בע"ה ט טבת התשע"א
מישל בן שושן
עשרה בטבת
שלושה מאורעות שונים מציינים בצום זה:
- התחלת המצור על ירושלים בבית ראשון
- יום זכרון לחללי השואה
- תרגום התורה ליוונית (עיקר ומטרת מאמר זה)
- בעשרה בטבת סמך מלך בבל על ירושלים וצר עליה עד רדת חומותיה.
בבית הראשון, ראשית הפורענות של חורבן הבית התחיל במצור על ירושלים
בעשרה בטבת, תענית ציבור, שבו סמך נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים ושׂם עליה מצור שלש שנים עד שהובקעה העיר בתשעה לחֹדשׁ תמוז מן השנה השלישית לתחילת המצור.
- יום זכרון להרוגי השואה..
ביום כ"ז כסלו תשי"א (1950) הוכרז על ידי הרבנות הראשית בראשות הרבנים עוזיאל והרצוג זצ"ל עשרה בטבת כיום הזיכרון להרוגי השואה שיום פטירתם לא נודע.
וכך הוא נוסח של ההחלטה: יום העשירי בטבת נקבע על ידינו , ליום השנה לקהילות ישראל – אנשים נשים וטף – שניספו בהמוניהם באכזריות אוימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם.
לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה – לאמירת קדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה.ולכל יהודי באשר הוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר שריד ופליט; וגואלם הוא בית ישראל כולו. ועל כל אחד להדליק בליל זה אור לעשירי בטבת, נר נשמה בביתו, ומי שאין הוריו בחיים ישתתף באמירת קדיש בציבור.
את השורש של הקביעה יום הקדיש הכללי אולי ניתן לראות באירוע שהתרחש בחודש טבת בשנת תש"ג (1942). באותו יום יצאו מאות מיהודי ירושלים בראשות הרבנים הראשים הרצוג ועוזיאל לעבר קבר זכריה אשר בהר הזיתים כדי להתפלל ולזעוק להצלת אחיהם הנתונים בציפורני המוות. הנה הדיווח בעיתון "דבר" מתאריך 07/01/1943: "דבוקים בסלעים, מרימים כפיהם לשמים, משתטחים על קברי קדמונים עמדה אתמול עדת יהודי ירושלים במרומי הר הזיתים ושפכה נפשה בתפילה להצלת אחיה הנתונים בכף הטורפים. מראה המקום היה ממש סמל. בתוך ים הקברים הפזורים מכל עבר על רחבי הר הזיתים, עמדו המכונסים, כאילו בין אלפי הקברים של הנרצחים והנשחטים ברחבי הגולה ושיוועו להצלה. עמדו לפני קבר הנביא מלפני אלפי שנים שנשקף מתוך סלעי ההרים, אדיר ומוצק, כמסמל את נצח האומה, והתפללו לעצירת השחיטה כנושאי נצחיותה של אומה זו. …. גם לאחר שנסתיימו התפילות והקהל החל להתפזר ולחזור העירה עוד המשיכו רבים להתפלל…, לא יכלו לנתק את עצמם מקבר הנביא". (מתוך אתר "הר הזיתים")
- יום שתורגמה בו התורה ליוונית
- בשמונה בטבת, קבעו חכמים "תענית צדיקים". שבו תורגמה התורה ליוָנית על פי גזרת תלמי מלך יון, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל .. (ספר התודעה)
- קבעו חכמים שהצום ב10 בטבת, יומיים אחרי השמיני, יצוין כיום אבל, על ידי כל הציבור על תרגום השבעים.
- אבל, יש לדעת שבימים ההם, תרגום התורה היה אירוע אמביוולנטי. היו שחגגו את היום ההוא כי נעשה נס דווקא שכל שבעים הזקנים תרגמו באותה צורה את התורה וגם השינויים שבצעו היו זהים! ויש אלה ששמחו מאוד על השילוב בין התרבות היהודית והתרבות היוונית! מלך תלמי השני שגזר על התרגום נחשב אפילו כ"חסיד אומות העולם"! ייתכן שהצומות על התרגום הזה נקבע מאוחר יותר כשהיהודים התנערו מהתייוונות.
