצוות. הם מרגישים "דתיים" וזה מספיק להם. עבור הרב, העיקרון הראשון הוא הקשר של היהודי ללאום שלו:הלאום היהודי הישראלי.

 

לי ולכם הגאולה

במדרש, רבי מאיר אומר שה' מכריז שהגאולה היא "לי ולכם". כאילו ה' נגאל ממצרים לא פחות מישראל! כי אפשר לשאול:עבור מי ישראל יוצאים ממצרים? עבור עצמם או עבור ה'?

הרי עם ישראל מקיים את התפקיד שהבורא הטיל עליהם, כדי להגיע לכוונת הבריאה. אם כן, כל מה שישראל עושים, הם עושים זאת עבור האלוהים!

נראה לי שמשל פשוט יסביר את העניין:

אבא מצווה לבנו ללמוד. הבן איננו מעוניין ללמוד. זה קשה והוא לא מבין מה התועלת בדבר. הוא עושה זאת רק כדי לרצות את האבא. כאילו הלימודים הם עבור האבא.

אבל, מטרת האבא היא שהבן יגיע למצב שהלימודים יעזרו לבן ושהבן ילמד ויתפרנס בכוחות עצמו כדי להיות עצמאי ולהרגיש טוב יותר. אם כן, הלימודים הם עבור הבן.

אבל אם הבן יצליח בחיים, האבא יהיה מאוד מאושר ותהיה לו הרגשה כאילו הוא הצליח בחינוך הבן.

אם כן, אותם הלימודים (המצוות בנמשל), נעשים עבור האב, ואחר כך עבור הבן, וגם, בסוף, עבור האבא!

כך הקשר המיוחד בין ישראל וה': כל אחד פועל עבור עצמו ועבור השני כל הזמן, תלוי במצב התודעה של העושה.

תשרי וניסן

רבי אליעזר טוען שהעולם נברא בתשרי ורבי יהושוע טוען שבניסן נברא העולם. שניהם צודקים: העולם נברא בתשרי אבל הוא קיבל את המשמעות של בריאתו בניסן! ניסן הוא גמר הבריאה.

החבורות

למה יש מצווה לאכול את קרבן הפסח בחבורות. "איש שה לבית"?

בשבועות, העם יהיה נאסף כעם אחד בלב אחד תחת הר סיני. אבל האיחוד הזה חייב להתבסס על מעגלים ולא על יחידים: האדם בונה המעגל הפנימי. עם בת זוגתו, הוא בונה מעגל רחב יותר. עם ילדיו, מעגל גדול יותר. משפחתו, חבריו, שבטו, הם גם מעגלים חשובים. וקר המעגל האחרון הוא מעגל העם כולו. חשובה ההיררכיה הזאת במעגלים. הבניין יעמוד יותר טוב. הרומאים ניסו לבנות עם של יחידים וניתקו את הילדים מהוריהם ובנו בתי ספר לגיסות של חיילים מנותקים מכל מעגל משפחתי. זו היתה טעות גדולה. (הקיבוצים , בהתחלת דרכם גם כן).

 

כל בן נכר לא יאכל בו

אמרו החכמים "נכר"= מי שמתנכר ממעשי אביו שבשמים.

אין השתתפות בגאולה אם מתנכרים מרעיון ההשגחה של הקדוש ברוך הוא בתהליך הגאולה.

 

בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים

ה' הוציא את ישראל כדי שאנו נחגוג את חג הפסח! ולא להיפך! אנו לא "זוכרים" את היציאה. אנו חייבים לחוות את ה יציאה כל יום. וכדי לתת לנו מקור השראה , דגם, מאורע היסטורי שאליו נוכל להזדהות, ה' הוציא אותנו ממצרים!! אפילו לאלה שחושבים שסיפורי התורה אינם אמיתיים, זה לא חשוב! העיקר הוא שיעשו את הפסח! העיקר הוא שהם יצאו המצרים שלהם!

 

תפילין

חייבים לשים תפילין של יד לפני תפילין של ראש.

כי יש להבין שיציאת מצרים נעשתה בצורה מאולצת: על ידי ניסים ובלי הרבה מאמצים מצד היהודים. התפילין באים כדי שנזכור שלעתיד לבוא, עלינו לפעול אקטיבית להיגאל. עלינו להפעיל את הידיים קודם כל. אחר כך, יהיה לנו לחשוב ולהפעיל את התפילין של ראש ואחר כך לשוב לעשות מעשים (נחזור לסיים את הנחת תפילין של יד).

זו הסיבה שמצוות תפילין באה בעקבות יציאת מצרים והמצווה לחנך את הבנים בעניין הזה. "והגדת לבנך…והיה לאות על ידך" המצוות הקשורות ליציאת מצרים באות כדי שאנו נחווה את יציאת מצרים כל הזמן: כל יום. ונזכור מה עלינו לעשות באחרית הימים בזמן הגאולה האחרונה: מעשים והשתדלות(יד), הפחת רוח ותוכן (ראש) והמשך העשייה (יד). ה"נעשה ונשמע" מפנים אותנו לאותו סדר דברים.

 

מצה

אחד ממרכיבי האדם הוא הרוח. רוח= הכוח להתקדם, ליזום, לקוות, לחלום, ללכת אל מעבר לעולם הזה. במצרים, היהודים הסכימו להיות משועבדים. הם אבדו את ה"רוח" שלהם. היציאה ממצרים היא הפחת רוח של התקוממות וגאולה. אכילת מצה בפסח אמורה להזכיר לנו את המצב שבו היינו במצרים , מצב של מצה שאין בה רוח. בניגוד ללחם הנפוח.

זה אמור לעזור לנו להרגיש שגם היום, במצבים השונים שלנו, יכולים לאבד לפעמים את ה"רוח". עלינו לצאת ממצרים וממצב המצה הזה ולהפיח רוח בעצמנו.

בלי ההרגשה שאין בנו רוח, אין סיכוי שנפעל כדי להפיח רוח! בלי ההרגשה שאנו עבדים, אין סיכוי שנצא לחרות!

מרור

הלל הזקן היה מחפש תמיד נקודות זכות אצל עם ישראל. לכן, הוא טען שאבדן הרוח נבע אך ורק מהעבדות. המרור המסמל את העבדות, היא הסיבה היחידה שבגללה אבדנו רוח הגאולה מעצמנו. לכן, הילל מציע לכרוך את המצה למרור!

 

ארבעת הבנים בתורה ובהגדה של פסח

 

מקור שאלה בתורה תשובה בתורה שאלה בהגדה תשובה בהגדה
 

שמות יב- כו

(בא)

 

והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבדה הזאת לכם: (שאלת הרשע)

 

(כז) ואמרתם : זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקד העם וישתחוו  (בשימוש במקום אחר בהגדה)

 

מה העבדה הזאת לכם? בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים רשע
שמות יג-ז

(בא)

והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים: ( תשובה לרשע ואמירה לשאינו יודע לשאול)

 

בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים שאינו יודע לשאול
שמות יג-יד

(בא)

והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת  (שאלת התם) ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים ) תשובה לתם)

 

מה זאת בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים תם

דברים

ו-כ

(ואתחנן)

כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם: (שאלת החכם)

 

 

(כא) ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה: (בשימוש מיד אחרי 4 הבנים. אולי תשובה למי שאינו יודע לשאול)

 

מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם: כהלכות הפסח: אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן חכם

 

וארא גז

בע"ה כג טבת התשע"ה

מישל בן שושן

 

וארא גז

 

 

מה היא מטרת הרעת התנאים של העם?

בסוף הסדרה האחרונה, משה התחיל בשליחותו אבל זה גרם להרעת התנאים של השעבוד. במקום גאולה, מקבלים ייסורים קשים יותר! משה שואל "למה הרעות לעם הזה? למה זה שלחתני?"

נראה לי לסכם את פירושו של הגלילי זהב כך:

עד כה, יש הרגשה אצל משה שהאלוהים הוא "האל הטוב". כלומר, יש בעיה. האלוהים בא לעזור ואז הכל בסדר. הרעיון של ה"אל הטוב" נפוץ מאוד , במיוחד, היום, בנצרות. האל הוא טוב ועושה רק טוב. אם כן, כשהאדם מרגיש רע, יש לו שתי אופציות: או שהרע שהוא מרגיש זה עונש. או שהאל לא קיים! כי הרה ספרו לו שהאל "טוב".

כאן, יש גילוי של עמוד האמונה היהודית: הכל בא מהאל. גם הטוב וגם הרע. האל הוא גדול, גבור, נורא, וגם טוב אבל לא רק טוב, במונחים של תפיסת האדם.

עד כה, עם ישראל למד כמה דברים

  1. ניתן לקוות לצאת אל מציאות טובה יותר. יש מקום לגאולה מתוך השעבוד.
  2. האל שומר הבטחתו לגאול את עמו
  3. החידוש הגדול מכולם הוא : אין לאדם לקבוע איך הוא ייגאל. אין לאדם ליצור לעצמו תמונה מקובעת של האל. האל איננו אובייקט, אמצעי, מכשיר שהאדם משתמש בו לצרכיו. דרכי האל אינם בידי האדם. האל יכול לבחור לו את דרכי הגאולה. הגאולה יכולה לעבור דרך הרעת המצב!

זו, לדעתי, מטרת הפרשה שלנו: ללמד למשה ולעם ולקורא שאין לבנות לעצמנו תמונת האלוהים איך שהיא תתאים לנו. הוא אל טוב אבל הוא גם יכול להיות אל שגורם לייסורים, לרוע, לסבל, להרעת תנאים! לאל המורכב וה"לא נתפס" הזה עלינו להאמין.

נראה לי שהפסקת הדו-שיח בין משה ובין האלוהים, בסוף הסדרה הקודמת, באה כדי להעמיד את משה ואת הקוראים, מול השתיקה והחוסר אונים, שבהם נמצא האדם. במיוחד כשיש צפייה והבטחת הצלה, אין לאדם לקבוע את הדרכים להצלה! אין ה' נמצא בידי האדם! רק לאלוהים כזה יש להאמין. רק אחרי שהעם יעקל זאת ורק אחרי שמשה יעקל זאת, יהיה אפשרי להמשיך את תהליך הגאולה.

 

 

שתי שליחויות

בהתחלה, ה' מצווה למשה שתי שליחויות:

  1. שליחות אל העם, כדי לשכנע אותו שהגיעה שעת הגאולה
  2. שליחות אל פרעה, כדי לשכנע אותו לשלח את העם.

שתי השליחויות האלה נמצאות במשפט הקטן: "לכה, ואשלחך ..".

  • לכה= אל פרעה.
  • ואשלחך= אל העם.

-"שליחות" דורשת מהשליח להפעיל את היכולות שלו. עבור העם, על השליח להיות חכם והפעיל כל מני דרכי שכנוע הנראים לו נכונים כדי למלא את שליחותו. זה מה שדרוש לגבי היהודים. כמו "שליחי הסוכנות" היום, הכל עומד על חכמת ומאמצי השליח.

-אבל לגבי פרעה, בדיוק ההיפך דרוש: יש רק "ללכת" אל פרעה. ה' ידבר מתוך גרונו של משה. למשה יש תפקיד אחד בלבד: להיות "שקוף" ככל שאפשר. להעביר בדייקנות את המסרים של ה'. ה' מדבר אל פרעה ישירות. אין למשה להפעיל שיקול דעת או יוזמות עצמאיות.

משה עונה:

  • לגבי השליחות אל העם, אינני מוכן. משה מסרב למלא את תפקיד המשכנע לכיוון העם. הוא עונה לה': "מי אנוכי" כלומר, אתה הבטחת ליעקב "אנוכי אעלך גם עלה". אתה, ה' , הוא זה שצריך לעשות את העבודה בעצמך! אני , אינני ה"אנוכי" הזה! לכן, ה' מסכים לשולח את אהרון שימלא את התפקיד הזה, כלפי העם.
  • לגבי השליחות אל פרעה, משה מסכים. הוא "בנוי לזה". הוא נולד "שקוף". הבית התמלא אור. הוא נולד מושלם, מהול, מעין חצי אלוהים. הוא פוגש את האלוהים, רואה אותו פנים מול פנים. הוא נפרד מהאישה (דבר שאסור לכל אדם אחר) הוא נקרא "איש האלוהים". משה הוא האדם היחיד בבריאה שיש לו את התכונה המיוחדת הזאת: להיות שקוף: להיות "אספקלריה שמאירה" הוא היחיד שמוסר את דבר ה' בלי שום עיוות. "ה' מדבר מתוך גרונו של משה". מכיוון שזה מה שדרוש כלפי פרעה, אז משה מוכן לזה ומסכים:

משה אומר "מי אנוכי כי אלך אל פרעה". הג"ז מפרש:

  1. מי אנוכי= אני לא ה"אנוכי" שאמור לשכנע את העם.
  2. כי אלך אל פרעה= אני כן מסכים לקבל על עצמי התפקיד מול פרעה.

