משפטים 5

בע"ה כ שבט התש"פ

מישל בן שושן

משפטים פי5

 

נעשה ונשמע (הרב גרנות)

שלוש פעמים בני ישראל ענו שהם מוכנים לקבל מה שהוצע להם. כל פעם זה היה דבר אחר:

  1. בפעם הראשונה, מיד אחר ההגעה להר סיני, ה' דורש מישראל להיות עמו והוא יהיה להם לאלוהים. שהם יהיו עם סגולה וממלכת כהנים וגוי קדוש. על זה הם מסכימים:

שמות פרק יט (א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:…(ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:(ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:.. ..(ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

  1. בפעם השניה,בסוף פרשת משפטים, אחרי שה' נתן להם את ה"דברות" ואת "המשפטים", כלומר תוכן הברית, העם עונה שוב :"נעשה". הם מסכימים על הנאמר עד כה:

שמות פרק כד (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה:

  1. בפעם השלישית קורא דבר חדש נוסף: יש כריתת ברית, באופן מעשי, באופן טקסי. יש מזבח, קרבנות, יש זריקת דם, חצי הדם על המזבח (הצד של האלוהים) וחצי שני על האגנות, כנראה 12 המצבות שמייצגות את העם.

(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים:(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:(ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְקֹוָק עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

כאן יש חידוש בתשובת העם: נעשה..ונשמע!. מה משמעות התוספת "ונשמע"? הרב תמיר גרנות מציע שבפעמיים הקודמים, ישראל קבלו על עצמם את העבר, מה שנאמר להם. אבל כאן, עצם כריתת הברית היא שלב שונה: יש לקבל גם את שלא נאמר כבר! נעשה= כל מה שנאמר . נשמע= מקמבלים כל מה שעדיין לא נאמר ושיבוא בעתיד. זה באמת שלב מאוד דרמאטי כי הוא מחייב על הלא נודע.  זה מזכיר את השם שה' הציע לתת לבני ישראל בהתחלת מעמד הסנה: "אהיה אשר אהיה". ה'רוב , בעצם לא נודע! הכל תלוי במה שיקרה. הכניסה לברית עם אלוהים שמגדיר את עצמו "אהיה" מחייבת להגיע לשלב שבו העם, מרצונו נכנס לתוך ברית שרוב תוכנה יתגלה בהמשך ההיסטוריה! יש בסיס, והם ה"דברים" ו"המשפטים" אבל בברית שבה שני הצדדים הם אחראים ושותפים ותלוים אחד במעשה השני ובהיסטוריה של כל האנושות כולה, חייבים להסכים בעיקר על הלא נודע. כמו הכניסה בחתונה בין איש ואשתו. למרות כל ההבטחות, הכוונות, החוקים, הכתובה שנחתמה, הרוב עדיין לא נודע. ושני בני הזוג נכנסים בברית שרוב תוכנה לא נודע. זו משמעות סוף הפרשה שלנו: טקס. כמו מעמד נישואין. הכתובה כבר עברה, ההבטחות והמילים היפות כבר נאמרו. הטקס מעמיד את השניים במצב של ברית על ה"נשמע" בעתיד!

 

נזכור שהפעם הראשונה שנכתבה המילה "נעשה" היה בהחלטת האלוהים לברוא ..את האדם!:

בראשית פרק א (כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ …!

 

תורה אחת

אנחנו מאמינים ב"תורה אחת" כלומר אחדות כל מה שכתוב בתורה. אם כן, איך נוכל להשיב את הסתירות שנראים לנו בין כמה מהפסוקים במדברים על אותו הנושא במובנים שונים ולפעמים אף מנוגדים?( נביא למטה שתי דוגמאות עבד עברי ועין תחת עין)

התורה שבכתב נוגעת בבעיה מכל מיני זוויות שונות, מבחינות שונות. בכך, היא מאירה כל מיני אמיתות שחי האדם בהם. במקביל, היא הכניסה בתוך ארגז הכלים ההלכתיים של החכמים כל מיני כלים שונים, כדי שהחכמים, במצבים מסוימים, בדורות מסוימים, לפי המצב, יוכלו להשתמש בכלים האלה ולקבוע מה היא ההלכה.

התלמוד תמיד ניסה ליישב סתירות בין הכתובים השונים.

נראה לעניות דעתי, שכוונת התלמודים היא לאו דווקא כדי לתת הרגשה שכל הכתובים אומרים אותו הדבר (כי באמת קשה להתעלם מהפערים בין הפסוקים). אלא כדי לאפשר לכל תפיסת עולם, לכל עמדה של החכמים השונים להתבטא ולהחליט, מה תהיה ההלכה ברגע נתון. בכך, הם נותנים כלים לחכמים הבאים אחריהם כדי להתמודד עם המצבים המורכבים והמשתנים בכל מצב ובכל דור.

עין תחת עין (הרב מידן)

כאמור לעיל, נביא כמה מהמקורות הסותרים זה את זה וגם כמה מהעמדות השונות של הפוסקים.

  1. המקורות שמצדדים בפגיעה פיזית באבר של הפוגע:

שמות פרק כא (כב) וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים:(כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:(כד) עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל:(כה) כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה: ס

בהתיחס לפשט המילים, מראה שהתורה דורשת שנסמא עינו של האדם שסימא את עין חברו! נביא עוד מקורות ההולכים בכיוון הזה:

: ויקרא פרק כד (יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:(כ) שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ:

כאן, זה נראה עוד יותר ברור! "כך יינתן בו"!, "כן ייעשה לו"!

בברייתא ,לרבי אליעזר יש דעה שרוב האמוראים יינסו לדחות. אבל דעתו מובאת:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פד עמוד א רבי אליעזר אומר: עין תחת עין – ממש.

וכן דעתו של רב הונא:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נח עמוד ב  רב הונא אמר: תיקצץ ידו,

אצל הראשונים גם כן, יש מצבים שבהם הם ראו לנכון להסתמך בעמדות האלה במצבים מיוחדים:

מהר"ם מרוטנבורג (חלק ד פא): והמכה את אשתו, יש יותר להחמיר מבמכה את חברו..והעונש יש להחמרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך.

והולך רחוק עוד יותר האור זרוע. הוא יודע שאין אנו , בגולה שאים לחתוך ידו של נאשם. והוא מציע לעשות ההיפך ממה שכתוב בהתחלת הפרשה שלנו וללכת לערכאות הגויים כדי שהם יקצצו היד של המכה!!!

מהר"ח אור זרוע: ואם מכה רגיל בכך, אפילו לקצוץ ידו, אם יוכל לעשות עם גויים יעשה דרב הונא קצץ ידא

הרב מידן מביא גם עדות שממה שהיה נהוג בתקופת בית שני.

פלאוויוס יוסף בקמוניות היהודים (ספר רביעי ז –לד- 280): מי שהטיל מום בחברו, ישולם לו מידה כנגד מידה ויפסיד אותו חלק של הגוף ששללו מחברו, אלא אם כן ירצה שנעשה לבעל מום לקבל כסף. כי החוק ייפה את כוחו של בעל הייסורין עצמו ונתן לו את הרשות להעריך את האסון שנגרם אינו רוצה להקשות לבו ביותר.

יש לקחת בחשבון שפלאוויוס יוסף היה קרוב לצדוקים ולבייתוסים שהיו מחמירים בעונשים יותר מהפרושיםשהיו ידועים כמקילים בעונשים (כמובא בכל התלמודים).

 

  1. מקורות שמצדדים ב"ממון".

ההלכה הפרושית והרבנית קבעה שאין להעניש את הפוגע על ידי פגיעה באבריו בכלל. הוא ייחיב רק בתשלום הנזק שגרם. עם ריפוי , שבת וכול'. אין צורך להביא מקורות כי כולם מצצדים בעמדה הזאת במקורות שלנו.

רש"י שמות פרק כא ענוש יענש – יגבו ממון ממנו,

רש"י שמות פרק כא (כד) עין תחת עין – סימא עין חבירו נותן לו דמי עינו, כמה שפחתו דמיו למכור בשוק, וכן כולם, ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו בפרק החובל (בבא קמא פד-א

כדי להגיע למסכנה זו רבותנו יכולו להסתמך על פשט פסוקים אחרים כמו למשל:

ויקרא פרק כד (יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ

ברור לפי פסוק זה שהתשלום נעשה על ידי כסף וזו משמעות "נפש תחת נפש" . הסברה אינה יכולה לתת לחשוב שנהרוג את בהמתו של הבעל השור הפוגע. וגם לא שנהרוג אותו! רק אפשרות התשלומים יכול להיות סברת "נפש תחת נפש" ומכאן שגם לדין "עין תחת עין". ועוד:

במדבר פרק לה (ל) כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת:(לא) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת:(לב) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן:

בשני מקרים שבהם אדם הורג את חברו, בין בשוגג ובן במזיד, התורה דורשת שהעונש יהיה הוא גלות לעיר מקלט או מיתה. והיא אוסרת כל "כופר". מה הוא הכופר הזה שהיא אוסרת? כנראה שזו אפשרות לשלם כסף בתמורה לפגיעה בנפש או באבר! כלומר, אפשרות הכופר קיימת אבל היא אסורה בשני המקרים האלה. מכאן, שמושג הממון היה תמיד קיים. ואם כן, למה התורה דברה על "עין תחת עין" כאילו מדובר בפגיעה באבר עצמו? כנראה שיש לתורה לפחות שתי מטרות:

  • היא נותנת כלים שונים בידי החכמים פוסקי ההלכה והם יוכלו לבחור בעונש הדרוש למקרה הספציפי שהם דנים בו. והיא פתחה את היריעה מתשלום כספי בלבד ועד לפגיעה באבר או בנפש.
  • היא מפנימה בעיני הנאשם את חומרת מעשיו. אתה פגעת בגוף חבריך, אז אתה חייב לאבד את אותו האבר! זה הדין!. אבל, למעשה, בית הדין יפסוק לפי הדעה המקלה. אילו היא היתה אומרת לאדם שהוא חייב רק בממון, זה לא היה מבטא את חומרת מעשיו . כמו כן, לגבי כל חייבי המיתה בתורה שההלכה הגבילה את הוצאתם לפועל עד כדי כמעט ביטול עונש המוות בפועל.

עבד עברי (הרב תמיר גרנות)

גם במקרה הזה, נביא כמה מקורות סותרים בתורה עצמה:

  1. פרשת משפטים: שמות פרק כא (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם .

 

  1. ויקרא פרק כה (לה) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:(….(לח) אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: ס

(לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:(מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:(מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:(מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:

 

ההבדלים ברורים. בפרשה שלנו, התורה מדברת על "עבד עברי" ובמקור השני, היא מבטלת מונח זה ומדברת על "שכיר". במקרה הראשון, העבד יוצא אחרי שש שנות עבדות, במקור השני הוא יוצא ביובל. במקרה הראשון הנרצע נשאר עבד "עד עולם". וכאמור, במקרו השני הוא יוצא ביובל. הוא אחיך, יש מצווה לתמוך בו כדי שלא יבוא לידי מכירת עצמו.

יש גם מקור שלישי שמשלב את שני המקורות הראשונים:

 

  1. דברים פרק טו (יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: ס

(יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם:(יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:(יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן:(יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: פ

במקור הזה בספר דברים, יש פסוקים שמתאימים יותר לספר שמות ויש אחרים שמתאימים יותר לספר ויקרא. ויש תוספת: מענק השחרור! בניגוד להכרזה "בגפו יצא" בפרשה שלנו.

 

מול כל המקורות האלה, חכמנו ניסו ליישב את המחלוקות והוציאו הלכות מפורשות שמנסות להתאים עם כל המקורות יחד. זה גורם לפעמים "לעקם" את פשט הפסוק, אבל לזה הם קוראים דרשה או פרשנות או סברה. העקיר הוא שתהיה תורה אחת ברורה לכולם.

ההלכה נקבעת אך ורק על פי החכמים, אפילו אם זה מנגד, לכאורה ,את פשט הפסוקים. והנה מה שכתבו הראשונים על עיקרון זה:

אבן עזרא שמות פרק כא פסוק כד והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצות התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך על דברי חז"ל. כי כאשר קבלנו התורה מן האבות. כן קבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש ביניהם.

אם כן, למה התורה מתבטאת בצורה כזו:

  • מקורות שונים שמתיחסים לאותו מקרה ולא ריכוז במקום אחד?
  • מילים שונות על אותו המקרה?
  • הלכות שונות לאותו המקרה?

 

לפי פרשנויות אלה (בית ספר הבחינות של הרב בראויר, ישיבת הר עציון, הרב מידן והרב גרנות המובאים כאן), התורה פורסת בפני החכמים את מגוון ההיבטים על כל מקרה. היא יודעת שהמציאות מורכבת מאוד. כל מקרה מורכב מאוד. הזמנים משתנים ,בני האדם שונים. החברות והתרבויות משתנות. התורה מת דרך. היא גם שמה גבולות. היא פותחת יריעה הלכתית. אבל היא משאירה מרחב תמרון לחכמים שיקבלו על עצמם את פסיקת ההלכה. תמיד הפסיקה תהיה תלויה בפסוקי התורה. התורה איננה השולחן ערוך שלנו. היא הוראה ודרך חיים. התורה שבכתב פותחת את האפשרויות ההלכתיות והרעיוניות של החכמים שיפתחו את התורה שבעל פה והיא זו שתקבע בכל דור ובכל זמן!

המשימה לקבל בשלמותה את התורה כולה, היא אותה המשימה הקשה שדורשת ליצור עם אחד מכל כך שבטים ועדות שונות. היא אותה המשימה הקשה לכונן מדינה בארץ ישראל הכוללת אזורים כל כך שונים ותושבים כל כך שונים ביניהם. הקשיים האלה, נראה לי, הם הקושי של האדם לחיות את המורכבות של המציאות בה האלוהים שם אותו בעולם הזה!