- לכן, כדאי להביא כאן סיכום המאורעות בתקופת התרגום:
סקירה היסטורית,מתוך העיתון "סגולה" גיליון מס 6
(כתבה של הרב יעקב מידן)
-325 -270 -240 -180 -170
אלכסנדר מוקדון תלמי השני תלמי ה3 סלווקוס אנטיוכוס4 – —המכבים
תרגום התורה
שמעון הצדיק אנטיגנוס איש סוכו צדוק ובייתוס יוסי בן יועזר יהושע בן פרחיה- –חנוכה
ויוסי בן יוחנן ניתאי הארבלי
שמעון הצדיק:
היה משיירי כנסת הגדולה: הוא באמת האחרון של תקופה טובה . אחרי מותו הפסיקו 5ניסים להתחולל בבית המקדש (כבה נר מערבי,הפסיקה להלבין לשון של זהורית, לחם הפנים הפסיק להיות טרי במשך השבוע, הגורל לשעיר של שם הפסיק ליפול ביד ימין…)
אחרי מותו, שני בני הסתכסכו וגרמו להתדרדרות במקדש: שמעון הצדיק ציווה שבנו חוניו יהיה מחליפו ככוהן גדול. אבל אחיו הבכור , שמעי, קינא בו, זלזל בו וגרם לו לברוח מצרימה , שם בנה חוניו מקדש לכל דבר, מתחרה למקדש בירושלים שבו היהודים הקריבו קרבנות ועשו את כל העבודה עד לאחרי חורבן הבית השני! הסיפור הזה מזכיר מאוד את הסיפור העצוב של שני בני עלי!
אנטיגנוס איש סוכו
הוא היה תלמידו של שמעון הצדיק. בתקופתו, המצב הרוחני כל כל התדרדר שהיהודים הפסיקו להבין למה ה' עוזב אותם ואין שכר למצוות בעולם הזה. התחילה האמונה בעולם הבא . אנטיגנוס קבע שאין שכר בעולם הזה והשכר ממתין לצדיקים לעולם הבא בלבד.
צדוק ובייתוס
הם היו תלמידיו של אנטיגנוס. אבל, הם סירבו להאמין בעולם הבא ובשכר העתידי. לכן, הם פרשו ועשו כתות משלהם, הבייתוסים והצדוקים. לכן, הם לא רשומים בשלשלת של המסורת!
בפרקי אבות, המסורת משמעון הצדיק עברה לאנטיגנוס. והמשנה הבאה מדברת על
"יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן איש ירושלים שקיבלו מהם… אבל היה צריך להיות כתוב: "קבלו ממנו" , קבלו מאנטיגנוס! נראה שהסיבה פשוטה מאוד: הרב מידן טוען שיוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן קבלו בעצם מצדוק ובייתוס, לפני שפרשו מהמסורת! וייתכן שהייתה משנה שציטטה את דברי צדוק ובייתוס בין המשנה המצטטת את אנטיגנוס וזאת של יוסי בן יועזר. אבל אחרי שצדוק וביתוס יצאו לדרך שונה, הם הוסרו מפרקי האבות!! זה גם מסביר את החור בכרונולוגיה של שושלת המסורת.
בית תלמי:
מלכים שהביסו את אלכסנדר הגדול ותפסו את השלטון במצרים ובדרום הארץ.
הם היו מתונים בדתם, ורצו יותר לשלב את תרבות יוון עם התרבויות המקומיות, במקום להחליפם. הם צדדו בנישואי תערובת ובמיזוג התרבויות, יותר מאשר כפית ההתייוונות.
תרגום התורה ליוונית
תלמי השני הוא זה שציווה על תרגום התורה ליוונית על ידי 72 זקנים מישראל.
כמו שצוין לעיל, זה לא הדבר לא נתפס מיד כאסון. להיפך, זה היה מאוד מחמיא שגויים מתעניינים בתורה. הרי אולי זה תכלית העם היהודי להיות אור לגויים!
וגם המסורת מכירה בספר תורה הכתוב יוונית כספר תורה "כשר". יוונית היא הלשון הזרה היחידה שקבלה מעמד כזה!!
ייתכן מאוד , שרק אחרי שהם ראו את התוצאות האומללות של ההתייוונות, החכמים הבינו שבעצם תהליך התרגום והקרבה אל יוון הוא אסון.
יום תרגום התורה נקבע ליום 8 בטבת. יום זה נקבע כיום צום לצדיקים בלבד.
אחרי זמן מה, הוחלט שצום העשרה בטבת , שהיה כבר צום עבור התחלת המצור על ירושלים בבית ראשון, ישמש גם צום כללי עבור התרגום . תרגום התורה נחשב לחמור כמו חטא העגל! ומעניין שהוא הושווה להתחלת חורבן בית ראשון. כי הוא בעצם התחיל את התהליך של חורבן בית שני!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 