אם כן, משה ואהרון יעשו את שני הדברים ביחד אבל אהרון יהיה אחראי על הקשרים עם העם ומשה על הדיבור אל פרעה.

 

 

למה יש שליחות מיוחדת אל פרעה?

הרי פרעה רצה בהתחלה להרוג את כל הזכרים!אם כן, הוא היה מוכן לוותר על כוח העבודה של היהודים. למה פתאום פרעה מסרב לשלח את העם? (זה הזכיר לי את הדבר ההזוי שקרה השבוע בצרפת כשראש ממשלת ישראל בא והכריז שהיהודים חייבים לחזור הביתה אל מדינת ישראל ו נשיא צרפת הכריז שצרפת לא תהיה צרפת בלי היהודים! על היהודים להישאר בצרפת!. זה נראה לי יוצא דופן בהיסטוריה היהודית שמלך גוי מסרב לשלח את היהודים מארצו! בדרך כלל זה ההיפך שקרה)

ועוד יש לתמוה, למה ה' עומד על כך שיש לשכנע את פרעה? למה כל כך חשובים הדיבורים אל פרעה? ולמה הדיבור אל פרעה חייב לעבור ישירות מהאלוהים אל פרעה (על ידי משה שלא ישנה כלום בתווך)?

יש גם לתמוה למה ה' ישלח מכות למצרים? ולמה הוא לא מגרש את ישראל לפני כל המכות?

נראה לי שכל הסיפור הזה בא בעיקר ללמד את העם היהודי לקח ולא כדי לשכנע את המצרים או את פרעה:

יש להכות את המצריות שיש בכל יהודי

יש לשכנע את היהודים שהאלוהים שלהם הוא ה' ולא פרעה! לכן הכל מתנהל כאילו יש מלחמה בין שני מלכים: ה' ופרעה. כולנו מחכים לדעת מי ינצח במלחמה הזאת: כי באמת בלב כל אדם, פרעה הוא השליט. ואם זה לא פרעה, אז זה מלך אחר או מושג אחר או תפיסה אחרת ששולטת עבור האדם.

ה', בעצם, מתווכח כאן, עם הפרעה הקיים בתוך התודעה של כל אדם.

ה' רוצה לנצח את המלחמה התפיסתית שמתרחשת בתוך כל אדם.

הרבה יותר קל לאדם להתמודד מול פרעה מאשר מול אלוהים בלתי נראה, בלתי מורגש, בלתי מקובע, מורכב ועצמאי, שנמצא מעל כל העולמות.

מול התפיסה הזו ה' נלחם! וזה מצדיק בהחלט דו שיח, שכנועים, עשר מכות…

 

נראה לי שכל המצוות של התורה יינתנו לאחר מכן רק כדי לקבע בזמן ובלב האדם את הדברים שנלמדו (או היו אמורים להילמד) ביציאת מצרים. זה מסביר את אריכות וסיבוכי היציאה. זה יכול אפילו להסביר חלקית, למה האלוהים הוליד את עם ישראל דווקא באם הפונדקאית הזרה והמאוסה שהיא מצרים. מטרת יצירת עם ישראל היא החוויה המיוחדת של הקשר עם אלוהים בלתי נראה ומורכב שברא את העולם. כמו שיצחק נולד מהורים עקרים, כך עם ישראל נולד מאם פונדקאית זרה!

 

 

כותרת הסדרה: וארא

הפסוק הראשון מאוד מעניין:

"וידבר אלוהים אל משה, ויאמר אליו אני ה'".

יש בו שני חלקים מנוגדים: ה' מופיע בשם אלוהים, מידת הדין. בדיבורים קשים ומיד אחר כך ה' מופיע כה' הרחמן באמירה רכה. הג"ז מסביר שאלה שני הפנים המנוגדות של אל אחד. זו מטרת כל ההתגלות המיוחדת הזאת. בניגוד למעמד הסנה, משה כאן, נמצא אחרי כישלון חריף. אהרון הצליח בתפקידו (שכנוע העם) והוא לא רק שלא הצליח, אלא גרם להרעת תנאי השעבוד. עליו ללמוד, מתוך המשבר הלאומי והאישי הזה שה' בעצם איננו רק האל הרחמן והטוב אלא ה' שבורא רע ובורא טוב. לכן, הפסוק הראשון מסכם את כל מסר הסדרה: יש אל אחד שנראה עושה דברים נחמדים וגם דברים לא מובנים ורעים. את שני ההפכים האלה יש להכיל בתוך התודעה שלנו כשייכים לה' אחד. לכן, בעלי המסורת הציבו את הפסוק הזה (במנותק מהפסוק שקודם לו) בראש הסדרה . הם בחרו במילה השמינית, כלומר במילה "וארא" הנמצאת בהתחלת הפסוק השני,ככותרת עבור שתי סיבות לע"ד:

  1. וארא= איך ה' נראה אל בניי האדם איך צריך להשיג אותו (במיוחד איך אסור להשיג אותו)
  2. אילו היו בוחרים במילה אחת מתוך הפסוק הקודם, זה היה נותן משקל יתר לאחת מתכונות ה' (או דין או רחמים) בזמן שמורכבות ה' היא החשובה!

 

וארא אל האבות

בדרך כלל, המפרשים מסבירים שאזכור התגלות ה' אל  האבות באה כאן כדי להשפיל את משה: הם לא שאלו שאלות ואתה רק מתלונן!!

נראה לי לפרש להיפך: ה' התגלה אל האבות במורכבותו. אבל הם לא סבלו יותר מדי מזה. ואפילו אם הם שבלו אישית, לא כל העם סבל. לכן, התפיסה שלהם של המורכבות הזאת, היתה יותר שכלית.

משה חייב להבין זאת גשמית. וזה הרבה יותר קשה. משה חייב לעבור את ההתגלות שהייתה אל האבות, באופן מעשי, חווייתית. טוב לאהוב את רעיון האל האחד שעושה גם טוב וגם רע. אבל הרבה יותר קשה לקבל זאת במציאות!! וזה מה שנדרש מעכשיו  אל ישראל כולו ואל משה בראש ובראשונה.

משה איננו פחות מהאבות. הוא נדרש לחוות ולשדרג את מה שהאבות הבינו אבל לא חוו: הסבל של הילדים, הסבל של כל העם. הרע, השעבוד, הרעת התנאים. אפילו כשה' אמור לטפל בדברים!

הפרשנים משתמשים במונחים "הבטחה" עבור ההשגה השכלית אל האבות ובמושג "קיום ההבטחה" כדי לבטא את החוויה הכואבת של השגת האלוהים העושה גם רע.

 

 

למה נעשים נסים?

ה' שונא את הניסים! הוא ברא עולם טבעי עם חוקים. וברצונו שהעולם יתנהג לפי חוקי הטבע. נכון שהוא מעוניין שנגלה את השגחתו מאחורי חוקי הטבע אבל, זה חייב להתרחש דרך חוקי הטבע.

אם כן, מה מטרת הנסיים שאינם עונים על חוקי הטבע? הג"ז מסביר שה' משתמש בניסים אך ורק כשאין ברירה. כשעם ישראל ירוד בדעתו עד כדי כך שהם שקועים "ב 49  שערי טומאה"(=אי יכולת להבין בלי ניסים) העם "עני" במובן של "עניות הדעת". ה' מכריז שהוא הבחין "בעני עמי אשר במצרים"= הוא מבין שאי אפשר לפעול ללא ניסים גלויים כי העם "עני" יותר מדי.

זה יוצר בעיה חמורה: כל יציאת מצרים עומדת על נסים גלויים. זה לא רצוי ולא "בעל קיום". יהי צורך לחזור על כל התהליך הזה ללא ניסים! זה מצריך בגרות של העם. וזה ייקח הרבה יותר זמן וייסורים בהיסטוריה של העם. הגאולה ממצרים איננה הגאולה הרצויה כי היא מתרחשת דרך ניסים!! יהיה צורך בגאולות נוספות. ובתהליך ארוך, נגיע לגאולה שתהיה ללא ניסים כלל. יהיו בגאולה האחרונה רק נסים נסתרים מאחורי חוקי הטבע.

הגילוי יהיה : אני ה'! ה' הוא האלוהים. ולגאולה דרך חוקי הטבע יהיה  קיום נצחי בניגוד לגאולת מצרים.

עניות הדעת , שערי הטומאה, שבהם נמצאים היהודים בגלות, נובעים מזה שהם מאבדים את הרגש הלאומי . הם חיים את יהדותם כאנשים פרטיים ששומרים, לפעמים, על "דתיות", ושוכחים את ההשתייכות לכלל , לעם, לארץ, ללאום.. ולכן דברו חכמנו על מי שדר בחותה לארץ, כאילו אין לו אלוה. כאילו השייכות לאלוהים איננה עוברת דרך קיום המצוות אלא דרך הרגש הלאומי!

לכן, יש מקום לעורר את הרגש הלאומי כ"החייאת העצמות היבשות" ממש. "ויצוום אל בני ישראל" אין צו אלא לשון זירוז. כי יש צורך בזירוז כשיש חיסרון רגש!!

 

 

גאולת העם וגאולת הארץ

לארץ ישראל יש אותם התכונות שיש בעם ישראל. אין לשניהם מקום רגיל בעולם. עם ישראל נולד מחוץ לחוקי הטבע ושום ארץ אינה שייכת לו לפי חוקי הטבע. הוא חייב לזכות ולהילחם כדי לכבוש והתיישב בארץ. מקומו של עם ישראל הוא "בתוך הים ביבשה". בתוך "NO MENS LAND". גם ארץ ישראל איננה כשאר הארצות. לא מתיישבים בה "לנצח". יש להיות מוסרי כדי לזכות להתיישב בה. היא מעוררת קשרים מיוחדים עם האלוהים. עיני ה' בה. אי אפשר להתנהג בה כמו שכל עם מתנהג בארצו.

לכן, יש צורך בשתי גאולות:

  • גאולת הארץ
  • גאולת העם

שתי הגאולות קשות מאוד לביצוע. יש התנגדויות מכל עבר. גם מתוך העם עצמו שאיננו רוצה להיגאל ולחזור לארצו. יציאת מצרים עוסקת בגאולת העם אבל יש להתכונן לגאולת הארץ שהיא הרבה יותר קשה.

היום, כל יהודי שעולה לארץ, חייב לעבור את שתי הגאולות. ולא רק אחת. הוא חייב לצאת מהגלות רוחנית ופיזית והוא חייב להיקלט, פיזית ורוחנית בארץ. הוא חייב לעבור שינויי תפיסה והארץ צריכה להסכים לקלוט אותו (כלומר, ייתכן שהארץ תוקיע אותו במידה והוא לא יעשה מאמץ להיקלט בה)

לכן, משתמשת התורה במונח "המוציא(בלשון הווה מתמיד) אתכם ממצרים" כאילו היציאה היא כל הזמן. ה' עוזר לנו בתהליכים האלה המתמשכים לאורך זמן ואינם נפסקים.

 

 

שמות גז

בע"ה יז טבת התשע"ה

מישל בן שושן

 

שמות גז

בעקבות ה"גלילי זהב"

 

 

הבאים מצרימה

בדרך כלל, היציאה מארץ ישראל לא נקראת "ביאה", להיפך! כשהפסוק מתאר את ה"ירידה" למצרים כ"ביאה", הוא צועק "דרשני!"