כף רגל (הרב תמיר גרנות- הרב מידן)

 

בסוף הפרשה, פסוקים תמוהים מאוד נותנים לנו להציץ מעבר לפרגוד. ההצצה הזו יכולה להסביר כמה דברים שיקרו בהמשך:

שמות פרק כד (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:

 

נדב ואביהו ו70 מזקני ישראל רואים את אלוהי ישראל! למרות שכתוב אחר כך ש"לא ראיתם כל תמונה", הפסוק מגלה תפח ומכסה תפחיים.

הרב מידן מזכיר שבהרבה ציורים מהתקופות ההם, רואים מלך יושב ותחת רגליו, כובסה שמכילה את ההסכמים החשובים והניירות של החוקים החשובים של המדינה. אם כן, ייתכן מה שהם ראו הם לוחות הברית שעדיין לא נתנו, שהיו כביכול מונחות "תחת רגליו".

מדרש "לקח טוב" (שמות כ) יכול לצדד בעמדה הזו:

"אלו עשרת הדברות על לוחות אבנים. אבנים ספיר היו"

גם ארון העדות שבמשכן, המכיל בתוכו את לוחות הברית, נקראים הדום רגלי ה':

יחזקאל פרק מג (ז) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

ישעיהו פרק סו (א) כֹּה אָמַר יְקֹוָק הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי:

הרב תמיר גרנות, מציע שבשעת עשיית העגל, בני ישראל ואהרון והזקנים, חפשו  מה יכול להציג את האלוהים? איך לענות לדרישת העם שרצה להחליף את משה ולייצג את האלוהים בצורה ממשית. הם פשוט זכרו את מה שראו בהר סיני , אלה כף הרגליים של האלוהים, כנאמר בפסוק שלנו. ומה הם רגליים אלה? יחזקאל מתאר אותם  במעשה המרכבה שהוא חזה:

יחזקאל פרק א (ז) וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל:

ויצרו את העגל , לפי הרגליים שהם ראו בפסוק שלנו!!

 

הערה:

סך הכל מצוות בפרשת משפטים: 53

30 מצוות לא תעשה

23 מצוות עשה

משפטים פי4

בע"ה כד שבט התשע"ט

מישל בן שושן

 

משפטים פי4

  1. עין תחת עין (הרב מאיר שפיגלמן)

כשאנו קוראים את התורה שבכתב, את פשט הפסוקים, אנו נתקלים בפער הקיים בין פשט הפסוקים לבין ההלכה שייסודה בתורה שבעל פה. בדרך כלל, אנחנו כל כך ספוגים בפרשנות של התורה שבעל פה , עד כדי כך שאנו לא יודעים לקרוא את פשט הפסוקים.

הבר שפיגלמן, מנסה "לשכוח" לרגע כל מה שאנו יודעים בפרשנות ובהלכה, ומנסה לקרוא את הפסוקים. לא חס ושלום, כדי להפוך לקראי!, אלא כדי להבין את ההיגיון המיוחד של התורה שבכתב והיגיון של ההלכה ולהבין למה קיימים פערים.

הדוגמא הבולטת היא "עין תחת עין", שלפי הפסוקים, מדובר ממש על פגיעה בעין המזיק כ"עונש", אבל התורה שבעל פה מתרגמת זאת ב"ממון", כלומר בתשלום לניזק. אבל, מתברר שהדוגמא הזו איננה היחידה בכלל ויש מגמא כללית שכדאי להכיר

הרמב"ם בעצמו ניגש אל הסוגיה הזו והסביר שהתורה שבכתב מדברת במישור אחד, אולי אידיאלי, אולי גבוה מאוד, והתורה שבעל פה מדברת במישור יותר מעשי, לפי יכולת היישום של היהודים, במצב שהם נמצאים בו. ואנו, כמובן, לא מקיימים את ההלכה לפי הבנתנו את פשט הפסוקים אלא בלימוד של התורה שבעל פה דרך ההשתלשלות שלה מהמשנה ועד לפוסקים האחרונים.

כדי לקצר, אני אסכם את המסקנות של הרב שפיגלמן בענייני הנזיקים :

עבור התורה שבכתב נקודת המוצא היא המזיק
עבור התורה שבעל פה- ההלכה: נקודת המוצא היא הניזק

 

  1. התורה שבכתב מסתכלת יותר על המזיק מאשר על הניזק.

כשיש אשמה. כלומר כשיש כוונה להזיק או רשלנות פושעת, אז התורה איננה דורשת תשלום מהמזיק אלא היא דורשת "ענישה". יש לפגוע במזיק במידה כנגד מידה. אם הוא גרם לשרפת שדה חברו , הוא ישלם על ידי מיטב השדה שלו עצמו. אם הוא גרם לחבלה , יש לעשות לו אותה חבלה בגופו. ומיכוון שהוא "משלם" על ידי הענישה, אין יותר מה לשלם לניזק.

לעומת זאת, כשאין אשמה. כשיש רק אחריות לנזק , בלי כוונה להזיק ובלי רשלנות, אז כן המזיק חייב לשלם כדי להחזיר את המצב לקדמותו ככל שניתן. ואז הוא משלם "שבת וריפוי", כלומר ימי הבטלה שנגרמו מהנזק והוצאות הרפואיות של הניזק. וזה הוא. לא יותר.

  1. לעומת זאת, התורה שבעל פה מסתכלת מנקודת הניזק:

בין אם יש אשמה ובין לא, מהרגע שיש אחריות, המזיק חייב לשלם לניזק. כי מה יעזור לניזק שנעשה חבורה למזיק? זה אולי יפייס את הכעס אבל זה לא יביא לו שום תועלת כספית! ולכן התורה שבעל פה איננה דורשת הענשת המזיק אלא תשלום. לכן, התשלום יכלול לא רק ה"שבת והריפוי" אלה גם הנזק, הבושה, ירידת הערך שנגרם מהנזק,…כי עבור התורה שבעל פה, מה שחשוב זה הסדר הציבורי, החברתי. צדק בדיני ממונות ושיקום הניזק. בעוד שהתורה מדגישה את הבעיה הנפשית שנעשתה אצל המזיק!

בעצם שתי התורות משלימות אחת את השנייה. ברצוני להציע דרך חשיבה כדי להבין את נקודת המבט של התורה שבכתב. היום, הפסיכולוגיה יודעת היטב שאדם שגרם נזק גופני לזולת, אפילו אם הוא כבר שילם את כל מה שנדרש ממנו, עדיין נושא, לפעמים באופן תת מודע ,את האשמה בנפשו, ולפעמים אף בגופו. רצון, למשל, בלתי מוסבר להתאבד, או להזיק לעצמו, יכול לנבוע מהטראומה הזה. טיפול פסיכולוגי מעמיק יכול לפעמים לגלות זאת ולטפל   בו. אבל, אי אפשר להתעלם מהקביעה שאדם שגרם לחבלה, באופן עקרוני מרגיש שהוא בעצמו חייב לקבל עונש דומה. ואם הוא לא מרגיש זאת, אז יש פגם בנפשו! הוא לא מספיק רגיש! והתורה מזכירה לו זאת. אתה הרגת אדם, אז אתה חייב להיהרג! אתה פגעת בעין חברך, אז העין שלך חייבת להיפגע!. התורה רוצה שכל אדם ירגיש שפגיעה בחברו היא כמו פגיעה בו עצמו. מהעיקרון "ואהבת לרעך כמוך". זה באופן תאורטי, נפשי. מבחינת העיקרון של אמת עליונה.

אבל, בעולם התחתון, באופן פרקטי, החכמים מטפלים בניזק ואין שום יתרון בפגיעה של עוד עין ! הניזק צועק לעזרה ולשיקום ועל המזיק לשלם לניזק ככל שנדרש. את מה שהמזיק מרגיש והבעיות הנפשיות שלו, הוא יטפל באופן פרטי, אולי על ידי לימוד התורה שבכתב שכן מטפלת בנושא הזה!!

דוגמאות לעקרונות שמציע הרב שפיגלמן:

שמות פרק כא

1.יח) וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב:(יט) אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא: ס (שבת, ריפוי)….

  1. (כב) וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים:(כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:(כד) עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל:(כה) כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה: ס (נזק)
  2. ויקרא פרק כד (יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:(כ) שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ

 

בשלושת המקרים השונים, (שניים בפרשת משפטים ואחד בפרשת אמור), מוצאים שלושה מצבים שונים:

  • במקרה הראשון, שני אנשים רבים. שניהם שותפים לריב. האשמה מחולקת לשניהם. לכן, המזיק איננו אשם לגמרי. הוא רק אחראי לנזק, ולכן הוא "רק" צריך לשלם שני דברים: שבת וריפוי.
  • במקרה השני, שני האנשים שרבים (וזה לא בסדר) אחראים ואשמים בנזק שנגרם לגורם שלישי (האישה ההרה). לכן, הם אשמים ועליהם לשאת בעונש שייקבע לפי המצב. אין תשלום יש רק עונש. כי יש אשמה.
  • במקרה השלישי, אדם , בכוונה תחילה פוגע בשני. הוא אשם ולכן הוא ייענש על ידי פגיעה בגופו גם כאן אין תשלום לפי התורה שבכתב.
  • יש לשים לב שכיש "עונש" גופני, אין תשלום!

 

  אחריות אשמה החובה
2רבים ביחד (לניזק) ולמזיק   תשלום רפוי ושבת (הפסד עתידי)
פוגעים שצד ג' בלי כוונה המזיק המזיק נזק, עונש בגופו מידה כנגד מידה
אדם פוגע בשני המזיק המזיק נזק

 

במקרה של שריפה. שני מקרים מפורטים: הראשון השריפה נגרמה בכוונה או ברשלנות. והשני, השריפה נגרמה ללא שום זדון או רשלנות

  • שמות פרק כב (ד) כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם:
  • שמות פרק כב (ה) כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה:

כשיש כוונה להזיק, יש אשמה ויש עונש. "מיטב שדהו" של המזיק. כלומר הוא ירגיש שפוגעים בשדה שלו עצמו ולא בכספו בלבד.

במקרה ואין כוונה אין אשמה יש רק אחריות ויש תשלום.

  אחריות אשמה תשלום
בכוונה שלח בעירו המזיק המזיק עונש: מיטב שדהו
ללא כוונה המזיק אין הנזק

 

וכן טבלה שמפרטת העניין של השור התם:

שור תם מזיק:   משלם הנזק
שור מועד מזיק:   מוות או כופר
שור תם (אין אשמה רק אחריות) הורג שור חצי נזק (אחריות משוטפת)
הורג אדם פטור (כי אין אשמה! אין מה לשלם כי אין ממון עבור חיי אדם)

 

  1. הגר- הרב שרלו

שמות פרק כב (כ) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

בפסוק יש שני פעמים המילה "גר". אבל אונקלוס מתרגם אותם בשני תירגומים שונים:

 

אונקלוס שמות פרק כב ) ולגיורא לא תונון ולא תעיקון ארי דיירין הויתון בארעא דמצרים:

פעם אחת, הוא אומר גר= מי שהתגייר. ובפעם השנייה, לגבי ישראל במצרים, אי אפשר להגיד שהם התגיירו שם , הוא מתרגם שהם היו שם זרים, "דיירין"

בעצם, אם מנתחים את התרגום של אונקלוס בכל התורה, הוא נותן שלושה תרגומים למילה גר:

גיורא גר צדק אדם שהתגייר ליהדות אסור להונות אותו (הרמב"ם)
דיירא אדם שנמצא כאן בלי אחוזה, זר.  
ערל תותב גר תושב הארץ שקיבל עליו 7 מצוות בני נוח מותר לו לגור בארץ . שומרים על חיו. אסור להונות אותו

 

רש"י נתן פירוש אחר למילה "גר" כאן:

 רש"י (כ):כי גרים הייתם – אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם:

לפי רש"י מדובר באדם זר, בדיוק כמו שהיינו בארץ מצרים. ולא מדובר במי שהתגייר

התרגום קובע את ההלכה! בפסוק שלנו, ההלכה הלכה בעקבות אונקלוס וקבעה שיש לעזור ולדאוג במיוחד למי שהתגייר ליהדות, כנראה בגלל שאין לו משפחה תומכת, בגלל שהוא חדש בחברה, או בגלל שאין לו נחלה והוא תלוי באחרים.

אבל הרב שרלו שואל האם אין מקום לחשוב על אופציות אחרות. הרי התורה השתמשה באותה מילה "גר" באותו פסוק ונתנה טעם למצווה, דבר שאיננו נפוץ בתורה. הנה שלושת הרעיונות שהוא לומד מהפסוק. לא להלכה (כי היא כבר נקבעה) אלא למחשבה בלבד:

  1. האם אין מקום לבית דין ולשלטונות, להקל על מי שמתגייר, במקום להקשות עליו?
  2. האם אין עלינו לדאוג לעובדים הזרים בארץ? כי הרי הם במצב דומה משלנו בארץ מצרים?
  3. האם העובדה שיש מצווה שנגזרת מזה שהיינו עבדים במצרים (ולכן עלינו להיות עוד יותר רגישים למצב הזרים ) האם מצווה דומה איננה יכולה להיגזר מזה שעברנו את השואה? ואם כן, מה היחס שהתורה היתה רוצה שננקטות לגבי הפליטים ששום מדינה איננה רוצה לקבל לשטחה?

שוב, הרעיונות האלה אינם להלכה. כי יש הלכות רבות אחרות שמגבילות את החסד הזה (אסור להתאבד לאומית על ידי הצפת המדינה בפליט העולם כולו, למשל..), אבל ייתכן שיש מקום לנקודות אלה בשכלול הגורמים כשאנו מקבלים החלטות במדינה!

 

  1. המלאך —-הרב תמיר גרנות

 

שאלה ראשונה:

"משפטים" שמות פרק כג (כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי:…

ה' מצהיר שהוא ישלח מלאך להנהיג אותנו! ואף אחד לא מתנגד לזה! בפעם השנייה שזה קורא, זה אחרי העגל. ואז, משה וכל העם מתנגדים בתוקף:

 

"כי תישא" שמות פרק לג (ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:(ג) אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ:(ד) וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו:

תמיד חשבנו ששליחת המלאך היא עונש. ההנהגה הישירה של ה' היא המועדפת על כולם. אם כן, למה נכתב כאן שליחת המלאך? רש"י טוען שאין מוקדם ומאוחר בתורה ושהפסוק הזה נתלש מפרשת כי תישא והודבק כאן. אם כן, למה התורה עשתה זאת?