  • התשובה של הרב : השכינה ירדה איתם למצרים, כך שעבורם, אין הבדל עכשיו בין ארץ כנען ומצרים.כל זמן שיעקב והבנים חיים, רוח ארץ כנען והשכינה איתם והם לא מרגישים ירידה.
  • תשובה אחרת שהרב נתן בסדרה הקודמת: ארץ גושן נחשבת כארץ כנען כי היא ניתנה לשרה במתנה מפרעה, כך שאין עדיין "ירידה" לחו"ל כל זמן שהעם נמצא בארץ גושן. הבעיה מתחילה כשהם יוצאים מגושן ומתפזרים בכל הארץ ("ותימלא הארץ אותם")
  • לעניות דעתי, דרך השאלה הזו ניתן לגעת בשאלה העקרונית, למה יש לרדת למצרים כדי לבנות את עם ישראל? האם הירידה למצרים היא "גלות", אפילו אם עם ישראל עדיין לא בנוי כעם? הרי לא היתה בעיה למדרשים להתחיל לספור את ה"גלות" של ארבע מאות שנה , מאז שנולד יצחק! כלומר, יש גלות אפילו בארץ כנען! אם כן, לדעתי, יש לדבר על "גלות" רק אחרי שהם יצאו ממצרים והם יכנסו לארץ כנען בתור עם.

בינתיים, ה"ביאה" למצרים, היא שלב הכרחי בבנין האומה הישראלית! בדומה להפריה  חוץ גופנית, בשירות "אם פונדקאית"(מצרים).בברית בין הבתרים, כשהשלב  הזה "הובטח" על ידי ה' לאברהם, לא מדובר בגלות במובן הקלאסי של המילה (חטא גורם לגלות ותשובה מביאה לגאולה) אלא כשלב הכרחי ביצירת עם ישראל.

לכן, ה"ביאה" למצרים היא ממש ביאה למקום שבו ייוולדו!

 

חושך שבטו שונא בנו

הייסורים שישראל יעברו במצרים הם הכרחיים כדי לגדל את ה"בן", עם ישראל. הרב קובע שאין שעבוד מצרים תוצאה שעזיבת העם לדרכו (כמו שיש מצבים שבהם ה' מסתיר פניו מהם "הסתר אסתיר פני") אלא שלב הכרחי של בניין, כמו שהאב, לפעמים, מייסר את בנו כדי לחנך אותו.

 

שבעים נפש

הרב מציע פירוש מקורי:

"ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש". הפירוש הרגיל הוא שסך הכל, כל בני המשפחה, מגיעים ל70 נפשות(כמו שאנו יכולים לספור בסוף ספר בראשית. ואז יש את החישובים השונים כדי להגיע למספר 70 על ידי הולדת יוכבד בין החומות..)

הרב מציע בפשטות: "כל נפש"= כל בן, כל שבט,הולידה בעצמה "שבעים נפש".

המספר שבעים הוא תמיד סמל לריבוי אוכלוסיה ויצירת כמן "עולם שלם".

אם כן, לא עם ישראל כולו שווה ל"שבעים"

אלא כל שבט מעם ישראל יוצרת בתוך עצמה "שבעים". כל שבט נוצר כעולם ומלואו!

אם כן, החיבור בין כל השבטים הופך להרבה יותר קשה. כי כל אחד, בתפיסת עולמו, מרגיש "מלא" ושלם. אבל מצד שני, החיבור מהווה אתגר עוד יותר עשיר!

 

וימות יוסף וכל אחיו

כל אחד מבני יעקב, ובמיוחד יוסף, היה בנוי לגאולה. המדרשים מסבירים את השמות כל אחד כמתאר את הגאולה מצד אחר. כאילו בני  יעקב נולדו עבור הגאולה. לא שהגאולה היא תרופה למכה שנקראת הגלות, אלא שעצם ההוויה הישראלית היא הגאולה. רגש הגאולה הוא הרגש החשוב ביותר ביצירת עם ישראל.

למשל, השם "יוסף" (רחל אמרה:"יוסף ה' לי בן אחר") מרמז על הפסוק "יוסיף ה' לקנות את שאר עמו"(ישעיה יא). כלומר , למרות הצרות, ה' יגאל את עמו עוד ועוד.למרות שכבר היו גאולות בעבר, יוסף ה' לגאול את עמו עוד למרות שנראה שזה נגמר.

 

  • הבעיה התחילה אחרי מות האחים: נאבד "רגש" הגאולה מהדור השני. ההתבוללות גברה. הייאוש התחיל.

כל התכנית, מעכשיו היא להחיות את רגש הגאולה שנאבד במותם של  בני יעקב. כי רגש הגאולה הוא עמוד התווך של עם ישראל, ללא קשר עם היותם בארץ או מחוצה לה. הגאולה היא התקווה שיהיה יותר טוב. האמונה ביכולת האדם וה' לשנות את גזרות המציאות העגומה של האדם.

ייתכן שכאן נמצא חלק ההסבר ששל יצירת עם ישראל במצב של גלות: כדי שילמדו מה היא גאולה. יש ללמד את הגאולה אפילו לפני שמתחילה ההיסטוריה שלהם!!

 

למען ענותו

  • העינוי גורם להתעוררות הרגש הלאומי. האנטישמיות יכולה לעזור ליהודים המתבוללים,להרגיש שייכים לעם אחר מזה שהם חיים בתוכו.
  • הרב מציע לקרב את המילה "עינוי" למילה "עונה" של הנשים. המצרים דאגו להמעיט את הזיווגים בין הישראלים לנשותיהם. הם כיוונו את תזמוני המטלות כך שהגברים לא יוכלו ללכת עם נשותיהם בעונתם כדי להמעיט את הילודה. וכאן הפלא: הם דווקא התרבו! (כמו שכתוב בהגדה של פסח "וישמע את עוניינו"=זו פרישות דרך ארץ)
  • העינוי בא כדי לצמצם את זמן השעבוד המתוכנן 400שנה ל210 .

 

לאומיותן של הנשים הישראליות

  • יש בעיה פרשנית מול הפסוק:

"ויאמר מלך מצרים למיילדות העבירות..ויאמר בילדכן את העבריות…"

פעמיים כתוב "ויאמר". ולא כתוב מה פרעה אמר להם בראשון. כאילו הוא אמר להם שני דברים והכתוב מדווח רק על הדבר השני.

  • יש בעיה נוספת בפסוק הבא:

"ולא עשו כאשר דבר אליהם מלך מצרים, ותחיינה את הילדים"

יש כפילות בדיווח התגובה: הן לא עשו כדבר פרעה, היה מספיק כדי שנבין שהן החיו את הילדים.

  • ההסבר של הרב מרחיק לכת:

בהתבססו על מדרש, הרב טוען שפרעה ביקש מהן "להזדווג לו" והן סרבו. זה תוכן המאמר הראשון "המצונזר". משמעות הדבר היא, לפי הרב, שהתכנית של המצרים היתה:

  1. או שאתם תתמזגו עם התרבות המצרית (המאמר הראשון- להזדווג לו)
  2. או שנהרוג אתכם (כל הבן –ליאורה)

זה מזכיר את שני ה"פתרונות על הבעיה היהודית"(בשפת האנטישמיים) בכל הזמנים: התבוללות מלאה או שואה.

פרעה מציב בפני הנשים האלה לבחור בין התבוללות (הזדווגות עם פרעה) או השמדה (כל הבן..ליאורה תשליכוהו)

גדולת המיילדות היא שהם סירבו ודחו את שתי האופציות האלה!! הם לא שמעו אל פרעה בדבר הראשון והם החיו את הילדים. הם הפיחו רוח של לאומיות בתוך העם כדי לסרב לשני הפתרונות שהוצעו להם.

הרבה גויים רצו להחדיר בתודעת היהודים שהם יכולים להיות עם "דת" מיוחדת, אבל הם שייכים ל"אומה" שבה הם נמצאים. היהודים מצאו בפתרון הזה , אמצעי נוח כדי לשרוד את הגליות הארוכות. הם היו יהודים צרפתיים או יהודים גרמנים. הבעיה מחריפה כשהם מאבדים את הרגש הלאומי האמיתי שלהם והופכים את היהדות לדת ומסרבים להשתייך ללאום שלהם. לדעת הרב, ה "לאומיות" היא לא פחות חשובה מאשר שמירת מצוות הדת נטו.  המעשה הראשון והעיקרי של המיילדות של עם ישראל במצרים ,אלה שממש הולידו את העם הישראלי במצרים, הוא הסירוב לקבל את הלאומיות הזרה והחייאת הלאומיות הישראלית: ותחיינה את הילדים.

 

החינוך היהודי

לכל אות, בעברית,יש שם. א= אלף. אבל כותבים רק א'. כלומר,יש חלק מהאות שאנו מכירים, בלי שתהיה גלויה לעין. יש חשיבות רבה, בלימוד השפה לילדים, שאנו נלמד אותם שיש דברים שהם רואים ויש דברים שהם לא רואים אבל הם בכל זאת קיימים.

הרב כועס מאוד על שיטות הלימוד שהתחילו כבר בזמנו (שנות העשרים למאה הקודמת) שקוראים  לבית "ב" ולא "בית". זה סמל לתרבות שאומרת: מה שיש הוא רק מה שאני רואה. רק מה שאני מבין.החינוך היהודי דורש מהילד להכיר את התורה שבעל פה לא פחות מהתורה שבכתב. המציאות לא נגמרת עם הצד הגלוי שלה. להיפך, היא מזמינה את האדם להכיר בצדדים שלא נראים. לגלות את הנסתר. להאמין בחלק השקוע של הקרחון.

הרב מקשר המלחמה שלו בלימוד היהודי ברמזים של מפעל המיילדות העבריות:

ה"א" היא אבן. כל אות היא אבן שעל ידה בונים "בית" היא המילה. זה הדבר הגלוי.

אבל יש דבר סמוי: כל אות, כל אבן, היא בית בפני עצמו. האבן "א" היא גם בית:"אלף".

המיילדות ראו על "אובניים" "בתים" הן לימדו שמאחורי כל אבן יש בית. וזה השכר שנתן להם האלוהים " ויעש להם בתים" וכך נבנה עם ישראל: על ידי בתים: בתי כהונה, בתי לוויה, בתי מלכות.

 

מתי משה הושם בתיבה?

בשישי בסיוון! יום מתן תורה!

הוא נולד, לפי המסורת ב7 באדר

יוכבד הטמינה אותו שלושה חודשים

וכך מגיעים לתאריך הסמלי ביותר ! כשהתכנית האלוהים הוכנסה בתוך מילים, תיבות, בהר סיני.

 

איש מצרי- איש עברי

למה כתוב פעמיים "איש". היה מספיק לכתוב "וירא מצרי מכה עברי"

למה כתוב "מאחיו" ברור שמשה עברי!

הרב מציע פירוש מקורי:

שני האנשים היו עברים!

אחד עשה עצמו כמצרי: הוא דבר מצרית . הוא נראה מצרי. הוא בחר להתבולל לתרבות המצרית. והוא מנסה לכפות את החלטתו לאחיו שרוצה להישאר עברי. הוא "אחיו". המצרי הוא האח של העברי. הוא רוצה שהעברי יהפוך למצרי! ואת זה משה מסרב לקבל. ומכה את האיש העברי שעושה עצמו מצרי.

 

השפה העברית

הרב קופץ על ההזדמנות כדי לתקוף בחריפות את היהודים שחיים בזמנו ושמסרבים שידברו עברית. הם מדברים יידיש ושומרים את העברית לתפילות ולקריאת התורה. עבור הרב זו טעות חמורה. העברית היא  השפה שהעם כולו צריך לדבר ביום יום, בעולם החול. אין להשאיר את העברית לשימוש "דתי" בלבד. בתקופתו, זו היתה מלחמה קשה ומכרעת. אליעזר בן יהודה נחשב אז שמהפכן ושוטה. עד היום, אוכלוסיה גדולה מסרבת לדבר עברית בחול. הם אותם האנשים שמסרבים להכיר במדינת ישראל כהתחלת הגאולה.

רמז לכך הרבה מוצא בפסוקים: "ויטמנהו בחול": משה קבע שה"עבריות" חייבת לשרור בעולם החול. הוא "הכה" את טענת המצרי שרצה לדבר מצרית במקום עברית. יש להכניס את השפה העברית בחול.

המעשה הנועז הזה של משה , הוא הצעד הראשון בגאולה: החייאת השפה העברית.

זה מה שהציל את בנות יתרו מיד ה"רועים"-הרעים. סיפור איש המצרי "הצילנו מיד הרועים".

 

וידע אלוהים

הגאולה היא דומה לזיווג. (וידע את אשתו)

האלוהים רואה. האלוהים יודע. הסיבה לגאולה היא אהבה ורצון עז שמשנה את סדרי הלוגיקה.

נראה לי שסיפור העלייה המיוחד של כל יהודי בזמננו, דומה לסיפורי הפגישה והזיווג עם האהוב-ה. צריך להיות  "משוגע" כדי להתחתן. וצריך להיות "משוגע" כדי לעלות ארצה!

 

הסנה

  • הסנה= ייסורי הגלות (עם הקוצים שלו)
  • משה שואל:מדוע לא יבער הסנה?= מדוע אין קץ לגלות?
  • ה' עונה: "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים" אני רואה שהם מעדיפים להישאר במצרים!

יש בסנה גם קוצים (כלומר יהודים שחושבים שהגלות היא מצב רע ויש לשים קץ לגלות ולחזור לישראל, אבל יש בסנה גם וורדים, פרחים! הם היהודים שרוצים להישאר בגלות ורואים בה מצב וורוד . עבורם ה' שולח מלך כהמן כדי לעורר אותם.

המן נשלח נגד היהודים היושבים בגלות פרס ומדי כי הם לא רצו לעלות ארצה בסוף גלות בבל  לבנות בית שני.

וכן בכל סוף גלות , כשהיהודים לא ירצו לעלות ארצה מרצונם, ה' יישלח להם צרות רבות ומלכים אכזריים מאוד כדי לאלץ אותם להתעורר מהרצון להתבולל ולהשיב את שאריתם ארצה

לכן, אומרים שקשה ביותר, עבור הקדוש ברוך הוא, סוף הגלות: כי הוא מוכרח להפעיל כלבים נושכים ואכזרים כדי לעורר את בניו הרדומים בגלות.

 

הרבנים המטהרים

הרב תוקף בכל כוחו את הרבנים החיים בזמנו בגלות ומסרבים לעלות ולקרוא לעלות לארץ ישראל המתהווה. זה היה לפני השואה. הרב הרגיש שיש מצב חירום: הגאולה הגיעה, ויש עכשיו להפסיק כל דבר ולעלות ארצה מיד. הוא תוקף את "הרבנים המתקדשים והמטהרים, שרודפים איש את רעהו ויורדים כל אחד עד לחיי חבירו, בשעה שהגיע זמן פקידה לישראל ושב אל ערש מולדתינו…. הם מתייחסים לבניין ארצנו באדישות ובשיוויון הנפש. הבית דולק והבנים משחקים באגוזים.."

עבור הרב, יש לעשות מהפך בסדר העדיפויות . יותר חשוב בניין הארץ מאשר לטהר ולטמא חפצים.

ה' ראה את "עני עמי" זו עניות הדעת של היהודים שלא מצליחים להבחין במצב . כשהיהודים מעדיפים להישאר במצרים, בגלות, אחרי שהגלות הסתיימה, הם "עניי הדעת". וזה העוני האמיתי.

 

האותות

  1. הנחש שהופך שוב למטה

הגאולה (המטה) הופך לנחש= כדי להציל את היהודים מההתבוללות, יש לשלוח להם נחש שנושך אותם כדי לעורר אותם. משה מפחד מאוד מזה. הוא נבהל מהצורך לעבור ייסורים קשים כדי לצאת ממצרים. ה' מרגיע אותו : הייסורים לא באים סתם. מהרגע שאוחזים בקצה, הנחש מפסיק להיות נחש והופך למטה בחזרה."כי עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע". המדרש אומר זאת בלשון ציורית: כמו שאיילה מתקשה לפעמים ללדת, וצריך שנחש יבוא ויישך את רחמה כדי לתת כוח לוולד לצאת משם, כך ישראל זקוקים לנשיכת נחש כדי לצאת ממצרים!

 

  1. צרעת היד

אחד הדברים שהרתיעו משה מלגאול את ישראל, זה שהוא הבחין בהם "לשון הרע". הדיווח של שני העברים הנצים שהלשינו עליו לשלטונות, הוא סמל הרוע הזה הקיים בחלק מעם ישראל. לדעתו, איןמקום לגאולה במצב כזה. הצרעת תוקפת את האומר לשון הרע. ידו של משה , יד הישועה , איננה לגאול את ישראל מרוב לשון הרע. ה' מסביר לו שלמרות זאת, תבוא הגאולה והיד מתרפא מהצרעת.

 

ציפורה כורתת ערלת בנה

הסיפור מוזר מאוד. למה משה לא מל את בנו? למה ציפורה היא זאת שמלה אותו? למה היא מכריזה "חתן דמים אתה לי"?

  1. משה נולד מהול.

משה הוא על אנושי! הוא יוצא דופן. מלידתו הוא שונה. הוא נולד לשישה חודשים. הבית מתמלא אור. הוא נראה "טוב". הוא מושלם, הוא איש האלוהים. זו לא סיבה כדי ללמוד ממשה את ההתנהגות שלנו. אסור לעזוב את אשתו. אסור להיות כמשה. לא ידע איש את קבורתו.ילדיו לא המשיכו דרכו. אין לקחת אותו כ"מודל".

זו הסיבה שמשה נולד מהול.הוא מהול כי הוא מושלם. אבל, בדרך כלל, על האדם לעשות את המילה. גדול מי שנעשתה לו מילה על ידי בני אדם ומאשר מי שנולד מהול! לכן יש מצווה להטיף דם למרות היותו מהול. משה יוצא דופן והוא לא עבר הטפת דם המילה.

  1. אליעזר נולד מהול

כשמשה ראה שבנו אליעזר נולד מהול, הוא חשב שהוא דומה לו. זה משפחתי. אין צורך לעשות לו כלום. כאילו אליעזר, הוא כמו משה אביו. הוא מושלם ואין לעשות לו שום תיקון מצד האדם.

  1. צפורה

אבל האמת היא שונה: אליעזר נולד גם מציפורה, לא רק ממשה.אליעזר הוא "הברידי", מורכב מאדם אלוהי ומאישה אנושית. ציפורה חייבת למול את בנה כי החייוב בא ממנה! אליעזר הוא אנושי ולא אלוהי כי ציפורה היא אנושית. מצד האבא שלו, נכון היה לא למול אותו. אבל רק מצד אימו יש למול אותו וציפורה הבינה זאת ועשתה מעשה. היא הטיפה טיפת דם (דבר שהאישה יכולה לבצע- ולא ברית מילה מלאה). מהרגע הזה, ציפורה מקנה לעצמה את החתן שלה: היא מדגישה שהיא אשתו של משה והוא בעלה. אנושית. לא אלוהית. היא עומדת על הזוגיות הרגילה. משה לא! משה יעזוב אותה ואת בניה. יתרו ינסה להחזיר אותם למשה, אבל אנו לא שומעים הרבה על משה כבעל ומשה כאב. כשהתורה תספר לנו מי הם הילדים של משה, היא מדברת על בני אהרון! כאילו אין למשה ילדים! יתרו מביא את "שני בניה" ולא את "שני בניו".

  1. מסכנה(לעד)

יש בסיפור הזה כדי להצביע על הקושי להיות משה. איש או אלוהים? אנושי או מושלם?לעניות דעתי, משה דומה ללוחות הראשונים: אידיאלים אבל בלתי מציאותיים!

משה מתחייב מיתה על זה שהוא לא אנושי! הוא חשב שהבן שלו הוא גם כן על אנושי. ציפורה מנסה להחזיר אותו לעולם האנושי והוא יישאר בפער הזה. הוא לא ייכנס לארץ. הוא ייקבר בגבול!!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ויחי לעד2

בע"ה יב טבת התשע"ה

מישל בן שושן

 

ויחי לעד2

 

היחס השונה מול מהלך התשובה:

 

  1. חט-חק

ראה בקובץ "ויחי גז": לסיכום: ניתן לדעת את קץ הגלות והצרות מהרגע שאנו מוכנים להכיר באפשרות שאנו חטאינו. למשל, ביכולת להתחבר עם שאר חלקי העם. להכיר שיש אפשרות שהשני צודק במידה מסויימת ושאני יכול לטעות במידה מסויימת. היכולת לקבל העובדה שאני לא תופס את כל האמת. שאני חלק מעם שיש בו הרבה תפיסות שונות שמשקפות ריבוי הפנים של אמת אלהית. זה מה שדוחף את יעקב "לגלות את הקץ" על ידי הזמנתו ל "היאספו". לכן המדרשים מכניסים בסיפור הזה את העובדה שאין אותיות חט-קץ בשמם של השבטים. הם מכניסים גם את עניין ה"סתימה" של עיני יעקב לחזות בקץ כל זמן שיש חטא אצל בניו.

מתי אין קץ לגלות? כשאני חושב שרק אני צודק , שאין סיכוי שאני טועה , וכשאני חושב שהשני טועה לגמרי בלי מוכנות לשמוע ולקבל אותו.

 

  1. אחי יוסף (בהשראת יושי פרגון מקור ראשון)

האחים עשו תשובה. אבל זו תשובה אגוצנטרית! הם מבינים שהם עשו טעות חמורה ומוכנים לשלם עבורה. הם אפילו "דורשים" לשלם עבורה:

כשהם אומרים "לו ישטמנו יוסף", המילה "לו" יכולה לתאר רצון עז! הלוואי שישטמנו יוסף וייקח אותנו לעבדים, כדי שסוף סוף אנו נקבל את העונש שלנו! קשה לנו לחיות כך עם חיוכים וחיים טובים! שיבוא העונש מהר וחזק!!

מה שהם לא חשבו עליו, זה שהעולם מסביבם גם יכול להשתנות! הם לא לקחו בחשבון שגם יוסף התבגר! שגם הוא "עשה תשובה". הוא כבר הצעיר היהיר שהיה בגיל 17. הוא עבר כמה "בורות", כמה משברים. יוסף של היום איננו מחפש יותר נקמה. הוא באמת סלח להם והבין את כל מה שקרה כיד אלוהית. האחים מופתעים לגלות זאת!

אם כן, במקום להתכונן למלחמה שעברה, כדאי להתכונן למלחמה הבאה! כלומר, במקום לתקן את עצמנו אך ורק יחסית למה שחיינו בעבר, יש לקחת בחשבון גם את המציאות המשתנה . אין לעשות רק "תשובה על העבר, אלא להיות מוכנים לעשות "בירורים אחרי בירורים"! ולהתכונן לכל מה שההווה והעתיד מציב מולנו כאתגרים! קל מאוד , יחסית לתקן את העבר במידות של העבר. הרבה יותר קשה להיות מוכן להתמודד עם נתונים חדשים!!

ייתכן שספר בראשית נגמר עם מוסר ההשכל הזה: אל תחשבו שבגלל שהאחים עשו תשובה, הכל גמור ! יש בירורים אחר בירורים! יש עוד ועוד להתמודד עם אתגרים חדשים כל הזמן, מה שיקרה בספר שמות, ומה שההיסטוריה של עם ישראל תצטרך לחוות לאורך זמן ארוך!

אין "זבנג" וגמרנו!

יש להיות מוכנים ומזומנים לכל חידושי המציאות בהווה ובעתיד! זה אתגר הרבה יותר קשה מאשר החזרה בתשובה על העבר!

ויחי גז

בע"ה ט טבת התשע"ה

מישל בן שושן

 

ויחי גז

 

ויחי

הפסוק הראשון מספר שיעקב חי 17 שנה במצרים והוא עושה שוב את החשבון על סך כל ימי חייו: 147. אבל ידענו את כל הפרטים האלה כבר. אלא, הפסוק בא ללמדנו שיעקב חי חיים מאושרים, ללא דאגות, 17 שנה במצרים. בניגוד לרוב חייו עד כה. אבל השנים האלה היו כל כך מאושרות, שהן הצליחו להפוך את כל שני חיו הקודמים לטובים! כאילו הוא קיבל הרבה יותר ממה שנחסר לו במשך כל ימי חיו. הטוב שהוא הרגיש השכיח והצדיק את כל הרע שהוא חווה בחייו עד כה. עד כדי שה17 שנים האלה צבעו לטובה את כל שנות חייו. כך, מבשר לנו הרב, ירגישו ישראל באחרית הימים: הם יבינו שהטוב שהם חיים היה שווה כל הייסורים שעברו בגלויות!

כמו שכתוב על איוב:  " וה' " ברך אחרית איוב מראשיתו"= לא רק שבאחרית ימי איוב, הוא חי טוב, אלא שבזכות כל ראשיתו הטראגי, נהנה מהחיים באחריתו

 

נס או השתדלות?

למה יעקב איננו סומך על הבטחת ה' להחזירו ארצה? למה הוא מתעקש שיוסף יישבע להחזירו?