הטענה של הרב תמיר גרנות היא שלכתחילה, היתה מתוכננת ההנהגה על פי המלאך! לא היה מתוכנן קשר אינטימי והנהגה אישית של ה'. זה קרה רק אחרי שהעם אמר "נעשה ונשמע" . רק אז, ה' החליט להתקרב יותר אל העם ואז הוא בחר להנהיג בעצמו , ולא על ידי מלאך, את עם ישראל!

שאלה שנייה:

למה עוברים מפרשת משפטים לפרשת תרומה ללא כל הודעה מוקדמת על צורך בבניין משכן ובהנהגה של ה' בתוך העם?. מהתחלת התורה ועד פרשת תרומה, אין זכר לתכנית של משכן. מאיפה הגיע הרעיון של המשכן? הרבה מפרשים טוענים שזה קרה אחרי חטא העגל והמשכן הוא תיקון העגל. (אם כבר אתם מחפשים דבר מוחשי וגשמי לעבוד אותו אז הנה "עגל כשר"! ) אבל זה לא מסביר למה התורה מדברת על המשכן לפני העגל . ויש מפרשים שטוענים שמאז ומתמיד, היום השמיני לבריאה היה אמור להיות חנוכת המשכן! אם כן, הוא לא קשור לחטא. ואז למה לא לדבר על זה לפני כן?. (האזכור היחיד שיש לפני כן בתורה, זה בשירת הים "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך,, מקדש ה' כוננו ידך"- אבל מדובר שם במקדש ולא במשכן)

הרב תמיר גרנות עונה בפשטות: אחרי נעשה ונשמע, ה' החליט ל"שדרג" את היחס עם ישראל ולעבור מהנהגת המלאך שהיתה מתוכננת להנהגה אישית "ושכנתי בתוכם".

 

שאלה שלישית:

בהר סיני, ה' כרת ברית עם ישראל. יש טקס, יש תוכן (דברות ומשפטים) יש הסכמה, יש קרבנות. אבל חסר משהוא: החלק של הברית שמדבר על העונש והשכר. מה קורה אם מקיימים הברית ומה אם לא.  כשמשה יכרות ברית בערבות מואב, בסוף ספר דברים, שם כתובים המקום (הר גריזים..) כתוב התוכן וגם הקללות והברכות בפרשת כי תבוא. כלומר, שם, הברית בעבר הירדן מושלמת. איפה החלק החסר בברית סיני?

הרב תמיר גרנות משיב: בין פרשת משפטים לפרשת תרומה , יש להכנסי את הפריות בהר ובחוקותי שבסוף ספר ויקרא! שם, דווקא, התורה מציינת שזה נאמר בסיני ולא באוהל מועד כמו כל ספר ויקרא.

ויקרא פרק א (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(

במקום זאת, בהתחלת פרשת בהר כתוב במפורש:

"בהר" ויקרא פרק כה (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק

השאלה של רש"י המפורסמת "מה עניין שמיטה אצל הר סיני " מובנת עכשיו: למה לכתוב שם את מה שאמור היה להיות כתוב בין משפטים לתרומה בהר סיני? במיוחד שאנו לא מבינים למה פתאום יש שם ברכות וקללות!

והרי בפרשת בחוקותי כתוב במפורש:

"בחוקותי"ויקרא פרק כו (ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:(ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:……(יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם:(יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם:…

ובסוף הפרשה  כתוס:

…(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ

אם כן, לא רק שכשמחזירים שתי הפרשיות האלה, בין משפטים לתרומה מקבלים את החסר בברית (העונש והשכר) אלא שיש לנו סיבה לבנות משכן:

אם אתם תקיימו את הברית (ברית סיני) אז "ונתתי משכני בתוככם", כלומר אני אעבור מההנהגה של המלאך אל ההנהגה האישית שלי! וזה הקדמה ראויה מאוד , לפני פרשת תרומה!!

 

לסיכום:

  • לכתחילה, היה מתוכנן שמלאך ינהיג את העם
  • אחרי שהעם קיבל עליו הברית בנעשה ונשמע, אז ה' משדרג היחס אליהם ומחליט לשכון בתוכם במשכן
  • אחרי העגל, ה' חוזר בו ומציע לשלוח מלאך כמתוכנן. אז משה והעם זועקים ומבקשים סליחה כדי לקבל את ההנהגה האישית של ה' ולא המלאך!

 

נשארת שאלה אחרונה:   למה , אם כן, התורה לא השאירה את פרשיות בהר ובחוקותי במקומם הטבעי, בין משפטים לתרומה?   הרב תמיר גרנות עונה שיש שלושה קבצי חוקים גדולים בתורה:

  • אחד בסיני
  • אחד באוהל מועד
  • והשלישי בערבות מואב

אבל יש רק שתי בריתות: סיני וערבות מואב. אין ברית עבור מה שנאמר באוהל מועד, עבור כל ספר ויקרא!

התורה רצתה לתת תוקף של "ברית" גם למה שנאמר למשה באוהל מועד. ולכן, היא לקחה חלק מהברית בסיני (בהר ובחוקותי) ושמה אותו בסוף הקובץ של אוהל מועד בסוף ספר ויקרא!!

כך שאפשר להגיד: מה אלו בברית סיני אף אלו בברית סיני, למרות שנאמרו באוהל מועד!!

 

קובץ החוקים בסיני קובץ החוקים באוהל מועד קובץ החוקים בערבות מואב
ברית סיני   ברית ערבות מואב
ברכות קללות- בחוקותי ברכות וקללות-כי תבוא

 

עבד עברי מ

בע"ה כב שבט התשעח

מישל בן שושן

 

משפטים מ

 

עבד עברי

שמות פרק כא   (א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:

רש"י שמות פרק כא (א) ואלה המשפטים – כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני.

 

ברוך השם! כתוב "ואלה" ולא "אלה"! היינו חושבים אולי ש"אלו-המשפטים" אינם מסיני! ואז מה? שהם לא נאמרו  מפי הבורה? שהם פחות חשובים מעשרת הדברות?

נראה שהשאלה של רש"י נובעת מהמשפט הראשון: "כי תקנה עבד עברי"?

מאיפה יצא העבד העברי הזה? הרי שמענו "אנכי ה' …אשר הוצאתיך..מבית עבדים". יצאנו מבית עבדים והנה יש לנו עבדים ! עברים! זה נראה סותר לגמרי את עשרת הדברות! איך ניתן לחבר בין ההכרזה של היציאה מעבדות והמשפט הראשון שעוסק בעבדים עבריים?

מניטו מסביר עיקרון חשוב: התורה מכריזה על העקרונות שאליהם יש לשאוף ומצד שני היא מבארת לנו את הדרכים כדי להגיע אליהם במשך הזמן.

באופן עקרוני יצאנו מהעבדות. אבל בעצם רק התחלנו ללמוד שיש לצאת מהעבדות! לא יצאנו מהעבדות אחת ולתמיד.להיפך, התורה מכריזה שאנו חיים בעולם לא מושלם שיש לתקן אותו. לפי מצב הדור, לפי היכולות של הדור, במושגים של הדור. במטרה להתקדם בהיסטוריה.

  • עשרת הדברות= הם העקרונות האידיאליים
  • המשפטים=איך ניתן ליישם אותם בפועל, בהדרגה ובהתחשב בנסיבות של כל דור ודור.

ולכן בא רש"י ומכריז: "מה אלו מסיני אף אלו מסיני" כלומר, אין להבדיל בין חשיבות העקרונות וחשיבות היישום בשטח (אפילו כשיש פשרות, בנתיים עם העקרונות). התורה איננה בשמים. היא נתנה לבני אדם,בלשון בני אדם, בנסיבות בהם חיים בני האדם.

ההסבר הזה יכול להשיב להרבה שאלות עקרוניות:

  1. למה התורה מדברת באותם המושגים שמדברים חוקי חמורבי? מקובל לחשוב שחוקי החמורבי קדמו את מתן תורה בכמה מאות שנים. אם כן, מי העתיק ממי? על ידי ההסבר של מניטו ניתן אולי להסביר שדברה התורה בלשון בני אדם. היא לקחה את החוקים שהיו נהוגים אז באזור להכשירה אותם. לקחה אותם המקרים (שור נוגח..עין תחת עין…) באותם המילים ממש ונתנה את המשפט המתאים לעקרונות התורה. בדומה שלמה שאמרו חכמים לגבי אשת יפת תואר: "דברה התורה כנגד יצר הרע". התורה דואגת לתת משפטים ישימים ומובנים לדור שמקבל אותם.
  2. למה התורה מתירה מצב שיש בו עבדות? גם עבודת עברית וגם עבדות נכרית? בכוונה התורה משתמשת במונח "עבד עברי" ולא טייחה את המצב על ידי מילים יפות יותר כמו "שכר שכיר" או "פועל" או "עובד" או "גנב שנמכר בגנבתו" אלא במילים הקשות, שצועקות לאוזן כל מי ששמע את עשרת הדברות: "עבד עברי"!!

נכון שהאידיאל הוא לבטל את מצב העבדות בעולם. וברוך ה', אנו מגיעים לאט לעידן שבו העבדות הופכת לדבר מגונה בהרבה ארצות בעולם היום. (זה אמנם דבר חדש יחסי אבל זו התקדמות אדירה כשחושבים על העבדות באימפריה הרומית או אפילו בדרום אמריקה רק לני כמאה שנה!).

אם כן למה התורה לא אוסרת לגמרי מצבים לא רצוים אלה של השפלה של יצור אנוש על ידי אדם אחר?. כי , כנראה, התורה יודעת שהדבר ייקח המון זמן ועדיף לתקן מצב עגום ולהביאו לתיקונו במשך הזמן מאשר לדבר באוויר כשאף אחד לא ישמע ולא יקיים.

  1. מכאן חשיבות המשך משפטי התורה על ידי התורה שבעל פה. גזרת רבנו גרשום שאסר להתחתן עם שתי נשים היא רק דוגמה קטנה לכל ההתקדמות שהחכמים הבינו שיש לקדם , לפי העקרונות של התורה, בכל דור ודור.

 

האם יש הבדל בחשיבות של עשרת הדברות לשאר המשפטים: לא !! כי אלה מיישמים את אלה. אלה מסיני ואלה מסיני. וגם מה שתלמיד חכם עתיד לחדש הוא מסיני!

 

וזה מסביר למה סדרת המשפטים מתחילה דווקא במקרה הזה של עבד עברי: זו מטרת התורה, להיות מיושמת, לפי כוחו של כל דור. יש עבד? אז נשחרר אותו! יש עבד , אז נקל את התנאים שלו ונזהיר את האדון שלא יגזים. אב מוכר את ביתו לאמה? אז יש הגנות! אדם מתאהב בגויה במלחמה? אז ננסה לברר האם האהבה אמיתית ונתיר לו אותה!. ואין לחשוב שמדובר בדברים פחות נעלים. הם הם דברי התורה, תורת חיים שנתנה לבני האדם ולא למלאכים!!

זה ההבדל התהומי שקיים בין תורת ישראל והקריאה שלו על ידי היהודים, לבין הקוראן המוסלמי או כל קריאה זרה של טקסט דתי

 

העובדה שהתורה ניתנה מהשמים מקבל אז את מלוא הפלאיות שבדבר. מן השמים אבל לבני אדם! "כי מן השמים דברתי עמכם" ההתגלות היא לבני אדם ולא הכרזה בעלמה. התורה ניתנה לנו. תמיד מדגישים שה' ירד על הר סיני והוא נתן את התורה. אבל שוכחים שאלמלי היו בני ישראל שם, לולי היו בני אדם לקבל אותה, זה לא היה קורה!! יש לפעמים הרגשה כאילו ה' הוריד תורה מהשמים ובני אדם עברו שם ולקחו אותה! אובייקט שמיימי.

זה הפוך: בגלל שבני ישראל היו שם וחוו את ההיסטוריה והיהו בני האבות, ובקשו מה' שירד , אז הוא ירד ונתן להם את התורה. להם. לבני האדם האלה. לדור הזה.

ייתכן שאם הוא היה נותן את התורה בדור אחר, המילים, המקרים, היישומים, המשפטים היו שונים! לא העקרונות אבל היישומים כן! ולכן יש לנו נביאים, חכמים ותורה שבעל פה!!

 

התורה היא ההיפך הגמור מהפונדמנטליזם!  זו עבודה זרה!

כמו שאומר מניטו : "לא בגלל שזה כתוב זה האמת" אלה "בגלל שזה האמת, אז זה נכתב"!

 

שש שנים יעבוד

למה להגביל לשש שנים.

נראה לי לפרש בכיוון של הפירוש לעיל: עולם הזה הוא עולם שיש לתקן אותו. "אשר ברא אלוהים לעשות" לכן, השישה זה מספר חוקי הטבע והעולם הזה. השבע, יש בו כבר קדושה ויש לצאת על ידו מהעבדות לחוקי הטבע

 

שליחת מלאך

באמצע מתן רשימת המשפטים, ה' מבשר שהוא יעזור להם חהיכנס לארץ: הוא ישלח להם מלאך לשמוא אותם ולעזור להם בכניסה:

שמות פרק כג (כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי:

אבל, כשאנו עוברים את חטא העגל, אותה הבשורה אינה עוברת חלק:

: שמות פרק לג (ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:(ג) אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ:(ד) וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו:

העם מקבל זאת רע מאוד !הוא מתאבל על בשורת המלאך!

משה הולך צעד אחר קדימה:

שמות פרק לג (יב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק רְאֵה .. וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי ..יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה:(יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ:(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

משה מאיים: אם אין אתה הולך עמנו בעצמך (כלומר ולא על ידי מלאך), אז אל תעלינו מזה! אנו לא זזים מכאן אם מדובר במלאך!! מה שעוד יותר מפתיע זו התגובה של ה':

פ(יז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:

ואכן, כל עוד משה חי, אין מלאך. אבל, מהתחלת ספר יהושוע  מגיע מלאך שמדבר ועוזר. וזה יימשך גם אצל שופטים כמו גדעון או עבור לידת שמואל.