הבטחת ה' איננה מבטלת את הצורך בהשתדלות של האדם!!

הרב לועג לאלה שמחכים לגאולה ניסית ללא התערבות האדם. הם לא יותר צדיקים מיעקב אבינו! כמו שמול עשיו, יעקב השתדל לשרוד, כך הוא עשה אצל לבן עם המקלות, למרות כל ההבטחות המפורשות. הוא יודע שה' איננו אוהב שהדברים יבואו בנסים גלויים. הוא יודע שה' מעדיף שהדברים יבואו לפי חוקי הטבע. לכן, יש צורך להשתדל בכל האמצעים כדי שהדברים יקראו במעשה בני אדם ואז בוטחים בה' שהוא יצליח את דרכנו.

כשאין בררה, וכשהאדם זכאי מספיק, ה' יכול לעשות נס. אבל זו לא הדרך הנכונה.

"ועשית עמדי חסד.."= מעשה הכל כדי שזה יקרה, כי אין לי מספיק זכויות כדי להיתלות על נסים

.."ואמת"= וכך, תקיים את בטחת ה' שהיא אמת.

האדם, צריך לעזור לה' לקיים את הבטחותיו!!

ייתכן שיש לתרגם את המושג "הבטחת ה'" כמצווה על האדם להשתדל כדי לאפשר את התכנית האלהית!.

 

ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות

כשיעקב פונה אל בני יוסף כדי לברך אותם, פתאום, מספרים שהוא לא רואה והוא לא מכיר אותם(למרות שהוא חי איתם כבר 17 שנה!!)

אלה, מסביר הרב, יעקב צריך לקבל החלטה גורלית: האם יש לקבוע עכשיו שהשבטים האלה והילדים האלה הם ראשי שבטים של עם ישראל? האם הם היגיעו לבשלות ולבירור המתאים? האם יש עוד להמתין כמה דורות ולעשות בירורים אחרים (כמו שעשו בירור בין יצחק וישמעאל ובין יעקב ועשיו?) אז, יעקב רואה שמאפרים וממנשה ייוולדו ירבעם בן נבט ויהו! שני רשעים גדולים! אבל הוא גם רואה שיצאו מהם יהושוע וגדעון, שני גיבורי ישראל! מה לעשות?  יעקב מחליט להתעלם מראיית הבעיות והרע שבהם והוא מחליט לראות את הטוב. יש להתחיל את ההיסטוריה. אין לעשות בירורים אין סופיים!

יעקב, "מזוקן", מהחכמה (זקן= מי שקנה חכמה), הוא מחליט לסגור את עניו על הצד הרע, ומברך את מנשה ואפרים. הרב מציע לכל אדם לעשות כן: לנסות לראות כל הזמן את הטוב ולהתעלם מהרע. כי השמיעה והראיה של דברים רעים, נובעים מדבקות ברוע, כמו הזבובים שנמשכים אל התינופת!. כך הוא מסביר את הפסוק:

"ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה.. או ראה.. ונסה עוונו". זה מתחיל בראיית הרע. וכבר הנפש חוטאת בזה! הרע נמשך אל הרע. לכן, יש לדעת, לפעמים, להעלים עין מהרוע כדי לא להידבק ברוע! כשיעקב לא רואה, זה כדי לעזור לצד הטוב ולא להימשך לכוחות הרע שיש בכל דבר.

 

נתן לי אלוהים בזה

יוסף היה אמור להוליד 12 ילדים, 12 שבטים! אבל, בגלל המחיר שהיה צריך לשלום בנסיון עם אשת פוטיפר, התבטלו שערה (המדרש אומר שעשר טיפות של זרעו נפלו מעשר אצבעותיו) נשארו לו רק שני שבטים. זה מה שהוא אומר ליעקב "בני הם אשר נתן לי אלוהים, ב"זה" " כלומר במקום "זה"= 12.

אם כן, יוסף מגדיר בעצמו את אפרים ומנשה כנציגים של כל ה12 שבטים שהיו אמורים להיוולד ממנו. למרות שיהיו לו הרבה ילדים נוספים, שניהם מייצגים את כלל ישראל. ולכןי ברכו כל ילד בישראל על ידי שניהם.

 

חודש אדר

הם לוקחים את המקום של שני שבטים מישראל. אבל, הם גם בני יוסף. לפעמים התורה מונה 12 שבטים על יוסף ולוי, ולפעמים את אפרים ומנשה, בלי יוסף ובלי לוי.

מכיוון שכל שבט מקביל לחודש בשנה, אז אפרים ומנשה מקבילים לחודש אדר שהוא לפעמים כפול!

 

אפרים ומנשה

מנשה הוא הבכור. הוא היה המנכ"ל של בית יוסף. הוא דאג לכל הבעיות החומריות, הארגון. כמו אביו יוסף, מנשה היה איש טכני שדואג שהכל יתנהל כמו שצריך.

אפרים היה יותר פונה לטעם הדברים. הוא למד עם יעקב.

מנשה ואפרים הם הסמל של הדרך ארץ(עבודה) והתורה.

כמו שהייתה אמורה להיות החלוקה בין עשיו הבכור ויעקב השני וכמו שיש חלוקה בין יהודה ליוסף, כל יש אותה החלוקה בין מנשה ואפרים.

יוסף קשור יותר למנשה. הוא שם אותו מימין. יעקב משאיר אותו בימין כי הוא מסכים שתפקידו מנשה חשוב מאוד ואפילו קדום לתפקיד אפרים.

אבל יעקב מכריע שהמטרה היא אפרים. המטרה היא התוכן, התורה. ולכן הוא ישים את יד ימינו עליו.

יעקב איננו מעביר את מנשה לשמאל, אלא הוא משאיר אותו בימין כי הוא מצדיק את חשיבותו וקדימות תפקידו. אבל הוא מכריע שהתורה חשובה על הדרך ארץ למרות שללא דרך ארץ אין תורה.

 

חטא וקץ

בכל שמות השבטים, אין האותיות "ח" ולא "קץ". זה מזכיר מאמר חז"ל:

"בבית ראשון, ישראל ידעו את החטא שלהם, ולכן הם ידעו את הקץ שלהם" כלומר, הם ידעו שחטאו ולכן, נודע להם שהגלות תגמר אחרי 70 שנה.

בבית שני, לא ידעו את החטא ולא ידעו את הקץ". כלומר, בבית שני, כולם חשבו שהם צדיקים ולדעתם, אף אחד לא חטא! לכן, העונש שלהם היה בזה שלא נודע להם מה תהיה אורך הגלות!!

אם כן, יש קשר בין "חטא" ל"קץ" כאילו מודיעים לחוטא את תקופת הגלות במידה והוא מודה בחטאו. אבל העונש של מי שחושב שהוא צדיק ולא מוכן להכיר בחטאו, זה שלא מודיעים לו את קץ הגלות!

כשיעקב ביקש לגלות לבני את הקץ, ונעלם ממנו, הוא מיד חשב שאולי הם חטאו! כלומר, אולי יש בהם את הגאווה הזאת שהם לא חוטאים ולכן אין הקץ גלוי !!

אם כן הקץ נעלם למי שאיננו מוכן להכיר שהוא חוטא.

ואיך מכירים שזה שאולי אנו חוטאים? בזה שאנו מוכנים לקבל את האחדות בין כל השבטים! כי אז, אנו מוכנים לקבל את הדעה של השני! לכן, הוא אמר להם "היאספו ואגידה לכם.." כלומר, אחד הכלים לענווה היא המוכנות לאחדות בתוך עם ישראל!!

 

ראובן

למרות שראובן חטא עם בלהה, יעקב איננו פוסל אותו! למה?

כשיעקב שכב, בלילה הראשונה עם לאה, הוא חשב שהיא רחל. כלומר, ראובן, שנולד מהזיווג הזה, נולד "בטעות". הוא היה אמור להיות יוסף, בנה של רחל. זאת היתה כוונת יעקב!אם כן, יעקב מקבל על עצמו את הבעיות שיהיו לראובן מהטעות הזאת! אם ראובן התערב בצורה לא נאותה במשכב אביו, זה , כנראה, קשור חבעייה שיש לו מהלידה: הוא לא היה רצוי. או לפחות, היתה טעות בכוונה! לכן, לדעת הרב, יעקב סולח לראובן ומקבל אותו כאחד מבניו. אבל כשהיה צריך למנות מי הבכור, יוסף שהיה במחשבתו תחילה יקבל את הבכורה ולא ראובן!!

 

 

שמעון ולוי

יעקב עדיין כועס על מעשיהם בשכם. "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". זה נראה עונש, או לפחות תיקון עוונם.

האם זו הסיבה שללוי לא תהיה נחלה? חשבנו שזו מעלה כי הם עובדי ה'! אבל ייתכן שזה תיקון לבעיה שלהם!

גם שמעון לא יישאר הרבה זמן בנחלה עצמאית. נחלתו תיבלע בתוך יהודה במשך ההיסטוריה!!

 

 

 

מה יקרה בעת המשיח?

  • ראשית כל, הרב יוצא נגד כל אלה שחושבים שהמשיח ליבוא בדרך נס. אלה שחושבים שאין מה לעשות בהשתדלות להביא את המשיח באופן מעשי אלה לחכות שהוא ירד מהשמים. הוא משווה אותם לעובדי שבאי צבי. הוא אפילו טוען שיש להם פחות תקנה מאשר אלה שלא מאמינים כלל. כי אלה שמאמינים במשיח שיבוא בדרך נס גלוי, חשובים שהם מאמינים , הם חושבים שהם יודעים. וזה קשה מאוד לתקן.אבל אלה שלא יודעים ויודעים שלא יודעים, יותר קל להם לדעת ולהאמין ולהיווכח.
  • שנית, הרב מאמין שהמשיח הוא יכול להיות מלך. כלומר מי שמצליח לשלוט על העם ולהביא לגאולתו ולקבץ את עם ישראל בארצו, בעצמאות. המך הזה יכול למשול תקופה מסוימת ולאחר מכן, לתת את מקומו לסוג של שלטון אחר שבו תהיה אחדות מלאה בעם ישראל וה' הוא בעצמו ימלוך באופן מקובלת על כולם בלי ספק ובלי פקפוק.
  • שלישית, הגאולה תהיה סופית. בלי חזרה לגולת נוספת (לעולם ירשו ארץ)
  • אחד הסימנים המובהקים של הגאולה יהיה שהארץ תיתן פרות! דבר שהתחיל כבר לקרה בימינו.
  • הגאולה תהיה בשלבים ולא בבת אחת.(מגלה יח) קודם כל בניין הארץ, אחר כך איחוד העם והפסקת המחלוקות וכל המפלגות יעשו שלום:מבשר שלום" ואחר כך "משמיע ישועה" ואמר לציון מלך אלוהיך

 

גד גדוד יגודנו

יעקב התנבא שיגיע עת , לפני הגאולה השלמה שישראל יעשו אגודות ו מפלגות, לשם שמים או שלא לשם שמים, ואחר כך, ה' בעצמו יעשה שכל האגודות יתאחדו לאגודה אחת "ועשיתי אתכם לגוי אחד,

 

 

400או 430שנה?

יש פסוקים סותרים בנוגע לזמן השעבוד במצרים. לפעמים מדובר על 400 שנה, שמתאים לברית בין הבתרים אבל יש פסוק מפורש שמדבר על 430. בדרך כלל, מתרצים שה400 שנה מתחילים עם לידת יצחק וה430 שנה מתחילים עם ברית בין הבתרים. אבל יש כמה מפרשים שחולקים על זה (למשל הרמב"ן שטוען שאברהם היה בן 75 שנה בברית בין הבתרים ושכתוב שרק זרעו יהיה גר.) הרב מציע חישוב אחר:

במשך 30 שנה, יצחק ויעקב חיו במצב של "תושבים", הם הרגישו נוח ולא הרגישו "גרים". השלושים שנים האלה, אם כן, אינם יכולים להיחשב בתוך חשבון ה400 שנה והיה על עם ישראל להישאר 30 שנים יותר במצרים כדי למלא את ה400 שנה של "שעבוד" או "גרות" כמובטח בברית בין הבתרים. כך הוא החשבון:

כל פעם שכתוב בתורה "וישב", פירושו, שהייתה הרגשה נוחה של התיישבות ולא גרות.

אצל אברהם, רק פעם אחת כתוב "וישב", וזה היה לפני ברית בין הבתרים (וישב אברם באלוני מורה)

אצל יצחק, כתוב פעם אחת "וישב"(בגרר) וזה נמשך 4שנים. מיד אחר כך, אבימלך מגרש אותו.

אצל יעקב פעמיים: כשהוא חזר מלבן וזה נמשך 9 שנים (מסיפור דינה ועד שנמכר יוסף)

ופעם שנייה: במצרים "וישב ישראל בארץ גושן" 17 שנה.

סה"כ כל הישיבות= 4+9+17=30 שנה שהיו ישראל חייבים להשלים כגרים ועבדים במצרים, כדי להגיע ל400 שנה "נטו" של גרות מאז לידת יצחק!

 

ויגש גז

בע"ה ב טבת התשע"ה

מישל בן שושן

 

ויגש גז

 

שתי מלכויות

לפי פירושו של ה"גלילי זהב", ברור היה , מלכתחילה, אצל האחים , שיהודה הוא המלך. ייתכן שהכריזמה שלו והעובדה שאחיו הגדולים ראובן , שמעון ולוי נפסלו כל אחד בגלל סיבה אחרת, עשו שהוא היה המנהיג הטבעי של האחים. אבל יעקב חשב שיש לקדם מימד נוסף של מלכות, ולכן , כנראה, הוא "הריץ"(העדיף, קידם) את יוסף. (לדעתי, יעקב לא שלל את מלכות יהודה אלא רצה שיהיו שתי מלכויות, במישורים שונים, שישלימו אחת את השניה). למה שתי מלכויות? כי יש ליעקב שני תפקידים שונים. אכן, יעקב לקח על עצמו את התפקיד של עשיו והתפקדי שלו עצמו. ייתכן שליהודה, מגיע התפקיד של בניין תכנים רוחניים ולאומיים המיוחדים לעם ישראל וליוסף, התפקיד לפעול בעולם הגשמי כדי ליישם את ה"תכניות" של יהודה.

 

למה הפיצול הזה?

נראה לי שהפיצול מתחייב בגלל הפיצול בין יעקב ועשיו והעובדה שיעקב קיבל את שני התפקידים. אבל השאלה נשארת: למה יש פיצול בין יעקב לעשיו?

נראה לי שאי אפשר לקדם את שני המהלכים האלה( הגשמי והרוחני) , ביחד. אנו תמיד שואפים לאיחוד שני המישורים, אבל, אלה שני מהלכים שתמיד יישארו נפרדים במהותם. בעולם היישום, ייתכן ששני המהלכים זקוקים ל"מנועים" שונים אצל האדם.

במשך ההיסטוריה, ברור שהיה פיצול בתוך עם ישראל בין שתי ההשקפות האלה. הרבה לפני הקרע בין "מלכות יהודה " ומלכות ישראל- אפרים" שהביאה לאסונות גדולים, אחרי מלכות שלמה, תמיד בצבץ מתחת לפני השטח החלוקה הזאת. דוד המלך הצליח לאחד לרגע את הפלגים אבל הפילוג יצא לפועל אחרי מלכות בנו

נראה לי שבכל אדם קיימים שתי האופציות ושני ה"מנועים" האלה:

  1. מנוע ההצלחה הפיזית: לבנות תשתיות אישיות (פרנסה, בית, מעמד חברתי..)
  2. מנוע הצלחה רוחני: מציאת תוכן וטעם לחיים. לימוד, תרבות, פיתוח מידות, חזון השקפתי, דת…

כמובן ששני המנועים פועלים במקביל. אבל בא הרב ואומר שיש סדר בדברים. יש אפילו דירוג בחשיבות הדברים: יש קודם כל לפתח רעיונות, מידות וחזון. אחר כך, בפועל, יש ליישם את המנוע הפיזי. ואחר כך יש ליישם את התוכן הרוחני. נמצא שהפיזי הכרחי וקודם לשני כיהוא מהווה האמצעי . אבל הרוחני, שבא אחריו הוא המטרה.

"מצבר" מעניק כוח חשמלי בזכות הבי פולאריות שלו. עם ישראל שאמור לפעול בתחום "איחוד המידות" חייב להיות מורכב, בעצמו, בצדדים הפוכים קיצוניים. ככל שיש הבדל בין המרכיבים, כך המצבר יפעל טוב ולאורך זמן!

 

 

סדר המלכויות

  • מבחינת התכניות:
  1. כמו שאמרנו לעיל, יהודה היה אמור להיות המלך היחיד.
  2. אחר כך, יוסף מגיע עם החלומות והדחיפה של אביו.
  • בפועל:
  1. בפועל, יוסף התחיל במלוכה. האחים באים אליו, משתחווים לו, מתייחסים אליו (במודע או שלא במודע) כאל המלך המנהיג את כל מהלכי המשפחה.
  2. אבל, בפועל, המלכות בעם ישראל תכרום עור וגידים על ידי דוד המלך, משבט יהודה.
  • לעתיד
  1. בגאולה האחרונה, יקדים מהלך הגאולה "משיח בן יוסף" שייבנה את כל התשתית הפיזית (מדינית, צבאית, כלכלית…) של מלכות ישראל בארצו.(מלכות יוסף)
  2. ואחר כך יבוא "משיח בן יהודה" שימלא את הפרויקט הגשמי הזה בתוכן רוחני לאומי.(מלכות יהודה)

 

 

הסבר הפסוקים:

יהודה ניגש אל יוסף ומכריז: אמנם אני עכשיו מכיר בנחיצות שלך. אבל, דע שאסור להפסיק את המהלך בך. אתה אמנם הכרחי , אבל אתה רק האמצעי שיאפשר לי לפעול כי אני המטרה!

יהודה משתמש במילים כמו "אדוני" כדי לתאר את יוסף= זו ההכרה שמלכות יוסף. מלכות שתאפשר הבניין התשתיתי של האומה היהודית.(היום הציונות).

אבל הוא גם משתמש במילים הפוכות :

  • "בי אדוני"= המלכות, האדנות היא, בסופו של דבר בתוכי".
  • "ידבר..דבר באזני.." יש "דבר מלכות". הדיבור הוא לשון קשה: עליך להכיר במלכות יהודה!

אם כן, כל המאמר של יהודה משתמש במילים דואליות. מילים של כבוד גדול והכרה במלכות יוסף אבל גם נחרצות בעובדה שמלכות יהודה קיימת ועל יוסף לא לשכוח שהיא המטרה.

יהודה עשה כאן מהפך תודעתי אדיר: הוא הכיר בחשיבות מלכות יוסף . אבל באחריותו להסביר ליוסף שהמהלך איננו מסתיים כאן. כל מה שבונה יוסף נחוץ, ראשוני, הכרחי, אבל הוא רק השלב הראשון . המטרה היא מלכות יהודה.

 

 

המשיחים

מכאן הרעיון של "שני המשיחים" שהתפתחת בעקבות המפגש הזה בין יהודה ליוסף

  1. משיח בין יוסף הוא "ראשית" המהלך. הוא בונה את המדינה מבחינה לאומית, צבאית, כלכלית..
  2. משיח בין יודה הוא המטרה. זהו תהליך שצריך להיכנס בתוך המהלך הראשוני כדי להביא אותו לשלמות: הכנסת תוכן למסגרת שנבנתה.

מלכתחילה ,יש פחד שאחד ישכח את השני! פחד מצד יעקב שלא יכירו ביוסף. שיחשבו הדתיים שאין צורך בעשייה גשמית כדי להביא לגאולה. ופחד מצד יהודה שיוסף לא יכיר במטרה שהיא מלכות בית דוד. שהגשמיות תשלוט ללא מעצור וללא כיוון רוחני.

ה"גלילי זהב", פיתח , במקביל לרב קוק את הרעיון שהציונות היא מלכות יוסף, משיח בן יוסף. זו היתה הכרה לא פשוטה מצד רבנים ! אבל זו גדולתם! זה דומה להכרת יהודה ביוסף!

 

האם הגאולה זקוקה לתשובה?

משיח בן יוסף איננו חייב להיות דתי! העיקר של מלכות יוסף היא בניין הארץ. מתוך מהלך פרשני נועז,הרב מחדש כאן: היום, בכל הספרים המודפסים, ניתן לקרוא את הפירוש של רש"י (וגם של רד"ק) על הפסוק מישעיה:

 

" כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ" ( ישעיהו פרק נב -ג)

רש"י במקום:    "ולא בכסף תגאלו" – אלא בתשובה:

 

מהפירוש הזה, ברור שהגאולה שעליה מדבר ישעיהו הנביא תעשה רק אם עם ישראל "יחזור בתשובה". דורות חונכו על הפירוש הזה של רש"י ורד"ק.  אלא שהרב בוחן את המקור של רש"י: מאפה רש"י מצא פירוש המילה "כסף" ל"חזרה בתשובה"?

 

נפתח את מסכת סנהדרין דף צז עמוד ב  שדנה באותו הנושא:

 

אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו. כתנאי, רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה – נגאלין, ואם לאו – אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה – אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב. תניא אידך: רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה – נגאלין, שנאמר +ירמיהו ג'+ שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם. אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר +ישעיהו נ"ב+ חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, חנם נמכרתם – בעבודה זרה, ולא בכסף תגאלו – לא בתשובה ומעשים טובים. אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: והלא כבר נאמר +מלאכי ג'+ שובו אלי ואשובה אליכם. אמר ליה רבי יהושע: והלא כבר נאמר +ירמיהו ג'+ כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון. אמר לו רבי אליעזר: והלא כבר נאמר +ישעיהו ל'+ בשובה ונחת תושעון! אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר: והלא כבר נאמר +ישעיהו מ"ט+ כה אמר ה' גאל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד משלים……

 

מכאן ברור שהמקור שממנו רש"י פירש המילה "כסף" זה הדעה של רבי יהושוע בגמרא. כאן, הפירוש ברור "לא בתשובה"!! כלומר לא חייבים לעשות תשובה כדי להיגאל בגאולה האחרונה!

הרב מסיק מזה שהמדפיס הוסיף מדעתו האות אלף וכתב "אלא בתשובה" במקום "לא בתשובה" כמו שרש"י כתב בכתב יד המתבסס על הגמרא!!

 

ה"גלילי זהב" מסביר שהגאולה האחרונה  תתחיל עם בניין הארץ. ואפילו אם זה יעשה על ידי אנשים לא דתיים, עצם החזרה לארץ והמסירות נפש עבורה והבניין הפיזי, הם העיקר במהלך הראשוני הזה של הגאולה. זאת מלכות בית יוסף שתקדים מהלך עתידי נוסף ועיקרי, משיחות בית דוד.

 

 

ויגש

המילה הזאת מבטאת שני דברים הפוכים

  1. תנועה של חוצפה, של כוחניות. אדם ניגש אל עבר השני בלי פחד כדי לקבוע את עמדתו בכוח.
  2. אבל אנו משתמשים גם במילה הזאת כדי לתאר את המתפלל ש"ניגש" אל האלוהים.(או הנגש אל התיבה להיות שליח ציבור) וכאן, יש ענווה ובושה.

המסכנה היא שהיהודי חייב להיות בעל שתי התכונות המנוגדות האלה בבואו להתפלל: יש חוצפה מסוימת בזה שהאדם מתפלל, שהוא מבקש מהאלוהים לשנות את החלטותיו עבורו! האדם "חוצפני" כי הוא מתערב בדרכי האלוהים! אבל העמדה הזאת אפשרית (ורצויה) רק אם האדם עושה זאת מעמדה של ענווה גדולה מאוד. כאילו מתוך המרחק שהוא מרגיש עם האלוהים, מתוך הקטנות שלו, הוא מרגיש אחריות לקשר עם האלוהיות שמבקשת ממנו להתערב במה שנעשה בעולם! (במילים של הרב:"ליבו של המתפלל מלא בושה..אבל עצה היא לו להתחזק ולאמר   "בי אדוני  "")

  • זה מאוד קשור לעניין הקדושה:

אם אומרים לאדם שאסור לנגוע בדבר כי הוא "קדוש", אז, הוא יכול לברוח לגמרי מהדבר. זה לא מה שקורה בקדושה: יש צורך להתרחק (מתוך ענווה וכבוד) אבל יש צורך עליון להתקרב ולשאוף כל הזמן אל הקדושה! היחס הנכון עם הדבק הקדוש מתאפשר רק באיכות העמדה שלי כלפיו. קרבה מתוך מרחק! המרחק מאפשר שהקשר יהיה בעל משמעות ותוכן לאורך זמן.