 

  1. מה הוא מלאך?

מלאך יכול לקחת צורה של כוח טבעי. שה' שולח בעולם כדי להתערב בו. למשל, המלאך יכול להיות ענן (כמו בקריעת ים סוף: המלאך מתמקם בין ישראל ובין המצרים, בדיוק כמו שעושה הענן). הוא יכול להיות הצרעה או האימה שה' שולח אצל האויבים כדי לעזור לכיבוש הארץ:

:…(כז) אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף:(כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ:

אבל המלאך יכול גם לקחת צורת אדם. כמו שראינו אצל אברהם וכמו שראינו אצל מנוח ואשתו.

יש עוד צורת התערבות של ה' בעולם: על ידי נביא. הנביא איננו מלאך . הוא רק מוליך את דבר ה' אל בני האדם מסביבו.

עיון בסיפור של אשת מנוח ולידת שמואל, מלמד שאשת מנוח חשבה שמדובר בנביא (איש האלוהים) שבא לבשר לה על לידת שמואל. בעלה, גם הוא מנסה לברר האם האדם הזה הוא אכן נביא. ובסוף הסיפור, כשהאדם הזה עולה השמימה על המזבח בצורה ניסית, אז, ורק אז, הוא מביון שהיה מדובר על מלאך ולא נביא.

עיון בסיפור של אברהם, מראה שאברהם ושרה חשבו שמדובר בשלושה אנשים רגילים. למרות ההודעה שלהם שיהיה להם בן בשנה הבאה, הם עדיין חושבים שמדובר באנשים. לכן שרה צוחקת. רק אחרי שהם עוזבים ומגיעים לסדום, הם מגלים שמדובר במלאכים.

לסיכום: מלאכים היו מתלבשים בצורת אנשים או בתוך כוחות הטבע כדי למלא שליחות של ה' בעולם.

 

  1. אם כן, למה להתנגד לבואו של מלאך שבא לעזור?

 

במקרה של הפרשה שלנו, מלאך הוא דבר טוב שכולם שמחים לבואו. אבל אחרי חטא העגל, המלאך שה' רוצה לשלוח, בא "במקום" נוכחות ה' ישירה, עקב ההתרחקות של בני ישראל ממנו . מצד אחד זה נראה עזרה אבל בעצם זה סימן של התרחקות! סימן שהעם כבר לא בשל, לא זכאי להתקשר ישירות עם האלוהים.

משה חושש מאוד מאובדן הקשר הזה. הוא ינסה לשחזר אותו בארבעים השנים הנותרות. הפחד שלו זה שהקשר עם ישראל יהיה דומה לקשר עם שאר העמים. ולכן, כל ההיסטוריה יכולה להיעצר כאן אם יוחלט על מלאך שיחליף את נוכחות ה' בעצמו.

 

נראה לי שניתן לחשוב על הנושא של המלאך שבא כפשרה, במקום קשר ישיר, שבא בגלל היות האדם בן אנוש חוטא, באותו המימד של המצוות וההלכות והמשפטים

האם האמירה "אנכי ה' אלוהיך.." איננה מספיקה כדי שהאדם ידע מול מי הוא ניצב ומה עליו לעשות?

לא! האדם הוא רק אדם. ולכן אפילו עקרונות  ואידיאלים ומתן עשרת הדברות לא מספיקות. הוא זקוק למשפטים, למצוות, להוראות, לנביאים, לחכמים, לתורה, כדי לעוזר לו לדעת מהוא רצון ה'.

באופן תיאורטי, לא היינו זקוקים למשפטים ולמצוות!

אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו! היינו צריכים למצוא, בכוחות עצמנו, בלי תורה, מה הוא רצון הבורא!  התורה והמצוות הם כמו מלאך שבה לעזור לנו בגלל שאין אנו מסוגלים לעשות זאת לבד. זו עזרה שמעידה על חולשה!

 

  1. לפי ההסבר הזה, איך ניתן להתיחס להפסקת הנבואה ולהפסקת גילוי מלאכי-ה' בעולם?

בדרך כלל אומרים שזו "ירידת הדורות"

נראה לי שלהיפך, ככל שה' חושב שאין אנו זקוקים לנביאים ולמלאכים גלויים, כך הוא חושב שאנו יותר בשלים! אנו מתקדמים ליותר עצמאות וחוזק. כמו ילד שהאבא שלו חושב שהוא מסוגל ללכת בלי שנחזיק לו את היד.

 

מעניין שהנביא האחרון , נקרא דווקא..מלאכי! והוא מבשר על שליחת מלאך ה' שנקרא גם הוא "מלאכי" ועל בוא אליהו הנביא באחרית הימים:

מלאכי פרק ג (א) הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת:

…….

 (כב) זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים:

(כג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְקֹוָק הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא:

(כד) וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:

 

העם או בני ישראל?

כשאנו מחלקים את כל הפסוקים שמספרים את מתן תורה לפי הקריטריון של "העם" עבור הערב רב ו"בני ישראל" עבור צאצא האבות, מגלים שרוב מתן תורה נעשה עבור העם ולא עבור בני ישראל! בנוסף, רק בני ישראל שמעו את דבר ה' . "העם" רק שמעו קולות וברקים ולא שמעו באמת את דבר ה'!!

פרשת יתרו:

שמות פרק כ (יד) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק:(טו) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת:(טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:(יז) וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים: פ

(יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:

פרשת משפטים

שמות פרק כד (א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְקֹוָק אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק:(ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְקֹוָק וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ:(ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה:(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים:(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:(ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְקֹוָק עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:

(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:(יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: ס

הבדלים בולטים! כאילו יש שני חלקים בעם ישראל. חלק חלש, שזקוק לעזרה של משה שאיננו מצליח לשמוע וכ"ו.. וחלק חזק ובשל יותר שלכאורה איננו זקוק למתן תורה והוא יכול בקלות לשמוע את דבר ה' ולהתקרב אליו!!

 

התורה והמצווה:

הגמרא דנה על פרטים פסוק מפרשתנו:

כד-(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:

ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם,

  • לחות – אלו עשרת הדברות,
  • תורה – זה מקרא,
  • והמצווה – זו משנה,
  • אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים,
  • להורותם – זה תלמוד;

מלמד שכולם נתנו למשה מסיני.

 

מניטו לומד שיש הבדל בין כל המושגים האלה. בין השאר, "התורה" שונה מה"מצווה". הרבה מבלבלים היום ביניהם. המצווה זה מנשה! ולא תורה!

מניטו מסביר את ההבדל בין הישיבות הספרדיות לישיבות האשכנזיות

בעולם הספרדי, מקום ה"מקרא" היה עיקרי. החלק של הקריאה, לימוד הפסוקים, והקרבה אל סיפורי האבות, הלימוד של המדרשים והפסוקים עצמם. משם לומדים מה טוב ומה רע. לפי מוסר האבות והסיפורים שלהם.

בעולם האשכנזי, התחילו לייסד ישיבות כדי לחנך דיינים שידעו וילמדו את ההלכה. אבל במשך הזמן, הישיבות האלה התפתחו עד כדי כך שכל הלומדים בהם נחשבים כמועמדים לדיינות! ומתרחקים באותו הזמן מלימוד המקרא ומהקרבה אל סיפורי האבות. הם מכירים את התורה רק דרך הפסוקים שמצוטטים בגמרא! וגם הספרדים היום, לומדים לפי השיטה האשכנזית והישיבות שלהם. וזה חבל.עבור כולם.

(במקומות אחרים, מניטו משווה בין עזיבת לימוד המקרא המקרב לסיפורי האבות וה"ערב רב" שלא היו מצאצאי האבות)

 

יש לציין גם את ההבדל בין "עשרת הדברות והמקרא: זה ההבדל שעושה מניטו בין העקרונות והחוקים העקרוניים של עשרת הדברות והמשפטים שמתרגמים אותם לחיי המציאות כמו שהוסבר בהתחלה.

 

כמה חידושים ממניטו (שיעורים משנות 1984-1994-1995-1996)

 

ההבדל בין עבד לעובד:

עבד= מי שמוסר את כל זמנו לאדון ,

עובד= מי שמוסר חלק מזמנו למעביד עם הגדרת העיסוק

 

אשר תשים לפניהם

חובה על המלמד לעשות כל מאמץ אפשרי כדי שהתלמיד יבין. כשרש"י מדבר על השולחן הערוך במקום לשננן פעמיים או שלוש את אותו הדבר, זה בגלל שהמאמץ הנדרש הוא הרבה יותר גדול ממשה שחושבים. גם לשנן פעמיים ושלוש דורש מאמץ אבל זה מאמץ פיזי ומאמץ של זמן. מה שנדרש זה מאמץ מחשבתי לנסות להבין את התלמיד וללמוד לדבר בשפתו כדי להעביר לו את הדברים.

 

בעל פה

מניטו מעדיף את הביטוי "מפה לפה" על פני הביטוי "מפה לאוזן".

כי המורה צריך לגרום לתלמיד לדבר בעצמו ולא רק להיות סביל.

 

דין מות

בית דין שדן דין מות אחת ל70 שנה נקרא רוצח. דין מוות יכול להיות מוצדק רק בחברה מאוד מוסרית שבה יש כל כך מעט עברות שעברה הופכת ליוצאת דופן ומחייבת התייחסות יוצאת דופן. אבל בחברה כמו של היום, אין מקום לדין מות! כי המקרים יהיו כל כך נפוצים שזה מאבד כל ערך.

 

העבדות

התורה הפכה את תהליך העבדות כמהלך חינוכי. בדרך כלל אלה אנשים שחטאו גנבו או לא הסדרו בחברה . האדון אמור להחזיר לעבד העברי את היכולות לשוב ולחיות כבין חורין עצמאי. כמו שקורה בעיר מקלט.

עונשים

המושג איננו בא בתורה כעשיית רע לנאשם כדי לנקום או סתם כדי להעניש. אלא יש תמיד עניין חינוכי. אין בתי כלא כי אין בזה חנוך אלא להיפך, מקום להרעת המצב של האסיר.

 

צדק חברתי

זו טעות לדבר על "צדק חברתי" כי אין כאן צדק אלא חסד. לפי חוקי הטבע, כל מי שחזק גובר והעני אמור להיות נעזב. לפי מידת הדין הטבעית, אין לתת צדקה ואין לעזור לחלש.

התורה מחנכת בכיוון ההפוךף היא מכנסיה חסד בעולם הטבע והדין. כך שמעצם גמילות החסדים היא "אי צדק חברתי" ולכיוון הזה פועלת התורה.

 

אשם או אחראי

בניתוח הגמרא הראשונה בבבא קמא, מניטו מברר כמה נקודות חשובות

  1. לא כתוב "ארבע אבות נזיקין הם" אלא רק "ארבעה אבות נזיקין". בלי "הם" כדי לא להגביל את מקורות הנזיקין (מכאן שיש גם תולדות) וגם כדי להגיד שאין רוע מהשמים. אין קביעה של רוע .אין לרוע מקום קבוע ומובטח בעולם!
  2. מי שאחראי על השור שלו וחיי בלשלם , הוא חב חוב. הוא אחראי על שורו. אבל הוא לא צריך להרגיש "אשם".
  3. ההשוואה בגמרא בין אבות הנזיקין לאבות המלאכות בשבת ואבות הטומאה:

בשבת, דין התולדות זהה בחומרתו לדין האבות. כי הם תוצאה מהרצון המודע או ה"תת מודע" של האדם

בטומאה, דין האב שונה מדין התולדות כי זה לא תלוי ברצון של האדם. זה תלוי בגורמים חיצוניים.

  • בנזיקין יש חלק שתלויים ברצון האדם, ובמקרים האלה האבות זהים בחומרתם לתולדות, כמו בשבת
  • ויש נזיקין שאינם תלויים בבחירה של האדם (כמו הרגל של השור) שהם תלויים רק במציאות הטבעית של העולם, ואז ההבדל קיים בין האבות והתולדות כמו בטומאה.

 

"מאין יבוא עזרי"= מעזרא הסופר!

הגמרא משווה את עזרא שעלה ארצה לעליה של משה להר סיני.

 

תלמיד חכם

אי אפשר להיות חכם בלי להיות תלמיד של חכם אחר

 

סיפור ששמע אצל הרב קוק (הבן): חרדי בא לשאול הרב האם מותר לשבת באוטובוס על יד אישה. הרב ענה לו: אם זה מפריע לך אז זה אסור לך!

 

הדור קובע

מצב האומה הישראלית קשור למצב העולם כולו ולהיפך. רק במצב של אחדות של עם ישראל יכולה להיות התגלות של הקב"ה.  לכן, בדורו של יעקב אבינו לא ניתנה התורה למרות שיעקב היה יכול לקבל אותה רק שהדור כולו (בעיקר אומות העולם) לא היו במצב זה. זה אומר שמצב הדור של יציאת מצרים כן אפשר מתן תורה! ומצב דור העלייה מבבל גם אפשר מתן תורה על ידי עזרא הסופר. רק שמנשה קדם אותו.

 

השכינה תמיד נמצאת אבל היא לא מתגלה רק אם יש אחדות בעם ישראל.

 

בקשר לגמרא בברכות:ברכות דף ה עמוד א

אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר +תהלים ד'+ רגזו ואל תחטאו. אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם; אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יקרא קריאת שמע, שנאמר: על משכבכם; אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודמו סלה.

יש ארבעה כוחות באדם:

  1. הרצון הטוב (לעולם ירגיז יצר הטוב על יצר הרע)
  2. הידיעה מה הוא הטוב (לימוד התורה)
  3. ההכרה באחדות הבורא שברא גם הטוב וגם הרע (קריאת שמע)
  4. האחריות הפרטית (יום המיתה)

ככל שחסר כוח באדם הוא חייב לרכוש אותו. הרצון ה עוב היה יכול להספיק אבל לפעמים יש גם לרכוש הידיעה ואם זה לא מספיק, יש לקבל עול מלכות ה' אחד ואם זה לא מספיק, יש להפעיל את האחריות האישית, סיפור חייו של האדם עצמו.