 

פני יוסף

ליוסף, אומר המדרש, היו פנים דומים ליעקב. לא רק מבחינה אסתטית אלא מבחינת "חכמת אדם תאיר פניו". היו "חיים" מיוחדים שנשקפו מפניו כמו אצל יעקב. זה מסביר כמה דברים:

  • כשיוסף שואל את אחיו "העוד אבי חי", הוא כבר שאל אותם על כך לפני שנתוודע אליהם. אם כן מה הוא שואל? כנראה שהוא שואל אותם על הפנים שלו עצמו: האם לא הכרתם אותי לפני כן בגלל שאני איבדתי את "זיו איקונין של אבי?". כלומר, העוד אבי חי בפני? או אולי אבי מת ולכן נשכח מכם צורת פניו ולכן לא הכרתם אותי?
  • כשיעקב פוגש את יוסף הוא מכריז "אמות הפעם אחרי ראותי את פניך, כי עודך חי" יעקב פחד שיוסף יאבד את הפנים המיוחדות שלו, כלומר שיתבולל,ויזנח את טהרתו. יעקב רואה שיוסף נשאר צדיק ולכן הוא מכריז שהוא עודנו "חי" מבחינת הצדקות שלו.

אם כן יש משהוא מיוחד בפנים שיכול להיות "חי" או "מת", חוץ מהעובדה הביולוגית.

 

ישראל -יעקב יעקב

יעקב נוסע לבאר שבע כדי לבקש רשות מה' לצאת מהארץ. למה שם? ולא בחברון איפה שהיה גר? כי שם ה' נתן רשות לאברהם לצאת ושם ה' אסר על יצחק לצאת. שם, בבאר שבע, מחליטים על היציאה מהארץ!(שם משרד הוויזות!)

אבל ה' נראה אליו וקורא לו "ישראל" כי הוא עדיין בארץ. ומיד הוא קורא לו "יעקב יעקב" פעמים. זה סימן שהוא וזרעו יוצאים לגלות ארוכה מאוד שלא תיגמר בגלות אחת! לכן, הוא קורא לו יעקב ועוד יעקב.

יעקב קיווה, עד עכשיו , שגלות לבן היתה יכולה להספיק כדי לממש את ברית הבתרים. וכאן, ה' מחדש לו את כל מה שהוא אמר לו ביציאה אל לבן: שלמרות הגלות, הוא יהיה עימו בגלות ויחזיר אותו לארץ.

ה' משתמש באותו הכינוי "אנוכי" כדי לתאר את הקרבה שלו גם בגלות:"אנכי אעלך " כמו בבית אל ביציאה הראשונה.

 

גמל או חזיר?

הגמרא בברכות (נו) מרמזת שהפסוק :"אנוכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" כולל בתוכו המילה "גמל"! (אעלך גם עלה- נוטריקון גמל). למה?

הגמל הוא סמל הדתי המתפלל הרבה אבל שאינו עושה מספיק כדי שתבוא הישועה. הגמל מעלה גרה (חושב הרבה, מתפלל..) אבל אינו מפריס פרסה (עושה מעשה).

החזיר, לעומתו, הוא סמל העשייה בלי כוונה ותפילה. היא מעשה החילוני שמאמין בעשייה ולא באמונה ובתפילה.

הרב קובע:

  1. ביציאת מצרים, היהודים יתנהגו כ"גמלים". כלומר הם רק יצעקו שנושיע אותם אבל הם לא יעשו הרבה כדי לצאת מעצמם. על הישועה משוג זה, מדבר הפסוק כאן. ה' יעלה את ישראל, מבחינת גמלים.
  2. אבל בגאולה האחרונה, יהיה להיפך: נהיה מבחינת חזירים. (הוא נקרא כך כי הוא עתיד לחזור ולהיות טהור). והעשייה תהיה יותר חשובה מהתפילה. מי שייגאל אלה אלו שייבנו, במעשים חומריים את הגאולה, את הארץ. ולא הגמלים! כמו שכתוב בישעיה נ"ב:" וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע"= "שלא ירבו להתפלל לה', אבל ישתדלו בבנין הארץ, מבחינת "מפריס פרסה", וזה יהיה לרצון ה' כמו שממשיך הפסוק:"ותושע לו ימינו וצדקתו היא סמכתהו" ואחר כך, הם ישובו ויבקשו את אלוהיהם(הושע ג)

מעט ורעים

השאלה היחידה של פרעה ליעקב היא על הגיל שלו:"כמה שני חייך?"

יעקב עונה "מעט ורעים היו…ימי שני מגורי.."

  • יכול להיות שיעקב מפחד מהעין הרע של פרעה
  • יכול להיות שיעקב מסביר שהשערות הלבנים שלו נובעים יותר מצרות מאשר מזקנה
  • אבל יש גם לשים לב (כמו ששם לב ידידי דניאל בנאיש) שמה שמעניין פרעה, זה סוד אריכות הימים הפיזיים. לכן, כנראה המצרים היו חונטים המתים ועושים הכל כדי להאריך הימים.

אבל יעקב בא ואומר לו שלא אריכות הימים חשובה אלא איכות הימים. כי אנו רק "גרים" בעולם הזה. והוא קורא לחיים שלו "ימי מגורי"! זה ההבדל בין יהודי למצרי!

 

ארץ גושן

  • "כשנלקחה שרה לבית פרעה כתב לה את ארץגושן לאחוזה) "פרקי דרבי אלעזר פכ"ו(.

לפי מדרש זה, ארץ גושן שייכת לשרה אמנו ולזרעה. זה מסביר למה יוסף מתעקש ליישב את משפחתו שם ולמה כתוב:"וישב ישראל בארץ גושן": הזוהר מסביר ששם "יעקב" ניתן לו כשהוא בגלות או במצב של גלות. והשם "ישראל", ניתן לו כשהוא נמצא בארץ ישראל. אם כן , איך אפשר להסביר הפסוק הזה? ה"גלילי זהב" מציע ליישב את הסתירה על ידי המדרש הזה. ארץ גושן היא חלק מארץ ישראל! רק שאין לה קדושה כשאר ארץ ישראל! לכן יעקב נקרא ישראל למרות שהוא יושב בגושן.

  • הג"ז מוסיף אפשרות: ש"גושן" היא העיר שמדובר בספר יהושוע,

יהושע פרק י

וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעַד עַזָּה וְאֵת כָּל אֶרֶץ גֹּשֶׁן וְעַד גִּבְעוֹן:

 

יהושע פרק יא

(טז) וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת הָהָר וְאֶת כָּל הַנֶּגֶב וְאֵת כָּל אֶרֶץ הַגֹּשֶׁן וְאֶת הַשְּׁפֵלָה וְאֶת הָעֲרָבָה וְאֶת הַר יִשְׂרָאֵל וּשְׁפֵלָתֹה:

 

יהושע פרק טו

(נא) וְגֹשֶׁן וְחֹלֹן וְגִלֹה עָרִים אַחַת עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן:

 

 

 

 

 

 

 

חנוכה בית שמאי

בע"ה ב טבת התשע"ה

מישל בן שושן

 

מחלוקת שמאי הלל בחנוכה

רעיון מאת הרב גיל ברנהיים

 

  1. חנוכה-חינוך

העובדה שחנוכה נמשכת ימים רבים, רומזת על צורך שהאדם יעבור תהליך. ייתכן מאוד שמדובר על תהליך של "חינוך". לא רק משחק המילים בין "חנוכה" לחינוך" מצריך לחקור את הקשר בניהם אלא עצם החינוך של המזבח אז, היה גם מעשה של טהרה והכשרה מחדש. כי המזבח היה כבר קיים רק שהיה צריך לתת למקדש "כיוון מחודש" יחסית למה שהיוונים עשו בו. אם כן, גם האדם זקוק , מדי פעם , ל"כיוון מחדש" וניתן לראות את כל ה"חגים" כתהליכים שהאדם מוזמן לעבור , לטובתו.

כי אם הדבר היה רק צורך ב"אזכור" מאורע כזה או אחר, אז יום אחד של זיכרון היה מספיק. נראה לי שיש לראות בכל חגי ישראל הזמנה לחוות משהוא היום, לטובת האדם החוגג ולא סתם "זכר" בעלמא.

 

2 דעת הלל

הלל מבקש להדליק, ביום הראשון נר אחד ושניים ביום השני, כי "מעלים בקודש". אם לא מדליקים אותו מספר כל יום, זה מרמז שיש כאן באמת תהליך שצריך לעבור האדם המדליק.

התהליך הוא די פשוט ורגיל: יש לעשות מאמצים הולכים וגדלים כל יום.

ביום הראשון, רצים 3קילומטר, ביום השני 5..עד שניתן לרוץ את המרתון כולו.

זו דרישה הגיונית ומקובלת על כולם. יש להתעלות כל יום יותר.

 

3 דעת שמאי

השאלה היא :"מה רוצה שמאי?" ולמה שמאי, שנחשב כמחמיר, דורש מהאדם הרבה יותר ממה שהלל דורש ממנו? לכאורה, נראה לנו ששמאי , שהולך ופוחת בהדלקת הנרות (היום הראשון שמונה עד ליום השמני , הדלקת נר אחד בלבד) מקל מאוד על האדם!

אלא שלדעת הרב גיל ברנהיים, שמאי דורש משהוא הרבה יותר קשה ועמוק:

כשהאדם מדליק , ביום השני רק שבע נרות, הוא מרגיש מיד בחוסר שנוצר יחסית לאתמול. אמנם הוא עשה אותה הברכה, קיים את אותה המצווה, אבל עם פחות נרות!

זה דורש מהאדם ללמוד לחיות עם החולשות שלו, עם מה שחסר לו, עם ניפוץ האשליות, עם הצללים שהמציאות מגלה לו כל יום מחדש. אדם מצליח לחיות עם החוסרים האלה, הוא יותר "גדול", יותר "בוגר" מאתמול.

אדם שמצליח להדליק רק נר אחד, בסוף התהליך, ביום השמיני, מברך אותם הברכות ומקיים אותה המצווה. נר אחד מספיק להאיר כמו שהאירו שמונה נרות!

אדם כזה, נדרש לעשות מחולשותיו ומחסרונותיו , כוח ובשלות!

אכן, דרישת שמאי היא הרבה יותר "מחמירה" ודורשת יותר מהאדם. לכן, אולי היא לא התקבלה להלכה (שאמורה להיות נכונה בשביל רוב בני האדם, עם יכולות מינימאליות) אבל היא מסמלת את הדבר האולטימטיבי!

 

4 פרי החג

עמדת שמאי נתמכת, בגמרא על ידי העובדה שבסוכות, אנו מקריבים כל יום פר אחד פחות מאתמול.

רפי החג אלה, מסמלים את הניצוצות של קדושה שקיימים אצל אומות העולם (70 במספר הכולל)שאנו אמורים להכניס בתוכנו. אם אנו עושים את העבודה כמו שצריך, יש לנו להכניס כל יום , פחות ופחות ניצוצות! ופחות ופחות פרים להקרבה. מדובר גם כאן על החיסרון שבנו שאנו צריכים להשלים על ידי לקיחת בחשבון כל הדברים הטובים שעדיין לא נמצאים בנו, אלא באומות העולם!

 

5 שילוב

לדעתי, אפילו אם ההלכה היתה צריכה לדחות את דעת שמאי, ניתן בכל זאת ליישם חלק מהכוונות שלו כי בכל זאת, ניתן, כל יום לחשוב על הנרות החסרות , אפילו כשאנו מדליקים יותר כל יום!

כך שנוכל לזכות משתי הכוונות, של הלל ושל שמאי!

מקץ גז

בע"ה כט כסלו התשעה

מישל בן שושן

 

מקץ גז

 

נקודת המבט

  1. ויהי

כשכתוב "ויהיה בימי" , הכתוב מבשר על דבר של צער

כשכתוב רק "ויהי" זה יכול לבשר או טוב או רע. לרוב, זה מבשר על דבר גם טוב וגם רע! כמו כאן: מצד אחד, הדיחוי של יציאת יוסף מבית האסורים בשנתיים, הוא רע ליוסף אבל טוב ליהודים כי הם ישבו שנתיים פחות בשעבוד מצרים.(ראה למטה "קץ")

  1. שבר

המדרש מפרש בשני אופנים את הפסוק : "וירא יעקב כי יש שבר במצרים". אם קוראים "שבר" עם נקודת השין מימין, זה "שבר", רעב, משבר, שברון. אבל אם קוראים אותה מילה עם נקודה שמאלית, זה "סבר", שובע, נחת, סבר פנים יפות, יוסף שליט במצרים והוא יציל את המצב! (יעקב, לפי פירוש זה, ידע שיוסף היה חי והוא "ראה" בנבואה שיוסף הוא השליט שם)

  1. מסכנה

ייתכן ששני המילים האלה (ויהי- שבר) בפירושם הכפול, מבטאים אחד הרעיונות המרכזיים של כל הסיפור: הכל תלוי בנקודת המבט. קוראים דברים במציאות . אבל הראייה של האדם על המציאות יכולה להשפיע על המציאות עצמה! התורה מספרת סיפור ארוך ומורכב במטרה שבסוף נבין שאפשר לראות הכל הפוך! יוסף יגיד זאת לאחיו:"אתם חשבתם לרעה , אלוהים חשבה לטובה"!מעשה תמר שנראה כל כך חשוך מתגלה כלידת משיח בן יהודה. מכירת יוסף יציל את האחים מרעב. הירידה למצרים בעגלות מפוארות יביאו לגלות מרה…

בעזרת פתרון חלומות ודבקות במטרה, יוסף מצליח לשנות את המציאות על ידי הסתכלות שונה. גם רעב יהפוך לשבע ושגשוג .

הכל יכול תלוי , לפעמים בנקודה אחת קטנה ששמים משמאל או מימין לאות(שבר)! או עתיד שמסביר את העבר(ויהי).

 

מקץ

לאברהם , ה' הבטיח ארבע מאות שנות גלות. בפועל, הם נשארו במצרים 210 שנה. הם "חסכו" 190 שנה! וזה בדיוק הערך של "קץ". "מקץ", פירושו, מהרגע שה190 שנה עברו, ניתן עכשיו לרדת למצרים.

אילו יוסף היה נשאר פחות שנתיים בכלא המצרי (כמו שהיה , לכאורה מתוכנן) אז היו רק 188 שנה מחוץ למצרים ו212 במצרים!

גם מהמילה הזאת, הג"ז לומד שהכל יחסי. "קץ לחושך" יכול להיות הכניסה לגלות! ו"מכל צרה שיפגע באדם סוף שיהיה לו יתרון"!

 

יוסף ושר המשקים

המדרשים שטוענים שיוסף נשאר שנתיים נוספות בכלא בגלל ה"טעות" שלו כי הוא תלה את שחרורו בזיכרון שר המשקים, נוטים לאומר שזה דבר פסול! הרב יוצא חוצץ נגד מחשבה כזו. עבורו, יש לעשות תמיד כל מאמץ , כדי להינצל והביא ישועה בכוחות עצמיים, בכוחות הטבע ואין לסמוך על הנס.

אכן, הוא טוען שה' "שונא את הנסים ואוהב את חוקי הטבע". אם ה' עושה נס (במובן של דבר שאיננו עונה לחוקי הטבע), זה אך ורק בגלל שאי אפשר אחרת. מטרת הבורא היא שהאדם יכיר בנסים הנסתרים שמסתתרים מאחורי חוקי הטבע. כמו, למשל בחנוכה או בפורים. כשאפשר לגלות, בראייה מיוחדת, שכל  מה שאירע במציאות הוא בעצם מכוון מלמעלה, אז זה יותר גדול מלהיות משוכנע על ידי נסים מופלאים.

אם אומרים שפורים הוא סוף עידן הניסים הגלויים, אז, אומר הג"ז שזה עידן טוב יותר! עדיף שהאדם לא יהיה תלוי בניסים. עדיף שהאדם ישתדל בכוחות עצמו וישתמש בכוחות הטבע .אם כן, פורים, זו התחלת עידן טוב יותר. גם חנוכה הוא חג הניסים הסמויים שמתגלים. אפילו נס פך השמן אומר זאתף

נס פך השמן:

אין כאן נס יוצא דופן לגמרי. כי היה שמן, הנס הוא ,רק" בהארכת זמן הבערה. אילו הנס היה באור מופלא שהדליק את המנורה ללא שמן, זה היה נס שאיננו תלוי בחוקי הטבע.

השאלה הידועה, על חג של שמונה ימים למרות שהיה מספיק שמן ליום אחד 0אם כן הנס היה רק שבעה ימים), נענית, בין השאר, על ידי זה שכל יום, נשאר קצת שמן שלא בער. וזאת, כדי שהברכה תחול עליו. אין הברכה שורה אלא בתוך כלי.(כמו סיפור אלישע וכד השמן). גם עצם מציאת הפך יכול להיחשב כ"נס" שמצדיק יום נוסף.

אם כן, הרב עומד על כך שהנסים של חנוכה הם לא נסיים "על טבעיים" אלא הצלחה מן השמים על ההשתדלות של בני אדם אמיצים שלא פחדו להילחם עבור עצמאותם.

אנשים שמחכים לניסים גלויים, מחוץ לחוקי הטבע , הם "קטני אמונה, יחסית לאלה שמשתדלים דרך חוקי הטבע ומצליחים לפענח את הניסים הנסתרים בתוך המציאות הטבעית.

לרב יש כל מיני הסברים כדי לפרש את המדרשים על "חטאו" כביכול של יוסף. והמכנה המשותף של כל ההסברים הוא שאין לנו ללמוד מזה שאין לעשות השתדלות. להיפך, אין לתלות על הניסים.

 

 

ראש השנה ופסח

בגמרא, מסכימים רבי יהושוע ורבי אליעזר שיוסף יצא מבית האסורים בראש השנה. אם כן, גם פרעה חלם את חלומו בתקופה זו, בראש השנה. לפי הג"ז, החרטומים ידעו כבר הרבה דברים

הם ידעו שבפסח העולם נידון על התבואה

הם ידעו שבראש השנה כל בני אדם נידונים

לכן החרטומים של פרעה לא יכלו להבין ששני החלומות של פרעה שווים:

הם יכלו להסיק מחלום הפרות שיהי רעב ושבע

אבל מחלום השיבולים, הם חשבו שכבר הרעב והשב בתבואה נידונו בפסח. אם כן, עכשיו, בראש השנה, הכל כבר נגזר מראש, כבר מפסח, ואי אפשר שהיום, בראש השנה, הרעב או השבע נידונים! לכן, הם חשבו ששני החלומות עוסקים בשני עניינים שונים.

כל החידוש של יוסף, הוא להגיד "חלום אחד הוא". הוא מכריז שאמנם העולם נידון על התבואה בפסח, אבל, בידי האדם לשנות כל גזרה על ידי תשובה, תפילה ומעשים. הכוח הייחודי ליהודים הוא שהאדם יכול לשנות המציאות על ידי מעשיו וההסתכלות שלו על העולם! זה כל ההבדל!

החכמה של יוסף היא האפשרות לראות את חלום השיבולים (שבדרך כלל נדון כבר בפסח), באפשרות להיות נידון בחזרה בראש השנה!! בזכות הסוד של ראש השנה: היהודים מכירים את הסוד של ראש השנה: התשובה יכולה להפר כל גזרה. לכן המזמור של ראש השנה הוא זה שמספר על "בכסה ליום חגנו כי חוק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב עדות,ביהוסף שמו , בצאתו על ארץ מצרים, שפת לא ידעתי אשמע"

 

 

צפנת פענח

מיד אחרי שפרעה נותן ליוסף שם מצרי, כתוב "ויוסף יצא על ארץ מצרים". יוסף דווקא ולא שם אחר. זה המבחן האמיתי של יוסף: לשמור על הזהות היהודית, על שמו היהודי, למרות הכל. בכך, הוא מצליח לצאת האיסטגנינות של מצרים ולראות את הדברים מלמעלה ולא כפוי בתוך חוקי המציאות.

זה אולי הייחודיות של החכמה היהודית: לא להסכים להישמע לפרדיגמות. לנסות להבין אחרת את המציאות. אילו יוסף היה קורא לעצמו "צפנת פענח" בלשון מצרית,, אז הוא לא היה באמת מפענח את הסודות!!כי זאת, ניתן לעשות רק מתוך היותו יוסף הצדיק היהודי.

 

למה תתראו

יעקב מזמין את בניו לרדת למצרים לקנות אוכל. הוא אומר להם "למה תתראו".

לכאורה, ניתן להוסיף יוד ולקרוא "למה תתייראו" כלומר," אל תפחדו", תרדו לשם!

אבל, אין יוד! והפשט נוטה לתרגם "אל תראו את עצמכם"

המדרש מצדד בעמדה הזאת והוא אומר "אל תראו כך לבני עשיו ובני ישמעאל"!

הרב מסביר:

היה אוכל למשפחה. היה להם גם הרבה כסף כדי לקנות אוכל מהסוחרים הכנענים שהביאו אוכל ממצרים. אבל, הבעיה של יעקב היא שבני עשיו ובני ישמעאל, היו יכולים לקנא בהם על זה שהם עשירים ויכולים לקנות ביוקר את האוכל, במקום לרדת "כמו כולם" למצרים לקנות אוכל בזול. וזה, היה מסכן את חייהם ממש בגלל האנטישמיות שהיתה נוצרת בעקבות המשבר הזה.

לכן יעקב מייעץ לאחים לרדת למצרים ,כמו כולם, ולא להסתפק בקניית הסחורות במקום, אפילו שזה אפשרי, כדי לא להסתכן באנטישמיות "ונחיה ולא נמות" מהחרב של שונאי ישראל.

 

 

ויתנכר אליהם

למה יוסף מתנכר אל אחיו ומדבר איתם קשות? לא מתוך רשעות ולא מתוך נקמה. לדעת הג"ז, הוא עשה זאת כדי שיבררו את המעשים שלהים כלפיו ויחזרו בתשובה אמיתית. ועוד, שעל ידי הצער, יבטל מעליהם את העונש שמגיע להם. הפחד שיהיה להם יכפר על מעשיהם.

"ויתנכר אליהם"= הוא נעשה נכרי לרעיון של נקמה. בתור אדם שסבל מהם, טבעי הוא שירצה לנקום בהם. אבל הצליח להתנתק מההרגשה הזאת. הוא נהיה נכרי להרגשת הנקם הטבעית!

 

להיות עבד או למות?

האחים רצו להרוג את יוסף. יהודה הציע למכור אותו כעבד.

עכשיו, האחים מציעים למות כדי לכפר על הגניבה של בנימין ויוסף מסרב ודורש מהם להיות עבדים!

כאילו יוסף רוצה שהם ירגישו את המצב שבו הכניסו אותו לפני כמהשנים.

יהודה שהגה את רעיון העבדות של יוסף, הוא זה שמוכן להיות עבד במקום בנימין.

זה מסביר את המשפט של יוסף:"גם עתה כדברכם כן הוא"

 

 

ויישאר יעקב לבדו:על חנוכה

כשיעקב עבר את נחל יבוק , לפני המפגש עם עשיו, הוא "נשאר לבדו". פרט מעניין, אם נאמין למדרש שטוען: אל תקרא "לבדו" אלא "לכדו"! כי בזכות המעשה הזה של יעקב, יזכו בני בניו למצוא כד קטן של שמן בחנוכה!!

יש גם מדרשים שמסבירים שיעקב נשאר שם עבור "פכים קטנים". שוב אזכור ל"פך השמן" של חנוכה!

כאילו מלחמת התרבות בין יוון וישראל מתחילה עם יעקב ועשיו. יעקב מוכן לסכן את עצמו עבור "פכים קטנים", הוא מוכן להישאר לבדו, מול כל העולם. כדי לטפל בדברים שנראים , לכאורה קטנים. היוונים, בעזרת המדע, יכולים לשפוך הרבה אור על העולם, אבל האור הזה מונע כל צל. צל החלומות, צל הספקות, צל הדמיון, צל האנושיות. צל הפרטיות והשוני בין תפיסות העולם השונות.

היהודים מוכנים לסכן את עצמם כדי שהצל הזה לא יעלם. עבורם, ה"אור הגדול, של היוונים הוא בעצם חושך! כי הוא מכבה את האור הקטן של האיש הקטן, של האיש היוצא דופן, של האיש החולם.

אם קובעים שהמדע מסביר הכל, אז מבטלים את העיקר!