 

את"ש

יש מהדורות של השולחן ערוך שמופיעים בדף הראשון האותיות האלה "אתש"

מניטו מסיבר שזה ראשי תיבות של "אל תהיה שותה" כלומר, אל תיקח יותר מדי ברצינות מה שכתוב בשולחן ערוך! כל חכם שאין לו חוש הומור אינו תלמיד חכם!!

 

 

הרב יואל בין נון

מציע שהשורש של "עברי" קרוב ל"עבד"!

לא רק בגלל הדמיון בין הר והד

אלא בגלל שמשפחת יוסף נקראים "עברים" והיהודים במצרים גם כן כאילו הם נחשבים לעבדים.

כך שעבד עברי הוא ביטוי טבעי!

מניטו לא היה אוהב ההצעה הזו בכלל!

 

 

 

 

 

משפטים פי

בע"ה כז בשבט התשעז

מישל בן שושן

 

משפטים פי

 

החזרה על מתן תורה

בחלק השני של פרשת משפטים התורה חוזרת על מתן תורה. לפי כמה מפרשים, ורש"י בניהם, קטע אחד (ואל משה אמר) קרה לפני מתן תורה והחלק השני קרה אחרי מתן תורה. ולפי מפרשים אחרים שני הקטעים שנמצאים בפרשת משפטים קרו לפי סדר הפסוקים, אחרי מתן תורה. בין כה וכה יש לשאול למה התורה חוזרת על הסיפור ולא תיראה מה שקרה בהר סיני יחד עם התחלת הסיפור בפרשת יתרו.

נראה שיש הבדל בין שתי הפרשיות:

בפרשת יתרו, המעמד הוא מאוד ניסי. כל העם הוא "עם סגולה" ויש קולות וברקים ושומעים את קולו של ה'.

בפרשת משפטים, "יורדים" מהמימד הגבוה הזה ונכנסים יותר לפרטים. אנו כבר לא בהכרזת העקרונות הגדולים של עשרת הדברות אלה בייסום הפרטני של המצוות. ומתן התורה מתורגם יותר ב"כתיבת" התורה כדי שנוכל לקרוא אותן וללמוד אותן. משה כבר לא עלה לבד אלא מלווה בזקנים וכהנים. הדברים יותר קרובים למצב האנושי שישרור אחרי המעמד. מכינים את תרגום מתן תורה של יתרו למצוות ותורה יותר קרובה לבני אדם שיוכלו ללמוד ממנה לאורך הזמן. לכן מדובר יותר על "כתיבת המצוות על לוחות", על מתן לוחות, פיזית, על קרבנות, על מעשים שבני אדם יוכלו להתמודד איתם לאורך הזמן .

 

משפטים

בהקשר הזה, ניתן לראות בכל המשפטים, פירוט של עשרת הדיברות , ולחלק את כל המצוות המפורטות, לעשר קבוצות שכל אחת, ממש לפי הסדר, מפרטות את עשרת הדברות.

הפרשה מתחילה עם העבד העברי ששיך לקבוצה של מצוות השבת. כלומר, כבר בסוף פרשת יתרו , רשומות שם מצוות ששייכות לשלושת הדברות הראשונות, ומשפטים מתחילה בדברה הרביעית, השבת.

מה שקושר מצוות העבד העברי לשבת הוא כמובן מחזוריות השש ושבע.

כמו כן, הדברה החמישית, כיבוד אב ואם, מתורגמת ביחס של הבת שבשלבי אירוסין. מה קורה במקרה של אונס, מה תחום האחריות של האב על הבת. הבת ששוכבת עם בחור, ללא אירוסין או חתונה, צריכה לחשוב על התוצאות של המעשה כלפי האחריות שיש לה עם האבא שלה..

וכן על הסד כל הדברות .

הדברה התשיעית למשל "לא תענה ברעך עד שקר מתורגמת ב"משפטים" על ידי:

שמות פרק כג (א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס: ס(ב) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת: (ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ: ס

ואז מגיעים לקבוצה אחרונה ששייכות לדברה העשירית "לא תחמוד".

 

לא תחמוד

הרב מנשה וינר מעלה כמה שאלות בקשר למצוות האלה: שבת, שמיטה, רגלים..למה התורה חוזרת על חלק מהן שכבר ידועות ולמה בצורה מיוחדת?

למשל, במצוות השבת, כתוב

"(יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר.".

בספר דברים, באותו נושא, כתוב:

דברים פרק ה (יג) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ … לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:

כלומר, חסרה מילה קטנה:"כמוך"! לא כתוב , בפרשה שלנו שאתה צריך לנוח! כולם מסביבך ינוחו בזכות השבת שלך אבל המנוחה שלך לא כתובה כאן.כשאנו מבינים שמדובר במצווה הקשורה ל"לא תחמוד" מתחילים להבין:

בעצם, התורה אינה צריכה לכתוב על השבת כי זה כבר כתוב. אבל כאן, מדובר על אותה המצווה מזווית מיוחדת של "לא תחמוד". מדובר על מצווה מאוד קשה ליישום. איך אפשר לדרוש מאדם שלא לחמוד. זה לא מעשה זו מחשבה. וקשה מאוד לשלוט על מחשבות! אם כן, יש חשיבות הסביר את המצוות האחרות, כמו השבת, בזווית מיוחדת כדי לקיים ה"לא תחמוד":

כשאני שומר שבת ושובת, אני חושב על עצמי. אם גם הקניינים שלי צריכים לשבות, אז אני מקיים הצו הזה כדי להיות בסדר. אבל כאן , המטרה היא להרגיש שאני לא נמצא במרכז העולם. אני מתבקש לעשות מעשה עבור האחר בלבד! ואז זה מחנך אותי לחשוב על העולם מסביבי ולא רק על עצמי. זו מטרת "לא תחמוד": אל תתרגם את כל מה שמסביבך יחסית אלך בלבד. אל תהיה אגוצנטרי!. לחמוד מה שיש לשני זה לראות את העולם יחסית אלי. יש לו בית יפה. אני מיד חושב על הבית שלי וחושב למה אין לי בית כמוהו. כלומר הבית שלו נכנס בעולם שלי. כשאני חומד, קשה לי להסתכל על קניין חברי כלא שייך לי . לשמוח עבורו בשביל הקניין שלו!

אם כן, "לא תחמוד" כל כך קשה ליישום, שהתורה חוזרת על מצוות מוכרות ודורש להסתכל עליהם מזווית שונה, כדי שאני אקיים אותם בצורה פחות אגוצנטרית!

לא תבשל גדי בחלב אימו

המשפט הזה מוכר מאוד אבל קשה להסביר למה הוא מופיע דווקא כאן, אחרי מצוות שלוש הרגלים.

הרב מנשה ווינר מציע הסבר הגיוני וגאוני: מדובר על חג הסוכות:

נקרא את הפסוקים:

: (יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְקֹוָק:  (יח) לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר:(יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

כשאתה חוגג, אל תגזים בשמחה. תכניס יראה ואיפוק.

  • בפסח: אל תאכל כל הלילה לרווחתך. אתה חייב לצמצם האכילה בשעה מסויימת. כי כל מה שיישאר עד הבוקר יש לשרוף! ואין לאכול חמץ. יש להכניס בסעודה איפוק ומגבלות!"לא תזבח על חמץ…"
  • בשבועות: תביא למקדש ראשית הפרות שלך! לא לאכול אותם למרות שזה מה שאתה מחכה לו כבד שנה! איפוק בהנאה של התבואה!"ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך"
  • סוכות: חסר! לא מדובר על סוכות. מה היא המגבלה לחג הסוכות?

הרי ה1ראשון בניסן הוא ראש השנה למעשר בהמה . בחודש אלול נולדו רוב הגדיים. זו התקופה שלהם . ולכן, מפרישים מעשר בהמה ובוחרים הגדיים לאכילה בדיוק בזמן הזה. ורוב הסיכויים שבחג הסוכות נאכל גדיים. המנהג הרווח אז, היה לאכול הגדי מבושל בחלב. זה היה נחשב למעדן משובח.אז בדיוק כאן התורה אוסרת לצאת מגדר המוסר הבסיסי בהזדמנות החגיגית הזו: לא תבשל גדי בחלב אימו. זו ההגבלה לחג הסוכות!

 

הרוצחים.

במקביל לדברה השישית "לא תרצח", כתובים בפרשת משפטים שלושה פסוקים שמגדירים סוגי הרוצחים ועונשם:

שמות פרק כא   (יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת:

(יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: ס

(יד) וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת: ס

הפסוק הראשון מדבר על הרוצח במזיד. דינו מוות

הפסוק השני מדבר על הרוצח בשגגה ודינו גלות למקום שבו ה' מגן עליו.

על מה מדבר הפסוק השלישי?

הרב יעקב מדן מחדש ומסביר: מדובר על אדם שרצח במזיד (כי יזיד איש) אבל הוא עושה עצמו כאילו זה היה בשוגג. זו הערמה! הוא הלביש הרצח שלו בצורה כזו שהוא נראה שוגג או חף מפשע. האדם הזה עלול אפילו לנוס אל המקום שבו מדובר בפסוק השני: במקום שה' מגן עליו: המזבח. שם, בית הדין יכול לחשוב שהוא פתור מלדון אותו או מלחקור את נסיבות המוות ולתת לאלוהים לטפל בו!

לכן באה התורה , בפסוק השלישי החשוב הזה ומצווה לבית הדין: אל תסגרו את התיק רק בגלל שהוא עושה עצמו שוגג. תחקרו את הקרה עד תומו ואם אתם מגיעים למסכנה שהוא עשה זאת במזיד, אז אל תפחדו לקחת אותו מהמקום שבו אני אמור להגן עליו!! זו מרמה  זו ערמה!

ההסבר הזה לוקח בחשבון שהמזבח הוא המקום שה' שם כדי לנוס שמה.

אכן, לפני הכניסה לארץ ישראל והקמת ערי המקלט, במדבר, מקום המזבח היה משמש כעיר מקלט. מי שתפס בקרנות המזבח היה נכנס, כביכול במקום "אקסטרה טריטוריאלי". כמו בעיר מקלט בארץ.

ולראייה, נקרא את הפסוקים בסוף פרשת יתרו:

שמות פרק כ (כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:

לפני בניין המשכן, היה מותר להקים מזבח בכל מקום ומשם להקריב קרבנות. זה היה מקום השכינה. שם היה המקום אליו יכלו רוצחים בשגגה לנוס.

אם כן, לומדים מכאן החיוב של התורה להקים מערכות חקירה ואמצעי חקירה כדי לחקור כל מוות. בדיוק כמו שזה קיים היום בכל מדינה מתוקנת. אין להשאיר המצב בידי האלוהים. ולכן בית הדין הגדול היה בנוי על יד המזבח!

 

נדב ואביהו והזקנים

משה עלה עם הכהנים ועם הזקנים אל הר סיני. שם, הכהנים והזקנים אכלו ושתו ואחזו את האלוהים:

שמות פרק כד (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:(יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: ס

הפרשנים חלוקים בדעתם. האם מה שהם עשו היה דבר טוב, ראוי, גדול. או שמה שהם עשו היה עוון חמור.

אונקלוס, למשל סובר שזה היה דבר טוב(הם לא ממש אכלו אלא הקרבן שלהם התקבל) ורש"י חושב להיפך:

רש"י (י) ויראו את אלהי ישראל – נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד, (במדבר יא א) ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה:(יא) ואל אצילי – הם נדב ואביהוא והזקנים:

לא שלח ידו – מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד:ויחזו את האלהים – היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא. ואונקלוס לא תרגם כן. אצילי לשון גדולים

אונקלוס (ט) וסליק משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעין מסבי ישראל:(י) וחזו ית יקר אלהא דישראל ותחות כורסי יקריה כעובד אבן טבא וכמחזי שמיא לברירו:(יא) ולרברבי בני ישראל לא הוה נזקא וחזו ית יקרא דיי והוו חדן בקורבניהון דאתקבלו (ברעוא) כאלו אכלין ושתן [אכילין ושתן]:

 

הרש"י הזה מאוד מעניין והרב מנשה וינר לומד אותו לעומק. כי כמה שאלות צצות ממנו:

  1. מתן תורה והמשכן:

רש"י טוען שהיו כולם ראויים למיתה, אבל ה' לא רצה לערבב השמחה של מתן תורה למות אנשים נכבדים. יש בדר קושי כי הרי ה' המית אותם בחנוכת המשכן! וכן ערבב שמחה במיתת בני אהרון!! אלא שיש להבין השוני שקיים בין שני המאורעות האלה:

  • מתן תורה מקביל לאירוסין. לאהבה גדולה שמתפרסת. לאהבה ממבט ראשון חזקה.
  • המשכן הוא אמצעי להכניס את האהבה הזאת בתוך הזמן, תדיר. כמו שהקידושין מכניסים את בני הזוג למצב קבוע לאורך זמן.

למה היה "עדיף" להמית את בני אהרון בחנוכת המשכן מאשר במתן תורה? כי אם פוגעים באירוסין, התוצאות חמורות: קל מאוד להפר את הברית. אם יש בעיה בין החתן והכלה בשלב האירוסין, קל מאוד לשבור הכל בשלב הזה. אבל אם אותה בעיה צצה אחרי החתונה, מנסים לטפל בה ומתמודדים איתה. לכן, במתן תורה (האירוסין) ה' נזהר מאוד לא לפגוע בברית שנחתמת. אבל אחרי בניין המשכן, יותר קל לעורר בעיה (חמורה מאוד) כי אז נצטרך לטפל (למשל על ידי הלכות יום כיפור) בלי לשבור הכלים! זה כנראה הלימוד העיקרי של רש"י.

כדי להרחיב בנושא, בניתי טבלא :

האבות קראו למקום: אומרים בתפילה דומה ל קבעו תפילת קרא ב
אברהם הר אהבה רבה אירוסין שחרית הר סיני
יצחק שדה        
יעקב בית אהבת עולם קידושין ערבית משכן

 

במתן תורה, יש אירוסין, אהבה רבה, נמצאים בשיא של התרגשות, כמו בפסגת ההר.

המשכן בא כדי להכניס את ההרגשה הזו ביום יום, בתמידות. נכנסים בבית. אנו נשואים ומנסים לפטור הבעיות שצצות בלי לשבור הכלים בכל רגע.

לכן, בתפילה, הגמרא במסכת ברכות קובעת שאנו אומרים, בשחרית(אברהם), "אהבה רבה". אבל בערבית(יעקב) "אהבת עולם". אהבת עולם היא האהבה שנבנית במשך הזמן לאורך זמן ארוך מאוד.

 

  1. מה החטא שלהם?

אם הזקנים ימותו בפרשת המתאוננים ובני אהרון במשכן, זה בגלל שאז חזרו על אותו העוון שעשו במתן תורה. זה עוון מאוד קשה להגדרה כי זה דבר מאוד רגיש.

מדובר על טשטוש הגבולות:

ה' ירד על ההר כדי שנראה אותו:

 פרק יט(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי:

אבל מצד שני, אסור לראות אותו!

פרק יט (כא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְקֹוָק לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב:

אז יש לראותץ או לא לראות? עד איזו נקודה ניתן לראות, להכניס את האלוהות בגשמי?

המטרה היא לראות אבל זה כל כך עדין ומסוכן שעדיף לא לראות! אבל לא לראות בכלל זה להכחיש המציאות! והכחיש את כל מעמד הר סיני! כל הסיפור סובב מסביב לגבול הדק הזה בין ההגשמה לאיסור ההגשמה.

לא לחינם יש מצווה של "הגבלת" ההר. הנגיעה בקצה.

נדב ואביהו, הגיעו למדרגה גבוה מאוד עד שהם אפשרו לעצמם לראות, או להיתקרב ולהקריב מיוזמתם. הזקנים הגיעו למדרגה כל כך גבוה עד כדי כך שהם רצו להכניס האלהות באכילה ובשתיה! זה מה שאנו עושים כשאנו מברכים לפני האוכל! אבל מצד שני, יש סכנות להשתמש לרעה באכילה ובשתיה. כשהעם "התאוו תאווה, הם הראו שהם לא מסוגלים לאכול ולשתות בקדושה. לכן, רשי טועם ששם מתו הזקנים!

  1. המחלוקת עם אונקלוס

רש"י מעלה את המחלוקת בינו לבין אונקלוס. האם הם עשו דבר טוב או רע?. רש"י נסכים שמדובר בדבר "גבולי" דבר שיכול להיות טוב מאוד ורע מאוד! רוב המצוות המעשיות מטפלות בגבול הזה. ההתיחסות לכל מעשה, תלויה בגבול הזה. נדב ואביהו עבור את הגבול כי יצאו מהמצווה (אשר לא ציווה ה'). המצווה עוזרת לנו להתנהג בגבולות הדקים האלה!!

 

המלאך , האימה והצרעה:

הפרשה שלנו מחולקת לשלושה חלקים

  • החלק הארי הוא חלק המשפטים
  • החלק השני הוא התיאור של שלושת האפשרויות להנהגת ה' בכניסה לארץ
  • החלק השלישי הוא המשך תיאור מתן תורה.

בחלק השני, כתוב:

(כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: (כא) הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: (כב) כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ: (כג) כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו: …

(כז) אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף:

(כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ: (כט) לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה:(ל) מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ:(לא) וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ:(לב) לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית:(לג) לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ: פ

ה' מכריז שהוא ישלח "מלאך" שינהיג העם בכיבוש הארץ. תיאור הכיבוש מראה שבמקרה הזה, הכל ילך מהר מאוד ושכל האויבים יכחדו מהר, באופן כמעט ניסי. המצב נראה כמעט אידיאלי כי לעם לא יהיה שום דבר לעשות חוץ מאשר לקיים את מצוות ה'. אבל אין להם להילחם,ולפעול יותר מדי כדי להתישב.

אבל, מפסוק כז, יש שתי אופציות אחרות:

האימה= ה' שולח פחד כזה שעל עם ישראל להילחם ולפעול אבל באופן ניסי, נופל פחד על האויבים וה' עוזר לישראל על ידי הפחד הזה שהוא מטיל על יושבי הארץ.

הצרעה= מן מכה שה' שולח באויבים כדי להחליש אותם ולגרש אותם.

 

שלושת האמצעים האלה שונים. יש הדרגה :

  • שני האחרונים לא פועלים באופן ניסי ומהר. להיפך, הכל מתנהל בצורה איטית. יש אפילו יתרון באיטיות הזו. (פן תרבה עליך חיית השדה).
  • המלאך הוא המצב "הניסי" ביותר והצרעה ה"טבעי ביותר"(נס נסתר)

 

מה המצב העדיף מבין שלושתם?

אנו יודעים שמשה מאוד התנגד לפתרון המלאך. אחרי חטא העגל, ה' מציע:

שמות פרק לג (ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי ….

אבל משה התנגד:

שמות פרק לג (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:

ה' הסכים לא לשלוח מלאך מיד, רק אחרי שמשה ימות. ואכן  מלאך בא לעזור ליהושע :

יהושע פרק ה (יג) וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ:(יד) וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יְקֹוָק עַתָּה בָאתִי

וגם בתקופת השופטים:

שופטים פרק ב (א) וַיַּעַל מַלְאַךְ יְקֹוָק מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים ס וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם:

 

משה העדיף הנהגה ישירה של ה'. ולא על ידי מלאך. אכן רש"י סובר שמלאך בא כשהעם יורד ממדרגתו!:

רש"י שמות פרק כג (כ) הנה אנכי שולח מלאך – כאן נתבשרו שעתידין לחטוא, ושכינה אומרת להם (שמות לג ג) כי לא אעלה בקרבך:

אם כן , מה משמעות שלושת האמצעים האלה, המלאך, האימה והצרעה?

 

ניתן לראות כמטרה עליונה שהעם יחיה חיים טבעיים, ללא ניסים גלוים. וידע לגלות שמתחת לטבע , ה' פועל בנסים סמויים. ככל שהעם "בוגר" הוא יכול להתמודד עם האתגר הנעלה הזה.

אבל , כשהעם ירוד מבחינה רוחנית, הוא זקוק לעזרה גלויה. לניסים גלויים! זה מראה שהם לא מספיק בוגרים כדי להבין מעצמם ולפעול בכוחות עצמם. ככל שה' פועל באופן גלוי, ככל שיש מלאכים, נביאים, ניסים גלויים, זה אומר שהעם זקוק לזה ואיננו מספיק חזק רוחנית.

לכן, ה' מתאר כמה מצבים אפשריים. שיכולים להיות מנוגדים לכאורה, אבל הכל תלוי בבגרות של העם. אם הם עדיין עם של עבדים שזקוק שייקחו לו את היד בכל צעד או שהוא מספיק בוגר וחופשי כדי ליזום ולהתנהל בכוחות עצמו, בהכרה שה' מאחורי חוקי הטבע.

 

משפטים מוש

בע"ה כד שבט התשע"ו

מישל בן שושן

 

משפטים מוש

מתוך חידושי ה"מאור ושמש"

 

ועבדתם את ה' אלוהיכם וברך את לחמך..

למה הפסוק מתחיל ברבים (עבדתם) ומסיים בברכות ליחיד (לחמך, מימיך)?

כי עבודת ה' איננה עבודה של אדם אחד מול הבורא. אלא אדם פרטי עובד את ה' מתוך השתייכותו לכלל. אדם לא מקיים מצוות בגלל שה' מצווה אותו. אלא אדם מקיים מצוות כי הוא שייך לכלל ישראל וה' ציווה לכלל ישראל מצוות. ההשתייכות לכלל בלבד יכולה להביא ברכה לפרט. (ומתוך כך מעלת התפילה בציבור).

והסירותי מחלה מקרבך

כמו בפסוק הקודם, הרב מציע פירוש שונה: "מחלה" מלשון "ויחל משה", לשון תפילה! הברכה האולטימטיבית, היא שהאדם לא יצטרך בכלל להתפלל, מרוב כל!בביאת המשיח.

 

את אימתי אשלח לפנך

לכאורה, פשט הפסוק אומר שה' ישלח לפני האויבים שלנו דברים שיפחידו אותם. מלשון "אימה ופחד". הרב מציע פירוש אחר : "אימתי" מלשון "אמת": ה' יגרום לאדם להתייצב כל הזמן מול האמת שלו עצמו . (אם האדם ינסה לספר לעצמו סיפורים, לשחק עם האמת שלו, ה' ידרוש ממנו, על ידי מצבים שיביא אותו בהם, לחזור לדרך האמת שלו! וייתכן שכן זה מפחיד! כי האדם, רוב הזמן, איננו רוצה לראות את האמת מול עניו! זו ה"אימה" (מלשון פחד) האמתית והמפחידה ביותר. אבל היא לא באה להפחיד לשם עונש אלא לעזור לאדם להתקדם באמת). לכן, הנשק החזק ביותר  הוא האמת שמקרין האדם. זה הנשק שלנו מול האויבים!

 

 למה חשוב להאמין שהכל ניתן בהר סיני??

בסוף פרשת משפטים, חוזרת התורה על סיפור מתן תורה. מרוב העליות והירידות של משה בהר, הדיבורים המרובים של משה לעם, מרגישים בלבול קטן ואי סדר. אבל מאמינים  שהכל מתאר בסופו של דבר מאורע אחד מורכב. אבל, כששמים לב לפסוקים בפרשת יתרו ובפרשת משפטים, מתבררת תמונה שונה: רש"י הוא הפרשן העיקרי ששם לב להבדל בין שני המאורעות. לא כל  הפרשנים מקבלים את פרשנותו ,אבל ה"מאור ושמש" דווקא כן מצדד בפירוש רש"י ומפרש אותו לעומק.

הנה הפסוקים גם בפרשת יתרו וגם בפרשת משפטים:

  • הפסוקים בפרשת יתרו:

המאורע הראשון:

(שמות פרק יט ((ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְקֹוָק:

(ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

(י) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:

(יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי:

(יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת:

(יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר:

(יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:

(טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה:

המאורע השני:

(טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים …….

 

 

  • הפסוקים בפרשת משפטים:

המאורע הראשון:

שמות פרק כד (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה:

(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים:

(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:

(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:

(ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְקֹוָק עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:

(י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:

(יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: ס

המאורע השני

(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:

(יג) וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים:……

 

 

רש"י על הפסוקים בפרשת משפטים:

רש"י שמות פרק כד

(א) ואל משה אמר עלה – פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובארבעה בסיון נאמר לו עלה:

(ג) ויבא משה ויספר לעם – בו ביום:

את כל דברי ה' – מצות פרישה והגבלה:

ואת כל המשפטים – שבע מצות שנצטוו בני נח. ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה:

(ד) ויכתב משהמבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצות שנצטוו במרה:

 

 

לפי פירוש רש"י, יש שני מאורעות מרכזיים במתן תורה ולא אחד.

  1. המאורע השני, המוכר, הוא העלייה להר של משה לקבל את לוחות הברית ,בשישי או בשביעי בסיוון, הכרזת שתי הדברות הראשונות, מפי הגבורה, המתן תורה המוכר עם הברקים וקולות השופר..
  2. אבל, קדם לו המאורע הראשון, הוא מאורע שעליו מדברת הפרשה שלנו.:

ה' מבקש ממשה לרדת לדבר עם העם, משה יורד ומספר להם את ההלכות של הגבלה ופרישה (לא לנגוע בהר ולפרוש בין הגברים והנשים- במשך שלושה ימים). אבל משה גם מכריז לעם סדרה של משפטים קדומים: שבעה מצוות בני נוח, מצוות כיבודה אב ואם, השבת  , פרה אדומה ודינים שניתנו כבר במרה. משה מקריב קרבנות, זורק דם על העם כאות ברית וכותב את ספר בראשית וספר שמות עד (ולא עד בכלל) מתן תורה. רק אחרי השלב הזה של קבלת המצוות הקודמות , בהר סיני, יוכל השלב השני, המוכר יותר, כאמור, מתן תורה ומשפטים חדשים.

כשהפסוק אומר שהעם מקבל את מה שכבר אמר ה'(כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק ), מדובר על כל מה שנאמר לפני מתן תורה. ועל זה הוא מכריז :" נַעֲשֶׂה "והוא אפילו מוכן לקבל את מה שישמע עוד במתן תורה כשיאמר אחר כך "נעשה ונשמע" כלומר מוכנים לשמוע עוד מצוות.

 

שאלה:

למה יש חשיבות לעשות טקס קבלת המצוות הישנות (כמו 7 מצוות בני נוח או כיבוד אב ואם), דווקא בהר סיני , עכשיו, מול ההר, לפני קבלת מצוות חדשות? למה משה כותב את התורה מבראשית ועד מתן תורה ולא מחכה לקבלת המצוות החדשות כדי לכתוב הכל בבת אחת??

 

 

המו"ש תיאר שני סוגי מצוות:

  1. המצוות "המוסריות", שכליות, "נימוסיות" הגיוניות, שבני האדם יכולים להמציא לבד, כדי לקיים חברה תקינה. כמו שרוב החברות המציאו ברוב הזמנים, ללא התערבות של הבורא. חוקים הגיוניים ומוסריים.
  2. המצוות שהאדם לא היה יכול להמציא בכוחות עצמו. הוא אפילו לא מבין את עומק משמעותם. מצוות אלו, רק ה' היה יכול לצוות אותן, ועליהן ברור שיש לקבלן במתן תורה בסיני.

אם כן, מה הרבותא להכניס את הסוג הראשון של המצוות במתן תורה? מה החשיבות לשמור מצווה נימוסית והגיונית מתוקף מתן תורה מה' בהר סיני?

התשובות יכולות רבות. למשל,

  1. גדול המצווה ועושה מאשר לא מצווה ועושה.
  2. כדי לקבל עול מלכות שמים אפילו על מצוות הגיוניות
  3. כדי להבטיח שהמצוות האלה ימשיכו להיות תקפות לעולם, אפילו אם האדם משנה את דעתו

4 וכולי……

אבל התשובה של המו"ש מעניינת הרבה יותר:

 

תשובת המו"ש:

"כשאדם עושה מצוות נימוסיות הוא עושה אותן בכל יום ויום בשווה כדי לקיים העולם, אבל אם עושה המצוות מחמת ציווי הבורא , הוא עושה זאת בכל יום בכוונה אחרת. בכל יום יש לו יראה חדשה ואהבה חדשה. ובכל יום יש לו התלהבות חדשה"

 

 

הפרשנות שלי על פירוש זה:

מה שקרה בהר סיני הוא המפגש בין ה' ובני ישראל.

העיקר של מתן תורה הוא לא מתן מצוות, אלא עצם המפגש בין האלוהים והאדם.

מה משמעות המפגש? האלוהים משתף את האדם על הכוונות, על הדאגות שלו לגבי העולם. המפגש מכניס את בני ישראל לעולם ההחלטות של הבורא.

  • למשל, חייל מציית לכל הפקודות. אבל כשמגיע הרמטכ"ל ומשתף הפלוגה בכוונות העמוקות, הסודיות, ההתלהבויות שלו, חשיבות המשימה, אז המפגש הופך את החיילים לשותפים לביצוע. הם כבר לא יבצעו המשימה כ"מצווה אנשים מלומדה" בכוונה אחת והיא: ציות לפקודה. אלא הם יבצעו המשימה כשהם מגלים כל הזמן חשיבה, כוונות, אחריות. המפגש "פנים מול פנים" עם המפקד העליון מעלה את רמת האחריות שלהם. הם חלק מהתכנון העליון. הם שותפים לקבלת החלטות!
  • עוד משל: עובדים במפעל מתלוננים על קשיי העבודה ומבקשים העלאת שכר ושיפור תנאים. המנהל בא בעצמו ומראה להם שבעצם יש קשיים לפעל שעומד להיסגר כי הבנקים לא מעניקים יותר אשראי והשוק קשה במיוחד. הוא מבקש מהם להבין המצב, וכדי לא לסגור המפעל, יש לעשות מאמצים כדי לצאת מהמשבר.הוא משתף אותם בסודות שמאחורי ה"עבודה" שלהם.

 

בדומה לדוגמאות האלה, נראה לי , ה' נפגש עם האדם בהר סיני:

מצב האדם בעולם קשה מאוד. יש יצרים, יש צרות, יש רוע,.. העולם עומד על סף התמוטטות. ה' כבר חשב להשמיד הכל במבול אבל החליט לתת הזדמנות נוספת. האדם רע מנעוריו.

ה' משטף את עם ישראל במצב הזה. הוא מדבר איתם על רצח, על ניאוף, על חמדה, על עבודה זרה. יש המון בעיות. מה שקרה בהר סיני, זה ההצצה מאחורי הפרגוד של בורא העולם! המפגש הוא שיתוף (מזערי אבל משמעותי) של האדם עם המשגיח והאחראי על כל העולם!

 

מהרגע שבני ישראל נפגשים עם ה' בהר סיני, כל קיום מצווה תופס משמעות ועומק אחרים לגמרי.

 

לכן, חשוב מאוד שכל המצוות שבני ישראל יקימו, אלה שנראות הגיוניות, , הישנות שנתנו לדורות הקודמים, כל מה שבני אדם מוצאים לנכון לקיים בלאו הכי, וגם המצוות הלא הגיוניות, כולן, יקבלו תוקף של "הר סיני"

כלומר, כל המצוות מקבלות משמעות עמוקה יותר.

לכן, נראה לי, יש חשיבות עליונה להצהיר שאנו מקבלים את כל המצוות (אפילו אלה שהחכמים יקבעו יותר מאוחר, או מצוות שה' נתן בערבות מואב למשה או באוהל מועד, כל המצוות) מתוקף המפגש עם האלוהים בהר סיני. בני אדם יקימו המצוות כי הם שותפים לבורא העולם כדי שפרויקט הבריאה יצליח .

 

האם בפועל כל המצוות נתנו בהר סיני?

בטח שלא! התורה בעצמה מספרת שה' דיבר עם משה בהזדמנויות שונות! אנו מקיימים מצוות של החכמים שחיו דורות רבים אחרי מתן תורה!

אלא שחשוב לשייך הכל להר סיני כדי שנבין שלא מדובר על השאלה "מתי ניתנה מצווה זו או מי נתן מצווה זו?" אלא ממידת האחריות שהבורא מעניק לאדם ביחס שלו לעולם. מהמשמעות יש למצוות? האם רק קיום פקודות סתמיות או עצות עמוקות מבורא העולם כדי לעזור לנו להתמודד עם בעיות העולם.

"הר סיני" מסמל המפגש הזה בין בורא העולם והאדם. מה נאמר ומה לא נאמר בדיוק שם, פחות חשוב!

לכן, החכמים מחייבים אותנו "להאמין" שהכל בא מסיני. אפילו התורה שבעל פה, אפילו כל מה שעתיד כל תלמיד חכם לחדש בעתיד!!

כי מה שקרה בהר סיני הוא מלמד על המשמעות של המצוות: הצבת האדם מול העולם שברא הבורא, ושיתופו בתיקון הבעיות הקיימות.

 

זו משמעות של הפירוש של המו"ש: ה"כוונות החדשות בכל יום" הם השיתוף הפעולה, האחריות שמרגיש יהודי כשהוא מחפש לעשות רצון הבורא בכל יום. לא כמצוות אנשים מלומדה אלא באחריות וכוונות מחודשות כי המטרה העליונה היא לא קיום המצווה אלא קיום רצון ה' דרך המצוות. אם כן, יש חיפוש מתמיד אחרימה שישי לעשות כדי לתקן את העולם.

מי שמקיים מצוות שכליות, הגיוניות, ללא קשר עם השיתוף פעולה עם בורא העולם, עושה זאת בפחות אחריות כוללת, הוא מקיים מצוות בתור "ראש קטן" ולא באחריות כוללת על כוונות הבורא.

 

 

 

 

הנה אני שולח מלאך

בע"ה כו שבט התשעה

מישל בן שושן

 

עם או בלי מלאך?

  1. מקורות:

א. פרשת משפטים: ( שמות פרק כג )

 

(כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי:

(כא) הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ:

(כב) כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ:

(כג) כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו:

 

ב. פרשת כי תישא (שמות פרק לב )

 

(לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם:

(לה) וַיִּגֹּף יְקֹוָק אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן: ס

…… וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו:

…(יב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי:… (יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ:(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: פ(יז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:

 

  1. 2. הבעיה:

למה ה' מציע לשלוח מלאך שינחה את העם? האם זה טוב(רצוי ) או לא? למה משה מסרב, בפרשת כי תישא, אחרי חטא העגל, שה' ינחה את העם על ידי מלאך? גם העם רואה בדבר הזה "דבר רע". האם זה עונש? ה' מסכים לבקשת משה ואומר שהוא לא ישלח מלאך .

זו לא הפעם הראשונה שאנו קוראים בתורה על מלאך. בספר בראשית, ה' מדבר עם האבות או עם הגר על ידי מלאך. הם פוגשים מלאכים, משוחחים איתם.

גם בספר שמות, פגשנו כבר במלאך ה' בקריעת ים סוף.

כאן, בפרשת משפטים, עצם העובדה שה' שולח מלאך בעייתית. ה' מכריז על שליחת מלאך. עד עכשיו, היה טבעי שמלאך מופיע ומדבר. עכשיו ה' מכריז על זה "הנה אני שולח מלאך"!! מה קרה? האם זה עונש האם זה אתגר האם זו מעלה שיש לשאוף אליה?

רש"י במקום (בפרשת משפטים) קובע שזה דבר רע: הוא אומר שזה מבשר על חטא העגל. כי הוא כבר קרא את פרשת "כי תישא" והוא מבין משם שזה עונש.

 

  1. נסיון לענות

א. נניח הנחה : המלאך זה הטבע.

כלומר, כשה' פועל "הוא בעצמו", אז רואים באופן ברור שה' עושה ניסים גלוים. אבל כשה' פועל על ידי מלאך, אז לאדם יש עבודה מסויימת לעשות כדי להבין שה' פעל דרך כוחות הטבע. לה' יש אפשרות לעשות ניסים נסתרים, והא פועל, דרך חוקי הטבע על ידי "שליחים" טבעיים, שהם מלאכים שלו.

 

ב. מסקנות:

במידה וההנחה שלי נכונה, כך אני מבין את מהלך הדברים:

קל מאוד להבין שהאלוהים פועל בעולם, כשרואים אותו עושה ניסים גלויים. כשאדם רואה שהים נחתך לשניים, מיד הוא מאמין שמשהוא עליון פעל כאן.

הרבה יותר קשה להאמין שיש השגחה אלוהית, כשהכל ממשיך להתנהל לפי חוקי הטבע. מי שיאמין בהשגחה אלוהית ויראה ניסים נסתרים, מאחורי התרחשויות טבעיות, "גדול" יותר באמונתו.

ייתכן שהאלוהים מעוניין שהאדם הישראלי יבחין , דרך חוקי הטבע בהשגחתו מאשר דרך ניסים גלוים.

כמו שטוענים הרבה מפרשים (ובהם הגלילי זהב), ה' "שונא ניסים". הוא משתמש בניסים רק כשהאדם איננו מסוגל להבין אחרת או כשאין ברירה.

 

אם כן, לפי ההנחות האלה , נציע לפרש (נגד רש"י) שההצעה של ה' בפרשת משפטים היא:

עכשיו אתם מספיק בוגרים, אני יכול להמשיך להנהיג אתכם דרך מלאכים ולא ישירות. כלומר, אתם תיאלצו מעכשיו להבחין בהשגחתי דרך חוקי הטבע. זה אתגר. זה שדרוג. זו התקדמות משמעותית בבגרות העם.

 

מה קרה בחטא העגל?

יש דחיפות גדולה יותר שה' יתכסה דרך חוקי הטבע כי הנה העם ממציא לעצמו מתווכים לא ראויים! אם כן, ההצעה של ה' לשלוח מלאך אחרי חטא העגל, היא לא עונש אלא, לעניות דעתי, מימוש יותר מהיר מתכנית קודמת . לא רק שדרוג האמונה דרושה כאן אלא מניעה מעבודה זרה של ההנהגה הניסית.

העם הראה שהוא התרגל לניסים, הוא התרגל להנהגת ה' "בעצמו" וזה גרם לו לחטוא בעבודה זרה .

לכן, עוד יותר דחוף להפעיל את התכנית של "המלאך". כלומר, שה' יכסה את עצמו דרך כוחות הטבע.

 

למה משה מסרב?

ייתכן שמשה פחד מזה! הוא הרגיש שהעם איננו מוכן לקבל את ההסתר פנים. הוא מבקש יותר גילוי פנים! (הראני נא את כבודך..).

 

ה' עונה לבקשתו

ה' מסכים שמשה ימשיך בתפקידו, בלי תיווך המלאך. למרות שזה לא רצוי מבחינת המטרות שלו, הוא מקבל את בקשת משה שמכריז על חולשת העם שאיננו מסוגל לקבל הסתרת פני ה'.

יש פרשנים שיגידו שה' מסכים למשה אבל רק בזמן שמשה יהיה נוכח. כלומר, מיד אחר היעלמות משה, אז ה' יפעיל את תכנית המלאך! יש מדרש שטוען שמשה יכול לחזור להנהיג את העם בזמן שהם אומרים את פרשת שקלים. אז, אין יותר מלאך , ומשה מנהיג ישירות את העם. איך? שואל ה"בני יששכר"? על ידי זה שהיהודים לומדים תורת משה ומוכנים לתת צדקה ולדאוג לזולת. הם , אז, מתעלים למדרגה שמאפשרת להם להבחין בהשגחת ה' כאילו הוא היה כאן, ללא מלאך. כמו שבחודש אדר, הם הבינו , דרך סיפורי הטבע והסתרת ה' שיד ה' מאחורי הקרעים.

 

לסיכום:

אני מציע להבין את "שליחת המלאך" על ידי ה' כאמון בעמו שיוכלו להמשיך להאמין בהשגחתו, אפילו כשהדברים יהיו מוסתרים דרך חוקי הטבע.

תפקידו של משה הוא לתת כלים לעם כדי שיוכלו לעבור את המהפך הזה. הוא נותן התורה ומחנך העם לבגרות.

אבל משה איננו חושב שהזמן הגיע והוא מבקש דחיית התכנית. זה גם יאפשר לו להמשיך בתפקידו! עבורו, אכן, זה יכול להיות "איום" עליו אישית .

תוצאות חטא העגל מתפרשים באופן שונה על ידי האלוהים ועל ידי משה:

  • עבור ה': העבודה הזרה של חטא העגל נובעת מיתר  נוכחות ה'. הוא מרגיש שהוא הרגיל יותר מדי את העם בנסיים גלויים ויש לעבור לשלב המלאך כדי למנוע סכנת העבודה הזרה הבוטה.
  • עבור משה: חטא העגל הוא סימן שהעם איננו מוכן לחיות בלי דמות ממשית שמנהיגה את העולם. הסתרת פני ה' תגרום, לדעת משה, ליותר  עבודה זרה! יש להמשיך להנהיג את העם ישירות.

זה מזכיר את הוויכוחים בין ההורים או בין המחנכים כשיש לתת יותר חופש תמרון לילדים: האם הם מוכנים לכך או לא? האם הענקת חופש תזיק או תעזור להם להתבגר? האם זה הזמן הנכון או לא?

 

  • כשאנו קוראים בהגדה שה' בעצמו הוציא את ישראל ממצרים "אני ולא מלאך", אנו מפרשים זאת כ"טובה" שה' עשה לישראל. אני חושב שזה תיאור מצב לא רצוי. ה' מכריז שבמצרים הוא לא השתמש במלאך, כלומר , הוא עשה ניסים גלויים. אבל , הוא רוצה שנבין שבעתיד, המטרה היא שאנו נבחין בהשגחת ה' דרך חוקי הטבע. נפענח את הנסיים הנסתרים ונעבוד אותו דרך חוקי הטבע, רחוק מהניסים החד פעמיים שקרו במצרים.

 

"הסתרת פני ה'" היא תמיד נחשבת כעונש חמור מאוד. גם הפסקת הנבואה נחשבת כאסון. האדם לא אוהב מצבים לא ברורים. כולם מחפשים תשובות ברורות וחד משמעיות. כולם מחפשים רבנים, מקובלים, ניסים גלוים, שיפתרו להם את הדילמות של החיים. זו, לעניות דעתי, ראייה לא נכונה.

מטרת ה' ותורה משה, היא לבנות בני אדם אחראיים שמתמודדים עם המציאות בלי ההארות האלה.

 

לכל אדם יש יכולות שונות. מצבים שונים , חולשות קבועות או זמניות. קשה לדרוש מהאדם לחיות כל הזמן בלי להירגע, בלי עזרה מבחוץ, בלי ניסים גלויים . אבל אלה מצבים של חולשה וכך צריך להתייחס אליהם. כלומר, יש לעשות הכל כדי לצאת מזה מהר.

 

יש, לדעתי, "עליית הדורות" (ולא ירידה), דרך הפסקת הנבואה. זה סימן שה' מרגיש שהאדם מוכן ,יותר מבעבר, להתמודד עם מציאות ה' בהסתר, דרך חוקי הטבע.

משפטים גז

בע"ה כב שבט התשעה

מישל בן שושן

 

משפטים גז

 

האם חוקי התורה מספיקים כדי לקיים מערכת משפטים, במדינת ישראל, היום?

על השאלה העקרונית הזו משיב באריכות הרב דוד מושקוביץ, ה"גלילי זהב" שחי בהתחלת המאה העשרים והיה רב בישראל בשנות השלושים.

 

עיקר הדברים:

משפטי התורה כמו שכתובים , למשל, בפרשה שלנו, בנויים עבור חברה אידיאלית מתוקנת. אין בה כל הרתעה בפני הפשיעה ולכן הם לא מותאמים לחברה בימינו. התורה בעצמה ידעה זאת ולכן היא בעצמה נתנה כוח בלתי מוגבל לשלטונות ("המלך") שיקבעו להם חוקים ועונשים לפי ראות עניהם כדי לקיים את החברה וליישב סדר ומשפט. באורך ההיסטוריה היהודית, כפי שמובאת לנו בתנ"ך, ברור שלא הספיקו חוקי התורה ותמיד התנהלו העניינים על פי הוראות המלך (מערכת השלטונית) והוראות שעה של בתי הדין.

 

  1. אי התאמת משפטי התורה לימינו:

א. הגזלן

לפי משפטי התורה, גזלן חייב להחזיר את מה שהוא גזל. לא רק שקשה לתפוס אותו, קשה להעמידו לדין. קשה להביא עדים כשרים, אלא שבסופו של דבר הוא יהיה חייב "רק" להחזיר את החפץ או שווי ערכו ! בלי שום עונש או כנס נוסף!! כלומר, מבחינה הרתעתית, אין מה שיגרום לפושע לגזול ממון חברו! כי המקסימום שיקרה לו זה שיאלצו להחזיר החפץ! ברור שמשפט כזה איננו יכול להתקיים בחברה שבה הפשיעה מרובה ! היא אולי נכונה בחברה שלא מוצאים שם גזלן בכלל מרוב המעלה המוסרית של כל האזרחים!

ב. הגנב

הגנב (הוא זה שלקח חפץ חברו במחתרת, בהיחבא, בניגוד לגזלן שלקח החפץ בנוכחות החבר ובניגוד לרצונו, בכוח) אמור להחזיר פי שניים מהדבר שנגנב במחתרת, או ארבעה וחמישה אם זה צאן או בקר. כאן, יש אכן כנס אבל קשה מאוד לאתר גנב. עוד עוד יותר למצוא עדים והביא אותו לדין. וכשזה יקרה, ההרתעה של החזרת פי שניים משווי הגנבה, איננה מרתיעה בכלל.

ג. הורג נפש

נכון שהתורה קובעת דין מוות לרוצח אבל התורה שבעל פה מסבירה לנו שהתנאים לקיים דין מוות הם כל כך קשים , עד שהדבר בלתי מציאותי! אכן יש לתפוס הרוצח, להביא שני עדים כשרים, חייבים התראה מוגדרת, חייבים שהרוצח ירצה לרצוח, יכיר במעשיו, ידע שזה אסור ובכל זאת, יגיד בפיו שהוא מעוניין לרצוח. וכן עוד הרבה תנאים נוספים שמעמידים מקרה הוצאה להורג של רוצח, מדין תורה, כמעת בלתי מציאותי.

ד החובל

מי שגרם ביודעים לנזק , אפילו בגוף חברו, יהיה חייב, במקרה הגרוע ביותר, רק לתשלום כספי.(שבת, בושת, ריפוי..). זה בטח לא ירתיע איש עשיר שאין לו בעיה של כסף, שיתנהג בבריונות ויטיל אימה על הציבור.

ה. לסיכום

אין התורה מטילה עונשים הרתעתיים מספיק שעשויים להשכין סדר בחברה כמו זו שאנו חיים בה היום (וכן בחברות שחיו בהם אבותינו מימי יהושוע ועד היום)

 

  1. דיני המלך

לכן התורה מדברת על מערכת נוספת לזו שמתוארת בפרשה שלנו, והיא המערכת השלטונית. בכל דור, בכל חברה, השלטון חייב להעמיד מערכת משפטית שתחוקק חוקים, עונשים ודרכי פעולה עצמאיים, שיתאימו לדור ולרמת המוסר של החברה בזמן שלה. וזאת, אפילו אם הם מנוגדים לחוקי התורה.

למשל בדיני רוצח שאי אפשר להעמידו לדין לפי דין תורה קובע הרמב"ם:

רמב"ם הלכות מלכים פרק ג הלכה י

כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם.

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ב הלכה יא

ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין שנ' +שמות כ"א י"ד+ וכי יזיד איש על רעהו, …כלומר בבית דין תורה אבל נהרג עליו מדין המלך

 

וכן בדיני גזלה

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה יד

כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא ט יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל. לפיכך גבאי המלך ושוטריו שמוכרים השדות י במס הקצוב על השדות ממכרן ממכר ….כל דין שיחקוק המלך, דינא דמלכותא דינא.

וכן הרבה ..

  1. הוראת שעה

למדנו שבתי המשפט שהשלטון מעמיד יכולים לחוקק חוקים קבועים כראות עניהם שמחייבים כל האזרחים. אבל יש בנוסף, כוח לכל בית דין תורה, לשנות חוקי התורה, לחוקק חוקקים ועונשים, אבל בתור "הוראת שעה", לא כמו דיני המלך שאינם לשעה אלא באופן קבוע ומכוח התורה עצמה שנתנה למלך ולשופטים כוח בלתי מוגדר ובלתי מוגבל.

 

4 מי שמעמיד דברים אלו בספק

כותב הג"ז:

"ואולם שאלות וספקות טפלות כאלח, עדות על בעליחם שנשתמט מהם פרק אחד יסודי מדת תורתנו הקדושה ומתולדות חיי עמנו."

ומפרש המדרש על התחלת הפרשה שלנו כך

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם:הדה הוא דכתיב :" מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה".

"תשים"= כמו "שום תשים עליך מלך". ועל המלך (השלטון) לחוקק חוקים והם "יעמידו את הארץ".

ומי שאיננו עושה כן, הוא "איש תרומות", והוא הורס את הארץ!!

"ציווה ה' שישים המשפטים לפניהם- כלומר לפני מנהיגי דור ודור  שהרשות נתונה להם להוסיף עליהם תקנות וגדרים ולשנותם כפי צורך השעה ותיקון העולם".

 

  1. לע"ד

כמובן, שעל המלך לחוקק חוקים שיתאימו לרוח הצדק היושר ולרוח התורה. אבל , הכל תלוי במה שהעם ממנה! על העם להיות אחראים על מינוי שופטים הגונים (שופטים..תיתן לך..ושפטו את העם משפט צדק) ועל העם למנות מלך שיהי הגון(שום תשים עליך מלך, לא ירבה לו סוסים…וכתב לו ספר ..)

אם כן, הלימוד הזה של הג"ז, מצדיק ומחייב קיום מערכת שלטונית ומשפטית המתאימה לדור. כל המערכת השלטונית  במדינת ישראל, חילונית ככל שתהיה , מחייבת כל האזרחים מדין תורה!!

אין לנו לחלום על "אם היינו הולכים לפי חוקי התורה הכל היה מושלם". זה לא נכון ולא נכון גם מבחינת התורה עצמה שהיא קבעה את מרחב התמרון של חוקי המלך.

מצד שני, שה מחייב ומקשה מאוד על האזרחים שומרי התורה: כי הם נמצאים אחראים למנות (להצביע עבור) מחוקקים (חברי כנסת)  שיהיו הגונים ושיכירו ברוח המשפט העברי!

אבל הם גם חייבים לציית לכל חוקי המדינה, אפילו אם זה לא נראה להם!! עם ישראל הקים "שופטים" כמו יפתח הגלעדי שלא היה דתי וחכם במיוחד והיו זה שהנהיג את ישראל כשופט!! העם אז ציית לדבריה של השופטת דבורה למרות היותה אישה, בניגוד לדיני התורה. והיא הנהיגה את העם והיא היתה נביאה ושופטת בישראל!

 

 

 

מוסיף על הראשונים

הרש"י הראשון בפרשה מתיחס למילה הראשונה "ואלה": המילה הזאת באה כדי "להוסיף על הראשונים- מה אלו מסיני (עשרת הדברות) אף אלו (המשפטים)מסיני".

הג"ז מסביר שהמשפטים, בין אדם לחברו, הם לא פחות חשובים מהמצוות בין האדם לה'.ואין לזלזל בהם בהטעם שאולי הם לא נתנו בהר סיני בקולות וברקים כמו עשרת הדברות. אלא הם גם כן חשובות לא פחות והן "מסיני"

אבל יתרה על כן: יש למשפטים בין אדם לחברו חומרה כפולה:

כשאדם עובר על עברה בין אדם לחברו, יש לו שתי בעיות:

  1. לבקש סליחה לחברו, לתקן הנזק, לשלם כל מה שפגע בו
  2. הוא עבר גם על עברה כלפי האלוהים שציווה לו על העברה הזו!

וזאת, בניגוד לעברה "דתית", כלפי האלוהים שיש לתקן "רק" את הפגם שנעשה מול האלוהים!

לכן, המשפטים "מוסיפים" חומרה יתרה ואחריות כפולה יחסית לעברות בין האדם למקום מסיני.

 

 

 

 

 

ענוות המנהיגים

למה נסמכה פרשת דינים לפרשת בניית מזבח מאדמה (בסוף בפרשה הקודמת)? כי טבעי הוא שכל מנהיג, כל איש ציבור, כל מי שיש לו כוח מטעם הציבור, יגבה את ליבו ויתגאה על שאר בני האדם. לכן, חשוב להזכיר לכל אלה שאמורים לקחת חלק במערכת המשפטים פרק בענווה. מצוות מזבח אדמה , מטרתה בעיקר ענווה.

 

לא תהיה אחרי רבים לרעות

הג"ז מצביע על תופעת ההליכה אחרי השמועות המרעות עם בן אדם. במיוחד בכפרים הקטנים שבהם, אדם לא מעיז להתנגד לקהל המשמיצים. יש לעמוד על האמת ולא לקבל לשון הרע או האשמות שווא של הקהל. ישנם, אומר הרב, אפילו רבנים שמשתמשים בכבוד שמרגישים כלפיהם ההמון , כדי להשמיץ אדם מסוים וכולם הולכים אחרי ההשמצות בלי לבדוק, מחוסר אומץ להתנגד להלך הרוחות.

"לא תענה על ריב לנטות.." ריב- רב! אפילו אם הוא "רב", אל תטה את עצמך אל ההשמצות שיוצאות מפיו.

 

 

לא תעשון איתי

אתי= אפילו כשאתם עושים מצוות ומעשים טובים!

"אין איש בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"

למה הפסוק הזה מדבר על איש שעושה טוב כדי להגיד שהוא עושה רע? אם הכוונה היא להגיד "אין איש שלא יחטא", זה מובן, למה להוסיף "אשר יעשה טוב"?

הג"ז טוען שזה כדי להזהיר אפילו אלה שחושבים שהם עושים דבר טוב והם בטוחים ולא נזהרים במעשים שלהם כי הם אמורים להיות "מעשים טובים" או "מצוות" והם משתמשים בכינוי הזה כדי לעשות רע!! כי אכן, יש מקום לעשות עבודה זרה דרך עבודת ה'!

"אמר חכם אחד: מתיירא אני מעונש העבירות אבל מתיירא אני עוד יותר מעונש המצוות!"

"לא תעשון איתי, על ידי תורה ומצוות, תמונת כל, תמונת כבוד…"

"ממרים היתם עם ה' אלוהים" לפעמים אתם ממרים כשאתם "עם ה' אלוהיכם"!! בקיום תורה ומצוות

 

נעשה ונשמע

כשישראל קבלו את התורה שבכתב, הם אמרו "נעשה ונשמע" הם היו מוכנים לקבל אותה ללא שום הסתייגות.

הבעיה התחילה כשהיה מדובר בתורה בעל פה. כלומר, הדברים שמכניסים אחריות על פרשנות האדם! כאן, הם לא רצו לקבל אותה! והיה ה' צריך לכפות עליהם ההר כגיגית כדי שיקבלו אותה!!

  • תורה שבכתב, לא רצו לשמוע תחילה אלה לעשות. זו סכנת התורה שבכתב: שהאדם ירצה שיגידו לו מה לחשוב ומה לעשות. דווקא הוא מעוניין בעיוורון הזה. שהכל יהיה תלוי בשמים ויגידו לי רק מה עלי לעשות.
  • אבל בתורה שבעל פה, ענינה לשמוע ואחר כך לקבל אחריות על פרשנות מה ששמענו ורק אחר כך עושים. זה היה הרבה יותר קשה והיה חייב לכפות עליהם זאת! ואחר כך הם הבינו ואמרו "ושמענו ועשינו" כי זה באמת מתאים לתורה שבעל פה: קודם כל לשמוע ורק אחר כך לעשות!!